זוגיות בחינוך ביתי

[אם_ואשה*]

אנחנו בחינוך ביתי כבר שנתיים. הילדים בני שנתיים, ארבע ושבע ולא טוב לנו.
לי טוב בבית עם הילדים. לבעלי טוב בעבודה ובערב עם חברים. לנו ביחד לא טוב.
אנסה לחשוב ולפרט את התהליכים שעברנו.
מאז שאני בבית התגבר תהליך שהתחיל בעצם מאז שנולדו הילדים, ובו אני משקיעה את כל האנרגיה שלי בגידול הילדים ועבודות הבית. הקטן מתעורר הרבה בלילה ועדיין יונק ואני קמה בבוקר, מבשלת, מכבסת, מספרת, מלמדת וכאשר בעלי מגיע הביתה בסביבות שבע בערב, כבר לא נשארת לי אנרגיה אליו כמעט בכלל.
חשוב לי לאמר שאני מאד מעריכה אותו וגם נמשכת אליו. כיף לי לדבר אתו, הסקס אתו ממש טוב, אבל אין לי כוח.
הדבר היחיד שאני רוצה בערב זה ללכת לישון כמה שיותר מהר. להקשיב לו או להתייחס אליו זה משהו שאני מכניסה לרשימת המטלות שלי. הבעיה שמטלות שיש בערב או בלילה כבר אין כוח לעשות אותן והן נראות קשות ומציקות.
בשנה האחרונה, נמאס לו שאני הולכת לישון מוקדם. בסביבות תשע, עשר. והוא התחיל ללכת לשכנים או לחברים בערב. לשתות קפה, להיות קצת עם אנשים. אני מאד מבינה אותו ועם זה אני מרגישה לבד. אני כבר לא מיומנת במגעים חברתיים מעבר למגעים עם אמהות אחרות. נושאי השיחה שלי מוגבלים לגידול ילדים באופן טבעי ועל זה אני יכולה לדבר שעות עם חברות אבל אתו זה לא מספיק. אני מרגישה שהעולמות שלנו מאד התרחקו. הוא קם כל בוקר, מתלבש הולך לעבודה, נפגש עם אנשים. אני לא מתלבשת מספיק ייצוגי. טרנינגים ובגדים של בית, לא מתאפרת ולא צובעת את השער.
הוא מאד מעריך את השהות שלי בבית. הוא חושב שאני טובה עם הילדים ונעים לו שיש אוכל ביתי והבית מסודר. אבל כמה אפשר להמשך לעוזרת בית או למישהו שמביא כסף? משהו בזוגיות ממש נעלם.
אשמח לעצות או להתחלקות בסיפורים דומים.

[בלוגית*]

אני מאד מבינה אותך וכותבת על כך לא מעט בבלוג שלי. מה שאת מתארת הוא לא רק נחלתן של נשות החינוך הטבעי. לרב הזוגות שאני מכירה יש משברים אחרי שנות הכרות והעולמות מתרחקים. מה עושים?
נזכרים במה אהבתם לעשות יחד פעם, מחפשים בילויים שמעניינים את שניכם, ערב או לילה הן שעות קשות גם לי ולכן אני מנסה למצוא עם בן זוגי שעות שהן בבוקר או הצהריים(ותודה לזרובבלה אחותי ששמחה לעזור) לפחות פעם בשבועיים. איך אפשר לעשות את זה? פעם בשבוע ללכת לעבוד מאוחר יותר. לצאת בצהריים. להכיר שמה שאצל אנשים אחרים הוא ערב אצלך זה בשעה אחרת ... לתכנן דברים שאפשר לעשות גם בערב ולפתח תחומי עניון חדשים ישנים

[אם_ואשה*]

תודה בלוגית. אני לא מכירה את הבלוג שלך. איך קוראים לו?
אז אני מנסה לחשוב. מה אהבנו לעשות ביחד?
לדבר בשקט על כוס קפה, להתכרבל ביחד מול הטלויזיה ולראות סרט טוב, לנסוע שעות באוטו לטיולים. לשמוע מוזיקה בזמן הזה ולעצור לפעמים בדרך לאכול או להתמזמז.
ככל שאני חושבת על הדברים האלה, אני מבינה שממש אין טעם לנסות להתחבר שוב לדברים שאהבנו פעם. אולי למצוא דברים חדשים משותפים? הרי יש לנו את הילדים שהם מאד יקרים לשנינו וכיף לנו לדבר עליהם ולהתמוגג מהם. אבל - כשבאים אנשים אני מרגישה איך אני הפכתי לאישה של בית. לא מכירה סרטים חדשים, לא הולכת לתערוכות, לא מתעניינת במסעדות שפתחו ואין לי כמעט מה לאמר על פוליטיקה. אני יודעת שיש גם הרבה דברים שאני כן מתעניינת בהם או טובה בהם. אבל זה הגיוני שכל עולמי הוא גידול הילדים? בעלי לא מתעניין לדבר שעות על סוגי חיתולים.
אני חושבת שזו כן בעיה שאופיינית או לפחות שגדלה בחינוך ביתי. כאשר רוב המגעים החברתיים שלי הם עם ילדים או עם חברות שגם הן עסוקות ומלאות בגידול ילדיהן.
הייתי רוצה לשמוע גברים בחינוך ביתי. יש כאן? מה הם אומרים על הנשים שלהם? מה אתן חושבות? האם אתן לא השתניתן כך? ואם כן אז איך זה מסתדר עם הבעל? הרבה שאלות אבל השאלות באות מתוך מצוקה אמיתית כי אצלי זה לא מסתדר כבר די הרבה זמן.

[מיצי_החתולה*]

_מה אהבנו לעשות ביחד?
לדבר בשקט על כוס קפה, להתכרבל ביחד מול הטלויזיה ולראות סרט טוב, לנסוע שעות באוטו לטיולים._
דווקא נשמע לי לא בלתי-אפשרי לעשות לפחות חלק מהדברים שוב. ברור שזה לא יהיה אותו הדבר.

למשל, ערב אחד לשכור סרט בדיוידי ולהתכרבל מול הטלוויזיה.
אפשרות אחרת, שהוא ייקח חצי יום חופש, תדאגו לבייביסיטר, ותצאו. לסרט, לטייל על חוף הים, לבית קפה. כל דבר שיאפשר לכם להיות ביחד לבד.

אין ספק שמדובר בפעילות שכשהייתם נטולי-ילדים היתה פשוטה וקלה כמו נשימה, והיופ היא דורשת הפקה שרק המחשבה עליה יכולה לעייף, אבל לדעתי אם תתחילו בזה זה יעשה לכם חשק.

