ולדורף ואנסקולינג גרים בבית אחד

_השבוע גם חגגנו לו יום הולדת. היה מקסים וקליל.הבטתי בארוחה בכולם היו שם מהחנוך הביתי מחינוך וולדרוף ומהחינוך המיוחד.איך אני מקשרת את כל העולמות האלו יחד לזר צבעוני ומהודר.
כולם היו בני._

כמה פתיחות וקבלה אפשר ללמוד ממך

הי מיץ,
מזל טוב ל-א' !
חושבת עלייך לא מעט, גם אם לא כותבת הרבה. וקוראת כאן תמיד.
כשאני חושבת על רשימת האנשים שיש להם תרומה במהלך שעשינו לאחרונה עם הקטנים, אז יש לך שם מקום של כבוד. את בקטגוריה של "אנשים שבעצם קיומם נותנים לי השראה".....

כמה פתיחות וקבלה אפשר ללמוד ממך
לא אמרתי לך, מיץ - אני הרגשתי בחבורה הזו ים של קבלה. היה לי שם מאוד נוח לחלוק נושא שבמקומות אחרים אני מתגוננת ומסתגרת לגביו.

וואוו תודה......[-:

המורות התורניות גמרו את ההפסקה והלכו. אויש.
אויש!

_איך אני מקשרת את כל העולמות האלו יחד לזר צבעוני ומהודר.
כולם היו בני._
באמת השראה @}
כמה פתיחות וקבלה אפשר ללמוד ממך תודה.

אוהבת אותך.

מיץ פטל היקרה...
לראשונה נכנסתי לדף במחשבה שמשהו אחר לגמרי נמצא בו. התמגנטתי לסיפורך ולעוצמה היוצאת ממילותיך. היכולת לקבל את ילדך עם כל הדילמות היא אדירה. אני מתבוננת בעצמי במפגשים החברתיים הראשוניים של הנסיכה ושלי שהיו בהם מספר אסונות שגרמו לאימהות סביבי ללטוש כמה מבטים ולנעוץ כמה מילים קשות על "תהליך החיברות הלקוי" שילדתי עוברת ואני מובילה אותו ואיך התבלבלתי כולי.... השיעור החזק ביותר שעברתי איתה היה לקבל אותה בתוך קושי שאני והיא חוות .
אני מחזקת אותך ובאותו הזמן מתחזקת דרכך.

אהלן...
הקטנה שלי (שבדרך להיות הגדולה) מגיל 10 חודשים בערך התחילה לצבוט למשוך לשרוט כל קרנית עין שנקרת (אף פעם לא בטוחה איך כותבים את המילה הזאת) בדרכה במיוחד של תינוקות רכים במיוחד... עברנו תקופה לא פשוטה בעניין כי מצד אחד אימהות היו באות ואומרות לי דברים כמו- "למה היא ככה?" , "מאיפה היא למדה את זה?" , ועוד פנינים מלוות במבטים מאשימים... כיוון שרק בגיל הזה נחשפנו למפגשים סדירים עם ילדים (עד אז חיינו על הר בים המלח) הייתי אובדת עצות ... יהונתן דחף אותי ללכת למפגשים ואני מצידי הייתי מוכנה לעשות הכל רק לא לקבל את המבטים המאשימים הללו מאימהות אחרות שהיו לא פעם ולא פעמיים מאד תוקפניות -אפילו קראו לנסיכה שלי אלימה!!!!!!!!!!
בתור אמא צעירה ביותר שלא נפגשה עם אימהות אחרות כמעט בכלל בתקופה הראשונה הרגשתי שאני כל הזמן מותקפת ולא כל כך יודעת מה לעשות עם זה.
כך בערך תם הרומן שלי עם "בוקר זורם" בדיאדה:-)
יחד עם זאת באותו מקום נגלתה לי גם נקודת אור - הייתי במפגש עם דיאנה אידלמן שהציבה לי טוב טוב מול הפנים את המסר שהאחריות על הסוצאליזציה של הילדה שלי היא עלי בלבד, והיא בסדר גמור!!! בערך באותו יום הפסקתי להתבייש\לכעוס והתחלתי אולי בפעם הראשונה לקחת אחריות מלאה על הסיטואציה....

בקשר לציפייה שלי מהדף אנסקולינג וולדורף חיים יחד ..
אז ככה - תפיסת החיים שלי באופן כללי היא א-ממסדית המחשבה על בית ספר נראתה לי כילדה כ"כ הזויה שגם לילדיי אני לא מאחלת את זה.
החינוך הביתי עם כל לבטיו והקשיים שבו תמיד נראה לי הרבה יותר רלוונטי לי ולצאצאי. יחד עם זאת המחשבה על דרך מסויימת שתוביל אותי בחינוך מסקרנת אותי ואני יודעת שגם יהונתן היה רוצה לראות משהו יותר מובנה. אז באמת כשנכנסתי לדף קיוויתי למצוא את ה"מיקס" המושלם בשבילי ....

חינוך ביתי עם קו מנחה....
קריאת הדף כאן באמת האירה ניצוץ שכבה והוא היכולת להתגמש - להיות כמו מים בכל סיטואציה no one way שכשאני חושבת על זה אולי כאדם זה הקו המנחה שלי בחיים

אני כבר איזה זמן מסתובבת בראש עם אי פעם אלד שוב. מצד אחד אני כל כך עורגת לילד נוסף מצד שני כשאני קוראת את מה שמשהי תארה באחד הדפים על קשיי הגידול של תינוק וילדים בחינוך הביתי ואני נזכרת שוב בחוויות האישיות שלי אני אומרת לעצמי אבל רק עכשיו התחלת לתת לעצמך, רק עכשיו הם גדלו ואת יכולה לאפשר לעצמך יותר רק עכשיו מחילים לצוץ ניצנים של איזון . לי אישית גידול של ילד עם צרכים מורכבים הוא משא כבד.ומי מבטיח לי שהבא לא יהיה עם קשיים דומים. ואז אקרוס סופית....
וככל שהזמן חולף לו....ואני כבר בת 33 וחצי...ואין לנו עדיין בית משלנו...ויש עוד חיזוקים ועבודה לעשות בזוגיות...
אנירואה אך זה הולך ומתפוגג ועצבות גדולה עולה בי...

רגע נדיר ומאושר מחיי שאני רוצה לינצור ולהבין מה היה שם טוב שזה קרה:
חזרנו ממהפגש השבועי אחה"צ עייפים ומרוצים.הייתי אמורה לשמור על ילדי חברה לאותו לילה.
הזוגי הגיע בחמש מוקדם מהרגלו.הילדים התפזרו לשכנים. אני והוא שותים קפה יחד, מדברים, עובדים על המחשב, שוב מדברים ...השעה שש הגיעה.אני רוצה לקרוא להם הזוגי אומר שהוא חסר סבלנות היום, בא לו לעשות משהו עם עצמו,התקשר לאנשים ולא מסתדר כלום, הוא חסר שקט. אני שוב רואה בעיני רוחי את המריבות עם הגדול את הבכי של הקטנה ואותי מתעצבנת. לא, זה לא מה שיקרה הערב אני מחליטה. יש לי מצב רוח טוב ואני הולכת לשמור עליו. הצעתי לו שילך לחדר שינה ויסתגר שם לחצי שעה ואני אטפל בילדים לבדי כהרגלי.
הילדים הגיעו הסברתי להם שאבא בחדר הוא עסוק ועוד חצי שעה יתפנה. הם קבלו את זה בקלות (להפטעתי),נכנסו להתקלח,בינתיים ארגנתי ארוחת ערב טעימה . החברה התקשרה לבטל עם הילדים ואני הורדתי את קצב.
אחרי חצי שעה הוא יצא מחיוייך ונעים סבר פנים, הילדים התרפקו עליו וישבנו לאכול ארוחה טעימה באוירה רגועה , שמחה מצחיקה . מה שהיה מדהים בעיני זה שהם ממש ישבו כל הארוחה. ואכלו יחסית לאט, ונשארו עד שאנחנו סיימנו.

אח"כ הזמנתי אות לשחק טאקי בחדר אחרי שנסיים לסדר את המטבח. בזמן הזה הגדול עבד עם טפטופי נירות ועשה יצרות מדהימות.
ואז הגיע הרגע הנדיר ארבעתנו ישובים על השטיח משחקים ומשתעשעים והאוירה כל כך כפית, נעימה, עם המון צחוקים וחיבוקים ומגע...הרגשתי הכי בעולם. הרגשתי שזה מה שאני מבקשת בחיי. לרגע הזה אני עמלה וטורחת סביב כולנו.להגיע למקום הזה. לחיבור הזה של כולנו. לתחושת האהבה והמשפחה שהיתה שם באויר.לתחושה של קבלה ונתינה והנאה משותפת. כשכולנו שם במלוא הדרנו ועוצמתנו.
הלכנו לישון יחד ואז כשבקשתי שנספר על משהו חדש וטוב שקרה להם היום כולנו דברנו על הרגעים הללו שהיו לנו יחד הערב.
הלכנו לישון מכרבלים יחד עם חיוך על הפנים.
ואני יודעת שזה המפתח.המפתח לריפוי הקשיים והמכאובים של כולנו.שעם המפתח הזה נוכל להתמודד עם ה כ ל .

מדהים .זה מה שרציתי בחזון שלי כשעבדתי עם הספר "חוכמת המשפחה". זה כתוב במפורש בדפים שלי.
זה לקח זמן אבל הנה זה קרה. וזה עוד יקרה. עוד המון.אני בטוחה.
חלומות מתגשמים.... שוב הוכחה מופלאה .

ואז הגיע הרגע הנדיר ארבעתנו ישובים על השטיח משחקים ומשתעשעים והאוירה כל כך כפית, נעימה, עם המון צחוקים וחיבוקים ומגע...הרגשתי הכי בעולם. הרגשתי שזה מה שאני מבקשת בחיי. לרגע הזה אני עמלה וטורחת סביב כולנו.להגיע למקום הזה. לחיבור הזה של כולנו. לתחושת האהבה והמשפחה שהיתה שם באויר.לתחושה של קבלה ונתינה והנאה משותפת. כשכולנו שם במלוא הדרנו ועוצמתנו.

חלומות מתגשמים....

תודה על התקוה והכתיבה והשיתוף, חיוך גדול מתעצב על שפתיי ומתחיל לחלחל פנימה לנשמה

תודה על השיתוף...תמיד כייף לקרוא אותך...

סתם תחושה של יאוש. שדברים לא הולכים כמו שהייתי רוצה.
מרגישה תקועה על ראש מגדל.

"אמא, אני הולכת לחברה שלי"
מי??
"הכלבה של השכנים".
אוישששששש.

מכרנו את הבית בדרום. סגרנו חלק מהחובות.
מתחילים מהתחלה.
איזה פחד.

יש לו טיקים. טיקים טיקים.טיקים.טיקים.טיקים.טיקים........
יש לו קשיים בלפענח סיטואציות חברתיות.
צוות בית הספר דורש איבחון פסכיאטרי.
אין לי כוחות לזה.
הוא מוצץ את השרוולים של חולצה או הגופייה.
שלשום הוא מצא מוצץ.לא יוצא לו מהפה.

מסתכלת על עצמי.
קנדידה.
שינוי צורת ההזנה שלי הופך ל אכילה מוגברת של עוגיות שוקולד וממתקים.
מה קרה כוח הרצון שלי? מה קרה להזנה הבריאה שלי?
הפכתי לכבדת תנועה.
אפילו לעבוד בגינה איני יוצאת.
מיחזור? מה זה? שכחתי....
פעמיים השבוע נתתי ביוזמתי אקמול. (מה קרה לי?)

איפה השביל? איפה הדרך?

