החיוניות שלי חלק שישי

[גוגוס*]

תתחדשי על השם, יקרה. יפה לך.

ישר הלכתי וקניתי סטוק עלים ירוקים!
מעולה. בתאבון.
העדיפות היא למה שטעים לך, נעים לך ונראה לך הגיוני ומתאים.
וזה יכול להשתנות מהיום למחר למחרתיים.
אל תאכלי כי צריך או כי זה בריא או כי זה יתקן אותך.
תאכלי כי זה כיף ומסתדר לך ועושה לך נעים בגוף.

חדשה משמחת לגבי אפשרות לשכור ויטמיקס. למרות שמביקור באתר שלהם לא נתקלתי באופציה זו.
צריך להתקשר. זה לא מפורסם כי יש להם רק מכשיר אחד כזה שמושכר אז זה שירות לא סטנדרטי אצלם.

[אלסקה*]

העלי בזיליקום - מ-ע-ד-ן !!!!!!!!!!!!!!
עושה לי את זה ברמות מטורפות ,הריח , הטעם , הטעם הרענן שנשאר - מדהים !!!!
והרוקט - כמה אופי בעלה ירוק אחד !

זה בהחלט טעים לי , אבל בגלל שזה אף פעם לא היה בא-ב שלי, זה איכשהו נשמט מזכרוני.

באמת תענוג פה.

אני בהחלט אתקשר אליהם מחר בנוגע להשכרה.

תודה רבה

[גוגוס*]

אלסקה, בתאבון רב לך.
שמחה וששון אצלך. איזה כיף.

[מיכל_בז*]

רק רציתי לעדכן שגם אני פה, בחיוניות כלומר.
עם לולי שלא יורדת מהידיים זה לא קל ובאמת בתקופה האחרונה אכלתי בעיקר ג'אנק, אבל קצת נמאס לי ובמסגרת הדיקום פוסט לידה שלי אני רוצה לחזור לאכול טוב.

אז זהו. הידד לחיוניות!

[גוגוס*]

הידד לחיוניות!
הידד למיכל!
איך זה מזיז אותך? מה מתחשק לך לעשות, חוץ מלהחליט החלטה מצוינת ומשמחת?
<מתי אחבק שוב את קטנתך המתוקה?>

[תפילה_לאם]

יש לי תהיות בעניין סטיביה, אבל החלטתי למקם אותן ב{{}}נפלאות הסטיוויה.
תקפצו להגג אתי ולענות לי?

[אורי*]

עוקבת כן ולא
דברים לאט לאט מטפטפים, שוקעים
בטוחה שגם זה יגיע, שזה יבוא לי ממקום פנימי ולא של מלחמה. מקום שרוצה לוותר על הג'אנק, שלא רוצה אותו,שלא צריך אותו
יום אחד זה יגיע
אני מרגישה
(תפילה,אני רוצה לומר שאני שואבת מהתהליך שלך שעברת השראה עצומה)

בינתים אני לא עוצרת את עצמי, אני רק מוסיפה את הטוב, במה שאני מצליחה.במה שקל לי. אוכלת יותר אגוזים ושקדים וגרעינים. צימוקים.

[דנד_י*]

שוב חוזרת לכאן -
גוגוס -
אני רשמתי: לפעמים אני כבר לא כל כך בטוחה מי הוא זה שנדפק, אלה שאוכלים ממתקים כשמתחשק להם או אלה שמתנזרים מהם.
ואת ענית: _זה תלוי. לא כל אי-אכילה היא התנזרות. לא בכל מהלך כזה יש מאמץ.
מי שמתאמץ וסובל - נדפק. לא משנה איזו החלטה הוא לקח._
ויש לי שאלה -
לגבי עצמי אני לא מרגישה מאמץ וסבל, אלא רק לפעמים, כשאני ממש מתוסכלת ומחפשת את הנחמה במתוק לדוגמא, ואז מזכירה לעצמי לעצור.
אבל הילדים לעומת זאת כן סובלים, הם כן מרגישים שזו התנזרות, כן יש להם כאן מאמץ.
אז זה נחשב שהם נדפקו בגלל החלטה שאני לקחתי?
מה דעתך?

את יכולה להבין משהו אחר. שאין צורך להבין. שהצורך להבין הוא אחיזת עיניים שהמציאו אנשים שרוצים למכור לך משהו או להפחיד אותך או פשוט להוליך אותך אחריהם במקום שתלכי אחרי עצמך. כי עצמך לא יגיע לבדו לעולם לשטויות שאחרים דוחפים לך בלי למצמץ. אז נדרש מצדם מאמץ, שכולל, למרבה הצער, את החלשת הביטחון שלך ואת הערעור ביכולת של עצמך להגיע להחלטות מעולות, ולשנות אותן כשמסתבר שהן לא כאלה מעולות
תחושת הבטן שלך היא לא אוויר. בתור אמא, זה הכלי הכי עצומתי שיש לך וככל שתרבי לעשות בו שימוש של ממש, ובביטחון - כן ייטב
_אלו לא תחליפים. זה הדבר האמיתי. הג'אנק הוא התחליף.
תחליפי ויפה שעה אחת קודם. ממש בתוכנה, לא רק על המסך._
_חיפוש אחרי הנחיות ברורות אצל אחרים הוא משהו שתמיד שווה לשים לב אליו ולעבוד עליו.
כשאני מחפשת כאלה אני יודעת ישר שאני בחוסר ביטחון, והנחיות ברורות של אחרים לא רק שלא ימלאו את החוסר, סביר שהן יעצימו אותו._

תשמעי גוגוס, אני מתחילה לעשות לעצמי מסמך שבו אני ארכז את כל הפנינים שלך! וכך אוכל לחזור ולקרוא בהם כשהספקות עולים שוב.

מה שיצא ממפעל או הגיע ארוז הוא לא אוכל אמיתי
אז מה אני אגיד להם לגבי ירק קפוא - כך אנו אוכלים אפונה ושעועית וברוקולי וגזר גמדי וכל מיני דברים שלא ניתן לאתר אותם טריים, ואנו אוכלים מזה כמעט כל יום
או לגבי קשיו - שמי יודע מה עובר עליו בתהליך הפיצוח ואחסון עד שמגיע אלינו, הרי אין לנו בכלל מושג איך הוא נראה במקור
או לגבי ערמונים קלויים שמגיעים כאן בתוך שקית אטומה כזו
ואורז מלא/קינואה/קטניות יבשות למינהם - הכל ארוז וממפעל

בשמת -
אז תפיסת התזונה הסינית, שנוצרה בתוך תרבות שבה האורז המבושל הוא הבסיס לכל ארוחה במשך היום (כי זה הגידול העיקרי, כי זו תרבות חקלאית ענייה), ובתוך חקלאות שמתבססת על פיזור סירי הלילה בשדות הירק (כך שההמלצה לא לאכול שום צמח חי מבוססת על נהלי היגיינה הגיוניים לחלוטין, כי צואת אדם כן מסוכנת לאדם בתוך האוכל שלו), צריכה להישקל מתוך הבנת ההקשר התרבותי והגיאוגרפי שלה, ולא במנותק מהם כאילו מדובר בעקרונות פילוסופיים נעלים שאינם קשורים לבני אדם
לא ידעתי את זה, ענק! תודה על המידע המועיל.

תפילה -
אכילת אגוזי מלך לבדם גורמת לי לעקצוץ בלשון.
גם לי, לדעתי זה בגלל החומרים השונים שמצטברים על האגוזים בזמן שהם ממתינים חודשים בתוך שקים במחסנים.
תנסי להשרות אותם במים עם חומץ לפני האכילה ותראי אם זה משנה (לא ניסיתי אף פעם, פשוט הפסקתי לקנות)

אני מרוצה מהתחדדות חוש הטעם ומהיכולת להעריך אוכל אמתי
את יודעת שיש לי במקרר קינדר שקניתי כדי לשלוח עם הילדים פעם בכמה זמן אצבע כזו לבית הספר, ואני לא נוגעת בזה כי אני מזכירה לעצמי שכשטעמתי את זה בפעם האחרונה זה היה לי מתוק עד כדי גועל? פשוט לא טעים!

לא אכלתי סוכר/ קמח/ חלב + כן אכלתי עלים/ אגוזים/ שקדים/ טחינה/ אבוקדו... ועכשיו אני יפה יותר/ שמחה יותר/ חכמה יותר/ נמרצת יותר (או בנימה מעשית וקונקרטית יותר: ועכשיו העיכול שלי חלק יותר/ עור הפנים שלי מאוזן יותר)".
אולי אפשר לחזור להקבלת ההלכות - שעכשיו אני מקיימת מצוות ושומרת על הלכות אבל לא מקבלת השפעה מיידית ותוצאה מיידית, אלא אקבל אותם רק בעולם הבא?

_כשבעלי נמצא אתם לבד, הוא מדווח שהם מתלוננים על האוכל שלי.
כשאני מנסה לברר - מקבלת לרוב הכחשות..._
אני שמתי לזה סטופ, הוא עדיין מנסה לפעמים - לדוגמא היום, כשהיה צריך לשכנע את אחד מהם לעשות משהו הוא לא רצה, אז אביו שאל אותו אם יקבל גלידה אחכ הוא יסכים, אז המתוק ענה לו שאמא לא תסכים כי מקבלים גלידה פעם בשבוע, והוא לא רוצה שזה יהיה במקום הפעם בשבוע, אז כשהטלפון עבר אלי האב ניסה להגיד לי שאני מטילה טרור ומפחידה אותם.
מייד אמרתי לו שאני לא מוכנה שהוא ישתמש מולי בביטויים כאלו יותר וזהו.
אני לא מוכנה לקבל יותר ממנו דיווחים שליליים על איך הילדים מתייחסים להנהגות התזונה שלי - אני מרגישה שזה מחליש אותי.
הוא הבין שזה סופי והוא בהחלט הפסיק (עם כמה חריגות)
גם הסברתי לו שעצם השאלות שלו לא הוגנות, ואני יכולה לעשות אותו דבר גם מולו בנושאים שחשובים לו יותר מלי. נדמה לי שהוא הבין את זה.

אם יאכלו חמאת עזים מהסופר או...
אוי אוי אוי, בעלי שוחח עם יצרני גבינות כבשים, והם אמרו לו שלא משתלם להכין חמאה, כי צריך לזרוק את הגבינה שנשארת, ואף אחד שמכין גבינה איכותית לא ירצה לעשות כזה דבר, אז שלא משנה מאיפה קונים חמאה, גם אם זה ממקום קטן שמכין גבינות ידניות, כמעט בטוח שהם קנו חמאה של תנובה והוסיפו לה קצת חמאת עיזים.
שמעתם על זה משהו?

רציתי לסיים להגיב על הכל, אבל נגמר לי הכוח.
כיף ונעים כאן איתכן.

[דנד_י*]

הא, ורציתי לשתף בזריזות במשהו שקרה לנו בחופש, היינו 3 ימים מחוץ לבית שבהם התזונה הייתה ממש לא חיונית (פרט לתפוחים שכל רגע שלפתי וחתכתי כאן לכולם, אני הצלחתי לאכול חיוני כל הזמן), והועלתה בקשה להישאר עוד יום בחוץ עם עוד משפחת חברים, שהם אוכלים כל הזמן לחם לבן פסטרמות ממתקים וכל מיני.
שוחחתי עם בעלי בפרטיות ואמרתי לו שאם הוא רוצה שנשאר עוד יום אני מסכימה, אבל רק אם אוכלים נורמאלי באותו יום, שאני לא יכולה לראות את הילדים אוכלים יותר לחמניה ושוקו.
שאני מבקשת לעצור בירקן בבוקר ולקנות מכל הבא ליד ולאכול מזה עד שנגיע הבייתה ואוכל לבשל.
הוא הסכים, לקח את האבא של החברים והסביר לו שכך ננהג, שהמשפחה שלו מוזמנת להתכבד במלאי הפירות שנגיש, ושאם הם מעונינים באוכל מסוג אחר אז שיאכלו לא ליד הילדים שלנו.
וזה עבד -
הם לא נעלבו, הם עצרו בדרך ושדדו מכולת ואכלו בנסיעה, ובמקום שהיינו ביחד כולנו אכלנו בהנאה רבה המון המון פירות, וזה הספיק לילדים עד אחהצ כשהגענו הבייתה והתחלתי לבשל.

אני בחיים לא הייתי מעזה לבקש דבר כזה מאנשים אחרים.

[גוגוס*]

אני רק מוסיפה את הטוב, במה שאני מצליחה. במה שקל לי. אוכלת יותר אגוזים ושקדים וגרעינים. צימוקים.
אורי, זו הדרך. בדיוק בדיוק.
זה לא "רק". זה הדבר. ככה בדיוק.
ואם בא לך להתבונן את יכולה לבדוק מה יורד מעצמו כשאת מוסיפה. זה בסדר גם אם כלום. אם לפרק זמן מסוים פשוט יש עודף.
_אבל הילדים לעומת זאת כן סובלים, הם כן מרגישים שזו התנזרות, כן יש להם כאן מאמץ.
אז זה נחשב שהם נדפקו בגלל החלטה שאני לקחתי?
מה דעתך?_
דנדי, מתי זה קורה בעצם? מתי הם מתבקשים על ידי ההחלטה שלך להתנזר?
אם זה בבית, אם יש בבית דברים שאמורים להתנזר מהם, אז כן, יש לך בעיה לדעתי. אבל היא לא נובעת מההחלטה אלא מסרבול ההחלטה בחוסר בהירות.
אם זה בחוץ, עניין אחר לגמרי.
כי לחוץ יכולים להיות כללים של חוץ, פשוט משום שהוא שונה מהבית אז נדרש אליו יחס אחר.
אני מובנת?
אל תשימי את הילדים שלך בהתנזרות אלא אם יש צורך בריאותי ברור ומובהק. זה לא בריא לדעתי.

תשמעי גוגוס, אני מתחילה לעשות לעצמי מסמך שבו אני ארכז את כל הפנינים שלך! וכך אוכל לחזור ולקרוא בהם כשהספקות עולים שוב.
תודה על המחמאה המתוקה על הבוקר.
אני מציעה לך דווקא לבוא לכאן עם הספקות שלך. כי הספקות משתנים כל הזמן ומוטב לתת להם משהו עדכני ולא את האוכל שלעסנו אתמול, גם אם בתענוג רב.

_אז מה אני אגיד להם לגבי ירק קפוא - כך אנו אוכלים אפונה ושעועית וברוקולי וגזר גמדי וכל מיני דברים שלא ניתן לאתר אותם טריים, ואנו אוכלים מזה כמעט כל יום
או לגבי קשיו - שמי יודע מה עובר עליו בתהליך הפיצוח ואחסון עד שמגיע אלינו, הרי אין לנו בכלל מושג איך הוא נראה במקור
או לגבי ערמונים קלויים שמגיעים כאן בתוך שקית אטומה כזו
ואורז מלא/קינואה/קטניות יבשות למינהם - הכל ארוז וממפעל._
מה באמת תגידי על כל אלו?
מה שאני אומרת זה שבזמנים מסוימים, לפעמים רבים, זה האוכל הכי קרוב לאמיתי שהצלחתי להשיג ולהגיש וזה ממש נפלא.

