הגדרה לרופא ידידותי

מה ההגדרה של רופא ידידותי?
אגדיר את המושג עבורי:
רופא שמוכן להסתכל באוזן ולהגיד -" טוב, אם זה לא עובר עד יום שישי- אז כדאי לתת אנטיביוטיקה" ולא אומר: "אנטיביוטיקה מוקסיפן פורטה 3 פעמים ביום לעשרה ימים", מבלי לספר כלום.
רופא שיקבל בשלווה אמא שלא מחסנת ולא ינסה להפחיד אותה בסיפורי זוועה.
רופא שרוצה באמת ובתמים למגר את גורם המחלה מעבר לבימפטומים (כמו שלא מטפלים בכאב ראש עם אקמול אלא מנסים להבין מה הסיבה ועמה להתמודד).
רופא שמתייחס בשלווה להנקה אצלו במשרד ואפילו לא ממצמץ ולוחש "עדיין מניקה? מה, לא כואב לך עם כל השיניים???" (קרה, קרה)
עוד?
צריכה לחשוב עוד.

במשפט אחד - במקום להתמחות במחלות מסוג מסויים, אנחנו מתמחים באנשים מכל הסוגים.

במקום להתמחות במחלות מסוג מסויים, אנחנו מתמחים באנשים מכל הסוגים
זה נשמע מצוין, רק שיש די רופאי משפחה שמומחים באנשים מסוגם בלבד (או על כל פנים אנשים שאינם מסוגי).

דוגמאות? (רובן של רופאי משפחה)

רופאה שכשאני שואלת "למה", מסתכלת בי במין מבט של "עזבי, את לא צריכה להבין".
רופאה שכשאני באה עם תאומים יונקים בני חודשים ספורים (מאמץ לא נורמלי), אומרת לי "את יודעת שזה בסדר להוסיף בקבוק?"
רופאה שכשהילד שלי שוכבל על המיטה בוכה, ואני מציעה להחזיק אותו על הידיים למשך הבדיקה אומרת לי "עזבי, זו לא אשמתך שהוא בוכה. זה עלי" (מי דיבר על אשמה? ראיתי מקום לעזור לתינוק שלי, הצעתי לה, והיא לא הרשתה לי. לאמא שלו. אני עדיין כועסת - את בתי, אחריו, היא בדקה על הידיים שלי - כבר לא נתתי לה אופציה).
רופאה שאומרת לאמא שמתכונת ללדת בבית ומבררת על בדיקת התינוק אחרי הלידה "אני לא מתכונת לבדוק את התינוק. אם תבואי אתו, אני אשלח אותך לבית חולים".
רופאים שקודם רושמים תרופה, אח"כ מגלים שאינה מתאימה להנקה, ואז אומרים לאמא לגמול בבת אחת. (בחלק גדול מהמקרים שבאה לפורום הנקה אמא עם שאלה "אני צריכה לגמול את תינוקי במידי, איך עושים זאת?" מסתבר שזה הענין, ובבירור קליל במרכז טרטולוגי מתברר אחד משניים: או שהתרופה כן מותרת בהנקה, גם אם לא מומלצת, או שקימת תרופה חלופית).

עוד? פורום הנקה של תפוז מלא בכאלה (ספציפית: בנושא הנקה). מלא. עד כדי כך מלא, שיש לנו בנפרד רשימה של רופאים שמבינים משהו בהנקה, או לפחות שלא מעירים הערות רעות ומחלישות לנשים שבוחרות להיניק.

סליחה.
שפכתי פה קצת ממה שיש בליבי על רופאים.
אני מאמינה שאינך כזה, ומקווה שתשמור על עצמך מלהפוך לכזה (-:

בוקר שבת שלום לכולם.
תודה תודה תודה על התשובות. אשמח לעוד.
אני רוצה קצת לסכם כדי לבדוק אם הבנתי את הנקודות המרכזיות (מותר לכתוב לי אחר כך שאני טועה או שיש עוד נקודות חשובות שפספסתי). ואחרי הספונג'ה אנסה לכתוב קצת מחשבות משלי על רפואה.

רופא שמעדיף לתת ל ד"ר זמן לעבוד במקום לתרופות כשאפשר.
רופא שלא מרגיש שכל מפגש חייב להסתיים עם תרופה אלא אפשר ורצוי להמשיך מעקב ולהחליט אח"כ.
רופא שמקבל באהבה הורים שלא מחסנים בלי להטיף להם בכל ביקור. או בעצם, אם נכליל את העניין, רופא שמקבל את המטופלים שלו כמו שהם, בלי להיות שיפוטי גם אם הם מחליטים לפעול כנגד עצתו. בתוך משפט כללי זה אני יכול לכלול גם את הקבלה של נושא לידת הבית, (למרות שאני מניח שהרופאה שעמה שוחחת פשוט דיברה מחוסר הביטחון שלה - כי צריך הרבה נסיון ואומץ כדי לבדוק ילוד והרבה רופאים פשוט לא מנוסים בזה).
רופא שיודע על הנקה, שמעודד הנקה, ושיודע לטפל באם המינקת ובתינוק היונק כראוי.
רופא שמסביר כאשר שואלים "למה", ומכבד את האינטיליגנציה של המטופל ואת האוטונומיה והבעלות שלו על גופו.
רופא שמוכן לעשות מאמץ בשביל הנוחות של המטופל (ואמא שלו ) ולסייע לתינוק ולאמא לעבור את הבדיקה בשלום.

כל הנקודות האלו חשובות מאוד, ומעניין שכולן בתחום היחסים האנושיים שנוצרים בין רופא למטופלים שלו. האם תחום המקצועיות והידע הרפואי נראה מובן מאליו? ברור שזהו תנאי מקדים? או, וזה מאוד מעניין, פחות חשוב שהרופא ידע על כל מולקולה וניסוי חדש על עכברים במכון וויצמן מאשר שיהיה אדם?
הרי בעצם קשה לנו לדעת כמטופלים כמה הרופא יודע או על דרגת המקצועיות שלו. כמו שנכנסים למוסך אנחנו חייבים לסמוך על הידע של המוסכניק כי קיים פער ידע גדול ביננו, ולעומת זאת יחסית קל לשפוט את הנחמדות, דרגת הנקיון, המבט בעיניו של המוסכניק, והמחיר.
יצא ארוך.... תודה. לספונג'ה.

יש שני דברים -
בנושא הנקה, אני מצפה דווקא ל מקצועיות. אתה יודע, אני משערת, כמה מעט רופאים (כולל ילדים נשים ומשפחה) לומדים על הנקה. זה לא מספיק טוב בעיני.
בשאר הנושאים - אני באמת לא יודעת להעריך מקצועיות של רופא. אני מקווה שניתן לסמוך על מוריו בנושא זה...
כלקוחה, אני יודעת לדרוש שיתיחסו אלי כאל אדם אינטיליגנטי (אלה שני דברים: אני אדם, וגם אני חושבת), ולא כאל "שולחן" (כלומר - הנגר יודע מה צריך לעשות, וברור שלשוחלן אין דעה).

רוצה להעביר את זה לדף חדש?
אפשר להזמין לשם את שאר הרופאים שמסתובבים פה (לפחות שלושה).

אה, שניה. עוד על הנקה.
אני די מבינה בהנקה (לא אשת מקצוע, אבל בעלת ידע די רחב). לכן אני יודעת לזהות טעויות (מקצועיות) של רופאים בנושא זה.
כשאני חושבת על כל הנשים האומללות שמקבלות מרופאים עצות שגויות בנושאי הנקה (מילא (לא באמת מילא) עצות שמקרבות את סוף ההנקה. יש עצות שיכולות להזיק פיזית לאשה), אני נחרדת.
כשאני מנסה לחשוב שאולי רמת המקצועיות של הרופאים דומה גם בתחומים אחרים, אני בכלל בפאניקה...

בהחלט אפשר להעביר את הדיון לדף אחר.
אין לי מושג איך עושים את זה.
איך אפשר לקרוא לדף? מה אתם רוצים מאיתנו ?

אנסה לחשוב על שם.
אז אפשר להוסיף מספר 7 לסיכום

רופא שמתייחס למטופליו כאנשים חושבים במקום כגוף ללא אישיות עם מחלה.

