לב שומע

[פלונית*]

בעקבות שאלתך בכיכר רציתי להציע לך להתייעץ לגבי מטפל עם עמי שמיר. הוא מטפל בכפר יהושע. מטפל באוסטיאופטיה ואני מניחה שידע להמליץ על מטפל באזור שציינת.

חוץ מזה זו הזדמנות חגיגית לומר לך שהכתיבה שלך והתהליכים שאת עוברת בעלי עצמה וערך ייחודי !

[פלונית*]

עמי גם עם רקע בשיטת אלכסנדר

[לב_שומע*]

תודה רבה רבה פלונית יקרה!
עושה טוב על הלב לשמוע (-:
מתייקת לי. תודה!!

[טלי_ב*]

יש לי המלצה על פסיכולוגית שיקומית שיש לה ניסיון ספציפי בעבודה עם כאב כרוני והיא אשה מופלאה באופן כללי, אבל לא בדיוק באזור שלך (מקבלת לדעתי בנתניה). אני לא בדיוק יודעת אם מה שהיא עושה זה פסיכותרפיה גופנית, אבל בדומה להמלצה למעלה, יש סיכוי טוב שהיא תדע להמליץ על אנשים בתחום.
קוראים לה page]תמר בן שלום internal[/po]

[לב_שומע*]

טלי, תודה רבה!!

[טלי_ב*]

@}

[קרן_שמש_צהובה*]

לב
קראתי באיחור קצת תא המילים השחות שהשארת אצלי בדף

בתחילה (משום מה) חשבתי שאת טוענת ש אני לא התכוונתי לכל הדברים הטובים שכתבתי עליך
ואז רק קלטתי שלא היית בטוחה ש את התכוונת

בכל מיקרה, עם הרבה כוונות טובות ובלעדיהן
שמחתי לקרוא את שכתבת,
ותודה גם לך על מי שאת ועל מה שאת משאירה פה בשבילנו

@}

[אנונימי]

דפים למעקב ב-מה חדש:
קור את
בעל שלא רוצה סקס
קרן שמש צהובה
האישה הרעה
מלכוד המתנות הגדול

[לב_שומע*]

זה הדף שלי בגירסה החדשה שלו - אחרי סדר וניקיון יסודי - בשיטת להוציא הכל החוצה ולשטוף היטב את הרצפה.
בתוך הקודם כבר הרגשתי כמו במחסן צפוף.
כשמצאתי את עצמי נהנית יותר להתיישב בסלון של אחרות ולספר על עצמי, הבנתי שאכן כן - האסימון שנפל מזמן צדק - זה הזמן דחוף לסדר. (-:
וכיווון שכרגע ריק לי פה מידי, כמו בבית חדש מידי כשעוברים דירה - מכירות את התחושה? כאילו הקירות עדיין לא ספגו אותי, ואני עדיין זרה בתוכם? - אז כנראה שאמשיך לבקר אצלכן. (-:

[לב_שומע*]

אמא ליוש מתבגר אהוב, וכל השאר - לאט.. <ללא פרטים מזהים (-:>

[אישה_במסע*]

@}

[לב_שומע*]

דיברתי אתמול עם מטפלת שנשמעה לי בדיוק בשבילי. יש!!!

[לב_שומע*]

הסברים - אחר כך.

[שקופה_א*]

מאחלת לך התאמה מדויקת וכל הטוב שאפשר!

[תפילה_לאם*]

יש!!!

[לב_שומע*]

[-: תודה!

[אישה_במסע*]

מאחלת לך התאמה מדויקת וכל הטוב שאפשר!

[לב_שומע*]

תודה רבה אמן!
זה מאוד מיוחד שיוצא לי "זה בדיוק בשבילי".
לרוב החוויה שלי מול תחילת טיפול היא של מאבק עם התבנית, רק בשל היותה קיימת..

[לב_שומע*]

משתפת - כשנתקלתי במונח פסיכותרפיה גופנית, דרך איזו הפנייה בבאופן - אלא מה - משהו תפס אותי. והלכתי לקרוא על זה. התחושה הראשונית שלי היתה של בית. כאילו הגוף שלי הגיע הביתה.
זה מאוד מיוחד לי.
לרוב אני בוחרת על פי האדם ולא על פי הגישה. אם כי הניסיון לימד אותי שלפעמים שווה לנסות גם הפוך.. מגיעים למקומות מעניינים. כדברי ד"ר סוס.

[טלי_ב*]

התחושה הראשונית שלי היתה של בית. כאילו הגוף שלי הגיע הביתה.
איזה יופי @} שמחה מאו בשבילך.

[קרן_שמש_צהובה*]

רק רוצה להגיד שהמילים שלך מאוד נגעו בי
כתבתי הרבה מלל בתגובה אבל לא בטוחה שאמרתי את המילה הפשוטה הזו
תודה @}

[אישה_במסע*]

לב, ראיתי את הקישור ששמת בדף הבית שלי. הוא נראה מעניין מאוד ומיד פתחתי אותו והתכוונתי לקרוא אותו ולכתוב עליו אחרי שאקרא. זה עדיין לא קרה בינתייים... אז החלטתי שראוי להגיב עכשיו ולא להמשיך לחכות.

תודה רבה על הקישור. אם תרצי, אכתוב מה דעתי עליו כשאגיע לקרוא אותו.

[לב_שומע*]

עזרה
כשאני מבקשת עזרה מאנשים, הם שואלים אותי מה אני צריכה. אני מרגישה שהם שמחים כמה שאני יותר מדייקת מה בדיוק אני צריכה. ככה הם יכולים או להגיד לי כן בקלות, או להציע משהו אחר, או להצטער שהם לא יכולים לעזור.

כשאני מבקשת עזרה מאבא שלי, דבר שכמעט ולא קורה אף פעם, אולי אחת לשנתיים, נגיד, דבר ראשון הוא אומר לי מה הוא צריך: "אבל אני צריך את מספר הגלגלים". (ביקשתי עזרה בהחלפת צמיגים). "תתקשרי אליו (לפנצ'רייה הקרובה ותבררי כמה זה עולה" (לא משנה שהבהרתי שלא משנה לי כמה עולה. צריכה להחליף צמיגים וזהו. הפער האפשרי במחיר בין מקומות שונים לא שווה לי את המאמץ). הוא צריך לבוא מוקדם בבוקר כדי להגיע למקום אחר. (הוא יצא לפני זמן מה לפנסיה, ואף פעם אני לא זוכרת אותו כל כך שמח ורגוע, ובטח שיש לו עוד דברים לעשות בחיים, אבל זה יותר עניין עקרוני, שאני צריכה להתאים את עצמי אליו.)

אני צריכה עכשיו עזרה עם הרכב.
ובאמת שלא ראיתי ממי עוד אני יכולה לבקש. בקהילה יהיה מאוד קשה לבקש ולקבל את העזרה הספציפית הזו.
ניסיתי לבד כי שיערתי את מחיר העזרה.
זה נגמר בכאב שעוד לא יצאתי ממנו למרות כל העזרה וההתחשבות של בעל המוסך.
טסט לרכב בטווח של החודשיים הקרובים זה דבר שבאמת שאי אפשר שלא לעשות.
ואני לא אוכל לעשות בלי להגיע לכאב.
וכנראה שעדיף להחליף צמיגים קודם.
והתארגנתי על הכל בזמן וביקשתי ממנו חודשיים מראש כדי שלא יהיה בלחץ.

התגובות המוכרות: המון שמחה שהתקשרתי, חום, אנחה וקרכץ על הבקשה שלי, שנבחרה בקפידה מתוך מחשבה שזה משהו שבטווח היכולת שלו, הצורך הגדול שלי ומשהו תחום ומוגדר שלא אמור יותר מידי להתערבב.

הפתעתי את עצמי כמה שאני יותר שמה גבולות והוא מגיב בהתאם.
וגם כמה שאני יותר נפגעת. עדיין נפגעת.

יש לי שני הורים עם המון חום בלב שמציעים שוב ושוב ושוב ושוב עזרה.
ובאמת שרוצים לעזור.
ועזרו בעבר הקרוב בהרבה מאוד כסף בקניית דירה וגם בפרקטיקה של זה.
אבל..
העזרה שלהם לא טובה לי.
בטח שלא כאשר אני חלשה ופגיעה.
אבא שלי מבין מצויין היום שאם אני אומרת שאני לא אבוא אליהם בשביל שהוא ייקח את האוטו אלא השאלה היא האם הוא מוכן או לא מוכן לבוא אלי (מרחק 20 דק' נסיעה, זה טרחה אבל לא המון, בשביל ביקור סתם הוא היה "מת" לנסוע את המרחק הזה, זה הכפתור שאין לו של הענקה ממקום מפרגן כזה בכייף. הוא יודע לעשות את הדברים רק בדרך שלו והיא מאוד מסויימת. כשהייתי צעירה, המון היה קורה שהייתי שם עם יוש שלי. אמא גרושה טרייה. והוא היה מודיע לי שכבר חייבים לבדוק לחץ אוויר בגלגלים. (לא יודעת לבד. ניסיתי ללמוד ולא הולך). אני צריכה לבוא איתו עכשיו לדלק והוא יבדוק לי. אני גמורה. מתה. אולי תיקח את האוטו שלי ותבדוק לבד? הרי אני סטטיסטית שם. עשינו זאת כבר מיליון פעמים. מותשות של אמא לילד קטן עובדת וכל השאר בסוף יום. לא. אין מצב מבחינתו. אין מצב שהוא יבדוק לי אוויר בגלגלים כשאני לא שם. ואין לזה שום סיבה הגיונית. אפילו אין שם את הסבטקסט של תזיזי ת'תחת אם אני מתאמץ בשבילך. זה פשוט הסלעיות חסרת הצורך בהנמקה המוכרת לי.

