המלחמה בשיעמום בין 4 קירות

אנונימי

היי לכן,
אני בבית עם יואבי בין 7 חודשים. הוא מאד מתוק.
לא כל כך ישן. קצת צריך בידור...
אבל זו לא הבעייה.
אני בבית כי אני חושבת שילד צריך סביבה בטוחה לגדול בה.
וסביבה בטוחה זה עם אנשים שאוהבים אותו באמת- אבא/אמא/סבים/סבתות/דודים/דודות.
כמובן שאף אחד מהם לא מספיק מובטל או מעוניין לטפל,
אז אני בבית.

מאידך- אין עם מי לדבר כל היום!!
אצטט כאן דברים חכמים, שבנות כתבו ושנוגעים לי:
1)אני "חיית" אינטראקציות עם אנשים וממש חייבת לשהות בחברה.
2)_קשה לי. חסרה לי עבודה מחוץ לבית.
במובן הכי פשוט של זה ואולי הכי מביך- אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו נוסף, משהו "חשוב".
אני לא מאושרת ולא חיונית, ואני שואלת את עצמי אם זה טוב שהילדה שלי מבלה כל הזמן עם אשה לא מאושרת ועצלה._
ואני מרגישה שאני מתחילה להיות איטית ופאסיבית, וזה מפחיד אותי.

וכמו ש גילה ענתה ל איימי שפירא (באפריל 2002), לשאלה האם אתם חושבים שזה טבעי שאמא תישאר כל היום לבד עם ילדים בבית?_ _לבד? לא. לכן, כשיש לי אנרגיה לזה- אני מנסה להיפגש עם אחרים.

בדף זה אספר על הנסיונות להפיח חיים בהישארות לבד בבית.

מתעוררת ב-6:30 בבוקר, כי ניר הכניס את יואב בינינו. יואב ער לחלוטין, ומתוק מאד.
הוא שוכב על הגב בינינו, ומדבר בשמחה. מסתכל לסירוגין אליי ואל ניר.
ניר קם, מכין ליואב חלב, ולי שוקו. אני עדיין במיטה.
אחרי שאכל, ניר מניח אותו בטרמפולינה מול Baby Mozart או לולי,
מכין סנדוויץ' ושתייה לעידן, רוחץ בקבוקים ועושה סטריליזציה.
עידן מתעורר בשמחה, ורץ להגיד בוקר טוב ליואב.
ניר רוחץ לו שיניים פנים, מסרק, מלביש, ולוקח אותו לבית הספר.
כל הזמן הזה אני שוכבת במיטה ומרגישה רגשות אשמה שלא עושה כלום, ואחר כך
קמה מהמיטה ומשתדלת להיות שמחה ונחמדה לכולם.

אחרי שהם יוצאים משתרר שקט.
כל היום הארוך נפרש לפניי, בלי שום דבר מהנה ואטרקטיבי באופק,
ועם המון מודעות לכך שיואב לא צריך לסבול מזה.
אני לא אוכלת ולא מתלבשת, רק חושבת איך לצאת מהדכדוך.
חושבת מה יכול לעשות לי קצת טוב על הבוקר.
יואב עדיין מול הטלוויזיה, כבר חצי שעה, ואני מרגישה שזה לא בריא ולא טוב,
אבל אין לי כוחות. אני הולכת למחשב, והוא נפתח עם התראה לגבי וירוסים שתקפו אותו.
אני מתעלמת (:-)). סוגרת את ההתראה, ופונה לראות מה התחדש בדואר, ב"מה חדש באופן טבעי", ב"מה חדש בחינוך ביתי", ב"מה חדש ומחודש באופן טבעי", בקומונת "אמהות- הכח העולה" ובקומונה שלי- "הורים בשכונת בית הכרם".
אחרי שאני רואה ש....אין חדש...יואב מתחיל לקטר מכיוון הטלוויזיה. אני מרימה אותו, בודקת על מה הוא מקטר, מנשקת, מעניקה אהבה, ומחליפה לו חיתול.

חוזרת למחשב- הוא עדיין מקטר- לוקחת אותו לסיבוב בבית, ואחר כך יושבת עימו מול המחשב.
הוא משחק קצת, איזה 10 דקות, ומתחיל לקטר שוב.
באורח פלא מסתבר שהוא רוצה לישון. אני לא מאמינה, ולכן עושה לו אוכל. אבל - לא. הוא רוצה לישון.
שרה לו שיר ומרדימה.
חשה הקלה. עכשיו יש לי חצי שעה לעצמי.
פונה לסרוק מסמכים למחשב. זה נחמד- להכניס את כל הניירת בה אני רושמת את הגיגיי לתוך המחשב, ולנקות את הבית ממיליון הניירות שלי.

שלום עדית, אני כותבת לך למרות שזה בלוג אישי שלך, אם זה מפריע או לא לעניין - אנא מיחקי אותי!

אני מכירה את התחושה עליה את מדברת. אני דווקא עובדת במשרה חלקית, ומלאת אנרגיה באמצע השבוע ואז מגיע השבת ואני מתמלאת בדכדוך, בריקנות.
אני מבשלת ומנקה ואופה, קוראת סיפורים לילדות, מכינים שיעורי בית, מטפלים בגינה יחד - אבל אחרי הכל הילדות יוצאות החוצה ואני מלאת דכדוך.
לרוב בעלי עובד בשבתות, וכשיש שבת שהוא בבית יש לו כל כך הרבה עבודה בבית (להכין עץ לקמין, שיפוצים שונים בבית) שהוא מבקש ממני לא לספר לחברים שלנו שהוא בבית (אחרת הם מגיעים והשבת נגמרת והוא לא הספיק לעשות שום דבר) - ואז אני בכלל מלאת דכדוך. לעתים אני מרגישה שאני מעדיפה שהשבוע ימשיך.
בתקופה מסויימת לקחתי עזרה בבית (עוזרת בית פעם בשבוע-שבועיים) היה לי בתחילה נהדר אבל בהמשך הרגשתי חסרת תועלת.
אני ממש עובדת על עצמי ומכינה מראש מטלות בשביל השבת (קריאת ספר, עבודה בגינה, פגישה קצרה עם חברה, קיפול הכביסה).
יש לי עוד רעיונות,
מה לגבי מציאת סידור ליואב ליום אחד בשבוע וביום הזה תלכי לאיזה קורס? (משהו שיתן לך גם שיעורי בית, עבודות).
מה לגבי פגישה עם אמא נוספת? (טיול משותף בכל בוקר, הליכה)
אני מכירה מישהי כזו שעם הזמן התעניינה יותר ויותר בנושא של קלפי טארות, קראה המון חומר באינטרנט והיום יש לה עסק פרטי שמופעל מהבית, היא מנהלת פורום, עושה סדנאות וערבי נשים, ומרוויחה ממש לא רע.
יש גם עמותה שנקראת אמא לאמא (או משהו כזה) שבה יוצרים קשרים בין אמא שמתקשה אחרי לידה ונמצאת לבדה ולבין אמא מנוסה שיש לה זמן וכוח... מעיין זוג לתמיכה ועזרה.

היי רוני!!
שמחה מאד שכתבת.
אשמח לתגובות!!

אני לא מעוניינת בחוגים. עשיתי זאת בחודשים הראשונים, אחר כך זו סתם מריחת זמן מבחינתי.
נראה לי שבן זוגך לא מסייע לך למצוא את מה שטוב לך.

