על כל המשתמע מכך
לפני הכול: בדף בקשת עזרה בהפסקת הריון, שגיליתי מאוחר מדי, אפשר למצוא מידע שימושי על האפשרות לסיים את ההיריון באופן טבעי. אמא ל 5, רופאה במקצועה, כתבה שם ב-2004 על הפלות בטרימסטר הראשון עשיתי בדיקה נרחבת בספרות הרפואית, ומצאתי שברוב המקרים ניתן לחכות בסבלנות. הסיבה לפנות לטיפול רפואי היא חום או דימום חזק מאד או כאבים חזקים מאד. גם לא נמצאו סיבוכים לטווח ארוך מאי ביצוע גרידה או שאיבה.
סיפור על הפלה בבית ועוד אחד: הפלה שמחה
שלשום, בשבוע 8+3 של היריון שלישי רצוי ומתוכנן, התברר לי בבדיקה אולטראסאונד שגרתית שלעובר אין דופק.
גודלו התאים לגמרי לגיל ההיריון. כנראה שמת סמוך מאוד לזמן הבדיקה. אתמול עברתי טיפול תרופתי בציטוטק לריקון הרחם. עכשיו אני אחרי.
אני רוצה לספר את סיפור ההפלה וגם לתרום מידע (או לפחות את הזווית שלי) למי שתצטרך בעתיד לעשות את הבחירה העצובה בין האופציות השונות לריקון הרחם לאחר הפלה טבעית (המתנה, גרידה או טיפול בציטוטק).
וזה הסיפור שלי:
טכנאית האולטראסאונד בקופת-חולים היא אישה נעימה שעושה רושם מקצועי. העובר על הצג נראה בבירור, קטן ומושלם אבל דומם לחלוטין. "מה הסיכויים שזו טעות?", שואל ח'. "לצערי הם שואפים לאפס. דופק הוא דבר מאוד בולט, לא משהו עדין וחמקמק. אבל בכל מקרה בבית החולים יערכו בדיקה חוזרת לפני שיטפלו בך".
מה עושים עכשיו? צריך לנסוע למיון.
הטכנאית אינה מוסמכת להפנות למיון. קופ"ח מממנת פנייה עצמאית למיון רק במקרי חירום או כאשר הפנייה מסתיימת באישפוז. לא רצינו להסתבך דווקא עכשיו עם הביורוקרטיה של הקופה, אז נסענו לקבל הפניה למיון מרופא נשים לא מוכר, שקיבל מטופלות באותו זמן בשכונה לא מוכרת של העיר. התברברנו בדרך, חיכינו בתור, ובסוף זכינו לרבע שעה עם אחד הרופאים הכי מטומטמים שנתקלתי בהם בחיי, שדיבר אלינו בשפה וולגרית ("טוב, זה הלך פייפן, תעשו עוד אחד") ושטף אותנו במונחים מפחידים ובמשפטים חסרי היגיון פנימי (או מבנה תחבירי) בנוגע לעדיפות המוחלטת של אופציית הגרידה על הטיפול התרופתי. הוא נראה מזן הרופאים שמתעבים תהליכים טבעים או סמי-טבעיים באשר הם, והפליג בתיאורים פלסטיים של התהליך הדלקתי שיתפתח ברחם שלי אם לא אבחר בגרידה. תוך כדי המונולוג המופרע שלו הייתה לי פתאום הארה. הבנתי שאני חייבת לדבר עם טלי, חברתי הטובה, האהובה והחכמה, רופאת המשפחה. מאותו רגע רק חיכיתי שאצא משם ואוכל לעשות DELETE במוח על כל המפגש. יצאתי וטלפנתי לטלי, שלא הייתה לה דעה מגובשת על החלופות השונות אבל הבטיחה שתבדוק ותחזור אלי. ממילא היום כבר לא יעשו כלום, כנראה.
