החיוניות שלי חלק שישי

כשאבא מבקש בליל שבת שתעברנה אליו את קערת הסלט.
יש דבר כזה? נגעלות?
איפה אנחנו גדלים- במפעל ג'אנק, שזה כל כך מגעיל D-:

אלה משפטים שבקלות יכולים להיחוות, ככה בחוויה הפרטית שלי, על ידי מתבגרת כנכנסים לה. כאילו כל כובד משקלו של העולם עכשיו אצלה בצלחת שהיא לא אכלה
מחזקת - מנסיון עם בת
(הנ"ל מנפנפת אותי בעוצמות אם אני רק מנסה - ככה אני יודעת...)

שתיים מבנותיי נגעלות עד עמקי נשמתן, כשאבא מבקש בליל שבת שתעברנה אליו את קערת הסלט.
אם כך, שיבקש פעם ביום

יש גם שלב שבו, הם אומרים, את שמה לילד פיסת אוכל על הצלחת, ואם הוא לא רוצה - שלא יאכל. ואם הוא לא רוצה שזה יהיה בצלחת - בבקשה, הוא מוזמן לזרוק את זה בעצמו לקערת ה"שאריות".
וכך הוא חייב ליצור מגע עם האוכל, ולו דרך מזלג.

אם כך, שיבקש פעם ביום
באמת?!?!
אני זוכרת מקרים מילדותי, שהכריחו אותי לאכול כל מיני דברים שלא אהבתי, וזה זכור לי כעינוי מתמשך!
נכון שכאן מדובר במעשה קצר ונקודתי ו"לא פולשני", ובראייתי גם אין כאן שום דבר דוחה, אבל כנראה שהן חוות את זה אחרת: נגעלות מהריח, מהמחשבה על הירקות.

ואם הוא לא רוצה - שלא יאכל.
אצלנו זה עלול לגרום לאי אכילת כל מה שבצלחת.

אוי, קשה. צריכה לחשוב עוד על ההצעות שלך.
<ותודה שהצטרפת.>

תפילה, לא יודעת אם זה מתאים כאן, אז תמחקי אם לא.
במפגש האחרון שלנו עם הילדים באנו עם מלא פירות וירקות ופתחתי ליד נפרטיטי את קופסת הירקות.
הצעתי לה ברוב נימוס והתגובה שלה היתה מאוד מינורית יחסית למה שציפיתי. היא פשוט אמרה לא.
שאלתי אם היא לא אוהבת ירקות והיא טלטלה את הראש וזהו.
ההיכרות שלי עם האהובה הזו היא שזו לא בדיוק ילדה שיש לה בעיה להגיד מה שהיא חושבת בדיוק נמרץ (וזה בלשון המעטה).
כלומר, אין לה ממני איזו התנמסות כזו שיכולה להסביר את התגובה המינורית, לדעתי.

חשבתי לעצמי שאולי ירקות שלמים, בלי המיצים שלהם והחלקים הפנימיים והקליפות הקרועות, מעוררים בה פחות גועל.
זה כמובן לא אומר שהיא תאכל אותם, אבל אולי יש שם משהו שאפשר להתחיל איתו במפגש עם הירקות. שבצורתם השלמה הם אולי פחות דוחים יחסית לסלט החתוך ומעורבב, שוחה במיצי התיבול שלו.

בהמשך לרעיון של גוגוס,
יש מצב אולי שהגדולה תערוך עבורך קניות בסופר /ירקן שכוללות למשש את הירקות כדי לבחור אותם?
(כמובן שהרשימה תכלול גם מוצרי מזון "בטוחים" מבחינתה)

זו סתם מחשבה, מקווה שלא יוצא לי נודניקי מדי ממישהי שאין לה ניסיון אישי עם בררנות...

אצלנו זה עלול לגרום לאי אכילת כל מה שבצלחת
מותר לצחוק? אני כל כך מזדהה!! תודה לקל לא באופן אישי, אבל כמה מאחי ואחיותי היו וחלקם ישנם נקרים מקצועיים....
ילדה בכיתה א שאוכלת ביס מהחלה בסעודה ותו לא!!! מספיק לה לכל השבוע כמעט D-:

ירקות שלמים,
הגיוני ביותר!!
אפשר אולי לנסח את הכל יפה ולפתוח מרכז כאן, בארץ

_חשבתי לעצמי שאולי ירקות שלמים, בלי המיצים שלהם והחלקים הפנימיים והקליפות הקרועות, מעוררים בה פחות גועל.
זה כמובן לא אומר שהיא תאכל אותם, אבל אולי יש שם משהו שאפשר להתחיל איתו במפגש עם הירקות. שבצורתם השלמה הם אולי פחות דוחים יחסית לסלט החתוך ומעורבב, שוחה במיצי התיבול שלו._

_ש מצב אולי שהגדולה תערוך עבורך קניות בסופר /ירקן שכוללות למשש את הירקות כדי לבחור אותם?
(כמובן שהרשימה תכלול גם מוצרי מזון "בטוחים" מבחינתה)_

יש לכם רעיונות מעניינים מאוד

אורי, רוצה עוד רעיון מעניין? שבי קודם...

רחל טלשיר כתבה ב"הארץ" על שאקטי מאי ששותה כבר 30 שנה את השתן של עצמה ומדריכה אחרים שרוצים גם (את השתן של עצמם, לא שלה...).
לא לכולם יש נגישות לעיתון הזה אז אני מעתיקה לכאן כמה קטעים. מי שמעניין לה יכולה לגלגל את השם "שאקטי מאי" ולהגיע למידע נוסף מכתבות אחרות.

ומי שחושבת שבטח כבר שקלתי לנסות את זה - צודקת.
האם אעז לדווח? על זה אני כבר לא מתחייבת

בכל זאת, יש פה חבורה נאה של נשים שאני נוהגת לפגוש ולא בא לי להתחיל להתמודד עם התירוצים שלהן למה בדיוק בדיוק בכל החודש שאני נמצאת בישראל הן לא יכולות.

אחרי הדברים הוספתי משהו משלי בנוגע לצריכה ביקורתית של תקשורת

"שאקטי מאי התל אביבית רואה בשתן לימונדה של הגוף, משקה המרפא שורת מחלות ונגעי עור. היא שותה מדי יום וגם מורחת אותו על פניה וחופפת בו את שיערה.
בעמדתה של שאקטי מאי לגבי שתיית שתן תומכות הרבה תרבויות עתיקות וגם ניו אייג'יות, שהשתמשו ומשתמשות בשתן לריפוי. עוברים ברחם שותים את השתן של עצמם. בנוסף מציגה שאקטי בפני אינספור מוצרים מן המדפים של הזרם המרכזי: תכשירי טיפוח וגם תרופות שכולם מכילים אוריאה. כשאני שואלת מה עם מחקרים, היא מצביעה על עצמה ואומרת: "אני הוכחה מחקרית. שלושים שנה אני שותה שתן ואני מרגישה הרבה יותר טוב מבני גילי (52)".
בבלוג שלה מרחיבה שאקטי וכותבת שהיא אינה סובלת מאלרגיות או בעיות עיכול, שפצעי הרפס שליוו אותה מילדותה נעלמו, שכשנפצעה קשה בתאונה החלימה במהירות, שגיל הבלות לא זימן לה גלי חום או מצבי רוח, וששיערה — את זה כל אחד יכול לראות — עדיין מלא ומבהיק. היא מלמדת שבעה ימים בשבוע, לפחות שמונה שעות ביום ואף פעם לא עייפה.
ישנה גם שאלת הריח. אלא ששאקטי מבטיחה שהשתן כמעט חסר ריח כשהוא יוצא מהגוף. בדקתי ואני יכולה לאשר. יותר מזה, היא עצמה גם מורחת אותו על פניה וחופפת בו את שיערה. רחרחתי אותה בתשומת לב, מה לא עושים למען השליחות העתונאית, ומצאתי שריחה דומה לזה של עוללים בני יומם. נפלא. שאקטי ממליצה לשתות את השתן לא יאוחר מעשר דקות לאחר ההשתנה. כמה פעמים ביום? היא לא סופרת. כמה שמתחשק לה. טעמו של השתן שלה, היא מעידה, כשל לימונדה מצוינת."

