החיים מתחילים מחדש אני אישה אמיצה

[סופה_במדבר*]

בלוג עידוד לעצמי וגם עידכונים לכל החברים האהובים שלי שמשאירים לי הודעות דואגות בנוסח "האם חטפו אותך?"

אני מתקרבת הביתה, השעה עשר וחצי בלילה. אני חונה בכניסה, ממש מתחת לחלון של חדר העבודה שלו. החלון פתוח והאור דולק. אני יודעת שהוא מול המחשב, אני יודעת שהוא מזהה את הקול של המנוע, אני יודעת שלא קשה להבחין בדממה השוררת באוטו, המעידה על כך שהילדים ישנים. אני פותחת את הדלתות כדי שהדממה תגיע גם אליו. עוצרת לרגע את הנשימה, מוציאה את התיק שלי באיטיות, מביטה בריכוז בצלליות שבתוך הבית, מתפללת שאולי הפעם, אולי רק הפעם, אני אשמע את הכיסא שלו חורק, אראה את הצללית שלו מתרוממת ואת דמותו פוסעת לעברי, נכונה לעזור לי לשאת את הילדים אל תוך הבית. כמו תמיד, כלום לא קורה. כמו תמיד, אני בוחרת בילד שישן שינה עמוקה יותר, זה שלא יתעורר בבכי כשאני אשליך אותו על המיטה, אוספת אותו אלי, דוהרת פנימה, מניחה אותו ורצה החוצה לחלץ את השני.
פעם, כשעוד נהגתי לצפות, הייתי עומדת ברחוב ושואלת "תוכל לעזור לי להוציא את הילדים מהאוטו?"
ומן החלון שלו היתה מגיעה התשובה "אני באמצע משהו" או "למה לא לקחת עגלה".
היום, אני כבר לא מצפה ולכן אני כבר לא מתאכזבת. אני לא מתאכזבת מכך שביום שישי בערב הוא מעדיף לקפוץ לחברים מאשר לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שלו, אני כבר לא מתאכזבת מכך שכל לילה אני ישנה לבד, אני כבר לא מתאכזבת מכך שהוא נכנס למטבח רק כדי לנהום "זה מה שיש לאכול?", אני כבר לא מתאכזבת מכך שהוא לא שוטףכלים-תולהכביסה-מורידכביסה-עושהקניות, אני כבר לא מתאכזבת מכך שהוא שוכב במיטה כל יום עד שעות הצהריים המאוחרות...

[סופה_במדבר*]

וממה אני כן מתאכזבת...
מסיטואציות כמו אלו:
לילה. התינוק מתעורר לינוק, הגדול מבקש מים. אני מבטיחה לו שעוד רגע, עוד שניה, ברגע שהציצי שלי יוצא אל החופשי אני קמה ומביאה לו כוס מים. הוא בדיוק עובר ליד חדר השינה בדרכו אל המטבח, שומע את התחינה של הילד ואת הנסיונות שלי להרגיע אותו כדי שהתינוק לא יתעורר ומתעלם.
צהריים. חם מאוד. סיטואציה דומה לזאת המתוארת בראש הדף, רק שבנוסף לשני ילדים ישנים יש גם קניות מהסופר. התינוק מתעורר כשאני מכניסה אותו למיטה ואני נשכבת לידו כדי להניק אותו. לאחר כמה דקות הוא הולך לשירותים. "תוכל להוציא את השקיות מהאוטו?" אני שואלת. "נראה, הוא אומר, אולי אחר כך, אם יצא לי." "לפחות את החלב?" אני מבקשת. "אולי", הוא אומר וחוזר אל המחשב שלו.
מאוחר בלילה. אני שוטפת כלים. הוא, בפרץ מפתיע של אמפטיה אומר "עזבי את הכלים, אני אשטוף אותם". אני ברינה ודיצה מזנקת אל המיטה.
בוקר. מעל הכיור במטבח חגים זבובים, על שולחן האוכל צועד טור של נמלים וערימת הכלים נראית גדולה יותר.
לילה. הילדים נרדמו, אני מגלה שקיבלתי מחזור ואין לי תחבושות. אני מתקשרת אליו ומבקשת שיקנה לי בדרך הביתה. "אם יצא לי", הוא עונה. לא יצא לו. אנחנו גרים בתל אביב.
יום שישי. חורף. קרררררררררר. אני נוהגת הביתה מנסיעת עבודה בדרום הרחוק. הייתי שם כמה ימים. הוא מתקשר לברר מתי נגיע ואני עונה שבערב כי התקלקל פנס ואחרי התיקון הילדים לא שמחים באוטו ויש הרבה עצירות ארוכות. אני מבקשת שידליק את הדוד.
מאוחר יותר אנחנו מגיעים הביתה. הדוד לא דולק והמקרר ריק לגמרי.
יום אביבי, שעת אחר הצהריים. אני אמורה ללכת לעבוד והבייביסיטר מבריזה ברגע האחרון. אני מתקשרת לאחותי, לשתי חברות שלי ולבייביסיטר נסיונית. אף אחת לא יכולה לבוא. הוא מול המחשב. לא מוכן להיות עם הילד ואני נאלצת לבטל את הפגישות.

[פלונית_מחבקת*]

אוי. אוי. איזה חרא.
(סליחה)
מה זה? למה הוא ככה? יש לו מאהבת באינטרנט? (על זה חשבתי כשכתבת איך הוא חיפף אותך מהכלים סתם כדי שתיעלמי ולא שטף בכלל.)
איך את מסתדרת? זה נשמע קשה כל כך. את באמת אמיצה. ועוד מיניקה. כל הכבוד לך.
יש לך רעיון למה הוא ככה?
כמה זמן זה ככה?

[עירית_לוי]

את באמת אמיצה

בהצלחה

[עדי_ל*]

אוי, נשמע ממש לא פשוט. ממש קשה לקרוא את הדברים שאת כותבת.
_יש לך רעיון למה הוא ככה?
כמה זמן זה ככה?_
הרבה כוחות צריך על מנת לתפקד באווירה כזו,מהיכן את שואבת אותם? איך את צולחת את היומיום?
האם יש מישהו, אנשים אחרים בחייך, שמעניקים לך כוחות?

[עין_הסערה*]

הוא מול המחשב. לא מוכן להיות עם הילד ואני נאלצת לבטל את הפגישות.
האם הוא אבא של הילדים?
האם הוא עובד מול המחשב או גולש להנאתו?
ובכלל, לאיזון התמונה, יש בו משהו טוב?

