הילד המקסים שלי הופך למפלצת בזעיר אנפין

טוב, החלטתי לפתוח את הדף הזה, כיוון שלא הצלחתי למצוא משהו מספיק קרוב...
יש לי בן מקסים, בן 3:7 ש', אח בכור לבן נוסף, בן 2 ש' וקצת. הוא היה מתנה מיום שנולד, וממש זרם איתנו ואנחנו איתו. יש לו תכונות נפלאות, אמפתיה וכישורים חברתיים מאד טובים אבל... כמו כולנו, גם בו עצורות אגרסיות והן יוצאות החוצה (אני יודעת שתגידו לי שזה בריא וכו'...). קל לי יותר כשזה למולי או למול אבא שלו או אחיו, בקיצור כשזה ברמה המשפחתית ואנחנו יודעים איך לאכול את זה. הקושי שלי הוא כשזה בא לידי ביטוי מול חברים או משפחה מורחבת שלא כ"כ מקבלים את זה בהבנה כמונו ולהלן דוגמאות:
"סבתא מגעילה" (והסבתא יורדת לרמת הגן שהוא מציג ומתחילה במשחקי העלבויות...)
חבר שלו נשרט ע"י חתול, הוא זכה להמון תשומת לב, ואז המלאכון שתואר לעיל התחיל לצחוק וללגלג עליו באכזריות די גדולה (עכשיו שאני כותבת אני מניחה שאולי הוא פשוט קנא בתשומת הלב הרבה שקיבל השרוט...) ניסיתי להסביר לו שזה מאד מעליב ולא נעים ושגם הוא היה נורא נעלב אם היו צוחקים עליו כשהוא בוכה...
מקרה נוסף: היינו עם חברים בגן משחקים, הוא התאהב בבת שלהם מעל הראש וכבר תכנן את החתונה שלהם. היא סרבה. יותר מאוחר היא קצת התבכיינה והוא עמד מולה ושר לה על כמה שהיא בכיינית...
ועוד אחד: הוא שיחק עם חבר בגן שעשועים. החבר הוא ילד חלש גם רגשית וגם פיזית אבל לא חשבתי שה"מלאכון" שלנו מודע לכך. החבר הצליח לטפס הפוך על המגלשה והיה נורא גאה בעצמו ושאל את בני אם הוא ראה איך הוא הצליח לטפס על המגלשה וכו'. "המלאך" התחיל להקניט אותו: "אתה לא הצלחת... בכלל לא הצלחת וכו'". החבר קרס בבכי קורע לב...
היום כשנפגשנו שוב, פגשנו קודם את האבא של החבר. הבן שלי בתמימות רבה (הוא כבר מזמן שכח ממה שקרה אתמול...) שאל איפה החבר שלו, והאבא ענה (קצת בילדותיות עיניי):"מה, היום אתה כן רוצה להיות חבר שלו?" הבן שלי בכלל לא הבין מה הוא רוצה ממנו והמשיך לשאול איפה החבר ומתי הוא יגיע.

עכשיו לתהיות שלי: אני ממש בעד לא להתערב בין ילדים, הם יודעים לרוב לצאת ממצבים בכל מיני דרכים עצמאיות משלהם, העסק נעשה מורכב כשההורים / מבוגרים אחרים מתערבים ומביעים דעה. ומעבר לזה, איך מחנכים ילד שלא להעליב חבר ???

זה נשמע כמו חוסר ביטחון שצועק הצילו.
זה פחות נשמע כמו משהו שצריך לחנך אותו, יותר כמו משהו שצריך לטפל בחולשה שלו - חוסר הבטחון. הוא נאלץ להעליב אחרים ולפגוע בהם בשביל להרגיש טוב עם עצמו.
לגבי דרכי התמודדות קטונתי, אבל בטח יהיו כאן מספיק למודות ניסיון.
בכל מקרה נדמה שהוא זקוק להרבה תשומת לב.

הצעה ל'ניסוי':
בפעם הבאה שתגובה בוטה שלו תעורר בך מבוכה ו'אי נחת', נסי לגייס את כל כוחות ה'שמש' שלך ו'לזרוח' עליו בכל זאת.
דמייני לעצמך את הררי הג'יפה שהוא חווה (לא במודע אמנם) כשהוא לועג, מכה, מקניט, מקלל מישהו אחר, וחבקי אותו אל ליבך הזורח. ממש לגשת אליו (להניח מאחור את כל השאר, כולל את 'שר המשפטים') ולהעניק חיבוק דב כזה שאומר: איכשלאיהיה- אני אוהבת אותך, ורואה אותך היטב.
לא חייבים להגיד בקול, אבל כדאי להתכוון לכך ברצינות- הוא כבר ישמע....ויתעודד.

חברה אמרה לי כשלא הבנתי את התפרצויות התוקפנות של בני בן הארבע וחצי שהתחילו בערך לפני שנה שבין גיל שלוש לארבע יש התפרצות של ההורמון הגברי טסטוסטרון וזה בהחלט משפיע. הוא ואחותו (תאומים)בערך בזמן הזה ניסו את תפקיד הכלב למשך זמן מה שעורר אצלי מבוכה גדולה. כל פעם שהיינו מגיעים לגינה הם נבחו כמעט על כל אחד -

אני מתארת לעצמי שאת מרגישה מבוכה גדולה כי את נורא רוצה הרמוניה ושהענינים ימשיכו לזרום, והתחשבות ברגשותיהם של אנשים וכו.
קודם כל אני מציעה לך להביע את אי הנוחות שלך, בקטע של :כך אני מרגישה ולזה אני זקוקה - בלי להשמע מאשימה. רצוי לנהל שיחה כזו לא בזמן שזה קורה אלא אחר כך. " אתה זוכר ש... וכו'"
אני מסכימה שחיבוק יכול לעזור וחוצמזה לקחת נשימה עמוקה ולנסות להבין שיכול להיות שהוא מנסה כל מיני התנהגויות לראות גם מה זה מעורר בסביבה, ומינסיון זה בהחלט עובר ומשתנה
מקווה שעזר לך במשהו?

אני מקבלת את כל מה שאתן אומרות (אולי קצת מטילה ספק בתאוריית החוסר בטחון שלו, כי זה מרגיש לי פחות רלוונטי, הוא מאד נבון ומצליח בחוכמה רבה לקלוע בדיוק לדבר שהכי מכאיב לחבר... וגם כשרוצה מוצא דרך מאד יפה לתקן ולתמוך) אי מרגישה שיותר מהכל מה שקשה לי זה ההתמודדות עם ההורים של הילד השני... מכירות את זה ??? מה הוא יחשוב כשאני, במקום לכעוס, אלך לחבק את הילד המקניט שלי, ולזרוח עליו בכל כוחות ה"שמש" שלי... מה דעתכן על ההערה של האבא שתוארה לעיל ???

ההתמודדות עם ההורים של הילד השני... מכירות את זה ??? מה הוא יחשוב...
בטח מוכר.
לכן אמרתי 'ניסוי' (לא על הילד, אלא על עצמך), לתרגל התמקדות בעניין עצמו ולא בכל מה שלא רלוונטי לאוצר הקטן שלך.
תרגלי את זה! זה משחרר וזה עוזר. קשה אבל אפשרי ומתגמל. נסי להשיג שלווה במקום הזה. זה לוקח זמן, ואין מה לצפות להקלה מיידית, לאט לאט תלמדי להזיז את ה'התחשבנויות' האלה הצידה.
תחשבי על הצד האבסורדי של העניין...שבמקום לתת לילד שלך את הדבר הטוב ביותר את ממשיכה להתעסק ב'להיות נחמדה'. אבסורד שניער אותי כהוגן בזמנו....

מה דעתכן על ההערה של האבא שתוארה לעיל ???
זה אבא שעושה כמיטב יכולתו.
הוא לא מודע למשהו שאת כבר מודעת אליו. וזה בסדר.
גם הצורך שלנו להרגיש שאנחנו יותר חכמים/רגישים/מבינים מהורים אחרים הוא לא רלוונטי למה שילדנו מבקשים מאיתנו.
שנהיה שלמים ושקטים עם הדרך שלנו.

אביב,
שם הדף מתחיל ב הילד המקסים.
זהו. הילד שלך מקסים ונחמד וטוב ורגיש וחכם נבון ועוד כל אותן תכונות רצויות.
את מניחה עליו את כל התפקידים האלה של להיות מוצלח.

הוא, למרבה השמחה רוצה להיות רק ילד. לא ילד טוב או ילד רע. לא מקסים או מגעיל. אלא ילד טוב ורע ומגעיל ומקסים - על כל פניו.
כך, בבית פנימה - היכן שאלו הן הציפיות והמשא שמוטלים עליו ברב כוונה טובה, הוא באמת מקסים. אבל, יש לו עוד צדדים שהוא מתבקש להדחיק או להעלים - והוא אינו יכול. וטוב שכך.

כאשר הוא נפגש עם העולם החיצון, הרי שהוא יכול להוציא את הצדדים האלה, שכן הוא עדיין מקסים בעינייך אבל הוא דוחה בעיני אחרים, או כוחני, או מגעיל.

כאן, נדרשת מדה נכונה של גיבוי למי שהוא, באשר הוא.
גיבוי במובן הזה הוא אותו מקום שבו לא עולה ביקורת או שיפוטיות, עם זאת יש נוכחות והבטחת גבולות. הגבולות מבטיחים לו לילד את האפשרות להוציא את רשעותו או אלימותו כשהוא יודע שיש מי שיעצור אותו אם ידרש.
מכאן התנהגות אלימה ראוי שתוגבל. הגבלה זו עדיף שתהא במעשה על פני בהסברים (שנמצאים מיותרים לחלוטין בשלב זה ומקומם יבוא לאחר מכן במדה והילד ישאל). כך, המעשה השרירותי המפסיק באחת אלימות יהיה כמו גבול שאינו ניתן למעבר.

בהרחבת התבוננות זו לכל מעשיו תעלה תגובה מעשית על פני רגשית. נתינת ערך של טוב ורע ראוי שתנתן על ידי הילד עצמו. מתוך תגובת הסביבה ילמד מה מקובל ומה אינו מקובל. בכל מקרה זה כך.
לכן אין כל צורך להניח שם תשומת לב אקטיבית. נהפוך הוא, תשומת לב פסיבית תאפשר מינמום תגובה או התערבות.
מכאן תפקידך העיקרי הוא להיות נוכחת ושקטה.
כל אלמנט של מבוכה שעולה אצלך עקב בושה בפרצי מזג של בנך - איננה מועילה. על פני להיות נבוכה - התבונני.

כאשר מבוגר אחר מתערב, השהי את תגובתך ורק לבקשת בנך לעזרה - היעני.
כלל זה יפה תמיד. כנ"ל הפוך. אז הוא אומר לסבתו שהיא מגעילה, והיא נעלבת. והם משחקים במשחק ההעלבויות, הניחי. אל תתערבי. זה בינו לבינה, ומבחינת הגיבוי הנדרש שם הרי שאת מגבה את בנך אפילו שאינך רווה נחת מהתנהגותו, אפילו שאת מתקשה להניח לו להיות מי שהוא. ילד.

הקטנת הציפיות תועיל במידה שלא תשוער. עניין זה אינו פשוט מבחינתכם היות והוא ילד בכור. בכל אופן על פני להעמיד שם עין מבקרת או בוחנת, התבונני בילד עצמו, באנרגיה האדירה שהוא פורק כך, והניחי לו את הידיעה השקטה שבכל מקרה הוא רצוי - יהיה אשר יהיה.

תנופה זו של גיבוי שאיננו על תנאי, כמו אהבת הורים שאיננה תלויה בדבר, יניח שם איזון מחודש הכולל גם את יכולת הריסון העצמי, העולה מתוך החלטה עצמית ומתוך נסיון החיים כתהליך הבשלה. הבשלתו מפעוט לילד ולנער ומכאן לבוגר.

עד כאן.

<מולבן>

צפריר,
כל עוד האלימות איננה פיזית אז פשוט להימצא ולהתבונן בהנחה שהסביבה כבר תטפל בהתנהגות שהיא לא נעימה?
כאשר מבוגר אחר מתערב, השהי את תגובתך ורק לבקשת בנך לעזרה - היעני.
ומה אם הילד לא מבקש עזרה ובכל זאת כל דבר שהוא אומר או עושה לחברו נהדף על ידי תגובת הורה הילד האחר? האם עדיין לא להגיב? נתקלתי במקרים של הורים שבאופן כפייתי עונים ומדברים בשם ילדיהם.

אביב, אמרת שהבן שלך יודע לקלוע בדיוק לנקודות החלשות של הצד השני. מכאן אני מסיקה שהוא מבין בדיוק מה ההשפעה של מעשיו (אחרת הוא לא היה יודע למצוא את הנקודות האלה). לכן כשאת כותבת ניסיתי להסביר לו שזה מאד מעליב ולא נעים זה נראה לי מיותר -- הוא כבר יודע את זה. ככה שבתור התחלה, אני מציעה לא להסביר שום דבר ולא להגיד לו שום דבר שהוא כבר יודע. זה מיותר, מעצבן, ולא יגרום לו להעריך במיוחד את מה שאת אומרת.

מה כן לעשות? אם צריך להפסיק אותו, אז אפשר פשוט לבוא ולהוציא אותו מהסיטואציה. חיבוק זו אפשרות אחת, או אפשר סתם לקחת אותו על הידיים וללכת (בלי כעס), או אפשר לקרוא לו אליך (שוב, בלי כעס) או ממש להחליף נושא (למשל, "בואו לקפוץ!"). ובכל מקרה כדאי לנסות להשאר פתוחה בשביל לקלוט אם הוא צריך ממך משהו, אם הוא מנסה להגיד משהו. לא כדאי ממש לשאול אותו, אבל כן לנסות לראות בשפת הגוף שלו ובמעשים שלו מה הוא מנסה להשיג.

