הלכתי לאיבוד מבקשת עזרה

לשאלות מי אני, איפה, למה, והכי חשוב איך , יש מספר שכבות.
נקודת המוצא׃ אני מרגישה תקועה ומתוסכלת, ולא מצליחה לצאת מהבוץ בעצמי. מרגישה לבד. אדייק׃ מרגישה בדידות.
אשמח לעזרה.

טוב. אתחיל לקלף את הבצל...

אני כמעט בת 42, בזוגיות כמעט 10 שנים, עם 3 ילדים אוצרות בני 6, 4 ושנה. הגדולים ינקו עד שנתיים פלוס והלכו לגן מגיל שנה וחצי. הקטנה יונקת.
אני בבית, ושורדת בין המטלות, וגם מפשפשת חלקית בכיף.
אז מה הבעיה?

משהו אבד/ התיבש/... וזו אני...

כבר 20 שנה שאני עוסקת בריפוי (במגע, תזונה ועוד), עד לפני 3 שנים, שאז נסענו לאירופה.
עכשיו אני עסוקה בעיקר בבית ובילדים.

קשה לי למצוא תשובות לשאלות כמו איפה אני רוצה לגור (בחו;;ל, בישראל, איפה בישראל) , במה ברצוני לעסוק, וגם ברמה יומיומית כמו איזה קומקום לקנות.
אני מסתמכת/ נשענת יותר ויותר על האיש למציאת התשובות (שלו...)

טוב, הקטנה קוראת לדגל...

האם תמשיכי כאן? האם זה בלוג? אותי, לפחות, מעניין לקרוא עוד

וואו. חשבתי שנמחק לי הכל, ורק בגלל אום אל קיצקיצ שמתי לב לדף ב מה חדש.

אום אל קיצקיצ, תודה שנכנסת, ושאתֻ ֱֲֳֳֳִִֵֶַַָָָֹׁׂמתעניינת.

כולם בבית וערים, נראה כמה זמן יש לי.

כרגע זהו מקום בשבילי לשתף על מנת לקבל עזרה. אשמח לתגובות. אני רוצה לשנות תבניות. לגדול. להתפתח.

בסביבתי הקרובה אני די יוצאת דופן.

אמשיך בהקדם

קוראת.

זו אני...קוראת אותך, תמשיכי.

כאן (כאן זה מרכז אירופה) לכולם כמעט יש קריירה, חוץ מקבוצות שוליים (אפריקאים וכד'). הילדים בגנים מגיל חודשיים בערך. מקסימום חצי שנה.
מובן שקשה להניק כך. המניקות אחרי חצי שנה נדירות.

אני מתעקשת להשאר בבית עם כל ילד עד גיל שנה וחצי (היינו עדיין בארץ), שאז הצורך בחברה מושך אותם החוצה, ואני משלבת אותם בגן, וממשיכה להניק לפני ואחרי.
עם האמצעית עבדתי חלקית בגן כי זה גן הורים ועם מזון אורגני (-׃ (כבר באירופה).

אני תופסת את עצמי מתנצלת כאן על הבחירה בגן.
זהו חלק מהאיזון שמצאנו כזוג (אני׃ הנקה עד גיל 100, מיטה משפחתית. האיש נולד וגדל בתרבות (?) שבה גומלים מיניקת לילה בגיל שבועיים).
והתינוקות ישנים איתנו עד גיל שנה.

אני טיפוס מאוד ביתי. תמיד עבדתי מהבית. קליניקה בבית,שמשלבת גם מתן הרצאות וקורסים בחוץ.
העבודה בהיקף בינוני עד נמוך, עם סיפוק רב בסך הכל.
הניהול והשיווק לוקים בחסר, אבל בעבודה אני מצויינת.

עם הגדולים עבדתי עד הלידה, ומגיל חודשיים (תינוק על אבא, שעה ביום מקסימום בהתחלה).
לא קל בהתחלה, אבל נותן המון׃ אמא מאושרת, קשר תינוק-אבא מתבסס. האיש דוחף לכך. אפרט בהמשך.

עם הקטנטונת אני בבית. עסוקה בילדים ותחזוקת בית. אני חושבת שהדיפלומות שלי לא תופסות כאן. לא יודעת איך לברר.
הבית זעיר ומבולגן (עוברים בקרוב). אבל קיימת רשת חברתית ענפה ותומכת, שנאבד עם העזיבה.

בארץ הלקוחות/ מטופלים שלי מצאו אותי דרך המלצות מפה לאוזן. גם פה היתה התחלה שגוועה עם ההריון שהיה קשה לי יותר.
עכשיו עם הקטנה והבית קשה להתחיל. מה גם שעוזבים בקרוב,אז אין טעם.

אני מרגישה מותשת. ריכוז אפסי. הזיכרון חלש. מרגישה טפשה.
אפילו ללמוד לתאוריה בנהיגה אני לא מצליחה (ואני אזדקק מאד לרשיון עם המעבר).
אציין רק שיש לי תואר ראשון בהצטיינות, ושני רשיונות נהיגה,כך שאי-אז ידעתי להתמודד עם חומר לימודי.

בדיוק לפני ההריון האחרון החלטתי להגשים חלום׃ מצאתי מורה נהדר וקניתי גיטרה. למדתי 2-3 שעורים והתאמנתי בכייף ביניהם.
ואז נשאבתי להריון. הגיטרה מסתכלת עלי מהקיר (נוזפת?). אני משאירה אותה שם גם כשהילדים מבקשים לנגן כי היא לא מכוונת וקשה לי לכוון כששלושתם איתי.

למה עוזבים?

יש כמה תשובות אפשריות. נתחיל לחפור׃

קטן וצפוף מאוד בדירונת.

רוצים ירוק (העיר הזאת אפורה לנו), אולי גינה. בכל מקרה אנחנו יוצאים מהעיר בסופי שבוע, אם מזג האויר מאפשר, ואני לא מותשת מדי (היום נשארנו בגללי).

האיש רוצה לשנות כיוון מקצועי ונרשם ללימודים במרחק של כ- 1000 ק''מ. אנחנו עדיין מחכים לתשובה מהאוניברסיטה.

האיש הוא 'יהודי נודד ' באופיו, ואנחנו באותו מקום כבר 3 שנים. עד אז עברנו כל שנה עד שנה וחצי. בין ערים שונות (נכון, זה מקשה על ביסוס הקליינטורה שלי...).

לפני הזוגיות הזאת עברתי דירות כל 4 שנים בערך, וגם אז לרחוב ליד.

אני לא יודעת לייצר עוגן. בית קבוע. צריך לפרט׃

כשהתחלנו להיות ביחד סיכמנו ששנינו נטפל בילדים ושנינו נפרנס. אבל אני נותנת לו להוביל בתנאי ש''יתן לי להשאר בבית עם התינוקת שלי''.
בפועל אני מתקשה לנטוש את התינוקות שלי בגיל צעיר (במיוחד לפני שהם מסתדרים עם מזון רגיל בנוסף לחלב אם). והסכומים שאני מרוויחה זניחים יחסית אליו.
האיש עובד בעבודה מאוד רווחית (כשהוא חייב, כי הוא לא אוהב את העבודה הזאת).
לכן אני מאפשרת לו לבחור את מקומנו, מתוך כוונה לאפשר לו אפשרויות בחירה מקצועיות וחברתיות שיקלו עליו את נטל העבודה שהוא מבצע עבור התא המשפחתי.
(גם אני עובדת עבור המשפחה, נכון, אבל לא מרוויחה כרגע). חשוב גם לציין שהתחביבים שלו יקרים לליבו ולכיסנו, ושאני כמעט ולא מוציאה עלי.

אני לא מצליחה להחליט באיזו פינה בעולם אני רוצה להיות.

אני גם מאוד ישראלית, וגם נהנית מהשהיה באירופה.

אמשיך בקרוב. תודה על שאתם איתי.

מחפשת, אני קוראת אותך ובעיקר תופס אותי זה:
_אני מרגישה מותשת. ריכוז אפסי. הזיכרון חלש. מרגישה טפשה.
אציין רק שיש לי תואר ראשון בהצטיינות, ושני רשיונות נהיגה,כך שאי-אז ידעתי להתמודד עם חומר לימודי._

ההרגשה שלי היא שאת מאוד מסורה, לבעלך ולילדים. הדברים החשובים לך בחיים מאוד ברורים לך.
ההרגשה שלי היא שאת מותשת בעיקר בגלל האינטנסיביות הקיימת בחוץ, ההשוואה לאחרים, הצורך ההשרדותי הקיומי, הפרנסה.
עמוק בפנים דווקא קיימת ידיעה.
החיבור לידיעה הפנימית נהייה רופף בעקבות רעש חיצוני. "צריך" , "כדאי", "מקובל" ועוד קולות שכאלו.

_קשה לי למצוא תשובות לשאלות כמו איפה אני רוצה לגור (בחו;;ל, בישראל, איפה בישראל) , במה ברצוני לעסוק, וגם ברמה יומיומית כמו איזה קומקום לקנות.
אני מסתמכת/ נשענת יותר ויותר על האיש למציאת התשובות (שלו..._
איפה לגור זו באמת שאלה גדולה מאוד.
במה את רוצה לעסוק - כתבת שאת עוסקת בריפוי, האם זה כבר לא מושך אותך?
אם כל האפשרויות היו פתוחות בפנייך, גם ברמה הכלכלית לא היית צריכה לדאוג לרגע - מה היית רוצה לעשות?