יש לי המון מה לכתוב ומדגדג אבל אין זמן אולי בלילה שיהיה קצת ששששששששש... בממלכה.
ערב נעים

ברוך הבא

תודה רבה לפלונית האחרת.
טוב, אז היה שקט, והעיניים נעצמו והלילה עבר בחטף. כמתנה לפני המילואים א. לא בא למיטה ולא ברח לו הפיפי, וי' גם ישנה ברצף, למרות שאת הנחירות שלה אני שומע עד כאן. תמיד בחורף מתמלא אצלה האף.
לגבי הרפואה. שני דברים :
ראשית, אני מאמין שהרופא ואישיותו ויותר מכך הקשר שנוצר בין הרופא למטופל ולמשפחה הוא קריטי לתהליך הריפוי ולאפקטיביות של הריפוי. תרופה שתינתן על ידי רופא מסויים תעבוד בצורה שונה מאשר אותה תרופה שתינתן על ידי רופא אחר עם מערכת יחסים שונה עם המטופל. כרופא אני מרגיש כל היום שאני בתיאטרון גדול. אני צריך לשחק את התפקיד של הרופא שהמטופל שלי צריך. חלק מהרגישות שלי כאיש מקצוע היא למצוא את הצורך ולענות עליו.
למטופל אחד אני רופא שמחליט בלי לשתף ובלי להסביר כי יש כאלה שלא רוצים את האחריות שמגיעה עם הידע. משפטים כמו "תחליט אתה ד"ר, אל תגיד לי מה זה רק תפסיק את זה, אני לא רוצה לדעת רק תן לי תרופה וזהו" הם משפטים שאני שומע די הרבה.
מטופלים אחרים זקוקים להסבר ולהבנה כדי לשתף פעולה עם הטיפול וכדי להיות שבעי רצון ממנו (וממני). כאלה יש יותר ויותר ואני מאוד נהנה מתהליך של לימוד משותף עם המטופל כי יש כאלו שהופכים למומחים גדולים על הבעיה שלהם ואנו לומדים ביחד.
יש מטופלים שזקוקים לרופא הסמכותי - עם קצת חזרה למערכת יחסים של אב ובן, ואחרים שרוצים מערכת שוויונית לגמרי.
התפקיד שלנו הוא למצוא את הצורך להבין אותו גם ברמה לא מודעת ולפעול למילוי שלו. העבודה הזו מאוד קשה מאחר ויש שוויוניסטים שמתחבאים בעור של פטריאכאלים ולהפך. למשל האמא הצעירה או הפחות צעירה שזקוקה להסבר מקיף על בעיות הילדים שלה וכל החלטה לגביהן דורשת דיון ממושך, אבל, לגבי סרטן השד שלה היא מעבירה את האחריות לרופא ולבן הזוג שלה.
משתמע מכך שמערכת היחסים הזו היא בסיס לשינויים מתמידים. לשם כך חשוב שמערכת היחסים הזו תהיה מערכת יחסים לאורך זמן עם המשכיות, ועם היכרות עם המשפחה כולה. אני כרופא בהרבה משפחות הופך לקרוב רחוק כזה. מכיר את הדינאמיקה המשפחתית, יודע על הילד הקשה והשובב, על החמות המציקה, ועל חוסר ההסכמה בין בני הזוג. מלווה אותם לאורך החיים וגדל וצומח יחד איתם, ומקבל סיפוק יותר מתהליך הליווי של אנשים מאשר הליווי הבדיד של מחלה זו או אחרת.
יש לי עוד המון לכתוב, מקווה שהייתי ברור חלקית.
נוסע למילואים. אוףףףףףףףף.... איזו מדינה.
שבוע נפלא שיהיה.

נוסע למילואים. אוףףףףףףףף.... איזו מדינה.
תחזור בשלום.

שאר הרופאים שמסתובבים פה (לפחות שלושה).
ארבעה עולים לי בראש. פאפא דוק, רופאֹילדים, סיוננדה ואני. בטח פספסתי מישהו.
דווקא אהבתי את מה ההגדרה של רופא ידידותי

אמא ל 5.

זהו! כתבתי בהתחלה שעולים לי בראש ארבעה חוץ ממני, ואז פתאום לא מצאתי מי הרביעי... תודה גילה!

כבר חשבתי ששכחתם אותי...
ברוכים הבאים לפאפא דוק!
שמחה שיש עוד רופא משפחה כאן.

עוד רופא משפחה
3-2 לטובתכם...

אז נתחיל?
}{פאפא דוק (2004-11-19T23:38:21):
קושית לילה לגילה חורש ו "לכל המעוניין"
מה ההגדרה של רופא ידידותי?
מאוד חשוב לי לשמוע מה ההגדרה בעינייך של רופא טוב, ורופא לא טוב.
אני חושב על הנושא הרבה.
ליל מנוחה.

יש גם את יעל כ , או שאתם לא סופרים רופאי שיניים (-;

אום נגה

רופא ידידותי מוכן לשתף פעולה עם טיפולים אחרים, לא תרופתיים, ולהיות אחראי על המעקב.
במקרה שלי, לבת שלי היו הרבה דלקות אזניים, והוא היה מוכן (בענווה, "אנחנו בעצמנו עוד לא מבינים בדיוק את הסיבות לדלקות אזניים ואיך זה עובד"), לחכות עם אנטיביוטיקה, ולשתף פעולה על ידי מעקב, אחר הטיפול המשלים (הומיאופתיה) שקיבלה.

לא מכירה את יעל כ ואת אום נגה. סליחה. אני מניחה שיש כאן עוד כמה שלא מזדהים, אבל אני לא יכולה לציין את שמו של מישהו שאיני מכירה בכלל...

אבל..... אני יכולה להעיד, ולציין
ש שרון ג היא " רופא ידידותי " מאד....

גם אני יכול להעיד על שרון ג מאוד מאוד ידידותית, בזכותה הגיע האומץ לפתוח דף...
הנקודות שהועלו עד עכשיו :
_רופא שמעדיף לתת ל ד"ר זמן לעבוד במקום לתרופות כשאפשר.
רופא שלא מרגיש שכל מפגש חייב להסתיים עם תרופה אלא אפשר ורצוי להמשיך מעקב ולהחליט אח"כ.
רופא שמקבל באהבה הורים שלא מחסנים בלי להטיף להם בכל ביקור. או בעצם, אם נכליל את העניין, רופא שמקבל את המטופלים שלו כמו שהם, בלי להיות שיפוטי גם אם הם מחליטים לפעול כנגד עצתו. בתוך משפט כללי זה אני יכול לכלול גם את הקבלה של נושא לידת הבית, (למרות שאני מניח שהרופאה שעמה שוחחת פשוט דיברה מחוסר הביטחון שלה - כי צריך הרבה נסיון ואומץ כדי לבדוק ילוד והרבה רופאים פשוט לא מנוסים בזה).
רופא שיודע על הנקה, שמעודד הנקה, ושיודע לטפל באם המינקת ובתינוק היונק כראוי.
רופא שמסביר כאשר שואלים "למה", ומכבד את האינטיליגנציה של המטופל ואת האוטונומיה והבעלות שלו על גופו.
רופא שמוכן לעשות מאמץ בשביל הנוחות של המטופל (ואמא שלו ) ולסייע לתינוק ולאמא לעבור את הבדיקה בשלום._

רופא שמתייחס למטופליו כאנשים חושבים במקום כגוף ללא אישיות עם מחלה.
ועכשיו נקודה חדשה (על ידי תמרול ה)

רופא שמוכן לשתף פעולה ולסייע למי שבוחר בטיפולים לא תרופתיים.

לגבי האחריות על המעקב אני זקוק לשאלת הבהרה. האם כרופא ידידותי אני צריך להיות אחראי גם על המעקב אחר התוצאות ותופעות הלוואי של טיפולים אחרים? או האם רק לעקוב ב "רפואית רגילה" גם אם לא לוקחים טיפול? ולדעת מתי להמליץ בכל זאת על טיפול כשכבר אי אפשר לחכות?
ובכלל שאלה כללית. מה לדעתכם צריך רופא ידידותי לדעת על אלטרנטיבות לרפואה המערבית?

בעיני: רופא שזוכר כל הזמן שהוא גם בנאדם (וזה אומר הכל: רגישות, יכולת הקשבה, יכולת לטעות ולהודות בטעות וכו' וכו').

יש עוד נקודה חשובה שאני רוצה להוסיף בנושא המקצועיות - ענווה. פחות חשוב בעיני הידע שיש לרופא כמו הידע שזמין לרופא. נתקלתי ברופאים שמסתירים את חוסר הידע שלהם כדי להיראות "מקצועיים". חשוב שרופא יוכל לומר - "אני לא יודע, אבל אני יכול לבדוק". בעלי רופא ויש לו המון ספרים וגישה לאתרי אינטרנט המכילים המון ידע, והרבה פעמים הוא קודם בודק ואחר כך עונה. גם בנושא ההנקה, פחות חשוב לי שרופא יבין בהנקה, משיהיה פתוח לנושא. זה יתרון גדול לפעמים דוקא אצל רופאים צעירים, שיש להם את מידת הענווה לא לענות מיד ולא להתבייש לחשוף את חוסר הידע שלהם.
כשאומרים לי על מישהי - "היא נורא לא נחמדה אבל מבחינה מקצועית היא רופאה מצויינת", זה לגמרי פוסל אותה מבחינתי, כי לדעתי רופאה "לא נחמדה" (נובחת את דעתה בלי להקשיב במקרה הספציפי הזה) היא לא רופאה טובה.
בעלי (חסר הנסיון) הוא רופא מצויין לדעתי (הלא משוחדת), כי הוא תמיד מדבר עם מטופליו בגובה העיניים ונותן משקל רב לדבריהם ולדעתם, ולעולם לא משתמש בעמדת הכח שתפקידו מקנה לו כדי לכפות את דעתו.

מה לדעתכם צריך רופא ידידותי לדעת על אלטרנטיבות לרפואה המערבית?
לפני "לדעת" אני מצפה מרופא ידידותי לשמור על ראש פתוח, ולהיות מודע גם למגבלות הרפואה המערבית.
ומעבר לזה - שיתעדכן בעזרת חומר או השתלמויות/הרצאות לדעת פשוט מה יש ב"שוק" ומה זה. שיעיין בספר טוב על רפואה סינית ויידע למה הם טובים, בספר על הומיאופתיה, וכן הלאה. לא צריך לקרוא כדי להיבחן - רק לעיין בזריזות כדי לדעת פחות או יותר.