אם צריך להפסיק אותו, אז אפשר פשוט לבוא ולהוציא אותו מהסיטואציה. חיבוק זו אפשרות אחת, או אפשר סתם לקחת אותו על הידיים וללכת (בלי כעס), או אפשר לקרוא לו אליך (שוב, בלי כעס) או ממש להחליף נושא
אני מבינה איך זה עוזר לילד הנפגע (שכן הסיטואציה הפוגעת נפסקת מבחינתו), אבל מה התועלת מבחינת הילד הפוגע? איזה מסר זה מעביר לו? (זו לא שאלה רטורית, אני באמת מנסה להבין את המסר מאחורי ההתנהגות)
האם לדעתכם - צפריר ויונת - הורה לא אמור להפגין חוסר שביעות רצון ממעשים מסוימים של ילדו (אם הוא מרגיש חוסר שביעות רצון, כמובן, לא כאקט חינוכי גרידא)? לא אמור לשדר לו "אני לא מעריך התנהגות מהסוג הזה והייתי שמח אם לא היית נוקט בה"?

<עוברת עוקבת בתשומת לב אחר הדיון. אולי זה יעזור לה עם המלאך שלה, שאוהב לעצבן ילדים אחרים>

הורה לא אמור להפגין חוסר שביעות רצון ממעשים מסוימים של ילדו
אמור גם אמור. אבל לשים לב שמא חוסר שביעות הרצון מהתנהגותו, יתפרש על ידו כחוסר שביעות ממנו, ממי שהוא, ולהפך, שביעות רצון ממעשיו עשויה להתפרש כחוסר שביעות רצון ממנו (הפרדוכס מתקיים כאשר זו נקודת המבט של הילד).

דווקא הנחת התגובה האישית ממצב אוטומטי למצב ידני, בו את משהה את תגובתך ומאפשרת לו להביע את עצמו בטרם את בולמת אותו.

מבחינת הילד הפוגע: מעצם הצבת הגבולות במעשה, כגבול פיזי, מוחשי, ללא הסברים מיותרים אלא מתוך אהדה וחמלה, ללא כעס או מרירות או התמרמרות תתאפשר החירות לביטוי עצמי כשהוא נשען על שקול דעתך וסומך עלייך שתהיי שם בשבילו עד שיתגבר ויתבגר דיו להיות בזכות עצמו.

עוברת, ברוב המקרים המקרים מדובר הרי בפגיעות חוזרות, ככה שהילד הפוגע כבר מזמן יודע את דעתם של הוריו בנושא. אין טעם לחזור על זה שוב, בעיקר אם כבר יודעים שזה לא עוזר. למעשה, סביר שהילד עושה את זה בגלל שהוא יודע מה הוריו חושבים על זה -- הוא כבר קלט את המסרים שלהם, אבל הם עדיין לא קלטו את המסרים שלו.

לגבי המסר שמשדרים לילד כשמוציאים אותו מהסיטואציה: בואי נדמיין שאת בארוחה עם מלכת אנגליה (נגיד). ובואי נניח שאמרת לה משהו, ופתאום בא שר הטקס אוחז (בעדינות) במרפקך ואומר: "בואי, אראה לך את הספריה המלכותית". מה זה היה משדר לך?

ופתאום בא שר הטקס אוחז (בעדינות) במרפקך ואומר: "בואי, אראה לך את הספריה המלכותית".

מאוד אהבתי.
@}

הממ... איזה דף מעורר מחשבה!
אפתח בתודה לאביב מאוחר שהעלתה את הנושא.
נזכרתי שהקטן שלי, כמעט בן שנתיים, מאוד חברותי ומשחק יפה מאוד עם ילדים, אבל לפעמים, לכאורה בלי שום "טריגר", הוא מכה בחפץ ששיחק בו על הראש של בת דודתו או של אחותו, או מכה ביד שלו, או משהו דומה.
אני עצמי מעולם לא התרגזתי עליו כשזה קורה (נראה לי שזה אחד המפתחות לטיפול בבעיה). אני לא חושבת שזה נובע מכעס או רוע או כל דבר.
אני נמצאת שם, מפסיקה את ההתנהגות (לעתים נדירות אני מצליחה לתפוס את המכה בדרך, אבל לרוב זה מאוד פתאומי ולא צפוי), מלטפת את הילד הנפגע ומלווה את התגובה שלי בתימלול, משהו כמו שלא להכות, זה כואב, ללטף ולא להכות, ולהדגים איך מלטפים, בליווי המלה "בעדינות" או "בזהירות". כלומר, אני מכוונת במעשים ובמלים למגע עדין במקום מגע מכאיב, בלי שום עניין רגשי.

אבל הנקודה של "תגובת האחרים" באמת מטרידה אותי.
אחותי העירה לפני כמה ימים, אחרי תקרית אחת כזאת שבה בתה נפגעה ממנו: "מה זה, הוא מתנהג כמו ילד גן!" (לא זוכרת את הניסוח המדויק, היתה שם תוספת עקיצה בסגנון "חשבתי שילדי חינוך ביתי ....") והיה ברור לי שהיא כועסת על בני ועלי בגלל הפגיעה בבתה, ורוצה להתנקם בי בעקיצה מרושעת.
לא זוכרת איך הגבתי, או שלא אמרתי כלום, או שאמרתי משהו קליל על זה שאלה ניסויים של ילדים (ברגעים כאלה, אני שוכחת להרגיש את הרגשות שלי ועסוקה יותר בלטייח את הפגיעה שלי).

את הפגיעה הרגשתי אחר כך, והרבה אחר כך נזכרתי איך הבכור שלה, במשך שלוש שנים, בכל מפגש עם הבכורה שלי (גם הם, כמו מספר שתיים שלנו, בני אותו גיל בדיוק), היה דוחף אותה וחוטף לה דברים ומתנהג אליה באלימות גדולה וקבועה כל הזמן, וזה היה לפני שהלך לגן, וגם לא תקריות בודדות במסגרת שעות של משחק מקסים והרמוני ביחד. בכל זאת לא האשמתי אותה, ולא השמעתי עקיצות מהסוג הזה.

אני תוהה מה לעשות עם האמא במקרה כזה.
לא רק אחותי, גם אמהות אחרות שכנראה מתרגזות על התגובה הלא מקובלת שלי, המכילה.
כי זה כאילו החברה מצפה ממני לצעוק עליו ולהעניש אותו בשם הצד הפגוע (גם כשהצד הפגוע לא מגיב בבכי או במצוקה), ואם לא - אז אני "לא בסדר", וכבר תוקפים אותי.

סליחה על האורך, אשמח לשמוע תגובות.

ראו גם אלימות בין ילדים

(ברגעים כאלה, אני שוכחת להרגיש את הרגשות שלי ועסוקה יותר בלטייח את הפגיעה שלי).

כמה מוכר לי ,בשמת. בוודאי הרגשת תסכול שברגעים כאלו יכולות הניסוח הבהיר שלך לא משרתים אותך?

_לא רק אחותי, גם אמהות אחרות שכנראה מתרגזות על התגובה הלא מקובלת שלי, המכילה.
כי זה כאילו החברה מצפה ממני לצעוק עליו ולהעניש אותו בשם הצד הפגוע (גם כשהצד הפגוע לא מגיב בבכי או במצוקה), ואם לא - אז אני "לא בסדר", וכבר תוקפים אותי._

אכן זה מה שהחברה מצפה - לצערינו רוב האנשים לא מוכנים לעצור ולהקשיב רגע למה הילדים מנסים לומר לנו.

לפני שנה היה לי אירוע קשה במיוחד עם בני,תום, שהיה אז בן שלוש וחצי. זה היה מול אמא שלי (אמנם לא ילדה אבל כן במובנים מסוימים)
היינו בביקור באמריקה אצל אחי (שאין לו ילדים) ותום היה פתאום בלי "סיבה" פתאום מתנהג אליה באגרסיביות וזה נגמר יום אחד בנשיכה רצינית ביד שלה. אחי יצא מחדרו והתחיל לצעוק " You've got to put an end to this" . את יכולה לתאר לעצמך את עוצמת הבלבול שחשתי באתו הרגע- מצד אחד רציתי שיובהר לו שזו אינה התנהגות שאני מסכימה לה ומצד שני לתמוך בעוצמת הרגשות שלו שהוא אינו מסוגל להביע אחרת. מרוב בהלה צעקתי חזרה לאחי: מה אתה רוצה שאני אעשה? אכה אותו? קשה
לא זוכרת איפה קראתי שילדים מתנהגים בצורה "אלימה" בגילאים הללו כאשר אין להם יכולת מילולית. להגיד למה הם זקוקים.
גם לנו קשה אך למדנו איפוק.
עדיין, אני אשתדל תמיד להיות "בצד" בני למרות שאני לא אוהבת את המושגים האלו, ולנסות להיות אמפתית להורה או למי שזה לא יהיה בצד הפגוע.
ולזכור שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו, לא?

כי זה כאילו החברה מצפה ממני לצעוק עליו ולהעניש אותו בשם הצד הפגוע (גם כשהצד הפגוע לא מגיב בבכי או במצוקה), ואם לא - אז אני "לא בסדר", וכבר תוקפים אותי.
נכון מאד.

אני חושבת שבסיטואציה כזו אנחנו צריכים להחליט מה תפקידנו. מובן שזה משתנה על פי גיל הילדים, אבל בגדול אנחנו צריכים להחליט בין:
א. זה לא ענייני. זה העולם החברתי של הילד שלי, ושינהל אותו לפי ראות עיניו.
ב. תפקידי לתמוך בילד שלי ולחזק אותו בכל מצב.
ג. תפקידי ללמד את הילד שלי איך להתנהג במצבים חברתיים (במקרה שלי - מיד לאחר שאלמד בעצמי...)
ד. תפקידי למנוע מהילד שלי להזיק לסובבים אותו - חי צומח או דומם.

לפני שהיו לי ילדים היה ברור לי שקודם כל ד. ואח"כ א. (אתם יודעים, לפי ההגיון של חוקי הרובוטיקה...)
היום אני לא בטוחה. היתה תקופה שניסו לשכנע אותי ש-ג. היא התשובה הנכונה, אבל מהסיפא בסוגריים אתם מבינים שלא היה לזה הרבה סיכוי. בבסיסי אני גם לא אוהבת "לחנך" ואפילו לא "ללמד". אני מניחה שאני מאמינה בשילוב של א. עם ב., אבל זה גובה מחיר חברתי כבד מול ההורה של הצד הנגדי. גם - אולי בעיקר - כשזה מישהו מהמשפחה. כזה שאי אפשר להתעלם ממנו תוך מחשבת: "מי זאת הפוסטמה הזאת ומה היא נכנסת לי לחיים?"

ולזכור שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו, לא?
תמיד, תמיד.

יש לו סיכוי מצוין להפוך לביריון השכונתי.
אני מכירה כמה בריונים שכונתיים. תאמיני לי, ילדים(בחורים) זהב, שבטח מעולם לא קיבלו חיבוק כזה מהסוג המומלץ פה.
וגם יכולה להעיד על כמה וכמה מקרים (כולל אצל בני) בהם אלימות של ילדים פחתה באופן ניכר בעקבות תירגול וגישה כזו.
גם את הילד ש'חטף' יש לחבק, כמובן. ורצוי לעזור לשניהם להחלץ מהסיטואציה.
לא פעם קרה לי, שחיבקתי ילד מכה בגן תוך שאני מאמינה ואומרת לו ..."זה כל-כך לא נעים לך "... והוא פתאום פרץ בבכי ונמס לתוך החיבוק שלי. אחרי בכי כזה ואחרי שגם ה'חוטף' קיבל 'נחמה'- כל פשרה וניתוב מחדש של השניים, היו מסתדרים בצורה יותר קולחת והרמונית מקודם.

אח"כ, בהזדמנות שקטה ורגועה (לפני השינה) אפשר להעלות את הנושא בעדינות (באופן שלא יאיים מחדש על הילד) ולעזור לו טיפין טיפין לסגל לעצמו תגובות הולמות יותר.

כשבני הצעיר היה בן-3 הוא כבר היה הרבה יותר חזק פיזית מאחותו הגדולה והיה מחטיף לה כהוגן בצורה כזו שעוררה אצלי אנטיפתיה נוראה כלפיו. זכורה לי היטב התחושה שזה בלתי אפשרי לחבק אותו בסיטואציה כזו, אבל כשנוכחתי לדעת שאין כל דרך אחרת להפסיק את האלימות הזו, ניסיתי את זה(בקושי רב) והרגשתי שזה מגיע ומשפיע.
האלימות פסקה. היום הם אחים מקסימים ואני יודעת שזה יכול היה להיות גם אחרת.

חשוב להזכיר שאנחנו מדברים כאן על אלימות בקרב פעוטות בני 3-5
לילדים בוגרים יותר ההכוונה יכולה להיות קצת אחרת.

אני חושבת שלילד שעולה בהצלחה על נקודות התורפה של עמיתיו ומכה בהן בלי הרף, בלי שהוריו יבהירו לו שזה מאוד לא בסדר, יש סיכוי מצוין להפוך לביריון השכונתי.

אני חושבת שיונת צודקת - רוב הסיכויים שהוא יודע את זה בעצמו. עכשיו השאלה למה הוא עושה את זה בכל זאת, ורק מהתשובה לשאלה זו אפשר להבין מה כדאי לעשות בתגובה.
ולא, אני לרוב לא יודעת מה התשובה, ולכן קשה לי לומר אם חיבוק יעזור או לא.

מצד שני זו רק אני, מיינסטרימית המחמד, מה אני מבינה
אני מתחילה להרגיש שיש כאן עדר של מיינסטרימיי מחמד עם כמה רועים עייפים שמשרכים את רגליהם ומתפללים שמישהו כבר יבוא להחליף אותם.....
<למען הסר ספק, למרות שנדמה לי שזה ברור, אני מיינסטרימית מחמד בעצמי. אולי אפילו לא מחמד, אולי מיינסטרימית בר שטרם בויתה>

אני מאד מסכימה עם ש מים וארץ. גם מתוך נסיון עם בני וביתי בגילאים דומים. אמפטיה עובדת. השיפור אולי איטי אבל אמיתי.אז כדאי להתמקד במטרה אחת.לטפל בתוקפנות כלפי אחרים, וגם במה חושבים עלי המבוגרים האחרים וגם במה יהיה בעוד שנה זה פשוט משתק. לדעתי.

