המשך חיינו באפריקה

[אנונימי]

דף בלוג

בשל אורכו מתפרש הבלוג על פני עשרה דפים:

תחילת מעבר לאפריקה
ביקור בארץ
מעבר לאפריקה
המשך חיינו באפריקה
המשך חיינו באפריקה 2
ביקור בארץ 2
המשך חיינו באפריקה 3
המשך חיינו באפריקה 4
ביקור ארוך בארץ
בחזרה לאפריקה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ואוו. זה מרגש.
שנה שלמה מחיי פרושה בדפים תחילת מעבר לאפריקה ו מעבר לאפריקה כאן באתר הזה.
שנה אחת כל כך אינטנסיבית, מלאה ריגושים, אכזבות, קשיים, התלבטויות והמון שמחות קטנות.
כבר הרבה זמן לא כתבתי. קצת יצא לי החשק. אני לא טובה ב"לכתוב למגירה" וכשאין תגובות זה מוציא לי את החשק לכתוב. הפעם היחידה שהדף הזה שקק חיים היתה כשכתבתי על התלבטויותיי בקשר לבית ספר. פתאום לכולם היה מה להגיד ולייעץ. אבל כשהיה לי קשה, כשהרגשתי חרא, לא היו תגובות. אז פשוט הפסקתי לכתוב.
אממה, הבדידות כאן כל כך חונקת ונוראית, שחזרתי. חשבתי לעצמי "אולי בכל זאת קוראים אבל אין מה להגיד". אולי.
זה יותר טוב מכלום. כך לפחות אני מוציאה את מה שיושב לי על הלב, הטוב והרע.

אז ככה. אור התחילה ללכת לבית הספר שלוש פעמים בשבוע, פעם אחת חצי יום, פעם שניה חצי יום + פעילות אחה"צ ופעם שלישית ליום שלם. היא בחרה שיעורים שאהבה בשנה שעברה - מוסיקה, עבודת יד, סווהילית וצרפתית. פעילות אחה"צ זה שחיה ומשחקים. זה כבר התחיל והיא מרוצה.
שוב אני רואה שלוקח לה כמעט יום וחצי להתאושש מיום בבית הספר ולחזור לעצמה, להיות עצמה, אבל עזבתי את זה. לצערי אין לי כרגע אופציות אחרות. בית הספר הזה הוא הרע במיעוטו.
החוגים יתחילו בשבוע הבא. מקוה מאוד שזה יהיה מוצלח, בעיקר עבור גאיה.
מחר אמור להפתח חוג היצירה שאני מעבירה. מתרגשת מאוד. הכל מוכן. עכשיו צריך רק שיגיעו ילדים...
בינתיים הפסקתי עם שעורי התיפוף. יש המון דברים חדשים ואני לא פנויה לזה. נראה איך ניזרום בהמשך.

בימים האחרונים הייתי חולה. הרגשתי ממש רע. הרגשתי שאני חולה מגעגועים.
חשבתי שזה קיים רק באגדות ובסרטים ערביים של יום שישי. אבל כנראה שזה לקוח מהמציאות.
איך זה התחיל. כשקיבלתי חבילה קטנה בדואר ובתוכה הספר החדש "בלמידה מתמדת" של ג'והן הולט. (תודה לך יונת).
איזו הפתעה מרגשת זו היתה. מיד פתחתי ועיינתי והתחלתי לקרוא והרגשתי שאני רוצה לרוץ ולספר לכולם ולהראות ולדבר על זה ולהחליף דעות ו... אבל אין למי. ופתאום הרגשתי את הבדידות חונקת אותי שוב, תופשת כל חלקה טובה בנפשי ואין יותר מקום לכלום...
ואז נהייתי חולה.
אני גרה כאן כבר שנה שלמה. שנה שלמה. איך אפשר לחיות בבידוד שכזה, בשממה נפשית שכזאת??
מזל שיש לי את שלושת בנותיי שממלאות אותי בשמחה ואושר בכל פעם שאני מתבוננת בהן, איך הן גדלות ומתפתחות, לומדות דברים חדשים בכל יום, נהנות מהרגע וממצות אותו עד תום. זו מתנה נפלאה. כן ירבו...

והנה עכשיו מתקרבים החגים. ראש השנה, יום כיפור, סוכות. ומי בכלל מרגיש את זה כאן. טוב שבעלי היזכיר לי את ראש השנה, שצריך לשלוח שנות טובות לסבים ולסבתות (שלא יעלבו...). ובטח גם נבנה סוכה, כמו בשנה שעברה, אבל משהו חסר. זה לא "באויר" כמו בישראל. שם אי אפשר להתחמק מהחג. זה בכל מקום. כאן זה ריק.
טוב, לפחות לא צריך להשתתף באירועים המשפחתיים רבי המשתתפים. זה יתרון, אני מודה. אבל זה קצת עצוב לי בלב.

ובכלל שכחתי, הרבה מכם נימצאים עדיין בפארק הירדן. איזה כיף לכם! אם היינו בארץ בטוח היינו באים לחלק מהזמן.
אז אצטרך לחכות בסבלנות עוד כמה ימים עד שתחזרו.

[יעל_צ*]

חשבתי לעצמי "אולי בכל זאת קוראים אבל אין מה להגיד"
אורית, קוראים, קוראים!
ואכן "כולם" בפארק הירדן, אבל עוד יומיים זה נגמר.
אני כבר יודעת מעצמי שגם עידוד או חיבוק וירטואלי מאנשים שאני לא מכירה עוזר ועושה טוב,
אז זה בדיוק מה שאני שולחת לך עכשיו, וגם שנה טובה. @}

[תמרי_ל*]

אורית יקרה,
שמחה לראות אותך כאן, נעלמת ודאגתי לך. שולחת לך חיבוקים ואנרגיות חיוביות שיעטפו ויחזקו אותך.
כמו שאת יודעת אני מבינה מאוד מה את מרגישה, גם אני עוד מעט שנה כאן והבדידות מראה את אותותיה. אין לי חשק לעשות כלום, אפילו לא לצאת מהבית וכך עוברים להם הימים ואני עם עצמי בבית. כייף לך שהבנות איתך ואת יכולה לראות את ההתפתחות שלהן, לבלות איתן זמן איכות ולהכיר אותן טוב יותר...אולי השהות הזאת באפריקה תעזור לך גם להכיר את עצמך יותר טוב. אני גיליתי צדדים שלא הכרתי בעצמי, גיליתי תכונות שהיו חבויות במעמקים, גיליתי דברים חדשים בזוגיות.
כמובן שאני בודדה ומבודדת מכל העולם החיצון אבל גם קיבלתי שיעור חשוב תוך כדי.
אני מניחה שהעצבות והבדידות משפיעים על הפן הפיזי ומכאן התחושה הרעה, מקווה שתרגישי טוב יותר.
בחגים הבאים עלינו לטובה, אנחנו לבדנו... בראש השנה נכין ארוחה טעימה ובשאר החגים בטח לא נרגיש אותם(אנחנו הישראלים היחידים כאן). מאחלת לך רק טוב, תהיי חזקה ואם את רוצה אז אני במסנג'ר(אותה כתובת אימייל)
תשמרי על עצמך
תמרי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה רבה לך יעל. כל תגובה מתקבלת בברכה כאן.
וגם לך,תמרי, "אחותי לצרה".. לפחות כאן אפשר גם להתבדח על הכל.

[עוף_החול*]

אורית חמודה
אני קוראת אותך כל הזמן ולפעמים באמת אין לי מה לאמר, רק להקשיב. אני מבטיחה להגיב יותר.

[אליס_בארץ_המראה*]

שלום אורית, אני קוראת את הדפים שלך כבר כמה זמן ומזדהה. אמנם אני לא באפריקה, אלא בלונדון, ורק עם בן זוג (עוד אין ילדים..) אבל התחושות הן די דומות. גם לי היה צריך להזכיר את ראש השנה
לארוחות משפחתיות גדולות אני דווקא מתגעגעת. לגישת ה"אישית לוחצת" של כל העולם ואשתו הרבה פחות.
ממה שנראה לי, לכל דף יש בדר"כ כמה מגיבים קבועים אבל הרבה יותר קוראים סמויים (שאכן מתחילים להגיב כשעולה נושא הקרוב ללבם). אז אל תפסיקי לכתוב, אני בטוחה שהרבה מתפוצת "באופן" בגולה נהנים להתעדכן אצלך.

[מיץ_פטל*]

אני כל הזמן קוראת רק אין לי מה לכתוב.....
אולי מידי פעם פרחים? או חיוכים שיעידו שאני פה?

