המשך חיינו באפריקה 4

מה אני אגיד לכם, לעמוד שעות ולטגן בשיא החורף הישראלי זה דבר אחד.
אוף,את כ"כ ישראלית...

אוף,את כ"כ ישראלית...
ברור!

בת של,תסתכלי אפילו ב"מי פעיל עכשיו", ברגע זה יש רק ארבעה אנשים. ביום רגיל יש המונים.
כך גם במה חדש, יש פחות פעילות בשבת.
נראה לי שסוף סוף הבעלים בבית, אז מנסים לעשות "זמן משפחה" או משהו כזה, במקום לרוץ למחשב כל דקה פנויה.

תודה גם לך גמד.@}

נכנסתי שוב (כמובן, יש לי רגע פנאי

).
והאמת, שזה כייף שיש תגובות בכל יום, ובמיוחד בשבת, כשאני ממש לא מצפה להם.
שוב תודה לכולכן.

היום חשבתי לעצמי, שהבלוג הזה, שלפעמים באמת בא לי להפסיק לכתוב בו, אבל בגדול הוא, כמו שחמוטל כתבה פעם, תראפויטי, באמת עזר לי בכל מיני מצבים.
העיצות שלכן, ההכוונה, התמיכה, ממש הניעו לעשות דברים שאני לא בטוחה שהייתי מגיעה אליהם לבדי.
אז אני מלאת תודה על שהאתר הזה קיים, ולכל המשתתפות במשך השנתיים האלה. @}
(יצא לי מן "סיכום שנה" כזה...

).

אורית יקרה,

רק רוצים לאחל לכולכם שנה אזרחית טובה ומאושרת.
מי יתן והשנה הזו תביא עימה רק דברים טובים{@

נשמע שאת עוברת תקופה קשה, איילת.
יחסית לחודשים האחרונים זאת דווקא התקופה הפחות קשה. הגיע הקיץ אנחנו מבלות המון בנהר ובאגם ועלמה פשוט ילדה מאושרת. כנראה שהגעגוע עדיין מעיב לי על הכל ,אבל זהו!!!!!! די החלטתי להפסיק להילחם ולנסות לגרום לדברים לקרות בכוח. אני משחררת את הלחץ וכל פעם שנכנסת לי מחשבה על המשפחה והחברים ומזג האוויר וישראל בכלל אני מקבלת את המחשבה ולא נותנת לה לבאס אותי. ונחשי מה????????? מהרגע שאני משתדלת לא להילחם ברגשות האלו , הדברים מסתדרים. יואב ואני הסכמנו על סידור מגניב לביקור בארץ. והכל מסתדר. אני באמת באמת מאמינה שאני נמצאת במקום הזה כי זוהי התוכנית הגדולה של היקום בשבילי. העיקר האמון שיש לי בעולם ובעצמי.
עוד שבוע עלמה חוגגת שנה ,אבי חמי וחמתי מגיעים. אמא שלי ואחיות לא ,בלתי אפשרי כרגע. ביום רגיל רק המחשבה על כך היתה מורידה אותי למטה אבל היום אני משתדלת להבין שאני חייבת לקבל את הטוב ואת הרע כי אם לא אני רק שוקעת ושוב לתת אמון שמה שקורה צריך לקרות ולנסות לשנות ולהילחם ביקום זה מיותר. מתארחים אצלנו בגסט האוס המוןןןןןןןןןן מוצ'ילרים ישראלים ,רובם חבר'ה טובים. אנחנו מדליקים כל יום נרות ואוכלים סופגניות וכולם שרים לעלמה שירים. יש מין משפט אצל המטיילים בארגנטינה ש מי שלא ראה את עלמה לא ראה את ארגנטינה. חמודים.
את הכריסמס navidad בספרדית לא חגגנו. החלטנו לשמור על החגים היהודיים. בכלל כל העניין של החגים שלהם ושלנו קצת מבלבל אותנו. אם עלמה גם תרצה עץ אשוח ומתנות? טוב , אני בטוחה שאני אהיה יצירתית ואמצא פיתרון.
כלומר מציק מאוד להזיע כל הזמן, ואין מפלט כמעט מהחום והלחות (חוץ מבים ובבריכה), אבל זה בהחלט פחות מעיק.
תתנחמי שחם לך ואת קופצת לים. את מתארת לעצמך חמישה חודשים של מינוס 5 ???????????? אבל , הכל טוב , אני חיה בשלום עם הטבע ומקבלת אותו באהבה
jah guide and protect

בעלי הזכיר פתאום את הביקור בארץ, מתי ? כמה?
ופתאום גם הבנות מדברות על הביקור.
וכל זה גורם לי לחשוב על זה גם. רוצה כל כך שהזמן יעבור ונגיע לביקור. הוא עדיין רחוק, ואני כבר לא רוצה שייגמר...
ופתאום מקבלת "רגליים קרות" בקשר לטיסה לבדי עם שלוש בנות. כל ההתנהלות הזאת עם הנחיתה באתיופיה וההמתנה אל תוך הלילה, ואז שוב להתנהל = להעיר את כולם ולהתקדם לכוון העליה למטוס. ומה אם, חס וחלילה, יהיה עיכוב ארוך, ומה אם לא אסתדר, ומה אם...
פתאום נתקפת חששות.
והשהיה בארץ (כנראה בקיבוץ של הוריי), בלי אוטו, איך נסתדר?
ועדיין לא החלטתי באופן סופי לכמה זמן ניסע. קשה לי להחליט.
הבנות אומרות שישמחו להיות הרבה זמן בישראל. אבל יהיו עצובות בלי אבא.
והקטנה, הרי הבית שלה הוא כאן. בטוח תתגעגע הביתה מאוד.
קשה לחיות בזמניות.
מצד שני, אני רוצה מאוד ביקור ארוך. ברור לי שחודשיים לפחות. השאלה היא אם יותר.
ואני צריכה להחליט, בכדי שבעלי ידע למתי להזמין לעצמו כרטיס.
ומה אם לא ארצה לחזור לכאן?
אוווווף.

בנתיים...
מחר אחי מגיע לביקור.
כבר חשבנו שלא יוכל להגיע עכשיו.
בעיות עם הויזה.
אבל באפריקה כמו באפריקה, שום דבר אינו בילתי צפוי.
היצליחו לעשות איזו קומבינה, הוא מגיע בכל זאת.
אני מאוד מתרגשת..גם הבנות.
הכינו לו מתנות.
מקוה שלא ירד הרבה גשם, כך שנוכל לטייל, בריכה, ים וכדומה.
משהו להסיח את דעתי מהמצב.
משהו משמח.
משהו שיעביר מהר עוד שבוע וחצי מהחיים כאן.

אורית,
אני מבינה מאוד את הענין של לחשוב ולתכנן נסיעה שכזו. אני גם בתוך זה כרגע.
אל תילחצי. נסי לחשוב על הכל בצורה שקולה. את רוצה בכל מקרה את הנסיעה הזו, לא? וגם הבנות כך.
אין שום בושה בלשבת ולתכנן את הענין לפרטים. מה לקחת איתך שיעזור להעביר את השעות ביחד? איך להכין את הבנות לנסיעה? אולי לספר לתאר להסביר, לעשות ממש עבודת הכנה. לדעתי אפשר גם לשתף אותן במחשבות בליבך, לברר איתן, מה יעשה את הדרך קלה יותר עבורן? מה יעזור להעביר את הזמן?
אני בטוחה גם שהקוראות החכמות כאן יתנו לך שלל רעיונות.
תכנני גם את השהות בקיבוץ, אולי יש איזהשהוא בית אורחים שיוכל להינתן לך לתקופה המוגבלת בה תשהי שם? אולי אצל מישהו אחר שלא נמצא?
אולי יש דרך לברר על דירה פנויה בקיבוץ, ליד הקיבוץ. שווה לבדוק ולשאול.
אפשר להחליט על תאריך על ידי מחשבה על מה נראה לך קצר מידי ומה ארוך מידי- מה יכול להיות ריאלי ביותר עבורכן. משהו באמצע..
רצוי לכתוב בפירוט- מה להביא, את מי לפגוש, מה צריך לארגן בארץ- טיולון, כסא לרכב וכו וכו.
אולי יתאפשר לך להשאיל רכב מהקיבוץ לפעמים? אפשר לבדוק לא? מעכשיו.
תשאירי את השאלה אם לא יתחשק לך לחזור לאחר כך. אם לא יתחשק לך לחזור כלל וכלל, ותהיה לך הזדמנות להישאר ולשכור דירה, תישארי.
תשאירי ראש פתוח, אבל עם תכנון ומודעות. נסי לבדוק בזמן השהות לאן נושבת הרוח- שלך, של הבנות. מה אתן מרגישות.
וכשתדרש לבוא החלטה- היא תגיע ושם גם יהיה הרבה עם מי להתיעץ ולהעזר.
פשוט אל תדאגי אורית. קצת לסמוך על העולם ועל החיים האלה שמביאים לך את הטוב ביותר עבורך. אני באמת מאמינה בכך.
הנה- פתאום מנשבות רוחות של מסע- בעלך, הבנות, מדברים על כך. והתוכנית נרקמת לאט לאט, כנראה שזה הזמן.
המון המון חיזוקים

. בהצלחה.

תודה גמד.
תהיה לי דירה בקיבוץ, שתהיה רק לנו.
אוטו זה יהיה בעיה. נראה איך נסתדר. לא חושבת שאוכל לקחת אוטו מהקיבוץ.