ואיחסה לי בנשמה כי עכשיו אני גם התערבבתי איתו עם כל ענייני הצמיגים וגם מרגישה לא טוב. ואילו הייתי מנסה לבד זה היה נגמר בלהרגיש פיזית חרא.
וסיכמתי עם עצמי שבשלב הנוכחי יותר חשוב לשמור על הגוף מהנפש. אבל זה לא עובד. היא מסכימה לקבל פחות הזנה כדי לשמור על הגוף אבל לא לקבל איחסה.

והכי: יש לי שני הורים. חיים. רוצים לתת.
תקופה ארוכה העדפתי לדמיין את עצמי בחלל גדול של אין הורים ולקבל הזנה מהעולם.
כבר תקופה ארוכה שזה לא עובד כי הם כן חיים וקיימים והם לא רק סובלים מאלימות נפשית, הם עוד הרבה דברים אחרים נוספים.

אבל אין לי שום מושג מה לעשות איתם, חוץ מאשר לשים על המדף ולהסתכל.
ואולי זה דווקא רעיון מצויין!
מהמקרים הנדירים שציור לשוני מקדים את המחשבות. (-:
שני הורים יקרים מונחים על המדף.
ואפשר להסתכל.
וכמו הנרות, עדיף ממש לזכור ולהרגיש שזה בלי רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.
ולא, אין לי ממי לבקש עזרה.
מול העולם אני עומדת לבדי עם מלוא ההצדקה לבקש מאחרים כי אין לי ממי.

יש לי שני הורים חיים ואוהבים והם לגמרי לראותם בלבד.
ועל המדף, אפשר גם לכבד ולייקר את הנקודה שהם בתוכי (הרי בכל זאת משהו בי יצא משם, רוצה או לא, ויש מה, בהחלט, לייקר)
ולא, לא, לא, לא, לא!!!!!!!!!!!
לא להשתמש בהם.
לראותם בלבד, ועדיף ביום טוב. (-: כשאני אסופה רגשית.
ואם אין כזה, אז זה יחכה. (-:
אין לי יותר מהכוחות שבורא עולם נתן לי ברגע נתון. לא בלי להכאיב לעצמי.
ואם זה מה שיש אז זה מה.. שיש. (-:
ואז מה אם ביטלתי היום טיפול.
הראשון של פסיכותרפיה גופנית.

[לב_שומע*]

אנחה וקרכץ על הבקשה שלי - זה אחרי השאלה המקדימה האם אפשר לבקש ממנו משהו (שאלה שאני מתכוונת אליה, אפשר להגיד לי לא) והתשובה הלקונית תגידי מה את צריכה. יעני, תבטאי את עצמך, נשקול נדון. ואחרי ההבהרה שלי - רק אם מתאים לך אם לא אז לא.
אבל כן הייתי במקום של צורך.
לו יכולתי להיות במקום יותר אסוף שיודע שישנם גם פתרונות אחרים זה היה אחרת. אבל לו היה לי רעיון אחר לכיוון שיכול לעבוד באמת שהייתי מדלגת על לבקש ממנו מכל הסיבות האמורות.
רוצה לומר, כשאני במצב של אי תלות מוחלטת ומאוד אסופה רגשית שזה גם תלוי בלהרגיש יחסית טוב פיזית באמת שאפשר לעתים לגלות שניתן לפעמים להפיק ממנו צלילים קצת אחרים.

אבל זה דורש כל כך הרבה, שלרוב אני מוותרת. אם כבר אני מרגישה יותר טוב, אז יש לי המון דברים אחרים לעשות.
ואם אני לא במיטבי לעכשיו, אז באמת שעדיף לדלג על הקטע הזה.

בקיצור - על המדף. לראותם בלבד.
והטסט יעבור כך או אחרת עוד חודשיים.
והלוואי שלא בדיוק מחר יעברו שם השכנים ויראו את אבא שלי מנקה לי את האוטו. (לא בא לו לקחת למכון שטיפה. וחלק מהעזרה שביקשתי - לאחרונה אני מרגישה כבר לא מספיק בטוחה לנהוג ברכב בגלל שהשמשות של החלונות האחוריים כל כך מלאות אבק).
בבקשה.
וחודשיים זה המון זמן להתבחבש איתו.

מה שכן, הוא קצר.
אם כבר הוא החליט לעזור לי הוא מעדיף לעשות את זה בטווח של יומיים ולא להתבחבש עם משימה שהיא אני תקועה לו ביומן. (-:
זה בהחלט יותר קל בהשוואה ל.. אמא שלי. (-:

[פלונית*]

שאלתי את גיסתי לגבי מדרסים. היא המליצה על אישור בחיפה והקריות. אדם בשם ישראל מתניד בין הסניפים.
אמרה שיש לה ניסיון טוב והיא בהחלט מרוצה. אמרה גם ששמעה טובות על מכון מור ואז אם את בכללית מושלם יש השתתפות יפה.

אני יודעת שיש אביגדור במקומות נוספים אבל אין לי המלצה ספציפית.

[לב_שומע*]

תודה רבה!!!

[לב_שומע*]

תודה, פלונית.
מכון מור יכול להיות רלבנטי.

[טלי_ב*]

יקרה, מבינה אותך מאוד
ויש משהו מאוד... מתסכל? לא יודעת אם זה תיאור מדויק - בסיטואציה הזו שבה יש לך הורים שרוצים לעזור ויש לך צורך להיעזר, ועדיין זה לא עובד.

[טלי_ב*]

אני חייבת לומר שקראתי שוב, ואני פשוט מזדהה מאוד.
אני מוצאת את עצמי מתלבטת לא מעט בעניין הזה. ועצם ההתלבטות היא גם נטל, ובכל זאת אני לא יכולה לעשות כאילו אין לי בחירה איפה שיש לי.

[לב_שומע*]

ההדהוד שלך יקר ללבי. וגם ההזדהות. (-:
מאמצת חלקית את המשפט שלך - (-: - לא יכולה לעשות כאילו אין לי בחירה איפה שיש לי - הוא משקף בדיוק את מה שאני מרגישה, למעט העובדה שאני לגמרי מתעקשת כשבא לי על הפריבילגיה של לעשות כאילו אין לי. (-:
ואת עוזרת לי לחדד את הנקודה - כיוון שמאוד קשה לי כרגע למיין ולסווג מה מתוך כל זה הוא זנבות של אלימות נפשית שבבירור היתה שם, ועברה אדפטציה, ומה מכל זה הוא בגדר מועקה משותפת להרבה בנות להורים. ואיפה שישנה אלימות בעיני באמת אין מקום לקבל עזרה. כי כל מה שמחזק את התלות רק יתקע אותך יותר בהמשך. אבל אני לא בטוחה בכלל שמתאים לי עדיין שהסיפור הבסיסי שלי על הורי יהיה אלימות. מרגיש לי יותר נכון נרטיב בסיסי אחר שעל גביו באו כל הדברים האחרים. אז זה.. מסובך. וכיוון שמי שמנהל את העולם (כרגע, בינתיים.. אין לי חשק כרגע לניסוחים אחרים) לא נתן לי כרגע כוחות פיזיים לטפל בלהתיר את הפלונטר הזה, הרייני משאירה אותו בפלונטריותו.
ונעה במרווחים כמיטב יכולתי המוגבלת. (-:
עזרת לי להגדיר את זה. (-:

[טלי_ב*]

מאוד קשה לי כרגע למיין ולסווג מה מתוך כל זה הוא זנבות של אלימות נפשית שבבירור היתה שם, ועברה אדפטציה, ומה מכל זה הוא בגדר מועקה משותפת להרבה בנות להורים. ואיפה שישנה אלימות בעיני באמת אין מקום לקבל עזרה. כי כל מה שמחזק את התלות רק יתקע אותך יותר בהמשך.
<אנחה>
אני לא יודעת אם המחיר הנפשי שאת מרגישה הוא אותו מחיר שאני מרגישה. אני כן יודעת שהמחיר קיים.


_כיוון שמי שמנהל את העולם (כרגע, בינתיים.. אין לי חשק כרגע לניסוחים אחרים) לא נתן לי כרגע כוחות פיזיים לטפל בלהתיר את הפלונטר הזה, הרייני משאירה אותו בפלונטריותו.
ונעה במרווחים כמיטב יכולתי המוגבלת._
אני מאוד אוהבת את הדרך שבה את מתארת את זה.
ואני חושבת שלפעמים רק להסתכל ולזהות - הנה פלונטר - ולכבד את קיומו בלי להתיר כלום, כבר מרווח אותו קצת.

[לב_שומע*]

לגמרי.

[שקופה_א*]

_וכיוון שמי שמנהל את העולם (כרגע, בינתיים.. אין לי חשק כרגע לניסוחים אחרים) לא נתן לי כרגע כוחות פיזיים לטפל בלהתיר את הפלונטר הזה, הרייני משאירה אותו בפלונטריותו.
ונעה במרווחים כמיטב יכולתי המוגבלת._
אהבתי מאד

[אישה_במסע*]

_כיוון שמי שמנהל את העולם (כרגע, בינתיים.. אין לי חשק כרגע לניסוחים אחרים) לא נתן לי כרגע כוחות פיזיים לטפל בלהתיר את הפלונטר הזה, הרייני משאירה אותו בפלונטריותו.
ונעה במרווחים כמיטב יכולתי המוגבלת._
לי זה נשמע כמו קבלה של העולם כמו שהוא (במקום להתווכח איתו ולהגיד "זה לא אמור להיות ככה! זה לא הוגן! ולכן אני אעמיד פנים שזה כמו שלדעתי זה אמור להיות וכל פעם אפול לאותו הבור ויקח לי נצח לצאת ממנו"). וקבלה היא דבר נפלא. וגם ענווה. במובן הכי טוב של המילה (לי נראה שהשניים קשורים זה לזה. קבלה של העולם כמו שהוא, וענווה. אולי אם אני אפתח יותר ענווה זה יעזור לי לקבל את העולם כמו שהוא?).