הערות:
קודם כל, שאקטי מאי היא לא הוכחה מחקרית לשום דבר שקשור בהשפעה המיטיבה של שתיית שתן. מקסימום, היא הוכחה לכך ששתיית שתן מסוים אינה מרעילה או גורמת נזק.
זה דבר חשוב להבנה שחזרתי עליו כבר כמה פעמים - בכל מערך שכולל משתנים מרובים, בלי שיטות מחקר מתקדמות (ולפעמים גם בהינתן שיטות כאלה) אי אפשר בשום פנים ואופן לקשור בין משתנה אחד לתוצאה הכללית.
בכתבה לא מסופר לנו מה שאקטי אוכלת וכמה סטרס יש בחיים שלה. אנחנו כן יודעים שהיא עושה מלא יוגה ואין לה ילדים מבחירה, ורק זה בפני עצמו עשוי להיות הגורם להמון דברים טובים שהם מנת חלקה.

אז בדקתי. שאלתי את רחל טלשיר מה הגברת אוכלת והתברר, באופן לא מפתיע בכלל, שהיא מקפידה מאוד על התזונה שלה ויודעת ומנחה שיש קשר בין משתני השתן לבין התזונה. אז...
גם בגלל זה השתן שלה לא מסריח
גם בגלל זה הוא גם לא מגעיל בטעמו
וגם בגלל זה מצבה הבריאותי מופלא כל כך.

תוסיפו לתזונה הטובה יוגה וחיים בלי ילדים, ואולי גם זוגיות טובה, ותקבלו שאלה מתבקשת - מהי התרומה של שתיית השתן בתוך מערך כל כך מדויק של החלטות שכולן מכוונות לאיכות חיים גבוהה?

לא יודעת ואין לי תשובה. אבל אין פה קסם כזה מרהיב כמו שעולה כשקוראים ראיונות איתה.

את מה שכתבת על השתן אקרא אחר כך כשאהיה פנויה למסרים שכאלו
אבל מה שהעלתן כולכן גרם לי לחשוב על הקטנה שלי, שבשלב די ראשוני של משחק באוכל. והיא לא כל כך רוצה ירקות ופרות, לפעמים מלקקת קצת מלפפון,לאחרונה מסכימה בננה,לפעמים אגס.אז הפסקתי לתת לה כרגע כל כך כי היא ממילא זורקת את זה. ועכשו הבנתי שכדאי להמשיך לתת לה גם אם היא רק מורחת את זה מצד לצד וזורקת מהמגש של השולחן שלה, ומסרבת אפילו ללקק מעט.
גם הגדולים לא אוכלים ירקות,אבל כן פירות, אבל גם לא תמיד.

אני דווקא חושבת שכן יש כאן קסם, ואפילו מרהיב. אבל הוא לא קשור לפיפי.
הקסם של אישה שעושה את הבחירות שלך בביטחון ובהתמסרות, אפילו כשהן שונות (לא ללדת ולגדל ילדים) או ביזאריות (כמסופר).
היא ממש רוצה לעשות לעצמה טוב, אז טוב לה. מה צריך יותר?
אם צריך ללמוד מהסיפור הזה משהו, אז זה זה. לדעתי. לא פרטי הישום. הם לא חשובים.

אני דווקא חושבת שכן יש כאן קסם, ואפילו מרהיב
כן, גברת, את במצב רוח כזה. גם בדף של הצום

אני, לעומת זאת, במצב רוח של חשיבה ביקורתית

וקצת נמאס לי מלוקשים שמגיעים עם חיוך נורא רחב.
אני בעד כל דבר חדש (כמעט) ואני בעד אנשים מעוררי השראה וכריזמטיים.
לפעמים משהו בחיבור של השניים האלה מרתיע אותי, וכן, זה המקרה. גם ראיתי אותה בראיון מצולם מסבירה ברצינות תהומית למה היוגה המערבית היא כזאת וכזאת ואיך כולנו כאלה וכאלה ולכן ככה וככה.

על העיקרון, נוודית, כמובן שאני מסכימה איתך

מה חיוני?
להשרות אפונים במים ולשחק בהם עם הידיים, כמו ערימה נהדרת של פנינים.

מה לא חיוני?
להרכיב רהיטים של איקאה, כמו חידה שגם כאשר מוצאים לה את התשובה זה אף פעם לא בדיוק זה.

עשיתי היום את שניהם.

זה אף פעם לא בדיוק זה
זה מה שיפה בטבעי ובעבודת יד. זה אפעם לא בדיוק כמו מה שעשית פעם קודמת, או שעשו אחרים

זה מה שיפה בטבעי ובעבודת יד
הו, הידיים שלי עבדו קשה מאוד בהרכבת הרהיטים האלה

ואת יודעת משהו, עם כל העיקומים והבעיות בהרכבה, אני די בטוחה שזה יצא לא בדיוק כמו שעשו אחרים

לא נורא. הכי חשוב שאת בנית את זה, לא?
ככה אומרת הפסיכולוגיה של איקאה D-:

_הכי חשוב שאת בנית את זה, לא?
ככה אומרת הפסיכולוגיה של איקאה_
הפסיכולוגיה של איקאה אומרת בעיקר שהכי חשוב שבניתי איקאה...

חה....!!!!
צחוק גדול!! D-:
מה שנכון- נכון

לגבי עניין השתן - מכירה כמה שעסקו בריפוי בעזרת שתן מקרוב (לא, לא עד כדי כך מקרוב, למרות שעד היום לא הגעתי למפגשי באופן אני מעדיפה את האופציה הזו פתוחה). ראיתי, ממקור ראשון איך מרפאים כוויות נוראיות מדרגה 2-3 על כל שטח הפנים בעזרת קומפרסים של שתן בלבד - ולא נשארת אפילו צלקת זערורית למזכרת. מכירה מישהי שאיזנה ככה יתר לחץ דם. ראיתי מישהי שטיפלה ככה בעור הפנים. לכל האנשים הללו היתה מידה לא מבוטלת של סטרס בחיים, ילדים, ולחלקם - גם יוגה במנות גדושות. לגבי עניין האוכל - ממה שהנ"ל סיפרו לי לא רק שצריך להקפיד מאוד על תזונה (נראה לי שאסור לאכול מוצרי בשר בקר), אלא שהשטאנץ גם לא עובד אם נוטלים תרופות.
לכשעצמי, אני חושבת שאם היה צורך בעניין, אולי הייתי מנסה טיפול חיצוני (נניח, למרוח על כוויה). לצרוך פנימה - אהלן חסמים תרבותיים, טוב שקפצתם לבקר.

תפילה, לא יודעת אם זה מתאים כאן, אז תמחקי אם לא.
מתאים לגמרי, וחיבבתי את זו לא בדיוק ילדה שיש לה בעיה להגיד מה שהיא חושבת בדיוק נמרץ (וזה בלשון המעטה). D-:
רק שכשכתבתי שתיים מבנותיי נגעלות עד עמקי נשמתן , התכוונתי לגדולה ולאנסטסיה... לא לנפרטיטי, שבכל זאת אוכלת עגבניות וענבים ותותים ואבטיח ולפעמים תפוחים (לאחרונה יותר) ופתאום נפתחה גם למלפפונים.

