המדריך לכועס המתחיל

[ציל_צול*]

ניסיתי לשתף חברה הבוקר וזה היה נראה כאילו אנחנו לא מדברות באותה השפה.
מוכר למדי...
להכיר בקורבנות של עצמך זה משהו שנתפש כמו גזל של איזו זכות. אם את מכירה בכך, כאילו יש לך פחות לגיטימציה למשהו, כאילו את פחות צודקת במשהו.
ההבנה שמותר לך לרצות הכל, לבקש הכל, להסכים לדברים ואז להתחרט, וכל זה בלי שום סיבה עמוקה של צדק - היא פנטזיה להמון אנשים. אבל זו האמת.

אשמח לשמוע על זה עוד קצת.
אני אתן לך דוגמה, ואם יהיה לך כוח להמשיך תוכלי לעבוד איתה כאן או בעצמך.

בואי נגיד שתגלי, שכאשר את שומעת את בתך מתוקתך בוכה הבטן שלך מתכווצת. או שנגיד הגרון שלך נחנק. אלו סתם דוגמאות מוכרות אבל יכול להיות שאצלך קורה משהו אחר לגמרי. זה מאוד אישי. גם ה"איפה" וגם ה"איך" וגם ה"כמה".
את לומדת לאט לאט את הדבר הזה.
הדבר הכי קל הוא לעבוד עם תגובות של כיווץ, כי ההפך שלהן היא הרפייה.
ואת מבינה שיש אצלך במערכת משהו, שכרגע לא חשובות הסיבות להיווצרותו וגם לא מהו בדיוק, שמושך לך ככה את הגוף.

כמו עם הקורבנות, יש לרוב איזה שלב לא מבוטל שבו רק מתבוננים, אחר כך מזהים שוב ושוב ושוב, ורק אחרי איזה פרק זמן של היכרות והתיידדות מתחילים לפעול.

מהי הפעולה? פשוט שחרור.
היא בוכה? התכווצה לך הבטן? קחי רגע לעצמך, ממש שבריר שנייה, ושחררי את הבטן.
הבאג בתוכנית הזו הוא שצריך לדעת לשחרר, ועל אף שזה נשמע טריביאלי, זה בכלל לא ככה.
אם תגלי שזה המצב אצלך, לכי למישהי שתלמד אותך לשחרר. להרפות ברגע את מה שצריך להרפות. איזו מורה ליוגה או מישהו אחר מהז'אנר.

ברגע שאת משחררת את מה שהתכווץ, מרפה את מה שנתפס, נוצר לך ממש במובן הכי פיזי - מקום.
ה-כל נראה אחרת מתוך קיומו של המקום הזה. הרבה מאוד דברים אפשריים שם שלא היו אפשריים רגע קודם.
זה ממש ממש למתקדמים, אבל רציתי לסמן לך את היעד הכמעט סופי של הדרך הזו, בתקווה שזה ידגדג לך להסתקרן לגביה ולהתחיל לחשוב על זה.

[אישה_במסע*]

בשבילי ההבנה של הקורבנות מספיקה. הבנה, התבוננות. הבחירה כבר מופיעה בעצמה - מותר לבחור בקורבנות. באמת שמותר. הרשות הזו מאפשר לבחור בחירות אחרות, אבל גם לבחור בקורבנות. וכשהיא מבחירה - אז היא אחרת. ממש יש לה תחושה אחרת ומהות אחרת ו... קשה להסביר. עדיף לנסות ולראות.

[קרן_שמש_צהובה*]

טוב,
חוזרת לשתף קצת:
אתמול היא בכתה. בכי שקט כזה, כמו ייבבות קצרות. הוא מגיע הרבה פעמים כשהיא עיפה ולוקח לה עוד קצת כדי להירדם.
ישבתי איתה והחלטתי לעשות שינוי קטן: במקום שהיא תהיה על המיטה ואני אתן לה יד/אלטף, הנחתי אותה ממש בחיקי, שנרגיש קרובות קרובות.
חוצמזה שניסיתי, באופן מודע, לשנות את המילים שאני אומרת. במקום ללחוש לה: 'די חמודה, אני יודעת שעוד מעט תירדמי' אמרתי 'כן, כן (כמו שהציע כאן מישהי) אני מבינה שאת עצובה, אני שומעת את הבכי שלך, אני כאן איתך, אנחנו ביחד' ואז פתאום הוספתי, כמעט לא מאמינה למשמע אזני 'יש עוד משהו שרצית לשתף אותי?, עוד משהו שרצית לומר?'
ופתאום זה הרגיש כל כך אחרת. כאילו הזמן של היבבות הוא מעבר לגיטימי מהערות להירדמות, ולא רק שלב מעצבן שצריך כבר להיגמר...
עדיין הרגשתי את הלחץ, כמו כדור גומי בבטן, ולא, לא הצלחתי להרפות
רק התבוננתי בו
ואחרי שהיא נרדמה, נישארתי איתה עוד כמה דקות, ככה מחובקות
ולאט לאט, בנשימות עמוקות, שיחררתי את הלחץ לדרכו.

