החיוניות שלי חלק חמישי

[מיכל_בז*]

עוד עדכון גוף, בהתרגשות קלה, כי זה משהו שהפריע לי המון זמן - נעלמים לי הוורידים ברגליים! בחיי!

איזה קטע עם זה! זה פשוט מהמם לחשוב כמה דברים שנראו כמו גזירות גורל הם לא.
וזה הכי נחמד שזה על הדרך.

טוב, באתי ללהג. אתמול לא יצאתי להליכה. מסתבר שזאת לא החלטה פשוטה בשבילי. אני הכי פוחדת שכמו כל החלטה שבאה מלמעלה "בכוח" היא תימאס עליי נורא מהר עד שאני אשכח שכל הקטע זה שזה עושה לי טוב.
אני די ילדותית בקטעים האלה, אולי הגיע הזמן להניח למרדנות המטופשת שלי?

גם אני מרגישה יותר טוב. קודם כל, סוף סוף רזיתי, ישתבח שמי. חוץ מזה יש לי יותר אנרגיות. ובעקרון אין לי כאב ראש, אני אומרת בעקרון כי האיקקלומין שלקחתי אתמול גרם לי להרגיש כל כך רע. אני תוהה אם יש איזה קטע שככל שהגוף יותר "נקי" ככה התגובות לתופעות לוואי קשות יותר? גם לריטלין אני מגיבה נורא רע. ואולי אני פשוט כבר נורא מפונקת - נמאס לי להרגיש רע. כאילו, אין לי סבלנות להרגשה רעה יותר.

גם עכשיו יש לי כאב ראש, אז זה פשוט אומר לי (צועק לי) שאני צריכה להתרחק ממסכים הבוקר הזה. וזו החלטה מבורכת בין כה וכה.

_במסגרת העדכונים על התזונה החיונית - מצב הרוח המעולה שלי לא עומד במבחן ההורמונים. הביוץ הביא עצבים קשים מאוד, נטולי סיבה במציאות המוחשית. אולי חסרונו של האיש נותן פה את אותותיו.
מה שכן, זה נרגע מהר מאוד, בתוך חצי יום, ואחרי עוד כמה שעות חזר לי מצב הרוח המרומם. אני תוהה אם את זה אפשר לתלות בתזונה המעולה - את משך הזמן הקצר (יחסית אלי) שבו הרגשתי שאני בסוג של שיבוש._

זה מעניין. אני מרגישה כזו ביצ' של הורמונים עד שאני תמיד תוהה אם אפשר לשלוט בהם, אפילו קצת.
לי זה נראה כאילו להיות עצבנית לפעמים ועצובה לפעמים ושמחה נורא בפעמים אחרות זה פשוט חלק מלהיות בן אדם. לכי תדעי מה באמת גרם לך לעצבים כאלה? מי נכנס לך מתחת לעור בלי שאפילו שמת לב? או למשך כמה זמן היית אמורה להשתיק את עצמך בשביל מישהו אחר עד שזה פשוט פקע? לי זה נראה כאילו הורמונים עובדים כמו מריחואנה או אלכוהול - מין מגבירי מצב רוח. לא ממש משבשי מצב רוח. אני יודעת שהPMS שלי חמור במיוחד בתקופות קשות גם ככה וקליל נורא כשאני במצב רוח טוב או בחופשה.
מה שכן, אף פעם לא שמתי לב לקשר בין הביוץ למצב הרוח ואני אתחיל לשים לב עכשיו. ככל שאני גדלה ככה אני מתקוממת יותר ויותר. אני לא חושבת שנשים צעירות באמת מקבלות חינוך מיני כלשהו - לשים לב לגאות ולשפל של הגוף היה יכול לעזור לי כל כך כשגדלתי.

[גוגוס*]

היו פעמים בהן היה דיון, ואנשים ענו לי תשובות מעניינות ומלמדות
בגלל זה אני בעד לתת צ'אנס אבל תמיד להיות עם היד על הדופק. ברגע ששמים לב שזה הופך מדיון להתנצחות נסוגים. לא שזה כל כך פשוט להבחין ברגע המדויק, אבל מוטב מאוחר מאשר מאוחר מאוד
<ועל זה כן ראוי לי לזכור שאני מלמדת הכי טוב מה שאני הכי צריכה ללמוד בעצמי. אני איומה בקטעים האלה. זה משתפר אבל הבסיס שלי מתנצח מאוד>

הטרול האמיתי הראשון שלי.
זה נורא הצחיק אותי משום מה. חוויות פעם ראשונה של הדור הנוכחי. נשיקה ראשונה, חיבוק ראשון, טרול אמיתי ראשון.
מקווה שאני לא פוגעת בך. אני יודעת שזו חוויה ממש מעצבנת. אבל הכתיבה יצרה מזה משהו עם שפיץ של הומור בקריאה שלי.

[גוגוס*]

מהמם לחשוב כמה דברים שנראו כמו גזירות גורל הם לא.
חכי חכי... זה עוד לא הסוף. אני מכינה לכן מסקנות ראשונות לגבי הארכת מעגל הפוריות בעזרת התזונה. הניסוי יושלם ממש בקרוב ואני אספר.
<גוונים, אני חושבת עליך הרבה בהקשר הזה כי לשתינו יש מעגל קצר.>

אני די ילדותית בקטעים האלה, אולי הגיע הזמן להניח למרדנות המטופשת שלי?
בעיניי, שום כוח התנגדות אינו ילדותי או מטופש. הלוואי וכל הילדים היו מצליחים לשמר את כוחות ההתנגדות הבריאים שלהם.

אני תוהה אם יש איזה קטע שככל שהגוף יותר "נקי" ככה התגובות לתופעות לוואי קשות יותר?
אני לא יודעת אם יש קטע כללי אבל אצלי זה בהחלט כך. אני רואה את זה באלכוהול. הסיבולת שלי פעם היתה ממש גדולה. היום, אחרי כוס אני מרגישה לא טוב. לא סתם מסוחררת אלא ממש לא טוב. הגוף שלי לא עומד ברעל. וזה קורה עם עוד דברים. וזה גם מאוד מאוד הגיוני.

ואולי אני פשוט כבר נורא מפונקת - נמאס לי להרגיש רע.
לא מפונקת. להפך. מחזיקה בכוחות ההתנגדות שלך. במקום מפונקת - בריאה בריאה בריאה. ולמען השלמת התמונה, רק מזכירה לך שבתחילת אותה פיסקה כתבת - אני מרגישה יותר טוב. קודם כל, סוף סוף רזיתי, ישתבח שמי. חוץ מזה יש לי יותר אנרגיות.
אז יופי. יופי טופי שיש עם מה לאזן את ההרגשה הרעה ושאת רואה את זה ולא מדלגת ישר לקטעים הפחות נעימים, ואוחזת בתמונה המורכבת של המציאות שלך.

אני תמיד תוהה אם אפשר לשלוט בהם, אפילו קצת.
אני אישית לא חושבת שאפשר לשלוט בהורמונים או שזה רצוי בכלל. אני כן חושבת שאפשר להיות מודעים לתגובות החיצוניות שהם מייצרים. כשאני מודעת אני מגיבה החוצה הרבה פחות סוער.

לי זה נראה כאילו להיות עצבנית לפעמים ועצובה לפעמים ושמחה נורא בפעמים אחרות זה פשוט חלק מלהיות בן אדם.
גם לי גם לי! אבל אני מודה שזה נראה לי ככה רק בכמה חודשים האחרונים, בעקבות העבודה שלי עם עירית, אז זה יושב עוד קצת עקום. אבל בכל זאת מאוד רך ונעים.
ולגבי השיבוש - כתבתי ככה כי העצבים יצאו על הילדים המתוקים ונטולי האשמה שלי. כלומר - לא מצב הרוח הוא השיבוש, אלא הקושי שלי להישאר מודעת למה שקורה לי ולשחרר את זה באופן סביר שלא יפגע באהובים עלי ביותר.

אני לא חושבת שנשים צעירות באמת מקבלות חינוך מיני כלשהו.
אין מסכימה ממני. ואני לא בטוחה שזה חינוך מיני פרופר. זה חינוך גופני. לשים לב לגוף, להבין אותו, לקבל אותו, לדבר איתו, לשתוק איתו. והמיניות היא כבר בילט אין לתוך זה.
ואגב - גם גברים. אולי אפילו פחות מנשים. ואני לא רוצה בכלל לחשוב מה קורה אצל גברים שאנחנו בכלל לא מודעים אליו רק בגלל שזה לא מעניין אף חוקר/ת. כמו שכתבתי בדף אחר, יש מזה כמה שנים השערות שנבדקות ביחס למעגלי פוריות והורמונים אצל גברים. היינו צריכים להגיע לשנות האלפיים בשביל לבדוק את זה... איזה אבסורד... ותחשבי, נניח שזה קיים, מה הם מחניקים, וכמה קורה אצלם שאפילו לא מקבל שם ומינימום של הכרה. שגם אם מישהו מהם תוהה על זה אין שום ספר לקרוא ושום דף אינטרנט ואף אחד להתייעץ איתו כי הידע לא קיים ולא מתועד.

אני מכינה לבתי ספרייה שלמה של חומרים מדהימים שאני חרדה מהמחשבה שאולי יום אחד יאזלו מההוצאה. ולבנים שלי? יוק. אין לי שום דבר לתת להם. רק ספרים שנכתבו לנשים ועל נשים.

[אישה_במסע*]

מסכימה גבי חשיבותו של חינוך גופני. אני קיבלתי מאמא שלי ספר - בת העשרה. וזהו. את מה שלמדתי בבית הספר עדיף לא להזכיר. את החינוך הגופני שלי אני רוכשת כאן, בבאופן, ובהקשבה לעצמי. אני אשמח אם תרשמי כאן את הרשימה של הספרים האלו - אולי אני אמצא אותם באיזו ספרייה ואקרא

בנוגע לוויכוחים - הם מציו את עצמם ברובם מבחינתי. בתיכון ממש נהנתי מהם, כמו גם בני שיחי, והינו מתסכלים את המורות בוויכוחים מעניינים בהחלט. לאט לאט הצורך הזה נעלם ומצאתי את עצמי נרתעת מוויכוחים שפעם הייתי נהנית מהם. אבל עדיין יש וויכוחים שאני נהנית לקרוא.

אני לא בטוחה אם המחיר של ההשתתפות בדיונים בסיכון גבוהה שווה את התועלת. לעת עתה אני עושה ניסוי בלהימנע מלהשתתף בדיונים בסיכון גבוהה.


ואני שמחה שהצחקתי אותך. אני רשמתי את זה בהומור. לספר על חוויות כאלו הופך אותן למצחיקות, כפי שראוי שהן תהיינה. דברים שלא היו מצחיקים והפכו לכן

[גוגוס*]

אני לא בטוחה אם המחיר של ההשתתפות בדיונים בסיכון גבוהה שווה את התועלת. לעת עתה אני עושה ניסוי בלהימנע מלהשתתף בדיונים בסיכון גבוהה.
ספרי על מסקנותייך כשיהיו לך כאלה. בתקופה הזו גם אני חושבת שהסיכון לא שווה את המחיר. אבל היו לי תקופות אחרות. זה קצת קשור ליכולת ההכלה שיש בזמנים שונים.