[לב_שומע*]

(-:

[לב_שומע*]

הזוי.
אבא שלי יושב לי עכשיו בווריד ש.. הוא רוצה לדעת האם זה בסדר מבחינתי שהוא ילך למזכירות במקום העבודה שלי ויבקש שם יומן שאני אמורה לקבל בשביל עצמו.

זה עובד ככה: ביום שהוא חזר עם הרכב שלי אחרי החלפת צמיגים, היו לו ביד קבלה עם הסברים על האחריות ועוד משהו ויומן. זה היה הכל ביחד מן כזה. איכשהו אצלו גם החלפת צמיגים הופכת להיות משהו כבר ראש שצריך להתעקש שיהיה כתוב על הקבלה שיש אחריות וכל מיני הסברים. הכל כבד. הכל כבד משקל. הכל מלחיץ.

הוא סיפר לי שהיומן - היה מונח על השולחן והמזכירה ראתה אותו מסתכל על זה אז היא שאלה אם הוא רוצה והוא רצה.
באמת שאני לא יודעת איך אבל הוא הציג את זה בדרך שלא היה ברור האם הוא חושב שהיומן שלו או שלי. אם הייתי חושבת שמבחינתו היומן הוא שלו בזה היה מסתיים הסיפור מבחינתי. איכשהו היה נדמה לי כאילו הוא שואל אותי משהו אז אמרתי שכן מעולה בדיוק הייתי צריכה. סבבה. והוספתי שכל שנה הייתי לוקחת יומן מהמזכירות במקום העבודה שלי, יומן שמגיע לי לקבל. והשנה לא הייתי בטוחה בכלל שאצליח פיזית להגיע לשם מבחינת ההליכה והסתובבויות בתוך הבניין.

זה הדליק אותו - אם אני מבינה נכון, אז לא היה איכפת לו שהיומן יהיה שלי אם זה עוזר לי. אבל הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שמגיע לי יומן ואני לא אקבל אותו ואז הוא יצטרך לקנות לעצמו יומן בגלל זה. אני בכלל לא קלטתי את כל המורכבות הזו באותו רגע וגם באמת שהיומן הזה סגר לי פינה. הרגשתי רע מאוד ולא היה לי מושג איך אני שורדת את השבוע. הוא ניסה להבין אם אלך לקחת או לא את היומן שמגיע לי ובסוף סיכם שהוא ישאיר לי את היומן של המוסך.

באמת שנתתי לו את האופציה לקחת את זה לעצמו.
ההסבר שלו היה - אבל אם את לא לוקחת את היומן שמגיע לך, ואני משאיר את זה אצלך, אז אני אהיה צריך לקנות לעצמי יומן.
זה היה כבד ראש מאוד כזה, הלקנות לעצמו יומן. משהו כבד.
נו אז תיקח את זה.
לא אם אני רוצה הוא ישאיר לי רק חבל ש..
מן הון להון, היומן של המוסך נשאר אצלי ובאמת שלא הבנתי עד הסוף את השפה שבה הוא תיקשר איתי.
ואם להיות כנה עד כאב וסחיטה עצמית אז גם הייתי חלשה מידי פיזית כדי להתעקש לברר עד הסוף.
ואם לא הייתי חלשה וכן מבררת, לא בטוח שזה היה עוזר.

[לב_שומע*]

אז היום הוא התקשר אלי. בזמן שלא יכולתי לענות. אז לא עניתי. אוקיי.
אחר כך הוא שלח לי הודעה שהוא ניסה אתמול להתקשר אלי מספר פעמים ולא שמעתי אותו. ועכשיו אני לא זמינה.
באמת יש לי תקלה בקו הטלפון ובאמת לא הצלחתי אתמול לענות לשיחה. והייתי בטוחה שלחוץ לו כי הוא רוצה לתאם איתי מתי הוא ייקח לי את הרכב לטסט בימים הקרובים. ולחוץ לו לתאם. אוקיי.
אז עניתי שאני לא יכולה עכשיו ואחזור אחר כך כי זה היה המצב.
חזרתי הביתה מתה. ממאמץ שהיה שם. וכשהייתי מספיק מאופסת, אחרי שאכלתי משהו, התקשרתי אליו.
בידיעה שאם הוא רוצה לתאם איתי הוא לחוץ ועדיף לגמור עם זה מהר ולא לשמוע כמה הרבה הוא חיפש אותי.

[תפילה_לאם*]

יאללה, לבוש,
שהוא ילך למזכירות במקום העבודה שלי ויבקש שם יומן שאני אמורה לקבל בשביל עצמו.
אם הוא מוכן ללכת - שילך.
או שאת חושבת שאחר כך תשמעי על זה סיפורים עד הונולולו?

[לב_שומע*]

הופתעתי.
הוא היה נורא נחמד והתחיל לקשקש אי.י על דא ועל הא. לא אופייני. שהוא לא ממוקד במשהו ספציפי.
ואז הוא שואל אותי האם זה בסדר מבחינתי שהוא ילך למקום העבודה שלי לקחת את היומן שמגיע לי לקבל.
עניתי לו מייד - ממש לא מתאים לי.
אפילו בקול עם שמץ גסות יחסית לעדינות הרגילה שלי.
הוא המשיך לקשקש על נושאים אחרים ואני שבאמת שלא הרגשתי טוב התנצלתי שאני מקצרת כי לא במיטבי וסיימתי.

עכשיו, אני מקבלת ממנו מייל שבו כתוב שאולי לא הבנתי אותו - שהוא רצה לקחת את היומן מהעבודה שלי בשביל עצמו כי היומן של המוסך אצלי.
ועל הדרך הוא רוצה לדעת איםה אני בראש השנה..

הזוי, הזוי, הזוי..
הזוי!!!!!!!

שבא לי לצרוח.
וזה אבא שלי שרק מחכה להזדמנות לעזור וצר לו שאני לא מאפשרת.
הזוי!!!!!!

עניתי לו את התשובה הראשונה שעלתה בדעתי אחרי בחינה מדוקדקת שלה -
שהבנתי אותו בדיוק.
שהוא יכול לקחת את היומן של המוסך ואני אמצא פתרון אחר. או להשאיר לי אותו ולמצוא או לקנות לעצמו אחר. ושיגיד לי בבקשה כדי שאדע מה שלי ומה שלו.

יכולים היו להיות מיליוני נוסחים ודקויות ניסוח למה שרציתי להגיד לו.
אבל זה מה שהכי רציתי להגיד לו. בעצם.

מעניין מה יהיה עכשיו.
מתאים לו להיפגע.
אבל אני אפילו לא הרגשתי נפגעת מרוב שאני מכירה את הלך המחשבה שלו (האמת, יותר אופייני לאמא שלי, אבל הם חיים יחד כבר הרבה שנים) ומרוב שזה עשה לי.. ג'יפה. ומרוב שזה הזוי. ומרוב.. מרוב.

הבנאדם אשכרה לא מבין בעיני איפה הוא נגמר ואני מתחילה ולהיפך. אוטונומיה.
עוד כמה דברים.
ואם בשביל זה הוא התקשר אתמול את כל השיחות שלא הצלחתי לענות להן אז באמת שאין לי מה להגיד.

ברגעים שכאלה בא לי איזו יונת שרון צמודה. (-: שחושבת קצר, אומרת קצר ואומרת פשוט. (-:
אבל האמת היא, שאני יכולה להיות רק אני כנראה. (-: והמבחוץ פנימה פחות עובד לי בעיקר כשאני לא מרגישה טוב ולא בקטע של לגייס כוחות.

[לב_שומע*]

ואת כל ההרבה מלים האלה כתבתי בגלל יומן של מוסך. (-:

[שקופה_א*]

מרגישים את הכובד של היומן והעזרה,
כמה אלפי טונות...

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הזוי, הזוי, וגם מוכר.
העיקר שאת רואה כמה זה הזוי, ונשמע לי שגם תיקשרת מאוד ברור.
רק שזה נשמע זולל אנרגיה מיותרת.
תרגישי טוב!

[לב_שומע*]

כן.. תודה!! (-:

[לב_שומע*]

תודה גם לך שקופה

[טלי_ב*]

לגמרי הזוי, הזוי, וגם מוכר


אני בכלל לא קלטתי את כל המורכבות הזו באותו רגע
באמת שלא הבנתי עד הסוף את השפה שבה הוא תיקשר איתי.
לדעתי זה סימן נפלא לכך שאת בתוך הראש שלך ולא שוקעת לתוך הראש שלו.
אצלך האירוע נשאר בפרופורציה הנורמלית שלו ובאמת לא הייתה שום סיבה שתייחסי ליומן כזו מורכבות.

[לב_שומע*]

איזה כייף שמבינים אותי!!!

כן זה לגמרי סימן וכייף שקראת אותו בין השורות (-:

[טלי_ב*]

_מעניין מה יהיה עכשיו.
מתאים לו להיפגע._
ועל זה... לפעמים אני פשוט אומרת לעצמי - גם אם הוא ייפגע, זה יעבור לו. הרי גם אני לא פעם נפגעת ואז עוברת הלאה. זה קורה, במערכות יחסים מורכבות כאלה.
כמובן שאם הוא ירצה לפתוח את הנושא ולדבר עליו, הוא יכול לעשות את זה לבד (אם כי אצלי אני יודעת שאין באמת שום סיכוי בעולם שדבר כזה יקרה).

[טלי_ב*]

כן זה לגמרי סימן וכייף שקראת אותו בין השורות
(-:

[לב_שומע*]

טלי סליחה על החפירות - רק אם מתאים, כלומר רק אם בא לך לענות לי:
מה, גם אצלך?
כאילו לא יומן, אבל בני דודים מאותה משפחה?

אני שואלת כי אני כל הזמן מנסה למיין בין ההזוי אך קורה לרבים וטובים ובין ההזוי וממש לא קורה לכולם, למרות שלהרבה יותר משהאנושות היתה רוצה להאמין.