אין שום סיבה וגם לא אפשרות שהקול הפנימי שבך נעלם - נדם.
הוא שם!

ההמלצה שלי היא קודם כל להפסיק לרדת על עצמך.
ההרגשה שלי היא שמרוב עומס, במצב שבו את מותשת, את מחפשת להניע את המנוע ולהתחיל לנסוע, אבל אין לך דלק.
את צריכה למצוא דרך לחזק את עצמך לפני שתוכלי לזוז, ודווקא עכשיו את דורשת מעצמך החלטות קשות, וגם מבקרת את עצמך שאת לא מסוגלת.
את מסוגלת. בהחלט מסוגלת, רק כרגע מותשת.

אלו הן התחושות שלי, מעניין אותי אם את מתחברת לחלק מהן.

מצטרפת לקוראות ותודה לך על שפתחת את הדף ושאת משתפת ותודה לנועה על המילים המאד מאד מחזקות ומדייקות !

_ההרגשה שלי היא שמרוב עומס, במצב שבו את מותשת, את מחפשת להניע את המנוע ולהתחיל לנסוע, אבל אין לך דלק.
את צריכה למצוא דרך לחזק את עצמך לפני שתוכלי לזוז, ודווקא עכשיו את דורשת מעצמך החלטות קשות, וגם מבקרת את עצמך שאת לא מסוגלת.
את מסוגלת. בהחלט מסוגלת, רק כרגע מותשת._

כל מילה שנועה אמרה.
אני טובה במתן עצות. כשאנשים באים אלי לחזק את עצמם אני מציעה להם תהליך, מציעה להם פרחי באך וכו', אבל באינטרנט הרבה פעמים כל מה שאני מציעה הוא עצות יישומיות מניסיוני עם עצמי ועם אחרים, אם משהו יתפוס אותך ויעבוד לך אז מצויין.
אני מציעה לך להתחיל למלא מצברים.
נתחיל מזה שכל רעיון שאעלה כאן עכשיו, אם את בוחרת לעשות אותו אז הכוונה היא לעשות בקטן.
לדוגמא, רעיון ראשון ומתבקש הוא הגיטרה. אל תחליט לנגן עכשיו כל יום שעה, כי ברור שאת לא שם. תחליטי לנגן פעמיים בשבוע, בכל פעם לחמש או עשר דקות- מה אתחושבת שאת מסוגלת. ותנסי לעמוד בזה.
רעיון נוסף שעובד מעולה עבורי לאורך זמן: להחזיק מחברת ליד המיטה וכל ערב כל ערב לפניהשינה לרשום לפחות 5 דברים שאת מודה עליהם, שמחה עליהם, דברים טובים שקרו באותו יום. לא עובד מיד, אבל אם תצליחי להתמיד זה עובד מעולה. גם אם מדלגים לפעמים לא נורא, עדיין שווה להמשיך.
באותה מחברת לרשום לך דברים שעושים לך טוב. לא חלומות ענק. זה יכול להיות ברמה של פרי שאת אוהבת, מסאז', טיול רגלי עם הקטנה במנשא בבוקר. תרשמי לך הרבה כאלה. בכל פעם שתיזכרי תוסיפי. תשתדלי ליישם לפחות אחד ביום, גם אם זה רק לקנות דובדבנים הביתה.

הייתי רוצה לומר לך שיש לך זכות להשפיע בעניין מקום מגורים גם אם הוא מרויח הרבה ואת מעט, אבל נדמה לי שכעת את עוד לא שם. אני כן חושבת שדעתך צריכה להישמע, גם אם תבחרו לעשות מה שבן זוגך מעדיף, עדיין שידע שההעדפה שלך שונה. אם את כרגע לא מסוגלת, עזבי את זה , אל תשפטי את עצמך. נסי להעניק לעצמך בכליום מתנה שתמלא אותך. כשתהיי מלאה יותר, תוכלי להתחיל לחשוב הלאה.

אשמח לדעת מה מקום המגורים שלך ואז אוכל לנסות לתת עזרה על שיחות ודמיון מודרך
חנה

שלום לך אישה יקרה,

מוכר מאוד מה שאת מספרת. הרבה מאיתנו מוצאות את עצמנו במקום דומה. רוצות להשקיע בילדים, רוצות להשקיע בבעל, הבעל מרויח יותר, וכך אנחנו "רק מטפלות" והעבודה שלנו לא נחשבת, ובהתאם לא מוציאות כסף על עצמנו והערך העצמי שלנו הולך ומידרדר. בנוסף הכישורים של הבעל הולכים ומתפתחים, ושלנו פחות, והפער והתסכול הולכים וגדלים. כשהיתי במקום דומה, חברה מאמנת אמרה לי: עשר שנים השקעתם בקריירה של הבעל. עכשיו מגיעות העשר שנים שלך. לא הבנתי על מה היא מדברת. איך זה יתכן להשקיע בקריירה שלי? הרי אני מרוויחה פחות (לא אסביר כאן את כל ההשתלשלות של הקריירה שלי, אפשר לקרוא כאן את my]הסיפור career story[/po]). והוא מרויח הרבה. היה ברור לי כל כך שהעדיפות היא לעיסוק שלו, זה הכי רציונלי. לקח לי זמן לצאת מהכשל המחשבתי שלי, אבל זה קרה, והיום אני רואה זאת הפוך. הקריירה שלי היא החשובה יותר, קודם כל כי היא שלי והגיוני שתהיה חשובה לי, ושנית כי היא זו שיותר זקוקה לטיפוח על פני זו שלו, המבוססת יותר וה(עדיין) רווחית יותר.

זה רחב יותר מאשר הקריירה. זה האדם. יש פה מבנה (המשפחה שלכם) שנשען על שני אנשים, ואחד מהם לא במצב טוב. אחד מהם עלול לקרוס (לא באמת - מטאפורית). ואז צריך לחזק אותו. כלומר אותך.

איך? אהבתי מאוד את מה שרוקדת כתבה לך:
הייתי רוצה לומר לך שיש לך זכות להשפיע בעניין מקום מגורים גם אם הוא מרויח הרבה ואת מעט, אבל נדמה לי שכעת את עוד לא שם. אני כן חושבת שדעתך צריכה להישמע, גם אם תבחרו לעשות מה שבן זוגך מעדיף, עדיין שידע שההעדפה שלך שונה. אם את כרגע לא מסוגלת, עזבי את זה , אל תשפטי את עצמך. נסי להעניק לעצמך בכליום מתנה שתמלא אותך. כשתהיי מלאה יותר, תוכלי להתחיל לחשוב הלאה.

וכמובן שהכי טוב לטעמי (מקוה שתסלחו לי, זה באמת הטעם שלי) לעשות שיחות קבועות עם מישהו שתומך בך. מישהו שרואה את התהליך שלך כאפשרי לחלוטין. ובנוסף אם אני חושבת מה היתי מציעה, היתי מציעה לקחת מחברת (היא תהיה מחברת התהליך שלך) ולהתחיל לכתוב שם מה את רוצה. מה את רוצה שיהיה בחייך. כללית, ולפרטים, בעוד 20 שנה, 10 שנים ובעוד שנה (הכוון משמעותי - מהקדימה ואז עוברים אחורה). מכיון שיש לך התלבטויות, אל תתני לזה לעצור אותך, את יכולה לכתוב כמה תסריטים שונים כדי "לכבד" את כל הרצונות השונים. מעניין איך זה יהיה בשבילך, אם תעשי את זה אני מזמינה אותך לשתף איך זה היה @}

עירית_לוי

שלום מחפשת יקרה

אני אכתוב בה עלה בי כאשר קראתי את הדברים שלך, ואנסה להציע כיוון:

בשנים האחרונות ניסית לעצב ולבנות לך חיים שיש בהם לא מעט מרכיבים שאת בחרת: סגנון ההורות, אופי הקריירה, סגנון החיים באופן כללי - ולמרות שמרבית התנאים החיצוניים הללו היו באופן כללי "לטעמך" (לא כולם כמובן), הם הצליחו בדרך כלשהי, לאט לאט לנגוס ולכרסם בערך העצמי שלך.

את מדברת על חוויה של בדידות, ובאותה נשימה את מדברת על כך שאת מוקפת ברשת חברתית תומכת. את לא לבד אבל את חשה בודדה.
תחושת הבדידות עולה לא כי את בודדה במציאות החיצונית אלא בודדה במציאות הפנימית שלך, בודדה מול החיים. כלומר משום שהלכת לאיבוד לעצמך ומי שחסרה לך יותר מכל זוהי אַת עצמך.

וכעת הגיע הרגע להחזיר אותך אלייך.
כלומר - להשקיע ביחסים שלך עם עצמך, להשקיע במערכת היחסים הכי חשובה שלך. זאת שמקרינה על איכות שאר מערכות היחסים שלך, ועל חוויית החיים שלך מול העולם.

זה אומר - להשקיע באהבה ובהערכה שלך כלפי עצמך.

