החיוניות שלי חלק רביעי

מעניין שהוא מתייחס לקנדידה כידידינו. היא אולי ידידה שלו, אבל היא ain't no friend of mine.

באמת? בראייה האישית שלי אם כל הכדורים באוויר זה לא יכול להיות מאוזן.

אני מבינה את מה שאת אומרת וזה גם נשמע הגיוני וחשוב מאוד. יש הרבה מאוד מאמץ בחיים שלי, רק שאני לא בטוחה שאני יודעת מה להכניס במקום מאמץ. אני חושבת שאני מפחדת, באופן אקטיבי, שאם אני לא אנסה לפחות להחזיק את כל בכדורים באוויר, הכול ילך לעזאזל. זה נורא מדכא אותי לכתוב את זה, כי אני חושבת שאם הייתי רואה את עצמי מהצד, היה לי ברור שאני בדרך לדכאון.

זה מזכיר לי עוד תובנה חשובה שהיתה לי, הבנתי שהסיבה שרזיתי בתקופה של הדיאטת קנדידה לא היתה קשורה כל כך ל"מה" שאכלתי אלא למידת החיבור שלי לעצמי. זו הייתה תקופת שיא במובן הזה, הייתי באמצע טיפול מאוד מוצלח והייתי קרובה אצל עצמי בהרבה מובנים. ההתקפים העיוורים האלה של זלילה היו פחות שכיחים מעכשיו.

(אוי, אני נשטפת בגל עצום של רחמים עצמיים. רגע. לא עבר.)

_איך את מתייחסת למתקפת מאפים? אני מבינה שאת לא מתייסרת, אבל מה את אומרת לעצמך?
אני אומרת לעצמי שככה זה. וזהו._

אדיר. אדיר, אדיר, אדיר. אם הייתי בוחרת ללמוד ממך רק דבר אחד, זה היה זה.
אם יש לך חשק לפרק את התהליך רטרואקטיבית, אני ממש אשמח.

מכירה כמה אנשים שנרפאו מקנדידה בעקבות 811. אחד מהם זה בעלי...

אני לא בטוחה שאני יודעת מה להכניס במקום מאמץ
מציעה - נוכחות. מאמץ נשמע לי מחובר לעתיד. להיות בסדר, שהכל יהיה בסדר, שכולם יהיו מרוצים. ככה זה מצלצל באוזניים שלי. לא יודעת אם זה מדבר אליך.

אם הייתי רואה את עצמי מהצד, היה לי ברור שאני בדרך לדכאון.
זה תלוי באיזו עין את מתבוננת. אולי את בדרך לתובנה גדולה ומרגיעה. ההפך מדיכאון.

הבנתי שהסיבה שרזיתי בתקופה של הדיאטת קנדידה לא היתה קשורה כל כך ל"מה" שאכלתי אלא למידת החיבור שלי לעצמי
חתיכת הבנה משמעותית.

אם יש לך חשק לפרק את התהליך רטרואקטיבית, אני ממש אשמח.
מתנצלת. אני לא מבינה מה את מבקשת. רוצה להסביר?

מיכל, יש לי איזה הרהור שעלה בי בעקבות מפגש מיוחד ומוצלח עם מיה גל

אני חושבת שבמצב הנוכחי שלי, אכילה מפתיעה של קמח (או כל אכילה פתאומים של מזון שמזיק לי), מנכיחה שליליות מסוימת בחיים שלי.
רגע, לא להיבהל, אני אסביר.
אני אשה מאוד חיובית במהות שלי ומאוד אופטימית. יש לי נטייה לא לעצור ולא להתעכב על מה ששלילי. אלו יכולים להיות רגשות, מחשבות, אירועים או שילוב כל כולם.
אני מרבה פשוט "ללכת הלאה", ובייחוד עכשיו, אחרי כמה דברים שחוויתי, הנטייה הזו עוד העמיקה.
הנטייה הזו מעניקה לי חיים מאוד טובים, אבל אני מעריכה שבחלק מהמקרים אני מפספסת. כלומר, לא מתמודדת עם השליליות במידה מספקת ומשהו ממנה נשאר.
אני לא שמה לב לזה. אבל הגוף שלי כן. יש מצב שהאכילה הזו, שהפכה להיות חריגה ביותר בנוף שלי, היא הדיבור של הגוף.
כשאני קורסת לתוך הדבר הזה אין לי ברירה אלא לחקור. מה קרה ולמה.
כלומר, מצד אחד אני אומרת לעצמי - זה פשוט קורה. וזה נוטל ממני כל צורך בהלקאה עצמית או סיפור כזה או אחר ומשאיר אותי בהתבוננות.
מצד שני, ובעיקר אם זה נמשך, אני מתחילה לתהות מה קורה פה בעצם. שוב - בלי הלקאה עצמית, בלי מערכת של שכר ועונש, אבל כן תחת המחשבה שיש פה איזה דיבור, איזה קול, שלא מקבל תשומת לב.

בעומק שלי אני לא באמת מאמינה שדברים כאלה קורים בלי שום סיבה. אני מאוד נוכחת, הכל אצלי בסדר גמור, ובכל זאת... כמה ימים של העסק הזה ככה פתאום משום מקום?

חשבתי על זה בסיבוב הנוכחי ומצאתי. רווח לי ואני נותנת לזה כרגע תשומת לב והכל בסדר.

שתי יצירות קולינריות קיבלו היום את התואר הגבוה ביותר שניתן לקבל במשפחתנו עבור אוכל - מעוליסטי!

האחד היה סלט פירות וירקות שכלל עגבניה מלפפון פלפל חסה בתל ירוק פיטאיה אפרסמון ותותים (מתובל בשמן זית ולימון)

השני היה מיץ שכלל ריקון התוך של שתי פסיפלורות לתוך מיץ של קלמנטינה אחת

ווי לי כמה טעים...

האחד היה סלט פירות וירקות שכלל עגבניה מלפפון פלפל חסה בתל ירוק פיטאיה אפרסמון ותותים (מתובל בשמן זית ולימון)
אני מריירת וזאת לא הגזמה!
גם על הפסיפלורות שהן הפרי האהוב עלי בעולם כולו יחד עם אנונה, אבטיח קלמנטינות ועוד ועוד... חולה על פירות, חולה, בייחוד בשילוב עם ירקות, זה אלוהי ממש!

אני לא אוכלת בשעה כזאת אבל עכשיו אני לא מתאפקת מללכת להכין לעצמי סלט עם כמה פירות....... ראית מה את עושה?
להבא אשמח אם תתאימי את הפוסט לשעה המתאימה ביום. תודות

אפשר לסמן וי. אכלנו ב 21:15 במיטות של הבנים (הם הריחו שאני מכינה משהו בסתר במטבח) סלט של חסה, שומר ואפרסמון. לאחר מכן ביקשו סלט כרוב. ואז הלכו לישון.
לילה טוב!

אוי, עדינה, את משהו את...

אני כבר חודשיים חותכת אפרסמון בסלט..חשבתי שזו רק סטייה שלי.חחח

בכמה ימים האחרונים אני רואה שינוי בדפוסים שלי. לא מתחשק לי שייק ירוק על הבוקר. כלומר, לא מייד על הבוקר.
על הבוקר, וגם רוב היום אחרי זה, מתחשקים לי מיצי פירות, עדיפות להדרים.
היום פתחתי עם משקה האלים החדש שלי - קלמנטינות ופסיפלורה, ורק אחרי זה התעורר החשק לירוק.
כשהוא הגיע, זה היה חשק לממש ממש ירוק. על כמות קטנה של פירות זרקתי שני עלי מנגולד עצומים, ראש חסה שלם (קטן) וערימה נאה של פטרוזיליה. יאמי, זה היה טעים מאוד.

ומשם עפתי למחשבה על תזונה אינטואיטיבית - האינטואיציה מאוד מאוד חשובה בעיניי.
בתהליך של שינוי האינסטינקטים לא תמיד פועלים. ללכת עם הראש תמיד מביא צרות. מה נשאר? אינטואיציה. איזו תחושת בטן עמוקה לכיוון שאליו צריך ללכת.
זה חשוב במיוחד כאשר יש נטייה לתזונה בריאה. אני רואה כמה קל להישאב לרעיונות בריאים. הרי אין בהם משהו שנראה, על פניו, כמזיק. מה רע בלגמוע שייק ירוק על הבוקר כל בוקר? אני לא יודעת, אבל אני בטוחה שלאנשים מסוימים, או בתקופות מסוימות, זה מזיק, פשוט כי זה לא מה שהם צריכים. כאשר נותנים לגוף משהו שהוא לא צריך זה בא על חשבון מה שהוא כן צריך. זה שיבוש.
נכון שזה יותר טוב מלתת משהו מזיק, ולכן גורם פחות נזק, אבל הנזק נגרם. גם אם רק בקטנה. כשזה מצטבר אז זה כבר בגדולה.

ההשערה שלי היא שהאינטואיציה, בגבולות מה שהאדם תופש כבריא (ונתון לשינוי מתמיד) היא המצפן הכי טוב. היא לא תביא מייד לתוצאות הכי טובות אבל היא תמיד תהיה בכיוון הנכון.
בכל אופן, כשאני מתמסרת לאינטואיציה שלי אני מרגישה התרוממות רוח גדולה, מעצם ההתמסרות. זה נכון כמובן גם לכל תחום אחר בחיים. בעיקר אלו הקשורים לגוף.

ועכשיו סיפורון קשור - קמתי הבוקר במצב רוח רע מאוד. אני מושכת אותו כבר מאתמול. שילוב של עצבות עם עצבים וקוצר רוח כללי. לא מתעמקת בזה.
הצלחתי בשנייה וחצי מרגע שקמתי למצוא את עצמי במלחמה עם בכורי, שכל פשעו היה שגם הוא קם במצב רוח קרבי והוציא את עצביו על הקטנה. נו, קורה. ברגיל - אהבה, הקשבה חיבוק והכל בסדר. היום - פחחח....
האינטואיציה שלי דיברה. מה זה דיברה? צעקה בגרון ניחר. לא הקשבתי. הייתי עסוקה בלהיות מופעלת על ידי משהו אחר.

ואז המטבח והמעשה האינטואיטיבי (שהוא הרבה פעמים האנטי תזה למעשה האוטומטי) של מיץ, מנוחה שייק ירוק. ומעצם זה שעשיתי משהו אינטואיטיבי בתחום אחד חזרה לי ההקשבה לאינטואיציה בתחום אחר. בבת אחת כל הבית נרגע.
בשבילי זה הכוח של התזונה וזה העניין שלי בה. היא נמצאת סביבי כל יום כל היום. אם אני נוכחת בתוכה יש לי סיכוי גבוה מאוד להיות נוכחת גם בדברים אחרים ולכן אני מרגישה שזה שווה כל כך להשקיע שם בהגעה הזו לנוכחות. זה פשוט יופי של כלי, הרבה מעבר לבריאות או לעיסוק בגוף.

מעוליסטי.
איזה מילה להתחיל איתה את הבוקר
תודה

אני חולקת איתכן בסיפור על אוכל לא חיוני בעליל, אבל מפנק ממש.

לפני שבוע חייל שעובד איתי בא לעבודה עם ארוחת בוקר מפנקת - בלינצ'ס. ואני ישבתי וקינאתי בשקט ואמרתי לעצמי שבסופש אני כבר אכין לעצמי פנקייקים או בלינצ'יקי. אבל בסופש לא היה לי כוח ושכחתי להכין כארוחת בוקר ליום ראשון.
ואתמול, ביום רביעי, בחדר האוכל, מביאים פנקייקים, ועם רוטב של שוקל מריר, רוטב טעם ממש. אכלתי מלא. בדיוק מה שביקשתי מהיקום. ממש נחמד מצידו להביא לי

וגם קניתי שמן שומשום. הוא יותר מתאים לי כשפתון מאשר שמן קוקוס. עם שניהם יש תחושה שונה, טבעית יותר, מאשר עם שפתונים תעשייתיים, שאחריהם נשארת שמנוניות על השפתיים.
אבל עם השומשום השפתיים פשוט לא יבשות, ועם הקוקוס הן שוב מייבשות ממש מהר.
כך שנראה שהקוקוס יידחה לזמן כלשהו. הוא טעים ממש, אבל יקר, ואני מעדיפה לקנות דבש בכסף הזה

גוגוס, הסיפור שלך על הנטייה ללכת הלאה מחק אותי בדרכי - להיות נוכחת. נוכחת בכאב ומביעה אותו עד הסוף, ואז הוא לא מגרר הלאה. בעצם, זאת לא ממש בחירה, אבל זאת לא-בחירה שאני עומדת מאחוריה

יש מצב שהאכילה הזו, שהפכה להיות חריגה ביותר בנוף שלי, היא הדיבור של הגוף.