[אמא_של_יונת*]

אורית,
גם אני, כמו בקי וכמו מיץ פטל, נכנסת לדף שלך בכל פעם שהוא מופיע ב מה חדש . אבל לא תמיד יש לי מה לכתוב.
הבדידות והזרות שאת מתארת נראות קשות מנשוא, ולי אין פתרונות. אבל רציתי לספר לך סיפור קטן.
את רוב שירותי הצבאי עשיתי בבאר שבע, בעיר עצמה - לא במחנה צבאי. הגעתי לעיר זרה, בלי מכר אחד לרפואה ובלי מסגרת חברתית או אחרת.
בתחילה שנאתי אותה. את האבק, את הריחות, את הבדידות. הייתי בטוחה שכעבור שלושה חודשים (אמרו לי שזה המינימום שעלי להיות שם) אבקש לעבור למקום אחר, וקצרה סבלנותי לחכות שחודשים אלה יעברו.
את בודאי מנחשת, שכעבור שלושה חודשים לא היתה לי שום כוונה לעבור למקום אחר. התרגלתי לחלק מהדברים שהיו זרים ומוזרים לי בתחילה, רכשתי מכרים וחברים, אהבתי מאד את האוירה הצעירה, החופשית והתוססת (אז. אינני יודעת איך זה היום) ואפילו הנוף היבש והחדגוני התחבב עלי (עם קצת דילוגים לאזורים מעניינים ויפים יותר, כמו מדבר יהודה, הערבה ואזור אילת).
אין כמובן כל דמיון בין שירות צבאי בעיר זרה, עם נסיעות הביתה בכל סופשבוע, לחיים בארץ רחוקה, זרה ושונה כל כך . אז מה הקשר? הקשר הוא, שאולי גם במקום שאת נמצאת בו, עם כל הקשיים העצומים שאת עוברת, יימצאו דברים שתאהבי ושאולי אפילו תתגעגעי אליהם כשתחזרי ארצה.
ובינתיים, שתהיה לכם שנה טובה!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אולי מידי פעם פרחים? או חיוכים שיעידו שאני פה?
כן, כן,מיץ פטל. רק תגידי שאת כאן. זה עוזר. @}
וגם את,אמא של יונת, אני אוהבת לקרוא את הסיפורים שלך.תודה.
וכמובן לבקי, שאיתי כבר המוווווווון זמן.
ולגל. לכולכן תודה.
אני מרגישה לעיתים רחמים עצמיים ובדידות קשה. רק צריכה תשומת לב.
>אורית מרגישה פתאום קצת כמו ילדה קטנה<:-]

[תמרי_ל*]

אורית,
גם אני כאן, @}
טבעי להרגיש שאת בודדה שאת צריכה תשומת לב, רק תגידי מתי ואני שולחת יונה עם שק של תשומת לב
ולהיות ילדה קטנה זה אחלה, אני חושבת שנשארתי ילדה קטנה ובכלל לא התבגרתי

[בן*]

שלום לכולם....

הבוקר קיבלית אישור כי מחלקות כח האדם של הילטון בניירובי,קניה וקמרון קיבלו את המכתבים ששלחתי להם והם בודקים לי אפשרויות עבודה.. בגלל שאנחנו נתפסים כחכמים מאד בקרבם קיבלתי תגובות מאד חיוביות כי יבדקו בכובד ראש אפשרויות העסקה, התגובות החיוביות הגיעו בעיקר מניירובי ומקמרון. בנוסף גם חברה אנגלית שמתעסקת בפעילויות ספארי בודקת אם יש היכן לשלב אותי ..
אחלו לי בהצלחה ושתהיה לכולם שנה טובה ומבורכה...

[שרון*]

אורית מקווה שאת מרגישה כבר טוב יותר!
מזל טוב על הדף החדש....כבר ממש אפשר לעשות ספר.

בן יקר מקווה בשבילך שהכל יסתדר ושתמצא עבודה במהרה. מקווה גם שלא תתאכזב מאפריקה אחרי צפייה כזו....
ואגב רק הערה...לגבי: "בגלל שאנחנו נתפסים כחכמים מאד בקרבם קיבלתי תגובות מאד חיוביות חייבת לציין שזה לא נתפסים כחכמים, אלא סתם כיותר מנוסים ומקצועיים, יותר חכמים נשמע לי קצת מתנשא.....אבל אולי זה רק לי.... (לא התכוונתי לפגוע רק לשנות גישה, אתה הרי מתכוון לחיות פה לא?)

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קודם לבן,בהצלחה. הנה,אתה מסתדר לבדך...
קח בחשבון שהכל מתנהל לאאאאאאאאאאאט באפריקה. התעזר בסבלנות רבה.
חייבת לציין שזה לא נתפסים כחכמים, אלא סתם כיותר מנוסים ומקצועיים, יותר חכמים נשמע לי קצת מתנשא.....אבל אולי זה רק לי.... (לא התכוונתי לפגוע רק לשנות גישה, אתה הרי מתכוון לחיות פה לא?)
מצטרפת לשרון. לבן זה נחשב. לבן תמיד יקבל הרבה יותר כסף,למשל. אבל להתחיל בהתנשאות לא נראה לי מתאים.

זהו. היום החוג אמור להתחיל. רק עכשיו אני מרשה לעצמי להתרגש,שעתיים לפני... עד עכשיו הדחקתי...
יש לי הרגשה שלא יגיעו הרבה ילדים היום. לא כולם קיבלו את האי מייל ששלחתי,וחלקם התחילו בית ספר רק אתמול, וחלק מסיימים את יום הלימודים רק בחמש...
בקיצור, אם יגיעו חמישה,אשמח מאוד. זה כבר קבוצה שאפשר לעבוד אתה.

היום נסעתי עם אור לבית הספר, כי הייתי צריכה לשלם שם.כמובן שגאיה ותומר הצטרפו גם. היה כיף לראות איך אור התקבלה בחיבוק גדול ע"י המחנכת של הכתה, ואחר כך הובלה יד ביד ע"י מורה אחרת.
אם כבר בית ספר,אז כזה! קטן,אינטימי ונעים.
אחר כך הלכתי עם תומר וגאיה לבקר בגן. הילדים היו בשעת משחק בחוץ. רציתי לראות איך גאיה מגיבה והאם באמת היא לא רוצה לחזור לשם. בהתחלה היא התרגשה, אבל מהר מאוד רצתה ללכת משם.
אולי זה שכל העובדות שואלות כל הזמן "למה את לא באה? כדאי לך לבוא לגן" וכולי מלחיץ אותה. אולי אם היו מניחים לה היא היתה נרגעת. ואולי לא. אני ,כמו שכבר אמרתי, לא לוחצת. היה לנו נסיון מספיק ארוך.
יצאנו מחצר הגן ,הבנות הסתובבו קצת בקרוסלה, ואז התיישבנו בצל העצים ואכלנו פירות שהבאנו איתנו.
היה לי קצת מוזר לשבת בחצר בית ספר ,אמא עם שתי בנות שלא שייכות לאותו בית ספר ואחת שכן, מזג אויר נפלא ונעים, שקט ושלוה, ולאכול פירות בצל העצים הגבוהים.
אמא של יונת, אם יש משהו שאתגעגע אליו בניירובי זה מזג האויר המושלם!

[פטריוט_כחול_לבן*]

ואגב רק הערה...לגבי: "בגלל שאנחנו נתפסים כחכמים מאד בקרבם קיבלתי תגובות מאד חיוביות חייבת לציין שזה לא נתפסים כחכמים, אלא סתם כיותר מנוסים ומקצועיים, יותר חכמים נשמע לי קצת מתנשא.....
לא נראה לי שזה מתנשא. הוא מציין שהוא מרגיש שהוא נתפס ככה, לא שככה הוא מרגיש. ומלבד. מה רע להתפס כחכם? הרי הוא לא אמר חכם יותר, רק חכם מאוד... ישראלים בד"כ נתפסים ככה בהרבה חברות, בין עם זה מוצדק או לא.

[בן*]

הכוונה לחלוטין לא היתה להתנשא... אני משתתף אתכן בגישה, נסיון מקצועיות,... בהחלט..

[ליזה_ליזה*]

אורית, אני תמיד קוראת, לא תמיד יודעת מה לומר, אבל נהנית מהבלוג המרגש שלך.@}

[שרון*]

אורית שכחתי שהיום מתחיל החוג.....וואו ספרי איך היה? אני ממש במתח!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

החוג היה נחמד. היגיעו באיחור קל 4 בנות משלוש משפחות מלוות בשתי מטפלות מקומיות. אמא אחת ראיתי לשתי דקות, והאחרות בכלל לא היגיעו.הבנות היגיעו עם הנהג והמטפלות.
התחילו עם פונפונים ועברו לסריגת ידיים. אחת גם צבעה בית מנייר שהכינה אליס, העוזרת שלי.
נראה לי שנהנו.
גאיה עזרה לי בהכנות,ניקתה כיסאות, שמה כל דבר במקום. היא היתה אחראית על עשיית פונפונים ,לעזור למי שצריך,ואור על סריגת ידיים. בסופו של דבר ,עם כל הציפיה, כשכולם עברו לסריגת ידיים גאיה מאוד התאכזבה ונעלבה שאין לה עבודה, ופתחה בפרצופים שהסתיימו בצרחות כמו שרק גאיה יודעת לעשות...
אבל נראה לי שעכשיו היא יודעת יותר למה לצפות(ולמה לא) ומקוה שבפעם הבאה יהיה לה יותר קל.
יתכן ונצטרך להעביר את זה ליום אחר כי לחלק מהילדים זה לא נוח ביום הזה. נראה. אני צריכה לדבר עם האמהות.

היום קמתי שוב עם הרגשה של מחלה. אתמול כבר הרגשתי טוב, והיום זה חזר.
חברה אחת כתבה לי במייל "היינו יום אחד בפארק הירדן והיה נעים להרגיש שפויה בין שפויים".
זהו! להרגיש שפוייה בין שפויים. כמה זה חסר לי! קשה לתאר במילים עד כמה...

