הגבירה בחום

[פלוני*]

איזה כיף שאתם ממשיכות עוד עוד עם המוזיקה.
אני כל כך נהנה פשוט לקרוא את מה שאתן כותבות, ואז לשמוע את המוזיקה, ואולי ככה אני מתקרב קצת לדבר הזה שנקרא מוזיקה.
לפעמים אני מרגיש שאני מפחד ממוזיקה. שכאילו מאז ומתמיד זה היה משהו שנתפס או שרק אני תפסתי כדבר ש"אמורים" להגיב אליו "אינסטיקטיבית", מהרגש, "בלי מילים". ואני לא יודע מה זה "בלי מילים".
משהו שמצד אחד הוא ראשוני, ומצד שני תמיד מעורר דיבור, תגובות -- אוהב, לא אוהב, כן מדבר אלי, לא מדבר אלי, ואני לא מוצא את החיבור הפשוט לדבר הזה.
הייתי כותב שתמשיכו עוד עם המוזיקה, אבל בכל מקרה זה נראה לי כל כך מהבטן שאף אחד בכל מקרה לא עומד לעצור אתכן.
תודה על הדיבור והשיתוף הזה.
ותודה על הלינק לביצוע של בואי. זה מאוד מאוד יפה. ממש מהפנט.
ויום אחד אני עוד אבין איך בכלל אפשר לכתוב משהו כמו הפיקסיז היו בשבילי "לפני ואחרי". מה, מה יכול להיות לפני ואחרי? מה היה הגילוי שם?? (נדמה לי שמישהי כתבה כאן משהו כזה, לא מצאתי עכשיו)

[הגבירה_בחום*]

נטיקה, את יודעת, יש לנו כאן בבית מן בדיחה כזאת פנימית שרצה בתקופות של קושי כלכלי או אי שגשוג כספי: אנחנו קוראים /שומעים על איזה מופע-על שקורה איפשהו בעולם ושואלים בציניות, הולכים למופע של בואי בברלין? ועונים בציניות בא-רור!
אתמול כשקראתי כאן את מפרט ההופעות ביוני, ראיתי רק באדם אחד שמופיע ביוני בפריז ורצתי לאיש ושאלתי אם נוסעים ביוני לפריז להופעה של ניל יאנג.
ובמקום התשובה הברורה המיידית עם הפרצוף עם עודף הביטחון המוגזם באה רצינות והרמת גבות ואז התשובה: "הנה משהו טוב להתכוונן אליו."
אז אנחנו מתכווננים! (-:

אהלן פלוני,
משהו שמצד אחד הוא ראשוני, ומצד שני תמיד מעורר דיבור, תגובות – אוהב, לא אוהב, כן מדבר אלי, לא מדבר אלי, ואני לא מוצא את החיבור הפשוט לדבר הזה.
אז איך אתה מסביר את המשפט הזה? ותודה על הלינק לביצוע של בואי. זה מאוד מאוד יפה. ממש מהפנט. : מאיפה ידעת שזה יפה? מה גרם לך להגיד שזה מהפנט?
אולי אתה נוטה להחמיר קצת עם עצמך? (היתכן כזה דבר? (-:), אולי זה לא עובד אצלך באוטומט כמו אצל אנשים אחרים, ואולי זה פשוט מן שריר כזה שצריך לאמן, את היכולת להקשיב ולהרגיש, ללמוד שפה חדשה (ומוזיקה היא שפה לא?) ואת הניואנסים הקטנים בהם היא משפיעה עליך...

איך בכלל אפשר לכתוב משהו כמו הפיקסיז היו בשבילי "לפני ואחרי". מה, מה יכול להיות לפני ואחרי? מה היה הגילוי שם??
חוששתני שאני כתבתי את הדבר הזה (-:
אני לא ממש יודעת להסביר את זה, וגם נראה לי שההגדרה הזאת תקפה במבט לאחור: משהו השתנה בטעם המוזיקלי, בהתייחסות שלי לרעש, שקט ומלודיה.
אני זוכרת שתמיד היתה לי איזו בעיה עם רעש. רעש נטו. גם היום קשה לי עם דברים שנתפסים כרעש (נגיד מוזיקת האוס או טכנו בזמנו או רוק כבד שתמיד לא אהבתי).
בפעם הראשונה ששמעתי את זה הייתי כולי נרעשת והכרזתי שמצאתי להקה שיודעת לעשות רעש טוב.
מאז התמכרתי לרעש המסוים הזה שלהם, אני לא מבינה עד היום איך אפשר להיות כ"כ רועשים ומדויקים בעת ובעונה אחת וגם גיליתי עוד יוצרים שיודעים לעשות רעש מדויק אבל הפיקסיז תמיד יהיו בשבילי פורצי הדרך בתחום הרעש

[נטע_ק*]

גבירקה- זו בדיוק התשובה הנכונה
וברור לי שרק ניל יאנג מסוגל לפתות אותך ככה...
חיבוק גדול

[הגבירה_בחום*]

הנה עוד משהו שהמילה D67kmFzSh]מהפנט o[/po] תפורה לו כמו כפפה לרגל.
(הוא מרגש במיוחד רק בהקשבה ללא הקליפ ובעיניים עצומות)
אני מצטערת אם תבוא עכשיו הפצצה, עבר עלי יום קשה (שלא נאמר מחורבן) שכלל שאלות קיומיות כגון מה המשמעות של כל זה, ומה הטעם למצוא משמעות בחולף החולף שהמשמעות היחידה בו הוא שהוא חולף - מכדי שאתאפק מלהתלהב יתר על המידה משיר... (-: (ותודה מקרב לב, למי שצלח את המשפט הזה האחרון) @}

[פליי*]

גבירצען את נהיית ברורה מתמיד, אפילו בתקצירים שלך
מקווה שעם ההתלהבות הנוכחית את מותירה את היום המעיק מאחורייך או לפחות מאווררת קצת
אם ניפגש במקרה באיזה קפה פריסאי ביוני - אני ללאונרד...
נשיקות יקרה

[בשמת_א*]

עבר עלי יום קשה (שלא נאמר מחורבן)

יהיה טוב.
(אמש חזרתי לעשות נר ומחרשה אחרי הפסקה כפויה של כמה שבועות. הרגשתי כאילו חזרתי לחיים. מכירה את זה?)

[ציפורי*]

השיר הזה של הפיקסיז..זה מהשירים שאני זוכרת בדיוק איפה הייתי כששמעתי אותם לראשונה. זה היה בדירה שגרתי בה בטוקיו. השיר הראשון בקסטת אוסף שהאקס של השותפה שלח לה מהארץ.
אמרתי לה שזה שיר מושלם- כל צליל, כל מילה, בול. אבל כמובן שאת מה שהוא גרם לי להרגיש אי אפשר להסביר

שכלל שאלות קיומיות כגון מה המשמעות של כל זה, ומה הטעם למצוא משמעות בחולף החולף שהמשמעות היחידה בו הוא שהוא חולף - מכדי שאתאפק מלהתלהב יתר על המידה משיר.

אם את מסוגלת להתלהב משיר במצב הזה..נו אז מה יש לדבר בכלל?
(כופלת אותך בריקנות ו"מה הטעם בכלל")

[קן_לציפור*]

גבירתי היקרה, את באמת ברורה מתמיד. גם בעצבונך, גם בריקנותך, גם במלאותך.
היש סיכוי שפסחת על הקליפ הזה ?
אני מעדיפה אותו מבושל יותר...
ליל מנוחה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

רגע כזה...מבושם של בואי...מחורמן...
אוהבת לשמוע את המוסיקה פה:
http://www.youtube.com/watch?v=6fHoMw8t ... eI1LkHmOgi

[הגבירה_בחום*]

_יהיה טוב.
(אמש חזרתי לעשות נר ומחרשה אחרי הפסקה כפויה של כמה שבועות. הרגשתי כאילו חזרתי לחיים. מכירה את זה?)_
בשמת אהבתי את ה"במעבר חד" שלך (-:
וכן... את יכולה לדמיין לעצמך שאני מכירה - אני אחרי היום המחורבן שלי הלכתי ללמד בכזה נומך קומה וחזרתי לחיים (אולי אכתוב על זה מחר)

אם את מסוגלת להתלהב משיר במצב הזה..נו אז מה יש לדבר בכלל?
ציפורי, המינוח המדויק הוא להתנחם. והטעם לשאלות ה"מה הטעם בכלל"
(כופלת אותך בריקנות ו"מה הטעם בכלל")
מנסה להבין מה פספסתי ולא מבינה (-:

היש סיכוי שפסחת על הקליפ הזה ?
לא תאמיני, אבל אפישהו בשלושת רבעי היום המחורבן שלי נכנסתי לרכב והדלקתי את הרדיו, ומכיוון שאפילו התחנה האהובה עלי לא הצליחה לנחם אותי אז עברתי לדיסק ששכב בתוך המערכת מלפני כמה חודשים... ב-מ-ק-ר-ה זה היה הדיסק הזה, שהשיר הזה פותח אותו.... (-:
ונקודינה, אני אוהבת אותו במיוחד במצב המבושם הזה, אבל מקבלת אותו בכל מצב.