אני מניחה שעוד ייקח זמן עד שאוכל לשחרר את הכדור תוך כדי שהיא בוכה, אבל עדיין - זו חוויה כל כך אחרת
תודה לך ציל צול שהארת את עיני, אני מרגישה עכשיו הרבה יותר שמחה, כאילו אני אמא יותר שלמה...

[ציל_צול*]

חוויה מקסימה, קרן...
מאחלת לך מסע מצוין ומעניין עם הבכי.

[פלוני_אלמונית*]

_במקום שהיא תהיה על המיטה ואני אתן לה יד/אלטף, הנחתי אותה ממש בחיקי, שנרגיש קרובות קרובות.
חוצמזה שניסיתי, באופן מודע, לשנות את המילים שאני אומרת. במקום ללחוש לה: 'די חמודה, אני יודעת שעוד מעט תירדמי' אמרתי 'כן, כן (כמו שהציע כאן מישהי) אני מבינה שאת עצובה, אני שומעת את הבכי שלך, אני כאן איתך, אנחנו ביחד' ואז פתאום הוספתי, כמעט לא מאמינה למשמע אזני 'יש עוד משהו שרצית לשתף אותי?, עוד משהו שרצית לומר?'_

אני עובדת בגן חינוך מיוחד עם גילאי שנתיים-שלוש. ממש מרגישה שם את הכוח של החיבוק הזה, העיטוף של הילד עם הגוף שלי, כשהם בוכים. לפעמים הם ממש מתחפרים, ואני משתדלת לאפשר להם לשים את הראש על איזור החזה שלי כדי להרגיש את הנשימות ואם אני עושה איזה קול עדין גם את הרטט (מן "אממממ...." כזה).

יש ילדה שנוטה לבכי מאוד חזק שמאוד קשה לה להירגע ממנו.
לפני כמה זמן התחלתי להגיד לה משהו כמו "את נורא עצובה/כועסת, קשה לך להתגבר עכשיו. תישארי קצת ככה (איתי, בחיבוק) וכשזה יעבור תוכלי לקום ולחזור לשחק/ללכת לאכול וכו'", וגיליתי שזה ממש מרגיע אותה.
הידיעה שזה בסדר לבכות, אבל זה לא לנצח - עוד מעט זה יעבור והחיים ימשיכו. זה נראה שקשה לה לדעת את זה כשהיא בתוך הבכי, והמילים האלה כאילו מזכירות לה את זה. וזה מרגיש לי משפט מאוד שונה מאשר מה שרוב האנשים סביבי אומרים, בסגנון של "די, די, למה את בוכה? לא נורא, תכף יעבור", כי זה לא מקטין את הסיבה לבכי, ולא מאיץ בה להרגע, רק מאפשר לה לדעת שיש לזה סוף.

<פרח בית ממחשב אחר>

[טלי_ב*]

זה בסדר לבכות, אבל זה לא לנצח._ _לא מאיץ בה להרגע, רק מאפשר לה לדעת שיש לזה סוף.
בדיוק בדיוק. איזה כיף לילדים האלה, שאת שם.


מאז הדיון פה התהלכתי לי קצת עם מחשבות על זה שהכעס לפעמים מועיל שמשהו שיניע לפעולה (גם אצלי). הנטייה שלי היא לחשוב שזה לא משהו הכרחי כשלעצמו, אלא נובע ממבנה פסיכולוגי מסוים, שבתוכו קשה לי (ולרבים אחרים), בחלק מהמקרים, לפעול מתוך מניע של הטבה עם עצמי או עם אחרים, וקל יותר לפעול מתוך כעס. כמו שאישה במסע כתבה:
יש מצבים שכעס יניע אותי לפעול יותר או להשקיע יותר אנרגיה שלי בפעולה שאחרת לא הייתי עושה את זה, בגלל כשל כלשהו.
כעס מאוד קשור אצלי לצדק. ותחושת צדק, כך גיליתי, מופיעה אצלי בחיים האישיים בעיקר כשאני לא מרגישה מספיק לגיטימציה עצמית לדאוג לעצמי פשוט כי... ככה, וצריכה את שרביט ה"צדק" בשביל זה, או כשאני נמצאת בעמדה של חולשה או בסביבה עוינת או לא אכפתית, ואז אני צריכה להיות צודקת כדי לקבל את מה שאני צריכה.
ביני לבין עצמי אני חושבת שהשיח הזה יכול להפוך למיותר, ואני חושבת שגם ביני לבין אחרים מסוימים (לא כולם), הוא רק נחזה להיות שימושי ובעצם הוא גם מיותר.