תראי, אני אמא לשני ילדים מתחת לגיל 3 ומרגישה שעולמי כעת מאד ממורכז בהם, ומניחה שככל שהשנים יחלפו והם יגדלו יפסיק עולמי להיות צר כעולם נמלה ויתחיל להתרחב שוב. תחשבי מה יהיה בעוד שנתיים, כשבן השנתיים שלך יהיה עצמאי כמו בן ה - 4 שלך.

ואגב, לבלוג של בלוגית קוראים פריחה והתחדשות והוא מענג לקריאה.

[בלוגית*]

תודה מיצי
הדברים שאת כותבת עליהם לא נשמעים בלתי אפשריים. והגיוני שבמשך השנים חברים ישנים פתאום פחות יתאימו לך . השאלה אם מפריע לך שאת לא יודעת על מסעדה שפתחו או תערוכות? אם כן, אפשר לשנת את זה.
אם לא, תפרידי בין הבעל לחברים הישנים. אצלינו ימים שהילדים הולכים לישון מוקדם הם חגיגה זוגית. לא חייבים לעשות אותו הדבר. אפשר לראות סרט יחד ולדבר עליו. אם את חוששת מהפעם הראשונה תתכנני לך דבר נעים לעשות ששניכם אוהבים. לבשל יחד , לקרוא יחד, ,לסדר ארון יחד. לקרוא יחד את לבסוף מוצאים אהבה
אני מוצאת שאני יכולה ללכת עם הילדים לתערוכות (נשמע בלתי אפשרי?אבל עובד). וכן, עולמי מרוכז בהם והכרתי המון אימהות חדשות שהפכו להיות חברות שלי . וגם את בעלי זה יכול לשעמם הרצאות על חיתולים, ואותי יכול לשעמם לשמוע על העבודה שלו. אז מה?זה מצויין שאנחנו אנשים שונים. ועדיין יש ביננו מהמשותף .
ואולי הבעיה היא בכלל משהו אחר? אולי לך מפריע פתאום שאין לך תחומי עניין נוספים? אני גיליתי שזה חסר לי מאד. והתחלתי למצוא תחומי עניין אחרים, חדשים.

[אם_ואשה*]

תודה מיצי ובלוגית.
לא מפריע לי שאני לא יודעת על מסעדות ותערוכות. מפריע לי שהעולמות שלנו התרחקו מאד. אני התרחקתי מכל הדברים שלא קשורים בבית ובילדים והוא עדיין אוהב ואהוב מאד על הילדים, אך ברור לו שענייני הבית הם התחום שלי. בשנים שעבדתי, אומנם אני הייתי גם אז אחראית על ענייני הבישול, נקיון, כביסה וכו' אבל הוא בהחלט עזר. עכשיו לכל אחד יש חוויות אחרות לגמרי. כל אחד מאיתנו חי ממש חיים אחרים. זה גורר התרחקות בתחומי העניין ויוצר ניכור. הייתי רוצה לדעת אם יש כאן עוד משפחות בחינוך ביתי שתהליכים דומים קורים או קרו אצלם. איך אתם מתמודדים ונשארים ביחד?

[חוה_ש*]

ואותי יכול לשעמם לשמוע על העבודה שלו.
זה באמת יכול להיות מאוד משעמם לשמוע על העבודה של מישהו אחר אבל מאחר והמישהו הזה מאוד קרוב אלייך אולי את יכולה לשאול לא רק מה הוא עשה אלא גם מה הוא הרגיש/ חווה ביום העבודה שלו. כשמדובר באדם קרוב אני חשובת שזה עשוי להיות מאוד מעניין, מפרה ותורם לזוגיות.

[צפריר_שפרון*]

אם ואשה,
אם תשים לב ראשית אֵם ואחר כך אשה. כך מוגדרת בעצמה.
לכן, אם ראשית אֵם, הרי שמשמעות היותה בתקופה זו מתמקדת במשפחתה.
כאן, טוב להתבונן על המשפחה כיחידה שלמה הכוללת את אב המשפחה כחלק שאיננו פחות ערך בהנהגתה.

מבקשת שיתקרב אל עולמה ואינה מאפשרת לעצמה להתקרב אל עולמו.
לכן, על פני לשפוט את המצב יכולה להודות על הקיים בעולמה, להתבונן באיש שלה ולאפשר לו את עצמאותו.
בעתידה, אפשר שתבקש אחר העצמאות הזו, לברוא לה עולם מחוץ לקשר הזה האינטימי. מחוץ לזוגיות, מחוץ למשפחה.

עצמאותו למרבה הפתעתה לא יכולה להילקח ממנו, שכן עצמאות זו מחויבת לשם עצמאותה שלה בהנהגת המשפחה.
כאשר מדברת על עולמות נפרדים, טוב אם תראה כיצד גם כאשר שתי ידי הזוג פרושות לצדדים, עדיין, ידיים אלה משוייכות לגוף אחד - הזוג.

נדמה לה ליד ימין שיד שמאל איננה. עדיין, בהמתנתה, נמצאת יד שמאל מגבה את המעשה כולו.


לכן מברכת את אישה,
מאפשרת את הברכה הזו על הקיים.

תודה.

<שלם>

[ש_מים_וארץ*]

מפריע לי שהעולמות שלנו התרחקו מאד.
ואיך לו? גם הוא מביע איזשהו תסיכול מהמצב החדש? או שהוא מבסוט באופן כללי? הוא מודע לתיסכול שלך?

[אם_ואשה*]

אוהו! הוא מאד מתוסכל מהמצב. בעצם הוא זה שמנער אותי מדי פעם מלשקוע לגמרי בתוך האמהות. אני לפעמים מרגישה שאני צריכה אותו יותר ככוח עזר מאשר כשותף ויכולתי בעצם לחיות רק עם הילדים. הוא רוצה שיהיו לנו יותר דברים ביחד, שנהיה יותר עם חברים, שנוכל לדבר על עוד דברים חוץ מהילדים. קשה לו להבין את העייפות התהומית שנוחתת עלי לקראת ערב.

[תבשיל_קדרה*]

קשה לו להבין את העייפות התהומית שנוחתת עלי לקראת ערב.
אם כשהוא חוזר הביתה הוא יעשה חלק מהמטלות שלך מהיום, ואת תנוחי קצת ביום, אולי תוכלי להיות פחות עייפה בערב, ויהיה לו קל יותר להבין את העייפות שלך.
יש מצב שתשנו את חלוקת העבודה ביניכם?

