הרדמת פעוטות באמצעות הנקה

ואם התפוח מורעל (זה אחד הפירות הכי מרוססים שיש. מרססים אותו כמעט יום יום! בטירוף!) - אז הוא לא טוב לשום דבר.
תפוחים אורגניים בלבד. ורצוי טריים, כי החומרים הטובים נעלמים אם התפוח נקטף לפני יותר משלושה ימים (אתם מכירים מישהו עם עץ תפוחים?).

אולי יש למישהי עצה שתוכל לעזור: בתי בת שנה ועשרה חודשים, אני בהריון חודש שישי ולפני בערך 10 ימים פשוט הפסיק לי החלב, האמת ששמחתי כי לא היה לי מושג איך אפסיק (מצידי ומצידה). אבל...היא תמיד נרדמה באמצעות הנקה בלילה (ביום או בעגלה או במנשא על גב המטפלת)והיא ממשיכה "לינוק" כדי להרדם ולפעמים גם באמצע הלילה. היא לא לוקחת לא מוצץ ולא בקבוק ולא נראה לי שייך להתחיל פתאום. כשאבא שלה מנסה להרדים אותה היא כ"כ מתלהבת שהיא מסוגלת לשחק עד מאוחר בלילה וכשהוא מנסה ממש היא מתחילה לבכות ורוצה את זה. אשמח לעצות כיצד לא להפוך למוצץ אנושי.

אני רואה שלא כתבו בדף הזה משנת 2006, אבל הדילמה שלי מתאימה לנושא הדף הזה, אז אני אכתוב בתקווה שאזכה לתגובה בכל זאת.

הבן שלי בן שנתיים וארבע חודשים. עד לפני שבועיים הנקתי אותו על פי דרישתו, ביום ובלילה (הוא ישן איתי). הוא מעולם לא מצץ מוצץ או שתה מבקבוק. הגעתי איתו למצב של הנקה בבוקר כשקמים (שמתארכת מאוד לטעמי), הנקה לפני שנת צהריים ולאחריה (אני עדיין איתו בבית), הנקה בלילה לפני השינה ואין ספור הנקות במהלך הלילה. לפני שבועיים החלטתי לגמול אותו גמילה חלקית ו"לרדת" להנקה בלילה לפני השינה ולהנקה קצרה בבוקר עם הקימה. מאוד קשה לו וגם לי (נפשית). הוא לא מראה סימנים של הסתגלות, אלא להיפך, הקושי מחריף ומשפיע על ההתנהגות שלו במהלך כל היום.

השאלה שלי היא האם להרגיל תינוק (שהופך לפעוט) להירדם באמצעות הנקה, היא גרועה מאוד או טובה? אני מוצאת את עצמי מתחרטת על כל רעיון הגמילה מלכתחילה. המתוק שלי לא מצליח להירדם בצהריים בשום אופן ולא משנה מה אני עושה איתו (ניסיתי הרוב, חוץ מטלויזיה כי זה נוגד את העקרונות שלי) אני מרגישה שאני מתעללת בו וגם בעצמי (מאוד נהנתי בעבר מהשעתיים השקטות שהוא ישן בהם, לקרוא ספרים או לעשות עבודות בית בניחותא) אני לא רוצה להרגיל אותו למשהו אחר, כמו טיול בעגלה, מוצץ וכדומה, שלא יפתח תלות אחרת. אבל אני לא יודעת מה לעשות, חשבתי ששבועיים זה מספיק זמן בשבילו ללמד את עצמו להירדם בכוחות עצמו (כשאני לצידו כמובן) אבל הוא אפילו לא מוכן לנסות. הוא מחכה בייסורים, תוך ניקורים, עצבים ובכי עד לשעות הערב המאוחרות, שאני מניקה אותו לבסוף ופשוט מתעלף בזרועותיי.

אני מקווה לשמוע אם למישהי יש תובנות בקשר לעניין ההרדמה באמצעות הנקה. לא מצאתי פה בדף תשובות לבעיה שלי. מה יהיה בעתיד? האם דברים ישתנו לבד? אולי אני עושה לו עוול? הוא תלוי בי ואינו מסוגל להירדם לבדו, אולי זה רע? מה יהיה שנה הבאה כשילך לגן?
מבחינתי הייתי מעדיפה שירדם בכוחות עצמו אבל אין לי בעיה עקרונית להמשיך להניק אותו (לסביבה יש יותר בעיה שהוא עדיין יונק), אבל אני תוהה אולי זה לטובתו שאפסיק את ההרגל הזה. לפי הספר "התינוק יודע" אני ממש עושה לו עוול בזה שהרגלתי להירדם כך וחלק ממני מסכים עם הספר.
מה עושים?

אולי תנסי באופן הדרגתי יותר אבל גם ברור יותר?
סך הכל מנסיוני עם שניים ברגע שמבינים סופית שאין יותר הנקה לפני השינה נרדמים לבד בלי בעיה (תוך באמת פרק זמן סביר כלשהו שבוע שבועיים אולי ). כלומר אין פה עניין שהילד לא יודע להרדם אחרת. פשוט יש לו דרך שאליה הוא רגיל והיא מאוד נעימה לו והוא מתקשה לוותר עליה.

יכול להיות שלא היית מספיק ברורה והחלטית? אולי ויתרת לפעמים?

אצלי ברגע שנגמלו מהנקה נגמלו גם משנת הצהריים. וזה היה בגילאים הרבה יותר מוקדמים מאשר אצלך. מצד שני הולכים לישון הרבה יותר מוקדם בלילה.

לדעתי תורידי את ההנקות שמפריעות לך ותנקי את שיקולי המה יקרה אח"כ. תדאגי אח"כ לאח"כ. בזמן הנכון הדברים קורים יותר בקלות.

אני לא רוצה להרגיל אותו למשהו אחר, כמו טיול בעגלה, מוצץ וכדומה, שלא יפתח תלות אחרת. אבל אני לא יודעת מה לעשות, חשבתי ששבועיים זה מספיק זמן בשבילו ללמד את עצמו להירדם בכוחות עצמו (כשאני לצידו כמובן)
למה בעצם לא לאפשר לו משהו אחר להירדם איתו? את גומלת כי קשה לך, נכון? לא כי החלטת ש"לא טוב שיהיה תלוי".

מה קורה אצלכם פיזית בזמן ניסיונות ההרדמה? כשאני גמלתי מהנקות לילה, שכבתי לידו וחיבקתי אותו.

גם לדעתי תורידי את ההנקות שמפריעות לך ותנקי את שיקולי המה יקרה אח"כ
במיוחד בפסקה האחרונה שלך ניכר די הרבה בלבול בסוגייה הזו. שבועיים זה המון זמן לגמילת לילה, אפילו המצדדים הנלהבים ביותר יגידו. ואם הילד ממשיך לסבול זה לא לטובת אף אחד. אולי פשוט לסגת קצת, לנטרל את המאבק?

חשבתי שאת שואלת רק על הנקת צהריים אבל מהתשובות האחרות אני מבינה שאת מתלבטת בקשר לכל ההנקות, אז אני אתייחס רק לסוגיית הצהריים.
אני הייתי מרדימה בקלות בהנקה בצהריים עד שבגיל שנתיים וחצי הפסקתי להניק צהריים ילדה בת שנתיים וחצי והיה לי ברור שרוב הסיכויים שגם השנ"צ תיעלם בעקבות כך, וכך היה. באמת קשה מאוד ובהתחלה היה סבל גדול לכולם כי בשעה 4 היא היתה גמורה מעייפות ונכנסת לקריזה. בסוף זה התאזן. אני הייתי חייבת לגמול מההנקה הזאת, כי הינקתי גם תינוקת וזה נהיה בלתי אפשרי עבורי, אבל עצתי לך, תשקלי מחדש אם שווה לך להוריד את ההנקה הזאת ולאבד את הפסקת הצהריים שלך, עכשו כשאת מבינה שייתכן וזה יעלה לך בסיום השנ"צ. עלעול בדפים אחרים כאן מעלה שאצל כל מי שגמלה מהנקה בצהריים בגיל כזה, הסתיים השנ"צ. אם אצלך יהיה אחרת נשמח לשמוע.
הדילמה אם מלכתחילה שווה להרגיל להרדים בהנקה... עכשו יש לי תינוקת בת שנה בקרוב שגם נרדמת בצהריים בקלות בהנקה וברור שהתסריט יחזור על עצמו, אבל מה בדיוק האלטרנטיבות? גם היא לא לוקחת מוצץ אצבע או בקבוק. עד גיל חצי שנה הייתי מרדימה אותה במנשא והיא היתה ממשיכה בשינה על הגב. רווח לי שעברנו למיטה, להרדמות בהנקה. עכשו אני לא רואה אפשרות אחרת. פעם במפגש לה לצ'ה מישהי סיפרה שכשהבן שלה היה בן 8 חודשים היא החליטה שהיא לא רוצה להרדים צהריים בהנקה והיתה מחזיקה אותו בזרועותיה והוא היה בוכה עד שהיה נרדם. זה אולי מתאים לתינוקות אבל לא לילד בגיל שלך. לי עצמי אין עצבים לדבר כזה. מעדיפה להשתרע במיטה ולחלוץ שד.

אני גמלתי את הגדול (בן שנתיים וחודש) מלהרדם עם ציצי ע"י זה שכל פעם קיצרתי לו את ההנקה. בהתחלה הייתי מנתקת אותו ממש שהיה על סף הרדמות (ואומרת שהציצי כבר עייף ורוצה לישון, או משהו בסגנון), ואז היתה מחאה קטנה מצידו אבל הוא כבר היה על סף הרדמות ונרדם. ככה כל פעם לקצר ובמקביל התחלתי לספר לו סיפורים (שהמצאתי על איזו דמות בדויה, וכך הוא מקשר את השינה עם הסיפור) וגם לשיר לו שירים (נומי נומי ולילה לילה) ולאט לאט נעלמה ההנקה לפני שינה. גם ליטופים והחזקת יד לעיתים עוזרים (לא חיבוקים כי אז הוא קרוב מידי לציצי וקשה לו).
אני חושבת גם שחשוב להקפיד על ללכת לישון כל פעם באותה השעה, ואז כבר הגוף רגיל ויותר קל להרדים אותם.
אגב, גם אצלי לא היה שימוש במוצץ או בקבוק.
אל תתייאשי.

