החיוניות שלי חלק חמישי

[גוגוס*]

דינדוש יקרה, איזה כיף לראות אותך גם כאן (ותכף בישראל, אני מקווה)
למדתי לרכב על אופניים בגיל 16 אבל מעולם לא טרחתי לעשות משהו מעבר לרכיבה קצרה, פעם בכמה שנים, באיזה קיבוץ, ורק כשאין נפש חיה מסביב. מה שכן, כשהלכתי לקנות את התלת שאל אותי הבחור למה אני לא עולה על אופניים רגילים ועניתי לו שאני לא יודעת לרכב. הוא אמר לי בביטחון גמור שאני יודעת לרכב. משהו בביטחון הזה חדר לי לנשמה וזכרתי את זה מאז וגם עכשיו. זה רק הפחד שמשתק, זה הכל. הייתי זקוקה לתמריץ חזק כדי להתגבר ובסוף החיים "כפו" עלי. תודה לחיים. אגב, בדרך דומה גם עברנו לחיות בלי אוטו בתל אביב. לפני שנים נגנב לנו האוטו ולא היה לנו כסף לקנות חדש. בכספי הביטוח קנינו אופניים וסיימנו את יחסינו עם רכב צמוד. אח, איזה שחרור זה היה. והרי בחיים לא הייתי מאחלת לעצמי שיגנבו לי את האוטו. אבל הי, תודה גם על זה...

עד ש - צצו לי בראש נעלי הפלא שלך! רוצה גם. אולי נדבר על זה עוד במייל
בטח! מחכה ומצפה לשמוע את נפלאותייך.

[גוגוס*]

אי אפשר להוציא את הצלילים הנכונים אם הגוף לא עומד נכון
לגמרי! גם אני שרה ואני מכירה את החוויה הזו היטב. בתנוחה לא נכונה שירה יוצרת ממש תחושת חנק.

בשמת, יש לך ניחוש לגבי היוגה? איך זה שאפשר לנשום איכותי מאוד בתנוחות מקופלות לגמרי? יש לי זיכרון שגם את מתרגלת יוגה אבל אולי בלבלתי...
בכל אופן, חשבתי על משהו בהקשר הזה וזה התחבר לי לשיחה שפעם היתה לי עם מיה גל המופלאה.
בשיחה דיברנו על צום ועל מה שעשוי לקרות בדיקור כאשר צמים. זה הוביל לנושא של רוח פנימית, של הזרימה האנרגטית של הגוף, ולכך שהיא קשורה למזון ושבלי מזון לא תמיד ברור לגמרי מה יש שם ודיקור עלול להיות מתעתע. ואז יצא לי לשוחח עם מישהי מהחינוך הביתי שגם היא רופאה סינית ולדאבוני שכחתי את שמה. נדמה לי שאורית... והיא אמרה שיש אנשים שפחות זקוקים למזון או שהם מתורגלים מספיק בצום בשביל שהרוח הפנימית שלהם לא תעשה מסיבה פרועה כשאין אוכל. אני מניחה שאני מסבירה את הדברים לגמרי עקום אבל הפואנטה היא מה שמשנה, והיא שיש כלל, עיקרון, אבל בשוליים שלו יש גם אפשרויות אחרות.

ואיך זה קשור לנשימה? כי בעיקרון יש קשר בין תנוחת הגוף והנשימה וזה מעגלי. אבל, אולי בשוליים יש דברים אחרים שיכולים להזין נשימה איכותית. למשל - מצב תודעתי מסוים. ומי שמסוגל לשהות בו יכול לנשום היטב גם כאשר הגוף ממש לא נמצא בתנוחת נשימה מומלצת.

[גוגוס*]

וחוויית הנשימה שלי מהיום קשורה ל... אוכל!
היה לי יום לא מוצלח במיוחד. הילדים העירו אותנו בשעה לא אנושית וכל הבוקר היה סוער מאוד ורועש מאוד. משהו געש בבית בצורה לא נעימה. הרגשתי צורך עז בשקט והשקט לא הגיע. ברחתי מהילדים שלי לשעות ארוכות על המחשב אבל זה כמובן לא הביא לי את השקט לו נזקקתי. הטבעתי את עצמי בעבודות הבית והפלא ופלא גם זה לא עשה את העבודה. אחרי הצהריים כבר לא היה לי כוח לכלום והחזקתי מעמד בדיוק עד שהאיש הגיע ולקח את המושכות. בעודי שוטפת כלים מצאתי את עצמי חושבת על... פיצה. וברגע שהמחשבה הזו עלתה הפסקתי לנשום כמו שצריך. וזה כנראה היה מעבר חד כי שמתי לב לזה.
ניסיתי להסדיר את הנשימה אבל בלא הצלחה יתרה. בסוף דחקתי את המחשבה בעדינות הצידה, שקעתי בכלים שלפניי והשתדלתי להיות נוכחת במה שעשיתי באותו רגע ונראה לי שאחרי פחות מדקה הנשימה שלי שבה למסלולה.
אז מצד אחד, אני שמחה מאוד שבכלל שמתי לב לזה. מעולם לא שמתי לב לנשימה שלי כשאני חושבת על אוכל. ואני גם שמחה שמזון מזיק שיש לי איתו עניינים לא פתורים גורם לתגובה פיזית כל כך ברורה.
מצד שני, הייתי שמחה יותר להצליח להישאר בזה. לחשוב את המחשבה שלי ולהסדיר את הנשימה בתוכה.

וזה גם עורר בי מחשבה כללית חצי פילוסופית על המשמעות של נוכחות והישארות בכאן ועכשיו. האם הכאן והעכשיו הוא רק הפעולות שלי, ולכן יש הגיון בהתמקדות בשטיפת הכלים, או שכאן ועכשיו הן גם המחשבות שלי והחרדות שלי ואני יכולה לשאוף להיות מסוגלת פשוט להתבונן בהן בשקט, כמו שאני מתבוננת בעצמי שוטפת את הכלים.
זה משנה לי כי זה שייך גם לדרך שלי עם הנשימה. אני לא רוצה שהיא תהיה מפלט שאני בורחת אליו (כמו הכלים).

בכל אופן, זו היתה חוויה קטנה ומעניינת, לראות מה המחשבה על מזון מסוים עושה לי.

ולסיכום היום הזה - אני מרגישה שקיבלתי פה הרבה אהבה היום ושזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. אז תודה.

[אישה_במסע*]

לי אישית ברור שנוכחות כוללת הקשבה לעצמי, שהכאן ועכשיו כולל את המחשבות שלי ואת הפחד שלי. וכשאני מתבוננת בו, הוא עובר, מסביבי ובעדי. ועובר. ועובר. וזה מפחיד נורא, וממש מתחשק לי לברוח לאנשהו. למשל, לנשום עמוק ולהירגע. רק שהפחד לא יעלם, רק יחכה לי בצד. וכשאני נוכחת בו, אז הוא עובר. כמו בור מים שכל המים נשאבו ממנו. וכשהוא עולה עליי להקשיב. וכשאני מקשיבה הפחד עובר. ואני מביטה רק על הנתיב שבו הוא עבר. כמו בלחש של בנות גישרית.

אני זוכרת, את אמרת שלו הייתי את, לא הייתי קופצת מרצוני לאגם הפחד. ואני לא יודעת. היה לי סופ"ש שמירות. זמן שבו כמעט ואין הפרעות חיצוניות. שמונה שעות ביום לשבת עם עצמי, לחשוב ולהשתעמם. והיה מפחיד. באמת. וכמעט ולא ברחתי. והפחד עלה פחות ופחות. וכשבא האירוע שהיה הטריגר לכל זה <טריגר, כי הסיבה האמיתית ברורה לי לחלוטין, והיא דעה קדומה מסויימת, שבסיסה הוא שלהיות חלשה זה רע ושכל קבלת עזרה מראה על חולשה, ולכן זה רע> קצת תרגשתי, וזהו. האירוע היה יומיומי, פשוט, שולי. ההתמודדות הייתה והסתיימה הרבה לפניו.

ובינתיים אני נשארת עם הלא יודעת שלי. ומחכה. יש דברים שלומדים מניסיון. ולי אין הרבה ניסיון בפחדים כאלו, מציפים. לרוב אני מתמודדת איתם הרבה לפני שאנימגיעה למצב הזה. וגם על נשימה אין לי מה לספר. כשדחיתי את התתמודדות עם הפחד בסופש השמירות ההוא זה היה לרוב על ידי נשימות ורציאונליזציה.

בנוגע למשפט שלך - אומנם קראתי את הספר הראשון פעם ראשונה בעברית, אך המשפט "פחד חותך עמוק מחרבות" לא נטמע בנשמתי בעומק שבו נטמע אותו המשפט ברוסית. כנראה כי כשהחלטתי לחזו רלסדרה החלטתי לשמוע את הספר הראשון ברוסית, ואני יכולה לשמוע בראשי את אריה אומרת את המשפט, חוזרת עליו שוב ושוב, מנסה לשכנע את עצמה. לאמירת מילים בקול יש משמעות כלשהי ששום מילה כתובה לא יכולה להעביר.

[גוגוס*]

את אמרת שלו הייתי את, לא הייתי קופצת מרצוני לאגם הפחד.
זה מה שאמרתי? נראה לי תמוה ביותר. מאיפה אני יכולה לדעת מה תעשי או לא תעשי במצב מסוים? אולי לא הסברתי את עצמי היטב. בכל מקרה, אם זה מה שאמרתי אני לוקחת את זה לגמרי בחזרה. על עצמי אני בקושי יודעת מה אעשה במצבים מסוימים, אז על אחרים? בשאלות עתידיות? אין מצב...

שמונה שעות ביום לשבת עם עצמי, לחשוב ולהשתעמם. והיה מפחיד.
יש לי חיבה לאירועים כאלה שבאים אלינו בסביבה יחסית מוגנת, להתנסות ולתרגל. אני חושבת שזו ברכה. ואהבתי מאוד את ההתמודדות שלך. שאבתי ממנה השראה.

דעה קדומה מסויימת, שבסיסה הוא שלהיות חלשה זה רע ושכל קבלת עזרה מראה על חולשה, ולכן זה רע.
יפה לך להיות מודעת לכל זה בצורה כל כך חדה.

המשפט "פחד חותך עמוק מחרבות" לא נטמע בנשמתי בעומק שבו נטמע אותו המשפט ברוסית.
זה כי הוא מאעפן משהו בו תקוע כמו הפחד וכמו החרב גם יחד. אני קוראת את הספרים באנגלית הלא פשוטה שלהם (בשבילי, אולי למישהי אחרת זה קלי קלות) והאנגלית של זה היא ממש שירה בעיניי.

לאמירת מילים בקול יש משמעות כלשהי ששום מילה כתובה לא יכולה להעביר.
מעולם לא עבד לי כמו אצל אריה. זה פועל אצלי רק כאשר למילים יש קהל. לא יודעת למה.

אישה, בודקת איתך כי אני לא יודעת - את צריכה משהו ספציפי בהתמודדות היפה שלך עם הפחד? הגבתי על מה שהתחשק לי להגיב, אבל יש לי צורך לשאול אולי את זקוקה למשהו מועיל, ואם כן, האם את יודעת מהו הצורך הזה. איחולי סוף שבוע נעים.

נ.ב - אני נזכרת בך בכל פעם שאני פותחת את הארון שבו יש את שמן הקוקוס שלי, בגלל סיפורי השופרסל שלך. וזה למרות שאני באנגליה והשמן שלי אפילו לא נקנה בסופר...

[גוגוס*]

אם יש כאן עוד מישהי שרוצה נעליים חמש אצבעות אני מביאה בכיף אבל לדעתי הם שולחים את הזוג שלי היום או מחר אז אין המון זמן להתלבט. הפאונד היום הוא משהו כמו חמישה שקלים וחצי.
אה, ויש גם עמלת חיבוק.

[עדינה_ניפו*]

מותק, אפשר שנדבר בטלפון עכשיו? כתבי לי למייל את המספר שלך ואני אתקשר. ותזכירי לי מה הקוד מהארץ לאנגליה!

[מיכל_בז*]

גוגוס, כל הכבוד על האופניים! אני דווקא יודעת לרכוב מגיל צעיר, אבל נורא מפחדת לעשות את זה בעיר. שזה קצת שטות כי ברור לי שברגע שהייתי מתגברת על הפחד, הייתי עפה על זה ונורא נהנית מהחיים בלי.

את באמת מעוררת השראה ונשמע שאת בטוב וזה משמח.

[עדינה_ניפו*]

וזה גם עורר בי מחשבה כללית חצי פילוסופית על המשמעות של נוכחות והישארות בכאן ועכשיו. האם הכאן והעכשיו הוא רק הפעולות שלי, ולכן יש הגיון בהתמקדות בשטיפת הכלים, או שכאן ועכשיו הן גם המחשבות שלי והחרדות שלי ואני יכולה לשאוף להיות מסוגלת פשוט להתבונן בהן בשקט, כמו שאני מתבוננת בעצמי שוטפת את הכלים.
המחשבות שלי על המחשבות שלך בוודאי שכאן ועכשיו כולל בתוכו את המחשבות והחרדות הרי הן חלק מכאן ועכשיו, לא? איך אפשר להפריד? הדבר היחיד שמבדיל בין המחשבות והחרדות לשטיפת הכלים זה השיפוט שלנו. המחשבה שאנחנו לא אמורים או שלא רצוי לנו לחשוב מחשבה על "פיצה!" למשל D-: ואז אני מניחה שהפחד מתעורר והנשימה שלנו נעצרת...
בקיצור אילו יכולנו להתבונן במחשבות שלנו כמו על שטיפת כלים - ללא שיפוט - אזי היינו יכולות להנות מהן, מהשקט שלהן, מהסקרנות שלהן בדיוק כמו שאנחנו נהנות מתחושת זרימת המים על הידיים שלנו.
ביירון קייטי אהובתי אומרת שגם את המחשבות שלנו אנחנו לא בוחרים, הן באות והולכות כרצונן ואין לנו שליטה בהן. הבעיה היחידה עם המחשבות היא שאנחנו מאמינים להן במקום להבין שהן בסך הכל חלק מכל האשליה הנפלאה והמשעשעת הזאת.

אוהבת כל כך את המחשבות שלך שתמיד מעוררות את המחשבה שלי

[עדינה_ניפו*]

במקרה נתקלתי בזה עכשיו
If you love your thoughts, you love life
כן, אותה אחת, קייטי

שבת שלום

[אישה_במסע*]

גוגוס
_את אמרת שלו הייתי את, לא הייתי קופצת מרצוני לאגם הפחד
זה מה שאמרתי? נראה לי תמוה ביותר. מאיפה אני יכולה לדעת מה תעשי או לא תעשי במצב מסוים? אולי לא הסברתי את עצמי היטב. בכל מקרה, אם זה מה שאמרתי אני לוקחת את זה לגמרי בחזרה. על עצמי אני בקושי יודעת מה אעשה במצבים מסוימים, אז על אחרים? בשאלות עתידיות? אין מצב..._

אם הייתי זוכרת את המילים הייתי מוצאת את הזמן שבו זה נכתב. בהקשר שזה נכתב זה נראה לי הגיוני לחלוטין.

