הגבירה בחום

הכי אני אוהבת כשאין מושג הופך לשמץ של מושג ואז לידיעה
אבל הרגעים הטובים בחיי הם ללא ספק
אלה שבהם לא אכפת לי מתי אם בכלל זה יקרה.
@}

שלום. קפצתי פה לדקה ותכף אני יוצאת בחוץ.
הטקסט שכתבת פה ב-8.4 יפה מאוד
שימבורסקה ? אשמח להסבר.
אני פה בין אתוס לפאתוס צריכה גם לשטוף כלים
שולחת לך נשיקות ונדבר בקרוב אם ירצה השם.
("אם תרצה השמש" שלך,שלח אותי לבעל הבית התימני הדתי שהיה לי קודם לכן, לו אמרתי פעם שלא סתם אלוהים מכונה המקום ושיש לתת את הדעת לכך שאנחנו לא מספיק שומרים עליו ונותנים לו תשומת לב אז הוא ענה לי: אה, את כמו האלה מהודו מאמינה בשמש? (-:

שימבורסקה ? אשמח להסבר
עד שתגיע הגבירה.
ויסלבה שימברוסקה - משוררת ועוד - שירים נפלאים יצאו תחת ידה.
זה אחד מהם

מה שקנג'י אמרה (-:
ויסלבה שימבורסקה

או, תודה לך קנג'י וגבירוש , השכלתי עוד קצת.
ואני חשבתי שהגבירה כתבה את הטקסט..
בכל אופן, אכן יפה ושיהיה ערב טוב לכולן @}

גבירצי מתוקה, איך שהתרגש עלינו הפסח חשבתי שממש דחוף עכשיו לדרוש בשלומך וכל מני דברים אחרים נדחפו קודם (גם אצלי קצת לא פשוט), אז הגעתי רק עכשיו וקיבלתי הכל בחבילה.
התרגשתי מתיאורי הגעגוע והשיעור של הגברים והתיאור של הקברים ובכלל מכל כולך ואני שולחת לך חיבוק גדול והרבה אהבה.

_אבל הרגעים הטובים בחיי הם ללא ספק
אלה שבהם לא אכפת לי מתי אם בכלל זה יקרה_

לגריון, ללא ספק.

מימה מותק, גם אני חושבת עליך. אולי נצליח לדבר בקרוב ולהחליף קלפים "לא פשוטים" (במלעיל).
תודה על החיבוק ובעיקר על האהבה.

_אבל הרגעים הטובים בחיי הם ללא ספק
אלה שבהם לא אכפת לי מתי אם בכלל זה יקרה
לגריון, ללא ספק._
הו געגועים לרגע כזה...

הרגע גמרתי לראות (שוב) את הסרט על האיש הזה
ומשאירה אתכם עם השיר הזה (בביצוע ששווה בעיני פי כמה מונים מהמקור) שמסכם לדעתי את סך כל הגעגועים כולם.
חיבוקים לשבוע פשוט (למרות שבאופן אישי, חכם יהיה לי הנמיך ציפיות) (-:

הי גבירונת, אכן, ג'וני קאש מדהים. באופן מפתיע גם הסרט מענין וסוחף (המפתיע בא מהכיוון של ריס וויטרספון (-: )
אחד התקליטים האהובים עלי הוא תקליט, שמשום מה לא כל כך מוכר של דילן וקאש . בהשראתך הולכת להקשיב לו עכשיו.
החיים מורכבים, אין ספק, השאלה המרכזית היא: מורכבים אבל מענינים?!
הרבה

ושיהיה שבוע טוב

באופן מפתיע גם הסרט מענין וסוחף (המפתיע בא מהכיוון של ריס וויטרספון )
בפעם הראשונה שראיתי את הסרט (היום זו היתה לי הפעם השלישית) גם אני חשבתי ככה.
נראה לי שזו הפעם היחידה ששהיא שיחקה דמות עמוקה וכנה כל כך, נראה לי שמייד אחר כך חזרה לגלם את הבלונדה המתקתקה בסרטי נערות מטופשים.
מה שגורם לי לחזור שוב ושוב לראות את הסרט הזה הוא מר פיניקס שפשוט מהפנט אותי. הוא אחד השחקנים שעם כל הצפיה הקולנועית המודעת שלי, גורם לי לשכוח שהוא משחק ולא באמת הדמות הזאת במציאות.

החיים מורכבים, אין ספק, השאלה המרכזית היא: מורכבים אבל מענינים?!
השאלה היא למה את קוראת "מעניינים"?
אם העובדה שאבא שלי אחרי ניתוח קטרקט הולך להתארח אצלי שבוע שלם נקראת "מורכבים ומעניינים" - התשובה היא כן (-:

הולכת לקבל השראה מהמאסטרים המזמרים @}

אם העובדה שאבא שלי אחרי ניתוח קטרקט הולך להתארח אצלי שבוע שלם נקראת "מורכבים ומעניינים" - התשובה היא כן (-: wow
שיהיה שבוע טוב ואולי הציפיות, או במקרה שלך האימה, יתבדו.
בכל מקרה- קוראז' סיסטר

הוא כבר מסיים הערב את חוק ביקורו אצל אחותי לאורך כל השבוע החולף. (אחותי אמרה לי היום: "אני פשוט סחוטה!, אבל היי, אל תדאגי סה"כ רוב הזמן היה בסדר (-:)
הוא התעקש לסדר לעצמו את התיק (למרות עשרות תיזכורים ותחינות לעזור לו) והביא איתו חמישה סוודרים, מכנס אחד, וחצי מכמות התרופות שהוא צריך.
שבוע של שיחות טלפון שעוד לפני "היי" מתחילות ב"הוא מטריף אותי...!" בקול לחישה מוטרפת לא פחות.
אבל היי, אין מה לדאוג, ויש למה לצפות.
אבא שלי אמר שהצימר אצל אחותי היה מושלם ושהוא מקווה שאנחנו נדע לשמור על הרף... (-:
מספיק מורכב ומעניין אתם חושבים?
קוראז' לכולנו

אכן וואו.
מאחלת לך הרבה סבלנות וחמלה. ולא לשכוח להרכיב את המשקפיים שרואות רק את חצי הכוס המלאה.
הכי מהכל, מאחלת לך שתופתעי ובכלל תהני מהביקור. לפחות לפרקים. (או שעכשיו כבר זיגזגתי למד"ב?)
קוראז' וביזו

קוראז' וביזו גם ממני
ואם אנחנו בענייני צרפתית אז גם בון שאנס

גבירצי אהובה
מאחלת לך שתופתעי מהקלות.
סבלנות ואהבה ללא תנאי.

מה זה קוראז'?

אומץ. אבל מה זה ביזו?

ביזו- נשיקות

נשיקות

גבירצ,
אני יודעת שזה קיטש, יודעת שלא רוצה להתקל בנסיון הזה עכשיו, יודעת שזה קשה לאללה,
אבל מבחוץ, הכיייי מבחוץ -
איזה כיף לך שיש לך הזדמנות לגמול ככה לאבא שלך, להיות שם בשבילו באופן מלא, עד לבקשה וההטרדה הכי מעצבנת וילדותית.

