זוגות מעורבים

סקרנית - האם נתקלתם בזוגות בהם האישה ממוצא ערבי ואילו הבעל יהודי? לא יצא לי עדיין לשמוע על זוגות מעורבים כאלה. במידה ואת מכירה - האם נראה שהם מתמודדים עם קשיים שונים מאלה שתארת את והאורחות האחרות בדף?
אינני מכירה כאלה, אבל יש הרבה זוגות בישראל שהאישה יהודיה והבעל ערבי נוצרי או מוסלמי והנישואים מוצלחים אם כי לילדים הבוגרים קשה להתמודד עם הקונפליקט הישראלי - פלשתינאי.

ציטוט מסרט (לא זכור לי שמו) "אם כל אחד היה מתחתן עם מישהו מגזע אחר, תוך דור לא היתה יותר גזענות"

אינני מכירה כאלה, אבל יש הרבה זוגות בישראל שהאישה יהודיה והבעל ערבי נוצרי או מוסלמי
לכן שאלתי

"אם כל אחד היה מתחתן עם מישהו מגזע אחר, תוך דור לא היתה יותר גזענות"
אבל האנושות גם תפסיד הרבה מכך. זה פתרון קלאסי מהסוג של לשפוך את המים עם התינוק, לדעתי.

סקרנית - האם נתקלתם בזוגות בהם האישה ממוצא ערבי ואילו הבעל יהודי?
כן, בשניים. האם הם מתמודדים אחרת? אני חושבת שלא, אבל בעצם כל זוג מתמודד קצת אחרת.

כל הזמן מתחשק לי לכתוב שנראה לי שהבעיות של זוגות מעורבים לא שונות מהבעיות של זוגות חד-גזעיים (???!! (-: ) ושפשוט אצל זוגות מעורבים "מפילים" את האשמה על הדת-תרבות וכו... הרי אין זוג הומוגני לחלוטין ותמיד יהיו פערים (מין, גיל, עיר, נסיון חיים, אופי וכו..)
ושמי שמתחתן עם מישהו מתרבות אחרת מלכתחילה בא אם פתיחות לקבל תרבות אחרת.
אבל אחרי דבריה של ענבר, אולי אני תמימה.

מעניין אותי לשאול- האם הייתן אומרות (גם בדף הזה אין בנים אה?) שרוב הבעיות באות מתפיסת הסביבה והמשפחות המורחבות את הזוגיות המעורבת, או מתוך הזוג עצמו?

בעקבות אחותי האהובה מאוד (!) קראתי את הדף המרתק והמרגש הזה ולאחר הרבה הרהורים אזרתי אומץ לכתוב גם אני...כמו שאחותי כתבה,אני נשואה לנוצרי סקנדינבי שבא מבית דתי ושמרני מאוד. מאז שהתחתנו לפני כמעט 3 שנים עברו עלי המון המון כאב ועצבות שהובילו למצב הנוכחי- אנו על סף גירושין. לא עובר יום בלי שאשאל את עצמי: האם הבעיות שלנו קשורות לפערים תרבותיים דתיים או שהן מעבר לזה-שפשוט אין התאמה ביניינו כבני אדם מלכתחילה? ואם הבעיות אכן קשורות לפערים האובייקטיבים התרבותיים, כיצד מתגברים עליהם? מעניין אותי מאוד לשמוע מכן על רגעי משבר בהקשר הזה וכיצד התגברתן . אני יכולה להצביע על הבדידות שחשתי בקשר, הרגשה שאני לא מובנת. אני חושבת שהוא כאדם דתי רואה את העולם בשחור לבן בעוד שאצלי הוא בעיקר אפור.. לא מוחלט. ובאיזה שהוא מקום נבלעתי שם.
זו פעם ראשונה שאני כותבת בפורום שכזה אז קצת קשה לי.. ושוב תודה לאחותי המקסימה על האכפתיות.

הי אחותי אהובה, כל הכבוד על האומץ, קפצת למייים! חשבתי על מה מה שכתבת פה כל כך יפה, על השחור והלבן והאפור, ועלה לי שהוא לא יכול לראות בכלל את האפור, ולכן לא רואה אותך...אני מקווה שהבנות המקסימות כאן יתרמו לך משהו מנסיון החיים שלהן. נשיקות

אחותה של, אני לא חלק מזוג מעורב, אבל ממה שאת כותבת, זה נשמע כאילו יכולה היתה להיות לכם את אותה הבעיה, אילו הוא היה יהודי אורתודוקסי אדוק בדתו. כלומר, נשמע כאילו הפער בין החילוניות שלך לדתיות שלו היווה בעיה, ולאו דווקא העובדה שהוא נוצרי או סקנדינבי.
מצד שני, כשאני חושבת על זה עכשיו, נראה לי שזוג של דתי-אדוק וחילונית, או להיפך, אפילו מאותה הדת, קשה אפילו יותר מזוג חילונים או זוג דתיים שבבאים כל אחד ממדינה אחרת.
בכל מקרה, מקווה שהכל יסתדר עבורך על הצד הטוב ביותר...

..שהוא לא יכול לראות בכלל את האפור, ולכן לא רואה אותך...
מעניין.. חשבתי עכשיו שבעצם ההגדרה של זוגות מעורבים בנקודה הזו יכולה להתאים לא רק לזוגות מדתות ולאומים שונים, אלה "ערבוב" בין אדם חילוני לאדם דתי- גם מאותה הדת.. יש שוני מהותי בהשקפת העולם,בסדרי העדיפויות ובחינוך והרבה פעמים יש סתירות וקושי להבין- למה מה שאני עושה מכל הלב ומתוך כוונה טובה ותמימה לחלוטין יכול בעיני משהו להיות נורא כל-כך? ...דברים שאתה מוצא שהם חלק מחייך אך בנזוגך נפגע מהם..כדברי הגמד חיוכון.

יש המון יופי בדת- אבל כיצד מגשרים על הפערים?

בנצרות מאוד בולטת לי האמונה בעולם הבא- גן עדן וגיהנום, אסור ומותר. כל מה שקורה בעולם הזה נשקל שם למעלה לכן צריך להיזהר.. אדם חילוני פועל על פי השכל והלב, ועושה את הבחירות שלו מתוך שיקול דעת עצמאי והתנסות. מה שאני הרגשתי, לפחות במקרה הספציפי שלי , זה שדברים שאסור או מותר לעשות מבחינת הדת- נעשים מתוך פחד ועיוורון ולא באמת כי מרגישים כך מבפנים. לפעמים זה כבר אבסורד- מחפשים דרכים לעקוף כל מני איסורים ובעצם כבר מפסיקים להרגיש לבד ,מאבדים את תחושת הבטן, מסתתרים מאחורי סיסמאות.

עוד דבר שהרגשתי הוא שבעלי בתור אדם דתי רואה זוגיות ונישואין כמשהו שהוא פחות אינדיבידואלי- בין אדם לאדם, אלה כמשהו פונקציונאלי ובעיקר התחייבות בפני האל וגם אם לא טוב חייבים להשאר ( לכן מאוד קשה לו ולבני משפחתו לשאת את הפרדה שלנו כי זה דבר חסר תקדים אצלם). .. אם הייתי רוצה לחזור הוא היה מאוד מעוניין להמשיך את הקשר. אבל לפעמים הכל מתערבב לי- מה שלו, מה של הדת ומה של המנטאליות והתרבות? מי הוא בתוך כל אלו? ?

מיצי החתולה .."נשמע כאילו הפער בין החילוניות שלך לדתיות שלו היווה בעיה, ולאו דווקא העובדה שהוא נוצרי או סקנדינבי". ממש קראת את מחשבותיי!! תודה על ההתייחסות:-)

אחותה של ענבר, נשמע קשה!
איפה את נמצאת עכשיו, בארץ, או איתו? כמה זמן אתם כבר פרודים? איפה חייתם? איך נפגשתם? בא לך לספר קצת על הקשר שלכם?
לי באופן אישי, הרבה פעמים עוזר לראות דברים בפרספקטיבה הנכונה אם אני מספרת את הסיפור.
מקווה שאת מצליחה להעזר במה שכתוב בדף הזה, ושתצליחי להעזר יותר בהמשך מההתיחסויות הספציפיות לסיפור שלך.

שליחה על ידי Manty_T* » 01 מאי 2006, 07:25

אחותה של ענבר
אני ממליצה לך גם להכנס לפורום של תפוז זוגות מעורבים שם יש מספר סיפורים של מעורבות דתית עם חילונית.

אחותה של ענבר יקרה... באמת ברוכה הבאה לשיחה הזאת. כל הכבוד על האומץ לשתף ולדבר על ענין פרטי כל כך.
גם אני מצאתי את הדפים כאן מרעננים ועוזרים לי בהרבה מובנים בחיי הזוגיים ובכלל (יום אחד זוגי ידע לקרוא עברית ואז צפויה לי שיחת- יחסינו באופן טבעי- לאן...), ולכן שמחה מאוד לשתף גם איתך את מחשבותיי.
כתבת ש: לפעמים הכל מתערבב לי- מה שלו, מה של הדת ומה של המנטאליות והתרבות? מי הוא בתוך כל אלו? ?
כל כך מבינה את המילים האלו שלך! אכן גם בראשי עברו שאלות כאלה לפעמים ובנזוגי לא דתי כלל. בסופו של דבר יכול להיות שזה גם לא משנה. השאלה היא איך הוא רואה אותך- אשתו- זוגתו- אהובתו. האם הוא מסתכל עלייך מבעד למשקפיים של הדת, של התרבות? האם הוא רואה אותך- אחות של.. אדם, נשמה בפני עצמה, עם רצונות ומאוויים משל עצמך? האם הוא מנסה להגיע אליך, האם דיברתם על הענין הזה?
זה נראה לי מפתיע שדתי שכמותו בכלל נכנס לקשר שכזה. הרי הוא אינו מצפה שתשתפי פעולה עם דתו שהרי את לא שיכת אליה כלל.
(זה אולי קצת כמו שאני אתחתן עם אפריקאי מקסים מהגונגל, ואעלב מאוד מכך שהוא אוכל בשר ציד... לא?)
מה דעתך? מה משך אותו להיכנס לקשר בינכם? ומדוע הוא כעת מתפלא שאת לא דורכת על אותה משבצת כמותו..?
מה שחשוב -בעיני, בקשר, הוא לראות את האדם שמעבר לתרבות שבו גדל. ביני לבין זוגי יש דו שיח, והרבה צחוק על העולם של השני. ולפעמים גם כעס ואי הבנות.. אבל גם הרבה כבוד. כל עוד יש כבוד ודו- שיח וידיעה בסיסית מאיפה כל אחד הגיע ומה חשוב בעולמו של השני, התרבויות יכולות להתקים זו לצד זו בשמחה ובאהבה גדולה! זה אפשרי.
מאחלת לך צלילות דעת וידיעה פנימית מה חשוב לך וטוב לך. סמכי על תחושותייך, והמריאי...
ואהבה..!

לבעיותיה שלאחותה של ענבר
קודם כל, יהודים דתיים- אורתודוקסים לעולם לא יתחתנו עם לא יהודים, וגם לא עם יהודים חילוניים, אלא אם בן הזוג החילוני יקבל על עצמו לשמור מצוות וגם זה בקושי.
נוצרים דתיים אולי יתחתנו עם בני דת אחרת בלהט האהבה הראשונה, אבל אח"כ יצפו להתנהגות דתית מבני הזוג ולחינוך דתי לילדים.
צורת החשיבה של אדם דתי, לא משנה מאיזה דת, שונה לחלוטין משל אדם חילוני. אלה שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו ולכן ברור שלאחותה של ענבל ולבעלה יש דפוסי אישיות שונים. האם אפשר להתגבר על כך, אני חוששת שלא, אם כי זה מעציב לומר זאת.
לעומת זאת אני חושבת שזוגות מעורבים חילוניים יכולים לבנות זוגיות נהדרת. ברור שיש צורך בפשרות - באיזה ארץ יתגוררו, באזו שפה יגדלו הילדים (רצוי בשתי השפות), לפעמים התמודדות עם משפחות שלא מרוצות, אבל כל אלה בעיות שאפשר להתגבר עליהן.
במשפחתי יש זוג מעורב שנשוי כבר 30 שנה והלוואי על כולם משפחה שכזאת.

הגמד חיוכון וסבתא לשמונה, תודה לכן על דבריכן, נגעתן בי מאוד.
אנחנו פרודים כבר חצי שנה. נשואים כמעט שלוש שנים- גרנו שנה בארץ ושנה בסקנדנביה. עכשיו הוא בארצו ואני נמצאת לבדי בגרמניה, מטעמים מקצועיים. רחוקה מכולם:(

מה דעתך? מה משך אותו להיכנס לקשר בינכם? ומדוע הוא כעת מתפלא שאת לא דורכת על אותה משבצת כמותו..?