מכאן התנהגות אלימה ראוי שתוגבל. הגבלה זו עדיף שתהא במעשה על פני בהסברים.
התגובה והמסר החד משמעי כאן מאוד מדברים אלי, כמו גם מיעוט ההסברים.
מהצד של אמא שנשארה שעות רבות בגן הילדים, ראיתי רשעות של ילדים. החלק העצוב הוא לראות ילד מושפל, (מנקודת המבט של המבוגר ובכלל לא בטוח שמבחינתו), ששב ומחפש את חברתו של הרודן. שני הצדדים הם בעיני חוליים שהייתי מפעילה לגביהם את כלל ה'הפרדה' ללא כעס וללא הסבר. ללא הסבר, כדי לא לטעת את הפרשנות שלי ולהחמיר את המעשה ויחד עם זה להבהיר את הציפיה. (בגן המטפלות אמרו 'אנחנו לא מרביצים').

המחשבה שעולה לי למראה ילדים אלימים, היא תסכול. לא רק תסכול מחוסר יכולת לבטא במילים, שמתאים לגיל מסוים, אלא גם קושי חברתי שמביא ל'הפעלת הכפתורים' של השני כי לא יודעים איך לשחק או לחבור אליו אחרת. אחרי הכל, גם זו מיומנות. מהבחינה הזו האלימות מבטאת מצוקה. אפשר לעזור ולתווך את משחק הילדים, לוא דוקא על ידי חיבוק. גם כמבוגרים יותר קל לפעמים להתחיל שיחה לאחר שנערכה הכרות, או משחקי חברה (או הנוהג המעצבן של 'סבב' - 'כל אחד יציג את עצמו'

)

והניחי לו את הידיעה השקטה שבכל מקרה הוא רצוי - יהיה אשר יהיה
הגענו עם ילדינו לארוחה אצל הורי. אמי ערכה שולחן נפרד לילדים ובתי עוררה מהומה והטריפה את סבא בבכי קורע לב. היא לא הסתפקה בשינוי סדרי הישיבה והתעקשה שאני אשב במקום מסוים לידה בשולחן הילדים.
ברור לי שהיא משדרת צורך וכמיהה מדויקים ואותנטיים - ולא משחקת או מתמרנת. אבא שלי הכריז שהוא לא מזמין אותה יותר - והיא הטיחה בו שהוא אמר זאת הרבה פעמים...
בסופו של דבר עשיתי כבקשתה, לקול מחאותיו של אבי שטען ש'זה הכי גרוע' אבל אמרתי לה שזה לא משנה איפה יושבים ושלסבתא היה הכי נוח ככה. ועכשיו אני חושבת - מה היה הקושי שלי שם? האכזבה מה'סצינה', למרות שאני כבר מתורגלת בה בשבועות האחרונים ובעיקר הקושי שלי מול קושי של בתי. אני משתדלת לשלב נוכחות וקבלה עם גבול שנמשך מהמציאות - 'אני לא יכולה' (לשבת בשולחן קטן עם שלושה ילדים - הבכור הסכים, בשמחה, לעבור לשולחן המבוגרים).

ב דחילו,
נו, ומכך בתך חשה לא רצויה?

בתך, באינטואיציה המבריקה שלה, תמרנה באופן מדויק בעבור כל הצדדים. ברשותך, דברים אלה עולים מאליהם:
המחזה מתרחש בבית הורייך, מקום בו את בעצמך יש לשער דרשת מפעם לפעם לקבוע את העולם כפי גחמותייך, במיוחד בילדותך (אבל לא רק) ובמיוחד בגיל של בתך.
שהרי כל ילד עובר שלב כזה, לא כולם זוכים שאפילו יתרגזו עליהם, חלק עוברים את אלה רק בדמיונם, וחלק כפי שבתך - מלמדים שעור את כל המשפחה. וטוב שכך.

הנה, בבית הורייך בתך מעלה את רצונך לשנות או לקבוע את סדרי הבית (רצון שכבר שכחת מקיומו), ומניחה בידייך את המנדט לשינוי הסדר הקיים, מול הורייך, אביך ואמך, מבלי שהם יכולים לרדות בך את רצונם המאופק, מתוקף המאורע כולו. שאינם יכולים למנוע ממך לא למנוע מבתך.

הנה קונפליקט עתיק יומין נפתר. שכל התנהגותה של בתך כוונה להחזרת כבודך, העלאת מקומך גם בבית הורייך ואולי במיוחד, כשהיא נחושה "לעשות כאן סדר".

שהרי בינינו, אם לא היית שלמה לחלוטין עם זכותיותיה, לא היתה זו מתנדבת לדרוש את זכויותייך.

וזה כל כך יפה ומלא חן ומקסים, שעל פני בושה או תחושה של חוסר נוחות, עלייך להניח לה לקטנה שתי נשיקות על כל לחי, ואחת אם אפשר - בשמי.

הנה, בבית הורייך בתך מעלה את רצונך לשנות או לקבוע את סדרי הבית (רצון שכבר שכחת מקיומו), ומניחה בידייך את המנדט לשינוי הסדר הקיים, מול הורייך, אביך ואמך, מבלי שהם יכולים לרדות בך את רצונם המאופק, מתוקף המאורע כולו. שאינם יכולים למנוע ממך לא למנוע מבתך.
צפריר, ים של דמעות בשתי עיני. אין לי מילים.

או קי,
אז היו כמה ימים של התנתקות (תקלות אינטרנט וכו'...) ואני שמחה שיצא לי לקרוא כל-כך הרבה תגובות. אחרי התגובות הראשונות, ניצלתי פסק זמן ושאלתי את הבן שלי (אני כבר לא אקרא לו מקסים כי צפרירי זעזע אותי...

), אחרי שאמרתי לו שהיה לי קצת לא נעים באירוע עצמו, מה הוא היה רוצה שאעשה כשזה קורה, והוא ענה בלי לעפעף: "שתתני לי תשומת לב".
משפט אחד פשוט וברור...
חוצמזה, יומיים אחר-כך הילדים נפגשו שוב והוא יצא מגדרו כדי לשמח ולהראות לחברו שהוא חבר אמיתי (פצח שנאומים של"אתה אמת צודק כי...").
אני לוקחת מכל הנאמר כאן הרבה מאד ונראה לי שתמיד אפשר להמשיך ולשמוע (בדגש על הקטע שלנו למול הורים אחרים, אני מסכימה שיש קושי עם הרוה שמחבק ולכאורה מעודד את הילד המציק/מקביץ שלו וכו' ויותר מתחברת לתכנית ההתנתקות במקרה הזה, כך שהחיבוק ינתן בצד ולא בצורה שתובן לא נכון ע"י הורי הילד השני...)

רק עכשיו גיליתי את הדף הזה וטוב שכך.
הניסיון שלי במצבים כאלה הוביל אותי לחשוב שיש לילד שלי צורך גם לבטא רגשות לא נעימים כלפי ילדים אחרים. רגשות שזכותו להביע. וזה לא בהכרח קשור אלי או אל תסכול שקשור בבית. לפעמים תחושות קשות יכולות לנבוע גם מתוך הילד בהתייחסו לילד אחר, ועם כל הכבוד לעצמנו - לא הכל קשור בנו.
אני דווקא רוצה לתת לו אפשרות לבטא את עצמו בצורה שהוא בוחר. לגבי מכות - הוא לא מרביץ. הוא יכול להילחם, ברמה של משחק, ואז זה באמת כואב. אבל לפחות אני יודעת שזה בהחלט משחק. ואז אני רק אומרת לו שהידיים שלו מאוד חזקות וזה כואב ל-X, שהוא יכול לשחק, רק קצת יותר בעדינות. אם הוא מכה כהתגוננות - אז היכה. אני לא מתערבת, אלא אם זה נראה אלים מדי. כל עוד הם מתמודדים ביניהם ולא מבקשים עזרה ולא יורד דם. אני דווקא סבורה ש"לחימה" היא משחק שיש לעודד בין ילדים (שוב, בתנאי ששניהם משתפים פעולה ביניהם ברצון).
לפעמים הוא יכול לקחת חפץ ממישהו אחר - ואני לא מתערבת. באופן כללי, אני כמעט אף פעם לא מתערבת (רק כשמכים את הילד שלי והוא מחפש אותי בעיניו. הוא, כאמור, לא מכה כמעט לעולם שלא כמשחק).
אני חושבת שאנחנו כהורים צריכים להבין שלילד שלנו יש קשת רגשות רחבה לא פחות משלנו, והוא רשאי להרגיש וגם לבטא את רגשותיו. ואנחנו צריכים לאפשר לו זאת - עד גבול הפגיעה באחרים.
לגבי ההתמודדות עם הורים ועדים אחרים לאירוע:
בתחילת הורותי הייתי קצת מוטרדת מזה. היום אני הרבה פחות מוטרדת. הילד שלי אומר לפעמים דברים שהוא חושב, ושאינם נעימים למי שאליו הם מכוונים. כמו למשל: אני לא אוהב את סבתא. (ליד סבתא). אבל זכותו לא לאהוב אותה! אז אני אומר לו, בשקט בשקט, כשסבתא לא שומעת, שהוא רשאי להרגיש שאינו אוהב את סבתא, אבל לסבתא לא נעים לשמוע את זה, ואם אפשר, שלא יגיד את זה כשהיא שומעת...
לגבי הורים אחרים: לא תמיד אפשר לספק אותם. במיוחד לא על ידי זה שתצרחי על בנך אות תכי אותו.

אז אני אומר לו, בשקט בשקט, כשסבתא לא שומעת, שהוא רשאי להרגיש שאינו אוהב את סבתא, אבל לסבתא לא נעים לשמוע את זה, ואם אפשר, שלא יגיד את זה כשהיא שומעת...
הדברים הללו מעלים בי שאלה:
בגדול אני מסכימה איתך שיבולת, שמותר לתת לילדים להתנהג כפי שהם מתנהגים ולהבהיר להם מה משמעות ההתנהגות עבור אחרים.
אבל איכשהו הפיתרון שאת מציעה מרגיש לי לא לגמרי... (לא יודעת בדיוק מה) האם זה לא מלמד את הילד לעשות מניפולציה / מעביר מסר שצריך להסתיר רגשות?
אני מנסה לחשוב - אולי לומר לו בצד מותר לך לא לאהוב את סבתא. כשאתה אומר לה זאת היא נעלבת. עלבון הוא רגש לא נעים (זוכר ש A העליב אותך כש...)
זה משאיר לילד את הבחירה מה לעשות עם ההתנהגות. אולי הוא יבחר להמשיך לומר לה תוך זה שהוא לוקח בחשבון את העלבון שלה? וילמד שיש מחיר חברתי להעלבת אנשים (אולי לא דרך סבתא דווקא אבל דרך אחרים).
ואולי הוא ילמד שלא חייבים להיות נחמדים לכולם ?!(שיש אנשים/ סיטואציות שזה בסדר לבחור שהאחר ירגיש אי נעימות על פני שאני ארגיש אותה?! (הלואי היו מלמדים אותי את זה (-;)
<שאלות פילוסופיות לחלוטין שהרי ילדתי שלי עדיין מתנהגת מאוד יפה לסבתות, לפחות עד שתצא מהבטן עוד הרבה חודשים>

להסתיר רגשות זו מיומנות חברתית, גם צביעות, שקר וחנופה. אני חושבת שילדנו לא זקוקים לפרשנות שלנו והם לומדים את זה מהתבוננות... ה'עבודה' שלנו היא לקבל את עצמנו ואת קשת הרגשות שלנו ולא לסנן 'בשביל הילדים' רק את הרגשות הפוטוגנים

הבעיה עם אלימות היא לפעמים המסר הכפול, במיוחד לבנים. 'בנים צריכים להחזיר', או 'אל תותר לו'. אני תמיד אומרת לבן שלי, שלא מרביץ, שאצלנו במשפחה אף אחד לא אהב הרביץ, כולל סבא שלו, אבא שלו ואחיי -אני עושה זאת כי הרבה בנים מרביצים והוא שואל אותי למה. בדרך כלל לא מרביצים לו, אבל כשמתחילים להרביץ בסביבה אני חושבת שהוא משתמש בכשרון אחר שלו ורץ הכי מהר.

להסתיר רגשות זו מיומנות חברתית, גם צביעות, שקר וחנופה
לפני שנה בערך ראיתי תכנית של ה- BBC על התפתחות ילדים. הם עוקבים אחרי קבוצת ילדים שנולדו ב-2000, שנה אחרי שנה, ורואים איך הם מתפתחים. התכנית של 2003 היתה על כישורים חברתיים, ולטענת המנחה, היכולת לשקר היא בהחלט אחד החשובים שבהם, והיא מתפתחת בסביבות גיל שלוש. והגורם שהכי משפיע על היכולת הזו, הוא... אחים גדולים. מן הטעם הפשוט לפיו ככל שהיו לילד יותר "הזדמנויות" לאינטראקציה חברתית שכוללת שקרים, כך הוא שיקר מהר יותר ובכשרון רב יותר. ההבדל בין ילדים יחידים לילדים עם אחים גדולים היה מדהים. עשו לכולם ניסוי - השאירו אותם לבד עם עוגת שוקולד תוך אזהרה של אמא לא לאכול מהעוגה (תרגיל זול שאני לא יודעת כמה מבוגרים היו עומדים בו...). רובם המוחלט אכלו, או ליקקו. כשאמא חזרה לחדר היא שאלה "אכלת מהעוגה"? כל הילדים שלא היו להם אחים ענו מיד את האמת - כן. הילדים עם האחים הגדולים נחלקו: חלק אמרו לא ודבקו בשקר. אחד אמר "לא"! אבל לא היתה לו תשובה לחור שנפער באמצע העוגה ולשוקולד על האף שלו. ומתוקה אחת, שכנראה היתה בתהליכי למידה, נשאלה "אכלת מהעוגה"? ועשתה עם הראש "לא". ואז היא נשאלה "את משקרת"? ועשתה עם הראש "כן"...