[סיגל_ב*]

כתיבתך מאוד מרגשת.
טרם נפגשנו בדפייך המאלפים אך אני קוראת אותך בשקט ושולחת לך חיבוקים שפויים!!!

[תמרול_ה*]

גם אני קוראת כל הזמן. מעריצה את היכולת שלך לבטא את הקשיים כמו שהם, בצורה כל כך מדוייקת, לפתוח את הלב, להישאר רגישה ומרגישה. אני בטוחה שתראי פירות לכך, וודאי יש כבר היום פירות.
ושתהיה לך שנה טובה!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

סיגל ב ו תמרול ה תודה לכם.
קודם מעיין הדמעות נפתח, בעקבות מכתב מחברה, הוא זורם וזורם.
דבריכם הוסיפו להתרגשות.

[שרון*]

אורית, מבינה שיש שוב כמה ימים קשים....זה בסדר תני לעצמך להתפרק זה יעזור לך לצבור כוחות ולמשוך עוד קדימה.....
רק רציתי לשתף אותך שמחר החברה היחידה שנשארה לי כאן (אשתו של יוסי- הוא ישראלי היא שבדית), בחורה מדהימה והיה ביננו קשר מקסים, עוזבת מחר גם. מה שמשאיר אותי באמת בודדה לגמרי....היום נפרדנו והיה ממש עצוב. זה מצחיק איזה חומות אתה בונה לעצמך פה עם הזמן....פעם עזיבה כזו היתה יכולה לשבור אותי לגמרי. היום זה נמצא איפשהו בפנים אבל די מדוחק ופחות כואב.....
נראה איך יהיו הימים הבאים. בינתיים מעסיקה את עצמי בעבודות עץ וזכוכית- היצירה פשוט ממלאה אותי בכוחות ובתחושות טובות של עשיה- הנה סוף סוף אני עושה משהו בעצמי ובשביל עצמי. בכל מקרה שולחת לך שוב המון כוחות ומקווה שבמהרה יהיו ימים קלים יותר.

[שרה_לה*]

נו, אורית, הרגשה רעה? אולי קצת בחילות? עייפות? נו, כאילו, את מחכה לראות שני פסים, או שזה ברור?
ואולי זה סתם וירוס.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שרה לה
הפעם זה סתם וירוס...
מה קרה?רק חזרתם מפארק הירדן וכבר את מחפשת לנסוע שוב??:-)
ואפרופו פארק הירדן,מיד נכנסתי לדף חזרה מפארק הירדן 2004 וקראתי בשקיקה ,בגעגועים ובקינאה רבה את כל הכתוב, עד שהיגעתי לדבריו של צפריר, ואז פרצתי בבכי. "הקהילתיות-קהילה-התקהלות" שהוא מתאר עם ה"אור בעינייים" והילדים והתינוקות ,כל זה פשוט הזכיר לי כמה אני מתגעגעת, כמה זה חסר לי.
כמה אני מרגישה לא שייכת לכאן (עם כל העיסוקים החדשים והחיים הנוחים וכולי) וכמה אני מרגישה עדיין שייכת אליכם, לקהילת "באופן". ושוב, הבדידות והניתוק האין סופיים והלב הכואב והדמעות...

ובעוד אני מנסה למקד את תמונת המסך מבעד לדמעות, רציתי לספר שהיום הלכתי לקנות לאור ציוד לקראת פתיחת הבית ספר הישראלי בשבת הקרובה.(זה מתקיים רק בימי שבת). מצאתי מחברות מתאימות וחיפשתי עטיפות. אתם יודעים, עטיפות ניילון שצריך רק להשחיל את המחברת לתוכם. אז אין! מצאתי קצת כאלה,אבל רק שקופות. אין צבעוניות. מה כן יש? יש גליונות ניילון שאפשר לגזור וליצור עטיפה בעזרת נייר דבק. מדבקות מיוחדות לכתוב שם ונושא כמובן שאין, אז קניתי מדבקות חלקות.
וכך, מצאתי את עצמי בבית,עוטפת מחברות במין ניילון צבעוני. (ואנחנו בכלל עושים חינוך ביתי, כבר אמרתי?...).

[שירי*]

שאלה דחופה לכל הבנות:
בעלי במו"מ מאד מתקדם ואולי בקרוב יסגור חוזה לגבי עבודה בלאגוס ניגריה.
כמה נתונים שחשוב לנו לדעת ונודה לכם אם תוכלו לענות לנו:
א. כמה בערך עולה מסגרת חינוכית לפעוט בן 2-3 שנים?
ב. כמה עולה גן לילד קצת יותר גדול?
ג. כמה עולה קניות בסופר למשפחה?
ד. כמה עולה נהג נוסף למשפחה?
לא צריך סכומים מדוייקים אלא סדרי גודל, כי אנחנו רוצים לדעת עד כמה חשוב לנו להתעקש שהמעביד יישא
בעלויות האלה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שירי יקרה
אני חושבת שכדאי שתכתבי לאילנית מכיוון שעלות החיים פה בוודאי שונה מעלות החיים בניגריה !
בהצלחה!!!

[עוף_החול*]

קוראת אותך.
מתרשמת מהיכולות שלך להתאוששת

[שרון*]

שירי מסכימה עם אורית. הייתי מאוד שמחה לעזור לך אך יש הבדל בין טנזניה לניגריה- זה כמו לשאול מישהו מישראל כמה עולים לימודים בקפריסין.....כמו כן בנותי עדיין בבית ככה שאין לי מושג אפילו מהם המחירים כאן.
בכל מקרה הייתי מציעה לך פשוט לדבר עם אילנית ובלי שום קשר לדרוש מהבוס שהוצאות חינוך הם עליו. ברוב החברות פה זה נהוג כך- גם אם יש ארבעה ילדים במשפחה. לגבי כל השאר אילנית היא הכתובת....

חחחחחחחח פתאום עלתה לי מחשבה משעשעת שאולי לבוסים בחברות הגדולות האלה עדיף תמיד לחפש משפחות חינוך ביתי......בלי כל הוצאות בתי ספר וגנים (שהם לא זולים פה בכלל).....

אוריתי נשיקות!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בקי
תודה

מאז שאור התחילה ללכת לבית הספר היא חוזרת עצבנית ולא נחמדה בעליל. היא אומרת שהיא נהנית שם.
אבל כשחוזרת הביתה כבר לא משחקת עם גאיה ותומר או לבדה.ועסוקה בלעשות פרצופים חמוצים.
פתאום יש לי דז'וו. כתבתי אותו הדבר בשנה שעברה!
ובחופש זה נרגע. היתה שמחה,רגיעה,משחק,יצירה,כתיבה,ריבים,השלמות,צרחות,צחוקים. זרימה נעימה.
זה כל כך מרגיז.
ניסיתי לשאול אותה מה קורה. היא אמרה שהיא חוזרת עייפה.
אמרתי לה שאני לא מוכנה שבגלל בית הספר האוירה בבית תהיה לא נעימה!
היא אמרה שתשתדל.
מקובל עלי שהיא חוזרת עייפה וצריכה זמן לנוח ולהרגע. אבל לא מקובל עלי חוסר נחמדות חוזר ונשנה ומצב רוח רע באופן קבוע!
נראה איך יהיה בהמשך.
היום היא הלכה לבית ספר הישראלי. מאוד התרגשה ליום הראשון.
אורציק שלי, מאחלת לך שתהני.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כשהלכנו לקחת את אור מהבית בו היא למדה היום (בית הספר הישראלי מתקיים בבתים של הישראלים. כל כתה בבית אחר), אור ביקשה להישאר עוד ולא רצתה לחזור הביתה. בהתחלה התנגדתי. די,שתהיה קצת בבית. שתרגע קצת. אבל אז הילדה המארחת היזמינה את אור וגאיה לחדר שלה והן פתחו במשחק ברביות מסחרר וסוחף, ולבסוף נישארנו שם עוד כמה שעות. היה כיף לראות אותן משחקות בשמחה עם חברה.
בסוף הפרידה היתה קשה, אבל הבטחתי להן שנוכל לחזור על זה שוב בשבוע הבא.
זה קצת הוריד לי מרגשות האשמה על זה שאין להן מספיק זמן משחק עם חברות.
אני ובעלי ישבנו עם אבי המשפחה ושוחחנו. היה נעים לשבת בבית של ישראלים ולדבר עברית ולהרגיש ולו קצת "בבית".
(ה"בבית" עם מרכאות כפולות, אבל זה היה לפחות צל צילו,שזה יותר טוב מכלום...)