תודה רבה לכל מי שהגיבה לפנייתי. מצאתי את הדברים מאוד מחזקים.

בשלב הזה (לאחר שבועיים של גמילה חלקית) ברור לי שהבן שלי זקוק להנקה כאמצעי להירדמות בלבד (גם להירגעות מידי פעם אבל בפחות נואשות). הוא לא מוכן לשקול אפילו ללכת למיטה עם ספר, שירים או סתם להתחבק, מרגע שהבין שלא יקבל בסופו של דבר ציצי, למרות שבעבר היה הולך איתי למיטה ברצון וקרו מקרים בודדים שנרדם ביוזמתו בלי לינוק. מאז שהפסקתי להניק אותו בצהריים, הוא לא ישן בצהריים, מתרסק מוקדם בערב, מתעורר בלילה וממשיך לבכות, לכעוס ולדרוש עד שעולה הבוקר.

הדבר שמדאיג אותי ביותר והאמת שובר אותי לגמרי (אני מוצאת את עצמי בוכה הרבה בימים האחרונים) היא ההתנהגות שלו. הבן שלי תמיד היה דעתן, פעיל ביותר ועומד על שלו, אבל עכשיו הוא נהיה כעוס במיוחד. הוא שובר וזורק דברים בכוונה, הוא מציק לי ומנג'ס לי בלי סוף, הוא לא מאפשר לי לעשות שום דבר בבית ורוצה כל הזמן בידיים. השיא היה היום שחברתי באה לבקר עם בנה התינוק והקטן שלי זרק לו צעצוע לראש. מעולם הוא לא פגע ולא ניסה לפגוע פיזית באחר. אני דואגת מאוד וגם מותשת. אני מפחדת גם שבסוף אני אאבד את הסבלנות שלי ואני "אצא עליו". אני עצבנית רוב הזמן וכמה שאני מנסה להסתיר את זה ממנו, אני עומדת להשתגע וקורה במשך היום שאני מגיבה בכעס ובחוסר סבלנות ואח"כ מתייסרת על זה שעות.
אני מתלבטת כרגע בין שתי רעיונות, הראשונה אומרת לי שהגמילה החלקית מקשה עליו ומבלבלת אותו ועדיף לעשות את זה בבת אחת, יהיה קשה יותר אבל אולי הוא יוכל להתמודד בסופו של דבר יותר טוב ויהיה פחות מבולבל, לא יצפה ללילה במשך היום ויהיה כל כך מתוסכל. הרעיון השני שלי זה שאולי כל הסימנים צועקים לי שהוא לא מוכן עדיין ושאני צריכה לאפשר לו להמשיך להירדם בעזרת הנקה ולנסות ללמד אותו להירדם בכוחות עצמו עוד כמה חודשים.
אם אני חושבת על טובתי המיידית אז ברור לי שהאופציה השניה היא מתאימה יותר. אבל למרות כל הקושי אני באמת רוצה לעשות את הדבר שנכון עבורו.

ממה שאתן כותבות כאן אני מבינה שגם לדעתכן כדי לשקול אפשרות של "נסיגה" והאמת שגם בעלי תומך בדחיית הגמילה לאחר שנוכח לראות באיזה סבל העניין כרוך, אבל אני לא יכולה להתעלם מתחושת הכישלון שנלוות לוויתור והפחד שגם בעוד כמה חודשים הגמילה (שככל הנראה תהיה כבר מלאה) תראה ככה.

אהבתי את עצתה של אמא פילפילה. אולי אני אנסה את זה בהנקה לפני שנת הלילה בתקווה שזה יעבוד גם הקטן העקשן כל כך שלי.

חבל שדבר כל כך מדהים, מספק ומעצים, צריך להסתיים בצורה כל כך קשה וכואבת ולהשאיר טעם מר בפה. אני קוראת את דברי כל האימהות שמספרות על גמילה מיוזמת הילד ואני רוצה לבכות מקנאה.

מהנסיון שלי אכן בלי הנקה או מוצץ לחילופין שנת הצהרים נעלמת לה...
אני בכל זאת נעזרתי ועדין נעזרת בקלטת לשעת הצהרים. זה מאפשר לי לנוח ולקטנים שעה רגועה במצב מאוזן, לפעמים הם גם נרדמים ככה.
אני מבינה שאת לא בעניין קלטות, אבל אם זה שומר על שפיות שלך ושל הקטן לדעתי זה שווה את זה.

לגבי גמילה בכלל. את כל ילדי עד כה, גמלתי סופית בגיל שנתיים כשתהליך הגמילה ערך כ3 חודשים. התחלתי דווקא בגמילת לילה (תוך הלילה, לא ההשכבה) ולאט לאט הורדתי ציצי רק לפני ואחרי השינה (צהרים ולילה), אח"כ הורדתי צהרים ובסוף בסוף את היניקה של השכבת הלילה. אצלנו זה עבד כבר שלוש פעמים.

לגבי הצרחות והעצבנות, הגדולה שלי החליפה יניקה במוצץ. זו היתה התמכרות לכל דבר, כלומר אם לא היה, היא היתה ממש בקריז פיזי. כשגמלנו אותה בגיל 4 וחצי ממוצץ בצהרים היא חוותה ממש קריז פיזי. עשינו את זה בשבת ואבא שלה ישב וחיבק אותה כשהיא רועדת ובוכה. זה אומנם לקח בערך יומים שלושה לגמול אותה מהמוצץ בצהרים. אבל חודשיים אח"כ כשגמלנו אותה ממוצץ בלילה, היא החליפה אותו באצבע. ככה עוד היום (בגיל 8 וחצי).
אז אם הוא מהמכורים יכול להיות שהוא פשוט עובר גמילה קשה, גם פיזית וגם נפשית. אין לי עצות חכמות, חוץ מאשר להקשיב לעצמך ולהחליט בסופו של דבר מה יותר חשוב לך, על מה את מוכנה לוותר ועל מה לא, מה שווה בעינייך בכי צרחות ועצבנות ומה לא. אין תשובה נכונה או לא נכונה.
בהצלחה.

מעניין אותי לשאול, מתוך מה שאני קוראת פה, מה לדעתכן מקומם של הגברים בתמונה?
האם לא ניסיתם לערב אותם בהרדמה (לפחות בלילה)?
אצלנו לאחרונה התחלנו באופן ספונטני להעביר את הרדמות הלילה לבעלי. אני מניקה, אומרת לילה טוב ונשיקה ואז עוזבת את החדר ואבא מרדים. זה אומנם תמיד מלווה בבכי קורע לב ואני מרגישה כמו אם נוטשת ואכזרית, אך כך הוא למעשה נרדם הרבה יותר מהר. ובעצמו. וזה חשוב לי. חשוב לי להמשיך להניק, אך שההנקה לא תקשר בהכרח לשינה. עם זאת, בלילה הוא עדיין מתעורר להנקות לא מעטות. וזועם אם אינו מקבל ציצי. במשך זמן מה תהיתי אם לא הגיע הזמן לגמול אותו מהנקות בלילה ולאפשר לו לישון לילה רצוף, אך מכל מה שאני קוראת כאן באתר (בעיקר בדפים אחרים) זה נראה בלתי אפשרי כאשר אנחנו ישנים באותה מיטה. לשמחתי ההנקות בלילה אינן ארוכות במיוחד ואנחנו לא מתעוררים לגמרי, כך שזה איננו פוגע מהותית בשינה שלי או שלו. ובכל זאת, נראה לי בריא יותר לישון לילה רצוף.

קודם כל, אני יודעת שזה לא קל, ומאחלת לך שהתקופה הזו תיגמר ותצאו מחוזקים...
לי קפץ המשפט שלך:
כתבת עליו:
הדבר שמדאיג אותי ביותר והאמת שובר אותי לגמרי (אני מוצאת את עצמי בוכה הרבה בימים האחרונים) היא ההתנהגות שלו. הבן שלי תמיד היה דעתן, פעיל ביותר ועומד על שלו, אבל עכשיו הוא נהיה כעוס במיוחד. הוא שובר וזורק דברים בכוונה
ובהמשך עלייך:
אני מפחדת גם שבסוף אני אאבד את הסבלנות שלי ואני "אצא עליו". אני עצבנית רוב הזמן וכמה שאני מנסה להסתיר את זה ממנו, אני עומדת להשתגע וקורה במשך היום שאני מגיבה בכעס ובחוסר סבלנות ואח"כ מתייסרת על זה שעות.

כמובן שאני מבינה על מה את מדברת...אבל תשימי לב לדמיון בתגובות של שניכם- כשמחזיקים משהו נורא נורא חזק עד שאי אפשר יותר- זה באמת מתפרץ בסוף. ובד"כ בלי שליטה. וזה באמת קשה ומבאס.
מה את עושה כשאת מתוסכלת? איך את פורקת רגשות קשים כדי שזה לא יתפרץ? תחשבי על זה ואולי כך תוכלי גם לעזור לו.