[ציל_צול*]

השיח הזה יכול להפוך למיותר
מסכימה עם כל מילה.
ככל שפחות אכפת לי להיות צודקת וככל שאני נותנת לעצמי לגיטימציה להיות בעלת צרכים, להביע אותם, לספק אותם או לבקש עזרה בסיפוק שלהם - כך אני כועסת פחות.
אצלי זה לגמרי תהליך שהתקדם עם הגיל. בגיל צעיר יותר כולם חשבו שאני אלך להיות עורכת דין בגלל תפישות צדק מפותחות מדי (כאילו שזה קשור, כן? פשוט מצחיק אותי להיזכר בזה ובכמות האנשים שעשו את החיבור הזה, ובי, שזה בכלל החמיא לי...).
אם היום מישהו יחשוב עלי שאני חזק בעסקי הצדק אני איעלב קצת. זה כזה בזבוז זמן בעיניי, ויש דרכים תודעתיות הרבה יותר יעילות ונוחות להשיג את מה שאני רוצה מאשר להתבחבש בשאלות של צדק.

[טלי_ב*]

כולם חשבו שאני אלך להיות עורכת דין בגלל תפישות צדק מפותחות מדי
לא בריא לעורכת דין שתהיה לה תפישת צדק מפותחת מדי D-:
מצחיק, גם עליי כולם חשבו ככה ודווקא היום אני נוהגת להתהדר בהיותי בעלת גמישות מוסרית לא קטנה D-:

ברצינות, אני חושבת שצדק ביחסים של האדם עם העולם הוא באמת כלי של החלש בדרך כלל, כי מי שחזק יכול לדאוג לעצמו הרבה יותר טוב גם בלי להוכיח למישהו שהוא צודק או שיש לו זכות למשהו.
ודווקא בגלל זה זה כזה מוזר שהשיח הזה הפך להיות שיח פנימי. כאילו, מול מי אנחנו חלשים בינינו לבין עצמנו, שאנחנו צריכים להוכיח לעצמנו שאנחנו צודקים כדי להיות בעלת צרכים, להביע אותם, לספק אותם או לבקש עזרה בסיפוק שלהם ?

[אישה_במסע*]

אני חושבת שהשיח הזה יכול להפוך למיותר
הנטייה להגינות ולהתנגדות לחוסר צדק היא אבולוציאונית. אפשר לקרוא על הנושא למשל righteous]כאן mind[/po]/ (ביקורת על ספר מעניין שלא קראתי שעוסק בטעמי המוסר המולדים, שקיימים בכל החברות האנושיות הותפתחו אבולוציאונית).

אפשר לחשוב שזה מיותר בימינו, אבל אני לא חושבת שהנטייה הזו תעלם בכמה מיליוני בשנים הקרובות. ואני לא חושבת שיהיה טוב אם היא תעלם - יש סיבות טובות מאוד לקיומה.

[ציל_צול*]

מול מי אנחנו חלשים בינינו לבין עצמנו, שאנחנו צריכים להוכיח לעצמנו שאנחנו צודקים כדי להיות בעלת צרכים, להביע אותם, לספק אותם או לבקש עזרה בסיפוק שלהם?
מול הייצוג של העולם בתוכנו? זה שפעם היה אחראי על מילוי הצרכים שלנו ושמולו היינו צריכים להסביר ולהצדיק. או במילים אחרות, מול ההורים שלנו

[ציל_צול*]

את יודעת, טלי, עברה בי מחשבה מעניינת.
מאחר שאצלי בבית לא כעסו, וגם לנו הילדים לא בדיוק היה מותר לכעוס, אני חושבת שביום שהתחלתי להבין את זה הפסקתי להצטרך להיות צודקת. זה היה תהליך ארוך מאמצע שנות העשרים שלי בערך, אבל הוא ממש ליווה את ההתבגרות שלי.
עוד לא החלטתי איך זה קשור בדיוק

[טלי_ב*]

מול הייצוג של העולם בתוכנו? זה שפעם היה אחראי על מילוי הצרכים שלנו ושמולו היינו צריכים להסביר ולהצדיק. או במילים אחרות, מול ההורים שלנו

אכן כשאני חושבת על זה, כילדה היה לי סיכוי הרבה יותר טוב לקבל משהו (או לפחות הקשבה רצינית מאוד) באמצעות טיעונים משכנעים מאשר באמצעות רגש.

אני חושבת שביום שהתחלתי להבין את זה,
צילי, לא הבנתי - מה זה ה-"את זה"? את זה שבעצם לא בדיוק היה מותר לכעוס. ?

[טלי_ב*]

אישה במסע, תודה על הקישור. מקווה שאזכור לחזור לזה מתישהו כי נראה מעניין.
בינתיים רק אומר, שלדעתי יש הבדל גדול מאוד בין הגינות בין-אישית בסיסית, לבין מה שאני וצילי התייחסנו אליו כ"תפיסות של צדק".

[אישה_במסע*]

אני התייחסתי לצדק מול צרכים.

[ציל_צול*]

את זה שבעצם לא בדיוק היה מותר לכעוס?
כן...
זה חברה מבוגרת וחכמה מאוד גילתה לי על המשפחה שלי מתוך הקשבה של שעות ארוכות בגינת הכלבים. יום אחד היא פשוט אמרה לי - בבית שלכם אסור היה לכעוס. ומשם יצאתי לדרך ארוכה מאוד ומרתקת עם הכעס, אבל גם עם הצדק.
היום יש לי מעט מאוד משניהם, ושניהם יותר אפשרות מאשר משהו שבאמת נמצא בחיים שלי.

