התייחסות מעצימה לילדים

עירית לוי,

_בתחילת הדף תיארתי את התהליך שלתפיסתי קורה ושיוצר את הבלבול בין אחריות ואשמה:
ילד מתרגל לאט לאט לרעיון שכאשר הוא טועה במשהו או עושה משהו שלא מקובל - הוא אשם, ומגיע לו עונש. בהקשר הזה גם נזיפה, טון כועס או מבט מאשים הם עונש. כשהוא מתבגר הוא מביט על העולם מבעד למשקפיים של "אני לא בסדר", והופך את הטקטיקה של הלקאה עצמית לטבע שני שלו._

אז איך מבהירים לילד שמה שהוא עשה לא בסדר? למשל, כשהיא מושכת לי בשיער בכעס או שורטת לי את הפנים, או מנסה לנשוך (והיום היא הצליחה לתת לי כזה ביס..) איך אני מסבירה לה שזה לא בסדר? שזה כואב? זה נראה כאילו היא בטרנס, מן התקף זעם. היום למשל, כשהיא נשכה אותי, כל כך חזק נתתי צרחה, מהכאב, לא מכעס ועד שהיא שחררה לי את האצבע, ניסיתי לחבק אותה והיא לא רצתה, אז פשוט זזתי הצידה ואז הלכתי למטבח. חזרתי אליה כעבור דקה וחיבקתי אותה. אני תוהה מה יבהיר לה שזה לא בסדר, שזה לא תקין. לא רק נשיכות, גם לרוץ לכביש, למשל.

מציעה להתמקד בשינוי אצלך מבלי לצפות לשום דבר שיקרה מסביבך.
וזה עונה לשאלה ששאלתי את עצמי בבוקר. תודה.

אם את מוצאת את עצמך בהן או באחת מהן (כלומר, אם הן נראות לך נכונות) שווה לעבוד על זה. אם לא, תנסי לנסח לעצמך את המחשבות המדוייקות שלך (=האמיתות/הפרדיגמות) בנושא. ואם הכיוון הזה מדבר אלייך אשמח לעזור לך לפַתח אותו.
הוא בהחלט מדבר אלי ואשמח אם תפתחי אותו. ברור שמצאתי את עצמי בדוגמאות שנתת (בכולן..)

ממ,

_לפעמיים בשנה למשל? ושיכעסו כרצונם, את שומרת על כוחותייך. מה דעתך?
סיפורייך נגעו ללבי._

תודה רבה על העידוד והחידוד. אני צריכה להיות מודעת לתקציב האנרגיה שלי ולא לחרוג ממנו. אולי אני צריכה כללים ברורים כדי לזהות, לא יודעת.
הייתי מאוד רוצה לדלל את הפגישות איתם לפעמיים בשנה, כרגע, לאחר החגים, אני מניחה שלא נלך אליהם בזמן הקרוב, אבל בן זוגי ישכח מהר,
והם יתקשרו לשחק לו על המצפון (אנחנו אנשים מבוגרים, ומה בסך הכל אנחנו רוצים? את הילדים והנכדים שלנו סביבנו) + האוכל של אמא שלו שהוא כל כך אוהב (הרבה בשר,
בבית שלנו אין בשר) וזה יעשה את שלו. אני מתייצבת איתו כמעט בכל פעם שהוא נוסע לשם עם הילדה. היו פעמים שהוא נסע איתה לבד והבטיח שישמור עליה בשבע עיניים,
אבל אני לא שקטה. אני חייבת להיות נוכחת איתה שם. אני מקוה שלא נצטרך לבוא לשם בקרוב. סוף סוף נגמרו החגים.

סיגל ב,

_בעניין התחושות שלך לגבי הילדות שלך ולגבי ההורות שלך, הנה רשימת קריאה מומלצת בחום רב:
דברים שאמרתי לבתי
תהליך החלמה משפחתי
ללמוד לשלוט בעצמי
מה נעשה עם הכעס הזה
זה בתור התחלה.
בכל דף כזה נאמרו המון דברים חכמים והוצגו גם גישות שונות (גישות לטיפול עצמי).
אני ממליצה לעבור עליהם (למרות עומס הקריאה) ואני מקווה ומאמינה שתמצאי בכל דף משהו שיכול יעזור לך._

כמובן שקראתי את כולם פרט ל תהליך החלמה משפחתי. מתחילה לקרוא בו ואחזור שוב לדפים הקודמים.

אני מרגישה שאין לי תקנה. כל כך הרבה קראתי והנה, יש בעיות לא פשוטות.

לאחרונה התחלתי לקרוא (עוד לא סיימתי) את תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות.

הולכת לקרוא.. יש לי הרבה לקרוא. ואני חשבתי שקראתי את רוב האתר....

משפחה היא חשובה עד קו מסוים. במקום שבו בריאותה הנפשית של בתך עומדת בסכנה ברורה, ממשית וודאית (ולפי מה שאת מתארת כך קורה), יש מקום לנקיטת צעדים קיצוניים. שלא לדבר על בריאותך, אבל את אדם בוגר שמסוגל להגן על עצמו.

מסכימה עם כל מילה ומנסה, במסגרת המגבלות הזוגיות, ליישם את זה.

מיכל צמות,

אני מרגישה ששחררתי כל כך הרבה (למשל, אני כבר לא מעירה לחמותי כשאומרת לילדה שלנו שנפלה: "לא נורא, די, אל תבכי. לא קרה כלום", אלא פשוט אוספת את הילדה אליי ומדברת רק אליה על מה שקרה ואיך היא מרגישה) שקשה לי לשחרר במקומות מסוימים. זו גם היתה עגלה שהשכנה (אשתו של גיסי) נתנה לבתי לשחק בה, מהעגלות המאסיביות היקרות האלה שהיא הולכת איתה יציב ולא נתקעת כל שניה כמו העגלה הפושטית שקניתי לה בשלושים ש"ח. ראיתי איך היא כל כולה into it - מסיעה את העגלה וכשהגיע הרגע שהיא נתקעה, היא ממש יגעה כדי למצוא את הדרך לשחרר ולא יכולתי, פשוט לא יכולתי להרוס לה את חדוות הגילוי, זה היה גדול עלי. ראיתי איך היא צריכה לעשות את זה בעצמה וראיתי גם איך זה חשוב יותר ממה שסבתא תגיד או תחשוב או תרגיש. הרגשתי שזה רגע קריטי בלימוד הספציפי הזה של בתי.

מעריכה אותך מאד על המודעות וההתבוננות העצמית. (אשרי ילדייך).

תודה רבה, אני לא מאמינה לכל הפרגון הזה. זה ממלא אותי בכוחות ואושר.

אני חושבת על התגובות שהצעת בדו שיח עם בעלי ובא לי לדפוק את הראש בקיר. למה לא חשבתי על זה?
הוי, אנחנו תמיד חכמות אחרי מעשה... גם אני! מה את חושבת, שבזמן אמת אני תמיד זוכרת להגיב בצורה חכמה? אח, הלוואי...

יש בי פחד שאם אני אגיד לו למשל: "נכון, אתה צודק" הוא יגיד לי (על סמך נסיון, זה כבר קרה:) "נכון, כי מטומטמת שלא חושבת לפני שאת עושה דברים".
כן, זה הפחד מביקורת שנמצא אצלך.
אבל כשאמרת לו אז, זה היה ממקום אחר.
היום את תגידי את זה ממקום של רוגע, ממקום שמסתכל מהצד ומחפש דרך להעצים את כולם ולהפסיק הסלמה. תראי, אפילו התגובה שציטטת היא אמנם ביקורתית, אבל פחות תוקפנית ואלימה מהתגובה שקיבלת על הכסא. ועכשיו, מהמקום החדש, את גם לא חייבת לפחד שהוא יגיד שאת מטומטמת. גם על זה תגידי לו "כן, נכון" בשקט גמור.
מה שחשוב הוא שאת תרגישי אחרת, ואת תשדרי משהו שיוריד את האלימות במשפחה.
את תשדרי שקט מבפנים, לא להיות מושתקת אלא להיות שקטה. וזאת העצמה שלך.
וכשהוא יפסיק להגיב כל כך באלימות, גם הוא יתחזק, והשקט בפנים יגדל, והוא לא יהיה זקוק כל כך לשקט הכפוי מבחוץ.

חשבתי שאם אגיד להם ש"אבא לא התכוון לזה", האם אני מחנכת אותם לחוסר לקיחת אחריות?
אני חושבת שקודם כל הם יודעים בדיוק שאבא היה לא בסדר, והם כבר לומדים באופן פעיל התנהגות אלימה )-:
כשאת מסבירה אותו, את מקילה קצת מהפחד, את תומכת בו, את מבהירה שזה לא היה בסדר.
אם הם אומרים על משהו "זה לא היה בכוונה" אז את אומרת שאת יודעת, ואת מבינה, ואולי תחשבו ביחד מה עדיף היה לעשות, בתור מחשבה לפעם הבאה.

אז איך מבהירים לילד שמה שהוא עשה לא בסדר? למשל, כשהיא מושכת לי בשיער בכעס או שורטת לי את הפנים, או מנסה לנשוך (והיום היא הצליחה לתת לי כזה ביס..) איך אני מסבירה לה שזה לא בסדר? שזה כואב?
לדעתי הגבת טוב: צעקת, כי כאב לך, והלכת משם. אחר כך חיבקת אותה, כדי להגיד לה "אני אוהבת אותך".
איך מבהירים? פשוט אומרים. לא בכעס. אומרים: זה כואב לי, מספיק! לא נושכים את אמא, את יכולה לנשוך את הדובי.
ונותנים משהו שאפשר לנשוך.
מה שמלמד הוא התחושה שאת משדרת. למשל, את לא מאפשרת אלימות כלפייך כי את מייד קמה וזזה משם, פיזית, תוך כדי שאת אומרת, זה לא נעים לי/זה כואב לי. ברוגע, באהבה, אבל חד משמעית.

_אבל בן זוגי ישכח מהר,
והם יתקשרו לשחק לו על המצפון_
יש אפשרות שאת תגידי לו: לי ולילדים זה לא מתאים. אם אתה רוצה, זה בסדר מצידי שתיסע אתה לבד? בלי הילדים ובלעדיי?