[הגבירה_בחום*]

ואגב, של מי לדעתכם קולות הפונג פונג פונג והפלצטים הגבוהים באחד השירים האהובים עלי מכל
כןכן... ניחשתם נכונה (-:
ומשהו שגיליתי רק לא מזמן שהוא הפיק עבורו את כל האלבום האלמותי הזה.
ועכשיו באמת גוטה נאכט @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מי?בואי הפיק? מה זה קול שלו ברקע? אם כן, אז הרגת אותי שוב.
את יודעת זה שיר שאני מכירה מאז שאני בת 18, הרבה זמן לא לדעת.....

[בשמת_א*]

את יכולה לדמיין לעצמך שאני מכירה - אני אחרי היום המחורבן שלי הלכתי ללמד בכזה נומך קומה וחזרתי לחיים
ב-ארור שתיארתי לעצמי.
ברור.
הרי המעבר, לא באמת חד, את יודעת. זה זה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

הפסנתרן שלו (בואי) חתיכת חיית נגינה.

[נטע_ק*]

מקווה שהיום יותר טוב. חיבוק גדול וגעגועים.

[ציפורי*]

ציפורי, המינוח המדויק הוא להתנחם. והטעם לשאלות ה"מה הטעם בכלל"
התכוונתי שיש מצבים של כזה ייאוש שאפילו משיר אי אפשר להתנחם.
_(כופלת אותך בריקנות ו"מה הטעם בכלל")
מנסה להבין מה פספסתי ולא מבינה_
לא הבנת כי זה סתם הומור צולע...אמחק את זה אחר כך.

[ציפורי*]

והעיקר כמובן-
מקווה שהיום יותר טוב

[הגבירה_בחום*]

ציפורי, מה פתאום שתמחקי! איפה עוד יכול ההומור שלנו לצלוע בכבוד אם לא כאן?
היום קצת יותר טוב, וזה רק בזכות היוגה שמייצרת עבורי את המקומות היחידים שלא כואב בהם.

[שבע_יהלום*]

http://www.youtube.com/watch?v=I6wts7Ahzz8

חברות
אני לא מספיקה לקרוא הכל
בטח לא לכתוב את כל מה שהייתי רוצה
לא יודעת אם הדבר הזה כבר עלה כאן:
פנו שעה, שבו מול זה.
הומאז' ש-soulwax, שהם שני אחים מוסיקאיים יוצרים מבריקים, עשו לדיוויד בואי, דרך התקופות השונות שלו.
זה כל כך יפה.

• מתעלמת מהקטע עם פרדי-

[פלוני*]

בעקבותיכן הגעתי לזה http://www.youtube.com/watch?v=CiVDzTT4CbE. ממש יפה גם, לא?
את צודקת גבירה, אני מחמיר מדי, וצריך להפסיק עם זה ולהתבגר. אני חושב שאף פעם לא התבגרתי עם המוזיקה. אהבתי שהייתי ילד את הביטלס, ואחר כך כל מיני מוזיקות של שנות השמונים -- מייקל ג'קסון, להקת א-הא (בגלל הסולן החתיך אני משער), ואולי עוד קצת (אני חוסך לכן את לינואל ריצ'י
להרבה לא התחברתי -- מדונה למשל. משינה. טוב ישראלי זה סיפור בפני עצמו. אני זוכר שאהבתי גם את טרייסי צ'פמן, ואת קווין. איכשהו, לא המשכתי להתעניין, וזה נשאר מאחור, ומדי פעם חזר לרגע. את ניק קייב שמעתי איזה תקופה, וגם קצת ערן צור.
זה מאוד נחמד לי פתאום משום מקום הבלוג הזה והכניסה הנעימה הזאת לעולם שכמעט לא התייחסתי אליו ברצינות אף פעם. כלומר, לא התייחסתי ברצינות למה הוא בשבילי. אה, גם את הדייר סטרייטס אהבתי. ואת סטינג. זה לא רשימה כזאת רעה בסך הכל. אבל זה נשאר במקומות בלי עומק, ככה אני מרגיש. אף פעם לא באמת חשבתי על המילים של השירים. זה היה יותר ממקום של הנאה, ופחות ממקום של חיבור רגשי עמוק, ואני בטח לא יכול להגיד שמישהו מהם השפיע עמוקות על חיי. אולי א-הא
גבירה, אני מקווה שזה בסדר שאני כותב לך בבלוג שלך. אל תתביישי לכתוב לי אם את מעדיפה שאשתף את מחשבותי במקום אחר.
ואני מקווה שימייך ממשיכים להשתפר.

[ב_עילום*]

פלוני אחלה קטע שמת....

דיויד בואי נות מיי קאפ אוף טי. לא יודעת, אפעם לא התחברתי אליו. תמיד מרגיש לי לא אמיתי.

הדף מזכיר את ימי השבעה- כשיש את העצב הנורא ופגישת רעים מלבבת שזורים זה בזה עם המון נוסטלגיה....

[ציפורי*]

ציפורי, מה פתאום שתמחקי! איפה עוד יכול ההומור שלנו לצלוע בכבוד אם לא כאן?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שלום לך גבירצ'וק, אני מגיעה הבייתה ואין למי לצעוק :"חזרתי"! אז הנה אני פה לצעוק: "חזרתי". יש מיים חמים?
מה שלומך גבירוצ'וק יקירה? איך האפור הזה? את יודעת, אני כל פעם שמחה מחדש לראות את הדשא הצעיר והירקרק שגדל בין המרצפות האפורות...


ב עילום,
את יכולה לא להאמין לו, זה בסדר. אבל אני אגיד בדיוק את ההפך: אני כל כך מאמינה לו. בניגוד לירמי קפלן שישיר שיר אהבה ואני...עם כל ההערכה לכשרונותיו לא אאמין לאף מילה (בעקבות סיפורים ששמעתי עליו בנוגע להוא והיא) לבואי יש הסטוריית חיים כל כך משכנעת בהיותו באמת רומנטיקן, באמת אוהב, באמת חושב. קראתי בזמנו קטעי ביוגרפיה מתוך ספר שיצא עליו ושם מסופר שהוא בא ממשפחה מאוד מאוד בינונית כלכלית ובאין לו יותר מדי הוריו נפטרו והורישו לו איזה סכום כסף נחמד. הבנאדם לקח את הכסף והוציא את כולו על איזו בחורה שהוא אהב והאמין שצריך לקדם אותה כשחקנית. הוא פשוט כילה את כל הסכום הנחמד שהיה לו..... אותי זה מאוד משכנע. טוב, כמובן שזה לא רק זה - אבל הנה לך סיפור.