[ציל_צול*]

כילדה היה לי סיכוי הרבה יותר טוב לקבל משהו (או לפחות הקשבה רצינית מאוד) באמצעות טיעונים משכנעים מאשר באמצעות רגש
נדמה לי שיש פה מורכבות מעניינת.
מצד אחד, יש מלא הורים שמול בכי למשל, או תחנונים רגשיים, נותנים בסוף מה שהילד מבקש.
מצד שני, יכול להיות שהם מרגישים מבאס לתת, והנתינה צבועה בצבע של הכעס או הקורבנות שעולים שם.
לעומת זאת, כשנותנים (=מספקים) על בסיס רציונאלי ומובן, יותר קל להרגיש שלמים ומסכימים. ואז אולי הנתינה צבועה בצבעים יותר נוחים.

אז זה לא רק שבתור ילדים אנחנו נקבל יותר מהר על בסיס הגיוני ושכלתני (=מוצדק או צודק), זה גם שכאשר נותנים לנו על בסיס רגשי או סתם כי אנחנו רוצים מאוד, אז הנתינה והסיפוק שחוזרים אלינו פגומים וזה משפיע על הדיאלוג הפנימי שלנו הלאה עם הדברים האלה.

זו מחשבה בוסרית, צריך אולי עוד ללוש אותה קצת.

[בשמת_א*]

פרח בית, היה ממש מרגש לקרוא את מה שאת עושה עם הילדים הקטנים

[ציל_צול*]

פרח בית, היה ממש מרגש לקרוא את מה שאת עושה עם הילדים הקטנים.
טוב שכתבת, בשמת. בכלל פספסתי את זה...

[טלי_ב*]

תודה על ההסבר, צילי, זו באמת מחשבה מעניינת.
מעניין גם שזה שהנוכחות של הכעס היא קטנה, יכול לבוא ממקומות כל כך שונים מנטלית (וזה עושה הרי את כל ההבדל).

והנתינה צבועה בצבע של הכעס או הקורבנות שעולים שם.
לגמרי. .
אני גם רואה הרבה הורים שנותנים לילד את מבוקשו.(כדי להפסיק את הבכי המעצבן למשל) אבל מצליחים להשחיל פנימה תוך כדי או קצת אחר כך איזו נקמה קטנה, על כך שלתחושתם הילד דחק אותם לפינה.

[רק_מה*]

אני נהנית לקרוא. מוסיפה את המילה עלבון. שתהיה פה ברקע.

אני עוברת תהליך ארוך בשנים האלה של קבלת הכעס. והתיידדות עם הקורבנות.
לי זה מאוד תורם להבין שכעסים באים מנקודות חסרות אונים (שלי, של אחרים)
שמותר להיות חסרי און. שאפשר להגיד את זה.

[ציל_צול*]

זה שהנוכחות של הכעס היא קטנה, יכול לבוא ממקומות כל כך שונים מנטלית (וזה עושה הרי את כל ההבדל)
בדיוק!

להשחיל פנימה תוך כדי או קצת אחר כך איזו נקמה קטנה, על כך שלתחושתם הילד דחק אותם לפינה
כן...
למרות שבתור נקמה מספיק לתת בלי לרצות לתת.
זה קורה לי לעתים רחוקות, אבל כשאני נותנת משהו שאני לא רוצה לתת במאה אחוז, אני פשוט אומרת. לא בפולנית, בעברית פשוטה.
אני מוצאת שזה מנטרל אצלי את העוקץ ואת החשק להיות מגעילה או פולנייה לגבי זה, ושהצד השני מקבל ככה משהו מדויק יותר, גם אם זה פוגם בהנאת הקבלה השלמה של מה שהוא רצה.

מוסיפה את המילה עלבון
מדהימה שאת! היום בבוקר חשבתי על זה!
מסכימה ביג טיים על הרלבנטיות של זה לדיון, ואם יתחשק לך לשים פה מילים איך את רואה את זה - אני אשמח לקרוא.
אני חושבת ששווה לפרק קצת את הרעיון של עלבון לטובת הדיון.

כעסים באים מנקודות חסרות אונים.
מתחברת לזה קצת מהצד. אני מרגישה שכעס מגיע מזה שפתרתי חוסר אונים שלי בצורה לא מוצלחת. למשל, לא אמרתי שאני פשוט לא יודעת ובמקום זה פעלתי כאילו אני כן יודעת.
זו עוד נקודה שבה התעצבנות על עצמי יכולה להפוך לכעס שמופנה כלפי האחר, שכאילו גרם לי לעשות משהו לא מדויק או מתאים.