[נהר*]

אשה אמיצה, שיהיה בהצלחה
והלוואי שהוא יתעורר

[נועה_ברקת*]

אוי ווי, סופה במדבר, הגעתם למצב קשה ביניכם.... האם את מוכנה לספר קצת על מה שקרה וכמה זמן זה נמשך?
הוא יודע שאת עוזבת? שאת מחפשת חיים חדשים?
מקווה שאת לא לבד עם כל זה.

[סופה_במדבר*]

לא כתבתי את העיקר : א נ י ע ו ז ב ת .
מחפשת בית חדש בדחיפות זאת אני.

תל אביב. קיץ. חם. לח. חזרתי מהעבודה, התקלחתי וישבתי קצת להירגע לפני שאני צריכה ללכת לעבודה השניה.
הוא יושב איתי, מעסה לי את כפות הרגליים ומוזג לי מים קרים. אנחנו מדברים על העתיד, על ילדים, על ילד. הוא שואל אותי אם אני אוהבת לעבוד. אני עונה שכן, בחרתי מקצוע שאני מאוד אוהבת, אבל זה לא משאיר לי הרבה זמן לטפל בבית. הוא שואל אם הייתי רוצה להיות יותר בבית, אולי לא לעבוד בכלל ולהשקיע את כל האנרגיה שלי בית, בילדים, אולי להמשיך ללמוד כמו שאני רוצה. הוא אומר שהוא רוצה לפרנס אותי, לדאוג לכל מחסורי ולאפשר לי להיות מאושרת.
בסוף אותו הקיץ אנחנו כבר נשואים עם תינוק בבטן.

[סופה_במדבר*]

אין לו מאהבת.
הוא עובד וגם גולש.
הוא איש מיוחד, שקט ומרשים. עשינו ילדים ביחד מתוך אהבה גדולה. הוא לא אוהב אנשים, מעדיף לחיות בבדידות, לכן הוא חי בלילה. כך הוא נמנע ממגע מיותר עם בני אדם, עם הילדים שלו, עם האישה שהוא בחר.
החלום שלו הוא לגור בחווה מבודדת במדבר.


אני יוצאת ליום האחרון של החיפוש, כי היום אני אמצא בית.

[נורמה_טבעית*]

אני יוצאת ליום האחרון של החיפוש, כי היום אני אמצא בית

מחזיקה אצבעות.

[לוונדר_סגול*]

מתוקה בהצלחה

[ש_מים_וארץ*]

נעתקה נשימתי.
גם מלקרא את מחפשת בית חדש בדחיפות.

שאלוהים יעזור לך, למצוא את מה שאת צריכה רוצה ומבקשת.
לא טוב הלחץ הזה.
אולי תעברו ביחד ותפרדו לאט לאט?

[לוונדר_סגול*]

ואיך לעבור ביחד יקדם אותה?
הוא הרי לא עושה כלום, הוא משקולת.
מתחילה מחדש

[תבשיל_קדרה*]

לא טוב הלחץ הזה.
גם טרה הציעה לעצור במקום זמני ולחפש ברוגע.

[ש_מים_וארץ*]

הוא הרי לא עושה כלום, הוא משקולת.
אבל הוא גם איש מיוחד, שקט ומרשים_ והם עשו _ילדים ביחד מתוך אהבה גדולה
וביחד הם אמורים לפנות את הבית המשותף בסוף יוני-תחילת יולי.

[מיצי_החתולה*]

סופה יקרה, גם אצלי נעתקה הנשימה.
אשה אמיצה ויקרה, מחזיקה לך אצבעות. ספרי לנו על הבית הנפלא שתיכף תמצאי!

[מפחדת_מאד*]

[עירית_לוי]

מחזיקה אצבעות

[בתנועה_מתמדת*]

יקרה,
רציתי להגיד לך ששם הדף שבחרת - אין מדוייק ממנו!!!
אפילו קוראת מחשבות הייתי מכנה אותך.... בימים האחרונים קיבלתי עדכון אודותייך והמחשבה שמלווה אותי מאז היא להתקשר אלייך ולומר לך ככה-
את אשה מקסימה, מוכשרת, חכמה ויפה ומגיע לך ולילדייך לחיות באושר ועושר(כל סוגי העושר, לא בהכרח כלכלי, למרות שגם את זה אני מאחלת לך).
דרושה לא מעט תעוזה "לקפוץ למים", ואת אכן אמיצה מ-א-ד. אני בטוחה שרק טוב יצא מזה עבורך. כל החיים לפנייך והם יאירו פניהם אלייך, בדיוק כמו שאת מאירה פנייך אל העולם.
רוצה להציע כאן את עזרתי בשמירה על הגדול בשעת הצורך, או באנ'לא יודעת מה.
רק תדעי שמאד אכפת לי ואני כאן בשבילך.
@}

[נועה_בר*]

יוצאת ליום האחרון של החיפוש, כי היום אני אמצא בית.
מחזיקה אצבעות @}

[נועה_ברקת*]

הוא אומר שהוא רוצה לפרנס אותי, לדאוג לכל מחסורי ולאפשר לי להיות מאושרת.

הוא איש מיוחד, שקט ומרשים. עשינו ילדים ביחד מתוך אהבה גדולה. הוא לא אוהב אנשים, מעדיף לחיות בבדידות, לכן הוא חי בלילה. כך הוא נמנע ממגע מיותר עם בני אדם, עם הילדים שלו, עם האישה שהוא בחר

נראה, הוא אומר, אולי אחר כך, אם יצא לי."
וכל שאר הדברים שסיפרת עליו ....
האם את יכולה לספר בכל זאת מה שקרה מאז שהגיעו הילדים? באיזה אופן נשבר החלום?
ומעבר לכך, אני מקשיבה לך....

[סופה_במדבר*]

מצאתי בית.
שומעים את אנחת הרווחה שלי?
בדיוק מה שרציתי, במחיר שרציתי, עם שכנה (אמנם זמנית) מקסימה, הילדים הגדולים של שתינו כבר התחברו.
פשוט לא חיפשתי במקום הנכון.
בתנועה מתמדת, תודה, תודה. אני אצטרך עזרה עם הגדול בימים הקרובים.

[במבי_ק*]

קראתי. קשה לי לדעת שזה מה שעבר עלייך בזמן האחרון. . כל הכבוד על המעשה!

תכתבי אם את צריכה דברים לבית. וגם - אם את רוצה להתפנק/ לנוח/ סתם לבקר, בין לבין או אחרי שאת מתמקמת - אנחנו כאן.