[הגבירה_בחום*]

זה לא רשימה כזאת רעה בסך הכל.
פלוני, לא רשימה רעה בכלל! (ותודה שחסכת את ליונל ריצ'י) (-:
גבירה, אני מקווה שזה בסדר שאני כותב לך בבלוג שלך. אל תתביישי לכתוב לי אם את מעדיפה שאשתף את מחשבותי במקום אחר.
מה קורה לכם כאן אנשים, מה היה הדף הזה בלי החשבות האלה שלכם?
אני חושבת שזה די מרתק לראות איך דרך הקריאה שלך כאן והשיחות הקצרות בכל פעם שאתה מפציע אתה עובר עם עצמך מן תהליך של היפתחות, גילוי מחדש וקבלה.
ממצב שבו דעתך על עצמך בנוגע למוזיקה היתה כ"כ נמוכה וסגורה ומהולה ברגשי נחיתות, פתאום אתה מגלה מה אתה אוהב, מה מרגש אותך ומה פחות. זה ממש תענוג לקרוא את זה מהצד.

אבל זה נשאר במקומות בלי עומק, ככה אני מרגיש. אף פעם לא באמת חשבתי על המילים של השירים. זה היה יותר ממקום של הנאה, ופחות ממקום של חיבור רגשי עמוק, ואני בטח לא יכול להגיד שמישהו מהם השפיע עמוקות על חיי
מעניין, באיזה שלב בחיים וממי נקלטה אצלך האמונה שזה חייב להיות עמוק, שמקומות של הנאה הם שטחיים, או שתמיד מוכרחים להקשיב למילים או שכולם מוכרחים לנתח ולהקשיב למילים?
מי קבע את החוקים? ממש מעניין לראות איך לאט לאט עם הכתיבה, השאלות והתשובות מתבררות האמונות האלה מצד אחד ואיך כשפתאום מאירים אותן עם פנס הן נפרמות וכבר לא ממש מרגישות כאלה מוצקות, לא כזאת אמת מוחלטת.

אני מגיעה הבייתה ואין למי לצעוק :"חזרתי"! אז הנה אני פה לצעוק: "חזרתי". יש מיים חמים?
"הי מותק, איך עבר היום שלך, יום קשה במשרד? יש מים חמים, הדלקתי לך בויילר"

[הגבירה_בחום*]

אחת לכמה ימים, אבא שלי יוצא לסידורים בעיר בחנויות ובתי עסק שמכירים את הוריי בעשרות השנים האחרונות.
אנשים שמכירים אותם חיים שלמים אבל לא היו מודעים למחלה של אמא שלי ובטח לא למוות שלה.
כשאבא שלי נכנס לשם לבדו, תמיד מקבלים אותו בחיוך ושואלים מה שלומכם, ומה שלום אמא שלי.
כשאבא שלי מספר להם את הבשורה, הם המומים, לא מצליחים להאמין ובאופן טבעי העימות עם המוות של אדם שהכירו זמן רב מפגיש אותם עם המוות הקרב שלהם ומחייה את פחד המוות שלהם.
באופן טבעי הגילוי הזה שגורר אחריו את כל השאלות, מתי, כמה למה, איך, מה קרה שובר בקלות את מעטה הקרח הדקיק שמתגבש מעל לבת הכאב,
וכאבו של האחר בקלות מדבק ומזכיר לאבא שלי את כאבו שלו, את החסר הנורא שנפער בחייו, מתחת לשגרה החדשה שמתגבשת בחייו, סדר הימים החדש, השפלים והגאויות של חייו החדשים.

אחת לכמה ימים, כשדבר כזה קורה, הכאב של האחר מדביק את אבא שלי, ואבא שלי מספר לי ומדביק אותי, ובתוך שניות כל הדרמה קמה לתחיה.
עוד לפני המילים והמחשבות על האדם שהלך ועל הסבל שעבר עד אליו ועל הסבל שלך בלעדיו, בא המפגש הזה עם ההכרה שזה באמת נגמר מתישהו, שאתה עומד בשורת נידונים למוות שרק שני דברים לא ודאיים בה: אופן ההוצאה להורג והמועד.
וכל המבנים, התכניות ואורח החיים שאתה רוקם מעל כדי לטשטש את ההבנה הזאת נסדקים בבת אחת.
יש אנשים שהמפגש הזה עם המוות והחולף ממריץ אותם לחיות את הרגע, למצות עד תום את שאיפותיהם ותקוותיהם,
אני ברגעים האלה דווקא נכבית ומרגישה ביתר שאת שכל מה שיכול למות, כבר מת ורוצה להיות מעבר לכל הסיפור הזה של חיים ומוות וחיים.

[בשמת_א*]

והמרגיעון:
אין אדם שיכול להכיל את כל זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה.
כמה מדוייק.

[שבע_יהלום*]

היכולת הזאת שלך להעביר סיפור מקרה כסמן לחוויה, פרוטים ועטופים נהיר ונוגע,
זה מלא חיים.

אני ברגעים האלה דווקא נכבית ומרגישה ביתר שאת שכל מה שיכול למות, כבר מת ורוצה להיות מעבר לכל הסיפור הזה של חיים ומוות וחיים.
הבוקר הרגשתי שקפץ הפקק, שהחנק שמחץ אותי בימים האחרונים עף.
המשפט הזה עורר בי הזדהות, עצב, הקלה, וזכרון נעורים ישן, לצלילי שירה של ביורק, i played dead

אוהבת אותך.

[שבע_יהלום*]

פלוני- דע לך שהקדשתי לעצמי את השיר של נינה ששמת

[פלוני*]

אני ברגעים האלה דווקא נכבית ומרגישה ביתר שאת שכל מה שיכול למות, כבר מת ורוצה להיות מעבר לכל הסיפור הזה של חיים ומוות וחיים.

קראתי לא מזמן מסה מאוד יפה ומרגשת, לדעתי, והנה כמה מהשורות שלה (היא ברשת למי שרוצה, כתב עודד וולקשטיין).

ההוויה היא פחד המוות: בכוחו היא מהגרת אל הארץ המובטחת רק לה. ה"חיים" שאנו מקדישים לשיכוכו של הפחד הזה הם גירושה של ההוויה מן האתר היחיד שבו היא יכולה להיות.
ההוויה חוצבת את קיומה כאפשרות מאפשרות מותה. היא אינה הוו?י?ה אלא במותה; האפשרות היחידה השמורה לה היא זו של אי-אפשרותה. כך, במושגיו של היידגר, ההוויה היא האפשרות של אי-האפשרות. את מרבית שעותינו אנו מבלים הרחק ממעמדנו כהוויה – משמע, הרחק ממותנו. אנחנו אומרים ש"כולם מתים" אבל מתכוונים לומר "כולם מתים, ואני עתיד לחיות לנצח". אנחנו נאחזים בבתינו ובאהובינו ובנכסינו ובשמותינו, ומתחרשים לקולה של ההוויה, המצווה עלינו להניח הכל מאחור ולעקור לחלל של מותנו הממשמש-ובא. ההוויה יכולה לנשום לרווחה אך ורק במרחבי אי-אפשרותה. תהיה זו נשימה מקוטעת ורדופה, אבל גם רחבה לאין-מידה: חרדה שאין לה ש?ם וחירות שאין לה גבול ישמשו בה בערבובייה. הנופים האבודים של ק?צ?נו? ישתרעו לכל מלוא העין, ואנחנו נכרע תחת האימה ובה בעת נדע שזה ביתנו, ומעולם לא היה לנו אחר מלבדו.

יפה לא?

[פלוני*]

שבע יהלום -- אני פשוט מאושר מהתגובה שלך

[פלוני*]

תודה גבירה -- הדברים שלך כל פעם קולעים ומעוררים מחשבה, שאני לוקח את הזמן, גם הפעם.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

רוצה לכתוב יותר ולא מוצאת את שעת הכושר.אולי מאוחר יותר

[מי_מה*]

מותק הקטנה, מוחצת את הלב ועדיין, ראי כמה התרגשויות יוצאות פה מכולם, אנשים עוברים איתך תהליכים ואת משדרגת את זה בקבלה שלך , בהקשבה שלך ובהשראה שאת מספקת. שולחת לך חיבוק והודיה.

[ציפורי*]

ראי כמה התרגשויות יוצאות פה מכולם, אנשים עוברים איתך תהליכים ואת משדרגת את זה בקבלה שלך , בהקשבה שלך ובהשראה שאת מספקת. שולחת לך חיבוק והודיה.

ממש כך גם אני מרגישה כלפי הדף הזה וכלפיך.
זה מחזק את ידיעת הפלא שהוא החיים.