רצוי לכתוב בפירוט- מה להביא, את מי לפגוש, מה צריך לארגן בארץ- טיולון, כסא לרכב וכו וכו.
את זה עושים כשהנסיעה מתקרבת.
אל תדאגי. הכל יהיה מתוכנן למשעי.

תשאירי את השאלה אם לא יתחשק לך לחזור לאחר כך.
כן,כן, אני יודעת.
זה פשוט מנקר בראשי לפעמים.

פתאום מנשבות רוחות של מסע
זה לא ממש פתאום.
מדובר בנסיעה השנתית שלנו לארץ.
אנחנו מקבלים כרטיס לארץ פעם בשנה.
אני מתכננת את זה לקיץ הישראלי.
הופתעתי כי יש עוד חמישה חודשים בערך עד אז.

ועוד נדבר על זה הרבה ו"ניטחן" הכל עד דק. אל פחד

הבנות יודעות עם מי הן רוצות להיפגש, בעיקר הגדולה.
הן זוכרות ויש להן חברות בארץ.
הקטנה לא. אבל אולי עכשיו תמצא לה חברים, היא כבר לא כל כך קטנה.

שוב תודה על ההזדהות והחיזוקים. @}

בנתיים, היום יש לי אח על הראש

שמתי לב שהאמצעית כבר יודעת לשיר ABCD ,מהתחלה ועד הסוף, אבל עדיין לא יודעת את ה א-ב.
מיד נירעשתי, ובארוחת הבוקר אמרתי, "נכין לוח ועליו כל האותיות של העברית!". הגדולה מיד נירתמה למשימה, ותוך זמן קצר היה תלוי על קיר פינת האוכל דףגדול ועליו אותיות ה א-ב בשלל צבעים.
לימדתי אותה לשיר את האותיות (מתוך הקלטת של נורית הירש).
בהתחלה היא התקוממה שזה קשה ועשתה פרצופים.
חזרנו על זה בכל בוקר, אחרי אורחת הבוקר, במשך כמה ימים.
הבוקר היא התעוררה, התישבת על המיטה ופצחה בשיר "א,ב, ו-ג ,ד ה,ו,ז. ח,ו-ט, ו-י ,ו-כ....", וחזרה עליו שוב ושוב ושוב.
ואז היכריזה בשמחה "זה כבר לא קשה, זה קל!".
ועכשיו אנחנו מנסים לזהות את האותיות ולזכור איך הן נראות.
לאט לאט, היא לומדת. גם עברית, גם אנגלית (בעזרת המורה שמגיעה פעם בשבוע) וגם מספרים.
וזה ממלא אותי בהתרגשות של שמחה בכל פעם מחדש.

השניה כל כך שונה מאחותה הגדולה, שכבר בגיל ארבע רצתה ללמוד ספרות, ובגיל חמש כבר התעניינה באותיות, והיתה יושבת בשמחה וממלאת חוברות ללימוד אותיות ומספרים, ומסיימת ומבקשת עוד.
אצלה הדברים עובדים אחרת. רק בגיל שש וחצי התחילה להתעניין בכתיבה-קריאה, ואין לה סבלנות לשבת ולמלא חוברות ולעבור על הקוים של האותיות והמספרים.
אז אני צריכה להמציא דרכים אחרות בכדי להראות לה שהיא יכולה ויודעת (כי תמיד נדמה לה שהכל קשה מידי עבורה).

לפעמים אני מרגישה שזאת מן "מלאכת קודש" שכזאת, ללוות את הילד בדרך שלו, בקצב שלו, בלי להאיץ, בלי לקלקל לו את הסקרנות והעניין , רק להיות שם ולהגיש את הדבר הנכון בזמן הנכון.

אורית, שלום
המון זמן ....... מתגעגעת
ציפי

הי אורית שכחתי לשנות את השם
אז זו אני שמתגעגעת המון

הי אורית,
סתם קפצתי להגיד שלום...

החום והלחות כאן מגיעים לשיאים בילתי ניסבלים בעליל.
אם לפני כשבועיים חשבתי שלא יכול להיות גרוע יותר, היום הבנתי שכן.
זוועה אמיתית, הזעה אין סופית, ואין מנוס.
חוץ מאולי צמוד למזגן, או בתוך מקור מים צוננים.
וגם זה לזמן קצוב...

שליחה על ידי אמא* » 10 ינואר 2006, 23:03

ואנחנו כאן קופאים מקור

איזה יופי כתבת על הסקרנות והסבלנות. תודה

ואצלנו ירד הגשם והקטנים שלי נרדמו במושב האחורי וקצת הצטערתי שהם לא רואים את נחשולי המים ששטפו את הרחובות.
הגדולה הציעה שנאסוף את הגשם במקום שירד לביוב,וזה שלא ישן התנדב להתחיל במשימה ומיד.
ואת זאת אני כותבת כדאי לעודד אותך לבוא לביקור בארצנו הקרירה,
אורית יקרה.....

תודה על התגובות.
אמא דובה, אנחנו מכירות?

גם כאן אמורים לרדת גשמים.
זו עונה חמה, אבל גשומה.
אבל הגשמים לא מגיעים, וכולם כבר מודאגים.
בצורת באפריקה זה לא טוב בכלל.
הרי רוב האוכלוסיה חיה מחוץ לערים, מתקיימת מחקלאות דלה ומתסתמכת על הגשם שישקה וימלא את מקווי המים.
אם אין גשם, אין חיים.

הגדולה הציעה שנאסוף את הגשם במקום שירד לביוב,וזה שלא ישן התנדב להתחיל במשימה ומיד.
חמודים.
כשהיינו בניירובי, והייתי הולכת עם השניה לגן הילדים, הם באמת היו אוספים שם מי גשמים.
שמים דליים גדולים וקערות בחוץ כשירד גשם, ומשתמשים בזה אחר כך לשטיפת כלים וכדומה.

חוזרת לכאן אחרי לפחות שבוע שלא כתבתי כמעט.
למה לא כתבתי? לא יודעת.
יצא לי החשק, הלכה לי המוזה.

אח שלי איתנו.
אולי זה ממלא לי את החלק הזה שמרגיש צורך לכתוב.
הוא עוזב אותנו בעוד יומיים.
אני מתחילה להרגיש את העצב מחלחל, ממלא.
בתוך זה, חושבת הרבה על הביקור בארץ בקיץ. (הקיץ הישראלי, כמובן

)
מוצאת את עצמי מפנטזת על זה לכל הכיוונים.
על הדירה בה נגור, על הטיולים בשבילי הקיבוץ, על המפגשים של אנשי החינוך הביתי, על תחושה נעימה של בית,קרקע מוצקה, אדמה, על חוסר הרצון לחזור לכאן, ועוד ועוד.
יש עוד כמה חודשים עד הביקור בארץ, ועם כל הדברים הטובים שקרו לנו כאן בנתיים, אני עדיין רוצה להביתה.
מרגישה שאני ניקרעת מבפנים מחוסר הוודאות של "מה לעשות".
עכשיו, אחרי שנה שלמה כאן, בדאר-א-סאלם שבטנזניה, פרק הזמן שנתתי לעצמי להתרגלות, אני אכן מרגישה שהתרגלתי, שהתרגלנו כולנו.
אבל... עדיין נשאר אצלי בפנים ה"אבל" הזה, וזה אומר דרשני.

הוא עזב היום.
עצוב לי מאוד, לכולנו.
בכינו ביחד, אני,הוא והבנות.

זה כאילו היתה לי אתנחתה מההתמודדות האינטנסיבית עם החיים כאן.
ועכשיו, כשהוא עזב, אני צריכה לחזור לזה. והאמת, לא ממש בא לי.
מיני דיכאון.
רוצה להתחפר לכמה ימים ולא לצאת.

צריכה להחזיר את הבנות לחוגים . נגמרה החופשה.
חלק מהחוגים לא חוזרים בנתיים. דוקא חוג הריקוד שהן אהבו. חבל.
יחזרו לאירובי ושחיה.
אירובי אינו "שיעור פרטי", אבל הן המשתתפות היחידות.. שחיה זה שיעור פרטי.
החוג שאינו מתחדש דוקא היה בקבוצה.
שוב העניין החברתי שמתחיל להציק לי .

התחלתי לקרוא את הספר "פינוקיו ירד מהפסים" של דני לסרי.
קניתי אותו בביקור בארץ (תודה חדוה, על ההמלצה החמה).
איזה כיף לקרוא משהו שמשקף את דעותיי בבירור, שם כל דבר במקומו, ומסביר במילים את מה שאני לא יודעת איך להסביר.
במיוחד כאן, שאין לי עם מי לדבר, אין מי שיחזק אותי בדעותיי,ובכלל, אין עם מי להחליף דעות אוהדות בנושא, לחדד, להבהיר.
הספר הזה מספק לי את זה עכשיו- מחזק, מחדד, מעודד.
תודה.

רוצה להתחפר לכמה ימים ולא לצאת
נו, אז מה הבעיה? לגיטימי לחלוטין, מותר ולפעמים גם רצוי. רק תחליטי שאת מתחפרת עד סוף השבוע נגיד. כדי שגם הדיכאון ידע שיש לו גבולות
אירובי אינו "שיעור פרטי", אבל הן המשתתפות היחידות
אולי יצטרפו עוד

החוג שאינו מתחדש דוקא היה בקבוצה
חפשי להן חוג בקבוצה, אולי איזה חוג יצירה או חוג מוסיקלי כלשהוא.

