חברים במיין סטרים

[טו_בשבט*]

זה דבר חשוב, לטפל בהורים.
האם זה לא חשוב לטפל בהורים, ככל יכולתנו המוגבלת כחברים ומכרים, וע"י זה שנבין אותם ונעצים אותם אולי נוכל לגרום לשינוי חיובי אצלם?

[או_רורה*]

או ההורים שמאכילים בבקבוק בתוך העגלה....

כל כך לא מכבד בעיני, וגם אני, שאת הראשון שלי הנקתי רק ארבע חודשים, כשהוא קיבל בקבוק - זה היה תמיד על הידיים, מחובק ומעורסל...

[ה_עוגיה*]

אתן רואות תמונה ולא יכולות לדעת את הסיפור המלא.
זה כלכך שיפוטי.

העניין עם שיפוטיות כזאת היא שאינה פוגעת בזה שמולך (בהנחה שאת שומרת את מסקנותיך לעצמך) אבל את בתוכך תוססת. אמנם זה יוצר תחושה מדומה של גדלות כי אין כמו הקטנת האחר כדי להגדיל ולרומם עצמי אבל התסיסה הזאת לא בריאה. זאת בחישה ברגשות שליליים.

כל הורה בוחר בדרך שלו וזאת זכותו המלאה לעשות את הטעויות שלו.
אם הוא לא בא בשביל עצה - אין סיבה לתת לו אותה.
העבודה היחידה שיש לעשות כאן היא לוותר על השיפוטיות.
הרבה יותר נעים בלי (כשמצליחים).
מניסיון.

[בשמת_א*]

הו הו, אני לגמרי בעד שיפוטיות.

העניין עם שיפוטיות כזאת היא שאינה פוגעת בזה שמולך (בהנחה שאת שומרת את מסקנותיך לעצמך) אבל את בתוכך תוססת
או לא.
אולי את תוססת כל פעם שאת רואה משהו שלא מוצא חן בעינייך.
אני לפעמים פשוט עצובה, כשאני רואה את התינוקות שבוכים ובוכים בעגלה ומי שהולך איתם ממש מסרב להרים אותם. פעם ברחוב שלנו היה תינוק שכל כך בכה וצרח שאפילו בנזוגי לא עמד בזה יותר, הלך לאיש שהיה עם העגלה (נראה כמו סבא של התינוק) ואמר לו, שאולי כדאי להרים את התינוק כדי להרגיע אותו. האיש לא הגיב, והמשיך ללכת ולנענע את העגלה למשך זמן רב אחרי כן, בלי לגעת בתינוק.
אני לא התכוונתי לתת לו שום עצה.
אין לי מטרה לפגוע בסבא כזה.
אני גם לא יודעת מה זה "שיפוטית" בהקשר הזה. אני לא מתעסקת בלהיות "שיפוטית" כלפיו או בלהתרגז עליו. לא זה מה שמעסיק אותי.
כל הורה וכל סבא בוחר בדרך שלו, זה מובן מאליו.
זכותו המלאה של הסבא לעשות את הטעויות שלו.
אבל כואב לי הלב על התינוק המסכן.
מי יגן על זכותו של התינוק?
אסור שיכאב לנו על התינוקות חסרי המגן?
אני צריכה להיות מוטרדת יותר מה"סכנה" הגדולה להיות חס וחלילה שיפוטית כלפי הסבא - מאשר מוטרדת מהפגיעה בתינוק?

מי שמודאג משיפוטיות, שישקיע את האנרגיות שלו שם.
אותי זה לא מטריד.
אותי יותר מעניין להגיד בכל מקום שלתינוקות יש צרכים ויש רגשות, ושיש דרכים יותר ראויות והגונות להתייחס אליהם.
בתקווה שאנשים שיקראו אותי יתייחסו יותר טוב לתינוקות שלהם. כולל אני (סך הכל גם אני צריכה תזכורת יומיומית להתייחס לתינוקות שלי תמיד בכבוד ובהגינות).

להביע את הדיעות, העקרונות והאמונות שלי - זו זכותי.
להגיד מה לדעתי התנהגות ראויה (למשל, לגדל תינוקות במגע רב ככל האפשר, או להתייחס אליהם תמיד בעדינות ולעולם לא באלימות) - זו זכותי.
זה שיש אנשים שמגדלים תינוקות בדרך שלדעתי לא ראויה - לא אומר שאסור לי להגיד שדרכם לא ראויה בעיני.
מותר לי להגיד.
מותר לי שיהיו לי דיעות מהי הדרך הראויה.
ברור שאם אתה עומד מול אדם ספציפי, ואתה בעמדה לשפוט אותו (אם אתה שופט או עובד סוציאלי או כל אדם שהחוק נתן בידיו סמכות לגזור גורלות של אנשים ולהתעמר בהם) אז כדאי מאוד שתיזהר אלף פעמים לפני שאתה מסיק מסקנות גורפות לגבי כל ההורות של אדם ממקטע התנהגות אחד של אותו אדם שנדמה לך שראית.

אבל יש מרחק רב בין הצורך הברור בזהירות כזאת כשאתה בעמדת סמכות ומתבונן באדם ספציפי - לבין הבעת עמדות כלליות ועקרוניות לגבי גידול ילדים בחברתנו!
אם תקחי בתור דוגמא ספציפית תינוקות שמגדלים אותם ללא מגע יד אדם - אז צורת הגידול הזאת קיימת והיא לדעתי ראויה לגינוי.
לא משום שאני יותר טובה ממנה.
מפני שבלי קשר אלי (אולי אני המפלצת הכי גדולה בהיסטוריה), זו התייחסות איומה לתינוקות.
איזו מין ראייה זאת, לחשוב שדעה לגבי גידול ילדים פירושה תמיד ובכל מצב רק רצון צר וקטנוני להתנשא מעל אנשים אחרים.

[פלוני_אלמונית*]

האם יש לנו גישה לראייה כוללת של הנסיבות של אדם אחר, שתצדיק שיפוט כזה? לא.
וזאת הסיבה שקל לרחם על תינוקות של אחרים, כשרואים סצינה אחת בלי לדעת מה קדם לה ומה ההקשר.

למשל, דובר כאן על תינוקות שמאכילים אותם בעגלה מבקבוק. זה מצב שאני הגעתי אליו בגלל ריפלוקס, כשכל האכלה על הידיים, מחבקת, בחלב שאוב, הסתיימה בפליטה, והצטברה לבעיות בגדילה. בקיצור, הגענו לזה בלית ברירה ולא מסיבה ערכית. לכן ההאכלה מבקבוק בעגלה הסתכמה בתקופה קצרה ורק בילדה אחת שהייתה לה כאמור בעיה. אבל אם מישהי נורא שיפוטית, לוחמת צדק לזכויות התינוקות מטעם עצמה, הייתה רואה אותי בדיוק מאכילה אותה ככה, היא הייתה ודאי מסיקה שאני מגדלת את בתי ללא מגע יד אדם, כדי לא להרגיל אותה להחזקה על הידיים.