LOL
נשאלה "אכלת מהעוגה"? ועשתה עם הראש "לא". ואז היא נשאלה "את משקרת"? ועשתה עם הראש "כן"...

עשו לכולם ניסוי - השאירו אותם לבד עם עוגת שוקולד תוך אזהרה של אמא לא לאכול מהעוגה
איזו התעללות לשם ניסוי. אין איזו אגודה נגד ניסויים בבני אדם? מסכנים הקטנים האלה, אמא שמה להם עוגת שוקולד מול הפרצוף ומזהירה אותם לא לאכול. ואללה יופי.

שמעתי ברדיו טענה שהבריטים הם סופרי הילדים הטובים ביותר (פו הדוב, עליזה, טולקין, הארי פוטר להבדיל ויש עוד). נשאלה השאלה למה. התשובה שהועלתה היא שבגלל שהילדים נשלחים לפנימיות קשוחות בגיל מאוד מוקדם אז בתור מנגנון הגנה על הלחץ והריחוק מההורים הם שומרים לעצמם מעט ילדותיות וכו' (הזוי משהו).
במילים אחרות : בגלל שהבריטים מתעללים בילדיהם (כמו במחקר לעיל) - יוצאים להם סופרי ילדים טובים. הבננו הכול. s-: .

אין איזו אגודה נגד ניסויים בבני אדם?
אני תוהה, מה ההורים שלהם חשבו כשהם תרמו את גופם (הזעיר) למדע?

טוב, זה לא היה ממש ניסוי מדעי עם מדענים בחלוקים לבנים צופים בילדים האומללים שנקרעים בין האיסור ובין הרצון לאכול, עומדים מאחורי קירות זכוכית ורושמים רשימות

פתאום עולה לי הזיכרון של הילד שפשוט דחף את כל הפרצוף שלו לתוך העוגה, ממש למרכז, ואחר כך אמר לאמא שלו, כולו מרוח בשוקולד, שהוא לא אכל...

היום הצצתי החוצה דרך החלון וגיליתי ששני הצמחים השופעים באדניות מכוסחים לגמרי.
מזה זמן שהילד נוהג לעמוד "על החלון" (המסורג) ולהתעסק אתם. מספר לי שהוא תולש את העלים החומים.
אז לא, מסתבר שהוא תלש את הירוקים, ובכוונה, ומספר פעמים.
אמרתי לו שאני מאוד עצובה וכועסת בגלל זה, שאלתי מה חשב כשעשה את זה. הוא לא יודע. הרצון הוא ככל הנראה להכאיב לי, לעורר תגובה רגשית.
הצמחים כמובן לא כאלה חשובים - הם רק מראה לזה שהילד מתנהג כאויב.
הודעתי לו שלא יעמוד יותר על אדן החלון, אבל זה כמובן לא פתרון לכלום, אם זה לא הצמחים זה יהיה משהו אחר. גם ה"עונש" לא אפקטיבי, אבל אין לי רעיון אחר, מה לעשות.
הוא כבר כמה חודשים מרביץ לתינוק, וזורק חפצים עליו ועלי, ובכלל זורק חפצים בחדר, ומציק, עושה קולות של יריקה, העוויות פנים מעצבנות, קול צורם, אמירות גועליות וקללות. לפעמים זה יוצא רק בשעות עייפות למשל, לפעמים זה מתחיל כבר מרגע הקימה בבוקר.

אני כבר ממש ממש לא יודעת מה לעשות. הבלגה זה לא ממש לעניין כשהילד נותן דחיפה חזקה בגב לאמא שלו. להגיב בהומור - כנ"ל. להעניש, לשלוח לחדר, עובד בדיוק ל-5 דקות. לקחת לו את החפץ שהוא מאיים בו עלי, עובד עד שמוצא חפץ אחר. לצאת מהחדר, לא עוזר, הוא בא אחרי.

<קרוטונית>

המראה של שני הצמחים חתוכי הגבעולים ממש מילא אותי מועקה.
יש לו בכלל קטע עם חלונות לאחרונה - זורק החוצה מהחלון קוביות של לגו, חול מהעציצים (מעציץ גדול!), כל מיני כאלה. דברים שלא היה עושה בגיל שנה, התחיל לעשות פתאום, בגיל 4 ורבע.

שליחה על ידי תמרי* » 29 מאי 2009, 22:58

לפעמים האסימון פשוט נופל מאוחר. אצלנו רק בגיל 6 התחיל להרגיש שאחותו (קטנה ממנו בשנתיים) מעיקה עליו וגוזלת לו מהמרחב ומתשומת הלב.

היתה לו אכן שנה קשה - גם הסתגלות לגן, גם אחח חדש, גם אמא הרבה פחות זמינה (בהריון ואחריו).
אני מתחילה לחשוב שלפחות אחד מהשינויים היה מיותר אם לא שניהם. מה היה לי רע עם הילדון המקסים ונותן האמון שהיה לי לפני כל התהליך הזה.
נכון, זה לטובתו בטווח הארוך. אבל מי בכלל רוצה בטובתו של המציקן זורע ההרס ושטוף השנאה העצמית שגר לי פה.

קרטונית, קודם כל

לא קל, קודם כל תני ה מ ו ן אמפטיה לעצמך. התקופה הזו של אחרי הלידה היא קשה וסוחטת, עד כמה וכמה שאת ההורה היחיד שאין מי שיחליף אותך ברגעי קושי, ריגשי ו/או נפשי.
אני קוראת מדברייך שאת מרגישה המון תסכול? אובדת עצות? קרועה?
אני מבינה ממה שאת מספרת עליו, שהוא חווה קושי עצום עם היתה לו אכן שנה קשה._ אין לו את היכולה המילולית של אדם מבוגר לעבד את זה לכן הוא מוציא את זה כך. אני יכולה לומר לך בודאות. שילדים בגיל כזה לא _הרצון הוא ככל הנראה להכאיב לי._ הם רוצים ככל הנראה _לעורר תגובה רגשית, כי הם רוצים שיראו אותם כמו שהם, לדעת שהם אהובים.

אני יודעת שהפעולות שלו גורמות לך להגיב בריחוק, וכנראה אין לך ממש כוחות כרגע להתמודד אחרת. אני אציע משהו שאת לא חייבת לקחת. תהיי נאמנה ואותנטית לעצמך. אני מציעה שבמקום לכעוס ולהגיב. לכעוס ולנסות להבין למה את כועסת מה הרגשות שלך שמתחת לכעס (עיפות, תסכול, חוסר אונים, חשה רתיעה...). מה את חושבת שהרגשות שלו שגרמו לו לפעול כפי שפעל, ופשוט לשאול אותו. ואם אפשר תוך כדי קירבה פיזית כלשהי, אני מניחה שהוא יתרצה ויפתח, וזה יקל עליו. שאלות כמו אתה עצוב כי...? אתה כועס על האח החדש? אתה רוצה שאמא תהיה רק שלך שוב? כי אני חושבת שכל מה שהוא רוצה זה שתראי אותו והוא לא ממש יודע איך.

איך זה נשמע לך?

קרוטונית ליבי יוצא אליך.
אני כבר ממש ממש לא יודעת מה לעשות
לא בטוחה איך תקבלי את זה אבל אני משוכנעת שאת היא שזקוקה לתמיכה, מנוחה, טיפול או פינוק כזה או אחר. אולי ללא דיבור. או הבית קפה אבל בלי הילדים.
משהו על בסיס קבוע שיהפוך להרגל ולא יבוא עם רגשות אשם נגיד.
לנשום ולאסוף כוחות.
כי אני לגמרי הייתי שם בכל מילה ובאופן אינסטינקטיבי קראתי אותך כך

'מה היה לי רע עם האמא המקסימה ונותנת האמון שהיתה לי לפני כל התהליך הזה.
נכון, זה לטובתי בטווח הארוך. אבל מי בכלל רוצה בטובתה של המציקנית זורעת ההרס ושטופת השנאה העצמית שגרה לי פה.'

הי קרוטונית
אני אוהבת אותך
מה שאת עוברת זה מנגנון של הטבע להבטיח שלא יהיו לנו יותר מדי ילדים בבת אחת

נשבעת לך שזה עובר.שהיום יש רגעים שרק השובב הגדול מצליח לדבר אל ליבה של השובבה ולהיפך. וזו הזדמנות לראות את כל הצדדים של הילד - לא רק מושלם ולא רק פרחח כפי שנכתב כל כך יפה למעלה.

וגם אמא שלא פנויה במאה אחוז זה יתרון עצום. אמא שעסוקה בעוד ילד זה נפלא, לפחות בשבילי ובשבילו. זה מקדם ומעלה אותו מדרגה וגם אותי. אכן, יש קושי לפני המדרגה הזו, אבל ככל שעובר הזמן רואים כמה זה נפלא.

תודה יקירות על התמיכה.

קודם כל שכחתי לציין עוד דברים שניסיתי

שיחות ישירות (בנוסח "היה לי ממש עצוב שעשית X"), הסברים בשעת רגיעה.. .פרחי באך עזרו בערך לשבוע, היתה הרגשה שהקונפליקטים מתרככים קצת. אבל האמת שאפילו לא הצלחתי להמשיך לקחת אותם במינון המומלץ. מי מספיק 4 פעמים ביום?

אני קוראת מדברייך שאת מרגישה המון תיסכול? אובדת עצות? קרועה?
גם. גם מאוכזבת - נראה לי שלמרות הכל, ציפיתי שיהיה אחרת. אולי הציפיות שלי ממנו גבוהות מדי, לפעמים אני פשוט לא מבינה למה הוא מקלקל לעצמו. למשל, יש כבר כמה רגעים שקטים שהתינוק משחק בשלווה, הילד מתכרבל לידי, אבל אז הוא פתאום קם ומציק לתינוק או משהו, לוקח לו צעצוע, כל דבר שיהיה עוכר שלווה. למה לגרום לתינוק לבכות, שאמא שוב תיקח אותו על הידיים? למה לא תשב רגע בשקט עם אמא? זה מה שרצית, לא? אלוהים יודע.

מה את חושבת שהרגשות שלו שגרמו לו לפעול כפי שפעל, ופשוט לשאול אותו. ואם אפשר תוך כדי קירבה פיזית כלשהי, אני מניחה שהוא יתרצה ויפתח, וזה יקל עליו. שאלות כמו אתה עצוב כי...? אתה כועס על האח החדש? אתה רוצה שאמא תהיה רק שלך שוב?
שאלתי כמה פעמים, ורסיות דומות. הנה כמה תשובות (לא כולן מאותה שיחה):
"נכון שקשה לנו מאז שנדבי נולד?"
התשובה: נכון, אנחנו כל הזמן מריבים.

"למה כעסת על אמא היום?"
התשובה: לא כעסתי. בבית אני לא אוהב אותך, בחוץ אני כן אוהב אותך.

בפעם אחרת שאלתי אם היה יכול לבחור, האם היה מעדיף שיהיה לו אח קטן או בלי אח קטן. אמר שהיה מעדיף אח קטן.
על זה נאמר: go figure.

לא בטוחה איך תקבלי את זה אבל אני משוכנעת שאת היא שזקוקה לתמיכה, מנוחה, טיפול או פינוק כזה או אחר. אולי ללא דיבור. או הבית קפה אבל בלי הילדים.
תשמעי, את צודקת - לפעמים אני מרגישה שהעצמות שלי נעשות חלולות מרוב שאני נשאבת. אבל כרגע מאוד קשה למצוא זמן פינוק, בגלל התינוק שלא מרשה לי להתרחק ממנו יותר מ-10 דקות. גם לא כשהוא בידיים של סבתא. צרחות עד לב שמיים. אני כן מצליחה לישון באופן סביר ולבהות כמה דקות במשך היום. ליותר מזה קשה מאוד לתכנן מראש (מתי הוא יישן, שלא במנשא, למשך יותר משעה, נאמר).

_'מה היה לי רע עם האמא המקסימה ונותנת האמון שהיתה לי לפני כל התהליך הזה.
נכון, זה לטובתי בטווח הארוך. אבל מי בכלל רוצה בטובתה של המציקנית זורעת ההרס ושטופת השנאה העצמית שגרה לי פה.'_
מה אומר לך... אני נוטרת קצת לגדול, בין היתר כי הוא מראה לי כל הזמן כמה קשה לי להיות אמא טובה לילד גדול ואיזו משימה מורכבת זו. לתינוק/פעוט אני אחלה אמא. זה הרבה יותר קל... ועם השני אני גם עוקפת בקלות את המכשולים שהיו עם הראשון כתינוק - הרבה יותר שלווה, מקבלת, זורמת...

נשבעת לך שזה עובר.
מקווה שזה עובר לפני שהם ייצאו לטיול בחו"ל...

למשל, יש כבר כמה רגעים שקטים שהתינוק משחק בשלווה, הילד מתכרבל לידי, אבל אז הוא פתאום קם ומציק לתינוק או משהו, לוקח לו צעצוע, כל דבר שיהיה עוכר שלווה. למה לגרום לתינוק לבכות, שאמא שוב תיקח אותו על הידיים? למה לא תשב רגע בשקט עם אמא? זה מה שרצית, לא? אלוהים יודע.
גם אצלנו זה ככה. אני ממש מזדהה עם רוב הבעיות שלך, האגרסיות מצד הגדול, הרצון בתשומת לב... ופתאום אם יש לי זמן ואני רוצה לחבק, להחזיק ולדבר הוא בורח, פתאום דחוף לו לנסוע בבימבה או לגזור.

בפעם אחרת שאלתי אם היה יכול לבחור, האם היה מעדיף שיהיה לו אח קטן או בלי אח קטן. אמר שהיה מעדיף אח קטן.
גם אצלנו אותו הדבר! אני עושה לו אלבום תמונות ליומולדת. הראיתי לו אותו והוא התלונן שאין מספיק תמונות של התינוק. וגם כל הזמן שואל איפה הוא (אם הוא ישן למשל), ומתי הוא יתעורר (וזה זמנים נדירים שהוא ישן לבד במיטה! תנצל את זה לזמן אמא!)