וואו ! זה דבר שעדיין לא נסיתי לנסח לעצמי בכתב. בעלי ,כמו שסיפרתי ,גדל במשפחה דתית שהיה בה תמיד כבוד והערצה אל העם הנבחר... התפללו לישראל, שמו את דגל ישראל לצד דגלם, יצרו קשרי חברות עם ישראלים ואפילו שרו את "התקווה" בשפתם..!! עוד לפני שנפגשנו היה לבעלי חלום לחיות בישראל, הדבר מאוד סקרן אותו ומשך אותו.
וכשבגר- החליט לבוא לפה ללמוד באוניברסיטה, באותה מחלקה שבה אני למדתי! עיניו הכחולות וחיוכיו הכובשים עשו את שלהם וכשהזמין אותי לצאת הסכמתי ! למרות החששות מפני השפה ,המנטאליות ( לא ידעתי שהוא דתי. זה קצת קשה לראות , גם באופן כללי אצל נוצרים ובאופן ספציפי אצלו.. ) צמחה אהבה גדולה מהר מאוד.
מה משך אותו להיכנס לקשר? תמיד בהרגשה שלי יש לדת ולתרבות שלנו חלק גדול בעניין. המנטאליות "הקרה" שלו נמשכה לחום שלי, הנוקשות שלו נמשכה לחופש שלי וההפך.. בגלל שאני קצת חנונה "ילדה טובה ירושלים מטבעי" ( די צנועה, לא מתפרעת, לא שותה..טיפוס ביתי...) הוא תמיד אמר שאני "דתיה מבפנים" - שהמצפון שלי הוא בעצם האמונה שלי ואני תמיד טענתי שכל צורת ההתנהגות שלי היא פשוט כי זו אני, ואלו הבחירות שלי מתוך החופש והאופי שלי ואין לזה שום קשר לדת. ואני חושבת שזה די הדהים אותו ואפילו היה בלתי נתפס מבחינתו, שמשהו יתנהג כך סתם כי זה מה שהוא רוצה.. בכל אופן זה מאוד התאים בהתחלה!

השאלה היא איך הוא רואה אותך- אשתו- זוגתו- אהובתו. האם הוא מסתכל עלייך מבעד למשקפיים של הדת, של התרבות? האם הוא רואה אותך- אחות של.. אדם, נשמה בפני עצמה, עם רצונות ומאוויים משל עצמך? האם הוא מנסה להגיע אליך, האם דיברתם על הענין הזה?

ניסינו לדבר על זה אינספור פעמים. אני יכולה לענות מה משך אותו לקשר דרך כל אחד מסוגי המשקפיים. הדת, התרבות.

הדת: הכבוד לעם היהודי, ההתאמה שלי לקודים ההתנהגותיים שלו.

זה נראה לי מפתיע שדתי שכמותו בכלל נכנס לקשר שכזה. הרי הוא אינו מצפה שתשתפי פעולה עם דתו שהרי את לא שיכת אליה כלל. תמיד הרגשתי המון כבוד מצידו לדת שלי, והתעניינות. אבל הנוצרים מאמינים שבסוף יפקחו עיניי היהודים והם יאמינו בישו.. אני כמובן לא מאמינה אבל אני גם לא דתיה נקודה, אבל אני חושבת שהאמונה הזו נתנה לו גיבוי מסוים.?
התרבות- המנטאליות, המראה האחר.
אבל בלי המשקפיים? פה כל מתחיל להתבלבל. הרגשתי שהוא לא רואה אותי דרכם. הוא רואה אותי בצורה חד מימדית, בשחור לבן.. ורק למימד הזה הוא מגיב, לא לכל המכלול של מי שאני. ואל המימד הזה הייתי צריכה להתאים. לצבעים האחרים שלי הוא לא הגיב או התנגד לחילופין אז הם פשוט נמחקו לאט לאט..

אני יכולה להגיד מה משך אותי אליו: הקסם שלו, טוב הלב ,החיוך כובש. אמפתיה גדולה אליו. נמשכתי גם להחלטיות שלו, לביטחון שהוא נותן, לגבולות הברורים,לערכים. לרצינות שלו כלפי. כמובן גם המראה הסקנדינבי והמסתורין..! הביטחון שהרצינות והמחוייבות שלו נתנו לי התחילו לאבד מערכם כשהבנתי שאולי הם נובעים מהדת שלו ולא רק מהרגשות וההתייחסות שלו אלי.

נוצרים דתיים אולי יתחתנו עם בני דת אחרת בלהט האהבה הראשונה, אבל אח"כ יצפו להתנהגות דתית מבני הזוג ולחינוך דתי לילדים.

צורת החשיבה של אדם דתי, לא משנה מאיזה דת, שונה לחלוטין משל אדם חילוני. אלה שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו .. סבתא לשמונה, זה ממש ככה. אפילו שחושבים אותו דבר, המקום ממנו חושבים הוא כל- כך שונה. ויכול להיות שאת צודקת. שאין נקודת מפגש. פשוט זה באמת מבלבל כשכל האלמנטים מתערבבים, ורוצים להאמין שיהיה טוב ושהאהבה תנצח..
וואו כתבתי ממש המון.. שוב תודה לכן על ההקשבה ועל שגרמתן לי לחשוב בצורה מדוייקת יותר ולהבין:)

ורוצים להאמין שיהיה טוב ושהאהבה תנצח..
אני גם מהנאיבים שמאמינים שהאהבה יכולה לנצח ולגבור על הכל.
בעיניי, אם הקשר מבוסס על אהבה אמיתית, שבתוך אהבה אמיתית יש גם כבוד אמיתי, וקבלה אמיתית, אז אפשר לבסוף, אפילו אם לפעמים לאחר מאמצים רבים, להתגבר על הכל, ולמצוא את המכנה המשותף.
לדעתי, עכשיו הוא הזמן שבו אתם צריכים להבין את מהות האהבה שלכם, ואת מניעיה האמיתיים. אבל נראה לי שאת כבר עושה את זה...

אגב, איפה את נמצאת בגרמניה?... באיזורינו?...

מעניין אותי לשאול- האם הייתן אומרות (גם בדף הזה אין בנים אה?) שרוב הבעיות באות מתפיסת הסביבה והמשפחות המורחבות את הזוגיות המעורבת, או מתוך הזוג עצמו?
בעיניי, ומניסיוני, רוב הבעיות באמת באות מתפיסת הסביבה והמשפחות המורחבות.
אבל זאת שאלה בעייתית, כי אנחנו יצורים שחיים בחברה, ולא מבודדים ממנה, אז למעשה אי אפשר כל כך לעשות הפרדה שכזו.
סביר, שאם זוג מעורב היה חי על אי בודד, אז היו לו הרבה פחות בעיות בקשר הזוגי.
בעצם, גם את המשפט הזה אפשר לשייך לכל זוג... לא רק מעורב

נסיכת השום, לצערי אני רחוקה גם מכן.. אי שם בקרלסרוה | תמר | ( - ;

סליחה התכוונתי

(-;

בקרלסרוה!!! ??? אני מכירה שם אנשים!! את פופו וחברתו, סוזן!! אבל אני חושבת שהם חושבים לעבור! או עברו כבר... אוייייי!
עד שסופסוף אני מכירה איזה כפר נידח! (פופו מאייר וצייר קומיקס, וחברתו אמנית וידאו או משו בסגנון...)
את מכירה אותם? בכל אופן, אני יכולה לקשר אותך קצת עם חברים של חברים של... אולי...מה דעתך?
אגב! אם בא לך חופשה בברלין, את ממש ממש מוזמנת! אני והנסיכה נשמח להנעים את זמנך. וזה לא יהיה לנו קשה כלל, כי עכשיו מאוד נעים בברלין.
|אייקון של עיר גדולה פורחת..| לפחות אולי ה-רוהה של קרלסרוה נכנס לך קצת לראש, ואת נרגעת לך מהשלוש שנים האחרונות...
בכל אופן, בהצלחה במה שאת עושה ובכלל..

שליחה על ידי מי_מה* » 03 מאי 2006, 10:59

גם אני במעורבים. האיש שלי אנגלי. גרנו 5 שנים באנגליה ולפני 4 שנים חזרנו לארץ. הבן הגדול נולד באנגליהובתחילת רכישת השפה שלו (מאוד מוקדם,אגב, בניגוד לציפיות) הוא דיבר גם וגם. מניחה שלו היינו נשארים באנגליה האנגלית היתה גוברת אבל הוא היה בן שנתיים שחזרנו והיום מדבר רק עברית. אחיו הצעיר מגלה סימנים של הבנה באנגלית, לא יותר והתינוקת עוד לא מדברת. לצערי האיש לא מדבר איתם אנגלית וזה למרות שהעברית שלו גרועה מאוד. גם אחי הנשוי לקנדית וחי בארה"ב לא דיבר עברית עם ילדיו. הסיבה לדעתי היא שרוב הגברים לא יודעים איטואיטיבית איך לדבר עם תינוקות והם מחקים את האמא. אפשר לשמוע את זה גם בזוגות הדוברים אותה שפה אבל אז זה פחות בולט. לא סתם אומרים "שפת אם"...
בתקופת החגים בכל אופן אני תמיד נזכרת ביתרון הגדול של להיות זוג מעורב - אין בעיה אצל מי נהיה - לא בראש השנה ופסח ולא בחג המולד(())

הסיבה לדעתי היא שרוב הגברים לא יודעים איטואיטיבית איך לדבר עם תינוקות והם מחקים את האמא
מאוד מוזר... אצלינו זה ממש לא ככה! אני תקועה על הרק עברית, ובן זוגי מתמרן בין גרמנית, אנגלית ופרסית!...

הגמד חיוכון ונסיכת השום ה מ ק סי מ ו ת!! איזה כיף שאתן פה. תודה על התמיכה,הלבביות והחום!! באמת ריגשתן אותי.
לצערי אני לא מכירה את פופו צייר הקומיקס... נשמע נחמד..! פה אכן לא חסר רוההD-; ולא פעם עברה במוחי המחשבה על ביקור בברלין. אז אם אזדמן לשם אשמח לפגוש אתכן! תודה על ההזמנה! @}
ושוב תודה לכולן שגרמתן לי לחשוב ולראות דברים בזווית אחרת.
אם הקשר מבוסס על אהבה אמיתית, שבתוך אהבה אמיתית יש גם כבוד אמיתי, וקבלה אמיתית, אז אפשר לבסוף, אפילו אם לפעמים לאחר מאמצים רבים, להתגבר על הכל, ולמצוא את המכנה המשותף.
נכון נסיכה, גם אני רוצה להאמין בזה. כנראה שבאמת הבעיה היא במהות הקשר שלנו, כי אז היינו יכולים באמת להתעלות על כל הבעיות. אבל אני שמחה בשבילכן שמצאתן אהבה כזאת !! וזה נותן לי המון תקווה !
מאחלת לכן רק טוב והמון אושר

_אם הקשר מבוסס על אהבה אמיתית, שבתוך אהבה אמיתית יש גם כבוד אמיתי, וקבלה אמיתית, אז אפשר לבסוף, אפילו אם לפעמים לאחר מאמצים רבים, להתגבר על הכל, ולמצוא את המכנה המשותף.

נכון נסיכה, גם אני רוצה להאמין בזה. כנראה שבאמת הבעיה היא במהות הקשר שלנו, כי אז היינו יכולים באמת להתעלות על כל הבעיות. אבל אני שמחה בשבילכן שמצאתן אהבה כזאת !! וזה נותן לי המון תקווה !
מאחלת לכן רק טוב והמון אושר_
דת היא גורם כל כך חזק שמתגבר גם על האהבה. ראו זוגות שהתגרשו כאשר אחד מבני הזוג "חזר בתשובה". לפעמים מנסים אבל אם לא מפנימים את הדת, הנישואים מתפרקים - אז טוב לפחות שזה קורה לפני שנולדים ילדים.
_הסיבה לדעתי היא שרוב הגברים לא יודעים איטואיטיבית איך לדבר עם תינוקות והם מחקים את האמא
מאוד מוזר... אצלינו זה ממש לא ככה! אני תקועה על הרק עברית, ובן זוגי מתמרן בין גרמנית, אנגלית ופרסית!..._
יש וריאציות שונות בעניין הזה. טוב אם הילדים שומעים את שתי השפות, אפילו כדי שיהיה להם קשר עם הסבתות והסבים. כמובן, אם גרים קרוב לסבא וסבתא הילדים לומדים מהם את השפה הנוספת. קשה לדבר עם הילדים שפה שההורה השני אינו מבין אבל במקרה של אנגלית יש להניח שאין בעיה כזאת. הרבה פעמים ילדים מבינים את השפה השניה אבל עונים בשפה הראשונה אבל זה לא חשוב, אם יצטרכו לדבר יעשו זאת.
לילה טוב

אני יודעת שיש לפחות ספר אחד (באנגלית) על נושא גידול ילד רב לשוני, למתעניינים (תחפשו באמזון, אני יודעת?!)