מעניין שגם אני בזמנים קשים,במקום להזין את עצמי באוכל טוב שייתן לי כוחות,כמו מין הרס עצמי אני בורחת למתוק,שוקולד.
העדר האנרגייה גורם לנו למצוא פיצויים...
אבל מכיון שגם את וגם אני יודעות שזה לא מה שאנחנו רוצות באמת,אני בטוחה שנחזור למסלול שפוי של סדר עדיפות.
לפעמים צריך פשוט קצת להרפות,להוריד דברים מהשליטה,
אל תדאגי,יש מי שמנהל פה את העינינים והוא לא יתן לנו ליפול לגמרי,רק קצת להרפות.

אוהבת אותך,את בסדר!
אל תדאגי,יהיה טוב.
רק שהדרך לפעמים קשה כל-כך...

שליחה על ידי יעל_צ* » 08 מרץ 2007, 00:00

מיץ פטל יקרה
רוצה לגלות לך סוד - בשקט בשקט
הפתעה
( את רק בנאדם את לא יכולה להיות מושלמת- נכון שזה מפתיע) (-:
מהמקומות הקשים ומנפילות קמות צמיחות
ומי כמוך יודעת לקחת את הכוח ולצמוח.
אגב - אכילת צוארון, שרוולים תופעה מאוד מוכרת אצל החבר'ה עם ההרבה אנרגיות.
הרבה כוח. ואל יאוש יש ימים/תקופות של חשבון נפש ובדק בית ורק תאמיני שמשם תגיע הצמיחה הנוספת.

יקרה, קוראת אותך ומרגישה רצון עז לתת לך כתף, חיבוק גדול, מקום להניח בו את הראש רק לכמה רגעים כדי שתוכלילהתמלא שוב בכוחות שלך ולהמשיך.

החיים לא פשוטים. האמת, לפעמים מרגיש לי שהם כל-כך מורכבים. במיוחד כשאנחנו מי שאנחנו. בוחרים להיות מודעים, רגישים כל-כך לילדינו ולאחרים. לא מעגלים פינות, מתמודדים.

אצלנו, הם בבית ובכל זאת יש מצמית שרוולים, בלי קשר לאנרגיות, דווקא בהקשר של מבוכה, או כשקשה להם ההתמודדות עם משהו (למשל: לשחק כדורגל מול משיהו שטוב ממך, הפחד להפסיד ועוד ועוד).

וגם בבית יש הרבה קושי וגם אני מוצאת את עצמי דואגת כל-כך לאחרים ושוכחת את עצמי וניזונה ממשלוחי מנות...

וחושבת עוד, כמו ששרית כתבה, שמהרגעים האלה, מתחושה ממושכת של חוסר שביעות רצון אולי עולה הזדמנות לשינוי, לעדכון של מחשבות ורעיונות. התהום היא ללא ספק מקום שקשה להיות בו, אבל מישהי פעם ייעצה לי להפסיק לבזבז כוחות על לנסות לעשות בכנפיים כדי לצאת ממנה ולהתרכז פשוט בלהיות בה. לא לפחד. להסכים להיות שם ואז לאט לאט, להגיע אל האור.

גדול גדול .

(במרגיעון כתוב: "התשמע קולי, באשר הינך" ולי מרגיש שכתבת כל-כך הרבה ממני והנה הקול שלי יוצא דרכך).

גם יש מצמית שרוולים, דווקא בהקשר של מבוכה

כלומר - אצלינו.

ואוו חברותיי היקרות. אני דומעת רק מלקרוא את שכתבתן ושאתן באמת חושבות עלי ושאכפת לכן.
מרגישה צורך בכתף הזו שלכן.

הרגשה כזו של חסר. של בור.
חסר לי שם משהו.

לפעמים אני מרגישה שאני רוצה לעשות עוד דברים עם עצמי. שאני רוצה למצוא משהו שיהיה מעניין בשבילי.
משהו שאוכל להיות בו בכל הכוחות שלי. משהו שילהיב אותי ,יאתגר אותי.משהו שאוכל לבטא את הכישורים שלי.
מעניין לי לראות שזו תחושה שהולכת וגוברת עם הזמן.
בהתחלה זה היה רק זיק קטנטון.ועכשיו זה עדיין לא בוער אבל אני בהחלט מרגישה את זה .

לפעמים נדמה לי שמי שמסביבי קשה לו להכיל אותי בימים קשים כאלו.שמחכים עד שיעבור זעם.
"טוב נדבר איתך שבוע הבא". וזה מעליב ומעצבן. משאיר מאוד לבד. כאלו רק כשאני בשמחה ובכוחות אז אני רצוייה.

לגבי הבור אני יודעת שלא אוכל באמת למלא אותו. משהו כמו צורך קפוא.
כזה שצריך רק לפרוק אותו. לחבק קרוב כמו שמחבקים תינוק. ולמלא באהבה.

הילדים שלי מגלים כלפי הרבה רוך וסבלנות. זה מפטיע אותי.הם יותר נוטים להסתדר בעצמם ולהעזר אחת בשני.
מצד שני זה מלחיץ. לא רוצה שיפתחו בעצמם על מיני דפוסים כשאני מצוברחת.
מצד שלישי - למה שזה יהיה בגדר "הכל בסדר,לא קרה כלום".

ולהתרכז פשוט בלהיות בה. לא לפחד. להסכים להיות שם ואז לאט לאט, להגיע אל האור.
זהו זה מה שאני רוצה לעשות.
אז אל תמהרו אותי להוציא אותי משם...
מתחילה את "הנקיון פסח" שלי....

משהו שילהיב אותי ,יאתגר אותי.משהו שאוכל לבטא את הכישורים שלי
כשילדי גדלו התחלתי להרגיש כך, ואיך שההרגשה החלה לכרסם בי התחלתי לעשות דברים שאני אוהבת ( במקרה שלי פתחי משחקיה לילדי השכטנה ממשחקינו הפרטיים).
ברגע שאנחנו מספיק "אפויים" אנו מסוגלים לתת מכשרוינו ויכולתנו,
והנה כיום אני לא שם כי מחלקת את כוחותי בשיקום.
חכמים אמרו - לכל דבר עת משלו. - וכנראה הם ידעו מה שאמרו (-:
מישהו פעם אמר לי - אם לא נהיה למטה לא נדע שאנחנו למעה - ככל שחושבת עעל כך מבינה עד כמה זה נכון.
ביקשת להשאר שם - שתרגישי שזה הזמן לאגור כוחות ולצאת הכוחות יגיעו ממך, מהסביבה ומכל האוהבים אותך.

דים שלי מגלים כלפי הרבה רוך וסבלנות. זה מפטיע אותי.הם יותר נוטים להסתדר בעצמם ולהעזר אחת בשני.
בימים טובים היית אומרת איזה יופי- מיץ- עבודתך נושאת פרי יש להם כוחות, ורגישות כלפייך וזה נפלא.
ולא נורא שלאמא קצת קשה שהילדים יעזרו - זה הרי דבר זמני- תרשי לעצמך.

הי,בשביל מה יש חברים?

שליחה על ידי ענ_בל* » 10 מרץ 2007, 22:31

_הילדים שלי מגלים כלפי הרבה רוך וסבלנות. זה מפטיע אותי.הם יותר נוטים להסתדר בעצמם ולהעזר אחת בשני.
מצד שני זה מלחיץ. לא רוצה שיפתחו בעצמם על מיני דפוסים כשאני מצוברחת.
מצד שלישי - למה שזה יהיה בגדר "הכל בסדר,לא קרה כלום"._

יפה שלי, כלכך חשוב שילדינו יחוו אותנו, ההורים כבני אדם אמיתיים ולא כמסכות של "הכל בסדר". אני חושבת שהילדים מרוויחים
הרבה כשהם רואים אותך, הדמות החשובה בחייהם, עוברת טווח של חוויות ורגשות. זה בטח יאפשר להם כבוגרים להרשות לעצמם גם.

חוץ מיזה, חיבוק עעעע--ננננ-קקקקקקקיייייייי
זו תקופה וזה עובר.
אני בטוחה שלא תשאירי אבן אחת לא הפוכה . תבדקי מה קורה איתך ותמשיכי הלאה עם תובנות חדשות.

אולי כדאי שכבר אשנה את השם...
כי הוא כבר לא בוולדרוף.
זהו אצלו עוד מעט מסתיימת השנה הראשונה בבית הספר . ואילו אצלה הכל ממשיך כרגיל...החיים.

אתמול היא שאלה אותי אמא איזה חג יבוא עכשיו?(אחרי שרשרת החגים הנחמדת הזו). אמרתי לה שאין חגים בקרוב רק בתחילת הסתיו. ומתי יתחיל הסתיו? בעוד שלושה חודשים. ואיך אני אדע? נלך לפארק הירדן למפגש הגדול.
החיוך לא זז ממנה....את זה היא מכירה כבר..כן, ונישן באוהל ונשחה בנחל ונשחק במפלים.... אבל אמא יש עוד חג אחד עכשיו. משהו כזה גדול. אההה... החופש הגדול!!
אבל זה לא חג. זו חופשה למי שהולך לגן ולבית הספר. אמא, אז אני לא צריכה את זה נכון? כי אני כבר בחופש.
אבל אני כן , הוא מתערב , אני רוצה להיות בבית ולשחק על המחשב . כל הזמן. חוץ מזה גם אני רוצה לעשות כיף וללכת לבריכה וללמוד לשחות. ואני גם רוצה ללכת לקייטנה כי גם שם עושים כיף.

לפני שבועיים היו אצלנו ממשרד החנוך.אני בגישה שאם הן זקוקות לזה וזה לא מפריע לי או פוגע בילדה אז זה בסדר מצידי. כמובן כל עוד אני לגמרי נוכחת כל רגע בפגישה.
אמרתי לה שהם יבואו בשבילה. לראות מה היא עושה בבית. אז היא הכינה להן מטעמים,ציירה להן ציורים , התלבשה והתקשטה ותכננה לקחת אותם לטיול ברחבי הישוב.
וכשהן הגיעו היא התרגשה מאוד. הראתה להן את החדר ואת האוגרים, וכיבדה אותן מפרי ידיה סיפרה להן סיפור שכתבה.
ואז הם התחילו לשאול עליו. למה הוא שם והיא כאן. ואז רב שיחה נסבה אודותיו. וכמה נהדר שקיימים בתי ספר בעולמנו.זה די הרגיז אותי.אמרתי להן שאם הייתי גרה במקום שבו היו עוד מבוגרים בני-ברית עבורנו שהיו יכלים לסייע לי בגידולו גם הוא היה נשאר בבית.(אם היה לי כפר שלם....כזה שהיה בו נפח, נגר, רועה,אופה,נגנים,זמרים וכ' אחחח.....אם היה לי כפר שלם..... ) ראיתי שהיא מאוכזבת ישבה לה מול המחשב ושחקה. הפסקתי אותן והזכרתי שהן פה לכבודה . ואז היא שוב חזרה למרכז העניינים והיתה מרוצה מהן. וכמובן שהיא נשאלה מדוע היא לא הולכת לבית הספר ? ואם היא היתה רוצה לנסות? אז היא אמרה להן באלגנטיות ובגאווה שהיא רק בת 5 ובגיל כזה לא הולכים לבית הספר וחוץ מזה אמא שלה רוצה לגדל אותה בעצמה.

אני מתה עליה!!!!!!

וכשהן הלכו היא הזמינה אותן לבוא לבקר שוב. אמא, זה לא פייר שאיתך הן דברו המון ואיתי רק קצת. הם באו בשבילי...."
מה שנכון..נכון.