ללא קשר לדעותי על חינוך ביתי, אני חושבת שגזרת על עצמך ועל הבנות בדידות קשה מנשוא,
אני חושבת שמכיוון שהבנות אינן במסגרת חינוך פורמאלית ואין לכם שום תחליף למפגשים ולחוג החברים בארץ, את חייבת לעשות כל מאמץ לבנות להן מסגרת חברתית כלשהיא. מה גם שאת מספרת שהגדולה תמיד צמאה לחברים. אני כבר לא מדברת על כך שעצבונך ובדידותך הבלתי פוסקת בוודאי מחלחלות אליהן.
מצטערת שאני נשמעת אולי קשה אבל הדבר כבר יושב אצלי המון זמן וכנראה שהגיע הזמן שאכתוב אותו.

חפשי להן חוג בקבוצה,
אהההה, להזכירך, אנחנו לא בתל אביב...
חיפשתי וחיפשתי, וכל מה שמצאתי הן לקחו.
עכשיו נשארנו עם חלק. זה מה יש .
אין כאן הרבה מבחר.
ואני לא מתעלמת, חס וחלילה, מהעניין החברתי.

שעצבונך ובדידותך הבלתי פוסקת בוודאי מחלחלות אליהן.
זו ה בעיה, בהא הידיעה!
ברור לי שאני צריכה לעשות שינוי.
השאלה היא אם זה אומר לחזור לארץ בקרוב, לבדי, או שאצליח לעשות שינוי בצורת מחשבה.
אחרי שנתיים וחצי כמעט, לא יודעת אם נשארו לי כוחות (או רצון) לשינוי בצורת מחשבה.
כרגע אני ממשיכה עם מה שיש עד הביקור בארץ.
מקוה שהביקור הארוך יתן לי פרספקטיבה יותר ברורה על איך אני רוצה להמשיך.

מצטערת שאני נשמעת אולי קשה
את לא הראשונה, ובטח גם לא האחרונה שאומרת לי את זה.
תודה.

שליחה על ידי אמא* » 16 ינואר 2006, 20:00

יקירה,
שולחת לך חיבוק ענק חם ואוהב.

גם אני שולחת חיבוק
אני גם כאן וקוראת כל הזמן
וגם אם לא תאמיני שואבת ממך עידוד (איזה משפט מוזר) כדי לצאת ולחפש חברה
אפילו ניסיתי למצוא משפחות בחינוך ביתי - כי אני משערת שזה מה שאני הולכת להיות

תודה לכולם.

מרגישה שסוף שוף מתחילה לצאת מהדיכאון.
כמו צב שמוציא את הראש בזהירות לבדוק אם חלפה הסכנה.
היינו חולות, הבנות ואני, במשך כמה ימים.
זה התיישב לי נוח מאוד עם הדיכאון ועם חוסר הרצון להזיז את עצמי.
אתמול כבר הלכנו לבריכה.
היה מפגש אתמול, אבל בפעם הראשונה לא היה לי חשק ללכת.
מה גם שאיזבלה לא נמצאת.
אז החלטתי לא ללכת, אבל להוציא אותנו מהבית בכל זאת.
היה כיף מאוד, לכולנו.

רציתי שנחזור לשיעורי אנגלית, אבל המורה חולה.

אז אני עובדת איתן על אנגלית ועברית.
זה כיף.
הן לומדות בשמחה ומתקדמות כל כך.
לשניה אני עוד מעט אצטרך חוברת חדשה לעבודה בעברית .
נראה איך אשיג את זה...
לגדולה יש לנו אוסף גדול של חוברות, שעכשיו חזרה לעבוד בהן אחרי הפסקה ארוכה.
העבודה איתן עושה לי טוב.
ממלאת אותי בשמחה גדולה.

לוקחת כל יום בנפרד.
מנסה לחזור לאופטימיות הזהירה שהיתה בי.

אורית שמחה מאוד לקרוא את הדברים שלך.
פתאום חשבתי על זה שכל השיחה שלנו היום התמקדה רק בי:-S...די אגואיסטי מצידי, אבל את מקסימה מקשיבה ותומכת שקל לי לשכוח שיש גם צד שני:-P
אז שמחה לשמוע שקצת יותר טוב לך ומקווה שכל יום שעובר יהיה רק טוב יותר.

(לגבי חוברת העברית- נשמח להביא איתנו שנחזור. אבל עד אז יש עוד קצת זמן....)

הי שרון.
היה לי נוח להתמקד רק בך...

אתם עוברים דברים כל כך מרגשים, שכיף לשמוע ותמוך.
חוץ מזה שגורם לי להרגיש קצת "אני", נחוצה, עוזרת..
אז תודה לך על השיחה.

תודה על ההצעה להביא לנו חוברת.
אסביר לך בדיוק מה אני מחפשת בשיחה הבאה...

{@
מהגמד

אהלן. מצאתי לאור תפזורת מילים באנגלית, ובמשך השבוע אשלח אליכם. נשיקות.

ימים שקטים.
הבנות מקסימות. עסוקות עם עצמן, עוזרות בבישולים, לומדות מרצונן ובשמחה, משחקות . כיף.
השהיה בבית מלמדת אותנו להעסיק את עצמנו.
והרי הבית הוא עולם ומלואו.
חזרו לשיעורי שחיה, גם את זה מקבלות בשמחה ומתקדמות משיעור לשיעור.
לומדות איתי עברית וחשבון.

אחי היה איתנו.
כשעזב, כעבור כיומיים הבנתי שאני ממש בדיכאון.
עזר לי להגיע להחלטה להקדים את הביקור בארץ.
הוקדם לאפריל.
עכשיו זה כבר לא כל כך רחוק. כבר מדברים על זה עם הבנות.
הן כבר עסוקות בלהחליט מה יקחו איתן ומתווכחות וצועקות...
יש עוד זמן, אבל זה נותן משהו לצפות לו.

ועם זה, אני מרגישה טוב יותר.
מתמלאת אנרגיות חיוביות ושמחה.
איזבלה היתה בחופשה של שבועיים. חזרה היום.
הבנתי כמה היא חסרה לי. למרות שנפגשתי בשבוע שעבר עם אמא אחרת.
איתה איכשהו יש לי חיבור הכי נוח.
אז השבוע יהיה שוב מפגש אמהות אחרי הופגה קלה. גם זה משמח אותי.

"לא חייבים לסבול".
יש לי חברה שחוזרת ואומרת לי את זה. (תודה תמר).
החלטתי להפסיק לסבול.!
מבינה שיכולה לבחור מתי להגיע לארץ, גם אם זה בלי בעלי.
אם אני זקוקה לביקור , אסתדר בלעדיו. (יהיה קשה יותר, אבל אסתדר...).
אם אני זקוקה לביקור ארוך יותר מחודש, אז אשאר יותר מחודש. שוב, גם אם בעלי לא יהיה איתנו כל התקופה.
היקום ישלח לי עזרה ותמיכה.
הזמן ירפא את כל פצעי ואחזיר את השמחה לחיי. אמן.

כל פצעייך מתרפאים ואת שמחה בחייך
אמן

תודה, אמא בהלם.

בצורת באפריקה.
היתה אמורה להיות עונה גשומה בחודשיים האחרונים.
לא ירד כמעט כלום.
כאן, בעיר, אם אין גשם - אין חשמל. טורבינות החשמל מופעלות ע"י המים בנהר.
כבר הודיעו שיתחילו בקרוב עם הפסקות חשמל יזומות.
איזה בעסה.
עבור הכפריים זו בעיה קשה אף יותר- מים =חיים.
אין "המוביל הארצי" שיוביל מים למקומות רחוקים.
כל אחד ומקוה המים הקטן שלו, או הבאר הקרובה.
צריך מים כאן ועכשיו.
בצורת באפריקה.

לפני כמה ימים נסעתי עם הקטנה לקניות.
בדרך בחזרה היא התחלה לשהק.
אני התעלמתי. מה כבר אפשר לעשות?
אבל שמתי לב שהנהג פוזל אחורה כל הזמן עם מבט דואג על פניו.
ניסיתי לתת לה מים, אבל זה לא עזר. היא המשיכה לשהק.
כשהיגענו הביתה, הנהג פנה אלי בדאגה ושאל: "זה לא מסוכן לילדים קטנים?"

התחילו הפסקות חשמל יזומות.
במשך כשבוע הם עמדו בזמנים שפורסמו בעיתון:
יום אחד משש בבוקר עד 2 וחצי בצהריים, יום אחריו משלוש אחה"צ עד 11 בלילה, וביום השלישי מ11 בלילה עד 6 בבוקר. אחר כך יומיים הפסקה בהפסקות, כלומר עם חשמל כל היום.
במשך כשבוע גם הגנרטור שלנו החזיק מעמד.

ביום ראשון החשמל היה אמור לחזור בשתיים וחצי.
חזר ב2:45 . לעשר דקות.

ואז נעלם שוב.
אממה, הגנרטור שלנו לא רצה להידלק שוב.
יום ראשון זה השבתון. גם אבא היה בבית.
מה עושים? אי אפשר להיות בבית בחום הנוראי הזה בלי מאוורר לכל הפחות.
לקחתי את הבנות לבריכה. נשארנו שם שלוש שעות!
שלחתי את הבעל לקנות בגטים לארוחת הצהריים. עשינו "פיקניק" בבריכה.
חזרנו הביתה. עדיין אין חשמל.
העברנו את הזמן עד שהחשיך.
לקראת שמונה בערב ,בעודנו רובצים בחדר השינה על סף דיכאון, ביקשנו מהבנות להתחיל לשיר ולרקוד את "תפילת החשמל", כמו שלאינדיאנים יש את תפילת הגשם...
הן התחילו לשיר ולרקוד, ותוך דקות ספורות חזר החשמל.