(חשבתי על זה השבוע בהקשר של ההורים שלי, לאמר לאיש העתידי שאני רוצה שבזקנתם הם יגורו איתי או לידי...ני יודעת שזה מופרך ואין לי מושג על מה אני מדברת,
אבל המחשבה על כל המטפלים הפיליפינים....זה כמו חינוך ביתי רק למבוגרים

))

זה כמו חינוך ביתי רק למבוגרים :

וממש לא בשביל להטיף או לייעץ, כי כל אחד עושה לפי מידותיו ויכולותיו ועוד שיקולים כאלה ואחרים, אבל גם אני אומרת לעצמי, שכל עוד אמא שלי עצמאית, שתעשה מה שהיא רוצה איפה שהיא רוצה - בית אבות, דיור מוגן, בבית וכו',
אבל במידה ותהפוך לסיעודית (וממש לא מאחלת לה) - אני לא מסוגלת לחשוב שהיא תהיה בטיפול רחוק ממני. גם אם צריך לקחת טיפול חיצוני, נדמה לי שיותר קל לשלוט בנעשה כשזה בתוך הבית שלי.

איזה כיף למצוא אתכם פה מגלגלים שיחת חולין:
מאחלים לי ביזו וקוראז',
שואלים, מה זה בכלל ביזו וקוראז'... (-:

תודה רבה על האיחולים להפתעות טובות ועל הזיגזוגים החינניים למד"ב (-:
אינטו מותק, זה בכלל לא קיטש. זאת גם היתה משאלת הלב שלי כשאמא שלי היתה בחיים וחלתה בפעם הראשונה ובמקביל אליה אבא שלי עבר אסונות משל עצמו.
שוב ושוב הפצרתי בשניהם שבעזרתנו ימכרו את הדירה שלהם ונקנה או נשכור בית גדול ונגור יחד (כמובן עם פרטיות והפרדה וכ')
כל כך נכון וטבעי נראה היה לי לסגור מעגל ולטפל בהם וכן להיות בחינוך ביתי.
כמה פשוט ומובן מאיליו היה בשבילי אז להציע דבר כזה.
האהבה היא כוח מניע אדיר, ומתוכה בלי לחשוב פעמיים הייתי מוכנה לטפל באמא שלי, לקלח אותה, להלביש, להוביל לשירותים ולהרים אותה מהם.
והייתי ממשיכה ועושה עוד ועוד, גם מתוך תשישות וצער עמוק וחוסר אונים ושברון לב - הייתי עושה בלי לחשוב חצי פעם.

כמה שונים הדברים רגשית מול אבא שלי - בערך כמו ההבדל בין אהבה ממבט ראשון לנישואים בשידוך.
גם במקרים כמו זה האחרון, לפעמים מתפתחת מערכת יחסים של אהבה מסירות וכבוד, אבל כזאת שנרכשת במאמץ, מתוך אין ברירה, על ידי קבלת המציאות והשלמה עם הגורל.
אני חושבת שכך הדבר עבור כל בני משפחתי הקטנטנה (להלן: אבא שלי, אחותי ואני) - בלי אמא שלי שהיתה אהבת האמת ממבט ראשון של כולנו, נותרנו משודכים זה אל זה.
נאלצים ללמוד לחיות יחד, לתקשר, לכבד ולהביא את האהבה לתוך המציאות. למצוא אותה בכל מחיר. לעשות אותה יש מאין.
אולי אפשר לומר בהכללה גסה שבנות קשורות לרוב לאימהות שלהן והיו מוכנות כמוני לעשות כל דבר עבורן. אני תוהה כמה בנות היו מוכנות באותה קלות לנהוג כך עם האבות שלהן.... סוגיה שמעניין לחשוב עליה.

יומיים למניין החינוך הביתי עם אבא
מבצע האריזה וההסעה מביתו אל הביתי, הגם שהיה מורכב ומלא חששות עבר באופן חלק.
אני משתדלת לקבל את היחסים האלה בשונותם מאלה העבותים בנימים של אהבה ללא תנאי שהיו לי עם אמא שלי.
לא לכעוס על עצמי שכך הם הדברים, לא לכעוס על עצמי כשאני מאבדת סבלנות, כשאני לא חדורת אהבה ורצון טוב.
הבושה בעצמי והכעס עלי הם אולי הקשים מכל.

אחד הרעיונות המבריקים שעבדו בשבוע החינוך אצל אחותי היה ערימת דיסקים של מוזיקה קלאסית שהובאה מביתו והעסיקה אותו בזמן שהותו שם.
גם אנחנו שחזרנו את הרעיון: בררנו בקפדנות דיסקים מתוך הספריה בביתו והגענו לכאן עם כ- 20 דיסקים שהוא בחר.
אחרי שני שופן שהוגדרו על ידו כ"משעממים" וליסט אחד צורמני שאי אפשר היה לשאת הגענו לשטראוס.
אבא שלי (שהתנועה אצלו מוגבלת ומלווה בכאבים) אמר, נראה אותך רוקדת.
אני כמובן אמרתי שלא מאיימים על זונה בואלס
וככה, לצלילי הדנובה הכחולה בשעת בין ערביים, אני ואבא
"במרחק מתקבל על הדעת" רוקדים ואלס על השטיח בסלון.
בסוף הריקוד התיישב על הספה ואמר את אחד ממשפטי האקסיומה שאי אפשר להוכיח:
"אין מה לעשות, שטראוס זה שטראוס" (-:

לפני כדקה נכנס אבא שלי לחדר העבודה שלי, מתעניין למעשיי
מאמץ את עיניו לקרוא ממש את השורות הנכתבות האלה.
משם עולה מבטו אל לוח המודעות שתלוי על הקיר, אל תמונת החתונה שלו ושל אמי (צעירים עם עיניים גדולות ומאירות)
ומשם אל תמונה שכנה של אמא שלי (ששנאה להצטלם שנאת מוות ונאלצה להתמודד מסכנה עם בת צלמת וקרציית על) ברגע נדיר של צחוק מתפרץ מול המצלמה
מחבקת אותי עם פרצוף זורח מרוב צחוק.
ומשם אל הצילום הגדול המבוים על הקיר שלי ושלה ואל הצילומים המבוימים שצילמתי את שניהם.
"חבל חבל" הוא אומר ויוצא בצעדים קטנים חזרה אל הסלון.

חיבוקים לעצמאות
ואיחולי שלום ובטחון פנימיים לכולנו.
@}

מכירה את זה שקרן אור אחת, בוקעת במעבה עננים וזה סוג של הצצה אל אלוהים?
ככה זה השורות האלו והרגעים שאת מתארת.
חיבוק גדול.
שטראוס זה שטראוס, אין ספק

שטראוס זה שטראוס (-:

מזדהה כל כך עם הקושי של ההורים המזדקנים
האמת מזדהה מדי... אולי פעם ארחיב
מאד מתגעגעת להורים הרחוקים שלי
איזה מין שלב צפוי ובלתי נסבל בחיים זה ההזדקנות הזאת של ההורים
לפחות ככה אני חווה אותה עכשיו
הלוואי והיתי יכולה לצבוע אותה בצבעים רומנטיים
העצה שלי היא שבנוסף לחמלה שאת צריכה לגייס בשביל השבוע הזה
תגייסי גם חוש הומור...בשבילי זה הכי עוזר להיכנס לפורפורציה ולא לטפס על הקירות
אה...כמעט שכחתי...
יום עצמאות שמח!
ל.

״שטראוס זה שטראוס. חבל חבל. ואלס במרחק מתקבל על הדעת״.
אפילו אם ״משודכים״, מצטייר לי כמו פרוטות קטנות של אהבה גדולה.

תגייסי חוש הומור. אולי כך תצליחי לשמוע בעצתך, ולהרפות מכל היתר.

יומיים למניין, אנד קאונטינג.

איך הניתוח אגב, הצליח?

הקטע עם הואלס..וואו.
הרגשתי חמלה גדולה כלפי אביך בתיאור הזה, ושמחתי בשבילו על השבוע הזה שהוא עובר אצלך.
וגם בשבילך, למרות הקושי שאני יכולה רק לתאר לעצמי. יש לי תחושה שאתם עושים שם תיקון עמוק..