[ציירת_הקומיקס*]

הי אורית,
אומנם אנחנו לא מכירות, אבל לבקשתך- יש מי שקוראים אותך ולדברים שלך יש הד.
ההורים שלי גרו מספר שנים ביוהנסבורג ואני שהיתי איתם מספר חודשים ולמרות שמדובר, כמובן, בעולם שונה לגמרי- חלק מהדברים שאת מתארת אני ממש יכולה לדמיין.
שם (בדרא"פ) הרגשתי בעיקר את הניוון שחיי העושר גרמו לחברה הלבנה. לא שאפשר לפסול עיר שלמה- אבל כל מי שפגשתי שם (הייתי אז בת 20) היו אנשים שטחיים, רדודים, צרכניים מאוד שדברו בשפה מאוד שונה משלנו. הם חיו חיי פאר ראוותניים שכאן קשה בכלל לדמיין כמותם, אבל עם המון פחד (לא יוצאים מהבית בשעות החשכה, לא הולכים ברחוב). וכמובן שלא ראו את האנשים השחורים ממטר. אני זוכרת שהרהרתי אז די הרבה בקשר שבין הדיכוי של לבנים על שחורים לבין איך שהחברה נראית שם. כאילו שכל העושר וחוסר השיווינויות הזו החניקו כל סיכויי לחיים אוטנטיים ויצירתיים.
(לצערי- מאז ישראל עשתה הרבה צעדים בכיוון הזה, אבל לא נכנס לזה כאן).
היה לי מאוד קשה ביוהנסבורג ולשמחתי יכולתי לחזור כשרציתי.
בקיצור- אני קוראת אותך וזה מזכיר לי שכשאנחנו כאן בארץ הומים בכמיהה "חוץ לארץ" ובטוחים שבכל מקום אחר- טוב יותר מאשר כאן, אנחנו פשוט שוכחים להעריך את הדברים שכן יש לנו כאן ובעיקר את תחושת הבית הבלתי ניתנת לתחליף.
שנה טובה - ותמשיכי לספר, בבקשה.

[ציפי_נוראל*]

הי אורית
מזל טוב על הדף החדש,
המון זמן לא קראתי את מה שכתבת , את יודעת מעבר דירה, עבודה חדשה ועוד אלף ואחד סיבות. כמה מרגש לקרוא את מה שאת כותבת ואיך שאת כותבת ........ אי אפשר להשאר אדישים.
שנה חדשה בפתח ומי ייתן ותביא איתה קצת מנוחה לגוף ולנשמה......
שתיהיה לכם, שנה זו קלה יותר מקודמתה, טובה יותר רגועה ושלווה......
כתבתי לך באימל ולא קיבלתי עדיין תשובה מקווה שקיבלת את מה ששלחתי.
הבנות שואלות עליכם מתגעגעות ורוצות לבוא לבקר (זהר חושבת שזה כמו שאנחנו קופצות לכפר גלעדי..)
אשמח שתכתבי לי באימל מפתיחה לכתוב חזרה. עכשיו שסיימנו עם המעבר החיים קצת יותר רגועים...
באהבה ענקית נשיקות וחיבוקים חמים זיו זהר מאיה וציפי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה לך ציירת הקומיקס.
ולך ציפי היקרה, מבטיחה לשלוח לך מייל.

אתמול נסענו לטיול. לא רחוק, פחות משעתים נסיעה. היגענו למקום יפהפה. שמורה שלא מגיעים אליה הרבה אנשים ליד אגם נייוושה. נכנסנו עם האוטו, עברנו ליד זברות ואנטילופות מלחכות עשב בנחת, מרחוק ראינו גם ג'ירפות.
עצרנו ליד האגם. נוף פסטורלי ומקסים. רק חסר שהיינו יכולים להיכנס למים אבל מזה נמנעים כאן,לצערי.
ירדנו מהאוטו, התקרבנו למים, מצאנו כמה סרטניות מיובשות בין העשבים. הבנות אספו אותן בהתלהבות ובחצי גועל...
בתוך המים היו כמה דייגים. אחד מהם יצא מהמים והראה לנו דלי מלא סרטניות. (תומר ניתקפה חרדה וטיפסה על הכתפיים של אבא עד שחזרנו לאוטו...).
מה שכיף במקום ההוא שאפשר לטייל ברגל ואפילו לעשות פיקניק. לא בכל מקום זה אפשרי בגלל חיות הטרף. אבל כניראה ששם אין.
חזרנו לאוטו והבטחנו לעצמנו להתארגן שוב לנסיעה לשם כולל פיקניק לארוחת הצהריים.
הטיול הזה עשה טוב לכולנו.כל העצבנות והקושי נעלמו,ולו רק לכמה שעות.

[מיץ_פטל*]

הנה .
כמו שהבטחתי.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה מיץ פטל

[אוריה*]

אורית שלום.
נפגשנו בדף היצירה של אור והסקרנות אליכן משכה אותי גם לכאן.
אז מרחוק, עוד תוך גישוש ועדינות של מי שאינו מכיר, אני שולחת לך תמיכה מעיר הקודש עם ריח חג חזק כל כך שיגיע עד לאפריקה.
ונשימה עמוקה. וסבלנות. ושמחה בדברים הקטנים. ואת האפשרות להיות באופן מלא בתוך המציאות כמות שהיא. ואת החסד לסלוח לקושי.
ובעיקר בעיקר, ברכת שנה טובה, קלה וקרובה ללב, מרגשת ומגדלת לכולכם שם.

[בן*]

שנה טובה
אבל לאחל שנה טובה זה לא מספיק וגם לא ממש אישי...
לכן, החלטתי, לתת לכם כרטיס ברכה מיוחד במינו אשר יעניק לכל אחד מכם את הברכה האישית שלו.

עשו בכרטיס כרצונכם,התאימו את ברכתי אליכם.

על מנת להפעיל את כרטיס הברכה, לחצו על הקישור המופיע למטה.("כרטיס ברכה אישי")
(הברכה תפתח בדפדפן חדש)

וכמובן שאשמח לקבל תגובה עם השנה טובה שלכם אלי, אולי יתווספו לי מספר רעיונות לשנים הבאות.

כרטיס ברכה אישי


שנה טובה אישית

בברכה,
בן אפרתי
ראש השנה תשס"ה
[email protected]

[בן*]

אהה, שחכתי, אורית- זה מיועד לך ולבני משפחתך...ושם לשרון ולכל תושבי אפריקה היקרים, אנחנו איתכם, מקווים כי תרגישו אותנו בליבכם בחג, ובכלל כל פעם שקצת קשה..

שנה טובה.

[שרון*]

בן היקר!
תודה על הברכה המעניינת והמקורית.....מחמם את הלב לקבל ברכות כאלה שאתה רחוק מכולם....בייחוד מרגש שזה מאנשים שלעולם לא פגשת.
נגע ללבי. מאחלת גם לך ולמשפחתך שנה נפלאה ומי יתן וכל חלומותיך יתגשמו (במיוחד המעבר לאפריקה).

[אורית_אוקו_ערוסי*]

סוף סוף. המחשב היה בתיקון. כמה ימים הייתי בלי מחשב.
הייתי עוברת ליד חדר המחשב,רוצה להכנס,ואז נזכרת שאין למה...
הרגשה כזאת של ניתוק מוחלט מהעולם החיצון!
אבל הנה. חזר המחשב ואני מיד נכנסת לראות מה חדש.
תודה לכל מאחלי השנה טובה.
הלוואי והשנה הקרובה תהיה באמת יותר קלה עבורי ועבור משפחתי.

ולעידכונים-
התחילו החוגים.
חוג קרמיקה היה הצלחה. גאיה יצאה משם מאושרת! ו(וזה לא קורה הרבה...).
הקבוצה לא גדולה. בכל פגישה המורה מראה מה עושים היום ומדגימה איך, ואז כל אחד עושה בעצמו. מה שטוב הוא שהיא לא מעבירה ביקורת בשום צורה. אין "זה לא טוב", או "לא ככה אלא אחרת". כל ילד עושה איך שהוא מצליח ואיך שיוצא לו. לכן גאיה הירגישה נוח ונעים.המורה רק עוברת ועוזרת למי שצריך עזרה.
אתמול היינו בחוג בלט. שם אור וגאיה לא ביחד. קודם הקבוצה של גאיה ואחר כך של אור.
המורה היזמינה את הילדים להיכנס לחדר,ורצתה ליסגור את הדלת. אני היסתכלתי על גאיה, ואז להפתעתי, גאיה אמרה לי "זה בסדר,את יכולה להישאר כאן בחוץ". הסתובבה וניכנסה...
היא יצאה מאושרת!
הבעיה התחילה כשהיינו צריכים לחכות עד שאור תסיים את השיעור שלה. כאן גאיה איבדה את סבלנותה לגמרי, וכל המצב רוח הטוב התפוגג
לפעם הבאה נצטרך להתארגן יותר טוב בקשר לאיך להעביר את זמן השיעור של אור.
עכשיו צריך לרכוש בגדי ריקוד,נעלי בלט, ויש דרישה גם לחצאית, כי לכל שאר הבנות יש.
אממה, אנחנו באפריקה. אין להשיג דברים שכאלה. נראה. אולי נצליח לארגן משלוח מהארץ...

אור חולה. אתמול בצהריים התחילה להרגיש מאוד לא טוב- כאב ראש,כאב בטן,סחרחורות, צמרמורות.
נשכבה ולא יכלה לזוז. האמת שזה התחיל כבר יום קודם, כשחזרה מבית הספר עם כאב ראש וסחרחורת. אבל זה התגבר. היא התעקשה ללכת לשיעור בלט בכל זאת. אבל היצעתי לה להישאר היום בבית ולא ללכת לבית הספר. היא הסכימה.
מחר יש לה בית ספר ישראלי ואחריו ישר הוזמנה ליום הולדת. יום ארוך.
נראה. היא היציעה בעצמה שאולי לא תלך ללימודים בכדי שיהיה לה כוח ליומולדת... נראה.

