התנהגות חסרת סובלנות לאנשים חריגים

הכי קל להגיב, לנתח ולשפוט לחומרה את הצד שמדבר, שמביע רגש, שמספר את הסיפור. על שרגא אנחנו לא יודעים כלום - אבל גם לו יש תודעה. ובתודעה שלו אין הרבה מקום לחריגים בחברה. לחריגים של ממש, כאלה שלובשים את הקושי על השרוול, כאלה שהפגיעות שלהם היא בחוץ, ולא ניתנת להסתרה ולהסוואה בתוך הנפש. כאלה שמיקומם על טווח הקושי קרוב יותר לקצה של הקושי מאשר לקצה של הקלות. כאלה שלא יכולים לברוח או להתפלסף עליו. לכן אני כן מצפה משרגא, מה שלא יהיה סיפורו האישי הקשה (נניח. הקושי הווירטואלי שלו), שיכבד אנשים שמתארחים בבית העסק שלו, אנשים שמכספם הוא מתפרנס, ובתוכם, ואולי באופן מיוחד, אנשים שקשה להם יותר.

ללא מסכימה,
התרגשתי לקרוא מה שכתבת.
@}

צפריר,
תודה שאתה מאיר את עינינו.
כמה קל לנו להתחיל לשנוא. המהירות שבה אנשים מפיצים קריאה לחרם במייל מבהילה ממש! אפשר להבין איך תורות גזע מתפשטות במהירות כשרואים את השריפה בשדה קוצים שהתרחשה עם המקרה הזה.
העסק של האיש עומד יתום. אנחנו לא מכירים אותו ולא יודעים מיהו. אולי הוא נלחם בעצמו על שפיותו יום יום?
אפשר גם שהאם בצדקנותה המעושה (עומדת בצד בנימוס וברחמים עצמיים) הביאה לו את הסעיף...
יש גבול לשפיכת הדם!!! האיש לא רצח ולא אנס!הוא לא מסוכן לציבור!
יש עוד פיצריות. מספיק היה אם הייתה האם מעלה את העניין בעילום שם הפיצריה על מנת לקדם את היחס לאוטיסטים.

אפשר גם שהאם בצדקנותה המעושה (עומדת בצד בנימוס וברחמים עצמיים)
את יודעת זאת כי היית נוכחת במקום, או מתוך הכירות עמוקה עם עולמה הריגשי של עמית וולפמן? אחרת לא ברור על מה את מבססת את הקביעות האלו.

האיש לא רצח ולא אנס!
לא. רק התנהג באכזריות לאדם חלש ממנו.
אם היה רוצח, היו קוראים לשלוח אותו לכלא. כאן רק מבקשים להרחיק אותו מהמרחב הציבורי. זו דרישה סבירה בהחלט לאור התנהגותו, שבכל קנה מידה אנושי אינה סבירה, גם לא אצל אדם שאינו סבלני או חביב במיוחד.

הוא לא מסוכן לציבור
לא האיש עצמו (ואולי לא לכל הציבור). אבל קיום עסק שמונע שירות מנכים הוא כן מסוכן ל(חלק מה)ציבור.

כמה קל לנו להתחיל לשנוא.
מה זה קשור לשנאה? למה בכלל לקחת את זה למקום ריגשי? ולמה ההתנהגות או הרגשות של עמית בכלל רלוונטיים לפה?
(למותר לציין שהנהגות שלה, כפי שהיא תיארה אותה לפחות, היתה סבירה בהחלט. לא היתה לה כל דרך לצפות את התגובה של שרגא. העובדה שאדם אינו נחמד או אדיב לא גוררת בהכרח שהוא רע לב או אכזר. אבל כל זה בסוגריים כי זה פשוט לא רלוונטי לעצם העניין.)

לא היתה לה כל דרך לצפות את התגובה של שרגא.
זה פשוט לא נכון.
היא עצמה מעידה ש בעל המקום – כנראה ששמו שרגא, אדם ממורמר ונרגן, חסר סבלנות לכולם, שחיוך לא עלה על פניו לפחות בכל הפעמים שבאנו לקנות שם פיצה בעבר, (ושעליהם אני מתחרטת, כי אדם כזה צריך להחרים ומיד), הפעם חצה את כל הגבולות המקובלים.
היא ידעה שהוא כזה.

היא באה אליו, לעסק שלו ולא התחשק לו לשרת אותה...אני טוענת שזו זכותו.
הוא לא עובד ציבור ולא פסיכולוג של אוטיסטים. יש לו עסק פרטי ויש עוד פיצריות.
אולי הוא בעייתי בעצמו (כפי שכבר הוזכר הרבה פעמים-היא ידעה זאת אפילו מראש). גם אם לא ידעה: אם אני במקומה ורואה שהאיש עצבני ולא מתייחס, הייתי אומרת לילד שלי בשקט " בוא נילך לפיצריה אחרת כי לאיש אין זמן היום"...אבל היא רצתה לעשות עניין וזה ברור, כי כנראה קשה לה עם חוסר ההתייחסות של הסביבה לחריגים. אני מכירה את זה מקרוב כי במשפחה של בעלי יש ילד אוטיסט ואני יודעת כמה קשה להורים שלו.
אז זהו, שהיא הצליחה להרוס לאיש את החיים ואנשים ממשיכים בחרם הזה כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו לעשותו. מה זה בכלל חרם? מי המציא את הדבר האיום הזה? יש חוקים במדינה. אפשר לתבוע ולזכות אם צודקים. בואו נשתמש בחוקים וגם לא נפרסם שם ותמונה עד שאדם יוצא אשם בדין. אבל תרבות הרייטינג של השנים האחרונות, הרגילה אותנו לתופעה מסוכנת ומחליאה, שאפשר לעשות לכל אדם משפט בטלוויזיה. שמים מצלמה, מצלמים אותו מאחרי גבו ומשדרים לכלל העולם. לא חשוב שהילדים שלו, המשפחה שלו רואים את זה גם.
מה, אין משטרה בשביל זה? אם תחנות הצדק טוחנות לאט זה לא אומר שהפתרון הוא משפט שדה ולינץ'.
הגברת מזכירה לי את הילדה ששכנעה את הכיתה שלי להחרים אותי כי היא גילתה שלא בחרתי אותה לוועד הכיתה. אז כל הכיתה החרימה אותי מפחד.
היא הייתה מלכת הכיתה וכולם עשו כרצונה. אף אחד לא נעצר לחשוב אם זה בסדר.
עוד מעט ואתחיל לחשוש שגברת הנ"ל תחרים אותי בגלל שהדיעה שלי לא מוצאת חן בעיניה... מה אתם אומרים?
באיזה עולם אנחנו חיים? נא להתעורר בבקשה..

צפריר, רק עכשיו קראתי את מאמרך והופתעתי מאד, יש בו מעט מאד צדק והרבה אכזריות, כפי שנאמר ' מי שמרחם על רשעים סופו שמתאכזר אל צדיקים'

מי שמרחם על רשעים סופו שמתאכזר אל צדיקים'

העניין הוא היציאה מפורפורציה:
אין בסיפור הזה לא צדיקים גמורים ולא רשעים גמורים..

יש רק מוסר השכל, עלינו כחברה: באיזו קלות ובאיזו זכות אנחנו מחליטים על לינץ' קולקטיבי.

היא באה אליו, לעסק שלו ולא התחשק לו לשרת אותה...אני טוענת שזו זכותו.
ממש לא, יש חוק שאומר שאסור לסרב לשרת לקוחות סלקטיבית.
עצמי עינייך ודמייני מישהו שמסרב לשרת לקוח כי הוא ערבי. תגובתך היתה זהה?

תוכלי לראות שהאם הזו, בהחלט ידעה מי המוכר, בהחלט ידעה שעם המוכר הזה אין כל סיכוי ללמד את בנה הלכות דרך ארץ ובכל זאת התעקשה על אלה.
כך היא מתנסחת לאחר הפגיעה. אולי זה דוקא אחראי מצידה לתת כמה צ'אנסים לאיש? אולי הבליגה בעבר וחיכתה (לא מתוך התקרבנות, אלא מתוך כבוד לשרגא דוקא) כדי לדעת בודאות שבאמת מדובר בנותן שירותים שנוהג באלימות ובניגוד לחוק ולא שופטת על סמך מקרה יחיד? אולי הבן שלה מאוד מאוד אוהב את הפיצה שלו והיה לה חבל לוותר בגלל אופיו המסוים של המוכר, אבל בפעם הזאת הגדיש את הסאה?

אולי התנהלותה של האם לא היתה חכמה לגמרי, אבל אין לי ספק שבתור לקוחה, לו הייתי עדה להתנהלות כזו, כפי שהיא מתוארת ע"י האם, לא הייתי חוזרת לפיצריה הזאת שוב.

תודה תמרול ה

צפריר, רק עכשיו קראתי את מאמרך והופתעתי מאד, יש בו מעט מאד צדק והרבה אכזריות, כפי שנאמר ' מי שמרחם על רשעים סופו שמתאכזר אל צדיקים'
במובן הזה, הצדק שמובא במכתבה של האם ובהתייחסותה לבנה הוא בדיוק הצדק שיש למגר, זו היא ההתחסדות.
וכאשר את מדברת על אכזריות, הרי בכל פעם שהדברים נאמרים נכוחה, בלא משוא פנים ובלא להתרגש יתר על המידה מהקורבן התורן, הם נתפשים כאכזריים.
ואכן אין כאן מידת הרחמים אלא רק מידת החמלה, שכן, חמלה היא להביא את העובדות כפי שהן, וללא ההתחסדות של אותה אם.

כאן, אכן החוק מחייב גם עסק פרטי לתת שירות לכל האדם.
עם זאת, נראה מישהו שמחרים איזשהו פקיד ממשלתי, איזשהו משרד ממשלתי.
שכן, לשם אין לאזרח ברירה אלא ללכת ואילו לפיצה אף אחד לא חייב להיכנס, בוודאי כאשר היא יודעת המתחסדת, שקרוב לוודאי שלמרות החוק, למרות השכל הישר, ולמרות מה שמתבקש מכל אדם סביר, אצל המוכר הזה רק תלמד את בנה השפלה וחוסר כבוד, וגם אם תצא למסע ההחרמה הזה, עדיין מה יצא לה מכל זה? שהיא צודקת?

כאן, איננה צדיקה האם הזו, איננה צדקת ואין שום צדק בהתנהגותה, זו שהתנהגה כך מראש, וזו שכך הגיבה לדברים.

לכן, לא מתאכזר לצדיקים, ובמובן הזה - הדברים נכתבו בנימה מאופקת למדי, האמינו לכותב, שהדברים מותנו בצורה דרמטית לפני שליחתם.

תודות.

יודעת המתחסדת, שקרוב לוודאי שלמרות החוק, למרות השכל הישר, ולמרות מה שמתבקש מכל אדם סביר, אצל המוכר הזה רק תלמד את בנה השפלה וחוסר כבוד
זה שבחורה הולכת לבד בלילה בגן ציבורי לא אומר שלמי שאונס אותה לא מגיע להיענש.
זה שאדם לא נועל את דלתו לא אומר שלמי שפורץ לביתו לא מגיע להיענש.
זה שקורבן "מביא על עצמו" את הפשע שמבוצע נגדו, לא אומר שהפושע פטור מעונש.

ואם זו היתה הפעם הראשונה שלה בפיצריה אז היתה זו זכותה להתקומם? ואם לא האם היתה מעבירה את המסר אלא לקוח שהיה עד למתרחש אז המסר כן היה ראוי?
בין אם זו הפעם הראשונה של האם במקום או החמישית, שרגא ראוי לגינוי.

שכן, לשם אין לאזרח ברירה אלא ללכת ואילו לפיצה אף אחד לא חייב להיכנס
אנחנו כחברה חייבים באחריות גדולה מזאת. נכון, בעלי מוגבלויות לא חייבים להגיע דוקא לפיצה שרגא. כך גם נשים, מיעוטים, ילדים, נכים ושאר קבוצות המועדות לקבל יחס לא הולם בסיטואציות ומקומות שונים. זה בכלל לא העניין של להיות חכם לעומת צודק. אנחנו כחברה צריכים לדאוג לכך שכל אחד יקבל יחס הולם בכל מקום, ולא להטיף להרכנת ראש שמפקירה את החלש ומאשימה את הקורבן.

תודות , שלומות ולהתראות בשמחות

_זה שבחורה הולכת לבד בלילה בגן ציבורי לא אומר שלמי שאונס אותה לא מגיע להיענש.
זה שאדם לא נועל את דלתו לא אומר שלמי שפורץ לביתו לא מגיע להיענש.
זה שקורבן "מביא על עצמו" את הפשע שמבוצע נגדו, לא אומר שהפושע פטור מעונש._

בהחלט כך.
עם זאת, אם בחורה הולכת בלילה, במקום שבו אין שמירה, וידוע בכך ששם הזאבים מסתובבים, והיא הולכת בלבוש פרובקטיבי, ומתגרה במצב, ונאנסת - עדיין מחייב את ענישת האנס, אבל לא ברור כל כך על מה היא מלינה? מה היא חושבת לעצמה.
זה שאדם לא נועל את ביתו באיזור שבו יש פריצות מרובות, או לא דואג לשים סורגים, אכן לא פוטר את הפורץ מעונש, אבל במקרה זה, מה הפליאה, מה ההיתממות?
זה שקורבן מביא על עצמו את הפשע שמבוצע בו, לא פוטר את הפושע מחד, ומאידך לא מקנה לקורבן כל הצדקה לנקום או לקרבן את הפושע בו.
ובמקרה זה, גם ההורים של חבריו של הילד, גם הקונים האחרים בחנות - ראויים לכל גנאי ולעונש - לא רק המוכר.

ואם זו היתה הפעם הראשונה שלה בפיצריה אז היתה זו זכותה להתקומם?
גם אז, מן הראוי היה לעמוד על זכותם ועל כבודו של בנה.
בכל מקרה, קרוב לוודאי שאז התייחסותו של הכותב היתה שונה לחלוטין מבחינת הטון שהדברים נאמרים בו.

_ואם לא האם היתה מעבירה את המסר אלא לקוח שהיה עד למתרחש אז המסר כן היה ראוי?
בין אם זו הפעם הראשונה של האם במקום או החמישית, שרגא ראוי לגינוי._
לא שרגא ראוי לגינוי, אלא התנהגותו.
לא האם של הילד ראויה לגינוי - אלא מעשיה.
ועדיין, אין כל הצדקה לחרם.

אנחנו כחברה חייבים באחריות גדולה מזאת. נכון, בעלי מוגבלויות לא חייבים להגיע דוקא לפיצה שרגא. כך גם נשים, מיעוטים, ילדים, נכים ושאר קבוצות המועדות לקבל יחס לא הולם בסיטואציות ומקומות שונים. זה בכלל לא העניין של להיות חכם לעומת צודק. אנחנו כחברה צריכים לדאוג לכך שכל אחד יקבל יחס הולם בכל מקום, ולא להטיף להרכנת ראש שמפקירה את החלש ומאשימה את הקורבן.
בהחלט, בהחלט כך.
אנחנו כחבראה מגבים ומצדיקים עול ועוול גדולים מאלה, המתרחשים במוסדות רבים, גם כלפי ילדינו אנו - חסרי הישע שעוברים התעמרות, התעללות, בוז וזלזול, יחס משפיל ומצבים בלתי אפשריים בבתי הספר, בגני הילדים ובמסגרת הצבא.
כמה קל להזדהות עם אמא שאיננה לוקחת אחריות, ולהטיל את האחריות על המוכר, כמה קל להסיט עינינו מראות כיצד אנו עצמינו נוהגים גרוע מהאם והמוכר גם יחד.
נראה אותנו עושים חרם על מערכת החינוך, נראה אותנו מיישרים את השירות שאנו אמורחים לקבל ממוסדות המדינה.

ובאשר לכל ה- אם היה כך.. אז האם זה היה אחרת?
אם האם הזו היתה נכנסת לפיצריה, קונה פיצה ונהנית עם בנה וחבריו, לא היה צורך בכל הסאגה הזו.
תודות.

עם זאת, אם בחורה הולכת בלילה, במקום שבו אין שמירה, וידוע בכך ששם הזאבים מסתובבים, והיא הולכת בלבוש פרובקטיבי, ומתגרה במצב, ונאנסת - עדיין מחייב את ענישת האנס, אבל לא ברור כל כך על מה היא מלינה?

