החיוניות שלי חלק שביעי

שומן צמחי תעשייתי מעובד
באסה.

יעלי, איזה יופי לשמוע אותך. חוויות שממש עושות ללקק את האצבעות.
באמת ללקק. אני גם נורא נהנית מהאוכל, כמו תמיד כשאני אוכלת חיוני.

ואיך את מרגישה?
טוב מאוד.
אתמול היה ממש מדויק לי בכמויות. ובאיכויות.
ואני שמה לב שהתנועה מתרחבת - ההתבוננות בכמויות, במתי להתחיל ומתי לסיים דברים, מגיעה למעגלים נוספים.
זה מתבטא למשל בעישון, בדיבור, ועדיין לא מתבטא אבל בכיוון גם לשינה, עשייה פיזית שמערבת הרבה תנועה של הגוף.

אני נורא אוהבת פומלה. בכלל וכקינוח בפרט. בכלל לא מרגיש לי כבד. אפרסמון מרגיש לי הרבה יותר כבד, דחוס כזה.

אבל עכשיו אני מתאוששת ואולי אחזור אליו מחר.
טוב לשמוע

זה מרגיש לי סבבה.
את מדהימה

!!
כל הכבוד לך

ועוד משהו, איך עושים שייק ירוק אם אין ירוקים? ועד שיש זה מחיר כפול (בגלל השמיטה....

) אני מקפידה לקנות רק "שמוטים" או חו"ל אז אל תגידו לי תלכי לשוק לידינו...

יש דברים אחרים, חיוניים שאפשר להכניס לשייק למרות שאין בו חסות?

יש דברים אחרים, חיוניים שאפשר להכניס לשייק למרות שאין בו חסות?
חסות? מי אמר משהו על חסות?
בשייק של היום שמתי רק עלה חסה אחד בינוני מינוס. חוץ מזה היו שם קייל, חובזה, פטרוזיליה, כוסברה ונענע.
איך זה הולך בשמיטה עם ליקוט (עשבי בר שגדלים לבד בהפקר)? מותר, לא? התחילה העונה...
שייק על בסיס חובזה וסרפד זה ה-דבר.

אה, אבל שייק חיוני בכלל לא חייב להיות ירוק. פירות, אגוזים וזרעים וחמאותיהם, "מזונות על" למיניהם כמו גוג'י-ברי, קקאו.

תפילה_לאם

לכי תדעי מה יש להם בראש, ליצרנים.

אבל זה לא נעים בבטן.
זוכרת ששמעתי כבר מזמן, ש... נו, לא זוכרת את ההסבר המדויק... שפרות אחרי ארוחה מבושלת מלאה תוססים/ נרקבים או משהו כזה בבטן.
מצד שני, אם אנחנו לא בשלב של לוותר על קינוח, כשאחת מהסיבות היא שבעיניי זה כְּבוד שבת, מה כדאי? יש גם כדורי תמרים...
מצד שלישי, חלק ניכר מהסועדים כן בשלב של לוותר על הקינוח, כי לא מוכנים (לא מוכנות) לטעום ממנו...

הרזייה בפני עצמה מעניינת אותי כקליפת השום, אם להיות כנה.
אני יודעת. לכן שאלתי.
(אבל על אף ניסיונותיי לאמץ את הגישה מתברר שאותי עדיין מעניינת ההרזיה לפחות כשיני השום.

)

תנועה כמפתח לשיפור העיכול, בעיקר בעיקר כשאוכלים לא משהו או בשעות שלא נוחות לגוף.
יפה. לקחתי לתשומת לבי.
נורא נורא בא לי לחזור לחוג ריקודי הבטן, אבל עוד יותר מזה לא בא לי לשאוב, ולכן הוא מחכה. מוצאת את עצמי עושה תנועה פה, תנועה שם.

הבחירה שלי היא תמיד לדלג.
גם אם יוצא שזה כמעט מדי יום?
אני מניחה שחלק גדול מהבעיה הוא שאני הולכת לישון מאוחר מאוד בדרך כלל, כך שגם אם בשעה סבירה עוד הייתי שבעה פחות או יותר ממה שהספקתי להכין ולאכול מוקדם יותר, עובר עוד זמן והרעב מתעורר מחדש.
פעם הייתה לי מין ססמה כזאת: "אם לא לישון - לפחות לאכול", והיא הוחלה בעוז על בקלאווה ושות'. היום בקלאווה איננה ברפרטואר המצוי, וגם באופן כללי יותר או חיוני יותר ברור לי שהססמה אינה נכונה.

ההעדפה יכולה להיות לתת מקום לקושי ולבקש ולקבל אמפתיה.
לצערי, האמפתיה העיקרית שאני מקבלת היא וירטואלית.

תזכירי לעצמך מה את רוצה וצריכה ונעים לך.
תזכירי לי את, בבקשה...

D-:
וברצינות, אין לי זמן לעצור ולדבר עם שוקולדים בסופר.

יש עליי תינוקת במנשא, שאני חוששת מאבדן סבלנותה או שנתה וגם חבל על הגב שלי. אבל אני בהחלט מתייחסת לרצון הזה תוך כדי הליכה. ואז אני זוכרת שרוב השוקולדים כבר לא טעימים לי, ושאם אאכל - אתאכזב מהטעם ואתבאס שאכלתי זבל. ועוד אני זוכרת שקשה לי לבוא על סיפוקי משוקולד: לא מגיע המצב שאכלתי קובייה/ שורה/ טבלה, ואני נאנחת בהנאה: "אחחח, זה היה טוב" וחותמת את האכילה. האכילה תיחתם או בהכתבה חיצונית-שכלית של "נו, כמה את אוכלת? הגזמת!" או בשובע ממתיקות עד כדי תחושת גועל קלה וחמימות, שאפילו הן מסוגלות לעצור אותי רק כשהחפיסה נגמרת ואז לא אפתח חדשה...
ועם כל זה, בא לי שוקולד...
לא מצליחה לברר מה עומד מתחת לרצון הזה. לא יכולה להיות פשוט תאווה לממתקים?
ובעיקר - תרפי.
זה קשה. וכשניסיתי (בהריון) זה הגיע לכמויות שוקולד שממש לא כדאי שאחזור לצרוך. ההרפיה הגיעה מתוךהבנה ש לאט לאט, כל פעם כזאת מקרבת אותך. אבל ראיתי שה"לאט, לאט" הזה הוא לאט מדי בשבילי אם אני רוצה לראות תוצאות טובות וניכרות לעין בגלגול הזה, ורצוי לפני שהפכתי לחולת סכרת/ לחץ דם/ מה שלא יהיה.

תפילה_לאם

כשהפעוט מבקש שוקולד, אני נותנת לו מטבע עיסת קקאו, והוא מבסוט.
אין מצב שמישהו פה יקנה את המרירות הזאת כשוקולד.
הוא הכיר שוקולד ממותק לפני שהתחלת את הטריק הזה?

מצד שני, למדו לא לבקש ממני שוקולד פה בבית.
מצד שלישי, אבא מספק שוקולדים בבקרים של מבחנים.

עבדתי על זה המון כי השארתי מאחורה את הדיון על העונתיות בגלל שהוא מוצה וככה ערכתי המון בתוך תגובות וחלקי דיונים,
וואלה!
חשבתי לתומי, שרק מצאת נקודת חיתוך נוחה. אז... יישר כוח ותודה רבה! @} @} @} @}

אני נורא אוהבת פומלה. בכלל וכקינוח בפרט. בכלל לא מרגיש לי כבד. אפרסמון מרגיש לי הרבה יותר כבד, דחוס כזה.
גם אני.

ועוד משהו, איך עושים שייק ירוק אם אין ירוקים?
אצלנו ב"|אושר עד" מוכרים המון סוגים של ירוקים, רובם "יבול נוכרי".

פומלות
כאן בתאילנד, אפשר לקנות בשוק פומלות טריות מאד, אבל קלופות ומפולחות, במגשית קטנה. וממש בזול. יש כאן שני פירות הדר (שאני מכירה) שגדלים ומניבים מקומית - פומלות, בתאית סום-או. טעימות נורא, וכאמור בלי כל קשיי הקילוף. יוצא שאני אוכלת די הרבה פומלות.
הפרי השני הראוי לציון הוא כמובן ליים, בתאית מאנאו, שהוא אב מזון מרכזי במטבח התאי. הליים פה מאד טעים.
וגם - למדתי משהו שחדש לי (אולי זה טריויאלי ולא ידעתי:). מאז ומעולם אני חותכת פירות הדר לסחיטה, כמו לימון למשל, בניצב לפלחים. שמתי לב שהתאים, שמצמידים חצי ליים כמעט לכל תבשיל, חותכים לאורך, עם כיוון הפלחים. ניסיתי, וזה הרבה יותר נוח, כשסוחטים ביד ולא במסחטה או מכונה. אפשר ללמוד פשוט המון מהתאים על קילוף וחיתוך פירות. הם אלופים.

הייתי הולכת לדמיין לי את עצמי צמה (או עושה משהו אחר שמרתיע אותי) רק אם יש בי סקרנות של ממש אל הדבר
תודה על הדיוק. בהחלט לכך התכוונתי. אני לא בעד "להתגבר" על שום דבר. הצעתי לשחק עם זה בדמיון מכיון שהולכת תיארה סקרנות וכמיהה לצום, לסידהרתא שבה, לצד הפחד. כלומר - בעד הסקרנות, לא נגד הפחד. ובאופן כללי - בעד.

הוא הכיר שוקולד ממותק לפני שהתחלת את הטריק הזה?
כן.
בעיקר מריר 70%, אבל גם יצא לו לטעום שוקולד חלב.
למטבעות שאני נותנת לו אני קוראת "שוקולד אמיתי" ומתייגת את זה כמשהו של גדולים, לכן הוא לא מקבל הרבה. אני חושבת שזה מרגש אותו ומוסיף אפיל

תפילה, מסקרן אותי, נכון מותר ללקט בשמיטה?
(במקור זה בעצם מה שאוכלים בשנה הזאת, לא? תכלס הכל אמור להיות הפקר, אז קל וחומר שעשבי בר?)

נוודית, ידעת שפומלו וליים הם שניים מתוך 4 או 5 פירות ההדר המקוריים, הטבעיים? כל השאר זה הכלאות.

יעלי - לא ידעתי. מעניין! תודה

(האחרים זה אתרוג, מנדרינה וחוש-חש. נדמה לי)

נראה לי שהתאים בחרו טוב, פומלה (פומלו) וליים הכי שווים

מה כדאי? יש גם כדורי תמרים...
אני אישית יותר בעדם. שומן... נראה לי יותר מתאים. תנסו ותחליטו, כל אחד עם הגוף שלו/ה.

מתברר שאותי עדיין מעניינת ההרזיה לפחות כשיני השום.
גם אותי ההרזייה מעניינת, אבל כאמור - לא בפני עצמה. כחלק ממכלול של בריאות - כן.

גם אם יוצא שזה כמעט מדי יום?
העדפה אישית - כן. אני לא ממש מתייחסת לארוחות. אני מתייחסת לרעב שלי. ואם אני רעבה אני אוכל גם בשעה מאוחרת. ואם אני לא רעבה אז לא.
ואם מדי יום אני אגיע רעבה לשעות מאוחרות אני אבין שבאופן עקבי אני עושה משהו לא בסדר

אם הגעתי למאוחר בלילה ואני רעבה שוב אני אוכל משהו קטן וסותם כמו חופן קטן של אגוזים עם כמה פיסות פרי. אבל לא ארוחה של ממש ואפילו לא קערת סלט (שבמושגים שלי היא ארוחה ממש אבל לא יודעת איך זה אצלך).

לצערי, האמפתיה העיקרית שאני מקבלת היא וירטואלית.
זה בגלל שעוד לא למדת להיסמך על המקורות הפנימיים שלך. כלומר, לחמול את עצמך. לאט לאט... אבל בעיקרון זו המטרה וזו גם היתה הכוונה.

אין לי זמן לעצור ולדבר עם שוקולדים בסופר.
בוודאי שיש לך!
ואיך אני יודעת את זה? כי את כבר מדברת איתם בראש, רק אומרת את הדברים הפחות מועילים שגורמים לך להחזיק ולהתאמץ.
אם תשקיעי את הזמן שאת משקיעה במאבק הזה בדיבור אחר (שנכון, דורש קצת אימון) תהיה לך יופי של שיחה.

הנה סימונים לבאגים שבשיחה שאת כן מנהלת:
רוב השוקולדים כבר לא טעימים לי.
מחשבה של דלות במקום שפע

אם אאכל - אתאכזב מהטעם ואתבאס שאכלתי זבל.
דלות במקום שפע

קשה לי לבוא על סיפוקי משוקולד.
דלות במקום שפע

ועם כל זה, בא לי שוקולד...
בטח שיבוא לך. את מספרת לעצמך בעיקר כמה מבאס ולא נעים ולא כיף ואיך לא ממש התקדמת. זה כזה לא כיף, שכל מה שרוצים אחר כך זה משהו שיעשה נעים

לא מצליחה לברר מה עומד מתחת לרצון הזה. לא יכולה להיות פשוט תאווה לממתקים?
תלות בסוכר + מחשבות מחלישות?