תנסי להשרות אותם במים עם חומץ לפני האכילה ותראי אם זה משנה (לא ניסיתי אף פעם, פשוט הפסקתי לקנות).
אפשר להתחיל גם מהשרייה רק במים למשך הלילה ולבדוק אם זה מספיק. אני מעולם לא השריתי בחומץ.

נדמה לי שהוא הבין את זה.
אני מריעה לך על ההתמודדות הזו! באמת.
וגם על מה שבחרת בחופשה.

[גוגוס*]

ההתמודדות שלי עם תיסוף שומנים לתזונה לא משו.
זה קצת בכוח וזה מכביד עלי.
בבוקר מתחשק לי שייק קליל והשומנים כבדים.
אחר כך לא מתחשקים לי אגוזים בעצם.
בסלט אני שמה כבר מספיק שמן זית ואתמול כשניסיתי להוסיף זה צרב ולא היה נעים.
ואני מתעצלת אל האבוקדו.
בקיצור, משחררת. זה לא מתאים עכשיו. אני קלה מאוד (פיזית ותודעתית) והשומן הוא בתנועה הפוכה.

מה שמעניין זה שהחשק להתנסות הזו עלה כשזיהיתי שאני בתוך כמה ימים של כבדות, אבל זיהיתי אותם לקראת הסוף שלהם.
וכך יצא שהתחלתי עם זה כשהייתי כבר בדרך למשהו אחר אבל לא שמתי לב.
אולי בפעם הבאה שתבוא עלי הכבדות אני אשים לב יותר מוקדם ואז התנועה של התזונה תהיה מסונכרנת.
כרגע אני קלה מאוד, אני ממש אוויר שמח, ואני הולכת לרקוד היום בערב וכולי על ענן. מה לי ולשומן?

[אמא_צעירה*]

_וזה עבד -
הם לא נעלבו, הם עצרו בדרך ושדדו מכולת ואכלו בנסיעה, ובמקום שהיינו ביחד כולנו אכלנו בהנאה רבה המון המון פירות, וזה הספיק לילדים עד אחהצ כשהגענו הבייתה והתחלתי לבשל._
מצדיעה לך!!!
כל הכבוד, דנד י !!!
את ממש מדהימה על האומץ, הסבלנות, הסובלנות והעקביות שלך

[דנד_י*]

דנדי, מתי זה קורה בעצם? מתי הם מתבקשים על ידי ההחלטה שלך להתנזר?
הא, בבית אין כלום, במכולת יש לעומת זאת, והרבה. והם רואים אותה מבחוץ הרבה פעמים, ורואים ילדים נכנסים ויוצאים עם כל מיני דברים עגולים תעשייתיים וצבעוניים.
אז מספר פעמים בכל יום הם נמצאים בבית פנימה ומפנטזים בכל על מה שיש שם, במכולת.
שואלים למה לא קונים, ומתי נקנה גם להם, הקטן כל הזמן משכנע את עצמו שזה עניין של גיל, שכשהוא יגדל אז אמא תרשה...
הם יום יום מרגישים בהתנזרות מכל הממתקים האלה שאין להם בהישג יד ולחברים יש.
הייתה תקופה שאמרתי להם שאני מרשה בדמי כיס שלהם ולא בתוך הבית, ואז הם הלכו יום יום לשם וקנו כל מיני דברים כאלה - אבקות מציצה ומוצצים אדומים וכאלה, לרוב בלי שאני אדע בכלל, וכשגיליתי את היקף התופעה נאלצתי שום לשים לזה סוף, לא יכולתי לאפשר את זה.
אז פעם בשבוע הם אוכלים גלידה מהמכולת, ומחכים בקוצר רוח ליום שבו הם לא יהיו בשריים בצהריים, ולפעמים אני שולחת איתם לבית הספר שוקולד, ואלו פעולות שנעשו כדי לצמצם את הרגשת ההתנזרות שלהן.
אבל היא בהחלט עדיין קיימת.
הם מרגישים אותה בתוך הבית לגבי דברים שיש מחוץ לבית.

אל תשימי את הילדים שלך בהתנזרות אלא אם יש צורך בריאותי ברור ומובהק. זה לא בריא לדעתי.
מה זה צורך ברור ומובהק, אם נגיד שמחקר שאומר שלאכול לפעמים ג'אנק לא מזיק הוא לא מחקר אמין, אז הכוונה היא שכל אכילת ג'אנק מזיקה, האם זה ברור ומובהק?
אני ממש מסכימה שזה לא בריא, ממש.


מה שאני אומרת זה שבזמנים מסוימים, לפעמים רבים, זה האוכל הכי קרוב לאמיתי שהצלחתי להשיג ולהגיש וזה ממש נפלא.
מעולה, זה פשוט לא מתאים להגדרה
מה שיצא ממפעל או הגיע ארוז הוא לא אוכל אמיתי.

_אני מריעה לך על ההתמודדות הזו! באמת.
וגם על מה שבחרת בחופשה._
יש לך מקום לא קטן בשני המקרים האלו יקירה!

[גוגוס*]

_מעולה, זה פשוט לא מתאים להגדרה
מה שיצא ממפעל או הגיע ארוז הוא לא אוכל אמיתי._
נכון. אז מה? אני מגישה אוכל אמיתי כמיטב יכולתי. וכשהוא לא אמיתי אני לא מספרת לעצמי שהוא כן
אני בעיקר שמחה שהוא קרוב מאוד.

אם נגיד שמחקר שאומר שלאכול לפעמים ג'אנק לא מזיק הוא לא מחקר אמין, אז הכוונה היא שכל אכילת ג'אנק מזיקה, האם זה ברור ומובהק?
לדעתי לא. אני כיוונתי למצב שבו יש רגישות ברורה למשהו. לא חייבים אבחון או צליאק, מספיק להיות אמא שיודעת שאם הילד שלה אוכל איקס אז הוא נהיה... או קורה לו...
זה מצדיק התרחקות רצינית. מקרי צליאק או חברים אחרים מצדיקים התנזרות של ממש.

כל מיני דברים עגולים תעשייתיים וצבעוניים.
מבינה. הנה מה שאני עושה.
כאלה, אני לא קונה בחיים. כלומר, הילדים שלי לא יראו אותי משלמת עבור דבר כזה ומכניסה אותו לפה שלי או שלהם. למה? כי בהגדרות שלי זה ממש רעיל.
הפעם היחידה שזה קרה היתה כאשר ארגנו אירוע מדליק לכבוד צפייה בסרט צ'ארלי בממלכת השוקולד וקנינו דברים שאין שום דרך לתאר אותם.
אז יש אצלי קו ברור מאוד. אני לא קונה ולא נותנת כסף לקנייה כזו. בתפישה שלי, דברים כאלה הם כמו סמים וסיגריות ואין להם דבר וחצי דבר עם מערכת העיכול שלנו.
מה קורה כשמקבלים? אוכלים, בהנחה שהכמות לא מטורללת (תכף ליל כל הקדושים כאן. עוד נראה איך להתמודד עם זה...).
אז המסר הוא כזה - אמא לא אוכלת בעצמה כאלה ולא קונה ולא נותנת כסף לכאלה. אבל אמא לא עסוקה באיסורים והגבלות ולכן כאשר כאלה מגיעים אלינו היא לא מתרגשת יותר מדי.
ואז אין איסור. יש כללים הגיוניים ומוסברים שמכתיבים פעולה הגיונית (לא קונים).
מה דעתך על זה?

אז פעם בשבוע הם אוכלים גלידה מהמכולת, ומחכים בקוצר רוח ליום שבו הם לא יהיו בשריים בצהריים, ולפעמים אני שולחת איתם לבית הספר שוקולד, ואלו פעולות שנעשו כדי לצמצם את הרגשת ההתנזרות שלהן.
אצלנו, למשל, אין כאלה. אני חושבת שזה מעודד מאוד תחושה של התנזרות בכל הזמן שבו הילד ממתין לדבר שיגיע. זה גם מאוד תולש מההווה לעתיד שכל הזמן מעבר לפינה.
אני בעד להכניס הביתה בצורה מבוקרת ואקראית את מה שמחליטים ולסמן את זה באופן מדויק.
מדי פעם מזמינים אצלנו פיצה. מדי פעם קונים אצלנו גלידה. מדי פעם כל מיני דברים.
הם מוחלטים מראש אבל סמוך להזמנה (אין התכוננות אליהם, זה כאן ועכשיו), לפעמים בשיתוף פעולה, מגיעים הביתה טריים, נאכלים וזהו. מותר להתענג וללקק את האצבעות.
הבית הוא לא מקדש, מצד אחד, אבל הוא גם לא מחסן לדברים שמחכים. הוא מקום שאפשר להכניס אליו את החוץ בתשומת לב, במודעות, בעונג נטול אשמה וייסורי מצפון.
זו גמישות מודעת בתוך כללים די נוקשים.

וזה מגיע כמה שלדעתי סביר. הילדים מבקשים ואני מחווה את דעתי אם זה הגיוני או לא ולמה. גם לגבי התדירות וגם לגבי האיכות וגם לגבי הכמות.
כך גם הם לומדים פרק חשוב באכילה הגיונית של זבל. אבל קודם כל הם לומדים שהוא מותר. שלא מתים מזה ולא חוטפים מחלה או הרעלה. שזה עניין של מידה ואת המידה קובעת כרגע אמא כי המידה שלהם לא יכולה להתמודד מול התאווה שלהם. בסדר, מותר להם להיות ילדים.
אני קובעת את הטון ומשאירה מקום לדעתם המלומדת עד שאנחנו מוצאים משהו שמספק פחות או יותר את כולם.

[אמא_צעירה*]

דנד י הלוואי עלי דרך החיים הכל כך נכונה שלך (הצדעה שניה ביום אחד )
אבל מול כל השפע והפרסום ילדין יכולים לפתח חסך ואז הם לא מצליחים למלא אותו כמה שרק יאכלו ג'אנק, מה שעלול לגרום להם כל הזמן אחר כך לרדוף אחריי עצמם...

מה את אומרת? כי אני באמת מקווה לצעוד בדרך היפה שאת הולכת, הבת שלי קטנה עדיין אז אפשר לעשות הכל
אני מנסה ללמוד מכן איך ללכת הכי נכון בין הטיפות

[פלונית*]

גוגוס, את מרגישה שהכנסה אקראית של ג'אנק הביתה לא גורמת לילדים לערוג לפעם האקראית הבאה? אין שאלות של "אוף, אמא, אבל מתי יהיה עוד?" וזה שהם לא מקבלים אמצעים לקנות ישירות ג'אנק, אבל אם הוא במקרה מוצא את דרכו אליהם אז מתאפשר - זה לא מביא לתכנון ותחבולות איך הוא יכול להגיע לידיהם בדרכים שיהיו מקובלות עלייך? (למען הסר ספק - שאלות מתוך סקרנות אמהית דואגת, לא חקירת שב"כ)
(הולכת ופניי אל הרוח)

[גוגוס*]

הכנסה אקראית של ג'אנק הביתה לא גורמת לילדים לערוג לפעם האקראית הבאה?
כנראה שלא, כי הבקשות מגיעות בתדירות סבירה מאוד. פעם ב...
בכל מקרה, לא יותר מפעם בשבוע, לרוב הרבה פחות. וגם לא לכל אלו אני מסכימה. זה יוצא בערך פיצה פעם בחודשיים, גלידה פעם בחודש, תפוצ'יפס שמאוד אהוב כאן פעם בכמה שבועות וכו'... זו התדירות.
ואני מאמינה בריכוזיות הזבל, ולכן הדברים האלה סביר שיגיעו פחות או יותר ביחד ולא כל פעם משהו אחר. אז בערך פעם בשבועיים אוכלים כאן זבל.
פעם בשבועיים בערך אוכלים בפאב וזה לרוב נגמר בפיש אנד צ'יפס או משהו בסגנון.

משהו חשוב - חלק מהג'אנק אני מציעה בעצמי אם אני רואה שחלף זמן ולא ביקשו. מבחינתי זה חלק מהמסר שהכל בסדר, וזה לא שיש פה איזו אמא חמוצה כזו. לפעמים לאמא הזו מתחשק בעצמה ולפעמים היא מבינה שזה משמח אז מציעה. קוראים לזה אצלנו בבית (בהומור) "אמא ירדה מהפסים"

אין שאלות של "אוף, אמא, אבל מתי יהיה עוד?"
לעתים מאוד רחוקות, והן נענות לרוב בהומור. למשל - מה זאת אומרת? בעוד שנה בדיוק. ממש אוטוטו...

זה לא מביא לתכנון ותחבולות איך הוא יכול להגיע לידיהם בדרכים שיהיו מקובלות עלייך?
זה היה מול הסבים והסבתות והופסק בעצה אחת עם כולם (= אני כפיתי את דעתי וכולם יישרו קו תחת מחאה ואז נוצר דיון מעניין ובסוף אפילו השתכנעתי לשחרר קצת).
דברים אחרים פשוט אין כי כל השאר מותר אז לא צריך תחבולות.

אצל חברים ובמסיבות אני לא מתערבת בכלל. לבתי הספר לא מביאים כמעט בכלל.
מה עוד נשאר? על איזה עוד תחבולות הם יכולים לחשוב?
יכול להיות שבגיל מבוגר יותר יהיו דברים שנצטרך לתת עליהם את הדעת. כרגע הם בני 5,7,9

[תפילה_לאם]

לבתי הספר לא מביאים כמעט בכלל.
זאת צרה צרורה פה.
בשבוע שעבר קניתי בסופר שתי חבילות גדולות של במבה, שנתבקשנו להביא למסיבת התורה בגן.
היום קניתי חבילה גדולה של נקניקיות, לפליאתו של בני שהיה אתי , לקראת מכירת נקניקייה בלחמנייה לטובת קופת השבט של הגדולה. ומחר היא מביאה לכיתה איזה בקבוק שתייה ממותקת לאיזה רעיון לא ברור אחר של המורה.
וכן הלאה וכן הלאה.

[דנד_י*]

כאלה, אני לא קונה בחיים
בדיוק כך גם אני

אני לא קונה ולא נותנת כסף לקנייה כזו.
הכסף לא ניתן למטרה זו, אלה דמי כיס וכספים שמגיעים לפעמים מהמשפחה המורחבת, זה כסף לגמרי שלהם

אבל אמא לא עסוקה באיסורים והגבלות ולכן כאשר כאלה מגיעים אלינו היא לא מתרגשת יותר מדי.
כך גם אצלי, הבעיה היא שזה מגיע אלינו בכמויות מבחוץ - מחברים בהפסקה, מחלקים לכולם בגן כי מישהי ילדה תינוק (הקטן שלי ממש מתרגז מזה - אמא, למה אם שני הלכה לרופא שיניים כולנו צריכים לקבל סוכריות,? כדי שגם אנחנו נלך לרופא שיניים אח"כ?), מהמורות והגננות והיה מגיע גם מעוד מקומות - הורים של חברים משפחה ספרנית - אבל המבוגרים האלה מכירים את הגישה שלי ומתחשבים (לפעמים).
לפחות פעם ביום כל אחד מהבנים שלי מקבל מן דבר כזה.
יש לנו כאן באחד מהחגים בדיוק כמו הלווין - יש להם עדיין שקית מלאה בכאלה מהחג הזה, והיא לגמרי שלהם.
אז לקטן אני עדיין יכולה להגביל, להעלים, לצמצם בלי שישים לב, אבל לגדול (10) כבר ממש לא.