לפעמים, כאשר נסיבות החיים מובילות אותנו להתרחק מעצמנו ולהתנכר לעצמנו (להתנכר לצרכים, לרצונות, להעדפות, לכמיהות עמוקות שקולן אולי מעולם לא נשמע) - חווית הערך העצמי מתחדדת ועולה ביתר שאת. היא מתחדדת כי לפתע פתאום אנחנו נדרשים לה! כי התרחקנו, כי אנחנו לבד. וכשאנחנו מוצאים את עצמנו לבד אנחנו בדרך כלל נוטים לבדוק מה שלום העוגן הפנימי שלנו.

ואז - אם מגלים בו חוסר, בעוגן, חוסר בחווית הערך העצמי, זה לא רגע נעים. זה רגע בו עולות תחושות של חולשה, של בלבול וחוסר מיקוד, של חוסר אונים, חוסר מסוגלות וחוסר תוחלת. אבל זה גם רגע חשוב: זהו רגע, שכמו שאת רואה, הוא יכול "להעיר" אותך ולגרום לך לצאת למסע חזרה "הביתה", חזרה אל עצמך, והוא גם יכול לתמוך בך לחזק את הערך העצמי והאהבה העצמית ולהביא אותם למדרגה חדשה שהם לא היו בה מעולם לפני כן.

אם זה מדבר אלייך,
את יכולה, כנקודת מוצא, לבחון מהי חוויית הערך העצמי הנוכחית שלך: כיצד את תופסת היום את עצמך, מה את חושבת עלייך, מה את מרגישה כלפי עצמך. מה ההבדל בין מה שהרגשת פעם לבין מה שאת מרגישה היום. עד כמה את מביאה את עצמך, עד כמה את מרשה לעצמך להביא את עצמך. עד כמה את חשה שיש לך רשות או זכות להביא את עצמך, להישמע, להיראות.
כל אלה יוכלו לתת לך אינדיקציה ראשונית: להבין בבהירות היכן את עומדת, ובהתאם - לגלות לאן את יכולה ללכת משם.

מה דעתך?

תודה.
אין מילים.
הכל מרגיש נכון.
אקח זמן לעיכול.

חנה׃ אנחנו עוזבים בתחילת יולי ונתמקם בדירה חדשה בספטמבר. בקיץ ננדוד...
אשמח אם תמשיכו ללוות אותי.

_הכל מרגיש נכון.
אקח זמן לעיכול._

@}

עירית_לוי

גם אני כאן איתך

.

עולה בי תקווה (לשינוי) ומיד אחריה יאוש.

בסוף השבוע טיילנו ביער. היינו ביחד, אבל בער בי הצורך להעמיק, לחקור, למצוא...
לקחתי איתי פנקס ועט, וכל פעם שניסיתי לכתוב את מחשבותי עטו עלי דרדסים שבקשו ''לצייר איתך בפנקס שלך''.
בקושי הצלחתי להעלות על הכתב את התמונה הרגילה שעולה בי׃

בעוד 10 שנים׃ בית (איפה?) קליניקה דינמית, התנדבות בקהילה (יש לי כמה רעיונות). אני מתוחזקת היטב׃ מדיטציה, תנועה, תזונה.

לא הגעתי למשהו עמוק. די פלקטי. אפילו לא ברור לי אם זהו הרצון האמיתי שלי או רק הרגל.
לא הצלחתי להגיע ל 5 שנים מהיום, ובטח שלא לשנה מעכשיו.

זהו תרגיל מצויין שמשקף לי מאוד את הבלבול שאני שקועה בו.

והיום השקעתי כמה שעות בללמוד לתאוריה.
התוצאה׃ בית מבולגן (לא הספקתי לסדר) ולא כתבתי.
אני עייפה (לקטנה בוקעת שן וההנקות עוזרות לה).

ועכשיו לילה טוב.

דרך אגב, בתור ספורט אני מתאמנת בגרירת עגלת קניות עמוסה תוך נשיאת תינוק(ת) על הגב.

לא הצלחתי להגיע ל 5 שנים מהיום, ובטח שלא לשנה מעכשיו.

אז לא. גם לי היו תקופות שלא יכולתי לעשות את התרגיל הזה.
קראת את "דרך האמן" של ג'וליה קמרון?

סאלי תדמור , תודה שאת כאן.

קראת את "דרך האמן" של ג'וליה קמרון?
כן. גם תרגלתי תקופה מסויימת. ואז זה התמסמס. והספר עבר הלאה.

בנושא זה׃
אני אוהבת לכתוב אך כמעט ולא כותבת.
כתבתי כמה סיפורים לילדים שנחים במגירה (הסיפורים....), ויש לי כמה התחלות זנוחות.
קשה לי מאוד להתחיל לכתוב.

בימים האחרונים עולים מהקרקעית שלי המון משקעים ואני מרגישה ''בלגן'' בבטן התחתונה, שמלווה בתחושת דיכאון וביקורת עצמית קשה.
קשה לי למצוא סבלנות לילדים. בעצם הכל קשה לי יותר מכרגיל.

תודה שאת כאן.
@}

"דרך האמן" של ג'וליה קמרון
חשבתי להציע לעשות את התרגילים משם, כמו "זמן אמן" שזה זמן בילוי לעצמך, כתיבה לעצמך (לא חומר "טוב") ועוד. אולי שווה לקרוא שוב את הספר.

הכל קשה לי יותר מכרגיל.
אם היית נכנסת לתוך תהליך וכותבת את זה, היתי אומרת - יופי! נהדר! דברים עולים ועכשיו אפשר יהיה לעבוד איתם.
ככה כשאת קצת לבד עם זה, אני מרגישה טיפה שונה. אבל בכל זאת, כנראה שזה דומה. איזה תהליך החל, וקצת כמו לידה, כל מה שיש זה להתקדם איתו...

היה טוב לתרגל התמקדות עם הדברים האלה. הגוף מתחיל לדבר אני מרגישה ''בלגן'' בבטן התחתונה, ויהיה טוב ללמוד להקשיב לו.

בכל מקרה אנחנו כאן עבורך

עירית_לוי

בעצם הכל קשה לי יותר מכרגיל.

_בימים האחרונים עולים מהקרקעית שלי המון משקעים ואני מרגישה ''בלגן'' בבטן התחתונה, שמלווה בתחושת דיכאון וביקורת עצמית קשה.
קשה לי למצוא סבלנות לילדים. בעצם הכל קשה לי יותר מכרגיל._
כי התחלת לזוז, מלמטה, מהקרקעית. וזה מצויין שיש תזוזה שם, תדעי שגם אם קשה או לא נעים (בלשון המעטה.. אני בטוחה שזה נחווה כואב), יש לכך סיבה.
והסיבה היא שאת מבקשת להתעורר, את מבקשת תשובות, מתחילה לשאול שאלות ומזיזה את המערכת שלך, יותר נכון מזעזעת אותה.
טלטלות הן לא לעד.
תוכלי לעזור לעצמך אם תביני שהסיבה כרגע לקושי היא התחלת של תנועה, בירור, חיפוש.
זה לא תמיד נוח להיות בחיפוש, אבל הגעת לשלב שכבר לא נוח לך לעצום עיניים.
ברגע שפקחת עין והתחלת לשאול, לחפש, זה בידיים שלך להפוך את החוויה הזו למסע מרתק, או למסע איימים (בהגזמה, כמובן)
תנסי להסכים עם הצורך בחיפוש, להסכים עם חוסר הנוחות, אבל לא להזדהות וליפול לדיכאון וביקורת. אלו הן מלכודות כבדות שמושכות את הספינה מטה.
נסי לפנק את עצמך, על אמת. ולא כדי למלא חלל רייק במתיקות אלא כדי לחזק את עצמך לדרך.
תדעי שאת יוצאת לדרך ועלייך לשמור על עצמך ולחזק את עצמך.
כל דבר שמחזק אותך הוא עכשיו מלך! ולצד זה, את ממשיכה בתהליך, שואלת שאלות ומזמינה את החיפוש. הוא חשוב לך, אל תוותרי עליו @}

עירית לוי ׃

את יכולה, כנקודת מוצא, לבחון מהי חוויית הערך העצמי הנוכחית שלך: כיצד את תופסת היום את עצמך, מה את חושבת עלייך, מה את מרגישה כלפי עצמך. מה ההבדל בין מה שהרגשת פעם לבין מה שאת מרגישה היום. עד כמה את מביאה את עצמך, עד כמה את מרשה לעצמך להביא את עצמך. עד כמה את חשה שיש לך רשות או זכות להביא את עצמך, להישמע, להיראות.

חוויית הערך העצמי הנוכחית שלי נעה בין שני קטבים, ואני שמה לב שהיא די תלויית מצב חיצוני (הצלחתי לבצע מטלות מתוכננות? UP, אני אלופה. הבית מבולגן, הילדים נשמטים משליטתי? DOWN).
אבל- לא רק. אני ''תוקעת גול עצמי'' בכך שאני משווה את ההשגים המקצועיים והכלכליים שלי לעומת נשים אחרות,שבחרו לחיות ולגדל ילדים בצורה שונה ממני (גן מגיל 0, בלי להניק וכד'). פתאום אני מרגישה סתם פרה טפשה.
עם מח מאובק. פתאום ההנקה כבר לא נחשבת להשג גדול כל-כך (אבל נסו נא לרמוז שאולי אם כך אכניס את הקטנה לגן כבר עכשיו, ותראו נמרה מזנקת להגן על הגורה שלה...).