זה כי הוא מאעפן happy משהו בו תקוע כמו הפחד וכמו החרב גם יחד. אני קוראת את הספרים באנגלית הלא פשוטה שלהם (בשבילי, אולי למישהי אחרת זה קלי קלות) והאנגלית של זה היא ממש שירה בעיניי.
אני מתכננת מתישהו בעתיד לקרוא באנגלית, אבל רק לקריאה שנייה. חששתי שבפעם הראשונה באנגלית תפגע בהנאה מהקריאה.

_לאמירת מילים בקול יש משמעות כלשהי ששום מילה כתובה לא יכולה להעביר
מעולם לא עבד לי כמו אצל אריה. זה פועל אצלי רק כאשר למילים יש קהל. לא יודעת למה._

אם מישהי אומרת לך משהו, אז את הקהל, לא? מזכיר לי את הז'אנר של הצגת-שמע, שבו לוקחים ספר ומקריאים אותו, שלכל דמות יש שחקן שמקריא את התפקידים שלה. כך שזו הצגה ואני הייתי הקהל

אישה, בודקת איתך כי אני לא יודעת - את צריכה משהו ספציפי בהתמודדות היפה שלך עם הפחד? הגבתי על מה שהתחשק לי להגיב, אבל יש לי צורך לשאול אולי את זקוקה למשהו מועיל, ואם כן, האם את יודעת מהו הצורך הזה. איחולי סוף שבוע נעים.

לא, אני לא צריכה דבר. ההתמודדות שלי הסתיימה, ואני לא יודעת מתי תהיה ההתמודדות הבאה. לא היו לי הרבה התמודדויות כאלו בינתיים. מצד שני, החיים שלי רק מתחילים, והם יהיו ארוכים ומעניינים

נ.ב - אני נזכרת בך בכל פעם שאני פותחת את הארון שבו יש את שמן הקוקוס שלי, בגלל סיפורי השופרסל שלך. וזה למרות שאני באנגליה והשמן שלי אפילו לא נקנה בסופר...

גם לי נ.ב לסיפור, דווקא לא נחמד במיוחד - מנהלת המחלקה הוחלפה במנהל חדש, והרבה פחות טוב. יש חוסרים בכל מיני ירקות ואני בטוחה שהו אלא יטרח לבדוק את שמן הקוקוס. מזל שהצנצנת שיש לי תספיק לי להרבה זמן



עדינה, את חושבת שאנחנו שולטות במחשבות שלנו? לדעתי כן, רק בצורה עקיפה. המחשבות שלנו נובעות מהאמונות העמוקות ביותר שלנו. כמו סקריפט שמג'נרט מחרוזות. אם משנים אמונה, אז גם המחשבות ישתנו.
ובאופן כללי, אני לא ממש אוהבת תפיסות שמסירות מאיתנו את האחראיות לדברים שאני יודעת שאפשר לשלוט בהם.

[גוגוס*]

מיכל יקרה, תודה. אני באמת בטוב. אולי כי אני מדחיקה כמה דברים ממש קרובים או, לחלופין, מתרכזת רק במה שמשמח אותי. גם זו דרך...

חששתי שבפעם הראשונה באנגלית תפגע בהנאה מהקריאה
זה במקור באנגלית. ואני חושבת שהוא עשה עבודה יפה עם השפה כי הניגון הוא קצת ימי ביינימי כזה, כמו הרוח הכללית ששורה על העלילה. אני קוראת לאט אבל בהחלט נהנית מהאתגר השפתי.


החיים שלי רק מתחילים, והם יהיו ארוכים ומעניינים
מאחלת לך בכל לב!

אני בטוחה שהו אלא יטרח לבדוק את שמן הקוקוס
מי יודע? אולי הוא יפתיע אותך לטובה. ואם לא, תמיד תוכלי לארוז חיוך ומאור פנים כללי ולעזור לו לעשות את עבודתו טוב יותר. אני ממש בעד.

[גוגוס*]

עדינה, ממש אהבתי את הרוח הכללית של הדברים שלך. וזה נחמד, כי קראתי אותך בבוקר על הנייד ועכשיו אני בכלל לא יכולה להסביר לעצמי מה בדיוק אמרת אבל אני זוכרת שמשהו ברוך הזה היה לי נעים.
רגע, אני הולכת לקרוא שוב.

חזרתי. הנה מה שאהבתי. ישר הגוף שלי הופך להיות רפוי כשאני קוראת משפט כזה.
אילו יכולנו להתבונן במחשבות שלנו כמו על שטיפת כלים - ללא שיפוט - אזי היינו יכולות להנות מהן, מהשקט שלהן, מהסקרנות שלהן בדיוק כמו שאנחנו נהנות מתחושת זרימת המים על הידיים שלנו
הוא מעורר השראה ואיזה חשק לחיות בדיוק ככה.
זוכרת את "כוחו של הרגע הזה"? הוא הרי מנסה לומר דבר דומה על המחשבות שלנו ומכוון להתבונן כמו בעננים חולפים, אם אני זוכרת נכון. משהו לא התחבר לי שם. ולמה שלך כן, למרות שזו אמירה מאוד דומה? כי את כן מגניבה שיפוט, רק שהוא חיובי. את מניחה שאם תתבונני זה יהיה מהנה. שלמחשבות יש איכות שקטה ושהן סקרניות. אני מסכימה לגמרי וזה בהחלט עוזר לי לחשוב ככה על המחשבות שלי. אני מניחה שיש גם אחרות אבל האפיון שלהן במסגרת חיובית יותר נוח לי כרגע. אולי בעתיד לא אזדקק לו בכלל.
אז תודה

[גוגוס*]

אני לא ממש אוהבת תפיסות שמסירות מאיתנו את האחראיות לדברים שאני יודעת שאפשר לשלוט בהם
מצד אחד - אני איתך. מצד שני - אני ממש בעד איתגור של כל דבר שאנחנו מניחות שאפשר לשלוט בו. בואי נגיד שאי אפשר. או שבואי נגיד שאפשר אבל אז נשאל למה בעצם לעשות את זה? ואולי גם נבדוק איזה מחיר אנחנו משלמות כשאנחנו מפעילות את השליטה הזו ומה עשוי לקרות אם נשחרר ולא נפעיל אותה?

ואני בעד לשאול את אותן שאלות בדיוק על כל דבר שעומד בצומת הזה של שליטה ואחריות.
כל אחת מהמילים האלה שוקלת טון. החיבור של שתיהן עוד גדול לדעתי מסך חלקיו. איזה כובד, איזה כובד... מה יקרה עם נניח את המשא?
לפני הכל, יתפנה לנו זמן. מה נוכל לעשות בזמן הזה? לנוח. לבדוק מה מגיע בעצמו. להתמסר. או, הנה מילה נעימה לי מאוד.

<למי שלא שמה לב, אני לגמרי באווירת יום שישי. עכשיו אני עוד יותר בטוחה שאני מדחיקה כמה דברים >

[אישה_במסע*]

_חששתי שבפעם הראשונה באנגלית תפגע בהנאה מהקריאה
זה במקור באנגלית. ואני חושבת שהוא עשה עבודה יפה עם השפה כי הניגון הוא קצת ימי ביינימי כזה, כמו הרוח הכללית ששורה על העלילה. אני קוראת לאט אבל בהחלט נהנית מהאתגר השפתי._

התכוונתי לזה שאני לא יודעת לקרוא באנגלית טוב במיוחד, והצורך לבדוק מילה במילון כל משפט וחצי יפגע בהנאה שלי מהקריאה. ואם אני לא אבדוק במילון אני לא אבין חלק מהכתוב, וזה לא סוג הספרים שאפשר לקרוא ככה. לא ספר שהכיף המרכזי בו הוא חיפוש הרמזים והתככים.

_החיים שלי רק מתחילים, והם יהיו ארוכים ומעניינים
מאחלת לך בכל לב!_

תודה, על זה ועל כל האיחולים הלבבים והמחאמות שאת מרעיפה עליי

מי יודע? אולי הוא יפתיע אותך לטובה. ואם לא, תמיד תוכלי לארוז חיוך ומאור פנים כללי ולעזור לו לעשות את עבודתו טוב יותר. אני ממש בעד.
יכול להיות. אבל לא סביר, על פי עקרון קל וחומר. אם אני אהיה במחלקה אעבור לבדוק מה שלומו של השמן. בדרך כלל אין בעיות, אז אפשר לקוות לטוב.

גוגוס, כותבת את התשובה שלי לשאלות שלך, שהן חביבות בעיני:

קודם כל, שליטה ישירה במחשבות:
היא אפשרית רק חלקית, ומחירה הוא הדחקה וקושי. המחיר גדול. כמו של כל הדחקה. תוצאות שחרורה: הקשבה.

אבל, בניית אמונות חדשות היא שונה במהותה. השליטה במחשבות היא לא העיקר, אלא שינוי האמונות שהן-הם המסד של המחשבות הללו. זה לא אומר שאף פעם לא תחמוק מחשבה שלילית. אבל השינוי שקורה הוא מהותי.
המחיר? פחד. שינוי. וקושי. אבל אני מוכנה לשלם אותו בשמחה - כי הו אמוביל אותי למקום עליו אני רוצה ללכת. אני לא חושבת שהאחראיות על עצמי מכבידה. להפך, היא מאפשרת לי חופש. ההבדל בין עבדות לחירות, כפי שנאמר על ידי צפריר, הוא הנכונות לעמוד מאחורי מעשיי, בעבר בהווה ובעתיד. חירות זה לעשות, ולקבל בחזרה מהיקום את תוצאות מעשיי. הקבלה של תוצאות אלו בזרועות פתוחות, במקום דחייתן הנעלבת, היא משמעותה של אחראיות, כמו שאני מבינה אותה. כך שאני לא רואה כל כובד.

[גוגוס*]

אם אני לא אבדוק במילון אני לא אבין חלק מהכתוב, וזה לא סוג הספרים שאפשר לקרוא ככה
לדעתי זה לגמרי ספר שאפשר לקרוא ככה. הכל זז כל כך לאט שבאמת לא קורה כלום אם מדלגים על מילים. אבל זה יותר עניין של איך את אוהבת לקרוא ויש כאלה שלא אוהבים חפיפניקיות שכזאת.

השליטה במחשבות היא לא העיקר, אלא שינוי האמונות
בהחלט מקבלת את האבחנה ואת ההסבר היפה שבא אחריה. ואני גם עמוק בתוך זה. העניין הוא שכמו שאמרת זה תהליך אטי. מה קורה בינתיים עם המחשבות שצפות על גבי האמונות הישנות שלנו, אלו שטרם נפטרנו מהן לגמרי או בכלל? נראה לי ששתינו מקבלות את זה שניסיון לשלוט בהן גובה מחיר רציני.

גם לטעמי אחריות על עצמי משמעה חופש. אבל אצלי החופש מגיע כאשר אני לוקחת אחריות על החלטות ותוצאותיהן ולא על מחשבות או על רגשות. גם במשפט שציטטת מצפריר יש זרקור על עשייה.
אני חושבת שמוטב לנו לשחרר כל מה שלא חייבים לשלוט בו. מחשבות נכנסות אצלי תחת הקטגוריה הזו. מה שכן, כמו שאת רואה, זה לא בדיוק מצליח לי
ניחא, העיקר שאני בדרך, ולפחות יודעת להגיד במילים מדויקות מה אני רוצה. זו תמיד ההתחלה של כל מסע מוצלח.

[חני_בונה*]

אני חושבת שמוטב לנו לשחרר כל מה שלא חייבים לשלוט בו
כולל תוצאות ?

[גוגוס*]

כולל תוצאות ?
זו נראית כמו שאלה מכשילה
את לא יכולה להכיר אותי קצת פחות טוב?
יאללה, גם תוצאות. מה אכפת לי, אני? זה הכל רק דיבורים. במעשים אני מתחייבת הרבה פחות

[גוגוס*]

נזכרתי ששכחתי לספר משהו שיש בו טוב בריבוע.
הזמנו הביתה בפעם הראשונה אנשים. כלומר, מבוגרים. ילדים שורצים אצלנו הרבה אבל אירוע על אמת ניסינו באנגליה רק עכשיו.
אצלי יש שני סוגים של אורחים. הראשון הוא "לא אורחים" שזה אירוח נטול טירחה. מה שיש בבית ושפע מצב רוח טוב וכל השאר לא מעניין.
השני הוא "כן אורחים" שזה אירוע מטריח. מנקים בית, קונים אוכל, מגישים יפה, יש יין טוב וכו'.

אז אלו היו כן אורחים. אה מה מה? אנחנו גרים עם ריהוט סטודנטיאלי והכל מרגיש זמני כזה כי תכף עוזבים. כלים להגשה אין לי בכלל, אפילו לא קערית סבירה, והסלון קטן עם שולחן קטן.
מה עושים? הדגדוג הפנימי אמר לי ללכת לקנות כל מה שחסר וכך להיות במיטבי. ואפילו התחלתי לשוטט. ואז החלטתי שזו ירידה מהפסים ולא מתאים בכלל ושצריך למצוא פתרון אחר.
מצאתי.
ארגנתי ארוחת פיקניק בקערות מעלי כרוב סגול
יצא יופי. מילאתי פנכות קטנות של עלי כרוב סגול קטן ועלי אנדיב ועלי חסה אייסברג בכל מיני הפתעות שצריך בשבילן רק שתי אצבעות. הנחתי אותם על צלחות אכילה רגילות שלא ראו בכלל בגלל מה שהיה למעלה. הכל היה קומפקטי מאוד אז זה נכנס על השולחן הקטן והאיש אמר שזה מקסים.
אז זה הטוב הראשון. הטוב השני הוא שהנטייה שלי למושלמות נאלצה לשבת בשקט בצד. ומהי ההוכחה הכי טובה לזה? שאפילו לא טרחתי להתנצל!
אני תמיד מתנצלת כשדברים הם לא בדיוק כמו שרציתי. כאילו שלמישהו אכפת חוץ ממני. אבל ככה אני. ולא התנצלתי. אפילו לא הרגשתי צורך להתנצל.
זה היה בשבילי יופי של איתות שאני זזה. והיה אחלה ערב.

[חמאת_קקאו*]

הנעלים נראות מגניבות
מישהי יודעת איפה ניתן למדוד אותן בארץ?

[גוגוס*]

הי חמאת קקאו. איזה שם יאמי בחרת לך...
ברוכה הבאה.