אישית אני לא בעד כל השיחות המתומללות האלה על רגשות , אלא אם כן הן מגיעות ממנו.
בקשר לפרחי באך, זה מאד נחמד אבל: 1. זה לא מספיק. 2. גם הילדון כדאי שיקבל מהם. אישית אני לא מסבירה למה והיא לוקחת ברצון (גם אני). וזה לא נורא גם אם לוקחים 3 פעמים ביום או אפילו פעמיים, כל עוד לא מפסיקים לגמרי זה עושה את העבודה.
מעבר לזה מה שאני מציעה לך זו קודם כל אמפתיה לעצמך! אויר. תהיי טובה לעצמך, מה שזה לא אומר.

וגם, להבין שזה שהיה לך ילד מלאך עד עכשיו זה עניין של מזל, ועכשיו הוא מתחיל סופסוף להתנהג כמו ילד נורמלי וזו לא אשמתך, להיפך, זה מצויין שבבית הוא מוציא אתמה שקשה לו, גם אם זה בלתי נסבל.

דבר שעובד אצלנו חלקית, בתקופות קשות: כל הזמן מחמאות. שטפה ידיים לבד בלי לנג'ס בדרך: יופי, נהדר! הלכה לעשות פיפי בלי ליילל שאני אקח אותה: מצויין ילדה גדולה ובוגרת. עזרה לי במשהו או הסכימה לעשות משהו שביקשתי: תודה, זה מאד כיף לי שאת עוזרת לי. ככה על כל פיפס כולל דברים שעשתה בעיניים עצומות לפני שנתיים. לא דווקא בניסוחים האלה ובמקרים האלה, אבל נראה לי הבנת את הרעיון. וגם כמובן התפעלות מוגזמת כשנפגשים אחרי הגן. כשהיא איתי, אפילו בערב, אני מספרת לה כמה התגעגעתי וכמה קשה לי כשהיא בגן בלעדיה. זה כשאני למצליחה להתעלות מעל עצמי כי כמובן
מי בכלל רוצה בטובתו של המציקן זורע ההרס ושטוף השנאה העצמית שגר לי פה.

ומעבר לזה, נראה שזו תקופה כזו ושזה יעבור וירגע, כמו כל תקופה מעצבנת.

אני זוכרת כשפתחתי את הדף הזה... לא בטוחה כמה החכמתי מאז אבל כשקראתי את המילים שלך אתמול בלילה עלו בתוכי כמה מילים שחשבתי לחלוק איתך;
אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו מגיבות פחות למעשה עצמו ויותר לאפקט שהוא יוצר במודעות ובתודעה שלנו. מה בעצם היה לנו פה ? ילד שקטף את כל העלים של העציצים שלך אולי כפורקן לכעס / קנאה וכו' - שלל רגשות שהם בעצם לגיטימיים ומרכיבים את מי שהוא כל אחד ואחת מאתנו. הרי במלא ספרי הורות אפילו ממליצים להציע לילד חלופה להבעת כל הרגשות האלה שלו - במקום על הילד שמעצבן אותו על בובה / ספה / בציור וכו'. אבל אצלנו בראש או בתודעה זה כבר מתיישב יחד עם כל התחושה הנאחסית שהיה לנו ילד "נפלא ונהדר" והנה, באיזה טעות ענקית שלנו הוא הפך למפלצת בזעיר אנפין...
יש בילדים שלנו, כמונו, הרבה גוונים, לא לעולם הם ישארו הילדים הנהדרים והנפלאים שחלמנו שהם יגדלו להיות, ולפעמים זה נורא קשה ומבאעס לראות אותם כישות נפרדת מאתנו וככזו, כבעלי קשת רחבה של תכונות, גם אלה ששנים אנחנו מנסות להתחמק מהן או לפחות לפתור בתוכי תוכנו: קנאה, תחרותיות, שנאה, כעס וכו' וכו'. אני מזכירה לך את המילים של ימימה: "לא הכל בגללך ולא הכל בזכותך" - נכון שהרבה יותר נעים לזקוף לזכותנו את כל ההתנהגויות המדהימות והמרשימות שלהם אבל זה כמעט אותו חטא כמו להאשים את עצמנו בכל הפחות נעים שעולה מהם. וככל שאני מצליחה לנקות מכל חוויה את האדוות הרבות שנוצרו בתוכי לגביה (מה יחשבו עליו ? מה יחשבו עלי ? איך זה שלי לי גדל מין ילד מופרע שכזה ועוד כהנה וכהנה) ולצמצם את המקרה להיות רק מה שהוא, כך יקל עלייך להמשיך הלאה ולקבל את עצמך ואותו יותר בשלום...

גדול

מה בעצם היה לנו פה ? ילד שקטף את כל העלים של העציצים שלך אולי כפורקן לכעס / קנאה וכו' - שלל רגשות שהם בעצם לגיטימיים ומרכיבים את מי שהוא כל אחד ואחת מאתנו. הרי במלא ספרי הורות אפילו ממליצים להציע לילד חלופה להבעת כל הרגשות האלה שלו - במקום על הילד שמעצבן אותו על בובה / ספה / בציור וכו'.
תודה! לא חשבתי על זה. יש בזה משהו. תלישת העלים כמובן לא באה במקום הצקות לתינוק

אבל אולי מרככת אותן.

היום חשבתי גם שאני צריכה (שוב) לנסות להפריד בין המעשים שלו שהם באמת מסוכנים ופוגעניים, כמו לפגוע בתינוק או בי, לבין סתם הצקות ופעולות טיפשיות או "אנטי" כמו לזרוק לגו למטה מהחלון. לכאורה ברור שיש ביניהם הבדל - בפועל, בגלל שאנחנו אחרי כל כך הרבה "זמן אוויר" של מעשים כאלה, אני כבר מראש חושדת בו, נוזפת בו וכולי, והמחשבה היא ש"זה בא מאותו מקום, אז מה זה משנה אם הוא דחף אותי או סתם לא סידר משחק, הנה הוא שוב נכנס לאנטי שלו". מהמחשבה הזו אני צריכה להשתחרר כדי להתייחס למעשים שלו אחד-אחד וכך לפרק את המלכוד הזה.

זה גם כן מתחבר ל:
ולצמצם את המקרה להיות רק מה שהוא

מהמחשבה הזו אני צריכה להשתחרר כדי להתייחס למעשים שלו אחד-אחד וכך לפרק את המלכוד הזה
נכון כל כך וקשה כל כך.
הרי בתכלס, רוב הדברים ש"הם" (הילדים שלנו בתקופות הרעות שלהם) עושים - הם מעשים שאיתם ועם התולדות שלהם היינו יכולות לחיות בשלווה אם רק היינו בתקופה טובה ומכילה של עצמנו.
ואיזה מסר מבלבל זה לילד, שמבין שלפגוע בצמח, לפגוע בצעצוע ולפגוע באחיו התינוק זה היינו הך.

ובאופן מעשי יותר - מה עם איזו שיחה או שתיים עם אורנה שפרון? שמעתי שיש לה את זה... P-: (אני באופן אישי אוהבת להרגיש שיש מי שמטפלת בי, שעוזרת לי, איזו דמות אמהית מכוונת, מישהי שכביכול יודעת יותר ממני על מה שמציק לי) @}

סתם הצקות ופעולות טיפשיות או "אנטי" כמו לזרוק לגו למטה מהחלון.
הנה אתמול היתה לנו עוד אחת כזאת: הוא זרק מהחלון מפתח של אחד הארונות. מפתח כזה וינטאג', שאי אפשר לשחזר. ירדנו למטה לחפש ולא מצאנו אותו. וזה היה אחרי פעם שהוא זרק אותו עלי(!) ועוד פעם שהוא כאילו-זרק ואז החזיר. זה היה כשבאה אלינו אינטו איציה לדבר על בייביסיטינג לתינוק, אז נאמר שהוא התרגש וכל זה, אבל זה המשיך גם אחרי שהלכה.
כעסתי, אבל לא איבדתי עשתונות, ביקשתי שוב ושוב בתקיפות שיחזיר אותו למקום. לא עזר, הוא לא הרפה עד שהמפתח אבד בלי יכולת למצוא (אולי נפל לעציצים של השכנים מלמטה, את זה צריך לברר עדיין...

)
אמרתי לו שאני כועסת וגם עצובה, שהוא לא מכבד את הבקשות שלי, ושאני לא יודעת מה לעשות, לאט אבל בטוח הוא מזיק לכל הבית. לקחתי את הילדים ויצאנו מהבית לסיבוב בהילוך מהיר. באורח פלא (להבדיל מכל פעם אחרת שאנחנו יוצאים) הוא פתאום לא עייף, מדביק את הקצב שלי בלי להתלונן, משהו.

זה פשוט ככה - זה אחרי הפרח שהוא תלש לי מעציץ יום ההולדת שלי, אחרי קערית שהוא שבר חצי-בכוונה, אחרי כל מיני מרעין בישין שהוא מעולל. נמאס.

לצד זה הוא גם עושה בכישרון רב דברים בבית ובמטבח, אבל אני בתחושת חוסר אונים, הוא הורס דבר אחרי דבר, ומשהו אצלנו גם כן נהרס.

(ובלילה הרטיב, שוב, אחרי איזה חודשיים יבשים).

קרוטונית , בן כמה הילד המדובר ?

שליחה על ידי סאלוש* » 11 מרץ 2010, 10:50

קרוטונית קבלי ממני

...

את מזכירה לי תובנה מעניינת שהיתה לי לאחרונה, והבוקר עוד תובנה בכוון.
יש איזה ספר what got you here won't get you there, הוא בוחן אנשים מאוד מצליחים שנתקעו בשלב מסוים בהצלחה ולא יכולים להתקדם משם (זה רק חלק מהספר). הוא בודק באילו מצבים הם נתקעים. חלק, למשל, מתנהגים לעובדים שלהם בגסות כאשר יש פרויקט נורא דחוף, וממהרים. הוא אומר שהם רוצים לנצח את הקרב (הדד ליין) ומפסידים את המלחמה (הקריירה שלהם). הוא אמר שהם מרשים לעצמם דברים, בשם זה שהם ממהרים.

ואז אמרתי לעצמי, אני בדיוק ככה. אם אני ממהרת, אני דורסת את הילדים. בגלל שממהרים, מותר.
היום בבוקר ראיתי עוד שני תירוצים, שני מצבים שבהם אני מרשה לעצמי להחריב את הקשרים שלי איתם: כשאני עייפה, וכשהם עשו משהו לא בסדר.

זה נשמע כל כך טריויאלי שקשה להבחין בזה: אני מרשה לעצמי להתנהג בגסות במצב שבו הם עשו משהו לא בסדר.
זה נשמע כל כך הגיוני, הם לא בסדר, אז מגיע להם. אבל גם ככה זה לא עוזר לי בגרוש. הם חוזרים על אותו "עוול" שוב ושוב (במקרה אצלי הם לא שוברים חפצים, אלא מעירים אותי החוצפנים! לפני השעון המעורר שלי!!!

) וזה שאני מטיפה להם מוסר עוזר לי כקליפת השום. סתם שוחק את ההקשבה שלהם אלי.

תובנה טריה מהבוקר לשימושך האופציונלי

חוה, הוא בן 5. אמרו לי שזה מתאים לגיל (אבל זה לא מתאים לי

)

שני מצבים שבהם אני מרשה לעצמי להחריב את הקשרים שלי איתם: כשאני עייפה, וכשהם עשו משהו לא בסדר.
תובנה נכונה, סאלוש. גם אני זעפתי מולו כל הערב, וגם היום בבוקר "הענשתי" אותו - עשיתי משהו בבית (דפקתי 2 מסמרים לתלות משהו) שהוא היה מאוד-מאוד שמח להשתתף בו, בלי להודיע או להציע לו. הוא גם שאל מה אני עושה, ולא ביקש להשתתף, כנראה הרגיש.

וזה שאני מטיפה להם מוסר עוזר לי כקליפת השום. סתם שוחק את ההקשבה שלהם אלי.
כן, אבל מה אפשר לעשות חוץ מזה?

שליחה על ידי סאלוש* » 11 מרץ 2010, 10:59

כן, אבל מה אפשר לעשות חוץ מזה?

לי דווקא יש מה לעשות, ואני בטוחה, מהיכרותי הוירטואלית איתך, שגם לך יש!

אני יודעת שכשאני לא כועסת עליהם, כשאני עומדת בצד שלהם, כשאני מכבדת אותם, כשאני מבינה אותם, כשאני מנסה לחפש פתרונות שיתאימו גם להם, ובעיקר בעיקר כשאני לא כועסת עליהם, יש לי הרבה הרבה דרכים להשפיע עליהם. יש לי הישיגים מדהימים איתם, ובטוח שגם לך. ולא חושבת שהשגת אותם (אני בטוח לא) בעזרת כעס. אלא בעזרת התמדה חיובית ואוהבת. למשל אצלי הילדים שלי (4,7) ישנים שנ"צ. מי שמע כדבר הזה?... אבל הצלחתי. כי היתי גם נחושה וגם אוהבת. ותיחזקתי את זה.

ופעם הם היו שקטים כמו עכברים גם בבוקר, לא העירו אותי. זה היה אחד ההשגים שלי. ואני רואה עכשיו כשאני כותבת לך, שהפסקתי לתחזק את זה, ורק עברתי לכעס. עדין ככל שיהיה (אין פה הרמת טונים אפילו), כעס זה כעס, ולא משנה איך מבטאים אותו. קיים - פוגע.

סאלוש, זה רעיון ממש מעניין!
מעניין איך זה מתנהל אם מוציאים את הכעס מהמשוואה. אני לאחרונה מתעצבנת על כל כך הרבה שטויות קטנות שהיא עושה (בת 4.5), חלקן היא עושה ממש בכוונה גלויה ומוצהרת להרגיז אותי. ואני לא חושבת שבכלל חלפה בי המחשבה שלא לכעוס זאת אופציה. אני פשוט מתרגזת, לא מרגישה שזה בכלל משהו שהוא נתון לבחירה שלי. אבל כמובן שיש שם בחירה....
ואללה - אני לוקחת על עצמי אתגר, לא לכעוס היום אחה"צ. נראה מה זה יוליד

אני אעדכן.