פאפא דוק
אני קוראת עכשו הרבה בפרויד ופתאום מה שכתבת כאן הסביר לי המון לגבי הצורך של רופא (רופאים מסוימים?) לחפש תשובות במקומות אחרים ודרכים נוספות להתחבר ולהתייחס למטופלים.
תודה @}

יש לי גם תוספת קטנה, לא מנוסחת כסעיף אלא יותר תת סעיף של דברים שכבר נכתבו -
בתקופת ההתבגרות שלי מצאתי את עצמי הרבה אצל רופאים (אא"ג), בד"כ ביקרתי שוב ושוב אצל אותה רופאה עם הורי, כלומר די ברור שנתקיים התנאי שלך:
לשם כך חשוב שמערכת היחסים הזו תהיה מערכת יחסים לאורך זמן עם המשכיות, ועם היכרות עם המשפחה כולה

אחד הדברים שאני הכי זוכרת משם (חוץ מהקור הנורא של המכשירים שהוכנסו לכל מיני מקומות בגוף שלי - פה, אף, זרועות) זה שבגיל שכבר יכולתי להתעניין ולשאול שאלות - הייתי שואלת והיא היתה עונה לא אלי (השואלת) אלא אל ההורה שבא/ה איתי... S-:
היה בי הרבה כעס על זה.

עוד משהו במחשבה מעט אחרת - אתה חושב שאם יש אנשים (פציינטים/לקוחות) ש"מבקשים" בהתנהגותם יחס מסוים ממך (פטרוני או אחר) זה אומר שאתה צריך ללכת איתם לתסריט הזה, או אולי גם להיות קצת "פסיכולוג" ולחשוב איך לנהוג בהם כבוגרים בכל מקרה ?
או שאולי זה אינו המקום שלך להטריד את עצמך בכך...?

<מא>

לגבי האחריות על המעקב, במקרה שלנו זה היה ברמה של
רק לעקוב ב "רפואית רגילה" גם אם לא לוקחים טיפול? ולדעת מתי להמליץ בכל זאת על טיפול כשכבר אי אפשר לחכות?(בלי סימני השאלה...). לא היתה לי ציפיה שיהיה אחראי על תופעות לואי של טיפול חלופי, אלא שיעקוב אחר המצב שלא נגיע להידרדרות לא טובה ולא נטפל באופן "דרסטי" במצב שיש צורך בכך לדעתו.
יחד עם זאת, הוא אמר שבתחום של אא"ג מצטבר מידע על יעילות של טיפולים חלופיים ויש נטיה יותר ויותר להפחית באנטיביוטיקה לטובתם, אלה כוללים לדבריו הומיאופטיה ובמיוחד רפלקסולוגיה.
כלומר, הוא שומר על ערוץ מידע פתוח לכיוון, למרות שבמפורש אין לו יומרות לדעת על הנושא.

אם מדובר ברופא שמטפל בשיטות חלופיות, יתכן שיש מקום לאחריות על תופעות הלוואי שלהן.

נקודה מעניינת נוספת שאין לי מושג איפה להכניס אותה, והאם זה מתאים תחת "רופא ידידותי" זה הנושא הספיריטואלי של מחלות ורפואה. האמונה שיש ברמה מסוימת בחירה להיות חולה, ונסיון "הוליסטי" להתיחס לזה באופן כלשהו. כמו כן הנושא של שמניזם, כוחות שונים, מצבים אנרגטיים שונים שמאפשרים לחולל שינויים רפואיים באופן יעיל במיוחד, אמונה של הרופא. מה "צריכה" להיות האמונה של הרופא: האם לטפל בסימפטומים, בגורמים, מה האמונה שלו על הגורמים למחלות, ואיך היא באה לידי ביטוי בעבודה שלו.
עד כמה הוא חי את עבודתו ורואה בה שליחות למרות השחיקה.

עד כמה הוא חי את עבודתו ורואה בה שליחות למרות השחיקה.
נראה לי שלעיתים קרובות מייחסים לרופאים את תחושת השליחות שלא בצדק (בדרך כלל). זה חלק ממה שגורם לאנשים לצפות מרופאים ציפיות מופרזות ועל-אנושיות. כמו שאף אחד כבר לא מתייחס לעורכי דין כאל אנשים עם שליחות (המרדף אחר הצדק), ככה מוגזם בעיני להתייחס לרופאים כאל בעלי שליחות (כאילו שהרופא חולם להציל חיים ולעזור לבני אדם, ולא סתם אדם שמתעניין ברפואה ונהנה מהגילויים שלו בתחום וכדומה).

דעתי על הגדרת הרופא הידידותי:
בראש מעלות הרופא הידידותי הינה ההכרה באוטונומיה המוחלטת של מטופליו, קרי בזכותם לבחירה עצמאית.
שנית, חוסר שיפוטיות על ההחלטות של מטופליו (נכון או לא נכון) , שהיא הטמעה הלכה למעשה של ההכרה באוטונומיה, תחשב בעיני לאקט ידידותי ומעורר אמון. הרופא הידידותי לא ישקר למטופליו.
בנוסף רופא ידידותי רואה לנגד עיניו (באופן אידיאלי) את טובת מטופליו באמת ובתמים (הכוונה כאן היא לטוהר המידות של הרופא ולהיעדר מניעים משניים בקשר על מטופליו).
ענין הפתיחות פחות רלוונטי בעיני, מכיוון שזוהי תכונה יחסית, כלומר, אחד יכול לראות את עצמו "פתוח" בעוד חברו יראה אותו כ"סגור". למעשה אף אחד אינו רואה את עצמו כ"סגור". רופא שאינו מאמין ברפואה אלטרנטיבית יכול בהחלט להיות רופא רגיש, מבין, מקצועי ופתוח. הוא פשוט לא מאמין (וזו זכותו). לעומתו יתכן רופא המאמין ברפואה כזו שאינו רגיש, אינו מתעניין במטופל ואינו פתוח לדברים אחרים.
הרופא הידידותי, יהיה ידידותי לאחד ולא לאחר, אולי ניתן לאמר רופא ידידותי רק בדיעבד.

לגבי בני נוער -
אני נתקלתי בבני נוער שמזניחים בעיות רפואיות כי הם יודעים שהרופא יספר להורים (ומצד שני - כי הם לא יכולים לשתף את ההורים, כי הם שונאים ש"אומרים להם מה לעשות").
חשוב, לדעתי, שרופא משפחה ידע ליצור ערוץ תקשורת עם בני נוער, בלי לערב את ההורים (אבל עם המידע שיש לו על המשפחה). זה עדיף על פני המקרה בו אותו נער יפנה לרופא אחר (שלא יכול לגשת לתיק הרפואי שלו).

אתה חושב שאם יש אנשים (פציינטים/לקוחות) ש"מבקשים" בהתנהגותם יחס מסוים ממך (פטרוני או אחר) זה אומר שאתה צריך ללכת איתם לתסריט הזה, או אולי גם להיות קצת "פסיכולוג" ולחשוב איך לנהוג בהם כבוגרים בכל מקרה ?
או שאולי זה אינו המקום שלך להטריד את עצמך בכך...?
ברור שזה המקום שלי להטריד את עצמי בזה. אני צריך להיות בשביל המטופל הספציפי, מה שהוא צריך כדי להגיע למערכת יחסים שתוכל לתרום לטיפול ולריפוי או לבריאותו.
פעמים מסויימות זה אומר להיות מה שהמטופל מבקש באופן גלוי או באופן סמוי, ולפעמים זה אומר דווקא משהו אחר. זה דורש נסיון וזה תהליך עבודה שממשיך כל הזמן ומשתפר עם הזמן. ברור שכרופא או כמטפל צעיר אתה עושה טעויות, אבל לאט לאט מפתחים "חוש" להתנהגות נכונה.
שתי דוגמאות קיצוניות - אם נערה זקוקה להתנהגות אבהית מעט פטרנליסטית כדי לקחת את הטיפול בצורה מלאה, או, כדי להמשיך ולבוא אלי זה בסדר ולגיטימי.
אם אותה נערה (וזה קורה הרבה במיוחד אצל פסיכולוגים או פסיכיאטרים) מביעה "צורך" בקשר רומאנטי עם המטפל ברור שהמטפל צריך להתנהג בצורה ששונה מהרצון שמובע על ידי המטופלת!!!
מה שחשוב לדעתי הוא להכיר בזה שמדובר במערכת יחסים. כמו מערכות יחסים מחוץ למשרד יש כאלה שטחיות "שלום שלום", יש כאלה מעט יותר איטנסיביות אבל לא דורשות יותר מדי מאמץ מחשבתי, ויש כאלה אינטנסיביות שדורשות מאמץ מודע מצד המטפל לגבי התנהגותו, ומחשבה איך היא יכולה לתרופ לטיפול.

סיכום הנקודות עד עכשיו :

_רופא שמעדיף לתת ל ד"ר זמן לעבוד במקום לתרופות כשאפשר.
רופא שלא מרגיש שכל מפגש חייב להסתיים עם תרופה אלא אפשר ורצוי להמשיך מעקב ולהחליט אח"כ.
רופא שמקבל באהבה הורים שלא מחסנים בלי להטיף להם בכל ביקור. או בעצם, אם נכליל את העניין, רופא שמקבל את המטופלים שלו כמו שהם, בלי להיות שיפוטי גם אם הם מחליטים לפעול כנגד עצתו.
רופא שיודע על הנקה, שמעודד הנקה, ושיודע לטפל באם המינקת ובתינוק היונק כראוי.
רופא שמסביר כאשר שואלים "למה", ומכבד את האינטיליגנציה של המטופל ואת האוטונומיה והבעלות שלו על גופו.
רופא שמוכן לעשות מאמץ בשביל הנוחות של המטופל (ואמא שלו ) ולסייע לתינוק ולאמא לעבור את הבדיקה בשלום.
רופא שמתייחס למטופליו כאנשים חושבים במקום כגוף ללא אישיות עם מחלה._
רופא שמוכן לשתף פעולה ולסייע למי שבוחר בטיפולים לא תרופתיים.