נדמה לי שראיתי בכתבה ישנה שרשת ונדום מייבאת אותם. אבל לדעתי עם האופנתיות של הליכה יחפה בטוח יש בעוד מקומות.
בינתיים, אצלי, תסכול קל. הרגע הודיעו לי שהמשלוח מתעכב והנעליים יגיעו רק בעוד שבועיים. מאוחר מדי בשבילי.
מהצד השני, אולי הכל לטובה. גם ככה התלבטתי קצת כי אלו נעליים מאוד קייציות ובתכלס, מה לי ולקיץ? אני אדבוק במודל שיש לי ואפרד מהגרביים אם חם לי. הן במילא מאוד מאווררות, למרות שהן סגורות.

[אישה_במסע*]

גוגוס, רק כדי לא להיכנס להרצאה ארוכה על ששא"ק: יש רמז מסויים בספר שלא עבר בתרגום לעברית כי מהות הרמז היא ביטוי מסויים ויחודי במופיע בשני הקשרים שונים. אם את קראת את הספר כדי להנות מהעלילה, וכך אני קוראת את רוב הספרים, אז לא נורא לדלג על מילים. כשהתחלתי לקרוא ברוסית זו הייתה צורת הקריאה הסטנדרטית שלי, ודווקא בזמן האחרון, כשאוצר המילים שלי הוא רחב, יש בי יותר רצון להרחיב אותו עוד יותר. אבל אני קראתי ואקרא ששא"ק כמו משחק בבלשית, ולא כמו ספר עלילתי. וזה כבר ז'אנר שונה לחלוטין.


ומחשבות על מחשבו, לגוגוס וחני:

אני לא מנסה לשלוט על מחשבותיי, מהסיבות שגוגוס נימקה בבהירות. אבל אני כן יכולה לשלוט על היחס שלי עליהן, ולא להאחז בהן. לשחרר אותן ולהניח גם להן לעבור סביבי ובעדי, ולהמשיך להן בדרכן. אך הדרך הזו מובילה אותן אל העולם - ולכ מחשבות הן סוג של עשייה. אני מאמינה שלמחשבות יש השפעה על העולם.

ומובן שאני משחררת את תוצאות מעשיי, וגם פה יש לי נימוק מלומד
כאשר אני עושה מעשה כלשהו <גם דיבור ומחשבה נכללים תחת הקטגוריה הזו > אני אף פעם לא יכולה לדעת איזו השפעה בדיוק תהיה למעשה על העולם. כמו פרשת דרכים, רק כזו כמות הדרכים בה היא אינסוף, יש אפשרויות רבות ושונות להחלטתי. אני לוקחת את האחראיות על ההחלטה, ותו לא. ההשפעה שלה על העולם כבר לא בידיי, ולכן לא אעמיד פנים שהתוצאות שייכות לי - הן לא. והאחראיות מתבטאת ביכולת לעמוד מאחורי מעשיי. גם אם התוצאות הן לא מה שרציתי שיהיו. לא להאשים את עצמי, אלא לעמוד מול התוצאות בראש זקוף, תוך ידיעה שאני עומדת מאחורי מעשיי. גם אם אני חשה צער על שאלו הן התוצאות.
כאשר אני שלמה עם החלטתי, לא אצטרך להשפיל את עיניי גם אם התוצאות לא לרוחי. משום שאני יודעת, עשיתי את מה שיכולתי, ושחררתי לעולם את מה שעשיתי.

נניח יש החלטה כלשהי. בסיכוי גדול תוצאותיה חיוביות, ובסיכוי נמוך - שליליות. רק זו שלמה עם עצמה, רק זו לוקחת אחראיות מלאה על בחירתה, אם לא תבוש בה גם אם התסריט הפסימי הוא שיקרה.

[חני_בונה*]

משום שאני יודעת, עשיתי את מה שיכולתי
ידיעה זו מאפשרת שחרור תוצאות.

[גוגוס*]

כאשר אני שלמה עם החלטתי, לא אצטרך להשפיל את עיניי גם אם התוצאות לא לרוחי
וכאשר את לא שלמה עם החלטתך?

משום שאני יודעת, עשיתי את מה שיכולתי
ואם את לא יודעת? ואם את יודעת בוודאות שיכולת לעשות יותר?

אני רוצה את זה בולט בעיקר כאשר ההחלטות שלי משליכות באופן ישיר על אחרים אהובים וקרובים

[גוגוס*]

נפל לי אסימון. הוא התחיל להתגלגל למטה בדברים שכתבתי לעירית, עשה עוד גליץ' היום בדף וכרגע במטבח נפל סופית.

בעשרת הימים אחרונים התחרבשה לי האכילה. אחרי יותר מחודש וחצי של תזונה נהדרת, בלי פירור של גלוטן וסוכר, פתאום בום. במהלך הימים אני אוכלת מושלם ובערב קורס לי.
אצלי זה סימן כמעט מובהק להדחקה של משהו.
ולפני חמש דקות הבנתי מה זה המשהו הזה, בעקבות הדברים שכתבה אישה במסע (תודה לך...)

המעבר לברייטון. אין לי כוח אליו. כמות השינויים שעשיתי בשנה החולפת היתה על גבול הלא אנושי. והנה, עד שאיכשהו התאקלמתי, רכשתי חצי חברה, טוב לי ונוח, עוד שינוי. עוד מעבר ענק. עוד ירידה פרועה בגלגל הענק של החיים, אבל בלי הצרחות. הכל מתנהל באופן מאוד ענייני ותרבותי ואין על מי לצרוח, להיבהל, להיחרד.
דחקתי למטה את כל זה והתמקדתי בהמון דברים שאף אחד מהם הוא לא אני ותקעתי את מבטי בחצי הכוס המלאה.

כשנהיה לי שקט מסביב אני אוכלת את ההדחקה הזו. או קי. הבנתי. אני הולכת לתת לה מקום.

[אישה_במסע*]

כאשר אני לא שלמה עם החלטתי, אז אחוש אשמה, בושה, או סתם אי נוחות עם כל תוצאה שלילית. אם נניח אני רוצה שפרוייקט כלשהו יצליח ומתאמצת בשביל זה והוא נכשל, אז אני לא אחשוב שזה באשמתי. אם לא עשיתי כל מה שיכולתי אז אחשוב - אולי אם הייתי מתאמצת יותר זה היה מצליח?
לעומת זאת, אם הפרוייקט לא חשוב בעיני, והוא לא הצליח, אז לא ארגיש אשמה. וגם אם עשיתי משהו חשוב יותר לא ארגיש אשמה. גם אם המשהו החשוב יותר הוא לקרוא ספר או לדבר עם חבר שלי על כסף פיאט ובנקאות ברזרבה חלקית.

[חני_בונה*]

גוגוס
השיתוף שלך מעורר השראה

[גוגוס*]

תודה, חני @} תכף תקבלי מנה נוספת...

כאשר אני לא שלמה עם החלטתי
בדיוק... אני מוצאת שקל לי מאוד לעמוד מאחורי ההחלטות שלי אבל זה לא אומר שאני שלמה איתן. וכאשר נגרמת תוצאה שלילית לאדם קרוב, שאולי אפילו לא היה מעורב מההחלטה אלא רק הושפע ממנה, זה בהחלט גורם לי קושי.

ומעניין לעניין, תראו איך הדברים מתחברים. אתמול בלילה הבנתי שאני לא נותנת מקום לטלטלת המעברים הזו ושזה שולח אותי לאכילה לא מודעת בערב.
בלילה חלמתי שני חלומות דומים מאוד. בראשון ניסיתי לרכב עם קטנתי על פיל והפיל התעצבן וניסה לזרוק אותנו מהגב שלו. נשכבתי על הילדה ונאחזתי חזק בעור של הפיל. הוא הניף את שתי הרגליים הקדמיות שלו באוויר וניסה לזרוק אותנו ואני צעקתי עליה, בעודה צורחת (מה שאני לא הצלחתי לעשות...) לא לעזוב, לא לעזוב, לא לעזוב. החלום נגמר ואני לא זוכרת איך.

אחר כך חלמתי שכל המשפחה על ספינה קטנה ורק אני והקטנה על הסיפון למעלה. פתאום אנחנו קולטות מפלצת ענקית מסתובבת סביב הספינה. מן כריש עצום עם סנפיר עליון שנפתח לשניים וגם בו יש שיניים. אנחנו מתבוננות בו בפליאה והתרגשות אבל אז מתחילה משום מקום סערה והספינה מתחילה להטלטל בפראות וכמעט מתהפכת. אני תופסת את הילדה וביד אחת אוחזת במעקה הסיפון ושוב אותו סיפור, היא צורחת ואני צועקת עליה לא לעזוב. ואז התעוררתי.

ועכשיו חידה - אתמול בערב הצעתי פה דימוי של רכבת הרים. מאיפה באו פיל וספינה? אני נתתי רשות לפיל וספינה? הזמנתי רכבת הרים אז אני מבקשת לקבל רכבת הרים!
<זה, אגב שליטה במחשבות >

[חני_בונה*]

אתמול בערב הצעתי פה דימוי של רכבת הרים

התכוונת לזה?
עוד ירידה פרועה בגלגל הענק של החיים

זה אותו הדבר בעינייך? אני לרכבת הרים לא עולה ואילו בגלגל ענק אני מצליחה להנות.


זה, אגב שליטה במחשבות
כלי לשליטה במחשבות: נסי להאט (בדמיון) את המהירות של הרכבת הרים למהירות של גלגל ענק וגם אותו תאטי עד שתגיעי לקצב שנוח ונעים לך איתו.

[אישה_במסע*]

אממ, מבחינתי שלמות עם ההחלטה היא חלק מלעמוד מאחורי ההחלטות שלי. כמובן שאני אל תמיד מצליחה, אבל אם לראות במחשבה פעולה, הרי פקפוק שלי בהחלטה שלי הוא פעולה של אי עמידה בהחלטות.

החלומות שלך מרהיבים.

אני חלמתי על קניות. קניתי שוקולד בכמות הזויה, ועוגת קוקוס שהתכוונתי לקנות לדייט השבועי עם חבר שלי <דייט בהבנה שלי זה כמובן לשבת ולדבר על דברים כמו בנקאות ברזרבה חלקית>, וראיתי כובעי קש ענקיים ושמלות. השמלות היו יפות, והן עלו 10 שח לשמלה, והיו צבעוניות. הבעיה, הן היו קצרות יחסית, ועם מחשוף. לבשתי אחת כדי למדוד מעל החולצה הארוכה שלבשתי והמכנסיים וראיתי שזה בסדר ויפה, והחלטתי לקנות שלוש וללבוש אותן כמו הדתיות, עם חולצת בסיס מתחת. ואז הלחתי להסתכל על נעלי סירה שהיו ליד השמלות וגם במבצע. עד היום אין לי נעלי סירה למרות שאני חושבת עליהן שנים, כי כדי שאקנה נעל עליה להיות נוחה לי.
אז אמא שלי העירה אותי.

רק שבניגוד עלייך אני לא באמת יודעת על מה החלום.

[גוגוס*]

התכוונת לזה?
כן
אני שונאת פרקי שעשועים אז בשבילי כל מה שיש שם זה אותו דבר. איזה קטעים...

ואגב, זה מצחיק כשזה בא ממישהי שהתחתנה ב LONDON EYE...
ואולי בעצם לא, כי זה גלגל שזז כל כך שלא מרגישים שהוא זז. והנה, זה מתחבר לי למה שכתבת אחרי זה בנוגע לקצב.

[גוגוס*]

קמתי בתחושה של הודיה היום.
תודה על המקום הזה. תודה לנשים שמדברות איתי. תודה על הדיאלוג המאפשר, שמוציא ממני את מה שצריך לצאת ולש איתי את מה שדורש לישה.

[גוגוס*]

רק שבניגוד אלייך אני לא באמת יודעת על מה החלום

אני אגיד לך מה נשאר איתי ממנו. כסף וצניעות. גם בלי קשר אחד לשני וגם עם קשר אחד לשני.
חלום שווה. הרבה בשר לעבוד איתו. גם בגלל שהחבר שלך בפנים אבל רק במרומז, כמשהו עתידי.

[גוונים*]

ואגב, זה מצחיק כשזה בא ממישהי שהתחתנה ב LONDON EYE...
גוגוס, את נדרשת להסביר ומיד!!

(תרומתי החשובה לשיחה המעניינת)

[אישה_במסע*]

אני לא מוצלחת במיוחד בפירוש חלומות. מה שאנימוצאת זה רק הקשרים למציאות - אני באמת אלך היום לקנות שוקולד ועוגת קוסוס. וגם התלבטות השמלה היא התלבטות אמיתית, מהחיים. רק שעד היום אין לי שמלות בדיוק בגלל זה. אני לא אוהבת את הרעיון חולצת בסיס. חם! ולמה מלכתחילה לקנות בגד שלא מכבד אותי? יש לי בחירה, ודי גדולה. אז אני קונה <לעיתים רחוקות, לרו במסתפקת בללקט דברים יש שניה> חצאיות וחולצות צנועות. צנועות לפי ההגדרה שלי, כמובן. החצאיות שלי ארוכות, ויש לי חצאיות מהממות בירוק-ים ובורדו. שתיים מהשמלות בחלום היו בצבעים הללו. רק שבחלום נהגתי ההפך ממה שאני נוהגת במציאות. וגם השמלות מהחלום מתבססות על שמלה אמיתית שמישהי קנתה ופרסמה תמונה שלה <בפורום "אופנה מלאה" בתפוז>

אשמח לשמוע את הפרשנות שלך לחלום, כי לי אין כאלו.

[גוגוס*]

זו לא ממש פרשנות. אני חושבת שרק החולם יכול ממש לעבוד עם החלום. כל מה שאני אעלה הוא כמובן שלי, דרך המבט שלי ולכן יהיה לך הרבה פחות רלבנטי.
כלשונה של מיכל, אני ממש עפתי על החלום הזה
אני אגיד לך מה צף לי אבל את החיבורים, אם בכלל תתחברי למבט שלי, את כבר תעשי.
קודם כל, יש שם הרבה ענייני כסף, כנושא שאולי מעסיק אותך. וכשאני אומרת מעסיק, אני מתכוונת ליותר מסתם נמצא אצלך בראש. משהו שדורש איזה עיבוד. הקניות, הבנקאות, המחיר הספציפי של שמלה, המבצע... המון עיסוק בכסף בחלום אחד, מהרבה זוויות.
וגם הצניעות/סגפנות מול הפזרנות עולה בכמה הקשרים. של הבגדים וגם של הקניות. מצד אחד, בגדים זולים ונעליים שאת לא קונה לעצמך. וצניעות בלבוש והעלאת העניין הדתי. מצד שני שוקולד בכמות עצומה וכמה שמלות ולא רק אחת. אז אולי גם זה משהו שמעסיק ומחפש עיבוד.
ומעל כל זה מרחף הדייט שתכף יגיע. יש גבר מהצד של כל זה ומהפגישה איתו מתחיל כל המסע הזה למרות שהוא עצמו לא נוכח.
נו, בחייך, ממש ללקק את האצבעות.