תוהה,

3 נקודות:

אני מצטרפת לדברי בשמת א, החכמים והמועילים. ובעיקר ל: הסיפור שסיפרת קשה מאוד, אבל אני מוכרחה להגיד לך כל הכבוד

שימי לב לשתי עובדות אלה:
א.כל כך ברור שגדלת בסביבה כל כך מחלישה, ושכזאת סביבתך גם היום.
ב. דברייך פה מעידים על כך שתודעתך מסוגלת להעפיל אל מעל הסביבה הקשה הזאת, להתבונן בה מהצד באופן אינטיליגנטי וביקורתי, ובעיקר שלמרות הסביבה הקשה, ניחנת ברגשות אמהיים חזקים וטובים, ושאת אמא שכל רצונה לאהוב ולחזק את ילדיה.

האם את מודעת לכך ששתי עובדות אלה בדרך כלל לא מתקיימות יחד? שעצם ההתקיימות של שתיהן יחד אצלך, מעידה על כך שיש בך תבונה רבה וכוחות? מאוד מאוד מרשים. עלייך לזכור זאת כל הזמן.

טיפ אישי משלי: כשאני נמצאת בתקופה עמוסה, עם התמודדויות רבות, שחלקן גוזלות את כל התקציב. אני עושה לעצמי רשימות של מטרות, ומסדרת אותן בסדר עדיפויות, על הנייר, מול העיניים, ומסמנת את מה שאזיז הצידה ואת מה שאתמקד בו. הויזואליות עוזרת לפעמים לסדר את הבלגן שבראש: הכי חשובים הילדים, את, הזוגיות, בעלך. זה הסדר. ההורים של בעלך במקום הרבה יותר נמוך עכשיו.

ההורים שלו כתובים בחלק התחתון של הנייר, ומצד שני ההתמודדות איתם גוזלת את כל התקציב. אין תקציב בעבורם עכשיו. יאללה להזיז את ההתמודדות לעוד שנתיים. שיכעסו, שידברו, שיפעילו לחץ, שיתמסכנו כרצונם. את רואה אותם פעם בשישה חודשים. בינתיים את עובדת על דברים מסדר גבוה יותר. בחרי משפט כמו "אני זקוקה לזמן עם ילדי ועם עצמי. לא מוכנה להיחשף ולחשוף לאלימות" ותשנני אותו לך ולאחרים כל פעם שמציקים לך.

אבל בן זוגי ישכח מהר, והם יתקשרו לשחק לו על המצפון וזה יעשה את שלו. אני מתייצבת איתו כמעט בכל פעם שהוא נוסע לשם עם הילדה
אמרי "לא. הפעם אני והילדה לא מצטרפות. אני והילדה לוקחות מנוחה מהאלימות לתקופה הקרובה. הפעם אתה נוסע לבד. תבלה יפה, אתגעגע אליך, ועכשיו תן לי חיבוק." חד וחלק. קבעי עובדה בשטח. אחרי שתעשי זאת פעם אחת פתאום תראי שזה אפשרי.

בשמת, הוספתי את הערתי האחרונה לפני האחרונה שלך--הסוף מאוד דומה

תוהה

עירית_לוי

קומה ג',
הבעיה שלי היא אכן איך לארגן את ההתנסות הזו כך שתתאים לשנינו.
אולי בהדרגה?
כל פעם קצת יותר. תמשיכי לעשות מה שאת עושה בכל מקרה, ומדי פעם, כשיש לך חשק לזה, תראי לו מה כן ומה לא ותתני לו להתנסות יחד איתך.
אם תעשי את זה בבת אחת זה באמת ידרוש המון עמידה שלך על המשמר (שליטה) ויגזול יותר מדי אנרגיה.
מה את אומרת?

.

תוהה,
אני מוסיפה עוד זווית שמתקשרת לכל נקודות המבט האחרות שהועלו כאן על-ידי כולנו.

חשבתי על ההתייחסות המעצימה שלי כלפי עצמי?. משהו דפוק בה, זה בטוח ובגלל זה אני מרגישה שהכל דפוק מסביב.
זה בדיוק מה שחשבתי כשקראתי אותך עכשיו (ולא שדפוק - אלא שחסר, אם כבר מדברים על התייחסות מעצימה לעצמך

).
התייחסות מעצימה מצידך לכל הסובבים אותך תהיה קלה יותר עבורך ותבוא בטבעיות כאשר תדעי להתייחס כך כלפי עצמך. אני נוטה להאמין ששינוי מהותי שם יֵיָצר מעצמו שינוי בחזיתות האחרות.

הנה כמה רעיונות פרקטיים שיכולים לתרום לביסוס ההתייחסות המעצימה שלך לעצמך:

1.
להתבונן על עצמך ולנסות לשים לב בזמן אמת מתי את מתייחסת לעצמך בצורה מעצימה ומתי את מתייחסת לעצמך בצורה מחלישה. רק לשים לב מבלי לנסות לשנות את זה בכוח. לא להתנגד, רק לזהות. אם במקרה את מתייחסת לעצמך בצורה מחלישה בתגובה להתייחסות מחלישה שזיהית ("אויש, איזו דפוקה אני, שוב אמרתי על עצמי שאני דפוקה!"), גם על זה כדאי להתבונן.

כרגע זה כל כך אוטומטי וכל כך מובנה בתוך מי שאת, כך שיש סיכוי טוב שהיכולת לזהות בזמן אמת, היא לבדה, תעשה חלק מעבודת השחרור מהתייחסות מחלישה כלפי עצמך (כלומר מעבודת מיסמוס הפרדיגמות הלא מעצימות שלך על עצמך). מיומנות הזיהוי הזאת היא לפעמים כמו להדליק את האור אחרי שהרבה זמן התנהלת בחושך. ואז, באור, כשאת רואה את הדברים, את פחות תתני להם להמשיך ולקרות. ואם לא לכולם אז אולי לחלק מהם.

את יכולה לעשות ניסוי קטן שימחיש לך כיצד עובד המנגנון של תשומת הלב שהצעתי. קחי כתרגיל לשים לב מרגע זה בזמן הכתיבה שלך כאן מתי את כותבת על עצמך מתוך התייחסות מעצימה ומתי את כותבת על עצמך מתוך התייחסות מחלישה. את תראי (אני מניחה) שתשומת הלב שלך אל דרך הכתיבה היא בעצמה תעשה לך סוויץ' בהתייחסות. בנוסף, את תגלי ששפה מעצימה (כביכול משהו טכני) תיצור עם הזמן גם התייחסות מעצימה.

2.
להתחיל לשים לב לכמה את מאפשרת לאחרים להתייחס אלייך בצורה מחלישה ומתי את לא מאפשרת זאת. גם לזה, בשלב ראשון, רק לשים לב.

למה זה חשוב? כי אמנם אין לך שליטה ישירה על דרך ההתייחסות של בן זוגך אלייך אבל יש לך שם תפקיד מסויים (ואל תקראי את זה בטעות כהאשמה!

). התפקיד שלך בא לידי ביטוי בכמה שאת מוכנה לספוג. לכל אחד יש את האוטומטים שלו, גם לבן זוגך, אבל שימי לב שיש מקומות בהם אנחנו מרשים לאוטומטים שלנו "להתפרע" ויש מקומות בהם אנחנו מרשים פחות. הרבה פעמים אנחנו מרשים לעצמנו פחות כאשר מי שמולנו לא מאפשר לנו להוציא את זה עליו.

3.
לתת באופן אקטיבי ומכוון להתייחסויות מעצימות לחלחל אלייך, כפי שכבר התחלת לעשות. כתבת: וכל הזמן משננת כמה שאני אמא נהדרת, בת זוג נפלאה, אשה חכמה, אמיצה וכו' ואני נושמת. זה בטוח חייב להתחיל להשפיע מתישהו, נכון? אז כן, זה מחלחל וזה ישפיע. אבל כדאי לצד זה להתייחס כאמור בשאר הסעיפים גם לאוטומטיים המחלישים.

.

אולי הייתי צריכה להתחיל לכתוב עוד קודם, כשהבעיות היו נראות לי קטנות יותר? לא היה לי אומץ. רציתי לבלוע את כל מה שכתוב בכל הדפים קודם.
אפרופו תרגול של התייחסות מעצימה שלך לעצמך (בחיים ובכתיבה כאן)- מציעה להסתכל קדימה ולא אחורה ביחס לזה.
למשל, אולי לפני כן לא היית מוכנה ובשלה להתמודד עם כל זה? הרי להתמודדות ושינוי כזה נדרשים כוחות נפש גדולים מאוד וכרגע יש לך אותם. אז זה לא התאים. היום זה כן מתאים.

אז איך מבהירים לילד שמה שהוא עשה לא בסדר?
מצטרפת אל מה שבשמת כתבה בעניין.

גם העניין הזה מתקשר לדעתי לנושא של התייחסות מעצימה לעצמך. כאשר את מתייחסת לעצמך כאל מישהי נפלאה וראויה, וברור לך באופן בסיסי שלא ראוי ולא מקובל לנשוך ולשרוט אותך - את גם מסוגלת לשים את הגבול הזה לבתך בצורה עניינית ונקייה וללא כעס. כאשר זה לא ברור לך, השריטות והנשיכות "נופלות" לך על ההתייחסות הלא מעצימה שלך לעצמך, ואז את קופצת ונזעקת להגן על עצמך (כלומר מתקיפה וכועסת).

הדוגמא הזאת יכולה להמחיש לך את הרעיון לפיו כאשר תתייחסי לעצמך בצורה מעצימה - ההתייחסות אל כל מי שמסביבך תהיה מעצימה באופן טבעי. זה התסריט האופטימלי, אבל גם אם תהיה לך התקדמות מסויימת לכיוון של התייחסות מעצימה כלפי עצמך, אני מניחה שאת כבר תראי התקדמות בהתייחסות הטבעית שלך לסובבים אותך.

.

הוא בהחלט מדבר אלי ואשמח אם תפתחי אותו. ברור שמצאתי את עצמי בדוגמאות שנתת (בכולן..)
בואי נתחיל ממיסמוס הפרדיגמה הזאת:

"אם גיסתי היתה אשה לא-אלימה, אני הייתי אשה מאושרת/שמחה/שלווה יותר."
נניח שאנחנו קופצים בזמן שנה קדימה, ואת כבר הספקת לעשות עבודה עם עצמך. ההתייחסות שלך לעצמך היא מעצימה ואת בהחלט שלווה יותר ואוהבת את עצמך יותר. ההתנהלות שלך עם בן זוגך ועם הילדים כייפית וזורמת יותר. תנסי ממש לדמיין את זה. בערב ראש השנה את פוגשת את גיסתך ואת ההתנהגות האלימה שלה.