התקלחנו והתכוננו לשינה.
שלא תחשבו שבזה תם סיפורינו.לא ולא.
קצת לפני שכולם סיימו להתקלח, פתאום... נכבה האור בחלק מהבית.
יש כאן מן תופעה מוזרה ,שבה נכבית רק פזה אחת, ואז בחלק מהבית יש חשמל ובחלק אין.
בקיצור, המזגן בחדר שינה לא עבד.

.
העברנו מזרון לחדר השני, וישנו כמו בקמפינג.
מתיש.
מאז הגנרטור תוקן מספר פעמים ושווק שוב ושוב, בדיוק כשהלך החשמל באופן מפתיע באמצע הלילה.
ישנו עוד לילה בחדר השני, וגם הלילה נאלץ לעשות זאת...כי שוב הלכה הפזה המדוברת.

חם ולח והביל כל כך כאן.
אין מנוס מהזעה אין סופית ודביקות מעושה.
כולם מתפללים לגשם, שאכן ירד קצת ביומיים האחרונים, אבל לא מספיק.

בת של נוסעים*

מזכיר לי את ביקורי בהודו... שם גם היו הפסקות מים כל הזמן וזה כבר באמת הכי נורא מבחינתי.
העיקר שירד אצלכם גשם.

| גשם|

קצת מאוד גשם.
תודה לכן.
בנתיים צפויים עוד ארבעה חודשים עם עיצומים מעיקים בחשמל.
ממחר ייתכן ולא יהיה חשמל בכל יום מ7 בבור עד 7 בערב!
והגנרטור שלנו לא בסדר.
לפעמים עובד, ולפעמים לא.
ממש מייאש.
עוד מעט אקח את הבנות לקולנוע לראות סרט, ולהימלט קצת מהחום והלחות האיומים.
שם בטוח יש מזגן.

שמונה בערב.
החשמל חזר רק לפני שעה.
רצתי להכניס מכונת כביסה.
הטכנאי של הגנרטור היגיע עכשיו אלינו, בתקוה שיש לו החלק שצריך להחליף, או שיצליח בכל זאת לגרום לגנרטור שלנו לעבוד.
כי מחר, משבע בבוקר, שוב אין חשמל...
תחזיקו אצבעות.

אוייש אורית זה נשמע נורא:-S
הכי נורא שבקרוב אני חוזרת ואני "יזכה" גם לחוות את התופעה המטורפת הזו....

בינתיים המון אהבה(())

הכי נורא שבקרוב אני חוזרת ואני "יזכה" גם לחוות את התופעה המטורפת הזו....
נו באמת, שרון, את הרי רוצה לחזור לכאן . מה זה רוצה, לא יכולה כבר לחכות...

טוב, עכשיו כשזה סופי, אני מרשה לעצמי לכתוב את זה.
אבא שלי מגיע לביקור.
סוף סוף.
היה אצלנו רק לפני שנתיים, כשגרנו עוד בניירובי שבקניה.
ביקור לא ארוך.
יהיה שבוע אצל אחי בקניה, ואחר כך שבוע אצלנו.
יגיע בתחילת החודש הבא.
אני מתחילה להתרגש.
מאוד רציתי שיבוא לכאן.
שיראה איפה אנחנו גרים ובאיזה תנאים, להראות לו את המקומות שבהם אנחנו קונים ומבלים.
כך שאם אספר לו שהיינו במקום מסויים, הוא ידע על מה אני מדברת.
כמו כן הוא "יהנה" מהפסקות החשמל התכופות, שעכשיו פשוט מגיעות ללא הרף וללא הודעה מוקדמת.
שהחיים שלי לא יהיו משהו כל כך ערטילאי עבורו.
ביקשתי ממנו שיקנה לנו קצת "דברי פורים"- איפורים, נוצצים, שרביטים, כתרים,מסכות.
תחפושות זה קצת גדול עליו (איזה גודל לקנות, וגם קצת יקר...), אבל אביזרים נילווים יוכל להביא לנו.
אלה דברים שיש להם שימוש נירחב אצלנו בבית בכל זמן.
אז בנוסף להתרגשות שמתהווה לקראת הביקור בארץ, הצטרפה ההתרגשות לקראת ביקורו של אבי.
כך הפרידה גם לא תהיה כל כך עצובה, כי נדע שניפגש שוב בקרוב.

ממחר ייתכן ולא יהיה חשמל בכל יום מ7 בבור עד 7 בערב!
כך גם אצלנו...

אני מהרהרת על ביקור ארוווווך בארץ - עד לבוא הגשמים.
אם אכן יבואו.

אבא שלך בא? איזה יופי!

@} @} @}

אני מהרהרת על ביקור ארוווווך בארץ - עד לבוא הגשמים.
באמת??
דוקא קיבלתי רושם, מהדף שלך, שהתאקלמתם היטב בחזרה, עם החוגים החדשים, ושהכל בסדר.
עבורי הפסקות החשמל זה רק הקש האחרון...
אבל אם שתינו נהיה בארץ, אולי סוף סוף נוכל להיפגש, או לפחות לדבר יותר...
דווחי לי.

טוב, אני רק מהרהרת. 0-:
להיות בבית יום אחר יום עם הפסקות חשמל, וטרטור גנרטור (אם הוא עובד) במשך חודשים ... ואין כאן חנויות או קולנוע עם מיזוג. מצד שלישי - קצת פחות חם ויבש לגמרי.
הפסקות חשמל יש גם בסופרמרקט וגם באגף הקפואים ...P-:

בזמן האחרון אני מרגישה מאד לא נוח (בלשון המעטה) אפילו לפתוח ברז כדי לשטוף ידיים.
אני מרגישה שזה ביזבוז עצום ומיותר.
קשה לי עם ההרגשות האלו.

אז עולות עוד אופציות. .

אני מרגישה שזה ביזבוז עצום ומיותר.
רגשות קשים עולים אצלך.

מצד שלישי - קצת פחות חם ויבש לגמרי.
תאמיני לי שזה עושה הבדל גדול.
בניירובי פחות התרגשנו מהפסקות החשמל, כי לא היה חם כל כך, והיה אפשר להמשיך לתפקד בבית גם בלי חשמל, או להמשיך לישון בלילה, כי ממילא לא היה מזגן או מאוורר, פשוט כי לא היה צורך. המקררים ,זו כבר בעיה אחרת.
ואני מעדיפה את טירטור הגנרטור, על שהייה בבית בלי מאווררים ומזגן...

בכל מקרה, נעים לי לחשוב שאני נוסעת בעוד חודשיים.
חודשיים זה עדיין פרק זמן בלתי מבוטל, אבל לפחות "רואים את האור"...

בנתיים, ניסיתי לברר על איזה חוג לבנות.
אני עדיין מחכה לתשובה ,מתי ומה בדיוק זה יהיה.
יעזור לנו להעביר את הזמן הנותר יותר בכייף.

הימים עוברים בנעימים.
התרגלנו להפסקות חשמל בילתי צפויות וארוכות.
כבר אי אפשר לדעת מתי יעלם החשמל. אין עקביות.
מילא. עוד תופעה אופיינית לאפריקה.

.
הבנות שוב מעסיקות את עצמן עם עצמן.
מצפים לביקור של סבא, ומדברים הרבה על הביקור בארץ.
מעיב על כל ההתרגשות העובדה שאבא לא יבוא איתנו.
זה בהחלט יהיה קשה לכולנו.
זה מקשה לי גם על ההחלטה הגורלית אם לחזור לכאן בכלל.
חושבת על זה המון.
מנסה למנות יתרונות וחסרונות לכל אופציה.
נוטה מאוד למחשבה המפתה, מבחינתי, להישאר בארץ, אבל אז עולות כל המחשבות על איך נסתדר, ומה יהיה על כל הדברים שהשארנו כאן, ונתגעגע כל כך לאבא, ועוד ועוד.
מנסה לשים את המחשבות האלה בצד בנתיים (לא פשוט),
ולהתרכז רק בביקור.

קוראת אותך ומתפעלת מהכוח שלך, מקווה שהביקור של אביך יגיע מהר ויגמר לאט.
דברי פורים"- איפורים, נוצצים, שרביטים, כתרים,מסכות.
אם נפגש בעוד חודשיים, אוכל לארגן לך שקית נכבדת של כל הדברים הנ"ל.

אכן לא פשוטה ההתלבטות שלך. אין לי תובנות. מקווה שתימצא לך הדרך.

היי חמודה...לא נעלמתי, המסנג'ר שלי השתגע קצת אבל עכשיו הוא תקין, נדבר.
(ראיתי את ההודעות ולא יכולתי להשיב משום מה)

תודה לכותבות.
כייף לקבל תגובות ועידודים.
קשה להאמין מה עברנו כאן בימים האחרונים.
האריכו את השעות ללא חשמל (18 שעות ביממה), ובמקביל הגנרטור שלנו החליט שנמאס לו לעבוד באופן סופני.
שוב נשארנו יומיים ארווווווווווכייייייייייים ללא חשמל.
חוץ מזה שהיזענו למוות, גם דאגתי למקרר והפריזר הגדול ,שעמוסים כל טוב, אי אפשר לגהץ (כאן צריך לגהץ הכל, מחשש להטלת חרקים בבגדים...),ומשאבת המים לא עובדת, אז גם לא נכנסים מים הביתה מהמיכלים שבחוץ.