[גוגוס*]

הי גוונים מצחיקה.
מה יש להסביר? עשר שנים אחורה, לא התכוונו בכלל להתחתן אבל בשביל שאוכל לעבוד באנגליה כבת זוג של סטודנט לא ממש היתה ברירה.
אז החלטנו להתבדח קצת על חשבון העניין והתחתנו עם קומץ של המשפחה הכי קרובה בגלגל הענק המשונה הזה, בחתונה אזרחית. חיתנו אותנו שתי נשים מהעירייה וכולם ראו את הנוף המרהיב חוץ מאיתנו, כי פנינו ל"קהל" ועד היום אני אומרת שאני צריכה עוד סיבוב שם כי בראשון הייתי עסוקה מדי.
היה מקסים ביותר וגם לא גילינו למשפחה לאן אנחנו הולכים והם הבינו רק כשהם היו כבר עם רגל בגלגל. אחי השובב עלה עלינו ברגע שהתקרבנו. כל השאר, שמרנים שכמותם, לא העלו בדעתם.

הסבר מספק?

[אישה_במסע*]

המחשבות שלך מעלות הרבה תהיות.

למשל: כסף. החלטתי לט להתעסק איתו בזמן הקרוב. מטעמי בזבוז זמן. כרגע אני מרוויחה קצת מידי כסף מכדי שיהיה הגיוני בעיני לתכנן מה לעשות איתו. לכן דחיתי את התכנונים האלו עד שאצא לקבע. גם מהצד השני, אני לא סובלת במחסור בכסף. אני מרוויחה יותר ממה שאני מבזבזת. כך שגם במובן הזה אין צורך לחשוב. וההבט הדתי - מה לדעתך הדת שלי?

כך שנראה שאני אשאר עם הפירוש היומיומי יותר:
חלמתי על השוקולד <והוא בכמויות פשוט מתוך עצלנות. שוקולד נשמר לא רע, ולכן הגיוני לקנות כמות של שוקולד פעם אחת מכמה פעמים כמויות קטנות> ועוגת קוקוס פשוט כי אני מתכננת לקנות אותם. חלמתי על שמלה כי ראיתי אותה אתמול בפורום. חלמתי על ההתלבטות שלי כי יוצא לי לחשוב עליה כל פעם שאני רואה בגדים יפים אבל יותר מידי חושפניים. הכל יומיומי. כמו ללכת ולשטוף כלים.

כך שאני באמת לא רואה פה משהו מיוחד. זה חלום יומיומי בהחלט.

[גוגוס*]

זה חלום יומיומי בהחלט.
כאמור, זה החלום שלך. ואת בוחרת מה לעשות בו ואיך לראות אותו. או איך לא לראות אותו

[אישה_במסע*]

אבל גם נקודת המבט שלך מעניינת אותי. רק שאני לא מצליחה להבין אותה. אולי כי אין לי כבר כל כך אישוז עם כסף?
מה שחבל לי הו אשאני לא מצליחה להבין את נקודת המבט שלך, ואז לבחור מאיזו נקודת מבט להסתכל. בכלל, אני לא כל כך מצליחה להבין סמליות בחלומות. לו הייתי מבינה את נקודת המבט שלך ובוחרת לא להתייחס עליה, זה היה שונה.

[חמאת_קקאו*]

תודה

[אישה_במסע*]

וגוגוס, רק עכשיו שמתי לב - בנקאות ברזרבה חלקית, כסף פיאט, התנועה הליברלית החדשה, זכויות פטנטים, חינוך ביתי, מינארכיזם, ורפואה ציבורית הם רק מעט מהנושאים הפילוסופיים עליהם דנים אני וחברי. וכרגע הקשר שלהם למציאות קטן מאוד. רק שמסיבות היסטוריות כל השיחות הפיוסופיות זכו לכותרת "לדבר על קפיטלזים".


בעיקר משום שהוא הכיר לי את משתנה של איין ראנד והמיר אותי לקפיטליזם.

[מיכל_בז*]

שיחה מגניבה.

גוגוס, כל הכבוד לך. גם שעלית על מה שאת מדחיקה וגם שאת נותנת לזה מקום. דרך אגב, למה דווקא הקטנה שלך איתך בחלום? (זה בטח אישי נורא, אז אל תעני. אבל זה עניין אותי.)

אני חייבת להגיד שכשבחיים שלי קורים דברים שלא בא לי ממש לעשות, אני לא יודעת איך לשלב בין להיות בלתי מרוצה בעליל ועדיין לעשות כי צריך. ורבים הדברים שצריך, צריך, וצריך. ואז אדם תוהה לעצמו: איך בכלל אפשר לחיות מדויק ככה, עם כל הצריך הזה?

ואני רוצה לספר שגם אני נושמת. אני לא אספר איפה, כי זה נורא אישי, אבל זה עוזר. לאט לאט זה עוזר.

ואני רוצה להגיד שעכשיו עליתי על למה אני אוכלת כמו משוגעת לאחרונה. כאילו, זה קצת מטריף אותי כי כולם מסביבי כל כך מרזים ונהדרים ואני רק משמינה וגם לא מצליחה, לעזאזל.
אני חושבת שאני אוכלת כי אני פשוט לא מרוצה בעליל מהחיים שלי. והעניין הוא שיש פה הצטברות של דברים שהם באמת לא בשליטתי, או ממש תלויי זמן. למשל, אני נורא סובלת מתקופת הבחינות הזו, אבל אני אוהבת ללמוד ואין לי רצון להפסיק. או נורא קשה לי לעבוד עכשיו, אבל אני אוהבת את העבודה שלי. וגם את בנז אני נורא אוהבת ויחד עם זאת הוא קצת עולה לי על העצבים. ויש איזה משבר משפחתי וההריון ובעצם זה מהתקופות האלה שנדמה שכלום לא הולך חלק וכל מה שבא לי זה לאכול את זה פשוט למוות. באמת. עד קהות חושים.

נראה לי קשה עד בלתי אפשרי לצאת מזה לבד.

[נטע_ק*]

מיכל - את לא לבד(())
קוראת אתכן כולכן.

[גוגוס*]

אישה, מצטערת אם יצא קצת מתסכל עם החלום. אני חושבת שעבודה אישית עם חלומות זה משהו שקשה להסביר. או שמתחברים לזה או שלא.
כמו שאני רואה את זה (לגבי עצמי, כמובן) - אין דבר כזה חלום יומיומי. החלום מכיל אלמנטים מהיומיום אבל הוא נצרב בזיכרון כי הוא אומר משהו הרבה מעבר ליומיום.
ואז אפשר לשאול על זה כל מיני שאלות, ללכת עם הבטן ולראות לאן מגיעים עם זה. אצלי למשל, חלומות שאני זוכרת או מתעוררת מהם (ואין הרבה כאלה) מספרים לי מה מטריד אותי או אפילו מהווים מרחב שאליו מתנקזת הטירדה או החרדה ואני יכולה להתחיל לעבוד משם.
למשל, אחרי הלילה הזה על שני חלומותיו ממש הוקל לי. הרגשתי שהתודעה שלי התחילה לעבוד כשישנתי. שנמצא שם המקום למשהו שלא נתתי לו מקום בעירות ושזה סיפק צורך ממש חזק.
אם את לא מתחברת לזה - אז לא. אני מקווה שלפחות את מבינה יותר טוב עכשיו מאיפה באתי לך עם זה. ושוב, התנצלותי אם יצא בסוף קצת מתסכל. ממש לא התכוונתי.

[גוגוס*]

אני לא יודעת איך לשלב בין להיות בלתי מרוצה בעליל ועדיין לעשות כי צריך
ומה בעצם קורה לך כשזה לא משתלב?

איך בכלל אפשר לחיות מדויק ככה, עם כל הצריך הזה?
זה תלוי איך את מגדירה דיוק. אם דיוק זה מושלמות אז התשובה היא שלא חיים מדויק ככה. אבל אם התשובה היא שדיוק זה הכי טוב שאת יכולה בכל רגע נתון אז זה הופך להיות ממש קלי קלות לחיות ככה. ויש גם דרך אמצע, וזה מתחבר ממש מקסים לדיון שהיה פה - מצד אחד להבין שהדיוק הוא מותנה ומצד שני לעשות מאמץ שגם בתנאים הלא פשוטים הוא יהיה במודעות. כשאני רואה את המילה מאמץ נעשה לי רע בדרך כלל. אבל מאמץ של מודעות אני דווקא מחבקת בשמחה. זה מאמץ אחר. צריך למצוא לו מילה משלו. כי הוא לא הדבר הזה שעושים בכוח. הוא משהו מענג, אבל כאמור, אין לי מילה בשבילו. אני חושבת שאנחנו כאן מספיק זמן בשביל שתביני אותי גם בלי מילה מדויקת.

העניין הוא שיש פה הצטברות של דברים שהם באמת לא בשליטתי
הדברים לא בשליטתך אבל התפישה שלהם בשליטתך. ואם את רוצה את יכולה לנסות לשנות את האופן שבו את תופשת חלק מהדברים. לשים את המיקוד על החלקים החיוביים שלהם, שכמו שכתבת את רואה אותם ממש בקלות. למשל, תראי את הכתיבה שלך, זה ממש מעניין. לגבי הבחינות כתבת קודם את הסבל ואחרי זה את הרווח. לגבי העבודה גם. אבל לגבי בנז כתבת הפוך - קודם שאת אוהבת ורק אחר כך שהוא מעצבן.
לגבי הבחינות כתבת שאת נורא סובלת והעבודה נורא קשה. אבל בנז, הוא רק קצת עולה על העצבים. את מבינה לאן אני הולכת?
בראייה פרשנית את שומרת ומגנה על המערכת יחסים שלך. אז כשאת מספרת על זה את שמה את הדברים בסדר מסוים ומכניסה לפרופורציה את הרגשות השליליים שלך. על הדברים שפחות דחוף לך להגן את לא מפעילה את זה. מה יקרה אם תנסי להפעיל שם את אותם הכלים שאת מפעילה על מה שחשוב לך?

כל מה שבא לי זה לאכול את זה פשוט למוות. באמת. עד קהות חושים.
אני מציעה שתעשי בדיוק את זה אבל ברשות. רק בלי החלק של המוות
תאכלי עד קהות חושים. יום אחרי יום אחרי יום עד שתקומי יום אחד ותגידי לא עוד. ואני מציעה גם שתאכלי באמת כל מה שבא לך בלי שום גבול. ברשות גדולה וביד רחבה. מהיכרותנו השטחית אני מנחשת שהסוף
יגיע די מהר. כי יש הבדל עצום בין מה שאת עושה לבין לקבל החלטה שעכשיו את עושה שימוש בכלי הגועל כדי לצאת מהבור שלך. זה רק כלי, זו לא באמת את שבולסת עכשיו בלי שליטה. זה כלי לשחרור של משהו וכשהוא ימצה את עצמו לא תזדקקי לו יותר. לפחות בזמן הקרוב, אני מקווה.

נראה לי קשה עד בלתי אפשרי לצאת מזה לבד
מסכימה. אז אל תהיי לבד. חפשי לך כל ביחד שבהישג ידך. אחד מהם נמצא ממש כאן, בחינם. לא מקצועי בעליל אבל מלא באהבה ולגמרי בצד שלך.

הנה, גם נטע חושבת ככה. אהלן נטע.

[גוגוס*]

למה דווקא הקטנה שלך איתך בחלום?
גם אני כמובן תהיתי על זה. אין לי תשובה ממש טובה. אם אני צריכה לנחש אני מהמרת שזה בגלל שהמעבר הזה יהיה לה קשה כפליים. היא תצטרף לגן אחרי שלוש וחצי שנים בבית. זה אומנם גן שגורם להזלת ריר והיא תהיה שם עד אחת ובכל זאת... גן. ואני, במהות החינוכית שלי כאמא, לגמרי בעניין של חינוך ביתי. אבל לא יכולה לבצע בעצמי כי אני הולכת לאיבוד בתוך זה. לזמן מוגבל וידוע מראש בהחלט כן. והיתה לנו יופי של שנה ביחד ואני לא מצטערת על אף רגע. אבל חלק מהטוב היה קשור בזה שהזמן היה מוגבל. אז כשאמא שמאמינה בחינוך ביתי שולחת לגן זה מציף משהו בפנים.
האיש יהיה שקוע בעבודה ומי שיקליט אותה זו אני ומשהו בזה קשה לי. זה עוד משהו שבו אנחנו יוצאים מהמוכר והידוע לעבר הלא נודע. וזה מתווסף לרשימה ארוכה כל כך עד שזה באמת כבד על הכתפיים. ועכשיו תחשבי על הכתפיים שלה, בת שלוש וחצי. פייר, לא פשוט. זו גם דרך לפרש את ה"אל תעזבי" הזה מול הצרחות שלה. וואלה, יש לי דמעות בעיניים. יאללה, שיצא כבר הכל החוצה.
תודה, מיכל. תודה ששאלת.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

גוגוס, הייתה לי אסוציאציה לגמרי אישית מהחלום שלך היום (במקלחת, המקום שבו באות התובנות בימים אלו), אבל איכשהו התחבר לי גם אלייך אז חשבתי בכל זאת לשתף (מקווה שזה בסדר להשליך עלייך ).
בחלום שלך את מנסה להיאחז במפלצת או במשהו שיוצא מכלל שליטה וצועקת "אל תעזבי".
לי הייתה אסוציאציה לדברים בחיים שלי שמקשים עלי/ מפחידים אותי, אבל אני מסרבת להרפות, והמחשבה שלי הייתה מה זה משרת? למה אני מסרבת לעזוב?
בהקשר שלך, חשבתי על הגידול שאת מזכירה פה מדי פעם.
יכול להיות שלא קשור אלייך בכלל, אבל לי זה פתח כיוון מעניין לגבי עצמי, אז תודה

[גוגוס*]

בהקשר שלך, חשבתי על הגידול שאת מזכירה פה מדי פעם
הי יקרה, בטח שזה בסדר להשליך. וההשלכה גם במקומה כי אני שואלת את עצמי את אותה שאלה מדי פעם, ואפילו בתדירות די גבוהה. יש לי כל מיני תשובות לזה. הראשונה, הקלה יותר, היא שהגידול הזה הוציא למסע שבו בפעם הראשונה בחיי אני מטפלת בעצמי בעזרת אחרים. והרבה זמן ממש ידעתי שכאשר הוא ילך אני אפסיק את התהליך הזה. מאחר וברור לי שהתהליך טרם מוצה אז ההיאחזות שלי לא מפתיעה. מה שכן, אני מרגישה שאני ממש בדרך לאחוז בהתנהלות הזו כחלק ממני כך שלא אזדקק לו יותר כמניע ובכך מטרתו מושגת.
אבל, במקביל, יש עוד משהו מהותי לא מטופל שנוגע לאהבה. גם את זה העליתי כאן כבר כמה פעמים. משהו שהבנתי אחרי מפגש האייפק שאליו הלכתי מזמן בהמלצתה של בשמת. נשבר שם איזה מחסום, נפתחה דלת, אבל עוד לא עברתי בה. ואם להיות מדויקת אז אני די בטוחה שמקורו של הגידול שלי שם.
אישית, הייתי שמחה כמובן אם החבריקו הזה היה מסתפק בזה שאני מטפלת בעצמי וסומך עלי שאני אמשיך עד הסוף ולכן מתחפף. אבל הוא לא. אולי הוא יודע משהו עלי שאני לא יודעת

זה גם מעלה לי שאלה לגבי הראייה הדואלית הזו, של יש אותי ויש גידול. ואני מסרבת להכיל אותו בתוך העצמי שלי. ופעם חשבתי שעד שאני לא אצליח להכיל אותו הוא לא ישחרר אותי. שהוא סוג של שיבוש ועד שלא אלמד להכיל שיבושים (ובזה להיפרד מהתביעה העצמית למושלמות) אני אשאר מי שאני, על נוקשותי וכו'...
היום זה נראה לי אחרת. למשל, שיש כל מיני דרכים להכיל. ושגם לא להילחם זה להכיל. שאני לא חייבת לאהוב אותו ולחבק אותו פנימה בשביל להכיל. שמה שאני עושה איתו זה יופי של הכלה. הוא לא מטלטל אותי יותר רגשית, אני לא עסוקה במחשבות איך להוציא אותו בכוח. אני מכבדת את התהליך שהתחיל איתו. ונדמה לי שהכלה כזו אמורה להספיק במקרה הזה. אם אני צודקת? ימים יגידו...