ואצלי... עוד יום נהדר, עם תזונה חיונית לגמרי, תחושה חיונית לגמרי, פילאטיס מחייה עצמות ושרירים, וחיבוק מאבא שלי שבא לאסוף את הילדים ואמר לי שאני חסרה לו נורא. נפגשנו לפני יומיים סביב הלידה של אחייני המתוק אבל אני חושבת שהוא כבר מדמיין את החזרה שלנו לאנגליה. הוא לא בזמן הווה, הוא בזמן עתיד. שמחתי שאני לא שם איתו. זה היה עושה אותי עצובה.

[גוגוס*]

זה היה עושה אותי עצובה
אוף. כתבתי את זה ונהייתי עצובה. אולי אני מחניקה איזה עצב קטן. אולי גדול. אולי הדרך של אבא שלי עדיפה. אולי דווקא הוא בזמן הווה שבו הרגש הכי אמיתי נוכח. אולי לא.
לפעמים אין כוח להתמודדויות הגדולות של החיים. לפעמים אני רוצה שזה יבוא לי בקלות. שאני בכלל לא אצטרך לתהות אם יש לי כוח או אין לי כוח ופשוט יהיה לי.
אבל זה לא עובד לי ככה. ואולי בגלל זה אני עצובה.
אני צריכה שהגבינה שלי תפסיק לזוז. כבר הפסקתי לאכול אותה אז לפחות שתישאר במקום. זה לא נראה לי הרבה לבקש.

[מנגו*]

אולי אני מחניקה איזה עצב קטן. אולי גדול. אולי הדרך של אבא שלי עדיפה. אולי דווקא הוא בזמן הווה שבו הרגש הכי אמיתי נוכח. אולי לא.
אני כמו אבא שלך, כבר עצובה שאת נוסעת (ואני אפילו לא מכירה אותך, כמעט). באמת לא יודעת מה עדיף.
לפעמים אין כוח להתמודדויות הגדולות של החיים. לפעמים אני רוצה שזה יבוא לי בקלות. שאני בכלל לא אצטרך לתהות אם יש לי כוח או אין לי כוח ופשוט יהיה לי.
כול מילה בסלע
גם אני מרגישה יותר טוב. קודם כל, סוף סוף רזיתי, ישתבח שמי. חוץ מזה יש לי יותר אנרגיות. ובעקרון אין לי כאב ראש
מיכל, ישתבח שמך לעד איזה יופי.
לי זה נראה כאילו להיות עצבנית לפעמים ועצובה לפעמים ושמחה נורא בפעמים אחרות זה פשוט חלק מלהיות בן אדם. לכי תדעי מה באמת גרם לך לעצבים כאלה? מי נכנס לך מתחת לעור בלי שאפילו שמת לב? או למשך כמה זמן היית אמורה להשתיק את עצמך בשביל מישהו אחר עד שזה פשוט פקע?
שווה גריון המשפט הזה.

[מיה_גל*]

אני כמו אבא שלך, כבר עצובה שאת נוסעת.
גמני

[מיכל_בז*]

גוגוס, קראת את המוסף של הארץ? יש שם כתבה נורא מעניינת של גבריאל בוקבוזה שמדברת על המשבר של גבריות בעדין הזה ובכלל על הדכאניות של להיות גברים. זה נורא נורא מעניין ובעיקר ריגש אותי ההבחנה היפה שהוא עשה על כך שגברים מנוצלים גופנית לצרכי עבודה ומלחמה ונדרשים להדחיק את קריאות הגוף שלהם. לחרוק שיניים ולהתגבר. זה הזכיר לי את זה:
_אין מסכימה ממני. ואני לא בטוחה שזה חינוך מיני פרופר. זה חינוך גופני. לשים לב לגוף, להבין אותו, לקבל אותו, לדבר איתו, לשתוק איתו. והמיניות היא כבר בילט אין לתוך זה.
ואגב - גם גברים. אולי אפילו פחות מנשים. ואני לא רוצה בכלל לחשוב מה קורה אצל גברים שאנחנו בכלל לא מודעים אליו רק בגלל שזה לא מעניין אף חוקר/ת. כמו שכתבתי בדף אחר, יש מזה כמה שנים השערות שנבדקות ביחס למעגלי פוריות והורמונים אצל גברים. היינו צריכים להגיע לשנות האלפיים בשביל לבדוק את זה... איזה אבסורד... ותחשבי, נניח שזה קיים, מה הם מחניקים, וכמה קורה אצלם שאפילו לא מקבל שם ומינימום של הכרה. שגם אם מישהו מהם תוהה על זה אין שום ספר לקרוא ושום דף אינטרנט ואף אחד להתייעץ איתו כי הידע לא קיים ולא מתועד._

[גוגוס*]

מנגו מתוקה, מיה מקסימה, ריגשתן אותי. בהתחלה זה עשה אותי עוד יותר עצובה אבל אחר כך אמרתי לעצמי (וזה גלש גם ביחס לאבא שלי) - אחרי הכל מדובר באהבה. ואהבה זה טוב. היא מן רגש כולל כל כך עד שזה לגמרי סביר שמדי פעם ימהלו אותו רגשות אחרים. אז עכשיו זה עצב. אבל בגדול זו אהבה. וזה כבר העלה בי חיוך. אז תודה.

מיכל, אני אלך לקרוא. תודה רבה. תחום ההתמחות שלי הוא פגיעה מינית. לקח לי כמה שנים בעיסוק הזה כדי להתחיל לראות באמת את הגברים (כנפגעים וכפוגעים), אבל מרגע שהתופעה הפכה אצלי לשלם מגדרי לא יכולתי יותר לחזור אחורה. בכל מקום שבו מישהו מדכא יש שני מדוכאים - המדוכא והמדכא עצמו. זה נכון לפרטים וזה נכון לקבוצות. אמרו את זה לפניי, כמובן, אבל ההבנה שלי את זה היתה מוגבלת מאוד, אקדמית כזו. ואני חוששת שזו עובדה מוגמרת ומעציבה. וזה עצב בלי אהבה. רק עצב.

אני נוסעת לחברתי הטובה בכליל, לנשום אוויר אחר, לקבל מלא אהבה ולתת את כולה בריבית. רק טוב יכול לצאת מזה.
שבת נהדרת לכולכן.

[עדינה_ניפו*]

אוף. כתבתי את זה ונהייתי עצובה. אולי אני מחניקה איזה עצב קטן. אולי גדול. אולי הדרך של אבא שלי עדיפה. אולי דווקא הוא בזמן הווה שבו הרגש הכי אמיתי נוכח. אולי לא.
אני חושבת שהמבט הזה הוא יפה ואמיתי מאד.
אני עצמי ברב המקרים לא מרגישה דברים בזמן אמת ולא שמה לב שאני מדחיקה עד שהאירוע לא עבר ואז הכל עולה. לפני שנים כשלמדתי תיאטרון לא הייתי מרגישה דבר לפני שעליתי לבמה. כל שאר השחקנים היו חרדים, נרגשים וכו... אני הייתי - עסקים כרגיל - לא מבינה על מה כל המהומה. רק הייתי יורדת מהבמה ומתחילה לשלשל
לדעתי אנחנו, אילו מהסוג היותר "חיובי, שמח, אופטימי...." לעתים עוקפים את העצב או הכעס ורק אח"כ הם עולים בכל מיני סיטואציות לא קשורות בכלל. כך אני בכל אופן.

עכשיו לעניין אחר - גוגוס, החזרתי לך מייל ומחכה לתשובה ממך...

[פילטיס*]

אני סקרנית מי זו המורה לפילטיס? והיכן מקבלת? אני מתרגלת כבר הרבה זמן ובקרוב נגמר לי המנוי אשמח לשמוע
תודה

[גוגוס*]

לעתים עוקפים את העצב או הכעס ורק אח"כ הם עולים בכל מיני סיטואציות לא קשורות בכלל
ביג טיים... אהבתי את ה"לעתים" הנדיב שלך

המורה לפילטיס היא
עמוסה בטירוף, ולכן לא טרחתי לפרסם אותה, אבל במקצועות האלה תמיד יש ביטולים ונסיעות לחו"ל. הנה הטלפון שלה אם יתחשק לך פעם. באמת מומלץ בחום (180 שקלים לשעה מלאה, למקרה שחשוב לך המחיר והיא במרכז תל אביב ליד שדרות בן גוריון ודיזינגוף) - אופרי פוקס 0523344709
בדיוק חזרתי משיעור. ווי לי, איזה כיף. אני כבר מתחילה להתגעגע אליה כי אני נוסעת בשישי

[גוגוס*]

היו לי יומיים מדהימים בצפון. שקט ושלווה, רוח טובה והחברה הכי נעימה בעולם. תענוג צרוף.
התזונה? מ-עו-לה ומצב הרוח בהתאם והגוף אומר תודה ואפילו התיישבתי לעבוד וסיימתי משימה גדולה להגשה עד ה 30.8 והכל, איך לומר זאת, דבש!
מקווה שגם לכן היה סוף שבוע מצוין.

[מיכל_בר*]

גוגוס יקרה, קפצתי לכאן רק כדי לעדכן ולהודות.
אתמול ושלשום נהניתי בזכותך מסלט נפלא, שמעולם לא הכנתי מסוגו. הוא כלל: חסה, מנגו, בצל סגול, מלפפון קלוף, פלפל ירוק, עגבניות שרי, כוסברה, לימון, שמן זית ומלח. אהה, וגם מיני אגוזים וזרעונים (ברזיל קצוצים משתלבים נהדר!).
תענוג צרוף.
יבורכו ידייך!

[אישה_במסע*]

גוגוס
ספרי על מסקנותייך כשיהיו לך כאלה. בתקופה הזו גם אני חושבת שהסיכון לא שווה את המחיר. אבל היו לי תקופות אחרות. זה קצת קשור ליכולת ההכלה שיש בזמנים שונים.

לדעתי זה קשור גם במידת הרגישות. אחרי תקופה מספיק ארוכה בלי וויכוחים כל וויכוח נחווה בתור הרעל שהוא, אבל אם נגררים לזה הרגישות מתערפלת.

[גוגוס*]

יבורכו ידייך!
לו הכנתי בעצמי את הסלט הייתי מקבלת בעונג רב את המילים האלה. אבל נראה לי מתאים יותר לומר - יבורכו ידייך! <כלומר, שלך>
וחוץ מזה, איזה כיף לשמוע. שיתוף שעושה חם בלב.

[גוגוס*]

אחרי תקופה מספיק ארוכה בלי וויכוחים כל וויכוח נחווה בתור הרעל שהוא, אבל אם נגררים לזה הרגישות מתערפלת.
כמו גלוטן, כמו סוכר, כמו אלכוהול וסיגריות. אני אוהבת לגלות את הדברים הנוספים בחיים שעובדים כמו התזונה. אני אוהבת לדעת שמה שלא נוגעים בו מספיק זמן מגביר את הרעילות שלו והחושים שלנו מתחדדים לעומתו. זו תמצית החיוניות בעיניי. לדעת שזה לא נעלם לנו, היכולת הזו. שכל עוד אנחנו חיים יש לנו פוטנציאל אמיתי לחיוניות.

[גוגוס*]

וברוח זו אני הולכת לתקתק לי משלוח עצום של אגוזים לבית החדש בברייטון.
תראו מה זה, אני יושבת בתל אביב, ובלחיצת כפתור מוודאת שמשלוח סופר מדויק יגיע לי בזמן לברייטון כשאני מגיעה.
אח, איזה עולם...