על זה שיש מקום מסוכן, בלי שמירה ועם זאבים מסתובבים, ואין שלט מתריע.
ועד היום לא הותקפה, על כן לא נתנה דעתה או חשדה, והיום כן הותקפה, וקמה ומזהירה את השאר.
במקום שכזה ראוי שיהיה שלט.

יש חוקים במדינה
אני לא אוהבת את הטיעון הזה. החוק בהחלט אינו חזות הכל. האם כל מה שאינו אסור על פי חוק הוא בסדר? האם הדרך היחידה להתמודד עם התנהגות לא תקינה היא לתבוע? יש כל מיני התנהגויות מגעילות בעולם, והן מגעילות גם אם אין שום חוק שמתיחס אליהן, וטוב שיש לנו דרך להתיחס אליהן גם בלי בתי משפט ובתי סוהר והוצאה לפועל. טוב שאפשר להעביר את המסר "ההתנהגות שלך לא מקובלת עלינו בתור חברה שיש לה נורמות מסוימות בכל הנוגע להתנהגות לילדים בכלל ולחריגים בפרט".

(אם כי אני כל הזמן תוהה למה אנשים מלכתחילה קנו אצל השרגא הזה פיצה אם הוא איש כזה מגעיל. חסרות פיצריות בתל אביב או רק באזור הסנטר?)

לא קל לקרוא את כל הדברים כאן. חלקם מקפיצים אותי...
מזכירה לעצמי שכל פעם שמשהו ממש מקפיץ אותי, זה אומר לי שיש לי עבודה פנימית לעשות.
כולל הדיון הזה...
לא בטוח שאפסיק לקפוץ.

<הולכת להתרגז ולהרהר, להרהר ולהתרגז, אולי אבין משהו>

_על זה שיש מקום מסוכן, בלי שמירה ועם זאבים מסתובבים, ואין שלט מתריע.
ועד היום לא הותקפה, על כן לא נתנה דעתה או חשדה, והיום כן הותקפה, וקמה ומזהירה את השאר.
במקום שכזה ראוי שיהיה שלט._

אבל היה שלט מרתיע, היא ידעה שהוא זאב, היא פשוט נמאס לה ממנו, והחליטה להיפטר ממנו, ובדרך זו של ההתקרבנות, הטמינה לו מלכודת נאה, ועל חשבון בנה האוטיסט, שממילא לא בעניינים האלה, לא נעלב ולא מתייחס בכלל לכל הסיפור, לא לשרגא ולא לאימו ולא לשאר הנוכחים בסצינה.

ועכשיו, היא מלמדת אותו לקח. ולשם מה? לשם קיום החוק? לשם שיפור השירות לחריג ולמוגבל? על ידי מה? שתחרים את המוגבלים בעצמם?

ברור שאין הדברים עושים חסד עם האם כשהם מוצגים כך.
אלא, שלעתים, רק כשהקורבן מזדעזע דיו, ומצליח להמיר את אשמתו הפנימית, ולהאשים את האחר, ומעלה את צדקתו מתוך קורבנותו, ומשתמש בקורבן שהקריב, ואפשר לחשוב איזה קורבן הקריבה? מה קרה? לא, באמת, מה קרה? שרגא התעצבן עליה עוד פעם, כמו תמיד? ואין הדברים אפילו מתקרבים לאונס, אז מוטב להניח לדוגמאות מסוג זה, אולי בכלל היא תמיד מעצבנת אותו בעודף הנימוס והחינוך שהיא מרעיפה סביבה, ואולי הוא באמת איש מר וזועף, שהתנהלותו עם הזולת לא מתאימה מלכתחילה לעבודה הזו? מי יודע? מי הוא זה שישפוט?

ראו, נאמר שיש מסעדה שהמלצרים בה, זורקים את המנות על השולחן, ככה שמזון עף על הבגדים של הלקוחות, וגם מנסים לרמות בחשבון שמוגש.
האם יש טעם, לבוא לשם, להתיישב ולהזמין מרק עגבניות, כשאנו יודעים, בוודאות שחולצותינו הלבנות יצאו אדומות ולטעון, בצדק, שמן הדין שנקבל חולצות חדשות או מנה נוספת, שתוגש כחוק?

ורק בדרך הזו, שאיננה מעלה כאמור חסד עם האם, ניתן להאיר את האירוע, כאבחון על פני שפיטה.
שכן אין כאן חסד כלפי אף אחד, האירוע הזה מלא בחסד, שבפועל כלום לא קרה, והצדקנות הזו, איננה במקומה, שאם יש כאן עבירה על החוק, יטפלו באלה רשויות החוק.
ולא נקמה קטנונית.

ובכל זאת, נמצאת האם הזו, מגלה את גבולותיה, ויוצאת אל המאבק הזה, מתוך הצורך שלה, ומצאה לה יריב ראוי, שהיא והחרם שלה, מטרידים אותו כמו שעת זריחת הלבנה, ומכך יכולה לעורר מהומה רבה על לא מהומה, ולהנכיח בלבה איזו נחמה שהנה פעלה למען הצדק.
וטוב אם תפנה את מרצה אל הטיפול בבנה, הנחת הכלים בעבורו, להיות חלק מהעולם, על פני שינוי העולם אל שילובו בו.

לא שרגא הוא הבעיה, אלא תפישת האם עצמה, את שינוי העולם, חינוך כל מי שאפשר לחנך, וגיוס בכוח הקורבן, החלש והחריג, וזה, כשמטיף אל חרם, טוב למחשבה נוספת, שהרי המחזה הזה, האירוע הזו, אם היה נכתב במילותיו של כל אחד מהנוכחים באירוע, היה עשוי לשפוך אור אחר לגמרי על כל אחד מהמשתתפים שם, ועל האירוע עצמו, מעניין לשמוע את עדות האחרים, המוכר, הילד, במיוחד הילד, ההורים האחרים, הילדים האחרים, הקונים האחרים.

שוב, איני בעד אף אחד, רק מצביע על הקלות שבה הקורבן מגייס קורבנות נוספים על מנת לקרבן מישהו אחר, ונמצאות ההצדקות לכך, כמו שבודאי יש לשרגא הצדקות קורבניות יוצאות מהכלל, וההצדקות האלה, ההצטדקות הזו, היא שמאפשרת את הטירוף הזה, על פיו, יהיה חרם צרכנים.

אין שום דרך ארץ בהחרמת מקום, אין שום דרך ארץ בויתור על תורך, אין שום דרך ארץ בכוח החוק, ואין שום דרך ארץ בנקמה.
אז, מי היא המלמדת את העולם דרך ארץ? מי היא זו המלינה על חוסר קבלת החריג, השונה, האחר?

והדברים עולים מכיוון שלא יעלה על הדעת, להחרים מקום על פי סיפור חד צדדי, גם אם מילותיה זהב, וטוב לעצור את הסחף, במעט שכל ישר, ולא רק מעמדת הקורבן, המזדהה עם הקורבנות המתומרנת היטב - הזו.

תודות.

כתבתי הודעה ארוכה ומושקעת אך לצערי המחשב לא קיבל אותה, אולי מבחינת התנהגות חסרת סובלנות וכו...?
כשבתמצית ההודעה: אנו ניזונים מהתקשורת ואלו הנתנוים היחדיים שיש לנו ואליהם אנו מתיחסים.
האם , כפי שאני הבנתי אכן מפנה את כל מירצה לשלב את בנה בחברה, ולהקנות לו כלים נאים להשתלבות כזאת. (גם לי כאמא לילדות "רגילות" , מלאכת הקניית הכלים קשה מאוד).
לא מתפקידנו לשפוט אותה ואין אנו יכולים לעמוד במקומה. לפי מה שקראתי היא עושה עבודת קודש בגידול בנה ושילובו בחברה וגם פעילה באלוט בין היתר גם לשנות את החברה שבה אנו חיים כדי שתהיי יותר סובלנית, ואם על כך מגיע לה ביקורת שיהיה כן.
התרוניה לאם על כך שניכנסה לחנותו של שרגא למרות שידעה שהוא עצבני ונירגן, גם תמוהה בעיניי . כן הרבה פעמים אנו מקבלים שרות מאנשים נירגנים ולא אדיבים. בכלל זו תכונה נפוצה בחברה הישראלית. אז מכל מקום כזה נדיר רגלנו? פעמים אני מחלטים כך ופעמים ממשכים לקבל את השרות מאדם לא סימפטי כזה או אחר. המרחק בין לקבל שירות מאדם נירגן לבין אדם כזה שמסרב לשרת אותנו בשל היותנו חריגים:(שמנים,רזים,קרחים,ערבים,רוסים אתיופים, עם פיגור שיכלי , אוטיסטיים אווט סאוודריים.... או כל דבר אחר) הוא מרחק רב.
אדם שחווה כזאת דחיה, דחיה על רקע "גזעני" או דומה יכול בקלות להבין לליבה של האם.
(כפי שכתבתי לעיל גם אני חוותי חוייה דומה עם קבוצה של אנשים חרגים שלא התקבלו רק בשל חריגותם. וגם אני החרמתי את המקום שבו קיבלנו את הדחיה.)
דרך אגב אולי גם לא מתפקידנו לשפוט את שרגא. וכלל אין זה משנה למה פעל שרגא כפי שפעל. (אולי גם הוא חריג?)
גם מאדם חריג אני מצפה שהתנהג כראוי... וקיראו במכתבה של האם כמה היא משתדלת ללמד אותו כללי התנהגות בחברה. (יחד עם זאת לא יזיק גם אם אנו כחברה נתגמש ונקבל את החריג..)
רק שעל שרגא מוטלת אחריות לא רק למכור פיצה ושתיה אלא גם לשווק את הפיצריה שלו. ואם בהתנהגותו הוא מבריח קונים אז זאת אחריות שלו.
אם פיצריה מסוימת היתה מכניסה גבינה מקולקלת או מורעלת לפיצה ואנו הינו יודעים זאת לא הינו מזהירים את הציבור? דחית האדם החריג היא הרעלה חברתית בעניי.
שרגא בתגובתו לפי העיתון: אומר שכעס על כך שהאם לימדה את בנה איך לקנות בחנותו. (לימדה אותו את ערך הכסף וכמה עודף עליו לקבל מהמוכר) או כפי שמצוטט "אמרתי לה שהיא לא יכולה להפוך את הפיצריה שלי לכיתה בלי רשותי"
לי באופן אישי זה נישמע תירוץ ותירוץ עלוב במיוחד לחוסר סובלנות כלפי החריג.
האם בעצמה נבהלה מההד התקשורתי שהמכתב יצר. ואומרת שהיתה מסתפקת בהתנצלות של שרגא, אבל הוא בחר שלא להתנצל , גם אחרי שהבין שלקוחה שלו נפגעה (בצדק או שלא בצדק לדעת כמה מכאן).
אם אני היתי נותן השרות היתי מתנצלת ביחוד אם לא התכוונתי להעליב. אבל שרגא בחר שלא להתנצל.זאת זכותו כמובן.
אני בוחרת שלא לקנות אצלו.

"אמרתי לה שהיא לא יכולה להפוך את הפיצריה שלי לכיתה בלי רשותי"

באמת, האמא כתבה שהיא הגיעה עם להקה שלמה שכללה עוד הורים. אני מדמיינת שהם עמדו בצד ומבטיהם הולכים ומחמירים אל שרגא, העצבני ממילא...

כמו שצפריר כתב (הרגשתי צורך למחוא כפיים כשקראתי את דבריך החכמים), את הסיפור הזה אפשר לכתוב מעשרות כיוונים.

אבל יש פה שממשיכים לספר ולספר אותו כאילו שלא הבנו מה קרה.
הענין הוא לא מה קרה, אלא רעיון העונש הקולקטיבי שיזמה האם "האומללה". היא תאמלל אותו בגלל שהוא אמלל אותה. מה כבר קרה לה וראו מה עשתה לו!!!!

זה כמו שעל גניבת מסטיק יתן בית המשפט עונש מאסר עולם.
לכן- תנו לבתי המשפט לגזור את העונש ואל תתחילו במשפטי שדה.
אם נניח להמון צמא הדם לשפוט אנשים, מצב כולנו יהיה בכי רע.
ראו הוזהרתם!

לא מקנה לקורבן כל הצדקה לנקום או לקרבן את הפושע בו.
לא ברור לי מה זה אומר. שלנאנסת אין זכות להתלונן במשטרה או להזהיר אחרים מפני האנס או הגן החשוך? העונש, שאתה מסווגו כמוצדק, הוא נקמה? אני רואה את הקריאה לחרם לא כנקמה עיוורת אלא כאזהרה לציבור - שימו לב, בעל הפיצריה הזו מתנהג בדורסנות לחריגים. כחברה, יש לנו אינטרס לעצור אותו. באיזו דרך נוספת פרט לפרסום שלילי אפשר לנקוט?

כמה קל להזדהות עם אמא שאיננה לוקחת אחריות
גם אני כtאמא כופרת באחריותה של האם.
האם ככל הנראה שואפת לשלב את בנה בעולם ולהכין אותו לחיים עצמאיים. לא ברור לי איזה פסול יש בזה, להפך. אני בטוחה שכתוצאה היא לא בדיוק נתקלת רק בפרצופים מחייכים.
האם אתה מצפה ממנה כדרך חיים למסך את בנה מאנשים נרגנים? זה הרי ההפך מהכנה לחיים. הוא יתקל הרבה פעמים באנשים לא אדיבים, לא סבלנים, עוקפים בתור ושאר צרות, ולא תמיד אמו תהיה לצידו כדי להגן על האינטרסים שלו. אחראי מצידה לאפשר לו להתמודד עם סיטואציות כאלה לבדו ומצד שני אחראי מצידה להלחם ככל יכולתה בהתנהלויות מעין אלה.

נראה אותנו עושים חרם על מערכת החינוך, נראה אותנו מיישרים את השירות שאנו אמורחים לקבל ממוסדות המדינה.
מה לעשות, חלק מהקרבות מוכרעים בקלות. זה לא אומר שהם לא מוצדקים.

באיזו דרך נוספת פרט לפרסום שלילי אפשר לנקוט?
הו, על כך כל העניין. יכולה היתה, היא עצמה, וההורים של חבריו של בנה, והלקוחות בחנות ללמד את שרגא את תפקידו, במקום.
ומעבר לכך, אל מול כל אלה המביאים את החוק, וטוענים לגיבוי החוקי לטענותיה של האם - יכולה היתה להגיש תלונה במשטרה.

ניתן לראות את הקריאה לחרם כאזהרה לציבור - עדיין, זו קריאה לחרם.

_האם ככל הנראה שואפת לשלב את בנה בעולם ולהכין אותו לחיים עצמאיים. לא ברור לי איזה פסול יש בזה, להפך. אני בטוחה שכתוצאה היא לא בדיוק נתקלת רק בפרצופים מחייכים.
האם אתה מצפה ממנה כדרך חיים למסך את בנה מאנשים נרגנים? זה הרי ההפך מהכנה לחיים. הוא יתקל הרבה פעמים באנשים לא אדיבים, לא סבלנים, עוקפים בתור ושאר צרות, ולא תמיד אמו תהיה לצידו כדי להגן על האינטרסים שלו. אחראי מצידה לאפשר לו להתמודד עם סיטואציות כאלה לבדו ומצד שני אחראי מצידה להלחם ככל יכולתה בהתנהלויות מעין אלה._
שוב, אם היא מעוניינת להכינו לחיים, האם זו ההתנהלות הנכונה כטאשר אינך מקבל שירות? האם כך היא מכינה אותו לחיים, שכאשר מתעלמים ממנו, עליו להבליג, וכאשר מתעלמים ממנו פעם שניה - עליו להבליג, וכאשר מגזים המוכר - יש לארגן חרם צרכנים?
מעבר לכך, בהחלט כן.
אני משתדל למסך את חיי מאנשים נרגנים, ומקווה שילדי יעברו לחנות הבאה כשהם נתקלים בשירות גרוע.
ובמיוחד, כאשר אני אוכל במסעדה, שהשירות בה גרוע, או האוכל בה גרוע, או משהו לא נראה לי - איני חוזקר לשם.
מה? עלי לחזור לשם ולתקן את כל העולם על מנת לזייף עולם בפני ילדי, על מנת ללמדם שאפשר דרך חוסר האונים והישע, לחנך את הנרגנים?
כולה פיצריה, יש מלא פיצריות, לפי מה נבחר את המסעדה שאנו אוכלים בה? לפי הצורך שלנו ליישר את העולם?