[הגבירה_בחום*]

יפה לא?
מאוד.

חמלה
אבא שלי ואני יושבים על מיטת הנוער בחדר שהיה שלי. מאז שעזבתי את הבית הוא משמש כחדר אורחים וחדר מחשב.
מכנסיו מקופלים עד הברכיים, רגל אחת שלו בתוך קערה עם מים חמים, הרגל השניה מונחת על מגבת בחייקי לצורך גזיזת ציפורניים.
בשנים האחרונות זו משימה שאמא שלי מילאה באדיקות עבורו כיוון שהוא לא מצליח יותר להגיע אליהן - שילוב של בעיות חמורות בגב וציפורניים בעייתיות.
אני גוזזת והוא מדבר על אמא שלי, אנקדוטות שהוא חוזר עליהן שוב ושוב ושוב, בדרך מעוות את המציאות, בדרך ממציא דברים שלא היו.
עד לא מזמן זה היה מקפיץ אותי ומכניס אותי לקוצר סבלנות, גם כי הפצע שלי היה עוד פתוח לגמרי ואיזכורה שוב ושוב הכאיב לי, וגם ההכרה במצב שלו עוררה בי תסכול גדול.
עכשיו אני מבינה שהוא צריך את זה, את החזרה הזאת ואני רק מקשיבה, מהנהנת, מגיבה לפעמים, ממש כאילו זאת הפעם הראשונה שאנחנו מדברים על זה.
והיה שם רגע אחד כזה שבו הוא אבא שלי, ואני אמא שלי (בתוך נעליה), ואמא שלו.

אנחנו אומרים ש"כולם מתים" אבל מתכוונים לומר "כולם מתים, ואני עתיד לחיות לנצח

פחד חיים
אני לא מפחדת מהמוות עצמו, מהחידלון - הוא כשלעצמו נראה לי די מגניב.
אני מפחדת מהציפיה למוות. כלומר מהחיים - וון איי פוט איט דיס וויי, נראה לי שאין מנוס מלראות זאת כך.
אני מפחדת מתקופת החיים האחרונה, מהסבל שבא לפני המוות (למרות שהמוות יכול עקרונית לבוא בכל רגע)
מפחדת מהכאב הבלתי נמנע שנגרם מ"שיבה טובה", מתפקודי הגוף שיוצאים משימוש לאט לאט קובעים עובדות בשטח, מנגיסות המוות הקטנות שמסמנות לאדם: את זה אתה כבר לא יכול, וגם את זה לא, וגם את זה לא.
גוזזת ציפורניים לאבא שלי, וחושבת על הימים שבהם אני לא אוכל להגיע אל ציפורני הרגליים שלי, מי יגזוז את הציפורניים שלי? (במקרה הטוב אדם אהוב, במקרה הרע אדם, או אף אחד...)
הסבל שלי הוא עכשיו, והבעיה היא בכלל לא המוות אלא פחד החיים שלי עד אליו.

_ראי כמה התרגשויות יוצאות פה מכולם, אנשים עוברים איתך תהליכים ואת משדרגת את זה בקבלה שלך , בהקשבה שלך ובהשראה שאת מספקת. שולחת לך חיבוק והודיה.

_ממש כך גם אני מרגישה כלפי הדף הזה וכלפיך.
זה מחזק את ידיעת הפלא שהוא החיים._
תודה נפשות יפות שלי.
מדהים עד כמה אפשר בו זמנית להעריך את הפלא הזה ולהיאבק בו קשות מאבק אבוד מראש. (-:

[ב_עילום*]

מאד מרגש @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

תרבות המזרח וכמובן אושו, מדברים על העדר הפחד מן המוות כהעדר פחד מן החיים. אם את לא חשה פחד למות, אז כניראה שאת לא חשה גם פחד לחיות. אני עדה שאת יודעת ועוד איזה יודעת - לחיות! את בתאדם מלאה מלאה בחיים.
נדמה לי שהרבה אנשים מאוד פוחדים מרגע שבו יהיו תלותיים, חסרי ישע וכאלה - צריך לחשוב מה לעשות שם, ברור שיש מה לעשות. לא יודעת, כל מה שקשור בלתת ולקחת...חושבת.
מזדהה עם הפחד כמובן. (לי יש פחד נוסף וזה לעזוב את ילדיי טרם היותם מוכנים)

[מי_מה*]

צ'מעי, לפני כמעט שנתיים התחלתי ללמד יוגה במחלקה סיעודית בבית אבות. זאת , מה שנקרא הישורת האחרונה, ואנ רואה שם בדיוק את כל הפחדים האלה שהזכרת, של הגוף שיכול פחות ופחות אבל אני גם רואה שגם שם, בישורת האחרונה, כשהתרגול מבוצע בהתמדה ולאורך זמן יש התקדמות (כשהצגתי להם לראשונה גרסא מותאמת של גומוקאסנה אף אחד לא הצליח והיום כולם מצליחים) ויש שמחה בחווית ההצלחה ועד לנשימה האחרונה יש אפשרות לבחור בטוב ולהסכים לדברים טובים ולשחרר דברים כואבים.

[מי_מה*]

ואחרי כל הדיבור הזה הבוקר קראתי את זה"http://article.yedioth.co.il/default.as ... cleid=6788"

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

_אבא שלי ואני יושבים על מיטת הנוער בחדר שהיה שלי...הרגל השניה מונחת על מגבת בחייקי לצורך גזיזת ציפורניים....
עכשיו אני מבינה שהוא צריך את זה, את החזרה הזאת ואני רק מקשיבה, מהנהנת, מגיבה לפעמים, ממש כאילו זאת הפעם הראשונה שאנחנו מדברים על זה_
אני מתפעלת ממך גבירה. מהיופי שעם כל הכאב והצער והכעס ("על אף ובזכות" )הצלחת עם הרבה חמלה להגיע למקום הזה בתוכך.
יצא הצהוב על אמירת התודה שמניעה את העולם, בדיוק כשאני חושבת שאביך צריך להודות על שיש לו בת כמוך. ושכנראה זו גם התודה שלך על האהבה מאמא ואבא.
ממלא פליאה והודיה על הקסם הזה של החיים.

(כשהצגתי להם לראשונה גרסא מותאמת של גומוקאסנה אף אחד לא הצליח והיום כולם מצליחים) יש שמחה בחווית ההצלחה.
וגם זה.

שיהיה שבוע מבורך@}

[עדינה_ניפו*]

_עוד לפני המילים והמחשבות על האדם שהלך ועל הסבל שעבר עד אליו ועל הסבל שלך בלעדיו, בא המפגש הזה עם ההכרה שזה באמת נגמר מתישהו, שאתה עומד בשורת נידונים למוות שרק שני דברים לא ודאיים בה: אופן ההוצאה להורג והמועד.
אני ברגעים האלה דווקא נכבית ומרגישה ביתר שאת שכל מה שיכול למות, כבר מת ורוצה להיות מעבר לכל הסיפור הזה של חיים ומוות וחיים._
אני רק עכשיו מתפנה לקרוא את זה.
אני מזדהה מאד מאד ושוב מאד.
זה כנראה תהליך דומה אצל רב מי שמאבד הורה או אדם אחר שקרוב אליו.
אני חושבת שחייתי פחות או יותר בהוויה המתמשכת הזאת יום יום כמעט שניים. רק לאחרונה חשה שאני מתחילה לחיות את החיים ה"נורמליים" שוב וגם אז כשאני קולטת איפה אני, אני שומעת קול שצועק בראשי "תחזרי למקום שלך! מה את עושה במקום שהוא של החיים?? את הרי יודעת שכל זה אשליה!!" ואז אני מתבלבלת קצת שוב
ואז שואלת את עצמי בשקט - מה נעים לך? מה את רוצה? כן הכל אשליה אבל אף אחד לא אמר שאסור לך להנות מכל זה.
ראשי הקטן לא יכול להכיל את כל זה, את החיים, המוות ומה שבינהם. אז אני מתירה לעצמי להניח אותו בצד ולחזור לעשות מה שנעים לי באותו הרגע.
אבל עד לא מזמן לא היתה לי אפשרות הבחירה הזאת. הייתי רק האדם הזה ה"נידון למוות".