_את אשה מקסימה, מוכשרת, חכמה ויפה ומגיע לך ולילדייך לחיות באושר ועושר(כל סוגי העושר, לא בהכרח כלכלי, למרות שגם את זה אני מאחלת לך).
דרושה לא מעט תעוזה "לקפוץ למים", ואת אכן אמיצה מ-א-ד. אני בטוחה שרק טוב יצא מזה עבורך. כל החיים לפנייך והם יאירו פניהם אלייך, בדיוק כמו שאת מאירה פנייך אל העולם._

בדיוק.

[במבי_ק*]

החיבוק מחייך כי למרות הכל את בהתחלה חדשה וזה טוב. לפעמים האייקונים האלה נראים לי כמו מסיבת אסיד אחת גדולה... שיהיה.

[סופה_במדבר*]

את הדברים הקשים באמת אני עוד לא מסוגלת לחשוף, זה יבוא לאט לאט, כשאני אהיה פנויה לפתוח את זה. הרמזים תמיד היו שם, אבל העדפתי לראות אותו דרך וילון עם לבבות ורודים.
במבי, דווקא מקום איחסון אני צריכה ולא עוד דברים. אולי יהיה חסר לי טוסטר או קומקום חשמלי, אבל בסה"כ יש לי את כל הציוד הדרוש לתחזוק 2 ילדים + 2 חתולים + אמא שלהם.

לוונדר, שמת לב שנהיה קצת שכנות לקצת זמן?

[סופה_במדבר*]

סיפרתי לאמא שלי לפני כמה דקות שאנחנו נפרדים. איזו הקלה. כל פעם שאני מספרת לעוד מישהו, אני נושמת קצת יותר.

[אילנה_לשם*]

סופה במדבר
שיהיה בהצלחה בדרך החדשה
מאחלת הרבה כוחות לך וילדייך
באיזה אזור את גרה?
אם יש משהוא שאוכל לעשות בשבילך אשמח
את יכולה ליצור איתי קשר בדף הבית שלי
וחוץ מזה הדברים הקשים שכתבת
גרמו לי מאד להעריך את עזרתו של בעלי
אני מאחלת לך שבהמשך אם תרצי תתחברי למשהוא
שיתן לך את מה שאת צריכה ואת מה שאת ראויה לו
באהבה
אילנה

[נועה_ברקת*]

שיהיה בהצלחה.!

[במבי_ק*]

סופה, מה את צריכה לאחסן ולכמה זמן, תכתבי ואני אבדוק אם אפשר לסר משהו במחסן של אמא שלי. אין שם הרבה מקום והיא גם רוצה לשפץ בקרוב שם ולעשות מזה חדר טיפולים, אבל אולי יסתדר משהו. בקיצור - מה ולכמה זמן.

[ש_מים_וארץ*]

_מצאתי בית.
שומעים את אנחת הרווחה שלי?_

פששששש....וואו, זה היה מהיר.
שעטת קדימה, מבוייתת על המטרה.
את באמת אישה אמיצה.

שיהיה לכם מעבר קל ככל שניתן
ושתצלח דרככם החדשה.
@}

[גלינה_המכשפה_הצפונית*]

סוף סוף מצאתי אותך! כואב לי לקרוא מה שאת כותבת - ליבי איתך.
איפה אתם הולכים לגור? אני יכולה לעזור איכשהו .....

[אל_דנטה*]

וואו! כל הכבוד על המהירות!
בהצלחה בחיים החדשים.

[סיגל_ב*]

ואוו! מדהימה ואמיצה את!
שיהיה לך בהצלחה,
והרבה טוב. את ראויה לזה.

[מירי*]

_ואוו! מדהימה ואמיצה את!
שיהיה לך בהצלחה,
והרבה טוב. את ראויה לזה_

[לוונדר_סגול*]

יוצאת ליום האחרון של החיפוש, כי היום אני אמצא בית.

_מצאתי בית.
שומעים את אנחת הרווחה שלי?_

מדברים על נבואה שמגשימה את עצמה, סחתיין...

איך נהיה שכנות? איפה מצאת?
באיפה שאני גרה עכשיו או איפה שאני מתכננת לגור?

[סופה_במדבר*]

באיפה שאני גרה עכשיו או איפה שאני מתכננת לגור?
עכשיו.

[סופה_במדבר*]

דברים שעזרו לי לפקוח עיניים:

במפגש כלשהו אמא אחת מגלה שהיא שכחה להביא את הבקבוק של הבת שלה (לא תינוקת וכבר יודעת לשתות מכוס, אבל ביקשה בקבוק). ללא היסוס היא מתקשרת לבן הזוג שלה, שנכנס לאוטו, נוסע 15-20 דקות ומביא לה את הבקבוק. כל זה קורה דקות ספורות לאחר שהוא הסיע אותן למפגש. אני המומה, אני לא הייתי מעזה לעלות על דעתי לבקש כזה דבר, הוא היה משתולל.

ימים ספורים אחרי הלידה השניה. הוא מתלונן שאין מגבות נקיות (הוא משתמש בכל מגבת פעם אחת בלבד, אבל זה כבר נושא לדיון אחר...) ושואל אם מישהו אמור להגיע לעשות כביסה. אני אומרת שרק מחר אחותי תבוא ואם זה דחוף שיעשה לבד. הוא לא יודע איך ואני אומרת שאני יכולה לכבס אם הוא יתלה - צריך לצאת מהבית וללכת כ-50 מטר עד החבלים של הכביסה. כשהמכונה גומרת לכבס, אני מזכירה לו שצריך לתלות. הוא לא תולה. אחרי כמה שעות אני מזכירה לו שוב. הוא אומר שהכביסה בטח כבר מסריחה. אני מפעילה שוב את המכונה. אומרת לו מתי צריך לתלות. הוא לא תולה. כבר ערב ואני יוצאת החוצה עם תינוק במנשא, ביד אחת סל עם מגבות רטובות וביד השניה תינוק בן שנה וחצי.

חברה אומרת לי שאם היא היתה צריכה לגעת בכביסה, הם לא היו משתמשים בחיתולים רב פעמיים.

כל ערב בגן שעשועים, כל שבת בבוקר בים - אני רואה אבות עם ילדים או אבות + אמהות וילדים. לרוב אני האמא היחידה שמסתובבת לבד עם הילדים.

כמה ימים לפני שצריך לשלם שכ"ד, אנחנו חוששים שהצ'ק יחזור בגלל המינוס הגדול שלנו (הוא כמעט לא עובד...או, הנה חשפתי פה עוד משהו). אני מבקשת מההורים שלי שיעזרו לנו והם מעבירים לנו כסף. באותו יום, הוא קונה גאדג'טים למחשב בסכום כמעט זהה ומשלם בכרטיס אשראי. זה קורה כמה פעמים בגרסאות שונות - - נותנים לנו כסף לשלם חשבון חשמל והוא קונה אקווריום עם דגים, נותנים לנו כסף ליום ההולדת של הילד והוא קונה לעצמו ספר.