אתמול, הלך החשמל בשעה חמש וחצי בבוקר.
יצאתי עם הבנות לאכול צהריים בחוץ.
היגענו למרכז קניות מכובד. (מרכז פתוח. אין כאן קניונים סגורים.) גם שם אין חשמל. עושים הפסקה לגנרטור לשלוש שעות.
לא להאמין .
מזל שאת הפיצות עושים על גחלים.
אז הזמנו פיצות.
חזרנו הביתה, היזענו גלונים נוספים של זיעה.
הבנות נאלצו למצוא עיסוקים שלא כוללים טלויזיה.
מדהים כמה יצירתיות הן נהיו פתאום.
היגיע הערב.
זמן מקלחת. חייבים לשטוף את הזיעה.
מילינו מהברז בחוץ מים בדלי גדול, ושמנו אותו במקלחת.
כל אחת בתורה שפכה על עצמה מים ונשטפה. (מזל שכייף עם מים קרים בחום הזה).
וכל זה לאור עששית נפט, כזאת כמו שהיו לנו פעם, כשהיינו ילדים.
הקטנה נהנתה כל כך, שבקושי הצלחתי לגרום לה לא לגמור את כל המים בגיגית, שישארו גם לי.

השניה היתה עסוקה בלרטון שהיא לא רוצה לישון בלי מזגן, כשהתחלנו שוב להתכסות בזיעה.
בשעה 9 בלילה חזר החשמל.
בחיים שלי לא שמחתי כל כך.
הדלקנו את המזגן בחדר השינה, וכולם התעלפו תוך דקות.
חכו חכו. זה עוד לא סוף הסיפור...
בשעה 11:30 נכבה המזגן בחדר השינה.
ראיתי שהאור בחוץ דולק והבנתי מיד.
שוב נכבתה פזה אחת בלבד.
זה היה הקש האחרון עבורי. יצאתי מחדר השינה והתחלתי לבכות בלי שליטה.
בעלי בא, כעסנו, צעקנו ("תזמין לי כרטיסים לארץ מיד!!", "שום בעיה, למתי את רוצה?? קחי את הבנות ותעופו מכאן!! בסך הכל הפסקת חשמל!")
אחר כך התחבקנו ובכיתי עוד ועוד.
בסוף עברתי לישון בחדר ליד עם הקטנה. יש בו מיטה זוגית ומזגן, עובד.
השעה היתה כבר קרוב לחצות.
בשלב מסויים פתחתי את העיניים וראיתי את השניה עומדת מולי עם פרצוף כועס.
"לא כייף לישון שם! אין שם מזגן!".
העברנו מיזרון והינחנו אותו ליד המיטה עליה ישנתי. היא נשכבה ונירדמה מיד.
הבוקר, בשעה שבע, שוב הפסקת חשמל.
אני הכנתי את עצמי ואת הבנות ליום ללא חשמל שוב.
החלטתי שאבשל בבית בכל זאת.
אכלנו ארוחת בוקר במרפסת. עדיין חם והביל, אבל לפחות יש ולו קצת אויר.
בעוד אנחנו אוכלים, העוזרת באה ומבשרת לנו ש...יש חשמל!!
מי שלא ראה את השמחה שפרצה בביתינו, לא ראה שמחה מימיו.
הבנות רצו לסלון, הדליקו את המזגן ו...את הטלויזיה.
אני ביקשתי מהעוזרת שתגהץ את הכביסה מאתמול כל זמן שיש חשמל, ובעצמי רצתי לסיים לאכול, להכניס מכונה, ולהדליק את המחשב.
כשאגמור, אלך לטחון חומוס, כי מי יודע לכמה זמן החשמל חזר...

במקביל, בעלי בכל מעודו למצוא חלקי חילוף לגנרטור (דבר קשה בעליל), ו\או למצוא גנרטור אחר, משומש במצב טוב.
אין למצוא גנרטורים לקנות פתאום, והטכנאי של הגנרטורים עסוק עד מעל הראש.

אני שוקלת ברצינות להקדים עוד את הנסיעה לארץ.
ניתן לזה עוד יום-יומיים ונחליט.

אויש, פתאום היתה לי הבנה, שאם נותנים חשמל במשך היום, אולי לא יהיה בלילה...
לישון בחדר מחניק ,מלאה זיעה, בלי טיפת אויר. לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא.
תתפללו איתי שלפחות יהיה גנרטור ללילה, אם לא חשמל...

מתפללת. אמן!
יואו! זה נשמע סיוט אינסופי. מבינה יותר מכל את רגעי המשבר שלך.
לפעמים נדמה שהכל נעשה ממש בלתי נסבל. נראה שאתן חזקות מאוד בתוך כל זה. שורדות.
(אני- להבדיל מכן, הקדמתי את הביקור שלי בארץ מחשש מפני הקור הגדול ששורר כאן. ואכן היה גל קור קשה ופיספסנו אותו למזלינו).
מקוה שתמצאי בתוכך הכוונה מה לעשות עם הביקור. מקוה שתהיי שלמה עם כל החלטה שלך.
כרגיל המון חיזוקים. ו-

לפעמים נדמה שהכל נעשה ממש בלתי נסבל.
אני בדיוק שם, לצערי.

הלילה לא היה חשמל כל הלילה= לא ישנתי כמעט.
לקחתי מגבת, הרטבתי אותה במים, ופרשתי על עצמי.
זה הקל קצת.
אבל השינה שלי היתה טרופה, אם בכלל.
בעלי הביא איזה גנרטור אחר.
לשלנו לא נמצא החלק הדרוש.
עכשיו מנסים לחבר אותו לבית. גם זה סיפור.
יש חוטים מתאימים, אין חוטים מתאימים, לקנות חוטים כאלה עולה כמו זהב, אז מנסים להסתדר עם מה שיש.
הוא והחשמלאי מטזזים כל הבוקר.

בנתיים, אחרי לילה בלי חשמל, יש חשמל. בנתיים.
אני גמורה, עייפה ,מרוקנת.
ייתכן ואחזור לארץ עם אבא שלי, בעוד שלושה שבועות.
עדיין לא סגור.
המציאות כאן נהיית קשה מאוד, וזה לא הולך להשתפר.
אולי להחמיר.
גם בסופרים אין חשמל, ולא תמיד מפעילים גנרטור.
מפחיד לקנות בשר ומוצרי חלב (הקצת שיש).
בקיצור, בקרוב נחיה כאן על קופסאות שימורים...

לא תודה.
אני הולכת.

אורית - ליבי ליבי איתכם

כאן בצפון יש מידי פעם גשם: אם טיפטוף ואם מטר כבד. נכון, אחר כך שוב סופות חול ויובש,
מעט מידי, מאוחר מידי ולא ממש מעל ראשינו, אבל 18 מ"מ ביממה רק אתמול אצל שכנינו!
עוד יגיעו ימי הגשמים והחשמל יחזור.
אפשר לקוות לטוב.
זוגי סיפר שיש טורבינת גז חדשה שאמורה להכנס לפעולה.

אבל אני ממש בעדך לנסוע לארץ בלי תוכניות מראש.
אתן זקוקות למנוחה.
אתן מסתדרות כעת בלי טלוויזיה, מזגן ומיים - הכל קטן עליכן!
חג החרות מתקרב, קחו קצת חופש @}

<שולחת לך אנרגיה (-; >

זה גורם לי להעריך את מזג האוויר המעולה שיש בארץ!
ואת העובדה שהחשמל הוא מובן מאליו!

זה נשמע ממש קשה

למה בעצם אתן לא באות לארץ בתקופה הזאת, בה מזג האויר כייפי (ת"א מכוסה עכשיו בערפל...), במקום לקראת הקיץ?

תודה לכן.
אנחנו כנראה כן באות לארץ, בעוד כשלושה שבועות.
ברגשות מעורבים.
אני מאושרת לחלוטין להגיע לארץ.
מהול בזה עצב גדול על הפרידה מהבן זוג.
הבנות כבר בוכות על כך.
בלי תכניות מוגדרות, בלי פרק זמן ברור, דבר שייתכן כי מקשה, לפחות על הגדולה שכבר "מבינה בזמנים".
אבל בכל זאת החלטתי לעשות את זה כך.
במידה מסויימת מקלה עלי העובדה שהביקור הוא לפרק זמן בלתי מוגדר.
בביקורים רגילים תמיד היה לחץ מטורף של זמן. עכשיו לא יהיה.
יהיו מן הסתם קשיים אחרים, אבל נתגבר עליהם, אני מקוה.

שוב, תודה לכותבות.
אני מרגישה קצת מרוקנת כרגע.
הפרידה מבן הזוג, אותה אני דוחה כבר שנתיים וחצי, נפלה עלי ללא הכנה.

<מתמודדת>

זוגי סיפר שיש טורבינת גז חדשה שאמורה להכנס לפעולה.
וזוגי סיפר לי שהיתה טורבינת גז שקרסה...
אפריקה

_זה גורם לי להעריך את מזג האוויר המעולה שיש בארץ!
ואת העובדה שהחשמל הוא מובן מאליו!_
גם לי

נראה כאילו האין חשמל הזה נועד להיות הקש שישבור את גבך - כן לא כן לא - הוא אומר לך - תחליטי ודי. זהו. בלי מים וחשמל בחום הזה את לא יכולה לחיות. הביתה. (זה הוא, כן? לא אני)
ובא לי להגיד גם - תראי שהוא יבוא בעקבותייך. אולי זה ייקח קצת זמן, אבל הוא יבוא. ככה נראה לי.