במיוחד אם מדברים סביבי על פוליטיקה או אקטואליה, אני מרגישה מנותקת מהעולם.

אני מאוד באמהות. ההוויה הזאת מרכזית בחיי מבחינת זמן (כמעט תמיד נמצאת עם ילד אחד לפחות), וכוונה (מארגנת, מסדרת, מכינה עבורם).
האמהות עמתה ומעמתת אותי באופן יומיומי עם הגבולות שלי׃ עם הלמידה והגדילה שלי כאדם, ועם הכשלונות שלי במבחנים (יש לי בבית 3 מורי זן קשוחים, והמכות באגו כואבות...)

טוב ויפה.
עכשיו בא לי לצאת מפה למסע ולא לחזור.
האמהות שהצמיחה אותי גם סגרה אותי בקופסה. איך יוצאים? כבר אין קורסי מדיטציה של שבועיים (הפסקת הנקה כבר אמרנו שלא באה בחשבון). בערבים אני מותשת מכדי לצאת לפעילות אישית.
מילא האמהות, אבל מטלות הבית שמפריעות להיות עם הילדים. אפילו אמא טובה קשה להיות ככה.

כרגע החוויה האישית שלי מוגבלת, ואני אצטרך לבדוק מה לעשות בכדי להזין ולפתוח.

בסך הכל אפשר לומר שמשהו מתחיל לזוז. הרבה מחשבות רצות.
יש הרבה לחץ אובייקטיבי כרגע מסיבות שונות כך שאין לי הרבה זמן,
אבל במעט שיש הצלחתי לצאת לצעוד ולבצע מתיחות. היה כיף.

אם הוזכר כאן "דרך האמן" אז אני בעד "בילוי אמן" בלי הכתיבה. כתיבה זה להוציא. גם אם זו כתיבה שלכל מה שעולה זו הוצאת אנרגיה. את מותשת, את צריכה להכניס. החוויה שלי עם דרך האמן היתה שלעתים הכתיבה גזלה ממני יותר כוחות בתקופות בהן הייתי מותשת. בילוי זה ממלא. כמה דקות ביום. להתעכב על חולן ראווה שמוצא חן בעינייך. להריח פרח. לשים לב לדברים הקטנים וכן, גם ליצור זמן לעצמך, גם אםקצר, כזה שהוא רק שלך לעצמך. ובקשר לילדים ולפנקס, זה הזמן לתרגל את "אני עסוקה עכשיו, כשאני אסיים, בינתיים בואו נראה אם אתם יכולים למצוא כמה אבנים מעניינות ולבנות מהן בית לגמדים".

יופי שאת צועדת ונמתחת! הוריי!

עירית_לוי

_בסך הכל אפשר לומר שמשהו מתחיל לזוז. הרבה מחשבות רצות.
יש הרבה לחץ אובייקטיבי כרגע מסיבות שונות כך שאין לי הרבה זמן,
אבל במעט שיש הצלחתי לצאת לצעוד ולבצע מתיחות. היה כיף._
נהדר! כל הכבוד.
התחלת לגייס בתוכך את המשאבים הנפשיים על מנת להתחיל לנוע.
יצאת לדרך.

_חוויית הערך העצמי הנוכחית שלי נעה בין שני קטבים, ואני שמה לב שהיא די תלויית מצב חיצוני (הצלחתי לבצע מטלות מתוכננות? UP, אני אלופה. הבית מבולגן, הילדים נשמטים משליטתי? DOWN).
אבל- לא רק. אני ''תוקעת גול עצמי'' בכך שאני משווה את ההשגים המקצועיים והכלכליים שלי לעומת נשים אחרות,שבחרו לחיות ולגדל ילדים בצורה שונה ממני (גן מגיל 0, בלי להניק וכד'). פתאום אני מרגישה סתם פרה טפשה.
עם מח מאובק. פתאום ההנקה כבר לא נחשבת להשג גדול כל-כך (אבל נסו נא לרמוז שאולי אם כך אכניס את הקטנה לגן כבר עכשיו, ותראו נמרה מזנקת להגן על הגורה שלה...)._
אם כך, מתוך מה שאת מתארת, האתגר הוא ליצור חוויה של ערך עצמי שפחות מיטלטלת בין הקטבים בהתאם ל"מזג האוויר" בחוץ. שלא קמה ונופלת בהתאם למצבים החיצוניים, וגם שפחות נזקקת להשוואות (ל"טובתך" או ל"רעתך") ולאינדיקציות חיצוניות על מנת למדוד כביכול את "ערכך".

בואי תבדקי -
מהי החוויה הרגשית אליה את נזרקת כאשר את מביטה סביבך ורואה בית מבולגן?
מהי החוויה הרגשית המציפה אותך כאשר הילדים לא מקשיבים לך?
מה את מרגישה באותם רגעים ביחס לעצמך? אילו מחשבות עולות? אילו רגשות עולים?

שנייה לפני שאת מגיעה ל"דאון" כפי שקראת לזה, את נשאבת לחוויה רגשית שלילית כלשהי שאורבת לך בפינה. אחת כזו שנצרבה בך לפני המון זמן ומהווה את נקודת התורפה שלך.
ואחרי שנשאבת אליה - מגיע הדאון.

החוויה הזאת איננה אמיתית.
היא זיכרון, אבל היא זיכרון שמרגיש חי ואמיתי, ומחליש אותך בכל פעם מחדש. שוב ושוב ושוב. רגע אחד את מצליחה לבצע מטלה כלשהי, ואז את מרוצה מעצמך ומצליחה ליצור חוויה של "אני אלופה", ורגע אחר את שוב נופלת אל החוויה השלילית.
את נופלת לבורות של עצמך. לאלו שנכרו בתוכך אי שם בהיסטוריה הרגשית שלך.
עכשיו הגעת לנקודת קצה כלשהי, והחלטת לגייס משאבים פנימיים על מנת להשתחרר מהם. על מנת להצליח לא ליפול אליהם גם כאשר התנאים החיצוניים הם לא כאלה חיוביים כל הזמן.

אוקיי?

אז בואי נמקד את אותה חוויה, ונקרא לה בשם, כדי שנדע מיהו השד מולו אנחנו מתמודדים: מה זה הדבר הזה שאת יכולה לשחרר מתוכך על מנת ליצור יציבות בחוויית הערך העצמי.
את יכולה לכתוב את כל מה שעולה לך באופן אינטואיטיבי, ואני אוכל לעזור לך ליצור שם בהירות אם תרצי.

תודה רוקדת לאור ירח ,אני בעד "בילוי אמן" בלי הכתיבה ,
גם לי זה הרגיש כך בזמנו. אבדוק אם השקעת הזמן עבורי כרגע תהיה מתאימה ומדוייקת יותר בהזנה, כלומר 'בילוי האמן'כפי שהמלצת.
לטווח ארוך אני מעוניינת בכתיבה כחלק בלתי נפרד וחשוב בחיי באופן יומיומי.

עירית לוי ,
תמיכתך יקרה לליבי.
אתבונן ואשוב.

נוכחותכן חשובה לי, נוצר לי מרחב מעניין של בעצמי- ביחד, שתורם להנעה בהנאה- יותר קל לזוז ולהזיז. תודה.

עירית_לוי

הרבה זמן לא נכנסתי לכאן לכתוב ורק קראתי מה שכתבתן, ושוב.
השבועות האחרונים מאוד אינטנסיבים, ועיתותי אינן בידי (ארחנו ועכשיו אנחנו מתארחים), ובכל זאת, יש תנועה. מצב רוחי טוב יותר. יש השלמה עם דברים שאי אפשר לשנות כרגע. זה יוצר חיסכון באנרגיה שלי.
בפעם הראשונה בחיי שאני חייכנית ורגועה בימים שלפני נסיעה ארוכה. גם אם לא מאוד יעילה באריזה ובסידורים האחרונים. זרמתי, וגם השארתי לאיש המון בלגן לסדר (אבל גיהצתי לו באהבה רבה חולצות לעבודה- איזה חמודה אני).
מצאתי לי התנסות חד-פעמית מעניינת באמייל (אז מה אם הקטנה התעוררה באמצע? הסתדרנו, וגם המדריכה) היה כיף.
היה לי יום הולדת, והוא עבר באופן נעים ונחמד ביותר.

יש משהו מסויים שאני רוצה לחלוק:

בגלל האירוח וההתארחות אני בקשר הדוק וקרוב עם אנשים מהמשפחה שגרים רחוק מאוד, ושאיני רואה בדרך כלל.
החוויה הזאת יש לה צדדים שונים:

התקרבות ופתיחת הלב לשונה
הכרות עם הילדים שנולדו וגדלו הרחק
התמודדות (לעיתים חכמה ולעיתים לא כל-כך) עם הרגלים מזיקים לדעתי שהם מועדפים אצלם ומשפיעים על ילדי (בנושאים כגון תזונה, זמן מחשב, משחקי פלסטיק סיניים...)
הכרת צדדים בעצמי (הסבלנית, הפנאטית, האוהבת, המפשרת, המשתגעת, הסולחת, המתבוננת...)
חיזוק לזוגיות שלי: איזה מזל יש לי שאני עם האיש שלי! שההתנהלות ביננו שונה כל-כך ממה שאני רואה אצל האורחים(טוב, גם לנו יש מה לשפר, אבל אהבה וכבוד הדדי יש בשפע).
כמה הילדים שלי מקסימים.
כמה עוד יש לי ללמוד ולהשתפר, וכמה הרבה כבר למדתי.