אני באופן אישי, הייתי לוקחת צעד אחורה אם זה כ"כ קשה, בלי לעשות עניין ובלי להרגיש כישלון.
אבל אם את מרגישה שזה לא נכון לך/לכם, הייתי מוצאת דרכים להקל (על שניכם) את ההתמודדות עם השינוי. מדובר פה בשינוי גדול! הציצי הוא דבר כל כל חשוב לילד- זה מקור החיים, הנחמה, החום, האוכל, ההרדמה... שהוא מכיר מהיום שנולד. ופתאום זה לא זמין יותר? פתאום הוא דוחה אותו?? ברור שהוא מרגיש עצב, כעס, דחיה, בלבול וכו'. הוא מבטא את זה בהתנהגות שלו.
אצלנו, כשהורדתי הנקות והיה תסכול, מאד עזר כשסיפרתי סיפור על ילד או דובי.
ממש החזקתי בובה ונתתי דרכה מקום לכל הרגשות של הכעס, התסכול והעצב למשל, הייתי קוראת לילד שלי ומספרת:
" אתה יודע, הדובי גדל לכן הוא יונק עכשיו ציצי של גדולים- רק בערב", אז הייתי ממש שואלת בקול של הדובי- " אבל אני רגיל לינוק כל הזמן!! למה פתאום רק בלילה?" ואז הייתי עונה ומסבירה לו.
ובהמשך- "מה, אמא שלי כבר לא אוהבת אותי? למה היא לא רוצה לתת לי לינוק?", וכל רגש אחר שמן הסתם עולה אצלו. הייתי עונה (לדובי)," בוודאי שאמא אוהבת אותך! וגם הציצי אוהב אותך מאד. פשוט, מעכשיו תינק רק כשיגיע הלילה". הייתי גם מוסיפה "אתה יודע דובי, כל פעם שתתגעגע לציצי, אתה יכול לבקש חיבוק מאמא שלך, אני בטוחה שהיא תשמח לחבק אותך כי היא מאד אוהבת אותך" או- ""אתה לומד עכשיו משהו חדש דובי, זה קצת קשה בהתחלה, אבל אני יודעת שאחר כך יהיה יותר קל". המון דגש על זה שאמא אוהבת אותך, שהציצי אוהב אותך. שמותר להיות עצוב, אבל אתה לומד משהו חדש.

אני מקווה שזה לא נשמע לך טיפשי, לא יודעת מה הצלחתי להסביר, אבל אצלנו זה ממש עבד. הילדון שלי (שדיללתי את ההנקות שלו בערך באותו גיל- כי הייתי בהריון וכבר לא יכולתי) , בשיא הכעס והבכי שלו, היה מגיע לאט להקשיב לשיחה שלי עם הדובי ולאט לאט מצטרף ומציע הצעות ושואל את הדובי שאלות או עונה לו. דרך זה הוא הצליח להבין מה קורה . עם ילדים בגיל הזה זה יותר קל מלדבר ישירות, עם הבן שלי מאד עזרה "ההרחקה" הזו (הדובי כועס, הדובי עצבני או עצוב, לא אני...), ככה הוא היה מסוגל להתמודד עם זה.
לפעמים הוא היה מבקש שנספר או נדבר עם הדובי.
אנחנו אגב, השתמשנו בזה בין גיל שנתיים לשלוש להסביר כמעט כל שינוי- מעבר דירה, דילול הנקות, ההריון שלי...
בערך בגיל 3 הרגשתי שהוא כבר מספיק בשל לדבר באופן יותר ישיר על נושאים כאובים...
בכל מקרה, מאחלת לך המון בהצלחה
@}

שיחה כזו דרך אובייקט (דובי) גם עזרה לי להיות יותר אמפתית, ולהבין באמת את הקושי שהוא מתמודד איתו. כי בשיא העצבים מאד קשה להכיל את הילד...

אבל אני לא יכולה להתעלם מתחושת הכישלון שנלוות לוויתור והפחד שגם בעוד כמה חודשים הגמילה (שככל הנראה תהיה כבר מלאה) תראה ככה.

חבל שדבר כל כך מדהים, מספק ומעצים, צריך להסתיים בצורה כל כך קשה וכואבת ולהשאיר טעם מר בפה.

אני לא הבנתי, ואני לא שואלת כדי שתעני לי אלא כדי שתבהירי לעצמך: למה בעצם את גומלת עכשיו?

_מעניין אותי לשאול, מתוך מה שאני קוראת פה, מה לדעתכן מקומם של הגברים בתמונה?
האם לא ניסיתם לערב אותם בהרדמה (לפחות בלילה)?_

אצלנו הגבר עוזר בימים של חירפון טוטאלי. כשהילד עייף ולא נרדם. יוצא לטיול עם אבא בעגלה או במנשא. הולך בשמחה וחוזר ישן או מבושל לשינה.
בימים שהוא נרדם בקלות עם ציצי אני לא מעלה על דעתי לסבך את זה

התהליך של ניתוק ההרדמה מהציצי קורה מעצמו ודי מבאס אותי. הכי קל לי להרדים עם ציצי.

קראתי בבוקר מה שכתבתן והתגבשה בליבי ההחלטה להמשיך ולאפשר לו להירדם באמצעות הנקה (להוציא הנקה במהלך הלילה) זאת אומרת להניק אותו בצהריים ולפני שנת הלילה. לא ידעתי בדיוק איך להסביר לו את השינוי הזה. אמרתי לו שאני רואה שקשה לו אז ננסה שוב בעוד כמה חודשים ואולי הוא ירגיש מוכן יותר ויהיה לו יותר קל, אבל הרגשתי מבפנים שאני צריכה להגיד לו "אמא שלך קיבלה החלטה לא נכונה ונתנה לך לסבול לחינם במשך שבועיים".

קרוטונית שאלה שאלה מדהימה שהרגשתי כאילו ממש סטרה לי. למה אני בעצם גומלת אותו עכשיו? התשובה מעציבה אותי ואולי בגלל זה לא התעכבתי לחשוב עליה. רוב האימהות שאני מכירה, לא הניקו כלל. מעטות הניקו כמה חודשים, הכי הרבה עד גיל 4 חודשים. אני לגמרי אוטסידיירית בסביבה שלי. האינסטינקטים שלי הוליכו אותי לבחור ללדת את בני בלידת בית, להניח אותו לישון לצידי במיטתי וכן להניק אותו (למרות קשיים מטורפים שעברתי בתחילת ההנקה). לא היה לי אף פעם עם מי להתייעץ או ממי לקחת דוגמא אישית. זה הדבר שחסר לי ביותר מאז שבני נולד, שאני לא מכירה אימהות שיש להן רעיונות או בחירות כמו שלי. אני כל הזמן מנסה להקשיב לרחשים של ליבי, לקרוא הרבה ונלחמת ללא הפסקה בביקורת חסרת הבושה שמרעיפים עליי המשפחה (לא בעלי כמובן) והחברים. כולם נותנים לי להרגיש כמו סוטה בזה שבני בן שנתיים וארבע ועדיין יונק ולא פעם העלו בפניי את הטענה שההנקה באה לספק צרכים שלי בכלל, ולא שלו. האמת היא שאני מרגישה שהלכתי לאיבוד ושאני כבר לא יודעת מה נכון לעשות, בגלל זה החלטתי לנסות לגמול אותו חלקית כהכנה לגמילה מלאה. וזאת למרות שאני עדיין מוצאת עונג רב בהתכרבלות לצידו בזמן שהוא יונק עד שנרדם.

עניין נוסף שעזר לי לגבש את ההחלטה לנסות לגמול אותו בהירדמות תוך כדי הנקה וממש חשוב לי לשמוע את דעתכן בעניין. מי שקראה או שמעה על הספר "התינוק יודע" יודעת מה הגישה בספר הזה לגבי הרדמה באמצעות הנקה. בקצרה- המחברת טוענת שהנקה כזאת יוצרת אצל התינוק/פעוט דפוס בלימה שלא מאפשר לו לבכות ועל ידי כך לשחרר לחצים ומתחים שהצטברו אצלו. מאוד אהבתי את הרעיונות ואת הגישה בספר הזה, אבל לא הצלחתי ליישם את הרעיון הזה בנוגע להנקה. קשה לי לשמוע את בני בוכה כשמשהו בתוכי בוער בצורך לנחם ולהרגיע אותו באמצעות הנקה (וזאת לא בהכרח הדרך הקלה עבורי). בזמן האחרון יוצא לי להרהר רבות בכך שאולי בכל זאת אני "בולמת" אותו, אולי אני גורמת לו להיות תלותי בי ובעצם עושה לו עוול?אולי הצורך האמיתי שלו הוא לא באמת להירדם באמצעות הנקה, אלא לבכות ולשחרר את מתחיו? בבית שאני גדלתי בו, בכי נתפס כמשהו מעיק ומעצבן שצריך להפסיקו בכל מחיר, אפילו באמצעות עונשים. אני תוהה אולי גם אני פיתחתי כלפיו סוג מסויים של אמצעי "השתקה", שלא במודע?

בכל מקרה החלטתי להחליף את ההנקה בבוקר להנקה לפני שנת הצהריים, כך יוצא שאני אניק אותו פעמיים ביום לפני שינה. עכשיו הוא ישן שליו במיטתנו לאחר שינק כעשר דקות ונרדם מרוצה מאוד.

העיצה של רותה פשוט מבריקה. חבל שלא חשבתי על דבר כזה קודם. אני באמת אאמץ את הרעיון ונראה איך זה עובד איתו.

אצלי אישית אין מצב שבעלי יעזור בהרדמה. גם בגלל שאני בטוחה שהקטן יתנגד מאוד, גם בגלל שאני לא בטוחה שיש לבעלי את הסבלנות הנדרשת למשימה כזאת וגם בגלל שלי עצמי קשה לוותר על ללוות את בני אל תוך השינה, יהיה קשה לי לא לעשות את זה.

שוב, תודה לכולכן.

כולם נותנים לי להרגיש כמו סוטה בזה שבני בן שנתיים וארבע ועדיין יונק ולא פעם העלו בפניי את הטענה שההנקה באה לספק צרכים שלי בכלל, ולא שלו

עצוב מאד.
אני יכולה לדמיין כמה זה קשה.

המחברת טוענת שהנקה כזאת יוצרת אצל התינוק/פעוט דפוס בלימה שלא מאפשר לו לבכות ועל ידי כך לשחרר לחצים ומתחים שהצטברו אצלו
לדעתי זה קשקוש, ולו מפני שהלב שלך אומר אחרת.