אורית שלום,
כתבתי לך אימייל
מחכה לתשובה
ציפי

היי אורית, שמחה בשבילך שהגעת להחלטה. האם זה מקל עליך קצת שלפחות משהו קצת ודאי? ההחלטה עצמה- הזמן.
בנוסף אביך יכול לעזור לכם בטיסה. וזה בונוס חשוב, אני חושבת..
יהיו מן הסתם קשיים אחרים, אבל נתגבר עליהם, אני מקוה. נשמע כמו יכולת מחשבה בריאה.
וכמה שזה נשמע קלישאי: תמיד איכשהוא החיים מביאים לנו הרפתקאות להתמודד...
אז באמת זה נראה שאת מתמודדת בכל מאודך. בהצלחה מכל הלב.

שמחה בשבילך שהגעת להחלטה.
מחזיקה לכולכם אצבעות!

לילה, איזה קטע, דברים כמעט זהים לשלך אמרה לי לפני כיומיים חברה אחרת.
גמד ומיצי, תודה לכן.
יש בהחלטה הקלה מסויימת. אני מאושרת למחשבה שאני באה לארץ להרבה זמן.
רק הפרידה הארוכה מהבעל-אבא מקשה עלינו מאוד, כמו שכבר כתבתי.
ימים יגידו.

אני לוקחת פרחי באך שיוציאו אותי מהפחד המשתק שתקף אותי בהתחלה. לא הצלחתי לעשות שום דבר בכיוון של הנסיעה מאז ההחלטה על כך.
זה עזר. כבר דיברתי עם אבי על כך בכדי לדעת תאריכים מדוייקים של הטיסות שלו.
לוקחת גם הרבה רסקיו.

מה אני אגיד לכם, כל ההחלטות הרות הגורל האלה על הכתפיים שלי+ שלוש בנות ובעל.
ובכל החלטה, גם אם היא לטובה, למשהו שמאוד מצפים לו, יש איזה משהו שמפריע.
רוצה שיהיה יותר קל. שנשב תחת הגפן והתאנה.
רוצה לנוח.
בהחלט צריכה בית הבראה, דחוף.

נסעתי לקניות.
התבוננתי בדרך בצידי הכביש, בעזובה ובעוני המחריד, באנשים שנושאים על גבם משאות ענק, או נוסעים באופניים עמוסים לעייפה, בבסטות הקטנות והרעועות שבהם מוכרים הכל מהכל, במוכרים הניידים שמנסים בכל מעודם למכור את מרכולתם- משקפי שמש, פרחים, כריות, בגדים, דיסקים, מוצרי קוסמטיקה, הכל מהכל.
חייכתי לעצמי.
מתחילה להיפרד מאפריקה.

_חייכתי לעצמי.
מתחילה להיפרד מאפריקה._
קוראת אותך ושמחה בשמחתך.

עכשיו, כשיש גנרטור שעובד, צריך גם לשמור עליו.
לתת לו לנוח כל כמה שעות, שלא ישבוק גם הוא.
הדלקתי את הגנרטור בשעה 7 בבוקר, כשהלך החשמל, בכדי לגנוב עוד איזה שעת שינה במזגן, בלי להזיע.
לקראת 11 החלטתי שצריך לתת לו מנוחה.
הגדולות היו בחוץ וקיבלו את הבשורה בשוויון נפש. הקטנה פשוט אמרה לי "אני אכבה את המזגן", ורצה בשמחה לבצע את המשימה החשובה. כנראה שגם לזה אנחנו מתרגלים.
כי הכי מוזר הוא, שאני נכנסתי למטבח האפלולי והמחניק שלי בכדי לבשל ארוחת צהריים, בחושך, נוטפת זיעה.
וזה לא משפט פולני, זו המציאות העגומה של חיינו...

ועכשיו, פתאום נפתחו ארובות השמיים, וגשם מבול ניתח ארצה.
אפילו אני התמלאתי שמחה בלב למראה הגשם.
כלומר, שלא תבינו לא נכון, גם אם ירדו אלפי מילימטרים של גשם עד שניסע (ואני בספק רב), אני אסע לארץ בקרוב.
אבל אני אשמח מאוד שהאדמה כאן תקבל חיים, והאנשים לא ירעבו.
ריח הגשם היה כל כך נפלא, כמעט מתוק באפי.
הבנתי כמה התגעגעתי לריח הזה, שהיה כל כך נדיר כאן בשנה האחרונה.

אחה"צ נצא לסרט.
בימי שלישי יש מחיר מוזל, ויש סרט שהבנות מחכות לו כבר הרבה זמן.
אנחנו נבלה, והגנרטור ינוח...

עד שסיימתי לכתוב, הגשם פסק...

שבע בבוקר.
החשמל הלך,
הגשם חזר,
הגנרטור נדם.

הגדולה הולכת לחברה אחה"צ.
תכננתי לקחת את השתיים הנותרות לים.
אממה, פתאום נפל עלינו יום סגרירי וגשום עם קרירות נעימה.
טוב לאפריקאים, לא טוב ליהודים שרוצים ללכת לחוף הים.
ים ירד מהפרק להיום, לצערי.
מקסימום טיול ברחוב.
נמצא כבר מה לעשות.
השניה כבר זועפת על כך שהגדולה הולכת..
טוב, לפחות ההתנהגות שלה צפויה...

הרבה סגרירות, מעט גשם.
לפחות לא מזיעים היום. מזג אויר ממש נעים.
יצאנו לטיול בגשם . לא צריך להתלבש באין ספור שכבות, יצאנו כמו שאנחנו, בבגדים קצרים וקלילים.
רק נעלנו נעליים. מגפיים אין למצוא כאן.
כל אחת עם מטריה ביד, וייללה, טיול. הלוך וחזור ברחוב. חילוץ עצמות ושינוי אוירה.
היה נעים לא להזיע לשם שינוי. זרזיפי גשם נעימים הרטיבו אותנו.
אנחנו היינו היחידות ברחוב עם מטריות.
למקומיים אין. הם פשוט ממשיכים ללכת, גם אם יורד גשם.
אולי אין להם כסף לזה, ואולי אין צורך.
האמת שאם לא קר, זה באמת לא נורא.

ישבתי ודיפדפתי בפנקס הטלפונים שלי.
עברתי על כל השמות שרשומים לי שם.
התרגשתי למחשבה שאוכל לפחות לדבר עם כולם בקרוב מאוד.
זה ממלא אותי שמחה .
עוד שלושה שבועות בדיוק.

שליחה על ידי אמא* » 01 מרץ 2006, 22:41

_ישבתי ודיפדפתי בפנקס הטלפונים שלי.
עברתי על כל השמות שרשומים לי שם._

בקרוב תוסיפי גם את שלי

בקרוב תוסיפי גם את שלי
נו ייללה, תביאי כבר.

השעה שמונה ארבעים וחמש בבוקר.
שעת הבהיה במחשב שלי.
העוזרת עדיין לא היגיע.
היא מאחרת.
אבל זו השעה שלי במחשב!
אבל אם העוזרת לא מגיעה, אני צריכה כבר להועיל בטובי לקום מהכיסא וללכת למטבח לשטוף את הכלים ולהתחיל עם ארוחת הבוקר.
אבל זו השעה שלי במחשב!
וחוץ מזה, אולי היא כן תגיע. זה רק איחור קל. (רבע שעה...).
כן, אבל אם היא לא תגיעה, כבר נהיה מאוחר, ועוד מעט הבנות יהיו רעבות.
אבל אולי היא תיכנס עוד רגע. אני אקרא רק עוד משהו אחד.
אוף ,לא בא לי לקום. זו השעה שלי במחשב. (כבר אמרתי את זה?...).
שיוווו, אני שומעת מים זורמים בכיור במטבח ושיקשוק כלים.
אפשר לשקוע בהגיגיי אתר "באופן". (-8

עוד מנפלאות העלמות החשמל כאן.
בשבוע האחרון שהיו הפסקות של 12 שעות. משבע בבוקר עד שבע בערב.
כבר היתה לי שיגרה מסויימת של מתי להדליק גנרטור, מתי לכבות, ומתי להדליקו שוב.
לפני יומיים פתאום חזר החשמל בשעה שש בערב, אחרי "רק" 11 שעות.
אתמול זה חזר לנו בהפוכה, חזר החשמל רק ב10 בלילה. 15 שעות בלי חשמל!
ולא תכננתי את הפסקות הגנרטור בהתאם.
קיויתי כל הזמן שיחזור החשמל, עוד שעה, עוד שעה...
כבר התחלתי לדאוג.
מזל שהוא עמד בזה בכבוד.|-:

היום יצאנו לקניות.
כשחזרנו, קרה דבר מפחיד... היה חשמל...

מפתיע מאוד.
מיד נכנסתי למטבח להכין עוגת בננות.
כבר מזמן רציתי לאפות, אבל עם כל הפסקות החשמל והפסקות הגנרטור, פשוט לא היגעתי לזה.
היום קניתי הרבה בננות בכדי שהבנות לא יגמרו לי אותן לפני שאספיק לאפות. החלטתי לאפות בכל מקרה, לתכנן זאת כך שכשהגנרטור יעבוד, אכניס את העוגה לתנור. ההפתעה עם החשמל עשתה לי עוד יותר חשק.
עכשיו זה בתנור. בקרוב יתמלא הבית בריח מתוק.