קיסיטו הגנן איחר אתמול לעבודה. כשניגשתי לשאול אותו מה קרה הוא סיפר שהיה עם אישתו משלוש בלילה בבית חולים כי היא ילדה ."בן או בת?" שאלתי. "בת" הוא ענה." אבל עכשיו צריך לשלם לבית החולים", הוא הוסיף,"ואין לי כסף. על כל יום נוסף צריך להוסיף עוד כסף ואני רוצה להוציא אותה היום. לקחתי אותה לבית החולים הכי זול ". "אבל אני גמרתי. לא רוצה עוד ילדים. שלושה זה מספיק".
בעלי היגיע ונתן לו כסף בכדי לשחרר את אישתו מבית החולים.
איזה חיים...

רציתי להודות לכל הכותבים בדף עבודת יד עם אור. זה נותן לנו רעיונות מקסימים ליצירות שאנחנו כל כך נהנות לעשות ביחד. עיסת נייר הפך להיות להיט אצלנו!

[ליזה_ליזה*]

איזה חיים... מדהים!
שנה טובה לך ולכל משפחתך!@}
מנצלת את הבמה לברך גם את שרון ומשפחתה בשנה טובה@}
בית הספר של החיים מקבל משמעויות חדשות כשחיים באפריקה, אני לומדת דרכך (אורית) דברים חדשים בכל יום, תודה!

[שרון*]

וואו ליזה ליזה, תודה על ברכת השנה הטובה. תמיד מחמם את הלב לקבל ברכות מרחוק!
מאחלת לך בחזרה שנה נפלאה ונהדרת- לך ולכל משפחתך.

אורית, האמת שלא הבנתי למה נעלמת לך כך שוב....אבל עכשיו הכל התבהר- בלי מחשב זה באמת ניתוק נוראי.....שלי זה קורה אני מרגישה כמו ב"עינוי סיני"....
שמחה לשמוע על הבנות והחוגים. פחות שמחה לשמוע על מחלתה של אורצי, אבל מקווה שזה יעבור מהר.
בכל מקרה שוב שנה טובה לכולכם והלוואי ונוכל להפגש כבר בקרוב!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה ליזה.
שנה טובה גם לך.
וגם לך שרון.
אולי באמת תפתחי לך דף בית? כך לא יצטרכו לכתוב לך הודעות בבלוג שלי...

[שרון*]

אופססססססססססס......אורית, זהו עכשיו נתת לי את הדחיפה האחרונה. עכשיו באמת אני מרגישה לא נעים, ויותר מזה מחוייבת לפתוח דף משלי.
יעשה את זה בקרוב!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

עוד יום ראשון. שבתון כאן.
התחלתי את היום בחוסר חשק. עוד אתמול ,כשהלכתי לישון, חשבתי לעצמי שלא ממש בא לי שיתחיל עוד יום.
המועקה שוב התיישבה בגרוני ולא עזבה.
הבנות החליטו שהן מכינות לחם מטוגן. כאן אנחנו מכינים לחם מטוגן מבאגט. חותכים לעיגולים, טובלים בביצה ולמחבט.
לאור וגאיה כבר יש תידגולת בזה, -גאיה טובלת בביצה ואור מטגנת במחבט. אני מכינה סלט, ויש ארוחת בוקר של יום ראשון.
כולם אוכלים עד כאב בטן... כי זה טעים.
ואז גאיה ואור ביקשו לעשות עבודה עם עיסת נייר, משהו שהן ראו באיזה חוברת של עבודת יד, מנפחים בלון ועוטפים אותו בשכבות של עיסת נייר.אחרי שמתייבש מפוצצים את הבלון וחותכים לשניים. נוצרת קערה נחמדה.
אני ניגשתי לבשל דבק קמח (שיצא הפעם בדיוק כמו שזכרתי מימי הגן,אותו הריח והמרקם. כיף לעבודה).
כשהדבק התקרר,הן ניגשו לעבודה. הרבה עבודה ,מפני שצריך הרבה שכבות בכדי שיהיה חזק.
אני הצטרפתי בשמחה לעזור למי שבקשה עזרה מידי פעם בהדבקת העיתונים או בגזירתם. זה היה כל כך כיף. ממש ריפוי בעיסוק. מרחתי,נימרחתי,קרעתי,הדבקתי וממש נהניתי. לשעה קלה שכחתי את המצב רוח הדיכאוני שעפף אותי.
גאיה, שבדרך כלל חסרת סבלנות ולא יושבת יותר מדקה או שתיים בשקט, ישבה שעה שלמה ועסקה בעטיפת הבלון שלה.
נהניתי לעבוד עם עיסת הנייר ונהניתי לעבוד עם בנותיי.
מזל שיש לי אותן ,אחרת מזמן כבר הייתי מתאשפזת מרצון...
עכשיו כבר ערב. עוד מעט ניכנס שוב למיטות. שוב מתגנבת לתוכי המועקה, שוב משתלט חוסר השקט.
מחר עוד יום. עוד שבוע מתחיל.

[נהר_שליט*]

שיהיה ש בוע טוב ושנה טובה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בוקר חדש
אני מתחילה להבין שבכדי לישרוד כאן את השנים הבאות (שנים! הצילו!!!!!!!), אני חייבת להשלים עם העובדה שאני כאן .
להשלים עם הבדידות והניתוק. ואוו. ההכרה בזה קשה מאוד.
לנסות ולראות איך אני חיה כאן לבדי ,רק עם משפחתי הקטנה.
זה מתחיל לאט לאט לחדור לתודעה שלי. זה כואב וקשה. אבל כנראה שהכרחי.
התהליך התחיל. כאילו מעצמו.
חברה שחיה כאן פעם כתבה לי פעם שעלי להתאבל על מה שעזבתי בכדי שאוכל לחיות עם מה שיש לי כאן.(תודה רחלי).
להיפרד באמת בליבי מהכל ומכולם. עד עכשיו לא הסכמתי להיפרד באמת. רציתי בכל מאודי לחזור הביתה,להיות בין חברים, להרגיש שייכת, שפויה.
אבל אני לא יכולה להמשיך כך יותר. על סף דיכאון, חולנית, בקושי מתפקדת.
ולו רק בשביל בנותיי שצריכות אותי אני צריכה להתעשת.
מקוה שאמצא את הכוחות לחיות כאן בבדידות האין סופית והחונקת. בלי אף חברה אמיתית שאפשר להתחלק איתה, להיתמך ולתמוך, לרכל,סתם לדבר ולהחליף דעות,להניק ביחד ופשוט להיות.
;-(

[אורית_אוקו_ערוסי*]

התכוונתי ל

[נועה_ברקת*]

גם אני קוראת אותך. לא יכולה ממש לדמיין את הבדידות, אבל מנסה. איזה מזל שיש מחשב.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

איזה מזל שיש מחשב.
קשה לתאר לכם עד כמה!

היום הלכתי לקניות. רק עם תומר.
אני כבר לא רגילה ללכת לקניות רק עם ילד אחד. כמה קל
אור היתה בבית הספר, ולגאיה היגיע חברה (ששמה גם גאיה).
בפעם הראשונה השארתי את גאיה והחברה שלה רק עם העובדות,כלומר בלי עוד מבוגר מהמשפחה. (פתאום שמתי לב שלגאיה שלי יש הרבה "בפעם הראשונה" בזמן האחרון. היא גדלה. זה מרגש לראות.), לקחתי את תומר ואת הנהג ונסענו לקניות.
בסופר בו אני קונה אין הרבה ירקות, אבל יש חנות ירקות בצמוד אליו. שם יש שפע של ירקות באיכות טובה.
שמתי לב כמה נעים לי לקנות בחנות הירקות ההיא. איך שאני נכנסת, מיד "נצמד" אלי אחד העובדים ועוזר לי. זה חלק מהשרות. העובד לוקח עגלה ושקיות והולך איתי ועוזר לי למלא את השקיות בירקות מובחרים, בסוף אף לוקח לקופה ואורז היטב, ובסוף בסוף גם עוזר לי לקחת לאוטו.
אין דחיפות, אין צעקות. השירות נעים וכולם מחייכים. עכשיו גם מכירים אותי שם, אז יש גם "מה נשמע?" ו"איפה שאר הבנות היום?"
הנה. מצאתי דברים נעימים כאן. ואני אפילו מוכנה להודות בהם בפני עצמי...

בזמן האחרון גילינו את "חדוות החצילים". אף פעם לא הכנתי חצילים וגם לא ידעתי איך. אבל רוז, אחת העובדות, שעבדה בעבר אצל ישראלים אחרים, אמרה שהיא יודעת להכין חצילים בכמה צורות, ומאז אנחנו נהנים מחצילים מטוגנים, עם רוטב או בלי, וגם על האש בסלט עם מיונז.
אבל, אני לא מוצאת כאן חצילים גדולים. החצילים כאן הם קטנים, בכל מיני צורות מוזרות. אז אני קונה ערימה, במקום אחד או שניים בגודל נורמאלי.
בעלי טוען שבמערב החצילים מלאים הורמונים ולכן ניראים טוב יותר.
אז אולי עדיף כך...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לרגע קראתי את מה שכתבתי מוקדם יותר והתמלאתי דמעות...