שהגדולה תערוך עבורך קניות בסופר /ירקן שכוללות למשש את הירקות כדי לבחור אותם?
מממ... בשביל זה - מעבר ללוגיסטיקה של שילובה בקניות שנערכות לרוב בשעה שהיא בביה"ס - אצטרך להיפרד מהפרפקציוניזם שלי שלפיו אני ורק אני אמורה לבחור את הירקות...

_מה לא חיוני?
להרכיב רהיטים של איקאה_
אני חושבת שהפעילות הזאת משפיעה אחרת על אנשים שונים ויכולה דווקא להתברר כחיונית (ע"ע טלי ב).

כשכתבתי שתיים מבנותיי נגעלות עד עמקי נשמתן , התכוונתי לגדולה ולאנסטסיה...
מצחיק. כי את גדולתך טרם פגשתי, אז בשבילי שתי בנות בהקשר כזה זה רק זאתי וההיא.

הפעילות הזאת משפיעה אחרת על אנשים שונים ויכולה דווקא להתברר כחיונית (ע"ע טלי ב)
לאנשים האלה יש מחלה. לא סגרנו את זה כבר?

חוזרת לזה:
שאלתי אם היא לא אוהבת ירקות.
לא זכרתי את הסיטואציה ומפתיע אותי שבחרת במילים האלה. אני אומרת משהו בסגנון: "אה, את לא רוצה מזה עכשיו".
רוצה להסביר? להרחיב? (או שזה היה ניסוח מקרי בלי מניעים עמוקים).

לא יודעת איזה דף מתאים לזה, אבל אחרי התקופה המורכבת שהייתה לנו בזמן האחרון, וקצת קושי בזוגיות, גיליתי אתמול שפעוטתי נרתעת מאבא שלה...

מה עושים עם דבר כזה?
יש מצב רציני שאני פשוט משדרת לה, לרוע מזלי..
גילוי נאות, הזקנקן שלו מפריע גם לי, אני מכוונת לשטחים הפתוחים, אבל היא קטנה מדי ונמוכה ביחס אליהם.
ואני ממש נבוכה, חשוב לי שיהיה לה קשר טוב איתו כבר עכשיו, ואני חושבת שקשר עם הילד שלך נותן לך באיזה מקום אישור להיותך נאהב, ולמקום שלך בעולם.
אם אין לך אישור מהילד, אתה עלול להרגיש קצת מיותר....
מה עושים?

אני מכניסה גם בבלוג שלי, אם נראה לכן נכון יותר להגיב שם, אני אשמח (-:
תודה מראש (-:
קצת סדר בחיים

רוצה להסביר? להרחיב? (או שזה היה ניסוח מקרי בלי מניעים עמוקים)
זה לא היה מקרי. התגריתי בה קצת אבל מאהבה, כי התחשק לי לראות לאיזה רמות הבעת גועל היא תגיע. היא מצחיקה כזו, שחקנית.
אפילו זה שהצעתי לה היה על גבול ההתגרות אבל זה קצת כי אלו ה"יחסים" שלנו, עד כמה שיש לנו יחסים.
לאנסטסיה לא הצעתי בכלל כי זה לא מתאים איתה ואני יודעת את זה, אבל עם נפרטיטי אפשר.

במצב רגיל אני לא אומר כלום. אציע, ואם לא רוצים זה ייגמר בזה או במשהו כמו - אוקי, זה כאן אם יתחשק לך אחר כך.

במצב רגיל אני לא אומר כלום. אציע, ואם לא רוצים זה ייגמר בזה או במשהו כמו - אוקי, זה כאן אם יתחשק לך אחר כך.
אוקיי.
אפילו בזה אני מתלבטת בגלל מה שבשמת סיפרה, שההצעות האלה רק מרחיקות עוד יותר. אני מציעה באגביות: שואלת מי שאני יודעת שאוהב אם להגיש לו X ואז כבר שואלת את כולם בזה אחר זה.

ראיתי, ממקור ראשון איך מרפאים כוויות נוראיות מדרגה 2-3 על כל שטח הפנים בעזרת קומפרסים של שתן בלבד - ולא נשארת אפילו צלקת זערורית למזכרת. מכירה מישהי שאיזנה ככה יתר לחץ דם. ראיתי מישהי שטיפלה ככה בעור הפנים. לכל האנשים הללו היתה מידה לא מבוטלת של סטרס בחיים, ילדים, ולחלקם - גם יוגה במנות גדושות.
הולכת, אלו דברים שונים מאוד.
אם מישהו אומר שטיפול נקודתי מבודד פתר בעיה נקודתית זה מעניין מאוד ושווה בדיקה.
היא אומרת משהו אחר לגמרי - שהמצב הקבוע הכללי הנהדר שלה (עור ושיער ועיכול והיעדר עייפות וכו') נובעים משתיית השתן. סיפור אחר לגמרי...

רק חשבתי להפנות את תשומת ליבכן לשיוויון הנפש היחסי שבו מתקבלת כאן שתיית שתן, לעומת הזעזוע שמעוררת חיבה להרכבת רהיטים.

D-:

רק חשבתי להפנות את תשומת ליבכן לשיוויון הנפש היחסי שבו מתקבלת כאן שתיית שתן, לעומת הזעזוע שמעוררת חיבה להרכבת רהיטים.
זה בגלל שאף אחת כאן באמת לא שותה את השתן שלה אז זה בתחום המופרך.
לעומת זאת, יש פה לפחות אחת שנהנית באמת מהרכבת רהיטי איקאה וזו כבר סיבה לדאגה.
אני די בטוחה שראיתי פרסום על קבוצות של נהנים-מהרכבת-רהיטי-איקאה אנונימיים. בכניסה כולם מתבקשים להפקיד את מפתחות האלן שהם לוקחים בכיס לכל מקום.

שתיים מבנותיי נגעלות עד עמקי נשמתן, כשאבא מבקש בליל שבת שתעברנה אליו את קערת הסלט.
בהתחלה הרגשתי: וואו, איזו עוצמה של היגעלות.
אחר כך נזכרתי: גם אני הייתי כזו בדיוק.
רק אחרי כמה ימים נזכרתי, שגם עכשיו אני כזו בדיוק ולגמרי.
היום סלט כבר לא מגעיל אותי, אבל ישנם דברים שבהחלט יגעיל אותי אפילו להעביר למישהו אחר.
זה כל כך כאילו דחוק אי שם לשולי התודעה, כמו משהו שהוא קיים אבל אין לו זכות בפני עצמו, שאני אפילו לא שמה לב.
אם אני ממש חייבת, אני אעמוד ואחתוך עגבניות. בהחלט. אבל זה לא מקרי שאפילו בשביל הילד שלי אני לא נוגעת בזיתים, או בגבינה לבנה. זה עושה לי סלידה עמוקה. כאילו משהו שאני לא עושה בלי לשים לב שאני לא עושה, ואין לו שיום.
בערך כמו בדיקת רופא לא עדין. מרוב שרגילים שכך זה מוכרח להיות, זה אפילו לא מציק למרות שבלתי נסבל למדי.

נחשו מה אכלה אחת הנגעלות לקינוח בליל שבת, ביקשה תוספת וציפתה בכל מאודה לאכול גם במוצ"ש?

גלידה עשויה מ... בננות, מנגו וקשיו שבלינדרתי עם הרבה "שקדייה", קצת טחינה גולמית מלאה וה-מ-ו-ן מטבעות של עיסת קקאו!
כל כך התחשק לי להגיד לה אחרי שאכלה, ממה עשוי הממתק החום והקרמי הזה, אבל חששתי שהיא לא תרצה לאכול עוד, ואולי אפילו תקיא את מה שכבר בא אל קרבהּ.
שמחתי מאוד מאוד שאכלה את זה! כמה דברים טובים!
והיום כשערכתי את השולחן לארוחת הצהריים ומיקמתי לידה את קערת הסלט, שמתי לב שהיא לא הנידה עפעף ולא ביקשה בשאט נפש להרחיקה ממנה. המשיח מתקרב!!!!