אגב, נכון שיש שיח כזה של 'לא להרגיל' ולא לפנק, אבל מניסיון, גם אלה שמצהירים הצהרות לא עומדים בזה. כמו שאף אחד לא עומד בכל הערכים שלו (הם רואים בזה ברמת ערך חינוכי). חברה אחת שלי נשבעה שילדיה לא ייכנסו למיטתה, והיום הקטנה שלה לימדה אותה שכל לילה היא מחבקת אותה וישנה איתה במיטת ההורים, ורק כך היא ישנה. והיא מאושרת מזה, האמא, מתעוררת לחיבוקים ונשיקות. ומבסוטית.

[ה_עוגיה*]

בשמת, אנחנו לא מדברות על אותו הדבר.
אני מדברת על לראות תמונה ומזה להסיק מסקנות לגבי אורח חייו ומידת אהבתו של ההורה.

אתמול בצהריים היית יכולה לראות אותי במרכז חנות כורעת על ברכי מול סלקל (כזה של אוטו) בתוכו קשור תינוק ואני מאכילה אותו מבקבוק. הייתי גם יכולה לרחם עליו או עלי אבל לא היה לך מושג למה הוא קשור שם ולא מחובק, למה הוא מבוקבק ולא יונק. הרבה דברים הייתי יכולה לפספס ולהישאר עם עצב על התינוק הזה.

עצב לא משפיע עליך?

[עדי_א*]

הדיון לא הולך למקום הזה, אבל חשוב לי לשתף בסיפור, סתם כנקודה למחשבה.

אני והבן זוג יצאנו מהאוטו עם הקטנה (חצי שנה) בידיים, ופגשנו בשכנה הנושאת את תינוקה בן העשרה חודשים בארגו, מקדימה.
אני לא זוכרת את חילופי הדברים בדיוק, אבל הם נגמרו בכך שהיא אמרה שהוא עדיין יונק, בטון שאי אפשר היה לטעות ולחשוב שאני בטח לא מניקה, לוקחת בעגלה וגו'.
לא יודעת למה היא חשבה ככה, אולי כי הקטנה היתה לבושה בורוד, אולי כי היינו בלי מנשא, אולי היא בכלל לא חשבה ככה, ורק אנחנו הבנו ככה.

היא הלכה ואנחנו נורא צחקנו, שהיא ככה מתנפחת, והבן זוג כמובן הוסיף שלל דברי חוכמה על כך שאנחנו מניקים (כמובן ברבים) עד הצבא ועל כך שגם עם החבר שלה הם ישנו איתנו במיטה.

הנקודה שלי: אני מאוד מסכימה עם בשמת בנושא
הו הו, אני לגמרי בעד שיפוטיות.

אבל רצוי שהיא תהיה מבוססת.

לעניינה של טו בשבט , אני לא מצליחה להבין האם הדברים שכתבת על הישוב שלך הם מבוססים או רק עניין של התרשמות. באמת אני לא מצליחה להבין, זה לא בביקורת חלילה.

[טו_בשבט*]

לעניינה של טו בשבט? , אני לא מצליחה להבין האם הדברים שכתבת על הישוב שלך הם מבוססים או רק עניין של התרשמות. באמת אני לא מצליחה להבין, זה לא בביקורת חלילה.
למען האמת, גם אני לא יודעת את התשובה לשאלה הזאת.
היא נראית לי לא רלוונטית בסופו של דבר.
בעיני השאלה הרלוונטית היא מה העמדות שלי מול העולם, ומה המקום של השיפוטיות בכל זה. יש בי שיפוטיות, כמו שכתבו לי כאן וכמובן שידעתי גם לפני.
אף פעם כמעט אין לנו אפשרות לדעת את התמונה המלאה, אלא אם כן זה מישהו שאנחנו מאד קרובים אליו, ואז ממילא יש פחות מקום לשיפוטיות (אלא אם כן מדובר במשפחה, ואז זה סיפור אחר).
אפשר גם לגור ביישוב של באופנים, או לנסוע לפארק הירדן, ועדיין להיות שיפוטיים: למה ההיא רק מחתלת בחיתולי בד? למה התינוק של ההיא בוכה? אולי היא לא מניקה אותו לפי דרישה כמו שהיא אמורה? למה הילדים ההם עושים חוברות, הם לא יודעים שמשטרת הבאופן אסרה עליהם? וההם, הילד שלהם יצא מהמיטה המשפחתית בגיל 8! ידוע שאצל הננץ בסיביר ישנים יחד לפחות עד גיל 9!
לפי דעתי, אם נכנסים למקום השיפוטי והמתנשא (בדרך כלל הם הולכים יד ביד) אז אין גבול לכמה רחוק אפשר ללכת.
מצד שני, כן יש לי ערכים, ויש דברים שאני חושבת שהם נכונים יותר מאחרים. יש דרכים שאני מאמינה שהן בריאות יותר עבור החברה בכללותה, עבור התינוק בוודאי וגם עבור האמא.
השאלה שלי היא איך ליישב את שני אלו.
אני מתחילה לחשוב שכנראה הדרך הנכונה עבורי היא פשוט לעסוק בענייני ולא להתייחס לסביבה זה קצת קשה לי, כי יש לי אידיאלים, ולפעמים קשה לי להסתיר אותם. אני מרגישה כאילו אני מוחקת חלקים מהאישיות שלי במגע עם הסביבה. אבל הדיון בדף בהחלט עוזר לי לגבש דעה

[טו_בשבט*]

רוצה גם להגיב לסיפור של בשמת על הסבא. אין דרך לדעת מה באמת גרם לו להתנהג ככה. תסריט אחד שאני יכולה לחשוב עליו, הוא שהאימא של התינוק השביעה אותו שהוא לא ירים את התינוק לא משנה מה, כי הוא יתרגל, וזה האסון הכי נורא שיכול לקרות. ואז הסבא הממושמע לא הרים את התינוק, אפילו שהמצב היה לו קשה.... כי הוא מכבד את דעתה של האימא.

[עדי_א*]

אני מרגישה כאילו אני מוחקת חלקים מהאישיות שלי במגע עם הסביבה

באופן אישי, אני מגיעה מאותה תחושה למסקנה ההפוכה: אם אני רוצה שלשיפוטיות שלי יהיה בסיס, אני צריכה באמת להכיר. אם אני רוצה להכיר, אני צריכה להתקרב, וזה אומר להתייחס לסביבה שלי, ואז אני לא צריכה למחוק את עצמי מולה, כי אני חלק.