ההרפיה הגיעה מתוךהבנה ש לאט לאט, כל פעם כזאת מקרבת אותך. אבל ראיתי שה"לאט, לאט" הזה הוא לאט מדי בשבילי אם אני רוצה לראות תוצאות טובות וניכרות לעין בגלגול הזה, ורצוי לפני שהפכתי לחולת סכרת/ לחץ דם/ מה שלא יהיה.
סליחה, מבהירה. לא התכוונתי להרפייה מהסוג של - תאכלי כמה שוקולד שבא לך.
התכוונתי למצב הפיזי שלך בעת שאת משוחחת עם עצמך. גוף רפוי. אבל ממש.
לוקחים נשימה, משחררים ומרפים. כי כשאת בתוך כיווץ יוצא לך דלות ומסכנות. ובחיים שלך יש עושר ושפע והרפייה עם נשימה היא דרך קלה להיזכר בזה ולנסות לפעול מתוך זה.

אצלנו ב"|אושר עד" מוכרים המון סוגים של ירוקים, רובם "יבול נוכרי".
אין לי אושר עד באזור, אבל זה רעיון, כשיוצא לי להגיע לאיזה סניף שלהם. כמה עולה שם? יש לך מושג?
ואם אני סוחטת ומקפיאה, כמה ערכים ברחו לי בדרך? זה שווה עדיין הרבה, בינוני או כמעט כלום?

חותכים לאורך, עם כיוון הפלחים. ניסיתי, וזה הרבה יותר נוח, כשסוחטים ביד ולא במסחטה או מכונה.
אני עומדת לבדוק את הנושא!! יש לזה הגיון מסויים שיש לך אחיזה יותר נוחה אז פשוט יותר לסחוט. אולי אפשר להעביר סכין בתוך ה"חצי"- בניצב, בלי לחתוך את הקליפה ואז זה פותח את הפלחים לסחיטה הגונה..?

תודה גוגוס על העריכה @}
ניסוי הכמויות שלי הושהה עד להודעה חדשה. אתמול אין לי מושג כמה אכלתי, היה יום ממש עמוס ותכלס יכול להיות שבסוף יצא שאכלתי מעט, אבל יכול להיות גם שאכלתי דברים בלי לשים לב.
היום, עד כה, היה מלווה בהרבה לחמים. אולי אחילט שאני פשוט חוזרת לזה מ-ע-כ-ש-י-ו.
ובכל זאת, יצאתי עם תובנה (שהתחילה להתבשל עוד קודם) לגבי רעב ושובע. נראה שיש מגוון כל כך גדול של מצבים סביב התיאבון, שפשוט אין לנו מספיק מילים לתאר אותם היטב.
יש מיליון סוגים של רעב ומיליון סוגים של שובע, וזה ממש נחמד לערוך היכרות איתם. חוץ מזה גיליתי (או הפכתי מודעת לקיומו של) מצב ביניים קצת מפתיע, שבו אני לא רעבה ולא שבעה. כלומר, אני יכולה בכיף לאכול, ולא ארגיש "מפוצצת", אבל אני יכולה גם לא לאכול וזה לא יציק לי. ותגלית חשובה לא פחות מבחינתי הייתה שבמצב כזה אני נוטה כן לאכול. בגלל שכיף לי לאכול בדרך כלל, זה משהו שאני עושה אם אני יכולה לעשות אותו בלי להרגיש רע מזה, ולא רק כאשר ארגיש רע אם לא אאכל. יצא לי מובן?
ומכיוון שלאחרונה כן מעניין אותי לרזות (אחרי תקופה ארוכה שממש לא) זו מרגישה לי תגלית שתהיה לי שימושית מאוד.
שולחת ומקווה שאספיק לכתוב עוד משהו

וואו, מתי כל זה קרה?
ציל, שמחה לשמוע שאת מרגישה יותר טוב.
הצום אצלי... קשה לי להגיד מאיזה מקום אני ניגשת אליו, מבחינתי זה רצון לכלי נוסף שיהיה לי, אבל נראה לי שיש שם גם חשש, נוסף על הסקרנות. אולי אם הייתי בריטריט, היה פחות חשש?
ציל, לגבי הלהיות מישהי אחרת - עד כמה שאני מרגישה זה ממקום של הרפתקנות. כמו להיות תיירת, או תרמילאית במדינה אחרת, רק... לא להתחייב להיות תרמילאית בשביל זה. אני איכשהו ברורה? כי אכן יש כל מיני מגירות אצלי שהתוכן שלהן מיושן ואני בתהליכי הריקון שלהן, אבל נראה לי שזה תהליך אחר? אולי פשוט הייתי שמחה להאיץ אותו או להקל אותו על עצמי, אבל אני גם לא יודעת להגיד מה מקשה עלי לעשות את הדברים הללו. אולי גם כאן זה עניין של תפאורת רקע?

גוגוס - רק עכשיו קלטתי מה עשית!!
באמת ערוך טוב

תודה, מקל על כל העניין.

ומקווה שתסיימי לחזור לאיתנך מהר

אה,וציל - תודה על המחמאה ...

מצב ביניים קצת מפתיע, שבו אני לא רעבה ולא שבעה. כלומר, אני יכולה בכיף לאכול, ולא ארגיש "מפוצצת", אבל אני יכולה גם לא לאכול וזה לא יציק לי. ותגלית חשובה לא פחות מבחינתי הייתה שבמצב כזה אני נוטה כן לאכול. בגלל שכיף לי לאכול בדרך כלל, זה משהו שאני עושה אם אני יכולה לעשות אותו בלי להרגיש רע מזה, ולא רק כאשר ארגיש רע אם לא אאכל. יצא לי מובן?

בעיניי זה מאוד מאוד מובן.
אני הכרתי כבר את המצב הזה, אני חושבת שרוב הזמן אני נמצאת בו, אבל גם אני שמתי לב שאני נוטה לאכול בו וזו היתה לי תגלית.

זהו, עכשיו סיימתי את ההשלמות וקראתי את מה שכתבתן מתחילת הדיון שלי עם בשמת (שאני מתכוונת להחיות אותו עוד מעט) עד עכשיו. אקח לי זמן להגיב על כל מה שאני רוצה להגיב עליו, וכדי לא לדחות סתם ואז לשכוח אתחיל בקטן:

אם יכולתי להפוך למישהי אחרת

בהקשר הזה אני נוטה להיזכר בציטוט של מקס פרי, שנאמר באחד הספרים שלה בדיאלוג עם אדם שרוצה להגר לארץ אחרת, ומקס אומר לו שהוא תמיד יוכל לחזור. והמהגר אומר שזה לא אותו הדבר, עכשיו הוא חי פה כי זו הארץ שהוא נולד בה וחולם על ארץ אחרת, אם הוא יחזור אז הוא יחייה פה כי זו הארץ שהוא בחר לחזור אליה. ובכלל, אי אפשר לחזור. אף פעם.
כולם תמיד הולכים לתמיד. במקומינו חוזרים אנשים אחרים

כך שמנקודת המבט שלי את לא רק יכולה להפוך למישהי אחרת, את באופן קבוע עושה זאת.

את לא רק יכולה להפוך למישהי אחרת, את באופן קבוע עושה זאת.
ממש מקסים. תודה על זה @}

טלי, גם אני הבנתי אותך ואהבתי את התובנה של יעלי (כלפי עצמה) מול זה.
סוג של אוטומט או חצי אוטומט, ולכן - שווה בדיקה.

הולכת, יש לי בשביל תשובה קצת מבאסת - זה נראה לי כמו הרהור התנגדותי כזה.
כאילו... הרהור שכל מטרתו לא להניע או להניע לאט יותר.
לי יש חיבה גדולה לכאלה, ולכל התנגדות באשר היא, אבל אני גם תמיד בעד לקטלג נכון את הדברים האלה (אם זה מדויק לך, כמובן. לא בגלל שאני חושבת ככה).
זה מן הרהור בזבוז זמן כזה. לא כל כך משנה למה את ככה או אחרת.
משנה המבט שלך על הקצב שלך. אולי במקרה זזת הרבה מאוד בתקופה האחרונה או מהר מאוד ועכשיו עולה בך צורך לנוח קצת או להאט את הקצב של זה?

ולכל המודות - בבקשות

<כן, נו, בדיוק מה שהייתי צריכה>

מממ... לא יודעת. אולי זה הרהור התנגדותי, קשה לי לחוש את הדברים עד הסוף ולהגיד מאיפה הם באים או על מה הם מכסים. אבל הפוך - אני מרגישה שאני זזה לאט מדי, והייתי רוצה לזוז הרבה יותר מהר.
אבל למה זה נשמע לך כמו הרהור שישרת מטרה של "לזוז לאט יותר"?

יש כל מיני מגירות אצלי שהתוכן שלהן מיושן ואני בתהליכי הריקון שלהן,אבל נראה לי שזה תהליך אחר? אולי פשוט הייתי שמחה להאיץ אותו או להקל אותו על עצמי, אבל אני גם לא יודעת להגיד מה מקשה עלי לעשות את הדברים הללו. אולי גם כאן זה כניין של תפאורת רקע?
הולכת, התייחסתי לזה.
וגם בדיבור על הצום יש מוסיקה של כוחות נוגדים - רוצה לא רוצה כזה. משהו שחוזר אצלך.
כששני כוחות מנוגדים פועלים - לא זזים.

אבל הי, אם זה לא מתחבר לך - שחררי אותי לדרכי. כתבתי לך מהבטן.

לשחרר אותך לדרכך? לא יקום ולא יהיה. מקומך בבאופן

לא יודעת, אני מנסה לחשוב על זה והדברים מטושטשים לי (כמו עניין מימד הזמן בנוכחות-היעדרות. לא מרגישה שאני שמה על זה את האצבע). מה שכן, ככל שאני חושבת על זה, השאיפה ל"קסם" שיאפשר לי להיות מישהי חרת בכל פעם שהחליפה של ה"אני" הנוכחי נמאסת עלי, כן מרגישה לי כמו הכמיהה להאיץ את התהליך שבו אני נמצאת עכשיו, ולהפוך אותו לזמין יותר, קליל יותר, ממש כמו לאסוף תיק ולחתוך לצפון עם אוהל. החלטנו-נסענו.
העניין עם הצום... נראה לי שזה משהו אחר. אני רוצה להיות שם, אבל חוששת לעבור את התהליך, כשמילת המפתח, כך נדמה לי היא -לבד-. נראה לי שזה תהליך גילוי עצמי שאני זקוקה בו לחברה, אבל למדריכה צמודה ממש. אני אפילו לא יודעת למה, מה כל כך מאיים עלי. כלומר, אם נניח אבחר יום שבו אני בבית ואין לי דד ליינים לוחצים ויש לי זמן לעצמי עד אחרי הצהריים, למה לא להתחיל בצום ולראות לאן זה זורם? אבל המחשבה על זה יוצרת בגוף תחושה של רופא שיניים. ריקושט. חשש מנטאלי שלא מעוגן ביכולות הפיזיות שלי. ועל החשש הזה אני רוצה להזדכות, כדי לדעת שאני בסדר גם אם אין לי וכל כרגע ביד. כמו להתגבר על החשש מפני עמידת ידיים - לא מפני שהפעולה עצמה כל כך חיונית לי ואני מתכוונת לתרגל אותה בכל יום ביומו, אלא כדי שאדע שאני יכולה, בלי לצאת מאיזון נפשי בעקבות זה ובלי שיעלה בי חשש.
לזה התכוונת ברוצה-לא רוצה?

רציתי לעדכן שמאוד דיבר אלי הלאכול מעט שהתחלתן כאן.
וחשבתי על זה שבאמת כבד לי על הבטן.
ושאני צריכה להתפנות יותר מפעם ביום.
שיש לי גאזים לפעמים.
שאני כל היום מנשנשת (דברים בריאים אומנם אבל...) גם כשאני לא רעבה.
ושכל העסק הזה זה כנראה עניין של הרגלים.
אז עברתי את היומיים האחרונים עם מחשבה של רגע לפני שאני אוכלת - למה אני אוכלת כרגע.
שמתי לב שאני אוכלת הרבה פעמים כשיש לי מלא דברים לעשות ומעט זמן וזה מייאש כך שאני מעדיפה לאכול משהו כדי להתעודד.
הזדמנות אחרת היא ארוחות משותפות עם כולם שבהן האוכל טעים לי, אז למרות שאני נשנשתי ואני לא רעבה אני בכל זאת אוכלת.
עוד הזדמנות היא בעת בישולים, שאז אני חוטפת ממה שמוכן וטרי גם אם לא רעבה.
ואכן באותו יום הפחתתי משמעותית את הכמויות, אמרתי לעצמי - זו לא סיבה לאכול, וזה עזר.
ובאמת הרגשתי יותר קלילה, הבטן לא התנפחה, היה נעים.
אז שוב...
תודה על התובנה. נראה לאן אלך איתה.