_אני מפחדת מהציפיה למוות. כלומר מהחיים - וון איי פוט איט דיס וויי, נראה לי שאין מנוס מלראות זאת כך.
אני מפחדת מתקופת החיים האחרונה, מהסבל שבא לפני המוות (למרות שהמוות יכול עקרונית לבוא בכל רגע)_
את זה אני כתבתי או את?

אחותי שסעדה את אמא שלי במשך ארבעה חודשים יום יום כמעט 24 שעות ביממה נמצאת עכשיו בתהליך למידה להיות מלוות הוספיס. זה דבר שגם אני חשבתי לברר עבור עצמי.
יש לי צורך לעמוד מול הדבר הזה ולהסתכל לו בעיניים. אני יודעת שיש גם שם יופי.

[בשמת_א*]

כשהצגתי להם לראשונה גרסא מותאמת של גומוקאסנה אף אחד לא הצליח והיום כולם מצליחים
טוב, הייתי חייבת ללכת לבדוק מה זה article]גומוקאסנה openSit[/po].shtml ...

<מתמקדת בעיקר>

[הגבירה_בחום*]

מי מה מותק,
כמי שכבר כמעט עשור עובדת עם אנשים בעשורים המתקדמים של חייהם, אני כמובן מסכימה ואומרת אמן לכל מילה.
בעצם התלמיד הראשון שלי היה אבא שלי ואליו הצטרפה אמא שלי ואליהם התווספו עוד ועוד אנשים בעשורים המאוחרים של חייהם.
ומעבר לשחרור בגוף ובנפש ולשקט בראש, אני חושבת שלקח לי כמה שנים טובות להבין שהדבר הגדול באמת שאני מאפשרת להם לראות הוא זה שבכל שלב משלבי החיים ובכל מצב (גם במצבים הנמוכים והירודים ביותר) יש משהו שהם יכולים לעשות כדי להשפיע לטובה על חייהם.
כשצוללים אל תוך המשהו הזה שבהתחלה נראה כמו דבר כ"כ קטן ושולי, כמעט כלום מתחילים להתגלות עוד ועוד דברים שאפשר לעשות ולהיות, ויש סיפוק ויש יכולת לבחור להיות במקום שבו הם כן יכולים במקום המקום שבו הם מצויים מנטלית רוב הזמן.
בזכות ההבנה הזאת שצמחה מתוך החיפוש שלי איך לעזור לאותם אנשים, השתנו החיים שלי, וגם היום כשקשה לי, אחרי שלב ההתבוססות והרחמים העצמיים, אני עושה שיפט ל"איך אני יכולה ברגע זה להשפיע לטובה על מצבי".
לקח לי זמן להבין שזו הסיבה האמיתית שאנשים בגילאים האלה מתמידים בתרגול הזה איתי: גם בגלל השיפור וההקלה הפיזיות, אבל בעיקר בגלל הקבלה של מי שהם היום והמרחב שבו הם יכולים שנפתח עבורם באימונים.

במיוחד עכשיו, כשרמת הפעילות הכללית של אבא שלי ירדה (הרבה פחות יוצא, פחות פעיל, פחות פוגש) הוא מצפה לשעה הזאת של היוגה בכליון עיניים.
כשאני מגיעה אליו אני מוצאת את הסלון מאורגן למשעי לאימון: המזרן פרוש, שני כיסאות עומדים לצידו, כריות התמיכה, חגורה.
בסוף ההרפיה השבוע הוא התמתח ואמר: את יודעת שזה ממש כיף?
כמעט תמיד אני זוכרת, עניתי. (-:

ואיכשהו, כל זה מתקיים במקביל לפחדים, מתאזן איתם, מפנה להם מקום ונותן להם לעלות ואז תופס חזרה את החלל על חשבונם וחוזר חלילה...
אני נזכרת בספר של דן בן אמוץ "לזכור ולשכוח" שבעצם אומר שבשביל לשכוח משהו צריך קודם לזכור אותו.
בשביל לפוגג את הפחד הזה, צריך להבין שהוא קיים, להבין אותו, לתת לו את המקום כדי לדעת מול מה אני עובדת, מי בדיוק נמצא מולי - אה... כן, זה הפחד הזה. (לפעמים זה מקל לשים אצבע על תחושה קשה)

ועד לנשימה האחרונה יש אפשרות לבחור בטוב ולהסכים לדברים טובים ולשחרר דברים כואבים.
<מתמקדת בעיקר> בעיני - פשוט מכיוון שזו האופציה שיש בה הכי פחות סבל.

_אחותי שסעדה את אמא שלי במשך ארבעה חודשים יום יום כמעט 24 שעות ביממה נמצאת עכשיו בתהליך למידה להיות מלוות הוספיס. זה דבר שגם אני חשבתי לברר עבור עצמי.
יש לי צורך לעמוד מול הדבר הזה ולהסתכל לו בעיניים. אני יודעת שיש גם שם יופי._
עדינה יקרה, תודה רבה על המילים שלך, אני מרגישה שאת מרגישה אותי.
בנזוגי התנדב 4 שנים בהוספיס כזה וליווה הרבה אנשים בדרך הזאת.
בשעותיה האחרונות של אמא שלי בבי"ח כשאני אחותי ואבא שלי לא יכולנו עוד לשאת את הכאב שבלהתבונן בה גוססת לאיטה ויצאנו למרר בבכי בפרוזדור, הבעל של אחותי והאיש שלי ישבו שם ליד מיטתה, החזיקו את ידה, נישקו את ראשה, ליטפו אותה ולחשו דברים על אזניה, בעוד אנחהו מתפרקים מעבר לדלת. זאת תמונה שלא מרפה ממני.

[קן_לציפור*]

והיה שם רגע אחד כזה שבו הוא אבא שלי, ואני אמא שלי (בתוך נעליה), ואמא שלו.
איזה מצב אנושי. איזה מצב מורכב. איזה מצב...

הסבל שלי הוא עכשיו, והבעיה היא בכלל לא המוות אלא פחד החיים שלי עד אליו.
מאד מזדהה. וגם עם זה שזה לא קשור לראות איך אפשר להוציא את המיטב מהחיים. יש גם את זה ויש גם את הפחד, שהוא כל כך חמקמק לפעמים שהוא לגמרי יכול לשלוט בסיטואציות ורק בדיעבד אני מבינה שהיה שם פחד-מנהל למרות שחשבתי שהוצאתי את המיטב. זה מה שנקרא הוצאת המיטב בתחפושת...

מדהים עד כמה אפשר בו זמנית להעריך את הפלא הזה ולהיאבק בו קשות מאבק אבוד מראש
לגמרי לגמרי לגמרי.

לי יש פחד נוסף וזה לעזוב את ילדיי טרם היותם מוכנים
נקודות, לגמרי. פחד האימהות.

בשעותיה האחרונות של אמא שלי בבי"ח כשאני אחותי ואבא שלי לא יכולנו עוד לשאת את הכאב שבלהתבונן בה גוססת לאיטה ויצאנו למרר בבכי בפרוזדור, הבעל של אחותי והאיש שלי ישבו שם ליד מיטתה, החזיקו את ידה, נישקו את ראשה, ליטפו אותה ולחשו דברים על אזניה, בעוד אנחהו מתפרקים מעבר לדלת. זאת תמונה שלא מרפה ממני.
חמלה, חמלה, חמלה.

[הגבירה_בחום*]

שבת רגועה אחרי שבוע רועש מאוד תרתיי משמע מבחוץ, מבפנים ומכל הכיוונים.
קימה מאוחרת, תריסים פתוחים לרווחה אחרי שבועיים של תחושת בונקר בבית ובלב.
קפה קצר בחוץ, חזרה, קיפול כביסה, מרתון כל אלבומי ניל יאנג ברצף יוצא לדרך - הישענות לאחור, התרווחות.
(שלווה פנימית כשמה כן היא קורית בפנים והיא יכולה להתקיים מול כל מצביי החיים: גם בעצב, גם בכעס,בלתי תלויה ברגש או מחשבה - היום ההבנה הזאת סוף סוף ירדה מהראש אל הלב.)