ומי שחלק - זה לא פייר שיצטרך למחוק את עצמו.

או אולי יהיה יותר נכון לנסח שאני מנסה לעשות את זה. ברור שהרבה פעמים אני מסובבת את הגב והולכת, או נמחקת, או כל מיני כאלה פחות חיוביים ממה שכתבתי פה למעלה.

[ללו*]

מה את עונה לאנשים ששואלים אותך למה הילדים שלך בלי חיתולים? במיוחד אם הילד שלהם בדיוק עשה קקי והם מחכים עוד קצת עד שיחליפו לו כי אין להם כח?
אם אני מבינה נכון, מה שמטריד אותך זה איך מצד אחד לתת תשובה אמיתית וכנה, ומצד שני לא ליצור אנטגוניזם ותחושה שאת מאשימה?
אני לא יודעת לגבייך אבל אני הגעתי לעקרונות הטבעיים שאני מאמינה בהם היום במסלול מפרך של לימוד וטעייה (כמובן שהמסלול לא נגמר, אבל זה לדיון אחר). לכן הדרך שלי לתת תשובה שהיא גם כנה אבל גם לא פוגענית היא לדבר רק על עצמי, ומי שרוצה יסיק את המסקנות לגבי עצמו.
לדוגמה:
"עם הגדולה היה לנו פעם סיפור מפחיד שהיא עלתה ממש מעט מדי במשקל ולא התפתחה, ובדיעבד הבנו שזה בגלל שהגבלתי הנקות. מאז אני מקפידה להאכיל לפי דרישה."
"כשאני לא עוזרת לו להתרוקן בכיור כמה שעות אני רואה איך הוא מתפל וסובל, אני לא יכולה להשאיר אותו ככה אומלל."
"כי כשכן השארתי בתינוקייה לא יכולתי לישון בלילה, וכשבסוף קמתי וסחבתי את עצמי לתינוקייה גיליתי שלפני עשר דקות האכילו אותו והוא ישן, וחזרתי לגמרי מבואסת למיטה."

[טו_בשבט*]

אם אני מבינה נכון, מה שמטריד אותך זה איך מצד אחד לתת תשובה אמיתית וכנה, ומצד שני לא ליצור אנטגוניזם ותחושה שאת מאשימה?
כן. אני איכשהו לא מצליחה להעביר את הדעות האמיתיות שלי, ותמיד נשמעת נחרצת יותר ממה שאני.

[טו_בשבט*]

_"עם הגדולה היה לנו פעם סיפור מפחיד שהיא עלתה ממש מעט מדי במשקל ולא התפתחה, ובדיעבד הבנו שזה בגלל שהגבלתי הנקות. מאז אני מקפידה להאכיל לפי דרישה."
"כשאני לא עוזרת לו להתרוקן בכיור כמה שעות אני רואה איך הוא מתפל וסובל, אני לא יכולה להשאיר אותו ככה אומלל."
"כי כשכן השארתי בתינוקייה לא יכולתי לישון בלילה, וכשבסוף קמתי וסחבתי את עצמי לתינוקייה גיליתי שלפני עשר דקות האכילו אותו והוא ישן, וחזרתי לגמרי מבואסת למיטה."_
מהנסיון שלי, הרבה פעמים כשאני מתארת דברים ככה, אנשים משיאים לי עצות על איך אני יכולה להתנהל אחרת וגם לפתור את אותה הבעייה. ואז אני מוצאת את עצמי צריכה לנפנף את העצות שלהם.

[טו_בשבט*]

עדי, בסך הכל אני מסכימה איתך, אלא שיש מצבים בחיים שבהם אין לי באמת אפשרות להכיר לעומק, או ששופטים אותי ואני צריכה להתגונן, אך גם אין לי אפשרות לסובב את הגב וללכת (למשל עם חלקים מהמשפחה). מצד שני, כשאני כנה לגבי הסיבות שלי יוצא ששופטים אותי עוד יותר לחומרה או נעלבים, או גם וגם.

[ללו*]

מהנסיון שלי, הרבה פעמים כשאני מתארת דברים ככה, אנשים משיאים לי עצות על איך אני יכולה להתנהל אחרת וגם לפתור את אותה הבעייה. ואז אני מוצאת את עצמי צריכה לנפנף את העצות שלהם.
אוי, נכון, זאת באמת בעיה, גם אצלי.

[ללו*]

לפעמים, אצל חלק מהאנשים, מה שעובד הכי טוב זה להגיד: "כי קראתי מאמר על זה והשתכנעתי, אם זה מעניין אותך אני יכולה לשלוח גם לך". (לפעמים עדיף בלי הסיומת, תלוי מי עומד מולך.)

[ב_שאיפה*]

אווווף.
טוב שיש את הדף הזה.
יש לנו חברים טובים, שלפני חודש נולדה להם בת ראשונה. שלנו בת 10 חודשים (גם ראשונה). אנחנו היחידים במעגל החברתי הספציפי הזה עם תינוקות.
אז חוץ מזה שבגלל סיבוכים (שלדעתי היוו מאד פתירים) התינוקת לא יונקת, היום נפגשנו והיא בכתה...
הם נראה לי כגישה חינוכית די בסדר עם זה שהיא תבכה "מעט".
(מה זה מעט? למשל אם היא בוכה שהיא רעבה, אז קודם ניגשים, מחליפים לה חיתול בסבבה - כי לפני אוכל מחליפים חיתול "כי ככה צריך, שהיא לא תפלוט בהחתלה שלאחר האוכל" ורק אז (זה אומר שהתינוקת כבר צורחת מרעב כמה זמן, כן?) נותנים לה לאכול)
וגם שלא תהיה יותר מדי על הידיים, שלא "תתרגל ואז אנחנו נהיה מסכנים"
מתישהו החזקתי אותה ופתאום היא בכתה. פניתי לאמא שלה "מה לעשות, היא בוכה" (אני לקטנתי ניסיתי לספק כל צורך מיד עם תחילת בכי, שמבחינתי מעיד על מצוקה).
היא ענתה "שתבכה, כבר נתנו לה אוכל ואי אפשר שתהיה מפוצצת מאוכל כל הזמן" וככה נשארתי עם תינוקת בוכייה בלי פתרון הרגעה חוץ מלהחזיק בה(כמובן שבא לי לתת לה ציצי שלי אבל ידעתי שזה ממש לא יתקבל בברכה).
אוף. פשוט נחמץ ליבי.
וזה כשבגדול אני יודעת שזו תינוקת אהובה, ומטופלת, פשוט בדרך שונה משלי.