גנום, את עוד פה?
חשבתי עליך היום, ששאלתך נותרה פתוחה.
היא לא נותרה פתוחה סתם ככה ולא כי פספסתי אותה. התלבטתי מאוד איך לענות, התחלתי לכתוב כמה פעמים ומחקתי כי בכל הנושא של תזונת ילדים יש כאן רגישות לא מבוטלת, ואיזו תחושה שקול נחרץ ובטוח הוא סוג של ביקורת או שהוא מחליש.
היום צפיתי בתוכנית של מיקי חיימוביץ' על תזונת ילדים וחשבתי לעצמי שזה זמן טוב לכתוב מה שרציתי.
למה? כי כמה וכמה פעמים בתוכנית הזו, שמשודרת במיינסטרים של המיינסטרים, תזונה סוכרית ומלוחה ומעובדת הושוותה לסיגריות, אלכוהול, חציית כביש באדום וכו'...
קצת שמחתי שאני לא לבד, ושמנחת הורים של מכון אדלר ענתה פשוט "להיות הורים זה קשה", כשחיימוביץ' אמרה לה - להורים קשה מאוד לבשל כל יום אוכל מזין לילדים שלהם.

אז אני כותבת, ולא מתעצלת להזכיר בפעם האלף שהגישה שלי טובה לי. ולאיש שאיתי. ולילדים שלי (שלמיטב ידיעתי אין להם אלרגיות או פן פיזיולוגי שדורש התייחסות מיוחדת). ולסגנון האמהות שהתפתח בי עם השנים.
ושאני מודעת לחלוטין לזה שהגישה הזו לא טובה לכל אחד ולא תעבוד בשביל כל אחד, ושבכלל - היא לא טובה יותר מכל גישה אחרת להזנה של ילדים. טרם סיימתי להזין את ילדיי ויכול מאוד להיות שבעוד אי אילו שנים אני אביט אחורה על מה שבחרתי ותהיינה לי תובנות אחרות.

אז מאיפה אני מביאה את הגישה שלי לתזונה (ואגב, גם למסכים, זה הדבר היחיד הנוסף שבו אני כזו)?
בכל תחומי ההורות שלי יש משהו מאוד רך ודיאלוגי. המסגרות אצלנו ברורות, אבל אין ציפיות מהילדים, לא דוחפים אותם לשום כיוון, לא מהנדסים אותם.
דברים שהונדסו בעבר, כמו צורת האכילה והאופן שבו התמודדנו עם השינה הם כאלה שצמחנו איתם מגיל אפס ולכן לא היתה בהם כפייה אלא פשוט החלטה חזקה שלוותה בהרבה מחשבה ותכנון. ובדיעבד, יכול להיות שהיינו עושים דברים אחרת בחלק מהמקרים.
אבל התזונה והמסכים הם אחרים אצלנו בבית כי הם נתפשים אצלי (יותר מאשר אצל האיש) כבעלי השפעה חזקה מאוד, ולא תמיד הפיכה, על בריאות הגוף והנפש. עד כדי כך.
ואני חושבת כמה צעדים קדימה ומעדיפה את הילדים שלי קודם כל בריאים בגוף ובנפש לפני כל שיקול אחר.
ובמקום שבו אני תופשת ככה דברים, יש עקרונות חינוכיים שנדחקים אצלי למקום נמוך יותר ברשימה. הם לא נעלמים, כן נדחקים.

מה זה אומר?
שבחירה, למשל, פחות חשובה לי. ששביעות רצון כתנאי בסיסי פחות חשובה לי.
אני מעולם לא קשרתי בין הזנה לשום דבר אחר. האוכל לא אמור להיות סופר משמח, או לעורר איזו התענגות מיוחדת. מעולם לא ראיתי חיה בטבע מתענגת על המזון שלה כמו שבני אדם מצפים שיהיה.
מה שכן ראיתי זה שכמעט כל התענגות של ילדים, התענגות של ממש, מחוברת לדברים שאני בקושי רב מגדירה כאוכל. ואין לי בזה שום עניין. אני לא צריכה שהילדים שלי ילקקו את השפתיים או יודו לי באופן מיוחד בסוף הארוחה. אין לי צורך שיהיה להם אור בעיניים כשהם אוכלים.
אז אני לא טורחת שיהיה מגוון. ואני לא טורחת שיהיה הכי טעים שיש (בעיניהם). ואני לא טורחת שיהיה לכל אחד אוכל שנורא ישמח אותו וייחודי לו. ובעיקרון - אני לא טורחת.

ראיתי בקלות רבה איך החשיפה הכי קטנה למזון מלוח/סוכרי/מעובד (כולל למשל דגנים או מוצרים מעובדים כמו גבינה צהובה) יוצרת בשנייה וחצי דחף לעוד, ודחייה של מזון אמיתי. ראיתי בקלות במשפחתי כמה קל להביע סלידה מאוכל אמיתי ודרישה ללא-אוכל, ולהעמיד תנאים ולהיות נורא מסכנים.
אני מסרבת להיות בתוך הסוג הספציפי הזה של בררנות, שקל לי כל כך לראות את המקור שלו.

האוכל בבית מזין ובסיסי ומטופל רק בקושי. מי שזה לא טוב לו יכול להזין את עצמו מכל דבר אחר כמעט שיש בבית או להישאר רעב.
רעב לא מטריד אותי כשהוא זה. מי שרעב - אוכל מה שיש אם הוא בריא בגוף ובנפש וכך אני מעריכה שהילדים שלי.
כשילד שלי מכריז שהוא רעב (וזה קורה הרבה כי אין לי רצון לבטל את התחושה הזו בהאכלה לפני שמישהו רעב בכלל) אני לא מזדרזת נורא להכין אוכל כי זה לא מפחיד אותי.
אני שולחת אותו לטפל בעצמו בעזרת השפע שעל השייש, כתלות בקירבה לארוחה הבאה שאני מציינת בפניו מתי תגיע.

בתוך הדבר הזה אני בעיקר לא נבהלת. לא נבהלת מזה שלא אוכלים. לא נבהלת מזה שלא תמיד שבעי רצון. לא נבהלת מרעב. לא נבהלת מתסכול ביחס לאוכל. לא נבהלת מכלום.
ילד אצלי לא יקבל את האוכל המבושל שלי עד שהוא יסיים את הסלט הענקי. כי הסלט זה הבסיס, והמבושל, הלעולם מומלח, זה פחות מזין. ולא יקבל קינוח, בימים האקראיים שבהם יש קינוח, עד ששאר האוכל לא הסתיים, כי למדתי שאוכלים כך באופן לא אקראי בכלל רק חצי ארוחה.
ואם הכנתי שייק ירוק ולא יצא לי מי יודע מה, כי אין לי מתכון, אז הילדים שלי ישתו בכל זאת. כי ככה. כי זה לא נורא חשוב אם יצא לי ממש טעים או לא מי יודע מה.
את המגעיל או הלא טעים אני זורקת לפח בעצמי.
אם ילד שלי לא מת על בטטות והיה מעדיף משהו אחר הוא בכל זאת יאכל בטטות בפעם בשבועיים שאני מכינה. כי הוא לא לבד בבית וכי הבטטות לא מגעילות אותו או מזיקות לו.
וכך גדלו כאן שלושה ילדים שבתכלס אוכלים הכל, לא עושים יותר מדי עניין מאוכל, ולא רואים רופא אף פעם, אלא אם הם שוברים עצם.
וגדלו פה גם אמא ואבא שאוכל הוא לא התעסקות בשבילם ולא איזו מטלה כבדה. אוכלים מה שיש, לא עושים עניין, ועונים שוב ושוב על השאלה "מה, אין לכם רופא משפחה?" בתשובה - "לא, הילדים שלנו אוכלים טוב".

אכן, יחסית לילדים אחרים הם גדלים עם הרבה פחות בחירה בנוגע להזנה של עצמם בכל פרמטר שבו בחירה אפשרית.

לצד כל זה מתנהל דיאלוג ארוך שנים עם הילדים, מלווה בהסברים רבים והומור (גם עצמי!) והמון אהבה. אבל דיאלוג לא אומר בהכרח בחירה.

דנדי, החוויה שלך מקסימה ביותר וממש התרגשתי לקרוא אותה קצת לפני שאני הולכת לישון.
תודה רבה על השיתוף הזה.
תחזרי לספר עוד?

לשחרר אותך לדרכך? לא יקום ולא יהיה. מקומך בבאופן

רק את התובנה, דרלינג, רק את התובנה

השאיפה ל"קסם" שיאפשר לי להיות מישהי חרת בכל פעם שהחליפה של ה"אני" הנוכחי נמאסת עלי, כן מרגישה לי כמו הכמיהה להאיץ את התהליך שבו אני נמצאת עכשיו, ולהפוך אותו לזמין יותר, קליל יותר, ממש כמו לאסוף תיק ולחתוך לצפון עם אוהל. החלטנו-נסענו.
אולי זה יהיה קליל יותר מתוך שינוי תפישתי קטן?
למשל, אימוץ הרעיון המקסים שהציעה אשה במסע. או איזו הבנה שמה שהקסם עושה זה לא להפוך אותך למישהי אחרת אלא להוסיף לך משהו, לקשט אותך במשהו חדש ומשמח.
בתור מי שקסמו אותה כבר כמה וכמה פעמים, אני בעדך עם הצורך הזה. אני פשוט חושבת שההשלכות שלו שונות אולי ממה שאת מצפה, וששחרור הציפייה הזו יכול להקל מאוד.
קרו לי ניסים של ממש בחלק מהמפגשים שהיו לי עם דמויות טיפוליות בשנים האחרונות. לאף נס כזה לא ציפיתי

ובמקום שבו ציפיתי לנסים - הם מעולם לא התרחשו. לתשומת לבך...

לזה התכוונת ברוצה-לא רוצה?
גם.
משהו מסקרן אותך אבל את מצליחה להעלות יותר דברים נגדו מאשר בעדו.
זמן טוב לשחרר את המחשבות הקונקרטיות על עשייה ולהישאר רק עם השעשוע שברעיון עצמו.

כעיקרון עבודה כללי שלי שכמעט תמיד מוכיח את עצמו - כאשר מישהו מסביר לי בהמון מילים כתובות איזה מן אדם הוא ומה הוא צריך ואיך הוא ככה וככה וככה וככה - שם יש התנגדות, בדבר שבו הוא הכי מרבה במילים תיאוריות. בידיעה החזקה של האדם את עצמו - שם שם ההתנגדות לשינוי.
אני לרוב בכלל לא נוגעת בזה. אם בא לי וזה נראה לי מועיל אני מסמנת את ההתנגדות, כי בתפישה שלי היא כוח חיובי ומופלא ואני מתה עליה.
ואחרי הסימון - שחרור וזהו. כל דבר מגיעה שעתו. או שלא

וואו, גוגוס. תודה תודה תודה. ממש מעומק הלב על תשובתך המושקעת ומפורטת.
אני מאוד מזדהה עם גישתך הכללית, אם כי עמדתנו לגבי מידת הנזק בצריכה של מזונות שונים כנראה שונה מעט. אני חושבת שזה נובע בעיקר מכך שצורת האכילה שלי שונה מאד משלך (מהמתואר בדפים), אבל בהנחות היסוד לגבי תזונת ילדים אני מסכימה אתך ברוב הדברים.
בתוך כל זה, אני תוהה לגבי כמה דברים. הילד שלי, להבנתי, אינו בררן "קלסי". כלומר, הוא לא עושה עניין מאוכל. כשלא מתאים לו, הוא פשוט לא אוכל. נדיר שהוא דורש מזון מסויים, אין לו סממני התמכרות לשום סוג של מזון (טוב, חוץ מעוגת שוקולד) וגם כאשר יוצע לו ג'אנק למינהו על פי רוב הוא יסרב או יקח ביס אחד ויאבד עניין.
קצת בדומה לך, את רוב סוגי החטיפים/אוכל מעובד/קנוי/ממתקים- אני בכלל לא מכניסה הביתה ואין לי שום מחשבה שנייה לגבי העניין. בנוסף, אני מאפשרת לאכול "קינוח" (בד"כ גלידה או חלווה אורגנית שהוא אוהב) רק לאחר שאוכל "אוכל אמיתי". אין בתוך הדינמיקה הזו כמעט שום רמז למאבק כוחות - כנראה בגלל שלי אין שום עניין בכך, חוסר האכילה אינו מאיים עלי ואני חושבת שמאד לא סביר שימות ברעב (:
אבל. הבעיה היא במקום שונה. נוצר מצב שהוא אוכל מעט מאד סוגי מזון: פירה עם שמן זית, רימונים, ביצים (לפעמים), פסטה (לפעמים), קוסקוס ביתי, קורנפלקס. מלפפון ועגבניות הוא אוכל רק כי אני מתנה את המשך הארוחה בכלל ב"סלט". זהו. אגב לשייקים ומיצים סחוטים שבעבר אהב מאד, הוא מסרב כיום להתקרב. ואם לא יהיה אחד המאכלים הללו הוא לא יאכל-מה שבתורו מוביל להתנהגות עצבנית ובלתי נסבלת, התנהגות של מישהו רעב מאד. הרבה פעמים, זה פשוט נגמר בקערת קורנפלקס.
אני תוהה (באמת), אם צורת אכילה כזו לאורך זמן, לא עלולה לגרום לנזק אמיתי לילד קטן, ומתלבטת בין תחושת הבטן שאומרת לי לשחרר לחלוטין את העניין (תוך שמירה על העקרון הכללי-בלי ג'אנק) לבין תחושת הבטן שאומרת לי שיש פה עניין שדורש התייחסות.