אני עוברת תהליך ארוך בשנים האלה של קבלת הכעס. והתיידדות עם הקורבנות.
יפה לך...
אני יודעת שלא כדאי לצאת בהכללות כאלה, אבל אני מרגישה שתהליך כזה (שגם אני עוברת כבר שנים רבות) הוא סימן היכר להתבגרות של גילאי השלושים/ארבעים.
אני כבר מחכה להתבגרות שלדעתי מאפיינת את גילאי החמישים, שבמרכזה יש את הלמידה לשים פס על מה שאחרים חושבים. כבר התחלתי, אבל אני חושבת שיש בזה מרכיב של גיל שאי אפשר לזרז אותו, ושהוא שונה מסתם לשים פס (שיש אנשים שנולדים עם זה או מאמצים את זה בגיל צעיר יותר).
לדעתי גם להפסיק להתייחס למה שחושבים אחרים זה מהלך מצמצם כעסים קלאסי.

[רק_מה*]

רק לגבי עלבון:
למדתי להשתמש בו/ לעבוד איתו לאחרונה.
עלבון, יותר מכעס הוא כינוי לתחושה שאני ממש מרגישה פיזית. מתוך כך כשאני במצב של עלבון, אני יכולה להשתהות עליו ולפרק אותו לכעס ויתר הדברים. ככה אני מקבלת מעין כעס ׳נקי׳ ומובן, ויכולה לתקשר אותו לעצמי ולסביבה בצורה איכותית-שמקדמת שחרור שלו יחד עם יכולת לסלוח, להתקדם, לגשר.
לאט לאט אני מתקדמת ליכולת לכעוס בלי העלבון ואז גם לכעוס ולשחרר מהר יותר.

[פלוני_אלמונית*]

אני כבר מחכה להתבגרות שלדעתי מאפיינת את גילאי החמישים, שבמרכזה יש את הלמידה לשים פס על מה שאחרים חושבים.
כאחת שנמצאת בגיל הזה אדייק, לפחות לעצמי, ואומר שזה לא בדיוק "לא לשים פס" אלא ההבנה שהאחרים לא ממש חושבים עלייך יותר משנייה אחרי שנפגשתם/דיברתם וגם אני לא חושבת עליהם יותר מזה.
כל אחד עסוק בחייו וכשמבינים את זה באמת, זה ממש משחרר מכל ה"מה יגידו".

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מכירה לא מעט בני חמישים שלא שמים פס בכלל. עדיין מתחרים, נאבקים על יוקרה וכוח ודימויים ופופולריות. לא רק פוליטיקאים (:
נראה לי שצריך לעשות הרבה עבודה כדי לשים פס.

[ציל_צול*]

רקמה, תודה גדולה על מה שכתבת.
אני אוהבת את המילים שלך אז אם יש עוד במקום שממנו אלו נבעו - אני אשמח לשמוע.

ההבנה שהאחרים לא ממש חושבים עלייך יותר משנייה אחרי שנפגשתם/דיברתם וגם אני לא חושבת עליהם יותר מזה.
מאוד מאוד מסכימה.
אני חושבת שיש גם את זה, ושזה ממש חשוב ובאמת משחרר, וגם את האפשרות של לשים פס במקרים שבהם נדמה לנו שמה שאחרים חושבים כן מתרחש וכן איכשהו רלבנטי. אלו פשוט סיטואציות שונות, לא במציאות אולי, אבל בתחושה שלנו.
אם מישהו מלחשש עלי, אפילו אם הוא אחר כך שוכח, אז עכשיו זה קורה ואני חשה בזה.
ללמוד לחייך אל זה או להתעלם מזה זה דבר חשוב ממש ואצל הרבה אנשים הוא מגיע פשוט עם הגיל. כאילו שהחיים נהיים קצרים מדי בשביל להתעסק בזה או לבזבז על זה את הזמן.

נראה לי שצריך לעשות הרבה עבודה כדי לשים פס.
או לחכות להגיע לגיל חמישים ולבדוק אולי זה במקרה הגיע בלי עבודה

[אישה_במסע*]

אני חושבת שיש גם את זה, ושזה ממש חשוב ובאמת משחרר, וגם את האפשרות של לשים פס במקרים שבהם נדמה לנו שמה שאחרים חושבים כן מתרחש וכן איכשהו רלבנטי.
אני שמחה שכתבת את זה. התכוונתי לכתוב שיש אנשים שכן חושבים. ולא רק שניה אחרי אלא גם ימים אחרי זה. ומספרים סיפורים שיפוטיים על ההיא או ההוא שממש לא בסדר לכל הסובבים (ואני יודעת את זה כי אני שומעת סיפורים כאלו).
אבל אני, מה אכפת לי מזה?

<אם כבר עכשיו אני שמה פס על דברים כאלו, מה יקרה כשאני אגיע לגיל חמישים?>

[תפילה_לאם*]

<אם כבר עכשיו אני שמה פס על דברים כאלו, מה יקרה כשאני אגיע לגיל חמישים?>
תגיעי לירח?