[טרה_רוסה*]

ההההאאאאאא........וואי-וואי
((_))


מה היה "הקש ששבר את גב הגמל"?

[מיצי_החתולה*]

. וגם
ההההאאאאאא........וואי-וואי
שוב מחזיקה לך אצבעות בדרכך החדשה.

[סופה_במדבר*]

מה היה "הקש ששבר את גב הגמל"?
אולי הלוואה ששוב נאלצנו לקחת כדי לכסות עוד חובות שלו מהעבר.
אולי העובדה שהוא נסע לויפאסנה לעשרה ימים בדיוק אחרי שהוא לקח על עצמו פרויקט דבילי שהוא לא הספיק לעשות ואני הייתי צריכה לעשות במקומו, תוך כדי חיפוש בית (בהתחלה חיפשנו יחד במקום רחוק מאיזור מגורינו הנוכחי), תיקון תקלות בפרויקט אחר שלו (גרתי שלושה ימים אצל חברים שעזרו לי עם הילדים ועם המחשב) והעבודה השוטפת שלי.
אולי השיחה שבה הוא אמר לי שהוא לא מתכוון אף פעם לעבוד כשכיר או לעזור עם הילדים.

[סיגל_ב*]

אוי אלוהים.

[טרה_רוסה*]

0-:
מתחמק מכל מה שקשור ל"אחריות".

[יעל_צ*]

מקווה שהפרק החדש בחייך יהיה הרבה יותר טוב. @}

[פלונית_מחבקת*]

בהצלחה בהמשך
נשמע קשה מאד וכואב מאד מה שעברת. אולי עדיין עוברת. בהצלחה רבה.
את כנראה לא רק אמיצה עכשיו, אלא חזקה ועצומה עוד קודם. אשריי ילדייך שיש להם אמא כזאת.

[עירית_לוי]

קראתי אותך בימים האחרונים כאן ובדף על חיפוש בית.
האנרגיות והעוצמות שעולות ממך בין השורות - מעוררות השראה.
על זה שאת שמה בראש סדר העדיפויות את את עצמך ואת ילדייך, ולא מוכנה להשאר יותר במקומות לא טובים.
אשריי ילדייך שיש להם אמא כזאת.

בהצלחה

[נועה_ברקת*]

הוא אומר שהוא רוצה לפרנס אותי, לדאוג לכל מחסורי ולאפשר לי להיות מאושרת.
מדהים אותי הפער בין "הצעת הנישואין" שלו, לבין המציאות הקשה שאת מתארת. מציאות של אדם בדיכאון קשה, בעצם. ברור שיש לך כל כך הרבה כוחות להרים את עצמך ולמצוא לך חיים חדשים. די ברור שהוא נטול כוחות לחלוטין כרגע ובמובן מסויים את היית מקור כוחו אולי. הלוואי וגם העיניים שלו יפקחו והא ימצא דרך לקבל עזרה.
<חזקי ואמצי בכל מקרה.>

[יונת_שרון*]

ובמובן מסויים את היית מקור כוחו אולי
כנראה שלא. עובדה שהחיים יחד לא חידשו את כוחותיו. אולי דווקא פרידה תיטיב עימו.

[נועה_בר*]

_על זה שאת שמה בראש סדר העדיפויות את את עצמך ואת ילדייך, ולא מוכנה להשאר יותר במקומות לא טובים.
אשריי ילדייך שיש להם אמא כזאת_

אם את צריכה עזרה תגידי!

[סוף_מעגל*]

חזקי ואמצי

[מיכל_אמא_של_ליאור*]

חיבוק חזק ואיחולים לדרך החדשה ! אשמח לעזור אם אפשר .

[ליאורה_נ*]

הרבה הצלחה בחיים החדשים.

.

[סופה_במדבר*]

מציאות של אדם בדיכאון קשה, בעצם
בדיכאון. עמוק מאוד. לא מודה בזה ולא מוכן בשום אופן לטפל בעצמו. ואולי זה הקש.

אני עצובה עכשיו. ומאוד מפוחדת. זה הלילה האחרון שלנו ביחד. למרות הכל, קשה לי להיפרד מהאיש שכל כך אהבתי. מאז שהוא השלים עם הפרידה, לפני שבוע או קצת יותר, החיים שלנו יחד נפלאים. הוא שמר על הגדול פעמיים, הוא הכין פעם אחת ארוחת ערב, הוא ניקה את המטבח. אני לא כועסת עליו. אני מבינה שהכעס הוא נסיון לשנות, אני כועסת כי הוא X ואני רוצה Y. ברגע שאני מפסיקה לרצות לתקן אותו, אני לא כועסת. אני חושבת שמצב כזה אפשרי רק אחרי שמשחררים משהו, אחרי שמרפים. האם זה אפשרי בחיים רגילים או רק בסיטואציות קיצוניות כמו פרידה?


אולי דווקא פרידה תיטיב עימו.
אני מאמינה שיונת צודקת. הציפיה שלי ממנו מלחיצה אותו ושוחקת אותו. אני יודעת שהוא יהיה מרוצה מלראות את הילדים רק מדי פעם, כשנוח לו. לא לתת דין וחשבון לאף אחד.
אני לא בטוחה בדבר אחד לגביו. האם ה-"תעזבו-אותי-בשקט-תנו-לי-לחיות-את-החיים-שלי-לבדי-ואל-תתערבו-לי-בכלום" זה אמיתי, או שזה בעצם הפוך על הפוך, קריאה לעזרה של ילד קטן שבעצם רוצה תשומת לב. מצד אחד, הוא רוצה לגור בחווה במדבר. מצד שני, הוא עובר עכשיו לגור באיזור הכי סוער של תל אביב.
מצד אחד, הוא לא רוצה להיתקל בבני אדם, מצד שני, כל לילה כמעט הוא יושב בבית קפה ומחפש עם מי לדבר.

[סופה_במדבר*]

אני רוצה לכתוב על הצדדים הטובים שבו. אני רוצה לספר למה כל כך אהבתי אותו. זה עוד לא יוצא ממני, אבל הוא לא מפלצת.