נסענו למיון. תור. המון אנשים. ממתינים מול הטלויזיה. בקאמרי חולקים כבוד אחרון לפולי, וחרדי אחד צעיר מתעניין אצלי מי זה המישהו שמת, ומה זה הגשש החיוור. אחיות נחמדות ורגישות. בלגן. סטודנטית לסיעוד מוציאה דמים בהדרכתה הצמודה של האחות. אנשים במצוקה, בחרדה. כל אחד והסיפור שלו. שלחו אותי לעשות פיפי במגשית אלומיניום לא מכוסה. מוזר מאוד. אני חוזרת בהליכה זהירה עם המגשית ומניחה אותה על הדלפק. עדיין אין עליה מדבקה עם שמי. אחרי כמה דקות ניגשת לשם אחות.
"של מי הבדיקה הזו?"
"שלי. לא הורדתי ממנה את העיניים".
"טוב מאוד, כבר היו מקרים מעולם", היא צוחקת.
אחות אחרת, גם היא נחמדה, מוציאה דמים במקביל ממני ומבחור בן 25 שחטף איזה וירוס ונראה רע מאוד. כמובן שהיא מבלבלת בין המדבקות על המבחנות. איך עוד לא קרתה להן כאן איזו טעות איומה? בינתיים, כחלק מתהליך החיול לביה"ח, האחות משאירה לי וריד פתוח.
"סליחה, למה וריד פתוח?"
"אה...רוב האנשים מעדיפים ככה, שלא יצטרכו לפתוח להם שוב את הוריד אחר כך".
"אז אני מעדיפה שתוציאי את זה. זה מציק לי. אם יצטרכו, שיכניסו שוב".
"אין בעיה. האמת היא שממילא הסיכוי שיעשו לך משהו היום קלוש ביותר".
בבית החולים יש אשליה שמה שנדרש ממך הוא פסיביות מול סמכות הצוות המקצועי והנהלים, אבל למעשה דרושות הרבה עירנות, חשיבה עצמאית ועמידה על רצונותיך וזכויותיך.
משם אנחנו לאולטראסאונד.
אין נס. זו לא טעות. העובר דומם.
טכנאית חמודה עם מבטא צרפתי מאחלת שעוד ניפגש בנסיבות משמחות.
רופאת הנשים שמקבלת אותי פותחת את הבדיקה ב"קודם כל, אני מצטערת שאנחנו נפגשות בנסיבות כאלה". היא ערבייה, נראית כבת 32. העברית שלה מעולה ובאופן כללי היא מקסימה. אחרי הבדיקה היא מסבירה לי את האופציות השונות לריקון הרחם. אין לה המלצה ברורה. תלוי באופי של האישה ובנסיבות. היא מפנה אותי לאשפוז במחלקת נשים (שוב מעבר דרך המיון, שוב טופסולוגיה). אני חושבת לנסות את הטיפול התרופתי. נותנים לי דף מידע ומזמינים אותי לחזור למחרת בעשר בבוקר. התהליך: מתן 4 כדורים של תרופה בשם ציטוטק לתוך הנרתיק, ואחר כך 6 שעות אשפוז לצורך השגחה. התרופה גורמת לרחם להתכווץ ולהתרוקן. "התרופה מתחילה לפעול תוך מספר שעות, כפי שבא לידי ביטוי בדמם לדני ובכאבי בטן דומים לאלה שבמחזור הוסת. חלק קטן מהנשים סובלות מכאבי בטן עזים יותר שדורשים נטילת משככי כאבים. תופעות לוואי נדירות נוספות כוללות שלשולים וחום". אחרי יומיים עורכים בדיקת אולטראסאונד ובמידת הצורך חוזרים על התהליך. ב-85% מהמקרים לא יהיה צורך בגרידה.
אנחנו עוזבים את בית החולים, עצובים אבל לא אבלים. תחושה שההפלה היא חלק מהחיים. העובר לא היה תקין, כנראה. הקוביות שלנו פשוט לא נפלו נכון הפעם. בית החולים מלא סבל ומצוקה ואני אומרת לח' שאם אלה הנסיבות הכי גרועות שבהן אגיע לכאן בשנים הקרובות - אני חותמת על זה. לפני כמה שבועות מתה כאן חברה שלי, ממחלה.
חוזרים למחרת. טלי בדקה את הספרות ואמרה בזהירות שזו האופציה שהיא הייתה מנסה בנסיבות דומות. חברה טובה אחרת ניסתה באכפתיות רבה להזהיר אותי. חברה שלה עברה טיפול בציטוטק ולה זה היה טראומטי.