יקירתי, ממש ריגשת אותי עם הפוסט הזה.

אולי אפשר לומר בהכללה גסה שבנות קשורות לרוב לאימהות שלהן והיו מוכנות כמוני לעשות כל דבר עבורן. אני תוהה כמה בנות היו מוכנות באותה קלות לנהוג כך עם האבות שלהן.... סוגיה שמעניין לחשוב עליה
הכללה מאד גסה. אני הייתי עושה אותה - רק הפוך...

_וככה, לצלילי הדנובה הכחולה בשעת בין ערביים, אני ואבא
"במרחק מתקבל על הדעת" רוקדים ואלס על השטיח בסלון._
וואו. לא יאומן. ממש מרגש.

"אין מה לעשות, שטראוס זה שטראוס"
"חבל חבל"
זה הזכיר לי מערכון של החמישיה הקמרית אולי? שמערכון שלם הם אומרים את אותה מילה פעמיים.
אין ספק שגיוס הומור עוזר כאן.

גם אותי מאוד ריגשת.
מאוווד מבינה את עניין האמא כדבק משפחתי ובלעדיה -מה?
מסע הנשמה בעולם הזה...
האנשים שבחרה לפגוש...אחחח -
צחוק. כן, באמת הצחוק הוא הפתרון היחידי.

כנראה שצריך להגיע ליום השלישי בחינוך ביתי כדי להתחיל לשגר הודעות "הוא מטריףףף אותי" מעלות עשן (-:

הימים עוברים, השבוע הזה יום אחרי יום עובר ואיתו גדלים ומצטברים הקושי והמועקה.
אני בתשישות כל כך גדולה, אפיסות כוחות כזאת שלא יודעת למה להשוות אותה.
לא יודעת מה יותר קשה: האם זו השהות במחיצת אדם שהולך ומאבד כל עניין בחיים,
הצורך להעסיק אותו מסביב לשעון כדי שלא ישב ויבהה בטלביזיה מהבוקר עד הערב,
הווליום המטורף שבו הוא צופה בטלביזיה (בפרסומת זה כמובן אוטומטית גובר), מוזיקה קלאסית בעוצמות שצורמות את האוזן,
דיבור בטלפון בצעקות (כי אם אתה לא שומע, אז הגיוני שגם לא שומעים אותך לא?)
חוסר הנכונות שלו להחליט מה הוא רוצה:
(חם לך? לא יודע קר לך? לא יודע אתה רעב? לא יודע אל תשאלי אותי, אתה רוצה לראות טלביזיה, לשמוע מוזיקה, לצאת לסיבוב, לתרגל יוגה, לשתות קפה? אני לא יודע ואל תשאלי אותי)
ומצד שני הניסיון להתווכח על כל דבר ודבר שכבר כן אני מחליטה עבורו:
(צריך לטפטף עכשיו טיפות לעין אבא/ מה פתאום!! זאת הפעם האחרונה/ לא, זאת הפעם השניה מתוך ארבע שצריך/ לא נכון!!!)
אם הולכים ברגל כמה צעדים הוא סובל ומתקשה בהליכה, אם נוסעים באוטו אז "אפשר בהחלט היה ללכת ברגל!" (נאמר בטון ביקורתי אחת לדקה)
והרגעים שבהם הוא מדבר עד כמה קשה הרגשת התלות ושהוא מרגיש שעושים ממנו מטומטם ולא נותנים לו לעשות שום דבר
(האומללות שבנאדם צריך לעבור כשהבנות שלו מונעות ממנו לנהוג אחרי ניתוח קטרקט כשהוא לא רואה כלום בעין אחת ואסור לו לנהוג)
ומצד שני חוסר המוכנות לתת צ'אנס לשומדבר שיכול לעזור, להקל ולתמוך. הווכחנות, העקשנות, הבלבול הכאב.
והקושי לתקשר כשכל ניסיון לנהל שיחה כנה או נרחבת יותר, באמת לפתוח דברים ולדבר נחסמת במשפטים כמו:
"טוב, זה פילוסופי מידי, אנחנו לא נסכים, כדאי שנפסיק" או נתקלת במבט בוהה שמבהיר שהוא כבר לא מקשיב.
הקושי להיות ולראות את זה כל הזמן מול הפנים.
הקושי להימנע מלהידבק בזה (זה כל כך מדבק אותי העכירות והכבדות הזאת והאפטיות הכללית ואולי מראה לזו שלי שאני כלכך מנסה לטפל בה בתוכי)
הקושי להכיר בזה שאני פשוט רוצה לברוח מזה, לברוח ממנו, מאבא שלי.
הקושי בזה שאין לאן לברוח, אין פינה שקטה שנקיה מרעש, כאב או נקיפות מצפון.

עד כאן הקושי שהייתי חייבת לפרוק.
בקרוב פוסט חוכמות של הורים או משהו כזה או מה בכל זאת עושים כדי לשמור על השפיות בכל הדרמה הזאת. (-:

נשמע קשה..

כשאבא שלי היה צריך לעשות ניתוח קטרקט, הוא ואמא שלי נסעו יחד (באוטובוס) ואחרי הניתוח הם חזרו הביתה (באוטובוס) ועל הדרך עברו דרך השוק ועשו קניות.
בשוק אבא שלי פתאום לא הרגיש כל כך טוב וכמעט התעלף ואז הם חזרו הביתה (באוטובוס)

כששמעתי את הדיווח הזה הצטמררתי... זה מאד קשה לא להיות שם. לא ניראה לי שזה יכול להמשיך ככה...
גם אבא שלי מטריף אותי (באופן עיקבי כל החיים) ובכל זאת חוסר האונים שבלהיות רחוקה הוא בלתי נסבל.
בדיוק בימים אלה הכל צף על פני השטח...ניראה מה יקרה. צריכה להרפות אבל מרב דאגה ומחשבות לא מסוגלת להתרכז בכלום.
אולי זה ישמע לך מופרך (ואין לי מושג אם זה מנחם או לא) אבל באיזה שהוא מקום אני מקנאה בך

_אולי אפשר לומר בהכללה גסה שבנות קשורות לרוב לאימהות שלהן והיו מוכנות כמוני לעשות כל דבר עבורן. אני תוהה כמה בנות היו מוכנות באותה קלות לנהוג כך עם האבות שלהן.... סוגיה שמעניין לחשוב עליה
הכללה מאד גסה. אני הייתי עושה אותה - רק הפוך_

״מי הולך בהתחלה על ארבע אח״כ על שתיים ובסוף על שלוש?״
ואיך בצד של הדעיכה, (הלב נחמץ מהמילה), הדמיון לתינוקות הוא בנגטיב מוחלט.
קראתי אצל אורנה שפרון על חירות (תודה עדינה).
וכל מה שבא לי זה לבכות. (אז בוכה).

אולי זה ישמע לך מופרך (ואין לי מושג אם זה מנחם או לא) אבל באיזה שהוא מקום אני מקנאה בך
האמת שזה לא נשמע לי מופרך בכלל, ובאורח הזוי אני מבינה את קינאתך בי, כי המרחק וחוסר היכולת לעשות משהו הוא באמת קשה נורא.
יחד עם זאת אני כבר מבינה שהמצב הזה גורר אחריו שק של כאבים ורגשות אשמה מה שלא יהיה ומה שלא נבחר לעשות.

אז מה בכל זאת עושים כדי לשמור על השפיות בכל הדרמה הזאת ?