פתאום אמא שלי עולה מהאוב (רק שלושה חודשים עברו), כמו מעולם אחר שחייתי פעם בגלגול אחר: כשהיתה לי אמא, והיתה לי משפחה, וחיים אחרים.
והעיניים מוצפות בבת אחת בכל כך הרבה בכי (איפה היו כל הזמן הזה כל הדמעות האלה בגוף?), איך אני חיה את ימיי, עסוקה כולי בכל התרחשויות השגרה וענייני דיומא:
בקשיים, בעצב, בהקלה, בכיווץ, בשחרור - כמו מעולם לא היתה כאן, כאילו לא היו הדברים אחרים לגמרי.

הסדינים היבשים שקיפלתי שוב לא היו יבשים כ"כ ומשפט אחד הרים את ראשו מתוך מרתון המשפטים:

Is it hard to make
,arrangements with yourself
When you're old enough to repay
?but young enough to sell
שאלה טובה

[ציפורי*]

שתימשך שלווה פנימית אל תוך השבוע הנפתח.

[ציפורי*]

עכשיו אני שומעת ניל יאנג (יש את harvest השלם ביוטיוב)

[עדינה_ניפו*]

שתימשך שלווה פנימית אל תוך השבוע הנפתח.

_פתאום אמא שלי עולה מהאוב (רק שלושה חודשים עברו), כמו מעולם אחר שחייתי פעם בגלגול אחר: כשהיתה לי אמא, והיתה לי משפחה, וחיים אחרים.
והעיניים מוצפות בבת אחת בכל כך הרבה בכי (איפה היו כל הזמן הזה כל הדמעות האלה בגוף?), איך אני חיה את ימיי, עסוקה כולי בכל התרחשויות השגרה וענייני דיומא:
בקשיים, בעצב, בהקלה, בכיווץ, בשחרור - כמו מעולם לא היתה כאן, כאילו לא היו הדברים אחרים לגמרי._
כל כך מוכר.

[שבע_יהלום*]

בפתחו של שבוע חדש
שולחת חיבוק
ועוצמות
כמו הגשם המבורך הזה.

השלווה הפנימית הבלתי תלויה, חלחול ההבנה מהראש ללב, איך הזדהיתי.
גם אצלי. ממש היום.

שבוע טוב יקירתי.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

התאורים שלך כל כך מתוך סרט. הרבה פעמים אני ממש רואה את הסרט... אני לא רוצה להגיד לך שנדמה שהחיים ממשיכים להם מכוח עצמם, כי מיד מוספים לי בראש כל כך הרבה משפטים מרירים...
אבל הנה הזמן שוב להתקרצץ ולבקש ממך לראות את "מלאכים בשמי ברלין" - עכשיו זה מאוד הזמן!
נשיקה (בכל מקרה ממש לא מתה על האייקון של הנשיקה פה)
שבוע טוב ושיהיו הפתעות חיוביות

[נטע_ק*]

יקירה. קוראת ברפרוף מתרגשת ודומעת. אחזור לקרוא בעיון שהמשך.
בינתיים שולחת חיבוק עהק. לא הספקתי לתת לך אחד אמיתי השבוע.

[סגו_לה*]

שאני קוראת אותך,באופן הזוי עולה בי הודיה על הבכי,על שטף הדמעות שמציף שוב את הכאב החי והרוחש בתוכך,
זה כל כך...בריא.
טיהור ,הורדת עומסים,נשימההה...
עד הפעם הבאה.
עוד נשימה...
הכל בסדר
אמא לא כאן,כואב כואב,שורף.
ובכל זאת את בסדר.

[סגו_לה*]

אני קוראת את מה שכתבתי וזה באמ
ת נקרא הזוי
אבל יש לי הרגשה שהמילים יעברו אליך בכל זאת.
שולחת אהבה וריפוי.

[לימונדה*]

Is it hard to make
,arrangements with yourself
When you're old enough to repay
?but young enough to sell
מענין אותי לקרוא איך את מפרשת את זה

[פלוני*]

מלאכים בשמי ברלין זה באמת סרט מיוחד. מדבר מאוד חזק על הבלבול בין קרבה וריחוק מהחיים.
ראיתי שוב לפני כמה שנים, ואז גם הבנתי כמה הוא בכלל סרט על ילדים.
ואת השיר הזה קשה לשכוח... בחלק הכי יפה בכל הסרט, פתאום מופיעים להם מינימל קומפקט
http://www.youtube.com/watch?v=oknedFHvpXs

[לימונדה*]

פלוני, הקישור לשיר מרגש ביותר. תודה

[פלוני*]

אני ממשיך להסתובב עם הבלוג והמוזיקות שלכן והמילים שלכן והמחשבות שלכן בעולם.
לפני כמה ימים נסעתי ושמעתי בעקבותיכן דיוויד בואי באוטו וחשבתי על זמן, מוות, מוזיקה ועוד.
זה הזכיר לי, ועכשיו גם מלאכים בשמי ברלין הזכיר לי, את השיר של ניק קייב
http://www.youtube.com/watch?v=pt-I6zDx7cU
ועוד.
לא כל כך אהבתי את שאר הדברים של דוויד בואי ששמעתי (חלק היו מוכרים מהרדיו וכו').
זה היה לי רועש מדי אני חושב. ונזכרתי שמה שכתבת גבירה בעניין הרעש והפיקסיז.
בגלל זה אני משער שקל היה לי להתחבר לשיר השקט יותר של בואי. אני אוהב את השילוב של שקט יחסי, יחד עם כוח, מיסתוריות ומשהו אפל יותר.
גם השיר של ניק קייב הוא בעצם קצת כזה (הוא גם קצת אירוני, שלא לומר מצחיק
וגם השיר של מינימל קומפקט הוא כזה.

ווידוי אחרון, באיזשהו אופן עד ימינו לא לגמרי היו מופרדים לי במוח דיוויד בואי ובוי ג'ורג' ) כן, עד כדי כך

[הגבירה_בחום*]

הרבה מילים יש לי לומר ומעט יכולת עכשיו.
תמיד אחרי גל התגובות שלכם, כל כך הרבה מחשבות מתעוררות והן מלוות אותי לאורך היום, בנסיעה לשיעורים (ולפעמים גם בתחילתן של מדיטציות....) עד שאני מתפנה לשבת ולסדר אותן כאן.
בינתיים רוצה רק לשלוח את אהבתי הכתובה. @}

[הגבירה_בחום*]

אבל הנה הזמן שוב להתקרצץ ולבקש ממך לראות את "מלאכים בשמי ברלין" - עכשיו זה מאוד הזמן!
רק הדיבור בינינו על הסרט הזה הפך למוסד בפני עצמו ואני חושבת ששכסוף סוף יפול הסרט לידיי, ידרש סימפוזיון שלם בנוכחות וים ונדרס ירום הודו בכבודו ובעצמו. (-:
(לטובת הציבור נספר שנקודות לא מבינה איך חובבת קולנוע מושבעת שכמותי הצליחה לדלג על הסרט הזה וב- 14 שנה האחרונות עסוקה בניסיונות בלתי נלאים להביא אותי לראות אותו (-:)

בינתיים שולחת חיבוק עהק. לא הספקתי לתת לך אחד אמיתי השבוע.
נטיקה, זה באמת מחדל... מקווה שהיתה שהות טובה בארץ.

_שאני קוראת אותך,באופן הזוי עולה בי הודיה על הבכי,על שטף הדמעות שמציף שוב את הכאב החי והרוחש בתוכך,
זה כל כך...בריא._
יש לי הרגשה שהמילים יעברו אליך בכל זאת.
סגו לה מותק, המילים שלך עוברות אלי והכוונה שלהן ברורה.
בדיוק הבוקר עברה מחשבה, שרק עכשיו באופן סופי סיימתי את השלב הנפרדות מאמא שלי (אני יודעת, זה נשמע מזעזע).
למרות שמגיל צעיר אני חיה חיים עצמאיים, משהו בינינו היה סימביוטי לגמרי.
ישבתי הבוקר במכונית מחוץ לבית של תלמידיי הפרטיים כשבחוץ משתוללת סופה, וחשבתי על כמה זה בלתי נתפס שאמא שלי ואני לא חיות יותר באותו העולם.
(מעניין, בד"כ המחשבות עליה באות לפני השיעורים שלי, בדיוק כשאני צריכה לשכור את זרם האמוציות ואת בצבוצי הדמעות...)