[ליזה_ליזה*]

לגבי החצילים, אחותי ובן זוגה מגדלים בגינה, והם באמת קטנים יותר, אבל טעימים פי אלף מהגדולים! זה כנראה בגלל שהם לגמרי אורגניים.
_אני מתחילה להבין שבכדי לישרוד כאן את השנים הבאות (שנים! הצילו!!!!!!!), אני חייבת להשלים עם העובדה שאני כאן .
להשלים עם הבדידות והניתוק. ואוו. ההכרה בזה קשה מאוד._
נכון, ההכרה קשה, אבל נחוצה. אולי ככה תוכלי להנות קצת יותר. אני שולחת חיזוקים וחיבוקים וירטואליים... @}

[שרון*]

בין המילים ושתיקות
בין הצלחות לנפילות
בין שאלות ללא תשובה
יש עוד תקווה, יש עוד תקווה

בין שיגעון לבין שפיות
בין היגיון לבין סיוט
בין השנאה לאהבה
יש עוד תקווה, יש עוד תקווה

בין אפילה לבין האור
בין לסלוח ללזכור
בין הכאב והשמחה
יש עוד תקווה, יש עוד תקווה

בין מה שרע למה שטוב
בין הרחוק והקרוב
בין הנודע ללא נודע
יש עוד תקווה, יש עוד תקווה

להחזיק חזק
לא להיות לבד
כשמסביב הים סוער
בעולם מוזר רצינו רק לומר
יש לכם חבר*

אורית מקווה שעדיין יש תקווה.... עם כל הלבד, העצבות, הבדידות, המועקה, וחוסר השפיות, מקווה שעדיין נשארה לה גם תקווה......

מבינה את הקושי העצום שאת חווה, כל מילה שלך מחזירה אותי אחורה לימים קשים. ימים של דמעות, ימים של דיכאון נורא, ימים של הרגשת בדידות נוראית, ימים שקשה למצוא סיבה לחייך... הייתי שם, הגעתי עד למעמקי העצב ולכן מבינה ומזדהה עם ההרגשה. בדידות היא דבר איום. היא עוטפת אותך בתחושות קשות, היא מגיעה לכל פינה, היא נמצאת שם תמיד......
היום אני בשלבי סיום הטיפוס כלפי מעלה... הייתי במעמקים... אך הצלחתי גם לצאת. צדקת שכתבת שרק עם ההשלמה יכולה לבוא הקבלה... תהליך לא קל, אך הכרחי. הבדידות תמיד תשאר ותרחף מעל... רק צריך למצוא את הדברים שישאירו אותה שם למעלה... ולא יתנו לה כוח לרדת....
ילדותייך, בן זוגך, החברים הטובים (גם אם הם לא קרובים), אנשים חדשים, האהבה, השמש הזורחת, הטבע, החוויות, ההתנסויות.... כל אלה ביחד ישאירו אותה שם למעלה, ועם עוד קצת עזרה שלך גם ירימו אותה עוד יותר... כל פעם עוד קצת.....
מבינה ומזדהה, שולחת לך חיבוקים חמים והמון תקווה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

[שרון*]

אופססססססססססססס......ניסיתי כל כך הרבה זמן לסדר את השיר והכל התחרבש......
כל בית אמור להיות לבד - סדר הקריאה מלמעלה למטה.....פשוט התחברו להם ביחד - הבית הראשון עם השלישי, השני עם הרביעי....
בכל מקרה מקווה שהמסר הובן!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה רבה שרון.
המסר הובן. וכל מה שכתבת נגע לליבי.
וגם לך ליזה ליזה, הרבה תודה.
הכתיבה עוזרת לי לסדר את המחשבות וגם מקילה על העומס.

[אמא_של_יונת*]

שרון,
סידרתי לך את השיר.
הבעייה שהתאמצת יותר מדי... כל מה שצריך זה להקליד את הבתים בזה אחר זה בטור ארוך אחד (עם רווח בין בית לבית). כשיש שורות קצרות צ'יק צ'ק מסדר אותן בעצמו בטורים.

בקשר לחצילים, אני משערת שהחצילים הגדולים והיפים שאנחנו מכירים בארץ פותחו -- כמו רוב הירקות שאנחנו אוכלים -- בכיוון של צורה חיצונית מרשימה, חיי מדף ארוכים ועמידות למחלות, בדיוק כמו המלפפונים, העגבניות וירקות אחרים. הטעם כנראה לא מהווה שיקול...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בעלי נסע היום לטנזניה לשלושה ימים.
התהליך שהרגשתי שמתחיל אתמול פתאום נעצר!
העובדה שגם הוא לא נמצא כאן מדגיש את הבדידות והניכור בצורה כל כך חדה.
קשה לי.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הלכנו לקנות נעלי בלט. הרי צריך לעמוד בקריטריונים....
המורה לבלט שלחה אותנו לאיזה סנדלר שמכין נעליי בלט. היחידות הנורמליות כאן.
חיפשנו ומצאנו. היגענו למקום. הסנדלר, איש מבוגר, יושב במזדרון עם שולחן העבודה שלו, ויש לו גם איזה כוך שמשמש כמחסן ובו עובד עוד בן אדם.
חשבתי שבאים וקונים. אך לא!
הסנדלר הוציא את הספר שלו והיניח אותו על הרצפה. כל ילדה בתורה הניחה את הרגל על דפי הספר והוא צייר את כפות הרגליים שלהן. אחר כך בחרו צבע (וורוד מזוויע, כמובן), הוא כתב את כל הפרטים על כל שירטוט, שילמנו והלכנו.
על זוג נעליי בלט הוא לוקח סכום כסף שווה ערך ל-30 שקלים בערך...
אז הזמנתי גם לתומר, למרות שהיא עדיין לא משתתפת בשיעורי בלט...
עכשיו צריך לקוות שזה יהיה מוכן באמת בשבת, כי באפריקה כמו באפריקה, מימד הזמן לא תמיד כביל...:-\

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מזג האויר כאן מתחמם.
אצלכם בארץ מתחיל להתקרר. הלילות יותר קרירים.
כאן אנחנו מחכים לגשמים שלא מגיעים. הגינה כבר צמאה מאוד.
אין מערכת השקיה לגינה כי אין לחץ בצינורות הראשיים. יוצא זרזיף. בכדי להפעיל ממטרות צריך משאבה שתייצר לחץ, כך שברוב הגינות הביתיות פשוט אין. יש גנן, שבשעת הצורך משקה עם הזרזיף מהצינור, או עם מזלף, שלוקח שעה למלא אותו...
היום,כשחזרנו הביתה מהטיול לסנדלר, אור אמרה פתאום "אמא, עכשיו זו אותה העונה כמו מתי שהיגענו, כי יש על האדמה המון פרחים סגולים שנופלים מהעץ".
כן, מתחילה לה עוד שנה...

[מיצי_פיצי*]

וואו, זה כמו לחיות בהיסטוריה. הרי הבת שלי יכולה רק לדמיין מה זה סנדלר אמיתי (למרות שהסבא רבא שלה היה כזה). יש לכם גם מוכרי קרח וחלבנים?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יש לכם גם מוכרי קרח וחלבנים?

לא. אבל ראיתי מצחצחי נעליים ליד אותו המקום, כאלה שיושבים ברחוב ואתה בא ומתיישב לידם והם מצחצחים לך את הנעליים. משהו שבארץ כבר אין,לדעתי.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היום התקיים חוג היצירה בפעם השניה.
היגיעו רק שלוש בנות, שהיו גם בפעם הראשונה.
אבל כולנו הנהנו מאוד, גם הבנות שהיגיעו וגם הבנות שלי (שזה גם חשוב...). וגם אני.
הייתי רוצה שיגיעו קצת יותר ילדים. דיברתי עם עוד שלוש אמהות,אבל אף אחת מהן לא שלחה את הילדיה.
היזהירו אותי שכך עלול להיות.
בעלי כל הזמן אומר שמה שחשוב זה שנהנה. אז נהננו.

[זהבית*]

אורית גם אני בין הקוראות והנהנות .
הסיפורים שלך תמיד מכניסים לשגרת יומי בארץ ניחוחות של עולמות רחוקים.

הייתי בקניה לפני 13 שנים.
נסעתי עם קבוצה קטנה ללמוד תיפוף .
היינו חודש שלם רק בכפר ליד מומבסה (מיריטיני)
גרנו שם עם משפחת המורה המתופף וכל חמולתו.
הוא עצמו היו לו 4 נשים שלכל אחת בין 3 ל- 8 ילדים ועוד 2 פילגשים עם ילדים.

גרנו ממש בביקתות שלהם והתעוררנו כשהוציאו את עדר העיזים מהחדר הסמוך בבוקר...
זו הייתה אחת החוויות החזקות בחיי כי יצא לי בעצם לגור במשך חודש עם אנשים שחיים די קרוב לכל מה שמדובר באתר הזה. תיפוף לא ממש למדנו מכל מיני סיבות שיכולות למלא את כל הדף הזה אבל חיינו ממש בתוך חבורת נשים וילדים בכל הגילאים.
הם ישנו כולם ב"מיטה משפחתית" טוב לא בדיוק- האמא עם התינוק הקטן ביותר במיטה וכל שאר הילדים על הריצפה המשפחתית, כמובן שהניקו עד גיל מאוחר, והתינוקות נישאו על המון ידיים וכל הזמן. וגם במינשא שהיה בעצם חתיכת בד גדולה.
גם טיטולים לא היו שם ואפילו לא חיתולים רב פעמיים.

חזרתי משם עם המון חוויות ,המון כלי נגינה אותנתיים ועם מלריה.