היום סלט כבר לא מגעיל אותי,
לב, אשמח אם תצליחי לשחזר את התהליך שהביא אותך עד הלום. (אני מבינה שזה לא בהכרח תהליך אקטיבי, רק שינוי שחל עם הזמן.)

אם תצליחי לשחזר את התהליך שהביא אותך עד הלום.
וואלה, באמת שאני לא זוכרת.
כשלא הגעיל אותי לאכול את הסלט שאבא שלי הכין, אז גם לא הגעיל אותי לראות אותו.
זה לא עבד בשיטה האוסטרלית...
אם אני נורא מתאמצת לשחזר - אני מניחה שזה קרה בגילאי העשרים וקצת, כשהתחלתי להיות יותר מודעת לחשיבות של ירקות טריים, בתוספת דחיפה הגונה (בלשון עדינה ביותר..) מאמא שלי, כרוך בשגעון הדיאטות שהיא נסתה לכפות עלי.
אני זוכרת שכחלק מהמאמץ המלחמתי הוציאו מהסלט עגבניות, עבורי.
גם סלט שהיו בו פעם עגבניות והציאו אותן הגעיל אותי. מאוד.
רק כשזה היה סלט בלי עגבניות בכלל, ועגבניות חתוכות עמדו לידו לטובת מי שכן מעוניין, ונוספו לסלט המון רכיבים שאינם מלפפון שכן עניינו אותי, כמו גזר חתוך מאוד דק שהתאים לי בשילוב עם המלפפון, בוטנים קלויים, ועוד כל מיני - יכולתי לאכול בהתחלה נורא קצת ואחר כך הרבה, זה הפך עם השנים לאחד המאכלים האהובים עלי.
(שהיום אני לא אוכלת בכלל כי אני לא מתראה עם הורי..)
תוספת כרוב שנכנסה לסלט יותר מאוחר גם עזרה.
גם היום יגעיל אותי לאכול סלט שהיו בו פעם עגבניות.
מכיוון שזה כל כך מגוחך בעיני, אני אפילו לא חושבת את זה, עד שאני כותבת את זה.
זה כאילו קיים שם אבל מאוד לא משויים.
אבל נגיד בסלט שהיו בו פעם עגבניות והוציאו אותן, כמה שזה מגעיל אותי, יש סיכי שאני אגע.
אבל אם היה בסלט סלק נגיד שמגעיל אותי והוציאו אותו, הסלט חסר סיכוי. אבא שלי ניסה כמה פעמים (בגילאי שלושים והרבה) כשהגעתי לביקור והוא שכח בטעות ושם סלק, לשכנע אותי שהנה הוא מוציא הכל - לא עזר כלום מכלום.
נשמע נפלא עם הגלידה!!!
אם אני מתחברת לרגע לגלידה - נדמה לי שאולי כשהפסיקו לנסות להתווכח עם ההגיון שלי, אלא ניסו להתחקות אחריו, זה יותר עבד. לפתע אני נזכרת שאכן הבוטנים שאבא שלי התחיל פתאום להוסיף לסלט (לא קשור אלי...) עשו בהתחלה את ההבדל בין עושה בחילה גם אם כל המרכיבים "תקינים" ובין נעים לאכילה.
אבל יאללה די, רק רציתי להגיד - נשמע באמת אחרית הימים.

נשמע באמת אחרית הימים.

לגמרי. ורק מבאס אותי, שאני יודעת שאם אנסה להגיד: "תראי, אכלת בננה, והיה לך טעים. בואי תנסי גם בננה מחוץ לגלידה ואולי עוד כמה דברים שאת חושבת שאת לא אוהבת, אבל לא טועמת, ויכול להיות שתאהבי" - זה ישיג את התוצאה ההפוכה.
מתאפקת. עד גילאי העשרים וקצת יש להמתין יותר מעשור, אבל הזמן בורח, נכון?

אז, בעצם... מה שעזר לך היה שילוב בין הכרה שכלית לבין שינוי פיזי של רכיבי הסלט (עגבניות - אאוט, גזר ושות' - אין).
להכרה שכלית אני מניחה שלא אוכל לצפות בשלב הזה, ושינוי של רכיבי הסלט ימשוך אותה רק אם אוציא את כל הירקות ואכניס במקומם... מרשמלו...

אם אוציא את כל הירקות ואכניס במקומם... מרשמלו...
בסוף יהיו פה מרשמלו מירקות...
כמו ממתקים עם ויטמינים, ויטמינים ממתקים, דגני בוקר מועשרים, ירקות מהונדסים, ועוד ועוד

לא בדיוק. הכרה שכלית זה נחמד בשביל מוטיבציה ראשונית שבכלל יקרה שינוי, אבל זה בפני עצמו לא יוצר שום שינוי.
אני חושבת אגב שיש איזה קשר בילד-אין (לפחות אצלי) בין חוויית ההיגעלות ובין איזה סוג של חוסר אונים מובנה מול אוכל.
כאילו, חווית האוכל נטועה מאוד עמוק וחזק בילדות שלי כמשהו של: ככה זה. חוסר האונים של ילד שלא בוחר את התפריט, המרכיבים, הכמויות, הסוגים. זה מה שיש היום וזהו.
ירקות שלמים נניח לא הגעילו אותי, חוץ מעגבנייה ברגע שחותכים אותה לחצי.
ייתכן שאילו מישהו היה מאפשר לי לשחק עם הירקות, צורת החיתוך, הרטבים, משהו בתגובה שלי היה אחר.
זה נורא לא מעניין ילד שמה שהוא אכל קודם והיה לו טעים זה משהו שבאופן מוצהר הוא לא אוהב. קשה לי להסביר את רמת חוסר הקשר בין הפרמטרים.
נגיד, כילדה מאוד מאוד אהבתי בלינצ'ס של סבתא שלי, ממולאים בגבינה חמה עם סוכר וצימוקים. גבינה לבנה מכל סוג עשתה לי בחילה רק מלראות אותה קרוב מידי לפרצוף. עד היום זה המצב בדיוק מדוייק, לא השתנה. כל ההסברים של אמא שלי שהגבינה היא אותה גבינה לא היו רלבנטיים. כשגדלתי, וכששאלו אותי מה אני אוהבת לאכול, נגיד לפני התארחות בבית אחר, מנקודת מוצא לא שיפוטית שרק מחפשת להתאים את עצמה להעדפות שלי, למדתי להתנסח: מאכלים שיש בהם גבינה שחיממו אותה - נגיד פשטידות, מוקרם וכו' - גם אם עכשיו הם קרים - אני אוהבת מאוד. גבינה מהקופסא - איכסה!!! עד היום, לגמרי. אולי אם הייתי מקבלת לאכול בלינצ'ס כאוות נפשי עם ה"זה אותה גבינה בדיוק" ולהכיר אותה בדרכי שלי זה היה אחרת? אולי אם היה לי כייף להכין בעצמי במטבח בלינצ'ס זה היה אחרת? לא יודעת.
האמת עד היום מגעיל אותי להכין פשטידות שצריך לשים בהן גבינה, יוגורט וכו', אבל אני עושה את זה במסירות נפש כשאני מחליטה כבר להשקיע במשהו שדורש גם התעסקות וגם נתפס בעיני כלא-מאוד בריא.
אני חושבת שישנם דברים שעד היום מגעילים אותי אותו דבר בדיוק, אבל עוצמת ההיגעלות ירדה, כי אני לא חסרת אונים מולם. לא מקרבים לי אותם לפרצוף בכוח, הם לא מונחים על השולחן מול הפרצוף שלי בלי התחשבות. אם הם ישנם אני יכולה להזיז קצת הצידה. יש לי ניסיון בלהתעסק איתם, להכין מהם משהו טעים גם אם חומרי הגלם הגעילו אותי.
עדיין, לעולם לא אגע בגבינה לבנה...