כיצד את מרגישה כלפיה עכשיו (יענו בעוד שנה)?
האם המפגש איתה עכשיו יכול באמת לקחת ממך את תחושת השלווה והשמחה הפנימית שלך?
האם האושר שלך באמת קשור אליה?
האם הפכת לשלווה בגלל שהיא הפסיקה להיות אלימה?
האם לא יהיה נכון יותר לומר ש"אם את היית אשה לא-אלימה (לא-אלימה מילולית, או אשה שמתייחסת לעצמה ולסובבים אותה בצורה מעצימה) – את היית מאושרת/שמחה/שלווה יותר"?
כמה מעצים זה עבורך/כמה נכון לתלות את האושר שלך בהתנהגות שלה?

תנסי לענות על השאלות הללו, ואז נמשיך.

אני רוצה שתדעי שהאומץ שלך להסתכל על כל זה ולעשות שינוי הוא מרגש ומעורר התפעלות גדולה!

אני רוצה שתדעי שהאומץ שלך להסתכל על כל זה ולעשות שינוי הוא מרגש ומעורר התפעלות גדולה!

יש אפשרות שאת תגידי לו: לי ולילדים זה לא מתאים. אם אתה רוצה, זה בסדר מצידי שתיסע אתה לבד? בלי הילדים ובלעדיי?
"לא. הפעם אני והילדה לא מצטרפות. אני והילדה לוקחות מנוחה מהאלימות לתקופה הקרובה. הפעם אתה נוסע לבד. תבלה יפה, אתגעגע אליך, ועכשיו תן לי חיבוק." חד וחלק. קבעי עובדה בשטח. אחרי שתעשי זאת פעם אחת פתאום תראי שזה אפשרי.
אחרי הדברים הקשים שסיפרת שבתך עוברת שם בבית - וההפרדה שעושים בין גברים ונשים (כך שיהיו זמנים שהוא לא יוכל להשגיח עליה - בזמן תפילות, או קריאת עיתון, או דיון משפחתי סוער...) - לא הייתי שולחת אותה איתו בלעדייך. יחד עם זה, לאור התהליך המדהים שאת עוברת, אני מאמינה שבדרך הזו (ואלוהים, זה לא פשוט - את מדהימה שאת מצליחה!) בעלך יראה אותך בדרך אחרת, את הדרך האחרת, יבין ויצטרף. ואם תגיעו למקום כזה - תוכלי מתוך הבנה כן לאפשר לו לקחת אותה. (אבל זה רק באמת אחרי שתוכלי לדעת בוודאות שהוא במקום שיגן עליה. כי היא בסכנה פיזית שם. כמה שזה נורא להגיד את זה. זה חשוב).
אני מאמינה שאחרי שתדברו - מתוך מקום של העצמה - של תחושה שלו שאת מעריכה אותו ומכבדת ונותנת לו מקום ומתוך אמונה שלך שאת בן אדם מדהים, אמא נהדרת, שאת שלווה ושלמה עם עצמך - תוכלו להגיע למקום שבו הוא יהיה פנוי לתת הגנה מלאה לילדה ולאחייה - וגם לך. ואז - את כבר תדעי שאת יכולה לשלוח אותה איתו בלב שקט. אל תשלחי אותה בלעדייך קודם. מצטרפת לבשמת וממ...

אני רוצה לשתף אותך מנסיון עם משפחה אחת ששני בני הזוג באו ממשפחות כאלו, כמו שאת מתארת. וביניהם גם הייתה אלימות חריפה וקשה. (אני טיפלתי בהם כעו"ס, אחרי שמישהי ש"מומחית" לטיפול במשפחות עם אלימות רב - דורית, אמרה שאין סיכוי לשיפור אצלם - רק אם הבעל יקח תרופות פסיכיאטריות). ומצאתי שם זוג ילדים מתוסכל, שמגדל 4 ילדים בעצמו, ושממש מחפש כיוון אחר ממה שהוא מכיר. ושם דווקא הבעל היה זה עם הכוונה והנכונות (ולשמחתי- עם סירוב עקשני לקחת תרופות פסיכיאטריות) - הוא הראשון מבני הזוג שראה שאפשר אחרת. ועשינו עבודה ארוכה (עבודת נמלים שארכה יותר משלוש שנים) והם הגיעו למקום אחר. אז נכון, עדיין יש להם עבודה לעשות והמשקעים מהעבר עוד רובצים, אבל היום הם יודעים לדבר - במיוחד אחד עם השני. גם עם הילדים. היום הם יודעים להתייחס בכבוד לעצמם ולהמשיך משם.

מחזקת אותך בדרכך - ושולחת לך אנרגיות של אור ואהבה. את אדם אמיץ, חזק ואמא מדהימה!

.

ועשינו עבודה ארוכה סליחה. הם עשו עבודה. אני הייתי שם פעם בשבועיים, בשעה חטופה - בשיחה ובהכוונה. העבודה הקשה, האמיתית, היומיומית הייתה שלהם. (עירית לוי יכלה לכתוב לך כאן הרבה דברים, וגם בשמת וממ..., אבל שום דבר לא היה עושה כלום אם את לא היית עושה את העבודה הזו - העצמית. את ההתבוננות ללא כחל ושרק פנימה, לתוכך, החוצה לסביבתך - ובחירה נחושה - מה את רוצה ולא רוצה בחייך ואיך את רוצה להתנהל. העבודה שלך ורק שלך. האנשים בדרך הם מראות, הם כלי עבודה ותו לא). לי לא הייתה אפשרות לעשות כלום אם הם לא היו רוצים שינוי, מברכים אותו ומשקיעים עבודה קשה כדי להגיע למקום שלם ומאושר יותר.

שום דבר לא היה עושה כלום אם את לא היית עושה את העבודה הזו - העצמית. את ההתבוננות ללא כחל ושרק פנימה, לתוכך, החוצה לסביבתך - ובחירה נחושה - מה את רוצה ולא רוצה בחייך ואיך את רוצה להתנהל
קוראת את דברי כולכן בענין רב.
תוהה, את ממש מעוררת השראה בנכונות שלך ללמוד ולעבוד על אף כל הקשיים.
בזכותך ובזכות דברייך הגלויים, העזתי גם אני להציץ לאחור אל עברי שלי, ולחשוב איך ומה מהעבר שלי והילדות שלי לצד מחנכיי עוברים אל בתי.
נגעת בי בנקודות עמוקות ועוררת בי נכונות מחודשת לעבוד על כך. תודה לך!

תודה רבה לכולכן, על העצות, על התגובות והתמיכה. אני חושבת עליכן סביב השעון. מיישמת בכל רגע את מה שהצעתן.
החיים פחות או יותר חזרו למסלולם ולכן אין לי שעות מחשב. מרגע שהילדה התאוששה המחשב תפוס ואחרי שהיא פורשת הוא תפוס על ידי בן זוגי.
אני מרגישה שיפור ניכר בהתייחסות שלי, התייחסות מעצימה. אליי, לבן זוגי, לילדיי. יש לי גם דוגמאות והייתי שמחה לשמוע את דעתכן.
מקוה מחר להספיק ולכתוב את מה שעבר עליי בימים האחרונים. כבר לא עם בני משפחה רחוקים, כי נגמרו החגים סוף סוף, אלא עם עצמי, בן זוגי וילדיי היקרים.

חשבתי לעצמי, כמה פרגון קיבלתי בזמן האחרון. ממכן. אני לא יודעת אם זה בלבד חיזק את ידי ועשה את השינוי. אפילו אצל רופא השיניים פרגנו לי כל כך,
חשבתי לעצמי: משהו השתנה בתשדורת שלי. אני אוהבת את זה! אני צריכה לצאת יותר מהבית ולהמשיך לכתוב כאן בדף.

חשבתי לעצמי: משהו השתנה בתשדורת שלי. אני אוהבת את זה! (-:

. (יצא לי מרגיעון - כבד את עצמך - אין לי ספק שהוא עבורך!).

היום היו התייחסויות לא מעצימות בכלל. קשה שלא לקחת את זה לכיוון של אשמה. אני חרא של אמא.

אני אתחיל מהטוב שהיה בימים האחרונים: הגדולה מכורה לסרטוני מחשב. מ כ ו ר ה. זה אומר שהמחשב כל הזמן מנגן סרטון, גם אם היא לא בדיוק יושבת לראות, היא חייבת שיהיה משהו ברקע. זה אומר שגם שעת ההשכבה הופכת להיות סיוט: סרטון ועוד סרטון ולא רוצה לבוא למיטה ואני הולכת כבר למיטה והשניים האחרים ישנים והיא צורחת מהסלון "סרטון!" כשהוא נגמר ואם לא שמים לה זה פשוט נורא. ואז היא מנקרת מול המחשב וכשמנסים לקחת אותה למיטה היא צורחת "סרטון!" ולא שמים לה ואנחנו אומרים: "אנחנו במיטה, תבואי" (אפשר לראות את המיטה מנקודת המחשב ולהפך, זה בכוונה ככה) ואז היא מגיעה לחדר בצרחות ובכי ושני הקטנים מתעוררים ולפעמים לוקח שעה או יותר עד שהם חוזרים לישון ואנחנו מהסים אותה: "שקט!"
החלטתי שאני עושה לזה סוף. לא יכול להיות שיהיה טרור מחשב כזה בבית. זה עושה לכולנו רע וודאי שבעיקר לה. בכל עניין היא בורחת ל"סרטון". כשהחשיך הפסקתי את סבב הסרטונים ואמרתי לה ש"אין יותר סרטון, חושך (הראיתי לה את החושך בחוץ) בחוץ וכשיהיה אור, נוכל לראות סרטון". צרחות, בכי, היסטריה וכו'. זה כמובן הקדים את שעת ההשכבה שלה בהרבה וכל הצרחות והמחאות נעשו בשלב מוקדם יותר של הערב (שבע וחצי, נדיר מאוד. בד"כ היא נרדמת בין תשע וחצי לאחת עשרה וחצי כשהמאוחר השכיח יותר) ואז היא באה לישון. בתשע וחצי היא התעוררה בצרחות: "סרטון!" העירה את אחד הקטנים, שבקושי הצלחתי להחזיר לישון והלכה לסלון בצרחות "סרטון!" ישבתי איתה, הסברתי לה שוב שחושך וכו'. חיבקתי אותה. היו צרחות, ניסתה להכות אותי, בכתה, זרקה עצמה על הרצפה וכו'. בסוף התעייפה והלכנו למיטה. הרגשתי שהצלחתי לעבור מכשול רציני. עד היום כמעט לא העזתי להגיד לה "לא" על "סרטון" וזה עשה לנו רע בבית.