[עדי_א*]

שלפני חודש נולדה להם בת ראשונה
שמעי, לפני חודש, זה לא הרבה זמן. כלומר: סגנון הורות עוד לא מגובש. הייתי מדברת איתה, נותנת מידע, לא ממקום שיפוטי, אלא עובדתי.
למשל: "היום לא ממליצים להגביל אוכל, לא תמ"ל ולא יניקה, את יכולה לשאול בטיפת חלב".
אני יודעת שכשהבת שלי היתה בגיל הזה (10 חודשים עכשיו) הייתי פתוחה לשמוע הרבה דברים, ועוד לא הייתי מאוד סגורה על מה אני עושה ואיך (גם עכשיו אני סגורה רק על מה שעשיתי ולא על מה שאעשה). הייתי רוצה שיגידו לי דבר כזה.
אני כמובן לא מכירה את האישה הזאת ואת הקשר בינכן, רק מציעה אולי כיוון אחר להסתכל על זה.

[תזמורת_הים*]

וככה נשארתי עם תינוקת בוכייה בלי פתרון הרגעה חוץ מלהחזיק בה
אבל בתור אמא לבת 10 חודשים בודאי יש לך ארגז כלים להרגעת תינוקות שלא כולל רק ציצי? זו היתה הזדמנות להראות לה איך מרגיעים תינוק בוכה (תנועה, מנשא, טפיחות על הגב, תנוחות שונות, מוצץ ועוד)

[ב_שאיפה*]

כן, יצאתי איתה החוצה, התהלכנו, היא נרגעה, ושוב, מדובר בתינוקת מטופלת ואהובה.
סתם קשה לי.
ואני (ממרומי חודשי ההורות הספורים שלי) לא מרגישה בנוח להציע אם לא שואלים... לפעמים הם כן שואלים.

[עוד_אמא*]

ב שאיפה, סיפרת לה על האתר הזה, על שלל עצותיו הפרקטיות לאמהות טריות? (אולי יש לך דף ספציפי להמליץ לה עליו?)
אולי, לצד הלחץ הטבעי של הורות בתחילת דרכה, (חוסר נסיון), היא לא נחשפה בכלל לחשיבה אחרת, והיא מבוהלת מכדי לחפש?
אולי בהתחלה, היא תתחבר רק למשהו קטן, ו..הופ, שניה אח"כ היא כבר תספר לך, שהיא לא מבינה למה מצפים שתינוקת בת חודש, תהיה במקום אחר מאשר צמודה לאמא, במנשא?

[ב_שאיפה*]

היי עוד אמא, וואו.
נקודה מעניינת.
איכשהו יש לי הרגשה שהיא כל כך רחוקה מהמקום הזה, מרחק שנות אור.
אני אראה אם תהיה לי הזדמנות, אבל לדעתי אפילו פתח להשחיל את זה לא קיים שם...
בכל מקרה, אני אנסה מתישהו

[בשמת_א*]

לי יש דווקא דעה שונה: אני מאמינה לאינטואיציה של ב שאיפה. לא כדאי להידחף לפתח שלא קיים.
מה כן? אפשר לשתף אותה פה ושם, ממש בקטנה, בדברים שאת עושה. למשל, אם היא בוכה ואת מנסה להרגיע אותה את יכולה להגיד ש"עם התינוק שלי עובד הרבה פעמים לעשות טיול בחוץ במנשא" או משהו כזה. אם היא תתעניין, היא תשאל. אם לא, אמרת כמה מלים ודי.

[תזמורת_הים*]

לא מרגישה בנוח להציע אם לא שואלים
צודקת לגמרי, אני לגמרי נגד להציע למי שלא מבקש
אבל היתה לך הזדמנות פז לעשות ולא לדבר, פשוט להראות לה משהו חדש שהיא לא מכירה. מה שהיא תיקח אם בכלל מההדגמה המעשית שלך זה כבר לגמרי ענינה...

[אוליב*]

אפשר לשתף אותה פה ושם, ממש בקטנה, בדברים שאת עושה
אצלי זה עובד יופי. "לי עזר לשים במנשא" פתח הרבה פעמים התעניינות בנושא. "לי עזר שמן רוונסרה" הסתיים לאחר כמה שנים בתפוצה שכונתית של רוונסרה. ועוד כאלו.

[ב_שאיפה*]

שוב תודה. תודה גם על חיזוק האינטואיציה שלי.

רק כדי להבהיר את המרחק מהגישה פה- כשהתינוקת הפיצית שלהם בכתה ואני תהיתי מה לעשות, יצאתי איתה החוצה בלעדיהם.
את המנשא המשובח שלנו (צמד) השאלנו להם והבאנו כבר לבית החולים (יחד עם עוד כל מיני שחיכו לעבור הלאה). לדעתי הם עדיין לא השתמשו בו.
אני יכולה לנסות להזכיר להם את קיומו אצלם, באמת.
טוב שיש גם עם מי לחלוק פה.
ובסוף כולם יגדלו, ויגדלו בסדר, גם אם לא לפי ההשקפה שלי.
אני קוראת גם את בוקר טוב שכותבת על לא להיות שיפוטית. הנה הזדמנות עבורי לאמן את המקום הזה.

[אוליב*]

אני ראיתי שאנשים מוכנים פחות לשמוע ממי שנחשב בעיניהם "פנאט" בעניין מסוים, מאשר ממי שהם מרגישים שהוא "כמוהם".
זה לא שאני מסתירה את אורחות חיי. רק לא מנפנפת בהן. ואז בשיחות רגילות כשכל אחד שואל "מה היית את עושה" אני אומרת בקצרה, ומי שרוצה וממשיך לשאול, אני מרחיבה.
למשל היה זוג צעיר שידע שאני משתמשת במנשאים וביקשו ממני להסביר להם איך להסתדר עם הבייביביורן שלהם. לא נתתי להם הרצאה על כך שלדעתי זה מנשא גרוע. פשוט אמרתי שאני לא מספיק מכירה אותו, שאף פעם לא השתמשתי בו, אבל אני כן יכולה להסביר על המנשאים שלי. הם השתמשו בו חודשיים-שלושה עד שנהיה להם כבד, ואז באו לשאול איך זה שאני נושאת בן שנה ונראה שלא כבד לי. ואז הסברתי להם, השאלתי להם, ובילד הבא הם כבר לא ניסו בכלל את הבייביביורן. נראה לי שאם הייתי "מרצה" בהתחלה, אולי הם לא היו באים אחר כך.

ולפעמים גם צריך לתת זמן ואפשרות לדברים לשקוע. לא קל לאנשים לשנות תפיסות ואורחות חיים בבת אחת.

[תזמורת_הים*]

אני ראיתי שאנשים מוכנים פחות לשמוע ממי שנחשב בעיניהם "פנאט" בעניין מסוים, מאשר ממי שהם מרגישים שהוא "כמוהם".
|Y||Y|
צטטתי משפט אחד אבל מהנהנת בהסכמה לכל מילה שכתבת!