מענין אותי לקרוא איך את מפרשת את זה
ידעתי למונייד שאת תגיבי לזה. (-:
אז קודם כל מייד אחרי שכתבתי את זה רציתי להוסיף שזה הפזמון שבא כהמשך לשורה האחרונה בבית:

tell me why...

Is it hard to make
,arrangements with yourself
When you're old enough to repay
?but young enough to sell

ולגבי הפרשנות שלי, זה מקרה קלאסי של משהו שאני מבינה אותו ברמה כ"כ עמוקה בגוף ובנפש שלי ולא יכולה לשים בתוך מילים אחרות.
ואולי זה אומר משהו על שירה טובה שיוצרת משהו כ"כ שלם כמו שהיא שלפרק אותה ולהסביר מחדש זו משימה קשה.
אני יכולה לומר שהמילים האלה עושות לי תחושות מאוד ברורות של מצב הביניים הזה (התמידי כנראה) שבו אתה old enough ו- young enough בעת ובעונה אחת.
וכמה קשה לארגן את עצמך בין שני הקצוות הרגשיים האלה של "אבוד לך כבר" ו "הכל עוד לפניך" - אני לא בטוחה שהמילים האלה עושות שכל, אבל ההרגשה הפנימית, למזלי כי רב, לא צריכה שכל... (-:

ופלוני,
לפי המילים שלך והדברים שאתה בוחר להביא לכאן אני מתחילה לחשוד שאתה סוכן חשאי תחת כיסוי, ושאתה בעצם חיית מוזיקה מטורפת! (-:
השיר של מינימל קומפקט שהבאת הוא אחד האוהבים עלי שלהם וגם לניק קייב היה מקום מכובד בצעירותי (בגיל שבו דרושים מודלים אפלים וקודרים לחיקוי (-:) אם כי שנים רבות לא הקשבתי לו.

כנראה שדרכי אל מלאכים בשמי ברלין הולכת ומתקצרת (נקודינה, ריד מיי ליפס) (-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מדבר מאוד חזק על הבלבול בין קרבה וריחוק מהחיים.
ובנוסף מדבר על הבחירה או אי בחירה בחיים עם התחלה אמצע וסוף, יענו חיים שיש להם סוף.

ואז גם הבנתי כמה הוא בכלל סרט על ילדים.
ילדים למה? מדובר במלאכים.

יש כל כך הרבה חלקים יפים בסרט הזה....שקשה למנות אותם. בהחלט הקטע שהיא שרה עם ניק קייב בחדר שלה הוא אחד מהם.

(אני יודעת, זה נשמע מזעזע).
וואלה, נראה לי שרבים מאיתנו כאלה... - נפרדים מאמא או מהורים רק בשלב שהם הולכים מפה. אני לא בטוחה שזה רע כל כך.
תחשבי כמה ילדים קרועים מהוריהם יש בעולם הזה. כאלה שהורה נפטר כשהיו קטנים, כאלה שההורים לא היו שם בשבילם וכו' - אילו ברות מזל אנחנו!

[פלוני*]

נקודות --
קודם כל -- מדובר במלאכים, שהיחידים שיכולים להבחין בהם זה ילדים.
ואת בטח זוכרת את הפואמה שפותחת את הסרט, ואחר חוזרת כמה פעמים -- Als das Kind Kind war....
אבל אני לא יכול לגמרי לשחזר את עניין הילדים, אבל הילדים היו אלה שיכלו להיות בשני העולמות.
עכשיו גם לי בא לראות שוב

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

http://www.youtube.com/watch?v=Tkn2HMeQ6Pg
שיר אהוב של מינימל. יש עוד כמובן.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

טוב, ואם אנחנו בתקופה הזו אז אני חייבת לקשר פה עוד משהו:
http://www.youtube.com/watch?v=4mUmdR69nbM

זה מסוכן לפתוח פה נושא כזה גדול... (התקופה הזו) (-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

, אבל הילדים היו אלה שיכלו להיות בשני העולמות.
נדמה לי שוונדרס מכוון לכך שהם תמימים מספיק ולא ספקנים ולכן מסוגלים לראות את שני העולמות. או לראות מעבר לעולם הזה.
כן, גם בי מתעורר חשק לראות שוב........

[ציפורי*]

שכשסוף סוף יפול הסרט לידיי, ידרש סימפוזיון שלם בנוכחות וים ונדרס ירום הודו בכבודו ובעצמו.
D-:

תזמינו גם אותי, בחייאת..

[הגבירה_בחום*]

ציפורי, מה דעתך שלא נחכה עד שהחסידה תעבור מעלינו ותשמוט את הסרט, אלא ממש ניזום התכנסות לצורך צפיה בסרט.
נקודות אחראית על הבאת הסרט, אולם הקולנוע והכיבוד עלי (-:

[לימונדה*]

מה, באמת לא ראית מלאכים בשמי ברלין? 0-:

[הגבירה_בחום*]

בחיי, סיפור אמיתי (-:

[הגבירה_בחום*]

איכשהו דילגתי מעליו.
מאוד אוהבת את וים וונדרס ואת סרטיו ודווקא את הסרט הזה איכשהו לא ראיתי.
עם השנים והלחץ הפיזי של נקודות, והריבוי המטורף של קולנוע שנחשפתי אליו בעשור האחרון, הוא הלך והתרחק ממני והפך לסרט הזה, שיום אחד כשיצא אני צריכה לראות...
מה אומר, לא יצא... עד עכשיו... (-:

[ציפורי*]

קדימה!

[מי_מה*]

תזמינו גם אותי, בחייאת..
אבל אתן לא חיבות לחכות לי , תתחילו בלעדי, ראיתי כבר מספיק פעמים סתם נעימה לי המחשבה שנשב יחד בסימפוזיון הנ"ל.
ואוח, ניק קייב, דוקא מדי פעם שומעת . כשרכשתי את הדיסקים שלו הייתי שומעת המון והיום בכל פעם כשאני שומעת אותו אני מודה לאלוהים שאני כבר לא שם ביאוש הזה האפלולי. ועדיין הוא מרגש אותי באיך שהוא מביא את היאוש.
ועל כל השאר חיבוק. מה כבר אפשר להגיד על פרידה מאמא וכל מה שנאמר אי פעם, מדויק ככל שיהיה , לא מספיק בשביל כל פרידה ספציפית של בת מאמה.

[אינטו_איציה*]

גבירה,
זוכרת שלפני כמה חודשים כתבתי כאן שאני פותחת את הכתוב כאן וכל פעם דומעת מרוב דיוק וכאב מפלח בלב ?
אז הנה זה קרה שוב...אני דומעת כאן מכל הגעגועים לאמא ....
ובמקביל ,כמו פלוני, מתענגת על כל המוזיקה שזורמת כאן בין המילים.

ועוד משו -
הכתיבה שלך ממלאת אותי בחום.
@}
וזה נעים ,ותודה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

נקודות אחראית על הבאת הסרט,
תראי, אני אגיב ברצינות אפילו שיש יותר סיכוי שזה לא יקרה משזה יקרה כי:
זה צריך להיות מתואם ומאוד קשה לתאם בין הרבה.
כל אחת מחור אחר בארץ
אני לא יודעת לגבי האחרות, אבל את יודעת שאצלי השעות בלי ילדים הן כל כך קצובות...
ואחרון חביב : זה סרט מאוד איטי ועף ופילוסופי - לא יודעת עד כמה הוא יתאים למפגש כזה..
ובכל זאת אם יש רצינות לגבי זה אני מוכנה לעשות את המאמץ רק בשביל שתראי אותו כבר. (ועדיין חושבת שאת זה כדאי לראות לבד עם בן זוג או משהו כזה ולמצוא סיבה למסיבה אחרת)
געגועים לחיבוקים חמים

[פלוני_אלמונית*]

אינטו, כתבתי אצלך, כותבת גם כאן,
אין לי מילים לבטא עד כמה משפט כמו: הכתיבה שלך ממלאת אותי בחום. ממלא אותי בתחושת נחמה והכרת תודה.
הרי מה באמת יותר מזה אנחנו מחפשים, מה יותר מלתת אהבה ולהצליח לטעת במישהו אחר תחושה של חום ואהבה ולקבל אותה חזרה.
החיים יכולים להיות מה שהם: סוערים ומתסכלים ומלאי תהפוכות ואכזבות אבל מילים שכתבתי כאן מילאו בנאדם אחר בחום ובמשפט קטן אחד, התמלאתי חזרה בחום.
כרגע, עם גשם זלעפות בחוץ ורוח שורקת, זה נראה לי המון.