טליה, בטוח שיש מלא ספרים בנושא.
תודה שאת מזכירה. אני בכלל בענין של לקרוא הרבה ספרים. אבל איכשהוא בנושא הזה הכל די ברור לי ויש תוצאות.
אבל כמובן שאפפעם לא מזיק. אחפש לי אם כך אכן באמזון.. תודה

חשוב לזכור שהילדים קולטים כמה שפות אבל אם אין המשך אח"כ ברמה של קריאה,השפה שהיא רק מדוברת נשארת עם אוצר מילים נמוך והשפה, או השפות, שבהן קוראים וכותבים יהיו בעלות אוצר המילים הגבוה. יכולת החשיבה תלויה מאוד באוצר המילים ולכן יש להחליט בשלב מסויים על איזה שפה לשים את הדגש. בדרך כלל זו השפה או השפות הנלמדות בביה"ס אבל אפשר גם להוסיף לימוד בשפה נוספת בתנאי שלא תהיה הכבדה קשה. ילדים צריכים לעשות הרבה דברים חוץ מאשר ללמוד.

אני נשואה ליפני. גרים בארץ ועוברים לגור שם. הילד שלנו חשוף ל 3 שפות וזה אף פעם לא היווה עניין מבחינתי. זאת המציאות שלנו. מה שכן מטריד אותי והייתי שמחה לשמוע מנשים עם נסיון דומה זה הקשר עם המשפחה שלו..היינו אצלם בביקורים והבנתי מבן זוגי שאמא שלו מפחדת ממני.. אנחנו עוברים לגור בקרבתם והוא מכין אותי שלא יהיו לי שום ציפיות מהם..הילד בן כמעט 3 מאד קשור להורים שלי בארץ. אני חוששת מהקשר איתם. מנטליות שונה. שפה שונה. כמובן שהייתי רוצה להיות בקשר טוב איתה אבל קשה לי. היא מאד שמרנית, סובלת מדכאון וחרדות..לא פשוט. אני בטוחה שבסוף יהיה בסדר ושיש כאן שעור בשבילי..
בן זוגי יסע חודש לפנינו כדי לחפש לנו בית כי לא רצינו להכביד עליהם.
למזלי אני מסתדרת מצוין עם גיסתי ומאד אוהבת אותה.
ביפן הבן הבכור ואשתו אמורים לדאוג להורים שלו. בן זוגי הוא בן בכור ואמרתי לו שאין סיכוי לגור איתם. אני מוכנה לנסות לגור לידם..בינתיים הם מסתדרים אבל יש תקופות שהאמא בדכאון ולא מתפקדת..אני מקווה שלא אצטרך לדאוג לה בנוסף לילדים..
אשמח לתגובות

היי טליה!
קראתי את מה שכתבת כבר לפני כמה שעות, וכמה פעמים, נשמע לי שהסיטואציה שאת נמצאת בה היא קצת מסובכת... נשמע שאת עומדת לעבור התמודדות לא קלה.
לי אין יותר מדיי עצות, כי אני לא מכירה מספיק טוב את המקרה הספציפי שלך, אבל לי יש גם כן חמות שמאוד קשה לי אתה הרבה פעמים, והמסקנה שהגעתי אליה היא שאם רוצים שהמצב ישתפר, חייבת להיות נכונות לכך משני הצדדים. ואם חמותך כבר מראש יוצאת בהצהרות שליליות שכאלו, אז נשמע שיש לך בעייה קצת רצינית...
לא מתכוונת לדכא או להפחיד, פשוט נשמע לי שאת צריכה להכין את עצמך ואת משפחתך ולהבהיר דברים לפני שאתם עושים את הצעד הגדול הזה של לעבור ארץ. במיוחד בגלל שודאי בנך יצטרך אותך פנויה נפשית ורגשית בשבילו, נשמע לי שמעבר שכזה בגיל שלו הוא דבר מאוד קשה, במיוחד אם הוא כל כך קשור להורים שלך, ואת לא יכולה להגיע למצב שתתמוטטי מרוב לחץ נפשי בגלל התשומת לב שתצטרכי להקדיש גם לבנך וגם לחמותך.
בקיצור, מה שאני מנסה להגיד, זה שממש כדאי לכם לעשות איזו שהיא הבהרת כוונות, ולהכין את עצמכם לכל מצב שיגיע, לחשוב כבר מעכשיו איך תתמודדו אתו.

והוא מכין אותי שלא יהיו לי שום ציפיות מהם
נשמע שלהם יש ציפיות מכם!...

אני בטוחה שבסוף יהיה בסדר ושיש כאן שעור בשבילי..
מכל חוויה אפשר ללמוד שיעור. הגמד חיוכון אמר לי לפני כמה זמן משהו בקשר לחמותי. ההורים שלנו נמצאים בגיל שכבר מאוד קשה להם להשתנות. ורבים מהם גם ממש לא מעוניינים בכך. לכן, עלינו לשנות את עצמינו, ולקבל אותם כמו שהם, ולקבל הכל באהבה. אולי את גם כן יכולה להעזר בזה.

הי נסיכה ותודה!
קראתי עכשיו שוב את כל הדף ומאד התרגשתי.תודה לכל המשתפות.
אומרים שהיפנים דומים לגרמנים אבל אני לא מכירה גרמנים..דוקא אני לא מרגישה שיש להם ציפיות..מהמעט שנפגשנו כמה פעמים אצלם היה לי קשה בעיקר מהאינטנסיביות של לגור איתם חודש..חמותי על פניו מאד מקבלת אותי אבל אם משהו מפריע לה היא לא אומרת לי אלא לבן זוגי.. אני לא רוצה ליצור דרמות ולא רוצה שיהיה מצב שהוא תקוע בינינו..
אני חושבת שאוכל שם לקבוע את כמות הפגישות איתה לפי איך שהדברים יזרמו. היא מאד לא לוחצת.
יש בינינו פערים גדולים בעיקר בחינוך, היא לא הניקה וחינוך עם המון גבולות ופחד..אני רוצה להאמין שנעם( כמעט 3) כבר יש לו בסיס חזק כך שגם אם היא תעביר לו מסרים שונים ממני הוא יבין. אני גם יודעת שהיא מאד אוהבת אותו וחשוב שיהיה להם קשר משלהם גם אם זה לא כמו שאני רוצה..
אפילו הגישה של ההורים שלי מאד שונה משלי..אני משתדלת לא להעיר להם כשהם איתו אבל לא תמיד מצליחה..

מהנסיון שלי אני לא רואה בלתכנן איך נתמודד עם..החיים פשוט קורים..למדתי שעוזר לי בסיטואציה עצמה לעצור ולחשוב אם אני באה ממקום של אהבה או פחד.. בחויה שלי עימות בא מפחד שבד"כ לא מודעת לו ועצם העצירה והמחשבה על המצב משנה אותו...

בהזדמנות אספר גם איך הכרנו..

טליה טקאוקה
מי אמר שהיפנים דומים לגרמנים ובכלל צריך להיזהר מהכללות. (בני מתבדח על חשבון ההולנדים וטוען שהם גרמנים מטומטמים...).
ברור שיש הבדלי תרבות, נימוסים וכו', חוץ מההבדלים שקיימים בין כל פרט ופרט אבל אנחנו יצורים חברתיים ולמרות ההבדלים חיים בחברה.
אני חושבת שאין לך מה לחשוש בקשר לנעם. ילדים לומדים מהר מאוד להבחין בין ההתנהגות בבית של סבתא וסבא, דודים ובין בית ההורים והם מתנהגים בהתאם. לכן, כדאי שתהיי סובלנית ותתני לחמותך ליהנות מהנכד בדרכה שלה ולהבהיר לה שאצלך בבית תנהגי בדרכך שלך.
טבעי שהיא פונה לבנה, היא מרגישה יותר על קרקע בטוחה איתו אבל אם וכאשר יהיו ביניכן יחסי אמון, מה שלא קורה ביום אחד, היא תפנה ישירות אליך.
אני משוכנעת שתצליחו ומקווה שיום אחד גם תחזרו לישראל.

טליה ברוכה הבאה לדף.
ןתודה על השיתוף ועל דבריך. את נשמעת לי די בטוחה בדרכך. אם כך, את תדעי איך לנהוג בבואם של רגעי עימות או קשיים. כך משתמע לי.
ובכלל הגישה של לעצור ולחשוב אם אני באה ממקום של אהבה או פחד.. מאוד בריאה בעייני!
החששות שאת מביעה הם טבעיים לפני כל התחלה חדשה. אני לכשעצמי הבנתי מזמן שאנשים ובכללם אני, נוטים די לא להעריך נכונה את עוצמת ההגירה.
הגירה לארץ אחרת נלקחת די בקלות דעת. זה נשמע מגניב לעבור לארץ אחרת, לנסות קצת פה קצת שם. זה באמת מענין מאוד. אך עם זאת, יש הרבה מחשבות וראיה מעבר לחיים הרגילים שלנו במולדת.
להיות "גר בארץ נוכריה" זה ענין לא פשוט בעיני... נפלא, מרתק, מחכים. לא הייתי מותרת על החויה שלי! אבל זה באמת לא היה אפפעם ענין של מה בכך...
אם יורשה לי לתת טיפ מניסיוני: למרות שלא חשבתי שאתחבר לישראלים, ואשמח להכיר את העם שיושב כאן, גיליתי שהמפגש עם כמה בנות ישראליות השיבו אותי למי שאני. לא תמיד נוצר קשר חזק, אבל זה תמיד קצת עזר למצוא נפש שמבינה ענין, וזה מפרק קצת את הבדידות.
כרגע יש לי כמה קשרים כאן, חלקם כלל לא ישראלים, אבל החברות עם בנות ישראליות היא הבסיס בעיני.
זו הסיבה העיקרית לאושר שלי כאן. מצאתי מין חצי קהילה קטנה... ואיתה אני חולקת את יומי.
שוה אולי לברר על קהילה ישראלית במקום אליו את עוברת. מה דעתך? בכל אופן, מאחלת לך חויה נעימה ומקסימה ומלמדת.
זה נשמע שאת מקשיבה ללב, ושיהיה רק טוב!

תודה
אני שמחה גם שיש לי את התמיכה הזו. אני חדשה באתר ומאד שמחה על המקום הזה. גם עכשיו לפני המעבר וגם שם. ישראליות שיגורו בשכונה שלי נשמע פנטזיה..אני מקווה קודם שיהיו לי חברות במרחק הליכה שבאמת אפשר להפגש ביומיום עם הילדים. אבל לפחות אני יודעת שיש לי אותכן כתמיכה ותודה.
הילד שלי יחזור להיות איתי בבית ובנובמבר תהיה גם תינוקת... הייתי רוצה להיות כבר אחרי המעבר..אין לי סבלנות...

ובנובמבר תהיה גם תינוקת...
איזה יופי!!!

אני לא יודעת, תחושה שזה בת וגם נעם הילד מדבר עליה כבת...
תודה

בימים האחרונים כל פעם שאני מדברת עם אמא שלי בטלפון היא מתחילה לבכות..קשה לה שאנחנו נוסעים..
זה מזכיר לי שבעבר שחייתי ביפן, הרבה לפני שנעם נולד, כל פעם שהתקשרה היתה בוכה ואז החליטה שיותר קל לה לא לדבר איתי וכמעט שלא התקשרה..
אני מבינה את הקושי שלה אבל מה עושים.. אתן חושבות שבסוף היא תתרגל?
אני כבר מתחילה לחשוש מהפרידה בשדה תעופה... אולי עדיף שרק אבא שלי יקח אותנו..
קשה לי שבגללי נגרם לה צער..אבלאני יודעת שאלו החיים והבחירות שלי..
מה עושים...
אחרי הביקורים שלנו ביפן גם תמיד היו פרידות קורעות לב..למרות שהם מאופקים...(ההורים שלו)
וכשהיינו חוזרים לארץ בן זוגי היה ממש בדכאון ולקח לו כל פעם תקופה להסתגל מחדש לארץ..
תגידו זה רק אצלי הדרמות האלה?

אתן חושבות שבסוף היא תתרגל?
כמה שזה עצוב להגיד, כן, בסוף מתרגלים. זה עדיין עצוב וקשה נורא, אבל מתרגלים לחוסר הזה.

תגידו זה רק אצלי הדרמות האלה?
ממש לא. מאוד מאוד מוכר. במיוחד כשיש ילדים, אז זה בכלל מקצין את העניינים.

בחרנו לעצמינו בחיים קשים!...

"and i chose the less traveled by" כמאמר השיר על הדרכים המתפתלות בלב היער הצהוב.
בחרנו בחיים מענינים, ומיוחדים שכאלה. הלכנו לאן שהלב...

אני זוכרת שתמיד אמרו לי שאני בוחרת בדרך הקשה בחיים, מילדות.. וגם אף פעם לא היה לי קל..
אבל דוקא מאז שהכרתי את שין החיים נהיו הרבה יותר פשוטים בהרגשתי..וגם נעשה יותר ויותר קל ואפילו כייף.. גם אם מהצד זה נראה קשה זה לא כך כי הדברים פשוט מסתדרים מעצמם..זה בטח קשור לשחרר שליטה וכאילו לוותר לתוך החיים ומה שהם מביאים..
אתן בטח מסכימות שיש אולי קשיים אבל גם הרבה שקט אחרת לא היינו בוחרות בחיים האלה..
אנחנו מתמודדים עם הרבה דברים לפני המעבר אבל אני מרגישה שאנחנו מאד קרובים וחזקים כמשפחה מה שלא היה קודם.
אולי כי נעם יותר גדול ויותר קל לשין להיות מעורב.
בכל מקרה אני מרגישה שאנחנו בתקופה מאד טובה..