נקודות חדשות :

רופא שהוא קודם כל בן אדם (תודה ל רסיסים של אור ). רופא שמתנהג בנחמדות ( ליזה ליזה)
ענווה - לא מצפים מרופא לדעת הכל, אלא להודות כשהוא לא יודע וללמוד כל הזמן כדי להשלים את הפערים. (תודה ל ליזה ליזה)

רופא ידידותי ורפואה אלטרנטיבית :

רופא ששומר על ראש פתוח לגבי אפשרויות אחרות, ובעיקר שמודע למגבלות הרפואה המערבית.
ידע בסיסי בשיטות הטיפול האלטרנטיביות השונות - רצוי. (הנקודה זהו מעט בעייתית בעיני לפחות ודורשת ניסוח טוב יותר יש למישהו הצעה?).

תודה ל בשמת א
המשך יבוא...

עם כל הכבוד לטיפולים אלטרנטיביים, לפני שרופאים רוכשים ידע בסיסי בשיטות הטיפול האלטרנטיביות השונות חשוב שיקפידו להתעדכן בתחום שלהם. כולל לנהוג לפי הידע (למשל, שרופא משפחה או אא"ג יציע טיפול התואם לכך ש-80 אחוז מדלקות האוזניים יחלפו ללא טיפול אנטיביוטי, שכירורג יידע שאפשר לעשות ממוגרפיה ובדיקת שד גם לאשה מניקה, וכו').
עוד הצעות - לא להתייחס למטופל כאילו הוא אידיוט, ולא רק הדיוט. אם אני שואלת "מה זו התרופה הזו" לא לענות ש"זה לטיפול בבעיה" אלא להסביר אם מדובר באנטיביוטיקה, בסטרואידים, או מה.
לא לשאוף להיפטר מהמטופל במפגש אחד, במחיר טיפול תרופתי שלא ברור אם נחוץ.

גם אם אין ידע בתחום הרפואה או הטיפול האלטרנטיבי לא לזלזל בו
אני זוכרת שסיפרתי לרופא שניסיתי משהו אלטרנטיבי והוא אמר לי שהוא מקוה שבבדיקות יתברר שחסר לי משהו מסויים שיוכיח שהשיפור שהיה הוא רק בלוף.
קראתי פעם ש70 % מהאנשים שפונים אל הרופא מתעלמים ממה שהוא הציע להם .
לבדוק עם המטופל אם נראה לו שהטיפול המוצע מתאים לו . להסביר לו אלטרנטיבות. ולא סתם להפחיד אותו " אם לא תיקח את התרופה תמשיך לחזור אלי כל פעם ".

ידע בסיסי בשיטות הטיפול האלטרנטיביות השונות - רצוי. (הנקודה זהו מעט בעייתית בעיני לפחות ודורשת ניסוח טוב יותר יש למישהו הצעה?).
שרופא יהיה מודע לכך שלא כל הבעיות הן פיסיולוגיות בלבד, ולכן הן לצורת ההתייחסות שלו למטופל יש השפעה ישירה ומוכחת על בריאותו, והן לעזרה שהמטופל פונה לקבל מכל מקור שהוא (ולכן עליו לכבד את הרפואה האלטרנטיבית ואת מה שיש לה להציע לחולים).

שאם הייתי אצלו עם בעיה מסוימת עם אחד מבני המשפחה, ושבוע אח"כ אנחנו באים בעניין אחר, או עם בן משפחה אחר, שישאל אם נפתרה הבעיה מלפני שבוע, ואיך. אולי זו בקשה מוגזמת? אולי לפחות שזה יקרה כשמדובר באותו בן משפחה - האם כשפותחים את התיק האישי במחשב, רואים מיד מה היו הפניות האחרונות?

היום הייתי אצל רופא שיכולתי לקבל ממנו דוגמאות מצויינות.
אמרתי לו:"קראתי מאמר מדעי בנושא............."
הוא ענה:"את יודעת בכלל לקרוא מאמרים מדעיים?"

הוא אמר:"תמשיכי מעקב אצל הרופא המטפל"
(הוא הרופא המטפל.....)

בסוף כל אולטראסאונד(יצאתי מאחד ואז ביקש ממני לחזור ולהתפשטי לבדיקה נוספת) הוא נתן לי חבטה קלה על הבטן. זה היה לי ממש לא נעים.

אנ י מצפה מרופא שכשמבקש להתפשט ישתדל לזכור שהמטופל אינו חשפן. שמביך אותו להתפשט ושקר לו להתפשט . שישעה את המקקסימום לרווחת החולה בנושא, אפילו אם זה ילד.

לזכות רופאה שטופלתי אצלה: היה רשום לה שאני צמחונית ושאני מניקה והיא הקפידה לעקוב אחרי שני הנושאים הללו(בדיקות תקופתיות, תרופות מתאימות). לא מצפה מרופא לזכור הכל אבל אם רושמים- אפשר לעקוב.

האם כשפותחים את התיק האישי במחשב, רואים מיד מה היו הפניות האחרונות?
כן, לגבי אותו מטופל.
כשיש לך אלף ילדים תחת טיפולך, קצת קשה לזכור מי אח של מי. במיוחד כשבאותה משפחה יש שבעה ילדים...(מה שקורה הרבה אצלי:-)).
אני תמיד מתנצלת ואומרת שאני לא ממש זוכרת מי זה מי ומה היה. אני מכירה את הפרצוף בנפרד, אני זוכרת שנתקלתי בשם - אבל לא מקשרת בין השניים. לרוב אני אומרת להם שעדיף שלא אזכור מיהם. אם אני זוכרת מישהו - זה אומר שהוא מבקר אצלי הרבה - עם כל ההשלכות הכרוכות בכך.

האם כשפותחים את התיק האישי במחשב, רואים מיד מה היו הפניות האחרונות?
כן, אבל לא רואים את שאר בני המשפחה. כלומר - אם אני לא מזהה שהחולה הוא אח של מישהו, ואני לא זוכרת מה היה לאח, אין לי כל דרך לדעת זאת, לפחות לפי דרך עבודת המחשב אצלי במרפאה.
למזלי האוכלוסיה שלי מאד קטנה, ואני באמת מכירה את כולם, כך שאני יודעת מי שייך לאיזה משפחה. וכרופאת משפחה אני זוכה לעיתים קרובות לטפל בסבתא הורים ונכדים מאותה משפחה. לעיתים גם נינים. לעיתים אני בכל זאת עדיין מגלה קשרים משפחתיים שלא ידעתי עליהם.
אני אישית כמובן ממליצה על רופא משפחה, שמטפל בכל המשפחה - ילדים, הורים סבים.
אני משערת שרופאי הילדים חושבים אחרת.

אני באמת חושב שאני צריך להכיר ולזכור את האח או האם או הסבתא או הדודה. אני גם תמיד משתדל לשאול שאלות על המשפחה, ולהמשיך את המעקב בצורה כזו. זו גם דרך טובה מאוד לשמוע את אותו הסיפור במספר דרכים - לקבל מידע מ"הצד" דרך הסיפור של האמא או האבא וכ"ו.
אבל... ופה אני מסכים עם שרון ג העולם שלנו לא אידאלי. רופא משפחה שמטפל ב 1200-2000 מטופלים בקצב של שישה בשעה, מתקשה לזכור את כולם.
בכל מקרה ופה אני מסכים עם אמא ל 5 שהרבה יותר קל לזכור כשאתה עובד כרופא של כל המשפחה. כי כשרואים את הסבא כל יום קל יותר לזכור את הנכד, והבת שלו החד הורית.
מה שעומד בבסיס הוא לאהוב אנשים. אם אתה אוהב לעבוד עם אנשים, הזיכרון מגיע כי חלק גדול מהם הופך להיות חברים.
עבור מונו נוקי -

_הוא אמר:"תמשיכי מעקב אצל הרופא המטפל"
(הוא הרופא המטפל.....)_
אני מניח שאת מתכוונת לגניקולוג... לפי האולטרסאונד וגם לפי היחס. חשוב לי לאמר שגניקולוג גם אם הוא עושה את מעקב ההריון (וזו תופעה ישראלית ייחודית כי בכל מקום אחר בעולם מעקב הריון מתבצע על ידי הרופא המטפל), הוא לא הרופא המטפל שלך וגם לא רואה את עצמו ככזה. ולכן, הוא מרגיש כ"יועץ". הרופא המטפל שלך אמור להיות רופא המשפחה שלך שלו אחריות הוליסטית על כולך (מותר להשתמש במילה הזו גם כאן?). אין ספק שבתחום המיילדות המערכת שלנו קצת מעוותת, אבל זה קצת כמו להתייחס לאורטופד שרואה אותך בגלל בעיה בברך מספר פעמים כרופא מטפל.

מוסיפה קצת:

רופא שיש לו סבלנות להסביר מה קורה, למה משהו לא בסדר - קרה שרופא כבר צייר לי על דף את האיברים הפנימיים כדי שאני אבין יותר טוב. יפה מצדו.

רופא שמתעניין (זה לא לוקח הרבה זמן) מה המצב בדרך כלל, איך אני רגילה להתמודד עם מחלה, עם כאב, עם כשל תפקודי, לפני שהוא מציע את הטיפול.

רופא שמבין שזכותי לנסות דרכי טיפול שונות/נוספות /מקבילות, בלי להרגיש מאויים ולאיים עלי שאני חסרת אחריות.

