אי שם במאה השלישית, החליט אדם חכם בשם רבי יהודה הנשיא לעשות מעשה אמיץ וחדשני, כנגד כל אנשי דורו. הוא לקח את כל הדיונים הרשמיים של בתי המדרש העיקריים במאתיים השנה הקודמות, שאסור היה לכתוב אותם. הוא כינס חכמים שזכרו את הכל בעל פה, תיעד את זכרונותיהם, עיבד אותם, סיגנן, חיבר לפסקאות, פרקים ומסכתות - והוציא חיבור מדהים שנקרא משנה. חכמי המשנה נקראים תנאים , ושמותיהם מוזכרים בדרך כלל בכל פסקה. לפסקאות קרא משניות. משמעות הביטוי מצד אחד מלשון שינון, שהרי מדובר בתורה שבעל פה, (בניגוד לתורה שבכתב הכוללת את חמשת החומשים, וספרי הנביאים והכתובים), ולפיכך ראוי לשננה בעל פה, חזור ושנן. המשמעות השניה היא המשניות (בחיריקים) של המשנה ביחס לראשונה - והיא שוב התורה העתיקה.
מדוע עשה זאת רבי (לרבי יהודה הנשיא קוראים בקיצור רבי) ? כפי הנראה חשש שהמסורת המובעת במשנה תשכח בצוק העיתים ולאחר חורבן בית המקדש. הוא רצה שההלכות המפורטות ימשיכו וישארו בעם היהודי.
עבודתו של רבי הצליחה מעל למשוער. ספרו הפך להיות יסוד מוסד בכל בית יהודי במרבית הפזורה היהודית מאז כתיבתו ועד עצם ימינו אלו. ולא זו אף זו, נכתבו לספר פירושים רבים מספור. כאשר הגדול והמפורסם שבהם נכתב בארמית בעירק של המאות שלישית עד חמישית לספירה - וידוע בשם גמרא או "תלמוד בבלי" (יש גם עץ של תלמוד ירושלמי שנכתב בארץ ישראל של אותה תקופה אך הוא פחות חשוב).
יש להדגיש, כי הגמרא הרבה יותר ארוכה ומפותחת, ומעבר להסברים ופלפולים על המשנה, יש בה גם הרבה דברים נוספים, המתפתחים כתוצאה מהדיון התלמודי שהוא מאד אסוציאטיבי בתוכנו, (ומזכיר חלק מהדיונים באתר של "באופן" הנסחפים למקומות שאינם קשורים כלל לתוכן הדף... )
גם הגמרא היתה תחילה תורה שבעל פה, ורק בסוף המאה החמישית אוגדה לכדי ספר כתוב, בעריכה המיוחסת לרבינא ורב אשי, אמוראים (=חכמי הגמרא) מהדור האחרון.
לגמרא נכתבו עוד הרבה יותר פירושים מאשר למשנה, וזהו הספר העיקרי ו כמעט היחיד (על פירושיו) שנלמד היום בישיבות עולם התורה. במיוחד בעולם החרדי, ללמוד תורה - פירושו ללמוד בעיקר גמרא.
ולמה אני מספר לכם את כל זה - כי מעבר לערך הרב שנשתמר הסטורית והלכתית בחיבורים האלה, נוצר כתוצאה מהם אפיון חשוב מאד להלכה היהודית. והוא - הקפאון של ההלכה
כי זאת יש לדעת, בקוד האתי של חכמי ההלכה, יש כלל ברזל שלפיו אסור לחכם לחלוק על דברי מי שגדול ממנו. ובחשבון הרב דורי, אסור לאמורא (חכם תלמודי) לחלוק על תנא (חכם המשנה), ואסור לחכמים שחיו לאחר חתימת הגמרא - לחלוק על דברי הגמרא. תופעה זו גרמה למשל לאמוראים שרצו בכל זאת לחלוק על דברי תנא מסוים, להביא מה שנקרא "תנא דמסייע" (ומכאן מקור הביטוי) - כלומר חכם מתקופת המשנה שניתן להבין את דבריו כדבריהם, וכך יתאפשר להם לחלוק על דברי התנא האחר.
הכלל ההלכתי החשוב הזה, גרם למעשה ליחס של קדושה לספרים אלו, אף על פי שברור לכולם שהם דברי אנשים ולא דברי אלוהים, ואפילו לא דברי נבואה. הלוגיקה והשיטה ההלכתית הם הקובעים בספרים אלו, הסברה וההסקה, השאלה והתשובה המנומקת - ולא התקשור והאינטואיציה. אלו במהותם ספרי חוקים נוקשים, המתובלים לעיתים בסיפורים מחכימים מהחיים.
מכאן - הדרך לקפאון היתה סלולה, ללא נתיב המלטות.
לכל מצוה המסלול הוא כזה:
- פסוק או שניים בתורה, הניתנים להבנה במספר דרכים בדרך כלל.
- מספר משניות העוסקות בנושא ומאירות את המצוה.
- מספר דפים בגמרא המסבירים את המשניות הנ"ל.
- פרשנות שונה על הגמרא (המפרשים העיקריים - רש"י, בעלי התוספות, הרא"ש, הר"ן - נקראים הפרשנים הראשונים)
- ספרי הלכה המנוסחים כספר חוקים בדומה להיום (היד החזקה (רמב"ם), שולחן ערוך (ר' יוסף קארו) ועוד)
- ספרי שאלות ותשובות של חכמים בימי הביניים ועד קרוב לימינו (נקראים הפרשנים האחרונים)
- פסקי הלכה של פוסקים בימינו
כדי להבין בהלכה, צריך לדעת הרבה מאד. למעשה צריך לדעת בעל פה או לפחות לדעת לאתר נושא מסוים בכל השכבות, עם דגש על האחרונות ביותר שבהן. ומדובר בכמות חומר די בלתי נתפסת. כדי ללמוד את כל הגמרא ברמת הבנה בסיסית ביותר, יש ללמוד רצוף לפחות שלוש שנים מידי יום, ולאדם סביר זה יקח 5-7 שנים.