יוצאים קצת מהשפיות! (-: מנסה לזכור שחלק מלהיות באיזון הכללי הוא מידי פעם לצאת ממנו כדי לחזור אליו.

מנסה להתחבר פנימה בעין הסערה, לעשות מעשים של מרכוז דווקא בלב כל ההתרחשות הסוערת והמערערת.

זה כמובן לא תמיד הולך (רוב הזמן לא הולך... (-:) אבל יש רגעים שבהם ההחלטה תופסת איזה חלק ניצול קטן מכל ההתנגדות הפנימית, חלק שמסכים להיתלות עליה כמו על וו הצלה וללכת איתה.
ככה קרה שביום העצמאות (למרות ההחלטה הנחרצת בשום אופן לא לבלות מול הטלביזיה) מצאתי את עצמי משחר ועד ליל יושבת מול כל תכניות הטלביזיה המשוקצות ביותר בשבילי ובווליום גבוה.
טקס מצטייני הנשיא ובו אישי הציבור הנבחרים שרים וכל הכבוד והממלכתיות חוגגת, שנת היובל לחידון התנ"ך ובו אבשלום קור מכריז עם כל שאלה שנשאלת "במשוך היובל המה יעלו בהר".
ואני על השטיח מתרגלת יוגה. ככה, תוך כדי הכל והרעש, והגועל הכללי המיותרות הנוראית של כל היום הזה בשבילי מצאתי את עצמי, נושמת ופותחת ושולחת ומרככת ומסכימה ואפילו יושבת מול אמא שלי המחייכת (אבשלום קור ברקע: במשוך היובל המה יעלו בהר).

נפלטת החוצה אל השיעורים שלי, נושמת לרווחה. קולטת איך אני מגיבה לאנשים. כמה רוך ואמפתיה אני מצליחה לגייס גם לשרוטים בתלמידיי, לבעלי האגו הבועט למתקשים.

וכמה הכל קשה וטעון רגשית מול אבא שלי.

מוצאת כיסים קטנים לשחרור קיטור: כמו לצאת עם חברתי המדהימה להליכה מהירה בשדות. חברה שיודעת לדבר מתוך זה שהיא יודעת לשתוק (משפט מקסים ששאלתי מהסרט על אלבום הפרידה של יוסי בנאי).

וככה אנחנו הולכות בשקט, הרוח מעיפה לי דמעות מהעיניים והכעס משחרר לי נשימות ומידי פעם באה משפט מדויק שמהדהד ונזרע.

וכל מה שבא לי זה לבכות. (אז בוכה).
איי היר יו סיסטר!
חיבוקים וקוראז'ים לכולנו בינתיים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קודם הואלס, עכשיו הקטע עם יום העצמאות והיוגה..
אני מתחילה להבין למה נקודות שואלת כל הזמן מתי ייצא הסרט..

גבירצי
קוראת אותך כל הזמן
לא רוצה להשתמש במילה מעריצה
אבל מרגישה שילוב של התבוננות מלאת הערכה בך, יחד עם- אני סומכת עליה, גם בתוך החרא הכי גדול שססאמק מי בכלל רוצה שיסמכו עליו תנו לי לחזור למשחקים של ילדים (במאמר מוסגר יש לציין ששבע מעולם לא האמינה שמשחקים של ילדים קלים יותר ממשחקים של גדולים).
בא לי לאכול איתך לחם חם וחמאה ואין לי שום הסבר לעניין הזה. ככה זה.
ולהתחבק.

אני מתחילה להבין למה נקודות שואלת כל הזמן מתי ייצא הסרט..
העשור שבו חייתי עם קולנוען תם השבח לאל (-:
יוצרות הקולנוע העונות לשם שבע יהלום מתבקשות להרים את הכפפה.
ואז אולי בסוף מכל זה יצא סרט...

אני סומכת עליה, גם בתוך החרא הכי גדול שססאמק מי בכלל רוצה שיסמכו עליו תנו לי לחזור למשחקים של ילדים
שבע מותק הרמת לי להנחתה.
בדיוק התלבטתי אם לשתף אתכן במשהו שקרה אתמול וכבר חשבתי לוותר על זה כי זה נשמע לי מסוג הדברים לתייק ולעבד בתוכי, אבל עכשיו נראה שאין מנוס:
הסיטואציה רגילה לחלוטין: תלמידה חמודה שלי בשלב מתקדם של ההריון שלה, הביעה חשש מסוים מהתרגול, אני הבעתי את דעתי בעניין ואמרתי איך נראה לי נכון לנהוג באופן המיטבי.
והיא אמרה משפט תמים לגמרי: "אוקי, אני סומכת עליך בעיניים עצומות".
ואני, שבתקופה האחרונה מרגישה כל כך אבודה, מלווה בכל כך הרבה לבטים וכאבים וחששות,
אני שמתגעגעת לקול הפנימי בתוך הראש שלי שמכוון אותי ימינה או שמאלה ואומר: כן, זה מה שנעשה! היידה! (הקול הפנימי שלי מדבר במבטא בולגרי)
כמעט הסתכלתי אחורה לראות על מי היא מדברת, מי זאת הבחורה הזאת שהיא סומכת עליה בעיניים עצומות, גם אני רוצה כזאת בחורה בחיים.
שלא נדבר שכמעט התחלתי לבכות מול הבחורה המתוקה שאמרה מה שאמרה בנונשלנטיות וכבר הייתה עסוקה בהתארגנות ליציאה.
וראיתי את מה שהיא רואה, את מה שאני מייצגת עבורה וראיתי בתוכי את הילדונת שיושבת על הרצפה עם דמעות ופשוט מחכה שאמא תחזור.
וחשבתי 3 מחשבות כמעט במקביל:

כמה אני צריכה עכשיו אמא
גם כשאמא שלי היתה קרובה, לא תמיד היו לה תשובות לחיבוטיי הנפש שלי ולא תמיד יכלה לעזור.
אם יש אנשים שמרגישים בנוכחותי שהם בידיים טובות, אולי גם אני יכולה.

ואז באת שבע ושחררת את המשפט הזה כאן וכבר לא היו לי ברירות (-:

_בא לי לאכול איתך לחם חם וחמאה ואין לי שום הסבר לעניין הזה. ככה זה.
ולהתחבק._
זה מסוג הדברים שאי אפשר להסביר במילים אחרות. רק להגיד: "זה כמו לחם חם עם חמאה וחיבוק"
הנה המרכיב הראשון בתפריט של פגישתנו הקרבה.

בינתיים

טוב אם מביעים פה עכשיו משאלות אז לחם וחמאה זה נחמד, אבל אני אעדיף פיצה בפיאצה... מי יודע אולי זה עוד יתגשם ביום מן הימים...

קשה קשה

חוץ משטראוס זה שטראוס וחבל חבל, יש לנו גם את קשה קשה שמאוד פופולרי כאן.
אחת לכמה זמן, ברגעים עצובים או אחרי רגעים משעשעים הוא נאנח אנחה עמוקה ואומר קשה קשה.
כמו מנטרה שהוא נאחז בה וחוסה בצילה, ממהר להזכיר לעצמו שקשה לו.
לפני יומיים צחקנו ממשהו בלילה לפני השינה ואז הוא נאנח ואמר את הקשה קשה הזה.
ואני שאלתי מה קשה לו עכשיו והוא אמר שבאופן כללי הכל קשה כל הזמן.
בעיקר החיסרון שלה וכל השאר.
הוא אמר: בכל פעם שאני עוצם את העיניים אני מצפה לפקוח אותן ולמצוא שהכל שוב קל. ותמיד אני מתאכזב.
שאלתי אותו: אתה מצפה למצוא שאמא חזרה או מצפה שפשוט יהיה קל יותר?
והוא ענה: נו באמת, זה כבר פילוסופי מידי, בשביל זה אני צריך לחשוב.
וככה, מסרב לפגוש כל מה ששולח אותו לבדוק עם עצמו, הוא קם, נאנח, אמר קשה קשה אחרון והלך לישון.