החלטנו לנסות ולקחת תחום שהוא ממש טוב בו ולהעצים אותו. אופניים.
אצלנו הקבוצות מתחילות בכיתה ד'. לקחנו אותו בכל זאת למאמן. שיראה, שיתרשם. שייעץ לנו מה כדאי.
הוא היה מופטע מאוד מאוד מהיכולות והכשורים שלו. מאוד.לכן הזמין אותו להתנסות ברכיבה בחוג . הרכיבה היא רכיבת שטח ביער במסלול הררי עם סנגלים, קפיצות, בורות ומה לא... ובגאוה רבה אספר כי למרות שהוא היה הכי קטן , שהיו לו אופניים הרבה פחות מתאימות, שלא היו לו כפפות, שזה לראשונה עבורור לרכב במסלול כזה - הוא היה מדהים. הוא עבר אותו בקלות יחסית והתמודד היטב עם כל האתגרים שנקרו בפניו. הוא התקבל לקבוצה הזו בשמחה ועוד דברו על כך כי תוך זמן קצר יהיה פה אלוף חדש...(נו תנו לי להשוויץ קצת..)
אז פניתי למורה על מנת להתיעץ איתה .הוא לומד בימי שישי . האם יש משהו חשוב ביום הזה בכיתה?
מתברר שאת רב הלימודים הוא יוכל להשלים חוץ משעה אחת שבה מלמדים את "שפת הג'ירף".(יענו תקשורת מקרבת).
טוב אמרתי אז אנו מעדיפים שהוא ילך לקב' רכיבת אופניים ביום הזה ואת השאר הוא ישלים ונעזור לו.
היא מיד קפצה- אבל צריך לדבר עם המנהל. טוב דברי איתו את.
היא מתקשרת למחרת... תכתבו מכתב בקשה ותנמקו מדוע זה חשוב לדעתכם. אני אכתוב מכתב עם ההסתיגויות שלי. ואז המנהל יפנה למפקחת והיא תחליט אם לאשר לכם או לא!!!!
סליחה ???? מה??????
לקחתי אויר.
הילד הזה הוא שלי. אני מחליטה אם לשלוח אותו בכלל ללימודים או לא. אני לא זקוקה לאישורים שלכם.
אם אתם צריכים מכתב ממני לכסת"ח שלכם - בסדר. אבל אני מודיעה לכם מראש שבימי שישי הוא בחוג אופניים ותתמודדו בעצמיכם עם המפקחת.
ואז היא התחילה להגיד שישלחו לי קבסית הביתה אם אני יעבור על החוק ש....
אז אמרתי לה בחגיגיות שכבר היתה אצלי אחת לפני כמה ימים ואני מזכירה לה שיש לי כבר ילדה אחת בבית...ובמילים עדינות אני לא זקוקה לאישורים של אף משרד כדי להחליט איך לחנך ולגדל את הילדים שלי!!!

מיץ אוהבת להתנגח ולנגח לפעמים...הההי אההההההה!!!!!

הההי אההההההה!!!!! כל מילה !

אה, באמת משעשע. לאיים עליך בקב"סית.

איזה כיף שאת ממשיכה לעדכן וכמה מחייך ונעים לקרוא אותך ואת ילדייך. (עכשיו עשית לי חשק כן לבא ליומיון...)

מיץ פטל,
הבוקר קראתי את הדף
הוקסמתי.
באיזשהו שלב נשברתי,עם הרבה ממה שכתבת הזדהתי
והמילים שלך נתנו פורקן לתחושות עמוקות שבי.

שני המשפטים האלו הם מקומות של חולשה שחבויים בי:
תשמור על עצמך שם ילד שלי. תשמור. תשמור על הניצוץ .אני הולכת לידך להאיר את דרכך.
_יש בו עדיין את הניצוץ הזה. ושם ירמסו לו את זה. שם. משהו ירמס בו עוד מעט.
זה בלתי נסבל.זה קורע אותי._

החולשה הזו (אולי בעצם החוזק הזה) מניעה אותי (בין יתר המניעים) להישאר בבית עם 3 ילדיי.
ורציתי לשאול אותך כמה דברים.
ייתכן שזה יהיה קשה וגם לא הוגן לשאול אותך אז פשוט תוכלי למחוק את דבריי.
זה לא מתוך ביקורת, אני פשוט מנסה לברר עם עצמי (אולי דרך ניסיונך) האם זה נכון שאני משאירה את בני בכורי בבית וגם את אחיותיו. או שמא אני טועה...

מדוע בעצם שלחת אותו? זה נשמע כאילו את באמת יכולה לתת לו יותר מכל אחד אחר. מה הכריע? מה עזר לך להחליט שזה הדבר הנכון?
לגבי אחותו, את לא חושבת שהיא מרוויחה מהשהייה במחיצתו? קודם כל זה אח שלה. שנית, היא לומדת לקבל, לעזור.

ועם אמא כמוך נראה לי שיש הרבה מקום לייחודיות.

תודה.

ברכה לרוכב הצעיר
כל הכבוד שהתקבלת לקבוצת הרוכבים
שתרכב בכייף
ותהנה מהטבע ומהאתגרים שבדרך
שתפול כמה שפחות
והחשוב מכל הנאה מלאה
ולכם שם בבית הספר.....(בשפה קצת בוטה) תקפצו

מרשים מאוד הסיפור עם האופניים והמכשולים.
צריך לשים לב לכל כך הרבה דברים בבת אחת, גם מסביב וגם בגוף.
כל הכבוד!

פלונית יקרה ניסיתי לענות לך אך לאחר קריאה חוזרת וחוזרת אני מרגישה שאני עדיין יורדת על עצמי בנקודה הזו.
אז אני מתקשה כרגע לתת לך תשובה נקייה .

מיץ,
התשובה לשאלה של פלונית נראית לי מאד ברורה מהדברים שכתבת כאן.

אני קורא (בשקט) את הדף הזה כמעט מיום פתיחתו, וכל פעם מתפעם מחדש מיכולת הנתינה והתמודדות שלך ומהעוצמה שיש בך.

<חוזר לקרוא בשקט.>

מדהים מדהים (מותר להשתמש עדיין במלה הזאת? כבר שחוקה מרוב שימוש באתר הזה... (-: )
אהבתי את השיחה שלך עם המורה. כמה מצחיק. בזמני, אגב, היו כותבים פתק למורה וגמרנו. הודעה. לא בקשה!

אגב, יש משהו מאוד מרפא באופניים. אני מרגישה את זה עכשיו. הם מכריחים אותך להיות נוכחת במלאות. כל רגע ורגע. להרגיש את הגוף. להרגיש את התנועה. לזרום. להיות עירנית וקשובה. להיות חיה, כאן ועכשיו. להפסיק להתבחבש עם הבלגנים בתוך הראש...

מיץ, כאן תארת את התמונה שאת שרה בבי"ס על הבמה והמורות תומכות מצטרפות מסביבך??
כי אני לא מוצאת את זה עכשיו (יכול להיות שקראתי אותך בדף אחר?)
חזרתי להתייחס לזה בהקשר של הגור שלך ולא מוצאת....

זה היה כאן.

מיץ, את מלכה, אני לא רואה הלקאה עצמית בדברים שכתבת קודם, להיפך, אני שומעת מסירות והקשבה נדירה. את מחפשת מישהו לרוץ איתו וזה כלכך הגיוני ונכון לעשות עכשיו, מנקודת המבט שלי מצאת לך שותף לא רע בכלל...
ריגשה אותי התמונה על הבמה, הזכירה לי שוב שכל מה שהגורים האלה רוצים מאיתנו זה שנתקשר ונגשר על הקונפליקטים ביננו ושנחייה בהרמוניה.
אני בטוחה שגם המורה, זו שבאופן אוטומטי הפנתה אותך למנהל בעניין אישורים ונוהלים תדע לראות ולשמוע ולשתף פעולה עם הצרכים המיוחדים לילד אם רק תשכילי לתקשר איתה בעוצמת הרכות.

תודה בר עדש, נכון הדברים כתובים בדף הזה אז זה באמת יחסוך לי כתיבה נוספת בעניין כרגע.

החלטתי לגנוז את הקטע שכתבתי בינתיים. תודה בכל אופן.

אני בטוחה שגם המורה, זו שבאופן אוטומטי הפנתה אותך למנהל בעניין אישורים ונוהלים תדע לראות ולשמוע ולשתף פעולה עם הצרכים המיוחדים לילד אם רק תשכילי לתקשר איתה בעוצמת הרכות.
זהו שהיא כפופה למערכת בה היא עובדת והיא בקשה שאדבר עם המנהל ישירות
ושוב חזרה על כך שיש צורך באישור ושוב ציינתי שזה הצורך שלה ולא שלי כי כך אני החלטתי.
אז סכמנו שביום ראשון אתקשר למנהל (או שאולי כדאי להפגש ) ואדבר איתו.
אני חושבת שתחילה אספר הקצרה על עצמי אתאר את השקפת עולמי בנושא גידול ילדי ואז אסביר לו שאיני מתכוונת לבקש אישור מהפקחת. הילד ממשיך עם החוג אופניים בימי שישי וזהו.רק אם באופן פורמלי הם זקוקים לאיזה נייר כתוב ממני אשתף עימם פעולה בעניין זה.
אוףףףףף
לא בא לי לפתוח בחזית נוספת אבל זה חשוב לי. חשוב לי מאוד.אני מרגישה קצת קטנונית או מתעסקת "בשטיות",אלא שכרגע זה מרגיש לי כמו מאבק קיומי. וחוץ מזה שידעו את גישתי מעכשיו ולתמיד ולא יציקו לי.(אני סתם משלה את עצמי..).

האבא של יורש העצר החליט לעבוד היום עד מאוחר כדי להיות איתו מחר ברכיבה...
אחחח איזה תענוג. מה ששינוי קטן יכול לעשות. סוף סוף רגעי אבא - בן . כן בדיוק כמו שחלמתי.....

סוף סוף רגעי אבא - בן .

עוד מישהו לרוץ איתו....

לא בא לי לפתוח בחזית נוספת

מאבק קיומי

מנסיון אומרת לך- אפשר בלי מאבק עם המערכת....
אשמח להחליף איתך מילה בטלפון על כך אם תרצי,

חזית חדשה:
פתאום כלומר היום במקלחת אני קולטת שהיא ירדה מאוד מאוד מאוד במשקל.
היא רזה חבל על הזמן. עצמות גופה בולטים, פניה חיוורים הבטן נפוחה .....
ועיניים עצובות וגדולות מביטות בי...
אמא'לה....
מה קורה פה????
פתאום אני קולטת כמה מעט היא אוכלת כמה מעט היא עושה קקי. היום היא לא עשתה....
כמה מעט היא שותה...
מה יש לה?

המוח מתחיל לרוץ קדימה לכל הקטסרופות האפשריות....

היא בדכאון. זהו.
לפני כמה ימים אמרה לי משהו " אמא אני הולכת מפה לבית אחר. אני עוזבת . לא טוב לי פה. בגללו. אמא אני אצטרך לעזוב אותך ואני לא רוצה ..."
התייחסתי לזה די ברצינות ודברנו . היא בכתה בגללו כי הוא מציק לה.

ועכשיו אני מחברת את הכל....

אולי יש עוד משהו ?הטרדה מינית?
מה עושים ?
פונים לרופאה? לנטורופתטית.? פרחי בך? ויטמינים? למטפל רגשי? לפסיכולוג?

אויש ....

אם היא היתה בגן... אולי זה לא היה קורה...
אולי היא היתה יותר שמחה...
אולי...

_אם היא היתה בגן... אולי זה לא היה קורה...
אולי היא היתה יותר שמחה...
אולי..._

לא לא !! אל תקחי את עצמך לשם !! לבור חסר התחתית וחסר התועלת של רגשות האשם !!!
אולי בכלל משהו אחר ? אולי רגישות לגלוטן ? (הבטן הנפוחה...).

תזכירי לעצמך שגם אחים בוחרים זה בזה ברמות כלשהן. רופאת ילדים, בדיקות דם ואולי גם מישהו שיכול לתת מענה אלטרנטיבי רגשי. רק לא רגשות האשם !!

גדולגדולגדול

מיץ,
אני כמו בר עדש, קורא(ת) (בשקט) את הדף הזה כמעט מיום פתיחתו, וכל פעם מתפעמ(ת) מחדש מיכולת הנתינה והתמודדות שלך ומהעוצמה שיש בך.