(אני חושבת שכעס הוא רגש לגיטימי ושיש לו מקום, אבל סביב ההתנהגויות האלה זה פשוט הגיע למבוי סתום, ויוצא שאני כל הזמן עצבנית עליה, היא כל הזמן ממשיכה, ושום דבר לא זז).

חוה, הוא בן 5. אמרו לי שזה מתאים לגיל (אבל זה לא מתאים לי)
בסדרה של הBBC child of out time , יש פרק שמדברים על זה.
הם מתייחסים לבנים דווקא בסביבות גיל חמש. אומרים שהם מחפשים את המקום שלהם בהיררכיה המשפחתית ועושים צרות שחבל על הזמן.

הם אומרים שפעם היה נהוג לשלוח בן בגיל הזה להתחנך כשוליה מחוץ לבית. שם מקומו ברור לו (תחתית הערמה), והוא יכול לטפס משם על ידי רכישת כישורים (למשל אביר/נגר/צייר).

לא שזה עוזר לך הרבה, אלא אם כן את מכירה אביר שזקוק לשוליה

שליחה על ידי סאלוש* » 11 מרץ 2010, 12:28

ואללה - אני לוקחת על עצמי אתגר, לא לכעוס היום אחה"צ. נראה מה זה יוליד אני אעדכן.

נשמח לשמוע

אני חושבת שכעס הוא רגש לגיטימי ושיש לו מקום.
לגיטימי, סגרנו. יש לו מקום, עלי.
אבל איפה? האם כלפי הילדים? האם הם אמורים לספק לנו את המרחב הזה שבו מותר לנו לפרוק את הכעס שלנו?

אבל זה כבר נושא גדול ורחב. יש דף על זה, מישהי זוכרת את השם?

קרוטונית, מכירה התנהגויות כאלה מקרוב. כל ילד עם הסגנון שלו כמובן.
קודם כל

גדול. זה לא פשוט בעיקר כשיש עוד תינוק קטן יותר שרוצים להעניק לו תשומת לב מלאה.
מה שחסר לי בין כל העצות שקראתי פה, וזה נראה לי הדבר המובן ביותר מאליו במצבים כאלה: הילד רוצה אותך. תשומת לב כמו פעם לפני האח. הוא בבלבלה מכל השינויים (הטבעיים והטובים והבונים) שהוא עובר. הוא זקוק לתמיכה.
מה דעתך להחליט איתו על "שעה טובה" כל יום? "שעה" (רבע שעה) שתהיה מוקדשת רק לו. מה שהוא רוצה לעשות איתך. צריך כמובן להתארגן לזה מבחינת האח הקטן. אבל רבע שעה או עשרים דקות ביום זה לא נורא. אצלי זה עובד פלאים. אם כי דורש התמדה דבר שלא תמיד מתאפשר.
בשעה הטובה של הילד אני מאפשרת לו לבחור מה הוא רוצה שנעשה יחד: משחק, סיפור, אפילו משחק משותף במחשב. כל דבר שהוא אוהב. והגענו אפילו ללשבת יחד ולדבר שיחת נפש. אחריה הוא אמר שהכי כיף בשעה טובה זה לשוחח. אפשר גם משהו "של גדולים" - לעשות משהו במטבח, בגינה, בבית וכו'. שירגיש שהוא מיוחד בזה שהוא עוזר לך כי הוא גדול.
מאד חשוב בזמן שמוקדש לו, לא לתת לשום הפרעה חיצונית לחדור: אם מישהו בא, לומר ממש :עכשיו אני עסוקה עם הבן שלי. אצלי אני לוקחת אותו לחדר שלי וסוגרת את הדלת. האחים הקטנים יכולים להסתדר רבע שעה. ואני גם אומרת להם "עכשיו זה הזמן שלו" (גפ הם זוכים אחכ לזמן כזה)

בקיצור כדאי לנסות. זה לא נוסחת פלאים כי זה דורש התמדה, אבל אני בטוחה שאם תנסי, אחרי שבוע תראי שינוי.

וכמובן, כמו שאמרת: מחמאות מחמאות מחמאות. אבל שיהיו אמיתיות מהלב. כל הזמן להדגיש את החיובי. לראות רק טוב.
ומול ההתנהגויות ההרסניות לעשות ההיפך. לסגת. לא לאפשר לו להזיק למישהו או משהו, אם צריך, אני אפילו עושה לו "הולדינג" באהבה (אני קוראת לזה חיבוק דב טוב). לפעמים אין לי ברירה \-: וגם להגיד באופן ברור: כשאתה מתנהג ככה אני לא יכולה להיות איתך. חבל לי מאד. משהו בסגנון.
ולהרבות אהבה אליו. (אתמול הכנסתי לו פתק אוהב לתיק בי"ס והוא גילה את זה עם האוכל שלו בארוחת עשר. אין לך מושג כמה הודה לי על זה ועם איזה אור בעיניים הוא חזר.)
מחזקת אותך. (())

אבל זה כבר נושא גדול ורחב. יש דף על זה, מישהי זוכרת את השם?
האם כעס רלוונטי בגידול ילדים

לגיטימי, סגרנו. יש לו מקום, עלי.

אבל איפה? האם כלפי הילדים? האם הם אמורים לספק לנו את המרחב הזה שבו מותר לנו לפרוק את הכעס שלנו?
חלילה. אבל באמת אין מה להיכנס לזה כאן, לא שייך ישירות לנושא הדף....

פתאם ראיתי את הדף הזה ב מה חדש וקפצתי לבדוק מה העניינים...
כמובן שהוא תמיד מדבר אליי, ושוב לגבי אותו ילד עליו כתבתי בגיל 3 ומשהו רק שעכשיו הוא בן 9 ומשהו... בדיוק השבוע חוויתי תחושות מאד דומות למה שאת מתארת קרוטונית ...

שמתי לב שמעבר לכעס שהמעשים שלו מעוררים בי, קמה בי גם ילדה קטנה שלא מוכנה יותר לספוג (בסגנון "מה אני ויוה ??????") ולילדה הזאת לא אכפת שכעס לא רלבנטי כאן, כל חייה היא למדה להבליג ועכשיו, כשהיא מרגישה שהילד שלה דורך עליה ביודעין היא מוציאה עליו את כל מה שלא העזה להוציא בעברה... וגם עולים קולות לגבי הצדק - סופסוף זכותי המלאה לכעוס, הצדק כולו לצידי, הוא באמת עשה משהו לא בסדר אז למה אני אמורה להתנהג כאילו לא ??

עבורי אישית, מרגיש לי שמתחבאת לי כאן איזה תובנה חשובה שקשורה ליכולת שלי להגביל, להגיב ולתחם את מעשיו יחד עם הגבלה ותחימה של המעורבות הרגשית והתגובה הרגשית שלי למעשים שלו. למשל: אם הוא עושה משהו לקטנה בדיוק הפוך ממה שביקשתי פשוט לבא, להיות שם, לדאוג לה בלי להגיב אליו בכלל ! או אם הוא מעביר לי תחנה כשאני באמצע לשמוע את התכנית היחידה והאהובה עליי ברדיו - להעביר חזרה ולא ללכת למקום הרגשי מולו (זה גרר אותי לתחושת עלבון ענקית !!!! ואני משוכנעת שהיא לא לגמרי קשורה רק אליו.... הוא מזכיר לי דמויות אחרות מהמשפחה שלי שמעולם לא הרשיתי לעצמי להרגיש או להביע למולם את כל הכעס והעלבון שלי מול התנהגויות שונות שלהם...).

מצטערת אם יצאתי לא בהירה החום מסביב מאייד לי את המעט שנשאר לי מהמוח אחרי כל הילדים האלה

חוה, הוא בן 5. אמרו לי שזה מתאים לגיל (אבל זה לא מתאים לי )
קרוטונית, טבעי לגמרי שזה לא מתאים לך. כי את כבר הפנמת את הציוויים והאיסורים שהחברה מטילה על האדם והם כבר מוטבעים בך. לכן כל הפרה שלהם מציקה לך מאוד
הוא בן 5 .

. בניגוד אלייך, הוא עדיין לא הפנים את כל הציווים והאיסורים שהחברה מטילה על האדם. את אלה אשר מופנמים אצלו הוא ממלא ללא עוררין. הם מוצקים בתוכו. למשל הוא לא רץ לכביש, הוא לא מסוכן לתינוק, הוא אוכל בישיבה על יד השולחן, הוא עושה את צרכיו בשירותים, וכד'
הציוויים והאיסורים האחרים הם כרגע כמו ב'מצב צבירה' אחר, - עדיין אינם מוצקים. אז נפתח אצלו פתח לשני סוגי פעולה:
הראשונה "להפעיל" אותך.
הוא שם לב לכך שביכולתו לעשות משהו (שהוא חצי יודע שאסור וחצי לא הפנים עדיין שאסור), ואת קופצת, נמרטת, מתבלבלת, מדברת איתו שוב ושוב - זה מרתק אותו. זה מביא המון תשומת לב לכיוון שלו - אלה שני רווחים גדולים שהוא מרויח מן המצב. את קצת כועסת אבל הוא מוכן לשלם את המחיר הזה בשביל להרויח את אור הזרקורים ולזכות בהצגה חינם.
הסוג השני הוא למעשה נסיון לברר מה מותר ומה אסור: (שני הסוגים מתקיימים באותו זמן)
התינוק תלוי באמו תלות מוחלטת ולכן זה הישרדותי עבורו למלא את דרישותיה. עיניו נשואות אליה והוא באופן קבוע מנסה לברר קודם כל אם "היא מרשה".
מצד שני ככל שהוא מתחזק קיימת תנועה פנימית חזקה לפעול לפי החשק, לפי הענין ובאופן חופשי ועצמאי - גם זה צורך הישרדותי.
הוא לא מודע לכך שמה שהוא עושה ממש אסור מפני שהוא לא מקבל ממך מסר חד וחלק. את מבקשת, מסבירה, 'מענישה' על ידי התעלמות וכד' אלה אינם מסרים מספיק ברורים.
מסר ברור מתקיים על ידי מעשה פיזי. למשל: לגו שהועף למטה פשוט לא חוזר הביתה. אבל ללא התראה מוקדמת. פשוט לא הולכים להביא אותו. - את לא הולכת.
מפתח יקר מציאות מורחק מידיו ברגע שנעשית פעולת האיבה הראשונה כלפיו.
וזה היה אחרי פעם שהוא זרק אותו עלי(!) - זה היה הרגע. להרחיק את המפתח. לקחת את הילד ביד די חזק ותוך כדי חיבוק להגיד לו: אסור לזרוק חפצים על אמא.
ואז לבדוק בינך לבין עצמך מה בעצם קרה כאן לפני שהוא נטפל למפתח . האם הוא היה רעב? או צמא? - לא לשאול אותו - להגיש. מה הדבר שהוא הצליח להפסיק על ידי שנטפל למפתח - האם היית באמצע שיחה או ריב או עסוקה - לא לשאול אותו. להגיש לו דבר אחר או לקרב אותו אלייך כי זה מה שהוא צריך רגשית כדי להירגע - אבל את את הציווי והאיסור כבר טפטפת לו.
הם אומרים שפעם היה נהוג לשלוח בן בגיל הזה להתחנך כשוליה מחוץ לבית
כן. הם שלחו מחוץ לבית ועל ידי כך שחזרו את התלות ההישרדותית של ה"תינוק". הפעם התלות היא כלפי האביר - הוא המוציא והמביא... וכך החברה משתלטת על ה"פראות" .
(לדעתי זאת גם הסיבה שבעוד שנה מעיפים אותם לביה"ס)..
אנחנו, בתקופתנו ובמיוחד בחינוך הביתי מפסידים את הטריק הזה ובגלל זה מוטל עלינו להתמודד לבד עם ה"פראות"
שזה המצב הדואלי שבו מצד אחד קיימת ה'תלות' במבוגרים ומצד שני דחף בריא לחופשיות. זה דורש מאיתנו קורקטיות והתמדה ולעיתים נוקשות כלשהי אך זו צריכה להיות ממוקדת, מודעת ובגלל זה מושגת כמעט ללא כעס. גם כעס במידה הוא מכשיר תקשורתי.
אבל אחת ברור עכשיו זה הזמן. עכשיו יש בשלות וקיים גם צורך אדיר בבהירות. עכשיו זה גם הזמן כי אחרת מה שמוטבע במוח זוהי העמימות.

חוה כתבת דברים ממש מרתקים ומחדשים עבורי לפחות, תודה

חוה יקרה, תודה על התשובה.

הציוויים והאיסורים האחרים הם כרגע כמו ב'מצב צבירה' אחר , - עדיין אינם מוצקים . אז נפתח אצלו פתח לשני סוגי פעולה :
זה באמת מבלבל, כי בעיניי לא ייתכן שהוא לא מבין שזריקת המפתח הזה תפגע בי. או שהיא שלילית.

מסר ברור מתקיים על ידי מעשה פיזי. למשל : לגו שהועף למטה פשוט לא חוזר הביתה . אבל ללא התראה מוקדמת .פשוט לא הולכים להביא אותו . - את לא הולכת.
זהו, שלפעמים זה פוגע בי עצמי! למשל, הוא זרק לפני כמה שבועות את הפקק של האמבטיה מבעד לחלון. אמרתי שלא נלך להביא אותו. אז הם עושים אמבטיה עם מין פקק אחר, שלא סוגר היטב, מבזבז מים. ללכת לקנות חדש?
לפני שבועיים נגע לי בשעון שליד מיטתי וקלקל בו משהו. הלכנו להחליף סוללות (לקח שבוע עד שהצלחתי למצוא את הזמן והכוחות לעשות את זה), לא עזר, ואי אפשר לתקן. נאלצתי לקנות שעון חדש שיהיה לי ליד המיטה. הבהרתי לו את הנזק הכספי ועוגמת הנפש, אסרתי עליו לגעת בחדש ואפילו לשחק בישן המקולקל. הוא קיבל את זה. אבל הנזק כבר נעשה.