ואם זה היה החיסרון שלה ואם זה היה כי קשה לו ההזדקנות ואם זה גם זה וגם זה אז למה זה משנה כבר?

אז למה זה משנה כבר?
אם יש ציפיה להחזיר את מה שלא יכול לחזור, אין עם זה מה לעשות, זה מקור לאכזבה מתמדת.
אבל אם זו איזה ציפיה שיום אחד יהיה לו קל יותר, שהמצב שלו ישתפר, שהזיכרון לא יבגוד בו, שהוא יוכל גם לשמוח יותר, לפרוק ולנקות מעצמו כאבים וחסמים ולפנות מקום גם לחוויות טובות,
אם הכוונה לציפיה כזאת, שהמצב ישתפר, אז יש מה לעשות.
לזאת היתה כוונתי. קודם כל להבין את הקושי כדי לנסות אולי בקטנה לפרוט אותו לכסף קטן יותר שאפשר להתמודד איתו טוב יותר.
אבל זה כנראה פילוסופי מידי.

אבל זה כנראה פילוסופי מידי
כן.
פילוסופי מדי.
שנים אני חיה בתוך התיסכול הזה.
פשוט אי אפשר לתקשר עם מישהו שמסרב לחשוב ומסרב להרגיש ומסרב לדעת. דברים מסוימים.

פשוט אי אפשר לתקשר עם מישהו שמסרב לחשוב ומסרב להרגיש ומסרב לדעת. דברים מסוימים.
כן!!
תודה!! על ההבנה וההזדהות (דמעות בעיני) - זה זה הקושי הגדול שלי מולו: הסירוב לחשוב, הבחירה בטמטום ובאטימות.
במקום להילחם על מה שאפשר ורצוי להילחם ולהתאמץ בשבילו הוא בוחר להילחם בתחנות רוח ובכל השאר (זה אולי קל יותר, זה אולי משאיר אותו נטול אחריות... לא יודעת, כי גם כאן הוא בעיקר סובל)
ועם זאת אני מבינה שרק אני יכולה לקבל כאן החלטות ולשנות משהו בי.
שרק אני יכולה לקבל את מי שהוא וללמוד איך להיות מולו, וללמוד לשחרר אותו וללמוד לשחרר אותי מאחריות ואשמה.

כרגע, אני רק חולמת על הערב ואחר כך הלילה
שבו (אחרי שבוע של שינה על מיטת נוער נפתחת - קרש גיהוץ עם מגירות מעוצבות) אקבל חזרה את המיטה שלי
ואת האוויר שלי ואת פינת המפלט ושקט, שקט מבורך (נטול אופרות צורמניות או לחלופין רעש פרסומות מטמטם).
עד אז, נתאמן בלהיות נוכחת ולנשום ולשמור על הכוחות ולספור עד עשר לפני שאני מדברת.

שאלות שמעסיקות גם אותי אם כי אני מלאת הודיה- חמסה חמסה וכל השאר.. ההורים שלי כעת בטיסה לחו״ל בדרך שנמשכת 24 שעות וזה לא קל להם. האמת שקשה. בייחוד לאבא שלי שסובל מכאבי גב נוראיים כבר שנים. והם גיבורים. אבל אני מאד מודעת לכמה הרבה יש להודות.

נראה לי שהעניין עם ההזדקנות, הוא כרגיל להרכיב את המשקפיים שרואות את חצי הכוס המלאה וגם לקחת אחריות ולעשות למען שיפור מצבך. אבל החידה הידועה ההיא (3/2/4 רגליים) מסכמת יפה את העניין. איך שלא הופכים את זה, גם בהזדקנות אופטימלית, היכולות יורדות וה-כ-ל, אפילו מה שפעם היה פשוט, נהיה קשה יותר ויותר. אשרי למי שמסוגל להיות יותר זמן בהשלמה, ולא בהכנעה (שבע יהלום) מול התהליך הטבעי הזה..
(הלוואי על כולנו, בכל הדורות).
ובכלל בלי שהוזכר הפחד הראשוני.
(פסלתי כמה מילים בדרך, עד שמצאתי את ״הראשוני״).

עד אז, נתאמן....
את גיבורה.

מאד מודה לך שאת משתפת.

תודה!! על ההבנה וההזדהות

אכן מבינה ומזדהה.

חזק

הי לך גבירה גיבורה,הרבה זמן לא הייתי כאן וכשניסיתי להכנס באופן תמוה הדף שלך נתקע...
קוראת את ההתמודדות שלך,רואה את ההתנגדות ,הניסיון לשמור על שמחה וקלות בתוך הכבדות הזאת ומעריכה כל כך.
עולה לי מה שאני פוגשת עם הורי,שבראשית חיי הייתי איתם,סובלת את שיגיונותיהם,את ההתעקשויות מאבקי הכוח,ניסיונות השליטה.
ואז עשיתי לי חיים משלי,בוחרת לפעמים להתקרב ולפעמים להתרחק.
שומרת על עצמי,מנסה למנוע מעצמי כאב ע"י מרחק שאני בוחרת להיות בו.
ועכשיו ברגעים שהם מזדקנים אין ברירה.שהלב פתוח,חייבים להיות קרובים.
קרובים כדי להיות שם בשבילם וגם קרובים כדי להיות שוב במרחב המבולבל הזה ,שעדיין באופן הזוי מאמין שאפשר לשלוט על משהו...שאפשר להשיג משהו טוב במאבק...
וכמה שמנסים לתת לזה לעבור או לנסות להראות משהו אחר,בשפה אחרת,זה לא תמיד עובר מסתבר...
אז מהגגת כאן בקול,אולי הדרך היא כמו שכתבת,להתבונן בהשקפות שלו.
לראות איך אני\את אוחזות במשהו,לא מוותרות,איפה יש התנגדות שאפשר לוותר עליה.
איפה אפשר לראות אותו בלי לנסות לשנות,רק לתת לכאב ולתסכול שלו לעבור בנו,
לא להגיב.
להדהד את מה שעבר וזהו.
שולחת חיבוק של אומץ,אהבה ושמחה לשבוע יותר קל

יקירותיי,
תודה על התגובות המחבקות שלכן. אני בשוק מכמה אני זקוקה לחיבוק הזה.
למישהו שיגיד "את גיבורה". זה בלתי נתפס שלמרות ההבנה שאני מאוד מסורה לטיפול בהוריי,
במקרה של אבא שלי מעורבים בזה הרבה רגשות סותרים, כעס תסכול ואפילו מיאוס שאחד הרגשות הבולטים הם אשמה.
לאחותי ולי יש מן מנטרה כזאת שאנחנו אומרות אחת לשניה כשאנחנו מנסות להרגיע האחת את אחותה: כל עוד אנחנו עושות את ה 100% מצידנו, אין לנו מה לעשות יותר.
אם כך, אמרה חברתי הטובה, את ב- 120% מותק.