נקודינה, אני מבחינתי מתכוונת במלוא מובן המילה, יחד עם זאת, גישתי היא קלילה מאוד ביחס לזה.
אני לא רואה בזה איזו משימה כבדה ורבת תכנונים, ולא משהו שצריך להתאמץ מאוד בשבילו.
אפשר לבדוק מצב של שבת מסוימת שאתן כאן באזור ולהתכנס לצפיה.
אני מוצאת שדווקא התארגנויות ספונטניות ונטולות מאמצים כבירים נוטות לצאת לפועל יותר (-:
חיבוקים ומחיאות כפיים רמות תוך החזקת סיגרע בזוית הפה ושתיית משקה חאאריף

[פלוני_אלמונית*]

זו אני הגבירצצת ממחשב אחר.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אחחח אי אפשר לסלסל באינטרטנ אבל, זה היה חחחחחחריףףףף (איי איי איפה הניר הזה, נעלם לי מהחיים- באמת מתגעגעת אליו)

[לימונדה*]

ואגב בואי , ראית את זה ? קצת מדכדך אבל יפה כל כך....

[הגבירה_בחום*]

קצת מדכדך אבל יפה כל כך....
אני מכירה את השיר, אבל את הקליפ לא ראיתי עד כה, והוא אכן יפה כל כך, כמו האיש הבלתי נלאה ובלתי נדלה הזה.

הרבה דברים קורים ביחד, מדכדכים וגם יפים כל כך... (-:
נמנעת עדיין מלרוץ ולספר לחבר'ה (הגם שהן חבר'ה משובחות כמוכן) פן ילך לאיבוד, פן יתפזר ברוח.
כמו זרע של צמח מקסים שצריך לטמון אותו באדמה ולטפח ולא להוציא אותו החוצה ולהראות לכולם כמה הוא מקסים...
אולי אכתוב על זה בקרוב כשאמצא את המילים הנכונות.

אתמול חלמתי על אמא שלי.
זאת הפעם השניה שחלמתי עליה מאז נפטרה.
בשתי הפעמים היא היתה לא מרוצה ומתלוננת ממש כמו בתקופה שלפני לכתה.
חלמתי עליה במנוחת צהריים שזה בפני עצמו דבר נדיר עבורי.
אז עד שנחתי בצהריים ועד שחלמתי כבר על אמא שלי - קמתי בתחושת דכדוך שלא הצלחתי להשתחרר ממנה עד הלילה...
אצל אחותי לעומת זאת אמא שלי נראית יפה ומדברת לעניין והחלומות עליה יפים וממלאים בתחושה טובה.
היום דיברתי עם אחותי על זה,
היא אמרה שאולי בגלל האמונה היהודית שמלווה אותה לגבי יום פטירתה של אמא שלי בשמחת תורה (שנחשב ליום מאוד גבוה ומיוחד)
היא באמת מביאה את עצמה לכדי אמונה שהיא הגיעה למקום טוב, ואולי זה משתקף כך בחלומות שלה.
אני לעומת זאת לא מחזיקה כנראה עדיין באמונה הזאת, עדיין פגועה מהאופן שבו נעלמה זועפת וממורמרת,
ואם לשפוט לפי הערוץ הזה, כך היא משתקפת בחלומות הבודדים עליה...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שאלום

ולהראות לכולם כמה הוא מקסים...
וואו!! זה משמח מאוד מאוד. ומסקרן מאוד מאוד (-:
במעבר מאוד חד:
חשבתי לי שאם טום וג'קי יהיו ראש בראש - זה יהיה ממש מצחיק - לא?
אני ממש צחקתי.

[הגבירה_בחום*]

במעבר מאוד חד:
מרוב חדות, אני לא רואה את המעבר... קפיצת בנג'י אולי...

כנרמז קודם, אין לי הרבה מילים לתאר את ההתרחשויות,
ויש לי כן איזו מן הרגשה שזה פחות זמן "לתאר את" או "לדבר על" ויותר זמן לחוות ולהסתכל
ולהיות עם כל התמיסות הזרחניות והתרכובות המבעבעות בתוך המעבדה שלי
ולא למהר לרשום מרשם או פטנט על שום דבר, לאף אחד וגם לא לעצמי.

אבל כן, רוצה להשאיר כאן לשבת את אחד המשפטים האהובים עלי, מאחד הספרים האהובים עלי:

on this path, effort never goes to waste,
and there is no failure. even a little effort
toward spiritual awareness will protect you
from the greatest fear

בעיני, קשה שלא לחוש הקלה כשקוראים אותו.
שבת שלום @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

קפיצת בנג'י אולי...

פרשנות בבקשה.

[הגבירה_בחום*]

פרשנות בבקשה.
אני לא חזקה בפרשנויות בימים אלה.
בואי נגיד שרשמת שיא גינס חדש ברמת חדות המעבר בין מה שנכתב לפניך ובין תוכן תגובתך (-:

[שבע_יהלום*]

גבירצי יקירה יפה
הולם אותך מאוד חלוק המעבדה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ובין תוכן תגובתך
יקירתי-
זו לא הייתה תגובה. זו הייתה מחשבה שעפה לי בראש ורציתי לשתף , טפשית ככל שתהיה - לגמרי שלי ולא קשורה אלייך, או למה שכתבת מעלי. ולכן כתבתי שהמעבר חד ואם שברתי שיא גינס מה טוב כל אחד ושיאי הגינס שלו

[הגבירה_בחום*]

זו הייתה מחשבה שעפה לי בראש ורציתי לשתף , טפשית ככל שתהיה - לגמרי שלי ולא קשורה אלייך, או למה שכתבת מעלי.
בדיוק (-:
קצת מזכיר כשמישהו חושב משהו בינו לבין עצמו ואז ממשיך את המחשבה בדיבור כשהאחרים לא מבינים בכלל על מה הוא מדבר. מכירה את המצב הזה?
כל אחד ושיאי הגינס שלו
(-:

תודה יהלומית, זה בא עם ערכה של משקפי מגן וסט מבחנות (-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מכירה את המצב הזה?
מכירה גם מכירה, כמובן לא זה המקרה, אבל פה אפסיק ואתן לך להתמקד בענינייך

[הגבירה_בחום*]

נקודות אור מותק, מלאך בשמי ברלין שלי, אין כל צורך להפסיק.
מה היה הקשר שלנו בלי המעברים החדים האלה? רק ציינתי בבדיחות הדעת שנרשם שיא חדש בחדות המעברים בין החלום המדכדך על אמא שלי לבין טום וג'קי.
בכל אופן, המחשבות החולפות במהרה במוחך, הזויות ככל שיהיו תמיד רצויות כאן.
נשיקות

[הגבירה_בחום*]

ומקדישה לך באופן בלתי נמנע את זה (-:

[אינטו_איציה*]

צטטתי לעצמי את הציטוט מהספר.
נרשם וישונן

[קן_לציפור*]

יקירות, אני בד"כ לא מצטרפת לדיוני מוסיקה וסרטים כי אני לא תופסת מעצמי מבינה גדולה או מתעניינת גדולה בשניהם.
אבל הערב נתקלתי ב זה וחשבתי שזה יהיה לטעמכן.
גבירתי, מחבקת מרחוק!