חס וכרפס שתנסה האם הזו ללמד את בנה להתעמת עם זעופי פנים.
מה גם שלעולם לא יתפקד לבדו בחברה, ולעולם יהיה שם איזשהו אפוטרופוס.
זה שהיא משתדלת לא מחייב את כל העולם להשתדל למען בנה היקר, ואם היא רוצה ללמד את עצמה ואת בנה את המציאות, ובכן הפיצריה הזו והאדם הזה - אלה המציאות גם. החרמתם לא תשנהאת זה אלא רק תאפשר לאם הזו ולכל המתחסדים להרגיש טוב לחמש דקות.

שהרי, נניח שעכשיו שרגא הזה יכתוב את הסיפור מנקודת ראותו, ויסביר איך הוא עצמו לא זכה מעולם ליחס סביר בחייו, לא נאהב ולא קיבל הדרכה, ואז יסביר כיצד היה עצבני באותו יום, ומדוע הגברת הזו מעצבנת אותו מרגע שהיא נכנסת לפיצריה, ואז יתאר כיצד החרם שזו ארגנה גרם לו לפשיטת רגל, וכמה שהוא מסכן, והכל בגלל שהעלו לו את המיסים או שיש לו בן חולה בבית.

מה אז? האם לא יצטרפו אליו מיד כל מיני מזדהים ויפתחו בעצומה על מנת להחרים את כל האמהו והאוטיסטים שחושבים שבשל מוגבלותם הם יכולים לפגוע באחרים וכן הלאה וכן הלאה..

הרי אין לזה סוף.

_נראה אותנו עושים חרם על מערכת החינוך, נראה אותנו מיישרים את השירות שאנו אמורים לקבל ממוסדות המדינה.
מה לעשות, חלק מהקרבות מוכרעים בקלות. זה לא אומר שהם לא מוצדקים._

הצדקה יש לכל טירוף. גם לשרגא יש הצדקות. גם לאם ולאוטיסט יש הצדקות. זוהי צדקנות, זוהי התחסדות לשמה.
כאמור.

תודות.

ורק בדרך הזו, שאיננה מעלה כאמור חסד עם האם, ניתן להאיר את האירוע, כאבחון על פני שפיטה.

רק בדרך הזו, של גינוי האם, וכינויה בשמות, והלבנת פניה הישירה והממוקדת, ופיזור הגנאי על מספר אתרים, שיראו כולם.
רק בדרך הזו? אדם חכם כמוך ניסה ניסה ולא הצליח למצוא שום דרך אחרת להאיר את האירוע?

_שהרי, נניח שעכשיו שרגא הזה יכתוב את הסיפור מנקודת ראותו, ויסביר איך הוא עצמו לא זכה מעולם ליחס סביר בחייו, לא נאהב ולא קיבל הדרכה, ואז יסביר כיצד היה עצבני באותו יום, ומדוע הגברת הזו מעצבנת אותו מרגע שהיא נכנסת לפיצריה, ואז יתאר כיצד החרם שזו ארגנה גרם לו לפשיטת רגל, וכמה שהוא מסכן, והכל בגלל שהעלו לו את המיסים או שיש לו בן חולה בבית.
מה אז? האם לא יצטרפו אליו מיד כל מיני מזדהים ויפתחו בעצומה על מנת להחרים את כל האמהו והאוטיסטים שחושבים שבשל מוגבלותם הם יכולים לפגוע באחרים וכן הלאה וכן הלאה..
הרי אין לזה סוף._

זהו טיעון דמגוגי ומתחסד.

פלונית,
_רק בדרך הזו, של גינוי האם, וכינויה בשמות, והלבנת פניה הישירה והממוקדת, ופיזור הגנאי על מספר אתרים, שיראו כולם.
רק בדרך הזו? אדם חכם כמוך ניסה ניסה ולא הצליח למצוא שום דרך אחרת להאיר את האירוע?_
אדם חכם כמוני.
זה נחמד, איזה מן חכם אני? אולי אנילא כל כך חכם? אולי אני אפילו ממש אידיוט? מה זה קשור לסיפור? או שאולי כדאי לגנות גם אותי, ולהעמידני את עמוד הקלון? או שמא יש כאן תוכחה שמופנית אלי? אולי כדאי שעכשיו האם הזו, תכתוב מכתב שמסביר כיצד דברי שלי פגעו בה, ושהיא מבקשת מכולם להחרים את כל מה שאני כותב? או שמא את או אתה פלונית מעוניינים באלה?
ראו, הקפדה יתירה היתה שלא להתייחס אל האם הזו בשמה, שכן, כוונת הכותב היא להתייחס למקרה, לא לאנשים.
כאן, מדוע כאשר משווים את התנהגותו של שרגא לאונס, אין שם דמגוגיה? מדוע כאשר האם הזו עצמה אשר הריצה את מכתבה ברחבי האינטרנט, בהרבה יותר אתרים - היא איננה מתחסדת ודמגוגית?
התשובה לשאלות אלו פשוטה - הקורבן - לעולם צודק וכצודק, מילותיו לא נבחנות כלל, לא מאובחנות, אלא מצרף אליו עדר של קורבנות, מעלה את ההתחסדות והקורבנות, למדרגת הזדהות.

זהו טיעון דמגוגי ומתחסד.
בדיוק כפי טיעוניה של האם. שוב, כאמור.

ראו, אין טעם בויכוח כשהוא אינו ענייני.
הדברים העיקריים נאמרו כבר, שוב ושוב.
לפיכך אני את חלקי בדיון הזה כאן, מקווה שסיימתי סופית (אי אפשר לחזות תגובות ענייניות ששוות תגובה).

תודות.

האם כך היא מכינה אותו לחיים, שכאשר מתעלמים ממנו, עליו להבליג, וכאשר מתעלמים ממנו פעם שניה - עליו להבליג, וכאשר מגזים המוכר - יש לארגן חרם צרכנים?
אני חושבת שזה תיאור מסולף של המקרה כפי שהוא מסופר. אני מנחשת שהיא הניחה לו להסתדר בעצמו. לא רצתה לשלוף אותו משם כשהוא כבר בדרך לפיצה והשאירה את השיעור הבא, איך לעמוד על שלו כשעוקפים אותו בתור, לפעם אחרת. המוכר לא סתם הגזים, הוא סרב לתת פיצה לבן רק בגלל שהוא אוטיסט. מותר להיות נרגן. מה שהוא עשה הוא בסקאלה אחרת.

חס וכרפס שתנסה האם הזו ללמד את בנה להתעמת עם זעופי פנים.
לא להתעמת, להתמודד, לחיות בשלום עם זה שהם שם. לדעת לקבל את הפיצה ולא להתרגש גם אם הוא נתקל במקרה במוכר לא נחמד. שוב, הארוע שהצית את העניין הוא לא נרגנותו של המוכר.

החרמתם לא תשנהאת זה אלא רק תאפשר לאם הזו ולכל המתחסדים להרגיש טוב לחמש דקות.
כתבת שיש להעניש פושעים. הרי הרוצח כבר רצח, האונס אנס והגנב גנב, והם חלק מהמציאות, מה טעם יש להעניש אותם? שנתמודד. הענישה נותנת יותר מאשר הרגשה טובה למתחסדים. היא חלק מהתנהלות של חברה תקינה.

צפריר, בהירות דבריך, כנותם והאומץ להביעם מעוררי השראה בעיני. עם זאת הם מעוררים התנגדות רבה. אני נתקלת בכך בחיי האישיים במצבים רבים. השימוש בקורבנות רווח והצדקנות של המתקרבן מסמאת את עיניו גם למחירים שהוא משלם על בחירתו. תהייתי היא כיצד ניתן להעביר את המסר בצורה שלא תעורר התנגדות כה רבה או שאולי זה תהליך של הבשלה והתפתחות אישית ואין הדבר תלוי כלל וכלל באופן העברתם הדברים. הערות והארות יתקבלו בברכה

למען הסר ספק, אין בדברי תמיכה כלשהי בהתנהגותו של שרגא במקרה הספציפי, אני חושבת שאם אדם עוסק במלאכה שאינה מתאימה לאופיו ואישיותו אף פוגעת בפרנסתו, ושאם הוא חסר כישורים חברתיים בסיסיים הרי שהוא סוג של חריג/קורבן/נכה/מסכן בעצמו @}

או שאולי כדאי לגנות גם אותי, ולהעמידני את עמוד הקלון?

צפריר, אני מתנצלת אם פגעתי, לא זו היתה הכונה. דברי נאמרו כפי שהם - אדם חכם כמוך, שפעמים רבות קראתי את דבריו בשקיקה ולמדתי מהם הרבה. ומכיון שאתה מי שאתה, שדבריך סוחפים לעתים בעבור שמך לא פחות מאשר בעבור תוכנם (זו התחושה שלי בעקבות התגובה של מוחאת הכפיים. יתכן שאני טועה ולא בכך הדיון, זה לא משנה), הפריע לי לראות שבחרת, תוך הצגת דבריך, לקרוא לאם הזו בשמות מעליבים, כאילו מתוך כעס אישי ולא מתוך עמדה עניינית. ואתה טוען ש -רק- כך אפשר, ואני שואלת אם אכן כך.
מכבדת את פרישתך מהדיון, תודה.

חלוקית,
בהחלט מעוררים התנגדות וטוב שכך.
ראי, החכם שאני הוא, יודע היטב גם לכתוב דברים מלאי חמלה והזדהות עם האם והילד, עם הקורבן ואשתו.
עם זאת, על מנת להאיר את המקרה, באופן הזה, שבו על פני להיסחף אחרי כל טענת קורבן, טוב להתבונן על המקרה גם במבט אחר, לשם כך, כל שנדרש הוא - להמשיך את תנופת הקורבן.

כלומר, ההתלהמות, האכזריות והדרך בה האם הזו כתבה את מכתבה, הדרך הזו להילחם במי שאינו רלוונטי לענייניה, והצגת הדברים כאילו זה מאבק ציבורי למען קבלת השונה והחריג, מהווים פתיחה נאה לסוג כזה של תגובה, שבאה דרכי.

ומכך, במקרה זה, המסר המתבקש הובא כפי שהובא, יצר את הגלים המתאימים, וכעת נוספים הקוראים, המסר עובר, והסערה שנוצרה בשל הסיפור הזה, הרי ממילא תיעלם מהר מאוד.

לגבי האם ניתן להעביר את המסר אחרת, ראי את הקישור בתשובתי הקודמת.

פלונית,
כאשר אני מציין שרק כך אפשר, כוונתי היא שלא ניתן להעיר את הקורבן מרבצו, מבלי לענות לו בכליו הוא.
יתכן שבדברי יש הגזמה יתירה, שכן, בהמשך לתנופת מכתבה של האם, הרשיתי לעצמי להמשיך את הקו.

עם זאת, הדברים הובאו בעדינות יתירה.

ועכשיו, אולי אצליח לפרוש מהדיון..
תודות.

קראתי את הקישור. תודה. שאלתי הייתה לא בנוגע למקרה הנדון אלא למקרים יומיומיים, בהם הקורבן מגייס את מסכנותו על מנת להיפגע ולהתקרבן, לפגוע בעומד מולו וכו' איך לתקשר עם מתקרבן בצורה שאינה מקרבנת ושאולי אף תסב את תשומת ליבו למחירים שהוא משלם על כך. הכוונה היא לא לחנך אלא לפתוח צוהר לאנשים קרובים ואהובים.

נראה לי צפריר, שמרוב אי מוכנות לקבל את ההתקרבנות של הקורבן, היתה קצת היסחפות שנראית לי, ואולי אני טועה, כעמדה שהיא נגד כל האפשרות לראות עוול כעוול, ברגע שיש לו קורבן. כאילו כל האחריות כולה היא על האדם בלבד, ואין לסביבה כל אחריות, מלבד לקבל את התגובה ה"מסרבת לקבל שירות" של הקורבן.
הקורבן צריך פשוט ללכת למקום אחר.
ואם הנסיבות והחוק והחברה מסביב לא מאפשרים ללכת למקום אחר, אז אין לקורבן שלנו כל פתרון.
אני לא מקבלת את זה.

רמה מסוימת של חינוך הסביבה טוב שתתקיים, לדעתי. לא מדובר בלהפוך את העולם לצמר גפן שהוא לא.
מדובר בלהפוך אותו ליותר סובלני. מדובר בדיאלוג שטוב שיתקיים. זה לא שני מסכים אטומים לחדירה. ויש בכך גם גאולה, לדעתי, ל"גורם העוול".
וכאן, צריך לדעתי להסביר ולהסביר ולהסביר.
ולהסביר ולהסביר ולהסביר.
ואני אישית מרגישה שהאחריות היא עלי.
אני מרגישה שצריכה להסביר למה זה בעייתי עבורי, בנחישות וברגישות, להבהיר למה זה לא עובר מסך אצלי.
ולהודות על כל הבנה, על כל פריצת דרך, על כל התחשבות, כי אינה מובנת מאליה.
זה מין שילוב של בזכות ולא בחסד, שטוב שיהיה קיים כאן,
ולצידו, הוקרת כל מי שמבין ומתיחס כמו שצריך.

ויש מצבים שבהם צריך לשנות מציאות שיש בה עוול, ואפשר להשתמש בחרם. וצריך.
למשל, רוזה פארקס באלבאמה, שסירבה לעמוד באוטובוס כל עוד היה מקום ישיבה בחלק של הלבנים באוטובוס, והחלק של השחורים היה מלא.
וכאשר נהגו בה כפי שנהגו, בחרו השחורים להחרים את התחבורה הציבורית בעיר הזאת (שכחתי את שמה).
ורק בדרך החרם הצליחו להביא בסופו של דבר לשינוי בנושא הזה, בעיר הזאת, והשאר התגלגל הלאה וידוע.

וכאן החוק לא עמד לצידם, והעוול היה, וזו היתה הבחירה בשינוי המצב.
ואני מתקשה לקבל את העמדה שלפיה המצב הוא כפי שהוא, ואנחנו לא צריכים לשנות אותו, או שאם אנחנו רואים בזה עוול, אז זה אומר שאנחנו צדקנים.
בין "הקורבן תמיד צודק" לבין "האחריות כולה על הקורבן" יש מרחק גדול.
ולגבי הצדקנות, האם התגובה הקשה והמוחצת שלך למראה הצדקנות אינה צדקנית כשלעצמה?
צדקנות זו תכונה שיש בה תחושה מספקת ומענגת, ואני בהחלט יכולה לראות את היתרונות שבה... (-:

אני חושבת שהגיע הזמן להעביר את הדף הזה לדף שכותרתו אחרת כיוון שהדיון הוא לא היחס לחריגים. אני חושבת שרובנו כאן מתייחסים יפה לחריגים (המוגדרים כחריגים) ומבינים את כאב משפחתם.

הדיון מתנהל כאן הוא כל כל עקרוני בעיני ונוגע לכל כך הרבה תחומים.
אני הייתי מעבירה את הדיון לדף ששמו: הלבנת פנים ברבים

מה דעתכם?

מבחינתי, כאבא לילד בעל צרכים מיוחדים, אנשים כשרגא הם לא רק "לא נחמדים". הם איום קיומי. לכן אני אעשה ככל יכולתי לפעול נגדם ולהקטין את מקומם בעולם, לא מתוך כעס או טינה (למרות שהסיפור עורר בי כעס, ופחד), אלא מתוך שיקול רציונלי קר ותועלתני.