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/S ... mNo=716001
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/S ... mNo=716098
עצוב...

_אני זוכרת שתמיד אמרו לי שאני בוחרת בדרך הקשה בחיים, מילדות.. וגם אף פעם לא היה לי קל..
אבל דוקא מאז שהכרתי את שין החיים נהיו הרבה יותר פשוטים בהרגשתי..וגם נעשה יותר ויותר קל ואפילו כייף.._
מזדהה מאוד.
גם אני מרגישה מין שלווה אין סופית כזאת מאז שנהיינו משפחה.
אבל מצד שני, מאוד מאוד מאוד קשה לי המרחק מהמשפחה הישראלית שלי.

כל כמה זמן את רואה אותם?
בגלל המרחק ויוקר הכרטיס ליפן אני לא יודעת מתי נבוא לבקר..גם שין נוסע לחודש ומשהו פעם בשנה למורה שלו בהודו..אז גם
זה יקר וגם להשאר בלעדיו ביפן נראה יותר קשה מבארץ.. הוא אמור לנסוע בינואר פברואר אבל אולי לא יסע השנה נראה..
בשנים ששין גר בארץ הקפדנו שיסע להורים שלו פעם בשנה. לפני שנעם נולד לבד ומאז שלושתנו. גם זה מאד מיקר את המחיה..הוצאה מאד גדולה אבל חשובה..

גם מאז שאני פה הקפדתי לנסוע פעם בשנה.
מאז שפיצ נולד, נסענו פעם אחת כשהיה בן חצי שנה, לחודש, וכשהיה בן תשעה חדשים לשבועיים.
עכשיו הוא בן שלוש עשרה חדשים וחצי, ואני מתה לנסוע עוד פעם... הנסיעות שלנו בעיקר תלויות במבצעים של הכרטיסי טיסה...

בהחלט מאוד מייקר את המחיה...

מלא זמן לא נכתב פה כלום...
רציתי לעדכן, בקשר לדיון שהתחיל את הדף.
הילדים שלנו התחילו לדבר לאחרונה.
איה, בת שנה ושמונה, מדברת כבר משפטים שלמים, בשתי שפות, וגם יודעת לפנות לדוברי הגרמנית בגרמנית, ולדוברי העברית בעברית.
פיצ שלי, בן כמעט שנה וחצי, התחיל לדבר ממש לפני משהו כמו חודש, עדיין לא משפטים, אבל לומד מילים חדשות בקצב מדהים, עדיין לא מבחין מה זה גרמנית ומה זה עברית, משתמש בשתי השפות, אבל כל פעם רק מילה אחת.
אני כותבת את זה, כי הועלתה גם פה, וגם אנשים מסביב, תמיד אומרים שילדים שיש מסביבם יותר משפה אחת לומדים לדבר בגיל מאוחר יותרץ
אך הנה, שתי דוגמאות לילדים שיש מסביבים שלוש או ארבע שפות, ומתחילים לדבר בגיל יחסית מוקדם!
האם יכול להיות שהטענה הנל לגמרי מופרכת?...

אחרי יותר משנה , מאז שהצצתי לדף, שמחה לקרוא את העדכון שלך נסיכת השום .

מזל טוב על המימד הנוסף לחייכם! ואתם בהחלט הוכחה לכך שמספר שפות (ואצלנו בבית גם יש שלוש) לאו דוקא מעכב את התפתחות השפה. להיפך!
לפני שלושה שבועות נולדה לנו בתנו השלישית (בלידת בית מהירה ונפלאה).
גם היא כמו אחיותיה הגדולות (בנות שש ושלוש) תדבר בעברית (איתי), בצרפתית (עם אביה) ובאנגלית (אנחנו בניו זילנד כרגע).
הכלל החשוב והיחיד שלנו:
כל הורה מדבר רק בשפה אחת אל הילדות ובכל מצב. וכמו שאמרת הילדים פונים בחזרה לכל אחד בשפה המתאימה. בבית זה פשוט, אבל בחוץ ובחברת אנשים שלא דוברים את השפה שלך חשוב גם להקפיד, למרות אי הנוחות ומבטי התמיהה מהסובבים. (בד"כ אנשים מסתקרנים ומנסים לנחש מה היא השפה האקזוטית... אבל יש אנשים שיגיבו ויעירו שזה לא מנומס, שהם לא מבינים מה נאמר)
העקביות, לדעתי, היא המפתח. אם מערבבים שפות הילדים מבינים מהר שיש סיטואציות שבהם לא מדברים את השפה שבבית ולכן מתחילים "לפקפק" בנחיצות השימוש שבשפה הזו (זה בכל אופן ההסבר שלי).
מענין לראות שהבנות בינהן עדיין מדברות בעיקר בעברית כשהן בבית, כשPAPA (אבא) לידן יש יותר צרפתית וכשהן בחוץ או באים אורחים הן ידברו באנגלית בינו לבין עצמן.
כמובן שאם נתן למצוא חברים לילדים בגילאים המתאימים שיכולים לדבר בשפות הנוספות, זה רק יחזק את השימוש היומיומי והטבעי בשפה האחרת.
יותר מאוחר מתחיל להיות מאתגר למצוא תרגומים מתאימים למילים יומיומיות (מקומיות) שלא תמיד נמצאות בשימוש בשפת האם (איך אומרים MONKEY BAR שזה מין סולם מאוזן במגרש המשחקים עליו ניתלים ומתנדנדים? ומה התרגום לPLAY DATE או SLEEP OVER)

אני חדש , שלום לכולם . חבר טוב אמר לי פעם שלזוגות מעורבים יותר קל מפני שהם תמיד יכולים לנתב את הקשיים אל השוני בתרבות ולפיכך ישנה יותר קבלה .אחרי שהיתחתנתי/התגרשתי עים בת תרבות אחרת ,יצאתי עים ישראליה שנתיים ואז רצה הגורל ושוב התאהבתי באישה אמריקאית
( אליה אני נשוי כיום) אני מגיעה למסקנה ששני אנשים מגיעים אחד אל השני בכדי ללימוד לאהוב את עצמם ואת אחד את השני ליגדול וליפרוח: .תרבות ,שפה ,מינהגים כל אלה יכולים להוסיף או ליגרועה תלוי בדרגת הבגרות . אני אישית מאוד היתי רוצה לדבר עים אישתי עיברית וזאת מישום שלא משנה כמה טובה האנגלית שלי (והיא די טובה) ההיתבטאות בעברית תמיד תהייה לי יותר כייפת , הסלנג ההומור מה לעשות זה לא אותו דבר .
אז אני מלמד אותה עיברית לאט לאט ובסבלנות כל יום כמה מילים מייחל ליום שבוא היא תגיד לי ’’ תעביר לי תמלח חביבי’’ . אבל אים זה לא יקרה אני אוהב אותה לא פחות.

איפה כולם?
כמה חבל..כ"כ רציתי להשתתף

תשתפי...אני פה. מקשיבה...@}

יאלה גם אני פה מה פה קורה פה

איזה כיף לראות שהדף הזה חוזר לחיים! גם אני פה

איזה כיף לראות שהדף הזה חוזר לחיים! גם אני פה

שרון ס, סיקרנת אותי! היית בברלין ב84! וואו, מקנאה בך! כמה זמן חייתם פה? איך זה בשבילו לחיות בארץ?

זהו, התקופה ההיא וזו שאחריה נשמעות הזויות ומעניינות... אני רק שומעת סיפורים ורואה סרטים על הזמנים האלו, ואיך אחרי נפילת החומה היה אפשר ליצור הכל מאפס. עכשיו הכל כבר לפעמים אובר יאפי ומעוצב. למרות שאפשר עדיין למצוא מקומות שה'קידמה' עוד לא הגיע אליהם.

הרבה יותר מתאים לו מגרמניה, נראה לי
חושבת שגם לבן זוגי... אבל החיים פה הרבה יותר קלים. בעיקר לי... בארץ אחרי שבוע אני מאבדת את השפיות. אולי יום אחד זה ישתנה, אולי לא...

אנחנו בשנתיים האחרונות מקיימים פה קבוצה של ילדים דוברי עברית, כרגע נפגשים פעם בשבועיים בימי ראשון. לפעמים חוגגים חגים ביחד, מעבירים פעילויות ביחד, בעיקר יוצרים קשרים חברתיים. את השפה זה בטוח מחזק.

בזוגיות מעורבת לפעמים יש בעייתיות מסויימת שלא יכולים לתקשר באותה השפה. לפעמים לא מצליחים להסביר בדיוק כמו שרוצים. אבל כמו שכבר כתבתי מתי שהו במקום אחר, זה דוקא מחזק הרבה פעמים את הקירבה והתקשורת הלא מילולית.

כן, ושכחתי לכתוב, שאיליאס, בן שלוש וחצי, דובר עברית וגרמנית, ומבין אנגלית. התחיל לדבר משפטים ברורים יחסית מאוחר, אבל כרגע הגרמנית שלו ברמה כמעט זהה לילדים דוברי שפה אחת. העיברית פחות, פשוט מכיוון שאנחנו לא חיים בישראל. אבל כל ביקור שלנו שם או של משפחה וחברים פה, גורם לקפיצה קדימה.
מגיל מאוד מוקדם יודע שעם אמא מדברים עברית, ועם אבא גרמנית.
אני שמה לב, שבמשפחות מעורבות, שההורים מדברים ביניהם שפה של אחד מהבני זוג, הילדים מתחילים גם כן לדבר רק את השפה הזו, בגלל שהם יודעים שההורה השני יבין אותם. אצלנו, בגלל שאנחנו מדברים בינינו שפה שלישית, זה לא קורה. וגם בגלל שאני התחלתי לשלוט בגרמנית רק לאחרונה, לא היתה לו את ההתניה הזו שאני מבינה בשלב מוקדם.
נראה מה יהיה עם אחותו הקטנה... מעניין אותי גם איזו שפה הם ידברו ביניהם.

כן. כלומר, לא יודעת מה זה הרבה בעיניך, אבל בכמעט שש שנים שאני פה, אני כל הזמן שומעת על עוד. יש גם כמה זוגות ישראלים לגמרי שחיים פה.

קוראת לראשונה את הדף הזה, למרות שידעתי על קיומו... כלומר רק התחלתי לקרוא ותיכף אמשיך, אבל בעצם נכנסתי לכאן כי מדגדג לי פתאום לשטוח כאן כמה מחשבות, ובעיקר פחדים שלי, לגבי החיים שלי בצרפת והקשר שלי עם צרפתי לא יהודי.

אני חיה כאן כבר שמונה שנים, יש לי אזרחות צרפתית (אבי צרפתי) ובאמת שלא מרגישה כל כך במחסומים התרבותיים שתמיד שומעים עליהם, לא מרגישה שהאנשים כאן כל כך שונים ממני ולעתים קרובות דווקא ההיפך, מרגישה זרה בישראל... עניין של תרבות, טעם, העדפות ותפיסת עולם שלי שלא תמיד הכי מתאימים לארץ... ומה שבעצם מפריע לי בכל המצב הזה (חוץ מהגעגועים המזדמנים או הריחוק מההורים שכואב לי מאוד) אלו המחשבות על איך שכל זה נתפס בישראל בעיני אחרים, מין מה-יחשבו כזה, כי אני יודעת איזה "אישיו" זה שם... ואני בן אדם שדי מושפע לפעמים ממה שחושבים. כשאני באה איתו לארץ אני מרגישה לא בנוח, הוא פתאום נראה לי לא קשור ולא שייך, דואגת למה שיחשבו עליו, מפחדת שיתייחסו אליו בזלזול... מה שאני מנסה להגיד זה שההבדלים והפערים כביכול לא באים באמת מתוך הקשר בינינו אלא מהסביבה (או ממה שאני מפחדת שהסביבה תגיד או תחשוב).

בימים האחרונים קרו דברים שהציפו אצלי את כל המחשבות והדאגות האלה, כמו שקורה מדי פעם... מפחיד אותי בעיקר מה יקרה כשיהיו לנו ילדים. נראה לי שבארץ יהיה מאוד מסובך לגור, מבחינה חוקית וחברתית, ועצוב לי על זה מאוד. עצוב לי גם לחשוב שהילדים שלי יגדלו בצרפת ויראו את הוריי הנפלאים פעם בשנה... אני חושבת שמה שהכי הייתי רוצה הוא פתרון של חצי חצי, כמה חודשים כאן וכמה שם, קשה לי עם הפתרונות החותכים האלה לכאן או לכאן, כשכל אחד מהם הוא בעצם לחתוך חלק ממני ולעשות פשרות בנפשי.