רופא שטורח לומר לי מה התרופה עושה ממש, ואם יש לה תופעות לוואי ולמה לצפות, ולא לשלוח אותי עם המרשם אל האפלה (טוב, במילא אני לא מממשת את המרשמים)

רופא נשים במעקב הריון, שלא עושה פרצוף של "פרימיטיבית" אם אני מסרבת לעשות עוד ועוד US בלי סיבה אמיתית.

ידע בסיסי בשיטות הטיפול האלטרנטיביות השונות - רצוי. (הנקודה זהו מעט בעייתית בעיני לפחות ודורשת ניסוח טוב יותר יש למישהו הצעה?).
רק מספיק בשביל לדעת "מה זה בכלל" ושזה קיים. וגם זה לא תמיד נחוץ. אפשר לשמוע מהפציינטים, מי שיש לו ראש פתוח. רופא כזה גם מתעניין, ולומד משהו על האלטרנטיבות או על הדברים האחרים שהפציינט נעזר בהם תוך כדי העבודה שלו.
לדעת להגיד לפציינט: תשמע, האמת שלרפואה שלנו אין מה להציע לך בבעיה של אלרגיות. יש זריקות וזה וזה, אבל זה לא מרפא. אבל שמעתי שלהומיאופתיה ולאייפק יש הצלחות"... - זה כבר נראה לי ממש התמצאות מעל ומעבר.

:"תמשיכי מעקב אצל הרופא המטפל"
לא, הוא דווקא התכוון לגניקולוג אצלו אני עושה מעקב, לא לרופא משפחה.

שרופא יהיה מודע לכך שלא כל הבעיות הן פיסיולוגיות בלבד, ולכן הן לצורת ההתייחסות שלו למטופל יש השפעה ישירה ומוכחת על בריאותו,
הנושא הזה הוא חלק חשוב מאד בהתמחותו של רופא משפחה. עד כדי כך, שאני שוכחת שלא כך הדבר בהתמחויות אחרות. מבחינתי, ולדעתי כך זה אצל כל מומחה לרפואת משפחה שעבר התמחות בארץ, זה מובן מאליו. הנושא הזה נידון רבות מאד הספרות של רפואת המשפחה, ויש אפילו ביטוי "הרופא כתרופה". יש נושא שלם בהתמחות ברפואת המשפחה הנקרא "המודל הביו-פסיכו-סוציאלי", לומדים על המשפחה כחלק מהחולה, מחזור חיים של משפחה (חתונה -ילד ראשון - ילדים נוספים - ילד ראשון עוזב את הבית- הקן הריק, והשפעת כל שלב על הפרטים במשפחה), מצבי עקה (סטרס) במשפחה (חולי, מות, גרושים), משפחות שונות מהרגיל וכו'. ולומדים גם איך ראוי לשוחח עם חולה, כולל למשל צילום בוידאו של פגישות עם מטופלים אמיתיים (בהסכמתם כמובן), וגם עם משחקי תפקידים. ואחר כך ניתוח בקבוצה של המפגש רופא-מטופל.
אין ספק שקשה לעיתים ביום עמוס של 30 חולי שפעת בחדר ההמתנה להתייחס תמיד בצורה כוללנית, ולא רק לבדוק גרון, אזניים וריאות. אבל יש גם ימים אחרים, בהם אני זוכה לשמוע סיפורים על הילדים והנכדים, על ההורים שנפטרו לפני עשרות שנים ועל החיים בכלל. כל זה יוצר מערכות יחסים מורכבות ומעניינות ביני לבין המטופלים שלי.
לא כולם כמובן - יש הרבה אנשים שבאים לרופא למטרה מוגדרת וקצרה, ואין להם כל עיניין לפתח "מערכת יחסים" עם הרופא. וזה כמובן בסדר גמור, והחשוב הוא לדעת לגלות מה כל מטופל היה רוצה, ולקוות שלא טועים (וגם זה קורה).
יש אנשים שונים שבוחרים להיות רופאים, ומסיבות שונות. אני אישית מאד אוהבת את מגע האנושי, השיחות. ויש גם רופאים שאוהבים את הצד המדעי, הטכני. וגם זה חשוב. יש מצבים ברפואה שאין כל ברירה - צריך מדע מתקדם, טיפולים וניתוחים מתוחכמים ביותר.
וסיפור קטן, למי שעוד יש כוח לקרוא: כשהייתי סטודנטית צעירה עבדתי עם רופא נשים מוכר וידוע כמזכירה במרפאה הפרטית. הוא היה מבוקש ביותר, וחיכו לו זמן רב. הוא היה מאד אנושי וסבלני. אבל סיפרו שלא היה הכי הכי טוב בניתוחים וטיפולי פוריות.
במרפאה ליד עבד רופא נשים אחר, מעולה, מנתח מצוין, מעודכן ביותר מבחינת טיפולי פוריות, אך חסר סבלנות, ולא מאד אנושי.
וגם לו היתה מרפאה מפוצצת, עם תורים אורכים מאד.
עקב שעות ההמתנה הארוכות (נשים חיכו לעיתים 2-3 שעות כדי להכנס, אצל שני הרופאים) יצא לי לשוחח רבות עם הנשים (חדרי ההמתנה היו משפותפים לשני הרופאים).
והיו כאלה שאמרו שבשום אופן לא היו הולכות לרופא השני (הפחות אנושי) כי החשוב ביותר עבורן זה האנושיות והסבלנות, ואחרות שאמרו שבכלל לא איכפת להן שהרופא אנטיפט, העיקר שיהיה מעולה טכנית.
כמובן שעדיף שרופא יהיה הכל - גם מעולה, גם אנושי, גם סבלני - אבל למרבה הצער העולם לא מושלם...

נראה לי שלעיתים קרובות מייחסים לרופאים את תחושת השליחות שלא בצדק (בדרך כלל). זה חלק ממה שגורם לאנשים לצפות מרופאים ציפיות מופרזות ועל-אנושיות.
זה חלק מהחוזה הבלתי כתוב בין הרופא לבין המטופלים שלו. בעבר זה היה הרבה יותר נכון. היום באמת לא כל האנשים מאמינים באידיאל זה, אבל לפחות בעבר רופאים גם תפשו את עצמם כך. אחרת לא היה מצבשיש היום של שעות עבודה מטורפות וכדומה. הרי אם זו הייתה עבודה "רגילה" אף אחד לא היה מסכים לזה.
מוגזם בעיני להתייחס לרופאים כאל בעלי שליחות (כאילו שהרופא חולם להציל חיים ולעזור לבני אדם, ולא סתם אדם שמתעניין ברפואה ונהנה מהגילויים שלו בתחום וכדומה).
תארו לעצמכם לקחת ללידה דולה שאין לה שליחות לעזור ליולדות, אלא סתם מתעניינת בלידה ונהנית מהגילויים בתחום. מוזר, לא? רופא לא צריך להיות שונה. אני חושבת שאם רופא מגיע למצב, גם אם כתוצאה משחיקה, שכבר אין לו כוח לאנשים, שיעבור למחקר או לאדמיניסטרציה.

אני לא אכתוב בשמי הפעם, בגלל פרטיותו של הרופא.
אנחנו הולכים לרופא משפחה, שלמד בארץ, צעיר ונחמד. הוא זוכר יפה מאוד שהבן מחוסן סלקטיווית בלי שאני אפתח את הפה בכלל, ושהבת בגיל של בתו, ומשוחח עם הילדים ואיתי בשמחה על ענייני תחפושות לפורים, שעות הלימודים וכו'. פעמים רבות ממילא אני מגיעה עם שני הילדים, בלי קשר לזהות המטופל, אז לא קשה לזכור... הוא רק לא מעוניין לפתוח את נושא המעקב אחר המלצותיו. ההשערה שלי היא שהוא מתאמץ מאוד להישאר מנומס וידידותי למרות שהוא חושב שאני חסרת אחריות (-: אני ממשיכה ללכת אליו כי באמת ל"צרות קטנות" אכפת לי הרבה יותר שיהיה נעים ועם שעות קבלה רבות וגמישות. קרה לי כבר יותר מפעם אחת שהאבחנות שלו נשללו ע"י רופאים מומחים שהפנה אותי אליהם (לזכותו ייאמר שמפנה כשצריך) ובדרך כלל אני לא מוצאת שהטיפול שהציע מתאים לנו.

כן, זה לא מזיק שהרופא יהיה מקצועי... נוסף לכל השאר...

אמא ל 5
הייתי יכול לצטט את כל מה שאמרת, כי אני מסכים עם כל מילה.
בדיוק בגלל זה הלכתי לרפואת המשפחה (למרות שרפואת ילדים תמיד קרצה לי מעבר לפינה).
נעים מאוד מאוד לפגוש כאן עוד רופאה שחושבת על הנושאים הגדולים. נותן כוח לעתיד.
יישר כוח

סיכום "עד עתה" של הדיון כאן עוד מעט...
לטרה רוסה יש הבדל מסויים בין דולה או כל איש רפואה פרטי לבין רופא. הם למשל יכולים לבחור במי הם רוצים לטפל ובמי לא. כמה הם רוצים לטפל ומתי להפסיק, מה עומס העבודה שלהם, וכדומה. אני גאה שאני עובד במערכת ציבורית שנותנת רפואה לכל אחד. לזה שיכול ולהוא שממש ממש לא. אני גאה שאני עובד במערכת שממומנת על ידי האזרחים עבור האזרחים בצורה שבה זה שיכול משלם עבור זה שלא. המחיר שצריך לשלם הוא עומס עבודה בלתי רגיל, שחיקה, חוסר יכולת לבצע את מה שאני רוצה בתור רופא כמו שהייתי רוצה לעשות זאת, ובעיקר מערכת בירוקרטית ומעצבנת. אם זה המחיר שמאפשר לכל מי שצריך דיאליזה לקבל אותה - אני מרוצה.
האם רפואה היא מקצוע כמו כל עבודה אחרת או שליחות? יש ימים שאני מרגיש ככה, וימים שאני מרגיש אחרת. ברוב הימים אני מרגיש את שתי התחושות יחד. בשתיים בלילה בתורנות, אני מרגיש שזו העבודה הגרועה ביותר שיכולה להיות. בבוקר אני באופוריה.
בכל מקרה, כל מה שאתן (? או שמא היה כאן גברבר ופיספסתיהו) כותבות מעניין מאוד. ומעורר מחשבה. תודה רבה רבה.