[צפריר_שפרון*]

אשה,
בעצם הוא זה שמנער אותי מדי פעם מלשקוע לגמרי בתוך האמהות. אני לפעמים מרגישה שאני צריכה אותו יותר ככוח עזר מאשר כשותף ויכולתי בעצם לחיות רק עם הילדים. הוא רוצה שיהיו לנו יותר דברים ביחד, שנהיה יותר עם חברים, שנוכל לדבר על עוד דברים חוץ מהילדים. קשה לו להבין את העייפות התהומית שנוחתת עלי לקראת ערב.

ועל כך מודה לו. הבריחה מהתמודדות או משותפות חברית עם האיש שלך אינה אלא פתח יציאה, מקום מפלט. העניין עם פתחי היציאה שיש ביניהם לגיטימיים מהבחינה החברתית. כאן, דגל הילדים הוא סמל מצויין להסתתר מאחוריו.

אותה הנהגה של המשפחה אינה מתבקשת אלא לראות את המשפחה כולה ואת יחסי הגומלין בה במבט על. בפרספקטיבה המדמה את כדור הארץ לגולת זכוכית בחלל. כאשר מתבוננת ממרומיה, יכולה לחוש ברמת ההרגשה הגופנית ממש, מה רב חלקו ומהי שותפות הגורל הזו שבינך ובין אישך.
זוגיות אינה תחרות נצחית. זוגיות היא היות כל אחד מבני הזוג תורם את תרומתו לפירות המשותפים. כאשר מנדה או מרחיקה את אישך מחייך ומחיי ילדיו, כאשר מעניקה הכל להם ומותירה אותו בצד, כאשר שרביט ההנהגה מייצג עריצות גלויה או נסתרת - בפועל שוללת ממנו את אבהותו.

כאן, התקוממותו מבורכת. שכן מאותת לך שמקבל עליו את מנהיגותך אך מסרב לשים על ראשך את שררת העריצה. שכן אינו מעריץ אותך, ולא מתוך הערצה משאיר בידייך את ההנהגה. מתוך הצדעה של כבוד לפן הנקבי שלו עצמו, מתוך שגם הוא מעדיף את בריחתך אל הילדים, מאשר את לגיטימיות פתח היציאה הזה, ומשתמש בו לצרכיו. שכן יכול גם הוא לברוח לעולם אחר, חיצוני למשפחתו ולהיות, לפחות מבחינת הרגשתו - צודק.

היבטים אלה של מאבק מתחוללים כבמעשה שגרה יום יום באופן סמוי וגלוי בין בני זוג. אלה, בני הזוג, מותאמים ומתאמים את הריקוד, את הלחן, את הצרימה ואת כל צעדיהם, בסינכרון מדוייק.

כאשר מתבוננת אם המשפחה בעיני אב המשפחה, בגובה העיניים, בהנהגתה הטבעית נמצאת מזמינה אותו לשבת לידה ולמלוך על ממלכתה כמיטב שיפוטו. על פני שופטת את מלכותו,ף את הדרה או כיעורה - מגבה אותה.

כאשר מזהה את המלכה האם, דמותך במשפחתך, יכולה להכתיר את אב ילדיה כשותף מלא. במובן הזה אב ילדיהם. במובן הזה מלך.

בדיוק כפי שלא יעלה על הדעת שתעלה הזנחה או הפקרות בתחומי ההענקה לילדים בשל התעמקות ברבדי החיים האחרים, כך גם לא יעלה על הדעת שתעלה התעלמות מהנושא הזה - מסד המשפחה - יחסי הזוג, גם כאשר התירוץ לכך - הטיפול בילדים.
כאשר אלה מתרחשים, נמצא הזוג מתרחק, מתפלג וכל אחד מחלקיו חש מרומה. אז, יעלו אירועים מתאימים לאותו זוג, אירועים שיזעזעו את אמות הספים כך שהאיזון יחזור למקומו.

גם כאשר ילדיה קטנים - זמנה בידה. נקודה. חלוקת הזמן, הורדת מטלות מיותרות או אותן מטלות שמקשות על הזמן עד כמה שניתן, קבלת זמן אישי ולו לחמש דקות בכל פעם, כל אלה הם עניין של החלטה. כאשר מסכימה לקבל החלטה שמקדמת את הזוגיות, ושמה את יחסי הגומלין במרכז הבמה ולו מתוך שהילדים באופן טבעי הם צרכני זמן ומרחב, פותחת את השער הזה ראשית מתוך ראיית טובת המשפחה כולה, בתוכה ניתן בהחלט משקל ראוי מבחינת טובת הילדים.

זוגיות טובה, מספקת, כזו שמהווה מרכז יציב ומגובש, מבשילה מתוך תהליכים אלה של התרחקות והתקרבות. שרביט ההנהגה בידייך, על פני לגזור את גזרותייך - הניחי נסיבות מתאימות לקירבה, חברות, שותפות, תמימות ואמון עם בן זוגך.

במובנים רבים, יסוד הזוג במשפחה הוא המפתח לבריאות כל בני המשפחה.

עשי שלום עם אהובך - שותפך למעשה הבריאה.
נהרות של עונג - בשערייך.

<שלם>

[מה_אם*]

כאשר מתבוננת אם המשפחה בעיני אב המשפחה, בגובה העיניים, בהנהגתה הטבעית נמצאת מזמינה אותו לשבת לידה ולמלוך על ממלכתה כמיטב שיפוטו. על פני שופטת את מלכותו,ף את הדרה או כיעורה - מגבה אותה.
ומה אם מיטב שיפוטו מתנגש עם מיטב שיפוטה?
אם הדרך שלו לפתור או לנהוג שונה מדרכה ושם נוצרים ויכוחים ותחושה של 'אין לי ולדרכי מקום' מצידו ו'ניסיוני ודעתי לא מכובדים' מצידה.
מהי הדרך לתת לו להיות מלך בלי להפוך לנתינה/שפחה?

[ש_מים_וארץ*]

קשה לו להבין את העייפות התהומית שנוחתת עלי לקראת ערב.
זה סימן שהוא מעורב פחות מידי בטיפול בילדים. כל גבר יודע ששלוש שעות עבודה עם הילדים בבית שקולות ל(לפחות) 10 שעות עבודת פרך מחוץ לבית.
יכול להיות שאת לא מאפשרת שיתוף? פוחדת שהוא יקח פיקוד על תחומים שהיית רוצה להנהיג על פי דרכך?
אם הילדים עדיין בפעילות כשהוא חוזר מהעבודה, הוא חייב לקחת חלק שווה לשלך ב'אקסטרא משרה' הזו.
יכול להיות שאת גם קצת פרפקציוניסטית בקשר לבית? ( נעים לו שיש אוכל ביתי והבית מסודר ) את יודעת, כשהילדים עוד קטנים זה לא תמיד דופק כמו שעון, וזה בסדר.
את חייבת להעביר אליו קצת מהעומס.