איכשהו, המיון הזה חשוב לי. ברמה כזו או אחרת.

לפעמים יש פרט שנראה במבט ראשון שייך לקטיגוריה הראשונה אבל הוא לא. כי זה לא רק מה קרה, אלא גם מה קורה כאשר שמים גבול, איזה זנבות יש לזה, עוד הרבה הרבה.

אבל פה זה נדמה לי משהו שעומד בפני עצמו, לא איזה אירוע מרובה זנבות וסליל חוטים לא גמורים שכזה.

[לב_שומע*]

סליחה על השפה והישירות - ישבתי כל הבוקר על משהו שדורש רמות חשיבה גבוהות ברצף עד שהרגשתי שעולה לי עשן לבן מהמוח.. (:

[לב_שומע*]

גם אם הוא ייפגע, זה יעבור לו
זה קורה במערכות יחסים מורכבות כאלה
הרי גם אני לא פעם נפגעת ואז עוברת הלאה

מאמצת!!

[טלי_ב*]

מה, גם אצלך?
אני חוששת לעשות את ההבחנה הזו, כי כמו שכתבת, יש הרבה דקויות בעניינים האלה ויש גם עניין של תדירות ובטח עוד כל מיני פרמטרים.
אבל בגדול, מה שאת מתארת הוא לא בגדר ה-לא יכול היה לקרות אצלי בשום אופן.
גם מבחינת המורכבות הרגשית שקיימת לפעמים לגבי דברים מאוד פשוטים ומתנגשת עם הרצון לעזור ואולי גם מבחינת חוסר הפנמה של הנפרדות שלנו בנקודות מסוימות (שיכולה לבוא לצד ניתוק מוחלט בנקודות אחרות).
דוגמה טריה - יש ל ולבן הזוג די הרבה ציוד לתינוקות שמאוחסן אצל ההורים שלי (חלקו באמת שלנו וחלקו כל מיני דברים שההורים שלי החליטו לשמור עבורנו למרות שלא ביקשנו וגם בדיעבד הבהרנו שמיותר לשמור), לצד כמות ענקית של חפצים שמאוחסנים שם. יש הרבה מקום ויש להם נטיה לאגור.
בסופש האחרון הגענו לשם והתחלנו לחפש ולמיין את הדברים שנרצה להשתמש בהם לקראת הלידה. כל הלפני-תוך כדי-אחרי היה מלווה ברטינות של אבא שלי על כך ששמורים אצלם יותר מדי דברים, ושהוא היה רוצה לנקות את האזור הזה ולהשתמש בו בצורה אחרת (שזה משהו שהוא עליו מאז שהייתי נערה ועוד גרתי בבית).
בשלב מסוים הרטינות האלה התחילו להעיק, ואמרתי לו בצורה הכי ברורה שאם הוא רוצה לפנות את האזור, אנחנו ניקח מיידית את מה שאנחנו צריכים לעכשיו ונבדוק מה אנחנו יכולים לקחת שלא צריכים לעכשיו ולאחסן במקום אחר, ואת כל השאר אפשר מבחינתי לזרוק או לתרום. גם הצענו לעזור בפינוי כל הדברים האחרים שלא קשורים אלינו בכלל. כמובן שהתשובה היתה לא, לא, מה פתאום, לא התכוונתי לזה, אתם תמיד יכולים להשאיר פה וכו'. כמה דקות אחר כך - שוב אותן הערות ורטינות.
עם ובלי קשר לכל התלונות גם עשיתי מיון של דברים שהיה לי ברור שאף אחד לא יצטרך אף פעם (כלומר, לא רק שאנחנו לא מעוניינים בהם, אלא שגם לא יהיו שימושיים לאף אחד מהאחים שלי בעתיד) והכנתי ערימה די גדולה של דברים שאפשר לזרוק לפח.
וכמובן שמייד כשהוא ראה את הערימה והבין שכל הדברים האלה מיועדים לפח, הוא עבר עליה בקפידה ושאל אותי כמעט על כל פריט למה לזרוק-זה עדיין טוב-אולי מישהו ירצה-אפשר ליתר ביטחון לשמור...
בהתחלה הסברתי למה לזרוק, ואז קלטתי את האבסורד בסיטואציה והודעתי לו שלדעתי ומהניסיון שלי אפשר לזרוק את כל הערימה, אבל זה הבית שלו ואם מתחשק לו לשמור דברים באיחסון אצלו אז בבקשה. רק שיהיה ברור שאלו דברים ש אני לא רוצה לשמור.
כל זה בא על רקע התנהלות מוזרה גם בשיגרה בעניין הזה - כל פעם שאנחנו מביאים משהו לאחסן, הוא קצת רוטן על זה, ומצד שני הוא מוסיף כל הזמן דברים בעצמו (דברים שמיועדים אלינו, גם כשאנחנו מודיעים שלעולם לא נשתמש בהם, כמו כסאות בטיחות ישנים שלמישהו היה למסור, אבל תוקף השימוש בהם עבר כבר לפני שנים וממילא הרי יש לנו את שלנו).
עכשיו כשאני כותבת זה נשמע לי קטנוני מצידי, אבל באמת שזה מלווה בטונים והבעות פנים של איזה רגש נורא חזק, משהו שפשוט לא תואם את הסיטואציה.

גם לגבי העבודה, לא מעט פעמים אבא שלי זרק הערות על כך שידבר עם הבוס שלי על דבר כזה או אחר. אני תמיד התייחסתי לזה כאל בדיחה, אבל למעשה לא ברור לי שהכוונה שלו הייתה להתבדח. זה גבולי כזה. אבל מצד שני כשאני צוחקת מההצעה הוא לא נלחם בזה. כמובן שהיו גם פעמים שבהן הסברתי ברצינות כמה שזה לא מתאים, אבל אני חושבת שהוא באמת ובתמים שוכח מפעם לפעם. זה כאילו שיש שם איזה תכנות קבוע שקשה מאוד מאוד להכניס בו שינויים. לא כי יש התנגדות, אלא כי זה פשוט משהו סטטי (יצא מובן?).

אז זהו, שמחתי על ההזדמנות להוציא את זה מהמערכת (-: על עצמי אני חושבת שזה כן מסוג הדברים שהם הזוי אך קורה לרבים וטובים , אבל קשה לי לזהות את זה על חוויה של מישהו אחר.
מה גם שיש חשיבות למכלול ולא רק לכל אירוע בפני עצמו. מצד שני לפעמים רובד אחד של היחסים יכול להיות ממש לא קורה לכולם ורובד אחר מהסוג שכן קורה.

[לב_שומע*]

יו תודה (-: אני מבינה לגמרי את כל מה שאת אומרת.
גם לגבי הקושי או חוסר הרצון לדעת בשבילי את מה שאת יודעת בשבילך.
בדיוק מהסיבות שכתבת.
ותודה על הסיפור. כן אני מבינה בדיוק. ולגמרי. (-: זה היה מוציא אותי מדעתי.
ועם זאת כשזה אצל מישהי אחרת וזה כשלעצמו זה היה נכנס אצלי למגירת ההזוי אבל יכול לקרות לרבים וטובים. ובהקשר אחר זה היה יכול להתפרש אצלי לגמרי אחרת.

והנה באו לי המלים ועזרת לי לגמרי לעשות סדר בראש: אצלי זה שייך למגירת הבהתהוות.
פתחתי אותה עכשיו, היא פתוחה כבר ממזמן, אני אגדיר אותה. ואני תוהה איך אני תולה לעצמי פתק דמיוני שיזכיר לי אותה בלי שהוא יעצבן אותי כי להפוך משהו לכותרת מוקדם מידי יש בזה אלמנט מרדד. אבל גם אלמנט מארגן, כשמחפשים תשובות.

[לב_שומע*]

הסבר: פעם סיפור כזה או אחד אחר דומה לו ביחס אלי היה מסווג אצלי וכנראה שבצדק למגירת הספיחים לאלימות נפשית.
למה? כי זה לא הדבר עצמו אלא עוצמת הסנקציה הרגשית שהייתי מקבלת אילו הייתי מתנגדת או שמה גבול. ועוצמת הקושי שלי להיישיר מבט ולהגיד את מה שיש לי להגיד, שהיתה חריגה בכל קנה מידה שאני מכירה, ולקח לי הרבה זמן ואישורים מבחוץ להבין שהיא לא נובעת מהאישיות הפריכה שלי אלא מאוסף של התניות חזקות מאוד. בעבר וגם בהווה.

והיום?
קיבלתי אתמול תגובה מאבא שלי - במייל - לב שומע, שלך, אני אסתדר אבא. (שלך - היומן). נורמלי, לא? כאילו היה הזוי, עכשיו שפוי, זה כשלעצמו ממש לא אלימות בעיני גם אם בהחלט יש פה טשטוש של ההפרדה בין קיומי לקיומו שהיא בהחלט כן אחד המאפיינים של אלימות נפשית.
אבל אני שיא הלא רצה עם זה הלאה.

עכשיו, אז מה זה היה?
אני מרגישה שהגענו בדיוק לאזור הלא ידוע. והוא לא ידוע לא רק כי הוא לא ידוע, אלא כי הוא באמת בהתהוות. כמו פלסטלינה שיכולה לקבל צורה. בעבר היה משהו סטבילי שהיה צורך בכלי עבודה כבדים כדי להזיז אותו בשביל לעשות לי מקום. עכשיו יש משהו שהוא סטבילי ביסודו אבל כן מגיב לתזוזות שלי, אנרגיות שלי, שימת גבולות שלי, בדרך קצת יותר עדינה.

מי הם? הורי? עכשיו זה קצת תלוי בי. בנקודת מבטי. קצת ולא לגמרי. כי אני זו אני אחרי הכל עם כוחותי המוגבלים. וכמו שלא בראתי את העולם ולא בראתי את עצמי אז אני ממש לא הולכת לקחת אחריות על לברוא אותם מחדש.

