אז אריאלה וידאה איתי שאני באמת רוצה אפידורל, ושלא בחרתי בזה רק מתוך לחץ שהפעילה עלי. הסברתי לה במילים קצרות שלא נלחצתי ממנה וכוונתה היתה מובנת לי (בגלל רגישותה). ה"צרה" היתה שבחרתי באפידורל ממש קרוב להחלפת משמרת ואריאלה מאוד רצתה להיות לידי בזמן התהליך. במקביל אם נוספת היתה בשלב מתקדם של הלידה ואריאלה התרוצצה בין החדרים בטירוף.
קיבלתי את הנוזלים לוריד. בזמן זה לא יכולתי להישען על כדור הפיזיו והכאבים היו בלתי נסבלים. צרחתי את נשמתי לדעת, לא ידעתי יותר איך להתמודד עם הכאבים האלו. ליטל ניסתה למקד אותי לנשימות, אבל כל מה שיכולתי לעשות זה לצרוח "אני לא יכולה" לאורך כל הציר, וזה היה ארוווווווווווווווך!!! ובין הצירים בכיתי ובכיתי ובכיתי!!!
כנראה זה מה ששחרר את הגוף, שק מי השפיר פקע וזו היתה הקלה עצומה... עד לציר הבא.
מאותו רגע, הצירים הפכו לעוד פחות נסבלים (או לעוד יותר בלתי נסבלים). הרגשתי שאני על סף איבוד שפיות, נותקתי לגמרי מהמציאות. כל שידעתי הוא שכואב לי ושאני לא יכולה. לא הפסקתי לחזור על המילים האלו, והפחד השתלט. כבר לא שמעתי את אמא, לא שמעתי את ליטל ולא אף אחד מהצוות.
רק שני דברים זכורים לי: האחד הוא שד"ר שדה (רופאה צעירה ומתוקה) באה להרגיע אותי ולומר לי שזה לא סוף העולם שבחרתי באפידורל (היא לא ידעה שלא בכיתי בגלל ש"נשברתי" אלא בגלל הכאבים) וניסתה להצחיק אותי רק כדי להסיח מעט את דעתי מהכאבים ולאפשר לי הפוגה. והשני הוא שאריאלה הפכה עולמות כדי להקל עלי: מסאג'ים (כשהרחיקו את אמא וליטל כדי להכניס לי את האפידורל), תמיכה. רצה לבדוק עם הרופאים אם ניתן לוותר לי על מעט מהנוזלים כי ראתה שזה הופך להיות כבר מטורף. היא לא הפסיקה לשבח אותי על העמידה בכאב, היא היתה פשוט מקסימה.
המרדים הגיע וביקש שאשב עם רגליים פשוטות לפנים ועם הגב אליו. לא היה ברור לי כיצד אני הולכת לעשות את זה. הכאב היה מטורף לחלוטין, והישיבה הזו הפכה אותו למשהו שהוא מעבר לכל דימיון. אסור היה לי לזוז, ולא יכולתי שלא לזוז. אינני יודעת איך השתלטתי על עצמי והצלחתי לעשות את המוטל עלי.
כשאישר לי לחזור לשכב בכיתי עוד ועוד ועוד, וגם הוא ניסה למקד אותי. ביקש שאפקח את עיני ואנשום שוב ושוב. ואמר: "זהו, השאירי את עינייך פקוחות, עיניים כאלו יפות, לא חבל???" (ואני חשבתי, יפות? עיניים יפות? אדומות אולי!!! אדומות מעייפות, מבכי, מתשישות, אבל יפות?). הוא הוסיף שלא נתן לי כמות גדולה של חומר כך שהאילחוש יהיה רק 70% ולא 100%. שמחתי, כי רציתי להרגיש את לירוני יוצא. אבל... לא הרגשתי ירידה מיידית בכאב, וזה היה קשה מאוד.
הצירים היו חזקים מאוד מאוד, עדיין היה קשה לסבול אותם, אבל הבכי נרגע. במקומו הגיעו רעידות חזקות מאוד - משהו שמאוד דומה לפירכוסים. תחילה ניסיתי לשלוט בגוף, אבל זה לא הלך, ושיחררתי. שיחררתי לגמרי. ואז הגיעו צירי הלחץ... ואיזה לחץ!!!!
ניסיתי לומר שאני צריכה ללחוץ אבל יצא לי "יש לי קקייייייייייייייייייייייי". ראשה של אחת האחיות בצבץ לחדר, היא צחקה ואמרה לי "יופי, יופי, זה קקי טוב"
. אבל דווקא אז ליאורה היתה צריכה להעביר משמרת. היא הבטיחה שתחזור תוך דקה, אבל אני לא ידעתי איך להחזיק יותר ואמרתי לליטל ואמא: "יהיה מה שיהיה, אני לוחצת. תהיו מוכנות!"