אני עדיין באכילה מועטה.
מרגישה טוב.
נדמה לי שהכמויות האלה (כמובן, בהינתן האיכויות האלה!) מתאימות לגוף שלי, שזה כמה ומה שהוא צריך ורוצה.
מתחשק לי להמשיך עם זה עוד ועוד.
עם זאת, אני תוהה איך ייראה הערב. אנחנו נעשה קידוש בבית, אולי נאכל קצת סלטים ואז נלך ליומולדת של קרוב משפחה עם הרבה אוכל.
אני סקרנית לראות איך ארגיש ומה ארצה.
מהימים האחרונים ברור לי שככל שהיום מתקדם אני צריכה פחות אוכל (כלומר יותר מחצי ממה שאני אוכלת נצרך לפני הצהריים).
מצד שני לשבת יש איכות משלה ואני פתוחה לשינויים.

שמה לב ליציאות שלי.
ביום שני, אולי שעה אחרי שהחלטתי להיכנס לעניין, שלשלתי. בדיעבד נראה לי שהגוף שלי ניקה את עצמו בבת אחת ובשמחה מכל מיני ג'אנק שאכלתי באותו בוקר ובימים שלפניו.
מאז היתה לי יציאה אחת ביום רביעי ועוד אחת הבוקר.
שום תחושה של עצירות, נפיחות או כבדות.

עמדתנו לגבי מידת הנזק בצריכה של מזונות שונים כנראה שונה מעט.
גנום, אני לוקחת את זה בחשבון, ואת - קחי את זה בחשבון כשאת קוראת את תשובתי

אני מרשה לעצמי להציע לך משהו קיצוני להרהור ובדיקה על סמך מה שכתבת (שאולי אינו מלא, בכל זאת, רק אינטרנט ואיננו מכירות כלל).

הנה מה שאני קראתי בדברים שלך - עוגת שוקולד, חלבה, גלידה, פסטה, קוסקוס, קורנפלקס. כולם מופעים של סוכר.
אלו הדברים שקופצים לי לעין, וזו האפשרות של תלות גדולה בסוכר ואולי אפילו התמכרות של ממש.

ואז כל השאר נדחה רוב הזמן והילד חי ממנת סוכר אחת לשנייה, כאשר בין לבין הוא חווה משהו שדומה לקריז ואת קוראת לו רעב.
לא נדרש לך מאבק כוחות כל עוד הילד מקבל את המנה הבאה של הסוכר בזמן, ואם לא, זה מתפרק לו. את קוראת לזה רעב ונותנת לו את המנה הבאה של סוכר בדמות קערת קורנפלקס.

אני תוהה (באמת), אם צורת אכילה כזו לאורך זמן, לא עלולה לגרום לנזק אמיתי לילד קטן.
אני מצטרפת לתהייה. מתוך העמדה המקצועית שלי - בהחלט כן. ואני מציעה לך בחום לרבוץ קצת באינטרנט וללכת לקרוא כל מה שאת יכולה על נזקי הסוכר והדגנים. בסוף תוכלי להחליט אם זה שכנע אותך או לא. אם את אוהבת להחזיק חומרי קריאה ביד, יש את הספר הקריא מאוד של פרלמוטר "מוח לבן", שיצא לא מזמן ומעודכן מחקרית, בעודך זוכרת שכמו כולם הוא איש עם אג'נדה והוא מוכר לך משהו בעצם ואין לך סיבה לקנות דווקא ממנו.
כדי לאזן אותו את יכולה לקרוא חומרים אחרים של אלו התומכים באכילת דגנים מלאים. שימי לב טוב טוב בשני המקרים מי הכותבים ושערי מה יכול להיות האינטרס שלהם מאחורי הכתיבה.
מה שכנראה יהיה לך קשה מאוד למצוא זה כתיבה שתומכת באכילה של סוכר. ונראה שהילד שלך אוכל סוכר על בסיס יומיומי. מי שרגיש ומכור יתקשה מאוד לצאת מזה כאשר ההתמכרות מוזנת כל הזמן.
כלומר - יש אנשים שבשבילם סוכר זה כמו הרואין (ואני ממש לא המקור של ההשוואה הזו). כל מה שהם רוצים זה את המנה הבאה וכל מה שהוא לא הרואין פשוט נדחה במן אדישות כזו. זה קיצוני מאוד לתאר ככה התמכרות לסוכר, אבל על הציר הזה יש הרבה דרגות.

תוך שמירה על העקרון הכללי-בלי ג'אנק.
ואפשר שכדאי לשקול מחדש את ההגדרה שלך לג'אנק כך שהיא תתאים יותר למה שהגוף של הילד שלך משדר ולא למה שמוכרים לנו בתקשורת.
אף אחד לא יגיד לך שחיטה זה ג'אנק פוד, אבל מה לעשות שאם אני אוכלת ממנה, נגיד כריך, הגוף שלי צועק לשמים.
לעומת זאת, תפוצ'יפס מוגדר כג'אנק פוד, אבל לי אישית הוא לא מזיז לרעה בכמות סבירה.
אז הגדרת הג'אנק פוד לא יכולה להיות חיצונית אלא תלויית גוף.

יעלי, בהחלט מסקרן.
כי אם אני מבינה אותך נכון, את בעצם בודקת את הקו הזה שבו האכילה המועטה פוגשת רגשות וסנטימנטים.

כי אם אני מבינה אותך נכון, את בעצם בודקת את הקו הזה שבו האכילה המועטה פוגשת רגשות וסנטימנטים
לא בטוחה, תסבירי?

מסבירה - האכילה המועטה היא עניין של החלטה. את בודקת את זה וזה טוב לך.
השבת וסוף השבוע, הם כבר לא עניין של החלטה. הם יציפו אצלך רגשות שכנראה אין להם שום קשר לרעב ושובע וגוף.
אז המפגש הזה בין רגש (מה שמוכר כהתפנקות ושחרור) וסנטימנטים (לאיזה עונג מיוחד?) והרגלים ישנים ודפוסים שמנותקים מהשבוע... יכול להיות מעניין מאוד.
כי אלו דברים מאיכות אחרת לגמרי.
אחד מאוד הווה וחף מהנחות. יש בו סקרנות ומבט על כי הוא ניסוי.
השני מאוד עבר ויש בו ציפיות של מה שאת כבר מכירה. העבר הוא השבוע שהיה ונגמר אבל גם הרבה יותר אחורה, של מה זה סוף השבוע בשבילך.

יותר מובן?

יותר מובן?
כן.
_האכילה המועטה היא עניין של החלטה. את בודקת את זה וזה טוב לך.
השבת וסוף השבוע, הם כבר לא עניין של החלטה. הם יציפו אצלך רגשות שכנראה אין להם שום קשר לרעב ושובע וגוף._
נכון.

אני אדייק קצת יותר -
מסקרן אותי איך ייראה המפגש בין הצורך/רצון באכילה מועטה וחיונית לבין הצורך/רצון לקדש (=להבדיל) את השבת משאר הימים, שבאופן מסורתי (לא מתכוונת למסורת ישראל דווקא, אלא למסורת אישית משפחתית) מתבטא בין היתר בשתיית מיץ ענבים מבושל מהסופר ואכילת בצק חיטה לבן ומתוק, ובשביעה מוחלטת פלוס; וגם איך ייראה המפגש בין הצורך/רצון באכילה מועטה וחיונית לבין הצפה בשפע מאכלים חיוניים יותר ופחות באירוע המשפחתי, מלווה ברצון לשמח את בעל האירוע שטרח ובישל, ולא למצוא את עצמי מסבירה למישהו למה אני אוכלת או לא אוכלת ככה או אחרת; ומה אבחר.

אה, וגם, כשכתבתי ש לשבת יש איכות משלה ואני פתוחה לשינויים , התכוונתי ספציפית לזה שהיום הארוחה העיקרית צפויה לי בערב, בעוד שאני מעדיפה את העיקרית שלי בבוקר.
הבוקר כבר אכלתי (שתיתי. ניזונתי) בבוקר בכמות שהיתה יכולה להיות עיקרית ליום הזה. אבל אני פתוחה לאפשרות שארוחת הערב תשתווה לה בכמות.
ככה, לכבוד שבת.

שליחה על ידי ממ* » 14 נובמבר 2014, 13:59

הי גוגוס,
לא הייתי בבאופן זמן רב, ומנסה להשלים פערים עם הדף הנפלא הזה. אני זוכרת שהפסקתי יותר מוקדם. האם תוכלי בבקשה לומר לי להיכן נערך החומר שיצא מפה?
תודה!

שליחה על ידי ממ* » 14 נובמבר 2014, 14:01

מצאתי!
החיוניות שלי חלק חמישי

החיוניות שלי חלק שישי

ובאותו אופן חלק חמישי, רביעי וכו' (לא יודעת כמה אחורה את מתכוונת)

אה, עכשיו ראיתי שמצאת כבר

הצורך/רצון לקדש (=להבדיל) את השבת משאר הימים, שבאופן מסורתי (לא מתכוונת למסורת ישראל דווקא, אלא למסורת אישית משפחתית) מתבטא בין היתר בשתיית מיץ ענבים מבושל מהסופר ואכילת בצק חיטה לבן ומתוק, ובשביעה מוחלטת פלוס
בשלב ראשון את יכולה לסמן לעצמך את כל האלמנטים שמקדשים את השבת ולא קשורים לאוכל בכלל. ולבדוק על מה מהם את רוצה אולי לשים דגש או להעמיק או להרחיב. תוכן ומהות על חשבון עשייה משבשת.

איך ייראה המפגש בין הצורך/רצון באכילה מועטה וחיונית לבין הצפה בשפע מאכלים חיוניים יותר ופחות באירוע המשפחתי, מלווה ברצון לשמח את בעל האירוע שטרח ובישל, ולא למצוא את עצמי מסבירה למישהו למה אני אוכלת או לא אוכלת ככה או אחרת; ומה אבחר.
זה מפגש בין פנים וחוץ. הפנים שלך, מול מה שהסביבה מייצרת כתנאים חומריים ונפשיים/רגשיים.

_אני פתוחה לאפשרות שארוחת הערב תשתווה לה בכמות.
ככה, לכבוד שבת._
ושוב, אותה שאלה ממקודם בפנים דומות - מה הקשר בין השבת, שלא לדבר על כבודה, לבין זה שתהיי כבדה

אהלן ממ
ברוכה השבה השווה @}

אז אני כותבת, ולא מתעצלת להזכיר בפעם האלף שהגישה שלי טובה לי.
מביאה משהו ממני לא כהתנגדות לשלך (ההפך יש לי הערכה מאוד גדולה אליה), אלא פשוט אני לא מצליחה להגיעה לרמה כזאת של תזונה טובה. וחוץ מזה גם אני טיפוס שדוגל בלא לטרוח יותר מדי.
פשוט זה משהו שחשבתי והתלבטתי עליו, ונחמד יהיה לשמוע אם אחרות עברו דברים דומים.
חייבת לציין שאין לי ידע וניסיון כמו שלך בתזונה ולא בילדים (נראה לי שהגדולה, וכרגע יחידה, שלי קטנה מהקטנה שלך). לא עשיתי ניסיונות, ולא חושבת יותר מדי על הבריאות. כשאני עושה את השייק חשוב לי שיצא טעים. לא בגלל הילדה, או הילדה שבי. זאת פשוט מי שאני. אני אכלנית מאוד גרועה ויכולה להמנע מאוכל בלי יותר מדי בעיה. אני יכולה לשכוח לאכול די בקלות, אפילו בהריוןבכלל אני דוגמא די גרועה. כי בתור ילדה מאוד, מאוד, מאוד אהבתי סלט (-: .