מצד שני, ובעיקר אם זה נמשך, אני מתחילה לתהות מה קורה פה בעצם. שוב - בלי הלקאה עצמית, בלי מערכת של שכר ועונש, אבל כן תחת המחשבה שיש פה איזה דיבור, איזה קול, שלא מקבל תשומת לב.
מאז שקראתי נשאר איתי. בודקת גם על עצמי. מעניין.
חוץ מזה שנמשכת מגמת סלטי הירקות פירות פה בבית חזק... מעוליסטי

אישה, איזה סיפור מגניב. אני מתה על כאלה, שהדברים פשוט... מסתדרים כמו שהזמנו. לא משנה אם זה באוכל או במשהו אחר.
בעיניי אלו אירועים שבונים (או מחזירים) את האמון בעולם ובטוב שבו.

מעולם לא ניסיתי שמן שומשום על השפתיים. את משתמשת בו בצורה נוזלית? פשוט מכניסה אצבע ומורחת?

זאת לא-בחירה שאני עומדת מאחוריה

אצלי זו לגמרי בחירה. הלוואי וזו היתה "לא בחירה". את ואני נמצאות במקומות שונים בעניין הזה.
אבל גם אני בתנועה שם. פעם ה"ללכת הלאה" היה פשוט סוג של הדחקה וקושי לכעוס או אפילו להתבונן ברצינות באירועים מעוררי רגשות שליליים. היום אני זזה לכיוון הזה של קבלה והשלמה בלי קורבניות. איזו ראייה פנימית שהדבר לא מספיק חשוב בשביל להתעכב עליו. בסוף גם אני ארגיש שזו "לא בחירה" אלא פשוט הטבע שלי, או משהו קרוב במהות שלו.

הנה דוגמה מעולה - הפרעות בקולנוע. פעם הייתי מתחרפנת מזה. מתחרפנת לגמרי. אם אנשים היו מדברים או מוציאים את הנייד שלהם לכתוב טקסט הייתי יורדת מהפסים. כל הגוף שלי היה מתכווץ והייתי חושבת מחשבות מהסוג של חוצפה, חוסר רגישות ואגואיזם, כולם כמובן משוייכים לאחרים שעושים ומתנהגים. הייתי גם מעירה בעצבנות רבה ונתקית עם העצבים לעוד הרבה זמן. משלמים על זה מחיר כבד כי כבר לא נהנים מהצפייה ואחרי הסרו חלק מהשיחה מבוזבז על עיבוד של העצבים ושיפוטיות כלפי אחרים במקום על החוויה שלשמה באתי.
היום אני מחייכת מול זה. לא מעניינת אותי גסות הרוח שלהם או חוסר ההתחשבות שלהם. אני פשוט לא חווה את זה ככה יותר.
אתמול הייתי בסרט "הטבחית של הנשיא". נורא כיף. הקהל היה במצב רוח מרומם ואנשים צחקו בינם לבין עצמם ודיברו והסבירו אחד לשני. המחשבה שעברה לי בראש היתה שנעים להיות במקום שבו אנשים שמחים להיות ביחד והסרט מעורר בהם קירבה.
שאני אחשוב דבר כזה? בעבר - התנהגות כזו מותרת בבית שלכם! לא באתי לקולנוע בשביל לשמוע את הפרשנות שלכם.

אחר כך אשה אחת לידי קיבלה טלפון. הנייד שלה צלצל המון זמן. חייכתי אליה בעודה מחפשת את הדרך להשתיק אותו. כשזה הצליח היא החליטה לכתוב טקסט ארוך בעוד המקשים מצקצקים. איש אחד מהשורה שלפנינו הסתובב אליה כמה פעמים בפרצוף כועס ורטן. מצאתי את עצמי חושבת שבטח קרה שם משהו חשוב ששווה לה את ההחמצה של החלק בסרט. שמעתי את התקתוקים שלה וזה פשוט לא הפריע לי. קצת הצטערתי בשביל האיש שזה כל כך הפריע לו ולא רציתי להיות יותר לעולם במקומו.
זו בשבילי דוגמה ל"לא בחירה". קורה לי, אבל עוד לא המון.

יש מצב שהאכילה הזו, שהפכה להיות חריגה ביותר בנוף שלי, היא הדיבור של הגוף.
הי עדינוש. גם אני המשכתי לבדוק וההשערה הזו התחזקה בי עוד יותר. יש משהו שצריך לצאת. כשאני מתייחסת אליו ככה הוא לא צריך לצעוק עלי יותר. אז בהתחלה אכלתי המון זבל. כשהבנתי שהגוף שלי משחרר שליליות ומתזכר אותי זה פחת אבל לא נעלם. אחרי שעשיתי עיבוד נעלם ואז חזר שוב. או קי, לא מספיק. המשכתי ואני חושבת שהיום אני לגמרי שם. נראה בערב.
זה פשוט סוג של אינדיקציה מעניינת. לי מאוד קל לחשוב שפתרתי משהו ולעזוב אותו. אני מתבשמת כל כך מהריח של תובנה ושינוי אפשרי עד שזה גורם לי להחליק את הקמטים ולדלג מעל החורים. נדמה לי שהגוף שלי לא רואה ככה את הדברים

בשליליות הזו שהוא מדבר, כשאני מתמסרת אליה, יש משהו חזק מאוד בשבילי.
מה שכן, אני לא בטוחה שאני רוצה לאפשר את זה לאורך זמן. אני אשמח להיות במצב שבו אני לא מחליקה וכו' ופשוט יודעת איזו דרך באמת עברתי ומה חסר שם. לא נראה לי הוגן שהגוף שלי יסבול בגלל שהעיבוד שלי לא עד הסוף.

חוץ מזה, במסגרת הטירלול שאני נמצאת בו, אני הולכת היום בפעם הראשונה בחיי לטיפול אייפק. כרגע הוא מקוטלג אצלי כאחד הרעיונות המשונים ביותר שנתקלתי בהם, ועם זאת, גם אחד המסקרנים שבהם. עשיתי החודש כבר דברים בגיזרה הזו אז מה זה עוד אחד בשבילי?

טיפול אייפק. כרגע הוא מקוטלג אצלי כאחד הרעיונות המשונים ביותר שנתקלתי בהם
D-:

גוגוס, אמרת שתחשבי "התנהגות כזו מותרת בבית שלכם". אבל לי מה שתיארת נשמע יותר כמו רגש. אפשר לחשוב את המחשבה הזו, ועדיין להנות מהסרט.

בכל מקרה, לדעתי הנקודה העיקרית פה היא שונה. לפעמים יש נקודות שבהן אפשר לבחור אם להיעלב או לא. היכולת לבחור היא נכס חשוב.

מצד שני, אם נפגעתי בדרך כלשהי, אז הבחירה כבר נעשתה. ואז יש בחירה אחרת - להתייחס או להדחיק. הדחקה יכולה לעבוד רק במינונים קטנים מאוד. אחרת היא מצטברת וגוררת תוצאות שליליות. במקרה שלי, הדחקה היא כמעט בלתי אפשרית. היא אפשרית לפרקי זמן קצרים. כמה שעות, מקסימום יום. יותר מזה לא יוצא.
יכול להיות שאם אני אנסה בכוונת תחילה להדחיק כאב כלשהו, אני גם אצליח. הייתי עושה את זה בתור ילדה קטנה, כשאמא שלי הייתה מענישים אותי אם לא הייתי מפסיק לבכות עד שהיא סופרת עד שלוש.
אבל ככל שאני מתבגרת אני מאמינה יותר ויותר שלא כדאי להדחיק, גם לזמן קצר.

מתצפיותי על אנשים אחרים, רובם צריכים לבצע מאמץ מודע כדי לא להדחיק דברים. אני צריכה לבצע מאמץ מודע כדי להדחיק דברים. במובן הזה, זו לא בחירה.

בנוגע לשפתון, אכן, במצב נוזלי. צריך כל פעם ממש קצת שמן, אז בדרך כלל אני לוקחת מהפקק, ואם אין אז הופכת לרגע את הבקבוקון ואז יש שמן על הפקק ואז לוקחת בזרת שלי ומורחת על השפתיים.

ואגב, היום קניתי שמן קוקוס

דווקא אחרי שוויתרתי על הרעיון לשתמש בו כשפתון. הוא פשוט טעים!

טיפול אייפק. כרגע הוא מקוטלג אצלי כאחד הרעיונות המשונים ביותר שנתקלתי בהם
לא שיניתי את הקיטלוג

היה מעניין באותה מידה שבה היה משונה. המפגש עם תמר היה מיוחד מאוד (חת'כת אישיות הגברת הזו). נהניתי.

אישה, קראתי אותך בעניין. מכל פעם שאת עונה אני לומדת עליך עוד ועוד דברים. זה כיף.

אם היה לי אין גבול כסף הייתי הולכת לכ-ל הטיפולים שקיימים ועוד לא ניסיתי. ( והו הא, כמה שניסיתי.)

סתם, באתי לציין. ספרי איך היה באייפק.

אוי, סיפרת. ככה זה כשמוסיפים לפני שקוראים עד הסוף, מיכל!

הייתי הולכת לכ-ל הטיפולים שקיימים ועוד לא ניסיתי... ספרי איך היה באייפק.

הנה מחשבה חצי אפויה על עולם הטיפולים, כמו שאני חווה אותו. (משמע, ברור לי שזה אישי ולאחרות יש חוויות אחרות לגמרי).
אחרי שניסיתי לא מעט דברים, אני נוטה לחלק את העולם הזה לשניים.

יש טיפולים שבהם המטופל עובד בצורה מודעת. המטופל מגיע עם שאלה, רצון, כמיהה, משהו מעצמו. המטפל מייצר סביבה מסוימת, בעלת כל מיני רבדים, שמאפשרת למטופל לטפל בעצמו. המטפל יכול להציע כלי או כיוון אבל מי שעובד הוא המטופל. וכל מי שיעמוד מן הצד ויצפה ידע להגיד את זה כי זה ברור במציאות הנתפשת.

יש טיפולים שבהם המטופל הרבה הרבה יותר פסיבי. המטפל הוא בעל ידע כלשהו שלמטופל אין, או כלים מניעי שינוי, והוא מספר למטופל משהו על עצמו, עושה משהו למטופל, וככה אמור להתחולל שינוי.

ברור לי שקווי התיחום לא תמיד מאוד חדים, וגם שיש צורות טיפול שעל פניו שייכות לסוג אחד אבל מטפל מסוים יכול לקחת אותם דווקא לכיוון השני. מיה גל היא בעיניי דוגמה טובה לזה. לרפואה הסינית יש פוטנציאל להיות משהו שבו הסמכות מאבחנת, אומרת, פותרת, אבל עם קשב מדויק, צניעות והיעדר אגו, זה פשוט לא מרגיש ככה.

מהאייפק התרשמתי אחרת. חשוב לי לציין שהמפגש עם המטפלת היה ממש מרתק ולא הייתי מוותרת עליו בכל מקרה. אבל הכלי היה לי לא מתאים. הרעיון, שמישהי אחרת תבדוק על עצמה משהו שהוא שלי, נראה לי מסקרן אבל לא התקבל אצלי טוב. ההמשך, שבו על סמך הבדיקה שלה את עצמה, היא בודקת מפות פנימיות שאני לא מכירה ולא מבינה, ואומרת לי מה הגוף שלי אומר, הוא מחליש בחוויה שלי.

יכול מאוד להיות שבמצב אחר בחיים היה לי ממש נחוץ לתת למישהו את הכוח לומר לי משהו על עצמי. במצבים מסוימים זה יכול להחזיר למסלול או להצליל מחשבות.
כרגע, אני מרגישה שיצאתי מהטיפול חלשה יותר משנכנסתי. אם להיות כנה לגמרי לגמרי, יצאתי מהדלת חזקה יותר. הרגשתי התרוממות רוח וכאילו נכנס לי אוויר במפרשים. הייתי מחוייכת ושמחה. אחרי זה הרגשתי איך אני הולכת ונחלשת. וזכרתי את התחושה הזו מטיפולים אחרים שעשיתי שבהם המטפל היה בעל ידע שלכאורה אין לי, או הפעיל כלים שאין לי יכולת להפעיל בעצמי. זה גורם לי להרגיש שאני מוסרת ביודעין את השליטה על משהו למישהו אחר. זה עומד בניגוד לטיפולים אחרים, שבהם אני מרגישה שאני פשוט נעזרת במיומנות של מישהו אחר כדי לעשות את כל העבודה בעצמי.

