מתחילת דרכי בענייני החיוניות היתה בי רתיעה מהרעיון של אוכל ממכר.
אני חושבת שלקרוא לדברים "ממכרים" זה לתייג אותם בצורה מסוימת, די קיצונית, ולכן זה מהלך שצריך להישמר למה שהוא באמת כזה.
אוכל יכול בקלות רבה יחסית לעורר תלות, וגם לתלות יש סוגים שונים ששווה להבחין ביניהם. היא יכולה להיות רגשית, פיזית, תודעתית, וגם להתנהל בעוצמות שונות אצל אנשים שונים ובמצבים שונים.
ה"ממכר" הזה, הוא פשוט דיבור בעוצמה גבוהה כדי לגרום לאנשים להקשיב. לא בשבילי, הפרקטיקות האלה.
הנה
כתיבה מצוינת לדעתי על השאלה למה סוכר אינו ממכר. יש לי איתה כמה אי הסכמות לקראת הסוף, ואני גם חושבת שהיא הולכת רחוק מדי עם המסקנה, ובדילוגים לוגיים כמה פעמים, אבל בעיקרו זה ממש ממש טוב.
אנגלית, קלה רוב הזמן, ומאיר עיניים.
מה שכן, ובלי קשר לנושא, ראיתי אותה בסרטון במקום אחר באתר, ונחרדתי ממש מהיעדר החמלה שלה.
אולי היא צילמה את זה ביום רע במיוחד, אבל לו אני בנעליה לא הייתי מעלה דברים כאלה אם הייתי רוצה שאנשים שגם ככה קשה להם יבואו לעבוד איתי.
אז קשה לי איתה, למרות שאנחנו לחלוטין מדברות את אותה שפה.
כמו המוני בעלות מקצוע בעולם של הנון-דיאטינג, המוסיקה היא מוסיקה של לא והתנגדות. זו אמורה להיות שלילה כפולה שמובילה למשהו חיובי (להגיד לא לדיאטה, שהיא סוג של אמירת לא בפני עצמה), אבל בשבילי זה לא עובד.
אני שומעת בעיקר את רוח הקרב וההתנגדות וזה דוחה אותי. קצת חבל, כי זה לגמרי לא הכרחי.