[גוגוס*]

אז למען ההגינות - מצד אחד הכל דבש. מצד שני, יש כמה דברים שלא בדיוק.
הפצעונים על הפנים עשו עלי סיבוב נוסף. הם באו והלכו במהירות והעלו את החשד שהם קשורים להורמונים יותר מאשר לתזונה.
הקנאקים בברך ימין, שסוף סוף נעלמו, חזרו גם הם. יש לזה תחושה אחרת, פחות נוקשה, אבל זה שוב איתי.
גם הכאב באוזן ימין חזר וגם הוא בגירסה אחרת, מרוככת ועמומה יותר, אבל נמצא.
בנוסף, מצב ציפורניי הרגליים שלי לא משתפר בכלל ואני חושבת שזה חשוב בגלל שאלו הם הקצוות ומבחינתי משהו בזרימה לא מגיע לשם.

בקיצור - אני לא רוצה להציג מושלמות במקום שבו היא לא נמצאת. אני מהמרת שהגוף שלי הרגיש את הטלטלה והגיב עליה בצורה חיובית מיידית, אבל כשהוא מענטז בנוחות לתוך המצב החדש יש עוד כמה דברים שהוא לא מוכן עדיין לוותר עליהם. בסדר. לאט לאט.

[עדינה_ניפו*]

לאט לאט.
ורוצה להוסיף שלא רק לאט לאט אלא מה שאני מצאתי כחשוב ביותר (וזה בהמשך לשיחתינו מאמש ועוד דברים שרצו לי בראש ושמתי לב הבוקר שלא נאמרו בשלושת השעות שלנו) זאת ההבנה שאנחנו תמיד בדרך!
הרי אין מושלמות, והכי נהדר זה להרגיש את ההקלה ולו הכי קטנה. ומהי ההקלה - ההכרה שאנחנו בדרך, בתנועה. ההכרה בכך שזאת ספירלה שאנחנו לעולם פוגשים שוב ושוב את אותם המקומות ויחד עם זאת אף פעם לא מאותו המקום.

אז כשאני מושיטה יד לאכול משהו שעד היום מהנסיון שלי עורר את הקנדידה או אלרגיה... אני יודעת שבסך הכל הולכת לפגוש עוד סבב של הדבר הזה ממקום אחר ובכלל כל יום כל רגע יש לי את ההזדמנות לפגוש את "התחלואות" שלי ממקום חדש.

[גוגוס*]

שלא נאמרו בשלושת השעות שלנו
הדהים אותי כמה דיברנו וכמה לא הספקנו לדבר

אהבתי מאוד מה שכתבת. אני מציעה ניסוח חלופי לסוף שלך, ומרשה לעצמי בגלל שהנחת את המילה במרכאות.
כל יום כל רגע יש לי את ההזדמנות לפגוש את עצמי/הקשיים שלי _ממקום חדש.
עורך שהתחיל לעבוד איתי על הספר הסב את תשומת לבי להפרדה הקבועה שאני עושה בכתיבה ביני לבין הגוף שלי וגלגלנו שיחה פילוסופית שלמה בנושא. הוא שכנע אותי שזה לא מייצג את התפישה שלי לגבי היחסים בין העצמי לבין הגוף אבל עדיין קשה לי להיגמל מזה. אני מנסה.

[עדינה_ניפו*]

ועוד חלופה

כל יום כל רגע יש לי את ההזדמנות לפגוש את המחשבות שלי _ממקום חדש.

[גוגוס*]

חבל שאני לא יכולה כל יום כל רגע לפגוש אותך _מחדש.

[גוגוס*]

עוד יום חיוני הסתיים לו. היום דווקא ממלאות את ראשי מחשבות פילאטיס. הסיבה - הפעילות הזו חושפת את מערומיי.
אני חלשה. אולי לא חלשלושה, אבל בהחלט חלשה בהרבה מהדימוי העצמי שלי. שרירים רבים כל כך מתקשים לעמוד בעומס מינימלי, חלקם חשובים ביותר.

יש רגעים בהם אני שמחה על כך שהנה, אני מחזקת אותם, ויש רגעים בהם אני חווה צער על כל השנים בהם הזנחתי אותם.

אני מרגישה כרגע צורך עז להיות חזקה על באמת. לא חזקה של להרים ילד או לסחוב מהסופר.
להיות חזקה. מבפנים. מהמרכז. כשכל המערכת תומכת כמו שצריך במרכז הזה. זה כמובן מתכתב עם תהליכים אחרים שלא קשורים לשום שריר פיזי.

כמי שמאמינה שהגוף והנפש שלובים כה חזק זה בזה, אני מרגישה שאני לא יכולה להרשות לעצמי את החולשה הזו. היא תהיה בשלב כלשהו גורם שיעכב את החוזק האחר שאני בונה לעצמי.
או. סיימתי לכתוב ואני בתוך שמחה של העשייה הזו במקום בדכדוך על מה שהוחמץ.
כבר הרווחתי.

וזה גם מזכיר לי את דר' גראהם (בדיוק ראיתי שתרגמו לעברית את 80/10/10) ואת האמירה המאוד חשובה שלו - אם אתם מאבדים משקל בצורת התזונה הזו ונשאר מכם שלד זה לא אומר בהכרח שאתם רזים מדי. זה אומר שאתם אולי חלשים מדי. לכו לבנות לכם שרירים. זה כמובן לא נכון לכל המקרים אבל אני חושבת שלרוב האנשים יש בזה הגיון.
מתחת לשומן שלנו רובנו חלשים. אני עומדת מול החולשה שלי ומודיעה בזאת - מיציתי אותך, גיברת. אני הולכת לפלטס אותך.

[עדינה_ניפו*]

אם אתם מאבדים משקל בצורת התזונה הזו ונשאר מכם שלד זה לא אומר בהכרח שאתם רזים מדי. זה אומר שאתם אולי חלשים מדי. לכו לבנות לכם שרירים.
בדיוק בשבילי, תודה

המון אהבה אישה יפה וחזקה.

[פלוני_אלמונית*]

גוגוס, את מהממת (יעלפו)

[חני_בונה*]

זה בסדר לבקש ממך להיות בחמלה עם החולשה שלך רגע לפני שאת הולכת לפלטס אותה?
באהבה

[גוגוס*]

דינדוש - אהבה גדולה גם אליך.

יעל - תודה, יקרה. וגם - את בעצמך!

חני - אני שונאת את זה שאת רואה אותי. וגם מתה על זה. זה לגמרי בסדר לבקש. אני אשקול את זה אבל יש מצב שזה קצת מאוחר לי מדי. אני כבר עמוק בתוך הפילטוס וזה מרגיש לי כמו חזרה אחורה, כמו משהו שעושים לפני שמזנקים. אולי אני טועה בעניין הזה.

[גוגוס*]

איזו חוויה היתה לי היום. עד הערב, כרגיל, חיוני להפליא. נפגשתי עם חלוקית, שעצם הקירבה אליה היא מגבר חיוניות רציני והייתי סחוטה מעייפות מכל התיזוזים אבל גם שמחה.
ואז הגיע הערב. פגשתי חברה טובה והחלטתי משום מה להזמין מנה של חציל קלוי על האש ופטריות במחבת. מנה מאוד תמימה שמבחינתי יש בה רק בישול.
ומה שזה עשה לי... לא יאומן.
קודם כל, האף שלי התחיל לעקצץ. אחרי זה התחיל לצרוב לי הגרון בצורה קיצונית. נאלצתי לכחכח כל כמה דקות והרגשתי בערה ששום מים לא הרגיעו. אחרי זה הרגשתי שאני פשוט מתייבשת לגמרי. הפה והגרון והגוף כולו. הרגשתי צורך לשתות באר.
בקיצור - תזכורת חזקה מאוד למה שגלום במזון מבושל. אני בסך הכל שבועיים וחצי בתוך החיוני חיוני הזה אבל במצב שלי זה כנראה מספיק. זבנג רציני ביותר.

[חני_בונה*]

מייל בדרך לא יודעת למה אבל לוקח הרבה זמן לכתוב כאן..

[בשמת_א*]

לכי תדעי מה שמו לך בזה... כשגיליתי שבקייטרינג בבתי הארחה שמים סוכר באיזו מנה מלוחה שבחיים לא הייתי מאמינה שמישהו ישים בה סוכר (מה זה היה? במרק עוף? לא זוכרת), התחלתי להבין מה פירוש ההבדל בין "אוכל ביתי" לאוכל של מסעדה.

[מיכל_בר*]

כן, מאין לך שזה הבישול ולא מיני אבקות מפוקפקות או שמני מכונות, למשל?

[אישה_במסע*]

מסכימה עם בשמת ומיכל בר. ומוסיפה את הפטריות - האלים יודעים אילו באילו חומרים ריססו אותם.

[גוגוס*]

מקבלת את זה שלא בהכרח הבישול אחראי למהומה. התזכורת היא לאו דווקא לרמת הקסטרופה שבישול מביא איתו.
התזכורת היא לכך שבכל פעם שאני אוכלת מזון מבושל כשהגוף שלי פיקס אני מרגישה פחות טוב. זה לעפמים מאוד עדין ודורש השוואה כדי להבחין בכך.
למשל, אם במצב הזה אני אוכל אפונה שבושלה קלות במים בבית, אני בוודאי לא ארגיש גרוע כל כך.
אבל, וזה אבל גדול - אני בטוח ארגיש פחות טוב מאשר אם אני אוכל במקום האפונה ירקות או פירות טריים. האפונה מכבידה יותר מכל פרי או ירק חי.
ואת זה אני אומרת על עצמי ולגמרי מניסיון
אני מודעת לכך שזו תחושה שלא תהיה נוכחת בכלל אצל מי שלא ניסה מעולם מאה אחוז תזונה חיה. זו תחושה השוואתית. אין כאן משהו אובייקטיבי.

ואגב סוכר במזון - בתחילת ימיו של הדף הזה בשמת סיפרה כאן על סוכר בשייק פירות. בדיוק נתקלתי בזה בקפה גימל ברמת אביב. חברתי הזמינה שייק משלושה פירות וקיבלה משהו שלא ניתן היה לשתות מרוב מתיקות. מזל שזה היה כל כך בולט. היא שאלה וענו לה שאכן מוסיפים סוכר לשייק. היא שאלה למה וענו לה - כדי שיהיה טעים.
יש לי הרבה מה לומר על התשובה הזו אבל אני חושבת שבדף הזה אין צורך.
היא החזירה את השייק וקיבלה חדש עם טעם של פירות במקום עם טעם של סוכר. הזעזוע לא חלף עד היום.

ואם כבר בעניין אז עוד אחד - יצא לי לצפות עם סבתי בת התשעים באיזה פרק ישן נושן של מאסטר שף. רושפלד בישל שם מן אריסה כזו או מה שזה לא יהיה.
בחיים שלי, אבל חיים שלי, לא ראיתי בן אדם שפוי ממליח מנה כמו שהוא המליח. זו בסך הכל היתה מחבת גדולה. המצלמה מתקרבת לו ליד ומראים אותו שופך פנימה כמות עצומה של מלח. ואחרי זה עוד אחת כזו ואחריה עוד אחת. ובסוף, אחרי עוד שתי דקות בישול, הוא עשה גימור נוסף עם מנה כזו של מלח. הייתי בשוק. ממש נשמטה לי הלסת. וכולם טועמים ומשבחים ואני חושבת לעצמי - מה אתם מתלהבים? לא יכול להיות לזה שום טעם חוץ מזה של המלח. אם ככה הוא מבשל במסעדות שלו אז שומר נפשו ירחק.