תודה לכן על מה שכתבתן לי. קראתי שוב הכל. דברי חכמה ורגישות שתומכים בי.
אני מרגישה בטוחה לשחרר ו'ליפול אחורה' מתוך ביטחון בזרועותיכן הוירטואליות שתופסות אותי.
המון תודה.

יהיה יותר זמן לעבודה אישית פנימית כשיגיעו תשובות לגבי מגורים וכד', וכבר נהיה 'אצלינו'.
כך אוכל לארגן לי מקור הזנה חיצוני (יוגה? אומנות לחימה/תנועה?חוג יצירה?...)
בינתיים כתבתי שיר ...

אשמח מאוד לקרוא עוד תגובות.

_יש תנועה. מצב רוחי טוב יותר. יש השלמה עם דברים שאי אפשר לשנות כרגע. זה יוצר חיסכון באנרגיה שלי.
בפעם הראשונה בחיי שאני חייכנית ורגועה בימים שלפני נסיעה ארוכה_
נהדר!
החוויה החדשה הזו שאת יוצרת מהדהדת פנימה ויש לה השפעה ענקית על המשך דרכך.
ככה בדיוק אפשר וצריך לפרק הרגלים ישנים, דפוסים אוטומטיים שאינם עוד משרתים אותנו.
לאפשר לחדש להיות, לאמץ אותו בחום ולהיות מודעת לכך שזו הדרך שבה את בוחרת לחיות. ממש להזכיר את זה לעצמך כמה שיותר @}
תמשיכי ככה.. ובואי לשתף אותנו

בהצלחה עם המעבר והשינויים הקרבים.

שמחה לשמוע. ומזכירה שנכון שהזנה קבועה כמו יוגה או חוג יצירה היא הזנה טובה ומתבססת, אבל עד אז את יכולה להזין את עצמך גם בלעצור לכמה דקות באמצע הבלגן למשהו שנעים לך.
את נשמעת הרבה יותר רגועה.

מעדכנת...

בשבוע האחרון יצאתי כמעט כל יום לרכיבת אופניים אתגרית של 45 דק, עד שעה
(אני מחפשת את כל העליות שבסביבה ולפעמים עולה אותן פעמיים (-:),
ובימים שלא התאפשר זה חסר לי.
הגוף נראה אותו דבר מבחוץ, אבל מרגיש יותר חי.
אני גם אוכלת קצת יותר טוב.

בקשר לחוגים, אני עדיין לא אצלי, ולא רוצה לעזוב ליותר מדי זמן את הילדים עם אמא שלי בכדי לא להתיש אותה.
היא מארחת אותי ואת אחי עם 5 נכדים פעילים מאוד.
אולי אנסה לשלב בשעות המאוד מוקדמות של היום לפני שכולם מתעוררים קצת יוגה וצ'י גונג (מה שאני יודעת),
כי ממילא אני לא רוצה לצאת מהבית לפני שיש מבוגר ער, וגםמעדיפה להיות נוכחת כשבת השנה שלי מתעוררת
(אמא יש רק אחת, ופיפי בבית שימוש קטן עושים איתה, פששששש פיפי'לה צא החוצה, ויש לה גם ציצים...).

שני דברים מטרידים אותי כרגע:
אחד הוא אדמיניסטרטיבי, וכרוך כנראה באובדן כספי. זה מכניס מתח לחיי, אבל אני לא בטוחה שאני יכולה לפתור את התסבוכת לפני תחילת אוגוסט.
השני קשור בדימוי עצמי:
מדי פעם אני נדמית לעצמי כמין רמאית. כאילו אני מבטיחה ולא בטוח שאקיים.
אסביר: אני רוצה לפתח מחוייבות לפעילות תחזוקה קבועה גופנית,נפשית, ורוחנית. כרגע אני מאוד מרוצה מהרכיבה באופניים (מאוד פיזי אבל יש גם אלמנטים גבוהים יותר שנכנסים, כגון התמדה, הקשבה, ריכוז, נוכחות בהווה...) אבל בכלל לא בטוחה שאוכל להמשיך בכך בעוד שבועיים כשאעזוב כאן.
אני רוצה לעבוד, לצאת לחוגים, אבל עם כל אי הודאויות שמסביבי, וזה שקטנתי קטנה ויונקת, מקשה עלי לעשות שינויים גורפים בסדר היום המשפחתי (אני לא יכולה לחפש גן לקטנה כי אין לנו עדיין כתובת יעד למגורים, וחוץ מזה אני רוצה שהיא תשאר איתי בבית לפחות עוד חצי שנה בלי שאיבות. רק הנקה לפי דרישה. אם כי אני כן משאירה אותה עם אחרים לתקופות קצרות לפי מה שמתאים למבוגרים מסביבי, והיא מסתדרת עם זה).

עירית לוי ,
אני מתבוננת פנימה ורואה שחוויות של חוסר שליטה ועודף גירוי ורעש רקע (כמו ילדים משתוללים ובית מבולגן- הרבה פריטים מושלכים בכל מקום) גורם לי לתחושת קריסה פנימית, במיוחד כשאני עייפה. אני מרגישה כמו להטוטן שהכדורים שהוא זורק באויר נשמטים לו, או גרוע יותר, נחבטים לו על הראש.
יש איזו צעקה פנימית, שמלווה בכיווץ או מתח שרירי בעיקר בפלג הגוף העליון (בטן, סרעפת, עורף זרועות, פנים). אני הופכת לאטומה, כאילו מתכסה בשריון, ויכולה לפעמים להתנהג בצורה שאינה מקובלת עלי, כמו לצעוק-לצרוח על הילדים, לאחוז אותם חזק מדי, ואם זה בזמן הריון או מיד אחרי הלידה, אני עלולה להכות אותם.
אני לא זוכרת כרגע מחשבות חוץ מ- "דייייייי!!!!!!!" .
האם תוכלי להנחות אותי כדי להעמיק, לנקות לכלוך, לרפא ולפתח ערוץ פעולה נוסף?

ושוב תודה לכן. הכתיבה והקריאה כאן משמעותיים מאוד עבורי.

עירית_לוי

שלום מחפשת

,
פיספסתי את העדכונים של הדף במה חדש, אז רק עכשיו אני עונה לך...

_השני קשור בדימוי עצמי:
מדי פעם אני נדמית לעצמי כמין רמאית. כאילו אני מבטיחה ולא בטוח שאקיים.
אסביר: אני רוצה לפתח מחוייבות לפעילות תחזוקה קבועה גופנית,נפשית, ורוחנית. כרגע אני מאוד מרוצה מהרכיבה באופניים (מאוד פיזי אבל יש גם אלמנטים גבוהים יותר שנכנסים, כגון התמדה, הקשבה, ריכוז, נוכחות בהווה...) אבל בכלל לא בטוחה שאוכל להמשיך בכך בעוד שבועיים כשאעזוב כאן._

אני אנסה להסביר לך את המנגנון שפועל כאן ברקע:
את רוצה לבצע משהו אבל לא מצליחה לעמוד בזה, במימוש של הרצון הזה. ואז, בתגובה, תגובה שהיא אוטומטית לגמרי, את מתייחסת לעצמך כרמאית.
למעשה, בתגובה האוטומטית הזאת את בלי לשים לב עושה לעצמך עוול כפול:

את מחלישה את עצמך: ברגע שאת מדברת אל עצמך לא יפה, או מתייגת את עצמך בצורה שלילית כלשהי, זה כאילו שטפטפת לעצמך טיפה של רעל. עם הזמן הטיפות הללו מצטברות ויוצרות פגיעה משמעותית בדימוי העצמי שלך. בדיוק אותו דימוי עצמי, ערך עצמי, שאת כה עמלה להעלות ולבסס בימים אלו.
את שמה לעצמך רגל ומקטינה עוד יותר את הסיכוי שלך לעמוד במימוש המשימות. התנגדות שכזאת אל עצמך, כלומר התייחסות שלילית לעצמך, מקבעת אותך במקום. נדמה לך שהיא תניע אבל היא עושה בדיוק את ההיפך.

המפתח לשינוי במקרה כזה הוא להפוך את האוטומט: במקום לגנות את עצמך, להתייחס לעצמך בחמלה, ברכות ובהבנה. להבין שאת לא נמנעת מעשייה בגלל שאת לא לא- בסדר או עצלנית או כל דבר אחר מהסוג הזה. יש לך כנראה סיבות פנימיות טובות להימנעות. אולי רגשיות ואולי אחרות. בכל מקרה, הדבר הכי לא יעיל מצידך לעשות יהיה להילחם בסיבות שכאלה.