אבל מפה לשם, ברגעים של חסד, יש רגעים של חסד.

[לב_שומע*]

ועוד נקודה, שברורה לי כבר הרבה זמן אבל לא אמרתי אותה בקול רם אז היא לא קיבלה את מקומה הראוי - בעבר עבדנו על להפסיק פוגענות ישירה שברור שהיא פגיעה. עכשיו העבודה היא על להפסיק פולשנות ולכבד גבולות.
אי הכרה בקיום של האחר כנפרד היא בהחלט אחד המאפיינים של אלימות. אבל כשזה עומד כשלעצמו, כשזה רק זה, מתוקף היותי לא מומחית באלימות אבל כן קוראת על הנושא, די ברור לי שגבולות פרוצים כשזה המאפיין היחיד לא ממהרים לקבל את הכותרת אלימות.
גם אם הם יקבלו כותרת אחרת.

ועכשיו נשאר לי להחליט, כל פעם שאני פוגשת טשטוש גבולות, האם זה חלק ממשהו יותר רחב שהיה ואיננו עוד או חלק ממשהו יותר רחב שפוטנצייאלית מאיים להתממש שוב בכל רגע ולחזור לכאן או שמה שאני רואה הוא רק מה שאני רואה.

[לב_שומע*]

אולי הכי נכון לי להסתכל על זה ככה: עכשיו אנחנו עובדים על גבולות, כבוד לגבולות ופרטיות והימנעות מחודרנות. יש מפלצת של פוגענות שבכל רגע נתון עשוייה להרים ראש, במידה מסויימת דווקא יותר עם אבא שלי, איתו פחות עבדתי על זה. והוא גם מאוד לא גמיש באופן קיצוני. אבל - מצד אחד אני לא חייבת להגיב לכל גילוי של חציית גבולות כאילו כבר נוכח דרקון עבר בחדר. ומצד שני מצויין עד מאוד שאני זוכרת שהוא מתחת לרצפה ובהחלט יש לו פוטנצייאל להתפרץ בכל רגע נתון.
ככה שמה שלא יהיה, אני צודקת (-:
מדוייק לי? הכי שיש, בינתיים.

[תמרוש_רוש]

_שבא לי לצרוח.
וזה אבא שלי שרק מחכה להזדמנות לעזור וצר לו שאני לא מאפשרת.
הזוי!!!!!!
מעניין מה יהיה עכשיו.
מתאים לו להיפגע.
הבנאדם אשכרה לא מבין בעיני איפה הוא נגמר ואני מתחילה ולהיפך. אוטונומיה._

יא אללה.
מלכוד העזרה הגדול - אני שומעת את זה יותר ויותר לאחרונה.
(בחיי, שווה דף נפרד)
"למה את לא נותנת לי לעזור לך? אנחנו אמא ובת, אני אמורה לעזור לך, אנחנו אמורות לנהל יחסים קרובים, את אמורה לרצות לשתף אותי בדברים שלך".
כי את דורסת אותי, יא מאמה. וכשאני אומרת לך "לא" ואת מתעקשת ללחוץ, את דורסת אותי פעמיים.
כשאת נותנת לי עזרה - תני עזרה.
כשאת רוצה לתת לי קרבה - תני לי קרבה. והבנה, ביחד עם זה. לא קטילות.
(בחיי, סיפור אמיתי ששמעתי מחברה רק שלשום)

יש המון עזרה שבאה בריבית דריבית של מחירים.
זה נורא.
והיומן - נו....
לפי המחיר הרגשי ששולם עליו, הוא היה אמור להיות מזהב.
וגם עם טלי הזדהיתי. האופן שבו אנשים מגלגלים עלייך את חוסר היכולת שלהם להחליט, או לזרוק, או לארגן דברים, או מה שלא יהיה.

[לב_שומע*]

תודה תמרוש
כן..
לקחתי ממך לגמרי את המפתח של להבחין בין הצעת עזרה לבקשת קירבה.
כי הרבה פעמים הם מציעים עזרה כשהם מתכוונים בעצם לדרוש קרבה, ואז זה מתערבב..
כבר הבנתי את זה מזמן ומאז היה לי קל יותר ועדיין לפעמים ההבנות מיטשטשות.
בייחוד שהפעם אכן רציתי עזרה.
כן..

טלי רק אם מתאים לך - מה שלי הכי בלט בסיפור שלך זה שמישהו שומר במעורבב חפצים שאת מבקשת ממנו לשמור בשבילך יחד עם חפצים שהוא החליט שכדאי לשמור בשבילך, ככה שבחוויה שלו "טלי" תופסת אצלו במחסן נפח הרבה יותר גדול ממה שאת תופסת.
כאילו, מה שקפץ לי הכי חזק לעיניים זה שוב אותה נקודה, הגבולות.
אז תודה מאוד על הדוגמא שהיתה מאוד מדוייקת בשבילי.

יש גם את הרגישות הלא מובנת לפעמים של אנשים למחסנים שלהם.
אני מכירה את זה מהורי, את חוסר האהדה לרעיון שהמחסן שלהם מכיל חפצים של אחרים גם אם על פניו יש שם מקום.
זה כנראה מן משהו כזה שעשוי להיות רגיש באופן לא מובן לי.

נכון זה באמת מלכוד העזרה הגדול.
אבל כאשר אני מקשיבה טוב מספיק לעצמי, אני שומעת שם עוד דבר:
את חייבת להשתמש בעזרה שלנו כי אנחנו דורשים קרבה, ואת אומרת שאת לא יכולה להתקרב כרגע כי את לא מרגישה טוב, אז את חייבת לפחות להסכים שנעזור לך.

זו תימה, שאני חווה אותה כבר הרבה הרבה זמן.
תודה רבה לכולכן

[הולכת_והרוח_בפניי*]

קראתי את סיפור היומן והכובד נשמע לי מוכר כל-כך... מין פעולה קטנה שהופכת לנושא למחזה שלם. איך את מתמודדת בלי להתעצבן? ביום בלי משאבים פנויים הייתי מכריזה אחרי שני משפטים ש" יא וואראדי, כולה יומן...תשאיר, תיקח, רק בוא נשנה נושא...". אני מרגישה שבמקרים של עודף מידע, עודף פעולות, עודף דרמה אני מתחילה להתרגז מהצורך להתמודד עם כל הדברים המיותרם הללו...
אצלי חוסר החשק לבקש עזרה נובע מהידיעה שאני עלולה לשמוע על תוצאות העזרה הזו בעתיד. כלומר, אני מניחה שעזרה ניתנת בלב שלם, אבל אחר-כך... אחר כך יתברר כמה זה היה קשה, והשפיע על הבריאות, והערים קשיים - אולי מתוך כוונה להגיד "אבל מה לעשות, צריך לעזור". אבל אותי זה מקפיץ, כי אם אני עוזרת, אני לא מנהלת את חשבון הנפש הזה בקול אחר כך. מצד שני - למה קשה פשוט להגיד תודה כשמונים מולי את החשבון?

[אישה_במסע*]

יש לי המון מה לכתוב, ואני לא מגיעה לזה. שזה ממש חבל לי, כי מה שנכתב פה ממש נגע בי.

אני הייתי מסתכלת על זה מנקודת המבט של גבולות. לא גבולות בהורות, כמו שבדרך כלל מדברים עליהם בעברית, אלא גבולות בין אנשים, כמו שמדברים עליהם באנגלית. הקונספט וכל נקודת המבט שנראים לי ממש ממש ממש מתאימים לסיטואציה באים מהתאר הזה: https://captainawkward.com/ שבו נתקלתי לא מזמן, ושכבר קראתי עמודים ארוכים באנגלית בו, עם כל מאות התגובות. אני לא באמת מצפה ממך לקרוא את ההאתר הזה, עד לא מזמן בעצמי לא הייתי קוראת דברים באנגלית מעבר למינימום הנדרש. אבל הגישה של האתר הזה להפרת גבולות ממש מוצלחת מבחינתי. היא מכירה בפוגענות ובבעייתיות, אבל לא מייחסת זדון ומפרידה בברור בין זה לבין אלימות.

ובנוגע ליומן -
אני ממש מבינה איך זה כשמשהו קטן ושולי מקבל משקל נפשי של פיל. ההורים שלי הם לחלוטין כאלו, ולוקח לי זמן להפריד כל מיני הרגלים טובים שהעתקתי מההורים, מהמשקל הרגשי העודף והבעייתי מאוד שיש להם. אני רואה איך אחי מתמודד עם זה, איך אני בעצמי מתמודדת עם זה. מנסה להפריד בין כל מיני דברים שהם עקרונית טובים, לכל הנזק שהטלת המשקל הזו גורמת.

ולומדת להציב גבולות. לומדת במודעות שלמה לסרב להשתתף במשחק הזה. לא מוכנה לשחק בזה. משחקת תחת חוקים אחרים.


למה קשה פשוט להגיד תודה כשמונים מולי את החשבון?
כי זה לשתף פעולה עם ההתנהלות הזו. לאשר אותה, לתת לא את האנרגיות שלך. להגיד - כן, אני מכירה בכך שזה-וזה היה המחיר של העזרה. אולי אפילו, להסכים לקחת אשמה שמנסים להפיל עלייך. אבל בעיקר, להכנס לסרט של מישהו אחר.

ובעיני, ללמוד לא להכנס עליו, להצליח להשאיר דברים בפרופורציות הנכונות ולא להתייחס לאובדן של מחשבון שעולה עשר שקלים בתור אסון התאומים זה המפתח להתמודדות מוצלחת.

ואולי, כי בצעד הזה את מסכימה להתערבבות, לכך שאת אמורה לקחת אחריות על משהו שאת לא אמורה ופשוט לא יכולה לקחת אחריות עליו.