[גוגוס*]

ולמשהו אחר, שקשור למייל המתוק עד מאוד שקיבלתי מחני. ענייני חמלה.

היום נסענו לצופן הרחוק לבקר חברה שגם מטפלת בכל מיני שיטות אלטרנטיביות. אותה אחת שהזמינה אותי לעשות חיבור מחדש, שממנו יצאתי בתחושה של הארה מפעימה.
מפה לשם, בעודי מתפעלת מחדש הטיפולים החדש שלה, יצא שהאור כבה וקיבלתי טיפול. זה היה טיפול מאוד כללי, שבעיקרו פשוט משרה רוגע ושלווה עמוקים.
בתוך זה פתאום עלתה חני בעיניי רוחי וחשבתי על החמלה החסרה ההיא ופשוט זרמתי לתוכה. אז היו לי איזה עשרים דקות של מנוחה שלמה ומגע בגוף שעוררו בדיוק את מה שכנראה היה חסר והרגשתי שאני משלימה איזה פער נחוץ.
אז חני יקרה, תנוח דעתך. עשיתי שיעורי בית והרגשתי בלמידה. תודה מקרב לב על מה שכתבת כי זה בחיים לא היה צף אצלי מעצמו.

[גוונים*]

איזה באסה שצריך להיות חשדניים עכשיו גם כלפי שייק פירות תמים...
אני מרגישה בזמן האחרון שכבר אין מנה שאני יכולה להזמין בלי לשאול מיליון שאלות לפני...,
יחד עם בעלי הצמחוני ביותר, בכל ביקור בבית קפה או מסעדה אנחנו מבלים לא מעט זמן של חקירות את המלצרים המסכנים עד שמצליחים לגבש הזמנה...

[מיכל_בז*]

אני החלטתי לשלב את בעייתיות המזון עם מגמת החסכנות החדשה שלי וזהו, לא אוכלת יותר בחוץ. מצד שני, כשאבא שלי משלם... יותר קשה להתנגד.

גוגוס, טעים אצל רושפלד. אבל אתן יודעות מהממש ממש ממש טעים? התפריט הטבעוני אצל אורנה ואלה. כל כך טרי וטעים. אחחחח... ובכלל, חשבתי עלייך היום כשדודתי האהובה סיפרה שהיא הפסיקה לאכול מבושל כי זה פשוט עושה לה כאב בטן. האמת שהיא סיפרה מה היא אוכלת כל כך קינאתי בה - באמת! מנגו וגאודה עיזים ורסק עגבניות ואבוקדו והמון שמן זית. העניין הוא שהיא נורא רזה והיא לא רוצה לרזות אז היא אוכלת המון שומן טעים. האינסטינקט הראשוני שלי היה קנאה בתפריט שלה. ואני אוכלת בכלל לא רע.

[גוגוס*]

אני מרגישה בזמן האחרון שכבר אין מנה שאני יכולה להזמין בלי לשאול מיליון שאלות לפני...,
מזדהה. מזכיר לי שהרבה פעמים אני מזמינה סלט ובמקום לנג'ס על הרוטב (שתמיד תמיד מכיל איזה חשודים מיידיים) אני פשוט מבקשת שמן זית ולימון. זה תמיד טעים לי.

גוגוס, טעים אצל רושפלד
בטח טעים! גם אני אכלתי אצלו. פעמיים. אבל זה היה מזמן, הרבה לפני ששמתי בכלל לב למלח. אני חוששת שהיום יהיה לי קשה מאוד אצלו. זה קורה לי בהרבה מסעדות ואחרי שצפיתי בתוכנית אני מבינה גם למה.
היתה פעם כתבה שרחל טלשיר עשתה על המלח במסעדות. והיא מצאה שהסיבה לתוספות הגדולות היא שככה אנשים מזמינים הרבה יותר אוכל. מה שכן, אצל השפים הגדולים שאמורים להיות רגישים לטעם, נמצא נימוק ממש מתסכל לעניין הזה - הם טענו שהיו שמחים לקצץ במלח אבל שחוש הטעם של הציבור כל כך רגיל עד שברור להם שאנשים יצאו מארוחה כזו ויגידו שלא היה טעים. כלומר, יש איזה מלכוד 22 כזה שכולם תקועים בתוכו ונדמה שאף אחד לא מוכן לחרוג מהשורה ולאתגר את הלקוחות עם הטעם האמיתי של האוכל.

[גוגוס*]

היה לי יום מקסים. מלא אור ומשפחה וחברה ואוכל משו משו ותחושה טובה בגוף ואני ממש בטוב.
וגם... אני קוצרת פירות ראשונים מהפילאטיס. תמיד כשאני מכינה את השייק בבוקר אני מנצלת את הזמן הזה, של עבודה על אוטומט, לעבודה של רצפת האגן. אני אוהבת להעיר אותה בבוקר אבל זה לרוב לא פשוט. אני מרגישה את השרירים מנומנמים כאלה מסרבים קצת לשתף פעולה בהתחלה.
היום להפתעתי הרבה קיבלתי מהשרירים שיתוף פעולה ממש יפה. כאילו לא נדרשה להם התעוררות אטית והם היו נכונים לפעולה ממש מייד. זה ריגש אותי. האמת, זה ריגש אותי מאוד. אני אוהבת מאוד לראות את מה שלא זז הרבה זמן (ברמת התהליך) מתחיל לנוע.

עניין אחר לגמרי - הבהירו לנו מברייטון שיש מצב שיעבור חודש שלם עד שנדע משהו לגבי מקומות בבית הספר. זה אומר חודש נוסף עם הבנים בבית. לאחותם מחכה כבר הגן הקסום שלה. האיש שאל אם זה לא מטריד אותי ועניתי לו שממש לא. כאלה ילדים זהב, בחיי, ממש בא לי על זה. יש לי כאלה יחסים משונים עם הרעיון והיישום של חינוך ביתי. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה עוצר בעדי מלצלול לזה. לפעמים יש לי תשובות טובות אבל לפעמים ממש לא. סתם משתפת כי זה ברוח האתר. לא קשור בכלל לענייני הדף. אני חיונית כשהם איתי ואני חיונית כשהם לא. לגבי החיוניות שלהם - את זה נדע, כנראה, עוד מעט. הבכור פרח השנה בבית הספר. כמעט עשה לי חשק לחזור ללמוד בעצמי. המרכזי יגלה בקרוב. אני מאחלת לו הנאה דומה לזו של אחיו. הם ממש יודעים איך לגלגל את השנים הצעירות ועד כיתה גימל זה הרבה יותר דומה לגן מדליק מאשר לבית ספר. ימים יגידו.

[גוגוס*]

תראו איזה קטע, רק דיברתי. שורות הסיכום בביקורת על מסעדת פאסטל החדשה במוזיאון תל אביב -

"השף הצעיר הכניס הרבה מאפיינים מהמטבח הצרפתי למסעדה תל אביבית, האמיץ שבהם הוא תיבלון עדין מצומצם בנתרן, כזה שמשמר את טעמו של המרכיב המרכזי"

מי היה מאמין שבכדי לצמצם במלח נדרש אומץ?

[תפילה_לאם*]

מזדהה מאוד עם עניין הקושי לאכול מחוץ לבית.
כרגע אני בגישה, שאם אין מרכיב מוצהר שאני מעדיפה להימנע ממנו - אזמין את המנה, גם אם יש סבירות גבוהה שיש בה משהו שלא התכוונתי לאכול.
אבל הגישה הזאת בעייתית, כי סיכוי אדיר שבגללה אכלתי סוכר ב... מרק הבצל, שהזמנתי השבוע ב"קפה ג'ו".
יצאתי משם מלווה בחשק לפתוח איזו מסעדה, שבתפריט שלה אפשר יהיה למצוא מנות למאכל , למשל, לקינוח - סלט פרות טרי בהרכבה אישית.

[גוגוס*]

תפילה יקרה, העם איתך!
אני בעד המסעדה שלך. הרבה פעמים אני מייחלת למזון שפוי מחוץ לבית וגם אני השתעשעתי פעמים רבות במחשבה על פתיחת מסעדה כזו.
אז הנה, יש מסעדה שממליחה באופן שפוי (או לפחות צהירה כך ומשתדלת) ואני מקווה שלא ירחק היום ומזון אמיתי יהיה המגמה הרווחת.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

מצטרפת כדי לשתף שביום הראשון לגן של בת השלוש שלחתי אותה עם לחם שאור שאפינו וחמאה, מקלות סלרי וגזר (אורגאנים).
היא נחתה לארוחת בוקר בה הילדים קיבלו עוגת שוקולד (!) שאחת האמהות אפתה (זה אחרי שבימי ההסתגלות לפני גם חולקו ביסקוויטים בארוחת הבוקר). הקטנה שלי ישבה וכרסמה בהנאה את הסלרי והגזר אבל כמובן שאחר כך הרימה אלי מבט שואל אם מותר לה לאכול את עוגת השוקולד.
אני גרה ביישוב שאני מחשיבה כמורכב מאנשים משכילים ומודעים. מטריף אותי שזה לא נראה להם הזוי שילדים יקבלו מנת סוכר לבן כל בוקר בגן.
לא מבינים כמה זה מזיק.
הרי אם הם היו רואים שעה טלוויזיה בגן כל בוקר, בטח היו מזדעקים.

[עדינה_ניפו*]

גוגום יקירתי, הלוואי שהייתי יכולה לקחת אותך לאריזונה לסיבוב מסעדות
מסעדות מדהימות שכל התוצרת היא מקומית (אם לא מהגינה של המסעדה עצמה), אורגנית... יש מסעדות של אוכל חי (לא אכלתי בהן בעצמי כי זה לא היה באופנה כשגרתי שם אבל אחי שאכל רק חי ואח"כ רק פירות כמה שנים סיפר טובות עליהן)
ולכולן מטבח פתוח בו את רואה איך כל מנה מיוצרת, מורכבת...
ואין דבר שאת כלקוחה לא יכולה לבקש שיורידו או ישנו בהתאם לצורך או רצון שלך.
זה מסוג הדברים שאני מתגעגעת אליהם.
זה פינוק אמיתי.

ואגב, הכל במחירים אפשריים לגמרי, לא מופרכים. פה זה נשמע כמו חלום. שם זה היה היום יום שלי. כשחייתי באריזונה אכלתי כמעט כל יום מחוץ לבית (רווקה צעירה, נו)

[גוגוס*]

אנשים משכילים ומודעים.
משכילים במה? מודעים למה?
הרי בדברים האלה, כל שנדרש הוא להיתקל במידע הרלבנטי, שגם מוגש בצורה משכנעת אבל לא מטיפנית. זה לא פשוט כמו שזה נשמע.
משתתפת בתסכולך. מצפות לך עוד שנים ארוכות של התסכול הזה כל עוד אתם בתוך המערכת. אני מציעה נשימה עמוקה והרבה חמלה.
ואם יש לך כוח - לעשות מה שאת יכולה כדי לשנות את המצב. זו שליחות גדולה בעיניי. אני עצמי נחלתי כישלון חרוץ בנושא.
ואני אומר לך גם למה - כי מבוגרים מפיקים עונג מיוחד מהתבוננות בעונג של הילדים כשהם אוכלים סוכר. תסתכלי על זה פעם, על החיוכים והמבט של המבוגרים במצבים האלה. ורובם לא מוכנים לוותר על התענוג הזה.