אני חושבת שזה הזמן לנשום עמוק ולפעול באופן ענייני - לא מתוך אשמה, לא מתוך חרדה, וללא קפיצה למסקנות שמחלישות אותך.
מסכימה עם רסיסים שכדאי להתחיל עם רופאת ילדים שאת סומכת עליה.
(אינטואיטיבית אני מנחשת שלא מדובר בדיכאון. אין ספק שקשה לה, אבל אני רוצה להאמין שמשהו בתקשורת הנפלאה ביניכן מחסן אותה מדיכאון. מתיאור השיחות שלכן אפשר לחוש כמה היא מרגישה מובנת ואהובה).
@}@}@}

מיץ מתוקה,איך בקלות אנחנו נופלות לבור הדאגה לכל ה- "אילו הייתי..." "איך לא הבחנתי..."
בתור אמא לשחיפים,שכל פעם מקבלת מאמא שלי על הראש כמה הם רזים וכמה הם לא אוכלים...
יש לכל ילד תקופות טובות יותר ותקופות טובות פחות.לפעמים קפיצת גדילה נותנת תחושה של הרזיה פתאומית.
לגבי הקושי שלה להתמודד עם אחיה,אני רואה את זה בהרבה משפחות.אנחנו לא בוחרים את הנפשות הפועלות שסובבות אותנו,
(טוב,יש גישה שאומרת שכן--אבל זה דיון להזדמנות אחרת)
זאת המציאות ובמשך הזמן היא תיקח ממנה גם את הצדדים החיוביים,להבין אנשים שונים בעלי קשיים,להיות סלחנית לעצמה כשהיא לא מושלמת,להוסיף לחייה חסד וחמלה,זה יבוא,תאמיני לי.
אמנם עכשיו לא תמיד זה קל,אבל זה העיניין של המשפחה שלך,זאת ההתמודדות שאתם צריכים לעבור,
מה שנותר הוא לפתח מחשבה איך עוברים את זה בצורה טובה.

היי
רגשות אשם?
למה?
עשית משהו לא טוב עד כדי כך?
הרי כל שעשית עשית מאהבה ומאמונה בדרך בה בחרת.
אז את רגשות האשם- נזיז הצידה נעבור
מאבחן בריאות כזה או אחר - אבל חשוב להגיע בלי רגשות אשם שלא ישבש את האבחון.
(אגב כמה את שוקלת? הרי גם את רזונת) ואולי אילו נתונים תורשתיים.
איך עוברים הימים?
נסי שניה לעצור לנתח את היום יום/שבועות האחרונים, מה היה? מה הגברת הצעירה עושה וכ...
לשחזר פעילות עם חברים/חברות, איתך הגברבר הצעיר
ולנסות לקשר מה עובר עליה -
לבדוק לבד או בהנחיה מה עובר עליה רגשית למה רוצה בית אחר.
לא לחכות למחר להתחיל לברר מה קורה להתחיל היום בבדיקות.
נהלי את הענינים כמו שאת יודעת (כלומר בדרך הכי טובה)
אבל אל תבני תרחישים מרחקי לכת.
בהצלחה

מיץ פטל היקרה,
אני רק במרחק חיוג אחד - את מוזמנת להשתמש באצבע המחייגת

מרגיעון: התשמע קולי, באשר הנך

כבר אמרו לך שאין מקום לרגשות אשם.
העניין היחידי שדורש את תשומת ליבך הוא: מה עושים עכשיו?

אז ככה:

קודם כל - רופא ילדים ובדיקות דם מקיפות.

מתוך המקצוע שלך - את חושבת על מה שחשבת,
אבל מתוך המקצוע שלי, זה יכול להיות גם דברים אחרים: בעיות בריאות כאלו ואחרות.
קודם כל צריך לשלול חסרים תזונתיים, טפילים למניהם ומחלות לא עלינו....

שלב שני - להאכיל אותה, לטפל בה בהתאם לממצאים.
זה לא מן הנמנע שיהיה צורך לשלב יותר מטיפול אחד.

להיכנס איתה לדיאלוג טיפולי - את או איש מקצוע:

לתת לה לצייר ציורים ולבחון את התוכן שלהם, את הצבעים וכדומה.
לתת לה לשחק לידך עם בובות וצעצועים שונים (שיטת ארגז החול - מכירה?) ולעקוב!
ואפשר גם עם קלפים טיפוליים למניהם
הרעיון הוא להקשיב לה מבלי לשדר לה את הפחדים שלך.

אם עולה משהו יוצא דופן - לקחת אותה לטיפול מקצועי אצל פסיכולוג/ית ילדים.

תבקשי מהאיש שלך לעשות את מה שהוא יודע.

גם לתשובות שמתקבלות מערוץ זה כדאי להתייחס ולתת מענה כנדרש.

את יודעת היכן אני,
וכאמור - אני במרחק חיוג אחד.
אם תרצי, אני יכולה לעזור לך לעשות אינטגרציה של כל המידע
ויכולה לתת מענה: ישירות או ע"י הפנייה לגורמים אחרים.

בנות אתן ממש נהדרות ממש כתף נהדרת לשים עליה את הראש, עוד מוחות לחשוב איתן. לוקחת נשימה ועוד אחת, מרפה ,. אני לא לבד.

כן אני נופלת לשם לפעמים לבור האשמה. במיוחד כשהתסריט מול הרופאה שעלה לי היה : אהה היא בבית, יש פה הזנחה, נשים פה מעקב.....טוב, אז סיגל, חברי אותי עם הרווחה בבקשה ".
טוב, נשמע קצת מוגזם אבל מנסיוני האישי והקרוב ביותר....זה בהחלט מצאותי.
וגם התחושה הזו ששם בגן היה עוד מישהו שרואה אותה , ששם לב...אבל גם אולי לא....

אני חושבת שזה הזמן לנשום עמוק ולפעול באופן ענייני - לא מתוך אשמה, לא מתוך חרדה, וללא קפיצה למסקנות שמחלישות אותך.
אז הנה אני מנקה את רגשות האשם....פווווווו.... עופו לכם שובבים קטנים.

החושים מתחדדים ואני עוקבת, מתבוננת.
אתמול בבוקר היתה לנו ממש ארוחת בוקר נפלאה. החלטתי לנסות את שיטת החיקוי המופורסמת.
חתכתי סלט בשבילי והיא התחילה לנשנש ממנו, הכנתי לי חביתה והיא מיד גם רצתה.
הצעתי לה שנאכל בחוץ והיא ערכה לנו שולחנות קטנים בחוץ.
הגשתי את האוכל בצלוחיות יפות . הוצאתי ריבה גבינה וטחינה והכנתי טוסטים ושתי כוסות קקאו.
וכך ישבנו ואכלנו במשך שעה בנחת בנחת והיא אכלה ממש יפה .
יותר מאוחר היא היתה בשירותים לקקי . הייתי מרוצה מאוד.

בצהריים היא אכלה מעט מרק וקוסקוס ופלח אבטיח.
בערב הייתי בחוג והבן זוג והם קנו לחמניה וגבנ"צ.

אז באופן כללי אומר שלמדתי כך:

דוגמא אישית (לא לוותר לעצמי על ארוחת בוקר ).
גיוון ויצרתיות (שיהיה יפה,מגוון באפשריות , לאכול במקומות שונים בחוץ או בפנים).
לאכול לאט (כדי שתיהיה לה חברה בזמן הארוחה).

אני רוצה להאמין שמשהו בתקשורת הנפלאה ביניכן מחסן אותה מדיכאון. מתיאור השיחות שלכן אפשר לחוש כמה היא מרגישה מובנת ואהובה
זהו, שזה גם מה שאני חושבת אז מה קרה פה?
איך עוברים הימים?
טוב אני חושבת פה איתכן:
בבוקר היא מתעוררת לזרועותי אמנם אך בתקופה האחרונה הייתי ממשיכה לישון עוד שעה-שעתיים בבוקר והיא היתה משחקת, או במחשב ומכינה לעצמה משהו לאכול (לחם עם משהו, יוגורט עם גרנולה, פירות).
וכשאני מתעוררת אני מכינה משהו לשתינו אך היא היתה אוכלת די מעט.
אני שמה לב גם שבמשך היום אני עסוקה בעניינים שלי ופחות עושה איתה דברים ביחד. אני אמנם נענת לפניות שלה , נותנת לה חומרים, כלים , מקשיבה, עונה וכ' ואז ממשיכה בשלי.
במשך היום אנו לרב לבדנו עד לצהריים. אנו ממעטות מאוד להפגש עם אחרים במשך היום.
בצהריים הגדול חוזר ואז רב הפוקוס הוא עליו.
אחרי הצהריים הם יוצאים לחברים. החברים שלהם משותפים .
האינטרקציה בינהם מאוד מאוד מורכבת. רב הזמן הוא מציק לה, מעצבן אותה, לועג לה, מרביץ לפעמים .
אני רואה כמה היא נלחמת מולו. מנסה לייצב את מקומה.מפתחת "אסטרטגיות" של השרדות.
היא משלמת מחיר גם על התרחקות של חברים ממנה בגללו.
לפעמים יש בינהם רגעים של ביחד של משחק של חיבוק...הם הולכים ומתרבים אמנם אך הם מעטים מידי .

היום הוא נשאר בבית. לא הלך לקיטנה והוא כבר מעצבן והיא כבר בוכייה וצורחת עליו.

אעצור פה בינתיים .

נאוה תודה יקרה, אתקשר.

אני קוראתותך.

סליחה שלא מצאתי זמן לטלפן מאז שכתבת.

רב הזמן הוא מציק לה, מעצבן אותה, לועג לה, מרביץ לפעמים

משתפת מהניסיון שלי עם יהונתן והמפגש שלו עם ילדי בי"ס, ובשנה האחרונה השהייה החלקית שלו בביה"ס.
משתפת מאינטראקציות קשות שהיו ליהונתן מול חבר בחינוך ביתי שהיה מוגן רוב הזמן מהתנהגויות שכאלו.

יהונתן ספג המון בביה"ס.
הוא לקח ללב כל מילה ו"קנה" כל מה ש"מכרו" לו.
למשל: אמרו לו שהוא מכוער - דאאאא!!!!
לא משנה כמה פעמים הוא שמע וראה תגובות עליו שהוא יפה,
הוא פשוט קבע: מה אתן הנשים / אתם המבוגרים מבינים ביופי??? - הלו-הו!!!!!!!
לכי תסבירי קנאה / פחד / תחרות וכדומה....
הוא נלחם קשות כדי להיות לפחות קצת "מקובל"
חשב שתוקפנות עוזרת לך להיות 'אין'.
ניסה לשחק בבריונות "נראה אותך שתעיז ... אני מפוצץ לך את הראש"
קיבל דחיפה או מכה ונסוג. בהמשך מצא את עצמו נמנע מעימות, שומר מרחק וקצת מפחד.

הוא ספג שמות גנאי כמו: 'זרע' על היותו מבנק הזרע ועוד ועוד.
לימדתי אותו לומר: "תפסיקי בבקשה" וגם "זה לא נעים לי"
אבל זו לא שפה שעוברת בג'ונגל הזה.
אפילו הניסיון שלו להסביר לילדה את עובדות החיים (גם אותך עשו עם זרע, גם אם הגיע אחרת....)
גם הם לא עצרו את ההקנטה.
לימדתי אותו להשתמש בלשון ללא קללות אבל 'הודף' חכם יותר.
אמרתי לו שיאמר שלפחות הוא בטוח שהוא רצוי, נמצא כאן כי בחרו בו,
אמרתי לו לשלוח את הילדה לברר אם היא הייתה פנצ'ר או שהביאו אותה לעולם כדי להדביק את הקשר.
הוא חזר הביתה כועס: זה לא עבד!!! היא קיללה בכעס והלכה לה!!
אמרתי לו: יופי!! זה עבד מצויין!! היא הפסיקה!!!
רק אז הוא ראה את זה... אז ובימים שאחרי....
חברה מזועזעת שאלה אותי: ואת לוקחת אחריות על איך שהילדה הרגישה?
עניתי: אני לוקחת אחריות על איך שהבן שלי מרגיש.
לאורך כל השנה אמרה לי המחנכת שבכיתתה הוא שולב:
הוא לא מבין שההצקות והשמות הם סימן טוב - מתייחסים אליו, הוא חשוב.
בגלל שהוא לא היה חשוף לאינטנסיביות של הג'ונגל - היא אמרה - אין לו כלים להתמודד.
עם הזמן הוא ילמד!