[לב_שומע*]

תודה רבה!!
אני חושבת שאם עולה בי תחושה של - מיציתי את ההתעסקות בנושא, כנראה זה סימן טוב, שמשהו בי עבר הלאה.. (-;

הולכת, תודה.
כן זה לגמרי זה.
אני חושבת שלא מתאים מבפנים להגיד תודה כשמונים מולי את החשבון, כי לא על החשבון הזה התכוונתי לשלם. ביקשתי דבר אחד, עזרה בגבולות סבירים, אם זה קשה מידי תגידי. וקיבלתי דבר אחר. שלא התכוונתי לשלם עליו כזה סוג של תודה.

אני חושבת גם שבאמת שישנם אנשים שיותר קשה להם לעזור. יש כאלה שהכל יותר קשה להם, יותר כבד להם.
זה יכול להיות מסיבות גופניות כמו אני ואמא שלי - כנראה גנטיקה וסביבה משולבות. זה יכול להיות כמו אבא שלי שזה המבנה הפנימי שלו.
אבל ישנם אנשים שמשהו באמת יותר כבד להם בפנים.
במקרה, הם ההורים שלנו.

[לב_שומע*]

אני לא מתמודדת בלי להתעצבן.
אני מתעצבנת מאוד, לעתים על גבול להתחרפן מרוב עצבים, ואז מנסה לתרגם את הכעס למשהו מועיל. ששם גבול.

כן, אני לא קוראת באנגלית..
אולי ישתנה ביום מן הימים.
תודה

[תמרוש_רוש]

[אישה_במסע*]

כי לא על החשבון הזה התכוונתי לשלם.
במיוחד אם אמרתי והבהרתי מראש שאם זה עולה יותר מ-X, אז לא צריך.

ואז מנסה לתרגם את הכעס למשהו מועיל. ששם גבול.
אולי יום אחד תצליחי לשים את הגבול בלי להתעצבן מראש. ואולי לאץ גם זה בסדר. להתעצבן מול התנהגות מעצבנת. אנחנו בני אדם, לא בודהיסטוות.

[טלי_ב*]

לב יקרה, סליחה שנעלמתי לכמה ימים. הם היו מאוד עמוסים ועם מעט מאוד גישה למחשב ולמען האמת גם מעט פניות מנטלית להתנסח ולכתוב.

מי הם? הורי? עכשיו זה קצת תלוי בי. בנקודת מבטי. קצת ולא לגמרי.
זה כל כך כל כך נכון בעיניי.
גם וגם - גם המהות שלהם ביחס אלייך היא לא דבר קבוע אלא נתון להשפעתך וגם לא הכל נתון להשפעתך (וכמובן, אותו הדבר נכון גם לגביי...).

אי הכרה בקיום של האחר כנפרד היא בהחלט אחד המאפיינים של אלימות. אבל כשזה עומד כשלעצמו, כשזה רק זה, מתוקף היותי לא מומחית באלימות אבל כן קוראת על הנושא, די ברור לי שגבולות פרוצים כשזה המאפיין היחיד לא ממהרים לקבל את הכותרת אלימות.
כן. בנוסף אני חושבת שזה באמת דבר נפוץ מאוד ביחסים של הורים עם ילדיהם, לפחות בתרבות המערבית. ולכן גם חשוב בעיניי עניין המידה. יש הורים שחווים איזה בלבול סביב סוגיית הנפרדות אבל בסך הכל, רוב הזמן, עושים הפרדה סבירה. ואולי יש להם דחף לטשטש את הגבולות לפעמים אבל הדחף הוא לא חזק כל כך שאי אפשר לזהות גם מתי זה לא מתאים ולרסן אותו.

_מצד אחד אני לא חייבת להגיב לכל גילוי של חציית גבולות כאילו כבר נוכח דרקון עבר בחדר. ומצד שני מצויין עד מאוד שאני זוכרת שהוא מתחת לרצפה ובהחלט יש לו פוטנצייאל להתפרץ בכל רגע נתון.
ככה שמה שלא יהיה, אני צודקת_
איזו תובנה יפה (-:

מה שלי הכי בלט בסיפור שלך זה שמישהו שומר במעורבב חפצים שאת מבקשת ממנו לשמור בשבילך יחד עם חפצים שהוא החליט שכדאי לשמור בשבילך, ככה שבחוויה שלו "טלי" תופסת אצלו במחסן נפח הרבה יותר גדול ממה שאת תופסת
יכול להיות בהחלט. אני חושבת שיש שם כזה קשר סבוך של מניעים ומחשבות שקשה מאוד לעשות סדר, ו... לא נכון לי לצלול לזה. יש לי מספיק סדר לעשות בתוך הראש של עצמי (-:
לכל הפחות יש שם גם קונפליקט פנימי שלא באמת קשור אליי או לחפצים שלי - בין הרצון לאחסן פחות דברים באופן כללי לבין הקושי הרגשי להיפטר מדברים. והנה הגעתי והצגתי אפשרות לייחס את הקושי הזה אליי במקום לחוות את הדיסוננס הפנימי.
אני כן חושבת, מאוד בזהירות, שמשהו בתיאור הזה שלך משקף גם היבטים רחבים יותר הורות (במובן זה שאצל ההורים שלי כל הילדים כנראה תופסים יותר מקום בחוויה שלהם ממה שהם-אנחנו מבקשים לעצמם, או בשלבים מוקדמים יותר, בכלל בעלי הכוח לשנות).

מצד שני - למה קשה פשוט להגיד תודה כשמונים מולי את החשבון?
אני חושבת שיש לנו צורך בסיסי שהעזרה שתינתן לנו תהיה עזרה שניתנת תהיה עזרה שניתנת מרצון, בין אם יש לה מחירים ובין אם לא. לפחות ככל שמדובר בעזרה שהיא לא אקוטית ממש.
ההתחשבנות הזו אחר כך, נותנת את התחושה שלא באמת רצו לעזור.

משהו בי עבר הלאה
או, עכשיו ראיתי את זה. אני שולחת את מה שכבר כתבתי ממילא, שהוא ממילא בעיקר הנהונים נמרצים (-:

[לב_שומע*]

איזה יופי, לגמרי לגמרי חיכיתי שתבואי ותהנהני (-:
יש להנהונים שלך נוכחות בפני עצמה (-:

[מצ'רה*]

_חוסר האהדה לרעיון שהמחסן שלהם מכיל חפצים של אחרים גם אם על פניו יש שם מקום.
זה כנראה מן משהו כזה שעשוי להיות רגיש באופן לא מובן לי._
בעיני זה דוקא ממש מובן
מחסן הוא חלקק מהבית. הוא מצבור אנרגיה, ובמקרה של אחסון לטווח ארוך - אנרגיה תקועה (יכול להיות כך)
מבינה את הרצון של הורים לקבל לעצמם את ביתם על כל חלקיו,כשילדיהם גדלים, ולא להמשיך להחזיק בשבילם חלקים של חייהם שהם לא רוצים לתחזק בעצמם וגם לא רוצים לזרוק...
אני בטוחה שזה לא מפריע לכל אחד, אבל כשזה כן, זה בעיני בדיוק מהתחום של ניקוי התערבבויות לא רצויות - פשוט מצד ההורים ולא מצד הילדים.

[לב_שומע*]

כן. לגמרי. (-:

יש לי מה להגיד על זה עוד ברמת החוויה האישית, אבל.. נראה לי כבר כתבתי מספיק. (-:

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אבל אולי אפשר להגיד תודה בלי לשלם את החשבון? תודה של "שמעתי, ואני מודה בדיוק על החלק של החשבון אותו רציתי לשלם"? להגיד תודה בלי להסכים לשחק במשחק ובלי להכנס לסרט?
כי אם אני מתעצבנת אני גם נכנסת לתסריט שקל מאוד לנבא מראש - אני חוטפת את החלסטרה (מהסיבות שכל הנוכחות הבינו) וברור שאקבל תגובה של "אבל אני לא מבינה מה הבעיה בזה שאני מספר\מספרת במה זה היה כרוך, למה צריך להתעצבן כל כך, כבר אי אפשר להגיד כלום, בסך הכל רציתי לעזור, אז מה כבר קרה אם אמרתי כמה מילים כמה זה קשה..."

אני חושבת שההתחשבנות הזו באה ממקום שמרגיש שהאדם רוצה לקבל יותר הכרת תודה. וזה בסדר, זה נעים, זה מובן לי. אבל כשאני מרגישה שמבקשים אותה ממני, פתאום נהיה לי קשה לתת אותה וזה מרגיז. וזו אותה שאלה - למה, אם כבר זיהיתי את הצורך של האחר, קשה לי לדלות מעצמי את האנרגיות ולמלא אותו? הרי אם הילד שלי היה מקטר, יכול להיות שהייתי מספרת לו כמה הוא נפלא וכמה כיף לי כשהוא עוזר לי. אבל במצבים אחרים - נדמה לי שאני מרגישה שמצפים ממני למלא צורך של מישהו אחר, והופס - אני ננעלת...

[מצ'רה*]

ש לי מה להגיד על זה עוד ברמת החוויה האישית, אבל.. נראה לי כבר כתבתי מספיק.
גם

[טלי_ב*]

להגיד תודה בלי להסכים לשחק במשחק ובלי להכנס לסרט?
אולי להגיד את האמת יותר במלואה? משהו בסגנון - תודה שעשית כך וכך, אפילו שזה היה קשה. אבל, אם הייתי יודעת שזה הולך להיות קשה, הייתי מעדיפה שלא תעשי את זה. אני מקווה שבפעם הבאה תגידי לי את האמת מראש כשאני שואלת אם זה יהיה קשה.