[גוגוס*]

פה זה נשמע כמו חלום
גם באנגליה...
מתי אנחנו טסות לאריזונה ביחד?

[אישה_במסע*]

גוגוס, לא מספיק להיתקל במידע. צריך להסכים להפנים לא רק שסוכר זה רע - בערך כל אדם משכיל ומודע מסכים עם זה. צריך להיות מוכנים להתאמץ. כי לשנות דורש מאמץ. יש מקרים בהם אם יש אמא שמרימה את הכפפה אז ההורים שמחים על השינוי. אבל ברוב המקרים ההורים נהנים כל כך מהעונג של הילדים, וקשורים מידי לסיפורים שלהם על חיוניות הממתקים לילדות בריאה, שהם לא מוכנים ומתנדים אקטיבית לשינויי..

בנוגע לאוכל בחוץ - למה בכלל להתחיל עם זה? כמעט אף פעם לא יצא לי לאכול בחוץ <יש סיכוי שזה קרה פחות מעשרים פעמים כל חיי> ואני לא רואה סיבה להתחיל. זה בזבוז של כסף עצבים ובריאות.

[גוגוס*]

צריך להיות מוכנים להתאמץ
לא בדברים האלה. יותר קל לא להכין עוגת שוקולד לגן מאשר כן להכין. זה האקסטרה. זו טירחה מיותרת שניתן למנוע בקלות בלי שום קשר להפנמה שעליה את מדברת.

בנוגע לאוכל בחוץ - למה בכלל להתחיל עם זה?
כי זה מענג בצורה בלתי רגילה. כשהגוף שלי עבד אחרת ולא היה כל כך רגיש טעמתי דברים מסחררים שגירו את הסקרנות שלי לגבי אוכל ותרבות ועוד ועוד. ואני שמחה בחוויה הזו מאוד. ושמחה גם כשהיא לא התאימה יותר וידעתי להיפרד ממנה לשלום.
למשל... בשיטוטים בחו"ל, חלק מהחוויה שלי פעם היה המפגש עם אוכל רחוב. שום דבר לא הרתיע אותי וטעמתי דברים מרגשים ויצרתי על הבסיס הזה קשר עם אנשים מקומיים ועם מטיילים אחרים. עוד חוויה שלא הייתי רוצה לוותר עליה. היום אני לא יכולה לאכול את הדברים האלה כי אני ארגיש רע תכף ומייד. אז אני שמחה שהיא היתה וחוויתי אותה.

[אישה_במסע*]

איך את מודדת מאמץ? כי אנימודדת מאמץ נפשי. את יודעת כמה כוח רצון ואומץ צריך כדי להיפרד מפרדיגמה? אם מישהי מאמינה שאמא טובה מכינה לילדים שלה עוגות שוקלד, המאמץ והייסורים שבלא להכין עוגה יהיו עצומים. המאמץ שבהכנה כל כך זניח שאפשר פשוט לא להתייחס עליו.

איכשהו, החוויה הזו לא נשמעת לי מענגת במיוחד. הסדר הנכון נראה לי הפוך, קודם להכיר אנשים, להתארח אצלם, ואז, אם הם מציעים לחם ומלח, לאכול את האוכל שלהם.

[גוגוס*]

אם מישהי מאמינה שאמא טובה מכינה לילדים שלה עוגות שוקלד, המאמץ והייסורים שבלא להכין עוגה יהיו עצומים
מבינה מה את אומרת אבל מניסיוני בגנים ובבתי הספר לא התרשמתי שזה ככה. אולי אני טועה. בתחושה שלי זה פשוט הרגל. ואם הגננת היתה אומרת - תודה רבה על המחשבה, אין צורך, אנחנו מעדיפים גן בלי סוכר, האמא שהציעה היתה חווה הקלה.
בגנים שבהם העניין הזה בא מהגננת ומהמורה (בהחלט פגשתי כאלה) אף הורה לא התנגד ולא מחה. המחאות שאני נתקלתי בהן הופיעו כאשר הורים ביקשו להימנע מהדברים האלה. וגם אז, הנימוק הקבוע היה "תנו לילדים להיות ילדים". כאילו שילדות וסוכר זה מהתורה.

קודם להכיר אנשים, להתארח אצלם, ואז, אם הם מציעים לחם ומלח, לאכול את האוכל שלהם
דיברתי על אוכל רחוב. זה משהו שאת קונה ממקומיים שמבשלים בחוץ למקומיים אחרים את האוכל המקומי.
אם תבואי אליהם הביתה יש מצב שתקבלי באמת לחם ומלח. וזהו. וזה אכן לא נשמע מענג במיוחד

[אישה_במסע*]

יש ויש. אין לי סטטיסטיקה, אבל כמו שקראתי על מקרים בהם פשוט שינו, שמעתי על מקרים בהם הייתה התנגדות ממש. הסיבה להתנגדות היתה הפרדיגמה שילדות טובה חייבת לכלול הרבה ממתקים מזיקים.

למה לחם ומלח וזהו נשמע לא מענג? לי זה נשמע מגניב ממש, במובן האנתרפולוגי. ולקנות אוכל זה לא משהו שנראה לי קשור לחיים שלי.

[גוגוס*]

הפרדיגמה שילדות טובה חייבת לכלול הרבה ממתקים מזיקים
אני לא מכירה אף הורה שאוחז בפרדיגמה כזו ואני מכירה המון הורים. מה שאני כן מכירה זה הורים שאוחזים בפרדיגמה שמעט ממתקים זה ממש בסדר ואולי אף רצוי, אבל המעט שלהם שונה מהמעט שלי (וכנראה גם משלך).

לי זה נשמע מגניב ממש, במובן האנתרפולוגי
במובן האנתרופולגי - סופר מגניב. במובן הרגיל זה פשוט שעמום בפה. אז קולינרית זו לא חוויה שיש בה טעם עבורי ולכך התכוונתי.
מזכיר לי שבגואטמלה התארחנו אצל משפחה ובבוקר הם הגישו ארוחת בוקר. הבוקר התחיל בארבע, כשהגבר יצא לשדות, ואנחנו יצאנו לנסיעה ארוכה למקום מפעים שנקרא "דלת האלוהים". הגישו לנו עוף שלם וטורטיות תירס יבשות. זה היה מגעיל ודחינו בנימוס את העוף אבל אנתרופולוגית זה היה מרתק. גם ברמת האינטראקציה המשפחתית שהיתה שם וגם ברמת בחירת המזון.

[גוגוס*]

אישה יקרה,
אם אני לא אארוז יהיה לי מחר יום מלחיץ. אז שולחת לך חיבוק חם ועונה כבר מחר אם את עוד משאירה פה מחשבות.

ומסכמת את היום המאוד מאוד עמוס הזה בשמחה גדולה על מה שאכלתי. האמת היא שרעבתי היום שוב כי הכל הסתבך ולא רציתי להקשות על הגוף שלי בעומס מיותר של מזון לא מתאים. שתיתי שייק גדול בבוקר ולא הצלחתי להגיע למשהו מתאים עד חמש. זה לא היה נעים אבל גם לא נורא. פיציתי בחמש בהמון ענבים טעימים ואחרי זה סלט גדול בבית ועוד קצת צימוקים.

ויש לי גם מיני סיכום של התנסויות המזון/מעגל פוריות שלי. תזונה מדויקת בהחלט מרחיבה את המעגל שלי. הוא עומד לרוב על 23 או 24 ימים. קצר, ולתחושתי מתיש את הגוף. תזונה טבעונית נטולת סוכר/גלוטן, אבל כולל מבושל בכמויות קטנות, מרחיבה לי את המעגל למשהו שנע בין 25 ימים ל 28. עשיתי כבר שלושה נסיונות כאלה. טבעוני לא מדויק (= כולל סוכר וגלוטן) שכולל מבושל כמה שבא לי. טבעוני מדויק שכולל מעט מבושל, ועכשיו את זה עם התזונה המדויקת לגמרי. בכולם המעגל שלי התרחב מעבר למה שאני מכירה בדרך כלל.

עוד משהו מהניסוי האחרון שכלל אכילה שכולה חיונית לגמרי - אומנם נותרו העצבים של לפני הביוץ אבל נעלמו חלוטין אלו של לפני הוסת. זה מאוד מאוד נעים לי. לא היה כלום. שום דבר לא דגדג לי. מה שעוד נעלם זה כל מיני מיחושים לפני. לא בדיוק כאבים אבל תחושה, לא תמיד נעימה, שתכף זה בא. במצב הנוכחי - כלום. לולא מדדתי טמפרטורה סביר שהייתי מופתעת. נעלמו גם הצורך בכמויות גדולות של מזון לפני הוסת.
בקיצור, הבנתן. משהו שם היה רגוע מאוד מאוד. זה שימח אותי והיה לי נעים מאוד. פעם ראשונה, לדעתי, מאז שהתחלתי ללדת. משהו בזה הרגיש לי טבעי. זורם יותר עם מה שיש במקום מתנגד. קצת קשה לי להסביר כרגע אבל זה מצא חן בעיניי.

[תפילה_לאם*]

ואם הגננת היתה אומרת - תודה רבה על המחשבה, אין צורך, אנחנו מעדיפים גן בלי סוכר
אפשר לקבל את כתובת הגן הזה???

ביום הראשון ללימודים נטל הקטן סוכרייה מהסלסלה שהוחזקה בפתח שער בית הספר, בעת שנכנסנו שמה עם אחיותיו הגדולות.
כשהוא הגיע לגן המתינה לו סוכריית טופי מוצמדת ללוח ליד שמו.
ובתום המפגש זחל כל ילד במנהרה, הגיע אל קופסה שייצגה את מבנה הגן וקיבל מתוכה סוכרייה על מקל.
אין מצב שהייתי מצטיידת מראש במקלות סלרי אורגניים והילד היה מהסס אם לאכול אחריהם גם ממתק.
מדיווחיו הבנתי שבימים הבאים קיבל "רק" סוכריית עדשים. ברררר...
לא רואה את עצמי מתחילה להתמודד עם זה.

גם בגן שאני עובדת בו היום, מצאה לנכון הגננת המשלימה לאסוף את הילדים בתחילת היום אל מקום המפגש ולהקריא להם סיפור תוך שהם מקבלים ביסקויטים לכרסום.

לא נראה לי ש אנשים משכילים ומודעים_ חושבים _שסוכר זה רע - בערך כל אדם משכיל ומודע מסכים עם זה
נראה לי, שהרוב הגדול חושב שאפשר ומתאים לצרוך סוכר "במידה". וקרוב לוודאי שהם לא מחשבים בדיוק מהי המידה שהם מגדירים וכמה צורכים הילדים בפועל, ומה מידת החפיפה בין הכמויות האלה. ואני מניחה גם שהם לא יחשיבו כריך מלחם אחיד מרוח בחומוס/ גבינה/ טונה במיונז (בעצם מיונז בטונה), שהילד אכל בגן כסוכר.