לגבי שנת הצהריים.
כלח עוד הוא נרדם בקלות (10 דקות=בקלות) לא הייתי מפסיקה להרדים אותו בהנקה.
מאד סביר שבקרוב תראי שינוי בדפוס שנת הצהריים- הוא ידחה את שעת השינה יותר ויותר, יתקשה להרדם ולפעמים לא ירדם בכלל אחרי יניקה ממושכת, ובמקביל בימים שכן ירדם בצהריים ילך לישון מאוחר מאד בערב. זה סימן שהילד בשל לוותר על שנ"צ- או יהיה בשל אוטוטו- ואז אפשר לוותר גם על ההנקה של שנ"צ שממילא כבר לא תרדים אותו ולא תהיה לה משמעות רבה. כרגע אתם ממש לא שם וממה שקראתי נשמע שהויתור על הנקת ההרדמה יוצר קושי גדול מדי.

אני מציעה לך לשוטט עוד קצת באתר. יש פה שפע של מיניקות גריאטריות שמיניקות ילדים בני 3-4 ויותר (אני למשל מיניקה במקביל תינוק בן 4 חודשים ואת אחיו בן השלוש ועשרה חודשים, בעיקר הנקת הרדמות בערב+הנקות מזדמנות בלילה/בוקר/צהריים). את ממש בהתחלת הדרך לפי הסטנדרטים פה

אולי אחרי שתסתובבי פה קצת תתחילי להרגיש שאלה שמטיפים לך לגמול הם המוזרים, ולא את

אני יכולה לדמיין כמה זה קשה.

אני מציעה לך לשוטט עוד קצת באתר.
ואני מציעה לך לצאת מהווירטואליה וללכת למשל למפגשי לה לצ'ה

או אפילו למפגשי חינוך ביתי דרך האתר כאן, תראי שם שפע מיניקות ואווירה תומכת.

מצטרפת להמלצה של קרוטונית. זה כל כך חשוב לפגוש אמהות נוספות שהן בראש שלך, למצוא מקום שבו תרגישי שייכת ולא יוצאת דופן או מוזרה.
בדיוק אתמול קיבלתי הרצאה שהמסר שלה היה שאני חייבת לשלוח את הקטנה שלי (בת שנה ותשעה חודשים) לגן, לטובתה. ממישהי שפגשתי אתמול. כל הביקורת וחוסר ההבנה יכולים להיות כל כך מתישים.....

קראתי הכל עכשיו, לאחר שכבר גמלה בליבך ההחלטה, אבל בכל זאת רציתי להוסיף (אולי לקוראות עתידיות). זה קצת דומה למה ש{{}}צ'ילי ושמן זית כתבה:
כשאני רציתי להפסיק להרדים בהנקה (משום שרציתי יותר גמישות בעניין הזה, שגם אבא יוכל לשמש כמרדים), וזה היה בגיל הרבה יותר מוקדם (שנה??), עשיתי כמו שקראתי פה באיזה דף. הנקתי אותו בסלון, ו{{}}אח"כ לקחתי אותו לישון בחדר. מטבע הדברים (זה היה מזמן) אני לא זוכרת איך היו ההרדמות הראשונות, אבל לא זכור לי שום משבר, אולי תסכול בפעמים הראשונות, אבל מהר מאד נרדם תוך כרבול איתי (ומאוחר יותר גם עם אבא שלו).
אגב, עשיתי את זה בשלב שפתאום היה לוקח לו המון זמן להירדם עם הציצי, ולרוב זה לא הצליח מיד (היה נורא מתוסכל) (וגם אני), אלא נמשך המון זמן.
בשיטה החדשה, התסכול לא התפתח, כי ההנקה כבר לא היתה צריכה להסתיים בשינה.
<מקווה שזה עדיין יעזור למישהי>

לא היה לי אף פעם עם מי להתייעץ או ממי לקחת דוגמא אישית. זה הדבר שחסר לי ביותר מאז שבני נולד, שאני לא מכירה אימהות שיש להן רעיונות או בחירות כמו שלי.
זה בהחלט קושי אדיר, אבל עכשו, משגילית את קהילת באופן, ראי את עצמך בת בית. האתר הזה עוזר לי מאוד מאוד מאוד להיות איתנה בדרכי והוא ממש נחוץ לי לתדלוק יומיומי.
לגבי התינוק יודע, קצת מהגישה קראתי כאן אבל לא קראתי את הספר, כך שבלי להתייחס לספר אלא למה שאמרת בנושא הבכי, כל עוד את יכולה לעזור בהנקה, אין יפה מזה. כשההנקה תסתיים תגלי שיש לך הרבה הזדמנויות להתמודד עם בכיות שונות ומשונות שהן אתגר אמיתי. באמת הבכי מזמן הזדמנויות להתמודד עם סוגיות כאובות מעברינו באותו עניין.
יש כאן דפים שנוגעים לבכי כמו התינוק יודע ועוד המון דפים אחרים אם זה מעניין אותך.

_עשיתי את זה בשלב שפתאום היה לוקח לו המון זמן להירדם עם הציצי, ולרוב זה לא הצליח מיד (היה נורא מתוסכל) (וגם אני), אלא נמשך המון זמן.
בשיטה החדשה, התסכול לא התפתח, כי ההנקה כבר לא היתה צריכה להסתיים בשינה._

אני חושבת שמאד ושוב לעזור לתינוק להרדם ללא הנקה, כשההנקה כבר לא מרדימה אותו, והדרך של רוניתה פיתה היא פתרון מצוין בעיני (אני לא יישמתי כך, אבל רושמת לפני למקרה הצורך בסיבוב הנוכחי).

לעומת זאת ללמד תינוק להרדם ללא הנקה כשהנקה היא הדרך הכי נוחה עבורו להרדם ולא כתוצאה מאילוץ- זה בעיני מאד, מאד בעייתי. כנ"ל לגבי לאלץ ילד להרדם עם אבא כשהוא מעונין להרדם אך ורק עם אמא (ולא אני לא מדברת על סיטואציות מזדמנות כשאמא יוצאת בערב פה ושם או כשיש אילוץ אלא כשגרה). בעיני יש פה חוסר הקשבה לצרכים של הילד.

לצערי (לעניין זה) אני גרה בדרום הרחוק ולפי מה שביררתי רוב המפגשים מתקיימים באזור המרכז, כך שהם לא ממש אופציה מבחינתי. חבל. בכל מקרה נחמד שמצאתי במקרה את האתר הזה, אני בטוחה שאוכל בעתיד להיעזר בו.

כשאני רציתי להפסיק להרדים בהנקה (משום שרציתי יותר גמישות בעניין הזה, שגם אבא יוכל לשמש כמרדים), וזה היה בגיל הרבה יותר מוקדם (שנה??), עשיתי כמו שקראתי פה באיזה דף. הנקתי אותו בסלון, ואח"כ לקחתי אותו לישון בחדר
תודה אבל לדעתי גיל שנה שונה בהרבה מגיל שנתיים וחצי. יש פחות דעתנות והילד או יותר נכון תינוק כנוע, פחות או יותר להחלטת ההורה. הבן שלי לא היה מסכים (לפחות לא בלי מחאה קשה) לכך שאניק אותו בסלון ואעביר אותו ער למיטה. כנראה שבעניין הזה משחק הרבה תפקיד אופיו של הילד. ממה שכבר הבנתי יש ילדים יותר נוחים וגמישים (אולי כמו שלך) ויש ילדים עקשנים ודעתנים (אולי כמו שלי). הלוואי שאמצא את הדרך הקלה להפסיק את ההירדמות תוך כדי הנקה. אני אנסה בתקווה שהזמן יעשה את שלו ויעזור לי.

מוזר אבל היום (אחרי שהחלטתי אתמול לאפשר לו שוב להירדם בצהריים בעזרת ציצי) הנקתי אותו בצהריים והוא ינק הרבה ולא נרדם, בסוף הוא קם מהמיטה והתחיל שוב עם ההתנהגות הפרועה והכעסנית שנמשכה עד הערב, לבסוף הוא התרסק ונרדם (לא לפני שינק קצת במיטה). לא מבינה את זה.אולי בילבלתי אותו? אולי זה לא קשור להירדמות עם ציצי? ביאס אותי לגמרי.
גם בלילות אין מגמה של שיפור כלל (החלטתי להפסיק עם הנקות במשך הלילה). עברו כבר שבועיים וחצי והוא עדיין קם כל לילה מספר פעמים, בוכה ודורש, מתהפך ללא הפסקה, נרדם וחוזר חלילה. אמרתי לו "כשיהיה אור אתן לך ציצי". בלילה הראשון הוא הדליק את החשמל ואמר לי שהנה יש אור, הסברתי בסבלנות שהכוונה לאור של השמש שתאיר בחלון וזה סימן שהבוקר הגיע. מאז הוא קם כל לילה לפנות בוקר וברגע שיש טיפה של אור חלש וחיוור, הוא כבר מעיר אותי "הנה יש אור בחלון!", יונק (אני כבר נשברת) ולא חוזר לישון יותר. איך יש לו כוח? אני כבר מתמוטטת!

אני חושבת שמאד ושוב לעזור לתינוק להרדם ללא הנקה, כשההנקה כבר לא מרדימה אותו

רק עכשיו ראיתי את הערתך, תזמורת הים ומאוד אהבתי את המילים. לא חשבתי על זה באופן הזה.