איפה עוד זה עולה? בטיפול שיש בו שיעורי בית שהמטפל נותן על פי מיטב הבנתו. כל כולי נרתעת מול הרעיון הזה. תעשי כל יום ככה, תשבי חמש דקות ותדמייני ככה. כל אלו לא עובדים בשבילי. מחזירים אותי לעמדה היררכית. אני שמחה תמיד בחומרים למחשבה ובשאלות מעניינות. כל השאר לא עובדים אצלי.

מיכל, עכשיו סיפרתי

ואם כבר טיפולים משונים עסקינן, אז על התואר "המשונה ביותר" יכול להתחרות בקלות ה"התחברות מחדש" שעליו סיפרתי בלי לפרט.
אז מספרת עכשיו.

זה מן טיפול כזה שבו המטופל שוכב על מיטת טיפולים,עוצם עיניים, ובמשך חצי שעה המטפל מסתובב סביבו בשקט ומגלגל אוויר בין הידיים. ככה שלושה מפגשים וזהו. זהו זה. נו, מי מנצח, אייפק או התחברות מחדש?

מה אני חוויתי? מרחב עבודה שקט, זמן לעצמי, התכווננות אופטימלית. למי שלא זוכרת - חיפשתי לעצמי טקס מעבר וככה הגעתי לשם. ידעתי שזה לא הטקס עצמו אבל זו היתה הדרך להגיע אליו. הנה מה שקרה.

ביום הראשון נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים. די בהתחלה חשתי מאוד את נוכחותה של הילי, שטיפלה בי, מסתובבת סביבי. זה היה לי לא נעים. כשהיא עמדה משמאלי הרגשתי לחץ גדול. כאילו יש שם גוש של אוויר שנלחץ אלי. באיזשהו שלב הרגשתי לחץ גדול בחזה, כאילו היא שוכבת מעלי ומועכת אותי. הייתי עסוקה רוב הזמן במאבק במשהו, באיזו התנגדות נורא חזקה לנוכחות שלה ולעצמי. צעקתי בפנים. רק כשהיא עמדה ליד הראש שלי משהו נרגע מאוד אבל כאשר היא זזה משם חזרתי להילחם.
בערך חמש דקות לפני סוף המפגש התחילה לקפוץ לי יד שמאל. ממש להכות מכות קלות במיטה. אחר כך הצטרפה הכתף וממש הרעידה את המיטה. הרגשתי לא נעים ושאני מנסה לצעוק משהו ולהפסיק את זה ולא יוצא לי קול מהפה. כשזה נגמר הילי נגעה לי ברוך בכתף הקופצת הזו ויצאה.
אחר כך שאלתי אותה מה דעתה על זה, על התנועה של היד. היא לא הבינה על מה אני מדברת. אמרה שלדעתה כאשר היא נגעה בי ישנתי. אני לא הרגשתי שישנתי אבל הייתי המומה לחשוב שכל זה קרה בראש שלי. הרגשתי ערה מאוד ובמצוקה גדולה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה. אמרתי להילי שאני מרגישה כאילו קמתי מהשינה הגרועה ביותר בעולם.
הילי נתנה לי לקרוא את הספר "כוחו של הרגע הזה" ושלחה אותי הביתה.
התחלתי לקרוא וחשבתי לעצמי שאקרא בכל יום שליש לאורך הטיפול. לשמחתי גיליתי שהספר מחולק, מבלי לציין זאת מפורשות, לשלושה חלקים. הראשון מדבר על הפרידה מהעבר, השני על היות בהווה, והשלישי על הארה כתוצאה של היות בהווה.
קראתי את החלק הראשון וחשבתי לעצמי בדיעבד שאולי זה מה שהיה שם, במאבק הזה. פרידה מהעבר או התנסות שקשורה לעבר.

הגעתי ליום השני בציפייה להיות בהווה. וזה מה שקרה

עצמתי עיניים ולא הרגשתי את הילי סביבי אפילו פעם אחת. אחרי חצי שעה קמתי והיא התעקשה להביא לי מראה. ראיתי את עצמי זורחת ואמרתי שהרגשתי כאילו קמתי מהשינה הטובה ביותר בעולם. לא זכרתי כלום. רק שמחה גדולה ופנים של אשה בתספורת קארה כהה. זהו זה.
הלכתי הביתה וקראתי את החלק השני של הספר שתיאר באופן קרוב מאוד את מה שחוויתי כמה שעות קודם לכן. ממש התחבר לי.

הגיע היום השלישי. נו, עכשיו ציפיתי להארה. והיא אכן הגיעה.
עצמתי עיניים ושקעתי בעצמי. שוב לא הרגשתי את הילי בכלל. אחרי כמה דקות עלה לי חזיון מרהיב. אני יושבת על חוף הים, בגב זקוף וברגליים משוכלות, ובוהה בגלים. פתאום באה יד שלא מחוברת לשום גוף, מן יד אלוהית כזו, נכנסת לי בין החוליות של הגב, שולפת את הגידול החוצה, זורקת אותו למים, בא דג ואוכל אותו.
אחרי זה ראיתי את עצמי קמה מהחוף, הולכת הביתה ומכינה לעצמי כדור מקמח טף ומים בגודל של הגידול שלי. הולכת לחוף הים, עומדת על שובר הגלים, זורקת אותו פנימה, בא דג ואוכל אותו.

וזה מה שעשיתי. קמתי מהמיטה. נפרדתי מהילי (תכף אספר על הפרידה) והלכתי הביתה. הכנתי כדור מקמח טף ומים, צעדתי לים ברגל, נעמדתי על סלעים גדולים שנכנסים עמוק לתוך המים, זרקתי את הכדור וקיוויתי שדג עשה ממנו ארוחה.
הרגשתי קלות עצומה, כאילו אני שוקלת חצי ומרחפת על ענן. הלכתי הביתה וכל הדרך אהבתי ואהבתי ואהבתי. את עצמי, את העולם, את הלכלוך, את פנסי הרחוב, את הכל. והרגשתי שהחוויה הזו היתה הטקס שביקשתי לעצמי ושמשהו חדש מתחיל. ומאז מלוות אותי אדוות הדבר הזה שאני לא יודעת איך לכנות אותו אבל מרגישה שהוא נטמע בכל תא בגוף שלי.

ומילה על הפרידה מהילי...
הילי לא רצתה לקחת ממני כסף. בסדר, שיהיה. היא מציירת מנדלות וראיתי שצבעי העיפרון המיוחדים שלה התכווצו מאוד בגודל שלהם מרוב חידוד. קניתי לה קופסה מרהיבה של כאלה חדשים. ברמת הנתינה זה לא הספיק לי. אחרי הטיפול הרגשתי עוד צורך לתת.
פתאום, בעודנו נפרדות, זה בא לי כמו ברק.

לפני המון זמן קניתי מצפריר חותמ בשם תהילה. לא יודעת למה קניתי אותו. זו היתה חוויה מאוד משונה. מצד אחד, אהבתי מאוד את המראה של החותמ. הוא יפה בעיניי, ואהבתי את הרעיון של המים בתוכו. מצד שני, מה לי ולדברים כאלה?
לזה התווסף הדיון שהיה לי עם צפריר בנוגע לחותמ הספציפי. אני התלבטתי בין שניים אחרים לגמרי. צפריר התעקש שאני צריכה "תהילה". לא אהבתי את המילה (יומרנית כזו...) ולא את המסר שהחותמ נושא אבל בסוף נכנעתי. החותמ נמכר אז בשליש מחיר אז קניתי. קיבלתי את החותמ ושמתי אותו בארנק. לא העליתי בדעתי לתלות אותו על הגוף. מבלי לשים לב, החותמ הזה ליווה אותי המון זמן. הארנק לא נגנב ולא הוחלף.

בסוף המפגש עם הילי הבנתי שהוא צריך להיות שלה. קודם כל השם, הילי (במקור הלה) ותהילה. זה ממש נדבק. ומעבר לזה, ידעתי באופן מפתיע שאין לי צורך בו ושהוא צריך לעבור הלאה. הילי אהבה אותו מאוד ותלתה אותו מייד על צווארה.
סיפרתי לצפריר. הוא שמח לשמוע ואמר שזה סימן שהחותמ מיצה את תפקידו. אני לא יודעת לגבי זה אבל בהחלט מרגישה שהיה שם משהו. כל כך הרבה זמן הלכתי איתו בארנק בלי בכלל לזכור שהוא שם. פתאום, אחרי תחושה של התעלות, הבנה וידיעה, נזכרתי בו וגם ידעתי מה לעשות בו. כאילו שפתאום הבנתי למה קניתי אותו מלכתחילה. שמחתי להיפרד ממנו. הרגשתי שהוא מעולם לא היה שלי. הוא היה של הילי ולקח לי זמן להבין את זה.

סוף יפה לסיפור.

הםםם...הםםם...הםםם...אחת...אחת...אחת...אחת...שתיים...שתיים..
כמה מילים על אייפק, מטפלים, כלים ושפיריות.
קודם כל גילוי נאות. אני מטפלת אייפק, אני גם מאלו שחושבים שזו שיטה הזויה פלוס אבל מה לעשות עובדת.
רציתי להבהיר נקודה מסויימת שאולי לא תמיד ברורה בתוך תהליך הטיפול. למטפל אין שום יתרון של ידע על המטופל. המטפל משתמש בכלי של מבחן שריר כדי להעביר למטופל ידע שכב קיים בו לגבי עצמו. זה כלי פשוט לשימוש וישום. הוא לא דורש שום כשרונות מיוחדים, סגולות מולדות או רוחניות יתרה. אפשר ללמוד אותו תוך בערך 20 דקות ביום טוב ו30 ביום חלש.
מה שניראה מהצד כמו וודו הוא שווה ערך לחיפוש מידע בגוגל. מטפל מיומן מכיר טכניקות לחיפוש שלאדם רגיל פשוט יקחו יותר זמן. כל הטבלאות הרשימות והמטריצות הם בסיס נתונים ולא יותר.
בעיני תהליך אייפק טוב כמו כל תהליך טיפולי אחר מחייב עבודה פנימית וחיצונית של המטופל. בלי התהליך העצמי לא יהיה ריפוי. כל מה שעושה האייפק הוא לסלק מהדרך מכשולים שבגלל שהם נמצאים ברמות הלא מודעות שלנו יכולים לתקוע אותנו שנים בתוך אותה עבודת מודעות שכולנו עושים.
יש מטופלים שברגע שהמכשולים הופכים לניראים הם בוחרים לעבוד עליהם בדרכים אחרות וגם זו בחירה נהדרת.
תפקידו של מטפל אייפק הוא להיות טכנאי שבא כשהשיטות הביתיות והתמיכה הטכנית לא מצליחים לעלות על הבעיה. לא על כל דבר צריך להזמין טכנאי אבל גם לא חייבים לתקן כל תקלה במחשב לבד

ועשיו אתפוגג לי לשורות הקוראים בדממה דקה

גוגוס, יש שיר שכבר כמה זמן אני רוצה להקדיש לך, ואף פעם לא מגיעה לזה.

לשיר קוראים "אני אומר/ת לך כן", והוא מוקדש לך, עם הניסיונות הנצחיים שלך להגיד "כן" במקום "לא".
השיר מושר כדיאלוג בין גבר לאישה, לכן לעיתים זה "אני אומר לך כן" ולעיתים זה "אני אומרת לך כן".

בשיר הגיבור והגיבורה הלירית אומרים זה לזה "כן" על כל מיני דברים.