השוק הראשון שלי עם הנושא בהורות היה שהילדה שלי הייתה כמעט בת שנתיים. עד אז היא הייתה נקייה מהשפעות חיצוניות, ואז פעם ראשונה (ולבינתיים האחרונה) שהיינו מוזמנות למסיבת יום הולדת של ילד בגילה.
היא ילדה מאוד ביישנית ושהוגשה ארוחת צהריים היא נצמדה אלי ואכלה יחד איתי. ואז הגיעה העוגה. העוגה! אני עד היום בשוק מהתגובה שלה. עוד לפני שהיא טעמה אותה היא כבר ידעה שהיא רוצה ורוצה ורוצה. היא לקחה את הצלחת בעצמאיות מפתיעה ופשוט כיסחה אותה (אני מדברת על עוגה מזעזעת מלאה קצפת מהסופר - איחס!). זה הייתה נקודת התעוררות בשבילי. עד אז היינו מאוד מנותקות מבחינה חברתית, אבל לא היה לי ספק שבחייה היא תחשף לכל מיני דברים לא בריאים, ואני החלטתי שאני רוצה לדאוג שהיא לא תבוא אליהם מתוך חסכים. חוץ מזה אני גם מאמינה בלא להגזים יותר מדי עם אוכל יותר מדי אורגני. גם זה יכול להיות מסוכן, כי בכל זאת סביבנו יש המון לא אורגני ואני חושבת שצריך להזהר לא לההפך ליותר מדי סטרילים.
אז הדרך שלי להתמודד עם זה - אם אני נותנת לה מתוק, אז שיהיה איכותי. החלטתי להפוך אותה לסנובית (-: . כמובן עם גבולות מסוימים. לבינתיים אלו התוצאות מבחינתי מספקות.דוגמא קטנה - לפני כמה ימים אישה שאני מכירה נתנה לה חטיף קטן של מרס. אחרי ביס זה הספיק לה, וזה אחרי שערב לפני כן היא טרפה בתאווה שוקולד מריר.
החודש עברתי איתה סרט עם ג. צהובה שיש אצלנו בבית בזכות אהובי. הגישה שלי הייתה לזרום. בהתחלה היא טרפה. השבוע היא כבר לא הצליחה לסיים חתיכה קטנה. היא עדיין מבקשת ואני נותנת, ושמחה ביותר בכל פעם שזה מגיע לפח.

מעולם לא ראיתי חיה בטבע מתענגת על המזון שלה כמו שבני אדם מצפים שיהיה.
גם לא ראיתי חיה שטוחנת פירות ועלים כדי שיהיה לה יותר קל לדחוק יותר כמויות. אנחנו רחוקים מהטבע בהמון מובנים, לטוב ולרע. כמה ההפירות והירקות שאנחנו אוכלים הם באמת טבעיים?

אבל התזונה והמסכים הם אחרים אצלנו בבית כי הם נתפשים אצלי (יותר מאשר אצל האיש) כבעלי השפעה חזקה מאוד, ולא תמיד הפיכה, על בריאות הגוף והנפש. עד כדי כך.
מסכימה ביותר, אבל אצלי עובד משהו יותר חזק וזהו הגישה שלנו והמחשבה שלנו לגבי דברים. הרי לאכול בריא ומזין ולהיות עצבני כל היום זה מתכון ללא פחות צרות מלאכול כל היום שטויות.
לבינתיים ההורות מלמדת אותי שהכי חשוב זה לשחרר. כל פעם שאני מתחילה להלחץ ממשהו שקורה בחיים שלה, היא עושה מעשה מפתיע שאני מרגישה שהוא במיוחד בשביל להוכיח לי שאני צריכה לקבל שלא הכל מושלם, ושהיא יודעת מה טוב בשבילה.

ועונים שוב ושוב על השאלה "מה, אין לכם רופא משפחה?" בתשובה - "לא, הילדים שלנו אוכלים טוב".
D-:. אהבתי ביותר. לשמחתי כרגע אני יכולה לגנוב ממכם את התשובה האלופה הזאת רק להוסיף יחסית לטוב. מצד שני אני מאמינה לי שזה נובע מעוד גורמים. כמו חוסר בשימוש בתרופות, וחיים מאוד מאוד רגועים, והכי חשוב נראה לי המנעות באופן כללי מלבקר אצל אותם רופאים, אלא אם הם שוברים עצם (לא הרופאים, הילדה (-: )

אם ילדה

אם ילדה יקרה,
תודה שכתבת.
הדברים שכתבתי הם מן עיקר שכזה. הם הרוח הכללית שאני מציעה כשאני מסבירה.
החיים בפועל (וזה עלה שוב ושוב ושוב בדפי החיוניות גם מצדי) הרבה יותר מורכבים מזה. הרבה הרבה יותר.
הילדים שלי אוכלים בהחלט סוכר ומלח ומעובד. אין אצלנו איסורים בכלל ואין שום דבר שהוא מחוץ לתחום ושאני לא מרשה אותו אף פעם.
הפואנטה של הקטע שכתבתי נעוצה דווקא ברוגע שבו מתקבלים הדברים. דברים כמו רעב או מיאוס או עיקומי אף.
הם לא היו מנת חלקי כשהיה לי ילד אחד שלא הולך לגנים עד גיל שלוש.
הם נהיו מנת חלקי כאשר החוץ נכנס אלינו הביתה ובחרתי לא להתרגש מהם אבל גם לא להיענות להם.

ואני מסכימה איתך במאה אחוז שהבריאות הפיזית של ילדיי היא הרבה יותר מסך התזונה שלהם אבל זו כבר תשובה ארוכה מדי להרמת הגבה המדוברת

<וגם קצת שויצרית וזה לא תמיד מתאים><אייקון המום>
איפה זה נכנס, תגידי לי?

תפילה לאם

השאלה שלי היא מיועדת לסמן לי נקודת פתיחה.
אני לא מתכוונת לעשות שום דבר כ"פרוייקט", אלא להתבשל עם המידע בתקווה ואמונה שזה יגיע איכשהו.
לגבי החלה בשבת, אנחנו כבר היום מקדשים על פיתות מקמח מלא אורגניות (המכונות בפי בן השנתיים "פיתה של שבת" (-: ), כך שאין לי סנטימנטים.
הבעיה שלי היא ההתמכרות הגופנית בלבד.
אצלי העמקת הידע מסייעת מאוד בהתפתחות אישית, גם בתחום התזונה, והשאלה שלי עצמה היא כבר צעד לעבר המטרה.

תפילה_לאם

"פיתה של שבת"
חמוד!

גם אני אוכלת בשבת לחמניות ביתיות מקמח כוסמין מלא. ועדיין זה נכנס להבנתי בקטגוריית כל פחממה/דגן/עמילן .

_הבעיה שלי היא ההתמכרות הגופנית בלבד.
אצלי העמקת הידע מסייעת מאוד בהתפתחות אישית, גם בתחום התזונה, והשאלה שלי עצמה היא כבר צעד לעבר המטרה._
את מוכנה להרחיב? איך את יודעת שזאת רק סיבה גופנית? ומה התהליך שאת עוברת (אם אני לא מחטטת מדי) ואיך את מקשרת בין השינויים התזונתיים לשינויים אחרים? (אולי תצטרכי לפתוח בלוג לצורך התשובה...

)

איך את יודעת שזאת רק סיבה גופנית?

אינטואיציה בשילוב הניסיון שלי מטיפול האייפק של הבן.
במהלך הטיפול הייתי צריכה להימנע מסוכרים מספר פעמים למשך 25 שעות, אבל ממש לגמרי כל פחממה/דגן/עמילן.
והרגשתי את ה"קריז" וחוסר השקט שלטעמי נבע ממנת הסם שהגוף לא קיבל.
דרך אגב, גם כשהייתי צריכה להימנע משומנים הרגשתי חוסר מסויים אבל לא מתקרב להימנעות מסוכר.
<מתוך האייפק בשרות _דפי החיוניות (-: >

לגבי ומה התהליך שאת עוברת
את לא מחטטת בכלל, ומשמח אותי שמישהו מתעניין (אוי, איזה פולני יצא... נא לנסות לקרוא כלשונו), אבל אני מתקשה לכתוב על ענייני הלב, או שמא הליבה שלי, בתקופה זו של חיי.
לכן לפתוח בלוג לא עומד על הפרק (-:

קופצת לעדכן: גיליתי את נפלאות השייק עם אגוזים! יוריקה! פשוט נפלא העניין הזה! אחרי שלא הצלחתי לשלב אגוזים בתזונה שלי בשום שלב (לא מתחשק בבוקר, לא מתחשק בצהריים, לא מתחשק בערב, וגם לא בין לבין, וגם לא כשהם מול העיניים כל הזמן), הכנתי שייק תפוח-קיווי-מיץ קלמנטינות מהעץ של השכנים ממול (אורגני!)-חופן אגוזי מלך וקשיו, וזה היה טעים ביותר. הגוף שלי אמר תודה רבה. אחרי חצי שעה ארבעים דקות הוא דפק בעדינות על החלון ואמר "יש המשך?" ואני לא ידעתי מה להגיד לו.
אני שמה לב שאני אוכלת בארוחת הצהריים הרבה יותר מדי. "חייבת" פחמימות - "חוששת" שאם לא אוכל אותם אהיה רעבה אחר כך. לוקחת לתשומת ליבי.
(הולכת, רוח בפניי)

יש לי כל מיני מה לכתוב על האכילה המועטה (אני ממשיכה), וגם חשק לשתף בשתי חוויות של גמילה מסוכר / פחמימות שעברתי ועוברת (כבר שבוע לא נגעתי בכלל בדגנים ובסוכר שלא נמצא בתוך פירות, חוץ מביס קטנטן של חלה בסעודה ראשונה של שבת - אפילו לא חצי שיעור - שהיה לי מגעיל) - שתי חוויות שונות לגמרי דרך אגב.
אבל בעצם... אני פחות על המחשב בימים האחרונים וזה נעים לי, ואם אני אכתוב אני אמשיך להישאב לפה כל היום... רוצה לכתוב רוצה לא לכתוב, בטח בסוף אכתוב, אבל לא עכשיו
בקיצור חפרתי, ביי @}

תודה תפילה! תזכירי לי איך שומרים על קדושת שביעית? אפשר אצלי בדף כי זה לא קשור לפה

אני יודעת שיש אנשים שמצליחים להמנע לחלוטין מפחממות וזה ממש בריא אבל רציתי לספר לכן שכאשר אני נמנעת לחלוטין מפחממות ועוברת את שלב הקריז, אחרי מספר ימים אני נכנסת לדיכאון די רציני ומצליה לצאת ממנו רק אחרי שחוזרת לאכול פחממות. זה קרה לי כבר פעמיים ואני לא מוכנה לנסות שוב, זה כל כך נורא. מאוד יכול להיות שזה הנטיה שלי לדיכדוך וזה לא יקרה למשהו אחר, אבל כדי להיות מודעים.

גשם יקרה,
טוב שאת מציינת את זה. זה חשוב ואני לא בטוחה שדיברנו על זה כאן פעם.

הגוף הסביר צריך סוכר. הוא אמור לקבל אותו מפירות וירקות. השאלה היא רק כמה וסביר שכל גוף עונה על השאלה הזו אחרת.
בכלל לא בטוח שלהימנע לחלוטין מפחממות זה ממש בריא. זו שאלה שהדעות עליה חלוקות ממש.

בתהליך זניחת הסוכר המעובד יכולה להיות נפילה רצינית בהחלט, ומי שמועד לדיכאון חייב לקחת את זה בחשבון.
או להיפרד מהסוכר המעובד (כולל דגנים) בהדרגה רבה, ממש על פני חודשים, או להחליף את הסוכר הנעלם בבת אחת בהרבה מאוד פירות ממש לפי החשק בלי חשבון.
אחרי שהגוף מתרגל לקבל רק סוכר לא מעובד אפשר לעשות חושבים כמה סוכר כזה נחוץ, אם בכלל. אבל המעבר מסוכר מעובד לאפס פחממות הוא לא פשוט.

עבדתי כבר עם כמה נשים עם נטייה לדיכאון והיסטוריה של דכאונות קליניים וטיפולים תרופתיים, ומהניסיון שלהן אני יכולה לומר לך שאפשר לדלג מעל השלב הזה של צניחה לדיכאון אם מרבים בפירות.
לא אתחייב שזה עובד תמיד.

מי שרוצה להעלים את כל הפחמימות מהתזונה ולעבור בעצם לתזונה קטוגנית או כמעט קטוגנית (מבוססת שומן לאנרגיה) מוכרח לקחת בחשבון תקופת הסתגלות של הגוף.
מעולם לא ניסיתי את זה ברצינות, אבל ממה שאני מכירה זו לא חוויה נעימה.
אישית, לא הייתי הולכת בכיוון הזה לו היתה לי נטייה לדיכאון, אבל מאחר ואין לי נטייה כזו יכול להיות שזו טעות ושיש שם משהו מועיל מאוד.