פעם הייתי אצל אחות לאולטרה סאונד בגלל הבעיות בשיליה, והיא בקשה ממני לחשוף את הבטן עד למטה, חשפתי לא מספיק לטעמה. היא רצתה שאחשוף את הקו הערווה שלי, ולא הסכמתי, שאלתי אותה אם היא באמת חשיפת קו הערווה חשוב לבדיקה? היא מסרבת לענות ואז היא יוצאת בזעם וקוראת לרופא. הרופא שואל מה הבעיה? אמרתי לרופא: שמע, האחות הזאת רוצה שאתפשט כמו חשפנית. אם היא באמת צריכה לראות הכל אני יכולה עכשיו והרגע להתפשט. הרופא אומר לא לא צריך.. והאחות בלמה את הפה שלה!
נמאס לי מהגאווה של הממסד הרפואי.

אבל שרה, גם האחות הגועלית וגם הרופא שהגן עלייך ושם אותה במקום שייכים לממסד הרפואי, לא?

או שמא היה כאן גברבר ופיספסתיהו
סיוננ דה הוא גבר.

בעניין השליחות, אני לא מסכימה עם ההשוואה של רופא ודולה, בגלל הסיבות שציין פאפא דוק וסיבות נוספות. הדולה עובדת רק בלידות, הרופא, לעיתים קרובות עושה בפועל עבודה משמימה למדי (כמו רופא המשפחה בחורף, שלמרפאתו מגיעה שיירה אינסופית של אנשים עם שפעת ודלקת אוזניים וכד', שלא לדבר על עבודת הניירת הרבה, לעיתים קרובות הרופא הוא כמו פקיד, וזה די משעמם ושוחק).
אני חושבת שאם רופא מגיע למצב, גם אם כתוצאה משחיקה, שכבר אין לו כוח לאנשים, שיעבור למחקר או לאדמיניסטרציה.
אני חושבת שזה בכל זאת יום עסל יום בסל. לפעמים אין לרופא כוח לאנשים, לפעמים מפעמת בו תחושת שליחות. לפעמים הוא מרגיש שהוא עושה שינוי גדול בחיים של מישהו ולפעמים הוא מרגיש שכל היום הוא רושם מרשמים לתרופות או פתקי פטור לעבודה, או מנסה לעזור לאנשים שלא רוצים לעזור לעצמם ("אבל תן לי תרופה, ד"ר, איזה מין רופא אתה, תרפא אותי!" - יש גם כאלה).

אבל שרה, גם האחות הגועלית וגם הרופא שהגן עלייך ושם אותה במקום שייכים לממסד הרפואי, לא?
העובדים בממסד, יש טובים ויש רעים. הנקודה היא שהגאוותנים מהם מרשים לעצמם יותר מדי ויש כאן הפקרות למה שרופאים יכולים לעשות לאנשים

אני חושבת שאם רופא מגיע למצב, גם אם כתוצאה משחיקה, שכבר אין לו כוח לאנשים, שיעבור למחקר או לאדמיניסטרציה.

יש לי נקודה נוספת על מספר השעות המטורף שהרופאים עובדים בשבוע. איך שהממסד מרשה את זה. רק לראות איך שרופאים מתלמדים מעבידים אותם מליון שעות בשבוע, עד שהם ממוטטים מעייפות עם צלליות שחורות מתחת לעיניים. איך אפשר לצפות מבנאדם לעבוד בעבודה כל כך רגישה שנוגעת לחיים של אנשים שזה יכול להיות הבדל בין חיים ומוות? למה מקבלים קצת רופאים פרוטקציונרים ל12 - 16 שעות מטורפות במקום לקבל כמה רופאים שצריך, שיוכלו להתחלק בשעות, כדי שיהיו משמרות נורמליות נגיד של 8 שעות למשמרת, כך רופאים יוכלו ללכת הביתה ולנוח כדי לחזור רעננים וסבלנים ויעילים. ובמילא לא תהייה שחיקה.

למה מקבלים קצת רופאים פרוטקציונרים ל12 - 16 שעות מטורפות
אם לא אכפת לך, בד"כ אין עניין של פרוטקציה (אלא רק במחלקות ממש מבוקשות כמו עור עיניים ואא"ג)
ושעות העבודה הרצופות שאפשר להגיע אליהן הן 26-32.
סתם לצורך הדיוק בעובדות.

אה, ומקבלים קצת כי למדינה אין כסף לממן יותר.

אה, ומקבלים קצת כי למדינה אין כסף לממן יותר.
מה עם ארה"ב שיש לה קצת יותר כסף מישראל? למה גם שם רופאים עובדים כל כך הרבה שעות?

אולי כי שם מתמחים פחות שנים?
התמחות ברפואת ילדים מספקת עבדים למשך 4.5 שנים לפחות. בארה"ב אותה התמחות נעשית בשנתיים וחצי. אז אולי בגלל שההתמחות קצרה יותר צריך להעביד את המתמחים

בחיי, שרה. אין לי מושג. אני מנסה לחשוב באופן הגיוני, אבל, כידוע לך, אני לא נוטלת חלק בקבלת ההחלטות בנוגע לחלוקת התקציב בישראל...(אני לא חברה של ביבי...)
אני רק יכולה להגיד לך שמההתרשמות שלי מרופאי הילדים שטיפלו בבת שלי שם וכאן - אין מה להשוות (לטובתנו). ואני לא מדברת על בי"ח אלא על רפואה בקהילה.

כל הרופאים המתמחים (כמעט) עובדים בצורה של שעות מטורפות. מדובר בסביב 80 שעות שבועיות. לא מדובר בפרוטקציונרים אלא כולם כולם כולם.
בישראל נקלטו כמעט כל הרופאים שעלו לארץ ועובדים כרופאים (סביב 80% מהרופאים). רוב רובם של בעלי רשיון לעסוק ברפואה בישראל עובדים במקצוע ולא שמעתי על בעיה למצוא עבודה ברפואה.
כולם עובדים ככה ואכן זה חסר הגיון.
הסיבות -
סיבה אישית - רוב הרופאים הגיעו לרפואה בגיל צעיר וחדורי תחושת שליחות ומוכנים לעבוד בתנאים מחפירים תמורת שכר לא ראוי. המדינה (וכל המדינות) מנצלת את זה.
סיבה היסטורית - רפואה זה מקצוע שולייתי. הדרך ללמוד להיות רופא טוב היא היצמדות לרופאים וותיקים יותר, והרבה הרבה עבודה שחורה. כמו שבעבר כדי להיות נגר, או, אומן אחר צריך היה לעבוד עשרות שנים בעבודה קשה ונצלנית, תמורת הוראת האומנות, כך גם ברפואה. הבעייה היא שכמעט ואין כבר מקצועות כאלה.
סיבה רפואית - חשובה מאוד המשכיות הטיפול בבית החולים ומספר מחקרים הראו שעבודה רציפה היא חיונית כלומר, חיוני שהרופא שטיפל בחולים בלילה יעבוד מספר שעות יחד עם הרופאים של הבוקר כדי להעביר את העבודה בצורה טובה ואחראית. מסיבה זו רפואה לא יכולה להתבצע במשמאות של שמונה שעות כשדרושות לפחות שעתיים של עבודה "גב אל גב" עם המחליף במשמרת הבאה.
סיבה כלכלית דמוגרפית - אותו מספר של רופאים שתוקנן לשנות השמונים עובד פעמים רבות עד היום. העבודה פשוט הולכת ונהיית קשה.
דרך אגב, יש היום גם מחקרים שמעידים על ההפך - רופאים שעובדים יותר "מנקרים" יותר באמצע העבודה או הניתוחים, עושים יותר טעויות, ובמקומות רבים עוברים בארה"ב להגבלה של 80 שעות עבודה בשבוע למתמחה. זה אחרי חוק שמשפר את התנאים (לעומת 100 לפני החוק). כך, שהדרך עוד ארוכה עד שנצליח להפוך למקצוע שפוי לגמרי.
אני מאמין שדרישה של הקהל היא הדבר היחיד שיכול להביא לשינוי. אם מטופל יסרב לטיפול של רופא לאחר 18 שעות עבודה, והרבה יסרבו כך, יהיה חייב להיות שינוי. הרופאים הצעירים העבדים לא מסוגלים להביא לשינוי. אין להם שום כוח במערכת.

ובגלל זה יש הרבה טעויות רפואיות שגורמות לנכות ומוות. יהיו פחות בעיות אם ישימו פחות דגש על 'רציפות' ויותר דגש על מצבם הפיזי של הרופאים בעצמם. האם אפשר לנהוג כאשר העפעפיים מאיימות להסגר? האם אפשר לנתח ניתוח מסובך ומסוכן כאשר העפעפיים מאיימות להסגר? כמה טעויות רפואיות צריכות להיות כדי להגיע למסקנה הפשוטה שרופאים צריכים לישון?

אפשר לנהוג כאשר העפעפיים מאיימות להסגר?
לפחות מקרה אחד שמעתי על מתמחה שנהרג בדרכו הביתה אחרי תורנות.