_הדרך בה אנו מביעים את דעתנו - חשובה
הדרך יכולה לאטום ולפתוח אוזניים
גם אני עוררתי פה התנגדות בראשית הדיון
והייתי אף מתונה מצפריר
דבריי לא הובנו (כנראה לא רק בגלל הדרך_

הדרך בה נאמרו הדברים ע"י צפריר, (גם בקישור המצורף וגם אח"כ בדיון). הם אכן פוגעים ומיותר להתיחס כך גם אם דבריו נכונים וגם אם לא. צר לי שאיני יכולה לקבל את דבריו שרק כך ניתן להעיר את הקורבן מריבצו. או את הטיעון שגם האם פוגעת בדרכה ולכן "מותר" לפגוע בה בחזרה.
אכן בדרכך זאת אתה עשוי ל"אטום" אזניים לדבריך.
אני עוד בתחילת הדיון , לא הסכמתי עם דבריה של "לא מסכימה" למרות שאמרה את דבריה בצורה יותר עדינה ומכבדת.
אבל גם לא הסכמתי להתלהמות נגדה בשל דבריה. מותר לה לראות את הדברים אחרת. מותר לה להביע את דעתה גם אם היא בניגוד לקונסנזוס. ואפשר היה להבין את צורת ההתבוננות שלה למרות שלא הסכמתי לחלוטין עם התוכן. (ואף ניסיתי ל"האיר" את דבריה).
לפי הבנתי גם "לא מסכימה" הלינה בעדינות על הדרך הקורבנית בתגובת האם, וניסתה להציע דרך התמודדות אחרת. (אולי אפילו מניסיון אישי).
שוב אחזור ואומר אל לנו לישפוט את האם.(גם אם אנשים אחרים היו נוהגים אחרת, בדיעבד וזה רק בדיעבד. כי לא תמיד מה שברור לנו מלכתחילה כך אנו ננהג למעשה בסיטואציה דומה). מה היה קורה אם לדוגמא הסיפור היה, של אמא שניכנסה עם תינוקה לפיצריה, שלפה שד (בצורה אינטימית ומכבדת). והאכילה את בנה התינוק. בזמן ששאר בני המשפחה סעדו ליבם בפיצה.(סליחה על הניגוד בערך התזונתי בו מאכילה את בנה התינוק לבין האוכל של שאר בני המשפחה) ואז בעל הבית היה מלבין פניה ואומר לה שהפיצריה שלו זה לא שרותים ציבוריים. או לא "בית ...נות". האם מכתב דומה באתר זה היה מתקבל אחרת?
עד כמה שזכור לי מקרים דומים בארץ ובעולם גררו אמהות מניקות ששלפו שד בהפגנתיות במקום .
אני לא רואה במיכתבה של האם פסול גם לא בבקשתה להדיר רגלנו מהפיצריה הספציפית הזאת.
כפי שציינתי האחריות של בעל הפיצריה -שרגא היא לגרום לאנשים לרצות ולהיכנס לחנותו שוב.
כנראה שבהתנהגותו הוא מבריח לקוחות . {גם לקוחות כמו צפריר שמראש אומר לאם שלא היתה צריכה להיכנס לשם בגלל נרגנותו.) אבל בעיקר לקוחות כמו האב המצוטט שרואה בהתנהגות כזאת איום קיומי, ופועל כך (למרות הכעס והפחד), אך מתוך שיקול רציונלי קר ותועלתני.}

אם שרגא לא טורח לתת את גירסתו, להתנצל בפני האם ובנה גם אם לא התכוון וגם אם התכוון. הוא גורם לי באופן אישי לאבד את התיאבון בעוברי ליד הפיצריה שלו. (וכנראה למס לא מבוטל של אנשים)
זה לא משפט שדה, זה אולי גם לא הדרך לחנך אנשים לקבל את האדם החריג. זה גם לא יעשה את העולם לטוב יותר ומקבל יותר. אבל זו הדרך שלי למחות .

באמת, האמא כתבה שהיא הגיעה עם להקה שלמה שכללה עוד הורים. אני מדמיינת שהם עמדו בצד ומבטיהם הולכים ומחמירים אל שרגא, העצבני ממילא...
האם הגיעה עם עוד שני נערים והורהים הושיבה את הנערים מול הדלפק והסבירה את מה שהסבירה, מה חטאה?
פלונית לא הבנתי את הטיעון הזה שלך. האם את מתכוונת שבגלל שהגיעה עם עוד נערים אוטיסטיים אז בעל הפיצריה צודק בכך שסרב לשרתם?.

אני הגעתי עם קבוצה של כ 15 נשים, עם פיגור שיכלי וכל רצוננו היה לחגוג ארוע משמח לנשים ולנו כאנשי צוות. וגורשנו בבושת פנים.
אח"כ הגיעו זוג לקפה שישבנו בו וסיפרו שמיד איך שעזבנו הגיעה קבוצה גדולה של חילים שהתקבלו בסבר פנים יפות. (בית הקפה ניסה לטעון שהקבוצה הזמינה מקום מראש. אבל גם זה לא היה נכון בדקנו).
הקבוצה גורשה בשל חריגותן. ה"מגרש" טען באוזננו כי מהכרות שלו עם קבוצה כזאת היא עושה רעש ובעיות ומבריחה לקוחות ולכן אם יאשר לנו להיכנס יושיב אותנו במקום צדדי בבית הקפה. ולזאת לא יכולנו להסכים. איזה מסר הינו מעברים לבנות אם הינו מסכימים לשבת במקום צדדי?
אני לא יודעת מי מהנשים שמו לב להתנהגות המלצר, מי נפגעה ומי לא, אבל אני כן זוכרת את ההרגשה שלנו אנשי הצוות.
לא "פעלנו" בצורה קורבנית, אבל את ההרגשה הזאת קשה לתאר במילים, זאת סיטואציה כואבת ומשפילה גם אם אתה מגיב בצורה "מכובדת" ואנו כאנשי צוות - יכולים אולי יותר להתבונן על זה במרחק ריגשי אחר משל הורים.

אני הייתי מעבירה את הדיון לדף ששמו: הלבנת_ פנים_ ברבים
זה ממש לא נושא הדיון. הדיון הוא על התגובה הראויה כאשר נתקלים בבעל עסק הפוגע באנשים עם מוגבלויות ומונע מהם שירות, כאשר התגובות המוצעות נעות בין פירסום הדברים ברבים על מנת לפגוע בעסק, דרך חוסר תגובה, ועד אימוצו בחום ובאהבה לחיקינו.
אפשר אולי למקד את הדף עם שם יותר קצר: מניעת שירות מחריגים או משהו דומה, משום שההתנהגות שמדובר בה חמורה יותר מ"חוסר סובלנות".

מסכימה מאד עם בר עדש.
משום שההתנהגות שמדובר בה חמורה יותר מ"חוסר סובלנות".

המרגיעון המתאים להלל שהופיע: גם בצד השני יושב בנאדם

אחת הטעויות הגדולות שלנו כבני אדם היא הנטייה שלנו לחפש תשובות מוחלטות, תרופות שיתאימו תמיד למצבים שנראים, לכאורה, זהים או דומים זה לזה - אבל אין שני מצבים זהים.

המפגש עם מוכר הפיצות חסר הרגישות אינו המפגש עם מוכר הבורקס חסר הרגישות ואינו המפגש עם אותו מוכר פיצות חסר רגישות כעבור חמש דקות.
אלה רגעים חד פעמיים שמזמינים תגובות חד פעמיות.

אני לא יודעת בוודאות איך הייתי מרגישה ואיך הייתי מגיבה אילו הדבר היה קורה לבני.
סביר להניח שרגעים שונים היו מביאים לתגובות שונות - נבונות ומדויקות יותר ופחות.

בכל מקרה, ברור שאותו מוכר גם הוא סוג של אדם פגוע.
יתכן שהיה אדם פגוע באותו יום או רגע מסיבה כלשהי ויתכן שהוא נכה סמוי כמו רבים כל כך בקהילת בני האדם... נכה במובן 'עיוור למצוקות הזולת', 'מנותק', 'מנוכר' וכדומה.

זה לא אומר בהכרח שצריך להגיב כך או כך, להטיל חרם או לנסות להסביר - אבל נדמה לי שעוזר מאוד לזכור את הנכות הסמויה שלו - דבר שיכול לעזור לנו למצוא דרכים לליבו של אדם שהתקשה והתעוות בדרכי החיים.
זה לא אומר שאני מצדיקה בשום צורה ואופן את ההתנהגות שלו.

עם זאת, כולנו חוטאים לעתים בחוסר רגישות כלפי אחרים, בחוסר חמלה, בחוסר הבנה למצוקות האחר.
האחר יכול להיות מוגבל, ערבי, דוס, נוצרי, ימני, שמאלני, נמוך, חולה, נהג שעיכב אותנו...
שיקום מי שלא גילה לפחות פעם אחת החודש חוסר רגישות או חוסר חמלה כלפי מישהו אחר.
וכולנו זקוקים לחמלה - כולל מוכר הפיצות הטמבל. גם הוא חלק מאיתנו - חלק חולה, מראה של כולנו.

אני מדמיינת מכתב שנשלח לאלפי מכותבים באינטרנט: בעל פיצרייה 'שרגא', חולה סרטן, אבא לשמונה ילדים, אחד מהם אוטיסט, נאלץ להכריז על פשיטת רגל ולסגור את העסק שלו לאחר חרם לקוחות. אשתו: "אני לא יודעת איך נאכיל עכשיו את הילדים! מה נעשה?!" אנא העבירו לכל המכותבים שלכם - חייבים להציל את המשפחה הזאת!

יש חשיבות אדירה גם לחקיקה (ולאכיפה) של חוקים המחייבים שמירה על זכויותיהם של בעלי מוגבלויות וסיוע נרחב להם ולמשפחותיהם ויש חשיבות אדירה לחינוך ולהסברים.
קשה מאוד להבין משהו שלא חווינו בעצמנו - וכאן אנשים עם מוגבלויות וכושר ביטוי יכולים לעשות עבודת קודש למען כולנו - לכתוב וללמד ולהסביר בסבלנות איך הם חווים את החיים ומה עוזר להם, למה הם זקוקים.

ואם כבר מדברים על זכויות אני מנצלת את ההזדמנות להזכיר שגם כיום נשים מקבלות שכר נמוך מגברים על אותה עבודה בדיוק (עוד שערוריה שנשגב מבינתי איך היא ממשיכה להתקיים) ואני מנצלת את ההזדמנות להקים קול זעקה מחודש גם בנושא הזה שדורש תיקון מיידי.

קראתי חלקית, ומה אני אגיד לכם?
קודם כל, באופן אישי, לא סובלת מוכרי פיצה שתופסים תחת על הלקוחות,
גם על המוגבלים שבינהם, ודווקא אשמח אם יוחרמו.
גם אם יש לו 17 ילדים, חלקם חולי סרטן.
זה לא רלוונטי בכלל.
הוא פתח פיצריה, ולא ידע לנהל אותה.
שיאשים רק את עצמו.
אולי בתור מנקה רחובות הוא יצליח יותר.
כל אחד וסוג העבודה שהולם אותו.
לא כל שרגא מסוגל למכור פיצה ללקוחות, חלקם לא שגרתיים.

אני עצמי קונה פלאפל בקניון שכונתי הקרוב לביתי.
פעם היו שם חבר'ה נחמדים, הייתי שמה את הגדולה שלי על הדלפק והיא הייתה מסבירה למוכר מה רוצה, וגם משלמת.
היו נותנים לי צלוחית לסלטים גם אם הזמנתי רק חצי מנה.
החבר'ה הנחמדים לא הצליחו להחזיק את המקום.
הבעלים התחלפו, עכשיו מוכרים בפלאפליה גם שניצלים ונקניקיות,
המחירים עלו,
מהבוקר עד הלילה עומד שם שמוק עצבני,
שהוא כנראה הבעלים של המקום.
כמובן לא נותנת לבת שלי להזמין, אבל גם עלי הוא נובח ללא הפסקה.
כ*ס אמא שלו...
כולה מבקשת פלאפל והוא צועק עלי:
אל תעמדי לי על הראש, לכי לפה, לכי לשם,
כשיהיה מוכן אקרא לך!
בזמן שבינתיים יכול לשרת גם לקוחות אחרים.
מה לעשות?
לא אוהב אותי.
אבל אין פלאפל אחר באיזור, והסיני ממול יקר ומלא שמן, הפיצה עושה לי צרבת,
הבורגר קינג אני לא ניגשת כי הוא מסמל אצלי את כל הרוע של הג'אנק פוד,
ואוכל בריא לא מוכרים בחוץ.
הייתי מחרימה את כולם, אבל מה לעשות? רעבה.

אז דעו לכם שגם מוכר הפלאפל קובי הוא מנ-מניאק,
ולא משרת אף לקוח, לא עושה אפליות ונובח על רובם,
תלוי באיזה רגע ניגשים אליו.
פעם אחרונה שהייתי אצלו ניסה לשכנע איזה גברבר לקנות אצלו,
אמר איזו בדיחה שהייתה אמורה לבדר אותו,
שאל אותי: לא ככה? וקרץ לי.
הייתי בשוק.
לא קרצתי לו חזרה ובכלל לא אמרתי כלום.
ואולי פיספסתי תחילתה של ידידות מופלאה?

בכל אופן לא אקנה אצל שרגא.
מסתפקת באנטיפט הקרוב לביתי.

אורה גבריאלי
אני מזדהה עם דבריך. ומוסיפה:
כשמישהו מדבר אלי לא יפה, אני מתרגזת במפנים, לפעמים מגיבה בכעס בחזרה אבל, כשאני נרגעת, אני חושבת לעצמי: אם אני מחשיבה את עצמי למנומסת ותרבותית כביכול, מה אני "שווה" אם אני מגיבה באותה צורה ומחזירה לאותו אדם מנה אחת אפיים ואולי מעליבה אותו ליד כולם.
אולי, אני צריכה לדבר איתו בשקט, כשאף אחד לא שומע ולהסביר לו מדוע נפגעתי ממנו. אולי דרך הטוב שבי, אותו אדם ישפר את דרכיו.
אני לא מאמינה שבנקמה ובהפגנת כוח יכולים להביא למצב יותר טוב. רק למצב יותר רע.
יש בארץ הזו הרבה אלימות אבל זכרו גם זאת: יש פה הרבה נפגעי טראומות כמו הלומי קרב (מאובחנים או לא), ניצולי שואה- בניהם ונכדיהם שסוחבים איתם את השרידים, מהגרים שעזבו מולדת ובאו לחיות חיי עוני וחוסר שייכות...ומה לא?

את כולם ניתן להבין, כמובן עד אותו גבול דק, שהם הופכים להיות מסוכנים לחברה. אותו בעל פצריה לא הפך, בעיני, להיות מסוכן לחברה.
בעיני- הוא הרבה הרבה פחות מסוכן, מאותו נהג בכביש שלא אותת או עצר במפתיע בכביש מהיר כדי לבחון שלט מקרוב. אולי כדאי שנחרים את עסקי הנהגים שנתפסים בעבירות תנועה? דווקא רעיון לא רע,רק שצריך קודם לחוקק חוק בעניין...

אני חוזרת ואומרת: יש דין ויש דיין וצריך לפנות לאמצעים המקובלים.

ועוד משהו: אולי האמא בכלל לא אשמה. לא שופטים אדם בשעת צערו.
אשמים אותם אנשים שבמחי לחיצה על "העבר" מעבירים הלאה קריאה לחרם, עם שם ופרטים (ובכך גם מלבינים פני האיש ברבים), ולא עוצרים רגע ושואלים את עצמם: "מי מינה אותי לכל הרוחות לשפוט ולהכריע את הדין במדינה הזו? "

הייתי מתייחסת לכל הסיפור הזה אחרת לגמרי, אם במכתבה של האם לא היו מצויינים פרטים מזהים של האיש ובית העסק שלו. אז, הייתי מעבירה הלאה כדי לעורר מודעות בעניין היחס לחריגים במקומות ציבוריים.

ואני כן תומכת בפתיחת דף לדיון אחר ומשמעותי יותר. אולי אפתח בהמשך- רק אחשוב קודם על שם נושא.

לעורר מודעות בעניין היחס לחריגים במקומות ציבוריים_ זה טוב ויפה, אבל חסר כל תוחלת אם לא נדע אילו עסקים מאפשרים נגישות לנכים, ואילו מסרבים לשרת אותם. רק בעזרת המידע הזה נוכל לנהל את הפעילות שלנו באופן שישפיע לכיוון הערכים שאנו מאמינים בהם. מניעת המידע הזה מאיתנו פוגעת בחופש הבחירה שלנו.

מי מינה אותי לכל הרוחות לשפוט ולהכריע את הדין במדינה הזו?
מי אם לא את אמור להכריע לגבי פעולותיך ולגבי הערכים שלך? מי שחרר אותך מהאחריות לפעילות הכלכלית שלך?

אם את קונה מוצרי קוסמטיקה שנוסו על בעלי חיים - זו אחריות שלך.
אם את משקיעה את הכסף שלך בחברות שמנצלות את העובדים שלהם - זאת אחריות שלך.
אם את רוכשת מזון מחברה שדוחפת תמ"ל ליולדות בעולם השלישי - זו אחריות שלך.
אם את רוכשת בפיצה בעסק שמסרב לתת שירות לנכים - זו אחריות שלך.