בכל מקרה, מצבים נפשיים מורכבים דורשים הגברה של העירנות כי התזונה בהחלט משפיעה. ודיכאון, כשצונחים לתוכו, לא תמיד נחלצים ממנו בקלות רק בגלל שמאוד רוצים שהוא יחלוף, וזה בלשון המעטה...

תודה שהעלית את הנושא.

איך שומרים על קדושת שביעית?
צריך לשמור את השאריות בנפרד מהאשפה הכללית, אפילו מאשפה אורגנית אחרת, עד לריקבון כלשהו ואז זורקים לפח בשתי שקיות. זה בגדול.
כמה זה נחשב ריקבון- כל אחת והרב/ בעל/ איסטניסטיות שלה.

את יכולה לשמור בצד, במקום שאת לא נתקלת בו יותר מדי, זה מקל על העניין. (שראיות של שייק, ירקות, סלט וכו, צריך לשמור)

תודה. עוברת לדף שלך ליתר פירוט

תפילה_לאם

ה"קריז" וחוסר השקט שלטעמי נבע ממנת הסם שהגוף לא קיבל.
יצא לי להתנסות פעם אחת בהימנעות מחלבון מהחי, כך שאני מכירה את השיטה.

להבנתי, בסופו של דבר הגעת למסקנה בעיקר על סמך האינטואיציה וההבנה שלך את עצמך. כמובן אין לי מה לערער על זה, אבל מצד שני גם אין לי איך לבדוק את ההבנה הזאת על עצמי...

ומשמח אותי שמישהו מתעניין
טוב, אז אולי ייצא לנו שוב להיפגש באיזה יומיון (נראה לי שהשנה לא יסתדר לי) ונפצח בשיחה במקום רק לחייך במבוכה... @}

(נראה לי שהשנה לא יסתדר לי)
מה ז'תומרת, מחזיקה יומן של מנצח תזמורת?

תפילה_לאם

D-:
הצחקת אותי בבחירת המקצוע. דווקא מנצחי תזמורת הם הכי מתוזמנים מראש? (חור בהשכלה)
העניין הוא שריכזתי את לימודי השבתון שלי החל מסוף ינואר, וככל שיחלפו החודשים הם אמורים להיות מרוכזים יותר: במאי יתחילו לי בעז"ה שלושה קורסים.

יוו בהצלחה!!
איזה כיף ללמוד

הגריין הצהוב: זכותנו המלאה להיות מטומטמים- ככל שנחפוץ

התחלתי לקרוא מחדש את דפי החיוניות ומעניין להסתכל על הכל מפרספקטיבה של זמן.

אני זוכרת את נושא ה"לא" ולהפוך לא לכן בתור נושא שעלה כשכבר הייתי פה. מתברר שהוא היה מההתחלה, פשוט שכחתי את זה. וכבר אז לא הסכמתי עם זה. אז נראה לי לא מתאים להגיב למה שנכתב לפני שנים. עכשיו יש לי תשובה שממש מבקשת להכתב

_למה המילה הזו קשה כל כך? כי היא טוטאלית. והתחליפים שלה, גם כשהם אומרים לכאורה את אותו הדבר בדיוק, רכים יותר. ורכות זה טוב.
כשאני כותבת או אומרת "לא רציתי" זה לא משאיר מקום לשום דבר. מה, באמת לא רציתי בכלל בכלל בכלל? אפילו לא טיפה?
או "לא התכוונתי". באמת לא התכוונתי בכלל בכלל בכלל? אפילו לא מעט?
ואני מגלה שזה פועל ביותר ויותר דברים._

כשאני כותבת "לא" אני חושבת על לא לוגי. כזה של לוגיקה או מדעי המחשב. ומנקודת מבט כזו אנסה לפרש את ה- "לא התכוונתי". בשביל להבין מה זה "לא התכוונתי" עליי להבין את המשמעות של "התכוונתי". כשאני אומרת "התכוונתי" אני לא מתכוונת אך ורק לכוונה שלמה ומלאה, אני מתכוונת לכך שיותר התכוונתי מלא התכוונתי. אולי 70% כוונה ויותר. אז "לא התכוונתי" זה מה שהוא לא 70% כוונה ויותר, כלומר פחות מ-70% כוונה.

אם לחזור לעולם האמיתי, בו אני לא שוקלת כל מילה שנאמרת, אז כוונה זה אומר שאני-המודעת מתכוונת, זה הכל. חלקים אחרים ממני יכולים לא להתכוון, יכולים להשמע קולות שמתנגדים להחלטה הזו, אך זו הכוונה השולטת כרגע. יש מקרים בהם אגיד "לא התכוונתי" גם על 40%-60% של כוונה וזה יראה לי מתאים.

בעצם, ה"לא התכוונתי" יוצא הרבה יותר רחב ומכיל מה"התכוונתי" והחדות היא בפרשנות שלך, גוגוס-גוגוס. הפרשנות שלי שונה לחלוטין...

אני בעד "לא". ניגודים הם דבר מצויין. כמו שנאמר באחד מהציטוטים האהובים עליי "הבריאה של אאה" שמופיע בתחילת כל ספר מסדרת ארץ ים של לה-גוין:

רק בדממה - המילה,
רק בחשכה - האור,
רק במיתה - החיים,
כחץ מבהיק עף הנץ
בשמיים הריקים.

כך שאני מתנגדת להתנגדות ל"לא". ללא יש מקום בעולם. ויש הבדל בין להיות נגד X ולהיות בעד Y, ולו משום שאין אמת ושקר כמו בלוגיקה בחיים האמיתיים. ויש מקום להבדל הזה ולוותר על ה"לא" זה לוותר על קשת רחבה של מסרים שלדעתי יש להם מקום בחיים, וכדאי שיהיו.

חוזרת רגע לנושא של אכילה של ילדים, בעקבות תצפיות שערכתי על הפרטי שלי, והולך ומגלה יותר ויותר בררנות (יחסית לעצמו, בגדול הוא עדיין ילד שאוכל מגוון).
אז קודם, אני לא שוללת שיש איזה גיל קריטי מבחינת חשיפה למאכלים שונים. כי פעם היה מוכן לנסות הכל, והיו מעט דברים שלא אהב. אבל דברים שהרבה זמן לא הופיעו על השולחן אצלנו, החל מגיל מסוים, כבר לא רוצה לנסות.
במילים אחרות, כשהיה קטן יותר, אם אנחנו אכלנו משהו זה הספיק לו כדי להרגיש בטוח לנסות גם. החל מגיל מסוים, נהיה חשדן הרבה יותר.
בהחלט נקודה שאני מקווה לזכור לילד הבא (אם רוצים שיאכל מגוון צריך לשמור על גחלת הגיוון כל הזמן, לשמור על רצף של גיוון).
שנית, הוא הולך ממש לפי הספר עם מזונות שמרתיעים אותו. אחרי די הרבה פעמים שרואה אותי אוכלת, עם האוכל על הושלחן, מבקש גם.
אני שמה לו על הצלחת אבל הוא לא אוכל, ולפעמים גם מבקש להוריג את זה מהצלחת אחרי כמה דקות.
אם אני מנג'סת, יש נסיגה מיידית. צריך פאסון רציני (אני, מ'כפת לי בכלל מה אתה אוכל?).
אם אני מתבאסת עליו (למה ביקשת אם אתה לא אוכל?) או יותר גרוע (לא, אתה לא יכול את זה כי אתה לא אוכל את זה אחרי שאתה מבקש) - הכי הכי גרוע. עלול לא לבקש יותר.
אבל אם אני קולית, אחרי הרבה פעמים שהאוכל החשוד בצלחת שלו, הוא ירים, ייגע וכו' ולפעמים גם יכניס לפה ויירק (לא בבלאגן של תינוק שמתנסה, אבל בכל זאת).
ואחרי המון המון פעמים כאלו הוא ינסה לאכול. ואחרי כמה פעמים שניסה לאכול, עשוי להתחיל לאהוב.
בקיצור, שם המשחק הוא התמדה בחשיפה וקוליות. ואחר כך שימור הקיים. וסביב זה קצת יותר הקפדה שלא יאכל ג'אנק (אבל לא נמנענו במאה אחוז).

מכיוון שעבד כל כך יפה אצלנו והתעמתי מהתהליך, חשבתי לשתף (-:
לתשומת ליבכן, אבל, שמדובר בילד שמעולם לא גילה נטיות לבררנות קשה.

אה, והיה גם קצת דיאלוג סביב המשפט "אני לא אוהב (לאכול) X".
מייד אחרי שזה נאמר, אני מגיבה באדישות רבה. אומרת "אוקי" או "בסדר גמור" וממשיכה הלאה כאילו זה לא ענייני (ואולי זה באמת לא ענייני...).
אבל בכל מיני הזדמנויות אמרתי לו שאפשר גם לפעמים לאהוב משהו ולפעמים לא, וזה בסדר.
על עצמי אמרתי לו לפעמים שעכשיו לא מתחשק לי X ואולי מחר כן יתחשק לי.
סיפרתי לו על דברים שאני לפעמים אוהבת ולפעמים לא.
סיפרתי לו על דברים שאני אוהבת אבל אבא שלו לא, ולהיפך.
הרעיון היה שכל הנושא יהיה גמיש ונזיל ולא ייווצר קיבעון סביב מאכלים מסוימים שהם מגעילים, דוחים וכו'. לא אוהב? סבבה, לגיטימי, אל תאכל. זה לא צובע את האוכל הזה בשחור. יש מי שכן אוהב. אולי יום אחד אתה תאהב, אולי לא, מי יודע...

ממשיכה עם אכילה מועטה בהנאה רבה, כבר שבועיים ויותר.
היום מתחיל עם מים וטיפה מיץ לימון, כשבא לי, וממשיך בשתיה כזו עד שיש איתותי רעב בצהרים או אחר הצהרים.
ואז אוכלת ירקות חיים בעיקר וגם חלבונים ושומנים.
עדיין אני אוכלת כמויות גדולות יחסית למה שנראה לי נחוץ, כי אני עוברת מעט את תחושת השובע.
אבל, אני מתבוננת בכך בחמלה, ובעיקר מזהה את השלבים.
אני מתבוננת בכל מה שקורה: בתחושות, ברגשות, וגם ברצון להמשיך לעוד ביס. התבוננות אוהבת.
ובאמת אני אוכלת כמויות הרבה יותר קטנות מאשר לפני חודש (הייתי מהמרת על חצי עד שני שליש כמות, תלוי ביום ובארוחה).
הייתי אומרת גם בלי פחממות מורכבות וכמעט בלי פירות, רק שאכלתי מעט תפוחי אדמה (שחבר הכין והגיש, כלומר אכילה חברתית),
אתמול ושלשום אכלתי שוקולד, שלא היה לי ממש טעים, ובכל זאת רציתי ואכלתי בהנאה ובשמחה. נראה לי שהבנתי, ומיציתי, ולא רוצה יותר.
בסך הכל נעים לי הרבה יותר בגוף שלי.

תפילה_לאם

נושא של אכילה של ילדים.
כרגיל הנושא חם אצלי.
והטריגר הפעם - הלכו לשכנים והתכבדו שם בממתקים למרות איסורי.
בעלי, לשמחתי, לא תולה את האשם בהגבלותיי. כלומר, לא סבור שכמהים לממתקים רק כי מוגבלים בבית, אבל אומר שאני צריכה לשמוח שלפחות בבית אוכלים מעט מאוד, וכך הסך הכללי מצומצם, אבל שאין אפשרות למנוע בכלל. מבחינתו, אני מוזמנת להענישם והוא יגבה אותי, אבל אם לא יאכלו אצל השכנים - יאכלו במקום אחר.
ולי אין שום חשק להעניש. ולא נראה לי שזה יעזור.
אבל המצב בעייתי מאוד. הם אוכלים הרבה הרבה ממתקים ואני לא רואה דרך ל{{}}הקפדה שלא יאכל ג'אנק , וסביר מאוד בעיניי שהחשיפה המרובה לממסכי הטעם האלה מפחיתה עוד יותר את הסבירות שמישהו ירצה להתנסות במאכל חדש ו{{}}מזין.
ובינתיים הם רק ממורמרים עליי. אני לא מצליחה להעביר את המסר שבנזק. גם הצפייה בתכנית של מיקי חיימוביץ' לא הניבה יחס אחר, מן הסתם כיוון שאני מבוצרת כל כך בעמדותיי ורק מחריפה אותן ככל שנחשפים לעוד ועוד סוכר ולא פתוחה לשיח.
באסה!