[צפריר_שפרון*]

ומה אם מיטב שיפוטו מתנגש עם מיטב שיפוטה?
יבדקו את מקור המאבק ביניהם ואת פתרונו. תהליך זה מבשיל לאיטו, לעתים שנים.

מהי הדרך לתת לו להיות מלך בלי להפוך לנתינה/שפחה?
גובה העיניים בין המלכה למלך - יועיל.

[מיצי_החתולה*]

אני מסכימה עם הרוח הכללית הנושבת מדברי צפריר - צריך לעשות מאמץ, למרות חוסר החשק והעייפות, לזמן זוגי. אם קשה לעשות את זה בבית, אפשר אולי לצאת קצת החוצה.

גם אם בהתחלה התחושה היא מלאכותית ומאולצת, בהמשך תזכרי כמה זה נעים ונחמד, בשיטת "עם האוכל בא התיאבון" - ורק תרצי להמשיך.

[מיצי_החתולה*]

_קשה לו להבין את העייפות התהומית שנוחתת עלי לקראת ערב.
זה סימן שהוא מעורב פחות מידי בטיפול בילדים._

שמים, אני לא בטוחה שזה נכון. בנזוגי נמצא לעתים מספר שעות עם הילדים ומבין כמה זה יכול להיות מעייף. אבל הוא לא נמצא איתם בבית כבר קרוב לשלוש שנים (במקרה שלי) ולדעתי הוא לא יכול להתחיל להבין את העייפות שהצטברה בתקופה הזו, כולל יותר משנה שבה לא ישנתי יותר מ - 3 שעות ברציפות בגלל הקטן המתעורר.
כולנו יודעות שיש משהו מאד שואב בגידול ילדים, במיוחד קטנים (אני חושבת, מסיפורים, גדולים עוד אין לי ), וגם אני מגלה לפעמים כמה קל להישאב לתוך זה ולרוקן את העולם מכל תוכן אחר. אבל בסופו של דבר אני חושבת שהאם וכל משפחתה יצאו נשכרים אם במקביל האם תתחזק את הזוגיות, ואת עצמה (ולו גם על אש קטנה עד שהילדים יגדלו).

[ש_מים_וארץ*]

הוא לא נמצא איתם בבית כבר קרוב לשלוש שנים....ולדעתי הוא לא יכול להתחיל להבין את העייפות שהצטברה בתקופה הזו

בדיוק.
הוא מעורב פחות מידי בטיפול בילדים
לפעמים זה המצב. וכשמגיעים לתיסכול מתמשך מתבקש שינוי. אני מניחה שזה מה ש אם ואשה מבקשת לעצמה ולמשפחתה. הבית נקלע לסיטואציה בעייתית וברור שיש מקום לתחזק את הזוגיות. אך על מנת שניתן יהיה לעשות זאת צריכה האם היגעה לחלוק קצת את העומס.

[אם_ואשה*]

היה לי זמן לחשוב בשבת, ופתאום הבנתי שעצם זה שאני בכלל מוטרדת מבעיות בזוגיות זה כבר חידוש גדול שלא היה כבר שנים. רק עכשיו, כשהקטן בן שנתיים וכבר קצת עצמאי ואני רואה כבר את סוף ההנקה, אני יכולה לחשוב ולרצות שוב את הזוגיות שהייתה לנו. לפני זה בכלל לא הגעתי למחשבה הזאת בכלל מרוב שהייתי פנויה רק לילדים.
אז דיברנו קצת, והרגשתי שאנחנו עדיין זוג. עלה נושא הדיאטה שלי שהזנחתי ומפריע לו שעליתי בערך עשרים קילו בשנים של ההריונות וגידול הילדים. הוא אומר שאני מזניחה את עצמי, שאני צריכה יותר להתאמץ ולרדת במשקל. כל השנים הרגשתי שככה הוא חושב ותמיד חשבתי על עצמי גם במונחים של לא מספיק מתאמצת. ופתאום הרגשתי אנטי. הרי לי לא מפריע המשקל. לילדים זה בטח לא מפריע. (אני לא שמנה בצורה קיצונית) אז למה בעצם לעשות את המאמצים האלה?
פתאום הרגשתי שיש לו דרישות לא לגיטימיות. הרי אני זו שהייתי בהריון שלוש פעמים. אני זו שילדתי והנקתי. ברור שהגוף שלי השתנה. אני גאה בזה ואין לי שאיפות להיות הנערה שהייתי קודם.
עלה פה העניין שהוא צריך להיות מעורב יותר בטיפול בילדים. אני מרגישה שזאת ההתרחקות המשמעותית בינינו. שלכל אחד מאיתנו נהיה תחום אחר שהוא ורק הוא אחראי עליו. קודם, שנינו פירנסנו ושנינו דאגנו לבית ולבת הראשונה. מאז שהילדים שלנו בבית, אני לא מפרנסת מה שאומר שהוא עובד יותר שעות ויותר קשה. ביחד עם זה שאני לא מפרנסת, אני גם לא מתעניינת במצב החשבון, כמה ירד בויזה וכו'. זה לחלוטין עולם שלו. במקביל, הוא מגיע מאוחר, מאד שמח להיות בבית, אבל לא רואה בעבודות הבית מטלות שלו. הרי יש לו כל כך הרבה מטלות הקשורות בפרנסה, בתיקונים של האוטו, בעצם בכל התקשורת עם מימסדים שונים. יש שיר כזה - "אם האהבה הייתה מדינה, אני הייתי שר החוץ". כך זה אצלינו. לכן גם קישרתי את ההתרחקות בינינו לחינוך הביתי.

[עינת_טל*]

קודם תודה על הדף הזה !
אנחנו לא בחינוך ביתי.יש לי ילדה בת 4 ותינוק בן חדשיים +.
יוצא שאני בבית כבר שנה וחצי מבחירה.
גילינו שאם לא מחליטים על זמן ביחד וכותבים אותו ביומן ,זה לא עובד.
ושמספיק פעם בשבוע לשבת בשקט רק שנינו,כדי להפריח את שנרדם.
לגבי חלוקת התפקידים - אנו בשיחה תמידית על זה ומקפידים שלא לקפוא על השמרים עם מובנים מאליהם.

[ש_מים_וארץ*]

הוא עובד יותר שעות ויותר קשה
נכון, אבל גם את.