אבא שלי נמצא בביתו כבר משבת בצהריים ועדיין הדי הטירוף והעצבים מהדהדים.
אתמול לא דיברתי איתו כל היום עד הערב מחמת המשקל המכביד של שיחה איתו והרצון לחיות את חיי לשם שינוי.
כשכבר צלצלתי בערב מסתבר שהים כבר היה גבה גלים כל היום בינו ובין שאר המשפחה:
אחותו, דודה שלי שחולקת איתנו ועוזרת לנו בליווי שלו, מתעניינת מידי יום אם טפטף את הטיפות לעין שעברה ניתוח.
מסתבר שהוא התעצבן ששואלים אותו על זה והחליט שהוא לא עונה לה יותר על שאלות "פרטיות" כאלה.
גל הסירוב הגדול המשיך בעוד מיני פרוצדורות שאנחנו מכלות את זמנינו לארגן עבורו, לבקשתו ובסופו של דבר הוא שולל ומסרב לקבלן
עד שבסוף היום, דודה שלי (צעירה פוחזת בת שמונים), כיוון שהוא לא ענה לה אם טפטף את הטיפות או לא, גררה את עצמה ואת ביתה בתשע בערב לביתו כדי לבדוק את זה מעשית.
בשיחת הלילה המסכמת שלי עם אחותי היא אמרה לי: תקשיבי, זה מוכרח להיפסק. כל ליצן חייב קהל ואני לא מוכנה להיות יותר קהל לליצן הזה.
כנראה שלהיות ב- 100% אומר להיות ב- 80% יותר מב- 120%...
מבולבלים? גם אנחנו. (-:

מבולבלים?- כן
מחבקות?- מאוד
בא לי לעשות איתך משהו, נקרא לזה יוגה מצדך והפתעות מצדי.
אולי בשבוע הבא זה יקרה?

_בא לי לעשות איתך משהו, נקרא לזה יוגה מצדך והפתעות מצדי.
אולי בשבוע הבא זה יקרה?_
יאאא (-:
גם אני כל הזמן חשה חשקוקים לעשיה איתך.
אפילו עברו לי כל מיני רעיונות לצילום יחד, אבל גם יוגה מצדי והפתעות מצדך נשמע לי מפתה ביותר.
לא יודעת, מה נעשה שם נראה לי פחות חשוב
והמילה יחד ממלאת ממלאת לי את האצבעות והלב בדגדוג נעים כזה של טרום עשיה.
היידה בואי! @}

נראה שאבא שלך עבר את ניתוח הקטרקט באותו יום עם אמא שלי , אבל חוץ מזה הכל מאוד שונה בתנהלות . עם זאת אני עדיין מזדהה פה עם הרבה . עברת ימים לא פשוטים בכלל ועברת אותם בגבורה. שולחת חיבוק ומצטערת שאני לא כאן יותר בשבילך.

מי מה מותק, תודה שאת כאן עכשיו ובכל פעם שאת באה לבקר.
אני יכולה להבין איך הכל שונה מאוד בהתנהלות ואיך בכל זאת יש הזדהות עם הדברים האוניברסליים שעושים אותנו בנות להורים וילדות של החיים (-:

חוץ מזה, אחרי היעדרות ממושכת ויובש ספרותי ויצירתי כללי (הפעם האחרונה שכתבתי באתר היתה אחרי הלוויה של אמא שלי, לפני חצי שנה), הצלחתי להוציא תחת ידיי מאמר חדש.
חשבתי הרבה על כל הפעמים שבהן רציתי ללמוד דברים חדשים אבל בפועל גיליתי שאין לי באמת פניות להקשיב ולהכיל את הידע החדש הזה,
שמה שאני בעצם רוצה זה לשמוע את עצמי יודעת את מה שאני כבר יודעת...
חשבתי חשבתי, וזה מה שיצא: לרוקן את הכוס
@}

הדברים האוניברסליים שעושים אותנו בנות להורים וילדות של החיים
שירה ממש ולא בפעם הראשונה

קראתי וכרגיל המילים שלך חילחלו למקומות הנכונים
תודה @}

נכנסתי למיטה
רוקנתי עצמי מאירועי היום
מילאתי במילים שלך
נעים נעים
ליל מנוחה ושבוע ברכה

אחרי היעדרות ממושכת ויובש ספרותי ויצירתי כללי
חייבת להתקומם רגע

אני מבינה שאת מתכוונת כנראה לאתר שלך, אבל כאן דווקא שַפעת והשפעת כל כך הרבה עומק ויופי בתקופה האחרונה- בסיפורים שסיפרת, בשירים שכתבת, או אפילו רק במשפטים ספורים בהם חלקת את מה שאת מרגישה, אבל כתבת את זה בצורה כל כך מדויקת שזה מעורר השתאות והשראה, ובפשטות- מרגש מאוד ונוגע.

חייבת להתקומם רגע
תודה ציפורי, זו אחת ההתקוממויות היפות ביותר שמישהו התקומם נגדי. אם לא ה- (-:

כאן פשוט שפכתי את לבי ושיתפתי והיו כאן דברים מרגשים וגם דיוקים שבאו מהשיח שלנו המשותף, ורגעים כאלה מילוליים שהביאו להבנה ולאהבה שמעבר למילים. זה הכל נכון.
בשבילי הכתיבה כאן היא מנוחה, נחמה שלי עם חמשת קוראיי, כשההבנה שבעצם יש אולי עוד אדם או שניים או עשרה שקוראים כאן נקלטת אבל לא באמת מופנמת.
זה לא רק האתר שלי שממנו נעדרתי אלא איזו תחושת היעדרות רחבה יותר מחיי ומיצירה בפרט,
כזאת שיוצרים יש מאין, שמצריכה איסוף ומיקוד, פיתוח, שיש לה התחלה, אמצע וסוף (על פני הגיגים רדיקליים חופשיים שמרחפים בחלל הוירטואלי).
בין אם זו כתיבה או סדנה או כל דבר שצריך להגות, ללדת מתוך מחשבה, גיבוש ותכנון וגם... מאמץ לקראת. אני בטוחה שאתן מבינות בדיוק למה אני מתכוונת. (-:

ותודה לאל על חסדים קטנים בדמות ציפורות נפש כמוך ציפורי (ציפורות כן? (-:)
@}

בין אם זו כתיבה או סדנה או כל דבר שצריך להגות, ללדת מתוך מחשבה, גיבוש ותכנון וגם... מאמץ לקראת. אני בטוחה שאתן מבינות בדיוק למה אני מתכוונת
כן, אני מבינה.
זה באמת סוג כתיבה שונה, שדורש יותר מחשבה וכוונה. אבל בעיני לא יותר שווה או נחשב כיצירתיות מהכתיבה היותר ספונטנית ואינטימית שכאן. בגלל זה התקוממתי

בכל אופן, אני שמחה שההתקוממות הייתה יפה בעיניך

אני שמחה שציפורי כבר יצאה חוצץ.
אתמול בכנס ארגון מורי היוגה פגשתי מישהי שעד אז רק הכרנו וירטואלית וכשאמרתי לה שאני מרגישה שאין מספיק רוחניות בתרגול שלי היא מחתה ואמרה שהיא קוראת אותי בספירת העומר ושלא אבלבל במוח. הייתי קצת בשוק כי כל הזמן חשבתי שאני כותבת שם עם סגו לה ואולי עוד אחת שתיים מזדמנות וזהו. ההבנה הרגעית הזאת שכשאת כותבת במרחב הוירטואלי את באמת לא יודעת מה קורה עם מה שאת כותבת הכתה בי כרעם ביום בהיר. אז זהו, שתדעי. או כמו שציפורי בכבודה ובעצמה אמרה לי פעם 'מי שכותב , לא מפסיק לכתוב, אם זה לא בלוג זה יהיה ברכות יומולדת או משהו אחר' (ציטוט חופשי מהזכרון)