טעיתי. יואבי התעורר אחרי 10 דקות, לא חצי שעה.
הבטנו זה בזה מקרוב וקצת קשקשנו כשאנחנו מחזיקים ידיים במשך 10 דקות (כשהוא המיטה שוכב) .
אחר כך הבאתי לו משחק למיטה וניסיתי לברוח למחשב שוב...
אבל לא. הוא קרא לי.
החיתול היה מלא כל טוב.
ומאז כבר כמעט שלוש שעות שאנחנו ביחד- אכלנו, ראינו טלוויזיה 5 דקות וקיטרנו, היינו על מזרון ההפעלה וקיטרנו, וכל שאר הזמן היינו עם אמא ליד המחשב...
טוב, לפחות את זה גיליתי- אפשר לשים לו ליד המחשב שלל צעצועים, בזמן שהוא על אמא.
אמא תקליד (ביד אחת...) ויואבי יתפוס באקסטזה בצעצועים, ישחק עימם, וידאג כמובן שיפלו בסופו של דבר ארצה...
עכשיו נרדמנו.
חושב לי לציין לעצמי, שבכל זאת, עם כל הרצון שלי לברוח למחשב, אני עדיין מחייכת אליו חיוכים שובי לב, כשהוא עליי, מביטה לו בעיניים, שרה לו, ומנשקת אותו בכל הזדמנות.
אולי הוא בכל זאת מקבל מספיק?.. לא יודעת. לא סגורה על זה.

עדיין אני חוששת שהוא חש את השיעמום שיש לי ואת התסכול מהיותי ללא חברת מבוגרים
מצד אחד הוא לא מרגיש (כי הכי חשוב לו להיות עם אמא, והוא גם משחק ואוכל וישן.. היום שלו מלא ונעים).
מצד שני הוא כן מרגיש (גם כי את מקרינה אליו, וגם כי בגילו כבר מעניין לראות אינטראקציות בין בני אדם אחרים).

אבל אני לא מבינה - גם אם את לא רואה את החברים שלך ממש כל יום, את לא יוצאת איתו לחנות? לא מדברת עם בעל המכולת? לא עומדת בתור בדואר ומדברת עם הפקידה? המאבטח בקניון? חנות פרחים שאת נכנסת לשאול איך מטפלים בעציץ? חנות בגדים שאת הולכת להחליף משהו לילדות? וזה עוד בלי לדבר על אמהות אחרות במשחקייה או בגינה. אפילו אם אין לך כוח ממש להתחבר איתן, לא יוצא אף פעם לפתח שיחה על שיניים/אוזניים/מוצקים? ושכנים, אין?

_אחר כך הבאתי לו משחק למיטה וניסיתי לברוח למחשב שוב...
אבל לא. הוא קרא לי._
גם לי יש נטייה לברוח למחשב, אבל לומדים לעקוף אותה

למשל - עושים הכל במנות קטנו. רק בודקים אם יש אימיילים חשובים (3 דקות) בזמן שהוא עסוק עם הצעצוע, ואח"כ קמים מיוזמתך (מיוזמתך!) והולכים איתו לעשות משהו אחר. למשל להשקות עציצים, לשים כלים בכיור או כל דבר דומה. אח"כ - רק בודקים אם יש משהו מעניין בחדשות, ושוב קמים. וכולי וכולי.
אופציה אחרת היא ליצור עיסוקים חלופיים למחשב שעדיין יעניינו אותך. אני יושבת לידו על שמיכת הפעילות ומצליחה לקרוא כל פעם כמה עמודים בעיתון או בספר (ואף לשתות קפה

) בזמן שהוא משחק. מצליחה לעשות שיחות טלפון קצרות (רק קצרות) או עבודות בית קטנות (5 דקות פה או שם) בזמן שהוא כל פעם בא איתי לחדר הרלוונטי. אפילו לקפל 2-3 בגדים כשהוא משתולל על המיטה וכולי.
זה שיעור חשוב ללמוד, לחיות איתם את הכאן והעכשיו בלי לברוח. זה שהוא קורא לך מהמחשב לבוא אליו, תראי את זה כעזרה שלו בתחום הזה.

_כל היום הארוך נפרש לפניי, בלי שום דבר מהנה ואטרקטיבי באופק,
ועם המון מודעות לכך שיואב לא צריך לסבול מזה.
אני לא אוכלת ולא מתלבשת, רק חושבת איך לצאת מהדכדוך.
חושבת מה יכול לעשות לי קצת טוב על הבוקר._
ברור לך שמה שעוזר הכי הרבה לצאת מהדכדוך זה לאכול ולהתלבש

לי עזר להגדיר בכל חלק של היום (בוקר, אחה"צ וכולי) משימה אחת שצריך לעשות בחוץ - השבוע היה לנו אחה"צ ממש מת, כל התכנונים התבטלו כולל חברים, ולגינה לא היה לי חשק. סחבתי אותו 20 דקות הליכה, לראות איזו חנות ששמעתי עליה. נכנסנו, קנינו משהו ב-15 שקל ויצאנו. זה היה הכל, אבל הרגשתי שעשינו משהו.

כל הזמן הזה אני שוכבת במיטה ומרגישה רגשות אשמה שלא עושה כלום
עולה בדעתי שאני נותנת ונותנת לך עצות שלא יעזרו, כי אין לך כוח להתחיל לקום בבוקר. אולי אפשר לבקש מבעלך שכמו שהוא מעיר את כל שאר הבית, שיעיר גם אותך - כוס קפה שתהיה מוכנה על השולחן, משהו שיחכה לך וימריץ אותך להתלבש. אולי תעשו הסכם כזה, שהוא לא יוצא מהבית עד שהוא רואה אותך ואת יואבי מוכנים ליציאה גם כן (אפילו טיול בוקר קצרצר מסביב לבלוק יכול להיות התחלה נפלאה ליום ולהמריץ אותך).

הבנתי שאת גרה באיזור ירושליים אז יש שם מרכז הורים כזה אני לא זוכרת את שמו...
יש שם משחקיה וגם מעגלי נשים - יכול להיות מעניין.
חוץ מזה אם קשה לך לקום בבוקר מהמיטה,זה קצת מזכיר לי אותי המון זמן אחרי הלידה היה לי קשה לקום בבוקר בגלל השינה הלא טובה...ביקור אחד אצל מרפא סיני שנתן לי פורמולה צימחית לחיזוק פתרה לי את הבעיה לחלוטין והתחלתי לקום כמו פנתר בבוקר...
והאמת...להושיב תינוק מול הטלויזיה על הבוקר - ממש לא נראה לי פיתרון....זה הדבר האחרון שהוא צריך...

היי
כולכן מאד מתוקות!!

לא ציפיתי לכל כך הרבה תגובות (יופי, יש משהו ממלא על הבוקר!!).
אז...רגע...צריכה לקחת זמן לקרא הכל...
(בעלי היום בבית לעוד צהריים, אז יש הזדמנות).

עדית קבלה על כך שהיא סגורה בין 4 קירות ושאין לה מבוגרים לדבר איתם. אני די בטוחה שבאיזשהו שלב היא כן יוצאת עם התינוק לסידורים כלשהם ושם ודאי מדברת עם מבוגרים, אלא שבחוויה שלה היא עדיין מבודדת, סגורה בחלל אחד ולא מתקשרת.
על זה תמהתי - הפער בין מה שקורה לה למעשה לבין החוויה שלה. תנוח דעתך, לא המלצתי לה לחדור לחיי הנפש של המוכר בחנות הפרחים (אם כי הם יכולים להיות מעניינים מאוד).

מפגש עם עוד אימהות (או אבות) שבחרו להישאר בבית יכול לשדרג את חווית הבית.
נכון מאוד.

_ויש אנשים בבית, אבל אף אחד לא יוצא!!
צריך להוציא אותם_
אולי תשאלי אותם אם אפשר לבוא לבקר אותם?

קרוטונית מהמרק הגדול (אחלה ניק, דרך אגב),

הכי חשוב לו להיות עם אמא, והוא גם משחק ואוכל וישן.. היום שלו מלא ונעים
אחלה משפט! מאד מאד מרגיע ועושה לי טוב.

את מאד מאד עוזרת.
אני לא מעוניינת בשיחה עם המוכר, אלא באמת, כמו ששירי אמרה, במשהו קצת יותר מזין.
כל האנשים הנחמדים הללו דווקא רוצים שאני אבוא אליהם (:-) וואלה, לא שמתי לב לנקודה הזאת עד עכשיו). אני חושבת שאני הבעייתית, בעצם.
אני רוצה לעשות משהו. משהו "רציני", לא סתם לשבת לדבר או לנקות את הבית (האחרון הוא לא סתם...