[גוגוס*]

קרן, תודה על השיתוף. אני גם יודעת שזה לא בא לך בקלות לשים את עצמך כאן. אני אשמח מאוד להמשיך לשמוע את המחשבות שלך.
זה הוציא ממני מחשבה שבהחלט כדאי לי לחשוב שוב. ושוב. ושוב.
<בכוונה בפוסט נפרד, כדי שלא תפספסי בסבך המילים שכתבתי>

[גוונים*]

מה יש להסביר?
אכן סיפור סטנדרטי לגמרי, משהו שרואים כל יום...

גוגוס, זה אדיר!! יש משהו כל כך קסום בגלגל הזה (על אף התיירותיות המבחילה, אני פשוט התעלמתי לגמרי) השילוב של הנוף (בעיקר אם יוצא יום לא אפרורי מדי) עם התזוזה האיטית, הייתי פעמיים ובשתיהן הרגשתי תחושה של קסם, ושל חצי מדיטציה. רעיון כל כך יפה לערוך שם טקס עם משמעות. היו תגובות מהסביבה? התלבשתם בלבוש חתונתי והכל? הלוואי שהיית מעלה תמונה!

הסבר מספק?
המממ... אני תמיד יש לי מה לשאול ולחקור, אבל את לא חייבת לענות אם זה פולשני מדי...

(ממשיכה להפריע לשיחה הרצינית עם שטויות... )

[גוונים*]

זה חלום יומיומי בהחלט.
אני גם לפעמים מרגישה שיש חלומות כאלה, יומיומיים. זו הגדרה טובה.
חלומות שאני מתעוררת מהם וחושבת עליהם ולא עולה לי שום רגש, רק תחושת סתמיות או פליאה על כך שמכל הדברים בעולם דווקא את זה התת מודע שלי בחר להעלות עכשיו (ברור שגם זה משהו שאפשר לעבוד איתו) אבל זהו, לא מרגישה ביחס לכך שום דבר מעבר לזה.
אישה, אולי התכוונת למשהו כזה?
כמובן שזה לא קשור לתוכן החלום, זו התחושה אתה אני מתעוררת. יש חלומות שהתוכן שלהם יכול להיות יומיומי או טריוויאלי או בנאלי אבל יעוררו בי רגשות רבים ובעיקר סקרנות.
אני חושבת שנקודת המוצא היא אם אני סקרנית לפרש או להבין את החלום, ואני מוצאת שאצלי זה מאד לא אחיד, לפעמים מעסיק אותי מאד ולפעמים בכלל לא, ושוב לא קשור לתוכן החלום עצמו.

[גוגוס*]

העבודה הלילית שלי ממשיכה להיות מאומצת. אבל... אני חושבת שבעקבות הלילה הקודם והדברים שכתבתי פה והבכי המשחרר - שחררתי את הילדה! אני ממש מרגישה שפתרתי שם משהו ושחררתי.
תודה למי שהיתה כאן על הדחיפה הזו. איזה כיף.

גם הלילה היו לי שני חלומות, בשניהם אני מעורבת בדברים גדולים שלגמרי לא מצליחים לי.
בראשון מצאתי את עצמי מניקה תינוקת של מישהי אחרת. היא לא יכולה להניק ואני מניקה אותה מהלידה, אבל הילדה לא מוצאת את מקומה אצלי. היא יונקת אבל במן אי נוחות תמידית כזו. בפעם האחרונה שהיא יונקת ממני היא מנסה ומנסה וזה הולך קשה אז בסוף היא משחררת ונותנת בי מבט כזה של "מה הבעיה שלך?" מבט של מבוגרים כזה...
חשבתי לעצמי שזה עוד מחבר אותי לילדה שלי איכשהו אבל כבר קצת מרוחק. תינוקת פיצית, ולא שלי. וגם הרגשתי שם שבאמת עשיתי ככל יכולתי ושלא יכולתי לעשות יותר. החזרתי לה מבט טוב ובזה נגמר החלום. כאילו שיכולתי להכיל את התסכול שלה הרבה יותר טוב ולא נדרשו שם צרחות והיסטריה.

אחרי זה חלמתי עוד חלום ובו כבר הייתי רק אני. נגמרו עסקי הילדות.
חלמתי שאני צריכה להגיע לישראל עם מסמכים ומשם לנסוע במהירות לארה"ב ומשם חזרה לאנגליה. והכל בבהילות ובלחץ ובירוקרטיה סבוכה מעורבת בהכל. נסעתי לישראל ורק אחרי יומיים גיליתי ששכחתי באנגליה מסמכים חשובים ואת הטלפון שלי ושכבר מאוחר מדי לסדר את זה. הייתי חייבת להיות על מטוס לארה"ב ביום שאחרי זה בעשר וחצי בבוקר. לא שמתי שעון וקמתי בשמונה ורבע. למרות שהיה ברור שזה חסר סיכוי ניסיתי להתארגן במהירות שיא, נראית כמו עכבר מתוסכל במבוך שאין לו יציאה. אני לא יודעת איך זה נגמר כי התעוררתי תוך כדי הניסיון לצאת מהבית. קמתי עם תחושה של חוסר יכולת. כאילו הכל גדול עלי. אבל אחרי שהתאוששתי התחושה התפוגגה.

שני הלילות היו ממש עבודה. מרחב בטוח לשחרור משהו שקשה לו יותר ביום. ואגב, התזונה שלי אתמול היתה ממש מוצלחת. כשהייתי רעבה בערב אכלתי ענבים ותמרים וזה סיפק אותי בלי שום צורך במשהו אחר. כלומר, זו לא היתה הימענות ממשהו אלא בחירה במשהו.

[גוגוס*]

ענייני נעלי חמש אצבעות - חמותי האהובה עשתה לי בדיקה בישראל כי שקלתי לקנות שם בעצמי. אמרו לה שיש בעיות עם היבואן ושכבר שנה אין נעליים.
אם מישהי רוצה ממני הם שולחים לי מחר.

[בשמת_א*]

בשמת, יש לך ניחוש לגבי היוגה? איך זה שאפשר לנשום איכותי מאוד בתנוחות מקופלות לגמרי? יש לי זיכרון שגם את מתרגלת יוגה
אכן, גם אני.
התנוחות מקופלות אבל לא מדובר ביציבה לא נכונה. זו לא קריסה פנימה, אלא תמיד מתיחה של איברים שצריך ורצוי למתוח אותם בתנוחות היוגיות.

[גוונים*]

מיכל - את לא לבד
ממש לא לבד.
גם לי יש סשנים של אכילה לא מבוקרת בעליל וברור לי שזה קורה כי כרגע לא מאד קל וכי כשחסרים לי כל מיני דברים בחיים, וכשיש ריק, הכי קל והכי בהישג יד כדי להתמלא - זה אוכל.
זו התניה כזאת בסיסית.
מתישהו אני אצליח לזכור את זה לפני, ולא רק אחרי, בולמוסי האכילה עד קהות חושים (האחרון היה ביום שישי בערב, בסוף כבר הייתי כל כך עייפה, ממש לא יכולתי להחזיק את עצמי ערה מרוב עומס) שהאוכל לא באמת ממלא את מה שריק, הוא רק ממלא את הבטן וגורם להרגיש רע.

[גוונים*]

גוגוס, איזה רצף של חלומות! וואו!

[קרן_שמש_מאוחרת*]

גוגוס - תודה.את מותק
ממשיכה להרהר בזה.

[גוגוס*]

התנוחות מקופלות אבל לא מדובר ביציבה לא נכונה. זו לא קריסה פנימה
כן, כנראה. לא חשבתי על זה ככה לפני שדיברנו.

חלומות שאני מתעוררת מהם וחושבת עליהם ולא עולה לי שום רגש
מעניין. אצלי, או שכל אלה היומיומיים נשכחים, או שאני פשוט מחפשת לחפור בכל חלום שאני זוכרת. אגב, זו בדרך כלל לא חפירה של ממש, אלא מן הרהור כזה שמלווה את הקימה שלי מהשינה. זה תמיד מעלה בי חיוך, לחשוב שיש בי איזה חלק שעושה מסיבה כשאני ישנה, לוקח את הפאזל שהרכבתי כל כך יפה במשך היום ומפרק את כל החלקים כדי להרכיב מחדש. כל העסק הזה של חלומות תמיד ריתק אותי. אני זוכרת את זה עוד מהתואר הראשון בפסיכולוגיה ומפרויד ויונג. משהו שם בסלט הזה שנוצר בלילה נראה לי תמיד בעל ערך. לא חייב להיות כבד או עמוק אבל תמיד בעל משמעות.

ולעניינים הרציניים באמת שמעלה פה גוונים
אני לא יודעת להעלות תמונה. אני אפילו לא מבינה מה זה אומר... מדביקים אותה איפשהו? מפנים לאנשהו? זה ממש משפט בסינית בשבילי, מצטערת.
אבל כוחו של הדמיון חזק מכל תמונה אז הנה אני אעזור לך. האיש החליט להתפרע ולבש חליפת שלושה חלקים מהממת ביותר באפור כסוף. הוא נראה מיליון דולר והיה מבסוט מעצמו עד הגג. יש תמונה שלו משחק עם הטבעת אחרי החתונה ורואים שזה פשוט יום שמח בשבילו. אני, שלא מגלה חיבה יתרה לחצאיות ושמלות, הלכתי לזארה. קניתי שם חליפה שווה ביותר, שהורכבה ממכנסיים לבנים מתרחבים ומעיל ארוך עד הרצפה. הבד היה כזה גס וארוג בלבן קצת מלוכלך. מתחת היתה לי רק גופייה לבנה דקה שקלתי באיזשהו שלב לפתוח את המעיל ולעשות מזה מופע אבל בסוף וויתרתי. היה קררררר

בגלגל היה לנו תא משלנו אבל את הדרך לשם מהמלון עשינו ברגל. אף אחד לא מצמץ. לונדון במיטבה. אתה יכול ללכת עם משגר טילים גרעיניים ביד ואף אחד לא יסובב את הראש.

[גוונים*]

אין ספק שהחלומות היומיומיים נשכחים מהר יותר. גם אצלי לרוב זו לא חפירה אלא הרהור, אם זה חלום יומיומי (המצאנו מושג חדש!) מהר מאד ההרהור יתחלף ב'מה עבר על התת מודע שלי הלילה? החלום הזה ממש סתמי/מיותר/לא מעניין' או משהו דומה ואכן לרוב מהר מאד ישכח (אם הוא לא נשכח, ועולה לי שוב הוא כבר לא בקטגוריה של היומיומיים).
יש לי גם הרבה חלומות שאני מתעוררת מהם בהרגשה אחרת לגמרי, עם עוצמה רגשית כלשהי (לפעמים הרגש חזק אפילו יותר מזיכרון החלום) ועם סקרנות להבין, לפענח.

זה תמיד מעלה בי חיוך, לחשוב שיש בי איזה חלק שעושה מסיבה כשאני ישנה, לוקח את הפאזל שהרכבתי כל כך יפה במשך היום ומפרק את כל החלקים כדי להרכיב מחדש
כן גם אני מרגישה ככה.

האמת שגם אני לא יודעת איך להעלות לכאן תמונה, וגם אצלי הדברים האלה הם סינית מדוברת, אבל מישהי אחרת פה בטוח יודעת (רמז... רמז... )
התיאור שלך אכן הצית את דמיוני אבל רק עשה לי יותר חשק לראות במו עיניי (מעיל לבן ארוך עד הרצפה!! אני לא בטוחה שאני יודעת אפילו לדמיין דבר כזה...) ואם את חשה לחץ את לא טועה...(סתאאאאאאאאאם, אל תקחי אותי ברצינות)
ותודה על הפירוט, נשמעת חוויה מיוחדת להפליא, ובדיוק הדרך בה ראוי לערוך חתונות!

אף אחד לא מצמץ. לונדון במיטבה. אתה יכול ללכת עם משגר טילים גרעיניים ביד ואף אחד לא יסובב את הראש.
מתה על זה!!

[גוגוס*]

עוד יום תזונתי עבר עלי מעולה. נראה לי שיצאתי מהלופ של ההדחקה/אכילה וחזרתי לשגרה שלי.
זה היה תהליך קצר ונעים מאוד. הרגשתי שאני גאה בעצמי וזה רגש שגואה בי לעתים ממש ממש רחוקות. הייתי גאה על זה שדרך כל כך ארוכה נושאת פירות כל כך מוחשיים. עבדתי קשה ועכשיו אני במצב של זיהוי מהיר (הכל יחסי) ופתרון ברור וזהו זה, זה מאחוריי. איכשהו הפעם הזו הצליחה להציף לי את כל הדרך הארוכה ולרגע התבוננתי בה במבט אחורה וזה מילא אותי גאווה. אני בדף הזה עוד מעט שלוש שנים וזה מה שהשגתי.