קשה. קשה לקחת אחריות. עדיף לא לדעת על מעללי נסטלה באפריקה, על מעללי אברי רן בשומרון, או על מעללי שרגא בדיזנגוף סנטר. מרגיז שיש אנשים שמתעקשים לספר לך עליהם. זה מרגיז, כי את כבר לא יכולה סתם לקנות נס קפה, או ביצים אורגניות או משולש פיצה. כי פתאום לבחירות שלך יש עוד משמעויות.

לא נותר לי אלא להתנצל בפניך בשם כל מפיצי המכתב על שהביאו לידיעתך את המידע המטריד הזה.

סליחה.

בר עדש --

לעורר מודעות בעניין היחס לחריגים במקומות ציבוריים_ זה טוב ויפה, אבל חסר כל תוחלת אם לא נדע אילו עסקים מאפשרים נגישות לנכים, ואילו מסרבים לשרת אותם. רק בעזרת המידע הזה נוכל לנהל את הפעילות שלנו באופן שישפיע לכיוון הערכים שאנו מאמינים בהם. מניעת המידע הזה מאיתנו פוגעת בחופש הבחירה שלנו.

אני מסכימה.
זוכרת אגב, שהיתה קבוצה שהלכה ללונה גל והיה שם נכה שסירבו לקבל אותו למתקנים הנגישים לנכים, מסיבות "מוראליות" של משתתפי הלונה-גל, אם אינני טועה, ומחאה ציבורית עצומה שהיתה לכך הביאה אותם לשנות את המדיניות בנושא, ולא לעשות ימים "סגורים לנכים בלבד" אלא לשלב ולערבב.

<כמעט בוודאות משהו בפרטים כאן לא נכון, רק שאני ממש לא זוכרת את הפרטים>

ומצד שני לא תמיד התגובה היא חרם קולוסאלי עם קבלת המידע, אלא נסיון לשנות, להסביר להסביר ולהסביר.
באמת ובתמים אני מאמינה שיש בכך גאולה לעולם.
חלק מאלה שעברו הסברות הופכים לאחר "גאולתם" למובילים בתחום הזה. נופל להם האסימון.

בר עדש –

(ובכלל טוב לקרוא אותך)

בר עדש –
(ובכלל טוב לקרוא אותך)_

אני קוראת את התגובות שלא בעדי שוב ושוב ושואלת את עצמי:
איך עוד ניתן לגרום לכם להתייחס לענין האמיתי עצמו?

כנראה שרק הזמן.

מי אם לא את אמור להכריע לגבי פעולותיך ולגבי הערכים שלך? מי שחרר אותך מהאחריות לפעילות הכלכלית שלך?

מי אתה בר עדש וכל התומכות שלך, שתחליט שאדם זה או אחר צריך לסגור את עסקיו?

לא, באמת! לא זכור לי שמישהו בארץ בחר בך. יש בשביל זה רשויות. אתה מוזמן לכתוב שלט ענק ולהפגין מולם.

לא נותר לי אלא להתנצל בפניך בשם כל מפיצי המכתב על שהביאו לידיעתך את המידע המטריד הזה.

אתה תוקף אותי אישית ומסלף את דעותי לפי רצונך. תודה רבה. חיכיתי רק לזה...

לינץ' תקשורתי

אם מישהו באמת רוצה להגיב לתופעה חסרת האחריות הזו...

גם אני שמחה לראות אותך כותב גאן שוב.

תודה בר עדש שאתה כותב פה. אני מסתכלת על הדיון הזה כבר כמה ימים, יש לי כל כך הרבה מה להגיד, אבל אין לי זמן לחשוב ולנסח וקצת גם הרגשה שזה לא ישנה כי מי שרוצה להחליט שהוא היחיד שהולך נגד הזרם ורואה את האור בינכה לא ממש יקשיב.

אני אישית, כבר עשר שנים תורמת בכל שנה סכום כסף נכבד בהורדת קבע, עבור אלו"ט.

למרות שאני ממש לא חושבת שזה לענין לציין את זה וממש אין צורך שתגידו לי את זה, אני חושבת שזו דרך נוספת לנסות להסביר ל"מתנגדים" שאני לא נגד הענין עצמו, אלא נגד הדרך שבה זה טופל ע"י כלל הציבור.

העובדה שכלל הציבור נסחף להסתה, לא מצביעה על העובדה שהצדק איתו. גם נגד היהודים היו שהסיתו ומסיתים עד היום. ההמון הכועס "קונה" הכל ואני חלק מההמון וגם אני חוטאת לעיתים. אבל צריך להיות רגע שהאדם עוצר ואומר:
"טעיתי"! אפשר למחות בצורה שונה. יש דרך ארץ גם במחאה. אפשר למחות נגד משהו בלי לבזות ולהשפיל את צנעת הפרט. בלי לגרום לרוע נוסף להיווצר ולהמשיך להתגלגל לו.
אפשר להעביר את השם והכתובת לרשויות, שיבדקו את הענין בשקט ובצנעה ויחליטו את החלטתם. . בלי לשים שלט וכתובת ולהגיד להמונים- "עכשיו הדם מותר".

שליחה על ידי אנה* » 08 דצמבר 2008, 09:02

בר עדש,
יש הבדל בין צרכנות נבונה ואחראית לבין לינץ'.
היה די והותר אם היתה משתפת את חבריה ובני משפחתה לגבי המקום הזה ובעליו. עוד יותר עדיף היה אם היתה מחרימה אותו מלחתחילה היות וידעה שכך הוא מתנהג.
אז המשיכה ללכת אליו בעצמה למרות גסותו ועכשיו דאגה להציג אותו כאויב הגזע האנושי.
זה שאתה יכול לשים את שרגא האידיוט הזה באותו משפט כמו את נסטלה מראה כמה כל ההתייחסות אליו התעוותה לגמרי והיא לא פרופורציונלית למעשיו.
שרגא התנהג בגסות רוח נסטלה עשו מעשים שידעו שמובילים למוות של תינוקות.
נראה לך אותו הדבר?

_קשה. קשה לקחת אחריות. עדיף לא לדעת על מעללי נסטלה באפריקה, על מעללי אברי רן בשומרון, או על מעללי שרגא בדיזנגוף סנטר. מרגיז שיש אנשים שמתעקשים לספר לך עליהם. זה מרגיז, כי את כבר לא יכולה סתם לקנות נס קפה, או ביצים אורגניות או משולש פיצה. כי פתאום לבחירות שלך יש עוד משמעויות.
לא נותר לי אלא להתנצל בפניך בשם כל מפיצי המכתב על שהביאו לידיעתך את המידע המטריד הזה._

ולפי ההגיון הזה, טוב אם נביא בפני ההורים ששולחים את ילדיהם למוסדות החינוך את העוול שנעשה לילדיהם הם, במוסדות החינוך, ונפציר בהם להוציאם מבית הספר - מיד.
כלומר, עם כל הכבוד לדאגה לשלום הנכים והרעבים באפריקה, והחולים בסומאליה, כמה קל להיסחף לשם ולא לטפל ברווחתם של ילדינו אנו, במה שבידינו אנו, בסביבתנו הקרובה.

כלומר, כאשר אתה מכליל ומחבר ביחד את עוולות העולם, האם לא נכון יהיה להתחיל בביתך פנימה?

האם טוב יותר, או נכון יותר, או ראוי יותר, לדאוג למה שאיננו בסביבבתך הקרובה?

האם עדיף לא לטפל נקודתית, אלא לעורר מהומת עולם על מנת שהבן שלך יוכל לקנות בפיצה מסוימת? האם נכון הוא לעורר את כל הקורבנות בעולם, ולהתייצב אל מול האל הטוב בדרישות לשינוי המצב? שכן אל מי אתה פונה? מי זו נסטלה? מי הם הארגוונים והההתנהגויות שאתה מלין עליהם? היכן כל זה נבנה אם לא במערכות החינוך, שכל מטרתה היא לדכא את החופש של הילדים, על מנת שיהיו שכירים, וישאפו להשיג עוד ועוד לא חשוב על חשבון מי, על מנת שיהיו עבדים, על מנת שכאשר הם יעבדו בנסטלה ביום מן הימים, רק תועלתם האישית והישגיהם האישיים יעמדו לנגד עיניהם, וכך ירוויחו יותר כסף וגו'...

אז בהחלט יש את האסכולה הזו, את הקורבנות הזו של יללות על מה שלא בסדר בפיצה שרגא, ודאגה לשלום מי שרחוק ממך.

אבל, באמת, האם אתה, או אתם חושבים שחרם על שרגא, או חרם על נסטלה, או חרם כלשהו, יניח יחסי גומלין סבירים בין בני האדם?
זה מה שיגרום לאנשים לקבל את נכותם הם, ומכאן את נכותם של האחרים?

או שמא מפחיד לקום ולעשות צעד שמשמעותו, אני לוקח את הילדים שלי מהמערכת הזו, ומגדל ילדים שיהיו לאנשים חופשיים, שאינם תולים בגורמים חיצוניים את עצמאותם, אינם מייבבים מול אידיוט שלא יודע לשרת קהל, אלא יודעים את זכויותיהם ולעמוד על זכויותיהם.

מה הטעם בחינוכו של שרגא, אם אימו של האוטיסט חושבת ששרגא מחונך הוא שיעזור לבנה לתפקד.

בריחה, היא בריחה, היא בריחה.

וכאשר האדם בורח להצלת העולם, במקום לעסוק בעולמו הקרוב, במקום לדאוג לילדיו על מנת שהם לא יסכימו לניצול הזה, של העולם הכלכלי, המנצל את עבדיו - עובדיו, ואת כל מה שניתן לניצול, למטרת רווח כספי או אחר, אז זו עוד בריחה עטופה בקרם של צדקנות, התחסדות ואידיאולוגיה.

בהחלט, טוב לדעת על המתרחש בעולם, וטוב לידע את העולם שלא כדאי לחנך את הילדים בסביבתו של "שרגא" ודומיו. אבל מכאן ועד יציאה לחרם, או למלחמה בדבר זכותם של חריגים לקבל שירות, המרחק עוד גדול.

במיוחד שאותה אמא, שמשתדלת בכל מקום לחנך את בנה האוטיסט, טוב אם תדע שהעולם איננו לשירות גחמותיה או צרכיה, וטוב אם תבין, סוף סוף, שייחודו של בנה, איננו רק נכותו מהבחינה התקשורתית אלא, ייחודו רב וגדול מאלה, ותפקידה, אם היא מעוניינת בו, הוא ללוותו וללמדו איך הוא יכול להסתדר בעולם הזה, על מי הוא יכול לסמוך ועל מי לא.
אפילו את זה היא להצליחה, ללמד את בנה שעל שרגא לא ניתן לסמוך, אלא לקחה את הסיפור הזה לצרכיה הרגשיים האישיים, לצרכיה הנפשיים, מתוך כך ש היא נעלבה במקום בנה, ועכשיו היא במסע צלב התובע את עלבונו של בנה.

לכן, בבואך להיות ציני, ולבקש סליחה על כך שכבר אי אפשר להתעלם מעוולות בעולם, שמא תעצור רגע ותראה איך כל אחד ואחד, מניח לעוולות אלה להתרחש בד' אמותיו, שמא תקרא לכולם להוציא את ילדיהם מבית הספר, שמא תראה להם את אחריותם ההורית, או שתסתפק בחרמות, החרמות ופעילות מזויפת למען מי שממילא אין לך כל אחריות עליו.
גם אם אתה חושב שמאחריותי לא לרכוש מוצרים של נסטלה, זה לא אומר שאחריות זו, גדולה או קודמת לאחריותי על חיי שלי, על דרך הארץ שלי, הכוללת בין היתר, התערבות אצל "שרגא" והעמדתו על מקומו - בו בזמן ולא דרך חרמות והחרמות.
או שנדמה למישהו שכדאי לחסל קן צרעות עם פצצת אטום?

בעולמנו הציני, החרם על נסטלה, לא פגע בה מהבחינה הכלכלית, אולי להפך.
אבל זה סתם, מבחינת היעילות של החרם, שאם איננו מוחלט, כללי ורחב היקף איננו יעיל.

וטוב להזכיר שוב, שהנך מסכים להסתמך על סיפורה של האם בלבד, מבלי שאתה יודע באמת מה קרה שם.
זוהי הזדהות עם הקורבן, וההזדהות, עם קורבן, חולה, נכה או חריג - היא אם כל חטאת, שכן ההזדהות משטחת את השכל הישר, מסנוורת את העין המתבוננת, ומנתבת את האדם המזדהה,אל מדרגת היללות על מה שאין, אל היבבות על כך שכולנו קורבנות, מסכנים ואומללים מול כוחות הרשע - והישועה - תבוא אם נשנה את האחרים.
ואין הדברים כך.

תודות.

וכאשר האדם בורח להצלת העולם, במקום לעסוק בעולמו הקרוב, במקום לדאוג לילדיו על מנת שהם לא יסכימו לניצול הזה, של העולם הכלכלי, המנצל את עבדיו - עובדיו, ואת כל מה שניתן לניצול, למטרת רווח כספי או אחר, אז זו עוד בריחה עטופה בקרם של צדקנות, התחסדות ואידיאולוגיה.
בלי לקרוא הכל - אין סתירה בין השניים.
אולי ניתן לראות סתירה במקרה הזה, אבל באופן כללי, אין סתירה. לא צריך "לברוח" כדי לחתור לסביבת חיים טובה יותר לילדים.
למעשה, איך בדיוק ילדים לא יסכימו לניצול הזה אם לא על ידי השמעת קולם, אם לא על ידי מעשים רלבנטיים?
אני מסכימה שלינצ'ים וחרמות הם כלים גסים של המון לא חושב. אבל בין זה ובין מה שמדובר עליו כאן? נו. סערה בכוס מים.
אם היתה באמת פיצה שרגא, זה לא היה מעביר את בעליה מעסקיו. לכל היותר היה עושה לו שבוע שבועיים קשים, והוא ככל הנראה לא היה מקשר.... ממילא לאנשים יש זיכרון קצר. חלק מהם אולי היו אפילו עוברים ואומרים לעצמם "פיצה שרגא? שמעתי משהו על המקום הזה. כנראה טוב, שנכנס?"

סערה בכוס מים.

ליתר הדיוק: סערה בשקית טרופית.
אנטיפט אחד ששונא את עבודתו, ואת האנשים שמשרת,
ובתקשורת איפה שהיה לינק קודם כתבו אנשים שמכירים פיצה שרגא שהוא שונא גם סטודנטים עם תיקים,
אמהות עם ילדים, ובכלל כל דבר שזז לא לטעמו.
אז איפה פה בדיוק האפליה המדוברת?
אנטיפט הוא אנטיפט הוא אנטיפט.
העונש הכי גדול שלו הוא לקום כל בוקר ולהגיש פיצה עם מיץ ענבים לכל דורש.

ומה זה בדיוק המיוחדות הזאת, והמוגבלות הזאת?
הכי קל לסמפט אוטיסט שממלמל בנימוס "אהה אהה אני רוסה מיס ופיסה בבקשה".
לכו תתמודדו עם הפנסיונרית עם מוגבלות שגרה אצלי בבניין וכל הזמן עושה קונדסונים לכל השכנים,
שופכת מיץ של זבל ושתן על דלת/עגלה/אוטו של מי שלא מתנהג לטעמה,
כותבת לי פתקים (אנונימיים!) ללא הפסקה : מפריעה את מנוחתה העובדה שאני יורדת במעלית עם כלב,
היא טוענת שזה מביא מחלות ושהכלב יורק - וכדי להמחיש כנראה באמת יורקת בפינות של המעלית כדי שיהיו הוכחות.
למען הסר כל ספק אני מגדלת כלב ולא אלפקה, הוא לא מעלה גרא ולא יורק.
היא גם זורקת זבל מהחלון ואז מתלוננת שהחצר מלוכלכת.
כל היום מסתובבת עם פרצוף מקורבן שדורש כאפה בהולה,
ובוכה איך אלהים מעניש אותה עם שכנים חולירעות,
מקללת את כל השכנים בעל פה ובכתב, קללות בעירקית עתיקה שלא אחזור עליהן.
וברור לכל שהיא אישה שהשכל הישר נטש אותה מזמן. איך אוכלים "מיוחדות" כזאת?
אני בספק אם היא באמת מודעת לבעיתיות של זה שהיא מתלוננת על הלכלוך שהיא בעצמה יוצרת.
מה לעשות? מיוחדת.