ייתכן שאילו מישהו היה מאפשר לי לשחק עם הירקות, צורת החיתוך, הרטבים, משהו בתגובה שלי היה אחר.
טוב, זה כן יוצא - לא כל כך לחתוך לסלט ירקות, ולוּ משום שהן לא אוהבות, אבל אני נותנת להם לעזור לי (בעיקר בחופשים) בקילוף ובחיתוך ירקות למרק וכאלה, ובדרך כלל זו משימה שאהובה על כולם.
אם כי חייבת לציין שהגדולה, שבישול הוא תחביב מוצהר שלה, מבקשת תמיד להכין "קינוח מיוחד" או "פסטה מוקרמת" או דגים בצורת הכנה מסוימת שטעימה לה, ויורדת מעניין אם מה שנצרך אינו אחד מהנ"ל.

עדיין, לעולם לא אגע בגבינה לבנה...
את לא מפסידה הרבה D-:

זה לא משנה בעיני. עצם ההתעסקות עם אוכל ולא משנה בתור התחלה מהו יוצרת משהו.
עצם הרעיון שאפשר להתעסק עם חומרי גלם ושיצא מזה משהו, עצם הרעיון שאתה לא חסר אונים מול אוכל נתון. עצם החוויה שיש לי היכולת, גם אם היא תתרחש רק פעם במאה שנה, לייצר אוכל שטעים לי.
אני לא אומרת שזה דווקא המפתח אצל הבנות שלך. אלא רק שכל הקטע הוא דברים שאינם ממוקדי מטרה. נדמה לי שבישולים זה קצת תחליף לגילאים גבוהים יותר של החקרנות התינוקית בינקות כשהם מועכים הכל לבלילה לא ברורה ונהנים נורא. (ברור לי שלי לא איפשרו את זה מעולם...)
(הרי כמה פעמים היא תרצה להכין דגים באותה צורת הכנה מסויימת?? בסוף יימאס לה מהרוטינה, ולא יימאס מתחושת ההצלחה ומהמחמאות, ויבוא לה משהו אחר..)

לב
זה מרתק לקרוא אותך
ואת כותבת כל כך ברור שגם ה'חוסר הגיון' להורים של ילדים נגעלים, נשמע פתאום כן הגיוני.

זה בגלל שאף אחת כאן באמת לא שותה את השתן שלה אז זה בתחום המופרך.
כן, כן, שמענו עליכן.
זה ידוע שפה המופרך של היום הוא ה-מה-עוד-לא ניסית-את-זה של מחר.

אה, והמכורים האמיתיים יודעים ששומרים כל מפתח אלן מוצמד לרהיט שזקוק לו, כדי שבבוא העת אפשר יהיה לפרק ולהרכיב מחדש בקלות.

(סליחה על הדילוג על פני הדיון האמיתי שמתנהל פה, אני במצב רוח מוזר שכזה. מקווה שלא באמת מפריע לאף אחת. זהו, אני מפסיקה עם הקשקשת וחוזרת לעבוד)

השניקל שלי - לא הייתי מסכימה לאכול רכיבים ש"נגעו" אחד בשני (מי אמר פרויד ולא קיבל). נניח, אורז שהסלט נגע בו קצת - מוקצה מחמת מיאוס. גם ניסיונות השכנוע של ההורים שאורז לבן עם יוגורט זה בעצם יאמי זכו להרמת גבה ולא יותר. מה עזר? זמן והתנסות עצמית. בשלב מסויים הרפיתי מהצורך "להפריד" דברים (באספקטים אחרים אני עדיין מוציאה את השאריות שלו מהמערכת), וגם - אחרי שהתנסיתי לבד ומרצוני החופשי בכל מיני מאכלים שונים ומשונים וניסיונות בישול שעלו יפה יותר או פחות - פתאום, אורז עם יוגורט לא נראה לי כזה ביזארי וכשניסיתי - הבנתי שזה בעצם יאמי. גילוי נאות - ביקורים תכופים במסעדה הודית סטודנטיאלית רק עזרו לבסס את החוויה...

וגם - מה, זה לא "מפתח הלם?" ואפשר להצמיד אותם לרהיטים?!

ואפשר להצמיד אותם לרהיטים?!
דבק סלוטייפ רחב...?
או שיש תחליף אקולוגי

קמח ומים או משהו

רכיבים ש"נגעו" אחד בשני.
אף פעם לא הבנתי את הרתיעה הנפוצה הזאת.
בצלחת שלי מאז ומעולם הקפדתי שכל דבר ייגע קצת בכל דבר.
הכי טעים שכל ביס מכיל קצת מהטעמים של כל הביסים האחרים...
בתור ילדה הייתי אפילו יותר קיצונית בזה, כל צלחת שהוגשה לי מיד זכתה לערבוב כללי, עד שכל האוכל היה נהיה "סלט" ואי אפשר היה לזהות את המאכלים.

שכל דבר ייגע קצת בכל דבר.
ברור!!
הכי טעים שכל ביס מכיל קצת מהטעמים של כל הביסים האחרים...
מסכימה עם כל מילה D-:

כנראה למרות הטעם הטוב שלנו, יש אנשים שיש להם טעם טוב אחר

אם כבר מדברים על היגעלויות מוזרות, לילד שלי יש היגעלות לא מובנת לי לחלוטין ובלתי מפוענחת מ.... תכשיטים. כן.
לא מפריע לי נגיד שהוא סולד מהריח של טחינה שאני אוהבת, הוא לא חייב לשבת צמוד אלי דווקא כשאני אוכלת טחינה.
זה מובן לי.
אבל היגעלות מ.... תכשיטים?? כשאני עונדת משהו, הוא מקפיד לשמור על מרחק ביטחון ממני, ואם זה עדיין לא ברור - אם אני מנסה לגעת בו, מגע שבזמן אחר היה יכול להיות סביר לו/מתאים לו (באופן כללי הוא מפחית דרסטית כמויות מגע בשנה האחרונה, מה שנראה לי מאוד מתאים לגיל... ולתרבות סביבנו שקשורה בגיל) הוא פשוט נרתע, רתיעה אמיתית.
הכי הוא נגעל משרשראות. היגעלות אמיתית. "זה משהו כזה שזז ומגעיל.." הוא ניסה להסביר לי פעם ברגע של חסד, כשהצלחתי לא לכעוס.
כי בחוויה שלי, להיגעל מתכשיטים על בסיס קבוע זה כאילו סוג של פגיעה בנשיות שלי, באפשרות שלי להיות יפה וגם אמא, אפילו שמדובר בבן שלי ולא באדם מבוגר. אוף...

ולגבי
_בצלחת שלי מאז ומעולם הקפדתי שכל דבר ייגע קצת בכל דבר.
הכי טעים שכל ביס מכיל קצת מהטעמים של כל הביסים האחרים...
בתור ילדה הייתי אפילו יותר קיצונית בזה, כל צלחת שהוגשה לי מיד זכתה לערבוב כללי, עד שכל האוכל היה נהיה "סלט" ואי אפשר היה לזהות את המאכלים._
טוב, זו מחלוקת ידועה...
נראה לי אין אפשרות בעולם להבין (לי) את ההעדפות ההפוכות... (-:

זה כאילו סוג של פגיעה בנשיות שלי, באפשרות שלי להיות יפה וגם אמא,
בן כמה הוא? יש לו חברות? מה הוא עושה איתן, גם להן יש תכשיטים, לא?