בתחילה יהיה לך נדמה שזו הליכה בכיוון ההפוך, אבל אני מבטיחה לך שדווקא זוהי הדרך להתחיל להניע את עצמך לעשות את מה שאת רוצה לעשות!
אם את מתחברת לזה, את יכולה לנסות ליישם את הקבלה והרכות. תראי מה יעלה בהמשך כתוצאה מכך, ואוכל להמשיך ללוות אותך בזה.

.
_אני מתבוננת פנימה ורואה שחוויות של חוסר שליטה ועודף גירוי ורעש רקע (כמו ילדים משתוללים ובית מבולגן- הרבה פריטים מושלכים בכל מקום) גורם לי לתחושת קריסה פנימית, במיוחד כשאני עייפה. אני מרגישה כמו להטוטן שהכדורים שהוא זורק באויר נשמטים לו, או גרוע יותר, נחבטים לו על הראש.
יש איזו צעקה פנימית, שמלווה בכיווץ או מתח שרירי בעיקר בפלג הגוף העליון (בטן, סרעפת, עורף זרועות, פנים). אני הופכת לאטומה, כאילו מתכסה בשריון, ויכולה לפעמים להתנהג בצורה שאינה מקובלת עלי, כמו לצעוק-לצרוח על הילדים, לאחוז אותם חזק מדי, ואם זה בזמן הריון או מיד אחרי הלידה, אני עלולה להכות אותם.
אני לא זוכרת כרגע מחשבות חוץ מ- "דייייייי!!!!!!!" .
האם תוכלי להנחות אותי כדי להעמיק, לנקות לכלוך, לרפא ולפתח ערוץ פעולה נוסף?_

כמובן.
אני אתאר לך את המנגנון ואז אציע לך מה אפשר לעשות מולו:

באותם רגעים את נזרקת אל תוך חוויה רגשית שהיא בלתי נסבלת עבורך. נדמה לי שמדובר בחוויה של חוסר אונים. אם ההגדרה של החוויה לא מדוייקת לך חשוב שתדייקי אותה כרגע לצורך התרגול.

סביר להניח שזוהי חוויה רגשית שעבורך באופן אישי היא מאוד טעונה (לכל אדם יש את החוויה המסוימת הטעונה שלו), וסביר להניח שעד כה במהלך החיים נהגת תמיד לברוח ממנה. לברוח - בגלל שהיא כזאת חזקה, כזאת בלתי אפשרית ובלתי נסבלת.

יש לך כל מיני דרכים לברוח ולהימנע ממנה. את עוטפת את עצמך בשריון. הגוף שלך מתכווץ. ואת מנסה להניע את הילדים בכוח כדי להחזיר לך תחושה של שליטה (לעומת חוסר האונים). אלה הן תגובות אינסטינקטיביות, הישרדותיות, שאחראים להן מנגנוני ההגנה הרגשיים שלך. אם הן לא היו עולות את היית חווה כאב עצום ובלתי נסבל של חוסר אונים.

מה שאני מציעה זה ליצור מהלך פנימי בו את לאט לאט את כן תסכימי לפגוש את הכאב הזה, באופן מבוקר כמובן. עד היום ברחת ממנו. את מעין אסירה שלו. אנחנו רוצים שתפסיקי לפחד ממנו. ההסכמה לפגוש תהיה גם כדי להפסיק לברוח ממנו וגם כדי לנקז אותו החוצה. כאשר את מתכווצת, את חוסמת אותו בפנים.

האם המנגנון בהיר לך? חשוב שתביני לעמוק במה מדובר. אם נדרשת לך עוד הברה - כתבי וארחיב.

לאחר שהמנגנון הזה בהיר לך את יכולה להתחיל לתרגל את המהלך שתיארתי בזמן אמת:
כאשר את מוצאת את עצמך נזרקת לחוויית חוסר האונים (או חוויה אחרת אם תכני אותה בשם אחר) – שאלי את עצמך את השאלה הבאה: "האם אני מסכימה לפגוש כעת את חווית חוסר האונים על מנת לשחרר אותה מתוכי?"

אם עולה תשובה של "לא" זה בסדר. חכי לפעם הבאה ושאלי שוב.
אם עולה תשובה של "כן" – קחי נשימה עמוקה, הרפי את הגוף המכווץ, נסי להתרחב ובקשי מעצמך להיות נוכחת במשך כמה שניות עם הכאב.
לאחר שתעשי את זה כמה פעמים תוכלי לשכלל את התרגול: אחרי שאת מתרחבת מול החוויה, את מדמה את הכאב הזה יוצר מתוך הגוף שלך. בדמיון או רק במחשבה.

זה דורש תרגול וסבלנות. לא בהכרח מצליח בפעם הראשונה, אז לאט לאט ובסבלנות

.

ואם תרצי הבהרות לתרגיל – בשמחה.

אשמח לקבל הבהרה.
האם התכוונת להתבוננות בתחושות הגופניות, וברגשות שעולים בזמן החוויה?
איך אני יכולה לוודא שזה לא יגרום לי לעומס רגשי גדול עוד יותר (מעין הצפה),
כי גם כך אני פוחדת לפגוע בילדים (וואו, זה נשמע נורא).

עירית_לוי

האם התכוונת להתבוננות בתחושות הגופניות, וברגשות שעולים בזמן החוויה?

זה דומה אבל לא בדיוק. התכוונתי לממש לחוש את החווייה. להיות בתוכה.
לא במחשבה ולא בהרגשה, אלא בתחושה.
אחת הדרכים הכי פשוטות ויעילות לעשות את זה - זה לשים לב לזה שאת מתכווצת - ואז לנשום עמוק ולהתרחב במקום להתכווץ. זהו. פשוט.
זה משהו שלוקח אותך באופן ישיר לתחושה, ולנוכחות בתוך החוויה.

נתיבים לבריחה מהחוויה יכולים להיות הנתיב של השכל/המחשבה או הנתיב הרגשי. באופן כללי הם מאוד יעילים כי הם עוזרים לך להתמודד ביומיום.
אלא אם כן את כן בוחרת, כמו עכשיו, לחוות על מנת לשחרר. במקרה כזה כדאי לנסות, כתרגול, לא לברוח אליהם. כי כאמור - על מנת לשחרר משהו צריך כן לפגוש אותו וכן לחוות אותו.

דוגמאות לבריחה: הסבר הגיוני של השכל הוא נתיב בריחה רציונלי ("הכל בסדר, אני בשליטה על העניינים" או "הוא לא באמת יותר חזק ממני"). נתיב הבריחה הרגשי הוא בדרך כלל למסכנות ולקורבנות ביחס לחוויה ("למה זה מגיע לי?").

לעומת זאת - כאשר את חשה, את ממש בפנים. את לא נמצאת בשום נתיב בריחה.
.

איך אני יכולה לוודא שזה לא יגרום לי לעומס רגשי גדול עוד יותר (מעין הצפה)

את צודקת. זה אכן עשוי ליצור הצפה.
בדרך כלל מנגנוני ההגנה שלנו דואגים שאם נפגוש ואם נוצף - אז זה יהיה במינון כזה שנוכל להכיל ושלא יפרק אותנו.
בכל מקרה, צרי כרגע כוונה לפגוש את החוויה בדיוק במינון שנכון לך. מינון כזה שגם יקדם אותך אבל לא יפיל אותך.

בנוסף, תבדקי עם עצמך שמהלך כזה הוא באמת נכון לך כרגע. עשי אותו כי את רוצה, לא כי "צריך".
אם את מרגישה שזה יהיה יותר מדי,
את יכולה כשלב ביניים לא לשנות כלום מול הכיווץ, אלא רק להשתמש במשפט הבא ברגע האמת: "החוויה הזאת עולה כעת בתוכי על מנת להשתחרר ולהתנקות ממני." זה כבר יתחיל ליצור לך הֵקשֵר של ניקוי. ואולי רק בשלב מאוחר יותר תוסיפי את ההתרחבות והנוכחות בתוך החוויה.

וכל הזמן תהיי רגישה וקשובה לעצמך, ואם את מרגישה שזה יותר מדי, צרי כוונה פנימית להאט את הקצב.
ואני פה אם את צריכה. אל תהססי לשאול ולשתף בכל מה שעולה לך מול זה.

חזרנו מהנופש אצל ההורים, שהיה מאתגר בלשון המעטה, אבל אני שמחה עליו, וגם תוך כדי שמחתי על ההזדמנות להיות עם , ללמוד על עצמי, וכו' כמו שכבר כתבתי.

היום אנחנו לפני מעבר דירה, כי בראשון לספטמבר אנחנו מחזירים את המפתח של הדירה הזאת.
בתקווה שיאושרו פרוצדורות , ושנקבל מחר תשובה חיובית על דירה שמצאנו.

החיים מתקדמים, ותשובות מגיעות.
הוא לא התקבל ללימודים הנחשקים, מסיבה מרגיזה= גיל מבוגר. רגע!!! הוא בן 40, לא בדיוק יוצא לפנסיה!
בכל אופן יש תשובה ואפשר להתקדם לחיפוש מקום מגורים, הרשמות לבתי ספר ופעילויות לילדים ולהורים: מוזיקה, תנועה...