הפזמון של השיר והא
"אני אומר/ת לך כן
אני אומר/ת לך כן
אני אומר/ת לך כן
"כן" זה כל דבר שהוא"

איזה יופי שבאה עננים והסבירה.
גוגוס, תפקידה של מטפלת האייפק שהלכת אליה הוא בסך הכל לתרגם לך את מה שהגוף שלך מנסה לומר לך, ולא מגיע אלייך.
הרי הלכת עם שאלה מסוימת.
יש משהו שמטריד אותך, ואת רוצה עליו תשובה.
כלומר: אין לך גישה ישירה.
את לא מבינה מה הגוף מנסה באמת לומר לך.
את מנסה "על עיוור" כל מיני דברים שאת חושבת שאולי יעזרו לכיוון שאת רוצה, אבל בסופו של דבר את מגששת באפילה במידה מסוימת.
האייפק הוא פשוט דרך מאוד ישירה וקצרה לשאול את הגוף את השאלות שלך ולקבל את התשובות. לפעמים התשובות מורכבות ואז מתברר שיש עוד שאלות שצריך לשאול, שלא חשבת עליהן קודם, או שיש דברים שצריך לעבוד עליהם, כדי שאפשר יהיה להתקדם הלאה ולראות את התשובות העמוקות יותר.

קצת כמו ב"חפש את המטמון".

לרוב אי אפשר לראות את התשובות שמסתתרות מתחת לשינוי הבא. את זוכרת שתיארת את התהליך שבו דייקת את מה שלא טוב לגוף שלך? רק אחרי שסילקת את הגלוטן התבהר שגם מלח לא טוב לך.
אז כמו שהסבירה עננים בקפה, האייפק אינו אלא דרך קיצור שיכולה לעזור לך לשאול את הגוף שלך שאלות ולקבל תשובות בשפה שאת מבינה (עברית). כל מה שנראה מוזר באייפק הוא הטכניקה שבעזרתה מגיעים לתשובות. אם התשובות לא מתחברות לך, צריך להמשיך ולדייק אותן עד שתביני. זה התפקיד שלך כמטופלת וזו האחריות שלך: את צריכה להגיד אם הבנת או לא הבנת. אם לא הבנת, צריך לדייק את השאלה או את התשובה.

מטפלת האייפק לא יודעת עלייך כלום.
הדרך היחידה שלה לדעת היא לשאול את השאלות ולקבל אותן ממך. הגוף שלך אומר לה "כן" או "לא" על כל שאלה (לכן אפשר לשאול רק שאלות שהתשובה עליהן תהיה "כן" או "לא", או בשפה של האייפק: "חזק" או "חלש").

יש עוד דרכים, מורכבות יותר לשאול ולקבל תשובות, והן יותר מעורפלות. למשל, לשאול את השאלה וללכת לישון כשאת מזמינה תשובה. ואז התשובה תגיע מתישהו. זו טכניקה בעייתית כי את כמעט אף פעם לא יכולה להיות בטוחה שזו באמת התשובה על השאלה...

יצאת בהרגשה מעולה. זו התגובה הישירה ונטולת הפרשנות של כל כולך.
אחרי כמה זמן, הפרשנות שלך (שבה פירשת את מה שהיה כאילו מישהו בעל כוח וידע עשה לך משהו) החלישה אותך.
לא האייפק, אלא את החלשת אותך.

אצל עננים בקפה אפשר ללמוד בקורס קצר (שהיא מפרסמת כל פעם בככר השוק, זה כל פעם מתקיים אצל מישהו אחר ברחבי הארץ) את כל הידע הזה, לא כדי לטפל באחרים (שזה דורש הרבה יותר אחריות ולימוד) אלא כדי לטפל בעצמך ובמשפחתך הקרובה. כשיש לך הכלי, את יכולה לשאול את השאלות ולקבל תשובות בעצמך.

אישה במסע, תודה גדולה על זה.
יש לי חיבה משונה להקשבה לשירים שאני לא מכירה את השפה שבה הם מושרים

איזה כיף! ממש גוש של מתיקות השיר הזה.
ומתאים לשבת...

עננים בקפה ... את כאן? איזה כיף. נעים להכיר.
ותודה על הדברים שכתבת. תודה גם לך, בשמת.
אני חושבת שהיו שם שני דברים. אחד זה הטיפול עצמו, והמפגש עם המטפלת. השני זה מה שהראש שלי החליט להגיד.
ההיררכיה ברורה לי מאוד אבל זה לא אומר שבגלל שהראש שלי שני אני לא שומעת גם אותו.
נראה לי שאם לא מקשיבים לראש חוטפים בסוף כאב ראש, לא?

את התשובה לשאלה ששאלתי לא קיבלתי. פעם אחר פעם, גם בקריאה וגם באייפק, המטפלת הגיעה למסך שחור. משהו חסום, לא מוכן שיגעו בו. את כל שאר הדברים שהגוף שלי "הסכים" להגיד כבר ידעתי בעצמי מתוך ההתנסות שלי.
את המסך השחור אני מכירה מעצמי. בשבילו באתי. כנראה שזה עוד לא הזמן.

תפקידה של מטפלת האייפק שהלכת אליה הוא בסך הכל לתרגם לך את מה שהגוף שלך מנסה לומר לך, ולא מגיע אלייך
בשמת, תודה על המשפט הזה. מבהיר לי את הקושי שלי. כשאני לא יודעת שפה, ומישהו מתרגם לי, אני אסירת תודה. כשאני יודעת שפה, ומישהו מתרגם לי, אני מרגישה קצת אדיוטית.
בתפישה שלי את עצמי, אני יודעת את השפה ובתקשורת עם הגוף שלי. למה אני זקוקה לתרגום?
אני הרי יודעת שהגוף שלי מסרב לדבר שם משהו. תמר היתה הגונה מאוד, בדקה גם לפני שקבענו, ואמרה לי שהיא רואה מסך שחור והציעה שאפגוש מישהו אחר.
למה הלכתי?
הלכתי כדי לפגוש את תמר. היא סקרנה אותי. יש לה קול כזה ודיבור כזה שרציתי לפגוש. במובן הזה באתי על סיפוקי ואני שמחה שהלכתי. אבל לא הייתי זקוקה ליותר מזה.
כשאני מדייקת את עצמי אני מגיעה למחשבה שהבעיה שלי עם המפגש היא אני. הייתי צריכה ללכת בציפייה לפגוש את תמר. זה מה שרציתי באמת. למרות זאת, פיתחתי ציפייה שתמר, ביכולותיה המופלאות, תצליח לעבור איתי את המסך השחור. שמתי עליה משהו שלא רציתי שיהיה בה, שאני נרתעת ממנו באופן עקרוני. פלא שהתאכזבתי? פלא שזה הגיע אחרי כמה זמן ולא מייד?
טוב, הבנתי. שמתי עליה משהו שלי לגמרי. לא היתה דרך לחמוק מהתחושה הזו כי בעצם באתי איתה מהבית וגרמתי לה להתגשם.

תודה, בשמת, ותודה עננים בקפה. עזרתן לדייק. מרגישה יותר טוב עכשיו.

את המסך השחור אני מכירה מעצמי. בשבילו באתי. כנראה שזה עוד לא הזמן
אה, שיט [מותר להגיד פה?]
איך אני לא אוהבת לקבל את התשובה הזאת P-:

לפחות דבר אחד ברור: אם גם את רואה מסך שחור, וגם היא מקבלת מסך שחור כשהיא שואלת את אותו המקור, אז קיבלת אישור שאת קוראת את עצמך נכון.
אין לה אפשרות לעבור (איתך או בלעדייך) חסימה שלך, כי זה בדיוק העניין: זו החסימה שלך. אף אחד לא יכול לעבור אותה עד ש"את" (זו שבפנים שחוסמת) לא תסירי אותה. אין דבר כזה שמישהו אחר ישבור אותה. זה גם חוסר כבוד עמוק מאוד, שלא אפשרי באייפק (וגם בשיטות אחרות).

(אותי זה מרגיע. כשהאייפק מאשר את מה שחשבתי. כי יש לי הרבה פעמים ספק בעצמי, אם באמת הבנתי נכון, אם לא היה משהו שפספסתי. אני יותר ויותר בוטחת בכלים שלי, אבל הספק עדיין שם).

אם גם את רואה מסך שחור, וגם היא מקבלת מסך שחור כשהיא שואלת את אותו המקור, אז קיבלת אישור שאת קוראת את עצמך נכון
מבינה מה את אומרת.בפעם הזו לא הרגשתי צורך באישור. זה היה לי ברור לגמרי. זה ברור לי לגמרי כבר המון זמן.

זה גם חוסר כבוד עמוק מאוד
מסכימה מאוד

פשוט קיוויתי ש... נו, את יודעת.

לדעתי, גם אם שיטה כלשהי מאפשרת לעבור מחסום פנימי כזה, זה הפסד עצום לאדם שאיבד התנסות מדהימה.

(מחכה למחקר כפול סמיות על אייפק)

לדעתי, גם אם שיטה כלשהי מאפשרת לעבור מחסום פנימי כזה, זה הפסד עצום לאדם שאיבד התנסות מדהימה.

לא יודעת עד כמה זו התנסות מדהימה, למען האמת.
אני יודעת שאני עם הקנדידה הזו כבר 4 שנים, הייתי מוותרת על ההתנסות המדהימה הזו בכל רגע נתון.

אני חושבת (וסליחה על הפסימיות שלי) שלפעמים משהו רע הוא פשוט רע. כאב כרוני או סבל מתמשך הם דברים שכשחיים איתם אפשר להפיק מהם את המירב, מנסיוני, אבל זה לא מפחית כהוא זה מכמות עצומה של סבל מיותר לחלוטין. (בעיניי, עבורי. )

לא התכוונתי לקנדידה, אלא למסך שחור.

אני שמערת שמתישהו בגלגול קודם (ומודעת לאירוניה של מה שאני אומרת לאור המחקר שצויין בהודעה הקודמת) עברתי מסך שכזה, ובגלל זה בגלגול הזה אי הדחקה של דברים באה לי בקלות. ליתר דיוק, זו ברירת המחדל, וכדי להדחיק משהו, ולו זמנית, אני צריכה להתאמץ.

וכאב לא חייב להיות סבל. אלו שני דברים שונים. בעיניי.

לא התכוונתי לקנדידה, אלא למסך שחור.

זה באמת לא היה ברור, מה שאמרתי. אז אני ארחיב את המהלך המחשבתי שלי. אם הבנתי נכון אז החקירה של גוגוס נובעת מאיזשהו חולי כרוני שלא עובר ולכן השוותי את זה לחולי הכרוני שאני מכירה.
גם ככה הבנתי את המסך השחור, אני חושבת. כמהלך הזה שאמור לפתור איזה חולי כרוני, אבל יכול להיות שטעיתי.

וכאב לא חייב להיות סבל. אלו שני דברים שונים. בעיניי.

לא הבנתי.

את המסך השחור אני רואה כהדחקה של משהו. הדחקה יכולה, אבל לא חייבת, לגרום לחולי כרוני.
אם החולי הכרוני נגרם על ידי מסך של הדחקה, אז שבירה שלו בכוח היא:

מסוכנת
מטפלת בסימטום ולא בבעיה.

קשה לי להסביר. בעקרון זה ציטוט של גריין מדף על לידה, אבל זה גם עקרון מהותי. כאב זה דבר פיזי. סבל זו הפרשנות.

השאלה אם באמת הדחקה היא העניין. לפעמים סיגר הוא רק סיגר.

_החקירה של גוגוס נובעת מאיזשהו חולי כרוני שלא עובר ולכן השוותי את זה לחולי הכרוני שאני מכירה.
גם ככה הבנתי את המסך השחור, אני חושבת. כמהלך הזה שאמור לפתור איזה חולי כרוני, אבל יכול להיות שטעיתי._

החקירה שלי התחילה עוד הרבה לפני שמשהו כרוני היה במודעות שלי. יש מצב שהגידול שלי היה שם ולא ידעתי על קיומו כי הוא עוד היה קטן מדי. אבל אני התחלתי לחקור מתוך סקרנות גרידא. נחשפתי לרעיונות משונים וזה תמיד מדליק אצלי את היצר המדעי.

המסך השחור קשור לגידול שלי. אני מרגישה קשר בין הגידול הזה לבין משהו לא מודע. אולי מודחק. ולא משנה מה אני עושה, אני לא מוצאת את הדרך אל הידע הזה. וכן, ניסיתי גם לשחרר את החיפוש. לא הלך לי.
בתחושת בטן, אני אצטרך לצלוח רמה מסוימת של צניעות לפני שאוכל להבין מה יש שם.
אין לי שום כוונה אמיתית לשבור בכוח את המך השחור. אבל אני מודה שלפעמים אני מפנטזת שהוא פשוט לא יהיה שם. הנוכחות שלו כל כך חיה אצלי עד שלפעמים זה מאוד מעייף וכל מה שאני רוצה זה לנוח. כשאני מנסה לנוח אני לא מצליחה. אפילו להפך. כשאני שוקלת לנוח באים לי רעיונות איך לזוז ביתר שאת.