עירית_לוי

חשבתי לעצמי: משהו השתנה בתשדורת שלי. אני אוהבת את זה! אני צריכה לצאת יותר מהבית ולהמשיך לכתוב כאן בדף.
בהקשר למשפט הזה שלך אני רוצה להציע לך לשקול ליצור לעצמך סביבה תומכת ומעצימה לתהליך שאת עוברת, סביבה שמתקיימת בחייך מעבר (ובנוסף) לדף הזה. מה דעתך? אם תרצי אפשר יהיה לפתח פה שיחה על מה ואיך.

הרגשתי שהצלחתי לעבור מכשול רציני.
כל הכבוד!

שני דברים (לא חדשים) שאת יכולה ליישם בהמשך ההתמודדות שלך עם נושא הסרטונים:

תנסי לשים לב לאוטומטים שלך בזמן אמת. תסתכלי על עצמך מהצד בזמן אמת ותראי איך את אומרת את ה'לא': האם את שלמה איתו או מהססת?, האם את פועלת מתוך "לא נעים"?, האם את פועלת מתוך התנצלות?, האם את פועלת מתוך התרסה ו"אני אראה לך"? וכו'. רק להסתכל ולשים לב בהתמדה. בלי לשפוט את עצמך ובלי להתנגד למה שאת רואה.
בכל פעם שאת שומעת ממנה את המילה 'סרטון' קחי נשימה עמוקה.

בנוסף, בדף חינוך ללא כפייה התנהל דיון על התמכרות של ילדים לסרטים, דיון שהחל פה: חינוך ללא כפייה(2006-06-04T15:36:00)
שימי לב שם לתיאור של בשמת א על ההשפעות של הפיזיות והרגשיות של התמכרות כזאת, ויש שם גם עצות להתמודדות.

ציטוט אחד משם שאולי ידבר אלייך של בשמת א:

_אני גיליתי, שכאשר מדובר בילדים שלי, אז:
א. הם בסכנת התמכרות לסרטים. זה אומר: זקוקים לזה כל הזמן, וזה מכניס אותם למצב לא נורמלי שמשתיק את הפנימיות שלהם.
ב. מבחינה פיזית, הצפייה יוצרת אצלם בעיות. אני לא מצליחה להיזכר, אבל הרופא הסיני שלנו גם הסביר לי במפורש איך זה ממש מזיק להם כי זה נכנס למקום של חולשה פיזית אצל ילדי ומגביר אותה עד להסלמה מתמשכת. אולי גם לבכורה שלך יש אותה חולשה, כך שהיא כבר התמכרה וגם סובלת מהתופעות הפיזיות.
ג. התופעות הפיזיות שמתבטאות אצל ילדים (ומבוגרים) שהסרטים/הטלביזיה ממש מזיקים להם:

בכי וכעס במנות גדולות, על כל דבר קטן
יללנות
לא רוצים לעשות פתאום את כל הדברים האהובים, חסרי סבלנות
נכנסים להיסטריה או עצבנות או עקשנות מוגזמים במצבים רגילים (את מרגישה שיש איזו תגובה רגשית מוגזמת)
רוצים עוד ועוד סרטים/טלביזיה, שוב ושוב אותו הסרט
בנושא "חומרים ממכרים וסמים אחרים" יש לי גישה אחרת מגישת ה"תרשי ללא הגבלה ויימאס לה".
יש ילדים, שהסרטים/המחשב/הטלביזיה הם בשבילם כמו הרואין.
למען האמת, הדברים האלה משפיעים רע על כ-ו-ל-ם. פשוט יש כאלה שמגיבים בצורה פחות גרועה. אבל לכולם זה גורם שינוי במוח.
כמו סמים אחרים.
לכן, אני מציעה להתייחס לזה כמו אל סמים._

מצטערת שנדחפת לכל הדיון המפרה הזה אבל אם כבר דיברתם כאן על נושא הסרטים והטלוויזיה רציתי לדעת, באמת
לא בציניות, מה כל כך רע בטלוויזיה?? ולמה להיות כל כך קיצוניים לגבי הציפיה בטלויזיה, דהיינו למה לאסור לגמרי
לראות טלויזיה (שאגב מניסיון יבוא פיצוי בגיל מבוגר יותר) במקום למשל לאפשר לראות שעה שעתיים ביום???

אני חושבת שדווקא טלויזיה משמשת לפעמים מקום שקט למחשבות, אני שכל הזמן חושבת וחושבת נהנת "מפסק הזמן"
שהטלויזיה מקנה לי ולכן כשהקטנה שלי מבקשת לראות "לולי" (הדבר היחיד שהיא רואה ושאנחנו מאפשרים לה לראות)
אני נותנת לה, האם זה רע??? האם זה גורם לה נזק ???

תוהה - תודה רבה על הדף הזה וכמובן לכל מי שכתבו בו אני לומדת ממנו כל כך הרבה, זה קשה ליישום אבל יש המון רצון

<למחיקה ושוב סליחה שנדחפתי/הסטתי את הדיון למקום אחר>

אמא בהתחלה - אני מניחה שיש על זה דיון שלם בדף חינוך ללא כפייה - ואת מוזמנת להכנס לשם ולחטט.. אני רוצה לספר לך שבתור מכורה חזקה מאד לטלוויזיה - בתחילת ספטמבר הוצאנו את הטלוויזיה מהחיבור שלה לקיר לחודש ניסיון. אני זו שהתנגדה לנושא. הדלקתי את הטלוויזיה כשנכנסתי הבייתה. ראיתי (תוך כדי עיסוקים שונים) טלוויזיה כל היום . כולל מכירות גבוהה לטלנובלה ישראלית מצויה.
בסוף החודש דיברנו בשיחה משפחתית - הוחלט שהטלוויזיה חוזרת. בינתיים היא לא חזרה - היום אני המתנגדת העיקרית להחזיר אותה. איזו שלווה. איזה שקט. כמה מקום יש לי.
המחשב קצת תפס את מקומה, אבל אין מה להשוות.... בקיצור - זו בהחלט התמכרות. זה לא אומר שאסור בכלל, זה לא אומר שאולי יש אחרים שלא מתמכרים לזה (אני למשל ממש לא מכורה לאלכוהול והוא שוהה בביתי כל ימות השנה, כמעט בלי שאסתכל לעברו). אבל עדיין - יש את סכנת ההתמכרות וחשוב לשים לב גם למה הילדים נחשפים וגם - כמה.
ואפרופו מחשב - גם הוא אצלנו בהגבלה. (לילדים. אולי אני צריכה להגביל קצת גם לעצמי...).

אנונימי

איזה יופי של דף. עוקבת, בוכה, צוחקת, נעזרת, הרבה יותר טוב מטלוויזיה!

מה כל כך רע בטלוויזיה??

זה מכשיר בולע, מביית ותוקע. את יושבת מול המכשיר הזה, שאין לך שום אינטראקציה איתו ורק מעלה לך את רמות ההורמונים באופן לא טבעי ומשאיר אותך במתח.

מסכימה עם כל מילה של בשמת א ובמיוחד עם השורה התחתונה -

_למען האמת, הדברים האלה משפיעים רע על כ-ו-ל-ם. פשוט יש כאלה שמגיבים בצורה פחות גרועה. אבל לכולם זה גורם שינוי במוח.
כמו סמים אחרים.
לכן, אני מציעה להתייחס לזה כמו אל סמים._

_

_ולמה להיות כל כך קיצוניים לגבי הציפיה בטלויזיה, דהיינו למה לאסור לגמרי
לראות טלויזיה (שאגב מניסיון יבוא פיצוי בגיל מבוגר יותר) במקום למשל לאפשר לראות שעה שעתיים ביום???_

לי היתה טלויזיה בלי גבול כשהייתי קטנה וגם מנוי חופשי לספריית הוידאו עוד בתקופה שוידאו היה מצרך נדיר בבתים. הייתי שורצת לילות שלמים במרתונים של סרטים שהייתי מביאה מהספרייה - אין לי חסך טלויזיה מהילדות, זה בטוח. בכ"ז - אם תהיה לי טלויזיה בבית, גם אני אבהה בה ואבזבז את זמני.

_אני חושבת שדווקא טלויזיה משמשת לפעמים מקום שקט למחשבות, אני שכל הזמן חושבת וחושבת נהנת "מפסק הזמן"
שהטלויזיה מקנה לי_

אז זהו, שזה לא באמת פסק זמן. זה עדיין את ועוד משהו, לא את והמחשבות, זה אחד המדיומים שניתן לברוח אליהם ולהרגיש לבד, בכאילו.

_ולכן כשהקטנה שלי מבקשת לראות "לולי" (הדבר היחיד שהיא רואה ושאנחנו מאפשרים לה לראות)
אני נותנת לה, האם זה רע??? האם זה גורם לה נזק ???_

לא חושבת שצפיה בתכנית פעם בכמה זמן יכולה להסב נזק. אין לי מושג מה זה "לולי".

יש איזה דף על טלויזיה בבית, לא זוכרת את השם שלו...

יש איזה דף על טלויזיה בבית, לא זוכרת את השם שלו...
ילדים וטלוויזיה
עדיף להמשיך שם את השיחה בנושא

אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. סוף סוף רגע שקט מכל המהומה.

בהקשר למשפט הזה שלך אני רוצה להציע לך לשקול ליצור לעצמך סביבה תומכת ומעצימה לתהליך שאת עוברת, סביבה שמתקיימת בחייך מעבר (ובנוסף) לדף הזה. מה דעתך? אם תרצי אפשר יהיה לפתח פה שיחה על מה ואיך.

אני מאוד רוצה.

האם את פועלת מתוך התרסה ו"אני אראה לך"? ו

עוד לא קרה שפעלתי כלפי הילדים באופן כזה, גם לא כלפי כל אדם כדרך התמודדות, יכול להיות שכן עשיתי "אני אראה לך" כלפי בן זוגי (בתחילת מערכת היחסים) אבל זו לא האופציה הטבעית בשבילי

שימי לב שם לתיאור של בשמת א על ההשפעות של הפיזיות והרגשיות של התמכרות כזאת, ויש שם גם עצות להתמודדות.

אהבתי מאוד את התיאור של בשמת א, עוד לא קראתי את העצות בדף אני מרגישה שזה

מכשיר בולע, מביית ותוקע. את יושבת מול המכשיר הזה, שאין לך שום אינטראקציה איתו ורק מעלה לך את רמות ההורמונים באופן לא טבעי ומשאיר אותך במתח.