אצלנו, למשל, אין כאלה. אני חושבת שזה מעודד מאוד תחושה של התנזרות בכל הזמן שבו הילד ממתין לדבר שיגיע. זה גם מאוד תולש מההווה לעתיד שכל הזמן מעבר לפינה.
לא מרגישה שזה מה שזה עושה, כי את הקרייבינג האינסופי שלהם לגלידה מהמכולת זה דווקא סיפק, הם לא מרגישים מתנזרים מזה, אלא מהדברים האחרים - שאותם אני לא קונה פעם בשבוע ולא קונה בכלל.

אני בעד להכניס הביתה בצורה מבוקרת ואקראית את מה שמחליטים ולסמן את זה באופן מדויק.
זה מוכנס הבייתה, הם קונים את זה במכולת ואוכלים בבית (אלא אם כן הקטנה ערה ואז הם אוכלים בחוץ כי אותה אני באמת לא רוצה לחשוף עדיין לכאלה)
אני מעדיפה לא לקנות גלידה במשקל כי אז יוצא הרבה יותר לכל אחד, ככה כל אחד מקבל גלידה משלו אישית, וזה נגמר וזהו.

פעם בשבועיים בערך אוכלים בפאב וזה לרוב נגמר בפיש אנד צ'יפס או משהו בסגנון.
כך בדיוק גם אצלנו
המגבלה היא לא שאני לא מרשה אלא שאבא חוזר מאוחר ולא נספיק לצאת וגם ללכת לישון בזמן לבית הספר
(גם אבא לא חושב שזה נכון חינוכית לאכול בחוץ הרבה, הוא לא מעוניין שהם יאכלו ג'אנק בשוטף)

חלק מהג'אנק אני מציעה בעצמי אם אני רואה שחלף זמן ולא ביקשו.
גם אני, לדוגמא השוקולד לבית הספר זה רעיון שלי, וגם חלק מהיציאות היו כאלה (סתם כי כבר לא היה לי כוח לבשל יותר)

אצל חברים ובמסיבות אני לא מתערבת בכלל.
אצלנו חברים ומסיבות יכול להיות עניין חד שבועי אם לא יותר

בסיכומו של עניין כמות הג'אנק שהם אוכלים היא לא קטנה במיוחד.

ומה שממש מרגיז אותי זה שאני עושה מאמצים בעניין הזה של לאכול בריא ואוכל אמיתי (כבר דיברנו הרי על הלשטוף לקלף לחתוך לשטוף לקלף לחתוך...) והחורף עוד לא התחיל וכבר שניים מהם מנוזלים משתעלים וקצרי נשימה. כשכל הילדים האחרים מסביב ממשיכים כרגיל וטוחנים חלבי וג'אנק תוך כדי.

אמא -

הלוואי עלי דרך החיים הכל כך נכונה שלך.
לא בטוחה כל כך שהלוואי עליך, אני פשוט כבר לא יכולה לסגת, ברגע שאתה מתחיל לקרוא את רשימת הרכיבים של כל פריט שאתה קונה - אין דרך חזרה.
(הקטן ביקש מוס ליומהולדת (כבר סיפרתי לכן?), המתכון שיש לי הוא של שמנת פודינג וביצים. הלכתי לשמנת והסתכלתי על הרכיבים של השמנת הפרווה שאני תמיד קניתי - שמן דקלים, איכס, אז קניתי שמנת חלבית (בגלל זה חגגנו את היומהולדת על הבוקר ולא אחהצ...), הלכתי לראות מה יש בפודינג, ולא הצלחתי להביא את עצמי לקנות את זה - גם לא לשימוש חד פעמי.
בסוף המוס יצא על הפנים ונזרק לפח.

מה את אומרת?
אני הפסקתי לחשוב על העתיד, אני חושבת רק על ההווה, כי הרי אני לא נביאה, ויש מקרים לכאן ולכאן, אנשים שאכלו בריא מילדות והמשיכו כך בבגרות, אנשים שהפוך והפוך על הפוך וכו'
ההוווה מספיק מסובך לי בעניין הזה

[גוגוס*]

דנדי, משתפת אותך ממעמקי תחושת הבטן שלי (שלא בהכרח צודקת, כמובן) - לשחרר.
את עושה הרבה, את בהשתדלות, את עושה טוב.
כל מה שלא באחריותך ודורש מלחמה - לשחרר.
ככה נראה לי.

ומה שממש מרגיז אותי זה שאני עושה מאמצים בעניין הזה של לאכול בריא ואוכל אמיתי
אל תתרגזי ואל תתאמצי.
זה העולם, הוא לא באחריותך אז אין מה להתרגז. ואת מה שאת עושה כה נהדר - ברכות ושמחה ולא במאמץ. גם אהבה ורכות זו הזנה.
ואחרי זה - מה שיהיה יהיה.

[אורי*]

קוראת בעניין רק ובהזדהות רבה
דנד י את דורכת לי בדיוק בדיוק באותן הנקודות
גוגוס, כבר אמרת לי את זה פעם. וכנראה אני צריכה לשמוע את זה שוב, הפעם כתגובה להעתק של מה שקורה גם אצלי בבית (ואצלי יותר קטנים-אבל הגדולה זוכרת כל פירור שקיבלה אי פעם)
אצלנו יש קרייבינג מטורף לכל הג'אנק הזה, וכל מה שהם מקבלים בחוץ נכנס לארון כי אני לא מוכנה שיאכלו כל כך הרבה בבת אחת, אבל אולי עדיף שיאכלו הכל בבת אחת ונגמור עם זה? ולא יהיה לזה זכר בארון המטבח ויוציא אותי מדעתי, ואותם מדעתם.
דוקא פה,במקום שעברנו אליו יש יותר מודעות, אז יש פחות גומים כאלה צבעוניים,אבל יש סבתא די קרובה שלא מצליחה להתאפק למרות שדיברנו על זה ולמרות שהיא משתדלת (גם על זה דיברנו גוגוס, ובאמת על זה מתבסס חלק מהקשר שלה עם הילדים שלי, על לתת להם כל מיני מאכלים, היא לא יודעת איך לתקשר איתם אחרת. ולפתוח את עיניה אי אפשר)
בקיצור, דנדי קראתי אותך והזדהיתי עם הנימה ועם קצב הנשימה שבו את כותבת. ממש.

[אמא_צעירה*]

וואו....
אז מה עושים?

פתחו כבר את המאדים למגורים?
בואו נעבור לשם יחד...
רק אנחנו בקבוצה סגורה...
D-:

[מצ'רה*]

_אני הפסקתי לחשוב על העתיד, אני חושבת רק על ההווה, כי הרי אני לא נביאה, ויש מקרים לכאן ולכאן, אנשים שאכלו בריא מילדות והמשיכו כך בבגרות, אנשים שהפוך והפוך על הפוך וכו'
ההוווה מספיק מסובך לי בעניין הזה_


אני לא מוכנה שיאכלו כל כך הרבה בבת אחת, אבל אולי עדיף שיאכלו הכל בבת אחת ונגמור עם זה? ולא יהיה לזה זכר בארון המטבח ויוציא אותי מדעתי, ואותם מדעתם.
לדעתי - זה כך. עדיף לאכול המון ממתקים פעם ב, לחגוג ולקבל בחילה, מאשר לטפטף אותם לוריד באופן רצוף בהקשר של מאבק כוח הורים-ילדים.

[תפילה_לאם]

כל מה שלא באחריותך ודורש מלחמה - לשחרר.
אני חושבת שגבולות האחריות בסוגיה הזאת ניתנים לקביעה אישית. מה, ברגע שהילד יצא מהבית וקיבל משהו ממישהו אחר (המלמד בת"ת/ מחלק הסוכריות בביהכנ"ס/ המורה/ סבתא/ מארחי מסיבת יום ההולדת/ ארוחת עשר בגן ועוד רבים ורבים), האחריות לא שלי?

[גוגוס*]

על זה מתבסס חלק מהקשר שלה עם הילדים שלי, על לתת להם כל מיני מאכלים, היא לא יודעת איך לתקשר איתם אחרת.
אני אישית הייתי משחררת שם, אלא אם היא פוגשת אותם כל יום.

עדיף לאכול המון ממתקים פעם ב, לחגוג ולקבל בחילה
כן, זו נקודה חשובה, הבחילה. ואני גם מסמנת אותה כי היא תמיד מגיעה. אני גם שמה זרקור על כמויות המים שנדרשות פתאום כדי לאזן את הגוף.

אמא צעירה, אהלן.
אני חושבת שאם נחיה כולנו בקבוצה סגורה נשתעמם למוות

ברגע שהילד יצא מהבית וקיבל משהו ממישהו אחר (המלמד בת"ת/ מחלק הסוכריות בביהכנ"ס/ המורה/ סבתא/ מארחי מסיבת יום ההולדת/ ארוחת עשר בגן ועוד רבים ורבים), האחריות לא שלי?
האחריות על הילד לעולם שלך. אבל ההתרגזות לא באה מהאחריות הנעימה הזו. היא באה ממעשים של אחרים שעליהם אין לך אחריות. כי הם כאילו עושים לך ופוגעים במה שחשוב לך.
את זה אני מציעה לזנוח. גם כי זה לא מכוון אליך, גם כי אין שם כוונה רעה וגם כי התנהגות אחרים אינה באחריותך. ולמלחמה בטחנת הרוח הזו יש מחיר גבוה, גם אצלך פנימה וגם אצל הילדים.
מה תשיגי בזה? שמתוך ים הסוכר יהיה עשרה אחוז פחות? אני מהמרת שזה מה שיכולה להשיג המלחמה. זה שווה את זה?

על אף שרוב חיי עם הילדים גרנו בישראל, אין לי זיכרון של כל כך הרבה סוכר מחוץ לבית בשום מקום. במחשבה אחורה אני כן רואה את זה וחושבת שהדחקתי. כל שבוע יום הולדת במסגרות, כל שבוע יום הולדת מחוץ למסגרת, ביקורים אצל חברים ושאר מסיבות וסבא/סבתא ודודים ועוד בילויים איתנו שלפעמים נגמרים באכילת זבל.
אז כן, היה הרבה.
ובכל זאת, אני תקועה עמוק בשביעות רצון עצמית
למה?
כי אני זוכרת שלא עשיתי כלום בעניין והשקעתי בזה מעט צער וזהו. את האנרגיה כיוונתי להאכיל טוב בבית ובאוכל שאני שולחת למסגרות. זהו זה.
ההשקעה בבית ובאוכל שיוצא איתנו החוצה היתה גדולה ונעשתה בשמחה ולא מתחושת הדיפה או התנגדות של משהו אחר. עשיית טוב לשם עשיית טוב. כי זה הדבר הנכון.
והסביבה לא נתפשה אצלי רוב הזמן כפועלת נגדי אלא כמשהו שמתנהל בלי קשר אלי וממילא אין לי השפעה עליו. איפה שיכולתי להשפיע בקלות - עשיתי.
ובהיעדר התנגדות אפשר רק להיות שבעת רצון על עשיית הטוב וזהו.

זה קשור גם להלך רוח קורבני, שהוא אחד מזוללי החיוניות הגדולים ביותר שיש אם לא ה-

[מצ'רה*]

אבל ההתרגזות לא באה מהאחריות הנעימה הזו.
אין עליך.
מי עוד היה חושב על הצרוף "אחריות נעימה"? זה סטרטאפ.

עשיית טוב לשם עשיית טוב. כי זה הדבר הנכון.
זהו.

[אמא_צעירה*]

איזה דיון מרתק....!!
מדהים

מדהים לראות לכמה רבדים ולכמה כיוונים אפשר את נושא האוכל הבריא...

אני בת 23, אתן רוצות לומר לי שאם אני לא גדלתי על כל כך הרבה ממתקים וחטיפים, זה בגלל שאני כבר זקנה מדי D-: ?
הזוי במקצת..
בתור ילדה קיבלתי ממתקים רק לשבת. היו פה ושם ימי הולדת בגן ובכיתה... וזהו פחות או יותר.
טוב, אבל זו מנטליות אחרת.
אתן מאמינות לי שלא ישבתי מעודי בבית קפה ? או במסעדה.... D-:
בורה ועמת ארצות שכמוני...

דווקא גדלתי בלי חסכים, ויותר מזה- עם קצת קיצוניות בנושא הבריא, ביחס להורים שלי...

דנד י , את צריכה לקחת את זה כמו כל דבר שאת מחנכת אותם. אם אדם זר יתן להם משהו חשוד גם תקחי, נכון? לא כי זה בריא לא בריא או אפילו רעיל. אלא כי זה הכלל בבית. בבית שלנו לא, ואם אתה רוצה- לך לגור בבית שלו מנסיון של הורי עלי, זה עבד D-: בכל תחום. רוחני, גשמי, חינוכי, בריאותי...
לכל ביתהגבולות שלו, אם תרצי ואם לא, ואם ילדייך ירצו ואם לא.
ומותר להגמיש אותם (מחוסר ברירה ) אצל סבתא, ולשחרר אותם פעם ב... על מסעדה עסיסית וכו.

אפילו הגננת של פעוטתי (שימו לב, היא בת 15 חודש בקושי, הגדולה בגן בת שנה ושמונה או משהו כזה)- אמרה לי שבעבר היא ניסתה לא להכניס את הג'אנק וההורים ביקשו...!!
ההורים ביקשו מהגננת לתת את הרעל (במילה הכי ברורה ופשוטה) הזה לפעוטות שלהם, בני השנה וחצי בקרוב....
אז אין לה ברירה....
אוף!!

[תפילה_לאם]

ואני גם מסמנת אותה כי היא תמיד מגיעה. אני גם שמה זרקור על כמויות המים שנדרשות פתאום כדי לאזן את הגוף.
לא זוכרת אצליילדים מובחלים או צמאים לאחר אכילת ממתקים.

גם כי אין שם כוונה רעה.
מעניין ש{{}}אמא נמרה, אם הבנתי אותה נכון, כתבה בעבר משהו שונה שהדהים אותי. משהו כמו שאם מישהו נותן ל ילדים סוכר וכיו"ב - הוא אדם רע, כי ידוע לכול שסוכר מזיק.

מה תשיגי בזה? שמתוך ים הסוכר יהיה עשרה אחוז פחות? אני מהמרת שזה מה שיכולה להשיג המלחמה. זה שווה את זה?