[אישה_במסע*]

תגיעי לירח?
ואולי הלימוד של גיל חמישים שלי יהיה הפוך - ללמוד להתייחס לרכילות למיניה?

[מצ'רה*]

להפסיק להתייחס למה שחושבים אחרים זה מהלך מצמצם כעסים קלאסי
נכון!
כל אחד עסוק בחייו וכשמבינים את זה באמת, זה ממש משחרר מכל ה"מה יגידו"
נכון. זה לא בא מתוך זלזול באחרים אלא מתוך תפיסה יותר מציאותית מול העולם (=תבונה, תכלס (-: )
או לחכות להגיע לגיל חמישים ולבדוק אולי זה במקרה הגיע בלי עבודה
זה מגיע מתוך העבודה הרבה שעושים עד אז - ממש מה שאתן עושות כאן.

[ציל_צול*]

זה מגיע מתוך העבודה הרבה שעושים עד אז.
יש בזה משהו. באמת הנשים שאני מכירה שמתנהגות ככה ותופשות כך את העולם הן כאלה שעבדו הרבה לפני זה.
אולי משהו בשילוב של עבודה וגיל.

[יעלי*]

למה אכפת לנו מה חושבים אחרים

[ציל_צול*]

משהו שמפחית כעס - תנועה!
כשאני חושבת על הכעס בגוף, הוא כמו גוש. כמו משהו תקוע, שעוד מתפשט בתקיעות שלו...
תנועה עוזרת לו להתחיל להתפשט בלי האפקט של הגדילה, עד שהוא מתמוסס.
תנועה גם מחזירה אותנו להווה, שבו יש לרוב הרבה פחות דחיפה לכעוס.

[טלי_ב*]

רקמה, תודה גדולה על מה שכתבת.
בעקבות מה שכתבת שמתי לב שאכן אני נעלבת לפעמים, במקומות שבחיים לא הייתי מנחשת על עצמי.
בכלל, אני מוצאת שבפועל יש לי מעט מאוד כבוד לרגש הזה, למרות שאולי הייתי רוצה שזה יהיה אחרת ולמרות שבתיאוריה הייתי רוצה לכבד את כל הרגשות כולם וכו'.

זה מעניין מאוד וגם אני אשמח לשמוע. עוד, אם יש.

[ציל_צול*]

אני מוצאת שבפועל יש לי מעט מאוד כבוד לרגש הזה
כנ"ל. אבל ממש. ואם לדייק, אז מעבר לכבוד נמוך לעלבון (שלי ושל אחרים), עוד פחות מזה אני מכבדת עלבון שנובע מרגישות נורא גבוהה למילים. וגם פה, לפחות אני הגונה, אני מכבדת במידה נמוכה ושווה את הרגישות שלי עצמי כמו את זו של אחרים.

מסבירה - אני עצמי רגישה מאוד למילים, ולכן את עצם הרגישות אני מכבדת מאוד אבל החלק שבו הרגישות של האחר הופכת להיות הבעיה שלי (בפוטנציה) הוא המקום שבו אנשים מאבדים אותי לגמרי, אלא אם אני קשורה איתם ביחסים שמחייבים אותי לקחת את זה בכובד ראש.
וכאשר מישהו מאבד אותי כי הרגישות הגבוהה שלי הפכה לבעיה שלו בגלל עלבון - אני ממש מבינה אותו.

ואכן, בתיאוריה הייתי רוצה לכבד את זה, ולו משום שזה לא עולה לי כלום.
המעבר מלכבד ללעשות משהו בעניין הוא ענקי ולא הכרחי. אני יכולה לכבד ולסתום או ללכת מזה, אבל עדיין לכבד. וכרגע אני לא.

טלי, מודעת לכך שדיברת על עצמך ולא בהכרח על מה שאת מרגישה כלפי הנקודה הזו אצל אחרים. הרחבתי הלאה.

[אישה_במסע*]

לא חשבתי שיש קשר בין כעס לעלבון, כי ברוב המקרים שאני כועסת (משעשע להגיד "רוב" כי אני כועסת לעיתם נדירות מספיק כד להתחיל לפקפק בדגימה שלי) אין שום קשר לעלבון.

אבל היום יש. היום נעלבתי ממישהו, וגם כעסתי עליו, והכעס היה מעורבב בעלבון. והערבוב הזה קלקל את הכעס. אחרי שהחלטתי מה לעשות (וזה היה לא טריויאלי), הכעס לא נעלם. לדעתי, זה מעיד על כך שהעלבון "קלקל" את הכעס.

אז כרגע אני מכבדת את העלבון שלי. גם את העלבון של הצד השני - כי אני מבינה אותו. אבל למען האמת, יותר משאני מכבדת את העלבון עצמו, אני מכבדת את הסיבה לו.

אני לא רגילה לחשוב על עלבון כרגש. אבל לגמרי במקרה הרגשתי עלבון ממש היום, וזה בברור רגש. ורגש שונה לחלוטין מפשוט פגיעה. כשאני נפגעת אני נפגעת, זה הרבה יותר פשוט ונקי.