מאז אותה עוגת בננות, החשמל עדיין שריר וקיים בביתינו.
אם בגלל או למרות העוגה, לטנזנאים פתרונים.
האמת, זה נעשה די מלחיץ.
רק ברחוב שלנו יש חשמל. בכל הסביבה והרחובות השכנים אין.
מה זה אומר לגבי עתידינו? האם יסגרו לנו את החשמל בקרוב ל... מי יודע כמה ימים רצופים??
כרגע אנחנו נהנים מחשמל רצוף במשך 22 שעות.
רק אצלנו, רק היום! רק היום! (כבר מרגישה כמו בשוק הכרמל).

לטנזנאים פתרונים
אורית - הרי זה כה פשוט:

א. זה שאחראי על השלטר של הרחוב שלך, חזר סוף סוף מהחופשה
ב. זה שאחראי על השלטר של הרחוב שלך, יצא סוף סוף לחופשה
ג. הפעלנו לחץ על TANESCO כי הפסקת לכתוב!
ד. כנראה מי שהוא חשוב (חוץ ממך) גר אצלכם ברחוב (גם אצלנו...)
ה. תיקנו את הטורבינה (ברצינות - זוגי אמר שהחלף החסר הגיע וזה צריך להתחיל לעבוד)
ו. וכמובן <שולחת לך אנרגיה > אז זה הגיע?

דגנית, תודה שגרמת לי לחייך ואף לגחך לעצמי.
את רוב ההשערות העלינו בעצמינו, כולל:
ז. המפסק של הרחוב שלנו ניתקע ועוד לא הצליחו לתקן...
גם חשבנו על
תיקנו את הטורבינה
אבל זה באמת רק ברחוב שלנו. הרחוב ליד חשוך, וכך גם שאר חלקי העיר.

לא חשוב, העיקר שאצלנו יש.
לפחות לבנתיים.
האמת היא, שבשעה שלוש וחצי, בעודי מתכננת... לאפות עוד עוגת בננות בכדי להקפיא אותה לשעת הצורך, נכבה החשמל...
לא ברור לי הקשר המיסטי בין עוגת הבננות שלי לחשמל כאן.
בנתיים גם ראיתי שהבנות כבר חיסלו את מלאי הבננות בבית, כך שזה ירד מהפרק לגמרי להיום.
ו...להפתעתי... החשמל חזר אחרי שעה וחצי בלבד! (אולי בגלל שהחלטתי לא לאפות...?

)
איזה שקט ירד פתאום על הרחוב שלנו,כשנכבו כל הגנרטורים מסביב.
ממש שלוה אפריקאית.

במקביל, אני מבינה עם עצמי,שההחלטה לנסוע לארץ היא נכונה לי כל כך כרגע.
שגם אם יתקנו את טורבינת הגז, והחשמל יחזור לעיר, רק עם ההפסקות הבלתי צפויות הרגילות, אני נוסעת.
כי זה מה שאני רוצה יותר מהכל כרגע, וזה מה שמתאים לי עכשיו, גם בלי ה"תירוץ" של הפסקות החשמל.

שליחה על ידי שחר.* » 04 מרץ 2006, 00:25

אורית יקרה. שולחת שלוה ערבתית לילית ... חיזוקים ומחשבות מרחוק.
וגם תודות תודות על הפורפורציות שהכתיבה שלך נותנת ,כל פעם,והפעם הרבה יותר מתמיד.
לא בקלות מוצאת מילים,כאילו פרצתי לחייכם לכמה רגעים והתחושה מוזרה.
לא קורה לי הרבה אבל אני באמת כבר 20 דק' כותבת ומוחקת.תחושה מוזרה.אולי כי רגילה לכתוב לאיל,אותך ליוויתי תמיד הרבה יותר מרחוק,.
אבל הדף הזה,הפעם,יש בו משהו אחר.חזק .חזק מתמיד.

שבת שלום יקרים, וחיבוקים חמים לכולכם.

ואוו שחר.
הפתעה חזקה. (עם דמעות בעיניים).
תודה שלא מחקת הפעם.
דלתי פתוחה עבורך תמיד.
תודה.

ושוב, אפריקה ממשיכה להפתיעה, אבל אנחנו כבר פחות מופתעים.
אתמול בלילה, עדיין יש חשמל בבית, אבל... בדיוק כשמגיע הזמן להיכנס למיטות, נכבית הפזה המפורסמת, ולוקחת איתה את המזגן בחדר השינה, את האור במקלחת ואת משאבת המים.
מזל שהספקתי למלא קצת מים באמבטיה. הבנות שטפו את עצמן במה שיש באמבט, בחושך, ואני נשטפתי בזרזיף שעדיין יצא מהטוש.
המזרון שלי הועבר כלאחר כבוד לחדר הסמוך, הגדולה הקריאה לנו סיפור ולישון.
שמונה בבוקר, גשם זלעפות ניתך ארצה, ושתף איתו את זרם החשמל שלנו.
מי יודע אם זו הפסקה יזומה או תקלה בשל הגשם.
כבר לא חשוב. זה מה יש ועם זה ננצח.
גשם זלעפות אמיתי זה טוב לאפריקאים, לפחות לטווח הארוך.
אז שירד כל השבוע, אבל יעשה איזו הפסקונת בעוד שבוע,לכמה ימים ארוכים, כשאבא שלי מגיע.

עכשיו אני פתאום מבינה את מלוא המשמעות של הביטוי "גישמי ברכה", שתמיד היה די ריק עבורי.
טחנו לנו אותו בבית הספר, אבל ללא נשמה.
הרי תמיד היו מים בברז, תמיד היה חשמל, תמיד היה אוכל על השולחן.
היום,מבחינתי, הצטרפה גם הנשמה אל ביטוי הזה, והיא אדירה, מלאת כוח ושמחה.
אמנם נשמה אפריקאית, אבל בכל זאת.
מצחיק שהייתי צריכה להרחיק עד טנזניה בכדי להבין את המשמעות של הביטוי "גישמי ברכה" בארץ ישראל. (ואולי עצוב).

מי יודע אם זו הפסקה יזומה או תקלה בשל הגשם.
בשעה שש בערב, עדיין ללא חשמל, די ברור לנו שזו הפסקה יזומה.
ובגלל שסבלנו יממה וחצי מעודף חשמל, מי יודע מתי יחזור הנ"ל אל מחוזותינו.
הגשם זירזף לו עד הצהריים ונעלם. אבל השמיים נותרו מעוננים.
כיביתי את הגנרטור בשתיים עשרה בצהריים, אבל בגלל שלא היה חם, ולא היזענו, פשוט המשכנו את יומנו כרגיל, רק בלי הגורם המעצבן = טלויזיה.
הבנות העסיקו את עצמן, אנחנו העסקנו את עצמנו.
הדלקנו אותו שוב רק בחמש וחצי אחה"צ, כשהבית התחיל להיות קצת אפלולי, והגדולה ממש התחננה לראות "קצת טלויזיה"...
לפחות נוכל לעשות מיקלחת נורמלית, כי עם הגנרטור הכל פועל כהלכה.

החלטתי לא למחוק את מה שכתבתי כרגע, אבל החשמל כרגע חזר...
לחלוטין לא עקביים הטנזנאים האלה.

<אורית מקוה שהיא לא מתישה אותכם עם תלאותינו האין סופיות מול חברת החשמל הטנזנאית>

אורית,
אנחנו בארצות הציביליזציה המערבית כל כך רגילים שיש -- יש מים, יש חשמל, יש כל המצרכים שנזדקק להם והמון כאלה שבכלל איננו זקוקים להם, יש טיפול רפואי, יש תקשורת, יש כל מה נוכל לחשוב עליו. לא תמיד יש לנו כסף לקנות כל מה שנרצה, אבל כל הדברים היומיומיים ונחוצים באמת - ישנם תמיד.
ובגלל שיש, אנחנו מאבדים פרופורציות. אנחנו שוכחים מה באמת נחוץ, ואנחנו לא מבינים כמה שפר מזלנו וכמה עשירים אנחנו באמת גם אם איננו מרגישים או נחשבים עשירים (אני מדברת על עושר חומרי - עושר רוחני או רגשי הוא נושא אחר).
התיאורים שלך מטנזניה מעמידים דברים בפרופורציה.
אגב, אני גדלתי עד גיל 6 בלי חשמל (היה חשמל בארץ, אבל לא כל הישובים חוברו לרשת החשמל אלא לאחר זמן), בלי שירותים בחדר ההורים ובלי עוד דברים רבים שנחשבים היום להכרחיים. לכן אני בהחלט מבינה על מה את מדברת.
מצד שני, ברור לי שהרבה יותר קל לשאת תנאים כאלה כאשר הם הסטנדרט ואינך מכיר תנאים אחרים, מאשר לרדת ברמת ואיכות החיים בצורה דרסטית כפי שקרה לכם.
אני קוראת את סיפורייך על שגעונות החשמל וזה מעורר בי הרהורים ותהיות: האם אני הייתי מסוגלת היום לחיות כפי שאת חיה, או כפי שחייתי אז?
התשובה האוטומטית היא לא. עברו שנים, התפנקתי, לא מסוגלת לחזור למצב כזה.
אבל במחשבה שניה, יתכן שדווקא מפני שגדלתי כך הייתי מסוגלת לחזור למצב דומה, אילו הייתי מוכרחה, ביתר קלות מאשר את ובני דורך, שבכלל לא מכירים חיים כאלה. מי יודע?
ובינתיים, החזיקי מעמד עוד כמה שבועות, ובואי ארצה לנשום קצת לרווחה.