).
אני מניחה שאם אעשה מפגשים קבועים, אולי תיווצר קבוצה שעושה משהו ביחד. זהו. כן.

הרעיון שבעלי יוציא אותי מהבית- אז ככה: ניסינו ולא הולך (אין לו לב לזרוק אותי מהמיטה...) למרות שעקרונית את צודקת, בימים שהוא יוצא מאד מעט, ואני נאלצת לקחת את הגדול לבית הספר (יחד עם התינוק באוטו), אני באמת מתעוררת לחיים, והיום עובר בכיף (גם פוגשים את ההורים האחרים בדרך, רצים לבית הספר, עוזרים האחד לשני ויש קטעים).

אז- זה מה שרציתי לשאול אתכן בעצם-
מה אני מפסידה כשאני לא עובדת?
אני פשוט מרגישה החמצה כל הזמן, אולי כאן הבעייה.

בימים שהוא יוצא מאד מוקדם, התכוונתי...

כוסמת
תודה!
ניסיתי את זה, וזה היה נחמד מאד לחודשים הראשונים.
יש שניים בירושלים- האחד קטן וחמוד, אבל קצת משעמם...
השני גדול- אין לי מושג אם הוא מאד פעיל, אבל הם מאד מאד גרידיים שם
(רוצים שתשלמי מראש לסדנה שאת לוקחת בלי לראות בכלל שיעור אחד,
ודווקא הצעתי לשלם להם על שיעור אחד, ואחר כך להחליט).

אני מניחה שאם אעשה מפגשים קבועים, אולי תיווצר קבוצה שעושה משהו ביחד. זהו. כן.
בהחלט נשמע התחלה טובה

אי אפשר מייד לקבוע לצאת לטיול של יום שלם לחרמון וחזרה.... תמיד מתחילים מכוס קפה נינוחה בבית או קרוב לבית

אלא אם את מתחברת לקבוצה מ קבוצות חינוך ביתי מהאזור שלך, ויוצאת איתם לפעילויות שלהם שכבר מתוכננות.

מה אני מפסידה כשאני לא עובדת?
רגשות אשמה

אני יודעת לענות לך רק לגבי עצמי - עובדת בחצי משרה ורואה את זה בעיקר כפרנסה. כל "גלישה" מעבר לשעות האלה מפירה את ההרמוניה שנוצרה אצלנו. אבל אילו לא הייתי עובדת, הייתי קובעת לעצמי פעילויות קבועות בימים ושעות קבועים בשבוע. אמרת שאת לא רוצה ללכת לחוגים, אז צריך לחשוב על פתרונות יצירתיים יותר לפעילות קבועה שכזו.

שאלת מה את מפסידה...לדעתי את לא מפסידה כלום באמת...את מרוויחה בגדול את השנים הכי חשובות ויפות של ילדך.
מה יש באמת בחוץ שיכול להיות יותר חשוב מזה...הבעיה היא שאותנו לא גידלו כך. אותנו גידלו להשיג דברים...לשאוף..להגיע לאיזשהו מקום שהוא לא המקום שאתה נמצא בהווה.

ההבדל בין מוכר פרחים או זבן לבין אנשים אחרים שניפגשים איתם אינה הגיל שלהם אלא טיב היחסים שניתן לפתח בין עדית לבינם והשמחה שניתן להפיק מיחסים אלו.
כבר כתבתי :
על זה תמהתי - הפער בין מה שקורה לה למעשה לבין החוויה שלה. תנוח דעתך, לא המלצתי לה לחדור לחיי הנפש של המוכר בחנות הפרחים (אם כי הם יכולים להיות מעניינים מאוד).

הבעיה היא שעדית (עד כמה שהבנתי) בעצמה איננה מוצאת עניין בחיי עקרת הבית! אין לה בכלל חשק לחיות כעקרת בית ולכן גם השיתוף של ילדה בחיים אלו קשים לה, כי היא בעצמה לא מוצאת בהם עניין
אני מסכימה שאי אפשר להפוך דג לזברה. השאלה היא האם יש כאן בהכרח רק דיכוטומיה - עקרת בית משועממת מול אשת קריירה מסופקת - או שמא אפשר למצוא שבילי ביניים (עבודה מהבית, עבודה כפרילאנס, השתלבות במשרה חלקית וכדומה) שיאפשרו לה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הכל בכפוף ליכולת הכלכלית כמובן. ואולי בכלל לימודים במסגרת כלשהי הם אופציה שתספק עניין ואולי גם אפשרות למקצוע חדש בהמשך?

מעבר לזה, בעיה של חוסר מוטיבציה בסיסי כל כך לא תיפתר רק ביציאה לעבודה. ממה שכתבה עדית, היא "לא יודעת מה לעשות איתו", עם התינוק שלה. מניסיון אישי ומנסיון אחרים, הפחתת הזמן שהאם והתינוק מבלים יחד אינה פותרת את הבעיה הזו אלא מחריפה אותה. איפה כתבו כאן באתר "התרחקות נוטה להסלים את עצמה", או משהו דומה?

הדיון הזה ממש במקום לדעתי,
אבל מה אם עדית תחשוב כל הזמן ותנסה להפנים שכרגע היא בבית עם הילדון המתוק שלה. וזה משהו זמני.
זה משהו שהיא עושה כרגע ומאוחר יותר היא תוכל אם תרצה לשוב למעגל העבודה??

נראה לי שהיא מחפשת יותר מהות. יותר עניין.
ולדעתי השילוב בין להישאר בבית ולמצוא תעסוקה נוספת (עם מבוגרים) זה השילוב המוצלח. גם אם זה יתקיים רק פעם - פעמיים בשבוע.
תעסוקה = קורסים/ סדנאות/ מפגש עם חברה טובה/ פעילות משותפת עם חברה/ אפילו עבודה של מספר שעות פעמיים בשבוע/ התנדבות. בכלל סדר יום.

מה אני מפסידה כשאני לא עובדת?
את אותה תחושה רק הפוך: "מה אני מבזבזת את זמני כאן כשיש לי כל כך הרבה עבודה בבית?! כל כך מתחשק לי להיות בבית עם הילדים עכשיו"... אבל אני יודעת שאני אדם שזקוק למסגרת וסדר יום, אחרת גם אני מרגישה דכדוך.

יש לי שתי עצות:
אחת, לבדוק מהר את פליי ליידי, ולקרוא במיוחד את ההסבר שלה מדוע את חייבת, חייבת, חייבת, להתלבש ולהסתרק כל בוקר עד הנעליים כולל, מייד אחרי שאת קמה. זה החוק מספר אחד אצלה.
בדקתי. ניסיתי. זה עובד.

שתיים, לבדוק דיכאון. את מתארת סימפטומים של דיכאון. אני לא יודעת אם ברמה קלינית או רק תת-קלינית, אבל דיכאון. אני מאלה שנזהרים מפסיכולוגים, אבל את חייבת למצוא לך מישהו שתסמכי עליו ושיבדוק את העניין. יכול להיות שזה דיכאון שאפשר לטפל בו בקלות עם איזון של ויטמינים ומינרלים, או פעילות גופנית יומיומית, או משהו פשוט כזה, אבל אני ממליצה בחום לבדוק.

אה, פעילות גופנית?
הוא רק בן 7 חודשים. אז אפשר לשים אותו במנשא, לשים טיימר על 7 דקות (לקחת את הטיימר איתך כמובן), להתחיל לצעוד בהליכה מהירה לא חשוב לאיזה כיוון מהבית, ברגע שהטיימר מצלצל לחזור הביתה.
בהדרגה (לפי הכושר שלך, להוסיף דקה כל כמה ימים) להגדיל את הטווח לעשרים דקות הלוך (וכמובן חזור, שהרי הדרך הביתה היא אותה הדרך שעשית עד לשם).
אם את הולכת כל יום הליכה נמרצת עם משקל במנשא, לפחות פעם ביום, מהר מאוד תתחילי להרגיש שינוי. זה מגביר רמות של הורמונים וחומרים אחרים בדם (שאני תמיד שוכחת את שמותיהם אבל הם ממש אנטי-דיכאוניים), ומקטין רמות של חומרים דכאניים. ואגב, גם עגלה טובה לעניין זה (אם אין לך מנשא, או אם הוא כבר כבד מדי).