[טליה_אלמתן*]

הילד של השכנים "חולה", ולכן הגיע לבלות איתנו את היום (למרבה ההפתעה, עדיין לא נדבקנו אף פעם מאורח "חולה"...).
הילדים הזמינו אותו לאכול איתנו ארוחת בוקר, והוא התקשר לבקש רשות.
יונתן מגיע אלי ומדווח בהתרגשות: "היא מרשה לו רק אחרי שהוא ישתה בבית שוקו!" אני מסתכלת בו בחוסר אמון, והוא צוחק: "אמא! באמת!" ורץ לדווח לאחותו: "מיכל את לא תאמיני..." והיא בתגובה: "קורררעעעע!!!"

[עוד_אמא*]

מהנהנת בהסכמה ומוסיפה -
כשהצעתי להמליץ על האתר - (עדיפות להמלצה בנושא ספציפי ודף ספציפי)- התכוונתי בגלל הלך הרוח המובא בגריין הזה (ויש עוד מסוגו..):
תאמיני לי אסור להסתובב פה באתר. בהתחלה את עוד שומרת על קצת ערכים ולא נותנת לכל פסיכית פה לבלבל אותך, ולא לאט את מוצאת שהבת שלך אוכלת רק כוסאמק מונבטת עם אבקת חרובים בלי חיתולים. ממש רבי עקיבא. (מארז אהבה מתוך מארז אהבה)

[שירה*]

זה היה כמו סיפור אהבה רומנטי.. שני זוגות, עם ילדים באותו גיל, שהתחברו פתאום בכזו שמחה!! זה אפילו לא התחיל על אש קטנה.. פתאום הפכנו משכנים זרים לחברים הכי טובים. ואנחנו זוג מאוד שונה. בדרך כלל החברים שלו ממש לא עושים לי את זה והחברות שלי עושות לו פריחה. והפעם שנינו תמימי דעים. מצאנו חברים. אנחנו מבלים יחד כמעט כל אחצה וסופשבוע ופתאום הזמן עובר כל כך בטוב.. מזמן לא צחקתי כל כך הרבה כמו בתקופה האחרונה.
בקיצור הקשר בין ההורים פשוט תענוג.
אבל.... יש אבל, בטח שיש...
הילדות שלהם מאוד לוחמניות. הן רואות טלביזיה (לנו אין) בלי שום הגבלה וצנזורה,הן לא בחנ"ב (אנחנו כן) והמון מהמשחקים שלהן הן סביב ריבים ומלחמות.
זה מפריע לבת שלי וזה מפריע לי. מאוד!
אם אנחנו בחוץ- ים, דשא וכיוב זה פחות מציק אבל אתמול היינו אצלהם בבית ונשבעתי שזו פעם אחרונה שאני הולכת לשם.
כל הערב הן ראו סרט נורא אלים בקולי קולות ואחר כך רבו.
כשחזרנו הביתה הגדולה (5) התפתלה מכאבי בטן!! בעלי אמר שאולי יש לה וירוס אבל אני ידעתי שזה מרוב קושי שהיא ספגה שם. עשיתי לה רייקי והיא נרדמה.
אני לא יודעת מה לעשות ההורים מקסימים וכיף לנו איתם והילדות מביאות איתן כל כך הרבה קושי...
בעצם עכשיו כשאני מסתכלת על מה שאני כותבת פתאום ברור לי שזו עסקת חבילה.. אם אני רוצה את הקשר הזה אני צריכה להשקיע הרבה אנרגיה בלמצוא את הדרך הנעימה עם הבנות כי בכנות אני גם חוששת ממהשפעה על הילדים שלי.
הקשר עם ההורים כל כך משמח אותנו שממש קשה לוותר עליו אבל מצד שני אם דברים לא יהיו נעימים יותר עם הבנות שלהם אני אאלץ לחתוך.
הן פשוט כמו מפלצות קטנות.
עכשיו- אם אני מעסיקה אותן או מפעילה אותן (מה שאני מאוד לא אוהבת לעשות עם ילדים אבל לפעמים אין ברירה...) אז הכל בסדר ואז גם הבת שלי נהנית בחברתן. אבל אז אני לא נהנית. ובשנייה שאני מפסיקה הן חוזרות לריב. ושוב אני פותרת את הבעייה ושוב רבות. והן רבות באלימות וצעקות וזה נורא...
זה כזה מבאס כי ההורים שלהן כאלה מקסימים שזה לא יאומן.
מה עושים??
איך אני משמרת את הקשר עם ההורים בלי לעבוד בלשמור על הילדים שלהם?
הייתי עוזבת את הבנות לריב אבל אז אני מפחדת על הבת שלי כי היא רוב הזמן נמצאת איתן.
תובנות מישהו??
אני שוב מציינת שהקשר הזה מאוד משמח אותי ויהיה לי קשה ועצוב לוותר עליו.

[פלוני_אלמונית*]

הן פשוט כמו מפלצות קטנות.
וההורים המקסימים שלהן, מה הם אומרים על זה?
האם באמת יש ילדים מפלצות, או רק מצוקה וחוסר מודעות ואנרגיה שמתועלת לכיוונים שפוגעים באחרים?

הילדות שלהם מאוד לוחמניות. הן רואות טלביזיה (לנו אין) בלי שום הגבלה וצנזורה,הן לא בחנ"ב (אנחנו כן) והמון מהמשחקים שלהן הן סביב ריבים ומלחמות.
זה אומר שאת מתנגדת מאוד לשיטות החינוך של ההורים. עזבי את הילדים בשקט, ותיפגשי עם ההורים בערב, בלי הילדים.

עכשיו- אם אני מעסיקה אותן או מפעילה אותן (מה שאני מאוד לא אוהבת לעשות עם ילדים אבל לפעמים אין ברירה...) אז הכל בסדר ואז גם הבת שלי נהנית בחברתן. אבל אז אני לא נהנית. ובשנייה שאני מפסיקה הן חוזרות לריב. ושוב אני פותרת את הבעייה ושוב רבות. והן רבות באלימות וצעקות וזה נורא...
מה ההורים שלהן עושים באותו הזמן? הם נוכחים גם כן, נכון?