קצת דיאלוג סביב המשפט "אני לא אוהב (לאכול) X".
יפה, טלי. ואיזה ילד חכם ובוגר, שאפשר לערוך אתו שיחות כאלה.
כשאומרים לי "אני לא אוהב (לאכול) X" , ואני יודעת שהילד נהג לאכול את המאכל בהנאה, אני עונה: "אה, אתה לא רוצה מזה עכשיו". יכול בוודאי להתאים גפ אם לא אכל מהמאכל אי פעם או שלא אהב כבר כשטעם.

לא הספקתי לקרוא את יוליקו. מפנה המחשב לילדים בינתיים.

תפילה_לאם

יוליקו, איזה כיף!
הכול נקרא רך כל כך וכנראה שבזכות זה גם זורם כל כך!
הזדהיתי עם הנימוקים שכתבת (בדף שלך, נדמה לי) שמושכים אותך לאכול עוד, גם כשאת מודעת לשובע.
שמחה שאת משתפת. מעניין לי לקרוא אותך.

ולנו הבוקר היה מפגש חברתי כזה שהיו בו רק עוגות וממתקים, ואי אפשר היה להמנע ממנו כי הוא התקיים ביציאה מבית הכנסת. אין צורך לציין שארוחת השבת בקושי נאכלה...
אני הלכתי משם כדי שהקטנה לפחות לא תחשף, אבל קיבלתי דיווח על הטונות שהילדים אכלו.
אחכ עוד יש את הממתק של קריאת התהילים, ובהמשך בתנועת הנוער קיימו פעולת ממתקים.
ואז במוצש הלכנו להורים של בעלי.
מראש לא רציתי ללכת, טענתי שהם מגישים שם רק ממתקים וזה אומר שצריך לאכול ארוחת ערב טרום הנסיעה, ושלא נספיק לעשות את זה להיות שם ולחזור בשעה סבירה הבייתה, והוא טען שנצא מייד ויאכלו ארוחת ערב שם.
ואכן כך עשינו.
כמובן שמייד אחרי שהגענו הממתקים התחילו להגיע לשולחן.
ביקשתי שלפחות ירימו אותם לשולחן הגבוה כך שהקטנה לא תחשף, יחסית הצלתי להסיח את דעתה עם צעצועים ופירות.
הסבא עשה קצת פרצוף, נו מה יקרה, פעם אחת תאכל... (והואיל להגיש גם פירות.)
בהמשך הגבלתי את ילדי שהלכו שוב ושוב לשולחן, ורמזתי לסבתא שהם פשוט רעבים כי לא אכלנו כדי להגיע מהר, גם דיווחתי להם על יום הממתקים שעבר עליהם. ניסיתי להשביע את הרעב עם פירות, אבל לא היה לי נעים לחסל את הקערה. אפילו רמזתי יותר בבירור שהקטנה תשמח מאוד לחביתה.
אז היא הכינה "ארוחת ערב" חתכה קצת ירקות, שמה לחמניות וגבינה. הקטן נאלץ להסתפק בפת אורז כי לא אוכל הרי לחמניה. הקטנה גם אכלה פת אורז, היא אפילו ירקות לא אוכלת.
כשרצינו ללכת הסבא רצה לתת לכל אחד ממתקים לדרך, כאן בעלי (שכנראה כבר קלט מה צפוי לו ממני) כבר אמר בעצמו שלא צריך וזה מספיק ממתקים, והסבא ממש כעס עלינו, ואמר לילדים - זה לא אני, זה ההורים שלכם שלא מרשים.

והקטע הוא שמה שיצא מהערב הזה זה שאני לא בסדר, שאני מקפידה עליהם יותר מידי שלא יאכלו ממתקים, שאני לא מרשה להם וממש מאמללת אותם, ואפילו לא מכבדת את הסבא והסבתא שרק רוצים בתומם לשמח את הנכדים.

אולי ביום אחר שבו הם אכלו נורמלי לאורך היום הייתי מצליחה לשחרר, אבל היום לא הצלחתי.

תפילה_לאם

זה לא אני, זה ההורים שלכם שלא מרשים.

לא יודעת מה עדיף, כי אצלי הייתה הגרסה מפי החותנת שהתארחה כאן בסוכות: "אנייודעת שאת לא אוהבת שאני מביא את עוגת השמרים, אבל הילדים כל כך מצפים".

והקטע הוא שמה שיצא מהערב הזה זה שאני לא בסדר, שאני מקפידה עליהם יותר מידי שלא יאכלו ממתקים, שאני לא מרשה להם וממש מאמללת אותם, ואפילו לא מכבדת את הסבא והסבתא שרק רוצים בתומם לשמח את הנכדים.
מזדהה עמוקות.
ומחר קיוסק בבית הספר לכבוד ראש חודש. אינסוף ניסיונותיי להביא את בית הספר לעמוד בהגדרות חוזר מנכ"ל כשלו ואני אמרתי נואש.
עכשיו היכוני לסופגניות מכל הכיוונים. איך נחגוג את חנוכה בלעדיהן? ומה זה משנה שהחג בסוף החודש? S-:

ועוד התבאסתי שעד שאני מחליטה בדעה צלולה (האמנם?) להשחית את עצמי הערב (הלילה, כן?) במתוקים, אני נאלצת להסתפק בכל מיני בערךים לא הכי איכותיים כי זה מה שהיה לי במטבח.

הסבא עשה קצת פרצוף, נו מה יקרה, פעם אחת תאכל...

הקטע הוא שמה שיצא מהערב הזה זה שאני לא בסדר, שאני מקפידה עליהם יותר מידי שלא יאכלו ממתקים, שאני לא מרשה להם וממש מאמללת אותם, ואפילו לא מכבדת את הסבא והסבתא שרק רוצים בתומם לשמח את הנכדים.
ררר...

כל כולי זועקת מתוך המילים שלך מרוב הזדהות

אני היום ניסיתי את עניין ה'לאכול הכל בזבנג וגמרנו' היו להם איזה חמש-שש סוכריות שקיבלו, ובמקום להרשות אחת ולהשאיר בארון לימים אחרים, אמרתי להם שיאכלו הכל אחרי הארוחה ומה שהם לא אוכלים נזרוק.
אכלו הכל ולא התלוננו על בחילה או סלידה (לצערי ? כן קיוויתי שיגיעו לידי זה) אלא שאחר כך הגדולה אכלה עוגה ביתית ואמרה שהיא בכלל לא מתוקה. לא הצלחתי להשאר אדישה ואמרתי:בטח, אחרי כל כך הרבה סוכריות שום דבר לא יהיה מתוק כי הפה התרגל למתוק מדי.
אז גם נתתי להם לאכול את כל הסוכריות וגם ממש לא שחררתי את זה.
אבל לפחות הן לא יושבות לי עכשו בארון ומסתכלות עליי ומוציאות אותי מדעתי.

אני לא מצליחה להעביר את המסר שבנזק.
אני חושבת שזה מגיע בעיקר בגיל גדול יותר.

לכשעצמי, כל פעם שההורים שלי לא הרשו לי- לנו ממתקים מעבר למכסה המצומצמת, (לא היו הרבה מסיבות וכאלה. או שזו המנטליות, או שלפני 10 שנים בית ספר היה נראה אחרת, או שלושתם

)הבטחתי לעצמי, כמעט נשבעתי, שכשאהיה גדולה אוכל כל היופ ממתקים.
האוכל בבית היה מזין, עם מודעות, אבל יחסית רדוד. הולך בתקופות. היום זה ירקות אורגניים, מחר זה יוגורט ביתי- כל היום, ובעוד שלושה ימים זה ביצים וחלב אורגניים...
מצד שני, פיחות זוחל בממתקים ככל שהזמן עבר.

היום, אני כמעט לא אוכלת ממתקים. גם כלכלית, וגם כי לא בא לי. זה מתוק/ מלוח/ חריף לי מדי. פשוט לא טעים!!
אם אני אוכלת משהו, זה בדרך כלל בגלל המרקם שכיף לי איתו (לפצח תפוציפס שורה אחר שורה. תענוג!! במיוחד האקסטרה), או שוקולד שאני מכורה אבל כבר חודש אין לנו בבית כי אין כסף

וזה חסכוני בטרוףף D-:) או האשליה שזה ייתן לי חוויה (מעדן שנחשב שווה, אצל חמותי כשאני מגיעה אליה. )
והכל מגעיל...

מה שאומר שבסוף זה קורה... מכירה את הסיפור עם הזקן ששתל עץ תאנים או משהו, ואמרו לו שלוקח לו שלש שנים עד שיש לו פירות?
אפשר לשתול עץ, ולוקח לו זמן, ואפשר לשתול שיח עגהניות ויש תוצאות מהירות.
זה תלוי בילד, בגיל ובאופי שלו, ותלוי באמא, באיזה מקום...

אולי ביום אחר שבו הם אכלו נורמלי לאורך היום הייתי מצליחה לשחרר, אבל היום לא הצלחתי.
בצדק. אוף!!

תפילה_לאם

לא הצלחתי להשאר אדישה ואמרתי:בטח
אורי, אני בדיוק ככה.

מה שאומר שבסוף זה קורה...
לא בטוחה. אצלי זה התחיל לקרות ורק לאחרונה בעקבות התהליך התזונתי שנכנסתי אליו. אצל בעלי אין שום סלידה וכך גם אצל הרבה מבוגרים.

דנדי, אפשר לשאול אותך כמה שאלות לגבי מה שהיה? כי חשבתי שאולי יש לי משהו להציע (מתוך מה ששיפר את המצב אצלנו, כמובן שהתמודדויות כאלה תמיד יהיו), אבל אני לא בטוחה שאני לגמרי מבינה את הסיטואציה ולכן לא בטוחה אם ההצעה מתאימה. ואם לא בא לך הצעות בכלל אז גם תגידי.
אז אני כותבת בינתיים את שאלותיי, אבל אם לא מתאים או אין לך זמן, תרגישי חופשי לא לענות (-:

ביקשתי שלפחות ירימו אותם לשולחן הגבוה
זה בא אחרי שביקשת שלא יגישו, והם לא הסכימו אז כפשרה ביקשת שירימו לשולחן הגבוה? או שמראש ביקשת רק שיניחו על השולחן הגבוה? ולזה הם נענו?

ורמזתי לסבתא שהם פשוט רעבים כי לא אכלנו כדי להגיע מהר
האם היה ברור להם שאתם מגיעים לארוחת ערב? האם יש מצב שאת או בעלך תכינו לילדים שם אוכל?

כאן בעלי (שכנראה כבר קלט מה צפוי לו ממני) כבר אמר בעצמו שלא צריך וזה מספיק ממתקים, והסבא ממש כעס עלינו
מה זה אומר כעס עליכם? פרצופים? מה הוא אמר?

שמה שיצא מהערב הזה זה שאני לא בסדר
מישהו אמר לך את זה? או שזו את שמרגישה ככה?

עכשיו היכוני לסופגניות מכל הכיוונים
אוי... הסופגניות.
לפחות בבית הסופגניות הקנויות האלו מגיעות רק פעם אחת, בערב הראשון של חנוכה אני מכינה כאלה ביתיות, ובערב אחר או אולי שניים קונים קנויות.
לפני חנוכה נמענים.
ברור שהם מקבלים בחוץ... נראה עכשיו מה יהיה עם הקטן, סופגניות בלי גלוטן, מעניין...

אז גם נתתי להם לאכול את כל הסוכריות וגם ממש לא שחררתי את זה
אני לא במקום שאני מסוגלת לשחרר את זה, אני לא מנסה אפילו.

אבל אם לא מתאים או אין לך זמן, תרגישי חופשי לא לענות
אין לי זמן, אבל ברור שלדוש במה שהיה הרבה יותר מעניין מכל המליון דברים שיש לי לעשות...

הגענו לשם בלי לבקש כלום, מתוך תקווה שהם ישקיעו, כי מלא זמן לא היינו אצליהם, ומגיעים על ילדים בערב, והם בכלל רצו שנהיה אצליהם כל השבת וזו הייתה הפשרה שלנו, אז היינו בטוחים שיהיה אוכל.
הם יודעים שאני לא אוהבת ממתקים, אני לא צריכה לבקש את זה, מספיק דיברתי איתם על איך אני מרגישה לגבי ממתקים.
איך שראיתי את המגש מתנייד לכיוון הסלון מייד ביקשתי את זה כדי שהקטנה לא תראה.
אין מצב שאני או בעלי אפילו ניגע במקרר...
הכעס שלו היה בפרצופים, ובמשפט הזה שהוא אמר - מה שרשמתי, גם אמר מה, אני לא יכול לתת לנכדים שלי כלום לדרך? איזה מן דבר זה?
נאמר שם שמצופה שכשבאים פעם בכמה זמן אז צריך לאכול אצלהם ממתקים, משהו בסגנון.
לא אמרו לי ישירות שאני לא בסדר, זה רק החיבור של כל מה שנאמר וכל הפרצופים האחרים שהיו שם.