פינת העצה הטריביאלית: לצאת כל יום מהבית בשעות השמש, לפחות לחצי שעה. גם אני חשבתי על דכאון או דכדוך, ומחסור באור שמש בהחלט גורם לדברים כאלה.

היי לכולן,
איזה כיף של תגובות, של אכפתיות כזאת!!
אנשים טובים באמצע הדרך...

אתמול היה אירוע לזכר אמא שלי, שנפטרה לפני שנתיים מסרטן.
התלבשתי מאד יפה, כמו שאמא שלי היתה רוצה (וגם אני...)-
עליתי על עקבים גבוהים ודקיקים, לבשתי בגדים חתיכיים, מרטתי גבות,
ולרגע נראיתי טוב (אין כמו עקבי ענק).
הגיעו קרובי משפחה וחברים של ההורים, וכולם היו מאד חמים ונעימים לי.
החמיאו על הילדים, וחיבקו אותי.
האירוע מאד מילא אותי.
הנאום של אבא שלי היה מרגש ומפתיע- פתאם הוא נתן נאום אישי על מי שהיא היתה בעיניו.
בדרך כלל הוא לא מדבר על זה.
והיו רופאים שטיפלו בה.
הסתכלתי על הפרופסורים הללו ואמרתי לעצמי-
"וואו, אני בחיים לא אגיע למה שהם הגיעו. איזה אנשים ענקיים. מוכשרים בטירוף."
במיוחד הרופאה שטיפלה באמא שלי- פרופ' פרץ,
שבמשך הזמן הן הפכו לחברות.
כשהחלה לטפל באמא שלי היא היתה בסך הכל בת שלושים ומשהו, וכבר היתה כוכב עולה.
היום כבר מיותר לדבר.
ולאן אני הגעתי? כלום...

אבל בסך הכל האירוע טען אותי.
פתאם הכל נראה לי אופטימי יותר.
חשבתי על למחרת, שאקום ואצא על הבוקר, ואוציא את כל יושבי הבית החוצה.
והנה אני כאן- כי אמרתי לעצמי- נכון שהיום יפה, אבל...להתחיל להוציא אנשים מהבית-
אין לי כוח. אין לי כוח אפילו לצאת...
איך הרגשות משתנות בן לילה..

_אני מניחה שאם אעשה מפגשים קבועים, אולי תיווצר קבוצה שעושה משהו ביחד. זהו. כן.
בהחלט נשמע התחלה טובה אי אפשר מייד לקבוע לצאת לטיול של יום שלם לחרמון וחזרה.... תמיד מתחילים מכוס קפה נינוחה בבית או קרוב לבית_
טוב, את יודעת מה?
כן, אני אצא.
לא יודעת איך להתחיל (להתריע באימיילים, או להגיע ישר? כולן ידידות שמכירות אותי)- אולי להגיע ישר, אחרת הן לא ייצאו...
מצחיק- אשה בלי כוחות צריכה להזיז אחרים בלי כוחות...
תודה!
אני אתחיל עכשיו.

יצאתי החוצה.
זה לא שינה כלום.
לפני שיצאתי שלחתי מיילים לכולם, שאני עוברת להגיד שלום.
לא קיבלתי כמובן שום תשובה.
אני מגיעה לראשונה- היא לא יכולה לצאת. "אני מבשלת, רוצה לעלות?"
אני מגיעה לשנייה- "הבת שלי עדיין ישנה. רוצה לעלות?"
לא! אני לא רוצה לעלות! רק הרגע יצאתי לשמש.
אני מגיעה לשלישית- "לא, היא לא יכולה, יש לה המון לחץ בעבודה" (מהבית). עאלק...
אני מכירה אותה. פעם היא קפצה אליי לכמה דקות כי "יש לה המון עבודה", ונשארה 3 שעות...
לרביעית כבר לא הלכתי.

ייאוש.
אני מפרסמת כל שבוע מפגשים, ואף אחת לא באה. מדהים.
האנשים האלה כל כך נהנים מלהיות בין 4 קירות. לבד.
לא מעניין אותם כלום.
קשה פה. קשה בעיר הזאת. אין זרימה.

לא! אני לא רוצה לעלות! רק הרגע יצאתי לשמש.
מתוקה, תעלי - שתי שם משהו, שבי 10 דקות, צאי שוב לשמש. או תגידי - אני הולכת להסתובב 20 דקות, ואז עולה אלייך.

רצית חברת מבוגרים, לא? צריך להתחיל ממשהו, גם אם הוא לא 100 אחוז לפי התנאים המוקדמים שלך.

לא, כבר הייתי אצלן. זה לא שאני צריכה להתחיל להכיר אותן מחדש.
אני פשוט...רוצה לגבש קבוצה...

כבר הייתי אצלן בבית,
כבר היינו יחד בבית קפה...הכל.
אני לא רוצה אחד על אחד, זה לא מעניין אותי. אני רוצה פעילות כלשהיא, משהו אנרגטי יותר מאשר לשבת לשתות קפה עם מישהי.
לכן זה לא מתאים- לדבר עם המוכר, לעשות התעמלות, וכו', אלה דברים שאין בהם אינטראקציה אמיתית מספקת, או איזושהיא פעילות, משהו שמתגבש וקורה.

אני רוצה לעבוד דווקא-
במשרה חלקית.
אבל הייתי בעשרות ראיונות ואין שום דבר.
מזכירות לא בא בחשבון כבר (אחרי שנים שעבדתי גם בזה).
ניסיתי להתקבל גם להיות מוכרת בחנות, אבל אני אובר קווליפייד...
המצב בשוק מאד קשה.
הצלחה זה רק בפרוטקציות, ואני שונאת לבקש, מה גם שאין היענות, כשאני כבר מעזה.

לא מדובר על סדנאות וכאלה, מדובר על לחיות, להעניק לילד, לטפל בבית, אבל לא לבד, ולא רק עם אמא אחת!
אני מניחה שאפשר לגדל ילדים בבית, אבל רק אם יש קהילה (כמו שהיתה לאמהות שלנו, בזמנו).
אם המצב הוא, שאין אף אחת בגנים, וכל אחת ספונה בביתה, אין סיכוי לאמהות לשרוד בחינוך ביתי.

כן, הייתי בכל אתר ובכל מקום, וניסיתי כבר כל דבר...

תסמכי עליי.
אני מחפשת עבודה כבר איזה שנתיים לפחות.

אני מרגישה, וגם שמעתי מאנשים, שירושלים נחשבת לעיר רדומה.
עיר שהיא הפסקה.
המרץ והיוזמה שיש לי- אנשים פה משבחים אותו מחד, מאידך- אין פידבקים.
יש לי חברה פה בשכונה, שטוענת שהאנשים פה פשוט

...לא מפותחים.
למרות שזו שכונה מאד יוקרתית.
יש משהו בירושלמים. משהו קונבנציונאלי וחשדני.
חשבתי (ויש פה עוד כמה שחושבים על זה) לעבור למקום אחר.
איכשהו נראה לנו שרעננה זה מקום טוב.
אני מחפשת אנשים כמוני- תוססים יותר, מלאים מרץ, חדשנים.
פה אני קמלה (גם בעלי חושב כך עליי ועליו).

הכרתי לאחרונה בקומונת "אמהות-הכח העולה" ב"תפוז"
מישהי שגדלה בירושלים ובגיל 22 עברה לכפר סבא,
והיא אמרה לי לעבור לשם ומהר. לא לחשוב שנייה אחת.