[שירה*]

החברות בינינו היא לא כזו של להפגש עם ההורים בלי הילדים כי אנחנו לא ממש אנשים שעושים משהו בלי הילדים שלנו. אפילו לחתונות הם באים איתנו ומעולם לא נשארו עם בייביסיטר.
חוץ מזה שיש גם רגעים נחמדים בין הילדים.
ההורים של הבנות לא מרגישים שזה לא בסדר שהילדות כל הזמן רבות.
אולי הם לא מכירים משהו אחר ולא מצפים בכלל שהילדות ישחקו יחד.
לנו זה ממש חבל. כי הם שכנים שלנו ואנחנו מאוד נהנים בחברתם, אנחנו עושים יחד ארוחות ערב, מקלחות והכל. הם אפילו השאירו את הבנות לישון אצלנו כמה פעמים שכבר היה מאוחר והן נרדמו בסלון.
אבל בזמן האחרון הבנתי שעם כל הכיף שבחברות שלנו אני לא יכולה להשלים עם האוירה הלוחמנית הזו. הן מדברות אחת לשנייה רק בכעס וכל הזמן מחפשות על מה לריב. זה מתיש אותי וזה מפחיד אותי שזה בסוף יפגע גם בילדים שלי, למרות שעד כה זה רק ביניהם. זה באמת קשה. אפילו במובן של הממתקים והחטיפים שהן רגילות ודורשות לאכול ואצלנו אין.

[שירה*]

יש לנו חברים בחינוך ביתי שמגדלים את הילדים הרבה יותר קרוב לאיך שאנחנו. אבל פה נוצר קשר מקסים בין ההורים. ממש אהבה גדולה. ואנחנו שכנים, ככה שזה ממש נוח. חבל לי כל כך שיש את הקושי הגדול עם הילדות שלהם, כי ברור שזו עסקת חבילה. ואם זה ימשיך ככה אני אאלץ לנתק או מאוד למנן את הקשר איתם.

[יעלה*]

נראה לי שיש סיכוי די טוב שגם להורים שלהן קשה שהן כל הזמן רבות...
אולי דרך החברות איתכם הם ילמדו דברים חדשים?
אולי כשהקשר יהיה עמוק יותר תרשי לעצמך לדבר איתם על ה?

[שירה*]

לגמרי במקרה האמא צלצלה קודם לשאול אם הם יכולים לבוא (הם בדרך) ושאלה למה הלכתי אתמול כל כך מהר.. ואמרתי לה שלא היה לי נעים שהטלביזיה על פול ווליום ושלא היה לי נעים שהבנות רבו כל הזמן.. אז היא אמרה לי :"אה.. ואני חשבתי שאולי אמרתי משהו לא בסדר.."
כאילו, לא נראה לי שהם בקטע של לשנות את המצב
הם פשוט חיים ככה לגמרי בהשלמה.
ואני צריכה לראות מה יהיה עם זה, כי אם הם לא מחפשים לשנות אין שום סיבה להציע עזרה בשינוי,
טוב הם תיכף יבואו ונראה מה יהיה.
אגב , דיברתי עם הגדולה על זה, היא בעצמה אמרה לי שהיא גם רוצה שהם יבואו וגם לא כי זה לא נעים שהן רבות, ושאלתי אותה למה היא חושבת שהן רבות כל הזמן "לא יודעת" ומה נראה לה שאפשר לעשות כדי שיהיה יותר נעים "לשים מוזיקה כי הן אוהבת לרקוד וגם להגיד להן שזה לא נעים שהן רבות כל הזמן" ועכשיו למבחן התוצאה. הם בדרך אלינו וקבענו שנכין ארוחת ערב יחד,, ונראה מה יהיה. אגב בעלי מאוד מאוד מחבב אותם ולו זה ממש לא מפריע שהילדות שלהם רבות. הוא אומר שככה זה בין ילדים ושאני לא אתערב בזה. אז נראה לי שיש מצב שזה מפריע רק לי,, ולבת שלי, אם כי יכול להיות שזה מפריע לבת שלי בגלל שזה מפריע לי.
נראה איך יעבור הערב.
בהצלחה...
ורגע לפני שסגרתי ראיתי את החבר הצהוב אומר "הדבר היחידי שבאמת בשליטתך הוא מצב רוחך"

[שיר*]

אני לא באופנית בחיי, רק בראשי. ודי מיינסטרימית בחיי, וחיה בתוך המיינסטרים.
ונשואה למיינסטרים (שתכלס זה הכי קשה)
ואני מרגישה שאני מתקפלת בפני החברים מהמיינסטרים שלי. ובעיקר המשפחה.
אני לא שלימה עם עצמי עד הסוף בשום כיוון. רק לאחרונה פיתחתי קצת יותר חוזק פנימי בעניין הרדמות הילדים (שאני יושבת לידם ומרדימה אותם מאז ומעולם, ושאף פעם לא נתתי להם לבכות במיטה עד שירדמו), אבל רק קצת חוזק פנימי, אני משתדלת לא לומר את זה בקול רם, כי אין לי כוח להאבק על דעותיי. החוזק הפנימי מתבטא בעיקר בזה שאני יותר שלימה עם לעשות את זה. אבל לא בלהגיד את זה.
כשאנחנו אצל חמותי אני לרוב מרדימה אותם (גם בבית זה יוצא שיותר אני מבעלי-שפחות מסכים עם העקרונות שלי), וזה לוקח יותר זמן בבית לא שלנו, ועם מעט המולה בחוץ של הגדולים יותר שערים (אנחנו לא הרבה ישנים שם,לרוב חוזרים הביתה,אבל אחת לכמה זמן כן מוכרחים), מוכרחה לומר שעם כל זה שחמותי מיינסטרימית (היא בטח המציאה את המיינסטרים), היא משתדלת לשתוק ולא להעיר את הערותיה. בודאי שלא לערוך איתי ויכוחים.
אבל אני מרגישה את דעותיה וקשה לי, ולעתים יותר רחוקות היא כן תגיד אותם (ואני אשתוק כי ממש לא לעניין לי להכנס לויכוח). ומכיוון שדעותיה קרובות לדעות בעלי (שירש אותן ממנה דרך המטרנה שהוא אכל) הכי קשה לי.
גם האחים שלו כאלה.
ואני פשוט מרגישה שבתוך כל זה אני אאוטסיידרית, ושם הכי קשה כי זו משפחה. ולרוב הם נעימים ונחמדים, לא וכחנים, ובכלל לא נכנסים איתי לעניינים האלה (שלדעתי את רוב דעותיי הם לא יודעים בכלל, והיו פוערים פה אם היו יודעים). אבל אני לא מצליחה להרגיש לא מאויימת, ולכן להרגיש לא בנוח ביניהם.
לא יודעת למה אני כל כך לא שלימה עם עצמי. אם זו לא היתה המשפחה שלו אלא חברים,מן הסתם הייתי שומרת יותר מרחק,אבל זו משפחה שלו שהוא מאוד אוהב ונפגש איתם על בסיס מאוד קבוע וצפוף.
קוראת פה הרבה וזה עוזר לי להרגיש טוב יותר עם דעותיי (ורע יותר עם מעשיי לפעמים) ושאני לא לבד, ולראות גם את הטיעונים השכליים שבעד (כשלרוב זה הרגש שלי שפועל, למשל שאני יודעת פנימית שנכון שהילד לא יבכה לבד במיטה כשהוא הולך לישון. הרגש שלי לגבי זה הגיע לפני השיקולים השכליים שאחר כך קראתי).