זו הסיבה שלא הייתי בטוחה שאנחנו מדברות על אותו דבר. כי אני לא חושבת שחולי כרוני נראה כמסך שחור. וגם אני לא חושבת שאייפק יכול לרפא את זה.

אם זה כך, וגם אני מאמינה שלא לכל דבר חייב להיות מקור נפשי, אז אין שום דבר רע בריפוייו.

גוגוס, מה עם להקשיב לו בשקט? אחרי מספיק הקשבה אפשר לראות מה יש מאחורי כל מסך. כך זה אצלי.

בכלל זו העצה שלי כמעט לכל מצב. פשוט להקשיב.

גוגוס, מה עם להקשיב לו בשקט?
עצה זהב. קשה מאוד ליישום לפעמים. יש מסכים עקשניים במיוחד, כנראה.
יש בי אימה לא קטנה בנוגע למה שאני עשויה למצוא שם.
זה עלה גם במסע שעשיתי. הודעתי לרינה כבר בהתחלה שנראה לי ממש מאיים לקפוץ לתוך בריכה שחורה. רינה חסכה ממני את זה והייתי אסירת תודה כי היתה לי חוויה ממש משמעותית בלי זה. וכך המשכנו חמש פגישות.
רק מהמחשבה על זה אני בולעת בכבדות את הרוק...
וככל שזה מתרחק ממני כך האימה גדלה. זו מן מפלצת שמגדלת את עצמה. כאילו, מה? מה? מה כבר קרה? מה אני מחביאה מעצמי?
לא יכולה לחשוב על שום דבר. מתקשה לדמיין את עצמי בכלל עושה את הפעולה הזו, של הדחקה, של סגירה של משהו מאחורי דלת.
כל כך לא אופייני לי לאורך כל החיים.

למה לקפוץ? אפשר לטבול רק את קצה האצבע בבריכה השחורה. אפילו רק את הציפורן של הזרת. זה ממש ממש ממש קצת. זה גם מפחיד, או שאת זה אפשר לעשות?

זה ככה במסע, לא בכל דבר.
כרגע אני חווה את המסך השחור כמשהו מנותק ממני. בעומק שלי, אני לא מצליחה להבין איך זה קשור אלי בכלל.
אולי אחרי שאקבל את החלק הזה בחיים שלי יהיה אפשר לעבוד עם זה.

לצערי, אין לי עצות אחרות. חוץ מלבקש מרינה לחזור למסע ולקפוץ לבריכה. אני מניחה שזה מה שאני הייתי עושה.

לבקש מרינה לחזור למסע ולקפוץ לבריכה. אני מניחה שזה מה שאני הייתי עושה.
אני מניחה שזה לא מה שאת היית עושה

יודעת למה? בגלל זה
שבירה שלו בכוח היא: מסוכנת, מטפלת בסימטום ולא בבעיה.
אני מסכימה איתך מאוד.

בעיניי זו המשמעות של הניסיון לקפוץ בכוח לבריכה. כל דבר שאני אעשה כרגע הוא בכוח. מוטב להניח.

שנת הנחש התחילה. גם אני נולדתי בשנת נחש.
משילה את עורי כל כמה זמן מחדש.
אחרי כמה ימים של תשישות, מצבי רוח משונים ותחושה כללית לא מוצלח קמתי היום כמו חדשה.
אני מרגישה שהכל מתחיל עכשיו.
ופתחתי לי קלף מקלפי האושו זן טארוט היפים שלי וקיבלתי... חגיגה!
אכן כך.

תודה אישה במסע על השיר הנהדר שהבאת, מקסים.

קוראת כאן אבל לא מוצאת פנאי נפשי לכתוב, אולי בהמשך.
בקצרה - אוכלת די טוב ומתחזקת. גם כשמרשה לעצמי חריגות זה מתאזן, לשמחתי, ללא מאמץ ניכר.
כאילו הגוף בבסיס נרגע אז גם חריגות לא מוציאות אותו משלוותו.
וזה נעים נעים, כותבת ומיד חוששת מעין רעה, טפו טפו טפו, ליתר ביטחון.

שנה חדשה טובה גוגוס (אני נולדתי בשנת הארנבת, לא ברור לי מה זה מסמל), וגם חודש אדר טוב ומבורך.
את המון במחשבותיי, כמעט כול שייק או סלט שאני מכינה.
מותר להגיד לך תודה? אה, והכי בא לי לשלוח לך @} וגם

וסחתיין על הקלף הנהדר, חגיגה אמיתית.
.

_אני יודעת שאני עם הקנדידה הזו כבר 4 שנים, הייתי מוותרת על ההתנסות המדהימה הזו בכל רגע נתון.
אני חושבת (וסליחה על הפסימיות שלי) שלפעמים משהו רע הוא פשוט רע. כאב כרוני או סבל מתמשך הם דברים שכשחיים איתם אפשר להפיק מהם את המירב, מנסיוני, אבל זה לא מפחית כהוא זה מכמות עצומה של סבל מיותר לחלוטין. (בעיניי, עבורי. )_
למרות שהדיון המשיך - אני איתך. לגמרי. לא כל דבר הוא שעור.
אבל אני מודה שלפעמים אני מפנטזת שהוא פשוט לא יהיה שם.
אולי יום אחד תסתכלי ותגלי שהוא פשוט לא שם. לפעמים זה קורה ככה (ולפעמים לא יודעים אם מה שעשית העלים אותו, או מה שלא עשית, או שזה בכלל לא קשור)

_כרגע אני חווה את המסך השחור כמשהו מנותק ממני. בעומק שלי, אני לא מצליחה להבין איך זה קשור אלי בכלל.
אולי אחרי שאקבל את החלק הזה בחיים שלי יהיה אפשר לעבוד עם זה._

את כל כך מרגשת בשיתוף שלך
מזכירה לך: אהבה לקצב שלך
ואוו על הצעד הענקי הזה:
_וזה מה שעשיתי. קמתי מהמיטה. נפרדתי מהילי (תכף אספר על הפרידה) והלכתי הביתה. הכנתי כדור מקמח טף ומים, צעדתי לים ברגל, נעמדתי על סלעים גדולים שנכנסים עמוק לתוך המים, זרקתי את הכדור וקיוויתי שדג עשה ממנו ארוחה.
הרגשתי קלות עצומה, כאילו אני שוקלת חצי ומרחפת על ענן. הלכתי הביתה וכל הדרך אהבתי ואהבתי ואהבתי. את עצמי, את העולם, את הלכלוך, את פנסי הרחוב, את הכל. והרגשתי שהחוויה הזו היתה הטקס שביקשתי לעצמי ושמשהו חדש מתחיל. ומאז מלוות אותי אדוות הדבר הזה שאני לא יודעת איך לכנות אותו אבל מרגישה שהוא נטמע בכל תא בגוף שלי._

באהבה

אוכלת די טוב ומתחזקת. גם כשמרשה לעצמי חריגות זה מתאזן, לשמחתי, ללא מאמץ ניכר.
איזהכיף איזהכיף איזהכיף!
אני קוראת משפט כזה וכל הלב שלי עולה על גדותיו משמחה.

כותבת ומיד חוששת מעין רעה, טפו טפו טפו, ליתר ביטחון.
שום עין רעה ושום נעליים! איך משהו שאת בונה במו ידייך, שלא קשור לגורל בכלל, יכול לחטוף עין רעה?
מה שאת מצמיחה את קוצרת (ואז אוכלת

)

תודה שמצאת את הזמן לשתף לפחות בזה.

לא כל דבר הוא שעור.
אין מסכימה ממני. אני אישית חושבת שאין משהו שהוא שיעור במהות שלו. כלומר, שום דבר לא נקרה לתוך חיי כדי שאלמד ממנו משהו.
אירועים מתרחשים ואני יכולה לבחור האם להפוך אותם לשיעור, כלומר, ללמוד מהם משהו, או לא.

מזכירה לך: אהבה לקצב שלך.
הא, חני. עד שלמדתי לאהוב את הקצב של האיש, עכשיו אני צריכה לאהוב גם את שלי?

ולרגע ברצינות, תודה על התזכורת. אני לא מתה על הקצב האמיתי שלי, זה שאני חושדת שיש לי. אני די מתעללת בקצב שלי ומסווה אותו ללא הרף בקצב הרבה יותר מהיר. כבר כל כך רגילה לזה...
אוי, זה שיעורי בית כבדים כבדים. אני עכשיו בחינוך ביתי. אין שיעורי בית. אבל אולי מתישהו בקרוב.
בכל אופן, תודה על התזכורת. אני די איומה בקטע הזה.

משתפת פה בתודה עמוקה על הדיון בנוגע למסכים שחורים, ביצות ושאר חברים.
משהו בזה שקע בי ממש עמוק, רק מעצם הנוכחות שלי בדיון, ויש לי חשד שאני יודעת מה יש מאחורי המסך שלי.
פרטי מדי לשיתוף, לפחות כרגע, אבל לפתע פתאום, בלי כל אזהרה, אני מרגישה הרבה יותר חכמה ממקודם.
אלוהים אדירים, מה עושים עכשיו?

נושמים?

בתור מטפלת אייפק (בשילוב עם עוד כמה דברים) וכמי שעסוקה מאד ביחסי מטפל מטופל, האחריות של כל אחד מהם בתהליך ועוד דברים מהסוג, מאד מעניין לי לקרוא את הדיון הזה....
גוגוס, את מכירה את הכלי של התמקדות? מהדברים שאת מספרת יש לי תחושה שהוא עשוי לדבר אליך. אם מעניין אותך לשמוע אשמח לספר על זה קצת.

אלוהים אדירים, מה עושים עכשיו?

שמחים? אני שמחה בשבילך. זה לא אומר שחייבים לעשות משהו ברגע זה ממש.

חגיגה!

חני,

אני חשה אימה קלה מתגנבת. כשאני לא חושבת על זה אני חוזרת לנשום רגיל.

הי אמא ללי כיף לראות אותך כאן.
את ההתמקדות אני מכירה היטב, קראתי את אחד הספרים המפורטים, הייתי במפגש קבוצתי וגם התנסיתי בשלושה מפגשים פרטיים. מסיבה שלא ברורה לי לגמרי, ועל עף שהיו מפגשים מעולים ממש עם סאלי תדמור , איכשהו זה לא התאים לי יותר. באמת לא יודעת להסביר.
אבל תודה שהעלית את זה. אני רואה איך לפעמים משהו מקבל התנגדות בהתחלה אבל הזרע כבר נזרע ובסוף הוא מלבב איכשהו בלי ששמים לב.
וחוץ מזה, יהיה נחמד אם תכתבי בכל זאת. בטח קוראות כאן אחרות שזה ידבר אליהן. הדיון על המסכים השחורים היה... דיון. היו בו משתתפות נוספות. הן בטח תשמחנה לשמוע על החיבור בין זה לבין התמקדות.

שמחים? אני שמחה בשבילך. זה לא אומר שחייבים לעשות משהו ברגע זה ממש.
המממ...
לא מצליחה לשמוח. כאמור, כשאני חושבת על זה אני חווה אימה. כדי לא להבהיל, אני כן אומר שאני חושבת שמה שיש מאחורה זה קושי רגשי עצום (ולא, נגיד, איזה זיכרון טראומטי נוכח) אבל מאוד ספציפי שאני נוטה פשוט.... להחליק אותו. הוא צף למודעות שלי כבר כמה פעמים בשנה האחרונה אבל כל פעם הצלחתי לדחוק אותו פנימה. פתאום אני מבינה שזה הוא שקורא לי שם ומבקש להפסיק לדחוס אותו. זה כאילו שהוא חיכה בסבלנות עד שאני אקלף את כל השכבות שמעליו ועכשיו שואל "מה איתי?"

ואני מרגישה צורך לטפל בו תכף ומייד, ובו זמנית מרגישה צורך לשבת ולהקשיב. אני לא טובה בלשבת. אני מקשיבה תוך כדי עשייה.

תודה, מיכל. לא מתאים לי לא לשמוח בדבר כזה. ולמרות שאני רואה לרגע את עצמי דרך העיניים שלך, זה לא מצליח לי. אני לא שם עדיין.