בין הלחיצות חזרה אריאלה והציגה את יהודית. היא אמרה שהיא תותחית, ושאין לי מה לדאוג.היא סיפרה ליהודית על מהלך הלידה, ואמרה שהצירים לא סדירים. רציתי לומר לה שבשבילי הצירים סופר סדירים ושתוציא כבר את לירון ואז הגיע עוד אחד! דחפתי הכי חזק שיכולתי!
יהודית ביקשה לבדוק אותי. הסכמתי. "יופי, הגעת לפתיחה מלאה...אבל, רגע, מה זה? אוי, הוא במצג הפוך" (אינני זוכרת את המילים המדוייקות בהן השתמשה, אבל הבנתי שהיא התכוונה שהוא במצג עורף אחורי). "זה מסביר את הלידה הארוכה כל כך" אמרה.
טוב, תתחילי ללחוץ. ואני שוב מנסה לנשוף אותו החוצה. נושפת חזק חזק, ושום דבר לא זז. מגיע עוד ציר ושוב דוחפת ונושפת בדיוק כפי שתרגלתי...ושום דבר לא זז. יהודית אומרת שאני לא דוחפת, ואני מעצבים דוחפת עוד יותר חזק, אבל שום דבר לא זז!!!
"נסי לעצור את הנשימה ולדחוף, זה יעיל יותר". אני שומעת אותה וחוששת, מקריאה אני יודעת שזה לא כדאי לגוף ולרצפת האגן. תחילה, אני מתעקשת להמשיך שלא לעצור את הנשיפה. מאוחר יותר, אני מנסה לעצור, אבל הגוף לא מאפשר לי ואני שוב נושפת.
"אני רואה שאת מתעקשת, אוקיי, נמשיך כך". ניסיתי להסביר שזה כבר לא רצוני, אבל לא יכולתי לדבר.
אחרי כמה צירים הצלחתי לעצור את הנשימה, והרגשתי שזה עוזר במשהו. הרגשתי שהדחיפות שלי יותר עוצמתיות, וקיבלתי ביטחון שאצליח להוציא אותו.
"בואי ננסה לסובב אותו קצת, תעברי לעמידת שש". ליטל ואני היינו ממש מרוצות, אולי יש סיכוי שייצא כך? אני ממשיכה לדחוף.
בין הצירים יהודית הולכת ובאה, מציצה החוצה, מפטפטת עם הצוות ואני חושבת לעצמי: מה היא עושה? למה היא לא איתי? בכעס אני פונה לאמא וליטל ואומרת: "מצידי שתלך, אני יולדת לבד! אתן עוזרות לי להוציא אותו, לא צריך אותה, שומעות?"
שלושה שבועות אחרי הלידה יתברר לי שליטל ביקשה מאמא שבציר הבא, כשיהודית תהייה אתי אמא תסגור את הוילון כך שיהודית תתמקד רק בי. וכך אמא עשתה.
בינתיים חזרתי לתנוחת החיפושית ההפוכה.
אינני יודעת כמה זמן דחפתי, אבל זה היה המון המון זמן. מתברר שלירון יצא ונכנס שוב ושוב. ההערכה שלי היא שדחפתי כ3/4 שעה! היו לי באמצע המון נקודות שבירה. גם כך הגעתי לדחיפות ללא כוחות כלל, לא ידעתי איך בכלל אצליח להוציא אותו. אבל כשראשו נכנס ויצא שמעתי עידודים מכל עבר. "עוד קצת, עוד קצת .... ו... לא נורא, בציר הבא" "ושוב, עוד עוד עוד עוד...."....
"נגמר לי האויר!!!"
"לא נורא, קחי עוד שאיפה ודחפי חזק!! יופי, עוד עוד עוד!!!" והרגשתי ששורף לי נורא, והבנתי שנחתכתי ושאלתי מה קרה ? "לא כלום, תמשיכי לדחוף!"
ואני חושבת לעצמי, די כבר! כמה עוד??? אני רוצה לשמוע שהראש בחוץ כבר, זה לא הולך!!!
ופה אני מחליטה שזה כן הולך. אני משנה את הגישה והולכת על זה.
ואז הוא יצא. ואני שומעת את אמא מתפעלת כמה הוא מתוק, ויהודית מתפעלת מיופיו, ואני "תנו לי אותו, תנו לי אותו".
"שלום מתוק שלי! כמה חיכיתי לך!", "וואו, אמא, תראי איזה כתפיים רחבות יש לגבר הקטן שלי". ואני מנשקת אותו ומנשנשת אותו ומבקשת עוד חיתול ועוד שמיכה לחמם אותו. ודיברתי איתו ושוב נישקתי אותו וצחקתי כל כך הרבה, והתרגשתי כמו שלא התרגשתי מאז שעדי נולדה. רציתי לקום ולרקוד, וחבל הטבור היה מתוח והכאיב קצת, אז רציתי שיחתכו אותו (שכחתי לוודא שהוא הפסיק לפעום).
בונבוני התעורר עכשיו, המשך יבוא.