בכלל יש הסלמה ביחסינו, אחרי תקופה טובה יחסית. אני מסבירה את זה לעצמי, בעובדה שאני עצמי קיבלתי החלטה לאחרונה (בעקבות ייעוץ שהלכתי אליו) שאפסיק "להתפוצץ" בכיוון שלו ואחתור ליציבות ושקט. אז ההסבר שלי הוא, שהילד כאילו חש בזה ובודק, אם באמת יש דברים בגו...
היום למשל עצרתי השתוללות שכמעט היתה בצהריים - הכנסתי את שניהם לאמבטיה והאווירה השתנתה. אבל שעה אחר כך, כשהתכוננו לצאת מהבית, הוא פותח את הדלת ,לוקח את המפתח שלי, אני לובשת את המנשא ומתכוננת והוא פתאום קורא לתינוק "לא לצאת מהבית!" כאילו מזהיר את התינוק. אני מסתכלת: בשתי שניות שלבשתי מנשא הוא הספיק לגרור את התינוק על הרצפה, לעבור איתו את הדלת, כך שהתינוק היה מטר מגרם המדרגות היורדות של הבניין... מסוכן! (לעלות מדרגות הוא יודע, על לרדת לא הייתי מהמרת). רצתי לשם, לקחתי את התינוק, גררתי את הילד פנימה וטרקתי את הדלת. אין מצב שהוא לא הבין שזה מסוכן... אבל אולי לאור ההסבר של חוה הוא עדיין על גבול ההבנה? לא יודעת.

_מפתח יקר מציאות מורחק מידיו ברגע שנעשית פעולת האיבה הראשונה כלפיו .
וזה היה אחרי פעם שהוא זרק אותו עלי(!) - זה היה הרגע . להרחיק את המפתח . לקחת את הילד ביד די חזק ותוך כדי חיבוק להגיד לו : אסור לזרוק חפצים על אמא._
אז זהו, שבשנה שעברה היו לנו המון אירועים כאלה, ותמיד הגבתי בהרחקה מיידית, הייתי מעלה את החפץ למקום שהילד לא מגיע וכולי.
באיזשהו שלב הגעתי למסקנה שזה גם לא עובד (הצטברו המון חפצים... ) וגם קראתי דברים שבשמת כתבה והסכמתי איתה, לא להיכנס לעימות פיזי מול ילד על חפץ. אתמול דווקא הייתי גאה בעצמי שלא התרחתי אלא הייתי תקיפה (ולא צעקתי)...

ואז לבדוק בינך לבין עצמך מה בעצם קרה כאן לפני שהוא נטפל למפתח . האם הוא היה רעב ? או צמא? - לא לשאול אותו - להגיש. מה הדבר שהוא הצליח להפסיק על ידי שנטפל למפתח - האם היית באמצע שיחה או ריב או עסוקה - לא לשאול אותו . להגיש לו דבר אחר או לקרב אותו אלייך כי זה מה שהוא צריך רגשית כדי להירגע - אבל את את הציווי והאיסור כבר טפטפת לו .
כן, את זה אני יודעת, וכשאני מצליחה לעשות את זה הדברים באמת קצת יותר קלים.

כוכב נגה , תודה גם על מה שכתבת @}
_מה שחסר לי בין כל העצות שקראתי פה, וזה נראה לי הדבר המובן ביותר מאליו במצבים כאלה: הילד רוצה אותך. תשומת לב כמו פעם לפני האח. הוא בבלבלה מכל השינויים (הטבעיים והטובים והבונים) שהוא עובר. הוא זקוק לתמיכה.
מה דעתך להחליט איתו על "שעה טובה" כל יום? "שעה" (רבע שעה) שתהיה מוקדשת רק לו. מה שהוא רוצה לעשות איתך. צריך כמובן להתארגן לזה מבחינת האח הקטן. אבל רבע שעה או עשרים דקות ביום זה לא נורא. אצלי זה עובד פלאים. אם כי דורש התמדה דבר שלא תמיד מתאפשר._
אבל אני איתו כל היום, חוץ מ-5 שעות הגן. אמנם עם התינוק ולפעמים סבתא. זמן לבד איתו יש לי כמעט כל יום, כשהולכת להביא אותו מהגן, הולכים ברגוע ומדברים.

אחריה הוא אמר שהכי כיף בשעה טובה זה לשוחח. אפשר גם משהו "של גדולים" - לעשות משהו במטבח, בגינה, בבית וכו'. שירגיש שהוא מיוחד בזה שהוא עוזר לך כי הוא גדול.
זו שגרה אצלנו. הוא מכין איתי את הקפה בבוקר, יש לו חלק פעיל בטקס הזה. מפעיל בעצמו את מכונת הכביסה (אפילו בזה עשה נזק קטן לא מזמן - לחץ בכוונה על "חצי מכמות המים" ומכונה שלמה ודחוסה התכבסה כך, ויצאה לא משהו... ). הוא עושה איתי דברים במטבח ובבית, ללא הרף (כשאני עושה...).

חוה תודה, גם עבורי הדברים שכתבת מאד מעניינים.
גם אני לאחרונה מגיבה באופן יותר פיסי - לפעמים פשוט ניגשת ומרימה אותה על הידיים, ואז זה גם מפסיק את ההתנהגות המעצבנת וגם הקרבה שלה אליי עוזרת לי להתפקס על המצב ולהבין יותר טוב מה הצורך שלה.

מעניין, שגם הגננת של הבת שלי מגיבה ככה. בהתחלה היה לי קשה לראות את זה (למשל שהיא פשוט ניגשת ולוקחת ילד על הידיים, על פניו נראה שלא בהסכמתו), אבל היה מאד מעניין לדבר איתה על זה, ואני גם מרגישה שלמדתי ממנה כיוון חדש להתמודדות שלא בהכרח הייתי מגיעה אליו אחרת. ממש למדתי לראות כמה הרכיב הפיסי בתגובה שלי הוא משמעותי - לפעמים אנחנו מגיעות לשיחות כל כך מתוחכמות על מה מותר ומה אסור וכל מיני ויכוחים חסרי סוף, ובעצם היא צריכה ממני תגובה שהרבה יותר מותאמת לאופן שבו היא חווה את העולם, כלומר לחוויה הפיסית של כאן ועכשיו.

לפעמים אנחנו מגיעות לשיחות כל כך מתוחכמות על מה מותר ומה אסור וכל מיני ויכוחים חסרי סוף, ובעצם היא צריכה ממני תגובה שהרבה יותר מותאמת לאופן שבו היא חווה את העולם, כלומר לחוויה הפיסית של כאן ועכשיו.

זה בדיוק מה שאני מרגישה גם אצלנו - זוכרת שפעם הייתה מישהי בקבוצה אצלנו שכל הזמן דיברה על הצורך לדבר עם הילדים על דברים אבל כשניסיתי את זה בבית כמו שאומרים, קלטתי שהבנים שלי מאבדים קשב די מהר ושצריך לחתוך במלל ולגשת ישר לעשיה...

חוצמזה, אני רוצה לחזור ולחדד משהו שכתבתי קודם ואני חושבת שאני קוראת בין השורות שלך קרוטונית - לגבי הקטע הזה שלפעמים באמת מדובר בנזק ולפעמים ממש מרגיש ואולי אפילו די ודאי שהילד עושה עכשיו משהו דווקא נגדי - אותי הנקודה הזו נורא מאתגרת...

2 גרוש - במקביל להתעלמות או תוצאה טבעית למעשה שלילי - להגדיל את ההתנהגות שאת רוצה לראות על ידי שבחים.
כל רמז בכיוון הזה, גם אם זה בקטן, או נסיון שלא ממש צלח - לשים לב ולציין בשמחה.
פייק איט אנטיל יו מייק איט. זה עובד.

בקר טוב קרוטונית ,
משהו על זריקת חפצים : להרים אבן , לזרוק , לעקוב אחריה , לאמוד את המרחק . לברר את הפגיעה - כל אלה נטועות באדם הגבר מקדמת דנא .
שלבי ההתפתחות של האנושות מצויים בתוך ההתפתחות האינדיבידואלית של כל פרט מאיתנו בתהליך מקוצר.
בגיל 3 זורקים ובגיל חמש למעשה מתחילים כבר קרבות עם חרבות ופתאום הילד של ההורים שהמציאו את תנועת השלום העולמית מבקש שיקנו לו רובה ... D-:
קראתי עכשיו בצורה יותר נרחבת את המכתבים שלך ועולה על דעתי להציע לך לעשות לילד תרפיית זריקת אבנים , ענפים , סלעים , וגזעים....
כלומר : ללכת לחוף הים ולהתאמן בזריקת אבנים למים . כמובן רק במקום ריק מאדם .
או ללכת למקום של מגרש ריק ולשחק בלקלוע אבנים על קופסא . או לתת לילד כדור לזרוק , כמה שהוא רוצה - ואולי גם לקלוע ל"סל" המתאים לגובה שלו. יש כאלה שמתאימים גם לבית +כדור רך ...
הנקודה היא לתת לגיטימציה לצורך הקמאי שלו לזרוק למרחק .
כאשר הצורך הקמאי שלו בהשלכת אבנים יבוא על סיפוקו הוא יוכל להיענות לאיסור של זריקת חפצים מן החלון .
מה את אומרת ?

אין מצב שהוא לא הבין שזה מסוכן... אבל אולי לאור ההסבר של חוה הוא עדיין על גבול ההבנה? לא יודעת. .
קרוטונית, אני קוראת את התיאור שלך על היציאה מן הבית ומבינה עד כמה את תמימה ביחס לכוחות הטבע הענקיים השולטים בכל אדם -ילד ובכללם בנך בן ה-5 בלבד .
הילד באופן טבעי ובריא הוא מלא יוזמה. היוזמה שלו כרגע היא מאוד חזקה. ולמולה חוסר הנסיון שלו הוא ענק. היוזמה שולטת וטוב שכך. הבנה מתפתחת לאט ועל בסיס של ניסיון וטוב אם הוא טיפה כואב.
התינוק חשוף לחוסר הניסיון של אחיו אבל זה התפקיד שלך לשמור על שניהם: לשמור על הבכור מפני היוזמה של עצמו ולשמור על השני מפני אחיו.
זה נשמע נורא אבל זה לא. זה טבעי. מדובר פה על איתני טבע שצריך גם לתת להם ערוצי ביטוי וגם לשלוט בהם. זה מה שמבלבל.
ככל שתצליחי פחות להתבלבל כך תצליחי לתקן את המצב.
לדוגמה:
ברור שיש לשים את התינוק במנשא לפני שפותחים את הדלת. (בקרוב תצטרכי לעשות זאת גם מפני שהקטן יזחל החוצה באותה מהירות של אחיו..)
ברור שהמפתח של הבית חייב להיות בידיים שלך ולא להגיע לידיים של הילד.
ברור שאת זו שפותחת את הדלת.
מצד שני אפשר וצריך לתת לילד הבכור מוצא לרוח הנעורים המתפרצת שלו וערוץ ליוזמה שלו:
הייתי פותחת את הדלת ושולחת אותו לשחק ולחכות לך למטה. זה אתגר מספק עבורו.

ואני חושבת שאני קוראת בין השורות שלך קרוטונית - לגבי הקטע הזה שלפעמים באמת מדובר בנזק ולפעמים ממש מרגיש ואולי אפילו די ודאי שהילד עושה עכשיו משהו דווקא נגדי
ברור... סאבוטאז'

אני מרגישה ככה לא פעם. גם אם זה לא במודע, וגם אם זה כדי לקבל משהו ממני - האמצעי הוא פגיעה בי או בדברים שלי.

חוה, תודה על הדברים. גם אם לא עונה עכשיו, קוראת ומהרהרת.

ביקשתי שוב ושוב בתקיפות שיחזיר אותו למקום.
קרוטונית,
זוהי טעות שכולנו עושים לא מעט - הרבה מדי מילים ומעט מדי מעשים.
כמו שחוה כתבה (אהלן חוהל'ה) התגובה הפיזית שלנו היא הרבה יותר משמעותית מכל מילה שנגיד.
ואני מצאתי שהרבה הסברים לא מועילים לסיטואציה (אלא אולי רק לרגשות האשמה שלי)
בעוד שהשדר הסמוי והלא-מודע שלי הוא שאני אובדת עצות/מבולבלת/מיואשת וכו' מול ההתנהגות של הילד.
השדר הזה מיד מזמין אותו להשיג עוד מאותו דבר.
לעומת - אם אני באה אליו עם מעט מאד מילים ומעשה ברור אחד, בלי כעס או תוקפנות, וגם בלי רכות ונחמדות,
פשוט בענייניות . מרחיקה/אוחזת אותו/מפסיקה את הפעולה שלו וכו'.
כשאני מצליחה לבוא לסיטואציה בצורה מדויקת כזו - אני תמיד מופתעת כמה זה עובד יפה.
את ההסברים, אם צריך (ולא תמיד צריך, הרבה פחות ממה שאנחנו נוטים לעשות) אני נותנת בזמן אחר לגמרי, בנינוחות וקרבה.
וברוך השם קיבלתי שלושה בנים פעילים, חכמים ורגישים שמאתגרים אותי כל דקה בערך... (-:

צודקת

לא אפרט כרגע, אבל הדף הזה עוזר לי כבר עכשיו.

קוראת.
שולחת כוחות
והבטחה - זה משתפר!!!

ליהיא

_אם אני באה אליו עם מעט מאד מילים ומעשה ברור אחד, בלי כעס או תוקפנות, וגם בלי רכות ונחמדות,
פשוט בענייניות . מרחיקה/אוחזת אותו/מפסיקה את הפעולה שלו וכו'.
כשאני מצליחה לבוא לסיטואציה בצורה מדויקת כזו - אני תמיד מופתעת כמה זה עובד יפה._

מאחלת לכולנו להצליח להיות יותר ברגעים האלה מאשר באחרים (מניסינוי, שילוב של עייפות / חום / תינוק בוכה במקביל ו/או עומס רגשי שבכלל לא קשור לסיטואציה קצת מקשים על הדיוק...)