[עירית_לוי]

אני חושבת שמצב כזה אפשרי רק אחרי שמשחררים משהו, אחרי שמרפים. האם זה אפשרי בחיים רגילים או רק בסיטואציות קיצוניות כמו פרידה?
אני חושבת שכן. קשה אבל אפשרי.
הקושי הוא להיות בד בבד בשני מצבי הוויה שלכאורה סותרים: מצד אחד לשחרר לחלוטין כל ציפייה, לקבל אותו כפי שהוא, ומצד שני להמשיך להיות מכוונת (בפנים) להשיג את החיים שאת רוצה. קושי נוסף הוא לשחרר באמת ולא בשביל ש...

[פלונית*]

אני מבינה מה את אומרת. לאט לאט עם הסיפור. ולאט עם הכאב. ברור שלהכל פנים רבות כל כך.
מי יודע לאן תביא ההתרחקות? להתקרבות? להשלמה עם הפרידה? לחיים טובים יותר, כך או כך? בכל אופן, צריך לזכור שהזמן עושה לנו דברים טובים.
אל תיבהלי מכך שאת מתמלאת רגשות חמים כלפיו. זה טבעי לחלוטין וזה בסדר. לא התחייבת בפני אף אחד (ובטח לא בפנינו) להפסיק להרגיש אליו.

[נועה_בר*]

אני מסכימה מאוד עם פלונית מעלי.
את מתארת הרבה ניגודים אצלו, (כמו אצל כל אחד מאיתנו) וזה נשמע מאוד טבעי, רק שכלפייך זה הפך להיות מאוד חד סיטרי ובעיקר מאוד לבד.
היוזמה שלך להיפרד יכולה אולי להפחיד אותך ( הצד השני של האומץ הרב שהיה נדרש ממך לביצוע ההחלטה שמבקש את האיזון ) ואולי תמצאו שניכם את האמצע..... באמת הכל מכאן יכול לקרות.
כמו שזה נראה מתיאורייך הוא אכן היה נזקק לניעור. וברגשותייך החמים כלפיו את יכולה לזכור שעשית זאת מאהבה, זה בטח יקדם אותו למקום טוב יותר ( הוא הרי כרגע במקום כ"כ נמוך ) ואולי אפילו לכיוונך.....

פרידה לטעמי היא לעולם לא קלה. האם יש לך עזרה? משפחה או אנשים קרובים להיתמך?
מאחלת לך צמיחה ושקט.

[סוף_מעגל*]

להוציא את השקיות מהאוטו?" אני שואלת. "נראה, הוא אומר, אולי אחר כך, אם יצא לי." "לפחות את החלב?" אני מבקשת. "אולי",
הוא אומר שהכביסה בטח כבר מסריחה. אני מפעילה שוב את המכונה. אומרת לו מתי צריך לתלות. הוא לא תולה. כבר ערב ואני יוצאת החוצה עם תינוק במנשא, ביד אחת סל עם מגבות רטובות וביד השניה תינוק בן שנה וחצי.

אולי דווקא פרידה תיטיב עימו.
הציפיה שלי ממנו מלחיצה אותו ושוחקת אותו
זה בטח יקדם אותו למקום טוב יותר

אני מקווה שאני לא חוטאת בהוצאת דברים מהקשרם אבל זוהי תחושתי למקרא הדף הזה : עברת גיהנום. עכשיו את עושה צעדים פיסיים לצאת מהגיהנום הזה. אל תשכחי לעשות גם צעדים מנטאליים. תתרכזי בלחשוב איך את והילדים שלך יוצאים משם עם כמה שפחות צלקות, תשאירי לו, מנטאלית, לטפל בצלקות של עצמו. נשמע שעמסת עליך (שוב) גם את המטען שלו.

ושוב, יכול להיות שזה סתם תחושות שלי ואין להן שום קשר עם המציאות.

[אנונימי]

חיבוקים
את מדהימה!

[סופה_במדבר*]

מה שמדהים אותי, זה איך כולם כל כך מזועזעים ואומרים לי שהייתי בגיהנום ולא מבינים איך שרדתי, בזמן ש הוא כל הזמן אמר לי שככה זה צריך להיות ושאני לא עושה מספיק. שאני אשמה בזה שלא טוב לנו כי אני כל הזמן מתלוננת. להשקפתו, אישה צריכה לטפל בבית ובילדים בשמחה, לטפל בגבר (כל ערב, כשאני עם הלשון בחוץ ובקושי זוחלת למיטה, הוא היה נוהג לבקש ממני עיסוי ולא מבין איך אני מעיזה להירדם באמצע) ולהיות מאושרת בחלקה. בהודו, הוא אמר, הנשים עושות את כל העבודות הפיזיות הקשות כמו נשיאת מים ובנית בתים, בזמן שהגברים יושבים ומעשנים (או עושים דברים דביליים אחרים, לא זוכרת, כנראה כבר נרדמתי בקטע הזה של ההרצאה...).
במשפחה שלו זה ככה. אמא שלו גידלה את הילדים לבד בזמן שאבא שלו היה בצבא קבע ולא חזר הביתה כמעט, ובשלב מסוים היא התחילה גם לעבוד מהבית. כשאני מדברת איתה, לפעמים היא אומרת שבטח קשה, ואז ממהרת להוסיף שגם היא עשתה את זה ושרדה.
גם אצל אחותו זה ככה ואולי אפילו יותר גרוע.

הילדים, מה יהיה עם הילדים... התינוק יעבור את זה טוב, אני חושבת, כי הוא עוד לא קשור אליו. הגדול מבין שאנחנו עוברים היום דירה בלי אבא. אופס, עוברים היום. כדאי שאני אתחיל לארוז.

[לוונדר_סגול*]

אופס, עוברים היום. כדאי שאני אתחיל לארוז.


מה שמדהים בעיני זו התמימות שלך, שבכלל הסכמת לשתף פעולה עם התפישה שלו עד הלום!
מזל שהתעוררת

שיהיה מעבר מוצלח.
אני נוסעת היום לפ"ח לחפש לי בית
אבל אולי מחר אבוא לעזור לך, רוצה?

[נווה_מדבר*]

סופה במדבר את אמיצה וחזקה, ויש לך כוחות גדולים ועצומים.
קראתי בנשימה עצורה.. קשה לי לתאר איך עברת את הזמן הזה..