כרגע הסרטונים לא מהווים בעיה, אולי כי אני מאוד בטוחה בצעד שבחרתי

_תוהה, את ממש מעוררת השראה בנכונות שלך ללמוד ולעבוד על אף כל הקשיים.
בזכותך ובזכות דברייך הגלויים, העזתי גם אני להציץ לאחור אל עברי שלי, ולחשוב איך ומה מהעבר שלי והילדות שלי לצד מחנכיי עוברים אל בתי.
נגעת בי בנקודות עמוקות ועוררת בי נכונות מחודשת לעבוד על כך._

זה כל כך משמח אותי! זה כל כך מדרבן!

אני כל כך מודה לכל הנשים החכמות שעוקבות ומלוות ואליך - עירית לוי שמתמידה ותמיד מתייחסת מהפניה הראשונה שלי. אני נפעמת ואין לי מילים לתאר את הערכה העמוקה שאני חשה כלפיך.

_נניח שאנחנו קופצים בזמן שנה קדימה, ואת כבר הספקת לעשות עבודה עם עצמך. ההתייחסות שלך לעצמך היא מעצימה ואת בהחלט שלווה יותר ואוהבת את עצמך יותר. ההתנהלות שלך עם בן זוגך ועם הילדים כייפית וזורמת יותר. תנסי ממש לדמיין את זה. בערב ראש השנה את פוגשת את גיסתך ואת ההתנהגות האלימה שלה.

כיצד את מרגישה כלפיה עכשיו (יענו בעוד שנה)? אדישות
האם המפגש איתה עכשיו יכול באמת לקחת ממך את תחושת השלווה והשמחה הפנימית שלך? לא
האם האושר שלך באמת קשור אליה? ממש לא!
האם הפכת לשלווה בגלל שהיא הפסיקה להיות אלימה? לא
האם לא יהיה נכון יותר לומר ש"אם את היית אשה לא-אלימה (לא-אלימה מילולית, או אשה שמתייחסת לעצמה ולסובבים אותה בצורה מעצימה) – את היית מאושרת/שמחה/שלווה יותר"? כן
כמה מעצים זה עבורך/כמה נכון לתלות את האושר שלך בהתנהגות שלה? רחוק מלהיות מעצים ואפילו חסר אחריות (למה האושר שלי הוא אחריות של מישהו אחר?)
תנסי לענות על השאלות הללו, ואז נמשיך._

אני רוצה לספר על ההתייחסות המזעזעת והלא מעצימה אתמול. אני כן מחפשת מקום לפרוק בו את מה שיושב בי ואני כן מרגישה אשמה, לא מנסה להלחם בזה, לא מצליחה להרגיש אחראית ולא רוצה שאף אחד יגיד לי שזה בסדר ושפעם הבאה אני פשוט אשתדל. אם אפשר היה למחוק את העבר, הייתי עושה זאת מיד ובלי היסוס.
נסעתי עם הילדים לים בדרך כלל אנחנו לא יוצאים מהבית למקומות לבד רק לגינה כאן בשכונה בגלל שלצאת עם הגדולה מביא למצבים בלתי אפשריים כמו מה שהיה אתמול:
היינו חייבים להתאוורר קצת, כמה אפשר לצאת לגינה הציבורית? תכננתי בכלל לנסוע לאיזה פארק עם דשא אבל בנסיעה עברנו לאורך הים ומזג האויר והים פשוט קראו לנו, נכנסתי לחניון, לקחתי את הילדים וירדנו לחוף ברגל. תכננתי שנלך לאורך הטיילת ולא נרד לחוף עצממו, בכלל לא התארגנתי לזה. אבל לגדולה היו תכניות אחרות. בחוף היאמיד רצתה לקפוץ מהמעקה לחוף עצמו ומצאתי את עצמי נלחמת איתה כי שום הסבר לא עזר אז אמרתי "מה יקרה אם נרד לחוף, אני אתן לה להשתכשך קצת במים" ירדנו לחוף, תחת הסככה פרשתי שמיכה גדולה הייתי עם המון תיקים: תיק אוכל ושתיה כבד מאוד, תיק לבגדים וחיתולים, תיק צד שלי וכמובן: 3 ילדים. הגדולה מיד רצה למים הינוקא רצה לינוק והאמצעי כרגיל, ישב במקום המרוכז, שבו הכי נוח לי בתור אמא שהוא יהיה. במקום להניק מצאתי את עצמי רודפת אחריה היא רצה למים ואני רצה להביא אותה "לפחות תני לי להניק אותו ואז נכנס למים". לא... הושבתי אותה לידי די בתקיפות והצלחתי להניק אותו קצת והיא שוב ברחה רצתי והחזרתי אותה אליי תוך כדי אני שמה אותו במנשא גב אחורי ומתנצלת שההנקה הופסקהב ינתיים היא בורחת לים אני עוד קושרת תוך כדי שאני רצה אחריה. הייתי עם טרנינג והיא נכנסה למים ואני אחריה והיא לא פוחדת! יש גלים והיא כולה משועשעת וצוחקת ומתנפצת עם כל גל בשמחה בעוד אני מזיעה ויורקת דם. הטרנינג נרטב ממש עד המפשעות כולי מלאה בחול ודביקה, והוא מתחיל ליפול לי מהכובד ואני דורכת עליו והוא נמשך עוד יותר למטה ובינתיים אני כפופה אליה ומחזיקה אותה עם כל גל אחרת היא קופצת לי פנימה עמוק. התינוק עלי בוכה והאמצעי כבר יושב על החול הרטוב אבל לא ממש על המים ואני מפחדת שיבוא גל גדול מדי ויסחוף אותו ואיך אני אציל אותם? החלטתי שזהו. הרמתי אותה והחזרתי לסככה תוך כדי שאני מרימה גם את האמצעי והקטן במנשא גב. היא שוב רצה לי למים ואני רצה להביא אותה והיא רצה למים ושוב ושוב, בינתיים החולצה נרטבה לי במים מלוחים והחול נדבק אלי והטרנינג ממשיך ליפול. חם, אני מזיעה ומסריחה ודביקה ובכל מקום שאני נוגעת נדבק אלי חול. אני מנסה לרוץ למדרכה ומגלה שהעגלה בכלל לא זזה בחול ואני מרימה אותה עם התינוק בפנים, האמצעי שעבר למנשא גב (לא יודעת איך עשיתי הכל תוך כדי שהיא בורחת לי כל הזמן למים) והתיקים הכבדים והאי בורחת לי למים, אני מניחה את העגלה ורצה אחריה ושוב ושוב, עד שהגעתי למדרכה. איזה סיוט. פתאום הגיע זוג עם ילדה והיא כל כך התלהבה ממנה, בינתיים התינוק בוכה ואני רוצה להניק אותו, אבל איך אני אניק כשהיא בורחת לי למים כל הזמן?! והאוטו כל כך רחוק! התיישבתי על הרצפה, האמצעי על הגב והנקתי את הקטן, בינתיים היא יורדת לחוף ורצה, אני השתגעתי. הוצאתי לו את הפטמה, הנחתי על המדרכה על הבטן, רצתי אליה, תפסתי אותה בידיים, הרמתי במאוזן כשיד אחת שלי אוחזת לה בבטן ויד שניה בטוסיק מאוד חזק, מאוד מכאיב (אני הרגשתי שזה כואב לה, והידקתי את האחיזה באינסטינקט תוך כדי והיא שמה עלי יד גם באינסטינקט של "כואב לי") ואני שואגת עליה: את תהי עכשיו ליד אמא! היא לא זזה ממני ממאותו רגע, לא לכיוון החוף, אלא לכיוון השני: צד הטיילת שנוסעים בו מכוניות. החלטתי שלא משנה מה, אנחנו הולכים. ניסיתי לשטוף אותה והיא התחילה לצרוח ולמחות כשהפסקתי את הזרם. שכחתי את הטרניניג הכבד שנופל כל הזמן והחום והכל, שום דבר לא השתנה תוך כדי. אני עדיין סוחבת את האמצעי על הגב, הינוקא עכשיו על הידיים ואני עסוקה בלשטוף אותה.
הינוקא בוכה תוך כדי והאמצעי כרגיל, שותק ומסתכל מסביב על כל המהומה וזה עוד יותר מלחיץ (מה זה מלחיץ? אם הוא לא היה בוכה, אם יכולתי להניק אותו ושהוא ירדם כי הוא היה עייף, הכל היה נראה אחרת).
בתוך כל זה אני כל הזמן הרגשתי אשמה. ידעתי שהים יעשה לה טוב, כי טבע תמיד עושה טוב לכולם ובמיוחד לה, כעסתי על עצמי שאני לא יכולה פשוט להיות איתה בתוך המים ולהנות רק בגלל שיש לה אחים קטנים, ראיתיא יך היא נהנית להתפלש בחול ואח"כ במים וגרוני היה חנוק שאני לא יכולה לאפשר לה את זה. ראיתי איך היא מתרגשת לקראת ילדים וזכרתי שהיא לא פוגשת ילדים בכלל, לפחות לא על בסיס קבוע והלב שלי נשבר. איכשהו הצלחתי לעלות לטיילת לחלק שנוסעים בו מכוניות כדי לצעוד לכיוון הרכב. כמובן שזה לא עבר חלק והינוקא ששמתי בעגלה כדי להמשיך ללכת התחיל לבכות וכשהרמתי אותו העגלה עפה אחורה כי תליתי עליה את התיקים ובינתיים הגדולה רצה ומדי פעם יש מכונית. מה עושים? הרגשתי שהמוח שלי מתפוצץ. מישהי רצה לעזור לי. בינתיים הגדולה פגשה עוד ילדה שהלכה עם אמא שלה, למזלי הן הלכו לכיוון שלנו וכך זה העסיק את הגדולה שהלכה לצידה ושמחה לדבר איתה ולצחוק איתה. שוב בכיתי בליבי. אני לא מפגישה אותה עם ילדים אחרים והיא זקוקה לזה.
הגענו לאוטו, הילדה נפרדה מאתנו לשלום, האוטו לוהט, המיזוג ישן כיאה לאוטו ישן מאוד ואני לא יודעת אם האויר שהוא מוציא גרוע יותר מהאויר בחוץ. כולי מים, הטרנינג נופל, רטוב ומלא חול, ריח מסריח שלא יתואר מהבגדים שלי. שמתי את הילדים במושבים, לקחתי את הינוקא והנקתי אותו, פטמה עם חול ובטעם של מלח. זה לא הפריע לו. הגדולה התחילה לקטר, אמרתי לה שלכולנו חם ואנחנו רוצים לנסוע וזה עוד מעט יקרה, היא התחילה לילל ואז לצעוק ואז פשוט שאגתי עליה: "אני ארביץ לך!" פעם ראשונה שאמרתי דבר כזה לילד בעולם. באותו רגע רציתי שמישהו ישתול אותי. היא מיד התקפלה. ואני, בנסיון לא מוצלח להסביר תוך כדי עצבים, אמרתי לה: "למה תמיד בגלל הפרינססה אנחנו צריכים לעבור חוויות כאלה? למה זה צריך להיות ככה? למה לא יכולנו להשאר בים בכיף וכולנו היינו נהנים, אם רק היתה לפרינססה יותר סבלנות".