מאד שמח להיות בבית, אבל לא רואה בעבודות הבית מטלות שלו.
הן באמת לא המטלות שלו אבל נחמד אם הוא מושיט יד לעזור לך בקצוות של היום. ואם יש מצב שהוא מגיע הביתה ומתיישב עם העיתון/טלויזיה/אינטרנט/חברים ואת ממשיכה לטזז במקלחות והשכבות ואירגון המטבח, אז משהו לא תקין. ושווה שיחה. יכול להיות שכבר הרבה זמן לא פנית אליו בבקשה לעזרה והשתתפות בטיפול בילדים, אבל עכשיו כשכבר יש כזה 'פער שחיקה' את חייבת לשחרר.

הרי יש לו כל כך הרבה מטלות הקשורות בפרנסה, בתיקונים של האוטו, בעצם בכל התקשורת עם מימסדים שונים
נכון זה באמת הרבה ומאוד מוערך, אבל גם לך - יש הרבה כלכך.....

אין טעם לדרוש את העזרה ממנו ב'כוח'. אבל כדאי להמשיך לדבר על הדברים. את צריכה עזרה ורצוי שלפחות תביעי את זה. אולי אם הוא יבין שאינו יכול לעזור לך בעצמו הוא יציע לך עזרה מבחוץ (מטפלת או מנקה שתעזור לך בחלק מהיום/השבוע).

[דפנה_הלחמי*]

אנחנו משפחה דתית חרדית ואני ממש מזדהה עם הכתוב.
זוגיות היא משמיים וצריך לשמור עליה היטב

[מיני*]

כותבת פה כי לא מצאתי דף מתאים יותר. אם מישהי מכירה, אשמח להפניה.
האם מישהי ויתרה על חינוך ביתי כדי לשמור על הזוגיות?
אני מרגישה שאני נמצאת בנקודה הזאת בדיוק וקשה לי. נורא.
מצד אחד, רוצה להישאר עם הילדות בבית (הן קטנות מאד), ומצד שני, מרגישה שאם המצב יישאר כמו שהוא, לא יהיה לי בן זוג.
הוא לא תומך בחינוך ביתי, לא מאמין בחשיבותו, מוטרד מהמצב הכלכלי בגלל שאני לא עובדת (ויש לי מקצוע שמרוויחים בו לא מעט, הרבה יותר משני גנים, כך שהשיקול הזה לא עובד אצלנו), ובקיצור - היה רוצה בית "נורמלי" בלי כל השגעונות של אשתו, ובראשם החינוך הביתי.
מוכר?

[תפילה_לאם*]

מוכר מאוד!!!!

קצרה בזמן, אך בעז"ה עוד אשוב.

[אבישג_א*]

לא מוכר לי אישית, בעלי תומך נלהב של חינוך ביתי וזה משהו שסגרתי איתו עוד לפני שנולדו הילדים.

אני חושבת שזוגיות טובה חשובה מאוד לילדים, עוד יותר מהחינוך הביתי. ילדים שגדלים בבית שבו היחסים בין ההורים טובים זו אחת המתנות הכי גדולות שאפשר לתת להם. כלומר אם את שואלת מצד הילדים, אז לדעתי זוגיות טובה שווה יותר מחינוך ביתי.

אבל יש כאן גם את הצד שלך, כמה קשה יהיה לך לוותר על החינוך הביתי ? האם תחושי כלפיו מרירות וכעס ? האם הויתור על החינוך הביתי באמת יעזור לזוגיות שלכם או שתרגישי שאת נמחקת בקשר ביניכם ?

וגם, האם יש פתרונות ביניים ? אולי לעבוד חלקית ? לעבוד מהבית ? אולי לדבר על תקופה זמנית ? עד גיל מסוים ולא יותר ? רק לשנה הקרובה ?

[יונת_שרון*]

אני מכירה כמה זוגות כאלה, שבהם אחד מבני הזוג רצה חינוך ביתי והשני התנגד בתוקף. חלקם, אחרי כמה שנים, הבשילו לרעיון ועברו לחינוך ביתי. וחלקם לא.
(הצצתי בדף הישן שלום בית שמדבר על הנושא הזה בדיוק. כמה מהמשתתפות שם עברו אחרי זה לחינוך ביתי, וכמה לא.)

[פלוני_אלמונית*]

יש גם וטו על חינוך ביתי .
<תפילה>

[מיני*]

תודה על התגובות ועל ההפניות לדפים. קראתי אותם, ועדיין לא עלתה לי איזו תובנה שתרגיע אותי (מלבד חיזוק העמדה שלי" אתה לא מבין כמה זה חשוב לילדות, למה אתה לא מוכן להתפשר?).
אבישג, העלית שאלות מצוינות. לא יודעת איך ארגיש. אני מניחה שכעס ומרירות, וגם ארגיש נמחקת ומה לא.
אבל כרגע זה עושה לנו רע. בטוח.
ניסינו לדבר על תקופה זמנית, אבל אני רציתי עד גיל חמש (של הקטנה) והיא רק בת שנה וחצי... אז זה קצת פחות זמני.
העניין הוא שההתנגדות שלו - לדעתי - לא נובעת מזה שהוא חושב כמה בי"ס חשוב. ממש לא. היא נובעת - שוב, פרשנות שלי - מהעובדה שזה הרבה יותר קשה לגדל בבית, גם אם אני עושה הכל (כי הוא עובד קשה יותר, ואני מותשת הרבה יותר), והוא לא אוהב שקשה לו, בטח לא עבור משהו שהוא לא בדמו.
תפילה, אני מחכה...

[בשמת_א*]

אבל אני רציתי עד גיל חמש
זה לא "חינוך ביתי" בעצם. זה לא קשור לבית הספר.
גיל 5 הוא גן חובה.
בעיקרון (אם נתעלם מהמאמץ של מערכת החינוך להפוך את גיל 3 לגיל החובה, בניגוד לטובת הילד), ילדים לא אמורים להיות במסגרת לפני גיל 5 אלא אם כן אף אחד מההורים לא יכול או לא רוצה לטפל בהם.

והוא לא אוהב שקשה לו
המממ.
גם אני לא אוהבת שקשה לי. זו לא סיבה יחידה.
למה הוא יצטרך לעבוד קשה יותר? הוא לא יכול לעבוד בעבודה שלו ולהרוויח את מה שהוא מרוויח וזהו?
בכל מקרה, גם אם הילדות בגנים, רוב האבות בעבודה בשעות של מערכת החינוך - כך שבכל מקרה, כאשר הוא יחזור הביתה מהעבודה, הוא יצטרף למטלות המשפחה. כמו שגם את, אם הילדות יהיו בגנים, ותחזרי הביתה מהעבודה, לא תשבי רגל על רגל ותגידי "הייתי היום בעבודה אז שהילדות יכינו לעצמן ארוחת ערב וישטפו את הכלים ויתקלחו בעצמן, אני גמרתי את יום העבודה שלי".