להשקפתו, אישה צריכה לטפל בבית ובילדים בשמחה, לטפל בגבר (כל ערב, כשאני עם הלשון בחוץ ובקושי זוחלת למיטה, הוא היה נוהג לבקש ממני עיסוי ולא מבין איך אני מעיזה להירדם באמצע) ולהיות מאושרת בחלקה.
משהו בי מתכווץ לשמוע משפט כזה.. המוסכמות הללו שפסו מן העולם גורמות כל כך הרבה כאב! למה שאדם אחד יהיה תלוי כריחיים על כתפי אדם אחר בצורה כזו? ומה עם ההתחשבות והעזרה ההדדית? בשביל מה אנו יחד אם לא כדי להיות צוות - שתומך ועוזר וחולק בנטל?
קשה לי לאמר את המשפט הזה - אבל התיאור שלך של אמו ואחותו גורם לי לחשוב שחלק נכבד ממצבן של הנשים היום נגרם בגלל שהן הרשו לזה לקרות.
היכולת שלך לקום ולאמר "לא עוד" היא מדהימה, ומרשים אותי לראות עד כמה את נקיה בתוכך. מכל מה שכתבת עולה אישה שנושאת בנטל של חייה, שלקחה אחריות, ושלא מאשימה - שמנסה להבין.
אני שולחת לך תמיכה, ומקווה שהדרך החדשה שאת הולכת בה תוביל אותך למקומות חדשים וטובים.

[פלונית*]

היכולת שלך לקום ולאמר "לא עוד" היא מדהימה
גם בעיני

מכל מה שכתבת עולה אישה שנושאת בנטל של חייה, שלקחה אחריות, ושלא מאשימה - שמנסה להבין.
גם אותי זה מרשים מאד. את מוותרת על העיסוק ברעל ומחפשת להבריא. זה נפלא. עכשיו עם הרקע שנתת על משפחתו אפשר להבין יותר, ואני מחזקת את שתי ידייך החזקות כבר. (ובטח מתחזקות עוד יותר בהרמת ארגזים ברגעים אלה ממש...(-: )

[מיץ_פטל*]

ואוו, איזו אישה אמיצה את. וחזקה.
את יוצאת למסע לא פשוט, אבל לפחות את במקום עם הרבה יותר שליטה בחייך.
מאחלת שביתך יהיה מלא באור, בשמחה ושהיקום יחבק אותכם בשתי ידיו.

[אמא_אינקובטור*]

בהודו, הוא אמר, הנשים עושות את כל העבודות הפיזיות הקשות כמו נשיאת מים ובנית בתים, בזמן שהגברים יושבים ומעשנים אין אייקונים שמתארים את מה שאני מרגישה למקרא המשפט הזה. הוא שם לב שהוא חי למעשה באזור חיוג 972?

מחזיקה את אצבעותי למעבר קל וחלק ככל האפשר, שבסופו חיים שתציירי בעצמך, בצבעים שאת בוחרת.

במשפחה שלו זה ככה. אמא שלו גידלה את הילדים לבד בזמן שאבא שלו היה בצבא קבע ולא חזר הביתה כמעט פרט שולי שאולי פרח מזכרונו: מי שעובד גם מכניס לחשבון הבנק משכורת.

אבל את כל זה את כבר יודעת, אחרת לא היית כותבת את הבלוג הזה, נכון? שיהיה רק טוב.

[יהלי*]

אני לא מכירה אותך באופן אישי וגם לא יודעת לאיזה איזור עברת אבל מוכנה לעזור בכל מה שתרצי....

[במבי_ק*]

אני עדיין די בהלם ממה שאת מספרת. ומוזר לי שרק אירועים חיצוניים ניערו אותך להבין שזה לא נורמלי. שזה לא צריך להיות ככה. איך הוא מקבל את הפרידה? רק כשמישהי כתבה פה שהוא נשמע בדכאון ואת אישרת שהוא בדכאון קשה, הצלחתי להרגיש גם חמלה ולא רק כעס נוראי.

את מדהימה גם ביכולת שלך להביט על המצב בקונקרטיות ואנושיות. זה כנראה שילוב של אישיות (מהממת שכמוך) ושל זה שברגעים קשים מוצאים כוחות שלא בהכרח היו שם קודם (כי אני למשל חושבת שהייתי כל כך כועסת ומלאת תיעוב במצב כזה, אבל אני יודעת שהחיים מזמנים התמודדויות ולא תמיד הדימוי העצמי של "איך הייתי מתנהגת במצב הזה" הוא זה ש"מככב" בסופו של דבר)..

מקווה שהמעבר עבר בקלות ושטוב לכם בבית החדש.

[אילה*]

הרבה קריאות עידוד !!
הילדים קיבלו אמא חכמה וזה בטוח . איזה צלקות ?! - אם היית נשארת ומפרנסת אותו ולא מקבלת ממנו שום כלום ,אז היו גדלים עם מודל של גבר סמרטוט .
ילדים צריכים לפי דעתי לראות שהמבוגרים סביבם עובדים ומאושרים .

אמא שלי עזבה את אבא שלי ואני תמיד ידעתי שהיא שיחררה אותנו מעול של טיפוס שבמקום להתעסק במשפחה ,העדיף לחפש את עצמו ,לעשן סמים וכ'
בטח שהגבר שאת מתארת כאן שונה מאבא שלי , וכל הסיטואציה שונה .

מאוד אשמח לעזור , ונשיקות לך ולילדים המקסימים .

[הכוסמת_מארץ_עוץ*]

אני מאחלת לך הצלחה בחייך החדשים.
מגיע לך גבר אוהב תומך ומפרנס
מגיע לילדייך אמא מסופקת,שמחה שנותנת שיאהבו אותה
ולכולכם מגיע פשוט הרבה הרבה יותר טוב...
עם כל כוחות הנפש שלך אני בטוחה שכל זה יתגשם...
לאיזה אזור את עוברת לגור??

[גיתית*]

מקסימה ואמיצה כל-כך!
עצוב לי עד דמעות לקרוא את מה שאת כותבת. לא תארתי לעצמי (בגלל הרגיעה הכללית שלך) שזה מה שעובר עליכם (חוץ מהקושי הכלכלי שהבנתי
ממך שקיים). אני פשוט נדהמת מהצעד המאוד אמיץ שעשית ומאחלת לכם מעבר כמה שיותר קל, אושר גדול וכוחות בדרככם החדשה, מחכה לתת לך חיבוק- חיזוק כשאראה אותך ומציעה את עזרתי בשמירה על הגדול, אני בטוחה שהוא וטבע יהנו מאוד יחד (בפארק או בגינתנו הקטנה) וכדי שתביני את רצינות ההצעה שלי, הטלפון שלי הוא

[מ_תהווה*]

_הי!
אני שומעת אותך!
אני רוצה לחבק אותך חזק חזק, לתת לך נשיקה ולומר לך שאת אדם מדהים._

לא בגלל מה שעברת, אלא בגלל מי שאת.

[גלינה_המכשפה_הצפונית*]

אמא של ליבי סיפרה לי שדברה איתך ושאתם עברתם בשלום. אני עדיין חושבת עליכם כול הזמן ומנסה להבין את הצד שלו (מה הוא היה כותב) ולא מצליחה.