מחקתי כרגע הודעה.
אני מאד מבקשת שמי שלא מסוגלת לתמוך- לא תיכנס לכאן!

בכל אופן,
לכל הנהדרות שמנסות לתמוך-
הכוונה היא לשלב קהילה ועשייה עם גידול ילד.
סדנאות מבחינתי זו לא עשייה, חוץ מזה שכבר מציתי אותן.
הכוונה שלי היא לא לשבת ולקשקש על כוס קפה.
כל הבנות שהזכרתי, כבר עברנו את שלב האחד על אחד,
ו...לא התקדם כלום.

בכל אופן- נכנסתי לאתר רעננה!! נראה אחלה!!
פרטים בהמשך.

מה עם עשייה חברתית (קולקטיבית כמובן)? הצטרפות לאיזה ארגון?
נראה לי שאת מחפשת סוג של ריגוש שלא קיים במפגשי אמהות, גם לא קבוצתיים.

צודקת!!
קלעת בול.
אחזור להתנדבויות שעשיתי במהלך חיפושי העבודה לפני ההריון.

הי עדית
זה מזכיר לי אותי קצת .

בשנה שעברה הייתי במצב מאוד דומה למה שאת מתארת. שיעמום, חוסר עניין, חוסר אנרגיה, איכשהו כשניסיתי לחשוב מה עשיתי כל היום, לא יכולתי להצביע על שום דבר.
זו היתה גם תקופה שאחד הבנים שלי היה חולה רוב החורף והיה צריך להיות בבית חודשים.
אז מלבד ביקורים אצל רופא, בדיקות , ותרופות 3 פעמים ביום - הרגשתי מושבתת משמחה ומפעילות.

אני דווקא אוהבת להיות בבית, אוהבת את השקט, אבל זה משפיע עלי לא טוב, במיוחד חורף עושה לי לא טוב, ולכן העיצה של לצאת לתפוס קצת שמש היא מאוד חשובה.

התחלתי לעבוד מהבית (דרך המחשב, וזה לא הכי מועיל לי, אך זו תוספת לפרנסה)
התחלתי לצאת לסיבוב עם הכלב, דאגתי שכל יום אצא בשביל משהו, אדבר עם אנשים, אתעסק בפעילות כלשהי שכוללת אינטראקציה אנושית בוגרת, אחרת אני קמלה.
בנוסף גם כתבתי במחברת "משימות" לאותו היום, כדי שאדע שעשיתי משהו גם אם משהו קטן ומועיל.
התחלתי ללכת לשיעור שבועי בבית הכנסת, ונהייתי אחראית על ביקור חולים ובישול ליולדות בקהילה, (אני גרה בישוב קטן, אז יש תחושת קהילתית, וזה חשוב).

מה שחשוב זה ההדרגתיות (ושוב זה אולי ההבדל, ביננו, אני נשאבתי לתוך חוסר העשיה, וידעתי שאני יכולה להמשיך ככה לנצח אם לא אוציא את עצמי משם, את הרבה יותר תוססת). עשיתי הכל בהדרגה כדי שזה לא יהיה הלם - שוק, אלא לאט לאט.
גם כשהבן שלי החלים, והחורף עבר זה עזר לי, ובכל זאת אני עדיין מרגישה שכל יום צריך מחדש לאסוף את הכוחות.
היום אני כבר לא צריכה ליזום לעצמי פעילות, זה כבר קורה מאליו (לא בדיוק יודעת איך).

אני יודעת שאם לא אצא בבוקר אז אבוד לי, אחה"צ רוב הילדים כבר בבית, יש שעורי בית, ארוחות, תשומת לב כללית ואישית, אין סיכוי שאצא, והיציאה הזאת מהבית גם אם היא לזמן קצר בלבד, עושה לי טוב בלב וממלאת אותי באנרגיה.

_בפעילות כלשהי שכוללת אינטראקציה אנושית בוגרת, אחרת אני קמלה.
בנוסף גם כתבתי במחברת "משימות" לאותו היום, כדי שאדע שעשיתי משהו גם אם משהו קטן ומועיל_
בדיוק כך!!!
את הרבה יותר תוססת- תודה!!!

את מאד צודקת לגבי ה"משימות" כי באמת מרגישים משום מה שלא עושים כלום כל היום.
היציאה בבוקר- אז זהו, כאן העקב אכילס שלי. אם אין לי למה- אני פשוט לא יכולה להוציא את עצמי סתם. גם התחושה הזאת של לצאת ולראות כמה אין אף אחד בחוץ ולא קורה כלום, מבעסת כל כך שעדיף לשבת פה ולהתכתב.
אני חושבת שבאמת אני צריכה יישוב קטן וקהילתי (אבל צעיר...

).
אני מתחילה להגיע למסקנה שהעיר הגדולה היא כאילו תוססת, אבל למעשה לא קורה בה כלום.

מצד אחד זה מזכיר לי אותי
כיף לשמוע שיש פה מישהו דומה, למרות שכולן באמת נהדרות ומנסות לעזור.

המשך קורותיי

:
היום בצהריים, הייתי כל כך מיואשת, שבקושי הצלחתי לחמם שניצל לגדול ולהרדים את הקטן.
כל הזמן רציתי רק לרוץ למחשב ולכבות את הפסימיות שבפנים.
בפעם הראשונה מזה שנים, שמתי לגדול קלטת בוידיאו, ונתתי לו לראות.
ואז התחלתי לחשוב על מקומות לעבור אליהם.
כבר כמה שנים אנחנו משתעשעים ברעיון לגור ברעננה.
נכנסתי לאתר של העיר. וראיתי שחברה טובה של אמא שלי זכתה שם בפרס מטעם ראש העיר...
שמחתי מאד!
התמלאתי תקווה- יש לנו זוג חברים שם, שמשווע שנעבור לגור. ויש את החברה של אמא שלי.
כדאי לברר (אבל לא "לקפוץ ראש", זה מפחיד..).
מצב רוחי השתפר פלאים, ויצאנו שלושתנו לג'ודו של הגדול.
בהמתנה שהשיעור ייגמר, אחרי שהקטן אכל, התקשרתי לחברה (מהשכונה) כדי לקטר לה על הבוקר המשמים.
היא, שמכירה היטב את הנפשות הפועלות, אישרה לי שאכן מדובר באנשים בעלי טמפרמנט שונה משלי, ולדעתה אין טעם לבזבז את הזמן על לגבש את האנשים בשכונה.
במקום זה היא החליטה להיכנס לעניינים ולחפש לי עבודה...
הוקל לי שמישהו מסכים איתי.
היא עצמה רוצה לעבור לשכונה אחרת.
כשחזרתי הביתה ראיתי את עצתה של קומה ג' להתנדב, וחשבתי לעצמי- נכון, איך שכחתי מזה...

להתנדבות אפשר להביא את התינוק.

בוקר טוב לכולן-
רוני, כוסמת, יונת, בשמת, רק להיום, קומה ג', שירי וכל מי שמצטרפת.
היום בעלי יחד איתי-
הוא טיפל קצת בתינוק, ועכשיו לוקח אותו לסיבוב בחוץ.
הוא מתריע שאני חייבת להתלבש כדי שנצא לקניון.
בשביל זה הוא לקח יום חופש- כדי שנהיה ביחד.
אבל לי...יותר כיף להיות פה איתכן...

מאשר להסתובב בקניון
ללא מטרה.
הוא מתרגז שאני קמה ורצה ישר למחשב.
אני מנסה להסביר לו שבעצם זו החברה האנושית המספקת שיש לי ביום יום.

קשה לי להתלבש ולצאת.
מעדיפה להסתכל בדפים של "באופן"-
יש דברים כל כך מעניינים פה.
רעיונות מעניינים של אנשים חושבים,
שלא קיימים בפורומים אחרים במיינסטרים.

בעצם כבר עדיף לשבת ב"אינגליש"
מה יש לעשות בקניון, חוץ מלהוציא סתם כסף?