[טלי_ב*]

שיר, אפשר לשאול למה אם
לרוב הם נעימים ונחמדים, לא וכחנים, ובכלל לא נכנסים איתי לעניינים האלה
את מרגישה מאוימת ואאוטסיידרית?
האם מפריעה לך עצם הידיעה שהם לא מסכימים איתך, גם אם הם בדרך כלל נמנעים מלהביע את זה?

[שיר*]

שאלה טובה את שואלת
גרמת לי לחשוב
אני חושבת שקשה להרגיש שונה בתוך חברה של אנשים דומים בדיעותיהם
וזה בודאי קשה אם גם בעלי בדעתם (כן,למרות שהוא התחתן איתי בהכרותו אותי ואת מי שאני וכזו אני)
ושלא כמו בדעות כמו דעות פוליטיות למשל (שהם דוקא לא שונות בינינו), זה מתבטא במעשים ואיך חיים את החיים. וכשאני איתם אני מרגישה שקורים דברים שאני לא רוצה להיות חלק מהם. סוגי הסרטים שהילדים רואים והכמות שלהם, הבגדים,הבילויים,המשחקים של הילדים. האוכל שאוכלים (זבל בכמויות, גם ה"אוכל" שלהם הוא בעצם זבל, לא רק הממתקים שמסביב. ואז סונטים בי בצחוק על זה שאני "בריאה"). זה ממש החיים עצמם זה לא רק דעות היפוטתיות.
ויש דברים שכן אומרים לי: "אז קחי אקמול" (לעצמי-ואז אני צריכה להצטדק על החלטותיי לגבי גופי), "אז תני לילד" (אקמול,פנסטיל,אלתוש,סטרואידם - כל דבר שאפשר לדחוף לילד - כדאי) תרופה זו או אחרת (זה חמותי לא מבינה בכלל ועל זה היא לא מפסיקה להעיר) למה שיסבול? (ןיש דברים שאני כן נותנת כמו אנטיביוטיקה למשל)
"איך הוא עדיין יונק? מצחיק שהוא כבר הולך ועדיין יונק."
זה לא שזה לא בא לידי ביטוי. זה כן בא,אפילו אם האמירות נאמרות בהפתעה או בצחוק ולא מתוך ויכוח. (ושבעלי מסכים איתם-אני חוזרת ואומרת). הם לא יריבו איתי ויתווכחו איתי אבל זה החיים עצמם שנראים להם מוזרים.ואני שונה. וזה קשה.

ואני כל הזמן רוצה לקחת עוד צעד הלאה ולעשות יותר דברים שאני מאמינה בהם,ואני מרגישה לא יכולה. כי כל מה שמקיף אותנו הוא כזה,החברים,בעלי,המשפחה. הילדים שלי כבר נהיו מיינסטרים בעצמם,לך תוציא אותם מזה.

[שיר*]

מה אתם עונים למי שאומר לכם לתת אקמול לילד כי "למה שיסבול" ? (או כל משחה/תרפת הקלה אחרת) לא יודעת איך להסביר את עצמי. ומתבקש לענות משהו. ויוצא שאני מענה את הילדים שלי ש"סתם סובלים" (אגב,גם בפני בעלי שכמויות התרופות שהוא לוקח אישית לא נספרות בכלל,הוא לא עוצר בכלל לחשוב לפני כן)

[אחת*]

מה אתם עונים למי שאומר לכם לתת אקמול לילד כי "למה שיסבול" ?
השאלה היא למה באמת את לא נותנת אקמולי.
אני לא שואלת את זה כהתרסה, אלא כי אני בטוחה שיש לך סיבה.
אמרי להם את הסיבה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני אומרת שגם אקמול זה לא כייף גדול - מזיעים (הגוף מוריד חום), החום יורד, חוזרים לשחק כרגיל , מוציאים יותר אנרגיה מאשר הגוף מסוגל כרגע, ואז שוב עולה והמחלה "חוזרת" (תמיד היתה שם). אני אומרת שעדיף לי לעקוב אחרי מהלך המחלה כפי שהוא וזה כולל את החום, עליותיו ומורדותיו על פני היום וכולי. ולתת לילד לנוח ולהתפנק בהתאם.
אני כן מניחה מטלית קרה על המצח, להקלה, למשל. (אבל לא משתמשת בחומץ).

לא מזמן שמעתי באוטובוס מישהי מספרת בטלפון על ילד חולה: "כבר נתתי לו 3 נרות, בטוסיק, וכל פעם זה עבר לו, ואז שוב חזר! ממש לא יודעת מה לעשות"
כלומר, אנשים כנראה חושבים שהאקמול תוקף את המחלה עצמה... לא קולטים שהוא רק מעביר זמנית סימפטום אחד שלה.

[אישה_במסע*]

מסכימה לחלוטין. לדעתי אקמול עלול להאריך את הסבל - מחלה שיכלה להימשל נניח שלושה ימין תתמשך לשבוע. גם הייתה לי דוגמא כזו לפני שנתיים, עם וירוס שתקף את כל המשפחה שלי. אני עברתי את המחלה מהר יותר ממי שהשתמש באקמול.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

למען הדיוק, לא כתבתי שהוא מאריך את הסבל. אלא שהוא מטשטש את המהלך הרגיל של מחלה.

[אישה_במסע*]

התכוונתי לכתוב את זה בצורה בלתי תלויה.
מסכימה לחלוטין.
בנוסף לכך, חושב שאקמול עלול להאריך את הסבל.

<כמו שהייתה אומרת המורה ללשון בתיכון, לזכור להשתמש במילות קישור>

[א*]

יש לי קרובת משפחה שבהריון.
אני ממוטטת בהריון, מרגישה גרוע,מקיאה,לא מתפקדת. והיא-רק עייפות קלה.
אני נראית רע, והיא-תמיד טיפ טופ, מטופחת,רזה נראית נפלא. נמרצת, עסוקה,קרייריסטית. והכל במקביל להריון בלי כל בעיה.
ו. היא מלבישה את ילדיה במיטב האופנה, קונה להם את כל המשחקים הכי יקרים. קונה בחנויות הכי טובות. ואני? קונה בגדים פשוטים, זולים כמה שאני יכולה. לא מתלהבת להפוך את ילדיי לדוגמנים קטנים (וטפו טפו, כמה שאני אובייקטיבית יש לי ילדים יפהפיים בינתים), גם אין לי כסף לכל זה, וגם לא אוהבת את העניין הזה כל כך.
וקשה לי מולה.
יש לנו גם תכונות אופי מאוד אחרות באופן כללי. היא נמרצת וזריזה מאוד, ידה בכל,פעילה מאוד, מספיקה הכל. ואני איטית מאוד, הכל לאט,נמרח,נמשך, חסרת כוחות גם בלי ההריון.
קשה לי מאוד להיות בהשוואה אליה לאורך כל ההריון, הלידה, וגם בחיי הילדים אחר כך.
ואנחנו בתקשורת די קרובה המשפחות (אין סיכוי לשמור מרחק או משהו כזה, כי הבעלים חברים מאוד טובים ואני לא אקח להם את זה, והמשפחה נפגשת הרבה, ואת זה אני בטח לא אקח).