ועכשיו, ממש עכשיו, אני רואה בברור את הקשר בין עלבון לקורבנות. הארתן לי נקודה חדשה, ואני אשמח מאוד לשמוע על זה עוד. ובניגוד לאתמול, אני גם אצליח להבין משהו מזה. כי רק אתמול לא הבנתי מה זה העלבון הזה, מה הוא קשור לכעס או לקורבנות. איך דברים כאלו נוטים להגיע בזמן...

[קרן_שמש_צהובה*]

בעקבות הדיון פה על כעס ועל עלבון,
התייחסי היום לעצמי קצת אחרת.
נעלבתי
ובמקום להתחיל להתלונן ולהתעצבן על כל העולם
פשוט תליתי לעצמי שלט על השולחן וכתבתי 'נעלבתי'
אחר כך תארתי את העלבון בכל מיני מילים
והתוצאה-
האמת הפתיעה אותי מאוד
הרגשתי שאני יכולה להמשיך לעבוד וללמוד
שיתפתי קצת בדף הבית שלי את הגיגי, כי לא הייתי בטוחה האם זה מתאים להניח אותם פה,
אבל אני בכל אופן מזמינה אתכן לבקר ולקרוא.

אז תודה לכל אחת מכן, על השיתוף, ההבנה, והתובנה. היתה לי חויה מקסימה.

[טלי_ב*]

אז יצא ששאלתי חברה טובה מה עושים כשהכלים הרגילים שיש לנו לפרק כעסים לא עובדים, ויותר מכך - כשבכלל לא בא לנו לפרק את הכעס.
היא ענתה לי תשובה כה חכמה בעיני, שבאתי לשתף.
במקרים כאלה, כנראה שהנפש צריכה עדיין את הכעס. יש בו, בפוטנציה לפחות שני דברים חיוביים:
אחד, הוא כוח חיות אדיר (את זה שמעתי גם בעבר)
והשני, הוא יוצר הפרדה.
לפעמים אנחנו פשוט צריכים להרגיש את ההפרדה הזו, בינינו לבין המישהו או המשהו שעליהם אנחנו כועסים.
וזה עשה לי כזה "טינג!"

[בשמת_א*]

באמת מאוד חכם. תודה ששיתפת (-:

[טלי_ב*]

(-:

[לב_שומע*]

איך באת לי בדיוק בזמן!
מתחברת מאוד מאוד לעניין של ההפרדה. (-:
(וכמובן גם לכוח החיות, או אנרגיה).
אצלי, גיליתי לאחרונה שישנה חוקיות כזו - כעס לעתים קרובות מנטרל פחד.
מסייגת, שמכירה גם מצבים נפשיים של זעם מעורב בפחד, כאשר החוט המקשר בין שניהם הוא חוסר אונים.
זה זעם מהסוג שמרגיש בגוף כמו צורך להרביץ לקיר, אבל אין טעם, בידיעה שהקיר יישאר קיר.
רןב הכעסים שאני פוגשת לאחרונה מרגישים בגוף כמו כוח מתפרץ קדימה, בלי הרבה חישובים.
זו אנרגיה שלא מאפשרת לפחד להתקיים בו זמנית איתה. מן מנטרל פחדים, היסוסים, התאפקויות, זהירויות שכזה.
ממש לאחרונה גיליתי שבמפתיע הכוח המתפרץ הזה עשוי להתגלות לפעמים כמדוייק מאוד בנתיבים שהוא מתווה.
לפעמים כמובן הוא טועה, כך שמאוד שמחתי שבזכותך קראתי שוב את הדף הזה. הוא מיקד לי בדיוק ברגע שהייתי זקוקה לו את ההבדלים בין הסיטואציות. (-:

ובכלל, שמתי לב שכאשר אצלי כעס סוגר מעגל פעולה, כלומר אני מאפשרת לו לא רק להיחוות ברמה הרגשית אלא גם דווקא ובכוונה לממש את עצמו בעולם, במציאות, להוביל לפעולות, לפעמים הפעולות שלי יוצאות מדוייקות הרבה יותר מאשר בלעדיו.
אני יודעת שזה קורה לרוב בסיטואציות בהן מה שחסר לי הוא סוג של הפרדה - אני קוראת לזה היכולת לראות רק מנקודת מבט צרה שלי ולא לראות בכלל את הפרספקטיבה של מעוף הציפור, הפרספקטיבה שמאזנת את המבט לראות צרכים שונים של אנשים שונים, מניעים שונים וכו'. לפעמים מאוד דרושה פרספקטיבה צרה. רוב האנשים שאני מכירה נולדו עם כפתור כזה בילד אין, הם לא צריכים לחפש אותו, הוא הזמין והקל שלהם. בשביל לראות את פרספקטיבת מבט הציפור הם צריכים לעשות סוג של עבודה. לכן, כשאני מוצאת את עצמי במצבים של קונפליקט ורוצה לשתף אנשים על מה שעובר עלי, יש לי סיכוי גבוה לקבל צרור עצות שלא מתאימות לי בכלל. אבל למי שנולד בלי הכפתור הזה - אצלי, כעס יודע להוליד אותו. והכפתור הכל כך נחוץ הזה עושה אז עבודה נהדרת. בייחוד שהמבט של מעוף הציפור ממילא מוטמע אצלי כל כך חזק, ורוב הזמן נמצא באינטגרציה עם שאר המערכת. וישנן סיטואציות שבהן ממש דרוש שהמבט הרחב יעבור להשבתה זמנית לטובת סוג אחר לגמרי של מבט.