נסענו הביתה והיא ישנה כל כך טוב בצהריים והיתה במצב רוח מרומם הרגשתי שלמרות הכל הים עשה לה פלאות כולנו נרדמנו ביחד לשלוש שעות נפלאות. אחר הצהריים עבר בשקט ובערב נסענו להביא את בן זוגי מהעבודה (זו הסיבה שהיה לי אוטו כי לקחתי והחזרתי אותו מהעבודה) משם עצרנו באיזה קניון כדי לחלץ לילדים את העצמות לאחר ישיבה ממושכת באוטו, היא רצה, השתוללה, שמחה, היה לי כיף לראות אותה ככה, בן זוגי היה צמוד אליה כל הזמן כך שאף אחד לא מנע ממנה כלום (חוץ מלרוץ למדרגות הנעות) חזרנו הביתה והלכנו לישון. היום היא התעוררה במצב רוח מרומם, אני מאמינה שזה הים שעשה לה כל כך טוב, היה לנו יום נהדר יצאנו שוב לגינה הציבורית השתוללנו התגלגלנו בחול התגלשנו והם טיפסו עלי והתגלשתי איתם בתנוחות מוזרות, הינוקא ישב בעגלה מולנו והיה משועשע באיזשהו שלב התיישבנו על החול ושיחקנו בצינצנות וכפיות שהבאתי מהבית ואז הינוקא רצה לינוק. ניגשתי אליו, התיישבתי על הארץ והנקתי ופתאום היא שוב החליטה לברוח, היא קמה ומתחילה ללכת לעבר היציאה. יש לה סלעים לעבור, חשבתי והמשכתי להניק. היא מטפסת על הסלעים בלי בעיה ורצה לשער ויוצאת אני מוציאה לו את הפטמה ורצה אליה, לוקחת אתה ומחזירה לידנו, היא שוב רוצה לברוח. אני מחזיקה אותה ומסבירה לה שהנה, אנחנו הולכים. שמה אותה במנשא גב, שמה את האמצעי והקטן איכשהו בעגלה (שניהם שמנים אז זה לא כזה אידאלי) והולכים הביתה. תוך כדי אני שואלת אותה למה תמיד זה צריך להגמר ככה.
הערב בשעת ההשכבה אבי צלצל אלי כמה פעמים ואמנם הצלצול כאן מאוד חלש, אבל נשמע באוזניה המחודדות של בתי ומסב את תשומת ליבה. הוא צלצל שוב ושוב ואני לא עניתי כיידעתי שאי אפשר להגיד לו "אני מרדימה את הילדים" כי הוא יגיד לי "רק רגע" וימשיך לדבר כי זה בטח נורא דחוף (הוא מתקשר רק לדברים דחופים). שלוש פעמים העיניים שלה כבר כמעט היו עצומות והצלצול גרם לה לפקוח אותן ולקום מהמיטה כדי לחפש את הטלפון בסלון. בפעם הרביעית שזה קרה, איגרפתי את היד הרמתי את הראש ונשאתי את העיניים למעלה וסיננתי בעצבים: "אבא, די לנג'ס לי, די!!!!" מיד כשהורדתי את הידיים ראיתי על הפנים שלה מן מבט שלא ידעתי איך לפרש אותו. התחושה המיידית שלי היתה של פחד. היא מיד נשכבה חזרה, נצמדה אלי להמשך חיבוקים וליטופים של לפני שינה ואז התחלתי לחשוב: הילדה שלי מפחדת ממני? היא מפחדת ממני או שהיא פשוט למדה לזהות מצבים שקשה לי או שאני כועסת או שאני משלה את עצמי והיא פשוט מ פ ח ד ת? חיבקתי אותה ואמרתי שהבעתי בזה כעס כלפי סבא שלא מפסיק לצלצל כאילו שאין בעולם שיחה מזוהה וכאילו שאני לא חוזרת אליו כשהוא מצלצל ואני לא עונה.
אני חייבת לציין שמעולם לא התנהגתי בצורות כאלה עד כמה חודשים אחרי הלידה של האמצעי, פשוט מאז איבדתי איכשהו את הסבלנות והיא.. היא ילדה מאתגרת מכל הבחינות מאוד מאוד מאוד קשה לי איתה.

מבינה אותך.
רק הבהרה: שכחתי בת כמה הילדה?

עירית_לוי

קודם כל

גדול.
נשמע שזו התמודדות ק-ש-ה מאוד.
רק עכשיו אני קולטת שבנוסף לכל הקשיים האחרים, את מתמודדת גם עם קושי שנובע ממרווחי הגילאים הכל-כך קטנים ביניהם. שלושה תינוקות בעצם. ואוו.

_בהקשר למשפט הזה שלך אני רוצה להציע לך לשקול ליצור לעצמך סביבה תומכת ומעצימה לתהליך שאת עוברת, סביבה שמתקיימת בחייך מעבר (ובנוסף) לדף הזה. מה דעתך? אם תרצי אפשר יהיה לפתח פה שיחה על מה ואיך.
אני מאוד רוצה._
אוקיי, אז חשבתי על שני כיוונים.

כיוון אחד הוא הכיוון החברתי. האם יש לך חברה (או יותר מחברה אחת) שאת יכולה לשתף באופן קבוע בתהליך שאת עושה עם עצמך? בשיחות טלפון או פנים אל פנים. האם את משתפת מישהי/מישהו? מישהי שתקשיב לקשיים ולתסכולים וגם להצלחות הקטנות והגדולות. נראה לי שחַברה מעצימה, עם הקשבה מעצימה אלייך, יכולה לתת לך הרבה אנרגיה לתהליך. במיוחד כאשר השיחות שלך עם עצמך בתוך הראש לא תמיד מעצימות.

עוד בתחום החברתי ובכיוון של הקשבה שנותנת אנרגיה, זו האפשרות להצטרף לקבוצת נשים. למשל קבוצה של מפגשי חינוך ביתי שלאט לאט יכולה להפוך עבורך לקבוצה תומכת ולסביבה בטוחה (גם מעגל נשים יכול להיות אופציה אבל אני מניחה שאת לא נמצאת כרגע במצב בו את יכולה/רוצה לעזוב את הילדים בערב).

הכיוון השני שאני חושבת עליו זה טיפול גוף-נפש כלשהו. לעבודה הרציונלית יש השפעה חזקה, עמוקה ומבורכת. אבל אני רואה על עצמי שלמרות כל העבודה הרציונלית שאני עושה, יש מקומות מסויימים שאין לי גישה אליהם. ושכדי להגיע אליהם אני צריכה להיעזר בטיפול אנרגטי/פיזי. משהו "עוקף רציונל".

ואת יודעת מה, גם אם את יכולה לעשות את כל זה לבד (ועובדה שעשית דרך ארוכה ויפה לבד), את לא צריכה לעשות את זה לבד. מגיע לך לקבל תמיכה מבחוץ! מגיע לך לקבל העצמה מאחרים בדרך שאת עושה!

הצד השני של כל זה הוא לבדוק האם את נותנת לעצמך לשהות בסביבות לא-מעצימות. סביבות שמחלישות אותך, מחזקות את ההקשבה הלא-מעצימה שלך לעצמך וזוללות ממך אנרגיה. מעבר למפגשים המשפחתיים שאני מבינה שהמינון שלהם ירד אחרי החגים, האם יש עוד סביבות ועוד אנשים כאלה בחייך?

כרגע הסרטונים לא מהווים בעיה, אולי כי אני מאוד בטוחה בצעד שבחרתי
איזה יופי! וכל הכבוד על הצעד.

בנושא של הפרדיגמות שלך על גיסתך -
בעקבות התשובות שכתבת, מה דעתך עכשיו על הפרדיגמה הזאת:
"אם גיסתי היתה אשה לא-אלימה, אני הייתי אשה מאושרת/שמחה/שלווה יותר."

וגם מה דעתך על שתי "בנות-הדודות" שלה:
_"גיסתי אמורה להיות אשה לא-אלימה."
"החיים שלי היו הרבה יותר טובים אם גיסתי לא היתה אשה אלימה"._

עד כמה הן נראות לך נכונות עכשיו?
(אם הן נראות לך אמיתיות כמו קודם, תחזרי לרגע לסדרת השאלות שכבר ענית עליהן, תעני שוב, ואז תבדקי).

תוהה יקרה שלום רב!
אני קוראת פה בנשימה עצורה את מה שאת עוברת, דף שהגעתי אליו במקרה, ליבי איתך ואני מברכת אותך על העוצמות המדהימות שלך.
יש לך הרבה נושאים להתמודדות בו זמנית, אני מצדיעה לך ושולחת לך אור ואהבה וכוחות, שיש לך אותם אל תשכחי לרגע.
הייתי רוצה להאיר את עיניך לכמה נושאים שקפצו לי:

כתבת בתיאור של הילדה שלך בים, בתוך כל הסמתוכה שעברת שם, פתאום התחלת לכתוב על רגשות האשם שקפצו לך על איך את לא מפגישה אותה עם עוד חברים וכו.. אז לפי דעתי גם ככה היית בסיטואציה מטורפת, למה להעמיס עוד? נכון שקשה לעצור את רכבת המחשבות בראש אבל תעשי לעצמך הנחות, את מדהימה איך שאת על תנסי להוסיף עוד נושאים, כמו שפרח אמרה, שזה מחליש ולא מעצים.

בהקשר הזה של לראות עוד ילדים, אולי אחרי כל המשפחתולוגיה שכפי שאמרת יש שם הרבה ילדים, היא צריכה להירגע גם? אולי כשהיא תמלא את המצברים הפנימיים של עצמה באופן שטבעי לה היא כבר תפגש עם ילדים בגני השעשועים או במקומות שאתם הולכים אליהם?