אבל זה לא בכלל האישיו בדף הזה.
רופא ידידותי זה בד"כ משהו שטבוע באופי ופחות השפעות חינוכיות.
אני הייתי תמיד ידידותית, והיו כאלה שלא היו, אבל עם הזמן אני משתפרת, לומדת, הופכת פתוחה יותר. עדיין יש עוד הרבה מה לשפר. אבל ככל שאני בטוחה יותר בעצמי כרופאה - קל לי יותר לקבל גישות שונות.
אבל יש כאלה שמתחילים בסדר, ועם השנים הופכים להיות פלצניים יותר ויותר.
ויש כאלה שמתחילים כפלוצים...

ויש גם כאלה שהשתן עולה להם לראש. סליחה על הביטוי.
לא שוכחת את הפוץ השחצן המומחה הידען שאליו הגעתי לאחר ירידה דרסטית ופתאומית בשמיעה שלי.

וגם לא שוכחת את הניסויים בבני אדם שכמעט הסכמתי שיעשו בי, כשלמזלי התברר לי שזה מאד מאד לא נעים, ורופא הא.א.ג. לא טרח לומר לי, אפילו כששאלתי שוב ושוב מה בדיוק עושים ומה קורה עם זה. במקרה גיליתי את ה"קורבן" שלפני, שהכרתי אותו, וברחתי כל עוד רוחי בי. (החדרת מים קרים מאד לאוזן לבדיקת תפקודי שיווי משקל, בלי שום אזהרה שזה גורם לסחרחורת בלתי נסבלת לחלוטין,ואחר כך מחזיקים אותך ממש כפות שלא תלך להם באמצע ויוכלו לגמור את הניסוי המזעזע (החדרת מים לאוזן השניה....).

תרגישו חופשי למחוק את הנ"ל אם לא מתאים לרוח הדף...

לפחות מקרה אחד שמעתי על מתמחה שנהרג בדרכו הביתה אחרי תורנות.
וואי וואי, זה לא היה צריך להיות ככה!

וגם לא שוכחת את הניסויים בבני אדם שכמעט הסכמתי שיעשו בי, כשלמזלי התברר לי שזה מאד מאד לא נעים, ורופא הא.א.ג. לא טרח לומר לי, אפילו כששאלתי שוב ושוב מה בדיוק עושים ומה קורה עם זה. במקרה גיליתי את ה"קורבן" שלפני, שהכרתי אותו, וברחתי כל עוד רוחי בי.
למה שיגידו לך? אם היו אומרים, אף אחד לא היה מוכן לניסויים!

ואחר כך מחזיקים אותך ממש כפות שלא תלך להם באמצע את רצינית?! ממש קושרים אותך? באזיקים? ואי אפשר לקרוא למשטרה במקרה שאם כופתים אותך? האם אפשר לתת להם כמה בעיטות קראטה ונשיכות שיפסיקו?

לא קראתי את הדף עד הסוף, אבל בעיני, הגדרה לרופא ידידותי היא - הרופא שלי! עברתי קופת חולים רק כדי להיות בטיפולו (קופה"ח שהוא שייך אליה לא מספקת כמעט שום שירותים ביישוב שלי, בדיקות דם פעם בשבוע, אין אולטראסאונד, אין שירותי מזכירות רפואית וכו').
זה לא רק זה שהוא "בראש טבעי". זה לא רק זה שכשאמרתי לו שהילד שלי לא קיבל טיפות A+D התגובה היתה "זה בסדר, גם הילדים שלי לא". זה לא רק העובדה שהוא לא ימליץ על אנטיביוטיקה עד שכלו הקיצין, וזה לא רק שהוא בעד לידת בית.
זו פשוט העובדה שהוא הולך עם מה ש אני רוצה. הוא לא מחליט על דעת עצמו איזה בדיקות לעשות במעקב הריון (הוא רופא משפחה וגם רופא נשים), אלא מפרט את כל הבדיקות, מסביר, ונותן לי אפשרות לומר מה אני רוצה ומה לא. הוא ממליץ (להריון בסיכון נמוך, כמובן) להימנע מסריקת מערכות והעמסת סוכר, ועוד בדיקות מיותרות. הוא י-ד-י-ד-ו-ת-י!

(החדרת מים קרים מאד לאוזן לבדיקת תפקודי שיווי משקל, בלי שום אזהרה שזה גורם לסחרחורת בלתי נסבלת לחלוטין,ואחר כך מחזיקים אותך ממש כפות שלא תלך להם באמצע ויוכלו לגמור את הניסוי המזעזע (החדרת מים לאוזן השניה....).
וואלה, עשיתי את זה. דווקא ממש מגניב אם לוקחים את זה ברוח טובה. כמו להיות בלונה-פארק על חשבון קופ"ח. מה שהיה לי לא ממש הכי נעים בעולם, דווקא לא הייתה הסחרחורת - אלא המים עצמם באוזן. לא קשרו אותי ולא שומדבר (ואם כן אז זה בוודאי כדי להגן על האדם שלא ייפול בגלל הסחרחורת), ואף הסבירו לי יפה את הבדיקה ואיך היא מתנהלת (לא ידעו שאני רופאה ויודעת, והעדפתי שלא יידעו. פחדתי שאעשה פדיחות...).

התחושה היא של סיבוב סביב ציר מרכז הגוף והתרוממות באוויר. מדהים! וזה ממש לא ניסויים בבני אדם. זה מדגים את תפקוד החלק השני של האוזן הפנימית - איבר שיווי המשקל. אין דרך אחרת לבדוק אותו.

סתם ככה, שיהיה גם משקל נגד לחובבי הקונספירציות למיניהם.

לשרון,
מכיון שאני מרגישה שזה לא כל כך מתאים לרוח הדף הזה, עניתי לך בדף שלך,

מחקר שתקצירו פורסם בהארץ
איך רוצים החולים שיהיה הרופא שלהם?

הי כולם ,
קראתי בבאופן האחרון על ההזמנה להביע דעה בעינין הרופא הידידותי ,

לגבי 9." רופא שהוא קודם כל בן אדם " - הם בני אדם !! , הם יהירים הם חושבים שהם כבר ראו הכל בחיים , הם חושבים על הבוס העצבני (כינוי נפוץ למנהל הרפואי של המחלקה ), על תביעה משפטית שאיזה אידיוט שדווקא אליו הם חשבו שהתיחסו יפה - סובב להם את הסכין בגב ...

רופאים ועוד עובדים בתחום הם אנשים עם בעיות עבר כמו כולנו . לחשוב שדווקא הם יכולים להתעלות מעל כל זה - בהתחשב בכך שהעבודה עצמה לא קלה בכלל- הרי זה לא הוגן .

שמונה שנים עבדתי בתור אחות , ומהכרות אישית עם רופאים ואחיות אני חושבת שלציבור הזה אין שום סיכוי להיות מה שאנחנו רוצים שהיה .

כשאני הולכת לרופא תמיד אני מצפה נורא לשמוע : " מה שלומך?"
שזה יהיה מלווה במבט , שהידים לא יתקתקו משהו במחשב .

זה לא קורה !! וזה גם לא יקרה , כי את הרופא הזה אף אחד לא שואל " מה שלומך?" , לא מתכוונת לזה שאישתו שאלה אותו , אלא שהמעסיק דאג לו לעזרה נפשית ורוחנית באופן שוטף , להנחיה בכל שלבי הקרירה שלו להתמודדות עם הדברים הקשים שהוא פוגש : אובדן , כעס , נכות ,עצב ..

לאחיות יש במסגרת הלימודים להסמכה וגם בקורסים על בסיסיים התיחסות להתמודדות עם אובדן של מטופל , למשפחה במשבר וכ' , אבל לרוב זה מוגש בצורה הכי אינפנטילית על ידי מרצות לא ממש מענינות ואז יש הברזה מהשיעור .
אין שיחות מחלקתיות או אישיות לגבי " הקושי העצום שהיה לי בטיפול בגב' ..." , שיתנהלו ע"י מורה רוחני .

לי היה מזל לעבוד עם אחיות שהיה להן הרבה שאר רוח וסבלנות . מה שכנראה השאיר אותי בעבודה הזאת שנים ועזבתי בעיקר בגלל שאני רוצה להיות עם הילדים . תמיד החלישו אותי כל המפקחות והנהלת שירותי הסיעוד - שבעצם לא ידעו בכלל עם מה אני נפגשת בעבודה וגם לא רצו לשמוע .

ולגבי "אחות אולטרהסאונד " , אין דבר כזה - לא שמעתי על אחות שיש לה הרשאה לעשות זאת , אולי נתקלת בטכנאית .

למבנה המערכת וודאי וודאי יש השפעה על מידת הידידותיות של הרופא -
שיטת התגמול מעודדת את הרופא "להריץ" כמה שיותר חולים בכמה שפחות זמן זה משפיע לכיוון של אי ידידותיות
אופי העבודה בבית החולים משפיע גם הוא לכיוון הלא ידידותי
ובכתבה הזו גם כמה ישנים

Pלונית אחרת - אני כרופא משפחה מקבל תגמול לפי מספר האנשים שעל בריאותם אני אחראי. כלומר - על הקהילה בה אני מטפל ולא משנה כמה מגיעים או לא. האינטרס שלי הוא לצמצם עד כמה שניתן את מספר המחלות והביקורים. עם פחות ביקורים המשכורת שלי זהה לזו של עם הרבה ביקורים.
בכל מקרה יש משהו במה שאת אומרת בנושא העבודה בבית החולים. אני מסכים שזה מקום פיכס...