לא יודעת מה אני רוצה מכם או ממני עם כל המחשבות המבולבלות האלה... אני פשוט רוצה להאמין שיש דרך לעשות את הכל וליהנות מכל העולמות, ולא בטוחה שזה אפשרי... רוצה להאמין שהערבוב הזה הוא עושר שרק תורם ולא מחליש (ואני באמת מאמינה שזה כך, רק הייתי רוצה שמבחינה פרקטית אפשר יהיה להביא את זה לידי ביטוי כשאנו בונים חיי משפחה יחד). בקיצור, הייתי רוצה להמשיך את השיחה כאן עם אנשים ונשים שנמצאים במצב דומה לשלי... מרגישה המון כאב ופחד סביב הנושא לאחרונה ואולי יעזור לי לפתוח את זה בסביבה תומכת...

הולכת לקרוא את שאר הדף בינתיים @}

קיזי היקרה,

אני חושבת שמה שהכי הייתי רוצה הוא פתרון של חצי חצי, כמה חודשים כאן וכמה שם

ככה גם אני תדלקתי את עצמי שנים...לא פה ולא שם..מצחיק שאפילו עד היום אני מנסה למצוא מין פיתרון קסם שכזה
אבל זה לא ריאלי.
אולי אולי אם את מתכוונת לגדל את ילדייך (שיוולדו ביום מין הימים) בבית, עד שהם יצאו ממנו בעצמם..
גם מבחינתכם- אפילו אם אתם בעלי מקצועות חופשיים- האם אתם יכולים לנטוש את הלקוחות לחצי שנה? בעצם- אפשרי אם היחסים ווירטואלים לחלוטין.

אני כמוך- אהבתי את החיים והתרבות שם והתגעגעתי לחיים בארץ, למשפחה. חזרתי איתו לארץ אחרי שש שנות מגורים שם (איך העזתי) והוא לא מצא את עצמו מהרגע הראשון למעשה (פתאום הוא ראה את הצד האחר של ישראל: משרד הפנים, בירוקרטיה, אנשים זועפים, לא מתחשבים, מכוערים...).
אני ניסיתי ומנסה עד היום (10 שנים אחרי) להראות לו את הצד היפה (אנשים שעזרו לנו לבסוף, אנשים עדינים ואוהבים, מודעים, מנומסים, ישרים.)
למה לא חזרתי איתו שוב כבר אחרי השנה הראשונה?
כי כבר לא יכולתי לעשות את זה להורי (מוזר? אבל אמיתי). הם כל כך שמחו שחזרתי אליהם. היה להם מאוד קשה כשהייתי שם.
כי כבר שום דבר לא חיכה לנו שם באמת- שנינו כבר היינו מסודרים עם מקומות עבודה כאן ואילו שם עזבנו הכל.
הוא סובל מאוד כאן (והאופי העקשן והלא מתפשר שלו רק מגביר את זה). ככל שמערכת היחסים שלנו נעשית סבוכה יותר (בכל זאת- עניינים כאלו משפיעים ועוד איך עלינו כזוג)...כך אני חרדה יותר לחזור לשם. מין הסתם גם התבגרנו ולהתחיל הכל מחדש בגילינו - אפילו יותר מסובך מפעם.
יש גם את עניין הצבא. הוא לא רוצה שבנו ישרת בצבא (מי כן?). פה זה must . זה ברור לשנינו שזה יקרה יום אחד ואני מרגישה חרדה גדולה ומכופלת שחס וחלילה אם יקרה לו משהו, מעבר לאסון אני ארגיש שזה היה באחריותי. (מליון פעמים חס וחלילה).

בקיצור, כמעט 19 שנים ביחד ועדיין לא יודעים איפה להשריש. זה ברור לי שאם הייתי מחליטה- הכל היה קשה יותר אך אם זאת קל בהמשך ולא נמרח כל כך הרבה שנים ללא וודאות.
אני לא מסוגלת להחליט. גם אם אני מחליטה- זה משתנה כעבור שבוע. אני משקיטה את עצמי בכך שהחיים במילא לא וודאים. אני פשוט אזרום לי בנחת והחיים בעצמם יביאו פתרונות בצורה טבעית ולא כפויה. כך היה תמיד, בשבילי.
הבעיה עם הזרימה האגדית שלי היא שאני חיה לצד מישהו שכן רוצה נתיב זרימה ברור ולא מאמין בכל הסימנים שאני מגלה כסימני דרך במהלך חיי.

תודה לך על תגובתך. היה לי עצוב לקרוא את מה שאת מתארת... השאלה אולי קצת לא במקום, אבל האם קורה לך שאת מתחרטת על כל זה? על זה שבחרת בהרפתקה הזאת ולא מצאת לך מישהו ישראלי...? את כמובן לא חייבת לענות לי: )

אני ממשיכה לחשוב על כל זה ביני לביני, ונדמה לי שאם הייתי עם ישראלי לא הייתי מאושרת כל כך... כי אני חושבת שמעטים האנשים שמסוגלים באמת לעבור לארץ אחרת ולחיות שם מבלי להתגעגע כל הזמן. ואני הייתי רוצה לגור גם בחו"ל. היה מתסכל אותי לחיות עם ישראלי שלא רוצה או מסוגל לעזוב את המשפחה והחברים (והחומוס: )) לכמה שנים כדי לראות משהו אחר, כי זה חשוב לי. וכי קשה לי לדמיין את עצמי חיה בארץ, כי בתחום שבו אני עוסקת זה אומר מגורים בתל אביב, ואני לא אוהבת את תל אביב... וגם קשה לי עם האקלים בארץ, אני טיפוס של חורף: )

מאוד הזדהיתי עם דבריה של חלילית לגבי תחושת המרחב והאפשרויות הרבות שיש בחו"ל (ובעצם עם רוב מה שאמרה), גם אני מרגישה כך. אני גם אוהבת את העובדה שיש מבחר גדול כל כך של מקומות וערים לגור בהם, כשבארץ היה לי ממש קשה לחשוב על עיר שיהיה לי נעים לגור בה.

בקיצור זה אוסף של דברים קטנים שגורמים לכך שאני לא מצליחה לדמיין את עצמי ממש חיה בארץ. בעצם כן, אבל רק במצפה בגליל או ביישוב בגולן או בנגב: ) ולצערי זה לא מסתדר עם העבודה שלי כרגע. כך שנראה לי שאולי הפתרון הוא בעצם הפוך: שההורים שלי יבואו לכאן: ) בקרוב שניהם יהיו בפנסיה, הם דוברים את השפה ויש סיכוי שיסכימו לעשות חצי-חצי... או אפילו יותר. כי האמת היא שהם בני המשפחה היחידים שבאמת חסרים לי, עם שאר המשפחה שלי הקשר לא ממש הדוק.

אולי יש כאן מישהי שניסתה פיתרון כזה ותוכל לספר מניסיונה?

אני לא סיפור הצלחה, אני מאוד מזדהה עם חוסר ההחלטיות וההפכפכות שאת מתארת... גם אני כזו. ולגבי חוסר ההצלחה שאת מרגישה, אולי כדאי לא לראות את זה כך, ולהסתכל על הצד החיובי? הרי את בארץ ליד המשפחה, וילדייך בוודאי מרוויחים המון מכך... ואולי בעלך לא סובל עד כדי כך, אולי הוא מהטיפוסים שבעיקר רוטנים...? האם הוא מבקש שתחזרו? ומה עם ההורים שלו?

מצטערת שאני מפילה עלייך את כל השאלות האלה... תעני רק אם בא לך כמובן: )

כן, בא לי ! במיוחד בגלל שהעניין טוחן לי את הראש בכל דקה פנויה ואני חייבת לעצמי לדבר על זה עם מישהי שתבין אותי.
כיום הוא כבר קרוב לשנתיים= לא עובד. לאחרונה נכנס לו ג'וק לראש שהוא יסע לשם, ימצא עבודה ואז אני אצטרף אליו. אז שוב- רוב הזמן אני אומרת לו שזה סיכון גדול מאוד כי אני לא יודעת אם אמצא כוחות להצטרף אליו. לפעמים, כשאני מרגישה ממש קלילה וקוסמופוליטית, אני אומרת לו שאולי בכל זאת אצטרף אליו. פשוט כואב לי לראות אותו כך.
לאחרונה אני ממש נמנעת מלהבטיח משהו לכאן ולכאן כי כבר הבנתי שאני הפכפכה מאוד.
הילדים שלי פשוט מאושרים כאן. אבל הם היו יכולים להיות מאושרים גם שם. צדקת מאוד כשאבחנת אותו כטיפוס רוטן. אני יודעת שהוא יכול לעשות עם עצמו די הרבה ופשוט קל לו יותר לחשוב שעיקר הבעיה זה ישראל.
העניין הוא שישראל כזו מדינה בעייתית וסבוכה שאין לי דרך לשכנע אותו אחרת. הוא פשוט צודק ואני לעיתים די מבוהלת ממה שהציאות הישראלית יכולה לעולל לאנשים שחיים בה. יש לי אלטרנטיבה אחרת להבדיל משאר האנשים פה.

האם אני מצטערת? בכל זאת לא. אנחנו מין זיווג כזה מוצלח מצד אחד אבל בעייתי ומורכב מיצד שני. יש לנו קשר חזק למרות הכל. אני מנסה לפתור את המשבר האחרון ע"י כך שאני מניחה לו למצוא את דרכו בעצמו בלי שאייעץ לו. אני רק תומכת ומחבקת ואני מרגישה שזה עובד טוב. אני מתעלמת מהבעיה הכלכלית כי ברור שגם הוא מודע אליה לא פחות ממני.
אני לא מאמינה בפתרונות כפויים וקשים. אני לא יודעת מה עוד יקרה לנו לטוב או לרע, אבל אני יודעת שלנתק את כולנו מכל מה שיש לנו ולנסוע לשם, היכן שאין לנו דבר (מלבד, כמובן, קרובי משפחה נהדרים) זה פיתרון גובל באלימות.

אם הוא ימצא שם עבודה טובה, במקרה, זה יכול להיות סימן בשבילי שאפשר לנסות.

קיזי, מקריאת דברייך בתשומת לב, אני מייעצת לך להשאר שם. במשך הזמן, אולי לקנות בית קטן ונחמד בגליל, שניתן לבוא אליו לחופשות ארוכות. אם הוריך יצטרפו אליך אז בכלל פתרת את הבעיה.

שמחה שאת פה ושאפשר לדבר על כל זה...: )

בני כמה הילדים? אולי יהיה קל יותר לקבל החלטה או לעשות נסיונות כשיגדלו...? והאם הוא יהודי? (שאלה שאותי תמיד מעצבנת, אבל אני מקווה שאת מבינה שאני שואלת מתוך הנחה שקשה יותר ללא יהודי להתחבר לכל ההוויה הישראלית) אולי הבעייה היא שאין לו מספיק חברים, אולי אפשר לפתור את זה על ידי השקעה בתחום הזה וניסיון למצוא אנשים שהוא ירגיש איתם יותר בנוח (למשל כאלה מאותו מוצא)?

את יכולה להמשיך לדבר על זה כמה שאת רוצה, אני מקשיבה ומבינה... זה כל כך מסובך לפעמים כל העניינים הגיאוגרפיים האלה: ) ובאמת שגם אצלי קשה לא לטחון ולטחון את הנושא ולדאוג ממה יהיה, ובכל זאת לא לקבל החלטה לכאן ולכאן, למרות כל המחשבות... זה דפוס חוזר אצלי.

מעניין אותי מה מדבריי גורם לך לייעץ לי להישאר? זה היה נעים לי לשמוע כי לרוב מה שאני שומעת זה סיפורים על ישראלים שחזרו ועל כמה זה קשה לגור בחו"ל... ובאמת שהייתי רוצה לשמוע גם דברים אחרים ולהרגיש שזה אפשרי. בכל אופן הפיתרון שתיארת נשמע לי כמעט מושלם ומקווה שזה באמת יתאפשר במשך הזמן... אולי המקרה שלי באמת קצת שונה כי אבא שלי הגיע לארץ לבד בשנות העשרים שלו, ותמיד נשמר הקשר עם צרפת ועם קרובי המשפחה פה, כך שהמעבר לא היה חד ומנכר עד כדי כך.

אני בתחילת גירושים: סיום של נישואים מעורבים

יש כאלה שזה הצליח להם. לנו לא. ניסינו לחיות גם פה וגם שם עם ילד שבעיקר פה. וזה פשוט לא הולך. ההקרבות שכל אחד עושה גדולות מדי בשביל נישואים מהסוג הזה. ואהבנו זה את זה בצורה בלתי רגילה. מאוד עצוב.

.