תראי, מעשים של אחרים שעליהם אין לך אחריות. זה ניסוח לא מדויק לגמרי בעיניי בהקשר זה, כי כשילדיי מופקדים בידי אחרים, יש לי אחריות לבדוק מה עושים אותם האחרים ולהקפיד שיתקנו את הטעון תיקון.
אם מורה צועקת ומעכירה את האווירה בכיתה - יש לי אחריות לדבר אתה או עם הממונה עליה ולנסות להביא לשיפור.
העניין הוא שזה לא מצליח. לא בעניין התנהגות של מורים (או חמיות), לא בעניין ניקוד שגוי של טקסטים או ניסוחים עילגים להרגיז (יש לי אובססיה מסוימת לנושא...) ולא בעניין הממתקיאדה.
בביה"ס של הבנות מופעל מדי ר"ח קיוסק באחריות בנות כיתות ו' במטרה להרוויח כספים למען מסיבת הסיום. לאורך השנים פניתי אל הסגנית בבקשה למנוע את מכירת הממתקים האסורה לפי חוזר מנכ"ל משרד החינוך , אך דבר לא נעשה. בשנה"ל שעברה, בהיותי אם לבת בכיתה ו', כיתתי את רגליי ואת בטני התופחת אל השוק כדי לקנות בזיל הזול שמונצעס בלתי אקולוגיים בבעליל, ובעצה אחת עם מחנכת הכיתה נמכרו אלה כנתח גדול מההיצע של הקיוסק. אולם בנותיי עדכנוני שבשונה ממה שהבנתי מהמורה, כאילו פחתה במידה ניכרת כמות הממתקים המוצעת למכירה וכן פחת מבחר הממתקים, למעשה נותרה בעינה מכירת הממתקים לצד מכירת הקוקיות/ פנסים וכד'.
יכולתי להימנע מלשלוח את הילדות לביה"ס בימים האלה. אבל זה לא נכון בעיניי (ובעיקר בעיניהן).
האם זאת לא האחריות שלי?!
אני מרגישה שבהקשרים רבים מדי (לא רק תזונתיים, גם למשל העבודה הפרטנית עם בתי הזכאית לשעות שילוב) אני נוטה להתייאש מהגורמים החיצוניים, להניח להם לעשות את שעושים בלי שאתערב או אפילו אתעניין, אך לא מתוך "שחרור".

[תפילה_לאם]

משהו קשור ולא קשור:

מזה כשנה ועד לא מזמן נהגו הילדים לקבל לארוחת הבוקר עוגות/ עוגיות קנויות.
חזרתי לאפות (מקמח כוסמין מלא, מחמאת עזים/ שמן קוקוס וכו'), ואני מאפשרת להם לבחור בין המאפים הביתיים לבין הקנויים. מודה שהפסקתי לקנות את המאפינס הממולאים בקרם שוקולד - זה "לא כוחות"!
למרבה הפלא (או שלא), במרבית הפעמים בוחרים מרבית הילדים במאפינס/ בשבלולי השמרים הביתיים!
בשבוע שעבר התחלתי לנסות לאפות ביום הסופר לחמניות ביתיות (מקמח לבן). קניתי גם לחמניות רגילות. הם אכלו את הביתיות. (ואחר כך גם מהקנויות, כי היה לי מעט קמח, ולא שבעו). ובמקום השוקו הקנוי מכינה להם בבית מקקאו ומחלב עזים, ואין פוצה פה ומצפצף!

[תפילה_לאם]

(תפילה,אני רוצה לומר שאני שואבת מהתהליך שלך שעברת השראה עצומה)
חוזרת אחורה להודות על זה, אורי, ולהגיד שמבחינתי אני עדיין עוברת את התהליך, וכנראה שזה לא הולך להסתיים בקרוב.

[דנד_י*]

באסיפות ההורים השנה ניסיתי להציע שלא יביאו ממתקים בימי הולדת שכן יש יומהולדת כל שבוע.
ההורים פשוט נדהמו, היה אפשר לשמוע את הבהלה בקול שלהם, וכולם אמרו פה אחד - אבל זה הכיף של הילדים, גם המורה אמרה את זה.

את דורכת לי בדיוק בדיוק באותן הנקודות
נזהרת לא להכאיב...

כל מה שלא באחריותך ודורש מלחמה - לשחרר
ברור... אני אומרת לעצמי את המילה הזו כל כך הרבה פעמים ביום ומוסיפה נשימה עמוקה אח"כ.
אני לא מהנלחמים, אני מאלה שאם לא הייתי מרוצה מהמנה במסעדה, אני לא חוזרת לשם - אני לא מהמתלוננים.
רק מנסה שבקטנה בבית יהיה קצת יותר סביר.

רצה להגיד לגדול לאכול בבת אחת את השקית הע נ ק י ת של סוכריות נוראיות שקיבל בחג האחרון... (נראה לי שמי שייקבל את הבחילה תהיה אני!)

אם אדם זר יתן להם משהו חשוד גם תקחי, נכון?
צודקת לגמרי כשמדובר באנשים זרים, הבעיה שלא מדובר באנשים זרים אלא באנשים שאני מפקידה את הילדים שלי אצליהם לחצאי ימים כל השבוע וסומכת עליהם בעיניים עצומות, ומעבירה לילדים שלי את המסר שהם מופקדים בידיים טובות וצריכים לעשות מה שהדמות הזו אומרת להם לעשות. (תוך שיקול דעת אישי כמובן, אבל זה כבר לא קשור), או להורים של חברים שהם גם לא זרים, סבים סבתות וכו' וכו'...

[פלונית*]

זה קשור גם להלך רוח קורבני, שהוא אחד מזוללי החיוניות הגדולים ביותר שיש אם לא ה-
אימצתי. גריינתי. יושבת ומהנהנת. כל-כך נכון. גם חוסם חיוניות שמנסה לצמוח, וגם מכרסם בה בכל פה.

אם כבר בענייני תזונת ילדים עסקינן, תרצו לספר לי מה אוכלים אצלכם לארוחת ערב? אצלנו היא נושא בעייתי, היות ומדובר בשעות שבהן כבר שיתוף הפעולה גבולי, אין הרבה כוח להתאמץ מול המקרר, ואם הוא לא אוכל ארוחת ערב משביעה - הוא אוכל אותי, בלילה.

(הולכת והרוח בפניי)

[יעלי_לה]

גריינתי
גריינתי לפנייך

[אמא_צעירה*]

בן כמה הוא ?
פעוטתי (15 חודש) אוכלת ביצה ולחם מקמח מלא מרוח בטחינה, לפעמים אפונה (משמורים... ) מעוכה קצת נגד חנק, וירקות עדיין לא הצלחתי להכניס שם...
גילינו שאם אנחנו אוכלים איתה ירקות זה מתניע אצלה את המנוע והיא אוכלת גם.
בשניה שאני מפסיקה (כי גמרתי...?) היא עוצרת. באותה שניה!!
כך שאם אני רוצה שהיא תאכל שניים שלושה גפרורי מלפפון, אני צריכה במקביל לגמור פלטת ירקות.
למי יש כוח לחתוך כל כך הרבה?


מה עושים....?

[דנד_י*]

ואין פוצה פה ומצפצף
איזה כיף לשמוע! כמה השקעה!
וזה מצחיק, כי לחמניה ושוקו הם מלכתחילה קיבלו כדי להקל עליך.

והולכת - אולי כדאי להעביר את השאלה על ארוחות הערב ל שאלות של אמהות טריות לאמהות ותיקות ?

[תפילה_לאם]

מה אוכלים אצלכם לארוחת ערב?
מה הוא אוהב?


לחמניה ושוקו הם מלכתחילה קיבלו כדי להקל עליך.
הכנת השוקו באמת לא גוזלת זמן רב או כוחות מיוחדים. אני מכינה בתוך קרטון החלב!
בשביל הלחמניות צריך זמן, אבל למען האמת אני נהנית מהלישה וכל ההתעסקות. רק צריכה עוד זמן!!!
ובכלל הארוחה הזאת היא השריד האחרון מהתקופה הנשכחת (...), שהיו אוכלים בה ערב אחד בשבוע קורנפלייקס עם חלב, ערב אחד שוקו ולחמנייה, ערב אחד לחם מטוגן וכיו"ב...

[אמא_צעירה*]

ומה עם אופה לחם?
3 דקות על השעון להכין והריח....
חסכוני בעליל!!
לי עולה לחם (600 גרם קמח בערך..) לא יותר מ- 8-9 שקלים. כמה עולה בחנות...?
ואפשר להשתולל עם בצל מטוגן, שום כתוש, צימוקים, חמוציות, זיתים ועוד המון רעיונות!!
יאמי

[תפילה_לאם]

ואפשר להשתולל עם בצל מטוגן, שום כתוש, צימוקים, חמוציות, זיתים ועוד המון רעיונות!!
אז זהו שבמקרה שלנו יש להימנע מהשתוללויות ממין זה!

[אמא_צעירה*]

אוף, זה מעצבן!!
לא שאני משתוללת, D-:
אבל מעצבן שאי אפשר אפילו בתיאוריה -כי אז הכל מתחשק

[הולכת_והרוח_בפניי*]

דנד י, אין לי התנגדות להעביר אם דעת המשתתפות היא שזה לא תורם לדיון.
בכל אופן, העניין הוא שהוא לא אוהב כלום (למעט שוקולד, כמובן). היתה תקופה של עגבניות, של גבינה לבנה, של דייסות, של דגים, של סושי, תקופה שבה אפשר היה לשחד אותו בבננות. ועכשיו- כלום. גם הגננות מדווחות שהוא לא אכלן מי יודע מה, אז החששות בכלל חוגגים.

[גוגוס*]

מעירה פה הערה כללית, בעקבות הימנעותי מהשתתפות ספציפית בדיוני אכילה של ילדים (כן משתתפת כאשר עוסקים בעצם באמא ולא בילדים או בהעדפות שלהם)

אני לא עושה יותר מדי עניין ולא חושבת שההעדפות של הילד בנוגע לאוכל הן משהו קדוש. אוכל זה אוכל, אם זה טעים ומזין אז אוכלים את מה שיש וזהו זה.
לא צריך להיות תמיד נורא טעים ותמיד בדיוק מה שלילד מתחשק. ומי שלא רוצה לאכול את מה שיש יכול לא לאכול.
יש את העונה ויש את מה שלאמא היה כוח להכין ויש את המלאי בבית וכו' וכו'.
התחשבות מירבית מגיעה מול בקשות הגיוניות (שימולאו יום אחרי, בקניות, אם אפשר) בגיל שבו כבר אפשר לבקש בקשות הגיוניות.
מי שרוצה להיות בררן ולעשות עניין מהאוכל יכול לעבור לבית אחר שבו יש הורים שזה מעניין אותם ומפעיל אותם.

זה התאים לשלושה ילדים שאף אחד מהם לא גילה בשום שלב מוקדם נטיות לבררנות או אלרגיות או משהו מהסוג. ילדים בריאים ורגילים.
לא יודעת איך הייתי פועלת מול ילד ים מסוג אחר.

יש שיראו בזה כפייה ואילוף ובגלל זה אני לא מביאה את זה לכאן כי באתר הזה אין לגישה הזו ביקוש וזה בסדר גמור.
אני לא חושבת שכפיתי או אילפתי וטפו שלוש פעמים יש לי שלושה ילדים שאוכלים היטב.

מה אני מנסה להגיד? שאין לי בעיה להציב את הגישה הזו אם למישהי יש עניין בזה.
אני לא מתבטאת בנושא לא כי אין לי מה לומר אלא כי אני חריגה.
למה נזכרתי בזה? בגלל ה
למעט שוקולד, כמובן

אני כן מניחה פה את זה שאני חושבת (ללא כל ביסוס, יש לומר) שחלק מההעדפות של ילדים נובעות בגלל התמכרות מוקדמת לסוכר ומלח וצמצום של הדברים שהם מוכנים לאכול עד שנשארים סוגים שונים של סוכר ומלח וזהו.
ועוד אני חושבת (ללא כל ביסוס, פעם שנייה) שבמקום שבו לא מתבצעת גמילה שיטתית מהסוכר והוא ממשיך להינתן בצורות שונות לאורך זמן, יצטרך לקרות אחת מהשלוש (קטגורית, זה כמובן מגוון יותר בפועל):
1) אמא שמשועבדת להזנה של הילדים שלה כי היא צריכה נורא נורא לדייק כדי שהילדים יאכלו משהו מזין (משועבדת זה כמובן בתפישה שלי. מי שבוחרת בכך לא בהכרח תבחר גם במילה הזו, כמובן, אלא במשהו שמבטא בחירה)
2) אמא שנוקטת באמצעים חזקים (שיש המכנים אותם "כפייה") כדי לדאוג שהילדים יאכלו היטב
3) אמא שמוותרת על המאבק וחיה בשלום עם צמצום תזונתי

הילדים שלי אכלו סוכר כבר מהתחלה. גם בדגנים וגם בממתקים שהגיעו מכל מיני מקומות. ולמרות זאת, לא היתה לי שום כוונה להשתעבד אל ההזנה שלהם או לוותר ולהגיע לצמצום תזונתי.
ולכן רוב הזמן אני בוחרת באמצעים חזקים והפעלת סמכות כדי שהם יאכלו היטב.
מבטיחה לדווח בעוד כמה שנים מה יצא מזה. אני עשויה לראות את זה באור אחר בבגרות שלהם, אין לדעת.
בכל אופן, זה מתאים לאמהות הסמכותית שלי ובהחלט לא מתאים לכל אחד. אבל גם זה קיים, זו אופציה, ובינתיים היא עובדת לנו היטב.

[גוגוס*]

ומאחד לשני בקשר כמעט ישיר - ליל כל הקדושים, או - ליל טרפת הממתקים.
שנה שלישית ברציפות, יש לציין.

אז... פתחנו בקניית תחפושות. ואחר כך קנינו דליים לאיסוף. ואחר כך הזכרנו את הכללים:
1) אומרים יפה תודה.
2) לוקחים תמיד רק אחד.
3) בבית חולקים את הכל על השולחן.
4) כל מה שלא ממש טעים זורקים בקלות לפח.
5) מה שלא נאכל באותו ערב נזרק לפח.

ת'אמת, היה יופי. אפילו לאחת כמוני.
היו הרבה ילדים מתוקים ומחופשים ברחובות. רוב הבתים לא השתתפו (לא הניחו דלעת מוארת ליד הדלת) וזה אומר שלא היו מלא ממתקים אבל היתה הרבה הליכה טובה באוויר הנעים.
קטנתי, שבשנה שעברה פחדה פחד מוות מהתחפושות, התחפשה במתיקות אין קץ למכשפה ונהנתה מכל רגע והיה כיף להרגיש אותה מתבגרת.
המרכזי התמחה באיתור דלעות שכבה להן הנר אבל בכל זאת הונחו ויש הזמנה.
הבכור היה האמיץ מכולם וצלצל בדלתות ועמד קרוב על אף החשש מהפחדות שפותחות את הדלת.
מתוקים אש, באמת.
היו כמה וכמה בתים שהשקיעו בצורה בלתי רגילה בקישוט והיה כיף לראות את היצירתיות והשמחה שהיתה בזה.