[אישה_במסע*]

מעניין מה שאת כותבת על מעגל פוריות. המעגל שלי ארוך מתלכתחילה. לרוב 31-32 ימים. אני לא מכירה עצבים לפני ווסת. מקריאה פה גיליתי שהקקי שלי נהיה רך יותר לפני וסת, אבל זה קרה רק בצבא, כשאני אוכלת אוכל לא ממש אכיל. וגם אז זה בגבול ההיגיון ולא שמתי לזה לב בכלל עד שקראתי באיזה דף פה ששלשולים הם אחת מהתופעות הקדם וסתיות.


בנוגע לממתקים - ברור שההרבה זה ההרבה שלי, לא שלהם. הדגש הוא על זה שאם לא נותנים לילד ממתקים אז עושים לו עוול. בעוד שאני נוט הלחשוב שלתת לילד ממתקים זה לעשות לו עוול.
בנוגע לחוויות קולינריות - אני לא נוטה לחפש אותן. אני מעדיפה להשאיר את האוכל אוכל.

[תפילה_לאם*]

בעניין אכילה מחוץ לבית - אני רוצה להתייחס לאכילה במסעדות בארץ, מעין "יציאה לדייט" בלי הילדים או אתם.
מבחינתי, יש כאן פינוק, שנובע קודם כל מעצם הרעיון, כי לתפיסתי יציאה למסעדה היא מותרות.
מעבר לזה, הרי באמת נחמד לי שמישהו אחר טורח לקנות את המצרכים, לבשל, להגיש, לשטוף כלים.
ובמסעדה סביר שאוכל לבחור מאכלים מיוחדים, שלא הייתי מתאמצת להכין בבית לארוחה יומיומית. וזה כיף.
ועוד עניין: כשאנחנו אוכלים בבית, לא תמיד יוצא לנו לשבת לאכול יחד כזוג, וגם אם כן - הרבה פעמים הארוחה קצרה יחסית. אוכלים וזהו.
במסעדה יושבים בניחותא, מדברים.

[תפילה_לאם*]

יופי לך, גוגוס, על החוויות המוצלחות.
שתהיה גם אריזה מוצלחת ומהירה ו... דרך צלחה!

[גוגוס*]

אפשר לקבל את כתובת הגן הזה???
את עוברת לתל אביב בקרוב?
היתה לנו גננת אחת כזו שהודיעה להורים שכשהילדים שלהם אוכלים סוכר הם נהיים היפר אקטיביים, ככה בקטנה, למקרה שהם לא ידעו. ועוד הוסיפה שאין לה שום כוונה להקשות על עצמה עם ילדים היפר באופן מלאכותי. זה היה יפה כי היא לא התרכזה במה שבמחלוקת (לכאורה) - בריא או לא בריא? גרוע או לא נורא? ובמקום זה התמקדה בחוויה שלה ובמה שזה גורם לגן. כולם שיתפו פעולה ממש יפה כי מי רוצה להקשות על הגננת? הרי הילד שלו יסבול מזה כמו כולם.
והיתה גם מורה כזו שפשוט אמרה שהיא לא רואה בזה שום צורך והיא קובעת. אפילו בימי הולדת היא לא איפשרה להביא עוגה וביקשה במקום זה שהילדים יכינו פעילות מעניינת, אפשר עם ההורים. ואם ממש מתעקשים לחלק משהו לילדים זה יהיה משהו קטן שקשור לפעילות ולא שום דבר אכיל ובטח שלא מתוק.

"יציאה לדייט" בלי הילדים או אתם
חברה טובה שלי, חובבת מסעדות ופאבים, עשתה משהו מדהים - היא וזוגה מזמינים פעם בשבוע בייביסיטר בשביל לצעוד שלוש שעות על הים. היא טוענת שהאיש שלה מדבר בקלות יותר דווקא כשהוא בתזוזה ושזה נעים שאין שום דבר שמסיח את הדעת מלב העניין - הם והזוגיות שלהם. לטענתה זה הכסף הכי נהדר שהיא בזבזה אי פעם על בייביסיטר ושהיא ממש מחכה לבילוי הזוגי הזה.

[תפילה_לאם*]

היתה לנו גננת אחת כזו
מדהים.

היא וזוגה מזמינים פעם בשבוע בייביסיטר בשביל לצעוד שלוש שעות על הים.
זה רעיון מעולה, אבל מצריך שינוי מחשבתי וויתור על שאר היתרונות שבמסעדה. זה בטוח לא משהו שנעשה פעם בשבוע, אבל כבר קרה שהלכנו ברגל למסעדה בעיר, וזה היה טוב לשלב בין שני הדברים.

[גוגוס*]

אני לא מכירה עצבים לפני ווסת
גם אני לא הכרתי עד ללידות שלי. מעניין אם יש לזה קשר או שזה מקרי לגמרי.

אם לא נותנים לילד ממתקים אז עושים לו עוול
כן. אני בהחלט מכירה המון הורים כאלה. מבינה עכשיו למה התכוונת.

לתת לילד ממתקים זה לעשות לו עוול
אני מסכימה בעיקרון אבל לא בפועל. אני חושבת שהעסק הזה מורכב יותר מאשר רק התזונה. למשל, לו הצלחתי להציג את אי נתינת הממתקים בצורה מיטבית סביר שהייתי מסכימה איתך עד הסוף. אבל ילדים מבינים בצורה מוגבלת את הנימוקים שיש ברשותי וכאשר אני מונעת משהו שמונח לפניהם זה קצת יותר מסובך.
מה שכן, אני מסכימה איתך שלתת לילד ממתקים בעצמי, משל היו פינוק, זה לעשות עוול. והנה, גם את זה אני עושה לעתים, בעיקר עם שוקולד איכותי (שגם הוא מלא בסוכר לבן). למה? ככה. כי אני יותר מורכבת מהעקרונות שלי. ורוב הזמן אני חושבת שזה ממש מזל שאני כזו כי אחרת הילדים שלי היו משתגעים. ובטח גם אני

אני מעדיפה להשאיר את האוכל אוכל
כיום - גם אני. אבל לא תמיד הייתי כזו. וכאמור, גם על המורכבות הזו אני שמחה. ועל כל חוויה שחוויתי ובשעתו נהנתי ממנה.

[מיכל_בז*]

גוגוס, עוד כמה ימים יש לנו אותך פה בדף? צריך להתכונן!

[גוגוס*]

עושים מסיבת יומולדת שלוש ב 9.9 ואז.

[גוגוס*]

מי מביאה עוגת שוקולד?

[מיכל_בז*]

מסיבה בברייטון על החוף? אני יכולה להביא עוגת בננה-תמר נאה. או פשוט להביא בננות ותמרים. ומנגו, כמובן.

[מנגו*]

ומנגו, כמובן
ברור שאני באה

[גוגוס*]

מנגו, כמובן
שמנגו תבוא בעצמה.

[גוגוס*]

קטעים, כתבנו ביחד...

[אישה_במסע*]

גוגוס, ברור שאי אפשר לחיות תמיד 100% לפי העקרונות וכו', אבל העקרונות מראית כיוון, כמו מצפן, וזה חשוב. ואני חושבת שלתת לילד מתקים זה לעשות לו עוול, אבל גם לגרות אותו בהם ולא לתת זה עוול, ולפעמים כל מה שנשאר זה לבחור את הרוע הקטן היותר.

ואני למשל חושבת ששוקולד איכותי זה ממש לא מזיק, כי כמות הסוכר שבו לא גדולה, וסוכר זה לא רעל.


בנוגע לדייטים - מה עם פיקניק? לארוז תה, מתוקים כלשהם <למשל, תמרים, דש, או שוקולד איכותי>, ללכת לאיזו פינה שקטה, ולשבת לדבר?

[גוגוס*]

מה שנשאר זה לבחור את הרוע הקטן היותר.
מה שנשאר זה לבחור את הטוב הגדול ביותר

שוקולד איכותי זה ממש לא מזיק, כי כמות הסוכר שבו לא גדולה, וסוכר זה לא רעל
במאה גרם שוקולד מריר איכותי יש עשרים או שלושים גרם סוכר. בעיניי זה טונות. לא משנה איך את מגדירה את זה, רעל או לא, זה סוכר לבן מזוקק נקי והוא בהחלט מזיק. שוקולד איכותי הוא בעצם שוקולד איכותי יחסית
אני אישית לא חושבת ששוקולד הוא משהו איכותי. הקקאו, מרכיב אחד מתוכו, יכול בהחלט להיות איכותי. כשהוא מעורבב עם כל כך הרבה סוכר - איפה האיכות?
הרי זה כמו להגיד שיש מוצר (קקאו) שבעצם לא טעים לנו כפי שהוא, בטח לא בכמות גדולה. מה נעשה? נערבב אותו עם סוכר ויהיה לנו טעים. מה ההבדל בין זה לבין שייק הפירות המלא בסוכר שקיבלתי במסעדה? היית אומרת על איזשהו שייק פירות שמוסיפים לו סוכר שהוא "איכותי"?
<וכרגיל, כדי לא להיחשב צדקנית, אני מספרת שגם אני מוכרת לעצמי את אותו סיפור בדיוק. אבל כשהקול המספר משתתק והפה מסיים ללעוס לא נשארת שם שום אמונה בסיפור הזה>

ללכת לאיזו פינה שקטה, ולשבת לדבר?
חוף ברייטון מספיק גדול בשביל כל התוכניות שלכן. מוזמנות באהבה, אבל לא כולן ביחד, כי יש חדר אורחים אחד

[גוגוס*]

יקרות לי מאוד, בעצם הימצאותי כאן, שעתיים לפני היציאה לטיסה, וכאשר אף מזוודה לא ארוזה לגמרי, אני מביעה את מחאתי הלא אלימה על העזיבה הזו.
אין לי חשק.
שלושה ילדים לגבי בעצמי, טיסת איזי ג'ט בלי שום מסממים (מסכים) וצפיפות של כסאות. וכי למה שיהיה לי חשק?
אה, כן, האיש שלי מחכה בצד השני. אני מקווה שאחרי הטיסה הזו עוד יהיה לי כוח לחייך אליו.
יאללה, חאלס קיטורים. היו שלום ונתראה מחר בבוקר.

[גוונים*]

אין לי חשק.
הוי, זה כל כך מובן
(לא מזמן טסתי באיזי ג'ט ללונדון, באמת טיסה לא מאד כייפית... מקווה שהילדים יצליחו לישון קצת חלק מהזמן, ככה זה עובר הכי טוב...)

וגם לנו אין חשק שתיסעי...
(אני בכלל, כל הפרידה הזו ממך, גם אם זה וירטואלי לגמרי, קשה לי מדי, אני חושבת שבגלל זה אני ממעטת כל כך לכתוב בזמן האחרון...)

היי שלום, שתהיה נסיעה טובה ובטוחה, מחכים לשמוע חוויות מחר!

[מנגו*]

_וגם לנו אין חשק שתיסעי...
(אני בכלל, כל הפרידה הזו ממך, גם אם זה וירטואלי לגמרי, קשה לי מדי, אני חושבת שבגלל זה אני ממעטת כל כך לכתוב בזמן האחרון...)
היי שלום, שתהיה נסיעה טובה ובטוחה, מחכים לשמוע חוויות מחר!_
אני עם גוונים.
חיבוק לדרך, לך ולשו'ת.

[אישה_במסע*]

גוגוס, לבחור את הרוע הקטם ואת הרע הגדול זה לא אותו הדבר. כי יכול להיות שהטוב הגדול הוא גם רוע גדול יותר.