ומה שאני תמיד אומרת לעצמי: העונש הכי גדול שלה הוא להיות היא.
לקום כל בוקר אל החיים האומללים שלה ולהתחיל להזיק ולהתבכיין.
והרי אם אגיב לה גם אני אהיה היא.
איכס.
"אוי אוי אוי, אלהים מעניש אותי, איזה חרא של שכנים

"

אותו דבר שרגא.
הוא לא מספיק שרוט?
בטוחה שלא מחיים טובים ומלאי אהבה הוא נהיה פקעת עצבים.
שרטו, נשרט, שורט.
שונא אנשים שלא לטעמו ונכנס באם-אמא שלהם.
מעצבן?
ברור שמעצבן.
שומר נפשו ירחק מהפיצה הזאת, ואם כבר נכנס שלא יצפה לשירות אדיב,
מקסימום לפיצה זולה.

אבל מה הקשר לאנשים עם מוגבלויות?
הוא בעצמו אחלה מוגבל רגשית.

בקיצור הדף הזה הוא בעצם

התנהגות חסרת סובלנות לאנשים חסרי סבלנות

התנהגות חסרת סובלנות לאנשים חסר סבלנות
(-:

מי אתה בר עדש וכל התומכות שלך, שתחליט שאדם זה או אחר צריך לסגור את עסקיו?
לא זו ההחלטה. כתבתי פעם בדף אחר, בהקשר אחר -- החלטה להחרים עסק, רשת או חברה אינה פוגעת בחופש העיסוק של העסק, הרשת או החברה. כל מה שהיא עושה הוא לבטא את ערכיו והעדפותיו של המחליט. זה שימוש לגיטימי לגמרי בחופש הביטוי ובכוח קנייה, בבחינת Put your money where your mouth is. בר עדש אינו מחליט ש אדם זה או אחר צריך לסגור את עסקיו -- החלטה כזו אינה לפי מידתו או סמכותו -- הוא כן מחליט ש הוא לא יקנה שם. הוא כן יכול להחליט ליידע עוד אנשים בכך שהוא לא קונה שם, ולהסביר להם למה, ומכאן ואילך גם הם מוזמנים לנצל את החופש הצרכני שלהם בכל דרך שיבחרו. אם הרבה אנשים יתחילו להחרים את פיצה שרגא -- לא יהיה זה אלא משום שחלקים נרחבים בחברה החליטו שאינם מוכנים לתת את ידם הכלכלית להתנהגות המתוארת. לא משום שמישהו "החליט" שהעסק הזה צריך להיסגר (מי בכלל יכול להחליט כזו החלטה?).
ואם שרגא ייפגע מכך -- צר לי, הוא היה צריך לחשוב על זה קודם. אנשים נפגעים, ואפילו קשה, מתוצאות התנהגותם שלהם מדי יום ביומו (ואם הבנתי נכון, אפילו שרגא עצמו לא טען שהסיפור אינו אמיתי, כך שלא ברור לי על מה מבוססת טענת ה"לינץ'" וה"על לא עוול"). בכך אין כל חדש. גם מי שנוהג תחת השפעת אלכוהול עלול להיפגע מכך אנושות, ואין לו הנחה מטעמי "מוגבלות" (שבהחלט סביר שקיימת). אנשים נושאים בתוצאות מעשיהם, ככה זה. והכרתי גם הכרתי כמה "מוגבלים" עם תעודות, שאיש לא חלם לתת להם פטור כזה מנשיאה באחריות למעשיהם ולדבריהם.

אחריותיות
אוי ואבוי לנו בלי זה.
_{אפילו שזה תרגום מחורבן}

ואם שרגא ייפגע מכך – צר לי, הוא היה צריך לחשוב על זה קודם.

או אחר כך. הוא הוסיף לפגוע גם לאחר המעשה, כולל באותה אם, גרש אנשים שניסו להביא את הצד שלו, ובטח ובטח שלא טרח להתנצל (ראו למשל קישור כאן שהביאה ענבלולי מה- 3 בדצמבר, עם סרטון בו הכתב מנסה לשוא לדובב אותו במילים "יש לך הזדמנות להציל את העסק שלך!").

_מי אתה בר עדש וכל התומכות שלך, שתחליט שאדם זה או אחר צריך לסגור את עסקיו?

לא, באמת! לא זכור לי שמישהו בארץ בחר בך. יש בשביל זה רשויות. אתה מוזמן לכתוב שלט ענק ולהפגין מולם._

ברוח החינוך הביתי - אנשים שבוחרים לא לחכות לרשות שמונתה לחנך את ילדיהם אלא לעשות זאת במו ידיהם, דווקא מאוד מתאים להם לא ללכת דרך הצינורות המקובלים, ולטפל במה שחשוב להם בחברה באופן ישיר. לקחת אחריות ישירה.

בר עדש - כל מילה בסלע. דברים צלולים אתה מדבר.

אתה מוזמן לכתוב שלט ענק ולהפגין מולם.
זה מה שהוא עושה, וירטואלית. זו הפגנה: מחאה דרך ידוע הציבור. מה ההבדל בין מתן המידע ללקוחות מחוץ לפיצריה בדרכם פנימה לבין מתן המידע ללקוחות מבעוד מועד דרך המייל? נדמה לי שתחושת ה"לינץ'" היא בגלל דרך העברת המידע. לו היתה האם פונה לתקשורת ומתראיינת לתוכנית של 5 אחר הצהריים ושוטחת את סיפורה אף אחד לא היה מאשים אותה בלינץ'.

_יש הבדל בין צרכנות נבונה ואחראית לבין לינץ'.
היה די והותר אם היתה משתפת את חבריה ובני משפחתה לגבי המקום הזה ובעליו. ._
למה? למה לא ליידע מעגל רחב יותר של אנשים? למה לא ליידע אנשים מוגבלים או סתם אחראים שזהו עסק שלא ראוי שיפרנסו? למה לתת לקהל להמשיך להכנס אל הבריון באוהל רק כדי לקבל אגרוף?

זה שאתה יכול לשים את שרגא האידיוט הזה באותו משפט כמו את נסטלה מראה כמה כל ההתייחסות אליו התעוותה לגמרי והיא לא פרופורציונלית למעשיו.
להפך. לומר שכל מה ששרגא אשם בו הוא גסות ונרגנות זה לא פרופורציונלי למעשיו. נא לקרוא לאט: הוא סרב לשרת אדם בגלל שהוא אוטיסט. זה שהוא עשה זאת תוך כדי נרגנות לא מקנה לו נקודות זכות.

ואם שרגא ייפגע מכך – צר לי, הוא היה צריך לחשוב על זה קודם.
בהחלט. מפגשים לא נארגן אצלו בפיצריה

אם הייתי שרגא הייתי תובע תביעת ענק את "גברת הזאב" וכל אלו ששלחו את המייל עם שמי וכתובת העסק לי, על שגרמו לי נזק ופשיטת רגל, ללא שבדקו את המקרה לאמיתו וללא שנתנו לי הזדמנות אמיתית להסביר את הצד שלי (ואני באמת לא מחשיב כתב מאיזה אתר אינטרנט נידח עם קול מעצבן של מתבגר וכושר התבטאות של נמלה עם ג'ל על הראש, כהזדמנות פז להסביר את הצד שלי)...
בנוסף עם גם חשפו את מקום העסק שלי למטרד מתמשך של עוברי אורח והמון זועם שבכל רגע נכנס להביע את דעתו בצווחות ומאיים על חיי ובריאותי הנפשית.

אז.....יש פה עוד חמור/ה שעוד לא הבינו מה התרחש פה בעצם??????????

אז.....יש פה עוד חמור/ה שעוד לא הבינו מה התרחש פה בעצם??????????
נדמה לי שכן, לפחות חמור אחד.

חמור אחד ואלפקה אחת

אם הייתי שרגא הייתי תובע תביעת ענק את "גברת הזאב"
ומאד ייתכן שאם אינו עושה כן, הוא יודע היטב למה.

ברוח החינוך הביתי - אנשים שבוחרים לא לחכות לרשות שמונתה לחנך את ילדיהם אלא לעשות זאת במו ידיהם, דווקא מאוד מתאים להם לא ללכת דרך הצינורות המקובלים, ולטפל במה שחשוב להם בחברה באופן ישיר. לקחת אחריות ישירה.

רק תזכור שהחרב יכולה להתנופף גם עליך. אף אחד מאיתנו לא נחמד לכולם כל הזמן. תחשוב טוב טוב האם אתה ראוי לקריסה כלכלית ונידוי חברתי על הפעמים שבהם היית קצת שרגא.

בנוסף לכך שלא כל התנהגות גסה צריכה להוביל לעונש כל כך קשה קח בחשבון שסוג כזה של תגובה מציג רק צד אחד. זוית ראיה אחת.

אם לדוגמא חמתך האהובה מגלה שאתה מסרב בתוקף לתת לביתך הקטנה אנטיביוטיקה למרות שהיא סובלת מזיהום מסוכן. היא יכולה היתה להפיץ מייל חוצב להבות על רשלנותך ומעשיך הנפשעים שמסכנים את נכדתה חסרת האונים. מבחינתה היא במסע להצלת נכדתה. והיא תיידע את כל מי שאפשר בהבנה שלה את המעשים שלך. ואתה עלול למצוא את עצמך מקבל מבטים נזעמים, במקרה הטוב, מעמיתך לעבודה שגילו את פרצופך האמיתי. אתה עלול גם לקבל ביקור מעובדת סוציאלית.

זה לדעתך רצוי שנתחיל עכשיו לסגור חשבונות ולהציל את העולם בצורה כזו.

למה? למה לא ליידע מעגל רחב יותר של אנשים? למה לא ליידע אנשים מוגבלים או סתם אחראים שזהו עסק שלא ראוי שיפרנסו? למה לתת לקהל להמשיך להכנס אל הבריון באוהל רק כדי לקבל אגרוף?
בגלל שלא מדובר פה ביידוע. מדובר פה בנקמה מתוקה. היקף ההפצה והאופי הרגשני של המכתב מעוררים יצרים אפלים בקוראים שלא רלוונטים אם היא רק רוצה לספר על מקום שהיא ממליצה לא לקנות בו.

יותר טוב אם היתה מוצאת פיצריה נחמדה, ומפיצה במייל נרחב, כולל הודעות בפורומים, מכתב נרגש מלא תשבוחות ומילות הלל.

למה כל הזמן מעמידים את האמא על דוכן הנאשמים? רק כי זה מקורי? כי היא האשימה, וזה מעיד על יצירתיות להראות שהיא (ה-)אשמה? אולי היתה יכולה לעשות אחרת, אבל עשתה כך, כך מצאה לנכון לפעול. למה לנתח כל מעשה שלה בכזו דקדקנות? תסתכלו על השרגא הזה קודם כל, הישראלי המכוער שצריך להוקיע מקרבנו. שידעו שאם נותנים שירות מחורבן, זה גורם נזק, ולא רק לנשמה, אלא גם לכיס.
זה כמו 'יצאת צדיק' - גם שם לא הלכו על תביעה משפטית, אלא רק חשפו את השקרנים במלוא כיעורם. ההתנהגות של שרגא היא שלו, שייקח עליה אחריות. לא מישהו אחר התנהג בצורה מחפירה, אלא הוא. והוא ראוי לגינוי על כך. וכל מי שנוהג כמוהו.

מדובר פה בנקמה מתוקה. היקף ההפצה והאופי הרגשני של המכתב מעוררים יצרים אפלים בקוראים שלא רלוונטים אם היא רק רוצה לספר על מקום שהיא ממליצה לא לקנות בו.

היא בסה"כ סיפרה את הסיפור כפי שהיה.

חוצמזה, דיברתי עם כל מני אנשים על המקרה הזה, אנשים שהכירו את שרגא עוד ממקודם, העלתי בפניהם את האפשרות שאולי סתם מישהי מעלילה עליו עלילות כדי לפגוע בו והם אמרו שהיא לא, כי זה נשמע להם כמו התנהגות טיפוסית של שרגא. לפי דעתי אחת מהסיבות לכך שהעליהום הזה מתקיים היא בגלל שהרבה הכירו את שרגא ואת ההתנהגות הנוראית שלו גם ככה. אם ככה הוא בוחר להתנהג, שיישא בתוצאות.

רק תזכור שהחרב יכולה להתנופף גם עליך. אף אחד מאיתנו לא נחמד לכולם כל הזמן. תחשוב טוב טוב האם אתה ראוי לקריסה כלכלית ונידוי חברתי על הפעמים שבהם היית קצת שרגא.

בדיוק כך!
כל המצדדים,החמורים והאלפקות החמודים, כנראה יבינו, רק כשיפלו תחת טפריה הרצחניות והמפלצתיות של התקשורת של ימינו. האנשים שנפלו תחתיה, יודעים היטב מה זה אומר. זה שהם לא תבעו את הצדק עדין, זה רק בגלל שאין להם כוחות וכסף מספיק לעשות את זה. אבל יום אחד זה יקרה.
כי הצדק הטהור של זכות הפרט וצנעת הפרט עומד לצידם.

יש פה רמאים ויצאת צדיק זו אחלה תוכנית שחושפת אותם, אבל התוכנית היא עבירה על החוק בפני עצמה.
אפשר לשים מצלמות, לטשטש את פני האשם למניעת זיהוי ואת השם למסור למשטרה או לרשות להגנת הצרכן. זה חוקי! כך גם לא פוגעים בילדיו של העברין, שגם כך נענשו שזה אביהם. אבל למה שיעשו כזה דבר אם זה לא מביא מספיק רייטינג? ההמון רוצה דם!
הגיע הזמן בהחלט שיקום עורך דין משועמם ויתבע את עלבונם של כל אלו שהמדיה רצחה אותם חיים. אני לא רוצה לראות תוכניות כאלו. עבר זמנו של הקולסאום.

נדמה לי שאנשים פה חסרי סבלנות אחד כלפי דעתו של השני....

נכון. חוסר סובלנות הוא דבר מאוד חמקמק והרבה אנשים שבטוחים שהם הכי סובלניים עלולים למעוד בלי להרגיש בכלל...

כל מה שכתוב פה מזכיר שוב מה שניסיתי לומר, בין השאר, למעלה:
הדברים מורכבים, ואם לא רואים אותם במורכבותם החד פעמית - התגובה שלנו לא מדויקת.

למשל - כוחו של חרם צרכנים.
אכן - לפעמים חשוב מאוד להשתמש בכוח הזה - מצד שני חשוב לזכור שאם שרגא יפול, סביר להניח שגם משפחתו תיפול איתו. אולי גם המנקה שמנקה את המקום יאבד את מקום עבודתו ואז אולי הבן של המנקה יצטרך לצאת ולסחור בסמים... לך תדע.

גם כשמדובר בחברות גדולות אנחנו נוטים לראות אותן כיישויות חסרות פנים - אבל גם בהן עובדים פועלים שצריכים להאכיל את ילדיהם שעלולים לאבד את מקום העבודה שלהם אם החברה שבה הם עובדים תסגר.

בקיצור - הדברים באמת מסובכים ומורכבים - ולפעול בתבונה בעולם כה מורכב דורש קשב עדין מאוד.

רואים את זה יותר ויותר בנושאים של איכות הסביבה ותזונה. מספרים לנו שכדאי לעבור לדלקים ממקור צמחי ואז מתברר שכדי לגדל את הצמחים מהם מפיקים את הדלקים הבריאים לסביבה הללו מבראים יערות עד...
מספרים לנו שכדאי לאכול הרבה שמן קוקוס ואז מתברר שגם במקרה הזה מחסלים יערות שלמים כדי לפנות מקום לעצי הקוקוס.

ולכן כל הדברים האלה דורשים הליכה עדינה, כמו על חבל, מאוד קשובה ומאוד מורכבת, שמתבוננת בהמון פרטים והקשרים, שרואה תמונה גדולה ושלמה יותר ויותר - אחרת התיקון מתגלה כקלקול.

את כל עזריאלי והקניונים האלה אפשר למוטט,
במקום כל קניון אפשר לבנות קרקס או לונה-פארק ואז יהיה יותר שמח.

_את כל עזריאלי והקניונים האלה אפשר למוטט,
במקום כל קניון אפשר לבנות קרקס או לונה-פארק ואז יהיה יותר שמח_|יש|

זה באמת הרעיון הכי חמוד.

חוץ מזה התעייפתי קצת מהדיון הזה. גם אף אחד לא ממש קפץ על הדף שהצעתי לינץ' תקשורתי. בכל מקרה, זה בטוח הפך כל אחד מאיתנו לקצת יותר מודעים.