את יודעת מה?
בעצם- יש לנו זוג חברים שילדו והם בבית.
תכף- בעלי מתקשר.
אפשר גם להזמין את שכן שלנו שעובד בבית (ולא מוכן להיפגש עם כל ה- GIRLS כמו שהוא קורא לזה...).
תכף נראה..

טוב, אחותה מגיעה אליה. שתיהן בבית.
הבעל רוצה ללכת איתנו לאכול, אבל בעלי רוצה שני זוגות.
מה שמוריד גם את השכן...

בינתיים נשארים בבית.
אני משבחת את בעלי על מה שנראה בעיניי השקעה שלו בנו,
הוא בתגובה מנסה להוכיח לי שאני לא עושה כלום,
ומביא דוגמה מנשים של חברים, שיוצאות לעבודה,
ואחר כך חוזרות ומטפלות בשלושה ילדים לבד.
אני מבהירה לו שלצאת לעבודה זה יותר קל
מאשר להיות כל היום בבית עם תינוק עירני ולבדרו,
במצב שאין לך עם מי לדבר בכלל.
מתפתח ויכוח. זה דבר שגרתי, הוא כל הזמן מנסה להראות
כמה הוא עושה וכמה אני לא עושה.
מדכא.
הכל כל כך חסר משמעות ומדכא.

בעלי יצא מהבית עם התינוק.
אני נשכבת על הספה.
סוף סוף אפשר לישון, להשלים את שעות הערות של הלילה,
או אפשר אפילו לקרא ספר...
לפתע קורה משהו מעניין- היום שבחוץ קורא לי.
הציפורים מצייצות!
יש תחושה שיש באמת יום יפה בחוץ.
זה אף פעם לא קרה לי עד כדי כך.
אני מתלבטת עם עצמי אם לצאת-
מחד- מה אעשה בחוץ? יותר מעניין כבר לקרא ספר בבית.
מאידך- אכן יום יפה.
אני נזכרת בחברה דתיה שאמרה לי פעם, כשהיתה בת 33-
"כבר 13 שנה אני מחפשת חתן.
ורק עכשיו אני שמה לב, שלא חייתי, כי שום דבר אחר לא עניין אותי.
לא עשיתי כלום חוץ מלחשוב על זה כל הזמן, ולתכנן את החיים לפי
איפה ואיך אמצא".
חצי שנה אחר כך היא התחתנה,
והילד כבר בן שנתיים...
אני זוכרת את דבריה, הם מהלכים איתי.
גם אני לא מסוגלת להנות מהיום הזה
כי משהו אחר חסר לי.
מאידך- מה יעזור אם אחשוב על זה כל הזמן?- שאלה.

כי משהו אחר חסר לי
אולי הזמן לתרגל אי עשייה ואי רצייה.

עדית, מה עם לעבור דירה? ראיתי שחשבת על רעננה. אולי מקום פחות עירוני?

עינת-
לתרגל אי עשייה ואי רצייה
רעיון מעניין- אפשר לפרט?

תמר-
תודה. כן, יכול להיות שמקום פחות עירוני יהיה יותר קהילתי או חמים.
יש לך רעיון?
חשבתי על קיבוץ, אבל אני לא בטוחה שהאווירה בקיבוצים היא טובה.

חזרתי..

מסתבר שאני לא יכולה בלי מסגרת.
לא יודעת מה אעשה כשאהיה פנסיונרית?

אולי אם היו קוראים לי פה במשך היום, השכנות, או משהו,
אז זה היה מוציא אותי החוצה. אבל, כמו שאמרתי, כולם כנראה
או רגועים או ביישנים. בכל אופן, לא יוזמים, למרות שחזרתי
והזמנתי, ואמרתי שלא צריך לקבוע מראש,
פשוט לבוא ולדפוק (סיפור של שנה וחצי כבר שאני אומרת את
זה ולא קורה כלום, רק אם אני באה, וגם אז אין המשך).

בכל אופן-
אז ככה- הגענו למודל המסגרת.
העניין הוא שבגלל הילד הייתי רוצה חצי משרה,
ואני מחפשת ולא מוצאת.
לא חשוב לי כל כך באיזו עבודה.
שלחתי קורות חיים להמון מקומות, אבל- לא הולך.
כבר הרבה זמן שאני מחפשת (שנה וחצי לפני הכניסה שלי להריון,
ועכשיו).

מכאן הגעתי לזה שצריך אולי "להפריח את השממה"
במקום שאני נמצאת, ולא לסמוך על מציאת עבודה,
כי השוק מאד קשה, ולא מקבלים אותי- לא לעבודות טובות
ולא לעבודות פשוטות.
זו הסיבה שניסיתי מראש לעורר את השכונה, ולגבש את האנשים.
אני כבר עושה את זה איזה שנה, ולא הולך,
אז אולי צריך לרדת מזה.
היו לי יוזמות חברתיות נוספות שלא הלכו פה. מוזר.

כל שנותר הוא באמת ללכת לחוגים או להתנדב.
חוגים זה יותר מסגרת כי צריך לשלם מראש,
וזה לפחות יוציא אותי החוצה על הבוקר.
עשיתי כבר יוגה לתינוקות, ועיסוי תינוקות...
ואין הרבה יותר מזה

ובקשר להתנדבות- התנדבתי במשטרה כל ההריון,
ובמהלך 3 החודשים הראשונים להולדת יואב,
פתאם כולם התחלפו. כל החבר'ה התפזרו למקומות אחרים.
אז לאותו בסיס כבר אין למה לחזור.
אני יכולה להתנדב אצל כל אחד בנפרד, אבל זו כבר לא אותה אווירה,
וזה אומר כמובן להתחיל מחדש.
אבל כנראה ש...אין אופציה אחרת.

אופציה נוספת היא להקים משהו-
חשבתי להציע לאחד מבתי הקפה הפחות מצליחים
לעשות שם משחקייה עם שמרטפייה
ומחשבים לאמהות.
כך כל מי שעובדת מהבית תוכל לעבוד בחוץ,
לראות אנשים, וגם להיות עם הילד.

זהו, זה הסיפור שלי- שצריך להמציא הכל מחדש
וליזום, אחרת שום דבר לא יבוא אליי.

בינתיים יזמתי מפגש עם חברה. בחורה שמחה וחיונית.
התאוששתי קצת. היינו בבית קפה עם התינוק.
מחר כולם בבית כי לכולם עלה החום, כך שלא יהיה משעמם

.
ובינתיים משהו מצחיק שמצאתי (במיוחד 3 ההודעות הראשונות)-
כשלון האתר כפורטל לחנויות בגדים
לילה טוב!!

אתמול הגעתי לאסיפת ההורים,
וראיתי שהילד קצת חם.
בבית מסתבר- חום גבוה.
כמה שעות אחריו- בעלי מתלונן על כאב גרון.
אז כולנו בבית.
לא נעים להגיד-

אבל נורא נחמד.
עושה חשק לצאת החוצה- לקניון וכו',
או להזמין את הנשים שחשבתי, כולן ביחד, לקפה.

איזה חמודה את!!!:-)
עשית לי טוב.

מה שלומך? היה לי קשה לקרא את מה שכתבת
בדף שלך.
את נשמעת כל כך כל כך חזקה!!

הי עדית
רציתי רק לספר לך שמציאת עבודה (כמו כל דבר בחיים) לא בהכרח קשור למצב השוק או "מזל"...
לפעמים היקום מאותת לנו דברים שלבד אנחנו לא מצליחים להבין...
אני אתן לך דוגמא מהחיים שלי:
אני עצמאית ומהרגע שנכנסתי להריון עבודות הפסיקו לזרום אלי...יזמתי,חיפשתי,פירסמתי וכלום...נדה...חברה פתחה לי בספר שנקרא "אי צינג" ששם יצא שאני בתקופת המתנה...אבל כמה זמן המתנה??בסופו של דבר התברר שיש לי בעיות קשות בהריון ונכנסתי לשמירת הריון בבית חולים...אני לא אומרת שבדיוק המצב זהה אצלך אבל לפעמים "מאלצים" אותנו מלמעלה פשוט להיות...לא לעשות...