היינו במצב רוח טוב ומזג האוויר היה מושלם. בסוף אוקטובר זה לא עניין של מה בכך.

בבית שפכנו הכל וגילינו שיש הרבה מה לזרוק כבר בהתחלה (נחשו את מי זה משמח?). זללנו כהוגן עד שהילדים גילו סימני סימום קשים ושלחנו אותם לישון.
אני עצמי קניתי ממתקים שווים ביותר ורק פעם אחת דפקו בדלת כי הרחוב שלנו כנראה לא משך את הקטנים. באסה...
מתלבטת מה לעשות במה שנשאר. סיכוי גבוה שימצא את דרכו לפח.

בשנים קודמות תמיד היו בית או שניים שנתנו קלמנטינה (שדומה לדלעת). לכאורה זה היה אמור להיות המפלט של מישהי כמוני. אבל עם כל הכבוד לעמדות שלי, אני לא אשה מבאסת בדרך כלל אז שיתפתי פעולה יפה וכך נתקעתי עם ערימת ממתקים אימתנית. ואין מצב שאני מעבירה את זה למישהו אחר ומזיקה הלאה.
אחד את זה בחשבון בשנה הבאה.

זו דוגמה לא רעה לגישה פה בבית שהעליתי בפוסט הקודם.
ההורים קבעו את הכללים ולא היה דיון של ממש על זה. במשפחות אחרות יש מאבקים רציניים והילדים ממשיכים לאכול את הממתקים לאורך כמעט שנה שלמה כי יש מלא.
אז כדי לספוג את המכה הזו נקטתי באמצעי חזק והודעתי שהטרפת הזו מתנהלת תחת מסגרת סבירה כלשהי ובזאת סיימנו.
ועכשיו נותר לי לקוות שהזכרונות יהיו טובים למרות זאת
האמת היא שאף אחד לא מחה. וכאשר הצעתי לכל אחד לשמור סוכריה אחת למחר לפני שהכל בפח, המרכזי אמר שהוא לא רוצה. שמרנו לו אחת כי הוא היה מסומם מדי ומחר הוא יתחרט על זה, אבל זה מצא חן בעיניי שיש לו את זה בתוכנה.

בדרך צחקתי ואמרתי שאני צריכה להיות משוגעת כדי להרשות את זה.
ובכורי ירה עלי בלי להתבלבל לרגע - אבל אמא, את באמת משוגעת.

[גוגוס*]

חוזרת לדיון הקודם, היו לי שם כמה שפיצים שלא עניתי עליהם ורציתי

אם מישהו נותן ל ילדים סוכר וכיו"ב - הוא אדם רע, כי ידוע לכול שסוכר מזיק.
ממש לא רואה את זה ככה, בשום צורה שהיא.

כשילדיי מופקדים בידי אחרים, יש לי אחריות לבדוק מה עושים אותם האחרים ולהקפיד שיתקנו את הטעון תיקון.
אני לא רואה את זה ככה.
קודם כל, כי ילדיי לא "מופקדים". זו אני שמפקידה את ילדיי, בפעיל ולא בסביל, ואני אמורה לדעת למה אני נכנסת.
יש לי אחריות לבדוק מה נעשה, בהחלט. אבל מה שטעון תיקון בעיניי לא בהכרח נתפש כטעות בצד השני ולכן אין על מה להקפיד.
אפשר לדבר בעדינות, קודם כל לנסות להבין, אחר כך להסביר את הצד שלי ולראות איפה שאפשר להגיע להבנה.
זו הדרך שלי. אני לא מקפידה עם אחרים על תיקון דברים שבעיניי הם טעות, אלא אם הצלחתי לשכנע בטוב שיש פה טעות בכלל.
וגם אז, זה שמישהו השתכנע לא אומר שהוא מוכן עכשיו לשנות מדרכו.
זה המחיר של הפקדת הילדים בידיים של אנשים אחרים ואני מקבלת אותו ועושה את החשבון שלי מה וכמה אני מוכנה להכיל.

אני מרגישה שבהקשרים רבים מדי (לא רק תזונתיים, גם למשל העבודה הפרטנית עם בתי הזכאית לשעות שילוב) אני נוטה להתייאש מהגורמים החיצוניים, להניח להם לעשות את שעושים בלי שאתערב או אפילו אתעניין, אך לא מתוך "שחרור".
מבינה אותך לגמרי. תבחרי את המלחמות שלך. ואיפה שאת לא נלחמת - שחררי.
זה העולם. ברגע שהילדים עוברים לידיים זרות נוצרת הגבלה של ממש לפעולה ההורית. זה המחיר.
אני מכירה כמה וכמה הורים שנלחמים ונלחמים ונלחמים. בסבים והסבתות, במורים, במדריכים בחוגים, בשכנים וזרים, במה לא...
אני החלטתי כבר מזמן לא לנהל כך את חיי ולא להלקות את עצמי על זה שאני לא נלחמת.
אני משיגה הרבה בטוב. ומה שלא מושג בטוב - שיהיה כמו שהוא או שאבחר אחרת.

אנשים שאני מפקידה את הילדים שלי אצליהם לחצאי ימים כל השבוע וסומכת עליהם בעיניים עצומות, ומעבירה לילדים שלי את המסר שהם מופקדים בידיים טובות וצריכים לעשות מה שהדמות הזו אומרת להם לעשות
פה למשל אני רואה את זה אחרת. אני ממש לא סומכת בעיניים עצומות ולכן לא מעבירה לילדים שלי מסר שהם מופקדים בידיים טובות וצריכים לעשות מה שהדמות אומרת להם לעשות.
אני מעבירה את המסר שבית הספר הוא מה שהוא. שלפעמים יש בו מורות נהדרות ולפעמים ממש לא. והם לא צריכים לעשות דברים שנראים להם לא הגיוניים כי יכול להיות שהמורה הזו קמה על צד שמאל ויכול להיות שהיא שמרנית ומיושנת בגישה שלה (בדיוק ניהלנו שיחה כזו אז זה טרי לי בנקודה הזו של שיטות לימוד וגישה ללימודי חשבון) ויכול להיות עוד המון דברים.
אני לא סומכת על אף אחד בעיניים עצומות עם הילדים שלי והם לעולם לא צריכים לעשות מה שאומרים להם כי אני סומכת על מישהו או לא.
אני כן חושבת שלעתים אני מפקידה אותם בידיים טובות ממש וזה קורה אצל הסבים והסבתות והדודים שלהם. שם בהחלט מועבר המסר שהאנשים האלה תמיד בעדם ותמיד רואים את טובתם. וגם אז, אין לזה נגזרת של "תעשו מה שאומרים לכם".
אצלנו אומרים במקום זה - תשתדלו מאוד להתחשב בסבתא ולזכור שגם לה אמור להיות נעים וכיף.

[תפילה_לאם]

ובכורי ירה עלי בלי להתבלבל לרגע - אבל אמא, את באמת משוגעת.
איזה חמוד!!


ולכן רוב הזמן אני בוחרת באמצעים חזקים והפעלת סמכות כדי שהם יאכלו היטב.
בדיוק קראתי לפני כמה ימים בדף, שאני לא מצליחה להיזכר בשמו, תאור של בשמת, שהכריחה את בכורתה לאכול כמה מאכלים בעקבות הנחיות של מטפל אלטרנטיבי להוריד כמה מאכלים ולהכניס אחרים. היא סיפרה שתוך ניסיונות ספורים התחלפה עמדת הילדה עד כדי תביעת המאכל.
נראה לי שאני ממוקמת קרוב יותר לקטגוריה הראשונה שפרטת: אמא שמשועבדת להזנה של הילדים שלה כי היא צריכה נורא נורא לדייק כדי שהילדים יאכלו משהו מזין , ונדמה לי לצערי שאני מסכימה לניסוח "משועבדת", אבל לא רואה את הדרך השנייה נכנסת הנה כרגע.
אולי בגלל זיכרונות ילדות של הכרח לאכול את הסלט ודומיהם.
אולי בגלל הסייג שהזכרת:
_זה התאים לשלושה ילדים שאף אחד מהם לא גילה בשום שלב מוקדם נטיות לבררנות או אלרגיות או משהו מהסוג. ילדים בריאים ורגילים.
לא יודעת איך הייתי פועלת מול ילדים מסוג אחר._
נראה לי שהסוג האחר גדל כאן.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

היי ציל,
בגדול, אני מסכימה, וזו גישה שאני משתדלת (מילת מפתח, בעיקר) ליישם גם על כל השאר. אבל פה הפולניות שלי מרימה ראש, בגלל שאני רואה שינוי בתיאבון שלו, במשקל, וביחד עם ברזל נמוך זה כבר מגרד אצלי את סף ה"טוב, זה דורש התייחסות מיוחדת". אז אני בשלבי גיבוש תכנית, ופתוחה לעצות, אבל בגדול - אני מעבירה את השאלה לדף מתאים יותר. אגב, הוא לא נחשף לסוכרים לפני גיל שנה וחצי, אבל מאז אני כבר לא מתנפלת על כל מציע עוגיה פוטנציאלי כמו גדוד ימ"מ לא מאוזן בנפשו ומדי פעם יש עוגיה בבית.

[תפילה_לאם]

אני משיגה הרבה בטוב. ומה שלא מושג בטוב - שיהיה כמו שהוא או שאבחר אחרת.
לא פשוט, גוגוס.
אבל כן הייתה לנו דוגמה חיובית השבוע בביה"ס של הבן. העניין הוא שהדינמיקה תלויה רבות באופי ובגישה של מי שעומד מולי.

[אמא_צעירה*]

_אם מישהו נותן ל ילדים סוכר ויו"ב - הוא אדם רע, כי ידוע לכול שסוכר מזיק.
ממש לא רואה את זה ככה, בשום צורה שהיא._
אולי הוא טיפש..?

[דנד_י*]

ולכן לא מעבירה לילדים שלי מסר שהם מופקדים בידיים טובות וצריכים לעשות מה שהדמות אומרת להם לעשות.
לי ולתפילה היה דיון על הנושא הזה אצלה.
כשהגדול שלי היה בכיתה א' זה המסר שהעברתי לו, וזה גרם לנו להכנס ראש בראש עם המחנכת שלו (שהייתה מזעזעת בפני עצמה), בפועל סבלנו שנינו.
אח"כ הבנתי שזה לא מתאים, לא במסגרות הרגילות שאני שולחת אליהן, כי במסגרות האלה לא רואים בעין יפה ילד שלא מסכים למה שאומרים לו לעשות.
אז אני הולכת כאן בין הטיפות, כל עוד אני מקבל פידבק שהמורה מתנהגת אליהם בכבוד, אני מקרינה בדיוק את זה, ברגע שאני מקבלת פידבק אחר אני נוקטת לגבי המורה הספציפית הזו בגישה שלך. תודה לאל שתי המחנכות שלהן הפעם בהחלט מהסוג הראשון.

הסקרנות המחקרית הוליכה אותי לחפש את המחקר המקורי ומצאתי אותו בקלות.
עבר קצת זמן... ברשותך חוזרת לנושא הזה.
קודם כל מעניין אותי לדעת איך מצאת את המחקר, כדי שאוכל לעשות זאת בעצמי להבא.

זה מחקר שכל מסקנותיו מסתמכות על מתאם.
אשמח להסבר, אני מבינה שאת מתכוונת לכך שהם יצרו קורלציה בין תזונה עד גיל שנתיים לבין IQ בגיל יותר גדול.
למה זה בעייתי לדעתך?

מספיק להעיף מבט על הנתונים החסרים.
יכולה להסביר לי איפה ראית נתונים חסרים? את מתכוונת לטבלה של התוצאות? שרשום שיש כמה אלפים עם IQ שלא נמדד?

מעניין אותי, מצאת פעם מחקר בתחום התזונה שכן היה אמין? אשמח מאוד לקרוא מחקרים כאלו. איפה מוצאים אותם?

מה עניין אותך בדיווח על המחקר הזה.
אני זוכרת שחיפשתי מחקר כלשהוא שאוכל להראות למורות של הילדים שלי שמראה השפעה שלילית שיש לממתקים על הילד.
המחקר הזה משך אותי כי חשבתי שאם אכן אוכל להראות להם שהפמפום הקבוע של ממתקים בזמן בית הספר יכול להשפיע על הIQ שלהם, זה ישנה את דעתן סוף סוף בנושא.
בפועל ראיתי שהוא לא רלוונטי כי הוא מדבר על התזונה בשלב התינוקות ולא בהמשך, אבל גם כך ראיתי שהוא לא ראה קשר משמעותי ושלאכול ממתק פה ושם לא משפיע על הIQ, אז זה חיזק אצלי עוד יותר את הדעה שזה באמת לא מזיק שהם אוכלים פה ושם (יותר פה משם האמת) ממתקים.

[אמא_צעירה*]

ולכן לא מעבירה לילדים שלי מסר שהם מופקדים בידיים טובות וצריכים לעשות מה שהדמות אומרת להם לעשות.
זה קשור לעוד הרבה דברים שבהם צריכים ללכת בין הטיפות אם זה מבחינה חינוכית, שכל עוד את לא המורה של ילדייך תמיד יהייו סתירות וסטיות משיטת החיים שלך, ולפעמים זה ממש מציק- תלוי כמה מפריע לך הנושא שצף הפעם...

אצל הורי, תמיד גדלנו שהבית הוא המקור. יש גם בית ספר, ומתייחסים אליו מאוד בכובד ראש, אבל המורה היא לא אמא, והחברות הן לא אנחנו, ומה שקורה אצלן לא מעניין אותנו במובן של ללמוד מהן מה שלא מתאים לבית שלנו.
מקווה מאוד להעתיק את הדפוס העצמאי הזה לביתי הקט

[גוגוס*]

במסגרות האלה לא רואים בעין יפה ילד שלא מסכים למה שאומרים לו לעשות.
גם אצלנו כך. והילדים שלי נוטים מאוד לשיתוף פעולה. אבל לא בגלל שאמרתי להם שהם צריכים אלא בגלל שאני מסבירה למה הגיוני הנסיבות כאלה לשתף פעולה.
הפואנטה היא שאם הנסיבות משתנות (בקשות לא נראות הגיוניות, צעקות, עוד דברים...) אז בהחלט לא צריך לשתף פעולה.
שיתוף הפעולה הוא ברירה המחדל שלהם אבל לא כי צריך. לא כי ככה זה.
וגם בבית זה ככה.

אצל הורי, תמיד גדלנו שהבית הוא המקור.
גם אני גדלתי ככה. ולימדו אותי שמורים הם רק בני אדם ויש להם ימים טובים ופחות, ותקופות טובות ופחות, ושנים טובות או פחות, וחלקם ממש על הפנים.
ולמרות זאת לימדו אותנו לכבד אותם, ללמוד מהם מה שאפשר, ולהשתדל לא להקשות עליהם את החיים איפה שלא חייבים.
אלו היו שני מסרים שלא סתרו זה את זה. לכבד את האדם באשר הוא האדם, להשתדל להקל ולשתף פעולה אם זה לא תובע מחיר גדול מדי, אבל לא בהכרח משהו יותר מזה.
בתור ילדה אני זוכרת שהרגשתי שאמרו לי את האמת. ושההורים היו בכל מקרה בצד שלי ולא הציגו את המורים או המסגרת כמשהו שהוא יותר ממה שהוא באמת - מנגנון משומן עם תפקיד שצריך להבין ולהפיק ממנו את המירב ולהשתדל כמה שיותר ליהנות בדרך.