דבר נוסף בקשר אליה, שאולי יהיה נכון גם לידים האחרים אבל עליהם את לא מפרטת הרבה, אני לא יודעת אם את מכירה ו/או מתחברת למונח "ילד קריסטל, ילד אינדיגו" מתיאורייך נשמע שילדה זו מביאה לעולם המון מתנות וגם לך אישית היא מציבה המון התמודדויות כדי שאולי תצמחי מהן, יש דפים בנושא ילד קריסטל, אני ממליצה לך לקרוא ואולי תתחברי וזה יתן לך כיוונים נוספים להתיחסות כלפיה.

לפני שככה התחלתי לכתוב לך על ילדתך, תוך כדי הקריאה בדף כולו כל מה שרציתי באמת להגיד לך זה שתסלחי לעצמך, תהיה רכה עם עצמך, את עוברת תהליכים כל כך לא פשוטים ואת גם מתארת עבר קשה, תסלחי לעצמך ואל תחמירי כל כך עם עצמך, אני בטוחה שעם כל הכעסים והכל הילדים הכי חשים ממך את האהבה שלך.

הרבה הציעו לך הצעות מדהימות ונראה שאת מנסה מאד להשתנות, אני למדתי שצריך להכניס את הסליחה לעצמנו, זה ממוסס המון.
יש דף שקראתי פה לא מזמן שנקרא אחריות טוטאלית, מדובר על שיטה של איזה פסיכיאטר שכך ריפא מחלקה פסיכיאטרית שלמה בבית כלא. מה שהיה לי אישית חזק שם וזה מה שאני ממליצה לך, שכח הריפוי נבע מזה שהוא חזר כל הזמן לעצמו על המילים: "אני מצטער, אני אוהב אותך" (אוהב אותך - הכוונה לעצמו), לי זה ממש עוזר החזרה על המילים האלו במיוחד במצבים קשים, האם את מתחברת לזה?
לסיום אני מאחלת לך שיום ביומו תמצאי לך את קרני האור שיחזקו אותך ותמצאי בתוכך את הכוחות שניחת בהם להמשיך ולהשתנות, שולחת לך חיבוק ענק ולילה טוב!

כיוון אחד הוא הכיוון החברתי. האם יש לך חברה (או יותר מחברה אחת) שאת יכולה לשתף באופן קבוע בתהליך שאת עושה עם עצמך? בשיחות טלפון או פנים אל פנים. האם את משתפת מישהי/מישהו? מישהי שתקשיב לקשיים ולתסכולים וגם להצלחות הקטנות והגדולות. נראה לי שחַברה מעצימה, עם הקשבה מעצימה אלייך, יכולה לתת לך הרבה אנרגיה לתהליך. במיוחד כאשר השיחות שלך עם עצמך בתוך הראש לא תמיד מעצימות.

אין לי חברות. אין לי זמן לזה. הקשרים המעטים והלא עמוקים שהיו התרופפו לחלוטין.. אני לא מצליחה לנהל שיחה באופן נורמלי בטלפון, אם זה ביום זה ממש בלתי אפשרי ובלילה אם אני רוצה להתחיל שיחה תמיד מישהו שם מתעורר או שאני בכלל לא מצליחה להיות קשובה מפחד שלא אשמע את הרחש לפני שמגיע לבכי (וכבר קרה שהקשבתי ושוחחתי ופתאום שמעתי בכי כי פספסתי את הרחש) אני לא משתפת אף אחת במה שעובר עלי, יש מישהי אחת שיודעת על בעיות במערכת הזוגית שלי בעבר והפסקתי לשתף אותה כי לא רציתי כבר להציק והיא גם אחת כזו שאני יכולה להגיד לה מיד ביי והיא לא תעלב כי היא מבינה שמישהו התעורר, אז שלחתי לה הודעת טקסט הערב אם היא יכולה לעזור לי עם העבודה העצמית שאני עשה והיא כתבה לי שתחזור אלי. היא מאוד עסוקה בתקופה הזו באיזה פרוייקט אדיר ואני באמת מצאתי לי את הזמן להתעלק עליה

היא בן אדם מעצים חוץ מזה
עדיין יש בי פחד לשתף אנשים שמכירים אותי במצבים מהסוג הזה, אלו הדברים האינטימיים והכמוסים ביותר שלי
ניסיתי לשתף את בן זוגי בעבר בתחושות כאלה לא מעצימות או מצבים כמו שהיו לי בייים עם הילדים, אבל בסופו של דבר זה יוצא נגדי בצורה מכוערת כך שאני ממש לא מתכוונת לשתף אותו

עוד בתחום החברתי ובכיוון של הקשבה שנותנת אנרגיה, זו האפשרות להצטרף לקבוצת נשים. למשל קבוצה של מפגשי חינוך ביתי שלאט לאט יכולה להפוך עבורך לקבוצה תומכת ולסביבה בטוחה (גם מעגל נשים יכול להיות אופציה אבל אני מניחה שאת לא נמצאת כרגע במצב בו את יכולה/רוצה לעזוב את הילדים בערב).

כן אני כל הזמן רוצה לנסות להצטרף לקבוצת חינוך ביתי אבל זה אף פעם לא יוצא. צריך לבשל, להכין הכל מראש ואיכשהו כשאני מתכננת להצטרף לאיזה מפגש אני לא מצליחה להכין כלום.
הערב אכן לא עומד כאופציה ליציאה מהבית.

הכיוון השני שאני חושבת עליו זה טיפול גוף-נפש כלשהו. לעבודה הרציונלית יש השפעה חזקה, עמוקה ומבורכת. אבל אני רואה על עצמי שלמרות כל העבודה הרציונלית שאני עושה, יש מקומות מסויימים שאין לי גישה אליהם. ושכדי להגיע אליהם אני צריכה להיעזר בטיפול אנרגטי/פיזי. משהו "עוקף רציונל".

אין לנו כסף, אין לנו חסכונות, אנחנו זוג מוזר כזה שמעולם לא הצליח לחסוך שום דבר ולא מצליח ממש לגמור את החודש מגיע סוף החודש לפעמים אין לנו כסף לקנות לאכול ואנחנו מחפשים מישהו שניתן לו שיק דחוי ויביא לנו מזומן. ככה זה בינתיים. נקווה שיהיה המשך טוב יותר
על איזה טיפולים חשבת?

_ואת יודעת מה, גם אם את יכולה לעשות את כל זה לבד (ועובדה שעשית דרך ארוכה ויפה לבד), את לא צריכה לעשות את זה לבד. מגיע לך לקבל תמיכה מבחוץ! מגיע לך לקבל העצמה מאחרים בדרך שאת עושה!
הצד השני של כל זה הוא לבדוק האם את נותנת לעצמך לשהות בסביבות לא-מעצימות. סביבות שמחלישות אותך, מחזקות את ההקשבה הלא-מעצימה שלך לעצמך וזוללות ממך אנרגיה. מעבר למפגשים המשפחתיים שאני מבינה שהמינון שלהם ירד אחרי החגים, האם יש עוד סביבות ועוד אנשים כאלה בחייך?_

יש בהחלט. אני חושבת שאם היתה לי תמיכה מבן זוגי החיים היו נראים אחרת.
הוא מדבר אלי בטון נבחני, אתמול למשל הוא ממש נבח עליי וכששאלתי אותו למה הוא מדבר אלי ככה, מה עשיתי לו, הוא אמר "מספיק שאת קיימת"
זו בערך הגישה שלו כלפי
הוא יורד עלי שאני שמנה כל הזמן, בסך הכל אני אחרי 3 לידות די רצופות, כמעט כל שנה לידה ואני לא כזו שמנה אבל גם לא רזה. אני לובשת מידה 42 כשזה רחב, מידה 40 גם טובה עלי, רק שהיא צמודה ומאז שיש לי ילדים אני ממש לא מרגישה בנוח עם צמוד ובגדים שנדבקים כשאני מזיעה
אז אני לא כזו הר אדם כמו שהוא קורא לי ובכל זאת.. היום הוא אמר לי שאני כזו טיפשה ואנחנו נפריד את חשבונות הבנק שלנו כי קניתי משהו שעולה שקל וחצי יותר ממה שזה עולה במקום אחר שהיה סגור. אז זו הסביבה הלא מעצימה שלי, ממש בתוך הבית
למזלי רוב היום הוא לא נמצא בדרך כלל אחרי העבודה יש לו עיסוקים כמו חדר כושר, כדורגל, חברים והוא מגיע מאוחר מאד, כשמגיע סוף שבוע זה הזמן הקשה מבחינתי להיות במחיצתו

_כרגע הסרטונים לא מהווים בעיה, אולי כי אני מאוד בטוחה בצעד שבחרתי
איזה יופי! וכל הכבוד על הצעד._

כן! אני מאד מרוצה מזה, נקוה שימשיך ככה!

_בנושא של הפרדיגמות שלך על גיסתך -
בעקבות התשובות שכתבת, מה דעתך עכשיו על הפרדיגמה הזאת:
"אם גיסתי היתה אשה לא-אלימה, אני הייתי אשה מאושרת/שמחה/שלווה יותר."
וגם מה דעתך על שתי "בנות-הדודות" שלה:
"גיסתי אמורה להיות אשה לא-אלימה."
"החיים שלי היו הרבה יותר טובים אם גיסתי לא היתה אשה אלימה".
עד כמה הן נראות לך נכונות עכשיו?
(אם הן נראות לך אמיתיות כמו קודם, תחזרי לרגע לסדרת השאלות שכבר ענית עליהן, תעני שוב, ואז תבדקי)._

אני לא יודעת מה קרה. אני קוראת את המשפטים האלה ומתמלאת כעס ומחנק.. אין לי תשובה.. זה מכעיס אותי, הרבה יותר מקודם.. לא יודעת מה קרה?

אני לא יודעת אם את מכירה ו/או מתחברת למונח "ילד קריסטל, ילד אינדיגו"

אני לא מכירה את המושגים האלה והדף הזה ריק (ילד קריסטל).