החזיקי מעמד עוד כמה שבועות, ובואי ארצה לנשום קצת לרווחה.
לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.

תודה לך אמא של יונת.
באמת תהיתי לעצמי אם עדיין כאן.

ובינתיים, החזיקי מעמד עוד כמה שבועות, ובואי ארצה לנשום קצת לרווחה
תודה.

הבנתי שפורים מתקרב.
הבנתי שהפעם לא ממש נחגוג את פורים.
כי אנחנו לבדינו. אין עם מי.

פורים זה חג של שמחה גדולה, של חברותא.
אין לנו כאן חברותא. רק אנחנו עם עצמנו.
אבא שלי אמנם יביא לנו קצת אביזרי פורים, שזה משמח בכל מיקרה, אבל חג ממש...
אנחנו עדיין מקבלים אי מיילים ממרכז הקהילה בניירובי, סתם כי לא הוציאו אותנו מהרשימה שלהם מאז שעזבנו.
הם שלחו אי מייל על מסיבת פורים גדולה שתערך לכבוד החג.
לפני שנתיים השתתפנו במסיבה שם.
יש קהילה ישראלית מאוד גדולה בניירובי, והמסיבה היתה גדולה, גרנדיוזית אפילו.
לא ממש לטעמי, אבל היתה מסיבת פורים, היתה אוירת חג, היתה שמחה.

הפעם, לא יודעת.
זה יוצא שבוע לפני הטיסה לארץ, וממש על יום ההולדת של הקטנה שלי.
היא תהיה בת ארבע!
כבר לא קטנה.
נעשה לה משהו קטן, לציין את האירוע.
כבר אהיה עסוקה מאוד בנסיעה.

העצב מחלחל אלינו, על הפרידה מהבעל-אבא.
גם הוא מאוד עצוב.
זה בהחלט מעיב על חדוות הנסיעה

הי מיצי, כתבנו ביחד.
תודה גם לך.

הפסקות החשמל קצת נרגעו.
זה לא שאין, אבל קצת פחות. לפחות אצלנו.
ואם יש, הן לחלוטין לא צפויות.
אבל כמו שאמרנו, אנחנו כבר לא מופתעים.
אני מתרכזת בהתכוננות נפשית לביקור בארץ שמתקרב פתאום בצעדי ענק.
הזמן פתאום התחיל לרוץ מהר מידי, כאילו רגע, אני צריכה זמן להכין את עצמי, המון דברים לארוז, להחליט מה לקחת ומה לא לתקופה ארוכה שכזאת,ואני שונאת לארוז! והפרידה מהבעל, ועוד המון מחשבות שמציפות ומטרידות.
רוצה כבר להיות אחרי.
מלחיץ כל המצב הזה.
רוצה להיות בארץ, אחרי ימי ההתארגנות במרכז.
להיות בקיבוץ של הורי, קבוץ ילדותי, בדירה שהוקצתה לנו, להתעורר לציוץ הדרורים, לצאת בבוקר לקרירות של חודש מרץ. |אנחה|

סוף סוף הצלחתי להיכנס!
יו, מה קרה לדף? לאתר?

המון דברים לארוז, להחליט מה לקחת ומה לא
לא להתרגש
תפתחי קובץ במחשב, ותתחילי כל פעם שעולה לך משהו בראש לזרוק לשם לרשימה. מהדבר הכי גדול ועד מנקי אוזניים. את יכולה לחלק את הרשימה לפי הבנות למשל אם זה יותר קל.
ומה הכי גרוע שיכול לקרות אם לא תקחו משהו? מקסימום תקני בארץ. את לא נוסעת למסע תרמילים בהימליה.

ומה הכי גרוע שיכול לקרות אם לא תקחו משהו? מקסימום תקני בארץ. את לא נוסעת למסע תרמילים בהימליה

צחקתי.
שלום לך.
חזרת, מעשית ותעכלסית כתמיד.
תודה.
את הרשימות ממש אני אעשה בשבוע האחרון.
כרגע רק מתכננת בראש דברים, חושבת מה כדאי לקחת ומה לא, מה אצטרך לקנות מיד כשנגיע (למשל חולצות ארוכות לבנות), וכולי וכדומה.
יש לי עוד שבועיים ויומיים עד הטיסה.
חוץ מזה שאבא שלי אמור להגיע בעוד ארבעה ימים, ישר לתוך הלחץ שלי.
לא ככה דמיינתי את הביקור שלו, אבל אין מה לעשות.
הוא יאלץ להיות עד ללחץ שלנו, לשמחה שלנו, להתרגות הגדולה ולעצב שלנו על הפרידה מבן זוגי.
נשתדל גם לדאוג שיהנה קצת בין לבין

יש לי כבר שני טלפונים חדשים, של נשים שהיכרתי לאחרונה כאן, באתר.
זה כל כך מרגש בעיני.
לא יודעת אם נצליח להיפגש, אבל לפחות נוכל לדבר בטלפון.
אני כל כך צמאה לזה, שהמחשבה על כך ממלאת אותי שמחה.
איזה כיף, אני נוסעת הביתה, לישראל .

הלכנו היום לאכול פיצה במועדון היאכטות.
יושבים ממש ליד הים, ואוכלים פיצה לתוך השקיעה, עם היאכטות שעוגנות במרחק.
לזה אתגעגע. זה כיף.
מזמן לא היינו בים, מסיבות כאלו ואחרות.
מקוה ללכת השבוע, ובתקוה גם בשבוע הבא, עם אבא שלי.
להנות עוד קצת מהחוף הנפלא שיש כאן.

איזה כיף, אני נוסעת הביתה, לישראל

@}

איזה כיף, אני נוסעת הביתה, לישראל
אורית יקרה שלי, מאושרת איתך שהנסיעה הביתה מתקרבת בצעדי ענק.
עצובה איתך על הפרידה מאייל.
מקווה עבור כולכם שזו תהיה תקופה טובה ומלמדת ובסופה תהיי שלמה ותגבשי החלטה שתביא לך רק אושר(())

בכל פעם שקורה משהו מעצבן ,אני אומרת לעצמי "לא נורא, זה רק לעוד שבועיים".
נעלם החשמל, בלי הודעה מוקדמת ואין לדעת לכמה זמן, לא נורא.
אין טחינה בעיר, בשום מקום,כבר שבועיים, ואין לדעת מתי יגיע שוב. ואני ,שאלרגית למוצרי חלב וחיה על טחינה, נלחצת מאוד, אבל לא נורא, רק לעוד שבועיים.
שוב נכבית אחת הפאזות, לא נורא.
מתה לצאת לטייל בחוץ, אבל אין לאן, לא נורא.
ורק כשמגיעים ל"אבא יגיע בערב" אז "רק לעוד שבועיים" פתאום מקבל משמעות אחרת.

בראש יש לי כל הזמן סחרחרת מחשבות.
הביקור של אבא שלי, שמגיע בעוד שלושה ימים, יומולדת לקטנה, לא משהו גדול, אבל אסור לשכוח וצריך קצת להתכונן, ואחר כך הנסיעה לארץ עם כל כובד משקלה וההתרגשות הנילווית.
מרגישה את החלץ מתהווה בתוכי. טוב, לא יכולה בלי.

מצד שני, לא מתפקדת טוב תחת לחץ. נהיית מבולבלת ולא ממוקדת.
לפעמים רוצה לבכות, לפעמים רוצה לצחוק ולשמוח, והכל מתערבב.

פתאום ירד לי האסימון, בעוד שבועיים אני הולכת לעשות את מה שאני דוחה כבר שנתיים וחצי, לנסוע לארץ ללא בעלי, לתקופה לא ידועה.
אולי חודשיים, אולי שלושה, ואולי אף יותר.
התחמקתי מהאפשרות הזאת כל כך הרבה זמן בתירוצים מתירוצים שונים.
ועכשיו זהו, אין יותר לאן לברוח.
הבנתי את זה.
וזה משחרר מצד אחד, ומלחיץ מצד אחר.
ומה ילד יום, אין לי שמץ של מושג.
רק ימים יגידו.

שבע בבוקר.
הבנות ואני עדיין ישנות.
דלת חדר השינה נפתחת, ובפתח עומד בעלי עם מצלמה.
פלאש מסנוור. הוא מצלם אותנו ישנות.
השניה מתעוררת ומנפנפת לו לשלום. הגדולה קמה מהמיטה ויוצאת עימו מהחדר.
הוא ואני מחליפים בינינו סימני ידיים מוסכמים המוכרים רק לנו.
הוא יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת.
הקטנה עדיין ישנה.
אני מנסה לגנוב עוד כמה דקות של שינה.

קשה לו המחשבה על פרידה ארוכה מכולנו.
ואני, שאלופה בהדחקות, שהצלחתי להדחיק את החלק הקשה הזה ולהתרכז בחלק המשמח של הנסיעה, מבינה עכשיו גם את מלוא הקושי.
אני בטוחה שהבנות יצליחו להזכיר לי את הגעגוע לאבא ביתר שאת כשנהיה בארץ, גם אם אני אצליח להדחיק אותו ממחשבתי.
לזה אין לי פתרון. פשוט כי אין לזה פתרון.
מקומינו ביחד, זה ברור, אמא-אבא-בנות=משפחה.

רק ימים יגידו.