---

איך מצאת את המחקר.
בכתבה היו שמות החוקרות והנושא. הקלדתי בגוגל באנגלית וזה קפץ מהר מאוד.

_את מתכוונת לכך שהם יצרו קורלציה בין תזונה עד גיל שנתיים לבין IQ בגיל יותר גדול.
למה זה בעייתי לדעתך?_
כי מבחינה מחקרית מתאם לא אומר סיבתיות. הוא רק אומר - הממ... חומר מעניין למחשבה.
כדי שמתאם יגיד משהו בעל ערך של ממש צריכים להתקיים הרבה תנאים. כלומר, שהקשר בין המשתנים במתאם יהיה ממש ממש ברור ויהיה קשה לדמיין משתנים מתערבים שנכנסו באמצע.
זה ממש לא המקרה במחקר המדובר.

יכולה להסביר לי איפה ראית נתונים חסרים? את מתכוונת לטבלה של התוצאות? שרשום שיש כמה אלפים עם IQ שלא נמדד?
כן. זה לא כמה אלפים סתם. זה מחצית מכמות המשתתפים, ואלו לא סתם אנשים אלא כאלה שיש להם מאפיינים דומים שניתן לקבץ. ויכול להיות שלו היו הנתונים המלאים היו מתקבלות תוצאות אחרות של מתאם, שהיו חשובות בערך כמו התוצאות הנוכחיות - לא הרבה.

מצאת פעם מחקר בתחום התזונה שכן היה אמין?
את מתכוונת למחקר תקף? לא, לא מצאתי.
אני חוששת שקשה מאוד לערוך כאלה ולכן כל התחום תלוי על בלימה ולכן יש לי קושי גדול מול תזונאיות ודיאטניות. כי מה שהן לומדות מבוסס רק בקושי, אם בכלל.
יש מחקרים טובים בפיזיולוגיה ויש מחקרים טובים שמפרקים לגורמים את המזונות שלנו. אבל אין מחקרים טובים שאני מכירה שקושרים בין תזונה מסוימת לבין מה שמתחולל בגוף בעקבותיה.
הרבה מחקרים מאשרים את מה שכולנו חושבים פחות או יותר. אבל מכאן ועד להוכיח ולהראות מסקנות תקפות מדעית? הדרך ארוכה.

הוא לא ראה קשר משמעותי ושלאכול ממתק פה ושם לא משפיע על הIQ, אז זה חיזק אצלי עוד יותר את הדעה שזה באמת לא מזיק שהם אוכלים פה ושם (יותר פה משם האמת) ממתקים.
המחשבה שניתן לקשור באמת בין IQ לבין כמות הממתקים היא מופרכת בצורה קיצונית לדעתי.
זה אחד המשתנים הכי חשופים להשפעות סביבתיות, וזה כשבכלל מקבלים את ההגדרות המקובלות שלו... אז לקשור אותו לתזונה? נו, באמת.

אם כבר, הייתי הולכת בכיוון של השפעת הסוכר על התנהגות. ולאו דווקא מחקרית. אני מכירה גננת אחת שלא הסכימה שיביאו עוגות לימי הולדת בגן, ואם מביאים מחלקים בסוף לפני שהולכים הביתה. היא היתה אומרת - תתמודדו אתם עם הילדים אחרי מנה של סוכר נקי.
אשת מקצוע שנמצאת עם הילדים אמורה להיות מסוגלת להבחין בשינוי ההתנהגותי שחל בחלק מהילדים אחרי מנה של סוכר, אם היא מודעת לאפשרות הזו.

[אורי*]

_על זה מתבסס חלק מהקשר שלה עם הילדים שלי, על לתת להם כל מיני מאכלים, היא לא יודעת איך לתקשר איתם אחרת.
אני אישית הייתי משחררת שם, אלא אם היא פוגשת אותם כל יום._
היא פוגשת אותם המון המון, לפעמים אני נוכחת ולפעמים לא. היא לפעמים שואלת אותי אם אפשר לתת להם ולפעמים לא שואלת. (כשהיא שואלת זה לפעמים אחרי שזה כבר ביד שלהם, ואז אני מוותרת, ורק לפעמים היא תשאל אותי בשקט בלי שהם ישמעו.) הבעיה זה שיש כל מיני סוגים של שטויות. עוגיות מתוקות מכמה סוגים ועוגיות מלוחות (לא מאפה בית, עם מאפה בית אני משחררת יותר) ביסלי כזה וביסלי אחר, צ'יריוס וקורנפלקס וכו' , וסתם ביסקויטים (שמשום מה לכל העולם הם נראים לא מזיקים כי זה 'רק' ביסקויט, למרות שהיא לא תכניס את זה לפה של עצמה) ופופאייסים וגלידה ומסטיקים. והכל יש לה בבית (למה?). והכל זה 'רק אחד'
ובאמת שאני לא יודעת מה לעשות ומפחדת שאם אשחרר את זה הם פשוט יאכלו כל כך המון, וגם ככה הם אוכלים המון.

_עדיף לאכול המון ממתקים פעם ב, לחגוג ולקבל בחילה
כן, זו נקודה חשובה, הבחילה. ואני גם מסמנת אותה כי היא תמיד מגיעה. אני גם שמה זרקור על כמויות המים שנדרשות פתאום כדי לאזן את הגוף._
אני חושבת שאקח את זה לניסיון, שכשהם מקבלים משהו שיאכלו הכל בבת אחת.
ואהבתי את הרעיון גוגוס שאמרת להם שאפשר לאכול כמה שרוצים ולמחרת זורקים הכל. נראה אם יהיה לי אומץ לעשות את זה בפורים.

[תפילה_לאם]

כשהיא שואלת זה לפעמים אחרי שזה כבר ביד שלהם
אוי, מוכר לי מחמותי. אמנם לא כשהממתק ביד, אבל מונח בהישג יד והשאלה נשאלת באוזני הילדים.
ובסוכות האחרון כשהגיעה עם עוגת שמרים להתארח אצלנו: "אני יודעת שאת לא אוהבת שאני מביאה, אבל הילדים ל כך מצפים לזה".


והכל יש לה בבית (למה?)
גם אני שואלת את עצמי את ה"למה???" הזה (רק בצרוף יותר סימני שאלה ). אנחנו לא מגיעים הרבה לחמותי, אבל כשמגיעים אני תוהה למה היא קונה סירופ שוקולד וקטשופ וויטמינצ'יק ושוקולית ושאר מרעין בישין.

[אורי*]

עדיף לאכול המון ממתקים פעם ב, לחגוג ולקבל בחילה
בעצם אני מתלבטת
אולי זה לא מה שאני רוצה להקנות להם?
הרי אני לא רוצה שכשיגדלו יאכלו בלי מעצורים כל פעם שרק מגיעה הזדמנות (למשל אם יש ארוע אז אפשר להתפרע כי יש ארוע ולאכול מהכל עד בחילה) לא בטוחה שזה הרגל טוב מן בולמוס כזה.

[אמא_צעירה*]

אורי, הם יכולים מתוך הבחילה ללמוד לעצמם ולהסיק מסקנות.
אני לא חושבת שהילדים של מישהו גדלו אי פעםבדיוק כמו שהוא תכנן להם.
לכן, אני ממש מזדהה עם הלחץ והחששות שלך, במיוחד לאור העובדה שהם כל הזמן חשופים לזה,
מצד שני אין להם אף פעם הזדמנות לחוות את מה שגורם ה"יותר מדי", הם תמיד נשארים במנה יחסית קטנה, ומי יודע מה הולך כשאת מסתובבת...

[גוגוס*]

אורי,
הנה כמה מחשבות.
קודם כל אפשר לבדוק איזה רגש מניע אותך ביחס לדבר הזה עם אמא שלך. מאיפה את חושבת ופועלת.
מה יש שם? פחד? כעס? תסכול? (אלו רק דוגמאות).
פעולה שנבנית על אלו או החברים שלהם - לא יצא ממנה טוב או שהיא לא תמצה את הפוטנציאל שלה ותפגע לצד עשיית טוב כלשהו.
אני חושבת שאחת הדרכים לנוע מהמקום שבו את נמצאת מולה הוא להציב רגש אחר לפעולה. חמלה, אהבה, רכות, נדיבות.
ומתוך זה, לנצל כל הזדמנות כדי לעשות משהו קטן מיטיב בתהליך שייקח המון זמן.

למשל (בדיוק היתה לי דוגמה כזו) - מישהו נותן לילד ביד משהו שלא מתאים לך. את עוצרת ברכות את האוטומט, פונה לילד ומבקשת לקבל את זה ומסבירה, ברכות וחיוך, שהוא לא יכול לאכול את זה כי... (תכף יש ארוחת ערב, זה פוגע בשיניים, לא אוכלים אצלנו בבית דברים כאלה או כל הסבר מתאים והגיוני אחר). זוכרת להגיד תודה כשהוא משחרר.
במקרים שזה קשה אפשר להציע לאכול את זה מאוחר יותר כשיתאים.
חשוב יותר לעצור את האוטומט ברגע הזה. האוטומט הוא - אם מישהו נתן לך משהו ביד אתה אוכל את זה לא משנה מה.

ואחר כך פונים לאדם שנתן ואומרים ברוחב לב תודה. תודה שחשבת עלינו ושאת רוצה לפנק אבל זה לא כל כך מתאים. תבחרי ניסוח משלך.
"לא מתאים עכשיו" או "לא מתאים" או "אנחנו משתדלים לשנות דברים" או כל דבר שמתאים לך ומחובר לחיים שלך וליחסים איתה.
וככה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שהמסר עובר.

בדיוק עשיתי את זה עם חבילת עוגיות שנקנו באהבה גדולה בלי גלוטן והשארתי את המתנה בבית המארחים.
להגיד לך שנשארה הרגשה טובה? להגיד לך שהילדים שלי לא הביעו תסכול? להגיד לך שכל זה כיף? לא. זה לא.
אבל יש לי שם עניין ואני לא מתכוונת לשחרר אותו מסיבותיי שלי. אז כל פעם קצת. בסוף יבינו. כמו שהבינו את ה"בלי גלוטן" ועשו מאמץ מיוחד.
המאמץ הבא יהיה ללמוד לפנק בלי אוכל משובש. זה יגיע.

אבל המניע שלך לפעולה חייב לעשות סיבוב. צריכה להיות שם יכולת לראות את הטוב והיפה והנחוץ בהתנהגות שלה. לראות שזה לא נגדך או נגד הילדים. לשחרר את החלק הקשה שמגיב כי אי אפשר לקדם ככה כלום חוץ מאשר את התסכול שלך.

לא בטוחה שזה הרגל טוב מן בולמוס כזה
זו לא התוצאה ההכרחית של הגישה שלי. הילדים בהחלט לא אכלו בבולמוס. אכלו לאט, טעמו בזהירות כאילו זה כמעט מזון גורמה. אכלו בסבלנות ובלי לחץ. זרקו בקלות מה שלא היה טעים.
זה צריך לבוא בהסבר מתאים ולא כשחרור של מגבלה שנוכחת בכל שאר הזמן.
והכל הכל הכל - בחיוך.
כאשר זה לא ממוקם בתוך עולם של איסורים אין תנועה כזו של התרופפות גומייה והכל מתפרק. זה פשוט לא קורה.

[אורי*]

גוגוס
תודה על הסבלנות שלך
על כך שאת עומדת בשלך ומסבירה שוב ושוב ושוב ובמילים אחרות ובאותן מילים
וברכות ובלי לחץ
אולי כל פעם מתיישב משהו בפנים, אולי יום אחד יהיה בי הכוח להקשיב בתוכי וליישם

המאמץ הבא יהיה ללמוד לפנק בלי אוכל משובש. זה יגיע.
אני אישית ממש לא שם. אז אני כבר לא מדברת על אנשים אחרים או על אמא שלי. זה מחובר לי עדיין כל כך פינוק עם אוכל. ונכון שיש לי עוד דרכים כלפי הילדים שלי לפנק אותם,אבל הדרכים האחרות דורשות הרבה יותר מאמצים ומשאבים, וזו דרך קלה. זה אם אני מסתכלת לזה ישר בעיניים. ומתוך התחושה שאין לי כל כך משאבים לפנק בדרכים אחרות אני לפעמים מוצאת את הדרך הזו כצינור, אולי? לא יודעת. ואולי זה מה שגורם לי לכעוס על אחרים שעושים את זה, דוקא כי אני מבינה את הקושי שעומד שם מאחורי הדברים, זה לא סתם קושי זה קושי של 'להיות'. זה חלק מהקושי שלי 'להיות' עם הילדים שלי, 'להיות' עם עצמי. לא לגמרי יכולה להסביר כי אין לי כרגע המילים. אבל זה מין מחסה כזה, האוכל. לי כלפי עצמי, ולי כלפי הילדים. ומפלט לתעסוקה, לשעמום, במקום תשומת לב. כל מיני.
ואני כן עדיין משתמשת בזה בעצמי, אם כי משתדלת להמעיט. וכמובן בעלי משתמש בזה.
ואני מרגישה שאני פועלת בדרכים סותרות מולם בעצמי. וכמו הרבה דברים אחרים מרגישה אשמה. ולא מרגישה שמסוגלת אחרת. עדיין, לפחות.

שופכת הרבה מילים ולא מרגישה שמצליחה לדייק. אם אצליח אחר כך, אנסה שוב.
יש פה דרך באמת מיוחד בדף הזה ואני לפעמים שותפה ולפעמים ממש לא פה, לפעמים רק קוראת. לא מרגישה תמיד שייכת, כי אני מתנהלת אחרת,ורק הרצון נשאר, אז לא תמיד בא לי לדבר על זה בכלל.

כאשר זה לא ממוקם בתוך עולם של איסורים אין תנועה כזו של התרופפות גומייה והכל מתפרק. זה פשוט לא קורה.
יש לי עוד הרבה עד לשם
כרגע זה לגמרי תנועה של התרופפות הגומיה והכל מתפרק

[גוגוס*]

אולי יום אחד יהיה בי הכוח להקשיב בתוכי וליישם.
לא כוח, הפוך. רכות. כשיהיה לך רך בפנים זה יתיישב בנוחות. כמו בתוך פוף.
ואת הרכות אפשר להצמיח ולטפח. וזה מה שאת עושה, בדרכך העדינה, בכל פעם שאת מעלה את זה.

שופכת הרבה מילים ולא מרגישה שמצליחה לדייק.
אני חושבת שדייקת בצורה בלתי רגילה. כל מילה שלך זהב וסחטיין על ישירות המבט.
אני חושבת שההבנה של מה שאת עושה ואיפה האתגרים שלך יושבת לך בול.
השלב הבא? מתישהו. כשיתאים. אם בכלל. בדרך שלך ובקצב שלך.