את מאמינה שסוכר לבן מזיק? שאדם שאכל תזונה חיונית יהיה יותר בריא מאדם שאכל תזונה חיונית + 100 גרם סוכר לבן מזוקק?

לא הייתי אומרת על שייק פירות + סוכר שהוא איכותי, אבל אם מישהי ממציאה משקה פירות, ולא קוראת לו שייק <כדי לא להטעות את הצרכניות> ומוסיפה לו סוכר הוא בהחלט יכול להיות איכותי.

בנוגע לקקאו, לדעתי הבעיה היא זה שקקאו הוא יקר, לא זה שהוא לא טעים.

[מיה_גל*]

מעניין אם יש לזה קשר או שזה מקרי לגמרי לגמרי לא מקרי
וחוצמזה -

[גוגוס*]

כל הפרידה הזו ממך, גם אם זה וירטואלי לגמרי, קשה לי מדי
ת'אמת, גם לי קשה להיפרד מהגוגוס. בגלל זה הודעתי חודש מראש. כדי שיהיה לי זמן. תודה על ההשתתפות שלך בתחושה הזו. ותודה גם לך, מנגו.

מיה - חיבוק חזק וחם בחזרה. למה את חושבת שזה לא מקרי? <למי שפספסה - עצבים לפני הוסת שהופיעו רק אחרי שהתחלתי ללדת>

[גוגוס*]

יכול להיות שהטוב הגדול הוא גם רוע גדול יותר
נכון, נכון. אבל מה לעשות שיש לי פטיש למסגורים חיוביים וכשאני נתקלת באפשרות אני לא יכולה להתאפק. בגלל זה הוספתי שם סמיילי. שתדעי שזה לא לוויכוח אלא השריטה הרגילה שלי.

את מאמינה שסוכר לבן מזיק?
כן. מאוד.
שאדם שאכל תזונה חיונית יהיה יותר בריא מאדם שאכל תזונה חיונית + 100 גרם סוכר לבן מזוקק?
כן, בהחלט. זו דעתי האישית. אבל אני מתייחסת, כמובן, לא לאירוע חד פעמי. אלא לאירוע שכיח, בדיוק מסוג האירועים שבשבילם אנחנו ממציאים סיפורים כמו "שוקולד מריר איכותי"

בנוגע לקקאו, לדעתי הבעיה היא זה שקקאו הוא יקר, לא זה שהוא לא טעים.
אז אני מזמינה אותך לניסוי קטן. קחי חופן של קקאו נא איכותי ותתחילי לאכול. כמה מתחשק לך לאכול מזה?
עכשיו קחי שוקולד מריר איכותי. כמה מתחשק לך לאכול ממנו?
אה, כן, ואת שניהם אני מספקת לך חינם ללא כסף. לא צריך באמת לנסות את זה. הדמיון מספיק.

אם מישהי ממציאה משקה פירות, ולא קוראת לו שייק <כדי לא להטעות את הצרכניות> ומוסיפה לו סוכר הוא בהחלט יכול להיות איכותי
מה איכותי בו? רק הפירות. הסוכר לא איכותי והערבוב לא איכותי. את לוקחת פירות ומורידה את האיכות שלהם בעזרת הסוכר.
העמדה שלי בדברים האלה מאוד פשוטה - והיא נכונה לגבי סוכר מלח ושאר תבלינים ובישול וכו' וכו' - אם בשביל לאכול משהו את צריכה לשנות אותו כדאי לחשוב פעמיים. לתפישתי, כל שינוי שאת רוצה לעשות במזון טבעי יוריד אוטומטית את איכותו. זה לא יהפוך אותו לרעל או לכל דבר אחר שראוי לתייג בשיפוטיות. אבל זה בהחלט יוריד את איכותו ביחס למה שהוא היה. האיכות נשארת במקור, כל השאר - לא איכותיים.
כך אני גם מבדילה בין מזון אמיתי למזון לא אמיתי. מזון שעבר דפורמציה לא יכול להיות מזון אמיתי. ה"אמת" היא במקור. כל שינוי הוא התרחקות ממנה. וכרגיל - זו עמדתי הפרטית ביותר ואני לא מנסה פה לשווק אותה לאף אחד או לשכנע מישהו. זה כלל האצבע שבו אני משתמשת בבואי לבחור לי מזון. בינתיים - עובד לי יופי.

[גוגוס*]

בינתיים - עובד לי יופי
הכוונה היא שככל שאני נצמדת יותר לכלל הזה (כי הרי לא תמיד אני מצליחה) כך מצבי משתפר.

[גוגוס*]

עדכוני השעה - היתה לנו טיסה סופר מוצלחת. הילדים שלי עשויים מזהב טהור, בחיי. בלי מסכים ובלי ארוחות הם צלחו את חמש השעות האלה כמו ענקים.
קראו חצי מהזמן, שיחקו באיי פד (כל פעם אחד אחר כי יש רק אחד) בחצי השני ואכלו מזון סוף הדרך. הגברת גם ישנה חצי טיסה כך שהכל באמת היה מוצלח מאוד.
מה שנקרא - איזי ג'ט: לא מה שחשבתי.

לידנו ישבו זוג נשים שהביאו לטיסה מגש פיצה משפחתי. איכסה, פיצה קרה בטיסה של חמש שעות. איך זה יתעכל? ולאחת מהן היו פצעונים אדומים על כל הסנטר ותהיתי לעצמי האם היא יודעת על הקשר האפשרי שבין מצב הפנים שלה לבין מה שהיא אוכלת.
אנחנו פתחנו פיקניק ענק של ירקות בהמון צבעים ופירות ואגוזים והיה לנו תענוג. שמחתי מאוד לדלג מעל משוכת המזון הדוחה של הטיסות. הילדים תהו לאן נעלם האוכל של המטוסים וקצת התאכזבו כי זה מן קטע כזה. אבל בתכלס הם זללו ממה שהבאנו ונראו מרוצים מאוד.

הבית בברייטון משגע. ולשמחתי הרבה חיכה לנו כאן יום שמשי שמח וכולנו בחולצות קצרות, לא מרגישים מסכנים בגלל מזג האוויר.
עשינו סיבוב ועכשיו האיש עם הילדים בפארק השווה ואני אמורה לסדר את הבית. כמו שאתן רואות - זה לא קורה כרגע.

[אישה_במסע*]

גוגוס

הסיבה שלא ניסיתי קקאו נא איכותי היא שאפילו לא אורגני הו אעולה עשרים שקלים למאה גרם. בניסוי המחשבתי שלי הקקאו טעים מאוד.

אני לא חושבת שסוכר לבן הוא רע. הוא מספק פחימימות ריקות, אנרגיה. וזה נחוץ בהחלט לפעמים.

בנוגע למסגור חיובי, לי יש התנגדות. לדעתי התמקדות רק בחיובי זו התעלמות מחצי מהעולם ויציאה מאיזון.

רק בדממה - המילה,
רק בחשכה - האור,
רק במיתה - החיים,
כחץ מבהיק עף הנץ
בשמיים הריקים.

הבריאה של אאה, אורסולה לה גוין.

[גוגוס*]

בניסוי המחשבתי שלי הקקאו טעים מאוד.
הוא טעים טעים, אבל מספק מאוד אחרי שאוכלים ממנו מעט. שוקולד בכמות כזו לא מספיק לרוב האנשים שאני מכירה.

אני לא חושבת שסוכר לבן הוא רע.
גם אני לא. כתבתי שהוא מזיק, לא שהוא רע. ואכן אנרגיה כזו נחוצה לעתים. אז מה? לעתים נחוץ לי לחבוט במישהו. האם לא סביר שאמצא לי דרך טובה יותר לקבל בדיוק את מה שנחוץ לי באותו רגע?
סוכר לבן נותן לי אנרגיה. ותוך כדי זה הוא גורם לי נזק. אם חשובה לי באותו רגע האנרגיה יותר מהנזק - סבאבה. אבל אם לא, וזה מה שקורה לי מאה אחוז מהזמן - אני מחפשת לי מקור אנרגיה שלא גורם נזק.
תגידי, על מי אנחנו עובדות? מישהו באמת אוכל היום סוכר לבן כי חסרה לו אנרגיה? נו, באמת.

התמקדות רק בחיובי זו התעלמות מחצי מהעולם ויציאה מאיזון
לדעתי אחיזה רק בחיובי היא התעלמות מחצי מהעולם וכו'. אני לא אוחזת רק בחיובי או רואה ושומעת רק את החיובי. אני רואה את הכל, מעבירה דרכי הרבה, ובסוף מתמקדת בחיובי. זה תוצר של תהליך סינון מודע מאוד שמביא לכך שהחיים שלי, בעיניי, ממש ממש טובים.

ותודה על אורסולה. מילים של טעם, כמו תמיד. ותראי גם אצלה את הניסוח - בסופי המשפטים, אלו שנשארים איתך, מה יש? מילה, אור, חיים. כמו שאני קוראת את זה - שם המשקל. שם הטעם.

[אישה_במסע*]

אני לא יודעת כמה שוקולד אוכלים רוב האנשים, אני לרוב אוכל קובייה-שתיים.

איזה נזק סוכר לבן גורם לדעתך? וכן, פחמימות, בצורה של סוכר לבן או פסטה או כל גרסא אחרת, נאכלות על ידי בכמקור לאנרגיה. והאנשים האחרים כרגע לא כל כך מעניינים.

אורסולה לה גוין גם אמרה שכדי שמילה תשמע צריכה להיות דממה לפני ואחרי המילה.
אני מעדיפה לתאר את העולם כמו שהוא. ואם אני בוחרת את הדבר הפחות רע <לא שזה ביטוי שבכלל ניתן לתרגום מרוסית לעברית, אבל המשמעות עוברת לא רע>, אז להגיד שאני בוחרת את הדבר היותר טוב זה שקר! והיחס שלי לשקרים שלילי מאוד.

והציטוט הזה אהוב עליי מאוד. בתפוז זו החתימה שלי.

[גוגוס*]

אני לרוב אוכל קובייה-שתיים
אני לא

איזה נזק סוכר לבן גורם לדעתך?
גדול עלי להסביר. יש על זה מלאנתלפים חומרים באינטרנט.

פחמימות, בצורה של סוכר לבן או פסטה או כל גרסא אחרת, נאכלות על ידי בכמקור לאנרגיה
או קי. לטעמי זו האנרגיה הנחותה ביותר שיש (מקווה שאת לא נפגעת בשם האנרגיה ) וכל דבר אחר, מפירות, דרך אגוזים ועד בשר, נראה לי עדיף כמקור לאנרגיה.

כדי שמילה תשמע צריכה להיות דממה לפני ואחרי המילה
לקרוא אני יודעת. אבל את הטעם, שזה כבר מהלך פרשני, אני שמה במקום מסוים. כך אני קוראת את זה.

אם אני בוחרת את הדבר הפחות רע, אז להגיד שאני בוחרת את הדבר היותר טוב זה שקר!
הבחירה היא דבר גמיש. שתינו יכולות לעשות את אותה בחירה בדיוק. את תרגישי שאת בוחרת את הפחות רע, כי בזה התמקדה הקוגניציה שלך, ואני ארגיש שאני בוחרת את הדבר היותר טוב, כי בזה התמקדה הקוגניציה שלי. גם אני נרתעת מאוד משקרים, ואני יכולה להבטיח לך שכאשר אני בוחרת במשהו ואני מרגישה שהמיקוד שלי הוא בחלק הרע שלו אני לא מספרת לעצמי סיפורים.