הנקתי אותו בצהריים והוא ינק הרבה ולא נרדם, בסוף הוא קם מהמיטה והתחיל שוב עם ההתנהגות הפרועה והכעסנית שנמשכה עד הערב, לבסוף הוא התרסק ונרדם (לא לפני שינק קצת במיטה). לא מבינה את זה.אולי בילבלתי אותו? אולי זה לא קשור להירדמות עם ציצי? ביאס אותי לגמרי.
זה אולי קשור פשוט לכך שהוא מתחיל להזדקק פחות לשנת הצהריים? (תהליך ארוך שיכול לקחת שבועות או חודשים).
אבל זה לא אומר שהנקת אותו "לחינם", גם אם כך את מרגישה

הנקתי אותו בצהריים והוא ינק הרבה ולא נרדם, בסוף הוא קם מהמיטה והתחיל שוב עם ההתנהגות הפרועה והכעסנית שנמשכה עד הערב, לבסוף הוא התרסק ונרדם (לא לפני שינק קצת במיטה)
אהההההההה
האמת שקצת התפלאתי כשכתבת שהוא נרדם תוך 10 דקות לצהריים...
דווקא התיאור הזה מאאאד אופייני לגיל שלו. זה בדיוק בגיל שמתחילים לוותר על שנ"צ, וככה בדיוק נראה השלב הראשון- הילד עדיין עייף בצהריים וזקוק לשינה, אבל לא מצליח להרדם, מושך כל אחה"צ כשהוא עייף ועצבני, ומתרסק בערב בשעה מוקדמת מאד. בהמשך הוא ידלג על שנ"צ לעתים קרובות יותר ויותר עד שהשנ"צ יעלם לגמרי וברירת המחדל תהיה לא לישון בכלל וגם לא לנסות להרדם, ובמקביל ילמד להחזיק מעמד עד שעה סבירה במצב צבירה סביר. אצלנו זה היה תהליך של שנה לפחות וגם אחרי שהשנ"צ נעלם לגמרי הוא מבליח מדי פעם לביקור קצר.
הסירי דאגה מלבך- הכל נורמלי, ולא טעית בשום מקום

אמרתי לו "כשיהיה אור אתן לך ציצי". בלילה הראשון הוא הדליק את החשמל ואמר לי שהנה יש אור, הסברתי בסבלנות שהכוונה לאור של השמש שתאיר בחלון וזה סימן שהבוקר הגיע. מאז הוא קם כל לילה לפנות בוקר וברגע שיש טיפה של אור חלש וחיוור, הוא כבר מעיר אותי "הנה יש אור בחלון!", יונק (אני כבר נשברת) ולא חוזר לישון יותר. איך יש לו כוח? אני כבר מתמוטטת!
אוי אוי אוי, למה אני לא יכולה לגלות לך מבעוד מועד לא להשתמש בטריק הזה כי את בעיקר תסבלי ממנו. עכשו אנחנו מתקרבים ליום הקצר בשנה, אבל כשהימים יתארכו את גם תמצאי את עצמך קמה ליום חדש עם אור ראשון בארבע בבוקר!
אני מרגישה קצת טרחנית לדחוף את זה בכל מקום אבל, מוזמנת לקרוא את סיפור הגמילה שלנו שנושק לרוב הסוגיות שאת מתלבטת בהן: סיפור הגמילה מהנקה של קיצקיצ ושלי

שליחה על ידי יעל* » 01 דצמבר 2009, 08:38

לצערי (לעניין זה) אני גרה בדרום הרחוק ולפי מה שביררתי רוב המפגשים מתקיימים באזור המרכז, כך שהם לא ממש אופציה מבחינתי. חבל. בכל מקרה נחמד שמצאתי במקרה את האתר הזה, אני בטוחה שאוכל בעתיד להיעזר בו.
אנחנו בדרום. עם פעוטות בבית גילאי שנתיים שלוש
יש לנו גם קבוצה קטנה
כולן מניקות
אימהות דרומיות
את מוזמנת

_אהההההההה
האמת שקצת התפלאתי כשכתבת שהוא נרדם תוך 10 דקות לצהריים.._

הוא באמת נרדם ביום שלפני צ'יק צ'ק, אבל אתמול וגם היום הוא לא נרדם בצהריים, למרות שינק ושוב היה עצבני וזועף כל אחר הצהריים, אז כנראה שאת באמת צודקת והוא מתחיל לא להזדקק לשנת צהריים. למרות שקצת קשה לי להתרגל לכך שאין לי זמן לעצמי בצהריים אני מבינה שהוא פשוט גדל ואני אצטרך לתכנן את היום אחרת ולהיות סבלנית כלפי מצבי הרוח שלו.

אני מרגישה קצת טרחנית לדחוף את זה בכל מקום אבל, מוזמנת לקרוא את סיפור הגמילה שלנו שנושק לרוב הסוגיות שאת מתלבטת בהן:

בכלל לא טרחנית. מאוד נהנתי לקרוא. חבל שלא קראתי קודם לפני שהתחלתי בתהליך של הגמילה (החלקית בנתיים). שיטת "האור" אכן התגלתה לי כלא יעילה עבורי ואנסה בקרוב משהו אחר, אולי שעון מעורר או להפסיק לגמרי את הנקת הבוקר, נראה....מאוד מעריכה אותך על הנכונות שלך להניק צמד, אני יודעת שאני לא הייתי מסוגלת לכך וגם התרגשתי לקרוא את הדרך הרגישה והמכבדת שנהגת בביתך הבכורה. עצוב היה לי לקרוא על בעיית הגימגום. זה מפחיד לחשוב שכמה שלא נאהב אותם ונקריב למענם וננסה לעשות את הדבר הנכון בדרך הנכונה, עדיין קיים סיכוי שנפגע בהם ונשאיר להם צלקות.

ליעל תודה, אכן אצור קשר בשמחה.

קצת קשה לי להתרגל לכך שאין לי זמן לעצמי בצהריים
זה באמת קושי עצום. ברגע שמשלימים עם זה הופך יותר קל.
כשהוא יפסיק להיות זועף ועצבני מרוב עייפות, יהיה עוד יותר קל. ותגלי שאפשר לקחת פסק זמן גם עם ילד ער.

ילדים מזהים מהר מאד את הפרצות הקוראות לגנב האלה, כשאיננו בטוחות ב 100% שמה שאנחנו עושות באמת מתאים לנו.
נשמע מדברייך שלא סגרת עם עצמך האם את רוצה לגמול, באיזה אופן, האם לחלוטין או רק חלקית...
אלה מחשבות חשובות ביותר והן מעין מהלך מקדים לגמילה עצמה, כל גמילה שהיא.
נפלא שבעלך איתך באותו הראש, אין לך מושג כמה זה חשוב ולא מובן מאליו כלל.
אולי תוכלו לשבת ביחד ולחשוב על עניין השינה- הנקה של בנכם, כך שגם אם הוא לא יהיה נוכח פיזית בתהליך (הילדים שלי אף פעם לא הסכימו שאבא יהיה חלק מהגמילה, עם כל כמה שהם אוהבים אותו ונהנים מאד בחברתו) הוא עדיין יהיה חלק ממנו ברעיון.
בררו מהן ההנקות שהכי "מפריעות" "לא מתאימות יותר" וכו' וחישבו יחדיו איך אפשר "לטפל בהן".
נשים רבות מוצאות ש גמילת לילה הוא תהליך שמאפשר להן להמשיך ולהניק עוד זמן רב בלי עייפות הלילה הזו...
ו...כן, שנ"צ הרבה פעמים נעלמת עם הגמילה מיניקות בצהריים.
רק כשתהיי סגורה ותביני מה נכון לך, תוכלי לעמוד מול בנך ו"להחזיק" את ההחלטה שלך, בלי אזורים אפורים מועדים לפורענות.
בהצלחה

גם לי פעוטה בת שנתיים וארבעה. היא כל הזמן על הציצי בזמן האחרון. אולי משעמום.
היא נרדמת בצהריים עם ציצי אבל באמת בזמן האחרון לפעמים שנתה מתקצרת ולפעמים כשאני מצליחה לנתק סוף סוף אז היא מתעוררת וגם רוצה כבר לקום ולפעמים עדיין ישנה את השעתיים שלוש שלה. היום בכלל היא רצתה לישון כמעט כל היום.
בלילה אני גם מרדימה אותה עם יניקה, אבל בדר"כ היא מעדיפה לישון בטיולון שלה, עד כמה שזה נשמע מוזר, אחרי שינקה במיטה. באמצע הלילה היא חוזרת למיטה ליניקה ולפעמים לשינה ולפעמים שוב לעגלה ומוכרחים לטייל כמה דקות או להניע את העגלה קדימה אחורה שלא תצווח. אח"כ שוב למיטה ושוב לעגלה - נמאס ממש.
אני ממש גרועה בגמילה. את הבכורה הנקתי כמעט 5 שנים ואת השנייה 4 שנים ואני מאוד מאוד מקווה לא להניק יותר מ-3 שנים את זו.
גם אני מרגישה אאוטסיידרית בסביבתי וזה מאוד לא שנעים להניק פעוטה כשכולם חושבים שזה מוזר. משום מה עם השלישית זה מתחיל להפריע לי, מה שלא הפריע לי מעולם קודם. אולי בגלל שאני כבר מבוגרת יחסית. אני מרגישה כמו סבתא מניקה

בזמן האחרון אני מוצאת בעצמי כוחות במשך היום לסרב להנקות ומגלה שזה לא כזה מסובך! היא אמנם מוחה בתוקף, לפעמים יותר בעקשות ואז אני מוותרת ולפעמים אחרי כמה דקות עוברת לעניינים אחרים, שזה תמיד הפתעה והקלה עבורי.

עצוב היה לי לקרוא על בעיית הגימגום
רק רציתי לציין בקשר לעניין הגמגום, שלמיטב ידיעתי זו תופעה נפוצה למדי שמופיע גמגום לפרק זמן כלשהו סביב מעברים או קשיים. במיוחד אצל ילדים מאד מילוליים. זה לא מעיד בהכרח על זה שמשהו לא בסדר או שהילד עבר פגיעה חמורה, אלא שעובר עליו קושי וזאת אחת הדרכים בהן זה מתבטא. לבכורה שלי זה קרה כמה פעמים סביב שינויים גדולים, ולמרות שמאד קשה לשמוע את זה, שמחתי גם שהיא מבטאת את הקושי שלה ולא מתנהגת כאילו הכל בסדר בזמן שבפנים היא סוערת....