אורך החיים שאת מתארת מאד מסקרן אותי כי הצד של המערביים שחיים שם בכלל לא יצא לי להכיר.

כל פעם שאני פותחת את הדף שלך זה מחזיר אותי לחוויה המיוחדת הזו. ומעניין לעקוב אחר התהליך שאת עוברת.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ואוו, זהבית, איזה חוויה מרשימה.
מי האמיץ שהעז להביא קבוצה של לבנים לכפר נידח ולהשאיר אותם שם חודש שלם??
היום ,עם מה שאני יודעת על החיים של המקומיים ,לא הייתי חושבת לעשות דבר שכזה! ולו רק מפחד המחלות שבאות מחוסר הגיינה, החל בטפילי מעיים מעל הסוגים, ועד דברים חסרי שם נוספים, וכמובן,המלריה...
אבל זה נשמע שנשארה לך חוויה חזקה לכל החיים. מדהים!
עכשיו את גם יודעת קצת על החיים של הלבנים כאן...

גאיה מתחילה לדבר על חוויותיה בגן.
היא אומרת שהיה לה גם קצת כיף שם, אבל לא היה לה כיף עם סוזן,הגננת."פעם אחת,כשבכיתי,היא אמרה לי שאני כמו תינוקת...".
אני שמחה שהיא מספרת לי. בהתחלה התלהבתי מהגננת, כי היא הסכימה שאשאר בגן כמה שצריך,וחלק מהדברים באמת מצאו חן בעיני.
אבל כלפי הילדים היא מתנהגת בהתנשאות. לא בגובה העיניים,לא בחום. הילדים עבורה הם חומר שצריך לעצב ולשנות ,לחנך ולדאוג שיהיו "כמו שצריך". היא עושה זאת בטאקט רב. לא צועקת,לא אלימה,שזה הרבה, אבל גם לא אוהבת. גאיה הרגישה את זה,כניראה. את הריחוק שהיא משדרת לילדים.
אמרתי לה שוב שזה בסדר שהיא לא הולכת לגן.
אור,לעומתה, מאושרת בבית הספר והולכת לשם בשמחה.למרות שהיא אומרת שהמורה שהיא הכי אוהבת כבר לא מלמדת אותה השנה,והמורה המחנכת, שמלמדת את רוב השעורים, היא הכי פחות אהובה עליה.
אבל היא ממשיכה ללכת ברצון ובשימחה, ומכיון שזו בחירה שלה ללכת לבית הספר, אני מאמינה שטוב לה שם.

[ליזה_ליזה*]

אבל היא ממשיכה ללכת ברצון ובשימחה, ומכיון שזו בחירה שלה ללכת לבית הספר, אני מאמינה שטוב לה שם.
זה מה שהכי יפה בעיני בחינוך הביתי, לתת לילד לבחור. אני מאוד מעריכה אותך על זה. הלוואי עליי, בבוא היום.@}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ליזה ליזה יקרה. אני חושבת שכבר כתבתי את זה ,אבל אחזור על זה שוב.
אם היינו בארץ, לא הייתי שולחת אף אחד מיילדי לבית הספר!!! כשעושים חינוך ביתי בארץ הכל יותר קל מפני שיותר קל לפגוש ילדים-ברחוב,בגן משחקים,בחוגים, וכמובן במפגשי החינוך הביתי.
כאן אני עושה זאת בלית ברירה. זה לא הוגן לא לאפשר להן ללהתרועע עם ילדים אחרים.
כשאחזור לארץ, נחזור לחינוך ביתי מלא!! (במהרה בימיינו...).
אבל תודה על ההערכה.
אני בטוחה שתדעי מה מתאים לכם בכל שלב.

[מנג_בין*]

אורית,
"השלמתי" בבת-אחת את כל מה שהחסרתי,
ווואו, זה נשמע שהרבה דברים מתרחשים אצלכם!

עשית לי חשק אדיר עם הפעילות של הבלונים והעיסת-נייר,
נראה לך שזה מתאים לילדה בת כמעט 4 ?

קראתי על גאיה ונחמץ לי הלב.
גם הבכורה שלי שונאת ללכת לגן וגם לי אין ברירה (כרגע...) וקשה לאללה לשמוע
שהחוויות שלהן שם לא נעימות.
אני מקווה שהיא תרגיש בגן יותר טוב בקרוב.
האם יש לך אפשרות לדבר עם הגננת?

התגעגעתי אלייך ולבלוג!
@} @} @}

[זהבית*]

מי האמיץ? שאלה טובה.
אולי טוב שלא הייתי מודעת לכל המחלות שם (למשל סוג של חרק שמטיל את ביצותיו בתוך העור וכשבוקע לו הזחל, הוא מפלס לו את את דרכו לחופשי בתוך הרגל..... בררררר. לא לי קרה אבל לאחת הבנות בקבוצה.)
אני כאמור חזרתי "רק" עם מלריה שכמעט הרגה אותי.

אבל אם הייתי מודעת, לא הייתי נוסעת והייתי מחמיצה את אחת החוויות המשמעותיות בחיי.

שנאמר- מה שלא הורג אותך מחשל אותך...

נראה לי, אישית שמה שאת עושה הוא באמת על גבול הלא אפשרי ולכן טבעי בלבד שזה יהיה קשה.
לקחת משפחה שלמה עם בנות לניירובי.
שמחתי איתך כשכתבת שאת מתחילה להשלים עם זה ושזה הופך ליותר קל לפעמים.

מנסיוני בחיים ,מה שהופך מצב, שהוא מראש קשה, לכמעט בלתי נסבל, זה כאשר לא משלימים איתו.
פשוט כל הכח שיש נדרש כדי לא להיות בדיכאון וזה בא על חשבון האנרגיה שצריך כדי לחיות שם.

ממבט אינטרנטי רחוק נראה שזו חוויה אדירה והייתי מנסה להשתמש בהומור במצבים הקשים.
גם ובעיקר אם זה הומור שחור.....

ותמשיכי לשתף גם בפרטים הקטנים . אני מאד נהנית לקרוא.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מנג ביייייייייייין היקרה. התגעגעתי.
רק נראה לי שהבנת לא נכון. גאיה לא הולכת לגן! היא לא רוצה, ואני מאפשרת לה לא ללכת. המחשבה שאכריח אותה ללכת למקום שלא טוב לה בו היא לחלוטין לא באה בחשבון.

ולך זהבית. שוב תודה על התגובות ועל העידוד.
_אולי טוב שלא הייתי מודעת לכל המחלות שם (למשל סוג של חרק שמטיל את ביצותיו בתוך העור וכשבוקע לו הזחל, הוא מפלס לו את את דרכו לחופשי בתוך הרגל..... בררררר. לא לי קרה אבל לאחת הבנות בקבוצה.)
אני כאמור חזרתי "רק" עם מלריה שכמעט הרגה אותי._
אללה איסטור!! לא עלינו.
אנחנו, כאמור, חיים בעיר ומשתדלים לשמור על תנאי סניטריה גבוהים ולהתרחק מהג'יפה...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אה, ושכחתי לכתוב לך על העיסת נייר על הבלון. אני חושבת שזה יכול להתאים לילדה שלך, אבל נראה לי שתצטרכי לעזור לה כי זה הרבה עבודה. כתוב שצריך בערך שש שכבות. קשה לספור כשמדביקים טלאים טלאים, אבל בערך.
עיסת נייר זה כיף!! מתלכלכים, מורחים ומתמרחים...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לקיסיטו הגנן נולדה תינוקת (זוכרים?).
רציתי לקנות לו מתנה קטנה. מה קונים למי שאין לו?? משהו שימושי, פרקטי.
הלכנו לחנות "הכל בזול" שכזאת (שדרך אגב,שייכת לישראלי...). יש שם מדור תינוקות נחמד,והכל בזול. קניתי לתינוקת גרביים וכובע (כאלה מתוקים שאי אפשר לעמוד בפניהם...) ולשני הבנים הגדולים כובעי צמר.
הבנות שלי,שלא יכולות אף פעם לעמוד בפני החנות הנ"ל בלי לקחת כלום, בחרו כל אחת בובה קטנה+אמבט עבורה.
כשיצאנו מהחנות, הן רצו לנהג להראות לו מה קנו. אני הרגשתי פתאום מאוד לא נוח. הרי גם הוא כמעט חסר כל, ויש לו שני ילדים קטנים בבית שלא מקבלים מתנות מפלסטיק כל שני וחמישי. בכלל,בכל פעם שאנחנו קונים משהו חדש לבנות והן רצות בשמחה להראות לעובדות אני מרגישה נבוכה. הלוואי והן לא היו מראות להן את כל הדברים האלה. זה מוציא את החשק ליקנות את כל הפלסטיקים המיותרים האלה. הרי אפשר גם בלי...

[שרון*]

וואו בדיוק מה שהרגשתי אתמול. הלכתי עם יאסיני הנהג של המשרד לקנות אופניים לשי ונעם. הסתובבנו ולבסוף קניתי להן אופניים וגם מערכת כלי מטבח למשחק....בדרך שחזרנו למשרד פתאום חשבתי שהייתי צריכה לקנות משהו קטן גם לילדים שלו. הרגשתי ממש רע. שהגענו למשרד אמרתי לו ששבוע הבא ניסע ביחד שוב (כי אני צריכה עוד דברים מהעיר) ואז הוא יבחר מתנה לילדים שלו. את החיוך שנפרש לו על הפנים אני לא יכולה לתאר במילים....זהו עכשיו הרגשתי מאושרת שוב!