האם אתה ראוי לקריסה כלכלית ונידוי חברתי על כל הפעמים שהיית קצת שרגא
אבל זהו, שלא היינו קצת שרגא. כפי שהיטיבה להסביר אל פקה, אין מדובר כאן בסתם נרגנות או גסות רוח, שבה אכן כולנו יכולים לחטוא מדי פעם. מדובר על סירוב לתת שירות ללקוח בשל היותו אוטיסט. האם גם זו התנהגות שהאדם באשר הוא אדם מועד לחטוא בה? באמת? הקרדיט שלי לאנושות הוא קצת יותר גדול.
_אכן - לפעמים חשוב מאוד להשתמש בכוח הזה - מצד שני חשוב לזכור שאם שרגא יפול, סביר להניח שגם משפחתו תיפול איתו. אולי גם המנקה שמנקה את המקום יאבד את מקום עבודתו ואז אולי הבן של המנקה יצטרך לצאת ולסחור בסמים... לך תדע.

גם כשמדובר בחברות גדולות אנחנו נוטים לראות אותן כיישויות חסרות פנים - אבל גם בהן עובדים פועלים שצריכים להאכיל את ילדיהם שעלולים לאבד את מקום העבודה שלהם אם החברה שבה הם עובדים תסגר._
זה תמיד נכון, אבל מחשבה זו תעקר את הכוח מכל חרם צרכנים, או שביתת עובדים. כל פעולת מחאה כזו פוגעת כמעט בהכרח גם -- ולפעמים בעיקר -- במי שאינם נמעניה הישירים של המחאה. אבל מעוות בעיני במקרים האלה להטיל את האחריות על המוחים -- שברוב המקרים זו אפשרות הפעולה היחידה שלהם -- במקום על מבצע הפעולה שהיתה מושא המחאה (אגב, טריק ימין כלכלי ידוע). אם המוחים ירבו מדי לעסוק ב"פרטים בתמונה השלמה", התמונה השלמה תהיה של דיכוי וניצול ובריונות. אין ספק למשל שקמפיין האנטי עישון, והירידה העצומה בצריכת סיגריות שבאה בעקבותיו, גרמו לאנשים קשי יום לאבד את מקום עבודתם. אם יצלח המאבק בכניסת תועמלניות התמ"ל למחלקות היולדות, תיגדע ודאי פרנסתן של פנסיונריות וסטודנטיות. אין גם ספק שרבים מגולשי אתר זה מחבלים ברגל גסה בתעשיית הממתקים והמזון המוכן, וככל שאנשים מסוגם הולכים ומתרבים כך רב הסיכון שפועלים יאבדו את מקום עבודתם ויתדרדרו לסמים. האם זה לבדו אומר שהתעשיות והפרקטיקות הללו צריכות להוסיף ולהתקיים?

אבל מעוות בעיני במקרים האלה להטיל את האחריות על המוחים – שברוב המקרים זו אפשרות הפעולה היחידה שלהם – במקום על מבצע הפעולה שהיתה מושא המחאה (אגב, טריק ימין כלכלי ידוע).

וואו. איזה ניסוח מדוייק.

אבל מעוות בעיני במקרים האלה להטיל את האחריות על המוחים – שברוב המקרים זו אפשרות הפעולה היחידה שלהם – במקום על מבצע הפעולה שהיתה מושא המחאה (אגב, טריק ימין כלכלי ידוע).
איזו היא האחריות של המוחים, במקרה זה - האם? האם מישהו טוען שהתנהגותו של המוכר באחריות האם ובנה? האם באמת זו אפשרות הפעולה היחידה שלה? האם מחאתה לא פונה אל כל שאר הנוכחים באירוע?

ראו,
המוכר לא התנהג בסדר.
בהחלט לא התנהג בסדר, וראוי לכל גינוי.
אני מניח שיש על כך הסכמה.

אם אנחנו מעוניינים לשים את המוכר הזה, האירוע הזה של אדם מול אדם, באותה מדרגה של נסטלה, או כל תאגיד שרומס אחרים, הרי שוב, שאפשר להשתמש כאן בחרם צרכנים.

יחד עם זאת, כל דברי מדברים על ההתחסדות, על כך שהאם הזו, כפי שהיא מספרת את הסיפור, לא קיימה את אחריותה היא, ועכשיו, מצדיקה את אי לקיחת האחריות שלה להתמודד עם המוכר הזה, לשמור על כבודה וכבוד בנה כצרכנים, על ידי הפגנת קורבנותה.
ולא לקחה אחריות הרבה לפני האירוע הספציפי הזה, ולא לקחה אחריות במהלך האירוע הספציפי הזה, וכאשר כבר לוקחת אחריות, הרי לוקחת האחריות על קורבנותה ומסכנותה בלבד.
על כך אני מצביע.
שהרי אם לא היה מדובר באוטיסט, אלא בילד נורמאלי לחלוטין, רוב המזדהים היו מרימים גבה וממשיכים הלאה..

לכן, אם ניתן, להפריד בין איוולתו של המוכר, אשר ראויה לכל גנאי, ולהסכים, ולו לרגע אחד, להתבונן על הקורבן, על ההתקרבנות, ועל המהירות והקלות בה הקורבן הופך למקרבן, הרי שדברי לא נכתבו לריק.

שכן, אותה אם, בהחלט מרגישה טוב יותר לאחר שדבריה העלו את הגל הזה, את התגובה וההד לה זכתה.

עדיין, אם נדמה לה לאותה אם, שבזכות החרם המדומיין או האמיתי, הארוך או זה שחולף מאליו תוך שבועיים שלושה (ואז כפי שנכתב כאן כבר יהיו כאלה שיכנסו למקום הזה רק כי יזכרו משהו בקשר אליו ולאו דווקא יזכרו שהמשהו הזה הוא שלילי), ובכן, שבזכות המאבק הזה, ייטב לו לבנה, או שיבשיל אל יכולת להסתדר בעולם, הרי שהקורבן חופר לעצמו את הבור שממילא יפול אליו בקרוב.

ומעבר לכך, מה שהעלה את הדברים, הוא התחושה, שהמוכר הזה, השרגא הזה, הזעוף הזה, שכבר עצבן את האם הזו הרבה פעמים, עלה לה על העצבים והיא יצאה למסע נקם.

במילותיה היא, הצדקנות פורחת ועולה, ממילותיה היא הקורבן המקרבן מדבר.

כעת, אפשר להמשיך ולקשקש (ויסלחו לי הקוראים אבל זה כבר הפך לקשקוש בו הקווים כבר חוזרים על עצמם, הטיעונים כבר שדופים מרוב שימוש) על העוול, על הקפיטליזם, על הנכים והחלשים, על שרגא, ועל אלוהים, אפשר להשליך מהסיפור הזה גם על עגל הזהב אם תרצו.
אלא מה?
כפי שכבר כתבתי במקום אחר, הדיון הפך להיות כמערבל וטוחן מים.
ובמדינתנו הצמאה, אנ'לא בטוח שאנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו.

NEXT... (הקורבן הבא בבקשה....)

תודות.

לקוחה עם סבלנות הייתה שואלת את שרגא "שרגא למה אתה לא מתייחס?" "שרגא למה אתה כועס?" ולא לוקחת אישית, זו סבלנות.
אולי היה נפתח ואולי היה אומר דברים כמו:
"וואלה אני פה 20 שנה בפיצריה, אנשים לא אומרים לי שלום לא אומרים לי תודה, שלא נדבר על מה נשמע ומה עניינים, כולם פה בקניון ממש רובוטים עם מבטים חלולים, זה מוריד לי את המצב רוח"
לקוחה עם סבלנות ועם אמפתיה יכולה להבין.. הקניון והעבודה שלו זה לא עליסה בארץ הפלאות, גם הלקוחות שם הם לא תמיד באים טוב.
לקוחה עם סבלנות הייתה מבינה לליבו של שרגא, שיושב בקניון ארור ורובוטי 20 שנה, מארגנת לו מסיבת הערכה, עם בלונים וקישוטים וחברים וממתקים
כולם מסיבת הערכה לשרגא שמכין אחלה פיצה למאות אנשים ביום.. שיתחמם לו הלב.
במקום לקרר לשרגא ולעם את הלב במכתב המעפן הזה שהיא שלחה,
יכלה לשלוח מכתב שמארגן מסיבה שמחה לאיש שמאכיל מאות אנשים באחלה פיצה והוא בבאסה, הייתה מחממת לכל העם את הלב.

_ולא לקחה אחריות הרבה לפניכעת, אפשר להמשיך ולקשקש (ויסלחו לי הקוראים אבל זה כבר הפך לקשקוש בו הקווים כבר חוזרים על עצמם, הטיעונים כבר שדופים מרוב שימוש) על העוול, על האירוע הספציפי הזה, ולא לקחה אחריות במהלך האירוע הספציפי הזה, וכאשר כבר לוקחת אחריות, הרי לוקחת האחריות על קורבנותה ומסכנותה בלבד.
על כך אני מצביע._
אכן זה מה שאתה מנסה לומר אך לא בהכרח ניתן להסכים איתך! האם לקחה אחריות!
זה שניכנסה לחנות למרות שידעה שהוא אדם נירגן, אינו מעיד על חוסר אחריות! גם העובדה שלא התערבה מיד ונתנה לבנה להתמודד עם ההתעלמות של שרגא גם זה לא חוסר אחריות או התנהגות קורבנית. (מקסימום הבנה איטית של הסיטואציה). וגם אם כדבריך (למרות שאיני מסכימה עם כך )התנהגה בהתנהגות קורבנית אין זה מונע ממנה אחר כך לנסות למחות !

כעת, אפשר להמשיך ולקשקש (ויסלחו לי הקוראים אבל זה כבר הפך לקשקוש בו הקווים כבר חוזרים על עצמם,
אכן כך
נוצר כאן שיח של חרשים, בין אלו הטוענים לזכותם של החלשים (שכולם על פני השטח מסכימים עם כך , אך אלו שמעיזים לטעון כך בגלוי נקראים מתחסדים)
לבין אלה הטוענים ללינץ תקשורתי סוגיה ניכבדת שראויה להתיחסות רצינית.
לבין הטוענים שהיא קורבן שמנסה לגרור קורבנות אחרים ולכן ראוי לבזות אותה. ואלו תמוהים בעניי.
בכל מקרה הנושא בדף זה הוא התיחסות לאנשים חריגים, ושני הנושאים האחרים ראויים ככל שיהיו יכולים לעבור לדף אחר מתאים. (האחד פתחה עפרה עדין)

לקבל את החריג זה לא רק למכור להם באדיבות פיצה... זה עניין של חינוך.
זה גם ללמד את הילדים שלנו להתייחס לחריג כאל שווה. בעיקר כשמגיעים אליכם משפחה ויש להם ילד חריג.
לא רק לקבל אותו אלא לחנך גם את הילדים שלנו לקבל אותו ולהתייחס אליו יפה, ולגרום לו להרגיש שווה, גם אם הוא קצת אחר.
ואני כאמא לילדה קצת חריגה חווה המון תסכולים בתחום. פה ושם אני נתקלת במשפחות שיודעות לקבל ולהעניק אהבה ויחס של כבוד כלפי החריג. אבל לצערי משפחות מעטות.

רוני,
לקבל את החריג לא אומר להתייחס אליו כאל שווה.
נהפוך הוא, אצל החריג עלינו להפגין מידה רבה יותר של סבלנות וסובלנות.
שכן, החריג איננו שווה באמת ואין טעם ללמד את ילדינו להתנהג אליו כאל שווה.

אגב, אין שוויון מראש, למעט השוויון הזה על פי כולנו, כל בני האדם, החיות, הצמחים והדומם - יחידים ומיוחדים.

לכן,
לחנך גם את הילדים שלנו לקבל אותו ולהתייחס אליו יפה, ולגרום לו להרגיש שווה, גם אם הוא קצת אחר.
לא בהכרח אפשרי, ובוודאי שאין צורך אל הזיוף הזה על פיו כבר מחנכים ילדים - שהם שווים בעוד אינם, גם אל החריג.

טוב שידע החריג שהוא יחיד ומיוחד.

על פני שעליו להיות אחר ממה שהוא, או להתאים עצמו אל נחמדותו של העולם.

תודות.

צפריר, אכן נכונים רוב דברייך....

_לחנך גם את הילדים שלנו לקבל אותו ולהתייחס אליו יפה, ולגרום לו להרגיש שווה, גם אם הוא קצת אחר.
לא בהכרח אפשרי, ובוודאי שאין צורך אל הזיוף הזה על פיו כבר מחנכים ילדים - שהם שווים בעוד אינם, גם אל החריג._

אפשרי. מאוד אפשרי. זה עניין של רצון. אני לא מתכוונת שצריך להציג את החריג כאחד מהחברה. אבל לגרום לו להרגיש שווה, זה עניין של רצון וחינוך. לתת לו הרגשה של כבוד ולא לתייג אותו כשונה שאין טעם להתקרב אליו, כי הוא שונה. הוא אחר.
צפריר, יש הרבה מאוד חריגים שאין להם נכות פיזית הנראת לעין, ועדיין הם חריגים. הם שונים. ולמרות זאת הם מנסים למצוא את מקומם בחברה, להרגיש שגם הם חלק מהחברה, שייכים לחברה. אבל החברה שלנו לא מקבלת אותם ומתייגת אותם, ובכך נמנע מהאנשים האלה למצוא את מקומם.
אני מקווה ומצפה שכולנו, נלמד לתת לאנשים שהם שונים מאתנו, ולא דווקא חריגים, תחושה שהם חלק מהחברה הישראלית, ולגיטימי להיות שונה. ואולי אפילו נוכל ללמוד מהאנשים הסובבים אותנו כי הם לא פחות שווים מאתנו.

אתה יודע, וגם אני יודעת, כמה מילה טובה, חיבה עושה לאנשים טוב, אתה מתאר לעצמך מה זה עושה לאדם בודד?
לאדם חריג שמרגיש בודד? ויש לצערי די הרבה כאלה. לעתים הם כמו אנשים שקופים. לא נראים לעיין. לא סופרים אותם.

רוני,
יש הרבה מאוד חריגים שאין להם נכות פיזית הנראת לעין, ועדיין הם חריגים

כך ניתן בהחלט לתאר את הכותב הזה, מילדותו, אל רוב חייו, ובוודאי שכך הוא גם היום, אלא שנכות זו, או חריגות זו, או ייחודיות זו, שנתפשה כמרחיקה, או כגורמת לדחייה של החברה, או שלי עצמי את החברה, כבר איננה מכאיבה אלא, מותמרת, אל מבטו של החריג, כפי שהוא מביא את הדברים, גם אם מקומם עליו את כל העולם, וגם אם אינו זוכה לכבוד אלא לגידופים, וגם כאשר מורעפים עליו אותות חיבה.
עד כאן, הגילוי הנאות של הנכה הזה, הכותב כאן, שעוד לא פגש אפילו אדם אחד, שאיננו נכה, סמוי או גלוי - מי שיפגוש - אנא ספר.

כאן, על פני לגרום לחריג להרגיש שווה, שזו אשליית הקפיטליזם, טוב דווקא להדגיש את היותו שונה, את היותו מיוחד, וגם אם כל העולם כולו לא מבין את המיוחדות הזו, הרי זוהי נכותו של העולם.
כל אשלייה לשוויון יכולות או לשוויון תפישה או ליכולת לשטח את כל האנשים לאותו גובה - רק פוגעת בחברה וביחיד.

לכן, בזהירות, ומתוך העדות האישית, אל נא תרמי את החריגים להיותם שווים, אמרי להם את האמת - ששוויָם אינו עולה או יורד משוויו של אף אחד אחר, שזכויותיהם להיות יחידים ומיוחדים לא פחותות ולא מתעלות מעל זכותו של אף נורמאלי, ובמובן הזה טוב להבין, וזה לכל אותם שמגדירים את עצמם נורמאליים, שהנורמאליות היא השגעון של השפיות התרבותית,היא הטירוף של הפסיכולוגיה, והיא הרעה החולה של התרבות במובנים רבים.