ועכשיו אני לוקחת אותך לחלק שרלוונטי לענייננו:
החבר בחינוך ביתי - ילד עדין מאוד ולא מיומן בהלכות ג'ונגל.
יהונתן לקח את כל מה שעשו לו "בחוץ" ושפך לכיוון החבר.
בקשר הזה שלו, החבר היה "חנון" והוא שמר לעצמו את המקום "המקובל".
החבר היה "החלש" והוא "החזק"
הוא השתמש בשמות שלמד בג'ונגל וחשב שבכך הוא מפגין את כוחו.
זה היה קשה לצפיה.
ביני לבינו, נהגתי לחבר אותו להרגשתו כשהדברים מכוונים אליו,
ביני לבינו נהגתי להראות לו את הצדדים החזקים שלו (בריונות היא לא אחד מהם).
ביני לבינו ניסיתי לתת לו כלים להתמודדות.
הורי החבר, בלעו את זה קשה יותר, אחרי הכל, זה הילד שלהם.
והרי הוא בחינוך ביתי - מוגן מחוקי הג'ונגל האכזריים.
בנסיונם להגן על בנם, מצא עצמו יהונתן שוב ושוב על "כסא הנאשמים", נדרש לתת דין וחשבון על התנהגותו.
הוא ידע שמי שעומד מולו הם הורי החבר.
וממש כמו שהוא לא התמודד בקלות עם מסת הילדים בביה"ס, כך לא עמד לו כוחו לעמוד מול ההורים הנ"ל.
התוצאה? - הוא 'נכנס בחבר' יותר.
עד שיום אחד הוא פגע בחבר מאוד תוך שהוא סוגר לעצמו את ערוץ החזרה.
התגובה הראשונה הייתה הקלה.
בהמשך הוא התגעגע לאיכויות המיוחדות של חברות אחרת.
הוא עוד לא ממש מודה בחסרונו,
אבל זה איכשהו אילץ אותו להתמודד עם החברה בלי השסתום לשחרור לחץ.
סופו של דבר,
זה היה לטובה כי הוא נאלץ להתחיל תהליך שינוי שבעבר הוא פשוט לא שיתף איתו פעולה.
היום הוא באמצע מחנה קיץ של שבועיים.
מאוד חששתי ממה שצפוי שם חברתית.
ההורים שלי היו ביום הורים לפני כמה ימים.
הם סיפרו שחברתית הוא משולב היטב.
הם אפילו פגשו איזה נער ושאלו: אתה מדריך שלו?
הם נענו: לא, אאבל אני מאוד מחבב אותו.
נחת, הוצאת אוויר, יש תמורה לאגרה, המאמץ שהושקע נותן פרי.
(אוףףףףף כמה דם הקזתי בשביל זה!!)
ועוד לא סיימתי את עבודתי

למה סיפרתי לך על יהונתן?
הבן שלך בחברת ילדים - יש לך מושג מה הוא סופג שם?
כשהוא בא הביתה, הוא מגיע לחוקים אחרים של אי אלימות, התחשבות וכדומה.
זה קצת מבלבל.
הבת שלך היא כרית האיגרוף שלו לשחרור התיסכולים.
היא כרית נוחה - אין לה כלים להחזיר לו כמו במערכת.
היא מתקפלת והוא מרגיש חזק.
אל תשכחי שיש גם:
היא בבית כל היום עם אימא, ואותי שולחים לבי"ס.
גם זה תיסכול שהיא כתובת מתאימה לספוג.

יכול להיות שבעניין ההצקות שלו - זה כל מה שיש שם.
כדאי לבדוק, וכדאי לאפשר לה להחזיר לו
והקטנים החלשים הם מאוד יצירתיים.... תסמכי עליה!
ותעבירי לה גם מסר שזה אח שלה והם תמיד שייכים זה לזה.
הם יצטרכו זה את זו ולהפך - כשיגדלו.

וזה בלי לסתור שום אפשרות אחרת שדיברנו עליה.

מיץ יקרה,
כתבת המון דברים שנגעו לי בבטן הרכה ממש.

אני מהרהרת בדברים כל הבוקר במקביל לבישולים לשבת ומרגישה רצון עז לתת לך מעצמי ובעיקר להחזיר את המיקוד אלייך, אלינו.

האמהות הזו היא כל-כך מורכבת, תובענית וקשה עבור מי שרוצה להצליח ולעשות הכל נכון. אבל היא גם יכולה ללמד אותנו הרבה גוונים, עליות, מורדות והתמודדות משולבת, צמיחות עם מעידות ועוד ועוד ומי כמוך יודעת זאת.

את מדברת על הבת שלך אבל בעצם נוגעת בעצב הלא מכוסה של רגשות האשם והחשש שאולי את מזניחה אותה או פוגעת בה.
כל-כך קל להשוות את עצמנו אל הנורמה החיצונית ולהתחיל לערער על כל מה שאנחנו עושים. כל-כך קל לשקוע בכל האין, בכל מה שאנחנו לא מספקים, לא נותנים, מחסירים מהם.
אבל הרבה יותר נכון, מעצים וכדאי, לנסות סופסופ להתמקד ביש. בקיים. בדברים הקטנים והגדולים שאנחנו נותנות ומספקות ומאפשרות לילדים שלנו שגדלים בבית ולא יוצאים אל המסגרת.

* -

ולגבי הילדים. הייתי פעם בבית מדרש לחינוך ביתי, התארגנות מקומית בקבוצת גזר, רחובות, מודיעין ומה שביניהם... בפגישה אחת דנו על נושא מערכות היחסים בין אחים. בהתחלה כולם הוציאו הרבה איכסה. תחושות קשות על מריבות, הרבצות, הצקות וכו'. ואז חגית נתנה לנו קצת מהשני גרוש שלה והתפתחה שיחה עמוקה ומהותית.
אני רוצה לחלוק איתך דברים שלקחתי משם ומקווה שישפכו אור ויעזרו במקצת:
מה שיש בין אחים הוא מערכת יחסים. וזו מערכת היחסים שלהם. כמו שיש לך מערכות יחסים עם בן זוגך, חברה וכו'. ובתוך מערכת היחסים הם לומדים המון דברים. קשה לנו מאד לא להתערב, או לקחת צד או לראות איך לכאורה, כל הזמן הגדול דופק את הקטן (מרמה אותו, מקניט אותו, מוביל אותו לסיטואציות לא נעימות וכו'). אבל אסור לנו לשכוח שגם הקטן/הצעיר הוא חלק ממערכת היחסים. גם הוא בוחר כל הזמן להיות בה. הוא זה שבוחר שוב ושוב לחזור לסיטואציות שבהן הוא מוצא את עצמו מרומה, מושפל אולי, נפגע, וכשידו על התחתונה. זה חלק מהלמידה שלו והוא עושה אותה בקצב ובדרך שלו עד שיום אחד, פתאם אנחו מגלים שהקטן גדל והוא כבר לא פראייר והנה הוא פתאם מסדר את הגדול או מעצבן אותו עד אימה ועוד ועוד ועוד. (ובעיקר להבין שזה לא באשמתנו או בשליטתנו...)

אני לא יודעת לגבי זוגיות אצל אחרים, אני יודעת להעיד על עצמי, שגם במערכת היחסים הזאת שיש עליה הרבה מיתוסים (מלאי ניצוצות, קרני שמש ואור), אני מגלה שיש לנו תקופות ומהמורות שלפעמים כשאנחנו בתוכן בא לי להרים רגליים וידיים ולהעלם, אבל כמה אני שמחה לצלוח אותן ואיזה עומק זה נותן למהות מערכת היחסים.

שולחת לך חיבוק אוהב אוהב

גם אני כאן...
חיבוק ממני.

אוהבת אותך @}
את אמא נהדרת!

היי זו מיץ ממחשב אחר.

טוב אז ככה.
היינו אצל הרופאה והיא נמדדה ונשקלה. לפי הגובה היא בעוקומה הגבוהה ביותר ולפי המשקל של היא באמצע כלומר הרופאה לא היתה מודאגת מהנתונים.
היא כן היתה מודאגת מכך שאני מודאגת. שאני רואה שינויים . היא שלחה אותנו לבדיקות דם . כזו שלוקחים מהווריד וכאן התחיל דאלוג שלם אם יש או לא צורך בכך ( מול בן הזוג שלי) וכן הנסיכה שלנו לא ממהרת לעשות זאת.
לאחר שדברנו על כך והיא הבינה שחשוב לדעת מה קורה לה בגוף. אם יש חוסרים בויטמינים או חומרים אחרים שמשפיעים עליה, היא הסכימה לבדקת הדם.
דברנו על כך איך ומה וסכמנו שהיא תחליט מתי .
ואז בוקר אחד היא קמה ואמרה "היום". אז הלכנו למרפאה . בדרך קנינו לחמניות ומילקי (משהו נדיר ביותר בביתנו) והיא מאוד התרגשה.
בחניה היא כבר רצתה לחזור אך היא נכנסה פנימה ואפילו הסכימה לשבת מול הדלת. הבטחתי לה ששום דבר לא יעשו לה בלי רצונה והיא הסכימה לראות אך עושים את זה למשהו אחר. פגשנו אחות מקסימה ממש שהראתה לה והסבירה לה (לא היה משהו לפננו להדגמה). וזהו . יצאנו. אכלנו את הסעודת פינוק וחזרנו.
אמרתי לה שהשבוע התוקף של הבדיקה יפוג ועליה להגיד לי מתי. אני עדיין ממתינה.
אני לא רוצה ללחוץ עליה או להפחיד אותה.
אמנם זה לא הסטרי כבר כפי שחששתי אך עדיין אני מוטרדת.

בינתיים אני יותר ערה למקום שלה מול אחיה. אני שמה לב למאבקים שלהם ואני משדלת להיות שם יותר לתווך ולהושיט יד לשניהם.
וזה מתישששששש חבל על הזמן......
מצד שני אני שמחה שהיא מיד באה להגיד לי מה קרה לה והיא לא סופגת את זה לעצמה.
שינוי נוסף. הוא בא להגיד לי מה היא עשתה לו.
ופה אני קצת נופלת. כי אני שמה לב שאני מגיבה ביותר סלחנות כלפיה. לא ממהרת לכעוס או להגיב אליה.....
היום הוא כעס עלי על כך.....

הייתי צירכה ללמוד משפטים....

הבן שלך בחברת ילדים - יש לך מושג מה הוא סופג שם? נאוה את די קולעת...
הוא סופג המון המון המון אלימות מילולית ופיזית. ואם לא מולו אז של ילדים אחרים.
הוא חוזר עם אוסף של קללות מובחר מיום ליום ועם המון "ידע" שממש לא הייתי רוצה שיגיע אליו עכשיו.

חלק מהדברים שאני עושה איתו אלו הם סשנים (כמו ביעוץ הדדי)שבהם אני מעודדת אותו לפרוק על הפגיעות שספג ....
זה עוזר חלקית.
ראיתי שעוזר שאני לא מוכנה שהוא שיחווה אלימות מילולית או אחרת מאחרים. וכשאני קמה מול זה ושומרת עליו הוא נרגע יותר, פונה אלי ומספר לי.

אבל עדיין זה מרגיש לי כמו טיפה בים...

לדבר עם המורה זה עוזר חלקית ומעט מידי.
קבלתי תגובות מעצבנות (נוסח : "שיפנה למורה התורנית " או " אולי זה מהילדים בישוב שלכם?")
ואני מתכוונת לפנות גם למנהל בתחילת השנה.