<זה לא לגמרי רלוונטי לנושא הדף אז אפשר למחוק את ההערה הזאת אחר כך, פשוט הרגשתי צורך להתייחס לעניין הזה כי זה יכול להישמע מבהיל>

רק רציתי לציין בקשר לעניין הגמגום, שלמיטב ידיעתי זו תופעה נפוצה למדי שמופיע גמגום לפרק זמן כלשהו סביב מעברים או קשיים

לא ידעתי את זה. יכול להיות את צודקת. הבן שלי לא מגמגם אבל מאז שהחלטתי לפצוח בגמילה חלקית, ההתנהגות שלו נהייתה נוראית ולפעמים אפילו פוגעת והרסנית וזה מבהיר לי שמשהו ממש לא בסדר קורה אצלו. אני כמובן רצה להאשים את עצמי- שלא עשיתי את זה בדרך הנכונה (אם יש כזאת) ואולי זה נכון. ברור לי שלא לעולם אוכל להגן עליו מפני אכזבות ופגיעות והכי חשוב שהוא ידע שאני תומכת בו ובחברתי הוא יכול לפרוק ולהתפרק. אבל זה קשה כל כך.

נשמע מדברייך שלא סגרת עם עצמך האם את רוצה לגמול, באיזה אופן, האם לחלוטין או רק חלקית...

נכון כל כך. אכן הייתי מבולבלת מאוד בכל התהליך ואולי אפילו התחלתי מהסיבות הלא נכונות, ויתכן מאוד שזה יצר את הקושי של שנינו. גיבשתי דעה וחוזק רק כשהתהליך היה בעיצומו, אבל אני עדיין לא סגורה על כל העניין של הרדמה באמצעות ציצי. זה מכביד עליי ואפילו מתחיל להרגיש לא נעים (כיום אני מניקה אותו רק לצורך הירדמות). אני פשוט לא רוצה שהוא יסבול, אני לא רוצה שהוא יפגע, אבל מתחיל להיות קשה לי להקריב את עצמי כל כך.

תגידו? מה יותר נחמד לתינוק מאשר להרדם תוך כדי יניקה?
אני אוהבת להניק! מאוד מאוד! ולא אכפת לי להניק את הקטנה שלי כללל היום, יש לי סבלנות, זה לא מעיק עלי והכל בסדר, כאשר היא עיפה אני בשמחה מרשה לה לינוק ולהרדם עלי ואז אני אוספת אותה למיטה שלי. לאחרונה קלטתי שהיא מקשרת את הציצ לשינה ולא מצליחה להרדם לבד וזה לא היה מפריע לי אלמלא היתי לפעמים יוצאת לחברים ביחד איתה ואז במקום להניק ושהיא תרדם בזמנה החופשי יוצא שאני מניקה כאשר היא רעבה ובהמשך מניקה בתקן מוצץ הרגעה להרדמות.
האם אני מגבילה אותה בכך שאני מרגילה אותה להרדם עלי, האם אני מונעת ממנה ללמוד להרגיע את עצמה?
האם זה דבר מבורך או לא???? כי אם אחליט שזה דוקא חיובי להתפתחות שלה אז מבחינתי שכל החברים ימתינו ויחכו בסבלנות עד שהיא תרדם (בת 3 חודשים וקצת)
אז למה יש משקל יותר כבד? לעובדה שלקטנה יש את הריח של אמא, החום שלה, החלב שלה, המגע שלה, הקול שלה ושכל הקטע הוא ממש לגמרי מתוך השיר "הכניסיני תחת כנפך".... או שיש משקל יותר כבד לעובדה שללא אמא היא בוכה כי ללא ציצ קשה לה להרדם ושקימת תלות שאולי עדיף בלעדיה.
אני יודעת שכאשר היא תהיה בגן היא תלמד את חוקי הגן ותשתלב במסגרת כי אלו החיים ולחיים מסתגלים (לצערי יהיה עליה להסתגל לגן), עם אבא היא נרדמת כאשר הוא שר לה על הידיים אבל לוקח קצת זמן... אז מה דעתכם על העיניין?
תודה!

זאת שאלה נראה לי שהרבה אמהות שואלות את עצמן בילד הראשון.
יש מי שמרגישה שטוב להכניס את הילד להרגלים מגיל 0 ויש מי שמרגישה שצריך לזרום איתו ושדברים יסתדרו מעצמם.
אני אישית לא פוסלת אף דרך כל עוד היא באה עם כבוד לילד ואם היא לא מתסכלת את ההורים.
מנסיוני הדל אני יכולה לספר לך שבכורתי לא נרדמה בלילה בהנקה ועד גיל יחסית מאוחר היו מאבקים איתה סביב השינה והילד שבא אחריה נרדם בהנקה עד גיל שנתיים, נגמל מעצמו (כנראה עקב הריון של האם) ועכשיו הוא נרדם כשהוא מחבק אותי חזק (זה נראה לי כמו תחליף לחיבוק של ההנקה) ואני בסדר עם זה, אני יודעת שגם זה לא יהיה כל החיים כי ילדים משנים הרגלים כל הזמן.

מה את מרגישה?

תעיפי מבט ב לגדל ילדים בלי להרדים .

בת שלוש מתוקה ונהדרת ובוגרת אבל לא מראה שום יכולת להיפרד מההנקה. היא לא מצליחה להירדם לבד רק עם ציצי או עם אנשים אחרים כמו תינוק על הידיים עדיף בתנועה.
היום דיברנו על זה שננסה להירדם כמו כל החברים שלה בלי ציצי. לשכב ולעצום עיניים ולהזמין את השינה וראיתי שהיא ממש ניסתה לשתף איתי פעולה ופשוט לא הצליחה להרגיע את עצמה. היא היתה ממש עייפה אבל לגמרי באיזה היפראקטיביות וזה פשוט לא הצליח (30-40 דקות של ניסיונות). היא בכלל לא הצליחה לשכב בשקט. היתה כולה בחוסר שקט, טיפסה עלי ירדה זזה קפצה. בסוף אמרתי תודה וכל הכבוד על הניסיון שלה, היום נינק ומחר ננסה שוב. ברגע שהפטמה היתה בפה- בבת אחת השתררה שלווה והיא נרדמה.

מאז שהיא נולדה תמיד מאפיין אותה חוסר שקט בעיקר במה שקשור סביב שינה והתעוררות. בתור תינוקת הכל היה ממש ממש קשה וככל שהיא גדלה והשינה התבססה על הנקה אז זה כאילו "התחבא" אבל אני מרגישה שזה בעצם אותו קושי שלה מלידה.

הגעתי לנקודה שאני מרגישה שהספיק לי וזה הולך ומתעצם. מצד אחד אני מאד רוצה לאפשר לה היפרדות מההנקה באופן טבעי, להגיע לשלב שנוכל לעשות את זה תוך כדי דיאלוג ולא באונס.
אבל- אני מתחילה לאבד אמונה באפשרות הזו ובעיקר לאבד סבלנות להנקה האובססיבית הזו (סביב הירדמות, לילה והתעוררות ארוכה וקשה).

בנוסף זה מעלה לי כרגיל דילמות עד כמה השובע שלי מההנקה כרגע נובע מלחץ חברתי/תפיסות חברתיות שאופפות אותי או מגבול פנימי שלי .

אשמח מאד לקבל נקודות מבט נוספות, תובנות, סיפורי גמילה טבעית של מניקות לטווח ארוך ועוד.

טוב, עוד לא הגעתי למרחקים שלך...
וכבר גמלתי מהרדמות בהנקה (בשבתות היא לפעמים מצליחה להגניב הרדמות בוקר על הציצי, והיא לא ישנה בוקר מגיל 9-10 חודשים!), מהנקה בלילה, ואחרון חביב - מהנקה כשמתעוררים בבוקר
(בגלל שעה-שעתיים הנקה/שינה על הציצי בבקרים שהתישה אותי. התחלתי בקרים חסרת סבלנות, עייפה, עם גב לא מרוצה.. ועדיין היא מצליחה בוספשים להגניס את הנ"ל אחרי שנ"צ).

אני מאמינה שכן יש בתוך הלחץ והסביבה, גם את ההרגשה שזה כבר יותר מדי. אבל רק את יכולה באמצ לדעת.

יש דיסק הרדמות לילדים "חלום לי!" שאני יודעת שעושה פלאים (הוא מוצלח, יש לי אותו, אבל לא השתמשנו בנתיים).
יש להם גרסה ארוכה של הרגעות, בדיוק לילדים שמתקשים להרגע.
נראה לי עדיף שתהיה עם מישהו אחר, כך שאפשרות הציצי לא תהיה זמינה.

תכלס, גם האנרגטית שלי, ביומיים האחרונים לא נרדמה 30-40 דקות. מוצאת שלל תרוצים, וסיבות, מתיישבת ומשכיבה מחדש את הפיל לישון, לשתות, להשתין, לשתות, רוצה שנקפוץ על הכדור, נחזור למיטה, ומה לא.
למידה קלאסית אומרת שכאשר יודעים שיש סיכוי לקבל את מה שרוצים - אין סיבה לוותר. גם אם רק לפעמים מקבלים את מה שבאמת רוצים, אז אין סיבה לוותר.
מדור במכניזם ביולוגי בסיסי וחזק. נראה שההתנהגות שלך - תודה על הניסיון, קחי ציצי וננסה שוב מחר - רק מחזקת אצלה שוב ושוב את העובדה שנרדמים עם ציצי.

ואולי הבעיה הלא פחות גדולה היא שאת לא בטוחה שזו הדרך שאת רוצה ללכת בה. היא מרגישה את זה, ומצליחה לקבל את מה שהיא רגילה ורוצה.
אישית (ובייחוד כחד הורית עייפה עם זמן מוגבל), הבנתי שאני ממש לא אחכה לגמילה כן-או-לא טבעית. שמה שהיה לי חשוב זה שהיא לא תאכל פורמולה, ואת זה עברנו כבר מזמן,
וצריך לשנות כמה דברים כך שגם עבורי ההתנהלות תתאים, ולא רק עבורה. ואגב, אחרון הפסקתי את ההנקה בבוקר (עדיין יונקים אחה"צ ובסופשים), כי זה התחיל להציק לי מאוד, אחרון. למרות שאני תוהה אם לא היה מוצלח יותר להתחיל דוקא מזה..