וואו יקירה. אני שמחה בשבילך. לפעמים תוך כדי התהליך אני נוטה לשכוח איפה הייתי לפני... ומנסיוני בתהליכים שכאלו נדרשים "כבוד" לתהליך עצמו ולקצב שלו והרבה הרבה מאור פנים פנימי. אני קבלתי לאחרונה דגימה "משמחת" שהזכירה לי את כברת הדרך שעשיתי בתקופה האחרונה. אני שמחה בשבילך שגילית, כי רק לפני כמה הודעות לא ידעת, וגם שאת חזקה ויציבה מספיק על מנת להתמודד, אחרת זה לא היה משתחרר. יפה לך! אני לומדת להתיידד עם כול מיני חלקים "לא סקסיים" שלי, פחות מוערכים על ידי. אני נוטה לרוץ, לתקן ולרפא כול מיני תחלואים, מתוך מקום שלא מקבל את עצמו כמו שהוא כרגע. גיליתי שעבורי, העצירה הזו היא לא באמת עצירה, מתרחשת בה המון עשייה משמעותית של הכלה, וקבלה, והתבססות, והבנה, ומימוש של התודעה הלכה למעשה, סוג של גיבוי לעשייה שהייתה ושעתידה להגיע.

יש בי אימה לא קטנה בנוגע למה שאני עשויה למצוא שם
אצלי, זה תמיד מה שגורם למסך שחור.
אני עובדת מסביב, עובדת עובדת עובדת. בסוף מגיעה ההבשלה, אני מוכנה לראות מה שיש שם, ואז המסך השחור מורם.

אז בשעה טובה. הוא מתרומם. עכשיו רק להתבונן במה שעולה ולא לעשות כלום.
(כן, כן, לקבל את הקצב שלך. שדרך אגב, ממעקב אחרייך אני מוכרחה להגיד לך שהוא אולי איטי יותר ממה שהיית רוצה אבל הוא מהיר מאוד)

חלוקית יקרה, תודה על המילים שלך. נוגעות כמו תמיד.

להתבונן במה שעולה ולא לעשות כלום.
גררר... כמה זה קשה לי. אבל אני אנסה. מה אכפת לי. ניסוי בתזונה, ניסוי בתנועה, ניסוי בלא לעשות כלום... נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד. היום החזקתי את עצמי ממש יפה מלכתוב לעירית.

ממעקב אחרייך אני מוכרחה להגיד לך שהוא אולי איטי יותר ממה שהיית רוצה אבל הוא מהיר מאוד
זהו, שהוא מהיר לאו דווקא כי הוא הקצב שלי. אני חושבת שהוא מהיר כי ככה אני רגילה לנוע. אני תוהה מה יקרה אם אבחן ברצינות את ההרגל הזה. אבל הניסוי הזה יחכה קצת, נראה לי. אני צריכה מניע פנימי עמוק בשבילו ואין לי כרגע. מתאמנת בקטנה על מה שקורה כאן ועכשיו. מי יודע, אולי גם זה יצמיח משהו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אישה במסע

כמעט מסכימה עם בשמת שמספיק לא לעשות כלום. אפשר לא לעשות כלום. כדאי להקשיב בשקט.

_לבקש מרינה לחזור למסע ולקפוץ לבריכה. אני מניחה שזה מה שאני הייתי עושה.
אני מניחה שזה לא מה שאת היית עושה
יודעת למה? בגלל זה
שבירה שלו בכוח היא: מסוכנת, מטפלת בסימטום ולא בבעיה.
אני מסכימה איתך מאוד.

בעיניי זו המשמעות של הניסיון לקפוץ בכוח לבריכה. כל דבר שאני אעשה כרגע הוא בכוח. מוטב להניח._

הפירוש שלך למטאפורה שלך הוא הנכון.

אני לא יודעת מה הייתי עושה במקומך. אם קפיצה לבריכה הייתה מרגישה כמו שבירה בכוח, הייתי אולי פשוט נשארת ליד. ומקשיבה. בשקט. בסבלנות. כמה זמן שצריך.

ואולי בכל זאת הייתי קופצת. אני לא רואה את זה כשבירה בכוח, אלא ככניסה מרצון לאתגר קשה.

אני חושבת שהוא מהיר כי ככה אני רגילה לנוע
המממ. אני חושבת, בזהירות, שאני לא מסכימה.
אי אפשר לזרז תהליכים כאלה. באמת שאי אפשר. ראי דוגמת המסך. הוא לקח את הזמן שלו. רק כשהיית בשלה להתחיל (רק להתחיל!) לראות, הוא התחיל להיחשף.
כל שינויי התזונה. תהליכי המודעות. הדיוק של מה שטוב לך. התנועה לכיוון יותר ימים "חיוביים" (בעינייך) ופחות ימים "שליליים" (בעינייך) וכן הלאה. תהליכי התכנסות, תובנות וכו' וכו'. אי אפשר לזרז אותם באופן מלאכותי.
הקצב הוא הקצב האמיתי.
גם כשניסית עוד ועוד דרכים לגלות - המסך נשאר עד שהבשלת.
כל אלה אומרים לי שבתשתית, התהליך העמוק והאמיתי קורה בקצב האמיתי.
תנועה שאת מייצרת מבחוץ, כדי להניע את התהליך, יכולה להיות מלאה אקשן ולא בקצב אמיתי.

יקירה, לתחושתי מאיך שאני קוראת אותך, את מזהה צרימה בין התנועה שלך בחוץ לבין הקצב הפנימי. בדקי עם עצמך אם אכן היא קיימת, מה המניע לתזוזה, אי רצון להתמודד או שזה המקצב הטבעי, אולי יש לך תבנית מסויימת על עצמך שאת יכולה לשחרר, רק את יודעת מהן התשובות. ובאשר לפחד, מנסיוני, זמן תהילתו הוא כאשר מתנגדים לו, ברגע שמסכימים ללכת דרכו, לחצות אותו, איכשהו הוא מאבד מכוחו. כי הרי אנחנו אלו שמכתירים אותו על כס המלכות ומזינים אותו.

מעניין, בשמת. מעורר מחשבות על ההבדל הזה בין קצב חיצוני ופנימי. ואם להתחבר לדברים שחלוקית כתבה (דרך העיניים שלי) אז אני תוהה האם הקצב החיצוני שלי לא מחבל, או עשוי לחבל, בתהליך שלי. אולי אם הייתי קשובה יותר לקצב הפנימי משהו שם היה זז אחרת. או מהר יותר או פשוט באופן אחר. אולי עם פחות תסכול חלק מהזמן. אולי עם פחות פחד.
כאמור, חומר למחשבה.

חלוקית, כן, אני מזהה צרימה כזו. כמו שכתבתי. ומאוד אהבתי את
באשר לפחד, מנסיוני, זמן תהילתו הוא כאשר מתנגדים לו, ברגע שמסכימים ללכת דרכו, לחצות אותו, איכשהו הוא מאבד מכוחו
זה מסוג המשפטים שאני יודעת אותם, ברמה מאוד פנימית ועמוקה, ואחרי שאת כותבת אותם אני יכולה לשמוע את פרורי החלודה הנופלים מהתובנה הזו ואת התהליך צועד ברגליו החורקות עוד צעד אחד קדימה.

מסכמת משהו לפני שאני קורסת לשינה. אני מרגישה שהיום הזה הוא איכשהו אחד הימים המשמעותיים בחיי בתוך התקופה הזו. קרו לי היום שני דברים מדהימים ביותר. אחד מהם קרה ממש כאן, בדף הזה. השני קרה בשיחת טלפון שבזכותה קיבלתי החלטה חשובה מאוד שאני מתענה איתה כבר שבוע ומשהו.
וכל זה על רקע הביקור הארוך עד מאד שלי בישראל, שהיה בו שפע אינסופי ושעכשיו, באורח פלאי לחלוטין, כל החוטים שלו מתחברים בבת אחת. כל הטיפולים שבחרתי התחברו לכדי תובנה חשובה במיוחד, ובמקביל, משהו שעבדתי עליו ולא ידעתי איך להשלים, קיבל סוף טוב בעקבות מפגש חברתי שנקבע במקריות אגבית.
וכל זה ביום הראשון של שנת הנחש. השנה שלי.
שנה טובה...

יקירה,
כהמשך לחגיגות הנחש, אני ממליצה בחום בחום על טיפול בכלי "הפשטות שבאלוהות"
מנסיוני זה מאפשר פרימה והבנה והתקדמות בכלים חדשניים ועוצמתיים שמתואמים לכול אדם באופן אישי. קשה להסביר ולכן ממליצה לחוות. מהטיפולים/חניכות שחוויתי, בד"כ המפגש מחולק לחלק מילולי, פתיחה בקלפים ועבודה אנרגטית. בהצלחה

תודה, חלוקית. לא בטוחה שאספיק לפני שאני נוסעת אבל שמה לי בראש.

והקלף של היום, כמה הולם - שפע!
מאחלת לכולכן @}

גיליתי שעבורי, העצירה הזו היא לא באמת עצירה, מתרחשת בה המון עשייה משמעותית של הכלה, וקבלה, והתבססות, והבנה, ומימוש של התודעה הלכה למעשה, סוג של גיבוי לעשייה שהייתה ושעתידה להגיע.
גם.

גוגוס יקרה,
קודם כל - חיבוק וחיוך על כך שחזרת לכתוב כאן (חושבת שלא כתבתי כלום כשחזרת...). וגם - לפני שאמשיך - רוצה לומר שאני ממש שמחה לקרוא את כל מה שאת כותבת, ומרגישה שאת לגמרי בכיוון של בריאות - נפש ורוח וגוף, וזה בטוח יבוא לידי ביטוי גם בצד הפיסי.
אני קוראת את מה שאת וכולן כותבות ומתמלאת...מועקה! כן... קצת מביך להודות, אבל לצד ההשראה וההשתאות על הדרך הנהדרת שאת עוברת, אני מרגישה קנאה... כ"כ רוצה לעשות את הדרך שלי ואת התהליך שלי, להתקדם ולממש את מלוא פוטנציאל החיים והחיות שיש לי ואת כל מה שאני יכולה לתרום. אבל אני לא בטוחה שאני יודעת איך... וגם לא בטוחה שיש בי מספיק אומץ להתמודד מול כל מה שמסע כזה דורש. אז כשאני קוראת אותך זה מאתגר אותי ויחד עם זאת ממלא אותי בסוג של מועקה... אוף. אני לא רוצה להרגיש ככה - אבל ככה אני מרגישה!
אבל בהשראתך אני כותבת כאן, כי תמיד נראה לי שכולן כותבות בקלילות, ואילו לי זה די קשה - מרגישה חשופה (למרות שאתן לא מכירות אותי), ומתביישת. אז עצם הכתיבה והעלאת הקשיים האלו - הם צעד קטן קדימה מבחינתי...
ולגבי עניין הקצב הפנימי - אוי. עוד נקודה כואבת. אצלי יש כמה נקודות של קצב מהיר מאוד, ולעומתן - וואו, קצב איטי להחריד! וזה קשה לי, וקשה לי לקבל את זה באמת, כי יש המון דברים שמחכים לי, ואני רוצה לפרוץ קדימה - אבל זה הולך כ"כ לאט... אני מנסה לקבל את זה בהשלמה, אבל ברור לי שאני לא באמת באמת שלמה עם זה, כי עובדה שזה מפריע לי...

מרגישה שכתבתי הרבה מדי... ושאני מפריעה פה לדיונים חשובים. אבל בכל זאת אעז ואשלח אליכן את הכתוב - מי שרוצה תמיד יכולה לדלג

אפשר מעט על ההתייחסות שלנו לקצב הפנימי של עצמנו?

בדרך כלל אנו נמצאות קרוב לתמונה ואז מה שאנו רואות זה את החוויה האישית שלנו בנושא קצב פנימי. אני מנסה לקבל את זה בהשלמה, אבל ברור לי שאני לא באמת באמת שלמה עם זה (תודה לתפוזית)

ויש נקודות בחיים שלנו שבהן אנו יכולות להתרחק מעט מהחוויה האישית שלנו ללכת צעד לאחור ולראות את התמונה הגדולה. שבה החוויה העכשווית היא חלק ממשהו הרבה יותר גדול.
ואז שוב חוזרים להתמקד בחוויה האישית. כי זה מה שאנו - אנושיים.