אני חושבת שההתחשבנות הזו באה ממקום שמרגיש שהאדם רוצה לקבל יותר הכרת תודה. וזה בסדר, זה נעים, זה מובן לי. אבל כשאני מרגישה שמבקשים אותה ממני, פתאום נהיה לי קשה לתת אותה וזה מרגיז.
כי את עומדת מול דרישה פתלתלה ולא מול בקשה ישרה? אולי יעזור להקדים תרופה למכה ולהגיד תודה לפני שמגיעה ההתחשבנות? אני כותבת את זה כי אני מבינה ממה שאת כותבת שעקרונית יש לך רצון להגיד את התודה הזו, אבל האופן שבו היא נדרשת ממך מקשה על זה.

[טלי_ב*]

יש להנהונים שלך נוכחות בפני עצמה
יה, תודה @}


יש לי מה להגיד על זה עוד ברמת החוויה האישית, אבל.. נראה לי כבר כתבתי מספיק.
דווקא מאוד מעניין אותי לקרוא מה עוד יש לכן לכתוב על זה, אם מתאים לכן כמובן.

[אישה_במסע*]

אבל אולי אפשר להגיד תודה בלי לשלם את החשבון?
אצלי זה עובד הפוך. אני יכולה לא להתעצבן אם אני לא אומרת תודה.

אני חושבת שההתחשבנות הזו באה ממקום שמרגיש שהאדם רוצה לקבל יותר הכרת תודה
בעיני זה בא ממקום אחר. לא יודעת להגדיר בדיוק, אבל אחר. לא הכרת תודה, אלא הכרה בזה שאני חייבת להם משהו. הכרה בחוב. ואז למלא אותו. בעיני, זה צורך בשליטה.
ומהניסיון שלי, ככל שנכנעים יותר לצורך כזה של אדם אחר, ככה הוא לוחץ יותר. וככל שמציבים גבולות, ככה המצב טוב יותר.

[אישה_במסע*]

אולי להגיד את האמת יותר במלואה? משהו בסגנון - תודה שעשית כך וכך, אפילו שזה היה קשה. אבל, אם הייתי יודעת שזה הולך להיות קשה, הייתי מעדיפה שלא תעשי את זה. אני מקווה שבפעם הבאה תגידי לי את האמת מראש כשאני שואלת אם זה יהיה קשה.
ואוו!

היה כדאי לרענן לפני שאני כותבת. זו תשובה כל כך אמיתית ושווה (והאמת? ניסיתי אותה פעמים ספורות לפני שהנחתי לה. אולי כדאי לחזור אליה?)

[מצ'רה*]

יופי תודה!
אצל הורי: במקרה יש מחסן ממש גדול, וכל האחים שלי וחלק מהאחים של ההורים משאירים אצלם דברים. לשנים על שנים על שנים. ערימות של דברים, כמו בחדר הנחיצות בהוגוורטס.
בבית אמא של חברה שלי: הילדים עזבו את הבית כבר לפני יותר מעשר שנים, אבל החדרים "שלהם" נשארו כשהיו, עם כל הדברים שהם לא לקחו איתם כשעברו לבתים משלהם.

אני אישית רגישה לדברים שיש אבל אפפם לא משתמשים בהם. לי אישית אין מחסן אמיתי ואני לא שומרת דברים אצל ההורים. זה גם ענין של נסיבות (גרה הרבה שנים באותו מקום) וגם של נטיה: אם זה לא משמש אני לא רוצה שזה יתפוס נדלן.
אני חושבת שלשמור אצל ההורים זה להעמיס את הקושי לשחרר חפצים, על מטראז' הבלטות של מישהו אחר.
אולי זה סביר כשהחיים עוד מאד נזילים ואת כבר לא גרה עם ההורים אבל גם לא במקום קבוע ושלם משלך (לא דוקא בית בבעלותך, לא בקטע כזה, אלא בית שיש בו את כל פונקציות החיים). אני יודעת שהרבה אנשים יוצאים מהבית, וחוזרים, ועוברים דירות וכל פעם צריכים ולא צריכים דברים אחרים.
אבל כאמא שילדיה בתהליך יציאה מהבית, לא אשמח לארח ולאכסן אצלי את כל העבר שלהם עד שהם יתפנו להחליט לגביו, פריט פריט. גם אני רוצה את הנפרדות שלי, את המרחב שמכיל מה שרלבנטי לחיי ולא את כל מה שהילדים השאירו על הולד.
המרגיעון פה גורס "כולנו משפחה אחת". ואללה יופי. אתם תמיד מוזמנים באהבה, מתי ולכמה זמן שאתם רוצים וצריכים. אבל לא מוזמנים ללכת ולהשאיר מאחור את כל מה שעכשיו אתם לא צריכים. כלומר תשאירו מאחור, אבל לא אצלנו בבקשה.

[טלי_ב*]

כמו בחדר הנחיצות בהוגוורטס.
D-:
ככה בדיוק נראה המחסן של הוריי,אבל באמת שלא בגלל הילדים שלהם (-: אני חושבת שמבחינתם לא לשמור משהו שאולי יוכל להיות שימושי בעתיד זה על גבול הלא מוסרי, והם לא מכירים בכלל מציאות של חיים עם מטראז' ממש מוגבל.
אני יותר כמוך, במידה רבה בגלל נחיצות - אני גרה בדירה קטנה למדי וממש אין פה מקום לדברים שאולי מישהו ירצה מתישהו. אני גם נרתעת מהכובד הזה של לשמור כל כך הרבה חפצים.
הדברים שאני שומרת הם מהסוג של "בין ילדים", כמו סלקל, בגדי ניובורן וכו' שאין היגיון לקנות/לחפש ממי לקבל כל פעם מחדש.
בתחושה שלי, יש בעיה בנפרדות כשילדים ממשיכים להרגיש שהבית של ההורים ממשיך להיות שלהם לתמיד, ועומד לרשותם או לרשות חפציהם.
כשאין את התחושה הזו, שאלת האחסון הופכת בעיניי ליותר מעשית מאשר רגשית - האם יש מקום והאם מסכימים לתת לי אותו לפרק זמן מסוים. מצד שני, יש דברים שהם כנראה סוג של תרבות משפחתית. נגיד, כל העניין של יוצאים מהבית, וחוזרים לא קיים אצלנו בכלל. כולנו יצאנו מהבית מהר מאוד ומעולם לא חשבנו בכלל לחזור (לא כי רע או משהו, פשוט ככה נראה לנו טבעי).

[מצ'רה*]

פשוט ככה נראה לנו טבעי
גם בעיני, אבל כאמא אני נערכת לזה שעכשיו זה זמן שונה והקן המתרוקן לפעמים מתמלא בחזרה ושוב מתרוקן

[לב_שומע*]

כמה אוצרות הצטברו כאן. (-:

מצ'רה תודה שכתבת.

הרגשתי קודם צורך להסביר, אחרי שסוג של קטעתי אותך, בתקווה שלפחות ביפה:
טלי התיאור שלך של הסיטואציה במחסן חוץ מזה שהוא התאים בול לכוונה המקורית שלו להמחיש לי איזו נקודה של ערבוב גבולות, נתן לי מבט קצת אחר על ההורים שלי.
כי גם אצלם מחסן זו נקודה שיש איזו רגישות כלפיה. וזה נתן לי אפשרות להסתכל על זה שהרגישות יכולה להיות כשלעצמה, לא חייבת להיות כרוכה היטב בעוד המון דברים אחרים.

מצ'רה נכון כתבתי אחר כך "משום מה" כי הנקודה הזו לא היתה ברורה לי עד הסוף. וההסבר שלך למה זה מאוד מובן היה לגמרי מבהיר.
המשפט האחרון שם שזו דרך לשים גבולות מפני התערבבות רק מצד ההורים נתן לי כמו מכה בבטן והבנתי חלקית למה.
לא חשבתי שיהיה נכון לחפור בזה, הבאת משהו משלך שלא קשור לאיפה זה פוגש משהו אצלי, ולכן היה נכון לי להנהן בהסכמה לגמרי על החלק הראשון וקצת לעצור וקצת למצוא דרך להגיד לעצמי שיש עוד משהו שלא נאמר.

בעקבות מה שכתבת אחר כך והסברת מאוד מאוד ברור לקחתי את עצמי רגע לנסות להבין למה החוויה שלי מאוד אחרת ולמה אצלי זה מתקשר לפגיעה.

שברי דברים זכרתי עוד קודם אבל רק כשלקחתי את עצמי בדמיון אחורה עלה הרגש ועלתה כל התמונה ועלה למה כל כך נפגעתי - אני חודש חודשיים, פחות מחודשיים, אחרי החתונה. אמא שלי לוחצת עלי לפנות לגמרי את החדר שהיה שלי בבית. היא לא רוצה שם שאריות שלי.

עכשיו, היו חסרים לנו עוד המון דברים. היו חסרים ארונות ומקומות איחסון ונדמב לי שמזגן או אמצעי חימום בחורף לא היה והיו המון בעיות כל כך הרבה יותר דחופות שעל כולן היא ידעה ואת רובן היא יצרה. והיא ממש לא היתה עסוקה בהיפרדות רגשית ממני, בגבולות, אלא בלנהל לי את החיים. ולא ידוע לי על צורך שהיה אקוטי חוץ מעצם הרצון שחפצים שלי לא יישארו אצלה לנצח ופחד ענקי כנראה מצידה שאם היא לא תכריח אותי לעשות את זה עכשיו זה חא יקרה לעולם.
ממשיכה..

[לב_שומע*]

הייתי צעירה.
היא התערבה בכל דבר כמעט.
אם זה היה קורה נניח חצי שנה או שבעה שמונה חודשים אחרי החתונה, אחרי שכבר הסתדרתי בערך, מלווה בהסבר יותר נעים, זה היה יכול להיות מאוד אחרת.

אחרי הלידה של יוש הם הציעו פעם או מספר פעמים ביוזמתם שנאחסן דברים אצלם במחסן.
היו גם פעמים שהם עשו פרצוף וכן או לא הסכימו. לא זוכרת.