• לטובת הדורות הבאים - ישנו לפחות זן אחד של אנשים (אני) שלא, הוא לא יכול להגיע לאותן תוצאות ולאותן איכויות בלי כעס. אם הוא יעשה הפרדה הוא לא יגיע לאותן תוצאות ברמת הפעולה. וזה בכלל לא כי הוא לא התבגר, זה כי לא היתה לו הזדמנות להיות ילד. ילד שרצונות וכעסים שלו סוגרים מעגלי פעולה.

[לב_שומע*]

ומדי פעם, כאשר זה קורה לי, אני נזכרת בדמות של נינאב מכישור הזמן. שהיתה צריכה שיכעיסו אותה ממש כל פעם מחדש כדי שתוכל להשתמש ביכולת המולדת שלה להתחבר לכוח האחד ולחולל קסמים. כי לא איתרו אותה בגיל הנכון והיא לא עברה הכשרה איך לתעל את הכוח האחד בגיל הנכון, אלא רק בגיל מבוגר יותר.. איכשהו, זה מעלה בי חיוך. (-:

[לב_שומע*]

חושבת עוד: אם לתרגם תחושות גוף למלים, זה נדמה לי כאילו הכעס יוצר אצלי מן מילוי פנימי, שלא נוצר בשום דרך אחרת. מניחה שכאשר תהיה שם מסה קריטית, המילוי הפנימי בהדרגה יהיה פחות זקוק לכעס. ואוכל לפנות את הכעס לתפקידים אחרים ולפעול עם פחות ופחות ממנו.
אבל זה לגמרי עתידנות.

[בשמת_א*]

אבל למי שנולד בלי הכפתור הזה - אצלי, כעס יודע להוליד אותו
תודה על זה וכל מה שהסברת סביב זה. גם אני כזאת.

[לב_שומע*]

[עצבנית*]

ישנו לפחות זן אחד של אנשים (אני) שלא, הוא לא יכול להגיע לאותן תוצאות ולאותן איכויות בלי כעס. אם הוא יעשה הפרדה הוא לא יגיע לאותן תוצאות ברמת הפעולה. וזה בכלל לא כי הוא לא התבגר, זה כי לא היתה לו הזדמנות להיות ילד. ילד שרצונות וכעסים שלו סוגרים מעגלי פעולה.

מדויק מאוד.
חיים שלמים שבהם לא יכולתי להרגיש כעס בגלל הורים נרקיסיסטיים ולאחר מכן חיים בוגרים ארוכים שבהם פשוט נוצלתי שוב ושוב ע"י תועפות אנשים פשוט כי לא ידעתי איך ומתי להשתמש בכעס ולא היה לי מושג.
אפרופו כעס, עד לפני כמה חודשים לא יכולתי אפילו לכתוב את זה, כי אם הייתי מנסה הייתי כנראה נכנסת להתקף זעם שהיה גורם לי לשבור את המחשב וגורם לאנשים המאוד שקטים בדירות שמסביב לקרוא למשטרה.
כן במשך כמה חודשים חזרו אליי שוב ושוב זיכרונות מעשרות ומאות אולי מקרים קטנים וגדולים שבהם הייתי צרכה ככל הנראה להשתמש בכעס או לפחות לעמוד על שלי. כי תמיד אמרו לי שזה חשוב, אבל כמובן שלאף אחד סביבי לא היה אינטרס לעזור לי בזה.

בכל מקרה, מה שמיוחד כרגע זה שקלטתי ש - הפסקתי לכעוס בגלל זה.
הזיכרונות הללו לא ממלאים אותי בכעס. אולי קצת תחושת החמצה על החיים שיכלו להיות לי. אבל - זה לא מבעיר אצלי את הרצון לשרוף את העולם.

בהתקלויות עם העולם כמו תמיד אני אומרת לעצמי - אוי כאן אולי יכולת להיות יותר ככה וככה. אוי אל תתני להם ככה וככה. ואז אני מתבוננת יותר פנימה על עצמי ו - אין לי חשק. אין לי חשק להעמיד בצורה כזאת גבולות מול העולם.

זו חוויה ראשונית בשבילי כי הכעס תמיד היה שם. תמיד יכולתי להדליק את עצמי בתסכול. ועכשיו זה כבה. אני מרגישה עייפות, ולא רוצה להיות מה שאני לא. עדיין צריכה לשמור על הגבולות שלי, אבל משהו בי אומר לי - לא ככה, לא דרך זה.