[אנונימי]

הי סופה,
מחכה כבר לשמוע ממך, על איך הבית החדש, איך אתם מסתדרים וכו'.
קיויתי שתבואו היום למפגש, אך התבדיתי.
נשמח להיפגש ואם אפשר אז גם לסייע.

[סופה_במדבר*]

חזרתי.
התחברתי לאינטרנט סופסוף. גם תיקנתי את הנייד ואפילו חיברו לי קו בזק. אז כל מי שמשאיר לי הודעות, עכשיו אני אתחיל להחזיר תשובות. הולך??
אז ככה, מיד אחרי שההובלה הסתיימה (ביום שישי בלילה) התחלתי להרגיש קצת רע. הוא היה איתי כי עשינו הובלה משותפת, קודם הורידו את הציוד שלו ואח"כ את שלי, הייתי גמורה וביקשתי שיבוא כי הרגשתי שהמובילים צריכים איזו דמות קצת גברית. הוא הסיע אותי לבית של ההורים שלי כי הגדול היה שם ואז נסע. כל היום הזה בין האריזות דיברנו המון, הוא אמר שהוא אוהב אותי ומחובר אלי ושלעולם הוא לא יכניס אל הלב שלו אישה אחרת, ואני התחלתי לבכות ורציתי להגיד "אז למה אנחנו נפרדים?" עד שנזכרתי שזאת היתה החלטה שלי...
בלילה אצל ההורים שלי הראש התחיל לכאוב לי. מאוד. כל כך כאב שמצאתי את עצמי מסובבת את האגן - הגוף שלי פירש את הכאב העז כמצב של לידה. זה הצחיק אותי מאוד ורק רציתי ש הוא יבוא ויחזיק לי את הראש. היה לי חום גבוה מאוד ואחרי 24 שעות של סבל הלכתי למוקד חרום וקיבלתי זריקה בטוסיק. אני, שילדתי את שניהם בלי אפידורל, שלא לקחתי אקמול כבר 10 שנים, קיבלתי זריקה לכאבים. זה עבד.
למחרת בערב נסעתי לבית החדש. הוא גם הגיע כי האוטו שלי היה אצלו וגם הרבה ציוד שהוא פינה מהדירה במהלך היומיים בהם הייתי חולה. הוא נשאר לישון איתנו בלילה הראשון כאן. היחסים בינו לביני בשבועות האחרונים מאוד נעימים, הרבה שיחות, הרבה סקס, הרבה הבנה. אני מקבלת ממנו הרבה עזרה.


ומנסה להבין את הצד שלו (מה הוא היה כותב) ולא מצליחה.
גמאני לא. הוא רואה את הדברים בצורה מאוד מאוד שונה. הוא מדבר בשפה אחרת.

[סופה_במדבר*]

אתמול היו לי שלושה בליינד דייטים עם אמהות + ילדים מהאיזור. תודה לכל מי ששידכה / קישרה / החליפה. קבלת הפנים כאן מאוד נעמה לי.

אבל אולי מחר אבוא לעזור לך, רוצה? אם ההצעה שלך עוד בתוקף גם למחר של היום, אז בטח. אולי גם רויטל תבוא.

הבית החדש חמוד, פחות ארבעה קרטונים הוא יהיה עוד יותר חמוד.
לגדול מאוד קשה, כבר שני לילות רצופים הוא לא הולך לישון אלא מבקש ללכת לאוטו ולנסוע הביתה. כשאני אומרת שזה הבית שלנו, הוא בוכה וצועק "זה לא הבית שלנו" שוב ושוב במשך הרבה הרבה זמן. הוא מדבר עם אבא כל פעם שהוא רוצה. רצינו לבקר אותו היום, אבל עד שהאיש של האינטרנט הלך שניהם נרדמו. אם יש עיצות לגביו אני רוצה לשמוע. (לגבי הילד, לא האיש של האינטרנט).

גיתית, תודה. את זוכרת שהיינו פעם בפארק ויובל בא וקצת נדנד את טבע לפני שהלכתם? את לא מאמינה כמה קינאתי. את בטח זוכרת שגם הגדול שלי לטש עיניים בקנאה ובפעם הבאה שנפגשנו שאל על אבא של טבע. כרגע העזרה שאני צריכה זה שיבואו לבקר אותנו פה ויעסיקו את הילדים כדי שאני אגמור לסדר. אנחנו גרים בבית פצפון שנמצא בתוך בוסתן מקסים. יש המון חיות (כלבים, חתולים, תרנגולות, ארנבות). מה שמזכיר לי שאני כן חייבת לנסוע היום לבית הישן כדי לנסות לצוד את החתול השני שלא הסכים לבוא איתנו.

[הכוסמת_מארץ_עוץ*]

הי דשא ירוק...
אם את רוצה נבוא לבקר כדי שתוכלי לסדר את הבית...
תתקשרי
בייייי

[במאמר_מוסגר*]

אני מעיזה וכותבת לך, בעיקר כי אני מתרשמת מהאומץ העצום וכוחות הנפש והיופי הפנימי שלך: נראה לי ש"הוא" במצב קליני לא פשוט וזקוק לסיוע מקצועי.

טוב שעזבת, כי הפתרון לא אצלך והלוואי שהוא יסכים ללכת לקבל עזרה נפשית ממישהו.

בהצלחה !

[סופה_במדבר*]

36 קילומטרים מפרידים בין הילדים שלי ובין אבא שלהם. זה עצוב לי.

[פלוני_אלמונית*]

אוי. בטח קשה לך עכשיו מאד. הלוואי ואפשר היה לעזור איכשהוא. אני קוראת את ההודעות האחרונות שלך מאז שהתחברת שוב ובוכה. מרוב סערת רגשות שדברייך מעוררים בי אפילו לא ממציאה ניק. סליחה. אני גרושה עם ילדים ומבינה ללבך מאד מאד.

[מי_כל*]

חמודתי.
מזכירה לך - שלחי לי את המייל שלך.
אתקשר לך יותר מאוחר היום לעדכן על המפגשים בשבוע הבא.

רק טוב וטוב וטוב וטוב וטוב לך.
ושתהיה שבת שלום.

[לוונדר_סגול*]

אם ההצעה שלך עוד בתוקף גם למחר של היום
היום אני נוסעת לראות בתים בפ"ח, וגם מחר יש לי "משימות" אבל היא בתוקף למחר של יום אחר.
נדבר.

[אורנה_הודיה*]

אשה אמיצה, אני מאחלת לך חיים של ברכה רבה.