"אני קוראת את מה שאת וכולן כותבות ומתמלאת...מועקה! כן... קצת מביך להודות, אבל לצד ההשראה וההשתאות על הדרך הנהדרת שאת עוברת, אני מרגישה קנאה... כ"כ רוצה לעשות את הדרך שלי ואת התהליך שלי, להתקדם ולממש את מלוא פוטנציאל החיים והחיות שיש לי ואת כל מה שאני יכולה לתרום. אבל אני לא בטוחה שאני יודעת איך... וגם לא בטוחה שיש בי מספיק אומץ להתמודד מול כל מה שמסע כזה דורש. אז כשאני קוראת אותך זה מאתגר אותי ויחד עם זאת ממלא אותי בסוג של מועקה... אוף" ...
כל כך מזדהה איתך תפוזית. עוד מעט אני בת 38 ומרגישה ברבה תחומים כל כך תקועה

_כי תמיד נראה לי שכולן כותבות בקלילות, ואילו לי זה די קשה - מרגישה חשופה (למרות שאתן לא מכירות אותי),
ומתביישת. _
תפוזית, מזדהה עם כול מה שכתבת, בעיקר עם הציטוט הנ''ל. תודה.
גוגוס, בהצלחה עם הגילויים האחרונים, מקווה שהמסך יעלה ויתבהר.
היה לי מטפל סיני שרצה לדקור אותי בבנקודה מסויימת בגב ותוך שניה הפכתי מאישה נעימת הליכות ללביאה רושפת אש. לא נתתי לו לגעת,העפתי לו את היד משם. לא יודעת מה היה ויש שם, אבל זה היה כמו מכוות אש.
קשה לתאר את זה. מקום מאוד ראשוני והשרדותי שלא נותן שיתקרבו אליו. מרגישה שמאוד רוצה לגעת בזה בצורה רכה וחומלת אבל עדיין לא ממש נוגעת בזה.
במציאות אני מייעצת ותומכת לסביבתי הקרובה אבל כאן אני לא מרגישה שזה מקומי לעשות זאת.
יש כאן נשים חכמות שכותבות לך ומשתפות ואני יכולה רק לשלוח לך חיבוק ואהבה והרבה הערכה ואמון בך ובדרכך.

הי חני, איזה יופי!
אצלי כשאני מחוברת לעצמי, אני מסוגלת לראות מה שקורה ממבט על, והתנועה שלי היא מהפנים אל החוץ, מותאמת ומוכתבת על ידי הקצב הפנימי שלי. כשהמרכז הפנימי שלי לא מספיק חזק כדי להכתיב את ההתנהלות, החוץ משפיע על הפנים והראייה היא ממקום יותר נמוך שרואה את הסיפור האישי, ומתערבב בדרך כלל עם כל הסיפורים והרגשות שנלווים אליו.

_אני חושבת שהוא מהיר כי ככה אני רגילה לנוע
המממ. אני חושבת, בזהירות, שאני לא מסכימה.
אי אפשר לזרז תהליכים כאלה. באמת שאי אפשר._
כל אלה אומרים לי שבתשתית, התהליך העמוק והאמיתי קורה בקצב האמיתי.

יודעת על עצמי שכרגע התנועה שלי איטית מכפי שהיא יכולה להיות בגלל כל מיני תבניות מחשבתיות שמגבילות אותי לדוג' או פחדים וכו'. מצד אחד מסכימה, מצד שני גם בדבר הזה יכולות להיות צרימות או להידרש התאמות. הקצב הפנימי הזה הוא דבר משתנה ומה שאני משתדלת להשאיר קבוע הוא את מידת הערות וההקשבה לקול הפנימי שלי שמכתיב אותו.

תפוזית יקרה, תודה לך.

משהו לך ולקוראת הקבועה -
מה יכול לדעתך להעביר אותך מקנאה לעשייה? יש שם משהו שיכול לעשות שימוש ברגש הזה בכיוון מניע? אני מבינה שאת רוצה להגיע לסוף, אבל בודקת איתך מה מתוך הדרך דווקא מעניין אותך. מה מעורר בך חשק להתנסות גם במשהו?
מציעה את מה שאני מאמינה בו - שאפשר להיעזר בתזונה כדי להניע משהו. מחליפים את המחשבות הגרנדזיות, אך המשתקות, מסוג לממש את מלוא פוטנציאל החיים והחיות שיש לי ואת כל מה שאני יכולה לתרום , במשהו קטן התחלתי שגם אותו רוצים לעשות ומתבוננים במה שקורה.
ממה שקורה לומדים על החיים והשינוי פשוט נע מעצמו בהיזון חוזר בין המזון להקשר הרחב. אני לא יודעת אם זה יעבוד עבורכן אבל זה בהחלט עובד עבורי ועבור הרבה אנשים בסביבה שלי.
לחשוב על הפוטנציאל יכול להיות ממש מרגש וגדול ומניע אבל גם ממש ממש משתק. זה כמו מחשבות על הנצח בכל הנוגע לתזונה. זה מאיים. מוטב לחשוב על עכשיו. ממש על הדקה הזו שבה אתן קוראות ולתהות מה ניתן לעשות בה כדי להתחיל לזוז. ממש ממש עכשיו.

לא בטוחה שיש בי מספיק אומץ להתמודד מול כל מה שמסע כזה דורש
הסתקרנתי מאוד לגבי האומץ. מה לדעתך מצריך אומץ במסע כזה?

תמיד נראה לי שכולן כותבות בקלילות
מעודדת אותך שזו הטייה. רוב הקוראות כאן לא כותבות אף מילה. כי זה לא קל בכלל.

עצם הכתיבה והעלאת הקשיים האלו - הם צעד קטן קדימה מבחינתי...
לא קטן. גדול. וגם נראה גדול ומרגיש גדול.

שאני מפריעה פה לדיונים חשובים
את הדיון החשוב. לא מה שאת כותבת, אלא ממש את עצמך. שימי את עצמך במרכז ככל יכולתך. אני רואה שזה לא פשוט לך, אבל מבטיחה להיות פה כל פעם שתחליטי לעלות על הבמה ולפצוח באיזה שיר.

מנגו, תודה גם לך.
ממש אהבתי את הסיפור שלך. מעורר השראה באופן כללי ומול בעלי סמכות בפרט. הקשבה אולטימטיבית לקול הפנימי.

במציאות אני מייעצת ותומכת לסביבתי הקרובה אבל כאן אני לא מרגישה שזה מקומי לעשות זאת.
מעניין מה כאן יוצר תחושה של אחרת ממה שאת רגילה אליו. מה יהפוך את המקום הזה למקומך? למשהו שבו את יכולה להיות כמו שאת תמיד בכל מקום אחר?
בכל אופן, אני שמחה מאוד על נוכחותך. אני מקבלת ממך משהו מעצם זה שאת כאן ומהאנרגיה שקורנת ממך, שבאופן אישי נעימה לי מאוד.

מרגישה שמאוד רוצה לגעת בזה בצורה רכה וחומלת אבל עדיין לא ממש נוגעת בזה.
תמשיכי לרצות. אולי אפילו לכמוה. בסוף זה יגיע. אצלי זה הגיע מתוך עשייה אינטנסיבית מסביב, בלי שחשבתי שלשם אני הולכת. אולי זה יעבוד בשבילך ואולי התבוננות ואולי סבלנות. אבל הכמיהה חייבת להיות שם כדי שזה יגיע בזמן הנכון.

חני וחלוקית, תודה על הדיון הנעים בקצב. אני אשמח לשמוע עוד.
גם כי מעניין וגם כי העסק הזה ממש לא יושב אצלי. אני תמיד רואה את הקצב בדיעבד ולא מראש.
עוד הרבה עבודה שם...
בתחושה שלי זו עבודה קשה בשבילי. לא יודעת למה. אולי כי הצרימה הפנימית נחווית כרגע כחזקה.

אני תמיד רואה את הקצב בדיעבד ולא מראש.
בדיעבד._ - זוהי בדיוק הדרך הנכונה. אין דרך אחרת. ה _מראש מגיע יום אחד מעצמו. כמו בהפתעה.
.
חני וחלוקית, תודה על הדיון הנעים בקצב. אני אשמח לשמוע עוד.
תודה בחזרה.
מה שאנו רואים בתמונה הקטנה זה משהו שאנו לא מרוצים ממנו. נניח את הקצב האיטי מידי שלנו, או את זה שאנו לא בהקשבה לקצב האיטי שלנו.
כשאנו הולכים מעט לאחור ומתרחקים מהתמונה "הקטנה" מתברר לנו שלא ראינו את כל התמונה. יש רגע אחד שבו אפשר לראות את התמונה השלמה. בתמונה השלמה בכל רגע נתון אנו בדרך שמכוונת לטובתנו הנעלה ביותר.

גוגוס מקסימה,
תודה שאת עונה בכזאת רגישות.
מה יכול לדעתך להעביר אותך מקנאה לעשייה? יש שם משהו שיכול לעשות שימוש ברגש הזה בכיוון מניע?
רוצה להבהיר שמדובר בקנאה טובה, כמו "קנאת סופרים תרבה חכמה". כלומר, זה מעורר בי המון המון השראה ודוגמא למה שאפשר לשאוף אליו. פשוט, בגלל שאני לא יודעת מאיפה להתחיל ואיך זה גורם לי במקביל להרגשת המועקה, ולקושי עם כל הנושא.
וקלעת בול בעניין המחשבות הגרנדזיות, אך המשתקות - זה קורה לי בהמון תחומים! והרבה פעמים זה באמת מה שתוקע אותי. כי כשאני מצליחה ל"התניע" - הדברים קורים, אבל בדר"כ מרוב פחד מגודל המשימה - אני נשארת משותקת הרבה זמן

ולשאלתך מה לדעתך מצריך אומץ במסע כזה?
אני לא בטוחה... אולי חלק מזה נובע מהרצון להגיע לסוף, ולהיות כבר אחרי. אבל אני סתם מעלה השערות. אולי זה סתם מעצם העובדה שאני לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל (שוב אותו עניין כמו קודם!).
אני רוצה לשתף אתכן במשהו קטן - בעבר, כשהייתי קוראת אנשים/נשים שמדברים על עבודה רוחנית - הייתי מרגישה די בורה. כי מאוד רציתי לעשות עבודה רוחנית, זה נראה לי נכון, אבל לא ממש ידעתי למה כולם מתכוונים בזה. איך עושים עבודה רוחנית בכלל?אז היום אני כבר לא שם... קראתי קצת ספרים שקשורים לכך (כמו העבודה של ביירון קייטי, שמאוד אהבתי), וגם הגעתי לזה מכל מיני ערוצים אחרים - אני כנראה מכווננת לעשות עבודה רוחנית, וזה קורה!
אז המסע הזה כאן הוא בעצם השלב הבא בעבודה הרוחנית. ואולי מה שמצריך אומץ זו שוב אותה נקודה - שאני לא בטוחה איך לעשות אותו.

אוקי. אני מנסה להתחיל בקטן - ממה שהצעת, גוגוס, התזונה.
סיפרתי כבר שהיו לי כמה חודשים של מחיקת גלוטן וסוכר לחלוטין מהתפריט שלי, וזה היה מעולה. כרגע אני לא שם. אבל בהחלט הגעתי לנקודת ה"אל חזור" מבחינת הגלוטן - ברור לי שאני לא חוזרת לשם! (זאת אומרת, לא רוצה בכלל לגעת בגלוטן באופן כללי. כן מתפתה פה ושם לעוגיה, אבל זה קשור יותר לצורך בסוכר...).
מה שהכי מפריע לי כרגע זה השוקולד! גיליתי שאני ממש מכורה לשוקולד. והדבר היחיד שעובד זה הימנעות מוחלטת ממנו. אז נשימה עמוקה - ומתחילה ניסיון של שבוע בלי שוקולד בכלל!
הנה -זה עוד משהו שאני יודעת שכדאי לי להתפנות בהזדמנות ולחקור עם עצמי, כי ברור לי שאכילת השוקולד מרגישה לי ממש כמו רעל לגוף, ואני עושה את זה בעיקר ברגעי תסכול או כעס או ייאוש...

ועוד ניסיון לעצמי - להמשיך לכתוב כאן ולעדכן, ולא להיעלם...