אצל הורי, עם כל העומס, בכל זאת הצלחתי לגנוב זמן לעצמי לבד, וחזרתי לזוז: רכיבה על אופניים, הליכה, מתיחות... תענוג!

חזרתי לכאן, והגוף דיבר, ובגדול: נתפס לי הגב, ושכבתי כמעט בלי תנועה יומיים, למרות שיש מלא מה לעשות מאז הנחיתה.
הבנתי שהעומס הרגשי והלחץ גדולים מדי. וגם הדרישות של האיש ממני (הוא מצידו עובד עכשיו המון ובנוסף יטפל ברוב ענייני המעבר, מאד עמוס).
אבל, אנחנו שונים, וגם פועלים שונה, והקטנה יונקת שוב הממממווווןןןן בלילות וגם היתה חולה עם חום גבוה (שיניים?שיקוף של מצבה של אמא?).
הגב הכריח אותי לעצור. לשכב. לסמוך על האיש ועל הילדים שיסתדרו (הגדול מורח לבינונית פרוסה, שני הגדולים עוזרים ככל יכולתם בתפעול הבית והתינוקת...).
טוב שהקשבתי.

גוף שלי,
אנא המשך לסמן לי ולהנחות אותי.
אשתדל להקשיב יותר, וגם לאיתותים עדינים יותר, שלא תצטרך לקרוס...
באהבה ובתודה לך, על כל מה שאתה בשבילי: כלי, ומורה ועצמי.
תודה
אני.

שמתי לב שאני אוהבת יותר את גופי ואת המראה שלי בזמן האחרון.
שני דברים הגבירו תהליך זה שהתחיל מזמן:

התנועה שכתבתי עליה קודם, וספר שקיבלתי מחברה, ''איך הפכה האישה לגבר'' של טובי בראונינג, שפיתחה את ''עוצמת הרכות''. מומלץ.

אולי הגיע הזמן לאחל לעצמי ולכולנו לילה טוב...

עירית_לוי

טוב שהקשבתי.

קוראת אותך, קצת באיחור (לא ברור לי איך שוב פיספסתי אותך במה חדש

...).
תמשיכי לעדכן.
ושיהיו ימים קלים

עדכונים משמחים בראשי פרקים-

עברנו דירה לכפר מקסים קרוב לטבע, הילדים השתלבו בקלות מבחינה חברתית ו'חוגית',
ולקטנה מצאתי מטפלת מקסימה ששומרת על ילדונת באותו גיל לכמה שעות בשבוע.

ובשעות הללו אני חוגגת ! כלומר מזינה את עצמי מבחוץ =

נרשמתי לחוג ציור ולחוג צ'י קונג. שניהם מאוד מוצלחים. מורות מצויינות.
עד כדי כך ש....(קחו נשימה עמוקה)...
התחלתי כמעט במקביל למודי הוראת צ'י קונג בבית ספר מצויין של סופי שבוע בו למדה מורתי.

כך שכבר 3 פעמים נסעתי ל-3 ימים (2 לילות) ללמוד. נפלא.

המשפחה מסתדרת להפליא גם בהעדרי. גם הקטנה.
בעקבות הלילות הללו עזרתי אומץ והפסקתי להניק בלילות (נרשמו מחאות, אבל זה נחוץ לי).

הקטנה (20 חודשים) עברה לפני חודשיים סופית לתחתונים (מפושפשת מגיל 3 שבועות)!

חזרתי לתת שיאצו ורפלקסולוגיה בבקרים ובערבים(מדי פעם),
והתחלתי ללמד (בחינם) מטופל שלי וזוגתו צ'י קונג, כי אני לומדת טוב דרך ההוראה!

ועכשיו התחלתי ללמוד גיטרה בתמורה לצ'י קונג....

וזה בלי להזכיר אימוני צ'י קונג עצמיים ביומיום!

רק שעכשיו אני מבקשת למצוא איזון לתחושת ה'אין לי זמן'.

אתמול דיברתי עם בעלי (שמאוד עודד לעשות את כל הנ"ל),
והוא הציע שהוא יתחיל ללמוד גיטרה,
כך שהנגינה תהפוך לפעילות משותפת שלנו ולא משהו על חשבון הזמן המשותף!!!

ואני מתכננת לתת לו שעורי צ'י קונג, רק שעדיין לא עדכנתי אותו.

!!!!

שיתוף בשינוי פנימי יגיע, בתקווה, בקרוב.

תודה שתמכתם בדרך.
אשמח לתגובות.

שאלה:
איך אני מעבירה את כל תוכן הדף הזה לדף- מחפשת כיוון פנימה והחוצה ?

עירית_לוי

איזה עדכונים משמחים!
נשמע שאת מתחילה להחזיר אותך אלייך, הביתה, לעצמך. זו התחושה הכי חזקה שעולה לי כשאני קוראת את העדכון הזה

.

כל הכבוד על השינויים והחידושים. השינויים שניתן לראות על פני השטח - הם ללא ספק השתקפות של שינויים פנימיים יפים שעשית.

הנה באתי לעדכן.

שלשום עברתי בהצלחה מבחן תאוריה בנהיגה. כן!!! יש!!!
למדתי המון זמן אוצר מילים לא טריוויאלי (צרפתית). ואיך לענות נכון לפי ההגיון של כותבי השאלות.

הטסט ביום שני הקרוב. מקווה להרגע מספיק בכדי לא לעשות שטויות ולעבור.

אני גאה בעצמי!
התקדמתי עוד צעד בדרכי.

אחרי הטסט אוכל להשקיע יותר בלימודי הצ'י קונג לקראת מבחני שנה ב'.

השנה אני גם מלמדת חברה צ'י קונג באופן קבוע, ואתמול התחלתי ללמד קשיש צ'י קונג בישיבה.
אם ארצה אוכל גם ללמד בגן של בתי.
כל זה בהתנדבות, אבל בכיף.

ואני מטפלת בשיאצו ורפלקסולוגיה, אבל מעט. מקווה להתפנות לכך יותר.

להתראות בקרוב.

עירית_לוי

ואוו. כל הכבוד!
נשמע ממש ממש טוב.

טוב, לא הכל ורוד כמובן, אבל אני מתקדמת.

היום קיבלתי בדואר תשובה ש...
עברתי!!!!! קיבלתי רשיון נהיגה!

באופן מוזר אני פחות שמחה ממה שציפיתי.
אולי כי המתח מהמבחן ומהציפיה לתשובה התיש אותי.
אולי גם כי נכשלתי במבחן פנימי, כלומר לא הצלחתי להיות רגועה בתהליך.
הייתי נורא, מורא, נורא לחוצה.
ולא עזרו התבוננות, תנועה, הומאופתיה, רסקיו, שיחות...
כאילו החלטתי שאם אעניש את עצמי מספיק בעצמי לא אענש בכישלון חיצוני בבחינה.
למרות שידעתי שאפשר לגשת שוב בקלות.

_היום קיבלתי בדואר תשובה ש...
עברתי!!!!! קיבלתי רשיון נהיגה!_
מזל טוב (-:

עירית_לוי

מזל טוב ותתחדשי על הרישיון!

_הייתי נורא, מורא, נורא לחוצה.
ולא עזרו התבוננות, תנועה, הומאופתיה, רסקיו, שיחות...
כאילו החלטתי שאם אעניש את עצמי מספיק בעצמי לא אענש בכישלון חיצוני בבחינה._

מציעה לנסות עכשיו, בדיעבד, להביט על התגובה שלך בסלחנות, בחמלה וברכות.
מול החוויה המלחיצה הזאת עלה אל פני השטח מנגנון הגנה. טבעי ולגיטימי שהוא יעלה מול פחד, חרדה. הוא מגן עליך, כפי הנראה, מכאב כלשהו.
אפשר לומר שמנגנון ההגנה הזה אפילו נחוץ, כל עוד אין מנגנון אחד שמחליף אותו מול פחד מסוג כזה.

כאשר נקודת המבט וההתייחסות הן סלחניות, קל יותר להפנות את המבט קדימה כדי לנסות לשנות את זה בעתיד. אל תלקי את עצמך על ההלקאה.
אני יודעת שזה משהו שקל להגיד וקשה ליישם

.
אבל תנסי. תתחילי מלומר לעצמך: "מותר לי. זה טבעי. התגובה שלי היתה לגיטימית".

_עברתי!!!!! קיבלתי רשיון נהיגה!
באופן מוזר אני פחות שמחה ממה שציפיתי._

מחפשת יקרה,
רק היום פתאום ראיתי את הדף היפה שלך. קודם כל כל הכבוד על השיתוף ועל המסע שאת עוברת! באמת עשית דרך ארוכה מתחילת הדף הזה. אני בטוחה שהחיבור שלך לגוף מאוד עוזר לך. נשמע שיש לך יכולת הקשבה פנימית מעוררת קנאה!

רציתי לשתף אותך במשהו דומה שעברתי, אבל אולי לא ידבר אליך. אני מנסה...
גם אנחנו היינו בחול תקופה מסוימת, עם תינוק (פעוט) יונק וילדים גדולים.
כל הזמן הרגשתי שמשהו חסר לי, ממש כמו שתיארת בהתחלה.
וכמו שגם את כתבת, לא הצלחתי לקבל החלטות. לא יכולתי לבחור איזה מכנסיים לקנות ומצאתי את עצמי הרבה פעמים מבולבלת משטויות קטנות.
קשור לזה גם הציטוט שכתבת לגבי התחושה שאחרי קבלת רשיון הנהיגה.