_זה בגלל שאף אחת כאן באמת לא שותה את השתן שלה אז זה בתחום המופרך.
כן, כן, שמענו עליכן.
זה ידוע שפה המופרך של היום הוא ה-מה-עוד-לא ניסית-את-זה של מחר._
אין מה לומר. כשאת צודקת, את צודקת.

המכורים האמיתיים יודעים ששומרים כל מפתח אלן מוצמד לרהיט שזקוק לו, כדי שבבוא העת אפשר יהיה לפרק ולהרכיב מחדש בקלות.
המכורים האמיתיים יודעים שרהיט של איקאה מוטב לא לפרק לעולם כי אין אפשרות של ממש להרכיב אותו בחזרה

נו, טלי, את כנראה במצב יותר טוב ממה שחשבתי

<נשארו לי עוד שני שולחנות, שידה גדולה ושלוש דלתות של ארונות אמבטיה... מתי את באה? כבר סיפרתי לך איזה תנאים מעולים יש לאורחים אצלנו?>

מחשבה על עונתיות
אני לא עונתית. הכי לא עונתית. נגיד... היום בבוקר פירקתי לקופסאות של הילדים אשכולות ענבים. בנובמבר!
וכך אעשה גם כל שאר החורף, כשהם ימשיכו להגיע מכל מיני מקומות חמים בעולם.
מפונקת מאוד וחסרת סבלנות ולכן אוכלת מה שבא לי וזמין לי תוך צפצוף מתמשך על כל מיני.
להגיד שזה בסדר? לא. אבל זה ככה.

ואז חשבתי לעצמי - כל האנשים שצורכים דבש, ביצים, וגבינות, ובשר ודגים...
כל השנה ממש לפעמים על בסיס יומי, נראה שאצלם אין בכלל דיון על עונתיות.
הדיון הזה שמור משום מה לעולם הצומח.
האם כל המזון מן החי לא אמור להיות תחת הנחת העונתיות כמו כל דבר אחר?
האם המזון הזה לא משבש אותנו כשאינו בעונתו בדיוק כשם שהמזון הצמחי עושה?
הרי לולא התיעוש החקלאי של בעלי החיים היינו כפופים לכל מיני עניינים של הטבע שהיו מאלצים אותנו לאכול אחרת לגמרי.

_בצלחת שלי מאז ומעולם הקפדתי שכל דבר ייגע קצת בכל דבר.
הכי טעים שכל ביס מכיל קצת מהטעמים של כל הביסים האחרים...
בתור ילדה הייתי אפילו יותר קיצונית בזה, כל צלחת שהוגשה לי מיד זכתה לערבוב כללי, עד שכל האוכל היה נהיה "סלט" ואי אפשר היה לזהות את המאכלים._
גם אני. ולא רק בתור ילדה...

האם כל המזון מן החי לא אמור להיות תחת הנחת העונתיות כמו כל דבר אחר?
אני בדיוק בודקת את זה על עצמי לגבי צריכת ביצים: עכשיו כשתרנגולות החופש מטילות פחות, אני מורידה כמויות. בודקת איך ההרגשה.
חלב הוא לא עונתי - כל עוד מניקים/חולבים, יש אותה תנובה בערך. (אולי הרכב החלב משתנה, לא נראה לי שהכמות)
ובשר הוא לא עונתי בכלל...

עונתיות זה נושא מרתק! לא רק באוכל. בהמון דברים.

חלב הוא לא עונתי - כל עוד מניקים/חולבים
חלב הוא עונתי כי בטבע יש עונות של לידה ויש שלב שבו מתרחשת מאליה גמילה.
אם אני ממשיכה לחלוב את פרתי הנחמדת בחצר אחרי שהעגל שלה כבר התגייס לצבא ההגנה של הפרות אז אני עושה משהו לא עונתי בכלל רק כי אני יכולה.
בדיוק כמו עם הענבים שאני אוכלת באמצע החורף רק כי אני יכולה.

ובשר הוא לא עונתי בכלל...
אני בכלל לא בטוחה...
ומתחברת למה שכתבת על הביצים. יש עונות שסביר יותר לאכול בהן תרנגולות כי הן שמנמנות ועונות שפחות. אז אולי בעלי חיים אחרים יהיו הגיוניים יותר לצייד.
יש בעלי חיים שבעונות מסוימות מסתתרים בכלל.
מה שכן, אני חוששת שאת בעצם מעלה נקודה חשובה אחרת מבלי לתת לה שם - שאם אנחנו אוכלים בעלי חיים או תוצרים של החי שבחיים לא היתה לנו נגישות אליהם בטבע - אז מה הטעם לדבר על עונתיות?
בטבע פשוט אין את התרנגולות שאנחנו אוכלים. זה שיבוט של שיבוט. וכשזה רחוק כל כך מהטבע, לדבר על העונתיות של זה נראה כמו בדיחה.
עונתיות לאו דווקא אומרת שלא אוכלים כלום אלא שלא אוכלים את אותו בעל חיים (או התוצרת שלו) באותה מידה וכמות כל השנה.

אני חושבת שהנקודה שלי היתה כזו - מי שצורך הרבה מהחי, ובעיקר כל השנה אותו דבר, אבל חובב מחשבות על עונתיות - יכול לעשות פה חושבים.

המכורים האמיתיים יודעים שרהיט של איקאה מוטב לא לפרק לעולם כי אין אפשרות של ממש להרכיב אותו בחזרה

אין מה לומר. כשאת צודקת, את צודקת
D-:
(אני אוהבת הרכבות בכלל, לא רק של איקאה... זה גם מתחבר לחיבה לפאזלים. גדולים. הנה, זה הווידוי המלא (-: )

ו-וויי, ווי, איך הייתי שמחה לממש את ההזמנה שלך (-:

ולעניין העונתיות - זה משהו שאני באופן אישי ממש נהנית ממנו, ולמרות זאת אף פעם לא חשבתי שאכילה לא עונתית משבשת אותנו. נראה לי שזה יכול להיות לגבי דברים שנשמרים בדרכים מסתוריות חודשים ארוכים אחרי שנקטפו. אבל אם הם פשוט הוטסו ממקום שבו הם בעונה, למה שזה יהיה משבש לגוף? כמובן שיש היבט של איכות הסביבה כאן, אבל זה נושא אחר ואז לא הייתי נטפלת דווקא לעונתיות (כי הרבה דברים מיובאים כך גם בלי קשר לעונה).
מה שכן, אני פשוט נהנית מקיומן של עונות בחיים בכלל וגם באוכל. וכשדברים נמצאים בסופר כל השנה זה מבאס אותי ממש (כל פעם עוד משהו נוסף) כי להתחיל לזכור מה כן בעונה באמת ומה לא זה כאב ראש, וגם קשה להימנע ממשהו שאוהבים כשהוא קיים, וגם אם מצליחים, אין בזה את הקסם של עונתיות אמיתית.
כשמשהו פשוט לא קיים חלק מהזמן, ואז פתאום שב ומופיע - איזה כיף! מן שבירת שיגרה נחמדה ומשמחת כזו. וכשמשהו אחד נגמר, מתחילה העונה של דברים אחרים. בתקופה שצרכתי ירקות ופירות בעיקר ממשלוחים אורגניים כך היה, ואחרי תקופת התרגלות קצרה (מההההה, אין תירס כל השנה?) התחלתי לאהוב.