שיעור מדיטציה,
בעיקר גברים והיום גם בחורה.
בדרך כלל היא מגיעה לשיעורי היוגה עם בעלה.
היא בטיפולי הפריה: שאיבות, החזרות, הפלות, כאבי לב.
בשיעורי היוגה שהיא משתתפת בהם אנחנו עובדים במיוחד על ניקוי הכליות והירגעות כדי לתמוך בטיפולים.
בשיעור האחרון הבאתי מנטרה מיוחדת לניקוי להשמיע בשיעור מתוך מחשבה עליה.
סיפרתי לה שיש משפט במנטרה הזאת שאומר: "עזור לי לשחרר כמו שמלפפון נושר מהעוקץ שלו"
השיעור נגמר והיא מתחילה לבכות.
אני ניגשת אליה, נערכת לחיבוק קצר ונלפתת לחיבוק ארוך ומתרפק.
את לא מבינה היא מתייפחת, ראשה על כתפי.
הגברים מזהים סיטואציה רגשית וממהרים להתאדות החוצה פן תדבק בהם.
אני מתגעגעת כל כך לאבא שלי.
מתי הוא נפטר? בנובמבר
אני מבינה מצוין, אמא שלי באוקטובר.
עכשיו לא רק היא בוכה.
ממה אבא נפטר? סרטן בכליה.
ממה אמא?
סרטן בשחלה.
אני מתגעגעת למבט שלו.
אני מתגעגעת להכל אצלה.
הוא היה אדם מבריק ובימיו האחרונים הוא לא הצליח לחבר משפט אחד שלם.
נשאר רק המבט שלו שמבין הכל ועכשיו גם אין את המבט.
היא היתה אשה חזקה ושמחה ובסוף היא לא רצתה לחיות.
אנחנו קמות ויוצאות מהסטודיו, מורה ותלמידה, שתי נשים, מתגעגעות לאבא ואמא.
פוסעות לאט על השביל המוביל לרחוב, האוויר חם, צמחיה ירוקה נשפכת מסביבנו,
זמזומים של זבובונים, ציוציי ציפורים, פסיעות חתולים.
אנחנו מתחבקות והיא אומרת: מלפפון.
אם זה עובד למלפפונים, זה מוכרח לעבוד גם בשבילנו.

אוי. חיבוק

_אנחנו מתחבקות והיא אומרת: מלפפון.
אם זה עובד למלפפונים, זה מוכרח לעבוד גם בשבילנו._
זה מקסים את מקסימה ומתחשק לי לבכות ולחבק אותך גם @}

הכתיבה שלך נקרת לי לפעמים כמו מין משל זן.
אבל זה רק החיים ורק הנקודת מבט שלך המיוחדת
_אני מתגעגעת כל כך לאבא שלי.
מתי הוא נפטר? בנובמבר
אני מבינה מצוין, אמא שלי באוקטובר.
עכשיו לא רק היא בוכה.
ממה אבא נפטר? סרטן בכליה.
ממה אמא?
סרטן בשחלה.
אני מתגעגעת למבט שלו.
אני מתגעגעת להכל אצלה.
הוא היה אדם מבריק ובימיו האחרונים הוא לא הצליח לחבר משפט אחד שלם.
נשאר רק המבט שלו שמבין הכל ועכשיו גם אין את המבט.
היא היתה אשה חזקה ושמחה ובסוף היא לא רצתה לחיות.
אנחנו קמות ויוצאות מהסטודיו, מורה ותלמידה, שתי נשים, מתגעגעות לאבא ואמא.
פוסעות לאט על השביל המוביל לרחוב, האוויר חם, צמחיה ירוקה נשפכת מסביבנו,
זמזומים של זבובונים, ציוציי ציפורים, פסיעות חתולים._

לא התכוונתי לצוטט את הכל
הכל כבר שם
מעגל החיים
המוות
והמלפפון

_הכל כבר שם
מעגל החיים
המוות
והמלפפון_
אוי כפרה, את בעצמך משוררת זן (-:

זה מקסים את מקסימה ומתחשק לי לבכות ולחבק אותך גם

זה מקסים את מקסימה ומתחשק לי לבכות ולחבק אותך גם

בשבת ראיתי ביס דוקו, סרט שנקרא ״מוות באורוגון״. המשיך לי שיחה ומחשבות שמהדהדות מהדף שלך וגם מדפים אחרים.
עוד חיבוק

גבירתי... כמה יפה. כמה נוגע ללב. מרחיב לב.

_הכל כבר שם
מעגל החיים
המוות
והמלפפון_

הלב שלי מפרפר לו פה
כמה החיים פועמים בפאתי המוות
וכמה יופי יש בכל כולך גבירה

_אני מתגעגעת למבט שלו.
אני מתגעגעת להכל אצלה._
יש משפטים שאוטומטית מציפים את העיניים בדמעות.
עורר בי געגוע
בכלל

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עכשיו לא רק היא בוכה.
ועכשיו עוד מישהי הצטרפה..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זו הייתי אני.

מילים אין

מילים שהתלבטתי אם לתת להן ביטוי.
בהתחלה התלבטתי אם בכלל לחשוב אותן בראש ולתת לכאב שלהם לצרוב.
אחר כך התלבטתי אם לכתוב אותן פה, אולי לא נכון לבזבז אותן החוצה.
בסוף הן נכתבו במחברת ועכשיו הבשילו לבטא את עצמן גם כאן.

שני חלומות

חלום ראשון
שלשום חלמתי על אמא שלי. אני לא זוכרת מה בדיוק קרה שם, אבל לשם שינוי היא לא היתה חולה או מצוברחת כמו שעד עכשיו הופיעה בחלומותיי.
היא לבשה חולצה סרוגה כזאת בצבע ורוד. בילדותי לכולנו נשות הבית (אמא, אחותי ואני) היו חולצות כאלה בשלל צבעים וגזרות שחברה של אמא שלי היתה סורגת.
הן היו חברות מהצבא וגם המשפחות שלנו היו חברות. יצאנו לטיולים משותפים, בחופשים הבת שלה ואני ישנו אחת אצל השניה.
אחרי שנים היא התגרשה גירושין קשים ומכוערים, בהמשך הבן שלה התאבד בגיל 19 ושנים אחר כך בשיחת טלפון אחת, אמא שלי שאלה משהו, החברה נעלבה, ניתקה את הטלפון ויותר לא שמענו ממנה.
לפני כמה שנים ראיתי אותה הולכת מולי ברחוב. היא לא זיהתה אותי.
כשאמא שלי נפטרה אבא שלי התעקש לטלפן ולהודיע לה, למרות שהפצרנו בו לא לעשות זאת אחרי 10 שנים של נתק ביניהן.
הוא התעקש אבל לא מצא אותה, הוא הגדיל לעשות וחיפש אותה ב 144 אבל היא לא נמצאה.
היא נעלמה וגם אמא שלי נעלמה וגם מהביקור התכוף של שתיהן אני לא זוכרת כלום מלבד זה שאמא שלי בריאה ומחייכת.

חלום שני
אתמול חלמתי ששני ההורים שלי מתים.
הייתי בתל אביב, העיר שמאז ומתמיד גרמה לי להרגיש בודדה בתוכה. העיר שגם היום גורמת לי לתחושה זרות ולהרגשה שתמיד צריך להיות בה up to date ושאני לא מספיקה בשביל העיר הזאת.
משום מה תמיד במרכז ההתרחשות אני נוטה להרגיש אאוטסיידרית ובקצוות אני במרכז.
ברור לי שכל זה שלי לגמרי כי אני מכירה כמה וכמה אנשים שאינם אפ טו דייט בשום קנה מידה ובכל זאת הם חיים בתל אביב ומרגישים בה בבית.