שמתי לב שבנושאים שונים אני מתנהלת בקצב שונה. מבחינתי הקצב הפנימי מאפיין את התנועה שנעשית מן הפנים החוצה. כשאני שמה לב אליו, המשמעות עבורי היא שיש צרימה, חוסר התאמה כלשהו. ואז אני עוצרת ומבררת. אין לי ציפייה לדעת מראש כי זה כול כך משתנה וגם קצת כמו לנבא את העתיד. יש נושאים שבתגובה להם אני בתנועה הרמונית ואז אני לא שמה לב לקצב הפנימי כי הוא חלק מתנועה כוללת שכול מרכיביה הופכים לאחד. יש נושאים שמראש אני יודעת שמאתגרים אותי ואז אני יכולה להיות בערות ותשומת לב מראש לשים לב שאני לא בורחת או מתעכבת.תשומת הלב לקצב הפנימי מתקיימת אצלי כשאני חווה אותו לדוג' כ"מהיר" מידי ואז אני בודקת מה המשמעות, למה חוויתי אותו ככזה, ואז אני יכולה לגלות לדוגמא ש"ברחתי" לפתרון במקום לקבל או להכיל. עכשיו לדוג', בנושאים של מימוש אני מרגישה שהתנועה שלי יכולה להיות קולחת ודינמית יותר, שאני מתנהלת בכבדות מה, ולכן אני עוצרת ובודקת מדוע. מה מסתתר מתחת לתנועה. גיליתי, שבמקרה שלי, פעמים רבות מסתתר אותו דבר. מבחינתי, כשאני שמה לב לקצב הפנימי אני בודקת מדוע הוא לא מסונכרן הרמונית עם התנועה, איפה הפער, מדוע אני חשה צרימה ומשם פועלת כשהפעולה העיקרית היא קבלה של עצמי במצב הזה, של מה שמפעיל אותי, הכלה של המצב הזה ואז דיאלוג עם המקומות הללו, התיידדות איתם ומתוך כך מגיעים גם הפתרונות.

אולי חלק מזה נובע מהרצון להגיע לסוף, ולהיות כבר אחרי
עבורי הרצון הזה היווה מכשלה. כרגע, אני רואה את חיי כמסע מתמשך, וכול רגע ורגע בוחרת מחדש במה שאני רוצה. אני יודעת במקום עמוק שהוא אינסופי וזה כבר לא מייאש אותי כבעבר. @}

ערכתי את מה שכתבתי.

_מה שאנו רואים בתמונה הקטנה זה משהו שאנו לא מרוצים ממנו. נניח את הקצב האיטי מידי שלנו, או את זה שאנו לא בהקשבה לקצב האיטי שלנו.
כשאנו הולכים מעט לאחור ומתרחקים מהתמונה "הקטנה" מתברר לנו שלא ראינו את כל התמונה. יש רגע אחד שבו אפשר לראות את התמונה השלמה. בתמונה השלמה בכל רגע נתון אנו בדרך שמכוונת לטובתנו הנעלה ביותר_
וואו, כל כך נכון ומדוייק!

בתמונה השלמה בכל רגע נתון אנו בדרך שמכוונת לטובינו הנעלה ביותר
וואו, חני, המשפט הזה עשה לי חם חם חם בלב. פתאום חוויתי את עצמי כממש טובה אל עצמי

תשומת הלב לקצב הפנימי מתקיימת אצלי כשאני חווה אותו כ"מהיר" מידי
מדהים, חלוקית. אצלי בדיוק להפך. שמה לב כשהוא נחווה אצל כאטי מדי.

וואו, כל כך נכון ומדוייק!
תודה בשמת

המשפט הזה עשה לי חם חם חם בלב. פתאום חוויתי את עצמי כממש טובה אל עצמי
נ ה ד ר

גוגוס יקרה , מתפרצת , בסדר? חייבת להגיב למשפט המקסים הזה של חני בונה.. אבל אוסיף קודם שכבוד להשתתף כאן אצלך. זה כבר מוסד מכובד

חני היי, מהמשפט הזה בתמונה השלמה בכל רגע נתון אנו בדרך שמכוונת לטובתנו הנעלה ביותר. אשרי מי שכותב משפט כזה.
אני אוסיף : הלוואי , ואמן. הלוואי שכך הוא. אילו ידענו זאת בוודאות, אז ייגמרו הדאגות, ייעלמו הספקות, נהיה רכובות על הסוס הכי יפה שמוביל אותנו בדרך המלך.. אמן

בדר"כ מרוב פחד מגודל המשימה - אני נשארת משותקת הרבה זמן
הו כמה מוכר. זה קורה לרוב האנשים שאני מכירה. נדמה לי שהדרך הכי יעילה לעשות משהו בנדון זה לחפש משימה אחת קטנה מתוך השלם שניתן להתחיל ממנה. אצל חלק מהאנשים זה עוזר להשכיח לרגע את השלם ולהתמקד בכאן ועכשיו של המשימה.
וגם, אפשר לבדוק האם הפחד הוא מגודל המשימה או שהוא מהמחשבה על כישלון במשימה. מציעה כי אצלי זה ככה הרבה פעמים אז אני יודעת שזו אפשרות. אני אומרת לעצמי "הו, זה גדול עלי, לעולם לא אסיים/אגיע" כאשר בעצם מה שמתחבא לי שם מתחת זה "אם אסיים/אגיע אפשר שיסתבר שזה כישלון או שזה לא עובד".
דוגמה טובה שיש לי לזה היא הבשר. פחדתי מאוד שכאשר אגיע למצב שבו אני לא אוכלת בשר בכלל אני אגלה, אולי מאוחר מדי, שנגרם לי נזק כבד. וזה עצר אותי המון זמן. כשנעלם הפחד נעלם גם הסוג הזה של המכשול.

אולי מה שמצריך אומץ זו שוב אותה נקודה - שאני לא בטוחה איך לעשות אותו
מרתק! מציעה לך משהו מהפכני - אף אחד בעולם לא יודע איך לעשות מסעות משמעותיים. באמת שאף אחד. מה שכולנו יודעים לעשות, גם את, זה לצעוד, להיות בתנועה. לכולנו יש בחירה האם להתבונן בתשומת לב בתנועה שלנו ולהעניק לה משמעות. אי לכך, את יכולה להתחיל לנוע, ממש עכשיו, אפילו באופן הפיזי ביותר, להתבונן בכך ולהעניק לזה משמעות. כל זמן שתהיי עסוקה בדברים כאלה המסע המשמעותי שלך יהיה נוכח בחייך.
זה עלול להישמע כמו דיבור גבוה או סתום אבל זה לא. זו ממש המציאות. זה ממש ככה.

וההוכחה הכי טובה לזה היא הדברים שלך עצמך. רגע אחד את לא יודעת ורגע אחר את מאבחנת את עצמך, מעניקה משמעות לחלק אחד בתזונה שלך וזזה לכיוון בדיקה שלו.
משהו משלי - לו אני בנעלייך, הייתי שוקלת ניסוי של שלושה ימים במקום של שבוע. כאשר מדובר במשהו שחשוד כהתמכרות שבוע על ההתחלה הוא קשה. מצד שני, שלושה ימים מספיקים כדי להגיע לשפע של תובנות אם את במצב של התבוננות.

אני עושה את זה בעיקר ברגעי תסכול או כעס או ייאוש...
כדאי גם להכין מראש פתרון חלופי שמוסכם עליך. אצלי אלו תמרים או משמשים אורגניים או משהו מהז'אנר של כדורי כוח (תערובת מגולגלת של קקאו נא עם תמרים ועדו כמה דברים. מתכון אי שם בדף).

שיהיה לך בהצלחה רבה!

כבוד להשתתף כאן אצלך. זה כבר מוסד מכובד
עתליה יקרה שלום וברכה.
כבוד למוסד שאת כאן. אנשים מכובדים הופכים את המוסד למכובד @}
התפרצותך מבורכת. אנא השאירי את הדלת פתוחה כי נכנס משב רוח רענן.

הקלף של היום, אין הולם ממנו - סבלנות.
הכל עף עלי. מחשבות, רגשות, עשייה, אנשים... והכל מתחבר וזז בקצב מהיר ומסחרר.
סבלנות יכולה ליצור את הסדר החדש מתוך כל זה.
אגב זה, ביום האחרון שלפני תחילת שנת הנחש פתחתי את הקלף המרהיב - חזון חדש

אכן כך אני מרגישה.

משתפת בקורותיי המופלאות.
ההבנה ביום ראשון של מה שכנראה נמצא מאחורי המסך השחור שלי שחררה לי את הגב!
לא באופן מוחץ וסופי כמו שאני מייחלת אבל חתיכת שחרור. לשם ההבהרה של גודל המאורע - אני כבר המון המון המון זמן, לא זוכרת כמה, מסתובבת עם כאב כרוני בחגורה הרחבה של הגב התחתון. הנחתי שזה הגידול שמקרין מהלחץ שלו אבל לא הבנתי למה, למרות שאני מטפלת בעצמי, הכאבים הרבה פעמים מחריפים ומתרחבים ומתפשטים גם לצדדים ולבטן.
ביום ראשון נפל האסימון. ביום שני קמתי בבוקר וכל הכאב שלי הפך ממשהו מפלצתי לחתלתול קטן שמבקש קצת תשומת לב.
במקום לעטוף את כל חגורת הגב שלי הוא נשאר מרוכז וקטן סביב החלק התחתון של עמוד השדרה.
אני לא בטוחה שאפשר להעביר במילים כתובות עד כמה הדבר הזה מדהים. זה עניין של איכות חיים במובן הכי עמוק שלה. מלהסתובב בסבל קבוע ומציק למשהו אחר לגמרי שכמעט ולא שמים לב אליו.

ותפוזית, חשבתי לרגע עליך בהקשר הזה. עשיתי המון דברים כדי להגיע לזה. המון. מיני סוגים של תנועה, דיקור עם מיה, שיחות עם עירית ועם חני, עבודה עם עדינה, היותי כאן בדף, אייפק, מה לא...
הלכתי מדבר לדבר בלי לדעת למה ובלי להסביר. לא לעצמי ולא לגבות שהורמו. וכל זה התחבר בסוף איכשהו לידיעה כלשהי שבבת אחת פתרה לי בעיה.
אותו דבר בדיוק קרה לי עם המסע. עשיתי כל מיני דברים בלי לדעת למה ואחרי מפגש של המסע נעלמו לי הדלקות הכרוניות בעצם הזנב שחירבו את איכות החיים שלי המון זמן. ממש חודשים ארוכים.

ועכשיו אני צריכה לגלות את הדרך להתמודד עם מה שמאחורי המסך השחור. בזמן שלו גם זה יגיע. ואני בונה על היעלמות מוחלטת של מצוקות הגב שלי כשזה יגיע.

בהזדמנות זו, ומעל במה זו, שלפני רגע הוכרזה כמכובדת, אני מודה לכל הנשים שליוו אותי עד כה. מי בטיפול, מי בחברות ומי פשוט בנוכחותה הכותבת או בזו השקטה. אלו דברים שאי אפשר לעשות לבד. הם חייבים להיעשות בכוחותיו המופלאים של העצמי אבל לבד אי אפשר. צריך חיבוק ולתת יד למישהו. עדיף כמה מישהואים.
תודה לכולכן.

אתחיל בגוגוס - ברכותי! איזה יופי!
מכירה את מה שאת מספרת. אני קוראת לזה "לירות בכל התותחים" ואז מתחילות התובנות ליפול כמו גשם של אסימונים ופתאום משהו מחלים וזה פשוט נפלא.

_אולי מה שמצריך אומץ זו שוב אותה נקודה - שאני לא בטוחה איך לעשות אותו
מרתק! מציעה לך משהו מהפכני - אף אחד בעולם לא יודע איך לעשות מסעות משמעותיים. באמת שאף אחד. מה שכולנו יודעים לעשות, גם את, זה לצעוד_
אני רוצה להוסיף לדבריה של גוגוס את הציטוט מהפילוסוף הסיני לאו צה:
גם מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד.

זה כל העניין.
אנחנו רק צועדים את הצעד האחד קדימה.
כמעט לעולם לא באמת יודעים את סוף הדרך.

ומלה אחרונה למי שלא יודעת מה זה גוגוס: זה שם של מין משחק ילדים כזה שהיה מאוד אופנתי כשגוגוס פתחה את הדף... מין יצורים קטנים.

ביום ראשון נפל האסימון. ביום שני קמתי בבוקר וכל הכאב שלי הפך ממשהו מפלצתי לחתלתול קטן שמבקש קצת תשומת לב.

ישששששש! מגניב לגמרי ומעורר תקווה.
כל הכבוד לך, גוגוס. את הכי נחושה שיש והכי טובה לעצמך. זה מרגש ומעורר השראה.

גוגוס, את נהדרת!
עתליה, תודה לך.