אני מעדיפה לתאר את העולם כמו שהוא
כמו שהוא בעינייך
האם את יכולה לקבל את זה שבעיניי העולם נראה אחרת? ולכן גם אני מתארת את העולם כפי שהוא, אבל אחרת?

[אישה_במסע*]

גוגוס, אבל את אמרת את זה על הבחירה שלי!

במקום לתת לדעה שלי את המקום והכבוד הראויים לה, עיוותת אותה ושינית לה את המשמעות לחלוטין.
מילא אם היית אומרת "אני לא מסכימה! אני לא חושבת שצריך לבחור את האפשרות הרעה פחות. אני מעדיפה לבחור את האפשרות היותר טובה!"

יותר מזה, התעלמת מהמצב בו הדבר היותר טוב הוא גם הדבר היותר רע. במקרה כזה אלו בחירות שונות!

אוף! אני מרגישה שאת בכלל לא מקשיבה לצורת קבלת ההחלטות שלי, אלא מפרשנת אותם לצורה שלך לקבל החלטות, תוך התעלמות מהשוני המהותי ביניהם.


"כדי שמילה תשמע צריכה להיות דממה לפני ואחרי המילה
לקרוא אני יודעת. אבל את הטעם, שזה כבר מהלך פרשני, אני שמה במקום מסוים. כך אני קוראת את זה."
לא הבנתי לחלוטין מה הקשר בין המשפט שכתבת לי למה שאני כתבתי. זה רק מחזק את התחושה שאת פשוט לא מבינה.

כמו שהוא בעינייך
האם את יכולה לקבל את זה שבעיניי העולם נראה אחרת? ולכן גם אני מתארת את העולם כפי שהוא, אבל אחרת?

זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד לך! את יכולה לקבל את זה שבעיניי העולם נראה אחרת?!

[גוגוס*]

אישה יקרה, צר לי, אבל בדיוק כפי שכתבת - אני לא לגמרי מבינה על מה את מדברת.
בואי נתחיל מזה שנקודת המוצא שלי היא שהעולם בעינייך נראה אחרת. כמובן שאני מקבלת את זה. בכל דבר ועניין.
לרגע לא חשבתי שמשהו בדברים שלי משדר חוסר כבוד או יוצר עיוות של המשמעות.
בכל אופן - לא היתה לי כל כוונה כזו.

כתבת משפט. קיבלתי אותו כפי שהוא והוספתי את הגירסה שלי. לא בגלל שאני לא מסכימה איתך. פשוט משום שזו המחשבה שהיתה לי כשקראתי אותו.
לו כתבתי שאני לא מסכימה זה היה קצת מוזר, לא? איך אפשר לא להסכים עם הדרך שבה את רואה את העולם?

אכן התעלמתי מהמצב שבו הדבר היותר טוב הוא גם הדבר היותר רע. עשיתי זאת משום שאני לא מסכימה עם התיאור הזה אבל לא ממש התחשק לי להתווכח על זה.
כאמירה כללית לא ממש מתחשק לי להתווכח. אני במצב רוח ממש טוב ולויכוחים יש נטייה לחבל במצב רוח כזה אצלי. גם אם הם תרבותיים ומעניינים כמו שתמיד קורה לי איתך.

אני מקשיבה לגמרי לאופן שבו את מתארת את קבלת ההחלטות שלך. מולה אני מציגה את זו שלי. לא כחוסר הסכמה, וללא צורך לעמוד על ההבדלים ביניהן. פשוט כתיאור שונה של התהליך. זה הכל.

האם הרגשת שבעצם הצגת הדברים כך אחד מול אחד אני מבטאת חוסר כבוד כלפי הדרך שלך או היעדר הקשבה?
אם כן, אני יכולה להבין את זה. זה יכול להיראות כאילו אני נכנסת איתך לדיאלוג כאשר אין לי כוונה אמיתית לעשות זאת. זה יכול להיראות כמו התנגחות.
כאמור, זו לגמרי לא היתה הכוונה שלי. כתבתי מתוך רגש מאוד חיובי, בהומור ובשמחה.

הסברתי את עצמי היטב?

[אישה_במסע*]

אני תיארתי צורה לקבל החלטות. להחליט מה לאכול לפי מה יותר טו באו לפי מה פחות רע אלו שתי צורות שונות מאוד לקבל החלטות.
כאשר הצגת את השיטה שלך מול שלי זה נראה לי כאילו חשבת שניסחת מחדש את השיטה שלי.

ולדעתי הטענה ש"לבחור בדבר הטוב יותר" היא ניסוח מחדש של "לבחור בדבר הרע פחות" זה זלזול ב"לבחור בדבר הרע פחות".

אני קראתי אותך אכן בהומור ובשמחה. אני מדמיינת אותך לעצמי בהומור ובשמחה מחליטה שלא בא לך לריב, ולכן במקום להגיד בצורה ברורה שאת מעדיפה לבחור בדבר היותר טוב, או כל ניסוח אחר שמראה על שוני, למסמס אותו. להעמיד פנים כאילו סתם, בלי כוונה, ללא מחשבה מודעת, בחרתי בניסוח השלילי ואת מתקנת אותי. וכבר היו מקרים כאלו בדפי החיוניות.

רשמת שתינו יכולות לעשות את אותה בחירה בדיוק. זו לא אותה הבחירה! זו בחירה שונה לחלוטין שמונחית מאידיאולוגיה שונה לחלוטין, וגם אם היא נראית מבחוץ זהה, היא ממש ממש ממש לא!

חוסר ההבחנה בשוני הוא שמרגיש לי כחוסר כבוד - איך אפשר לכבד משהו שאת לא רואה, לא מכירה בקיומו? וחוסר הקשבה - כי את פשוט לא רואה את הדרך שלי.

אני עומדת במרחק חצי מטר ממך בדרך שונה, ואת מתעקשת כשאנחנו הולכות באותה הדרך. כשאני רואה, ממש מעבר לעיקול, גבעה. וברור לי שהדרך שלי תפנה שמאלה ושלך ימינה.


אני חושבת שיש בינינו אי הסכמה וזה מרתיח אותי שאת לא מוכנה לתת לדרך שלי את הכבוד שבקיומה, שבהיותה שונה משלך, היותה ראויה לאי הסכמה, ולא להתעלמות, מחיקה, הכחשת קיומה.

[גוגוס*]

כאשר הצגת את השיטה שלך מול שלי זה נראה לי כאילו חשבת שניסחת מחדש את השיטה שלי.
חשבתי שהסברתי שזה לא מה שעשיתי. לא ניסחתי מחדש. כשאני מנסחת מחדש אני לרוב כותבת משהו שמתחיל ב"אני מציעה..." או "הנה מסגור חיובי לדברים שלך" או כל דבר שמבהיר מה אני עושה.
מה שעשיתי היה להציג את שלי במקביל לשלך.

ולדעתי הטענה ש"לבחור בדבר הטוב יותר" היא ניסוח מחדש של "לבחור בדבר הרע פחות" זה זלזול ב"לבחור בדבר הרע פחות".
מבינה אותך. את יכולה להבין מהדברים שלי שלא זה מה שעשיתי?

זו לא אותה הבחירה! זו בחירה שונה לחלוטין שמונחית מאידיאולוגיה שונה לחלוטין, וגם אם היא נראית מבחוץ זהה, היא ממש ממש ממש לא!
את צודקת לגמרי שזו לא אותה בחירה. אבל אני חושבת שאפשר בקלות היה להבין מהמשפט כולו שאני מכוונת דווקא לתוצאה, זו שאכן נראית זהה, ולא לתהליך.

אני חושבת שיש בינינו אי הסכמה וזה מרתיח אותי שאת לא מוכנה לתת לדרך שלי את הכבוד שבקיומה, שבהיותה שונה משלך, היותה ראויה לאי הסכמה, ולא להתעלמות, מחיקה, הכחשת קיומה.
לא ידעתי שהדברים הם בנפשך. בכלל לא קראתי אותם כך ולא נתתי להם חשיבות כה גדולה. דרכינו אכן שונות. אני דווקא מכירה בכך, אבל אני לא רואה צורך לא להסכים באופן אקטיבי עם כל מה ששונה ממני.
אני כן רואה צורך לכבד. מבחינתי, בעצם זה שהתייחסתי והנחתי מולך את הדרך שלי, ולא התעלמתי, ובוודאי שלא מחקתי, כיבדתי.
אם את הרגשת דווקא זלזול בצורת ההתייחסות הזו - לא נותר לי אלא להצטער. ונדמה לי שגם את זה כבר עשיתי אבל אני מוכנה שוב. אני מצטערת.

[אישה_במסע*]

או קיי, הבנתי שפירשתי את מה שרשמת לא נכון. כשאני מציגה את הדעה שלי מול דעה אחרת אני לרוב מוסיפה "לדעתי" או מילה אחרת שמבהירה את הכוונה שלי.

זה בנפשי מסיבה פשוטה - חלק לא קטן מחיי האידיאולוגיות והאמונות שלי נתקלו בזלזול ובהקטנה, ב"כשתגדלי תביני". בעצמך ראית את זה ב לדעת להיכנע. זה במקרה הטוב. במקרה הרע פשוט הכחשת קיומי, הכחשת האפשרות שחוויה כלשהי שאני מתארת יכולה להתקיים במציאות. לכן זו נקודה רגישה אצלי ואני קופצת מכל מה שדומה מידי ליחס כזה.

אם זה לא היה מספיק, גם הנושא של ייחס לחיובי מול יחס שווה לכל זו נקודה שכבר נתקלתי בעבר. ולא הייתה אפילו פעם אחת שהטיעונים שלי זכו ליחס מכבד.


כך שזו לא את, זו אני. מצטערת על כך שלא היה לי הכוח הדרוש כדי לברר למה התכוונת במקום ישר להתגונן.

[מנגו*]

_עדכוני השעה - היתה לנו טיסה סופר מוצלחת. הילדים שלי עשויים מזהב טהור, בחיי. בלי מסכים ובלי ארוחות הם צלחו את חמש השעות האלה כמו ענקים.
קראו חצי מהזמן, שיחקו באיי פד (כל פעם אחד אחר כי יש רק אחד) בחצי השני ואכלו מזון סוף הדרך. הגברת גם ישנה חצי טיסה כך שהכל באמת היה מוצלח מאוד._

הבית בברייטון משגע. ולשמחתי הרבה חיכה לנו כאן יום שמשי שמח וכולנו בחולצות קצרות, לא מרגישים מסכנים בגלל מזג האוויר
איזה יופי, גוגוס! נשמע נהדר.
שבוע טוב, חיוני ושמשי @}

[גוגוס*]

זו נקודה רגישה אצלי ואני קופצת מכל מה שדומה מידי ליחס כזה
לגמרי מובן. לגמרי לגמרי. לעולם לא הייתי רוצה להצטרף לכוחות שמקטינים אותך. את ענקית בעיניי. עצומה ממש. וקיומך וודאי, בלתי ניתן להכחשה ומשמח במיוחד כשאת כאן.

מצטערת על כך שלא היה לי הכוח הדרוש כדי לברר למה התכוונת
מבחינתי ההתעקשות על עמדתך היא הבירור. אני מכירה אותך כבר מספיק בשביל להבין את זה ולכן משתפת פעולה ברצון עד שהדברים יובנו. איזה כיף זה להכיר, נכון?