[מנג_בין*]

המחשבה שאכריח אותה ללכת למקום שלא טוב לה בו היא לחלוטין לא באה בחשבון.
המשפט הזה לא עושה לי טוב.... במיוחד כי אין לי ברירה ועליי לשלוח אותה לגן למרות הכל.
(וסליחה לגאיה ש"שלחתי" אותה לגן....לא הבנתי אותך.)

אפשר לקבל בבקשה מתכון לדבק קמח?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

חזרתי. יותר נכון המחשב חזר סוף מתיקון.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ניסיון

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ניסיון

[שרון*]

חזרת? זה נקרא לחזור? טוב כגודל הציפיות כל גודל האכזבות.......
תיארתי לעצמי ששוב המחשב עושה בעיות. בכל מקרה שמחה שאת שוב כאן.....

[שרון*]

חזרת? זה נקרא לחזור? טוב כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.......
תיארתי לעצמי ששוב המחשב עושה בעיות. בכל מקרה שמחה שאת שוב כאן.....

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כן. המחשב עשה בעיות רבות וגם עכשיו אני לא בטוחה שזה בסדר.
וחוץ מזה, למה גם את כותבת פעמיים אותו הדבר??
היה מוזר להיות בלי מחשב. במחשבות רצות בראש,מילים,משפטים, ואין איפה לכתוב אותן. הראש התמלא והתמלא.
אז צריכה להתחיל לרוקן.

המשך סיפור נעלי הבלט:
ביום שבת נסענו מלאות התרגשות לסנדלר. כשהיגענו, נגשה האשה שעובדת איתו ואמרה שהם לא היצליחו להשיג עור ורוד, אבל לא רצו לחכות עוד כי ידעו שאנחנו צריכים את הנעליים דחוף, אז קנו עור שחור! לכן הנעליים גם עדיין לא מוכנות...
עמדנו כמה דקות והסתכלנו איך הוא עובד ומכין את הנעליים.זה היה מעניין. עד שגאיה התחילה להשתעמם.
ראיתי גם שהיא קצת מאוכזבת,כי היא ציפתה לוורודות מאוד. ניסיתי לשכנע אותה שגם השחור הזה הוא יפה ומבריק. מה אני יכולה לעשות.??
האשה הבטיחה לנו שהנעליים יהיו מוכנות עוד היום אחה"צ. אז אמרתי לה שלא נוכל להגיע שוב היום,אלא נחזור ביום שני.
היגיע יום שני, ושמנו פעמינו לסנדלר,שוב. הנעליים של אור וגאיה היו מוכנות. של תומר לא! "חשבנו שתגיעו אחרי השעה שתיים בצהריים"...
היה צריך להוסיף רק גומי לנעליים, זה שמחזיק את הרגל. "אין לי גומי שחור" ,היא אמרה והראתה לי גומי לבן."אבל אני אצבע אותו", היא הוסיפה והראתה לי נוזל לציחצוח נעליים... וכך היה. היא התישבה ליד מכונת תפירה, ותפרה לכל נעל פס גומי שניצבע בשחור. (ומשאיר סימנים על הרגל...).
עשינו עוד סיבוב לקצב, וכשחזרנו גם הנעליים של תומר היו מוכנות, סוף סוף.
לקחנו ונסענו הביתה.
בנתיים, הגומי באחת הנעליים של גאיה הספיק כבר להיתלש, ואפשר רק לנסות וולתאר לכם את האכזבה

[ציפי_נוראל*]

שלום לכם חברים יקרים
אז אתם עם חוויות נעלי הבאלט באפריקה ואנחנו כאן עם חוויות בגדי הבאלט ב"מרכז קלור"
מאיה וזהר החליטו שהן רוצות ללמוד מחול ואין כמו מרכז קלור בכפר בלום ללימוד מחול
אבל..... כמה שזה יקר אין לך מושג ולמרות זאת רשמתי אותן והן מאושרות עד הגג
את צריכה לראות את זהר הציפלונה בבגדי מחול מ%

[ציפי_נוראל*]

שלום לכם חברים יקרים
אז אתם עם חוויות נעלי הבאלט באפריקה ואנחנו כאן עם חוויות בגדי הבאלט ב"מרכז קלור"
מאיה וזהר החליטו שהן רוצות ללמוד מחול ואין כמו מרכז קלור בכפר בלום ללימוד מחול
אבל..... כמה שזה יקר אין לך מושג ולמרות זאת רשמתי אותן והן מאושרות עד הגג
את צריכה לראות את זהר הציפלונה בבגדי מחול מאושרת וקורנת עכשיו היא ממש מרגישה נסיכה אמיתית. זיו רק מציצה עליהן מהחלון ומסתפקת בזה היא כל כך מאושרת מלרוץ ולהשתולל בחוץ בזמן שאנחנו מחכות לזהר . איך עברתם את החגים????????
יש בעצם את סוכות עדיין... אייל בנה סוכה? תכתבי לי באימייל בבקשה מזמן לא קיבלתי מכם דואר
דרישת שלום חמה וחיבוקים אוהבים

[אורית_אוקו_ערוסי*]

סוכות.
אתמול בנינו סוכה. בעצם, רק עטפנו את המרפסת המקורה בבדים, וזה משמש לנו סוכה.
במשך הבוקר הכנו שרשראות מעיתונים ציבעוניים, גזרנו צורות של רימון שהבנות קישטו.
אחרי שהכנו את הסוכה גאיה היתה מודאגת שאין לנו את ארבעת המינים. אז בעלי צייר את ארבעת המינים על דף, ואור וגאיה לקחו עוד דפים וציירו גם הם את ארבעת המינים.
תלינו את כל הקישוטים בסוכה. ושרנו קצת שירי חג.
אפילו מצאנו רימונים (שהיגיעו מישראל ועולים כמו זהב...) ב"מכולת השכונתית". אכלנו אותם בסוכה יחד עם ארוחת הערב.
הבוקר הבנות התעקשו לאכול ארוחת בוקר בסוכה. זה היה נעים.

זה חג הסוכות השני שלנו כאן.
אני זוכרת בבירור את הראשון. זה היה זמן קצר לאחר שהיגענו הנה. עדיין הייתי בהלם. אבל היתה לי שמחת חג בלב.
הפעם אין לי. אין לי שמחת חג ואחן לי שמחה בכלל.
עוברת עלינו תקופה קשה.
בעלי מיואש מהעבודה שלו וחושב בקדחתנות איך ולאן אנחנו ממשיכים. כל העתיד לוטה בערפל.
לי קשה להכיל את כל הקושי וחוסר הודאות.
בנתיים אנחנו כאן. לא ברור לעוד כמה זמן, ולא לגמרי ברור לאן נמשיך...

[תמרי_ל*]

אורית יקרה,
ליבי ליבי איתך...מבינה מה אתם מרגישים, גם אנחנו באותה הסירה...מאחלת לכולנו שייט נעים ובטוח, לחוף מבטחים.
נראה לי שהערפל עוד מעט יתפוגג ויעלם כלעומת שבא.
שולחת לך חיבוקים מחזקים וברכת חג שמח היישר מניגריה
שיהיה לנו רק טוב

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה,תמרי ל.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

גאיה מאוד אוהבת ג'חנון.
בארץ היינו קונים קפוא .רק לשים בתנור ללילה ולאכול.
כאן צריך להכין לבד. אבל איך??
ךגאיה היתה כאן חברה שקוראים לה גם גאיה, שלצערינו הרב עזבה אתמול בחזרה לישראל.
אמא שלה היתה עושה ג'חנון מעולה! ליפני שהם נסעו גאיה "היכריחה" אותי לקחת את המתכון בכדי שנכין בעצמנו.
היום אני מנסה. זה תהליך של יומיים. כבר הכנתי בצק.
תחזיקו אצבעות...

תיראו מה זה. יוצאת קיבוץ ,אשכנזיה בת אשכנזים, לומדת להכין מפרום, ועכשיו גם ג'חנון...
עוד מעט גם אתחיל לאכול סחוג...

[שרון*]

אורית למה לא ידעתי קודם על עניין הג'חנון.....בכל מקרה יש לי מתכון פשוט לגמרי (ממש לא תהליך ליומיים) ויוצא אחלה ג'חנון!
אם בא לך תגידי והמתכון ישלח מיד. אצלנו העובדות כבר יודעות מה זה ג'חנון. אני מכינה את הבצק ואת כל העבודה הקשה של רידוד וגילגול העובדות עושות....
חחחח כתבת על הסחוג' ואני בדיוק אוכלת פה סחוג עכשיו.....
טוב ילה נשתמע!

[גלי*]

איך מכינים ג'חנון

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שרון,האמת שסבתא חדוה אמרה לי מזמן כבר שכנראה יש לך מתכון, אבל שכחתי מזה.
גם אני עבדתי היום ברידודים ביחד עם רוז, העובדת.
מחר צריך לרדד שוב,והיא תעשה זאת לבד מפני שאני אהיה מחוץ לבית רוב היום.
החיים הטובים...
תודה גלי. אני מכירה את הדף הזה.
נעים לראות שם חדש כאן.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ו..אל דאגה. אני לעולם לא אוכל באמת סחוג.
לא יכולה להתקרב לחריף...