וכמו הרבה דברים אחרים מרגישה אשמה.
את זה - לשחרר. כי את עושה כמיטב יכולתך ואכפת לך ואת במודעות. בתכלס, לא משנה מה את עושה בפועל. משנה שאת רואה את זה כמו שזה בלי מסיכות. זו דעתי.

ולא מרגישה שמסוגלת אחרת. עדיין,ל פחות.
בואי נסי לקרוא את המשפט שלך הפוך ורך, תראי אם זה משנה לך.
אני מרגישה שכרגע, שעדיין, זו הדרך שלי. אולי בעתיד אנסה משהו אחר
מה משפט כזה מזיז, אם בכלל? איך הוא מדבר אל האשמה?

יש לי עוד הרבה עד לשם.
גם את זה אפשר לנסות הפוך ורך - אני בדרך לשם
את מבינה שכאשר את במודעות מלאה את בכל מקרה בדרך?

כרגע זה לגמרי תנועה של התרופפות הגומיה והכל מתפרק.
כן. כי השיח הוא של איסורים והגבלות.
זה בסדר גמור, יקרה. כמעט כולנו באים משם. ככה לימדו אותנו, ובאותה נשימה לימדו אותנו להרגיש אשמה כאשר האיסורים שהחלנו על עצמנו מתפרקים.
תמשיכי לראות את זה. בעצם המבט את בתנועה. הקצב שלה בכלל לא משנה.

לא מרגישה תמיד שייכת
לעולם שייכת. מה שאת עושה בפועל לא קשור לשום דבר ולא קושר אותך או מרופף אותך.
במקום הזה (וסליחה על הטון הניו אייג'י, אבל לא משם אני באה) יש בעיקר אהבה. לאהבה את תמיד שייכת, גם כשאת לא מרגישה ככה.

[אמא_צעירה*]

והכל הכל הכל - בחיוך.
צריך לרשום את זה בגדול על המזווה (כמעט כתבתי מקרר, אבל שם יש יותר מה שראוי ורצוי לאכול )
ולזכור את זה כל הזמן, כי זה כל כך נכון בכל תחום חינוכי בחיים D-: (התחלתי, רואה?)

[אורי*]

תודה גוגוס
תודה על המילים הרכות
ועל הקבלה הזו, שלא באה בדרישה להיות אחרת או לעשות אחרת
אני יותר ויותר מגלה שזה מה שעוזר לי

את מבינה שכאשר את במודעות מלאה את בכל מקרה בדרך?
זה מעניין
אני מנסה להשתיק אותה כדי שארגיש פחות אשמה

[גוגוס*]

התחלתי, רואה?
גם בלי החיוך התחלת. כשאת כאן - כבר התחלת.

ועל הקבלה הזו, שלא באה בדרישה להיות אחרת או לעשות אחרת
מזה יש לכולנו מספיק ואנחנו כבר יודעות בוודאות שזה לא עוזר

אני מנסה להשתיק אותה כדי שארגיש פחות אשמה.
השתקה היא הדרך הכי קצרה לאשמה. בדיוק כמו עם אוכל משובש, ברגע הראשון יש הקלה ורווחה כי נהיה שקט.
ברגע שהאמצעי המכני (אוכל או הכיבוי של המתג במוח) מסיים, היא עולה שוב, ולרוב קצת יותר כועסת ממקום. גם את בטח לא אוהבת שמשתיקים אותך...
מודעות היא המפתח לנוכחות. נוכחות היא המפתח לאהבה. אהבה היא המפתח להכל.
לאט לאט. קחי לך מקל הליכה נוח ותמשיכי לצעוד. הדרך יפה לך.

[אורי*]

[תפילה_לאם]

_תודה גוגוס
תודה על המילים הרכות
ועל הקבלה הזו, שלא באה בדרישה להיות אחרת או לעשות אחרת
אני יותר ויותר מגלה שזה מה שעוזר לי._
תודה גם ממני. ריגש אותי לקרוא את התגובה הזאת.

[אמא_צעירה*]

הבעיה שלנו היא שאנחנו מצפות מעצמנו בבת אחת להשתנות בלי להיכשל, ושאנחנו רואות רק את הסוף אצל אחרות, ולא יודעות שלקח להן הרבה מאוד זמן להגיע אליו.

זו מסקנה קריטית (תרשו לי..?) שהגעתי אליה לגבי חיי הנישואין שלי (נשואה שנתיים בדיוק. חגגנו לפני יומיים)- וזה נכון גם כאן

[גוגוס*]

חגגנו לפני יומיים
מזל טוב!

הדף/ים האלה מתנהל/ים כבר כמה שנים טובות (מ 2010). אז אני חושבת שמי שכאן יכולה בקלות לראות שזה לוקח הרבה זמן ולא נגמר לעולם כנראה
וזו השוואה טובה לזוגיות. אני מזדהה מאוד.
השאלה לדעתי היא לא מה רואים אלא איך מעבדים את מה שרואים ומה מפנימים מתוך זה.

[אמא_צעירה*]

תודה, ציל!

לוקח הרבה זמן ולא נגמר לעולם כנראה
ודאי שלוקח הרבה זמן ועוד יותר ודאי שלא נגמר, כי ברגע שאני עושה צעד לקראת, למשל, אני כבר בנאדם שונה, והכל משתנה גם אם מינורית.
ממילא הוא צריך עכשיו להתמודד עם בנאדם חדש ואז אני ואז הוא....


איך מעבדים את מה שרואים ומה מפנימים מתוך זה.
כולנו תקווה להגיע לשם בקרוב

[תמרוש_רוש]

היי,
תפילה לאם הזמינה אותי לפה, אבל אני טובעת בסיעופי הדיון, ולא יודעת בדיוק למה אני פה... אז אם מישהי רוצה לשאול אותי משהו ספציפי, או להפנות אותי לפוסט ספציפי, אשמח.
יום טוב! @}

[אמא_צעירה*]

דנדי העירה אותי לנושא הזה בבלוג החדש שלה (תתחדשי, אגב!! וכל הכבוד על העוגיות!!)
איך מכינים חלב שקדים, כמויות, ממתיקים- מינימום, שיצא סביר אבל ממש לא מתוק (צריך בכלל?)

תודה!!

[תפילה_לאם]

ולא יודעת בדיוק למה אני פה...
נו, באמת...

ובכל זאת, בזמנו דיברנו כאן על בררנות של ילדים באוכל. הנושא הזה ממשיך להעסיק אותי ואף ביתר שאת.
נזכרתי בך במהלך הדיון מכמה סיבות, כמו שכתבתי אצלך:
_קול פעמונים הזכירה מרכז טיפולי אוסטרלי, שאולי תדעי לספר יותר עליו ועל שיטותיו.
וטלי ב כתבה על תופעה בשם supertaster, שיכולה להיות הסיבה לבררנות, ואמא צעירה חשבה שמרפאות בעיסוק יכולות להציע מזור כלשהו לתופעה._

האזכור הראשוני של טלי את התופעה היה כאן: (13.10.2014 20:21) (סליחה שלא מצליחה ליצור קישור.)
אמא צעירה התייחסה לרעיון כאן: (14.10.2014 10:01)
ומה שכתבה קול פעמונים מופיע כאן: (14.10.2014 18:25) (אבל בהמשך הדיון התברר שכנראה דובר בסיפור שהתרחש באנגליה.)

[רק_מה*]

אני רוצה להוסיף משהו לגבי בררנות של ילדים - מכיוון אחר. לגבי בררנות של הגוף. כיום (30. נגיד ) אני לא יכולה לאכול כמו שאכלתי לפני עשור. כי הגוף יותר רגיש לכך, מגיב ומדבר (משמין/ העור משתנה/ העייפות/ העיכול). בייחוד אחרי לידות, בהנקה הגוף שלי רגיש ביותר (הרשיתי לעצמי לאכול ״רע״ באופן קיצוני שבועיים כי הרגשתי צורך לוותר לעצמי ויש לי נזק בריאותי ברור מכך).
כילדה/ מתבגרת הייתי ״לא רגישה״ להשפעות המזון השליליות, והרגישות שמתפתחת היא לדעתי עמוד האש שלפני המחנה.
....

סתם זורקת אבן לבריכה

...

אולי אצל ילדים (חלקם) הלא-אוכל עוד נסבל איכשהו ולכן הם נוהרים אליו?

(מחשבות מבולבלות)

[תפילה_לאם]

כילדה/ מתבגרת הייתי ״לא רגישה״ להשפעות המזון השליליות
אני בכלל לא בטוחה שזה נכון אבל ילדיי, לפחות לא בהתייחס לזו שהאייפק מצא לה אינספור רגישויות, וגם אם אני לא בטוחה אם אפשר להסתמך על השיטה הזאת, נראה לי סביר לקשר אפיזודות חוזרות ונשנות של נוזלים באוזניים (עכשיו מאחורינו בעז"ה), עיכוב בגדילה ועוד להרכב התזונה.

והמצב רק הולך ומחמיר. וזה מתסכל ברמות!
וגם נשזר לי עם הרצון בחינוך ביתי, כי כשארבע ארוחות הצהריים המפוספסות מדי השבוע נאכלות תחת קורת גג הבית, כמו למשל בחופש הגדול, יש להן סיכוי להיות מפוספסות פחות.

ומה לעשות עם הגדולה שחוזרת בערב מחוג התעמלות קרקע ומצהירה שאינה רעבה, על אף שלא אכלה דבר מאז הצהריים?
"אבל זה לא בריא לאכול, כשלא רעבים", היא אומרת לי בחכמה.
אבל זה לא הגיוני שלא תהיה רעבה. ואיכשהו חלונות הרעב מופיעים בעיקר בארוחות שהרכבן מזין פחות. ואין איזה קטע שהשרירים נבנים לאחר פעילות גופנית ומומלץ לצרוך חלבונים?
חשבתי לפנות למורת החוג כדי שתשוחח עם הבנות על הנושא. מתלבטת.

[גוגוס*]

אולי אצל ילדים (חלקם) הלא-אוכל עוד נסבל איכשהו ולכן הם נוהרים אליו?
בטח. הגוף פשוט מדפדף והולך הלאה.
גם אני הייתי כמוך. אכלתי ערימות אמתניות של זבל בצעירותי בהנאה גדולה ולא שמתי לב ואין לי זיכרון לשום מיחוש או בעיה.
להפך, אפילו...
הייתי יותר רזה, עם שיער יותר נעים ועור פנים מושלם לא משנה מה אכלתי. איפה אני ואיפה זה היום...
כל חריגה מדברת אלי בשנייה וזה הולך וגובר ככל שהשגרה שלי יותר מדויקת.
מה שכן, יש דברים שנעלמו לבלי שוב עם הדיוק הזה. עייפות הצהריים, למשל...

ילדים גם נוטים לא לחבר בין הדברים.
למשל, אני מכירה אישית ילד שסוכר מטמטם את חושיו והופך אותו להיפראקטיבי. זה הוסבר לו אבל מזיז לו ת'תחת.

ומה לעשות עם הגדולה שחוזרת בערב מחוג התעמלות קרקע ומצהירה שאינה רעבה, על אף שלא אכלה דבר מאז הצהריים?
לא לעשות כלום?
להכין אוכל מזין שיהיה לה, לפרגן על ההקשבה שלה לגוף ולהציע כשתאכל כשתהיה רעבה. לעשות ככה כמה פעמים ולראות מה קורה ואחר כך לדייק את התגובה לפי הצורך.

זה לא הגיוני שלא תהיה רעבה
בטח שכן. גם אני לא רעבה אחרי פעילות מאומצת. אני על אדרנלין. הרעב שלי יגיע אחרי כמה שעות טובות.
ויכולות להיות סיבות פסיכולוגיות (כמו חשק לבדוק את התגובות של אמא או להיות מבוגרת ומחליטה או מה שזה לא יהיה).
ויכול להיות שהיא אוכלת בחוץ בלי להגיד לך? יש מצב כזה? יש לה כסף לקנות אם היא רוצה?

אין איזה קטע שהשרירים נבנים לאחר פעילות גופנית ומומלץ לצרוך חלבונים?
קטע יש. האם הוא נכון? הדעות חלוקות.
בעיקרון, למיטב הבנתי הצנועה, הגוף מנהל את החלבונים שלו היטב. רמות פעילות כמו שיעור התעמלות לא אמורות לשנות כלום. וגם פעילות הרבה יותר מאומצת לא אמורה לשנות כלום כי זה במסגרת היכולות הרגילות של הגוף. הגוף אמור להיות פעיל, כולל מאמצים. זו הציפייה שלו והוא יודע להתנהל חכם בתוך זה ולגזור לעצמו את החלבונים שהוא צריך בזמן המתאים.
האם זה מדויק וככה זה עובד? תחליטי בעצמך.
אני יכולה לומר לך שמעולם לא הגדלתי את כמות החלבון שלי או של הילדים בקשר לפעילות גופנית מהזן הזה וגם האיש שאיתי לא נוהג כך.
דעתי היא שמדובר במיתוס שיש לו אינטרסנטים שמקדמים אותו ומרוויחים עליו כסף.

[תפילה_לאם]

לעשות ככה כמה פעמים
זה כבר קרה בעבר, בעיקר אחרי החוג אבל גם בערבים אחרים.
לא הכרחתי לאכול. רק ביקשתי שתשתה, אבל כן שוחחתי אתה, ואמרתי שמוזר לי שלא תהיה רעבה אחרי כל כך הרבה שעות, ושאם אוכלת מעט פעמים לאורך היממה, שתנסה לדאוג שבפעמים האלה תאכל אוכל מזין ולא רק עוגה וכריך.

_ויכולות להיות סיבות פסיכולוגיות (כמו חשק לבדוק את התגובות של אמא או להיות מבוגרת ומחליטה או מה שזה לא יהיה).
ויכול להיות שהיא אוכלת בחוץ בלי להגיד לך? יש מצב כזה? יש לה כסף לקנות אם היא רוצה?_
אני צריכה לשים לב. כנראה שזה קורה בעיקר אחרי הספורט, ושההסבר הוא כמו שציינת, אלא שרעב אחרי כמה שעות ימצא את עצמו בא על סיפוקו בארוחת הבוקר הלא חיונית בעליל: היא היחידה כאן שבוחרת כמעט בעקביות לאכול רק מאפינס קנויים לארוחת הבוקר.
היא לא אכלה בחוץ. לא היה לה זמן, ומצבה הכלכלי בכי רע, ואני מאמינה שהיא הייתה אומרת לי שאכלה. בפעמים שאוכלת בבנ"ע כל מיני שטויות היא לא מכחדת זאת ממני.
מה שבעיקר מדאיג אותי הוא העיסוק לאחרונה בנושא ה"אני צריכה לעשות דיאטה", שהוא כנראה איזה קשקוש אופנתי שהגיע מפי החברות. אני רוצה לוודא שהדילוג הזה על ארוחות אינו תוצר של המחשבה המופרכת הזאת!
ויש לי יסוד סביר להניח גם שהיא מוותרת על ארוחות לפעמים כשאינן קורצות לה. כלומר, אם רעבה ביותר - תאכל על אף שמעדיפה פיצה/ פנקייק וגו', אבל אם הרעב לא מנקר - אולי תוותר.
ולטעמי, לא אכלה היום די חלבונים בכלל, גם אם הגוף מסוגל להסתדר עם החלבונים שנכנסו אליו בזמנים אחרים. כאילו, פולקע אחד ביום לנערה-ילדה מתבגרת? באמת חשבתי שכדאי שתאכל איזו ביצה לארוחת הערב. (שלא לדבר על מקורות מגוונים לוטמינים ולמינרלים, אבל זה כבר הס מלהזכיר.)