בהצלחה.

אותו גיל - אותה שאלה. גם אני אשמח לעצות

מצטרפת לאפרת מ
נראה שההתנהגות שלך - תודה על הניסיון, קחי ציצי וננסה שוב מחר - רק מחזקת אצלה שוב ושוב את העובדה שנרדמים עם ציצי.
כלומר, אם תחליטי חד וחלק שאין יותר ציצי, אולי יהיה לה קשה בהתחלה, אבל היא תלמד ותמצא את הדרך.
כל עוד אין החלטיות ועקביות, עדיין יש ברירה - וכשיש ברירה היא יכולה לחכות גם שעות עד שיגיע הציצי המיוחל.

ומסכימה מאוד גם עם זה:
ואולי הבעיה הלא פחות גדולה היא שאת לא בטוחה שזו הדרך שאת רוצה ללכת בה.

מה שאני אומרת בעצם זה שחשוב קודם כל שאת תחליטי אם את כן או לא רוצה לגמול מהרדמה על הציצי.
אם החלטת שכן - לכי עם זה עד הסוף, בנועם ובאהדה אבל בנחישות, שהמציאות החדשה תהיה לה ברורה.
כשהציצי לא יהיה יותר אופציה, כבר תמצאו דרכים חדשות להירדם, גם אם ייקח זמן בהתחלה.

רק כמאמר מוסגר אני יכולה להגיד לך שאני גם מפלרטטת עם רעיון הגמילה מזה זמן מה אבל אני דוחה אותו,
גם מטעמי עצלנות (אין לי כוח לזה כרגע) וגם כי ברור לי שאני עוד לא שם,
וכל עוד אני לא החלטתי שעכשיו אין ציצי, לה יהיה קשה מאוד לקבל מציאות כזאת.
אין לי פנטזיה שהיא תתנתק מיוזמתה ובקלות מהציצי, לא בגיל הזה בכל מקרה.
ברור לי שזה גדול עליה, ושאם אני מעוניינת בגמילה לפני שהיא מוכנה לשחרר מיוזמתה, אני צריכה את הנחישות והיוזמה לעשות את זה.

מנסיוני הדל בגמילה מהנקה בלילה, אני יכולה לומר שזה פשוט לוקח זמן.
היו לילות בהם שעתיים שלמות שכבתי לידה עד שנרדמה בחזרה ועכשיו זה לוקח רגעים ספורים
זה בהחלט לא לוקח שלושה ימים כמו שכתוב בספרים
בכל זאת, זו התמכרות של הגוף, והגוף איטי
אבל זה קורה
צריך סבלנות וידיעה ברורה שזה מה שצריך שיהיה
בהצלחה

שליחה על ידי מניקה* » 01 מרץ 2011, 22:33

הרבה תודה רבה לכולן!
נתתן לי חומר למחשבה.

כיוון שכבר סוף היום ועייפה מאד אז לא מגיבה ממש. זקוקה לקריאה נוספת ולמחשבה צלולה יותר.

בנתיים אשתף רק במה שקופץ לי באוטומט אחרי הקריאה הראשונית הזו. אני מרגישה שבעצם אני מחפשת תשובות הפוכות לרוח הדברים. כלומר משהו כמו זה בהחלט קורה לבד אולי לא עכשיו אולי תוך כמה חודשים וכד'.
אז בנתיים במסלול המהיר מסיקה מזה ש:
א. אולי אני באמת לא מרגישה מוכנה לגמילה הזו
ב. אשמח לשמוע סיפורי גמילה טבעית (אני מתכוונת להיפרדות שהושגה בהסכמה תוך דיאלוג ולא בבכי והתנגדות) האם זה קורה? באיזה גיל זה ריאלי? אני יודעת שזה מן הסתם מאד אינדווידואלי אבל אם יש דפים רלוונטיים שאוכל לקבל אליהם הפניה או אימהות שמוכנות לשתף אודה על כך מאד:)

מסכימה מאוד עם מה שנאמר כאן. הבשלות לגמילה צריכה להיות שלך. ברגע שאת נחושה אז זה מה שתשדרי.
מניסיון שלנו עם גמילת לילה בגיל שנתיים וחצי, התחלנו עם עזרה מרובה מאבא (בלילות הראשונים הוא היה איתה על הפיזיו/במנשא/מול הDVD). אחרי 3 לילות אני בעיקר הרגעתי בלילה. בגילאים האלו זה באמת יותר מ3 לילות. לנו לקח חודש עד שהיא הפסיקה להתעורר בבכי וצעקות, כחודשיים עד שהתחילה לישון לילות שלמים (או לפחות היא מתעוררת, שמה עלי ראש ונרדמת חזרה תוך 10 שניות גג). גם מחברות שעשו גמילת לילה בגילאים האלו- זה תהליך שלוקח זמן והרבה סבלנות (הזהירו אותי מראש שיקח לנו לפחות חודש).
לגבי גמילה טבעית, לפי מה שהבנתי זה בא בגלים- לאט לאט נפתחים רווחים גדולים יותר ואז יש פתאום תקופה של היצמדות ושוב פתיחת רווחים והתרחקות ושוב הצמדות.
היא איתך במהלך היום? אצלנו ממש הרגשתי שאם לא היה לה מספיק זמן איתי ביום היא מפצה על זה בלילה ונצמדת.
את כותבת שתמיד היה קושי סביב נושא השינה- האם גם לך היה קושי כזה (כילדה, כאדם מבוגר)? לפעמים יש משהו אצלנו שלא פתרנו והוא בא לידי ביטוי בילדים.

אשמח לשמוע סיפורי גמילה טבעית
בבקשה.
גמילת לילה בגיל רבע לשלוש- הודעתי ערב אחד לפני השינה שלא יונקים יותר באמצע הלילה. הזיל דמעונת אחת, ינק ונרדם, בלילה התעורר, ביקש לינוק, לא קבל, התחבק איתי ונרדם. אחרי לילה או שניים כבר הפסיק להתעורר (ואם התעורר, כבר לא ביקש).
גמילה סופית בגיל ארבע וחצי (אחרי שנה שבה ינק רק פעם אחת לפני השינה ולעתים גם פעם אחת בבוקר)- הודעתי יום אחד שמפסיקים, סכמנו על יום (בערך שבוע קדימה) שבו הוא יינק בפעם האחרונה, הוא סיפר בגאווה לכולם שביום X הוא יינק בפעם האחרונה, ואכן כך היה. מאותו יום הוא גמול.

זה לא טבעי לגמרי כי שתי הגמילות באו ממני, אבל שתיהן באו בשלב שהילד היה בשל אליהן.

אני מאמינה שאם מחכים מספיק זמן אין צורך לעבור תהליכים מייגעים ובכי. כמו כל דבר יש פה ענין של הבשלה של הילד.

שליחה על ידי מניקה* » 02 מרץ 2011, 20:32

יש לי תודה.
היא איתך במהלך היום?
כן. היא בבית. ולמרות שאני עובדת בחלק מהשבוע, אני לא רואה קשר בין תדירות ההנקה להיעדרות שלי.

האם גם לך היה קושי כזה (כילדה, כאדם מבוגר)?
לגמרי. כל החיים וגם היום. עד עכשיו התייחסתי לזה כאל איזשהו מרכיב גנטי. אשמח לשמוע תובנות בכיוון הפחות פיזי.

תזמורת. תודה. זה סיפור הגמילה הראשון והיחידי שנחשפתי אליו....
אני באמת מרגישה שאני זקוקה לפרספקטיבה הזו. כלומר- אני חיה בתוך עולם שמתנהל כל כך הפוך ממני בעניינים האלו וזה מקשה עלי לחוש נכון את הסיטואציה.

אני מאמינה שאם מחכים מספיק זמן אין צורך לעבור תהליכים מייגעים ובכי. כמו כל דבר יש פה ענין של הבשלה של הילד.
מאד מזדהה ולכן כל כך מתקשה לכפות עליה משהו במאבק .

זה לא טבעי לגמרי כי שתי הגמילות באו ממני, אבל שתיהן באו בשלב שהילד היה בשל אליהן.
מבחינתי ברגע שמשהו קורה כאשר הילד בשל לכך- כלומר מצליחים להגיע לזה בהסכמה (גם אם כרוך בקושי) = מספיק טבעי <בסולם שלי >
תמיד היה ברור לי שזה יבוא ממני כמו גם דברים אחרים שבאים ממני וזה בסדר לסמן את הגבולות שלי. אבל, חשוב לי שזה יהיה באיזושהי התאמה עם היכולות שלה.

גמילת לילה בגיל רבע לשלוש- הודעתי ערב אחד לפני השינה שלא יונקים יותר באמצע הלילה. הזיל דמעונת אחת, ינק ונרדם, בלילה התעורר, ביקש לינוק, לא קבל, התחבק איתי ונרדם. אחרי לילה או שניים כבר הפסיק להתעורר (ואם התעורר, כבר לא ביקש).
נשמע כ"כ אידיאלי. זה בדיוק מה שפינטזתי שיקרה איתנו (והיא כבר בת שלוש ורבע) וזה ממש רחוק מזה. אז אני שואלת בעצם מתי? מה הטווח? למה לצפות?

בודקת עם עצמי אם נגיד בגרף של היונקת הפרטית שלי גמילה נעימה בהסכמה תוכל לקרות רק בגיל חמש פלוס - האם אני בכלל רואה עצמי ממשיכה להניק עד אז? לא בטוחה. וגם לא בטוחה למה, ועד כמה זה קשור ביכולת שלי להמשיך להניק וכמה במוסכמות החברתיות שמשפיעות עלי (עכשיו יותר מתמיד . כי אני הופכת להיות ממש חריגה. יוצאת מגבולות התינוקת והפעוטה ועוברת לגזרת הנקה של ילדה).