לא, הוא לא יהודי. היה יכול להיות הרבה יותר קל אם הוא כן היה. תראי, היה יכול להיות לו יותר קל אם הייתי טיפוס ללא התחברות לדת. אבל אני מין מישמש כזה. עושה מה שנראה לי ולא מתחברת לכלום עד הסוף. טוב יש לי סיבה מוצדקת: עוד לא מצאתי קהילה ללא פגמים....
לא מזמן חגגנו בר מצווה לבכור שלי: כמעט התמוטטתי לפני שהספקתי לשמוח.
הילד בחר לעבור את זה והתעקש, אפילו כשהבית קם על יוצרו. עד אז נמנענו מסממנים דתיים לכאן ולכאן, חוץ מחגיגת חגים בקרב שתי המשפחות.
כן, הייתה גם ברית מילה, שם, לבכור, שעברה בקלות. כשהיייתי שם- הכל היה לי הרבה יותר קל. פה הוא קורבן תמידי.
בכל מקרה, הוא הרגיש שזה הוא זה. תם הסיכוי שאי פעם נגור שם. עכשיו הילד התחבר סופית לעם היהודי ולגורלו. בהמשך הוא גם ירצה לשרת בצבא ולהגן על המדינה.
ת'אמת? צודק. (מאז בר המצווה שהייתה פשוט אירוע מקסים, הילד מניח תפילין כמעט כל בוקר בחדרו, בשקט. אפילו לא דמיינתי לרגע שכל העסק הזה כל כך יקסום לו).
אבל מה אפשר לעשות כשאנחנו כאן וזו ההוויה מסביבנו? חוץ מזה- משהו בדת היהודית קוסם גם לי. בקטנה. לא חושבת שאני רוצה להתנתק ממנה לגמרי.

קיזי, לגבייך: את נראית לי טיפוס יותר בינלאומי ממני. ישראל, במצבה עכשיו, תחליש אנשים כמוך. צריך להיות יותר לאומני בנפש כדי להתמודד עם מה שקורה פה כשיש אלטרנטיבה בארץ אחרת. את מדברת גם על שורשים בצרפת ואבא שהגיע ממנה ואפילו אולי יגיע עם אמך לכמה חלקי שנה. את גם אומרת שאת חוששת שיעליבו את בן זוגך ומכאן אני מסיקה שהוא עדין נפש.
כשגרתי שם, מצאתי את עצמי אומרת- אם המשפחה שלי הייתה באה לגור איתי, כבר לא הייתי צריכה את הארץ. הגעגועים היו יותר למשפחה מאשר לארץ עצמה.
היום, אחרי 10 שנים כאן, יש הרבה יותר אנשים שנקשרתי אליהם והקשרים עמוקים משהיו.
יש את אותה כמות אנשים שקשורה לכל אחד משני ילדי.
ואפילו לבן זוגי יש כאן קשרים עם אנשים מארץ מוצאו יותר ממה שיש לו שם.
בגלל זה אני אומרת שקטיעת כל זה, גובל באלימות ממש .
אבל את? את סיפור אחר..
אני אגב נשארת "לא סיפור הצלחה" בינתיים כי חי לצידי מישהו מאוד לא מאושר.

אלמונית לרגע,
באמת כואב. זה ברור לי שאהבתם מאוד. אף אחד לא נכנס לסיפור כזה מסובך אם אין אהבה יוקדת.
אנחנו מדברים לפעמים גם על פיתרון מסוג זה. אבל זה אומר שאחד ההורים רואה את הילדים מספר פעמים בשנה. האם זה לא שווה הקרבה?

תודה לך על התשובה המפורטת... אני חושבת שאת צודקת ברוב דברייך. וגם אני מרגישה שישראל לא מתאימה לי, לא כרגע... הייתי רוצה שהמצב יתייצב כדי שיהיה אפשר באמת ליהנות מהחיים שם ולא לחיות במתח כל הזמן. זה כמובן מה שכולם רוצים... ולא נראה לי שזה יקרה בזמן הקרוב. ובאמת הגעגועים הם בעיקר להורים ולא כל כך לארץ, כי החיבור הזה דרך האינטרנט לחדשות, לרדיו ולבאופן טבעי מפצים במידה רבה על הריחוק מהתרבות וההווי הישראלי. אני לא מרגישה רחוקה כל כך.

מה שמדאיג אותי זה בעיקר העתיד, הילדים העתידיים שלנו. לא הייתי רוצה שהם יהיו זרים בישראל, לא שייכים ומשונים כאלה... לא הייתי רוצה שלא יכירו את הבדיחות הפנימיות, את ההווי, את המנהגים... אבל אולי נסיעות תכופות לשם והקפדה על דיבור בעברית יעזרו. מקווה שאם בבואם לישראל הם יוכלו לפחות לדבר עם ילדים אחרים הם לא ירגישו זרים כל כך.
חוץ מזה יש לי מין הרגשה עמומה כזאת שהילדים שלי יעשו אותו דבר שאני עשיתי ושאבא שלי עשה (וגם אחי) ויעברו לחיות בארץ אחרת. אם יגדלו בצרפת יעברו לישראל ואם יגדלו בישראל יעברו לצרפת...: ) או בכלל למקום אחר.

כל כך מפחידות הבחירות הגורליות האלה... אני שונאת לחשוב שאולי עוד עשר-עשרים שנה אני אתחרט על כל זה... מצד שני, אפשר להתחרט גם על הבחירה ההפוכה כמובן, על ההגשמה המקצועית שבטח לא תהיה אותו הדבר בארץ, על כל מה שאני אוהבת כאן ואשאיר מאחור...

קשה, קשה: )

ולאלמונית לרגע, באמת מאוד עצוב... קשה לי לשמוע על מקרים כאלה שמסתיימים בפרידה.

תמשיכו לשתף @}

באמת טוב למצוא בכל פעם מחדש שותפים חדשים להתלבטויות. אפשר להזדקן בכיף עם באופן..

לגבי הילדים שיהיו : אני מכירה הרבה ילדים כאלו, שמרגישים בזמן הביקורים בארץ כמו בבית ונהנים מכל רגע. את חייבת לדבר איתם עברית וכל המחקרים בתחום מראים שזה הכי נכון. דרך אגב: העובדות מראות שאבות עושים זאת פחות טוב מאמהות.
ההיבט הנוסף שיש בלהישאר בצרפת הוא שאת תמיד תשארי מלכה בעיניו . את הקרבת את חייך פה כדי לחיות איתו בארצו (רק אל תהפכי אותו לעבד מתסכוליך שם...הרי גם זה קורה אצל זוגות שכמונו..).

מחבקת.

תודה לך סיפור הצלחה (מקווה שאת סולחת לי על קיצור השם: )), את ממש מעודדת! טוב לשמוע שיש ילדים כאלה... אם כי שלנו בטח יהיו ביישנים ומופנמים כמו שהיינו כשהיינו קטנים: ) ואני באמת מתכוונת לדבר איתם עברית ומקווה שההורים שלי יהיו הרבה בסביבה גם לשם כך. ורוצה גם לחשוף אותם הרבה לספרים בעברית וגם למוזיקה ישראלית ולדיונים בעברית באמצעות הרדיו והטלוויזיה באינטרנט. איזה כיף שזה קיים...

לא חשבתי על עניין המלכה, אבל למה לא: ) אם כי אם אני נשארת זה גם מסיבות מקצועיות... אבל טוב לדעת שאני יכולה להיות מלכה : )

חיבוק גם לך.

אנחנו מדברים לפעמים גם על פיתרון מסוג זה. אבל זה אומר שאחד ההורים רואה את הילדים מספר פעמים בשנה. האם זה לא שווה הקרבה?
הוא פשוט לא עומד בלראות את הילד קצת. אני לא מסוגלת להיות נוכרייה בארץ זרה. מאוד חשוב לי לגדל את הילד בישראל. הוא לא מוכן לגור פה ואני לא מוכנה לקחת אחריות על בן זוג מריר ולא יכולה להיות מרירה בעצמי....
ממש קשה וממש עצוב.
בן דוד אחד שלי הביא את אשתו לפה והם מסתדרים. אבל בן דוד אחר הביא את אשתו לפה והיא לא הסתדרה והם נאלצו לעזוב. ו... אין מה לעשות, הבן שלהם. כמה שהאבא מדבר איתו בעברית, העברית שלו מגומגמת, הקריאה לא שוטפת. הוא כבר ממש לא ישראלי.

הלוואי שהייתי מתחתנת עם ישראלי.

הוא פשוט לא עומד בלראות את הילד קצת.

לא כל כך הבנתי את המשפט הזה..תוכלי להסביר?

אני מכירה הרבה ילדים כאלו, שמרגישים בזמן הביקורים בארץ כמו בבית ונהנים מכל רגע. לא זוגה-מעורבת (אני נקבה והוא זכר, זה נחשב?) אבל כבר חמש שנים גרה בצפונאמריקה. הילדות שלי בדיוק כך, בעיקר הבכורה ששואלת אותנו שוב ושוב למה אנחנו לא חיים בארץ. יש לי הרגשה שבגיל 18 היא פשוט תארוז ותעבור לגור עם סבא וסבתא בישראל.

ועדיין, כמו קיזי, יש כאן בהוייה הרבה מאוד צדדים שזורמים בהרמוניה עם האישיות של הבנזוג ושלי. מתגעגעים לארץ, ובכל ביקור תוהים האם אנחנו מתגעגעים לאיזו ישות בלתי קיימת.

כמה שהאבא מדבר איתו בעברית, העברית שלו מגומגמת, הקריאה לא שוטפת. הוא כבר ממש לא ישראלי. אני מכירה לא מעט ילדים למשפחות ישראליות למהדרין שהילדים שלהן בדיוק כאלה.

<כשאני אומרת "כאן", הכוונה לארץ. כשאני אומרת "ארץ", הכוונה לישראל. מה לא ברור כאן?!>

ועדיין, כמו קיזי, יש כאן בהוייה הרבה מאוד צדדים שזורמים בהרמוניה עם האישיות של הבנזוג ושלי. מתגעגעים לארץ, ובכל ביקור תוהים האם אנחנו מתגעגעים לאיזו ישות בלתי קיימת.

כן, בדיוק כך. לפעמים נראה לי שאני מתגעגעת לאיזה אידיאל או דימוי שיש לי בראש ולא לארץ עצמה, שהיא אף פעם לא בדיוק כמו שמדמיינים.

_הוא פשוט לא עומד בלראות את הילד קצת.
לא כל כך הבנתי את המשפט הזה..תוכלי להסביר?_
כשאנחנו לחוד, הילד רוב הזמן אצלי, אז יש תקופות שהוא לא רואה אותו, כי הוא עצמו בחו"ל ואני בארץ.

כמה שהאבא מדבר איתו בעברית, העברית שלו מגומגמת, הקריאה לא שוטפת. הוא כבר ממש לא ישראלי. אני מכירה לא מעט ילדים למשפחות ישראליות למהדרין שהילדים שלהן בדיוק כאלה.
כמובן. אבל חיים בארץ זרה מגדילים את אי-הישראליות בעשרות מונים (לפחות מבחינה סטטיסטית: הילדים הישראלים הם בעלי סיכוי יותר גבוה להיות... ישראלים).
עכשיו, לא שאני טוענת שטוב דווקא להיות ישראלי. לי זה חשוב. אני חילונית גמורה ולא מאמינה כלל ואפילו שמאלנית די קיצונית. אבל מאוד יהודייה ומאוד ישראלית. רוצה לדבר עם בני בשפת האם שלי, רוצה להכיר את השירים שהוא לומד בגן. רוצה להבין את הגננות (!). רוצה משפחה וחום ישראלי. רוצה להסביר לו על הרחובות פה, על ההיסטוריה תוך כדי שהולכים לים, נוסעים בשבילי ישראל. רוצה להסביר על פוליטיקה שאכפת לי ממנה. לקחת להפגנות ולהסביר גם על העוולות. פה אני כמו דג במים וזה יוצר אצלי הורות נינוחה.

כן, בדיוק כך. לפעמים נראה לי שאני מתגעגעת לאיזה אידיאל או דימוי שיש לי בראש ולא לארץ עצמה, שהיא אף פעם לא בדיוק כמו שמדמיינים.
תראי, שוב, אני לא חושבת שחייבים לחיות בישראל. אבל, גידלתי ילד בשני מקומות. ו... אין כמו ישראל. דווקא כשחוזרים מחו"ל מבינים עד כמה הילדים פה חופשיים, פקחיים ובעלי ביטחון. ישראל, על כל מגרעותיה, היא ארץ אוהבת ילדים יותר מכל מקום אחר שהייתי בו. פה מחייכים לילדים. ממש. גם בנים, גם נערים מתבגרים, גם ילדות, גם קשישים--כולם אוהבים תינוקות וילדים. בחו"ל, איפה שאני הייתי, הילדים הרבה יותר מופרדים ומאולפים.
וגם... אין כמו החברים פה. והיו לי חברים מצוינים בחו"ל. אבל תחושת החום והאחריות ההדדית הישראלית היא מאוד ייחודית. יש איזו "קז'ואליות", חוסר רשמיות, עם חברים.

מסכימה איתך אלמונית לרגע... ועם זאת אולי התחושה של הזרות מגבירה את ההרגשה הזאת של בארץ יותר טוב ואנשים נחמדים יותר? אולי בכל מקום זה פחות או יותר אותו דבר ורק התפיסה שלנו היא שמשתנה, כמאמר השיר :

people are strange,
when you're a stranger,
when you're a stranger,
when you're alone.

Faces seem wicked
when you're unwanted
streets are uneven when you're down

את אומרת שאת רוצה להבין את הגננות של הילד שלך ואני מסיקה מזה שכשחיית בחו"ל השפה הייתה בשבילך מחסום. אני חושבת שככל שהשליטה בשפה משתפרת כך את יותר ויותר מבינה מה קורה סביבך ויותר קל לך לראות גם את הדומה ולא רק את השונה... טבעי להרגיש זרה ולא שייכת ולהתגעגע הבייתה כשכולם צוחקים נורא ממשהו ואת לא מבינה כלום...