[סגולה*]

ואו, כבר עברו חודשיים מאז שהדף חזרה לחיים ולא שמתי לב....
האמת שהחודשיים הללו היו די מתישים נפשית. היינו אמורים לעבור מהעיר אל הכפר. ברגע האחרון ביטלו לנו (אלו שהיינו אמורים לעבור לבית שלהם) עכשיו שוב לחפש בתים , מלא נסיעות ארוכות בשביל לראות עוד חורבה לא מתאימה , המון אי ודאות ומלא מלא מלא אוכל .
בסוף החלטנו. מצאנו. סגרנו. אבל זה לא הביא את השקט המיוחל (תזונתית) עכשיו אני מרגישה שאני יכולה להתפרע כי עוד מעט לא יהיה ..
אבל כן עשיתי שבוע נטול גלוטן ועם ארוחה מבושלת אחת בלבד ביום והיה נפלא. אבל אז טסתי לברלין ואכלתי מלא לחם וחזרתי עם מלא שוקולד והכל התמסמס.... גם כמעט לא הספקתי לתרגל מאז וזה מקשה עליי להרים את עצמי תזונתית... ותכף חופש גדול... מחכה לשגרה החדשה שלי... שמחה לראות שהדף פעיל ומקווה להתעדכן ממש בקרוב ....שבוע טוב!!

[גוגוס*]

סגולה, שתהיי לי בריאה... חי נפשי שבאתי לשאול אם את כאן כי יש לי שאלת יוגה בשבילך. תכף אני אשאל.
לפני זה - ברכות על המעבר המתקרב ומלוא חופניים אמפטיה על מה שזה עושה לאכילה. אני חושבת שזה מדהים אותי כל פעם מחדש איך שזה שמשהו שרצינו קורה לא משנה שום דבר בעצם. לכאורה יורד איזה עומס ודברים מסתדרים אבל עד שזה ניכר גם בערוצים אחרים שלנו לוקח זמן. הגוף והנפש עוד ממשיכים להטלטל אחרי שלכאורה אין להם סיבה יותר. אני מאחלת לך טלטלה נעימה. אם תתמסרי לה היא תחלוף מהר יותר. מבטיחה.
סחטיין על השבוע המוצלח שהיה. הנה משהו לצפות לו ברגע שתצליחי להתייצב כי את כבר יודעת מה גורם לך להרגיש נפלא.

ולשאלה שלי, מניסיונך (ומי שעוד מכירה את זה מוזמנת לעזור גם) - יש לי ריטואל גופני קבוע אחרי שאני לא מתרגלת יוגה כמה זמן. כשאני חוזרת לתרגל בהתחלה קצת נתפסים לי השרירים, לא משהו רציני. אחר כך הגוף מסתגל אבל אז אחרי עוד כמה ימי תרגול הוא ממש מתחיל לכאוב. כאבים קטנים שעד אז חייתי איתם יחסית בשלום פתאום ממש צועקים עלי מתוך הגוף. אחרי שזה קרה לי בפעם הרביעית, לא משנה כמה בעדינות חזרתי לתרגל, די נשבר לי מזה. זה מוכר לך ממתרגלות שלך? יש לך עצה טובה איך לא לחזור על הריטואל הזה גם הפעם? אני בטוח עושה משהו לא בסדר אבל לא מצליחה לשים את האצבע על מה. אני הולכת הכי בעדינות וברוך שניתן ובכל זאת... כל פעם מחדש...
כבר שלושה שבועות שלא תרגלתי ואני רוצה לחזור אז אם יש כאן רעיונות כולי אוזן. לעבוד עם מורה כרגע פחות מתאים לי כי אין לי זמן וסבלנות לחפש ולהתחיל תקשורת כזו.
תודה מראש.

[גוגוס*]

אם לשפוט לפי החלומות שלי, הדברים ממשיכים לזוז. הפעם היה לי רק חלום אחד. אני לא מפרטת אותו כי הוא היה מן חלום כזה שיש בו תמה אחת שחוזרת על עצמה כל פעם. אבל האווירה שלו היתה אחרת לגמרי. בלי ילדים בכלל, רק אני, מתעסקת בחיפוש בית שאליו אנחנו אמורים לעבור. מצד אחד, דברים שם לא נראים לי ואני מרגישה שמרמים אותי ואין לי מי להתייעץ. מצד שני, יש משהו מאוד רגוע ושקול בכל ההתנהלות שלי. אין לחץ או דרמה ויש יכולת לראות את כל התמונה, על אף הפגמים הרבים שבה. הרגשתי שקשה לי שם ואני לא מרוצה אבל שאני לגמרי נושמת.

עניין אחר לגמרי, ואולי לא בעצם. קראתי את מיכל בדף שלה.
מיכל יקרה, מעבר לכל מה שכבר כתבתי לך בפרטי, עוד חיבוק אחד לבוקר הזה. כמו אחרות שכתבו לך, גם אני מרגישה שאת עולה על מסלול טוב ושאת בידיים טובות, גם אם לא מפנקות במיוחד.
תודה על הפירוט שבו נקטת כי משהו מזה לגבי התזונה חלחל אלי

זה הכמה בהחלט משמעותי, מחקרית, במה שאוכלים מהמשפטים האלה שאני יודעת, בגוף יודעת, אבל פתאום מישהו אומר אותם ואני מרגישה שהם מתיישבים אצלי אחרת.
מצד אחד, כשאומרים לי "מחקרית" משהו בי אוטומטית מתנגד. מצד שני, אם אני אנסה לחקור על עצמי מהי תוחלת החיים שלי כשאני אוכלת הרבה או מעט תהיה לי בעיה מתודולוגית קלה

בכל אופן, קמתי הבוקר ושתיתי שליש מכות השייק הירוק שאני שותה לרוב רק כי יש והכנתי כרגיל יותר מדי. זה יושב לי בבטן ממש נעים. ומחר אני אנסה לזכור לשתות אותו רק כשאני רעבה ואז הוא ישב עוד יותר טוב.
בקיצור, מיכל, עשית לי חשק לחזור לניסויי הכמויות שלי, שנזנחו כי הם היו לי קשים מדי ועייפו אותי. אם יש לך חשק להיות איתי בזה - תבורכי. ואם לא אז פשוט שיהיה לך בהצלחה בדרך שלך. את נשמעת נחושה מאוד ועם מניע חזק, שזה תמיד דבר טוב לדעתי.

[גוגוס*]

משהו התרוקן והתפנה לי מקום. זה החזיר אותי למשאלת לב שמתברגת אצלי כבר הרבה זמן. לנתק את התלות שלי באינטרנט. אני ממש כמהה לזה.
האידיאל בשבילי הוא להיכנס פעמיים ביום לאינטרנט. פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב. אני לא יכולה להתחיל בכלל לתאר כמה זה רחוק ממני היום.
אני הולכת לנסות ממחר. באופן פתלתל זה גם מתקשר לי להתנסות הכמויות באוכל שלי. נראה לי שיש לי כמיהה לצמצם משהו, איזו התנהלות שאני חווה כלא בריאה וניתן לאפיין אותה בשם הקוד הכללי - יותר מדי. או עודפות.
אז להתראות מחר בבוקר... כי בעצם, למה לא להתחיל עכשיו?
יאללה, סוגרת באופן פיזי את המחשב.

[סגולה*]

נראה לי שיש לי כמיהה לצמצם משהו, איזו התנהלות שאני חווה כלא בריאה וניתן לאפיין אותה בשם הקוד הכללי - יותר מדי. או עודפות.
זו בדיוק הסיבה שאנחנו עוברים מהעיר. לצמצם. (טוב, נו, אחת מהסיבות..)
אני עוד קוראת ומתעדכנת אבל זה כבר עשה לי חשק והכנתי סלט מפואר לצהריים (ירוקים, עגבניות שרי, בצל סגול מעט גזר ומלפפון, מנגו, ענבים , אגוזים וחמוציות. יאמי) וגם אחהצ אכלתי הרבה אבטיח, אבל זה לא חכמה, תרגלתי היום ובימים שאני מספיקה לתרגל הרבה יותר קל לי לשמור על תזונה...
ולשאלתך - אני חושבת על שני כיוונים, הראשון הוא שיכול מאוד להיות שמה שאת חווה כ "הכי רך שאני יכולה" הוא בכלל לא רך וכן מתאמץ מידי והשגי מידי. יש לי חברות שבקורס מורים היו משתגעות מהמורה שלי שהיה כל הזמן מאט אותן, מרכך אותן - הן הרגישו שהן מתרגלות הכי באיזי שאפשר והנה הוא בא ואומר להן שהן דוחפות. אני לא מכירה אותך מספיק ומעולם לא ראיתי אותך בלייב, בטח שלא מתרגלת , אז קשה לי לומר ... כיוון שני - אולי את באמת עובדת מאוד ברגוע וברוך באימון הראשון ולאט לאט מגבירה אינטנסיביות (שזה בסדר )אבל תנוחות מסויימות את לא עושה לגמרי נכון. למשל - בכלב מביט מטה - האם את מרימה את פיקות הברכיים למעלה ועובדת חזק עם שרירי הארבע ראשי? כי אם לא, סביר להניח שנתפס לך ההמסטרינג וזה קורה רק אחרי כמה ימים שהגוף שלך כבר יותר גמיש ומגיע לטווחים גדולים יותר. כמובן שיש המון דוגמאות לאיך שעבודה לא מדוייקת יכולה להזיק.
בכל אופן בכל אחת מהאופציות התשובה היא שכדאי שמורה יראה אותך, אפילו רק פעם בשבוע . אני חושבת שיש משמעות מאוד גדולה לתרגול עם מורה , גם אני , בתקופות של תרגול לבד (אחרי לידות , בעיקר) חוזרת לדפוסים ישנים שלי , ולכן צריך מורה שיתבונן מבחוץ וייתן דגשים מתאימים.
חוזרת לקרוא אתכן...

[אישה_במסע*]

_זה חלום יומיומי בהחלט.
אני גם לפעמים מרגישה שיש חלומות כאלה, יומיומיים. זו הגדרה טובה.
חלומות שאני מתעוררת מהם וחושבת עליהם ולא עולה לי שום רגש, רק תחושת סתמיות או פליאה על כך שמכל הדברים בעולם דווקא את זה התת מודע שלי בחר להעלות עכשיו (ברור שגם זה משהו שאפשר לעבוד איתו) אבל זהו, לא מרגישה ביחס לכך שום דבר מעבר לזה.
אישה, אולי התכוונת למשהו כזה?
כמובן שזה לא קשור לתוכן החלום, זו התחושה אתה אני מתעוררת. יש חלומות שהתוכן שלהם יכול להיות יומיומי או טריוויאלי או בנאלי אבל יעוררו בי רגשות רבים ובעיקר סקרנות.
אני חושבת שנקודת המוצא היא אם אני סקרנית לפרש או להבין את החלום, ואני מוצאת שאצלי זה מאד לא אחיד, לפעמים מעסיק אותי מאד ולפעמים בכלל לא, ושוב לא קשור לתוכן החלום עצמו._

חושבת. חושבת. חושבת. אני חושבת שהמרחק של החלום מהמודע הוא השונה. היה חלק פחות ברור בחלום - הייתה את העגלה של ההורים בקניות והלכתי ממנה וחזרתי עליה, ואולי הייתה נקודה בה הם אמרו שהםי לכו עוד X זמן אבל זה לא הפריע לי - זו נורמה שאני אולי-נוסעת איתם לשם או חזרה. איך שיצא. ואולי היה שם משהו מעניין עליהם, אבל כרונולוגית זה היה לפני ואני כמעט אל זוכרת את תחילת החלום, רק את סופו. והוא לא היה רחוק מהמודע. היו כמה פעמים שהזכרתי לעצמי ושחבר שלי הזכיר לי לא לשכוח לקנות את העוגה. ואני לעצמי על השוקולד. ועל השמלה חשבתי יום לפני אם הייתי קונה אותה במציאות, והחלטתי שלא. אבל אלו שבחלום היו קצת יותר צנועות והיה אפשר ללבוש אותן, אם קצת מאמץ. והן היו בצבעים מהממים, אז כנראה שלכבוד צבעים כאלו הייתי טורחת בחולצת בסיס.
רק שאני לא חושבת על החלומות שלי שהם סתמיים, מיותרים, לא מעניינים. אני לא יכולה לזכור ולו פעם אחת כזו. החלום הועיל לי בצורה ברורה - הזכיר לימשהו שאמרתי לעצמי לא לשכוח.

וקורה שאני חשה רגשות חזקים בחלום. ליתר דיוק רגש - פחד. לעיתים רחוקות, אבל לרוב אני זוכרת חלומות כאלו. לעיתים אני מתעוררת ממנו, לעיתים הוא הופך לחלום צלול ואני לוקחת עליו שליטה ואו מתעוררת/עוברת לחלום בטוח יותר <קרה לי פעם כשחלמתי שאני נופלת מחלון. לא זוכרת איך הגעתי למצב הזה, רק שחלמתי את זה ופחדתי והבנתי שזה חלום ויצאתי ממנו לפני שהגעתי לרצפה. לא זוכרת אם לערות או חלום אחר>. אם אני לוקחת שליטה זה יכול להיות מגניב למשל פעם רדפו אחרי והיו פחים שחסמו את הדרך והמצאתי מהאוויר דלתאפלאן/גלשון צהוב ועפתי מעליהם. והיה חלום שבו הייתי במין רכבת הרים שמקיפה את כל כדור הארץ ובאה בהרים ממש גבוהים והבנתי שההר הזה גבוה מידי ואני אפול למטה ואתרסק, והבנתי שזה חלום ואכשהו דילגתי על ההר המסוכן, כאילו הוא לא היה, והמשכתי בחלום על פי ההגיון הפנימי שלו של נסיעה ברכבת הרים, ואמרתי לעצמי שלקראת סוף החלום אחזור לנקודה ההיא. ואני זוכרת חלום מכיתה א'-ב' שבו אני ושתי ידידות מצאני עט זהוב, בדיד כתום <של 10, הכי ארוך> ואולי עוד משהו, על הבדיד היה קו זהוב מהעט, שנתנו יכולת להפנט אנשים ולתת עליהם שליטה והיפנטנו ושיחררנו אנשים. ואני זוכרת שהייתה בחלום גבעה שהיו בה עצים והגבעה הייתה כאילו חתוכה מהצד כך שהיה אפשר לראות את השורשים של העצים שעמדו שם בשורה ואני גם זוכרת חלום בו הייתה עם הכיתה בבריכה והיה סל כדורסל ושיחקנו כדורסל במים. וביסודי הייתי חולמת שאני הולכת על קצה המדרכה, כמו שאני אהבתי במציאות, תוך שמירה על שיווי משקל, אבל מהצד השני במקום כביש יש תהום, ואפשר לראותא תכל השכבות של מדרכה וכל מיני צינורות של חשמל וביוב וכלמיני. במבט לאחור אני חושבת שזה קרה כי התחלתי ללכת לבד לבית הספר ופחדתי מזה.