איך יהיה היום שלו שונה?
הוא מצפה שהילדות יהיו בגן גם כשהוא חוזר הביתה מהעבודה, במקרה שאתם לא בחינוך ביתי?

[טלי_ב*]

אני עוקבת אחרי הדיון כי גם אצלנו יש מחלוקות דומות, אם כי על אש נמוכה יותר.
מיני, להסכים עכשיו מה יהיה עד גיל חמש זה לא מאוד זמני... מדובר על תקופה ארוכה.
אולי עדיף לא להחליט עכשיו מה יהיה בעוד כל כך הרבה זמן? האם תוכלו להסכים למשל מה עדיף לעשות בשנה הקרובה? או עד גיל 3?
בשמת, אצלנו עולה טיעון דומה. יש כמה סיבות שיהיה לבן הזוג העובד קשה יותר. קודם כל, לפעמים הוא צריך לעבוד יותר כדי להשלים את ההכנסה שירדה מכך שהאמא לא עובדת (לא אצל כולן השכר נמוך ומתקזז מול עלויות הגן). בנוסף, יש יותר עבודות בית כשהילדים בבית כי אוכלים צהריים בבית וצריך לבשל אותה ולנקות אחריה והבית מתבלגן ומץלכלך יותר כששוהים בו כל היום. האמא לא תמיד מספיקה במשך היום להביא את הבית למצב שבו הוא היה אלמלא היו שוהים בו כל היום. ואחרון, אם קשה יותר לאחד מבני הזוג (זה שבבית) אז אוטומטית קשה יותר גם לשני. כי מי שקשה לו צריך יותר תמיכה, יותר השתתפות. אז נכון שלא תמיד קשה יותר להיות בבית, אבל לפעמים כן ולפעמים פשוט קשה במישורים אחרים. אנחנו הגענו למסקנה שבסוף יש בינינו מן חוק הכלים השלובים של קושי - הוא תמיד יתאזן בסוף בין שנינו, לא משנה מי "המקור".

[בשמת_א*]

זה נכון רק אם משאירים ילדים קטנים בגן עד חמש או שבע.
וגם בחמש יש מספיק זמן לבלגן את כל הצעצועים...

[טלי_ב*]

אגב, אצלנו אם אני עובדת אז אנחנו גם מעסיקים עוזרת בית, כך שבכלל יש לו הרעה בתנאים אם אני לא עובדת. את מה שהעוזרת מספיקה בכמה שעות של בית ריק אני לא אספיק גם בכמה ימים שבהם אני עם הילד. אבל אולי אני פשוט לא יעילה במיוחד בעבודות בית.
אני חושבת שלהישאר עם הילדים בבית זו החלטה שמשנה כל אורח החיים של המשפחה, לפחות כך זה בדרך כלל.
ויש גם את ההתמודדות עם הסביבה, שקשה מאוד למי שבעצם מסכים עם הביקורת שמוטחת בו אבל גם רוצה לגבות את אשתו המשיגנע מול העולם.

[טלי_ב*]

עניתי לפני שראיתי שהגבת.
להערכתנו זה תופס גם במסגרת עד ארבע, שזה מה שבדרך כלל צריך כדי לעבוד במשרה שמצדיקה את עלות הגן. בעיקר ארוחת הצהריים בבית או במסגרת היא משמעותית בעיניי. כי לבישול ארוחה עם פעוט ולאכילתה יש השפעות סביבתיות נרחבות (-:
אבל לא ניסינו בעצמנו אז אולי אני טועה.
אבל רגע במבט רחב יותר, האם באמת את חושבת שאפשר לעשות כזה שינוי בחיי האם והילדים בלי שהאב יושפע מכך?
אצלנו קשה לי לדמיין את זה. אולי אנחנו "מפילים" את צרותינו אחד על השני יותר מאחרים?

[טלי_ב*]

אצל חברות שהילדים שלהן במסגרת זה מה שאני רואה: ההורים אוכלים בעבודה אוכל קנוי רוב הזמן, אולי חוץ משאריות שנשארו משבת. הילדים אוכלים במסגרות. במשך היום מגיעה עוזרת. בערב נשאר רק לטגן חביתות ולחתוך ירקות, ועבודות בית קלות, בעיקר כביסה ומדיח.

[אבישג_א*]

ניסינו לדבר על תקופה זמנית, אבל אני רציתי עד גיל חמש (של הקטנה) והיא רק בת שנה וחצי... אז זה קצת פחות זמני.
אולי תדברי איתו רק על השנה הקרובה, כללית אני חושבת שעדיף לא לדבר על נצח, אפילו אני אם אני חושבת על טווח נצחי זה מאוד מלחיץ אותי - האחריות, אז גם לעצמי אני מעדיפה לומר שזה לשנה הקרובה ואחר כך נראה, זו לא חתונה קתולית, תמיד אפשר להתחרט.
אם תדברי רק על השנה הקרובה אולי זה ישמע לו בסדר - ועוד שנה ? לכי תדעי, אולי את תרצי לעבוד אולי הוא ירצה להשאר, ואולי הילדה תתחנן לגן כי נמאס לה להיות בבית (-:

[חני_בונה*]

הייתי מנסה לגרום לו להבין מה השהות איתם בבית עושה לך. מה זה גורם לך להרגיש.
(אבל בלי "רגשי". בענייניות וקלילות)
וגם ממליצה לשניכם לקרוא את "המוח הנשי" ו"המוח הגברי" של ד"ר לואן בריזנדיין

[אילה_בשדה_הדגן*]

יש לנו חברים , זוג מיינסטרימי -שניהם קריריסטים. באמת הגיעו לעמדות בכירות.נראה לי שמרווחים לא רע.
אבל כשמסתכלים על חיי היום יום -רואים שהם עובדים מאוד קשה בבית.
אם הבן זוג שלך חושב שלגדל ילדים זה פיקניק-שישכח מזה.בכל דרך שהיא זה דבר מאוד אינטנסיבי.ועוד יש לכם בעצם פעוטה ותינוקת- זה הכי קשה. זה טירונות גולני.