טלי, אני עושה אחת ועוד אחת ויוצא שיש לך סבלנות.
פאזלים גדולים (שגם אני אהבתי מאוד עד שנולדו הילדים ומאז לא חזרתי לזה), רהיטי הרכבה עצמית והמתנה לדברים אהובים שיופיעו.
פשוט יש לך סבלנות.

לי - פחות. אני קצרת רוח בעניינים שכאלה ואצה לי הדרך.

אני חושבת שאכילה לא עונתית כן משבשת, אבל בגלל שכל החיים שלנו פלסטיק ממילא אז לא מרגישים את זה.
זה קצת כמו עם התרנגולות והפרות. לדאוג לעונתיות כשמבלים כל ערב על חשמל ולא זזים מספיק ועוד ועוד ועוד זה קצת עקום.
ובכל זאת, כמו שאמרה מצ'רה, זה מעניין.
ומי שחי יותר טוב ממני יכול ממש להפיק מזה תועלת.

זה גם מתחבר לחיבה לפאזלים. גדולים. הנה, זה הווידוי המלא
יוהו!! יש לי פרטנר....?
יש לי פאזל שקניתי לפני החתונה של 2500 חלקים כדי להרכיב, למסגר ולתלות.
כרגע הוא כבר שנה וחצי מתחת הספה, מחכה לגאולה....
את באה?

פשוט יש לך סבלנות.
איבחנת נכון. בכל זאת מדייקת עוד קצת - יש לי סבלנות כשיש לי ביטחון שזה לאט, אבל בטוח. קשור קצת לדיון על נוכחות. אין לי דאגות וחששות מהסוף, אז אני נוכחת ונהנית מהעכשיו.
אם אני לא בטוחה בסוף של הדברים, אני נתקפת חוסר סבלנות.

בגלל שכל החיים שלנו פלסטיק ממילא אז לא מרגישים את זה.

מצד אחד - את צודקת כמובן. מצד שני, אפשר הרי להגיד את זה על הרבה דברים שאת כן טורחת לשלב בחייך...
אז אין בעיה לומר שעונתיות - זה לא מתאים לך כרגע או בכלל. אבל אם זה משהו שכן מטריד אותך, אפשר לחשוב איך לשלב את זה בקטנה ויותר בכיף, אולי.
אכב, למה השיבוש? בגלל שאין הפסקות בצריכה של משהו? אולי אלה מתקיימות בכל זאת בחיים שלנו, גם אם לא לפי העונות?

יוהו!! יש לי פרטנר....?

אה, אבל גם אצלי זה כרגע אהבה תיאורטית, כי ההרכבה הממשית הייתה
עד שנולדו הילדים ומאז לא חזרתי לזה

ניסיתי עכשיו לדמיין את עצמי מרכיבה פאזל בבית, שגר בו גם פעוט, וכמעט פרצתי בצחוק לבדי מול המחשב.
אין מצב, איןמצב, איןמצב שמה שהרכבתי ביום אחד (אם אצליח למצוא את הזמן) ישרוד עד לערב המחרת. אבל אני מחדירה לו את אהבת הפאזלים וההרכבות טוב טוב, כדי שבבוא העת יהיו לי פרטנרים בבית (-:
(אני והאיש וכל ילדינו, שרובם עוד לא נולדו, יושבים ביחד סביב פאזל ע-נ-ק-י... איזו מחשבה נעימה)

_אני פשוט נהנית מקיומן של עונות בחיים בכלל וגם באוכל. וכשדברים נמצאים בסופר כל השנה זה מבאס אותי ממש (כל פעם עוד משהו נוסף) כי להתחיל לזכור מה כן בעונה באמת ומה לא זה כאב ראש, וגם קשה להימנע ממשהו שאוהבים כשהוא קיים, וגם אם מצליחים, אין בזה את הקסם של עונתיות אמיתית.
כשמשהו פשוט לא קיים חלק מהזמן, ואז פתאום שב ומופיע - איזה כיף! מן שבירת שיגרה נחמדה ומשמחת כזו. וכשמשהו אחד נגמר, מתחילה העונה של דברים אחרים._
ביטאת בדיוק מה שאני מרגישה (למרות שאני אוכלת עגבניות כל השנה)
ולמרות אני לא שומרת מצוות בכלל בכלל, אני תמיד מרגישה צורך לומר "שהחיינו" כשאני אוכלת פרי או ירק פעם ראשונה בשנה. זו כזו תחושת הודיה, פליאה ותענוג.

אני תמיד מרגישה צורך לומר "שהחיינו" כשאני אוכלת פרי או ירק פעם ראשונה בשנה. זו כזו תחושת הודיה, פליאה ותענוג.
וואלה?
את משו משו, מצ'רה. אני ממש... לא מצליחה להתחבר לזה, אבל מבינה את זה בראש.

לא מצליחה להתחבר לזה
אני חווה את זה רק בדברים שיש הפסקה ארוכה באכילה שלהם.
כשהמשמשים מגיעים... כשיש ארטישוקים... כשעלי הגפן מגיעים למצב שמזמין מילוי...
ובאמת זה כרוך בהתאפקות: להתחיל לקנות אותם רק כשהם כבר ממש בעונה, טעימים באמת, מתקרבים לשיאם.
למשל, יש בננות כל השנה אבל אני אוכלת מהן רק עד הקיץ. בקיץ הן פשוט לא טעימות/מתאימות בעיני.
ותפוחים מקירור זה בכלל לא אותו פרי כמו תפוח טרי. יצור שונה לגמרי.

אין מצב, איןמצב, איןמצב שמה שהרכבתי ביום אחד (אם אצליח למצוא את הזמן) ישרוד עד לערב המחרת
בדיוק מהסיבה הזו הוא מעלה אבק מתחת לספה. המרחב הכי מוגן שמצאתי לו בלי לפרק.
ובכל פעם בעלי רוצה להוציא ולקפל לקופסא ואני אומרת לו- חבל, כמעט גמרתי אותו...
ובקרוב ממש אני אטפל בו...

מדהים שאדם עם קוצים ב*** כמוני מסוגל עוד להרכיב פאזל, אבל את בטח יכולה להבין שזה 5 חלקים פה, ואחרי יום, שעה, או חודש עוד כמה... D-:

ובקשר לבן שלך- יש סיכוי.
עד היום אני זוכרת שכשהוצאנו פאזל , אני ואחותי, ופרשנו אותו על שולחן הסלון- ההורים שלי התלבשו עליו והעולם היה מת...
לא היה מה או מי שהצליח לנתק אותם ממנו...

כשהמשמשים מגיעים...
למרות ביקורי קיץ בישראל, כבר מזמן לא אכלתי משמש טוב באמת גם בעונה.
הכל פלסטיקי לגמרי.

כשיש ארטישוקים...
לא אוהבת. הלאה...

כשעלי הגפן מגיעים למצב שמזמין מילוי...
שאני אעמוד למלא עלי גפן???

נו, אני רואה שאני לא מחמיצה כלום

<מצ'רה, מתה עליך. אתה יודעת את זה, נכון?>

ובאמת זה כרוך בהתאפקות
ובזה מעולם לא הייתי חזקה בכל מקרה ולא נראה שאני אצמיח אחת כזו בקרוב.

למשל, יש בננות כל השנה אבל אני אוכלת מהן רק עד הקיץ. בקיץ הן פשוט לא טעימות/מתאימות בעיני.
מה פתאום כל השנה? בננות זה פרי עונתי לגמרי. של חורף. הבננות שיש בקיץ נקטפו בחורף. בגלל זה הן עושות מעבר חד מירוק כהה לירוק בהיר עם נקודות חומות ומשם ישר לשחור, בלי שלב צהוב. ובסוף הקיץ מתחילות בננות של החורף הבא, גם הן ירוקות לגמרי, אבל אז הן לפחות עוברות את כל השלבים של ההבחלה.