רק שאני לא יכולה לזכור סקרנות של עצמי להבין ולפענח. בעיקר כי אני לא יודעת עם יש מה. אני לא זוכרת מקרה בו חלמתי חלום, פיענחתי אותו, הבנתי מה הוא אומר. לא, אני כן זוכרת חלום כזה. חלום חוזר בו נושך אותי כלב. כשהייתי קטנה אכן נשך אותי כלב ואני זוכרת בעמימות זכרון של בגידה ונבהלת מנביחות פתאומיות של כלבים, ובאופן כללי אני צריכה להתאמץ כדי להתגבר על הפחד הראשוני שלי מהם. וגם חלומות עם מעליות שבהן אני עולה ויורדת במהירות כזו שבירידה אני מרחפת באוויר. לא יודעת מה המשמעות.

לא יודעת איך לפענח חלומות. זה עולם לא מוכר מבחינתי. אולי אחרי שאשתחרר מהצבא אני אחדש את יומן החלומות שלי ואנסה שוב ללמוד אותם.

כרגע מבחינתי זה עולם לא מוכר, שהייתי רוצה לחוות.


בנוגע לאינטרנט - יש לי אותו מעט מאוד במהלך השבוע, פחות מפעם ביום, והרבה מאוד בסופש. אולי לאיזון.

[גוגוס*]

לא יודעת מה המשמעות
אני לא בטוחה שיש משמעות. יש את המשמעות שאת יוצקת לתוך הפירוש כדי שהמחשבה הזו תשרת אותך באותו רגע. ההתעסקות בחלום היא כלי. כמו שאני רואה את זה, החלום לא בא להגיד לי משהו. ואפילו - זו לא אני שאומרת משהו לעצמי. בחוויה שלי יש סלט גדול שהוא החלום, תפור מהמון טלאים. ואם מתעורר בי הצורך אני חושבת על הסלט הזה ועושה בו סדר לצרכיי. אם אותו החלום יבוא ביום אחר יכול להיות שיהיו לי צרכים אחרים ממנו ויכול להיות גם שלא אמצא בו עניין.

[גוגוס*]

אבל זה לא חכמה
בטח שזו חוכמה! כל דבר טוב שאת עושה למען עצמך הוא חוכמה. והחוכמה הכי גדולה זה להכיר בזה. את זה עוד למדתי בעצמי, סורי

יכול מאוד להיות שמה שאת חווה כ "הכי רך שאני יכולה" הוא בכלל לא רך וכן מתאמץ מידי והשגי מידי
זה נשמע כמו משהו שמתאים לי.
ולוקחת לתשומת לבי גם את השני. כן, אני חייבת לעבוד עם מורה. זה יקרה מתישהו, בעיקר כאשר אני אפסיק להשלות את עצמי שאני ממש יודעת מה אני עושה. אני אוחזת באשליה הזו כדי לא להתחייב לכל מיני דברים ולהשתלב בחוסר היציבות הכללי שמאפיין את החיים שלי. כאמור, מתישהו ייפול לי האסימון. ומתישהו תהיה לי יציבות... <מקווה שבקרוב כי אני כבר ממש צריכה>

[יעלפו_מהמושב*]

היי, חוזרת לכאן כדי להתייעץ ולשמוע את דעתכן החכמה באיזה נושא שהייתי שמחה לחפור בו קצת.

משום מה אני תופסת אכילה בריאה כ"מטלה". לא משנה כמה אני הופכת בזה, כמה אני נהנת מהתחושה שאחרי השייק הירוק, מהתחושה של הימים של אכילה בריאה, לא משנה אם זה סלט קנוי שהכינו עבורי (כי איכשהו הגיוני לי לשלם מלא כסף על המבורגר שהכינו עבורי אבל לשלם על סלט לא מלווה בתחושה מוצלחת) או סלט שקצצתי עבור עצמי. זה מגיע לרמות אבסורדיות כאלה שמהאוכל הבריא שאני מכינה לילדים אני לא טועמת, ואז נשארת רעבה וזוללת שטויות.

יש לי המון מוטיבציה, כי אני צריכה כח (כאמא לשני ילדים) וכי אני מגדלת בתוכי את ילד מספר שלוש.
מצד שני, בגלל התפיסה הזו שלי, שאני לא מצליחה לשנות לא משנה מה, ובגלל הסטטוס שלי בחיים (עמוסה, עמוסה מאוד) אני פשוט מסרבת לקחת על עצמי כל דבר שנתפס בעיניי כמטלה. ואוכל בריא נתפס בעיניי ככזה (בעוד כל ג'אנק שהוא- החל ביוגורט יופלה וכלה בלימונדה ורודה, נתפסים בעיניי כפינוק).

אני לא ממש מנסה לרדת לעומק הפסיכואנליטי של מאיפה זה הגיע, אלא בעיקר מנסה להבין איך לעזאזל אני יכולה לשנות את התפיסה המאוד לא מועילה הזו שלי? רעיונות?

[בשמת_א*]

בדיוק קראתי על זה חומר.
אוכל בריא הוא עדיין לא הרגל בשבילך.
הוא דורש מאמץ והתגייסות. לכן הוא דורש הפעלה של שליטה עצמית וכוח רצון. ולכן הוא מרוקן את מאגרי כוח הרצון שלך, שהם שריר לא מאומן מספיק, שמתרוקן בהפעלת המון מאמץ.

מה שקורה לך הוא התהליך השכיח, שבו, אחרי שהתאמצת נורא והפעלת את כל השליטה העצמית שלך כדי לבצע "אכילה בריאה" - הופ, התרוקנו לך כל המאגרים וקרסת.
ואז, הואיל ואת בחוסר מודעות למה שקורה, את מרגישה שעכשיו את רוצה לנוח ו"לתת לעצמך פרס" על ההתגייסות והמאמץ.
ומה הפרס?
נכון. באסה. אוכל זבל!
את פשוט צריכה לדאוג לזה, שתתגמלי את עצמך בדרכים אחרות.
תתחילי בזה שתהיי מודעת לזה, למנגנון, לדפוס, ואז תוכלי להתחיל לשלוט בו.

איך מתגמלים את עצמך וממלאים את המאגרים שהתרוקנו?

• מנוחה
• האזנה למוסיקה שמשמחת אותך ואת אוהבת
• יציאה החוצה, כמה שיותר בחיק הטבע (ויטמין D, חשוב מאוד, במיוחד בהריון)
• תזונה בריאה (-: (כי סוכר ותנודות באינסולין מרוקנים את כוח הרצון...)
• נשימות עמוקות (איך גוגוס וחני? נשימה!)
• צפייה בסרטים מצחיקים (-:

ואני מוסיפה: חיבוקים. עיסויים. פינוקים. אהבה. לא "פינוקים" של אוכל זבל, אלא פינוקים אמיתיים.

[בשמת_א*]

(לא ייאמן איך היקום עובד. בדיוק ברגע שעניתי לעצמי על השאלה הזאת וכתבתי לעצמי משהו ארוך על הנושא, פתחתי את הדף הזה ומצאתי את השאלה שלך...)

[גוגוס*]

וואו, בשמת, איזו תשובה מעולה ומועילה.
אני ממש ממש מסכימה. אפילו לא ידעתי שזה בדיוק מה שאני חושבת עד שקראתי את בשמת

מוסיפה לזה עוד משהו שעזר לי מאוד כשניסיתי לצאת בדיוק מהמצב שאת מתארת - להכין מראש הרבה דברים מזינים וטעימים שאני מאוד אוהבת ולאכול אותם בלי חשבון (אבל ממש בלי חשבון) כל פעם שהרגשתי שמגיע לי פרס על התנהגותי המצטיינת. הכנתי מלאי מרשים של כדורי כוח, תמרים, אגוזים יקרים שאני אוהבת במיוחד במקפיא (אני מתה על פקאן קפוא ועל מקדמיה) וקניתי לי "ממה", מן חטיף בריא כזה שבשעתו ממש עשה לי את זה. כשהרגשתי שאני זולגת פשוט הרשתי לעצמי מזה כמה שבא לי בלי לעצור לשנייה אז שהחיוך חזר לי לפנים.
נדמה לי שזה לקח כמה חודשים טובים של "הרגל" כזה עד שצברתי מספיק כוח כדי לצמצם כמויות של הדברים האלה ואחר כך אפילו להיפרד מהם לתקופות ארוכות לטובת דברים אחרים.

אפשרות נוספת זה לתלות על המקרר ועל הארון "החביב" עליך את המשפט האלמותי של בשמת, או כל ורסיה אחרת שלו שמדויקת לך. אני למשל לקחתי ממנו את העיקרון היפה ובלב אני מזכירה לעצמי שהגוף שלי הוא מקדש ולכן נכנסים אליו רק דברים טעימים שמזינים אותו.
<גילוי נאות - גם לי זה כמובן לא תמיד עוזר>

[סגולה*]

ועוד הצעה, לא לתת את הטייטל של " אני אוכלת בריא" ולהציב בזאת מטרה שהיא מאתגרת מידי (גם אני עם שניים קטנים, אני ממש מבינה את הסיטואציה...) אני מעדיפה "אני משתדלת לאכול בריא" "אני מעדיפה בריא" ואז, כשיש לי הזדמנות לבחור , אני בוחרת בריא. כשיש לי הזדמנות לבשל - אני מבשלת בריא. כשאין זמן - כדאי לאכול פירות וירקות , לפעמים אני מגלה שאפילו סלט לוקח לי פחות זמן להכין מאשר לבשל לי משהו, אז ביום שאין לי אוכל בבית - הזדמנות לסלט! ובעיקר - אם יום אחד את אוכלת ג'אנק , זה לא נורא. זה לא שובר לך את האמירה של " אני אוכלת בריא" כי היא לא קיימת, את משתדלת לאכול בריא ולכן, מותר לך, לפעמים גם לאכול ג'אנק בלי להרגיש שהרסת שומדבר ולהמשיך בבריא אח"כ... ועוד דבר - נסי למצוא דברים שאת והקטנים יכולים לאכול יחד , שיהיה מספיק בריא ושיספק אותך כארוחה (אצלי למשל , אני לאחרונה מכינה ארוחות של סיר אורז עם קינואה וירקות , סלט ירקות וטחינה וזו ארוחה שמתאימה לכולנו ואז אני לא צריכה לבשל פעמים , המבוגרים אוכלים קצת בריא יותר הקטנים אוכלים קצת מגוון יותר וכולם מרוויחים)

[גוונים*]

(כי איכשהו הגיוני לי לשלם מלא כסף על המבורגר שהכינו עבורי אבל לשלם על סלט לא מלווה בתחושה מוצלחת)
למה את מרגישה לא טוב לשלם על סלט?
גם אני שנים הרגשתי ככה ואני חושבת שאחת מפריצות הדרך הגדולות שלי בדרכי התזונתית, הייתה כשהבנתי ששווה לי לשלם על סלט לא פחות ואולי אפילו יותר מאשר על המבורגר או כל דבר אחר.
שנים אמרתי לעצמי, שירקות זה משהו שיש בבית ולקום ולחתוך סלט לא דורש הבנה קולינרית מרקיעת שחקים ולכן זה אוכל של בית, אם אוכלים בחוץ שווה להזמין משהו שאין בבית, משהו שמסובך להכין...
אז זהו, שזה לא מדויק.
כי גם אם יש ירקות בבית, לא תמיד את כל המגוון, ולא תמיד הם טריים ובעיקר לא תמיד יש זמן לחתוך ולא תמיד יש כוח. אז למה לא לשלם בשביל מישהו שיעשה את זה עבורי? בדיוק כמו עם ההמבורגר.
ברגע שאמרתי לעצמי ששווה לי לקנות סלט, שווה לי אפילו את המחיר המופקע כי בתמורה אני מקבלת משהו שבטוח ברגע נתון לא הייתי מכינה לעצמי בבית, אז נהיה לי כיף לקנות סלט מוכן! (אם אני יודעת שבאותו רגע נתון יש לי בבית המון ירקות ויש לי גם כוח לעמוד ולחתוך אותם ולעשות סלט מגניב אז אכן הקניה מלווה בתחושת חמיצות, אבל כמה זה כבר קורה? לרוב זה בדיוק להיפך, קניית הסלט הזה מונעת ממני אכילת ג'אנק כלשהו רק כי לא אין לי כוח לעמוד ולחתוך ירקות...)
בזמן האחרון יש סלט בארומה (סלט ירושלמי, בלי הקרוטונים, אם הרבה טחינה, יאמי!) שלפעמים הוא ממש פתרון עבורי, כבר קרה שאפילו בדרך הביתה קניתי אותו ואכלתי אותו בבית, בעלי החסכן קצת מתחרפן מ'בזבזנות' שכזו אבל מבחינתי זה לא בזבזנות כי לא הכל נמדד בעלות הכספית, אז אמנם הוצאתי כסף על אוכל שיש בבית אבל התמורה של לא לאכול ג'אנק שווה לי את זה!

(אבל אני ממש אוהבת סלט, כזה סלט של ארומה הוא בהחלט פינוק מבחינתי, לא עונש בכלל, יכול להיות שאנשים שבשבילם זה לא נחווה כפינוק ירגישו אחרת...)

[אישה_במסע*]

הפרשנות של בשמת לגבי נחיצותו של כוח רצון ממש מדויקת בשבילי. לא בנוגע לאוכל, כי נזהרתי עם זה מאוד. אני יודעת כמה הרסני יכול להיות לתהליך ניסיון לכפייה עצמית והפיכתו למטלה, אז דאגתי כל הזמן להשאיר אותו בתור בחירה. וגם בחרתי בחירות א בריאות אבל מפנקות כמו עוגות קנויות מלאות חומרים משמרים. אבל מצד שני, גבינה שמנה היא פינוק מבחינתי, וגם שוקולד איכותי, או תמרים.

דווקא בנושא אחר - קושי עם שינוי תוכניות ובעיקר עם חוסר שליטה שלי על חיי. וזה לא שאני אי פעם אמרתי שיש לי קושי כזה, אבל מאש שגיליתי שזה קושי מוכר, ושהמקרה שלי עוד קל יחסית, אז פשו החלטתי שמגיע לי כל הכבוד על ההתמודדות ועל הכוח שהיא לוקחת ממני, ושכל חוויה חדשה, למשל נסיעה במסלול חדש בתחבורה ציבורית, היא מטלה קשה. גם אם לאחרים היא קלה, לי היא לא קלה. וסופרת אותה ככה בספירת האנרגיה שלי.

וחוץ מהעצות המצויינות שיש פה, אני אוסיף את ההצעה לא להתאמץ יותר מידי. כן להתאמץ בשביל אוכל בריא, אבל אל יותר מהכמות הכוח שיש לך. אחרת לדעתי זה יותר מזיק ממועיל בטווח הארוך.