כוסמת-
רעיון נפלא. תודה!!
נשמע לי נורא נכון.
מנסה ליישם את זה עליי.
גם אני חשבתי שאולי צריך להפסיק להילחם, אולי זה משהו "מלמעלה",
אבל לא ברור לי כל כך מה.
מה שברור הוא שהדרך בה אני נוקטת לא מביאה לי מה שאני רוצה-
כל היוזמות לא נושאות פרי.
עכשיו- בואי נראה-
מה אני צריכה להבין מזה?
שאני צריכה לעשות דברים שממש לא בא לי כרגע, ואולי ייצא מהם טוב,
או שאני צריכה להישאר לבד בבית,
אבל לא לפחד ולא לנסות לברוח מזה, כי זה מכוון מלמעלה?

הדבר היחיד שאני יודעת הוא,
שכשמתחילים לעסוק במשהו אחר, ומספיקים לרדוף
אחרי המשהו שלא הולך,
פתאם מה שלא הולך, גם הוא מסתדר...(כמו עם גברים

)

מתאים!!

איפה? מה? באיזו שעה?

הרבה דברים קרו ביומיים האחרונים:
א. התקשרו אליי לפתע מיחידה מסויימת במשטרה- להגיד שאני חסרה להם, ורוצים שאחזור (אני מתנדבת שם).
ב. החברה שיצאתי איתה השבוע התקשרה בהתראה קצרה אמרה שהיא במופע ג'אז עם בעלה ודודה שלה, ושאלה אם בא לי לבוא.
באתי מייד! (זה היה בלילה).
דיברתי איתם על קורותיי בבקרים, ועל הקצב של הנשארים בבית בשכונה, והם, שמכירים את הנפשות הפועלות, אמרו לי מייד :"זה לא בשבילך".
ולמרות זאת יזמתי- ביום חמישי בבוקר בעלי היה בבית וגם הגדול (בקיצור- כולנו), כי כולם היו קצת חולים. עצם זה שכולם בבית, במיוחד הגדול, נתן לי מרץ ומצב רוח טוב (גם להם היה מצב רוח טוב למרות שהיו חולים...

), והחלטתי ליזום- פשוט הזמנתי את האמהות אליי.
כולן היו מעוניינות, אבל רק שתיים יכלו לממש.
הפגשתי את השתיים, יצאנו קצת החוצה וקשקשנו.
לפתע הגיעה עוד בחורה עם תינוק, ישבנו ודיברנו. מסתבר שגם היא בבית בבקרים. לקחתי ממנה את מס' הטלפון, ואני מתכוונת לצרף אותה לחבורה...
שתי האמהות שהפגשתי- לא נראה לי ש"נפלו" האחת מהשנייה, אבל אני חושבת שזה רעיון טוב לעשות מפגשים כאלה.
להזמין אליי זה הכי טוב. להגיד שאני מארגנת מפגש כנראה קצת מאיים על חלק מהן. הכי טוב להזמין אליי לקפה ואז ייפגשו.
היום הייתי צריכה לנסוע לארגון היועצים הארגוניים, להרצאה בת שלוש שעות בתל אביב. נסעתי ונהניתי. ניצלתי את ההזדמנות לעבור בכמה חנויות מעצבים בהרצליה פיתוח, שעושות לי טוב. באחת מחנויות העיצוב, הסתבר שבעלת החנות, המעצבת, מכירה את משפחתי. מסתבר שגם היא גרה בירושלים בעבר, ועברה לאזור השרון לפני 10 שנים.
היא עברה כי ירושלים עיר קשה לדעתה. יש בה משהו כבד מבחינת האנשים והבתים בנויי האבן.
היא אמרה שהאנשים נראים כאילו עול כל העולם עליהם, וכשהיא מגיעה לשרון הלב נפתח- בתים נמוכי קומה מוקפים צמחייה, לא עשויים מאבן, ואנשים - יותר OUTGOING.
אחר כך המשכתי לאיקיאה ולקרובים באזור קיסריה.
קינחנו בארוחת ערב במסעדה וחזרתי הביתה ב-23:00, שפוכה אבל עם הרבה שלל, שעושה לי טוב, וגם לא יצא יקר.
לצערי גם עם רפורט על פניית פרסה במקום אסור (לא שמתי לב...).

עכשיו ב בדידות אחר הצהרים אני רואה שאחת הבנות כתבה משהו שמאד מדבר אליי-
הצורך להתחבר עם אמהות/אנשים שדומים לי.
נראה לי שבאמת זה חסר לי.
נראה לי שזה תמיד היה חסר לי פה- היוזמה והשמחה קצת משונות לאנשים פה, לפחות אלה שאני מכירה בשכונה.

"בזכות" הרפורט התקשרתי למישהו אחר במשטרה, שהתנדבתי אצלו, והוא עבר לבסיס אחר. הצעתי לו להמשיך להתנדב אצלו הוא מאד שמח. קבענו ביום א', למרות שזה נופל על מפגש לטרון...לא יודעת איך אסתדר.
התקשרתי גם כדי לשאול אותו כמה נקודות הרפורט...

אבל גם קודם רציתי להתקשר, רק דחיתי את זה.
אז זהו, קבענו, ואני מביאה לשם את יואבי...ביום א'.

כדי להבהיר מה חיפשתי כל הזמן,
ולמה התעקשתי בבקרים לא לעלות לקפה ולהיות אחד על אחד, אלא לגבש קבוצה-
הסרט "ללכת עד הסוף".
זה מה שחיפשתי-
לגבש קבוצה שתעשה משהו. לא תשב כל הזמן.
לא לוותר בגלל שלא מוצאים עבודה,
ובגלל שרוצים להישאר עם הילד.
למצוא פיתרון לשלב את הדברים,
שיהיו תוכן ומטרה גם בבקרים.

וואו נשמע שמצאת בדיוק את מה שחיפשת.
לפעמים צריך לעשות צעד או שניים, ואז הדלתות הנכונות נפתחות, וכל האנרגיה משתנה.

ספרי איך היה

טוב, לא נעים לי לכתוב.
התעוררתי בבוקר והכל נראה לי כל כך משעמם וחסר טעם.
נטולת אנרגיות לחלוטין.
לא הגעתי למפגש לטרון, ולא הגעתי לשוטר ההוא.
וגם לא התקשרתי...
רציתי כל הזמן להתקשר אבל לא יכולתי לעשות כלום.
גם לא אכלתי (עד עכשיו 17:00).
זהו.
אבל בקשר לשוטר- אני יכולה לבוא גם מחר, אז...אל תכעסו...

עד 13:00 עוד חשבתי לצאת, אפילו להגיע למפגש לטרון.
אפילו ב-14:00 עוד חישבתי איך אני מגיעה לשם ומספיקה לחזור לקחת את הילד מהצהרון.
ואז זנחתי את הרעיון.
אמרתי לעצמי להפסיק להילחם, ולעשות דברים אחרים.
אז עשיתי- הוצאתי מידע מהאינטרנט לגבי עסק חדש שאני רוצה לפתוח
ועשיתי אהיל לסלון ..

איחרתי להוציא את הילד מהצהרון.הגעתי חמש דקות מאוחר יותר,
והיא כעסה עליי.
לא ראיתי אור יום כל היום, ואני כמו מסוממת.
ו...מחר יום הולדת, אבל אין סיכוי שבעלי יפתיע במשהו. אז...

לא נורא, אולי מחר אקום אחרת.

תודה, מתוקות, על תשומת הלב.

גם היום לא מצליחה להוציא עצמי מהבית...
אבל ניסיתי את המנשא Over the shoulder,
שיושב אצלי בארון כבר 6 שנים, מאז הגדול.
ניסיתי את התנוחה הצידית-
לא ממש הלך- כלומר הלך, אבל אני כל הזמן פוחדת
שאני מכריחה את הגוף שלו להתיישב לפני הזמן,
וגם נמעך לי כל הצד (הכתף והזרוע)...