אורנה

[שירלי*]

אהלן, נוגע ללב מה שאת כותבת. אני מרגישה שאני מאוד רוצה לתמוך ולעזור ולא יודעת איתך כל כך איך. אז אולי כאן דרך האינטרנט יהיה לך קל להגיד. בכל מקרה אם לא אמרתי לך קודם, את מאוד אמיצה ואת ראויה למישהו שיהיה שם בשבילך ולא תהיי כל כך לבד. קצת עצוב לי שאני מרגישה שאני משאירה אותך גם קצת לבד בתקופת משבר כל כך קשה תעזרי לי לעזור לך. נשיקות בינתיים

[מיץ_פטל*]

עשית זאת! את ממש אמיצה.
אילו כוחות נפש.
עכשיו מתחילים ההבנה, ההסגלות, האבל.....
אנחנו פה !!

[הכוסמת_מארץ_עוץ*]

הי דשא...
יום שלישי יהיה אחלה..אנחנו נקום ואתקשר אליך..
לגבי הבית הערבי אשמח אם תשיגי לי כמה שיותר את הטלפון אנחנו צריכים עוד שבוע לפנות ואין לנו לאן לעבור...
ולגבי ה36 ק"מ - יכול להיות שעכשו שעזבתם משהו יקרה ותהיה קירבה אמיתית,בלב.
מה זה שווה לגור קרוב ולהרגיש רחוק??

[הגמד_חיוכון*]

שלום דשא יקרה,
קראתי את הדף בעצב ואני מלאת הערכה לך ומצטרפת לכלחיזוקי הידיים, שגם הם לכשלעצמם מחממים את הלב. כמה נכון היה לפתוח דף ופשוט לתאר את הדברים, גם להוציא מעצמך את כל הכאב וגם לקבל תמיכה ופניני חכמה.
יש עיצות לגביו אני רוצה לשמוע.
בקשר לילדים, בתור ילדה שבאה מבית שההורים תמיד רבו ולא הסבירו דבר- למרות שנראה שהקושי שאת תיארת אצליכם הוא שונה- מה שהפריע לי יותר מהכל היה החוסר בהסבר. אני חושבת שהייתי נוטה להבין שאמא ואבא כועסים זה על זה לפעמים, אם מישהו היה טורח להסביר זאת בסבלנות, לחבק ,לענות על השאלות שלי או לפחות לתת לי תחושה שזה בסדר לשאול כל מה שעולה בדעתי... לפתוחאת הדברים.
בכל מקרה אני חושבת שקימים כרגע רגעים לא קלים לילדים. דבר שקשה לך ביותר וזה ניכר בכל מילה שאת כותבת, אך למרבה המזל את אימם ואת שם בשבילם לעד. רק חשוב שלעולם ידעו את העובדה החשובה הזו.

[סופה_במדבר*]

שוב נתתי לעצמי להתאכזב ממנו אתמול. הוא ביקש שניסע לבקר את המשפחה שלו, הם גרים רחוק ואין לו רכב ואת התינוק הוא ממילא לא יכול לקחת לשם לבד. הוא הבטיח שאחרי הביקור הוא יבוא אלינו להיות קצת עם הילדים נטו ולעזור לי בכמה דברים בבית. היינו שם שעות (שמרו על התינוק וזכיתי לישון בצהריים! ואוו!!) ואחות שלו אמרה לי שהיא מבינה את הצעד שעשיתי והיתה רוצה אומץ גם. ואז הוא ביקש שאני אחזיר אותו הביתה שלו. ממש נעלבתי, אבל התנחמתי בעובדה שהחתול השני הסכים לבוא איתי ועכשיו גם הוא איתנו במושב.

הלילה עבר בשקט יחסי עם הגדול, הוא אמנם בכה לפני השינה וביקש לראות את אבא, אבל הסכים לישון בבית החדש ולבקר את אבא שוב מחר. זה מאלץ אותי להיכנס היום לת"א בניגוד לרצוני. איך זה אמור להיות? כל פעם שהילד מבקש אני צריכה לקחת אותו? אני לא יודעת אם אני אעמוד בזה. מצד שני, אני לא רוצה לאכזב אותו. לא תמיד הוא מסתפק בשיחת טלפון לאבא, הוא רוצה לנסוע אליו.

[רוני_בלוני*]

דסופה היקרה, את אישה ענקית ואני מורידה בפנייך את הכובע.
אין לי ניסיון בעיניין אבל אני בטוחה שזה מאוד כואב ועצוב אולי תנסי לקחת את הילדים לעשות קצת כייף (בריכה, משחקיה) משהו שיתן לכם זמן לחוויות משותפות טובות ומהנות וישכיח מעט את הכאב של הילדים (או של הגדול).
ומלבד לזאת אם יש לך חברה או אמא נוספת לידים בגיל הזה שגם הם חיים בלי אבא - זו הזדמנות לתת דוגמא ואולי להפגיש אותו עם ילדים במצב דומה.
טוב, אני אומרת את זה ואני לא ממש יודעת בני כמה הילדים שלך.
המון הצלחה, אמשיך לעקוב אחרייכם מבעד למסך.

[סופה_במדבר*]

הגדול בן שנתיים וחודשיים. כמעט כל יום אנחנו עושים משהו מאוד כיפי כמו בריכה, ים או מפגש בפארק עם ילדים אחרים. אבל ברגע שנהיה קצת שקט, שההתרגשות שוככת, שוב הוא מבקש ללכת הביתה או לאבא.

[סופה_במדבר*]

אני זוכרת את הפעם הראשונה. רבנו על משהו, לא יודעת על מה, כשלפתע הוא התחיל להשתולל, לצעוק ולזרוק חפצים על הקיר.
הייתי בטוחה שהוא הולך להרוג אותי. את ההרגשה הזאת לא שוכחים. את ההתקפלות הזאת בפינה, להגן על הבטן, להגן על הראש, לשים ידיים על השערות שלא ימשכו, ליד הקיר זה טוב, מתחת לשולחן יותר טוב. הגוף שלי זכר היטב מה צריך לעשות למרות שעברו שנים. ל ב ר ו ח . ברגל הוא ישיג אותי, אין זמן לחפש את המפתחות של האוטו. ל ה ס ת ת ר .
נעלתי את עצמי בשירותים ורעדתי מפחד. בכיתי בהיסטריה, לא מאמינה שבן הזוג שלי משתולל ככה.
במשך שעות הוא ניסה לשדל אותי לצאת משם, במילים רכות ועדינות. הוא היה המום שחשבתי שהוא הולך להכות אותי.

למחרת נולד הילד הראשון.