כל איחסון שהיה אחר כך במחסן היה מאוד מאוד ממוקד. חפצי תינוקות.
הרוב אגב הגיע אחר כך לאחותי אם כי בשלב ההוא עוד לא ידעתי שזה מה שעתיד להיות.

אני מאמינה שאילו הם קצת היו נותנים לי כלים לחיים כמו שמותר להשקיע בלקנות לעצמי מחסן, במישהו שיעמיד אותו (כי מי שהיה בעלי היה מאוד לא הנדימן), באיזה משהו בסיסי של תושייה מעבר לפרצוף של כן או לא, אילו היו פחות מתערבים לי והייתי חושבת שאולי אני יכולה לדעת בעצמי, חלק מהדברים היו יכולים להיראות אחרת.

הגישה של אמא שלי היתה לנהל לי את החיים ובמקומות שלא התאים לה פתאום להיעלם ותסתדרי לבד.
זה מאוד, מאוד פוגע.

זה כמו - שנה ראשונה פסח. ליל הסדר אצלם. הסעודה שקשה ממש לבשל אותה - זו שלא חמץ ולא מצה - בצהרי ליל הסדר - הייתי בטוחה שאנחנו מוזמנים. ובדקתי את זה מראש איתה. היא נבחה עלי חזרה שמה פתאום ולא מתאים לה וכשהם היו זוג צעיר הם אכלו טונה ותפוצ'יפס.

עכשיו, אף פעם לא לימדו אותי לבשל, לא הרשו לי לנסות, הכל היה חדש לי וזר לי ולא היה לי מושג איך מתארגנים עם כלי פסח כי בפסח היא היתה נובחת על כולם שיעופו לה מהמטבח ומהעיניים. היא תמיד שידרה שלבשל לפסח זה נורא קשה. בעיקר בגלל הכלים האחרים. לנסוע להורים של מי שהיה בעלי לא היה אופציה כי מה פתאום שנה ראשונה נמצאים אצל ההורים של הכלה. אצל הורי הסעודה הזו היתה קודש קודשים ולא העליתי בדעתי שאפשר לעשות אותה על טונה.
הציפייה או המחשבה שלי הוצגה כלא לגיטימית. לא תיתכן היפותטית. לא כסורי ממי לא מתאים לי אוהבת אותך. תסתדרי הפעם בעצמך. דיברנו על זה הרבה זמן מראש. לא היתה שום הצעה לתיווך של עזרה בחשיבה - איך מתארגנים? יש לך מספיק כלי פסח? מה כדאי לעשות קודם מה אחר כך? כשכל היבט בחיים בערך היא ניהלה לי.
אחרי החתונה היא באה אלי וביוזמתה אמרה לי איזה סיר ממתנות החתונה מתאים לאיזה צורך - זה סיר שטוב לאורז, זה יהיה לך לתפוחי אדמה.
עד היום אגב הסירים משמשים בדיוק למה שאז היא יעדה להם וכמעט שאין לי חדשים. כי אני לא יודעת לקנות סירים.

אני זוכרת את זה דווקא די בקטע טוב של עזרה. מה שאני רוצה לומר - דיברנו על זה הרבה זמן מראש וכמו שכל כך הגבה דברים אחרים היא אמרה היא יכלה לומר גם בזה.

[לב_שומע*]

טוב יאללה זהו (-:

[לב_שומע*]

ותודה מצ'רה אני כותבת בקטע טוב מקווה שכך זה נקרא.

[לב_שומע*]

הולכת, תראי אם זה מתאים לך -
אני זוכרת דברים שכתבת במקומות אחרים על אמא שלך. אם אני זוכרת נכון.
מה שנחרט בזכרוני הוא שהיא מאוד חולה ואת בת יחידה ולכן מרגישה מחוייבות מאוד גבוהה להיות בקשר. ואז היא שמה עליך את כל העניינים הרגשיים שלה. אגב זה שאת שם כדי לעזור לה.
וממה שסיפרת היום-אתמול בדפים אחרים היא מצטיירת לי אההמ מאוד.. קשה. בקריטריונים שלי.

עכשיו, מה שאני רוצה להגיד הוא: אילו הייתי את, מאוד יכול להיות שהייתי בוחרת באסטרטגיה שנדמה לי שבחרת בה או שאת מנסה לבחור בה.
הליבה של מה שאת מנסה ורוצה לעשות, כמו שאני קוראת את זה, ובמיוחד בהקשר של היחסים כמו שאני זוכרת אותו, בעיני, הוא להיצמד לחיובי.
כי היא זקנה וחולה ואת ממילא תקועה שם כדי לטפל או לעזור או לארח לחברה ואת שם בשביל לתת אז למה לא להתאמץ לשמור על אווירה חיובית.
אני מאוד מאוד יכולה להבין את זה למרות שגם במצב כזה יכולות להיות אסטרטגיות אחרות.

מה שאני מנסה להגיד - שאני מכירה בחוכמתך על אף שהיא לא החוכמה שלי.

את שואלת - אבל אולי אפשר להגיד תודה בלי לשלם את החשבון? להגיד תודה בדיוק על החלק שהתכוונתי להודות?
תראי, בעיני - אפשר. אבל זה דורש מידה מסויימת כזו או אחרת של יכולת ליצור ניתוקים.
ממשיכה..

[לב_שומע*]

בהבנה שלי, וממה שאני מכירה, ובייחוד ממה שאני מבינה מתוך עצות של אנשים שמייעצים כך, במיוחד אם הם פותחים חלון ומסבירים איך לעשות את זה - הטכניקה היא לנתק בין מה שהיא אמרה, ומה שאת מרגישה, ולהגיד את מה שאת מתכוונת (תודה על החלק שהתכוונת להודות עליו) בצורה שהיא תבין את מה שהיא רוצה לשמוע. ולנתק בין מה שאת חושבת מרגישה חווה לסיטואציה. ולתת לה את מה שהיא רצתה כשאת מנתקת בין החיוך הנדיב שלך ללב שלך.

עכשיו זו דרך יש לה מחירים.
אני לא הייתי בוחרת בה בגירסה הזו אני חושבת גם לו הייתי במקומך.
אבל לגמרי מבינה את הרציונל בהקשרים מסויימים.
הסיפור שלי בחיים בהווה הוא ללמוד לחבר ולעשות ההיפך מניתוקים.

אגב בהיבט תרבותי דורות של נשים גדלו על ברכי התפיסה הזו בדיוק - לנתק בין מה שהן חושבות ומרגישות לחיוך שהן מעניקות.

[אישה_במסע*]

אז למה לא להתאמץ לשמור על אווירה חיובית.
כי זה לא עובד? כלל מספר אחד של בשמת: להפסיק לעשות מה שלא עובד. אני מאוד מאמינה בכלל הזה...

לנתק בין מה שהן חושבות ומרגישות לחיוך שהן מעניקות.
אני הייתי קוראת לזה "דיכוי". חלק מהדיכוי הגדול שקוראים לו "פטריארכיה".

[לב_שומע*]

לשאלה למה זה כל כך קשה - אם את שואלת את עצמך, אז התשובה בעיני היא - כי זה קשה. כי מלאכת הניתוקים הזו היא קשה. אגב, אם תצליחי, כשתנתקי - היא תרגיש בזה. ומניסיוני, הרבה פחות תתפעל אותך. את תוכלי להיות מסורה לא פחות אבל לא תהיה תחושת השייכות המאוד ראשונית הזו של אם בת.

לשאלה למה כל כך קשה לתת לאמא את מה שהיית נותנת לילד שלך - למה כל כך קשה להיענות לצרכים שלה אחרי שזיהית אותם - לענ"ד התשובה היא כי אותה בקשה כשהיא באה מאנשים שונים יכולה למלא ולטעון ויכולה לרוקן. כשאני נענית לצורך של ילד קטן בהערצה זה יכול בתיזמון נכון לטעון אותי. אותה בקשה כשהיא מופנית מאדם מבוגר באופן לא מותאם ובלי לבדוק האם מתאים לי ועוד יכולה לרוקן עד מאוד.
ואגב גם אמהות שנענות לצרכים בלי לבדוק איפה הן בסיפור מתרוקנות.
אבל עם ילד זה מערכת אחרת.

[לב_שומע*]

אם השאלה למה זה כל כך קשה מופנית אלי או לקהל כאן - אז התשובה שלי היא רק: אני? אני מסיפור אחר.

[מצ'רה*]

נתן לי כמו מכה בבטן והבנתי חלקית למה.
הי, סליחה ממש! לא הייתי מנחשת שזה יצא כזה קשה
לגמרי כתבתי על סביבותי וההתבוננות שלי בהן.

_לנהל לי את החיים ובמקומות שלא התאים לה פתאום להיעלם ותסתדרי לבד.
זה מאוד, מאוד פוגע._
אויש
אני חושבת שזה קצת נפוץ ): - חוסר האונים הזה של הורים שלא יודעים להיות בדיאלוג, ונופלים ל it's my way or the highway

אני כותבת בקטע טוב מקווה שכך זה נקרא.
מבחינתי בטח. וגם אני...
את הכי מוזמנת למחוק מה שמבלגן פה. לא attached לשום דבר שכתבתי כאן.
זה נתן לי הזדמנות לברר משהו שלא קשור בדיוק לשיחה הראשונית, והיה שווה ברור - אז תודה גם. ושוב, את העבודה זה כבר עשה מבחינתי.

[לב_שומע*]

פלופ, כתבתי כאן, מה הכל נמחק? אכתוב אחר כך. תודה מצ'רה לא נקלטה לי התגובה.

[טלי_ב*]

לב, קראתי את מה שכתבת בנגלה האחרונה, ויש לי כל כך הרבה מחשבות בעקבות זה שאני לא מצליחה להתחיל לכתוב בכלל.
אבל רציתי לומר שקראתי ונגעת בי מאוד.

[לב_שומע*]