הרבה בלאגן, הרבה התעסקות עם אוכל , פיפי קקי,עד שהן נרדמות ושוב מתעוררות מוקדם מאוד בבוקר.
ואין שום דבר ספונטאני -כי תמיד צריך להסחב עם ציוד, להתאים לשעות המנוחה שלהן והאכילה .
זה עול גדול מאוד .זו פרידה סופית מחיי הפנאי והכיופים.
אם הוא מבכה את נעוריו האבודים ,שלא יתעצבן על גישה חינוכית זו או אחרת. זה לא העינין.
כשאתה יוצא לטייל עם ילדה בת 3 אתה מזדחל בקצב של צב-בעוד שהיית רוצה לרוץ כמו צבי ,רואה ציפור,רואה פרפר-בעוד שהיית רוצה לטייל בנפאל,מתנדנד בכל נדנדה אפשרית,מדברים על כל מני דברים שבחיים לא מענינים בשבילך ואתה מתוסכל כי אין יותר מדי סקס.הציצי של אישתך הופקע לעיניני תזונה.

הנה הזוג הזה , החברים שלנו, יש להם שעות ספורות שבהן הם מתקתקים את הכל .רמת היעילות שלהם מעוררת בי הערצה.זו לא סתם יעילות, זו חריצות.
כי הם שוטפים כלים ישר אחרי האוכל,מכינים קופסאות אוכל למחר בסופי שבוע הם עובדי הכי קשה וחופשים זה כאב ראש...

לוקח לי אישית,כמה ימים כדי להבין שבחיים לא הייתי מסוגלת לחיות ככה.שהם עם החיים שלהם.אני עם שלי.
הם תלויים בעזרה של סבתות ,בשמרטפים וצהרונים.

אני לא .
יש לנו זה את זו,יש לי שכנות שעוזרות לי-גם כן משפחות בח"ב.וזהו.
ולאט לאט הילדים הגיעו לגיל שזה נהיה הרבה פחות אינטנסיבי.

אני חושבת שאם אישה חוששת שהיא תהיה מרירה ועצובה מכך שהיא מפסידה את הילדות של הילדות שלה-זה דבר שאי אפשר להתעלם ממנו.
יש לך אהבה לתת להן .
את יודעת יפה מאוד שבשום משפחתון ושום מטפלת לא תתן להן את מה שאת יודעת לתת.
ואת יודעת מה?,גם בגיל שהן לכאורה יודעות להסתדר-למה שהן רק יסתדרו עם מישהו אחר ושמישהו אחר יהנה מפרי הטיפוחים שלך?-את רוצה להנות מהן. מהחברה הכייפית שלהן.הן האנשים הכי מענינים בעולם ואיתן את בעצמך הכי רגועה ומאושרת.
את מרגישה מתי הן צריכות אותך ומתי אפשר לשחרר ולהרפות.
זה לא כמו מעון -ששם את אף פעם לא תדעי בדיוק מה קורה.רק לקוות לטוב.
להפרד מהן עכשיו זה כמו לחתוך בבשר החי.(או לשים חוסם עורקים כדי לעצור את אספקת הדם )לא בשביל זה נהיית אם.?

אולי הוא לא מבין בזה , כי בשבילו המשפחה זה לא העיקר.כתבת : לא בדם שלו.

אולי מה שאת רוצה זה להקל על עצמכם ?-וטוב שתעשי את זה-ואולי יותר טוב שתעשו את זה ביחד:
תאתרו את השעות הקשות שבהן שניכם שפוכים-אולי ישנה אפשרות שתבוא מטפלת/סבתא/שכנה ?אפילו אם תבוא שעה קודם כדי שתוכלו להתכונן יותר טוב?
כמה שעות בשבוע שמגדירים שהן קודש לכל אחד בנפרד -אולי לחוג ספורט או משהו כזה ועוד שעה של ארוחת בוקר כיפית ביחד רק את והוא.

[בשמת_א*]

אילה,

[תפילה_לאם*]

חזרתי, אבל אני מוצאת שלא מתאים לי לפרט ממש.
אצלנו מדובר בילדים גדולים יותר, והדיון על חינוך ביתי נמשך כבר קרוב לחמש שנים.
מדי פעם יש שיאים של מחלוקת, וכרגע אנחנו באחד מהם. התחלתי להתייחס לכך בבלוג שלי (תפילה לאם בטרם שחרית), אבל בעלי העדיף שלא אכתוב על כך עוד כרגע. וגם אני הרגשתי שקצת חשוף לי מדי.

דברים כמו שכותבת אילה (_אני חושבת שאם אישה חוששת שהיא תהיה מרירה ועצובה מכך שהיא מפסידה את הילדות של הילדות שלה-זה דבר שאי אפשר להתעלם ממנו.
יש לך אהבה לתת להן .
את יודעת יפה מאוד שבשום משפחתון ושום מטפלת לא תתן להן את מה שאת יודעת לתת.
ואת יודעת מה?,גם בגיל שהן לכאורה יודעות להסתדר-למה שהן רק יסתדרו עם מישהו אחר ושמישהו אחר יהנה מפרי הטיפוחים שלך?-את רוצה להנות מהן. מהחברה הכייפית שלהן.הן האנשים הכי מענינים בעולם ואיתן את בעצמך הכי רגועה ומאושרת.
את מרגישה מתי הן צריכות אותך ומתי אפשר לשחרר ולהרפות.
זה לא כמו מעון -ששם את אף פעם לא תדעי בדיוק מה קורה.רק לקוות לטוב.
להפרד מהן עכשיו זה כמו לחתוך בבשר החי.(או לשים חוסם עורקים כדי לעצור את אספקת הדם )לא בשביל זה נהיית אם.?_)
או כמו שכתבה בשמת בדף שלום בית (איפה פה ה"שלום בית" אם אחד מוותר על דבר שבוער בנפשו וחשוב לו והוא מאמין בו בכל ליבו - למען אחר שפשוט תקוע ברעיונותיו הישנים ולא מעוניין להקדיש לבן או לבת הזוג את אותה השקעה של תשומת לב לעניין שחשוב לאהובו? זה "שלום בית" או סתם פחדנות או ותרנות או כניעות? אין פה איזו כניעה לטרור?)
מקשים עלי במובן מסוים, כי הם בבחינת "לשכנע את המשוכנעים" (שזו אני), ואולי היה עדיף לשכנע אותי לכיוון ההפוך.

[טלי_ב*]

טוב, בעקבות הדברים שכתבה אילה חשבתי עוד והגעתי למסקנה שהשאלה באיזו קונסטלציה קשה יותר, מבחינת ההתנהלות היום יומית, היא באמת אינדיבידואלית. זה תלוי גם בנסיבות החיים של המשפחה וגם בנטיות של בני הזוג מבחינת איזה סוג של פעולות קשה להם יותר.
אנחנו מרגישים שמבחינת ההתנהלות היום יומית, הקונסטלציה שבה אני עובדת והילד במסגרת היא הכי קלה. הסיבה שזה לא מה שאנחני עושים היא שאנחנו לא חושבים שזה נכון בשבילו וכי נפשית זה היה לי קשה הרבה הרבה הרבה יותר.