אני חושבת שהוא גדול עליי.

צריכה להתקשר לשרון פלד להזמין את מנשא הילקוט,
אבל...לא מסוגלת...

התקשרתי!!

החלטתי שכדי להצליח לעשות את משימות הבית,
אני צריכה לעשות הכל ב-ח-ו-ץ.
כן, אני יודעת שזה נשמע מצחיק...

זה אומר ככה:
את הלול של הדירה יחליף עגלול
(בת דודה שלי תשיג לי משהו יד שנייה).
את הגז בבית תחליף גזייה, שיש לאבא שלי מימי מתושלח.
ואפילו קניתי קשר גיהוץ קטן, ב- 39 ש"ח באיקיאה...

,
(ואפשר גם, למי שיכולה- במקום מחשב- לפטופ או פאלם...)
יש הרבה פארקים בשכונה, עם שולחנות, אין בעייה...

מה אתן אומרות??

מה אתן אומרות??

נסי ותראי, כל דבר שעובד כדאי לנסות.

אבל לי בשבילי זה נשמע קצת יותר מדי, כשאני בחוץ כל היום, אני חוזרת הביתה ואין עם מי לדבר, אני פשוט איכסה...

מה שעובד בשבילי, זה לצאת מהבית בבוקר אפילו לקצת, להשקות את הפרחים בגינה, ללכת למכולת, לפארק לצאת עם הכלב, או כל דבר,
ואז כשאני חוזרת הביתה אני כבר יותר אנרגטית ומלאת מרץ, הבית כבר פחות משעמם, והמחשבות שלי יותר ממוקדות ומסודרות.

אני פשוט איכסה... כן, עייפה, הא?
אני לא עייפה בכלל

, יותר מדיי... אולי זאת הבעייה...

אבל את צודקת- אתחיל את היום באיזו מטלונת בחוץ, ואז-
בתחושה של הספק ועשייה- אוכל להירגע ולהנות משאר היום

וואו, כמה ימים לא ביקרתי בדף המיוחד שלך (שכל כך מדבר אלי למרות שאני בכלל עובדת בבקרים)
וכל כך הרבה דברים קרו לך, איזה כיף! ממש תענוג לשמוע!
המשיכי לעדכן את הדף, מהנה לקרוא וללמוד.

תודה רבה!!

אמשיך לעדכן.

היי בנות,
תודה על התמיכה!

יום א' הגיע, ושוב ההתחלה קשה.
אין שום דבר מעניין לעשותו.
אני שמחה שחנוכה מגיע-
חופש, הזדמנות לעשות כיף עם הילדים בבית.

בסוף השבוע החלטתי לא להיכנס למחשב,
ולהיות עם המשפחה.
תכננתי להיכנס שוב היום. ואכן כך.
בסך הכל היו ימים טובים-
ביום ד' היה שוב מפגש של הסדנא שלי,
שהיה מאד מעניין,
כי חברה טובה, שמשתתפת בסדנא שלי,
בעלה מתעלל בה, והיא כבר שנים פוחדת לעזוב,
נפתחה קצת.
בזכות ההיפתחות היא פגשה נפש תאומה (יותר מבוגרת ממנה)
ונראה היה שיש סיכוי שמישהו יצליח להשפיע עליה
לעשות צעד.
כמובן שזה ייקח זמן.
ביום חמישי בבוקר קמתי מוקדם לקחת את הילד לבית הספר,
יחד עם התינוק.
החלטתי לא לחזור הביתה.
נסעתי ללא הכנות מוקדמות לאחד מבסיסי המשטרה
שאחד מחבריי מפקד עליו.
הוא מאד שמח, עשה לי היכרות עם שאר הקצינים,
וסיכמנו שאבוא להתנדב אצלו,
עם התינוק.
מייד אחריו נסעתי לבקר את אבא שלי במפעל,
ומשם נסעתי לבסיס הקודם בו התנדבתי
לחבר אחר (גם הוא עובר לבסיס אחר),
וגם שם דיברנו, וכולם פינקו את התינוק.
בערב היתה פגישה בטלוויזיה הקהילתית,
ואחר כך מפגש של היחידה בה אני מתנדבת במשטרה.
לא הייתי איתם כבר הרבה זמן, וכולם שמחו שהגעתי.
היה כיף.
למחרת היה אירוע משפחתי.
וביום שבת נפגשנו עם חברים.
זהו, סופ"ש עמוס...
אה! ועשיתי עוד אהיל (חושבת על להתחיל למכור....

).
סליחה אם הלאיתי אתכן בכל הפרטים...

בכל מקרה, בסופ"ש היתה האזכרה של אמא שלי,
וגם למדתי ששרון חזיז (היא בגילי) חלתה בסרטן.
ולי קצת כואב כשנוגעים במקום בו אמא שלי חלתה,
והכל כל כך מפחיד.
יש לי סיכוי ענק,
וזה כמו חרב שמתהפכת מעל הראש.

אני מעבירה סדנא על התמודדות עם גברים כאלה. אבל אני רק בהתחלתה, ואפילו עשיתי תכנית רדיו, בתחנה גברית שהתייחסה לתכנית כאל "פמיניסטית" והורידה אותה אחרי 9 תכניות.
הוא רגיל שאת פוחדת לאבד אותו, והוא רוצה שזה ימשיך... בדרכו המעוותת, הוא אוהב אותך, תתפלאי! הוא לא יכול לחיות בלעדייך! ושימי לב - אין לו אף אחת! לא עכשיו ולא עוד שנתיים.זה בדרך כלל מה שקורה ליצורים האלה. והייתי במקום הזה. לא פעם ולא פעמיים.
(מתוך דברים שכתבת בדף החיים מתחילים מחדש אני אישה אמיצה).

רציתי לשאול אותך מה זה "גברים כאלה"? את עדיין מעבירה את הסדנא? התמודדות עם איזה גברים בדיוק? מניפולטיביים? מתעללים?
ועוד משהו שתהיתי לגביו: האם כדי להעביר סדנא ולעשות תכנית רדיו בנושא כזה צריך להיות אחת שחוותה חוויות דומות? מעיון בדף שלך, לא נשמע שזה מצבך. להיפך, אצלך בבית הגבר נחווה כמתחשב ושופע עשייה. אבל כתבת "והייתי במקום הזה. לא פעם ולא פעמיים", אז אני לא מבינה, היית במקום הזה בעצמך או דרך אחרים?

> בכלל לא בטוחה שאת עדיין פעילה באתר. כתבת כאן רק במשך חודש, לפני יותר מחצי שנה...<

גם אותי מעניין מה קרה לך.....לאן התגלגלו החיים.
ובין היתר, אין לי שום ספק שחלק מתחושת הריקנות והחוסר באנרגיה קשור למותה של אמך. גם אני אבדתי את אמי (בהיותי תינוקת) ותמיד מרגישה קצת תלושה, בלי אחיזה, לפעמים בלי מטרה (למרות שיש בעל, ילדים, חברות טובות....). חברה אמרה לי פעם שהתחושה הכי חזקה שלה מאז שאמה נפטרה היא של הישמטות הקרקע מתחת הרגליים ואיבוד הביטחון. לא קל לאסוף את עצמך במצב כזה.
עניין אותי לאן התגלגלת לך, כי גם אני כרגע במצב קצת דומה. מגדלת תאומות בנות 5 חודשים בבית. התפללתי לתאומות, פשוט כדי שישעשעו אחת את השניה, למקרה שארגיש שוב חסרת חיות ומשועממת מהישיבה בבית עם תינוק קטן (כפי שהרגשתי עם בתי הבכורה, לפני 7.5 שנים). אני דווקא מנסה לחוות כל רגע, כי באמת זאת סיטואציה קסומה. ועדיין, לא פעם דואגת ומתייסרת בהרהורי "מי אני מה אני מי אני מה....."

עדית החיים היפים את כאן, גם אותי מאוד מעניין מה קורה איתך היום?