ביום מותה של אמא שלי חקוקה לי תמונתו של אבא שלי שרוע על הספה האדומה שלי בסלון ובפעם הראשונה בחיי שאני רואה אותו בוכה הוא ממרר בבכי וחוזר על המשפט: אני לבד. אני לגמרי לבד עכשיו.
ובחלומי ישבתי בחדר מלא חפצים ופריטים מאובקים, מדפים עמוסים בספרים ותמונות. ישבתי על המיטה בחדר וייבבתי בקול: אני לבד. אני לגמרי לבד עכשיו.
יש תחושה של בדידות הולכת ומתחדדת עם חלוף החודשים מאז מותה. מאוד בודד להיות נטול אם.
יש הרגשה שזאת רק אני לבד בעולם. לגמרי לבד עכשיו ומעבר לזה ההבנה שתמיד הייתי רק אני.
הבנה שהצליחה להיטשטש עד כדי היעלמות בעקבות האשליה החזקה כל כך של להיות בת לאמא.
התעוררתי עצובה פעמיים: פעם אחת על שאין לי הורים ופעם שניה על שאני מרגישה שאין לי הורים, שמוסד ההורות מת, למרות שאבא שלי חי ובועט.

שליחה על ידי מיקה* » 01 יוני 2013, 20:12

המילים שלך כול כך נוגעות, מהדהדות, מדוייקות עבורי. מרגשות ומנחמות.
תמיד, לא רק בהקשר הזה.
אני בדיוק עוברת על שירים שכתבתי לאחר מות אימי. הסיפור שלנו שונה ובכול זאת, החלל שנפער אז, לפני שבע שנים, היה בלתי נתפש. עכשיו קל יותר הלחץ על העין השטופה.
בא לי לחבק אותך כבר המון זמן אבל רק עכשיו אני מעזה להציע לך לך חיבוק, לפחות וירטואלי...

גבירה נעלה ואהובה שכמותך

כמה יופי יש בדרך שבה את חווה את העולם...(אני אפילו לא יודעת אם את יודעת)...
פתאום בבת אחת נופל לי האסימון ואני רואה את החיבור הזה בין המורה ליוגה (ונקודת המבט של הזן) ומצד שני את המבט המרוחק של הצלמת שנמצאת מחוץ לסיטואציה.
(מסתבר שאכן יש חיה כזאת).
רק שבנוסף לכל אלו יש גם את העט שלך שטווה את נקודות המבט היחודית.
גבירצי...התגעגעתי

(בזמן האחרון אני קוראת כל אחת מהאחיות ובוכה..)

גבירצ, חלום חזק לאשה חזקה.
כולנו לבד,
כולנו ביחד.

חיבוק אהובה יקרה...
לפחות היא באה לבקר בחלומות, לא?

גבירה, גם לי היה חלום מטריד שקשור למוות. בד"כ אני לא זוכרת חלומות בכלל, אז כשלפתע עולים שבבי חלומות רעים, אני ממהרת לגרש אותם.
ואת גיבורה שכמוך- זוכרת, מעכלת, רושמת.
התעוררתי עצובה פעמיים באמת כ"כ עצוב.

ההבנה שתמיד הייתי רק אני.
לדעתי את בחברה משובחת (את עצמך)..
חיבוק גדול, יקירה

הו חברות יקרות שלי,
כל כך הרבה מילים הסתובבו לי השבוע סראש בקשר למה שכתבתן כאן ובהמשך לדברים שכתבתי אני, שלא ידעתי מאיפה להתחיל.
אז עד שלא התפנה לי זמן ראוי לכתיבה צלולה (איכשהו, בנושא הזה לא מתאים לי לגנוב זמן שאול ולהקליד ביד אחת תוך כדי חמש פעולות נוספות) לא כתבתי.
ובינתיים המילים עפות למקומות אחרים והמחשבות הופכות לא רלוונטיות, ודברים שהיו חשובים ונחוצים להיאמר לפני יומיים הפכו מיותרים וחסרי חשיבות לעכשיו.
שתי מסקנות מתבקשות אפשריות וסותרות אחת את השניה:

מוטב לרשום מילים מהר כשהן חמות ומחזיקות את הרגש לפני שהוא בורח מהן.
לפעמים מספיק לחכות יומיים בשביל להבין שהכל שטויות. (-:

בקרוב ממש אתייחס ביתר פירוט לדברים של כל אחת מכן כי כל אחד ואחד מהם זרק אותי למחשבות ומסקנות אחרות.
תודה גדולה יקירותיי הוותיקות והטריות (-: על הנוכחות והמילים החכמות והבהירות שלכן. @}

געגוע לדבר

אני מתגעגעת להגיד משהו, רק לא מוצאת את מה.
אין מילים לרגשות שלי ולמילים שלי אין רגשות.
אני מכירה את התקופות שבהן יש התכנסות בלתי רצונית פנימה, לצורך התבשלות או עיבוד פנימי של חוויות מחיי,
ובדרך כלל אחרי תקופה כזאת, משהו פתאום מפציע, פתאום יש איזו תזוזה טקטונית, משהו פורץ...
ובכל זאת תמיד מתלווה אליה תחושת רגרסיה קטנה...

בימים אלה, כל דבר נראה לי מיותר כל כך. ועל אחת כמה וכמה לדבר אותו,
למעט בשש בבוקר בגינה שלי שנדמית בשעה הזאת כמו יער באמזונס,
עם הבולבולים והדררות והשחרורים שרודפים בזוגות זה אחרי זו בציוצים והצטווחויות,
חיים תחת שמי הג'ונגל הפראי שלהם בגינת הבית שלי.
אז הכל ברור, החיים והמתים והחיים שממילא כל כך מיותר לדבר...

אני מתגעגעת לפתוח את הפה או את המקלדת
ולהרגיש שאני בנאדם שיש לו מילה
שאני עומדת מאחוריה
שמועילה למישהו
כמותכם או כמוני
בעצם יציאתה לאויר העולם
בעצם ספיגתה מחדש דרך אוזניים מקשיבות.

אזניים מקשיבות יש לך כאן תמיד. לא תמיד זה מוחשי מאוד, אבל זה ישנו, כמו הירח שלא תמיד מואר אבל גם כשרובו בצל הוא ישנו. ועל התועלת שבמילותיך , נו, כל כך הרבה כבר כיוונת והארת ופתרת רק במילים שלך ועוד הרבה יותר בעשיה שלך בכל התחומים. יש לך קול ונוכחות ונוכחותך חשובה.ומותק, את לא לבד גם כשאת מרגישה בודדה (מזכירה בהזדמנות גם לעצמי ובעצם אין מי שלא נזקק/ת לתזכורת הזאת מדי פעם).
חיבוק ושבוע טוב וגם חודש טוב (ראש חודש תמוז היום, אלוהים שישמור איך השנה הזאת עפה)

תודה מימה חמודית.
אני יודעת שיש לי כאן אוזניים מקשיבות תמיד. זאת הסיבה שאני באה לכאן גם כשאין לי מה להגיד. (-:
זאת רק ההרגשה ששום דבר לא מתגבש לכדי "המילים הנכונות"
והגעגוע לתנועה המדויקת מהרגש אל המילה ואל ההרגשה הנדירה שהמילים הן לא תמיד פורמט מוגבל ומגביל.
(ראש חודש תמוז היום, אלוהים שישמור איך השנה הזאת עפה)
אלוהים שישמור (-:
חיבוקים לשבוע וחודש טובים מותק.

גבירצי שלי
קראתי כבר בצהריים
מאז המילים שלך איתי ובעצם גם את.
אני אוהבת.