אני חותמת על טפסי ההסכמה בלב כבד. יש לי הרגשה לא טובה מעצם ההתערבות האקטיבית בתהליך טבעי. זה לא מרגיש לי נכון. אולי הייתי צריכה להמתין שזה ייפול לבד. במובן מסוים היה עדיף אם לא הייתי יודעת שההיריון נפסק, והוא היה נופל באופן טבעי. כרגע עוד אין לי דימום בכלל, השדיים כבדים, יש לי בחילה קלה ובאופן כללי ההרגשה הגופנית עדיין הריונית לגמרי. הגוף עוד לא התחיל להפיל את ההיריון. זה הגיוני כשחושבים על גודל העובר, שכנראה מת ממש לא מזמן.
בכל זאת אני ממשיכה בתהליך. פוגש אותי מתמחה נחמד ונבוך: "זה היום הראשון שלי במחלקה". הוטל עליו לקחת ממני בדיקות דם ולפתוח לי וריד, הפעם במחט עבה של עירוי. אני מראה לו בקלסר הבדיקות שאתמול כבר לקחו ממני דם.
הוא נבוך: "אבל זו הפרוצדורה כאן".
"נראה לך הגיוני לקחת שוב בדיקות כשיש בדיקות מאתמול?"
הוא מודה שזה חסר היגיון ומוותר, אבל על העירוי אסור לו לוותר לי: "לפעמים יש אבדן נוזלים או דם בעקבות הטיפול וצריך להכניס עירוי. לכן פותחים וריד כבר עכשיו. זו הרוטינה".
אני אומרת: "תשמע, גם ככה הטיפול הולך להיות לא הכי נעים, והמחט של העירוי ממש מציקה לי. אתה יכול בבקשה לוותר לי על זה? הרי אם צריך עירוי, תמיד יש לפחות כמה דקות להכניס אותו."
זה לא בסמכותו לוותר לי. הוא מפנה אותי לרופא האחראי שעושה רושם של איש קצר רוח וגס רוח. להפתעתי, האחראי מסכים בלי בעיות.
בעצם, אולי מה שחשוב לי אינו הויתור על העירוי אלא התחושה שאני לא פריט על פס ייצור. שיש לי קול.
הרבה זמן בחדר ההמתנה. שלוש בנות דוד חרדיות בכיסויי ראש תואמים מפטפטות ביידיש. לשתיים מהן יש תינוקות. אחות נכנסת ומתעניינת איך צצו כאן תינוקות. "תשמעי", אני צוחקת, "כנראה שהן באמת מחכות פה המון זמן". גדעון רייכר מפטפט עם מאיר עוזיאל בטלויזיה. אין תור מסודר, אין פרוצדורה ברורה (קודם יתנו לי מיטה או קודם טיפול ואחר כך מיטה?). יש בלגן וצריך לדאוג שלא ישכחו אותי, אבל בעיקר צריך להתאזר בהמון סבלנות. הזמן שלי הוא לא שלי כרגע. ייקח כמה שייקח.
בסוף אני מקבלת את הטיפול. האחות מנסה לסלק את ח' מהחדר, אני מבקשת שיישאר והרופא האחראי (שפת גוף של שרברב) שוב פוסק לטובתי. הם מתווכחים ביניהם מולי.
"אתה מכניס את זה בלי ספקולום?"
"בוודאי."
"אבל לפי הנוהל חייבים להכניס את זה עם ספקולום!"
בסופו של דבר, התרופה מוחדרת לנרתיק עם ספקולום. לא נעים אבל גם לא כואב. רבע שעה בשכיבה בחדר הטיפול, ואחר כך מעבר למיטה במחלקה. בחדר שלי יש חמש נשים, אבל המיטות מופרדות באמצעות וילונות והמיטה שלי על יד החלון. אני שוכבת ומחכה. מעבר לוילון יש אישה שקיבלה ציטוטק מיד אחרי. שתיים אחרות עברו ניתוח הבוקר וחרדות לגורל ההריונות שלהן. אחת מהן לא מפסיקה להקיא.
ח' ואני שולפים את הספרים ומתחילים לקרוא. לקחתי לכאן את "יצירת המופת", ספר אהוב שכבר קראתי. זו בחירה טובה. קל לי לשקוע בו. כך עוברות שעתיים בערך.