אחרי די הרבה זמן, גיליתי שהבלבול והתחושה הפנימית שמשהו לא מסתדר בדיוק, הם שאריות של דכאון אחרי לידה שלא טיפלתי בו.
הקטן כבר היה פעוט, כך שזה לא היה מובן מאליו בכלל לקבל דבר כזה.
אבל הצלחתי מכל מיני כיוונים להבין שחוסר היכולת להחליט ושהצבע שדהה לי בחיים קשורים למשהו שלא עיבדתי אחרי הלידה.
הייתי בכמה שיחות עם פסיכולוגית שמתמחה בזה וממש מעט שיחות (יחסית) עזרו לי לחזור לעצמי.

אני לא יודעת אם זה מה שגם את עברת, אבל רוצה להגיד לך כל הכבוד על כל היוזמות שלקחת בחייך כדי לשפר את ההרגשה ולקחת חזרה את מה שמגיע לך - שהצבעים יחזרו להיות בוהקים וזוהרים אצלך בפנים.

מאחלת לך הרבה שמחה ותמשיכי לעדכן!

כחלק מההתערערות הכללית, או אולי תוצאה שלה, איבדתי היום את הארנק.
בסדר. אני נושמת. אני סולחת לעצמי.
בקרוב אמצא כוחות לבטל את כרטיס האשראי.
פשוט נסיתי לסדר כמה שיותר לקראת נסיעה מחר ללימודים. סדנה של שלושה ימים.
שהקניות, הבית, הביביסיטרים וכל העניינים הנגררים מעצם הנסיעה יבוצעו.
אז אחרתי קצת לאסוף את הילדים ורצתי והארנק נפל לי מהכיס. אולי כבר בחניה של החנות.

חוץ מזה אני מאוד שמחה על התגובות של פלוני אלמונית, עירית לוי, ו אל הלב.
אתן מחזקות אותי.

אני רוצה לשנות את שם הדף.
הוא כבר לא מתאים לי.
אבל אין לי עדיין שם הולם.

שמות עם רמיזה סינית:

האדמה הטובה?
אשת האיזמרגד?
...?

אולי באותה הזדמנות נתייג כ דף בית_ אישי ?

עירית_לוי

אחרי שתחליטי על שם חדש לדף, את יכולה להכנס לדף איפה כאן מדברים עם העורכים ולבקש שם עזרה בשינוי השם.
דף בתי אישי אחד כבר יש לך. תגיע יאליו אם תלחצי על הקישור של השם שלך: מחפשת כיוון פנימה והחוצה. הדף הנוכחי הוא דף בלוג או דף תמיכה. אם תרצי שהוא יהיה דף בית כדאי לקרוא לו בשם שלך, בניק עצמו (שגם אותו את יכולה להחליף אם תרצי).

שנה מאז שכתבתי כאן.
המון דברים השתנו, ויש תהליכים שמתחזקים.
עמוד השדרת הרוחני והנפשי שלי התחזק.
היחסים עם הסובבים אותי, ובעיקר עם הילדים, השתפרו.
אני לקראת סוף מסלול הלימודים הרשמי של הוראת צ'י גונג, ואני מלמדת 2 קבוצות קטנות שמפיקות הרבה ממה שאני נותנת.
היום מצאתי מישהי שתגהץ את חולצות העבודה של אישי היקר. (!!!)
הדבר היחיד שלא הולך בתלם הזה הוא מצבי הגופני, כי עברתי ניתוח (באמת שניסיתי להמנע בעזרת תרגילים, אבל הם רק הקטינו את גודל ההתערבות) ואחריו 2 תאונות עם פציעות (לא בדרכים).
אני מנסה להבין למה , מה הרווח שלי, ואיך להשיג אותו מתוך בריאות.
ואני סולחת לעצמי.
תודה.

עירית_לוי

איזה יופי, איזו דרך!

בהצלחה גם עם הפן הבריאותי. מהמעט שכתבת על כך - על לתת מענה לצורך כלשהו מתוך בריאות ולא מתוך חולי - נשמע שאת בדרך הנכונה.

שליחה על ידי אפרת* » 11 מרץ 2014, 23:00

איזה דף נפלא!
הדרך שלך, הפתיחות שלך, הכתיבה שלך, הרצון שלך לשנות, היכולת שלך להשתנות...
קראתי אותו מתחילה ועד הסוף בצמא ובהנאה רבה.
גם כל אלו שהצטרפו אליך למסע ופירשו, הדריכו, ייעצו - עשו זאת בחן רב.
תודה לכולכן. זהו דף מעצים.

לא ברור לי עד הסוף מה כ"כ נגע לי בדף הזה, כי אני במקום מאוד שונה, אבל כנראה שהוא מאוד רלוונטי לי באיזה שהוא מקום עמוק.

אני מנסה להבין למה
איך תוכלי להפחית מאמץ בניסיון להבין?
אולי בללכת לישון עם השאלה ולתת כוונה להתעורר עם התשובה?
אולי להיעזר באחרים?

שלום חני בונה,
בקשר להפחתת מאמץ, התחלתי טיפול בדיקור (כלומר לא רק אני מטפלת בעצמי).
הוא סיני, ועבר לגור בכפר סמוך, כלומר קל לי פיזית להגיע (חיפשתי משהו קל כזה הרבה זמן).
הוא נעים ואנחנו מדברים. הוא בשוק מזה שיש מבחנים ודיפלומות בצ'י קונג....
יש משהו בדבריו, כי המאסטרים הטאואיסטים הסינים שמלמדים אותנו לא היו יכולים לקבל את התעודות הללו.
בכל מקרה הוא אומר לי להפסיק 'לתרגל' צ'י קונג, ולעשות הכל כאילו אני עץ (לא צריך לחשוב על כלום ובכל זאת צומח למעלה...).
יש לי כמה תובנות שעלו בקשר לזה שנפגעו לי הברכיים. בכל תאונה ברך אחרת.
ברכיים קשורות לפחדים (פיק ברכיים) וגאוה (שפל ברך), לתנועה קדינה, ולתנועה בכלל.
האם יש לי יתרונות בלהגיע פצועה לבחינות? כדי לעבור בחינה קלה יותר? אולי שחרור מצורך להתפרנס, כתרוץ עבור בן זוגי ועבורי?

בקשר להפחתת מאמץ, התחלתי טיפול בדיקור (כלומר לא רק אני מטפלת בעצמי)
מעולה.
האם יש לי יתרונות בלהגיע פצועה לבחינות? כדי לעבור בחינה קלה יותר? אולי שחרור מצורך להתפרנס, כתרוץ עבור בן זוגי ועבורי?_
מאחר והמדיה הזו היא בעייתית במובן שאני לא רואה אותך ולא שומעת את ה"מנגינה" שבה את שואלת את השאלה. רק מודאת איתך שאין בה (בשאלה) ביקורת עצמית.

איזה דף מקסים להיתקל בו על הבוקר...אני במצב שונה מזו של בעלת הדף, אבל הנושא מאוד מדבר אליי... האם אפשר להזמין את הכותבות בדף לייעץ גם לי, אם אפתח דף נפרד?

איזה קטע.
חשבתי רק לדווח ואז להציע למחוק את הדף, ופתאום הוא נפתח שוב.

חני,
אני מתבוננת בעיניים בוחנות אבל לא מבקרות, לפחות הפעם. כמו להאיר בפנס פינות אפלות כשמחפשים משהו במרתף חשוך.
אני כן חשה חמלה כלפי עצמי על הקשיים והכאבים, אבל בפרוש לא רחמים.
יש לי מן תחושה שכנראה בחרתי בדרך היחידה שהיתה נכונה בשבילי לאותו רגע (גם הפציעות), כדי להגיע לתובנות ולהתפתחות פנימית בעקבותיהן.
מקווה להבין בכדי שהמשך דרכי תהיה קלה יותר.
אני מנסה לרדת עוד ועוד לשורש הדברים (אבל בלי לחץ), או יותר נכון לפתוח את הדלת כך שהתובנות יוכלו להכנס.

הגוף ממשיך לסמן.
אני חולה כמו שלא הייתי חולה אי פעם.
כבר יותר משבוע יש לי התקף קצרת שלא נגמר, ומוקל מעט על ידי שאיפות ונטולין קצת יותר פעמים ממה שמותר ביממה. קשה לישון, לזוז, לתפקד.
התקף אלרגיה מטורף (עיניים, גרוד בעור) שנחלש מעט משלשום (שו פעם ראשונה לדעתי שיש לי אלרגית אביב כזו).
המדקר אומר שאני מוציאה את הזבל שהצטבר שנים.
זו באמת שנה קשה מבחינה בריאותית.

עירית_לוי

שיהיה ניקוי יעיל ושיסתיים במהירה.

רוצה לומר תודה על השיתוף. מרגישה במקום דומה. גם כן בודדה בלב אירופה

גם כן מתמודדת עם לימודים, ילדים, ומצבים בריאותיים שונים ומשונים ומאתגרים.