היא בבית כל היום עם אימא, ואותי שולחים לבי"ס.
גם זה עובר לי הרבה בראש....
מידי פעם אני מנסה לבדוק את זה...
עכשיו הוא בקיטנה שם, והוא ממש מאושר ללכת כל בוקר.
מצד שני אני יכולה לשמוע אותו מבקש להשאר בבית. וז כשהוא נשאר.....נורא משעמם לו. והוא שמח לחזור....
אז אולי זו לא הבדיקה הכי מהימנה.. אבל לפחות קצת נותנת לי איזשהי תשובה.

אני מתארת לעצמי שעמוק בפנים הוא היה רוצה להשאר בבית. ושזה מאוד מאוד לא פשוט לו שהוא " נשלח" החוצה.
וכאלו "אותה מעדיפים יותר".

היי
אולי? אולי?
במהלך שנת הלימודים תתאמו שבצורה קבועה במהלך חודשיים (למשל) הוא נשאר בבבית איתכן, ויראה, יחווה איתכן יום בבית.
יתרה מזו אולי באותו יום הגב' הצעירה תתארח אצל חברה ואמא תהיה רק ורק שלו.
כמו שכולנו יודעות/ים הילד שמח להיות איפה שטוב לו, וכנראה בקייטנה טוב לו.
משהי חכמה פעם אמרה לילדיה שפנו "שתשפוט" במהלך ויכוח בינהם.
,"אני למדתי מוסיקה ולא משפט" אמרה ברוך ונהגה להקשיב בלי לשפוט, אני מנסה לאמץ דרך זו לא תמיד בהצלחה.

טוב אני מרגישה ששוב תמיכה הגונה יכולה לעזור לי עכשיו.
יש המון בקורת מסביבי על הדרכים שבהם אני מחנכת את ילדי. בעיקר את הגדול.
מחברים, שכנים וממשפחה.
כמה הם פורקי עול, לא ממושמעים, חצופים,על הגדול שהוא גס רוח, אלים. חברים שמתרחקים ממנו, הורים שמנסים להרחיק בין ילדם לבינו מכנים אותו הכינויים כמו "פרחח".על הבית שלנו שכל הזמן נשמעות ממנו צעקות וצרחות. על ילדי שעם בוקר מתעוררים וכבר שועטים החוצה בקולי קולות.
ואני מרגישה מותשת מהמאבקים היומומיים מולו.
מביטה בילדה שלי שהיא רזה כל כך מצד אחד כל כך דעתנית ועקשנית ומצד שני נדמה לי חסרת ביטחון...
ואני אומרת לעצמי לעזעל על מי עובדת פה???
שמעתי ממשהי " כשאני רואה את מה שיוצא מהחינוך ביתי הזה הוא נראה לי רעיון גרוע.."
ורציתי להגיד לה שזה לא החינוך הביתי אלא האמא הזו .
האמא הזו שלא מצליחה לשים גבולות. שלא מצליחה לחנך לכבוד ובכבוד , שאולי לא מכבדת מספיק.
ואני רוצה לצרוח לועולם ולהגיד שיש לי ילד מיוחד ושאני לא מצליחה להיות אמא מתקבלת על הדעת עבורו. לא מצליחה.
אני פוחדת מהעתיד. פוחדת.
אולי הם צודקים אולי.ואולי אני צריכה לחזור לחיים הנורמטיבים כאן.
לעבוד עד 4 לפצוח בקריירה שתתן לי מספיק כסף . ואז יהיו להם חוגים /צהרון גן וכ' עד 5 ומ 5 עד שמונה וחצי בערב יהיה לי מספיק זמן להיות אמא מתקבלת על הדעת עבורם.ובשישי שבת נבלה "זמן איכות".אולי אני לא אקלקל אותם יותר מידי.
הם יהיו יותר מחונכים וממושמעים, מנומסים, חברותיים.אולי...

הבדידות הזו בישוב הזה קשה לי מאוד מאוד. ומצד שני אני חוששת להיות נטל על כתפי חברותיי. משתדלת לא להכביד כי יודעת שהמשא שלי כבד מאוד.שרק אני מצליחה לשאת אותו.ויש להן את שלהן.
מרגישה כשלון בהורות שלי.לא מצליחה ליישם בחיי את כל השיטות היפות לגידול ילדים או\ תקשורת.

הקטנה אמרה לאבא שלה שהיא מאחלת לאמא שנה שמחה כי היא כל הזמן עצובה.

אז אולי אני עושה טעות שהיא בבית איתי. זה עוול עבורה. אמא עצובה ומודאגת כל הזמן מול העיניים.

וגם רציתי לשתף אתכם שהגדול ממשיך את חוג האופניים שלו בימי שישי . הדבר סוכם עם מנהל בית הספר שקיבל את הרעיון בהתלהבות ונתן את ברכתו. אמנם היו קצת דין ודברים בעניין לפני החופשה וקצת איומיי קבסית, אך לאחר בירורים ומחשבה משותפת כי כולנו בעצם רוצים בטובתו של הילד , הוסכם כי הוא ימשיך בכך גם השנה .הוא גאה ומאושר מכך מאוד.זה גם יום שאבא מצטרף אליו אז בכלל חגיגה כפולה.

הקטנה אמנם עדיין רזונת אך תאבונה השתפר קצת . בדיקות הדם הראו כי כנראה ביקר אותה איזה וירוס.
היא חוזקה בפרחי בך. אך אני עדיין עוקבת בקפידה..

בא לי להתפטר. לשים את המפתחות ולהגיד זהו . נסיתי ולא הולך. אז ביי.

אני לא מאמינה,כתבתי והכל נמחק...טוב אנסה לשחזר.

רציתי להזכיר לך משהו שכתבת לי פעם מזמן:
_הילדים האלה יודעים אצל מי להוולד.
לפעמים כשאני בוחנת את החברות שלי אני חושבת שכמעט אף אחת מהן לא יכלה להיות אמא מספיק טובה עבור הבן שלי._ מתוך אמא עם הפרעות קשב 18.2.06

את מבינה מותק,הילדים האלה נולדו אצלך כי את היחידה שמבינה את נשמתם,את היחידה שנותנת להם בדיוק מה שהם צריכים.
תמיד אפשר להשתפר ולרצות יותר.
רק דבר אחד אסור - ליפול ליאוש.
תעבדי על השמחה עם הילדים.
הנה עוד מעט סוכות,תכינו ביחד קישוטים,תבנו ביחד את הסוכה ומתוך העשייה תגיע המון שמחה.
סוכות זה החג היחיד שמוזכר בתורה לגביו עיניין השמחה "ושמחת בחגך והיית אך שמח".

אוהבת אותך.

טוק...טוק...לפתוח את הדלת בבקשה!
ורוד וקל - זה אצל השכן ממול.
אצלך לא פשוט,ולא קל.
אוקיי - אז מה?
את אמא הכי הכי שאת יודעת ויכולה, את אמא שעושה הכול מאהבה ורצון טוב.
אז אומרים...מי אומר? זה שמכיר אותך באמת? או זה שרואה רק את החוץ?
שבי לשיחה כנה עם חברה אמיתית ותשאלי אותה שאלות אמת- על איך ילדיך ואיך את כאם ואז תקבלי תשובות עם חומר למחשבה.
בעצם את יודעת את התשובות - את באה מאהבה ואיכפתיות, את רוצה את הטוב ביותר עבורם- ולפעמים טועים קצת בדרך.
כן, קשה לך לסביבה עם בכורך - אז אולי נכלא אותו באי מבודד?
ברצינות- הרי את מכירה אותו ואת קשייו ומנסה לתת את הכי טוב עבורו.
הצעה - לחפש דמות גברית שתיצור עימו קשר של אח בוגר - את בני הבכור קשר כזה הציל, חיזק מקומות חלשים שינה תדמית ועוד.
תבדקי במועצה יש מחויבות אישית בתיכון ואולי סטודנט שבתוכנית אח בוגר - אם תפגשו את האחד הנכון יכול להיות פי אלף מכל חוג. ומה אם לבקש סיוע כלכלי בכדי לרשום אותו לחוג שיכול לנתב אותו כמו גודו/קרטה ועוד.
מיץ אל תטלי ספק באמהות שלך, שאלות יש למכביר אבל להרים ידים זה לא הפתרון.

יש לנו מכרה משותפת שאכלה מרורים במהלך השנים עם בנה- אמרו...השמיצו...חברים התרחקו...ועוד...
והיום קוטפת מחמאות על ההורות שלה ועל בנה. (ובצדק)
כן- עבודה קשה, אבל בסופה מניבה פירות.
בהצלחה ווגמר חתימה טובה.

יקירתי,
זה לא מספיק לטפל באחרים.
כשאת נותנת ונותנת ונותנת - את נשארת ריקה.

חשוב לתת גם לעצמך.

אני לא מדברת על לעזוב את הכל ולעשות קריירה.
אני מדברת על להזין אותך פנימה.

יכול להיות שהדרך שבחרת בה מבקשת התבוננות והערכה מחדש.
אבל לא מהשכנה שאומרת: "כשאני רואה את מה שיוצא מהחינוך ביתי הזה הוא נראה לי רעיון גרוע.."

את לא האמא הזו שלא מצליחה לשים גבולות. שלא מצליחה לחנך לכבוד ובכבוד , שאולי לא מכבדת מספיק.
את אישה עייפה, מותשת, מתגוננת ולא מסופקת.
מה עושים?
את צריכה לעשות הערכה מחדש של הצרכים שלך - כאדם, כאישה, כאם.
את מצריכה לבדוק מה נחוץ לך - לגופך, לנפשך, לרוחך.
אח"כ
תעריכי את הצרכים של הסובבים אותך,
ולסיום תעשי את החיבורים הדרושים.

החיים הם לא ז... - הם קשים תמיד!!

מישהו הבטיח לך חיים קלים?
החיים הם דינמיים ולפעמים אנחנו עסוקים בדבר אחד ומתפקדים אוטומטית בדברים האחרים.
אז חשוב לעצור לפעמים ולבדוק: אולי הזנחת משהו שאת זקוקה לו?

מתי בפעם האחרונה היית אישה מחוזרת?
מתי בפעם האחרונה הרשית לעצמך לקחת זמן נקי לעצמך?
מתי בפעם האחרונה פינקת את עצמך מבלי לתת דין וחשבון על מה שאחרים בבית מקבלים?

עיצרי!
את אימא בסדר!
את רק צריכה להזין את עצמך.

ביודפת ישמחו לשתות איתך קפה.את מוזמנת מאוד מאוד.

כן, קשה לך לסביבה עם בכורך - אז אולי נכלא אותו באי מבודד? צחוק צחוק אבל לפעמים אני מרגישה ככה. שאולי כדאי שנעוף לאיזה אי ואז לא נפריע לאף אחד ולא נקלקל לאף אחד.
חשבתי על זה היום שאני בעצם גרה בלב ליבה של החברה - מעמד בינוני-גבוה. כאלה שקונפורמיות היא שם הנרדף שלהם. שהבית גג אדום ווגינה -כלב 2 מכוניות - ילדים בגן-ביתספר-תנועה-חוגים נסיעה שתיים לחו"ל וצימרים בפעמים שלוש בשנה- כל אלו הם כרטיס החיים שלהם.
אז משפחה מוזרה שכמונו חיה לה שם - זה באמת לא פשוט.

היום לאחר שיחה קצרה עם חברה ששלחה אותי לעשות אמבטיה להכין סלט ולעבוד בגינה , הצלחתי להעסיק את עצמי ממש טוב. השתדלתי לא לחשוב על זה בכלל. רק לחיות., רק לנשום את הנשימה הבאה.
הכנתי עם הקטנה 7 סוגים של סלטים וכבושים, שיחקנו בחדר, כרסמנו עוגיות בחוץ, השקנו את הגינה ורחצנו יחד באמבטייה.
זה הרגיע אותי.אספתי את עצמי . כמו לגרד עם שפכטה . מדהים אבל יש המון כח מרפא לפעולות הפשוטות קטנות לכאורה.
הקטנה זרמה איתי ושתפה פעולה בשמחה. והאמבטיה אפשרה לנו להיות שוב מחובקות קרוב קרוב גוף בגוף כמו פעם...