[סגולה*]

מה עושים עם ההרגל המגונה הזה של אוכל מיותר בערב? אני לא רעבה , אין לי שום סיבה לאכול , גם לא רגשית וברור לי שבעוד ככה וככה דקות אני אשב כמו בטטה מול הטלוויזיה ואוכל גלידה\פופקורן\פרי . לפחות זה לא ערוץ 2.... אני יודעת שזה הרגל , חוץ ממנו אני אוכלת באמת טוב לפי אמות המידה שלי , וזה משבש לי הכל. הייתי כותבת שאני זורמת עם הבנזוג אבל זה לא מדוייק. הוא לא יתבעס בכלל אם אני לא אזרום איתו. זה לגמרי גרגרנות מיותרת שלי. לא רואה הסבר אחר.

[גוגוס*]

סופרת אותה ככה בספירת האנרגיה שלי
אהבתי את זה!

[גוגוס*]

מה עושים עם ההרגל המגונה הזה של אוכל מיותר בערב?
בשלב ראשון, מפסיקים לקרוא לו מגונה הרגלים אוהבים שמתייחסים אליהם יפה אחרת הם נדבקים עד שאנחנו לומדים לכבד אותם לפני שאנחנו נפרדים מהם לשלום.
ואפשר לשקול גם לא לקרוא לאוכל "מיותר". כשאת עושה משהו שלא באמת טוב לך יש לזה סיבה. אז זה לא מיותר.
אני יודעת שזה נשמע כמו בולשיט אבל לי זה עוזר להסתכל ככה על דברים אז אני מניחה את זה כאן לשיקולך. אני למשל אוהבת את המילה "עודפות". התחושה שלי כשאני עושה בה שימוש היא שיש משהו שהוא יותר מדי, שמכביד עלי. ואז מתוך החיפוש אחרי קלות שתחליף את הכובד אני נכנסת למסלול פרודוקטיבי.

מציעה שלוש הצעות, אולי משהו מהן ידבר אליך.
1) בודקים למה באמת את אוכלת. הרגלים שאין להם בסיס רגשי קל לשבור. מה שכן, לפעמים הבסיס הרגשי נשאר בעבר, התקדמנו מאז, אבל ההתנהגות שנבנתה עליו נשארת. אז לחפש. ואם עולות השערות אפשר לדבר איתן.
2) לאתגר את ההתמודדות שלך עם רעב ושובע באופן קצת יותר גורף מזה. להשאיר את זה במודעות ליום שלם אחד ולראות מה קורה בערב.
3) במקום לאכול, שוב - רק ליום אחד, לא לאכול (בערב). לשבת בסלון ממש בשקט ולבדוק מה את מרגישה כשאת מתנהגת אחרת ממה שאת רגילה. לעבוד קצת עם החומרים האלה ולהמשיך משם הלאה.

[מיכל_בז*]

לי לאכול בערב מול הטלוויזיה מתחבר למה שאני קוראת - קהות רגשית נחוצה. אני לא יודעת איך אצלך, סגולה, אבל אצלי הראש כל כך מזמזם במשך היום והכול מאוד גועש ורועש עד שהטלוויזיה והאוכל, בקומבינציה באמת נהדרת, מכבים לי את המוח כליל.

מכיוון שבשבוע האחרון גם פצחתי באכילה בריאותית חבל על הזמן וגם החזרתי את הממיר של הוט, אני יכולה לספר איך זה מרגיש לנסות לשבור את זה.
זה מאוד קליל וקשה להפסיק עם זה. קליל - כי ההרגשה היא קלילה, אולי כמעט ריקה אבל זו ריקנות טובה ולי אישית זה מזכיר את הגמילה הנהדרת שלי מעישון. קשה - כי פשוט קשה. הראש קצת מסתחרר סביב עצמו.
בסיכומו של דבר זו תחושה מאוד נקיה, עד כה. אני קוראת או הולכת לסיבוב, או מדברת בטלפון או אפילו סתם שורצת בפייסבוק או רואה משהו במחשב, אבל משום מה זה פחות מעודד אכילה ללא מחשבה. מה שאני מנסה לומר (קשה להתבטא בקוהרנטיות בשש וחצי בבוקר!) זה שההרגל הפחות רצוי לדעתי הוא דווקא לראות טלוויזיה בערב. יש משהו בספה + טלוויזיה שגורם לבן אדם להרגיש נורא נוזלי.

[סגולה*]

לאתגר את ההתמודדות שלך עם רעב ושובע באופן קצת יותר גורף מזה. להשאיר את זה במודעות ליום שלם אחד ולראות מה קורה בערב.
לא בטוחה שהבנתי... תוכלי להרחיב קצת?
אני חושבת שהאכילה הזאת באמת מגיעה מהרגל שנותר מימי הרווקות - לאכול ארוחת ערב בערב מול הטלויזיה. עדיף איזה סדרה טובה (כי טלויזיה ממש אין לנו) זה בעצם "בילוי הערב המשותף" שלנו , ובגלל שארוחת ערב אוכלים כולם יחד מוקדם יותר , אז מנשנשים. יש תקופות שיותר יש תקופות שפחות , הייתה תקופה שהצלחתי להפסיק עם זה לגמרי וירדתי נהדר במשקל ואז זה פשוט חזר. ואני לא מצליחה לשים לזה סטופ. אני חושבת שמחר, כי היום אנחנו יוצאים בערב... (הופעה של בת שבע ואז ויאטנמית, מנסים לנצל את העיר כי תכף לא נהיה פה...) אמשיך מאוחר יותר מחשבות סביב זה...

[גוגוס*]

פצחתי באכילה בריאותית חבל על הזמן
איזה כיף לשמוע. שיהיה לך בהצלחה גם בהמשך.

ההרגשה היא קלילה, אולי כמעט ריקה אבל זו ריקנות טובה
מזדהה עמוקות. ממש ככה גם בשבילי.

תוכלי להרחיב קצת?
בטח. הרעיון הוא לתקוף את הנושא מהזווית של הקשבה למנגנון הרעב והשובע במקום להתייחס רק להרגל אחד בזמן מסוים של היום. לפעמים יש שיבוש של ההקשבה הזו שזולג מעבר לשעות שבהן את שמה לב לזה. אם יום שלם את אוכלת רק כשאת באמת באמת רעבה, וזה במודעות שלך, אז סביר שלא תהיה לך סיבה לאכול בערב, אלא אם באמת תהיי רעבה. ככה את תופסת שתי ציפורים במכה אחת. גם בודקת נושא יותר רחב וגם מגיעה לתוצאה הרצויה מתוך תהליך של מודעות למשהו חשוב ולא מתוך הניסיון להיפטר מהרגל נקודתי.
אלו פשוט עוד משקפיים שאפשר להתבונן דרכן על מה שקורה לך בערב. הקשר רחב יותר שגם מעמיק את המודעות לגוף.

ואז זה פשוט חזר
יש לך זיכרון מתי זה חזר? ומה קרה שם כשזה חזר? "זה" חוזר בדרך כלל מסיבה רגשית, ואחר כך, כשהסיבה נעלמת, "זה" נשאר. תחושת קיפוח מזדחלת, צורך בפיצוי או משהו מהדברים האלה...

זה בעצם "בילוי הערב המשותף" שלנו
אם תצליחי להוציא מהבילוי את האוכל אז יופי. ואם לא, את תמיד יכולה להתחיל מניסיון עדין יותר. למשל, להחליף ארוחה שלמה במשהו קטן כמו פרי עם פלחים (מרגיש כמו יותר התעסקות ולוקחת יותר זמן לחיסול) או אפילו כוס יין אדום משובח אם זה מה שעושה לך את זה והגוף שלך מגיב לזה טוב.

[גוגוס*]

אני חושבת שהאכילה הזאת באמת מגיעה מהרגל שנותר מימי הרווקות - לאכול ארוחת ערב בערב מול הטלויזיה
לא יודעת אם זה מדבר אליך אבל אני שומעת פה קשר בין אכילה לבין בדידות. ואם זה מדבר אליך אז זה לא בדיוק הרגל. זה שוב משהו רגשי. שווה לחשוב גם משם.

[סגולה*]

לא יודעת אם זה מדבר אליך אבל אני שומעת פה קשר בין אכילה לבין בדידות. ואם זה מדבר אליך אז זה לא בדיוק הרגל. זה שוב משהו רגשי. שווה לחשוב גם משם.
אז אני לא חושבת שהקשר הרגשי הוא בדידות. כשאמרתי רווקות התכוונתי לתקופת הזוגיות טרום הילדים ובכללי כשהייתי רווקה (מה שהיה די מעט זמן) הייתי בד"כ קונה סנדויץ באוניברסיטה ואוכלת ממנו לאורך יום שלם, כמה ביסים בכל פעם שהרגשתי רעב. ממש לא הייתי בקטע של אוכל. כל נושא הזוגיות , לבשל לעוד מישהו, לדאוג שאחרים יאכלו , שיהיה להם טעים, כל זה כמובן מאוד מכניס אותי למחשבות על אוכל (לא שלא הייתי גרגרנית לפני..) אז חשבתי לאן כן זורקת אותי האסוציאציה של לאכול מול הטלויזיה , וראיתי את דמותי כילדה , אולי סביב גיל 10 , לא בטוח , יושבת מול הטלויזיה , בזמן מנוחת הצהריים של ההורים , אחרי ארוחת צהריים ולוקחת עוד ממולא מהמקרר , מחממת ואוכלת, עוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד עד הרגשת בחילה רצינית. לי לא יגידו מה כן או לא לאכול. אני יאכל כמה שאני רוצה ומתי שאני רוצה! אוף.
בארוחות אמא שלי הייתה בוחנת בזכוכית מגדלת מה שנכנס לי לצלחת ועל כל פירור מיותר הייתי מקבלת הערה. אפילו עכשיו כשהייתי אצל אחי בחו"ל דברנו על זכרונות משותפים מהילדות ואחי אמר שהוא היה זוכרת איך אמא שלי הייתה מעירה לי כל הזמן סביב השולחן. תמיד הרגשתי כל כך נחותה לעומת שאר האחים שלי שיכלו לאכול מה שהם רוצים. (וזה לא שהם היו מאוד רזים או משהו כזה, אני חושבת שלאמא שלי היה איזה חלום שאני אהיה דוגמנית או משהו כזה פעם היא אמרה לי שהיה לה כל כך חבל כי הייתי כל כך יפה, אבסורד לא??)
אולי המשפט שאני צריכה לומר לעצמי בהקשר הזה הוא שאני בוחרת היום מה נכנס לי לגוף. אבל אולי אני צריכה להתחיל מלסלוח לילדה שהייתי..

[סגולה*]

ועוד מחשבות בכיוון הזה - מהם הרגשות שמתלווים לאכילה הזאת? חוץ מהתרסה של אני אוכל מה שאני רוצה , יש פה גם כניעה, חולשה , חוסר יכולת , הענות לציפיות בהפוך על הפוך , עכשיו אני אהיה גדולה ושמנה כמו שכולם מצפים ממני. הנה אני אוכלת, אני לא מסוגלת להפסיק. אני לא רעבה וגם יודעת שאסור אבל אני אוכלת כי אני כזאת. אני שמנה. אני מגעילה.
אולי הגיע הזמן להחליף את התקליט...

[ירוקה*]

אני אוכלת די בריא בעיקר אוכל חי.
אני מאוד מתבאסת שיש לי שקיות מתחת לעיניים בעיקר בבוקר, אבל זה נשאר איתי כל הזמן. התזונה לא שיפרה לי את זה בכלל.
אשמח לשמוע עצות או רעיונות
תודה

[בשמת_א*]

אולי אני צריכה להתחיל מלסלוח לילדה שהייתי..
סגולה, הניסוח שלך הקפיץ אותי... לסלוח לילדה שהיית?! היית ילדה ממש נורמלית ובטח גם יפה ומתוקה. אני הייתי אומרת, לסלוח לאמא שהיתה לך, על העקיצות, על ערעור הבטחון העצמי, על הביקורת, שלא הגיעו לך בכלל והיו מיותרים כולם.

[גוגוס*]

וואו, סגולה, מה שיצא ממך... איזה זיכרון...

אולי המשפט שאני צריכה לומר לעצמי בהקשר הזה הוא שאני בוחרת היום מה נכנס לי לגוף
לגמרי! ואם כבר, אז אולי גם משפטים כמו: אני יודעת לבחור, אני בוחרת מצוין, אני מחוברת אל הגוף שלי.
וגם, מסכימה לגמרי עם בשמת, ומודה שזה זרק אותי למפגשים בשיטת המסע שעשיתי. הרגשתי שלא משנה כמה ניסיתי לסלוח בעצמי זה לא החזיק מים. אבל הסליחות שסלחתי במסע היו שלמות ועמוקות ושחררו אותי לחלוטין מדברים שסחבתי על הגב בגלל התנהגות של אחרים. מומלץ בחום, ולפעמים גם מפגש אחד מספיק כדי להניע שינוי ממש משמעותי.

אולי הגיע הזמן להחליף את התקליט...
בטח. ויפה שעה אחת קודם. ואני חושבת שאת גם יודעת כבר איזה תקליט יבוא במקומו אז זה לא נורא מסובך.

יקרה, שיהיה לך בהצלחה. אני קצת מתרגשת בשבילך מהדברים שכתבת.

[גוגוס*]

אהלן ירוקה.
איך השינה שלך? טרם נתקלתי במישהו שפתר את הבעיה הזו של שקיות העיניים בעזרת תזונה אבל מי יודע... אולי משהו שקשור למיצוק של העור ויכול לבוא משם. אני מכירה רק את הקשר לשינה. גם לאורך שלה וגם לאיכות שלה, במיוחד כשיש דפוסים שנמשכים לאורך זמן.
האמת היא שבדיוק נתקלתי בדברים של עופרה עדין שמתעסקת עכשיו בעבודה על שרירי הפנים. אולי גם משם תבוא הישועה.

[עדינה_ניפו*]

אני מאוד מתבאסת שיש לי שקיות מתחת לעיניים בעיקר בבוקר, אבל זה נשאר איתי כל הזמן. התזונה לא שיפרה לי את זה בכלל.
זה יכול להיות קשור לתרופות או לנוזלים.
שקיות תחת העיניים זה בדרך כלל כליות. או שאת שותה יותר מידי או פחות מידי. יש הרבה אנשים ששותים בימינו יותר מידי. הכי טוב לשתות כשצמאים. כבד על הכליות כששותים יותר מידי בבת אחת. הרבה אנשים לא שותים בכלל ואז ממלאים כוס שלמה של מים ושותים בבת אחת. הכליות הן כמו ספוג והן לא יכולות להכיל כמות גדולה מידי בבת אחת. אז שלוקים לאורך כל היום עדיף.
ואם חסרים לך נוזלים אז זאת אפשרות נוספת.
אם את אוכלת הרבה פירות וירקות חיים במשך היום אני מנחשת שהגוף שלך לא זקוק לעוד הרבה מים.