אני ראיתי כאן יחסים דווקא מאוד קז'ואליים בין חברים, קורה כאן המון שאנשים מחייכים זה לזה ברחוב או ברכבת בלי סיבה, סתם כי נוצר קשר עין, אנשים אומרים זה לזה שלום גם אם לא מכירים ועוד תופעות שבארץ לא קיימות. ראיתי גם דברים אחרים כמובן: ) אבל פשוט נראה לי שההבדלים אולי לא גדולים כל כך, ואולי תחושת הזרות מאוד תלויה בציפיות ובחששות שאנחנו מביאים איתנו.

כשהגעתי לכאן הרגשתי באמת זרה, ובמשך תקופה ארוכה היה לי חבר ישראלי וחייתי במין בועה קטנה כזאת של ישראלים. זה היה אנחנו נגד העולם והיינו מותחים ביקורת על הצרפתים ויורדים עליהם כדבר שבשגרה. באיזשהו שלב אספתי את עצמי והחלטתי שכל עוד אני גרה כאן אני רוצה לגור באמת כאן ולא להיות פיזית פה ומנטלית שם. וברגע שעשיתי את הסוויץ' הזה במוח התחלתי לראות דברים שלא ראיתי קודם ולהרגיש שאני חלק ממה שקורה כאן ולא איזה אלמנט זר. שאני מישהי עם עבר ותרבות וזהות מורכבים ומיוחדים יותר ממי שמסביבי, אבל שזה לא הופך אותי למישהי שונה ומשונה שלא מוצאת את עצמה, אלא פשוט למישהי מיוחדת ומסקרנת ולפעמים אפילו למושא קנאה...: )

נדמה לי שכישראלים יש לנו יותר נטייה להיצמד לישראלים אחרים, לביחד שלנו ולמה שמדביק אותנו זה לזה, שהוא באמת חזק יותר מבמקומות אחרים, תחושת הסולידריות הזאת. וזה גם נובע מטראומות לאומיות ואתניות רבות מספור... ויש גם את התוכחה החצי-סמויה הזאת שמלווה את מי ש"יורד" מהארץ והמרירות כלפיו. אני מאוד מבינה את זה וגם מרגישה את זה בעצמי הרבה פעמים. ואני חושבת שהמשא הכל כך כבד הזה הוא הסיבה שהרבה פעמים זה "לא מצליח", בין אם מדובר בזוג מעורב או פשוט בישראלים שמהגרים למדינה אחרת.

כתבתי הרבה ומבולבל, מקווה שאני מובנת...

את אומרת שאת רוצה להבין את הגננות של הילד שלך ואני מסיקה מזה שכשחיית בחו"ל השפה הייתה בשבילך מחסום. אני חושבת שככל שהשליטה בשפה משתפרת כך את יותר ויותר מבינה מה קורה סביבך ויותר קל לך לראות גם את הדומה ולא רק את השונה...
הייתי בארץ דוברת אנגלית, והאנגלית שלי טובה מאוד וקולחת. הבעיה היא פערים תרבותיים. אין מה לעשות, יש משהו בהיסטוריה משותפת, מערכת חינוך דומה, אותם ערוצי טלוויזיה, שירים, חדשות, דברים שאני חולקת עם כמעט עם כל ישראלי שמאפשר יותר נינוחות. שם פשוט כל הזמן לא היה לי ברור לגמרי מה מקובל, מה רצוי, מה נכון. לא בדברי הנימוס הבסיסיים, אלא בלמשל, עד כמה מותר להיפתח. כמה מותר לשאול. מתי יחסים נחשבים לקרובים כבר.
מה שמעניין הוא שהיו לי ועדיין המון חברים משם. הייתי ממש אהובה. ולאו דווקא ישראליים. ועדיין, אפילו בקרבם הייתי נחשבת קצת מצחיקה ואקזוטית. ופה אני בכלל לא נחשבת מצחיקה, אלא אפילו רצינית ומנומסת, שזה הרבה יותר מתאים לי. למה מצחיקה? כי בכל זאת כל הזמן עשיתי "טעויות". הם חשבו שזה חינני ומדליק. אבל אותי זה התיש, שדבר שאני עושה הכי בטבעיות נראה להם משעשע.
או למשל היו מזכירות באיזשהו מקום שהיו ממש רעות אלי. ואני תמיד מסתדרת בישראל עם אנשים שאני עובדת איתם, זה קל לי בצורה בלתי רגילה. זה הרס אותי, כי הייתי צריכה לראות אותם כל יום. לא הבנתי למה. הייתי כל כך נחמדה ומנומסת. אז בעלי פשוט הסביר לי שאני נתפסת שם כאליטיסטית. ופה בכלל לא! זה כל כך מעצבן שנהיית לי תדמית שלא קשורה אלי בכלל, ואני מקבלת יחס שלא קשור אלי בכלל, רק בגלל הבדלי תרבויות. פה אני יודעת להיות סחבקית שצריך, למשל לתת חיבוק לגננת כשזה מתאים וכשהיא עשתה משהו נוגע ללב. פה בארץ זה קרה לי פעם, וראיתי שהגננת ממש התרגשה. בחו"ל זה התברר כלא מקובל וכמוזר והיא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. בחיאת רבאק.
אפילו "בחיאת רבאק" לא יכולתי להגיד שם.
ושוב, כשאנשים משם שומעים שהיה לי קשה הם לא מאמינים. נראיתי כמישהי שהכי מסתדרת בעולם.

כל עוד לא הייתי אמא, התמודדתי. כשמדובר בהורות זה ממש משמעותי לי. כי הבן שלי לומד באופן חלקי ממני איך מתנהלים. ויש משהו בזה שבארץ אני כל כך מלאת ביטחון, שזה נותן לו ביטחון. שם נראיתי כמלאת ביטחון, אבל כל הזמן התעייפתי מבפנים. ואגב, גם לא היתה לי בעיה לשאול אם לא הבנתי משהו. תמיד שאלתי "איך אומרים... מה פירוש?..." תמיד התוודיתי שאני לא מתמצאת בנוהגים. אני יודעת שאנשים חשבו שזה נורא חמוד. אבל אני בעצם לא בדיוק חמודה....
מקווה שזה מובן.
אצלי זה בהחלט חילחל לזוגיות. זה פשוט היה הרבה יותר מדי עבודה.

מקווה שזה מובן.

מאוד מובן... מכירה את המצבים שאת מתארת מקרוב.

אולי אני מרגישה יותר בנוח עכשיו כי אני נמצאת עם אנשים שמתאימים לי במסגרת הלימודים, שחלק גדול מהם גם כן קצת חריג בחברה "נורמלית"...: ) וכנראה שזה מה שעושה את ההבדל. כי את מה שאת מתארת אני בהחלט מכירה מסיטואציות חברתיות כאלה ואחרות. מצד שני, גם בארץ הייתי קצת עוף מוזר...

ובאמת גם אני מודאגת כפי שתיארתי ממה יהיה עם הילדים... אני יודעת שזה מסבך את העניינים ומה שלא מפריע כשאת צעירה וחופשיה יכול להפריע כשיש ילדים בתמונה. לא יודעת מה לחשוב על כל זה... שאלות מורכבות: )

שליחה על ידי נטע_ש* » 29 מרץ 2009, 01:14

שלום רב בנות
במשפט למעלה כתוב: קחו אויר זה בחינם!
אז, דבר ראשון אני לוקחת אויר... אחחח, איזה דף כייפי.
תודה לנסיכת השום על פתיחת הדף לפני כבר 4 שנים...

אני גרה בהונגריה, עם בן זוג צ'כי, נפגשנו בוורשה, ואנחנו מדברים אנגלית...
בקרוב מתחתנים, חתונה בודהיסטית, כי אם זה לא מספיק אנחנו מתרגלים זן בודהיזם
כל עניין הדת והמנטליות ממש ממש התמוסס. אנחנו נהנים ממה שאנחנו והכי הכי הזדהיתי עם מי שכתבה שהיא פשוט רואה בבן זוגה את האדם, ולא את התרבות, דת.
ובכל זאת, בן זוגי המתוק הוא כזה מין צ'כי מקסים, והוא כזה מזרח אירופאי. הוא עצמו לא רוצה לגור בצ'כיה בכלל, פשוט לא מרגיש שם שייך. אני במשך שנים חייתי און אנד אופ בישראל ובחוץ, בעיקר אמריקה. אין לי התנגדות עקרונית לגור בישראל, אבל רק אחרי שפגשתי אותו ועברתי לגור פה הבנתי שאני לא בנויה כרגע לחיות בישראל. אני רואה וחווה (ולא מאמינה) כמה אני גדלה ומתפתחת וצומחת פה, הרבה מאד דברים שאני כמהה להם כבר שנים קרו לי מאז שפגשתי אותו ועברתי להונגריה. הכל ביחד קורה במהירות הבזק, המפגש ביננו הוא ממש כמו ריאקציה כימית שאחריה מתרחשת שרשרת אינסופית של התרחשויות. כל יום הוא הפתעה איתו, ואני לא חושבת שהעובדה שהוא צ'כי משנה בכלל בכלל. זה פשוט מפגש בין שני אנשים שמשלימים אחד את השני, והעובדה שאנו ממדינות ותרבויות שונות יש לה משקל וכמובן מופיעה ביום יום כל הזמן, אבל כל כך לא משנה לי, אין לי מושג למה.
במשך השנים הישראליות והיהודיות והתרבות והחגים איבדו מהמשמעות שלהם מבחינת המשענת שהם נותנים לי, עיצוב האישיות שבהם. כל יום הוא הפתעה, והחיבור, כמו שנכתב בתחילת הדף פה, הוא זה שיוצר את הקשר.
אנחנו מדברים אנגלית. שנינו זרים בהונגריה, זה נותן מין יתרון, כי שנינו צריכים להתמודד עם ההונגרית. בדיוק היום פגשתי גרמני שנשוי להונגריה. שאלתי אותו כמה זמן לקח לו ללמוד הונגרית, הוא אמר 3 שנים על מנת להסתדר, 5 שנים על מנת ממש לנהל שיחת עומק עם אנשים. וואוו........
ההורים של בנזוגי גרים מרחק 5 שעות נסיעה, שזה ייתרון, שבכל זאת רק כמה שעות נסיעה, ולא טיסה לישראל. כשביקרנו בצ'כיה וישבנו עם חברים כולם דיברו צ'כית, ואז הבנתי איזה מזל שאנחנו גרים בהונגריה ושותפים לאותה חוויה של למידת שפה זרה לחלוטין. אנחנו נמצאים בתוך קהילה בינלאומית, כך שרוב הזמן מדברים אנגלית סביבי. ככל שהזמן עובר ואני מתחילה לעבוד פה, ההונגרית נכנסת לפעולה.

אחת הסוגיות שבראשי זה כמו שתואר בראש הדף, איזה שפה ילדינו ידברו. 4 שפות, כמו שבשמת כתבה. עברית, על מנת שידברו עם המשפחה שלי בישראל. צ'כית, ההורים של בנזוגי הם אנשים חמים ומקסימים, ולדעתי מאד ישמחו לקראת הנכדים שיגיעו, ויפנקו ויאהבו, ונראה לי הם כבר ילמדו אותם צ'כית יפה יפה. אנגלית, זו השפה שאנחנו מתקשרים בה. אין לי בעיה עם זה בכלל. וכאן מגיעה ההונגרית החביבה... בנזוגי חולם שנוכל לנהל את חיינו בהונגרית, גם בין ההורים, ואז הילדים ישתלבו עם זה. אני אומרת לו שאין מצב לדעתי כי זו לא שפה חזקה אצל אף אחד מאיתנו.
אבל, אני נסחפת פה, מה שאותי הכי הטריד זה 1. איזו שפה אני אדבר עם ילדינו. אני מניחה שיתפתח משהו באופן טבעי. 2. שבעצם הילדים לא יקבלו עומק של שפה מאף אחד מאיתנו. גם אם אדבר איתם עברית, זה לא כמו לגור בסביבה של עברית. כך גם צ'כית. אנגלית, שנינו דוברים היטב, אבל זו לא שפת אם, ושוב, עומק, שירה, שפה, על כל היופי שבה. הונגרית, לא שפת אם.
מי יודע... מה יתפתח.
תודה שוב על הדף. נעים לשתף.
אני לא סיפור הצלחה, וקיזי, תודה על השיתוף.

אני נמצאת עם אנשים שמתאימים לי במסגרת הלימודים
אני חייבת להגיד שכשלמדתי שם, הייתי פשוט מאושרת והסתדרנו נהדר. הזרות היתה משנית ביותר, כי, בדיעבד, מסגרת הלימודים התגלתה כמין... מסגרת, מקום ברור עם חוקים משלו, שלכולם מטרה אחת. וגם, להיות סטודנטית זה כל כך כיף ומרגש עד שהכל נראה מצוין. הבעיות התחילו עם החיים האמיתיים והכי: כשהבן נולד.