__את אישה עייפה, מותשת, מתגוננת ולא מסופקת.
מה עושים?
את צריכה לעשות הערכה מחדש של הצרכים שלך - כאדם, כאישה, כאם.
את מצריכה לבדוק מה נחוץ לך - לגופך, לנפשך, לרוחך.
אח"כ
תעריכי את הצרכים של הסובבים אותך,
ולסיום תעשי את החיבורים הדרושים._

נאוה ממש דייקת. אני ממש מרגישה ככה. . העניין הוא שאני מרגישה כך כל כך הרבה פעמים ואז אני מתפלאת וכועסת על עצמי איך ומדוע אני שוב במקום הזה?
מרגישה שדי שכחתי מעצמי. היום בקרתי אצל רופא השיניים מאז חודש מרץ. לא כי לא נזקקתי. אלא כי פשוט תמיד היו דברים יותר חשובים או יותר דחופים.
המקום הזה שלבדוק מה נחוץ לי הוא אחלה לדברים הפיזיים. בזה אני טובה בלזהות אך רחוקה בליישם. את הרוחני והנפשי....אני כבר לא מזהה כל כך.

איך מתחילים?

הילי, תודה על ההזמנה .אשמח לבוא.

מתברר שהקבסית שלנו אחראית על פר"ח במועצה. אפנה אליה לברר.
נסיתי לארגן לו חונך עוד בשנה שעברה אבל לא הצלחתי. מקווה שזה יסתדר.

הזמינו אותנו להדרכת הורים לילדים עם ליקויי למידה. בצפת. אני חושבת שנלך לשם. גם אם כבר הייתי בעבר ואפילו הנחתי בעצמי.
כרגע התמיכה הזו נראת לי מהותית. ומשמעותית.והכי חשוב שאנו שנינו הולכים.
חשבתי להקים פה מעגל הקשבה לאימהות לילדים עם ADHD .אחוות אחיות לצרה...

היום בחוג האופניים ילדים אחדים נגשו להתפעל מהאופניים שלו וילד אחד נתן לו את המספר טלפון שלו בבית.
אני אוהבת אותו. כל כך אוהבת אותו.וכשאני מרגישה את זה הלב שלי בוער כמו אש ילד אוצר שלי.

איך מתחילים?

למשל:
אני מגבשת עכשיו קבוצת שינוי והעצמה לנשים בכרמיאל - בא לך להצטרף?
הכוונה לעשות מבין תהליך אימון אישי בקבוצה (חצי שנה, פעם בשבוע, בשעות היום.
עוד לא החלטתי אם בורק או אחה"צ.

האם תיאותי לפנות את עצמך לעצמך לשעתיים בשבוע?

מדהים אבל יש המון כח מרפא לפעולות הפשוטות קטנות לכאורה
פעולות פשוטות עושות קרקוע - ניקיון, בישול, כלים, ובמיוחד עבודת גינה

מיץ
אז משפחה מוזרה שכמונו חיה לה שם - זה באמת לא פשוט
זה אתם, ולמי שקשה איתכם : שכנים, משפחה, שיעזור, שיושיט יד, שיזמין,( כמו השכנה מיודפת (-: ) ולא ...
אז שיבדוק את ביתו ומשפחתו ולא יתענין וישפוט אותכם.
מיץ
ההוא אמר, ההיא אמרה...היום אתם...מחר ההם כי הבן שלהם צבע שיער, ממחר ההם כי בתם לסבית... וכו.... באמת עזבי את ההם והתבונני בכם.
אההה....איזה כיף מישהו נתן לו טלפון....
הצעה: אולי שיזמין את כל הבנים מהחוג ויעשה עם אבא ( אבא לא להרביץ לי (-: ) איזו פעילות בנים : מדורה, סימני דרך ( מדברת מנסיון)
פעילות כזו משנה את המעמד החברתי ויוצרים חברים חדשים.
(כותבת מנסיון)
הבטי במראה הביטי בעצמך ולמדי לאהוב ולהעריך את עצמך ממקום של עוצמה לא מחולשה.
אגב לדעת להכיר בחולשה זו עוצמה רבה.
בהצלחה

היום עבר עלי עוד יום כבד.
אני רואה יותר ויותר כמה מעט מקום אני לוקחת. אני שמה לב שאפילו בשירותים הם מפריעים לי בלי הרף. דופקים, צועקים נכנסים , רבים. אפילו מאיצים בי לסיים כי יש לה. ועכשיו ודחוף.
אני יושבת עם כוס הקפה במיטה לאחר שהגשתי להם, הכנתי סנדביצי'ים שלחתי אותו להסעה. אני יושבת מנסה לנשום להרפות.
והיא ..שהיתה עסוקה במשהו בחדר מיד נכנסת...ומפעילה אותי, : תביאי לי, תני לי, תגזרי לי, תשחקי, תקראי...
הסברתי , אמרתי, הצעתי, הצהרתי, התרעתי, התלוננתי - צעקתי.
"אני עסוקה כרגע אתפנה אליך עוד רבע שעה". ואז בכי ובכי ומשעמם ואין חברים וקשה לי ואני רוצה חברים, ואם אין אז את, ותהיי בשבילי.
והתחיל מאבק מטופש. אני על הקפה והרבע שעה של מדיטציה והיא על תשומת לב שלי . בסוף נכנעתי.
ופרצתי בבכי .
ואז כעסתי על עצמי שהיא רואה אותי ככה. וכשהיא באה ונסתה לנחם אותי והצטערה אז כאב לי עוד יותר. כי מה אני לעזעזעל עושה לה. ולמה היא צריכה להוציא חלקים כאלו ממנה. כאלו שלא מספיק אחת כמוני במשפחה. כזו שמטפלת ומרחמת על כולם.

כן אני יודעת. אני אטפל בעצמי יותר ואדאג לעצמי יותר. אבל איך עושים את זה בלי שזה יבוא על חשבונם? בלי שהם ירגישו שהם נפגעים מזה.?

התקשרתי לברר לגבי פר"ח. זה עדיין התהליך במועצה שלנו. בכל אופן הציעו לי לפנות לרווחה.
ואת זה עדיין אני לא מסוגלת לעשות.

שלום מיץ,גם אני נמצאת קרוב למקום שאת נמצאת בו עם ילדים, מאוד אנרגטים, עם ילדה עם הפרעות קשב שדורשת המון תשומת לב, אני מרגישה שאני נותנת את כולי להם והם לוקחים ממני כלכך הרבה עד שלפעמים כבר אין מה לתת ואני מרגישה כולי מרוקנת כמו בלון בלי אויר. מישהי לימדה אותי לעשות דמיון מודרך לעצמי, ככה אפילו בתוך הבלאגן פשוט דרך הדמיון להתרפות ולהגיע למקום שהייתי רוצה להיות בו, זה לא פשוט ודורש המון תרגול, אבל כשכבר מצליחים, את חוזרת לעצמך רגועה יותר, ועם קצת יותר יכולת להמשיך הלאה במצב יותר טוב, אנחנו מטופלים במרפאת קשב בצפת שנקראת מרפאת ענבר עם ד"ר למפיט , שהוא פשוט מלאך, יש גם קבוצות תמיכה להורים, והדרכה, שאני עוד לא ניסיתי אבל אני מאוד רוצה להצטרף לאחת מהן, נראה לי שקבוצת תמיכה יכולה מאוד להועיל.
שיהיו בשורות טובות ויום נפלא.

יש עוד מייל בתיבה...

מיץ יקרה (קבלתאת המייל ??)

קראתי את ההודעה האחרונה שלך ובלט לי נורא :
כן אני יודעת. אני אטפל בעצמי יותר ואדאג לעצמי יותר. אבל איך עושים את זה בלי שזה יבוא על חשבונם? בלי שהם ירגישו שהם נפגעים מזה.?

אני כותבת על הנסיון האישי שלי וממנו, אחרי תקופה ארוכה של התבוססות כזאת הבנתי סופסופ שלפעמים החיים והילדים שלי לוקחים אותי אל הקצה כדי שאזדעדע וסופסופ אעשה שינוי. לפעמים חשוב להיות באיכסה הזו, בקושי העצום, כדי להבין ש: זהו, ככה אני לא מוכנה להמשיך יותר.

את חוששת שטיפול בעצמך יבוא על חשבונם, אבל ממילא, כרגע, במצב הנוכחי, כשאת מתפרקת לפניהם, גם ככה נראה לך שהם נפגעים מזה, לא ?

לקח לי המון זמן והמון פעמים להגיע למצב של התפרקות מוחלטת כדי להחליט שפעם בשבוע, ביום קבוע, יש לי אחר צהריים פנוי. וגם כשכבר החלטתי והכרזתי, היו אי אילו פעמים שהתפשרתי, החלקתי, ויתרתי, ומהר מאד הגיע החשבון בריבית דריבית...
עכשיו אני מבינה שזה הכרחי. ואני כבר יודעת להגיד ולהצהיר בקול, גם מול בן הזוג (שלמרות כל הרצון הטוב שלו, מצליח להתבלבל מהמסרים הכפולים שלי ולחשוב שאני וונדר וומן לעתים...), שהכמה שעות האלה בשבוע, שלי עם עצמי, הכרחיות לכל המשפחה. יותר מהכרחיות, קריטיות, ייהרג ובל יעבור.

בטוח שאפשר למצוא דרך לתת לעצמך, ממילא ככה את לא יכולה להמשיך, המצברים מתרוקנים וחייבים להתמלא !

בינתיים שולחת לך שוב חיבוק גדול גדול שמנה למלא

למיץ פטל,
קוראת כאן, שולחת לך כוחות ועידוד להמשיך הלאה....
תומכת בכל מה שכתבו לך.
בדף של לוטם מרווני בלוג חדש,
גם שם האמא מתמודדת עם קושי ופורקת בכי...
חשוב מאוד לאפשר גם בכי אפילו כמה ימים. אני מזהה את התחושות האלה גם כסוג של אבל (מניסיוני) על "מותן של חלק מהשאיפות והציפיות". את נמצאת בתפנית, נקודת מפנה בחייך, שלב נוסף בהתבגרות, שלב מאוד נחוץ על מנת להמשיך בדרכך.
שימרי על עצמך.
המרגיעון: "תמיד חשוך לפני עלות השחר" (-:

אני רוצה להודות לכן שוב ושוב על כל התמיכה. לכל מי שכתבה ושלחה מייל והתקשרה והקשיבה. וגם לכל אלו שרק קוראות פה. התמלאתי בהרבה אהבה בימים אלו .
עטפתן אותי באהבתכן וזה היה כה משיב נפש.

אתמול הייתי במקום קסום בטבע . ושם מול ההרים במגע השמש המלטפת והרוח הנעימה והכי חשוב בחברתם של אנשים אהובים תוך כדי קישוש ענפים למדורה חשתי את התרוממות הרוח והלב. את התקווה. זהו זה הכל. טבע , מלאכות פשוטות ואנשים אהובים.
פתאום חלחלה לתודעתי ההכרה כי זנחתי את החולמות שלי.
שזנחתי את צרכים שלי. שמתי את האימהות שלי במרכז חיי באופן כזה שהפכה לאי-מהות.

שלפעמים החיים והילדים שלי לוקחים אותי אל הקצה כדי שאזדעדע וסופסופ אעשה שינוי. לפעמים חשוב להיות באיכסה הזו, בקושי העצום, כדי להבין ש: זהו, ככה אני לא מוכנה להמשיך יותר.

זהו. בדיוק . ככה אני לא מוכנה להמשיך יותר.

מה שמביא אותי ל את נמצאת בתפנית, נקודת מפנה בחייך, שלב נוסף בהתבגרות, שלב מאוד נחוץ על מנת להמשיך בדרכך.
נכון. כך אני מרגישה.
עוד מדרגה לטפס עליה.