וחוצמזה - מצטרפת לקרוטונית -
הדף הזה עוזר לי כבר עכשיו.
תודה

חוה, בואי לגור איתנו. please ליום אחד. שניים?

קרוטונית תודה שאת כותבת.
גם אני אובדת עיצות. לגמרי. להתחיל? טוב, אני מתחילה, בשפה לא ממש נחמדה ונעימה ולא קורקטית. פשוט מתחילה.

בת שלוש אוטוטו. בכיינית. באמת בכיינית. ולהלן דוגמא.
אחת וחצי בלילה, רציתי לתת לה סירופ להקלה על השיעול. היא לא הסכימה אבל רצתה מים. יש לה בקבוק מים במיטה, אבל היא רוצה בכוס.
אני לא מוכנה ללכת למטבח ולהביא כוס ומבקשת ממנה שתשתה מהבקבוק. מבקשת יפה, בנועם וברוגע...
ואז זה מתחיל. הבכי. אני מנסה לפייס ולהסביר שבלילה שותים מבקבוק הלילה...
כולם מתעוררים, היא יוצאת ובוכה בסלון. ככה איזה רבע שעה. ואני מתחרפנת היה בא לי פשוט להרביץ לה.
בהתחלה אני מנסה שוב ושוב, וגם בעלי, לבקש ממנה לחזור למיטה אבל זה נסיון נואש מראש. היא פשוט צורחת, בתוך הבכי.
להתחיל לחבק אותה שעה באמצע הלילה כי היא צורחת שהיא לא מוכנה לשתות מבקבוק הלילה שלה. ממש אין סיכוי.
בסוף הרמתי אותה ואמרתי לה ממש בכעס שאם היא לא חוזרת למיטה בשקט אני מוציאה אותה מהבית.
זה עבד.
ואני כמובן לא ממש נרדמתי אח"כ.
אז הייתי יכולה להביא לה מים בכוס ולגמור אם זה ללילה אחד. אבל אני לא רוצה את זה. כי למשל היום בטיול נגמרו המים בבקבוק אחד והיא לא הסכימה לשתות מהשני.
ושוב בכי היסטריה חצי שעה.

שתינו עקשניות מאוד. אני מנסה לחשוב שיש דברים שהיא לא יכולה לעשות (כמו לקחת כוס מהמטבח ולמזוג לעצמה מים בלילה, או למזוג מים מבקבוק אחד לשני),
ולכן אני צריכה לעזור לה. מישום שהיא רוצה משהו שהיא לא יכולה לבצע וזה אולי יכול לגרום לתחושת תסכול קשה אצלה.
אבל היא פשוט בוכה על כל דבר. כל דבר.
אחד הדברים העיקריים הוא הרמה על הידיים. אני מרימה אותה למרחקים קצרים כשאני יכולה. תמיד מוודאת שהיא לא עייפה לפני שאני מבקשת ממנה ללכת.
והגב שלי ממש כואב. גם המנשא מאוד מכביד וקשה כבר. אין לה בעיה פיזית או משהו. אז שתלך 200 מ' (וזה עוד המון).
ריבים על כל דבר. לצאת מהבית, לצחצח שיניים, למעול נעליים, להוריד נעליים, להתלבש...
אני מנסה לא להתעקש על דברים אם יש זמן, וזה לפעמים עוזר. אבל לרב לא. היא יכולה להיות עם אותם בגדים שלושה ימים ולהתרחץ בכלל...

חשיבה חיובית נאטמת הרמטית כשאני שומעת אותה בוכה. פשוט כך. היא פשוט בוכה המון, אני כבר מרחמת עליה וגם עלי.
בהתחלה תמיד התגובה שלי לבכי היא סימפטיה, לעטוף, להסביר, לתת לבכי לצאת. אבל אחרי עשר דקות, רבע שעה המח שלי מתכווץ ואני לא יכולה יותר. כבר היו פעמיים שסגרתי את עצמי בחדר נפרד.

אני לא מצליחה למצא דרך שתעבוד מספיק זמן. אני כל הזמן נותנת חיזוקים, גם מאולצים- כלומר כאלה שלא הייתי שמה לב אליהם אבל אני מוצאת אותם ויש לא מעט.
מנסה לשבת איתה עד שתסיים לבכות.
אבל העקשנות הזו.
אני מותשת.

מישום שהיא רוצה משהו שהיא לא יכולה לבצע וזה אולי יכול לגרום לתחושת תסכול קשה אצלה.
. ב ד י ו ק !! זוהי המהות בה' הידיעה של הגיל שלה .
היא נמצאת בשלב ההתפתחותי אשר מכונה על ידי אריקסון אוטונומיה לעומת בושה וספק . השלב הזה מתחיל יחד עם ההזדקפות וההליכה . נפתחות המון אופציות חדשות לעשות דברים והילד "רוצה" וגם "עושה" .
הילד חווה את עצמו כ "כל יכול" .(אומניפוטנטי ) . כמובן שזאת אשליה . אולי האבא והאמא של האשליות . מכאן התסכול ואיתו הבכי הנורא .
איפה זה מעמיד אותנו , ההורים ?
באמצע כמובן .
מצד אחד אנחנו לא רוצים ולא יכולים לתת לו בכל רגע נתון לעשות בדיוק מה שהוא רוצה . וזה לטובתינו , לטובתו ולטובת כל הנוגעים בדבר .
מצד שני אנחנו חייבים לתת לו מרחב מחיה כדי שהאוטונומיה תיווצר . רוב המרחב נקבע ביום ולא בלילה . וגם זה מרחב שיש לו סייגים כמובן.
מעל כל זה מרחפת גם האישיות האישית שלנו . את אומרת על עצמך שתינו עקשניות מאוד. .

. יש ענין של גנטיקה ובנוסף יש ענין של דוגמא אישית - זה מזין אחד את השני.
_אני לא מוכנה ללכת למטבח ולהביא כוס ומבקשת ממנה שתשתה מהבקבוק. מבקשת יפה, בנועם וברוגע...
ואז זה מתחיל. הבכי. אני מנסה לפייס ולהסביר שבלילה שותים מבקבוק הלילה..._
אין כאן מה לבקש יפה ואין כאן מה לפייס ואין כאן מה להסביר . יש כאן להעיז מצדך להיות מנהיגה , קצת קשה , אולי לא כל כך פופולרית . מנהיגה אשר יודעת בבטחון שעכשיו לילה , עכשיו חושך עכשיו שקט , עכשיו אין שיחות , הסברים ובקשות . כמובן שאת לא צריכה להגיד לה את זה . זה צריך להיות בתודעה שלך ואת משדרת את זה.
מנהיגה אשר יודעת שזה לא קל ובגלל זה מחבקת ,מביאה מים מן המטבח , או מכינה כוס בחדר עוד קודם , שומרת על שקט משדרת חוזק .משדרת החלטיות .
להתחיל לחבק אותה שעה באמצע הלילה כי היא צורחת שהיא לא מוכנה לשתות מבקבוק הלילה שלה. ממש אין סיכוי. WOW , את ממש נלחמת בה . את משדרת זאת בלי להרגיש ובשביל הילד האומניפוטנטי זה ממש ' לחם ' .
הילד האומניפוטנטי סובל כשיש לו יותר מידי אופציות . אסור לשכוח שתחושת ה"כל יכול" הזאת היא רק תחושה .וזאת אשליה . עדיין הנפש לא מסוגלת להתמודד עם כל כך הרבה אופציות . הנפש זקוקה למנהיגות איתנה של אמא /אבא .
חוה, בואי לגור איתנו. please ליום אחד. שניים? בשביל זה אני לא מספיק אומניפוטנטית P-:

אחת וחצי בלילה, רציתי לתת לה סירופ להקלה על השיעול.
אני חושבת שזה לא מתאים לתת סירופ בלילה . זה הופך את הלילה ליום . מעורר לחלוטין .
הסירופ זו תרופה ,מה שלוקחים במשך היום צריך להספיק . הוא עוזר דרך מערכת העיכול והספיגה . זאת טעות לחשוב שאם כרגע משתעלים כרגע צריך לשתות סירופ.
להקלה על השיעול בלילה : לגימת מים . החזקה מאונכת וטפיחות על הגב. להגביה את השכיבה על ידי כרית גדולה לא רכה.

וכמובן , איך יכולתי לשכוח - לשיר לילד לעזור לו להרדם...

תודה יקירתי!

יש לי גם צורך לשתף : הבכור שלי עוד כמה חודשים בן 4, יש לי חשש גדול שהוא על גבול הדו קוטביות. יש תקופות שהוא פשוט קל וזורם ויש תקופות שהוא מאד קשה. כלומר קשה לו ואז הוא מרעיף על הסביבה את הקושי בדרכים שונות. הוא ילד חכם עם אוצר מילים מאד רחב , מאד מאד רגיש ומאד מופנם. קראתי הרבה חומר באתר על הנושא של תוקפנות מצד ילדים, ואני מבינה שחלק מהפתרון הוא להכיל ולקבל אבל יש לי חשש שאולי מדובר במשהו שאנחנו כהורים לא מסוגלים להתמודד איתו. אני אפילו ניסיתי לבדוק אם יש איזה 'קצב' להתקפות הללו אבל לא מצאתי.
דוגמאות: הוא נעלב ממשהו , או לא מקבל בקשה שלנו לעשות משהו כמו להתקלח לאכול לא לראות טלביזיה ומייד מתחיל במילים כמו את\ה חצוף\ ה, ובמקרים אחרים זה עובר למכות . זה קורה הרבה מאד כל יום כמעט, לפעמים מילים יותר קשות כמו מטומטם או את קקי או אזרוק אותך לפח הזבל ובדרך כלל המכות. דומגאות אחרות: מתחיל להשתולל ולא מסוגל להפסיק- מתחיל לקפוץ עלינו ולמשוך ולנשוך וככל שמבקשים שיפסיק הולך ונעשה אגרסיבי ומאד אמוציונאלי עד להתפוצצות של הבכי. ויש לו גם אחות קטנה שחוטפת ממנו הרבה וגם מחזירה לו.
באופן כללי אני מאד מוטרדת מדבר מסוים- הוא לא מסוגל להתמודד עם מצבים חברתיים מורכבים ואולי זה גם מה שקורה איתנו. רק שאיתנו הוא אמור להרגיש מוגן ונראה כאילו כשהוא מרגיש מוגן הוא גם מרשה לעצמו להוציא הרבה אגרסיות החוצה. בגן הוא לחלוטין לא מתנהג כך: מאד מופנם, לקח לו המון זמן לשחרר ולהתחבר עם ילדים. עכשיו הוא מסתדר טוב אבל עדיין אני מרגישה אצלו קושי עצום לחצות את מחסום הביישנות והמופנמות
עוד דבר בולט אצלו- לא מסוגל להפסיד- מאד תחרותי עד כדי כך שאם בא אליו וחבר והחבר יוצא ראשון מהרכב הוא פורץ בבכי...לא מוכן לרוץ עם חבר כי ברגע שמישהו משיג אותו זה סוף העולם...
אני מאד רגישה ולכן קשה לי עם הקושי שלו בהתמודדות והרגישות הגבוהה, אבל מעבר לזה אני גם לא מצליחה להבין איך להתמודד עם התפרצויות האגרסיה שלו ולנטרל אותן בזמן. מישהי כתבה שהיא מנסה לקלוט את זה כבר לפני ושזה לפעמים מעיד על התפתחות של משהו- אני מניחה שזה נכון אבל עדיין לא עוזר לי בהתמודדות.
ומעבר לכל- יש לי תחושה שההתמודדות העיקרית צריכה להיות שלי עם עצמי: לי קשה מאד לראות אותו רגיש כל כך: ומצד שני אני מרגישה כעס כשהוא מתחיל להתנהג בצורה שאני מפרשת לעיתים כרעה ממש (למשל מעליב חבר שבא אליו, מגרש אותו הביתה, )
איך מצליחים לנטרל את כל הרגשות הללו מול הילד שלך כשקשה לו?
דרך אגב: אחותו היא ההפך הגמור ממנו- מסוג הילדים שנהנים מחברה ושבכל מקום מסתדרים. אולי זה גם גורם לי לראות אותו באור חזק יותר
זהו, סיימתי לשפוך.

לגבי הסיפור על הבקבוק והכוס, מעט באיחור: אולי הייתה לה נזלת או סינוסיטיס או כאב אוזניים (אמרת שהיא השתעלה), ואז היניקה מבקבוק הכאיבה לה או לא הייתה נוחה לה?
שווה תמיד להניח שיש סיבה קונקרטית להתעקשות של ילד. או משהו שההתעקשות רלוונטית אליו, או משהו שהוא חושב או מרגיש שההתעקשות רלוונטית אליו.
אני מצאתי שכשהצלחתי להגיע למקור ההתעקשות, אצלנו תמיד זה היה מקור פיסי ישיר או עקיף. תמיד - אני מתכוונת ל-100% (כן, אני שכמעט תמיד מסייגת את דבריי

). (אצלי זה משחק ניחושים ברובו - הגדול לא מצטיין בתקשורת או שפה (אוטיסט), והקטן מעולה בתקשורת אבל השפה היא של בן שנה ושמונה חודשים.
אני חושבת שנקודת המוצא הזו:
עוזרת להישאר רגועים ולא ליפול לתוך רגשות אשמה או כעס, ששניהם הגנות שלנו. משהו מציק לילד - זו לא אשמתי וגם לא אשמתו
עוזרת יותר להרגיע את הילד (אם כי לא בהכרח מספיקה - עדיין יש משהו שמציק שלא בהכרח אפשר לפתור), כי הוא רואה שמתייחסים באהדה וברצינות למצוקתו ומחפשים פתרונות.

בברכת לילה טוב (אצלי 4:41, הקטן ער כבר כמה שעות. חום. ינק אולי שעתיים לפני שהתעוררנו סופית, ובכל פעם שניסיתי להישכב, הזדעק. ושוב, מסתבר שהייתה לזה סיבה פיסית.)