כדי להיות רב בישראל, יש לעמוד במספר בחינות, בנושאים הרחבים והמסובכים ביותר בהלכה, שהם שבת, דיני טהרת המשפחה, הלכות שחיטה וטריפה, אבלות, ואיסור והיתר (בעיקר מזון).
לסיכומו של דבר, ההלכה היהודית האורתודוקסית בימינו קפואה לחלוטין. גם במקרה שבטל טעמה של הלכה מסוימת, אין אפשרות לבטלה. ידוע הכלל "בטל הטעם לא בטל המנהג" (וזה רק לגבי מנהג, בוודאי לגבי הלכה ממש). רק במקרים שממש אי אפשר לקיים הלכה מסוימת, ישנם מקרים מעטים שבהם קיים היתר להערים על ההלכה. כלומר לא לבטל ממש אלא לעשות כאילו. גם מקרים אלו הם נדירים, כיוון שאין הרבה פוסקים שמעיזים לעשות זאת. רוב המקרים של הערמה הם ישנים מאד, עוד מימי המשנה והתלמוד. למשל ידוע דין פרוזבול שתיקן הילל הזקן (=תנא), שבה לתקן את המצב של חזרת האדמה לבעליה המקוריים בשנת היובל, גם אם נמכרה באופן חוקי למהדרין לאדם אחר. או היתר עיסקא שתוקן בתקופת הגמרא, הבא לאפשר הערמה על איסור הלוואה בריבית, שהפכה לבלתי אפשרית עם התפתחות שוק ההון והבנקאות של אז. כמו כן ידועה מכירת חמץ בפסח, חליבה בשבת, גרמא לטיפול בשדות בשנת השמיטה, התרת נשים עגונות להנשא בשנית, ועוד.
אבל אין זה אלא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ההלכה מלאה במאות הלכות ותתי הלכות שקשה מאד לזהות את מקורן בתורה, ואין אפשרות מעשית לשנותן.
עד כאן תיאור מצב הדברים, אותו ניסיתי לעשות במירב האובייקטיביות האפשרית. ומכאן לדעתי, ודעתי בלבד - והזמנה לדיון עם הקוראים שהגיעו עד לכאן (חן חן על המאמץ...)
ההשלכות של המצב שתיארתי לעיל הן רבות וכבדות משקל.
ראשית, הדבר גורם לקשיים גדולים עבור מקיימי ההלכה, ולרבים לנטוש את הדרך, או לזלזל במצוות מסוימות ולא להקפיד עליהן.
שנית, לא פעם מוצא עצמו האדם המאמין ומקיים המצוות בתסכול, שבעצם הוא לא מבין למה הוא מקיים מצווה מסוימת. בכל זאת, בדרך כלל הוא עושה זאת, כיוון שאינו רוצה להיות זה ששובר את ההלכה, ובכך לגרום נזק לעם היהודי. הנזק העיקרי עשוי להגרם בשל החשש מסחף מהיר, שמוביל למה שנקרא "רפורמיזם הלכתי", אשר סופו בזרמים חוץ אורתודוקסיים, הנחשבים בדרך כלל כמוקצים מחמת מיאוס וכמובילים לאבדון ולהתבוללות.
שלישית, מדת רוחנית המושתתת על אהבה לזולת ועזרה הדדית, הפכה היהדות לדת טכנוקרטית ובה סייגי סייגים ודגש על מצוות מעשיות שבין האדם למקום, בה אי אפשר לזוז בלי איזה הוראה מלמעלה בכל שעה משעות היום. היצירתיות והיוזמה הולכות ונדחקות לפינה. מצוות מסוימות הנזכרות באופן קצר וסתום בתורה, קיבלו במרוצת הדורות הרבה מזל ותשומת לב (שבת, כשרות ונידה הן הבולטות שבהן) - והן הן המגדירות היום אם אתה דתי או לא.
היהודים מתחלקים היום לקבוצות עיקריות על פי הזרם הדתי שלהם. הזרם "נושא הדגל" (לפחות בארץ) הוא הזרם האורתודוקסי (שההלכה שתיארתי כאן מתייחסת אליו) - מי שאינו דתי ומקיים את כל המצוות, בעצם מנתק את עצמו פעמים רבות מהעם היהודי, ולא תמיד מרגיש את שותפות הגורל והייעוד עם בני עמו.
בשל העובדה שהיהדות סיגלה לעצמה "רבנים" המהווים סמכות הלכתית, הכוח לפסיקה ולשינוי ברמה הציבורית נמצא היום, מבחינה מעשית, אך ורק בידיהם. רוב הרבנים חיים פחות או יותר עם המצב הקיים, ומנווטים את החידושים שלהם והמקום הייחודי שלהם בתוך המסגרת ההלכתית הנוקשה ובתוכה בלבד. מעטים מעטים, ובתוכם למשל הרב שלמה גורן זכרונו לברכה, ניסו לחדש ולשנות משהו בהלכה, תוך מציאת איזון עדין בין דברי הקודמים להם ובין הצורך ההלכתי העכשוי, אולם זה נעשה מעט מדי ולאט מדי.
בינתיים - העם מצביע ברגליים.
ומה שהכי מצער - לפני רבי יהודה הנשיא זה לא היה ככה...