לאט לאט הכאב מתפתח. אני נעזרת בכרית חום שמחממים במיקרוגל. היא עוזרת לי מאוד לאורך כל התהליך. כשהכאב מתעצם אני מבקשת ומקבלת אופטלגין. האחות אומרת לי לקחת שני כדורים. אני לוקחת רק אחד, בינתיים. עדיין לא יודעת מה צפוי לי.
שלוש שעות אחרי מתן התרופה. כמה טיפות דם. שלשול. בהדרגה מתפתחים אצלי צירי לידה צפופים. צירי לידה. כאבי תופת שאי אפשר לקבל בשכיבה. בכל שנייה נתונה אני מחפשת את התנוחה הנכונה והנשימה הנכונה שיאפשרו לי לשרוד את השנייה הנוכחית. מזל שכבר ילדתי ויש לי מושג איך עושים את זה. עברתי שתי לידות קלות ללא אפידורל, והפעם כואב לי יותר. כואב לבלי נשוא. אני מזיעה נורא. עוצמת עיניים. לא מסוגלת להוציא מילה או לשאת את המגע של ח'. לופתת את הברזל הקר של המיטה. רוב הזמן אני על שש או יושבת על כיסא ונשענת קדימה, אבל אין מנוחה, צריך לזוז כל הזמן.
כל זה בא לי בהפתעה גמורה. אני לא ערוכה. בחדר כזה אי אפשר לצעוק, להתפשט, להסתובב, להתקלח. כמובן שאין אביזרים כמו כדור פיזיו. הצוות לא מתרגש מעצמת הכאבים. כן, זה קורה לפעמים וזה דווקא סימן טוב, שהתרופה עובדת.
"ככה זה יהיה עכשיו יומיים?"
"לא, רק היום-מחר".
נותנים לי נר לשיכוך כאבים, לא זוכרת את שם התרופה. הנר עוזר מאוד אבל בכל זאת.
ח' אומר שהשלב הזה ארך 90 דקות. אחר כך עדיין כאב מאוד מאוד, אבל היו יותר הפוגות, ולאט לאט יכולתי לקבל את הצירים בישיבה, נשענת קדימה ולופתת את הברזל הקר של המיטה. מתישהוא הקאתי. אחר כך עוד שיפור, וכבר יכולתי רוב הזמן לשכב עם כרית החימום שלי, ורק מדי פעם לעבור לעמידה על שש.
לולא הליווי של ח', שהיה שם באופן טוטלי גם רגשית וגם פיזית, אני חושבת שזו הייתה חוויה טראומטית.
שבע בערב. קיבלתי את הטיפול ב-12. שעות ההשגחה הסתיימו אבל אני יכולה ורוצה להישאר ללילה. אני מדממת מסיבית, לא מסוגלת לדמיין את עצמי קמה מהמיטה ומגיעה למכונית עם כזו עצמה של כאבים, ובעיקר מפחדת שבבית הכאבים יתגברו מחדש ולא יהיה לי ממי לבקש עוד נר (בעיקרון לא נותנים אותם הביתה). ח' יורד לקנות טרנינג ותחתונים בשבילי במקום אלה שהוכתמו, מברשות שיניים לשנינו, אופטלגין ותחבושות למחר. כשהוא חוזר מסיבוב הקניות, הפתעה: ירידה דרמטית בעצמת הכאב. היה ונגמר. בשירותים אני מגלה שהגוף שלי הפריש סטייק קטן, באורך של שישה סנטימטר בערך. האם זו השיליה? האחיות מבטיחות לי שההפלה מאחוריי והצירים לא יחזרו. אנחנו משתחררים בתחושת הקלה עצומה.
יש אוויר טוב בחוץ ואני בוחרת ללכת כל הדרך לאוטו במקום לחכות להסעה. נוסעים הביתה ומנסים לעכל את מאורעות היומיים האחרונים. הדימום ממשיך אבל כבר לא כואב. אני מרגישה טוב. מקווה מאוד מאוד שבבדיקת האולטראסאונד הכל יהיה בסדר. קשה לי לדמיין את עצמי עומדת בסיבוב נוסף.
(איטי אמנם, אבל... יש !)