לפני שנולד האח הבא אחריה היינו כמו תלמה ולואיז, אף פעם לא הרמתי עליה קול, היינו נוסעות לכל מקום ביחד אפילו במגשים של חינוך ביתי יצא לנו להיות
היה לי אז רכב צמוד והיינו נוסעות בכל הארץ, מבקרות בני משפחה, חברים בצפון וכו'
היינו נוסעות לפארק, משחקות והיא היתה יונקת ונרדמת בחיקי והיינו ישנות חבוקות תחת העץ
היה כיף, פשוט כיף. "להיות אמא? זה התענוג הכי גדול בעולם" הייתי חושבת לעצמי
היינו משתוללות במיטה והייתי מקריאה לה סיפורים בלי סוף, היינו נוסעות ברכב עם הרדיו בווליום ואני הייתי שרה בקול והיא היתה שרה איתי במילמולים/זמזומים
היה לי רכב אספנות כך שכסא הבטיחות שלה היה מקדימה ואני יכולתי לנסוע בלי חגורה, לא אשכח יום שמשי שנסענו עם חלונות פתוחים, הרדיו בווליום, אני שרה, מביטה עליה תוך כדי נסיעה, היא שרה, השיער שלה עף ברוח והיא צוחקת אליי באושר ואני אליה.. לא האמנתי שזה יהיה אחרת עם עוד ילדים לא האמנתי שכל החלום הזה ייגמר

תודה רבה לכל התומכות והמועילות, התמיכה שלכן מחזקת אותי בכל דקה שעוברת בימים אלו.

תוהה, אין לי מושג איפה את מתגוררת. אני גרה בכרכור.
אין לנו כסף, אין לנו חסכונות,
על איזה טיפולים חשבת?
אם את גרה בסביבה, אני רוצה להזמין אותך לטיפולים. כיוון שטיפולים זה תהליך, ואני מבינה שהמצב כאן לא פשוט לך, אני מציעה לך להתחיל, אבל רק אם את רצינית עם להמשיך... אם את יכולה בשעות הבוקר, אז הטיפול עלי. (אני במקצוע שלי עובדת סוציאלית וקינסיולוגית חינוכית).
אני מציעה לך - כי אני קוראת את דברייך ומתרגשת, ואני מרגישה שאת באמת ובתמים רוצה לעבוד ולעשות עבודה ואני בתקופה האחרונה החלטתי שאני אעבוד רק עם אנשים שבאים ממקום של לעשות עבודה עם עצמם לעומק - ואני יכולה להיות שם בשבילם באהבה. ולגבי התשלום - התשלום שלי יהיה התמדה מצדך ועבודה רצינית. אם את בעניין את יכולה ליצור איתי קשר 054-3178890 ונתאם.

קראתי בגריינים את צפריר שפרון שאומר שמבחינתו הדבר המשמעותי ביותר הוא עצם הקיום של אם והנוכחות שלה.
לא זוכרת מאיפה זה לקוח. ???
המחכימון שמלווה את הכתיבה כאן: התשמע קולי באשר הנך.

עירית_לוי

שלחתי לה הודעת טקסט הערב אם היא יכולה לעזור לי עם העבודה העצמית שאני עשה

אני כל הזמן רוצה לנסות להצטרף לקבוצת חינוך ביתי אבל זה אף פעם לא יוצא. צריך לבשל, להכין הכל מראש ואיכשהו כשאני מתכננת להצטרף לאיזה מפגש אני לא מצליחה להכין כלום.
זה באמת דורש התארגנות רצינית לצאת מהבית עם שלושה ילדים קטנטנים. אולי תראי איפה את יכולה להקל על עצמך בהתארגנות או לעגל פינות? למשל להכין את התיקים ערב קודם, למשל לוותר על הציפייה לבוא עם אוכל מבושל, למשל להחליט מראש שגם אם תצליחי להגיע לשעה אחת זה יהיה מסַפק וכו'. אופציה נוספת היא ללכת לגינה אליה אתם הולכים בדרך כלל ולהזמין עוד משפחה להצטרף אליכם (משפחות שתכירי במפגשים, משפחות שתכירי דרך האתר וסתם כאלה שתפגשי בגינה אחה"צ).

יש בהחלט. אני חושבת שאם היתה לי תמיכה מבן זוגי החיים היו נראים אחרת.
ממש בלתי אפשרי מה שאת מתארת

מאחר ולצאת פיזית מהסביבה הלא-מעצימה הזאת זה לא רלוונטי, תבדקי מה את יכולה לעשות בכיוון של לא-לאפשר לו לדבר אלייך ככה.
מה יכול לחזק אותך ולעזור לך לשדר לו שאין לו רשות לדבר אלייך ככה?

אני לא יודעת מה קרה. אני קוראת את המשפטים האלה ומתמלאת כעס ומחנק.. אין לי תשובה.. זה מכעיס אותי, הרבה יותר מקודם.. לא יודעת מה קרה?
כאשר פרדיגמה מתמסמסת או התחילה להתמסמס זה לא אומר בהכרח שהיא נעלמה לתמיד. לפחות לא בהתחלה. לעיתים, ובמיוחד לגבי פרדיגמות שמושרשות היטב, נדרש לחזור כמה פעמים על עבודת המסמוס, ומכמה זוויות.

אני מניחה שמה שקרה לך זה שאת היית באמצע התהליך, ואז מחשבה כזאת או דומה לה חלפה שוב במוחך ונתקעה. הרי איך זה עובד: חולפות לנו בראש בכל רגע נתון המוני מחשבות. רובן ממשיכות הלאה וחלקן נתקעות (כשיש להן על מה להיתקע ועל מה להתיישב) וגורמות לנו סבל. מציעה לך לחזור לזה בעוד יום יומיים (ולקרוא שוב את השיחה שלנו בעניין הזה, לא רק את השורה התחתונה שלה, כדי לחוות את תהליך המסמוס מחדש).

חוץ מזה, אני רוצה לומר לך משהו נוסף בדוא"ל. אם מתאים לך - הכתובת שלי בדף הבית.

אני מקווה שעוזר לך שכאן, יש לך תמיכה

אנחנו תומכות בך ומאמינות בך.

תוהה - נכנסתי לשאול מה שלומך. להגיד שעוד חושבת עלייך ולשלוח לך

.
מקווה שעוברים עלייך ימים טובים יותר. אשמח לשמוע ממך.

תוהה,
מה שלומך? מה שלום הילדים?

מה שלומך? מה שלום הילדים? גם אני שואלת... מזכירה שאנחנו כאן. @}.

בדף הזה יש שני נושאים מרכזיים:

אחד של פותחת הדף נסיכת השום, שתוהה איך להתמודד עם בנה הקטן שמכה.
והשני - של תוהה, שמנסה ללמוד איך להתמודד עם אנשים שמתייחסים באלימות ובחוסר כבוד לבתה.

אלו שני נושאים שונים, שלדעתי צריכים להיות בדפים נפרדים.
מה דעתכם?
ואם כן, איך לקרוא לשני הדפים?

עירית_לוי

לא בטוחה שחייבים להפריד.
אם כן, אז לדעתי השיחה בתחילת הדף (עם נסיכת השום) מתאימה לשם הדף הנוכחי,
והשיחה עם תוהה קשורה להתייחסות מעצימה והתייחסות מחלישה לא רק מול ילדים אלא גם מול בן זוג ומשפחה מורחבת.
אולי: מהתייחסות מחלישה להתייחסות מעצימה? לא עולים לי כרגע רעיונות נוספים...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא בטוחה שזה העמוד הנכון - אם יש לכן רעיון לעמוד מתאים, אנא קראו לגמדים.

העניין הוא כזה. באחרונה התברר לי שבתי אינה מושלמת. כלומר, אתן יודעות. לא באמת חשבתי שהיא מושלמת, אבל פתאום היא נכנסה לגן לקראת גיל חמש, וראיתי אותה ליד הרבה ילדים אחרים בני גילה, וכל מה שנמנעתי ממנו כל השנים - ההשוואה - פתאום קופץ לעיניים. הציורים שלה, שהאמנתי שהם ממש בליגה אחרת, לא הכי מדהימים בגן. היא לא מבינה הכל הכי מהר - אפילו שהאמנתי שהיא הכי מבריקה בעולם. היא גם לא הכי פופולרית, וגם לא יודעת לפנות לילדים אחרים בצורה הכי מוצלחת.

אני מפחדת שהתובנה הזאת, והסיטואציה שבה ילדים עומדים להשוואה (זה קורה בהקשר הקבוצתי), תפגע בהתיחסות המעצימה שלי כלפיה.
קל נורא להעצים אותה כשאני מאמינה בכל לב שהיא ואין בלתה. קשה יותר כשהיא רק הכי אהובה עלי בכל העולם.

פלונית,
מה שכתבת נוגע ללב. אני חושבת שכולנו נגענו ונוגעות במקום הזה פה ושם.
ממליצה לך בחום רב על הספר "כוחה של נחישות" מאת קרול דואק. כתבתי עליו כאן (אחד הקטעים הפופולריים שלי

)- אבל ממליצה על הספר עצמו.
אני קראתי אותו בדיוק בזמן הנכון, כשביתי נכנסה לכיתה א' והתקשתה קצת לקרוא את האותיות. הוא הציל אותי מהבור הזה של להכנס לתויות עליה וליאוש. והנה היום בגיל פחות מעשר היא כותבת סיפורים מדהימים וקוראת את כל הקלאסיקות המדהימות של הסופרים הכי טובים. יש פה עוד קטע, גם בהשראת הבת שלי, על הדרך שלה בהתעמלות - על התמדה ותחזיות שבו גם כאן כתבתי כמה מילים על הנושא הזה של איך מתייחסים אליהם.

ובעיקר רוצה לעודד אותך שהמודעות שלך לזה היא ממש צעד חשוב ומבורך @}

תודה סאלי על מה שכתבת ועל המאמר מאיר העיניים שהפנית אליו.
מקווה שהגן הזה יהיה בשבילה הזדמנות לאתגרים שאולי לא אפשרתי לה בבית כי הנחתי שהיא אלופת העולם, והיא תצליח להתפתח באמת.

האם זוהי זכותנו או חובתנו לדחוף את הדור הבא קדימה? לאחרונה נתקלתי בקושי רב בנושא, לאחר שבני בן ה-6, אורי, ניסה להכנס לשיעור ברידג' בבי"ס הדמוקרטי בחדרה. הוא כבר לומד המון זמן בבית ברידג' עם סבתא שלו, אבל רק עכשיו התחלנו לעשות צעדים בעניין בבי"ס. הוא מאד רצה, והבוקר הביע חשש אמיתי בנושא. ניסיתי לתת לו תשובה מאוזנת ככל הניתן, אבל זה גרם לי לחשוב מהו תפקידי כאן? האם אני צריכה להניח לו בקצב שלו להגיע לזה, או לחזק אותו שיתגבר על פחדיו. עדיין לא בטוחה שעשיתי נכון, בעיקר בגלל שהמורה לברידג' שם, לא בטוח תומכת ברעיון... לקבלת יותר מושג, בפוסט שכתבתי, אבל אשמח לקבל פידבק בנושא. הפוסט המלא