סכמתי לכמה זמן לעצני אני זקוקה ביום . יצא לי 3 שעות !!!!.
שיו. איך ??????
זמן להתעוררות רגועה ,למדיטציה, לדפי בוקר,להליכה או יוגה או פילטיס.
זמן להיות בשירותים ובמקלחת בלי הפרעות!!
זמן לסשן, לאכילה רגועה.
זמן לשנת צהריים ללא הפרעות !!.
זמן לטיפול עצמי - טיפול בשיניים, בשיער, טיפוח העור,תרגילי עיניים.

מיד באה לי מחשבה - איך את מעיזה ? מה את חושבת לעצמך?

אז אני עונה - מגיע לי. לגמרי. אני ראוייה לכל זה .

אני אמצא איך לעשות את זה . גם אם אצטרך לקום בחמש בבוקר. (הם מתעוררים בשש).

לקחתי מהספריה ספר (תמיד יש איזה ספר שמגיע אלי בזמן ) שמדבר על האיזון נפש גוף רוח.
ועוד דבר החלטתי לקחת יומיים חופש. הם יהיו אצל אמא שלי והאחים שלי יטפלו בהם. ואני והזוגי נלך לטייל במדבר.
חג שמח.

נהדר (מה שתארת והחלטת) ונהדרת (את כמובן), חג שמח ומלא אור

מיץ פטל,
בילוי נעים ומשחרר....

נצלי את הטיול למחשבות עלייך ועל בן זוגך,
מלאי את הנפש במראות יפים.
חג שמח@}

החופשה הזוגית נקטעה בעודנו צולים את תפוחי האדמה במדורה . כלבתנו האהובה והקשישה נפחה את נשמתה.
הקטנה סוערת והסטרית והגדול אדיש אך צורח עליה להרגע כי היא מפריעה לו לצפות בטלבזיה. אחותי ואמי לחוצות ונסערות כל אחת בדרכה ואחי התקשר לשאול מה לעשות עם גופת הכלבה.
כיבנו את המדורה קפלנו את האוהל וחזרנו.בכיתי כל הדרך.מידי פעם הקטנה מתקשרת כדי להגיד שמחר בבוקר הולכים להביא מיד כלב אחר.
כשהגענו הילדים היו רדומים . קברנו אותה בחוף הים במקום הצופה לים מוקף בפרחי חוף.נפרדתי ממנה. מחברה טובה ונאמנה שליוותה אותי כ 14 שנה.

בבוקר יד חמימה ועדינה מלטפת אותי. אני מחבקת אותה קרוב קרוב. "אמא לאן לקחתם אותה?" .
הוא צופה בטלביזיה. במשך כל ארבעת הימים שם. זה מה שהוא עשה. בקושי אפשר היה לדבר איתו. צורח על כולם אם מפריעים לו.קודם לא הרשתי לו ערוץ הילדים. רק הופ. אבל כשנסענו ,נפרצו הסכרים.אין לי כוח למריבות עכשיו.
כשאני שם בבית אמי. אני שוב הקטנה. והגדולים מנהלים אותי ואת משפחתי. הילדים מבינים וקולטים את מה שקורה לי שם. מנצלים את זה.אצל סבתא מותר כל מה שאנו רוצים.
ההמולה והטלבזיה מנטרלים את החשיבה שלי ואני שוב נמלטת החוצה לים. כדי לחשוב. לחזור לעצמי ולנסות להבין מה קורה ומה אני רוצה.

החלטתי שלטובת כולנו כדאי שהם יצאו לטיול בחוץ. אפילו רק ירדו לחוף. מאוד קשה לנתק אותם מהמסך.ממש מאבק.
בסוף הצלחנו.
היא מתחילה סשן של צרחות למטה. הסנדלים נשארו בצפון ויש פה רק נעלי שבת.
ברור לי שהיא פורקת משהו אחר. משהו כואב יותר.
הוא צורח בקולי קולות שהיא מכאיבה לו באוזן. וככה שניהם ברחוב. צורחים.סוף סוף הוצאנו את הפקק.
אני מביטה בזוגי האהוב שלי. אנחנו מתפצלים. כל אחד עם ילד. הוא מקשיב לו אני מקשיבה לה.
ואנו צועדות לעבר רחוב החנויות לחפש כפכפים.
ואז היא אומרת לי "אם ילד נדרס ומת זה לא נורא כי ההורים יכולים להביא עוד ילדים במקומו . אבל אם ההורה ימות אז לא יהיה מי שיביא עוד ילדים." אני עוצרת. מתישבת איתה ומסבירה לה שכל אדם הוא יחיד מיוחד. ואין דומה לו. ולעולם לא יהיה. לעולם לא יהיה מישהוא אחר במקומו. ושום ילד שיוולד אחריו לא יוכל להחליף אותו.ואם ההורה ימות אז כשהילד יגדל הוא יוכל ללדת ילדים משלו. שיגדלו ויולידו ילדים משלהם. וכך הלאה.
אבל להפרד ממשהוא שמת זה כואב במיוחד אם מאוד אוהבים אותו. גם מהורה וגם מילד.....וגם מכלב.
מכלבה היא אומרת. אני מתגעגעת לננה. אני עצובה כל כך. היא שוב בוכה.וגם אני.

בחוף הים שניהם מתפלשים בחול בונים ארמונות משתכשכים....שעות .מרוכזים בעצמם, צוחקים, חוקרים, מתיזים, משתוללים יחד, שוב רבים...
כן ככה אני מתמלאת בנחת.

לא אמהר להכניס כלב חדש.אני צריכה עוד זמן. מותר להרגיש את הכאב. את החוסר.יודעת שהמפגש עם החוסר הזה בבית לא יהיה לי קל.
רק כלב. אומרים לי אחיי. רק כלב. יש מלא ברחובות. לכי תקחי.
אבל בשבילי זו ננה. וזה כואב.

כשהגענו הביתה הילדים רצו לספר לשכנים. אך להפתעתנו גילנו שהגינה גודרה. גם ה"החלק" שלנו.(עצבן אותי לאללה)
הם מביאים מחר גור קטן.

.

מעניין איך הדברים קורים כך שנדמה שאין באמת שליטה על כלום.
עד שהצלחת להתפנות לחופשה בה תקבלי את הזמן לו את זקוקה כל כך,הכלבה בוחרת למות...
אולי היא חיכתה שלא תהיי לידה כדי לא לצער אותך,תופעה ידועה אצל כלבים.

מזדהה עם האי-מהות.
אי אפשר לתת בלי להכיל גם נתינה עצמית,
נהדר שאת יודעת בדיוק מה את צריכה - זמן להרפות,לטפח את הגוף ולקבל העשרה מכל סוג שהיא.
לדעת זה כבר שלב חשוב בדרך לשינוי.

את תהיי בסדר !
אוהבת @}

_החלטתי שלטובת כולנו כדאי שהם יצאו לטיול בחוץ. אפילו רק ירדו לחוף. מאוד קשה לנתק אותם מהמסך.ממש מאבק.
בסוף הצלחנו._ וכל מה שהמשיך וקרה אחרי, הרגישו לי כמו הדבר האמיתי שהייתם צריכים, כולכם.
להרשות לעצמכם להיות אתם, ומתוך ההחצנה וההוצאה של כל התחושות, הקשות, הכואבות ועוד ועוד הגיעו הרגעים היפים של:

_בחוף הים שניהם מתפלשים בחול בונים ארמונות משתכשכים....שעות .מרוכזים בעצמם, צוחקים, חוקרים, מתיזים, משתוללים יחד, שוב רבים...
כן ככה אני מתמלאת בנחת._

כל-כך מורכב וקשה לעפעמים לנוע בתנועות הסינוס הקיצוניות האלה, מרגעים של קושי עצום, תחושת קלסטרופוביה משפחתית לרגעי השלווה, הקריבה וההנאה. אני מרגישה שככל שחווים יותר את התנודות לומדים להאמין בהם ואז בגל הקשה והפוצע יש יותר אמונה שיגיע גם הגל השלו, הנעים והאהוב ולאט לאט, המנעד מקצה לקצה מצטמצם.

מרגיש לי כאילו הכלבה שלך קראה אותך לסדר - החזירה אותך למרכז של עצמך, הביאה אותך לנוכחות שיא עם עצמך, בחייך ועם ילדייך. יהי זכרה ברוך.

אולי היא חיכתה שלא תהיי לידה כדי לא לצער אותך,תופעה ידועה אצל כלבים
וואלה???!!!
היתה לי תחושה מעומעמת כזו . חשתי שהיא מנסה להגן עלי מפני כך.באותו היום לפני שנסענו. היא הביטה בי בעיניים מלאות הבעה.הלכה אחרי לכל חדר.התנשמה והתנשפה. לא יכלה לשכב מרב קושי.גם כשיצאתי מהדלת והלכתי למעלית. הרגשתי שאלו כבר ימיה האחרונים אבל חשבתי שהיא תיהיה בסדר עד למחרת. אולי לא יכלה לשאת עוד פרידה ממני. היא היתה ממש כמו נני עבורי. בכל מקרה אני חשה הקלה שלא נצרכתי לשאת בסוגיה אם להרדים אותה או לא.ושהיא לא חוותה תופעות קשות של גסיסה כפי שהזהיר אותנו הוטרינר.

אני מרגישה שככל שחווים יותר את התנודות לומדים להאמין בהם ואז בגל הקשה והפוצע יש יותר אמונה שיגיע גם הגל השלו, הנעים והאהוב ולאט לאט, המנעד מקצה לקצה מצטמצם.
אני רוצה לכתוב לי את זה ולזכור את זה .
בגלים הקשים אני חשה כאלו אין לי חוף.

אני רוצה להזכיר לעצמי מה עשיתי למען עצמי היום. כדי שאוכל לראות שלא הכל היה מעונן היום :
קמתי לפני הילדים
טיפלתי בשיניים שלי.
כתבתי דף בוקר. אחד אבל כתבתי!
התעמלתי רבע שעה.
ארגנתי לי שיעור השלמה לפילטיס והשתתפתי בו.
ביקרתי חברה.
ישנתי 20 דקות רצוף בצהריים.
הורדתי שפם.
הייתי בכיתת המשך של יעוץ הדדי .

ואוו. באמת הייתי טובה אל עצמי היום. (אז למה אני עדיין עם התחושות הקשות הללו אווף).
אנסה כל יום לסכם לי מה עשיתי למעני.

תוכניות שבא לי להגשים :
לכתוב זכרונות שהיו לנו , לי עם כלבתנו ננה.
להפוך את זה לסיפורים לילדים . ("עלילותיה של ננה הכלבה " או "בנגו מגו - כלבה בראש טוב")
להקים מעגל אימהות לילדים עם ADHA- כזו של רק תמיכה אחת בשניה.
ללמוד לנגן בחליל וגיטרה.

יצא לראות תוכנית על אבי סינגולדה ( אני מקווה שכתבתי נכון). שהוא גיטריסט מוכשר ומחונן .
מעבר לכך שהוא נראה לי אדם רגיש מקסים ומצחיק ,סיפור החיים שלו היה מרתק.
איך בקלות הוא יכל להיות פועל במפעל להקים לעצמו בית אישה וילדים וכך להמשיך את חייו. אולי להופיע בחתונות.. ואיך הוא בחר (וגם החיים הובילו אותו כמו בסיפור סנדרלה) ללכת אחר ליבו וכשרונותיו. איך הוא העז להגשים את חלומו.ועוד להתפרנס ממנו.
ממש התמלאתי הערכה גם למסירות שלו ואהבה שלו לגיטרה.לאוסף העשיר של הגיטרות. ליחס שלו ולקפדנות שלו לאיכות וטיב הצלילים. לקלילות , ליצירתיות, לעונג שבוקעים ממנו כשהוא שם את ידיו על המיתרים.
גם אני רוצה.
גם אני רוצה.
בדיוק כך.
למצוא את המשהו הזה . בחיי. וככה לחיות איתו. ככה. .

יצא לראות תוכנית על אבי סינגולדה
מכירה אותו ( ליתר דיוק הכרנו בעבר) סמל לאין מעצור וליכולת לקום ולעשות.
להקים מעגל אימהות לילדים עם ADHA-
אנא תידעי אותי גם אני רוצה
חג שמח