שוב תודה תודה לכולן.
אשמח לשמוע עוד.

תראי
האחיינית שלי היתה נרדמת בהנקה עד גיל 4.
גיסתי היתה יושבת איתה בסלון, מכבה אורות ורואה טלויזיה בווליום נמוך בזמן שהילדה היתה יונקת ונרדמת עליה. ככה זה לא היה סיפור גדול להרדים אותה.
גם שם למיטב ידיעתי לא היו קשיים מיוחדים בגמילה.

אני חשובת שצריך להפריד בין הרדמות בהנקה בתחילת הלילה לבין מה שקורה באמצע הלילה.
המעבר מערות מוחלטת לשינה הוא מעבר קשה. ההנקה עוזרת מאד לרפות את טונוס השרירים ולהכנס לרגיעה. גם אם הילד לא נרדם, ההנקה עוזרת להכנס למוד של שינה.
באמצע הלילה הילד לא מגיע למצב של ערות מוחלטת (זו השאיפה לפחות) ולכן אם הוא מספיק גדול, לא אמורה להיות לו בעיה להרדם בחזרה בלי הנקה.
לכן גם אם מחליטים על גמילת לילה, בעיני זה לא צריך לכלול גם את הנקת ההרדמות.
מה שכן אפשר לעשות הוא למשל לקצוב את הנקת ההרדמות, שהילדה לא תרדם עם הציצי בפה אלא רק תרגע ואז תרדם בלי ציצי (עם חיבוק, ליטופים, נעים בגב וכדומה).
או להניק אבל לא במיטה ולא בשכיבה, ואחר כך לעבור למיטה להרדם ביחד בלי הנקה. אני מסמסתי ככה את הנקת הבוקר- הכרזתי שלא יונקים במיטה אלא קמים ועוברים לסלון, מהר מאד ההנקה הזאת התמסמסה ונעלמה.
או להמשיך להרדים בהנקה- אצלנו הנקת ההרדמות בערב היתה השריד האחרון להנקה למשך תקופה מאד ארוכה, קרוב לשנה, כלומר כשאת כותבת שאת לא רואה את עצמך מניקה עד גיל חמש, את צריכה להבין שהנקה של ילד בגילאים האלה שונה לגמרי מהנקה של פעוט, אני כבר בכלל לא הרגשתי שאני מניקה אותו למשך חודשים. החמש דקות האלה בערב זה כבר לא "הנקה".

מה שהכי חשוב בהרדמה עבורי היא שהיא תהיה נעימה לילד. לי קשה גם בתור מבוגרת להרדם בלי ספר למשל, לשכב במיטה לבד בחושך וסתם ככה להרדם זה משהו ששנים לא הייתי מסוגלת להתמודד איתו. אני רוצה להטמיע אצל הילדים שלי את התחושה ששינה היא מצב נעים ושנעים לעבור אליו. שום דבר אחר לא חשוב כמו זה.

שליחה על ידי מניקה* » 07 מרץ 2011, 23:47

תודה תזמורת. לקח לי הרבה זמן לחזור להשיב אבל בנתיים חשבתי עם עצמי על העניין והגעתי לכמה תובנות.

מסיפורי הגמילה שלך התחדד לי שהצורך של בתי בהנקה הוא עדיין ממש פיזי. יש לה באופן ברור בעיה להרדם בחזרה בלי הנקה גם באמצע הלילה, וכל החלטה שלי אסרטיבית ושלמה ככל שתהיה תהיה כרוכה במלחמה.

אני מרגישה שדווקא מבחינה רגשית היא מאד פתוחה לדיאלוג בעניין הזה ורוצה לנסות להרדם בלי ציצי. היא ביקשה ממני ביוזמתה (אחרי שדיברנו על כך) כמה פעמים לנסות להירדם בלי וראיתי שהיא ממש מנסה ולא מצליחה למצוא רוגע. ברגע שהפיטמה נכנסה לפה היא נרדמה תוך חצי שניה.

בעקבות העיסוק בכך נזכרתי פתאום שיועצת ההנקה (שמאד מאד הערכתי את האבחנות שלה) התעקשה בזמנו שיש לה טונוס גבוה וקושי בוויסות חושי ושכדאי מאד להיעזר במרפאה בעיסוק. בזמנו הייתי בעומס כל כך גדול מההתמודדות עם האימהות הטרייה והתינוקת המאתגרת שלי שממש דחיתי את זה על הסף. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם אנשי מקצוע, טיפולים וכד'.
אבל עכשיו אני חושבת על הכיוון הזה כעל משהו שיכול אולי לעזור ללוות ולאפשר את הפרידה מההנקה בהיבט הפיזי.
אני לא רוצה בהכרח לסיים לגמרי עם ההנקה אבל מרגישה שחייבת להתקדם לכיוון של שחרור מהתלות המוחלטת מידי לטעמי (בשלב זה של החיים) בהנקה.

את צריכה להבין שהנקה של ילד בגילאים האלה שונה לגמרי מהנקה של פעוט
זה בדיוק המקום אליו אני רוצה להגיע.

מה שהכי חשוב בהרדמה עבורי היא שהיא תהיה נעימה לילד
נכון. תודה שהזכרת לי

עכשיו אנחנו בכמה ימים של מחלה שמצד אחד גרמו כמובן לרגרסיה רצינית (הנקה כל היום ללא הגבלה) , אך מהצד השני מחדדים לי את מופלאותה של ההנקה. אני מרגישה שללא ספק יש לי את התרופה הכי טובה בעולם הכי בהישג יד וממש לא רוצה לוותר עליה כרגע לגמרי.

אם אתן עדיין פה ויודעות להמליץ על מרפאה בעיסוק באיזור המרכז (גם פרטית) שלא תעוף מהכיסא מהנקת פעוטה בת שלוש+ אשמח לקבל המלצות.

בעקבות העיסוק בכך נזכרתי פתאום שיועצת ההנקה (שמאד מאד הערכתי את האבחנות שלה) התעקשה בזמנו שיש לה טונוס גבוה וקושי בוויסות חושי ושכדאי מאד להיעזר במרפאה בעיסוק. בזמנו הייתי בעומס כל כך גדול מההתמודדות עם האימהות הטרייה והתינוקת המאתגרת שלי שממש דחיתי את זה על הסף. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם אנשי מקצוע, טיפולים וכד'.
אהה!!!!!!! נשמע לי שעלית על הנקודה.
חפשי בגוגל את ענת סימון. היא אולי טיפה רחוקה לך (שפלה) אבל היא נשמעת לי בדיוק מה שאת מחפשת, גם מבחינת פתיחות להנקה.

שליחה על ידי מניקה* » 08 מרץ 2011, 08:38

וואו תזמורת, המון תודה!!!! ובוקר טוב:)

_שהילדה לא תרדם עם הציצי בפה אלא רק תרגע ואז תרדם בלי ציצי (עם חיבוק, ליטופים, נעים בגב וכדומה).
או להניק אבל לא במיטה ולא בשכיבה, ואחר כך לעבור למיטה להרדם ביחד בלי הנקה_

בגדול, בעיני הכוונה היא שאת לא יכולה לצפות ממנה להבין איך נרדמים בלי ציצי, אם עד היום ציצי זו הדרך היחידה שהיא מכירה. וצריך ללמד אותה, ולאפשר לה למצוא באופן הדרגתי דרכים אחרות, ולא בבת אחת. זה כנראה משאיר אותה בתחושה של חוסר אונים.

אז עכשיו יש לי בעיה הפוכה- בניגוד לכל מה שהכרתי עד כה, הגברת החדשה שלנו, בת חודשיים וחצי פשוט לא נרדמת בהנקה, אלא אם כן זה הנקה בשכיבה במיטה ואז אני נרדמת. אין לי בעיה עם זה רק שלפעמים אני רוצה לעשות עוד דברים חוץ מלישון, ואז אני ממש לא יכולה לבנות על ההנקה כמרדימה.
עוד יותר מציק- היא ישנה בלילה, גג 4 שעות רצוף,וכשמתעוררת לאכול- זה סימן שנגמר לי הלילה... היא פשוט לא חוזרת לישון, ואם כן, זה אחרי שעתיים בערך. הדרך היחידה זה להניק אותה בשכיבה, וכאמור, אין לי בעיה עם זה וזה כיף, אבל לפעמים אני בכל זאת רוצה לישון בתנוחה סבירה ולא עם היד שנרדמת לי כל הזמן...
גם אם היא ישנה עמוק מאוד צמודה לשד, היא תתעורר בשניה שאני אזיז אותה משם למרחק 20 ס"מ ממני...
יוצא שאני קמה בבוקר אחרי מין לילה הזוי שלא ברור מה קרה במהלכו- ישנתי? הנקתי? היא ישנה? ינקה? מתי? כמה?
קצת מעייף אותי כבר העסק הזה...
אשמח לעצות!!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב, נשמע לי מוכר המצב הזה...אני עם מקסימון בן שלושה חודשים שפתאום יצא שהפתיע והוא לא נרדם בהנקה. יונק מדוד , כמה שצריך עם עיניים פקוחות וסקרניות ואז רוב היום צריך להרדים אותו במנשא. מה שאומר שאני מרדימה אותו איזה 5 פעמים ביום , וזה נהיה מתיש וכואב הגב. נראה כאילו הוא עבר סדנה לתזונה בריאה או משהו כי הוא ממש יונק מדוד

. נחמד, אני מעריכה את זה, ומקבלת בשמחה, אבל עכשיו- האם אוכל ללמד אותו ולצפות ממנו להרדם באופן יותר נוח עבורי- למשל כשהוא עם מוצץ נח עליי כשאני יושבת, או שוכב במיטה עם מוצץ?? בינתיים הוא מסרב. אשמח לשמוע דעות ועצות.