אני כרופאת ילדים, ביליתי את חמש שנות התמחותי בבי"ח.
אני יכולה לספר לך, Pלונית, שבשליש הראשון של ההריון שלי, כשהיתה מגיעה "קבלה" חדשה מהמיון (ילד חולה), בקושי הייתי מצליחה לפתוח את הפה ולדבר, וגם אז לרוב היה קשה להבין מה שאני אומרת. זה כמובן לא הפריע לי להכניס עירויים, לקחת בדיקות דם ושאר פעולות פולשניות למיניהן, אלא שהיכולות הבינאישיות שלי נפגעו מאד.
אה, כן, עוד משהו קטן. לקרוא אח"כ את ה"קבלות" שלי, היה מבדר מאד.
לא אשכח איזה צחוק הלך במחלקה כשמצאו באחת הקבלות, תחת הבדיקה הגופנית, את המשפט "גניטליה נקבית תקינה, אשכים בשק"...
לקח זמן עד ששכחו לי את הפנינה הזאת...

לילה טוב

אצלי בשעות העייפות הפרוזה חוגגת בקבלות עם משפטים כמו -
אישה חביבה להפליא במצב כללי נהדר, חיוך מאושר, ומשפחה נפלאה.
אדם גס רוח מחרחר ריב ומדון, קיבל טיפול כמקובל, נקווה לטוב.
מהבוקר למרות יום נפלא בעבודה, ושמים כחולים חש בכאב בבטנו הימנית העליונה, וכדומה...

_אישה חביבה להפליא במצב כללי נהדר, חיוך מאושר, ומשפחה נפלאה.
אדם גס רוח מחרחר ריב ומדון, קיבל טיפול כמקובל, נקווה לטוב.
מהבוקר למרות יום נפלא בעבודה, ושמים כחולים חש בכאב בבטנו הימנית העליונה, וכדומה..._
אז אתה מאלה.... איזה יופי!
אצלי תמיד הכל יבש לגמרי. תמיד התקניתי באלה המסוגלים להוציא פנינים משעשעות אפילו ברגעי עייפות.

לגבי הכתבה - כאילו דאאה! (אם תרשו לי להתבטא בבהירות).
נעשו מחקרים כאלה בעבר, וידועה השפעתה (לרעה, אם למישהו יש ספק) של חוסר שינה על יכולות מנטליות ורגשיות, אבל כמובן שלא ניתן להסיק מהשפעת עיפות על טיב העבודה של עובד משמרות במקצוע אחר ועל למידה של סטודנטים על השפעה על רופאים מתמחים (שאמורים גם לעבוד וגם ללמוד והכל בלחץ).

יש תרבויות שבהן משלמים לרופא כשבריאים ולא כשחולים.

אני שונא תורנויות....

אני כתבתי לפני כמה ימים על ילד אחד עם כאבי בטן - "בחדר ההמתנה קיפץ ושיחק כדורגל בהתלהבות"
רק שיבינו כמה חמור היה מצבו...

הגדרה לרופא ידידותי
פאפא דוק, כמובן!

בנוסף למה שנאמר לעיל, רופא שעושה את הדברים הבאים:

נמצא בחדר בזמן התור (נשמע מצחיק, אבל קרה לי שהגעתי לחדר ריק. מסתבר שהרופא הלך למטבחון לשתות קפה עם הקולגות. אני חיכיתי רבע שעה, אחרי שפניתי 3 פעמים למזכירות, והוא עוד אומר לי שלא אמרו לו שבאתי, כשאני יודעת שאחרי 7 דקות מיותרות כן הלכו להגיד לו. אין לי בעיה עם הפסקת קפה, אבל לא כשיש מי שמחכה לך. ואם מי שלפניי לא הגיע, אפשר להשאיר הוראות ברורות שיקראו לו מייד. וכמובן לבוא.)

מגיע למרפאה בזמן (היה מקרה שבו בכוונה קבעתי את התור הראשון, ואחרי 10 דקות המתנה נאמר לי ש"הרופא בדרך כלל מאחר". הוא הגיע אחרי 20 דקות.)

חושב מראש על תופעות לוואי שכיחות ומכין לקראתן (למשל עם מתן אנטיביוטיקה מזכיר אפשרות של פטרת בנרתיק, ואם מתקרבים לסוף שבוע גם נותן מרשם נגד שמקסימום ייזרק לפח)

נותן לכאב הצפוי לאור פרוצדורות רפואיות את המקום הראוי לו (למשל, לא אומר שלפרוסקופיה היא פרוצדורה פשוטה וקלה. היא אמנם הרבה יותר פשוטה מפתיחת בטן, אבל זה שהיא קלה למנתח לא אומר שלמנותח לא כואב מאוד אח"כ. וזה שיכל לכאוב לו עוד יותר, לא ממש עוזר. ניתוח זה כואב.)

זוכר שהמטופל שלו הוא אדם ולא בובה (ולא מדגים עליו למתמחה: -אתה רואה, אם זה היה X זה היה כואב כאן. לוחץ. -כואב לך? -לא. -אבל זה Y ולכן כואב כאן. לוחץ. -איי!! -רואה? לוחץ שוב. -כואב? -לא. -וכאן? -איי!! )

מרים את הראש מהנייר או מהמחשב כשנכנסים אליו. מחייך. בן אדם.

תודה על ההקשבה...

אין לי בעיה עם הפסקת קפה, אבל לא כשיש מי שמחכה לך ואם כל היום מחכים לך אחד אחרי השני עשרות מטופלים?
לעיתים צריך להזכיר שכפי שנאמר כאן - רופא הוא בן אדם .

נכון, התלבטתי אם לציין את זה בהודעה המקורית, והחלטתי שלא, כי זה היה כבר יותר מדי "מקרה ספציפי". אז בכל זאת: השעה הייתה רבע ל 9 בבוקר. אולי היו לו 3 מטופלים לפניי, אני חושבת שפחות. ולי חיכה בבית תינוק יונק שלא רציתי לחשוף אותו למחלות בקופ"ח.

השעה הייתה רבע ל 9 בבוקר. אולי היו לו 3 מטופלים לפניי, אני חושבת שפחות. ולי חיכה בבית תינוק יונק שלא רציתי לחשוף אותו למחלות בקופ"ח.
טוב, זה כבר באמת מעצבן!

אני לא מבינה משהו: "הפסקות קפה" אינן מובנות מראש בתכנון התורים?
ברור שהרופא חייב הפסקה, וברור שזה, בעקרון, לא צריך להיות על חשבון הזמן עם החולים.
אני יודעת שלא תמיד עומדים בזמנים (מאז עידן המחשב התארכו מאד התורים אצל רופאת המשפחה שלי, כי היא מקלידה באצבע אחת. לפני כמה שנים, כשעשיתי בדיקה ל HIV, אמא שלי חיכתה לי בחוץ והיתה לחוצה בהיסטריה בגלל הזמן הרב שביליתי אצל הרופאה רק כדי שהיא תרשום תשובה שלילית...), אבל בגדול, נראה לי שכשמארגנים את רשימת התורים חייב להיות גם זמן סביר להפסקות, שבו לא מוזמנים חולים וגם לא נכנסים אלה שהגיעו ללא תור.

אצלי במרפאה תור בכל עשר דקות, כשישים אנשים ביום כי יש כאלו שרושמים תור אחד ובאים כולם, משמונה בבוקר ועד אחת ללא הפסקה לקפה או משהו. בכל מקרה, עשר הדקות נקבעו פעם פעם כשהרפואה היתה סיפור הרבה פחות מורכב. היום עשר דקות זה צחוק מהעבודה. בהחלט הקלדה מהירה מסייעת. אין מה לאמר.

בהחלט הקלדה מהירה מסייעת
ואז הם שואלים אותי: "מה זה, בפקולטה לרפואה לומדים הקלדה עיוורת???"
ואני עונה בעלבון מעושה: "למה עיוורת? אני מסתכלת כל הזמן על המקלדת, ואני רואה מצויין!"
(יש דברים שאומרים רק לנשים, נראה לי. זה אחד מהם. השני הוא בד"כ: "את נהדרת עם ילדים, מתאים לך להיות גננת...". חותמת ל פאפא דוק שלו לא אומרים כאלה דברים)

"הפסקות קפה" אינן מובנות מראש בתכנון התורים?
ממש לא. יש ימים שבהם יש הרבה יותר חולים מתורים. וצריך לראות את כולם. יש ימים שגם אין זמן ללכת לעשות פיפי...
אני למזלי כמעט ולא עובדת ככה כי אני עובדת במרפאה מאד קטנה. לרוב מגישים לי את הקפה עם העוגיות לשולחן שלי, ואני מציעה גם לילדים.
אבל חשוב לזכור שהפסקות הקפה הן לא רק בישביל לשתות - לעיתים פשוט חייבים כמה דקות פסק זמן, להחליף מילה עם רופא אחר, או אחות, או פשוט לשתוק קצת. אני מותשת לאחר יום שלם של דיבורים עם פציינטים.

בהחלט מדברים על ההקלדה העיוורת, ואף אחד עוד לא הציע לי להיות גננת, אבל ליצן בקרקס כן, ולהכיר לי את הבת דודה הרווקה גם

אבל ליצן בקרקס כן
גדול!!!

<לפני כמה ימים הראו לי מכתב שנשלח להנהלת המרפאה בו מציינים שאני "מאד מומחית" וגם "מאד נחמדה" אבל אני נחמדה מאד גם לאבות וזה לא צנוע...שלא לדבר על המכנסיים שלי...>

וואו, אז מעכשיו תתחילי לצעוק על האבות בצניעות חסודה?