אלמונית לרגע
וואו, החזרת אותי אחורה עם הסיפורים שלך משם. כמה זה נכון וכמה זה צובט אותי יותר כשאני יודעת שבעלי עובר את זה כאן. לדוגמא: פה הוא נחשב לפדנט כשבארצו כולם כאלו..
דרך העבודה שלו יסודית ולא חפוזה וכאן מתרגמים זאת לאיטיות..
כמובן - כל הצחוקים הישראלים כמו בארץ נהדרת.. שממש לא מצחיקים אותו...
פשוט אין לזה פיתרון מלבד לנסות ללמוד יותר את הארץ בה אתה גר ולנסות לראות מה חיובי, מה מקדם אותי , אם אפשר. אי אפשר להפוך לגמרי להיות בן המקום כשעוברים ארץ בגיל כל כך מבוגר. צריך גם להשאר אתה עצמך ובזה יש יתרון לישראל כי היא ארץ מלאה בהגירה וכל אחד שומר קצת על אורחות חייו הקודמים. מצד שני יש מכנה משותף ענקי- שכולם יהודים, כך שמי שלא יהודי מרגיש קושי.

ל אלמונית לרגע ול סיפור הצלחה (אני בעקבות קיזי..)

@}
בן זוגי מיפן חי 9 שנים בארץ ורק אחרי שהגענו לכאן הוא הבין כמה בעצם היה לו קשה בארץ...(הוא כזה שלא מתלונן...)
דרך העבודה שלו יסודית ולא חפוזה וכאן מתרגמים זאת לאיטיות..
בדיוק!!!!
היום הוא לא מוכן לחזור לישראל...(כבר יש לו ת.ז. ישראלית).
קיזי, צרפת וישראל זה לא כל כך רחוק- נראה לי שזה הרבה יותר פשוט....וחוץ מזה אם היו אומרים לי (ואמרו לי) לפני שנישאנו שלא כדאי להתחתן עם יפני כי זה מאאאאאד מסבך את החיים אז מה, הייתי מקשיבה? לא...(וברור שגם לא הקשבתי....)
כנראה שאת הקשיים האלה אנחנו צריכות לעבור...
לאחרונה שמעתי על כמה נשים ישראליות שחיו כאן משהו כמו 20 שנה שחזרו לארץ עם הילדים (בגילאי תיכון) ללא הבן זוג פשוט כי הילדים העדיפו את הארץ על יפן....(הם גדלו ביפן אבל נסעו כל שנה לארץ כמונו) והאבא לא רצה לעבור לישראל....
לא פשוט.....
ובגלל שזה כל כך לא פשוט את חייבת להפסיק לקרוא לעצמך אני לא סיפור הצלחה!!!! ואתם עוד ביחד למרות הכל!!!! מבחינתי את ממש סיפור הצלחה! וזה שהוא לא מבסוט זה עניין שלו (ואני אומרת את זה כי גם אני הרבה מהזמן לא מבסוטית כאן אבל לא מאשימה את בן זוגי בזה!!! אני אדם חופשי וכאן מבחירה וכך גם בן זוגך!!!@}(()))

תודה טליה, שמחה שבאת @}

מסכימה עם מה שכתבת לסיפור הצלחה: )

האם תהיי מוכנה לשתף עוד מנסיונך...? יש לכם ילדים? אם כן, איך הם קיבלו את המעבר בחזרה ליפן? אני יודעת שיש לך בלוג (שלא קראתי עדיין) אז אולי אין לך כוח לחזור על כל ההסברים, את כמובן לא חייבת...

@}

ילד בן 5 וילדה בת שנתיים. הוא היה בן 3 כשהיגרנו לכאן והיא נולדה אחרי כמה חודשים.
בינתיים היא מדברת הרבה יותר יפנית מעברית...(אני מדברת עם שניהם רק עברית) והבן לעומת זאת משתפר ביפנית אבל עדיין העברית יותר חזקה בהרבה.
לא קל לילד בחברת יפנים (אין ספק שבארץ יותר קל ויותר טוב לו...) אבל הוא ילד מאושר גם פה וגם בישראל ולא מתלונן. רוצה להיות עם אבא ואמא...
לא יודעת מה יהיה כשיהיו יותר גדולים.
לילדים יש אזרחויות כפולות (2 דרכונים לכל אחד) ואני מקווה שישלטו בשלושת השפות. (אנחנו מדברים אנגלית-אני ובנזוגי וגם הורי דוברי אנגלית.)

מה שאותי הכי הטריד זה 1. איזו שפה אני אדבר עם ילדינו.

הכי טוב (מוכח ממחקרים) זה לדבר אל הילד את שפת האם שלך. זה אומר, הקראת סיפורים, שיחות, סרטים. כלומר הוא- צ'כית ואת- עברית. כך הילד מקבל שפה עשירה ונכונה. הונגרית- הם ילמדו בכל מקרה וזו תהיה שפה ברמה טובה. אנגלית הם יתפסו במשך הזמן מהשיחות שהם ישמעו בינכם ומהאינטרנט (מפתיע כמה מהר ילדים משתלטים על אנגלית היום בזככות האינטרנט). זה גם הכי
טבעי לדבר אל הילד שלך בשפה שהכי זורמת אצלך. אני רואה מזוגות (בדרך כלל כשהאבא ישראלי ומדבר אל הילדים שפה מקומית עילגת) שהעברי של הילדים ממש חלשה.

לגבי- תראו אני הייתי סיפור הצלחה שם (המשפחה שלו כל הזמן אומרת לי כמה הם מעריצים את הדרך שבה הסתדרתי שם וכאן). ואני גם פה עושה חיל
אבל פשוט כל הסיפור הזה ממש מחליש אותי נפשית. קשה לי מאוד מאוד.אין לכם מושג כמה הכל הפך לנטל.
אמרתי שאני לא מצטערת כי גם יש לי שני ילדים מדהימים ואיך שהוא ישראלים כבר לא עושים לי את זה.
זה קשה לחיות עם מישהו מתוסכל שפשוט כלהזמן מביא את כל הסיבות שבעולם למה פה לא ושם כן.
טליה- בגלל מה שכתבת על בעלך אני מפחדת לעבור בחזרה לשם. אני יודעת שאם אגיע לשם הוא לא יהיה מוכן בחיים לחזור לארץ. הילדים יתרגלו ואני אתקע שם.
מרגישה שפשוט לא מגיע לי אחרי כל כך הרבה שנים לא פשוטות לעבור עוד טראומה כזו. נחלשתי. נעשיתי גם פחות אמיצה.
גם אני כמוכם ידעתי לבחור בדרך הכי קשה שהייתה בסביבה. להלחם על דרכי ולא לוותר. צריך לדעת מתי לעצור.

טליה- בגלל מה שכתבת על בעלך אני מפחדת לעבור בחזרה לשם.
אני לא עובדת מאז הלידה הראשונה (כמעט שש שנים) בגלל שחשוב לי להיות בבית עם הילדים כשהם קטנים וצריכים אותי. זו הבחירה שלי. מכיוון שבנזוגי מפרנס יחיד ובארץ עבד מאד קשה והשתמשנו גם בחסכונות כל חודש הרגשתי שאני לא יכולה לא לתמוך בו לנסות לחיות כאן. עכשיו הוא גם עובד קשה אבל רק במה שהוא אוהב (אומנם חצי שנה חילק עתונים לפנות בוקר אבל אחר כך כבר היתה לו מספיק עבודה בתחום שלו.) יש לו הצעות עבודה שהוא לא לוקח. חוץ מזה שהוא נהנה מהעבודה שלו הוא גם לומד ומתפתח.
אז נכון שאני עושה ויתורים בעיקר מבחינה חברתית ומשפחתית (המרחק מהורי הוא הכי קשה) אבל הבחירה שלי כרגע היא להיות בבית...
אם אחליט שאני רוצה לחזור לארץ ומוכנה לעבוד קשה והמון שעות ברור שבנזוגי יבוא איתי ועם הילדים.

גם אצלי זה עובד (עם עליות וירידות כמו אצל כל זוג)
הוא צרפתי. נשואים 9 שנים עם 3 בנות שדוברות אנגלית (אנחנו חיים כרגע בניו זילנד), עברית וצרפתית.
אף פעם לא חלמתי שאנדוד, זה לא היה לי בדם... אבל המציאות שלי מרגישה כמו חלום (שיכול גם להיות מבלבל ומערער ובעצם כל מה שחלום יכול להיות).
ואני מנסה ללמוד להנות ממה שהעכשיו ממציא לי
לא יודעת היכן נחייה בעוד שנה מעכשיו.
פעם הייתי בטוחה שאתחתן עם טייס ונחיה בקיבוץ... אח"כ התאהבתי במתנדב מחו"ל וחשבתי שאצליח לחיות איתו בקיבוץ ובמשך 8 שנים נדדנו בין אירופה, ארה"ב והקיבוץ. ובסוף פגשתי בבן זוגי הצרפתי ועדיין התכנית לשוב לקיבוץ קיימת...
אז הדרך שלי היא שאני מפנטזת על תקופות של 4-5 שנים בכל מקום...
כי זו למעשה המציאות שלנו עד כה (כמעט 3 שנים בצרפת שם נולדה הבכורה, 4 שנים בארה"ב שם נולדה האמצעית ושלוש וחצי שנים כבר בנ"ז והבת השלישית נולדה)
היה ויש לנו מזל ובשנים הללו שבהם יצרנו וביססנו את המשפחה שלנו זכינו לחיות בארצות נייטרליות, שבהן אף אחד מאיתנו לא מרגיש "אחראי" לאושרו של השני.
אצלנו בזוגיות היה קשה שלא לחוש כך.
כי למרות שכל אדם אחראי בסופו של דבר לאושרו הפרטי הרי בזוגיות יש כל כך הרבה מקומות שבהם אנחנו מתגמשים (ולא אומר מוותרים) כדי להגיע לאיזון. אז לפחות המתח הזה נחסך מאיתנו. אבל עכשיו אולי אנחנו מוכנים יותר להתמודד עם זה.

ורק עוד מחשבה קטנה: בסופו של דבר פערי תרבויות יכולים להיות גם בין בני אותה הכיתה בבית הילדים שבקיבוץ...

הי דניה, כיף שבאת @}

הריחוק מהמשפחות לא קשה מדי? לבנות לא קשה מדי להסתגל כל פעם למקום חדש, למצוא חברים ושוב להיפרד...? ואיך התחושה שלך בניו זילנד, איך זה להיות מהגרים שם? מצחיק, גם אני ובן זוגי (הצרפתי כאמור) משתעשעים ברעיון של לעבור לניו זילנד: )

אני פשוט לא רוצה להגדיל עוד יותר את המרחק מההורים ולהקטין את הסיכוי שיצטרפו אלינו... אבל גם לי יש מין חשק כזה לגור בעוד מקומות. לטייל כתיירת לא מספיק לי, זה לא מספיק לחוות את המקום. אם היינו רק שנינו כזוג בתוך ריק זה בטח מה שהיינו עושים, עוברים ממקום למקום כל שנתיים-שלוש, תחומי העיסוק שלנו יכולים לאפשר זאת. אבל יש עוד אנשים בתמונה, ההורים שלי ושלו, הילדים שכנראה יהיו בעוד שנתיים בערך... ולא הייתי רוצה לסבך לכולם את החיים.

הי דניה, כיף שבאת@}

ילדים (לפחות עד כה) לא היוו בעיה במעברים כי אם יתרון. אתם מגיעים למקום חדש, משחררים את הילדים במגרש המשחקים המקומי והם כבר יוצרים את הקשרים החברתיים ואתם (אם רוצים או לא) מוצאים את עצמכם מארחים לאחר צהריים את ילדי השכנים.

הבנות (8.5, 5.5, 2.5) לא זוכרות כל כך את החיים לפני ניו זילנד (בארה"ב) , למעשה זה יהיה המעבר הראשון שאותו הן יחוו. נראה איך כל אחת תתמודד עם זה. אני משערת שהרבה תלוי באופן שבו אני אבנה את המציאות. האם זו מציאות של סוף ופרידה או יותר של התחלה חדשה. וכמובן שלשתי התחושות יש מקום: לאבל ובמקביל לצפייה והתרגשות

המרחק באמת עצום, ניו זילנד באמת בצד השני של העולם ותמיד הכל הפוך (עכשיו 1:30 בבוקר פה, ואני ממש לא צריכה לשבת ליד המחשב, אבל סוף סוף מישהו מתייחס אלי...)

לי הכי קשה בלי החברות... יש לי קשרים ופה ושם ידידות , ואולי זה בכלל ענין של גיל וזמן, לא יודעת, אבל הגעגועים הקשים שלי הם לתקשורת היומיומית שכל כך ברורה מאליה בארץ. להרים טלפון, לקפוץ בסופ"ש, לחגוג יומולדת או חתונה או להיות בסביבה וסתם שיבואו אלי בלי לתכנן מראש, להיות שם כדי להתייעץ ולייעץ בעל פה ולא להקליד במשך שעות על עיוור כי המקלדת לא בעיברית

אחלה להפגש !

יאללה לישון
דניה