אין לי זמן, אבל ברור שלדוש במה שהיה הרבה יותר מעניין מכל המליון דברים שיש לי לעשות
D-: טוב לדעת שאני לא היחידה...
נשמע אכן מצב מאוד מבאס.

יש לי שתי הצעות מנוגדות (-:
האחת, שאני מודה שהיא מה שהיה לי בראש בהתחלה, הוא להתייחס לסבא וסבתא בעניין הממתקים כמו שמתייחסים לילדים, במובן הזה שאת יודעת שאת עושה משהו לא פופולרי, את יודעת שאת קובעת חד צדדית משהו שהם לא יאהבו, ו זה בסדר . לפעמים לא יאהבו את ההחלטות שלנו. מותר להם לחשוב שאת לא בסדר, כל עוד כולם זוכרים שבסוף ההחלטה היא שלך (ושל בעלך). אבל, וגם כאן זה דומה למה שקורה מול ילדים - צריך להיות מאוד מאוד ברורים. אם את לא מרשה, תגידי שאת לא מרשה. זה נהיה יותר קל עם הזמן... אגב, גיליתי שהרבה אנשים ממש לא מבינים מה אני רוצה מהחיים שלהם לגבי ממתקים, אבל מאוד מדבר אליהם עניינים חינוכיים של העמדת גבולות, סמכות הורית וכו' (גם אם אני בעצמי לא "שם"). ולכן אם אני אומרת: מצטערת, כבר אמרתי לו קודם שאני לא מרשה, הם לא "ישברו לי את המילה".
גם בקשר לארוחת ערב, אכן הועמדתם במצב לא ממש הוגן: מגיעים בשעה של ארוחת ערב עם ילדים קטנים, לא מגישים ארוחת ערב, וגם אתם לא יכולים לדאוג לזה בעצמכם. אבל במצב כזה לדעתי לגיטימי לומר בלי לרמוז: הילדים רעבים, אפשר להוציא להם X או Y ? דברים שאת יודעת שיש ברוב הבתים ולא מצריכים הכנה מסובכת. גם אם הם לא אידיאלים בעינייך, זה הרע במיעוטו. וזה נכון גם ביציאה: הניסוח של בעלך היה קצת עמום, אפשר גם לומר: אני מבקש שלא תיתן להם כי אנחנו לא נרשה לאכול את זה. זה נשמע פחות מנומס, אבל יש אנשים שאם משאירים להם סדק צר של "קצת לא נעים לי" הם טסים ישר פנימה ודואגים להרחיב אותו.
ההצעה "המנוגדת" (אולי אפשר להגיד משלימה) עלתה לי בעקבות ה
מה, אני לא יכול לתת לנכדים שלי כלום לדרך?
אומנם מפתה לומר, אתה מוזמן להכין להם ירקות חתוכים לדרך, אבל כשמסתכלים על כל היום שקדם לערב, באמת מתעוררת קצת תהיה - אם כמות מסוימת של ממתקים ביום (לא כל יום, אבל ביום הזה) היא בגדר הנסבל, למה ההמתקים של בית הכנסת ומקבלים עדיפות על הממתקים שלו? אם זה סתם בגלל שהוא היה בסוף היום, אולי אפשר גם לתכנן בפעם הבאה שמבקרים אצלם, לא לאכול ממתקים לפני? נראה לי שזה משהו שילדים יכולים להבין (?). אבל לפעמים גם קל יותר להתעמת עם הקרובים לנו מאשר עם הרחוקים, ואז יוצא שכאילו מתחשבים יותר ברחוקים, למרות שזה לא באמת סדר העדיפויות שלנו.

למה ההמתקים של בית הכנסת ומקבלים עדיפות על הממתקים שלו?
אני רוצה לשאול אתכן ובבקשה אל תעלבו - האם זה רק נדמה לי, או שבהמון סיטואציות דתיות מחלקים ממתקים לילדים באופן קבוע או טקסי, כפי שיש לי תחושה מהדפים כאן?
ואם כן - למה זה ככה? האם זה משהו מתוך היהדות עצמה? או שזו שיטה לצ'פר ילדים על השתתפות בדברים קהילתיים שהאופי שלהם דתי, ולגרום להם לרצות להשתתף?

החיים של הילדים שלנו הם ממתקים בלי קשר לכלום. מסיבה, ר"ח, גננת חדשה (היום, הבת שלי, בת שנה ורבע חזרה עם רוגלע לכבוד ר"ח. מבינה בכלל מה זה? לא!!), חינגה סתם.
חלק גדול מהטקסים הדתיים אימץ אותם בחום- אופרוף (חגיגה לחתני בר מצווה או חתני חתונה שבת לפני ואחרי החתונה)- זורקים סוכריות. יש בתי"כ שעורכים קידוש בשבת בבוקר כיוון שאנשים רעבים עד שחוזרים הביתה- שוב, עוגות שתיה מתוקה (להבחיל, יש לומר), קצת ממתקים, או הרבה- תלוי במדיניות הכלכלית.

יש קבוצות תהילים ותנועת נוער- אני מאמינה שבכל תנועת נוער מחלקים. המקבילה למגזר החרדי זה- מתמידים, קבוצת תהילים, "בתיה" (האחרון לבנות, השאר לבנים)- שמחלקים הרבה ממתקים ופרסים, כי כל ההתנהלות היא כזו.

ייתכן שחלק מהמטרה היא לשכנע ילדים לבוא, אין בזה רע, כי זה חלק מהחוויה. יש רע בכמויות האדירות שמחולקות, בבזבוז הכספים הנוראי, ובנזקים לטווח הקרוב והרחוק.

דוגמה יפה איך בעלת מקצוע מכובד לכאורה (דיאטנית) שעובדת בשביל מותג וארגון (לייף, של סופר פארם), לוקחת מחקר, שיכולה להיות בו תועלת, ועושה בו שימוש ציני להחריד כדי לקדם מכירות של משהו אחר שבקושי מדובר.
ועל הדרך, אבל רק אחרי שהיא מבססת דברי חוכמה, היא אומרת כמה שטויות כי אחרת איך היא תמכור שטויות?

לוקחת מחקר, שיכולה להיות בו תועלת,
עצם ההשואה של רזון לבריאות זה כבר מעוות. לפי דעתי זה משריש בעיה מאוד עמוקה בחברה.
חוץ מזה אני רזה (ובריאה), אך עדיין אין לי ספק שלא צריך ללמוד ממני (-:.
אני כן אוכלת ארוחות גדולות, ומילדות צריכה חומר קריאה או טלויזיה בשביל לאכול .

ייתכן שחלק מהמטרה היא לשכנע ילדים לבוא, אין בזה רע, כי זה חלק מהחוויה.
. אולי זאת הנורמה, אבל בעיני זה דווקא כן רע. לא משנה מה הכמות עצם הרעיון העקרוני הוא מאוד רע ומעוות.

אם ילדה

עצם ההשואה של רזון לבריאות זה כבר מעוות.
שגוי שגוי

תפילה_לאם

דוגמה יפה איך בעלת מקצוע מכובד לכאורה (דיאטנית) שעובדת בשביל מותג וארגון (לייף, של סופר פארם), לוקחת מחקר, שיכולה להיות בו תועלת, ועושה בו שימוש ציני להחריד כדי לקדם מכירות של משהו אחר שבקושי מדובר.

זה יוצר אצלי תחושה שצריך לעמוד על המשמר כל הזמן ואין על מי לסמוך, והרי "בעלי המקצוע" האמורים להיות סמכות וכתובת בתחומם.
בסדר, מצוין שנדע לסמוך בראש ובראשונה על עצמנו ולהיות ערניים, ובכל זאת...

תפילה_לאם

בהמון סיטואציות דתיות מחלקים ממתקים לילדים באופן קבוע או טקסי, כפי שיש לי תחושה מהדפים כאן?
ביהדות מוכר לי המנהג הידוע של משיחת האותיות בדבש, כשחושפים אליהן את הילד לראשונה כדי להעביר את המסר של מתיקותן.
ויש בזה בעיניי משהו חמוד ויפה.
אבל איכשהו, נכון, זה התרחב הרבה מעבר לזה לדפוס רע ומעוות. כשיוצא לי להתארח לארוחת שבת ולראות אבא מצ'פר בשוקולד צ'יפס או בסוכריות עדשים את הילדים שענו על חידות פרשת השבוע, כשיוצא לי לראות בסוף הברכה בגן את הגננת מחלקת סוכריות לילדים שברכו יפה (ולא מחלקת סוכריות לאלה שלדעתה לא ברכו יפה!), כשהילדים מקבלים בסוף חוג הת"ת או בסוף תפילת הילדים בבוקר שבת איזשהו ממתק - זה חורה לי מאוד.
אצלנו בבית ב"ה הילדים נהנים (טפו!) מאהתגר המחשבתי ומהדינמיקה של חידות פרשת השבוע, ואין תגמול בממתקים.
כשניסיתי לדבר על זה בעבר עם המלמד בת"ת, הוא הסכים אתי, אך מצד שני אמר שזו דרישת הקהל. עגום!
וכמובן שיש זריקת הסוכריות על חתן בר המצווה, שקיות הממתקים המסורתיות המחולקות לילדים בשמחת תורה, קידושים בבית הכנסת (לכבוד לידות או בשבתות "מברכין" ועוד), שברור לכול שחייבים לפתוח בהם "שולחן ילדים" שיכלול חטיפים, כי לילדים לא נאה לאכול קרקר עם חומוס ומלפפון חמוץ (?!), כאילו שזה א גרוייסע מעצייע...

ונוסף על כל זה יש עוד הקשרים "לא דתיים" שהילדים מקבלים בהם ממתקים וחטיפים, וקשה לי לומר בסיכום כולל תחת איזו כותרת מקבלים יותר, אבל זה גם לא ממש משנה...

כל מילה!
וגם...
מה העניין הזה עם הקודש של הלחם?
למה אבותינו הפכו דווקא מאכל שכל כך לא מזין לקודש הקודשים?
לרוב ההלכות תואמות גם את בריאות הגוף והנפש...

למה אבותינו הפכו דווקא מאכל שכל כך לא מזין לקודש הקודשים?
אני גם תוהה לעצמי...
יש שתי אפשרויות שעולות לי, וכמובן בטוח יש יותר
או שהכינו את הלחם בצורה שפחות פגמה באיכותו/ הכניסו אליו חומרים טובים
או שדברים אחרים (פרות וירקות)היו פחות זמינים ברוב המקרים, ולכן במקום לחיות רק על גזר הבר, לדוגמא, מה שהיה יכול להיות, נתנו בסיס למשהו משביע, גם אם לא הכי מזין.

אשמח כמובן לשמוע רעיונות מבוססים והגיוניים יותר משלי

למה אבותינו הפכו דווקא מאכל שכל כך לא מזין לקודש הקודשים?

גם אני חשבתי על זה, גם מהכיוון שחיטה נכללת בשבעת המינים.
וגם כתוב "חלב חיטים ישביעך", ועוד ציטוטים שמהם ברור שחיטה זה מאכל חיובי, כמו "מזון על".
בכלל שבעת המינים הם בעיני האוכל הכי יהודי וישראלי שיש, ולא כמו היום שאומרים שהחמין המזרח-אירופאי (איכס) הוא "יהודי".
הבנתי שהחיטה היום גדלה בהנדסה גנטית ומפותחת להיות עמידה בחומרי הדברה.
ואם היא אכן שונה ממה שהיה אז, אולי זה מסביר את הסתירה.
וגם או שהכינו את הלחם בצורה שפחות פגמה באיכותו/ הכניסו אליו חומרים טובים .

מה אבותינו הפכו דווקא מאכל שכל כך לא מזין לקודש הקודשים?
אולי כי זה מה שהיה? זה היה בסיס התזונה פה, באזור הסהר הפורה.
מאמינה גם ש הכינו את הלחם בצורה שפחות פגמה באיכותו .
קחי בחשבון שלהכין אוכל בחקלאות לא ממוכנת זו עבודה נורא קשה! זה לא שהיה שפע אינסופי של אפשרויות לבחור מהן. אנחנו באזור שמים תמיד היו בעיה ובקיץ לא היו עשבים ללקט ולא המון ירקות שדורשים השקיה. הרוב אכלו מה שהיה, וזהו. ורוב הזמן, מה שהיה זה לחם.

תודה על התשובות בנושא הממתקים.
(ממש מבאס.)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הלחם השתנה. הכמויות השתנו. כל התזונה השתנתה. ראו את הדף אולי זה לא הגלוטן...

הבנתי שהחיטה היום גדלה בהנדסה גנטית.
זה גם מה שאני הבנתי ושלכן יש כל כך הרבה רגישויות אליה
ויכול להיות שבאמת מה שקודש זה מה שמשביע, הם הרי היו בסכנת רעב הרבה לפני שהיו בסכנות בריאותיות אחרות