[יעלי_לה]

מה שבעיקר מדאיג אותי הוא העיסוק לאחרונה בנושא ה"אני צריכה לעשות דיאטה", שהוא כנראה איזה קשקוש אופנתי שהגיע מפי החברות. אני רוצה לוודא שהדילוג הזה על ארוחות אינו תוצר של המחשבה המופרכת הזאת!
סתם ככה מהצד, זו המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש למקרא -
הגדולה שחוזרת בערב מחוג התעמלות קרקע ומצהירה שאינה רעבה, על אף שלא אכלה דבר מאז הצהריים
בחוג כולן מודעות לאיך שהגוף נראה, והוא צריך להיות אתלטי ורזה, והן מן הסתם כולן רזות (?) מאוד (?)
ואז מיד אחר-כך היא לא רוצה לאכול - אותי זה קצת מחשיד...

(אמא לבנים בלבד. בחיים לא הייתי בחוג ספורטיבי. לקחת בעירבון מוגבל)

[תפילה_לאם]

והן מן הסתם כולן רזות (?) מאוד (?)
למען האמת, דווקא לא.
והבת שלי בהחלט רזה (וגם יפה וחמודה וחכמה, טפו עליה).
אבל ברור לי שהמבט שלי מהצד לא בהכרח חופף את התפיסה שלה, ויכול להיות שגם משהו בחוג תורם לעיוות, למשל, ילדה ספציפית שהגזרה שלה דקיקה ביותר.

[חני_בונה*]

דעתי היא שמדובר במיתוס שיש לו אינטרסנטים שמקדמים אותו ומרוויחים עליו כסף.
אופס עוד רגש אשמה שניתק לו .....

[תפילה_לאם]

עוד רגש אשמה שניתק לו
חני, הסבירי נא.

[חני_בונה*]

בחוגי ספורט השונים שהייתי בהם לאורך השנים תמיד הייתה המלצה לאכול אחרי הפעילות הגופנית.
לי זה לא עבד.
אמרתי לעצמי בפעם הבאה... וגם בפעם הבאה זה לא עבד (-:
טוב לשמוע שהדעות חלוקות שזו לא אמת מוחלטת.
כאילו שיש לי עד מקום לנשום אליו (איפה שקודם היה רגש אשמה)

[תפילה_לאם]

[גוגוס*]

טוב לשמוע שהדעות חלוקות שזו לא אמת מוחלטת.
מה שלא עובד לגוף שלך בבירור לא יכול להיות אמת מוחלטת.
העמדה הזו נובעת מסוגי ספורט מאוד מאומצים. אנשים שעוסקים בשרירנות או בריצות מרתון.
וגם אז, אם מאכילים את הגוף מייד, זה קשה. המערכת ערוכה להתמודד עם העומס הפיזי ולא עם אוכל. לשקם את אתגרי המאמץ.
זו חלק מהסיבה (שכדי לתחזק את המיתוס עצמו) מוכרים היום בכמויות משקאות חלבון באבקות. כי הגוף מעכל את זה יותר בקלות.
במקום להבין שזה פשוט לא מתאים, מצאו דרך עקיפה לדחוף את זה...

מדאיג אותי הוא העיסוק לאחרונה בנושא ה"אני צריכה לעשות דיאטה", שהוא כנראה איזה קשקוש אופנתי שהגיע מפי החברות. אני רוצה לוודא שהדילוג הזה על ארוחות אינו תוצר של המחשבה המופרכת הזאת!
בתור התחלה אני מציעה לרכך את המחשבות על הקונספט. סיכוי גבוה שהוא עומד ללוות אותך/ם עוד הרבה שנים. זה לא קשקוש אופנתי, זו הדיעה הרווחת בגיל הזה. כולם צריכות לעשות דיאטה כל הזמן.
ואלו לא רק החברות. הן מדקלמות מסרים מתוחכמים שמגיעים מכל מקום.
מה דעתך לשחרר את המושגים הקשים כמו "מדאיג" "לוודא" "מופרכת"?
ולהביט בכל זה בעין קצת יותר חומלת. ואולי לדבר על זה איתה מתוך חמלה והבנה שזה העולם שלה עכשיו ושבטח גם אותה זה מסחרר.

[תפילה_לאם]

ואולי לדבר על זה איתה מתוך חמלה והבנה שזה העולם שלה עכשיו ושבטח גם אותה זה מסחרר.
אנסה למצוא את שעת הכושר.

[דנד_י*]

גם לי עלה רעיון, אולי תנסי פעם אחת להגיע לשיעור עצמו, לספר לה שאולי את עוברת באזור ותשמחי להסתכל עליה שיעור אחד, ואז אולי תוכלי לשמוע/לראות/להבין על מה מדובר.
ואולי בדרך חזרה היא גם תיפתח.

[תפילה_לאם]

קשה. השיעור בין 18:15 ל-19:45!
אבל מעניין שכולכן חושבות בכיוון של שדר שמגיע מהחוג. בעיניי זאת רוח כללית שנושבת.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מעניין שכולכן חושבות בכיוון של שדר שמגיע מהחוג. בעיניי זאת רוח כללית שנושבת.
להתעמלות קרקע יש שם רע בקטע הזה (אם כי מניסיוני לא בהכרח בצדק) וגם קישרת להגעה מהחוג.
ואלו יכולות להיות שתי רוחות שנושבות לאותו כיוון...
איזה שעות מופרכות לחוג! היא נרדמת בקלות אחר כך? גם אם לא אכלה?
אולי היא יכולה לאכול משהו לפני החוג, במקום ארוחת ערב?
(טלי)

[תפילה_לאם]

להתעמלות קרקע יש שם רע בקטע הזה
חייבת לציין שמדובר בחוג, שפונה אל קהל יעד שהוא "כמונו", אם מתאים להגדיר זאת כך. כלומר, לא משפחות שדוחפות את הילדות למקצוענות, לאימונים תכופים, למשטר דיאטה. זה אמור להיות כיף של פעם בשבוע.

וגם קישרת להגעה מהחוג.
מעניין. התכוונתי לקשר כרונולגי.
ויכול להיות שהעדויות של גוגוס ושל חני על אי רצון לאכול אחרי התעמלות הן ההסבר. פשוט השלכתי מעצמי, שאין לי שום בעיה לאכול בכל עת ובכל שעה...
כי הערב חזרה מבני עקיבא לאחר שהספיקה לאכול קוטג' וגבינה צהובה לפני יציאתה, סיפרה שקישטו (ואכלו) שם פנקייקים קטנים (אחד לילדה?), ולשאלתי השיבה שעדיין רעבה, ולכן אכלה תפו"א בתנור.
עדיין משאירה עין פקוחה, בעיקר בקשר לאמירות ה"צריכה דיאטה".


איזה שעות מופרכות לחוג!
נכון, אבל לפני הקבוצה שלה יש קבוצות של צעירות יותר.

היא נרדמת בקלות אחר כך? גם אם לא אכלה?
לא נראה לי שונה מהרגיל. באופן כללי נוטה להתלונן על שעת השנה שקבעתי לה - 21:30. אנחנו בדיונים בנושא...

אולי היא יכולה לאכול משהו לפני החוג, במקום ארוחת ערב?
אם כן, אז רק משהו קטנטן, אני חושבת, כי אחרת יפריע לה במהלך ההתעמלות.

[תמרוש_רוש]

מה לעשות עם הגדולה שחוזרת בערב מחוג התעמלות קרקע ומצהירה שאינה רעבה, על אף שלא אכלה דבר מאז הצהריים?
זה אפשרי.
מכירה את התופעה הזאת, שאחרי פעילות גופנית מאמוצת אי אפשר לאכול, לפחות חצי שעה או שעה. אולי יותר.
הבחור שלי בדיוק ככה, לא יכול לאכול מיד אחרי שמגיע מהעבודה (רכיבה של 45 דקות על אופניים)
צריך לשבת, להתקרר, להתאפס, לעבוד ממצב "עבודה" למצב "אכילה"
גם אני הייתי ככה אחרי קראטה. מה שהיה די בעייתי, כי גם לאכול מיד לפני אימון לא היה לעניין, אז הייתי צריכה לזכור לאכול לפחות שעה לפני האימון, וגם למנן את הכמויות שלא יהיה כבד מדי (או שעתיים לפני ואז יכולתי לאכול מה שאני רוצה) או שכל הערב היה מתחרפש לי.

בעניין הילדים הבררנים, לא מיכרה את המרכז הנ"ל (נמצא בחלק אחר של אוסטרליה) אבל יש את שיטת SOS שאנשי מקצוע נשבעים בה. הנה:
http://www.sosapproach-conferences.com/
כעיקרון, היא טובה לטווח גדול של ילדים, מבררנים בינוניים ועד לילדים עם בעיות אכילה מאסיביות.
הקונספט הוא חשיפה הדרגתית (מאוד!) למזונות חדשים, דרך ארוחות טיפוליות.
בארוחות האלה מתקדמים מאוד מאוד בהדרגה, וכל הקטע הוא לשחק עם האוכל, לא לאכול אותו.
יש להם טבלה מאוד מעוררת השראה על כל השלבים שצריך לעבור עם מאכל חדש, לפני שאפשר לאכול אותו, שלבים שאצל אדם מבוגר אפשר לעבור אותם בשניות, ואצל ילד עם קשיי אכילה צריך לפעמים שבועות לכל שלב.
למשל:
להיות בבית אחד עם אוכל. להיות בחדר אחד אתו. לראות אותו. להריח אותו כשהוא על שולחן האוכל. להריח אותו כשהוא על הצלחת. לרחרח אותו מקרוב. לדעת בקצות האצבעות. למרוח על הגוף (מתחילים מכפות הידיים, ולאט לאט עולים לכיוון הראש). ללקק. לנגוס. להכניס לפה. לירוק מהפה (שלב חשוב מאוד!!)
ועוד.....

כדאי מאוד לקרוא מדף הבית את הקישור ל "10 המיתוסים (השגויים) הנפוצים באמריקה בנושאי אכילה"

[אמא_צעירה*]

_למשל:
להיות בבית אחד עם אוכל. להיות בחדר אחד אתו. לראות אותו. להריח אותו כשהוא על שולחן האוכל. להריח אותו כשהוא על הצלחת. לרחרח אותו מקרוב. לדעת בקצות האצבעות. למרוח על הגוף (מתחילים מכפות הידיים, ולאט לאט עולים לכיוון הראש). ללקק. לנגוס. להכניס לפה. לירוק מהפה (שלב חשוב מאוד!!)
ועוד....._

מדהים!! לא שכולנו עוברים את כל השלבים ( לירוק מהפה ) אבל ממש מעניין... תכלס הם פועלים כמו הכרות של פעוט עם אוכל חדש, מה שאומר שחייבים לתת לו לבצע את כל השלבים וכמה שפחות הפרעות D-:

[לב_שומע*]

עדיין משאירה עין פקוחה, בעיקר בקשר לאמירות ה"צריכה דיאטה".
סתם משפט קטן - אין לי כוח לנסח את עצמי
(והיום גם יש לי צידוקים, נכון???)
איכשהו מתחבר לי - אני לא חושבת שיש גורם אחד להפרעות אכילה, על סוגיהן ועל רמות החומרה שלהן על הרצף, אבל נדמה לי שכן יש קשר בחלק מהמצבים בין אנורקסיה נגיד ובין חוויה של חודרנות שחווה הילדה, כאילו נכנסים לה כל הזמן לטריטוריה שלה ברמות מאוד קשות.
אז לא, בטח שאת רחוקה משם כרחוק מזרח ממערב - ממש לא, אבל דווקא על רקע זה -
הייתי מנסה לעשות הפרדה בין שיחות על תפיסות עולם בענייני גוף, דימוי גוף, נשיות, הזנה, ובין סוג אחר לגמרי של דיבור מאוד מאוד קונקרטי סביב היומיום, כאשר רוצים להציע או לשים גבול וכו' בענייני אוכל.
לא לקשר.
שיחות בענייני תפיסת עולם על גוף בכלל ועליה עוד יותר (טפו!!) נשמעות לי הדבר הכי חכם בעולם, אבל במנותק מההקשר הספציפי. (נגיד: "תאכלי עכשיו, יש תפוחי אדמה חמים שיצאו מהתנור, איך זה שאת לא רעבה? את יודעת, לפעמים ילדות בגיל הזה חושבות ש... דעתי על דיאטה היא.. את יפה נורא, אל תעשי דיאטה!! " אלה משפטים שבקלות יכולים להיחוות, ככה בחוויה הפרטית שלי, על ידי מתבגרת כנכנסים לה. כאילו כל כובד משקלו של העולם עכשיו אצלה בצלחת שהיא לא אכלה. הרי היא לא תהיה אנורקטית בשנייה או תרד מאוד במשקל <יחי ההבדל> או לא תגדל דווקא מהארוחה הספציפית הזאת. אז בעיני - שיחות פלסף שמתעניינות בנורמות בחברת הבנות שבה היא נמצאת ומשתפות בנורמות שאת חווה בחברת נשים בוגרות, בשלות, שיחות בגובה העיניים - זה דבר אחד, וגבולות, תשומת לב וכו' בקונקרטי - לחוד. ככה בעיני).

והנה יצא לי ארוך ביותר ולא ממש קשור לדף!!

(מותר להתלונן, נכון? היום זה יום תלונות אצלי)

[אורי*]

זה מעניין מה שאת כותבת לב
שווה מחשבה (לא שאני שם, יש לנו זמן)

[אמא_צעירה*]

שווה מחשבה.
מאוד מאוד נכון!!!

[תפילה_לאם]

לראות אותו. להריח אותו כשהוא על שולחן האוכל.
אנחנו תקועים איפשהו בין השלבים האלה.
שתיים מבנותיי נגעלות עד עמקי נשמתן, כשאבא מבקש בליל שבת שתעברנה אליו את קערת הסלט.


בטח שאת רחוקה משם כרחוק מזרח ממערב.
נראה לי שלא עד כדי כך רחוקה.

ולא ממש קשור לדף!!
ברור שקשור.

בינתיים הפעלתי את צופרי ההרגעה.
אני בטוחה שעוד אשמע אמירות בעניין דיאטה, אבל כנראה שבאמת לא בגלל זה לא אכלה אלא יותר כי לא התחשק לה אחרי הספורט, כמו שהיו שהעידו כאן על עצמן, ופשוט לא הכרתי זאת מניסיוני.