כאן, באשר לבדידות, דווקא כחריג, דווקא כלא מובן, דווקא כמי שמאיים תדיר, או שנתפש ככזה, דוקא כאן, אין כמו הבדידות.
וכאשר את מחפשת את המילה הטובה, הרי שזו ברשותך תדיר, וטוב אל המילים הטובות, למרות שבדידותו של הרץ למרחקים ארוכים איננה בהכרח כה נוראה, ואיננה באמת בדידות מלאה, שכן,סביבו ובתוכו - עולם שלם, של אהבה וסובלנות, חסד מקיף ותואם מושלם.

כאן, אם כך, נפלה בחלקך הזכות לשמוח וללמד שמחה את החריג דווקא, לא מתוך שהעולם מקבלו, אלא מתוך כך, שהוא מקבל את העולם.

זה לא פשוט, וזה לא תהליך של ימים או חודשים, כבר אלפי שנים העם היהודי מעדיף להתייחד כקורבן, אבל זו איננה גזירה משמיים, ובידי כל אחד, להפוך מקורבן של נסיבות, אל אדם חופשי, שחירותו איננה ניתנת עוד לרמיסה, גם אם נדמה לאיזה מטורף מהנורמאליים - שמותר לו לרמוס שם.

ובאים הדברים האלה, אלייך, כהזמנה אל החיוך והשמחה, אל החמלה במובן של קבלת נכותו של העולם, ואל ההזדמנות הזו, להיות חופשיה ולהנכיח את עוצמתך, בחיוך רחב, בהסבר פנים, ובמילים טובות - גם אל האידיוט שמאמין שהוא מעל בתך, או מעל מישהו, ואת בגובה העיניים, מאחלת לו שימצא את השמחה מחדש.

תודות.

_זה לא פשוט, וזה לא תהליך של ימים או חודשים, כבר אלפי שנים העם היהודי מעדיף להתייחד כקורבן, אבל זו איננה גזירה משמיים, ובידי כל אחד, להפוך מקורבן של נסיבות, אל אדם חופשי, שחירותו איננה ניתנת עוד לרמיסה, גם אם נדמה לאיזה מטורף מהנורמאליים - שמותר לו לרמוס שם.
ובאים הדברים האלה, אלייך, כהזמנה אל החיוך והשמחה, אל החמלה במובן של קבלת נכותו של העולם, ואל ההזדמנות הזו, להיות חופשיה ולהנכיח את עוצמתך, בחיוך רחב, בהסבר פנים, ובמילים טובות - גם אל האידיוט שמאמין שהוא מעל בתך, או מעל מישהו, ואת בגובה העיניים, מאחלת לו שימצא את השמחה מחדש.
תודות._

מילים יפות כתבתה (ואין אני צינית כלל וכלל).דבריך נכונים ואמתיים, אכן כל אחד מאיתנו הוא חריג במידת מה. ולכל אחד מאיתנו יש אפשרות להפוך מקורבן של נסיבות אל אדם חופשי, שחירותו אינה ניתנת לרמיסה. אך עדיין מוטלת עלינו כחברה לדאוג לחריגים אחרים מאיתנו להיות מסוגלים להיות אנשים חופשיים.
אם לא יבנו רמפות לכסאות גלגלים ולא תהיה נגישות במקומות ציבוריים - שהרי רמסנו את חרותו של הנכה
כשאין כתוביות ללקויי שמיעה, או רמזורים או מעליות עם תוספת קולית. הרי שרמסנו את חירותו של ליקוי השמיעה או הראיה.
אם סרבנו לשרת את האדם המוגבל, או סרבנו לקבלו בגן הילדים של ילדנו. אם בהתנהגותנו הראנו דוגמא לילדנו יחס של זילזול, או אי קבלת החריג או אי קבלה של אדם כל שהוא (וכאן אני מפרידה בין קבלת האדם לבין קבלת ההתנהגות). הרי שפגענו לא רק בחופש של אותו אדם , אלא גם ואולי בעיקר בחופש שלנו ושל ילדנו.
העניין הוא שלא רק שכולנו מוגבלים אלא כולנו או לפחות רובנו נגועים במידת מה בגזענות,דעות קדומות וחוסר קבלה מסיבות אלו ואחרות אדם כזה או אחר.
אולי יש אנשים היכולים לקבל את נכותו של העולם בחיוך ובשמחה, וכהזדמנות להיות חופשיה ולהנכיח את עצמם בסבר פנים יפות ובמילים טובות מול הדיוטות שרומסים את כבודם של אחרים. אך אלו יחידי סגולה.רובנו ככולנו אנשים בני תמותה שניזעקים מצד אחד נגד עוול שנעשה. ומאידך לא תמיד מסוגלים לקבל את השונה מאיתנו. ומכתב זה של האם או פניתה של רוני ראוי שיעורר בנו רגע אחד של בדיקה עצמית, איפה אני איפה אני ניכשלת בכך.

אם לא יבנו רמפות לכסאות גלגלים ולא תהיה נגישות במקומות ציבוריים - שהרי רמסנו את חרותו של הנכה
רק אם את מבקשת להשוות את יכולותיו ליכולות של אדם הולך, וגם אז לא רמסת את חרותו של הנכה, אי אפשר לרמוס חירות.
חירות היא הרגשה פנימית, וגם נשימתו האחרונה של הנידון למוות, בטרם יתלה, עשויה להיות רווייה בחירות, חווית החיים.
חירות היא אותה הרגשה של אין צורך בדבר, הכל טוב ואין צורך שאינו מסופק.
גם אם אינו יכול הנכה לעלות אל הרמפה הזו לבדו, אין הדבר מכריח אותו לא לחוש את חירותו, זו לעולם בידיו.
כלומר, זו בהחלט אחריות המדינה והממסד לדאוג לאלה, וזה לא נמצא בתוך יחסי הגומלין של בין אדם לחברו, ולא זה מה שעשוי לגעת בחירותו הבסיסית.

כשאין כתוביות ללקויי שמיעה, או רמזורים או מעליות עם תוספת קולית. הרי שרמסנו את חירותו של ליקוי השמיעה או הראיה.
שוב, אי אפשר לרמוס חירות.
לקוי השמיעה או העיוור, אם נדרשים אל הנחיה בתנועתם, מתוך חירותם יפנו ויקבלו הנחייה זו, ואם לא יקבלו, גם אז, אין כל הכרח שתחושת חירותם תיפגע.

אם סרבנו לשרת את האדם המוגבל, או סרבנו לקבלו בגן הילדים של ילדנו. אם בהתנהגותנו הראנו דוגמא לילדנו יחס של זילזול, או אי קבלת החריג או אי קבלה של אדם כל שהוא (וכאן אני מפרידה בין קבלת האדם לבין קבלת ההתנהגות). הרי שפגענו לא רק בחופש של אותו אדם , אלא גם ואולי בעיקר בחופש שלנו ושל ילדנו.
במובן הזה - שכל ישר.
שכל ישר הוא לב ליבם של יחסי הגומלין בין אדם לחברו, בין אדם לסביבתו ובין אדם לעצמו.
שאי אפשר לפגוע במישהו או במשהו - מבלי להיפגע - ביחס ישיר, במשקל זהה.

אולי יש אנשים היכולים לקבל את נכותו של העולם בחיוך ובשמחה, וכהזדמנות להיות חופשיה ולהנכיח את עצמם בסבר פנים יפות ובמילים טובות מול הדיוטות שרומסים את כבודם של אחרים. אך אלו יחידי סגולה.רובנו ככולנו אנשים בני תמותה שניזעקים מצד אחד נגד עוול שנעשה. ומאידך לא תמיד מסוגלים לקבל את השונה מאיתנו. ומכתב זה של האם או פניתה של רוני ראוי שיעורר בנו רגע אחד של בדיקה עצמית, איפה אני איפה אני ניכשלת בכך.
איני חולק על דברייך.
עם זאת, מכתבה של האם, אשר נכתב בכוונת זדון, פשוט כמשמעו, נמצא כמשל מתאים לגלוי פניו של הקורבן המקרבן.
ואם חטא הכותב הזה, בפגיעה באחרים, לאו דווקא באם הזו שאין הכותב מכירה והקפיד לא להזכירה בשמה, הרי שצר לי על כך.

תודות.

_כשאין כתוביות ללקויי שמיעה, או רמזורים או מעליות עם תוספת קולית. הרי שרמסנו את חירותו של ליקוי השמיעה או הראיה.
שוב, אי אפשר לרמוס חירות.
לקוי השמיעה או העיוור, אם נדרשים אל הנחיה בתנועתם, מתוך חירותם יפנו ויקבלו הנחייה זו, ואם לא יקבלו, גם אז, אין כל הכרח שתחושת חירותם תיפגע._

ובכל זאת עדיף להיות עם תחושת חירות מחוץ לתא הכלא...
על זה נאמר, עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה...

יש את הסיפור של הרבי נחמן מברסלב, על עשרה הקבצנים, שכל אחד מודה ל"מום" שלו, שמשחרר אותו מהבלי העולם הכרוכים באותו מום.
אני חייבת להודות שאני מתמסרת לתחושת הרדיפה אחרי השלמת החסר הנובע מהמום שלי..
ומרגישה הרבה יותר טוב כאשר אני שומעת הכל, קוראת הכל, מבינה הכל. יש לי צורך עז בכך, מקוה שלא שיעבוד...
ולא גורסת שזה טוב להיות עם חירות פנימית עצומה בלי לשמוע ולהבין את כל הדברים האלה שנורא מסקרנים אותי כל הזמן שם בחוץ.
ולא גורסת שמאמץ עילאי להבין כל מילה זה חירות.
זה נראה לי חסר חמלה במידה מסוימת לתת לכל אחד להתחרבש בקשייו אם אפשר להקל על הסבל ולעזור לאנשים לחיות יותר טוב.
זה כן מדבר אלי לעזור לייחודיות ללכת איתי, ולתת לה לגימטימציה מלאה, לקבל אותה, לשדרג אותה אפילו,
במקום המאמץ התמידי והמייגע שאני חשה "להיות כמו כולם".

יש את הסיפור של הרבי נחמן מברסלב, על עשרה הקבצנים,
עד כמה שזכור לי, שבעה, לא?

הולכת לבדוק.

נכון, שבעה, תודה!
והנה על החרש:
"ואתם סוברים שאני חרש? אין אני חרש כלל. רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום כדי שאשמע את החסרונות שלו. כי כל הקולות כולם הם מן החסרונות, כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו. ואפילו כל השמחות שבעולם כולן הן מחמת החסרון, שאדם שמח על חסרונו שנתמלא. ואצלי כ העולם כולו אינו עולה לכלום, כי אני חי חיים טוביםשאין בהם שום חסרון. ויש לי הסכמה על זה, שאני חי חיים טובים, מן המדינה של עשירות"....
מתוך "תיקון הלב" רבי נחמן מברסלב, סיפורים חלומות שיחות בעריכת פנחס שדה.

אני חייבת להודות שאני מתמסרת לתחושת הרדיפה אחרי השלמת החסר הנובע מהמום שלי..
וברור לך שזה לא קשור למום שלך?

ומרגישה הרבה יותר טוב כאשר אני שומעת הכל, קוראת הכל, מבינה הכל. יש לי צורך עז בכך, מקוה שלא שיעבוד...
כן, זה גם אצלי כך, ואני לא סובל מבעיית שמיע או ראייה ועדיין שמח כשבכל בהיר, שוב, זה לא קשור לנכותך.

ולא גורסת שמאמץ עילאי להבין כל מילה זה חירות.
חירות עולה מתוך ההבנה שממילא אינך מבינה דבר ואין לך כל סיכוי להבין הכל.
החירות אם כך היא הידיעה וההבנה שאין כל צורך במאמץ, מבינה, טוב, לא מבינה - גם טוב.

זה נראה לי חסר חמלה במידה מסוימת לתת לכל אחד להתחרבש בקשייו אם אפשר להקל על הסבל ולעזור לאנשים לחיות יותר טוב.
חסר רחמים ומלא חמלה.
עזרה שניתנת מתוך רחמים, עדיף שלא תינתן. ומוזמנת ל כאן

תודות.

_אני חייבת להודות שאני מתמסרת לתחושת הרדיפה אחרי השלמת החסר הנובע מהמום שלי..
וברור לך שזה לא קשור למום שלך?_
לדעתי החוסר נותן את הצורה לדבר.
צריכה להרהר בזה.

נדמה לי שאנחנו מערבבים כל מיני תחומים.

א. יש חשיבות רבה לכך שהחברה, מתוך חמלה ואחריות, תאפשר נגישות, שותפות וחירות לכל אדם ובמיוחד לכל אדם שיש לו איזו מוגבלות.

ב. אבל, חירותו של אדם, כמו שאומר צפריר, קשורה לנסיבות החיצוניות באופן שטחי יחסית.
נכון שיותר נעים להיות מחוץ לכלא מאשר בכלא, אבל אפילו בכלא ניתן לחוות חירות - משום שזה אכן בעיקר מצב פנימי.
עובדה שאפשר להיות חופשי לגמרי בכל מובן פיזי ועדיין לחוש כלוא - זה מצב נפוץ מאוד.

ג. יש חשיבות גם לנשק השביתה ולנשק חרם הצרכנים ויש חשיבות גם לחמלה. הם אינם סותרים זה את זה.

וכל מקרה לגופו.

לא יתכן שתמיד נכון לעשות חרם צרכנים. לפעמים זה מתאים, לפעמים זה במתאם עם איזה מין דבר שקשה להגדירו שהוא פשוט נכון. ולפעמים דווקא לא להחרים הוא הנכון. פעם זה ופעם זה.

הטעות היא לנסות להכליל כאילו יש אמת שתמיד נכונה וכאילו אפשרות אחת מאיינת את השנייה.
זה 'חוסך' לנו את הצורך להיות מאוד מאוד מחוייבים וקשובים ואחראים וחומלים ולעיתים גם קשים וחדים - כדי להבחין מתי תגובה מחרימה היא המועילה ומתי תגובה חומלת היא המועילה ומתי שילוב של השניים הוא המועיל.

ומה שתמיד מועיל יותר ומזיק פחות הוא פעולה מתוך התכוונות שרוצה בטובה הגדולה ביותר עבור כולנו.
זו פעולה שלא נובעת מרצון לחנך ולנקום אלא מקשב חומל.
ומתוך החמלה הזו לעיתים נדרשת גם תגובה חריפה ופוצעת - אבל לטובת כולנו רצוי שהתגובה החריפה תנבע מאכפתיות לאנשים כולם (כולל השרגאים) ולא לחלקם בלבד.

ד. כי באמת - באמת - כולנו שרגא. ומי שחושב שהוא לא - פשוט משלה את עצמו. לעיתים הדברים סמויים מאוד והשרגאיות יכולה להיות חבויה עמוק גם בתוך אנשים שבדרך כלל מאוד נחמדים. למשל כשהם חסרי חמלה לחלוטין ובאופן אבסולוטי לשרגא.

אני ממליצה לכולנו, גם לי, להתבונן פנימה ביושר ובחמלה ובהומור ולראות את הפינות האפלות שבהן גם לנו יש שרגא חסר סבלנות, גס רוח, תוקפני מתחת למעטה התרבותיות, הנימוס והחביבות.

מי שבאמת לא מוצא שרגא פנימי ולו קטן מאוד מוזמן לכתוב לי ויקבל פרס נאה.

_זו פעולה שלא נובעת מרצון לחנך ולנקום אלא מקשב חומל.
ומתוך החמלה הזו לעיתים נדרשת גם תגובה חריפה ופוצעת - אבל לטובת כולנו רצוי שהתגובה החריפה תנבע מאכפתיות לאנשים כולם (כולל השרגאים) ולא לחלקם בלבד.

כי באמת - באמת - כולנו שרגא. ומי שחושב שהוא לא - פשוט משלה את עצמו. לעיתים הדברים סמויים מאוד והשרגאיות יכולה להיות חבויה עמוק גם בתוך אנשים שבדרך כלל מאוד נחמדים. למשל כשהם חסרי חמלה לחלוטין ובאופן אבסולוטי לשרגא.
אני ממליצה לכולנו, גם לי, להתבונן פנימה ביושר ובחמלה ובהומור ולראות את הפינות האפלות שבהן גם לנו יש שרגא חסר סבלנות, גס רוח, תוקפני מתחת למעטה התרבותיות, הנימוס והחביבות._

תודה על דברייך אלה, היטבת להגדיר בעבורי לתגובתי לכל סיפור המעשה - בעיני לפחות, שבהחלט התעורר בי השרגא, ואפשר שטוב שכך.
תודות.

בבקשות.

ותודה לשרגא?

אבל אנחנו מיישרים קו והוא לא.