בננות זה פרי עונתי לגמרי
אני חושבת שמצ'רה התכוונה שזה פרי שמוכרים כל השנה.
כל הפירות הם עונתיים...

מתבוננת בקנאה ובהשתאות בניסוי האכילה המועטה.
מוזמנת להצטרף.

ולמרות אני לא שומרת מצוות בכלל בכלל, אני תמיד מרגישה צורך לומר "שהחיינו" כשאני אוכלת פרי או ירק פעם ראשונה בשנה. זו כזו תחושת הודיה, פליאה ותענוג.
בדיוק! גם אני.
בעיקר עם פירות הדר שבאמת אין בקיץ אפילו בימינו (קלמנטינות, פומלות).
ופירות מיוחדים שהעונה שלהם קצרה במיוחד - דובדבן, תותים וכאלה.
וגם הברכה הזו פחות 'דתית' בעיני ויותר רוחנית (במובן הניואייג'י של המילה:-) ) וזה נחמד:-)

המכורים האמיתיים יודעים שרהיט של איקאה מוטב לא לפרק לעולם כי אין אפשרות של ממש להרכיב אותו בחזרה
כנראה שאני ההפך ממכורה, כי לא עלה על דעתי שזו מן אמת שכזו ידועה, ובלי פחד ביקשתי בהעברה שיפרקו וירכיבו לי את ארון הבגדים איקאה שלנו.
והפלא ופלא, פורק והורכב בלי בעיה ועומד לו כאן לידי כמו חדש.
שנאמר, אין שכל אין דאגות...

נו, אני רואה שאני לא מחמיצה כלום
תותים!!!

_נו, אני רואה שאני לא מחמיצה כלום
תותים!!!_
פטל!!
תות עץ!
פיטנגו!
רימונים!
מנגו! (אני לא אוהבת)
אבוקדו!
ברוקולי!
ארטישוק ירושלמי!
קולרבי!
שעועית ירוקה!
ומלפפונים בלאדי להחמצה!...
(אפשר להמשיך ולהמשיך. אצלי כלולים בזה גם הירוקים שמלוקטים בשטח, בחורף.)

אפשר להמשיך ולהמשיך.
אבל הי, זו לא המלצה או משהו - זה שיתוף בתחושה מאד אישית. כל אחת ומה שעושה לה את זה.

לעניין איקאה - כנראה קנית משהו טוב

יש להם משהו כמו שלוש רמות של איכות ומחירים. מהרמה הבינונית ומעלה אפילו לי אין תלונות (למרות שההרכבה מבאסת אותי באותה מידה) ואפשר בהחלט לפרק ולהחזיר.
אבל כשאומרים "איקאה" במיאוס, לא לזה מתכוונים.
ולא, אנחנו בהחלט לא נפתח פה תפישת מורכבות של הקונספט האיקאי, גם אם יש פה כאלה שממש משתוקקות

מצ'רה, תפסת אותי!
פירות יער, רימונים ואבוקדו אני אוכלת רק בעונתם.
יש כאן כל השנה אבל לפי המחיר אני יודעת מה העונה (איום ונורא, אבל ככה. חקלאית כבר לא אהיה כנראה) וכבר למדתי על בשרי שלא בעונה הם פשוט לא טעימים.
פלסטיק...
נורא יפים אבל מאכזבים בטעם ובמרקם.
אז כן, נכנעתי

פירות יער, רימונים ואבוקדו אני אוכלת רק בעונתם.

אבל אבל אבל - אני מנחשת שלפחות אבוקדו מיובא, לא נראה לי שגדל באנגליה. ואולי הוא מיובא מארצות שהוא בעונתו? למשל, דרום אפריקה, מייצאת המון תוצרת חקלאית נהדרת, והעונות שלה הפוכות. יש הרבה ארצות שאין בהן ממש עונות, והן כאלה שבהם גדלים הפירות הטרופיים. למשל - אננס אני רואה שגדל כל השנה בהרבה מקומות. מה שכן, הטעם של אבוקדו מאד מאד שונה בארצות שונות. בגלל שאני מאד אוהבת, תמיד אני מחפשת וטועמת. בארצות טרופיות הרבה פעמים יש אבוקדו גדול ויפה באופן מדהים, וטבעי, ראיתי אותם גדלים ממש בטבע. אבל לא הכי טעימים, לפחות לא לחיכי. הכי טעימים שאכלתי היו בקליפורניה - תוצרת מקסיקו,בדרום אפריקה, וביפן! (געגועים).

זה שהמחיר גבוה - אולי כי "הם" יודעים שכולם יודעים שזו לא העונה ומצפים למחירים גבוהים,אז למה לא להעלות.
לא יודעת, סתם מהרהרת.החיים בזמננו הרי כל כך שונים מחיים בכפר שניזון בתוצרת שגדלה בו ובסביבתו הקרובה. בעולם כזה כל נושא העונתיות ברור. בעולם היום? נראה לי בלגן שלם, ולדעתי הפקטור העיקרי צריך להיות הטעם (והמחיר כמובן).

ושאלה נקודתית יותר לגוגוס:

איזה נימוק מתאים לספק לילד, כשאני מחליטה להגביל את מספר כדורי התמרים או פרוסות האננס המיובש או הצימוקים שהוא אוכל ו/ או את הזמנים שיאכל מהם (לא ע"ח ארוחת צהריים, אף שמאפשרת לאכול בננה, מלפפון ואגוזים במקום הנ"ל)?
<אוי, ובבקשה, אל תעני לי: "באמת, איזה נימוק מתאים?"

>

ו... תרגישי טוב! תני לעצמך לנוח כמה שאת צריכה, כל עוד זה מתאפשר. @}

איזה נימוק מתאים לספק לילד, כשאני מחליטה להגביל את מספר כדורי התמרים או פרוסות האננס המיובש או הצימוקים שהוא אוכל ו/ או את הזמנים שיאכל מהם (לא ע"ח ארוחת צהריים, אף שמאפשרת לאכול בננה, מלפפון ואגוזים במקום הנ"ל)?

קודם כל, תתביישי לך (אוי, ובבקשה, אל תעני לי: "באמת, איזה נימוק מתאים?")
ואחרי שתסיימי, זה מאוד פשוט - זה אוכל מלא סוכר מרוכז כי גנבו לו את כל המים ובגלל זה הוא סותם לנו את התאבון צ'יק צ'ק. אז אנחנו מרגישים שבעים אבל בעצם לא קיבלנו כל מה שאנחנו צריכים מהאוכל שלנו. זה בנוגע ללפני ארוחה או על חשבון ארוחה.
נימוקים רלבנטיים נוספים שאני מציעה בלי שום בושה - זה יקר. זה מלא עבודה ואין לי כוח להכין עוד בקרוב. יש על זה עוד דברים לא מזינים (שמן צמחי על צימוקים, כל מיני דברים לא מזוהים על אננס).
בכלל, אם את מגישה פירות יבשים לא אורגניים, עדיף להתייחס לזה כמו אל ממתק לכל דבר. בתוך ממתקים מותר לעשות סדר עדיפויות, אבל כן לשייך את זה לקטגוריה הזו וכך ברור למה זה מוגבל. כי זה לא איזה מזון על שפשוט אוכלים ממנו בלי תשומת לב.
אצלנו גם פירות יבשים אורגניים איכותיים מאוד נאכלים במשורה כי זה אוכל מיובש ולכן - לא בדיוק אוכל אלא סוג של פינוק שפוי.

יופי, גוגוס, תודה על התשובה המפורטת.
חלק מהדברים אמרתי לו אתמול. עזרת לי לסדר דברים בראש ולהרגיש שההחלטות שלי מבוססות יותר.