[טלי_ב*]

הבעיה היא שההסכמה שלנו, שלא נכון לילד להיות במסגרת, קיימת רק עד גיל מסוים. מעליו רק אני חושבת כך.
וזה לא כי המשפחה היא לא מרכז החיים של בן זוגי. היא כן.
יש לו אמונות שונות משלי לגבי מה הכי נכון למשפחה, אבל הן נובעות מאותו מקום שממנו נובעות האמונות שלי - שימת המשפחה במרכז.
בתנאים כאלה, אם הילדים שלנו ימשיכו להישאר בבית עד גיל מבוגר יותר ממה שנראה לו נחוץ, אז באמת יהיה לו קשה יותר, פרקטית. וזה לא יהיה בשביל מטרה שהוא מאמין בה, אלא בשבילי.
לכן אני חושבת שנכון להכיר בקושי הזה שיווצר לו, אם כי זה כמובן לא סוף פסוק בדיון בינינו.

[אבישג_א*]

תפילה, אני ממש לא מסכימה עם הציטוט שהבאת מהדף על שלום בית - זה מאוד לא פשוט לצאת נגד הזרם, למקובל והרגיל יש עוצמות משלו, הרבה מעבר ל"תקיעות" או "חוסר עניין"

[תפילה_לאם*]

חושבת על מה שכתבת, אבישג.

[מיני*]

כמעט חודש ללא מחשב, ועכשיו סוף סוף נכנסתי לדף וראיתי את התגובות החכמות של כל אחת מכן. תודה.
בשמת, אילה, בוודאי שאתן צודקות. אני משוכנעת במאת האחוזים שהילדות צריכות להיות איתי בבית, לא משנה כמה זה קשה.
אני יודעת שילדות קטנות זה לא פיקניק, ושזו התקופה הכי אינטנסיבית, ושהכל יחלוף מתישהו. אני יודעת.
אבל אנחנו לא מדברים עלי.
אני אחדד - בן הזוג האהוב שלי, שהוא אבא נהדר ומשקיען, מאד חושש מהפן הכלכלי. שריטה מהילדות, אבל קיימת עמוק וחזק.
הוא עובד בשתי עבודות, כשאחת מהן היא עסק פרטי בהקמה ששואב ממנו את כל כוחותיו ומרצו. שעות העבודה שלו גמישות, ובהחלט יש בקרים בהם הוא
רוצה לעבוד מהבית כמה שעות, אבל לא יכול, כי הבנות בבית. ועכשיו הוא היה חולה כמעט שבוע, וגם אז לא ממש הייתה יכולה להיות לו מנוחה, כי הבנות בבית.
ולפני שבועיים תקף אותי וירוס למשך שלושה ימים, והוא היה צריך לקחת חופש מהעבודה כדי להיות בבית.
ואני מסכימה עם טלי - כשלי קשה, זה חייב להשפיע עליו. וקשה לי. מאד. כיף גדול, שמחה גדולה, אושר גדול וקושי ענק.
יש לנו המון עזרה מהמשפחה שלי, ואיכשהו זה לא מספיק.
אולי אני בעצם רוצה לומר, שהזוגיות שלנו לא כל כך חזקה כרגע. אנחנו עובדים על זה, ויש שיפור, אבל היא לא במיטבה. ואולי חינוך ביתי זו מעמסה שהזוגיות שלנו כרגע לא יכולה לעמוד בו? אולי.

[נטע_ש*]

לחפש עזרה נוספת - בתשלום, ביביסיטר, מנקה
לנהל את העזרה שמקבלים בצורה טובה יותר, כך שיאפשר לך באמת לנשום ולאגור כוחות
לי אין עזרה בכלל, שום עזרה, ויש לי פעוט אחד, ורק עכשיו מתחיל להיות נורמלי בחיינו. זה נורא נורא קשה, אבל בסופו של דבר אני חושבת שבעלים מאד צריכים את נשותיהם, הם ממש צריכים אהבה ותמיכה.
אני מנסה לראות מה טוב בו, ולשתף אותו שאיזה מזל שיש לי אותך בחיי כי - ....
חייבים למצוא דרכים חדשות לחיות בכיף ביחד

[אילה_בשדה_הדגן*]

אז טוב שהבראת וחזרת.

ואולי חינוך ביתי זו מעמסה שהזוגיות שלנו כרגע לא יכולה לעמוד בו? אולי.
טוב שחידדת את הנקודה.
ובעצם,בכל דרך שתבחרו יהיו קשיים.תצטרכו להבין ולברר את הקשיים שעולים מאפשריות אחרות ולשקול.

אני מצטערת לומר,לפי כמה שאני מכירה משפחות בח"ב,יש פה ושם משפחות שנעזרות הרבה בסבתות ואיכשהו,המשפחות הללו לא נשארות בח"ב.כמובן שזה לא אקסיומה.אבל אולי במקרה שלך,שוב-רק אולי,צריך לברר אם החולשה ,או הראיה הסוביקטיבית של עצמכם כזוג שנמצא כעת בעומס יתר קשור לעינין הזה ולא לזוגיות שלכם.
בנתיים פגשתי רק מעט מאוד סבתות שממש תומכות בח"ב או שאין להן דעה בעינין.אם מקיפים אותך אנשים שלא ממש מזדהים עם הרעיון ועדין מישמים אותו בפועל-יענו משגיחים על הילדות ,עוזרים עם הקניות וכ'-זה גייס חמישי.
רבות המשפחות בח"ב שיש להן קשרים טובים עם המשפחה המורחבת,משתדלים לחיות איתה בשלום ולא מעבר לכך.וממעטים לקבל מהכיוון הזה עזרה.

[דנדי*]

מה הקשר לחנ"ב?
אם האמא עובדת עד הצהריים ועד הערב מרוכזת בילדים והאבא עובד עד הערב?
אז יש זמן לזוגיות?
ואם שניהם עובדים כמו שתיארו למעלה ופוגשים את הילדים בערב, אז יש זמן?
זה קשור לילדים לא לחנ"ב, לאף אחד שאני מכירה אין זמן לזוגיות, לי בטח אין, אולי כשהם גדלים... לא יודעת עדיין.

אני תמיד אומרת שאנחנו כמו זוג יונים - הוא מגיע אני עפה