[יונת_שרון*]

מה היית רוצה לשנות?

[א*]

הייתי רוצה להיות בטוחה יותר בעצמי ובמי שאני. ואז לעמוד מול כל הסיפור הזה עם נקודות החוזק שלי. לא הייתי רוצה להיות היא, או להיות עם השקפותיה.
הייתי רוצה להשאר עם השקפותיי, אבל אני לא מצליחה ליישם אותם, ולכן מאוכזבת מעצמי. ולכן מרגישה שאין מאחורי מה שיעמוד לי כזכות או כחוזקה שלי. אז מה שנשאר זה מה שנראה כלפי חוץ.
מעבר לזה שיכול להיות שיש תכונות שבעלי מעריך וקשה לי עם זה שאני לא. שאני מאכזבת מהבחינה הזו.
ואם אני לא מצליחה להיות מה שאני רוצה עבור הילדים שלי, אז גם מה שהם יראו זה רק את החוץ, ורק יהיה חסר להם כל הדברים האלה-החיצוניים. המראה,המשחקים,הכסף,הבגדים,היכולת לרוץ במרוץ.

[בשמת_א*]

בעלך מעריך אותה ולא אותך ואת מאכזבת אותו מהבחינה הזאת?
האמנם?
ממש מתחשק לי לשלוח אותך לביירון קייטי: "האם זאת האמת?" "האם את יודעת בוודאות שזאת האמת?"

את יודעת מה, הנה, ביירון קייטי
ממש קלאסי לעשות על הקרובה הזאת דף עבודה ולהגיע לעצמך (-:

אולי שווה לעשות את זה עם ליווי, מה דעתך? כלומר, להיעזר במישהי שעובדת עם השיטה שלה כדי שתדריך אותך, זה הרבה יותר יעיל ושווה (אני מכירה מישהי בכפר סבא אם זה עוזר לך).

בעיקר נשמע, שאת רוצה להיות:

בטוחה יותר בעצמי ובמי שאני
וגם:

השקפותיי, אבל אני לא מצליחה ליישם אותם, ולכן מאוכזבת מעצמי
את רוצה ליישם את ההשקפות שלך.

האם את בהריון עם הילד/ה הראשון/ה?
אגב, מזדהה איתך לגבי ההריונות. שלי היו מחרידים. אבל לא עלה בדעתי להיות מאוכזבת מעצמי בגלל זה בהשוואה לאחרות שהיה להן קל יותר! רציתי כמובן שהלוואי שהיו לי הריונות קלים, אבל הרעיון להרגיש נחותה מול מישהי בגלל שלי קשה יותר, וואו, לא עלה בדעתי.

האם את איטית מפני שזה הטמפרמנט המולד שלך, או שאולי יש לך בעיה? לחץ דם נמוך? מטבוליזם שנפגע? אולי עשית דיאטות? אולי יש משהו באורח החיים שלך שלא מיטיב איתך? בלוטת תריס לא מאוזנת? משהו?
טמפרמנט איטי יכול להיות גם נינוח, שלא עושה עניין, רך, מקבל, עדין, בניגוד לטמפרמנט זריז שיכול להיות גם נוקשה ומלחיץ אחרים, נכון?

אצלי, אגב, אכילת גלוטן גורמת לחוסר כוחות, חוסר פוקוס ותיפקוד על הפנים. המנעות מוחלטת מגלוטן - ואני אדם אחר.

[יונת_שרון*]

מה יכול לעזור לך להרגיש בטוחה יותר?

[א*]

האם את בהריון עם הילד/ה הראשון/ה?
לא, גם אצלה זה לא הריון ראשון. ואחרי שראיתי אותה בהריונות האחרים (כשאני הייתי כבר עם תינוק כל פעם ורק הודיתי על כך שאני כבר אחרי, כי את שלב ההריון אני לא אוהבת ואת שלב התינוק הפצפון אני אוהבת מאוד), וכמה שהיא היתה פעילה וכמה שנראתה טוב, שמחתי בכל מקרה שאני לא מקבילה לה. יש גם את העניין שהיא 'השיגה' הפעם כמה לא הגיוני שזה נשמע. היא הדביקה את הקצב שלי ופתאום נהייתה לידי אחרי שהיתה אחריי כל הזמן. וזה קשה לי בגלל שלהריון הזה חיכיתי והוא לא בא בקלות, ובכלל מבחינת הרצון שלי כבר הייתי אמורה ללדת את התינוק הזה לפני חודשיים, אבל הוא בא כשהוא בא ולא מיד כשרציתי. וזה כנראה מזכיר לי את זה בלי קשר אליה ספיציפית.

טמפרמנט איטי יכול להיות גם נינוח, שלא עושה עניין, רך, מקבל, עדין, בניגוד לטמפרמנט זריז שיכול להיות גם נוקשה ומלחיץ אחרים
נכון, וזאת באמת אני, וזאת באמת היא. והיו תקופות בחיי שראיתי ברכה רבה בטמפרמנט שלי (שהוא אגב, מילדות כזה, בלי קשר למצב בריאותי), והאמת שמהסביבה אני מקבלת משובים רבים וחיוביים על הטמפרמנט שלי.
אלא שהצד השני של זה זה כל מה שאני לא מספיקה וכל מה שאני לא טובה בו בחיי המרוץ האלה (עבודה קשה בקצב מסויים מלחיץ, מרוץ אחרי הקצב של הילדים אפילו, שבגיל הצעיר הצרכים שלהם מאוד אינטנסיביים, כולל צרכי הבית סביבם, וייתכן אפילו שקיבלו את הטמפרמנט של בעלי והם זקוקים ליותר ממה שאני מסוגלת לתת בקצב שלי,לפחות אצל הגדולה זה נראה כך)
ואולי כל זה זה גם מול הקצב של בעלי בכלל. ושל המשפחה שלו.


_בעלך מעריך אותה ולא אותך ואת מאכזבת אותו מהבחינה הזאת?
האמנם?_
לא,זה כנראה לא נכון. בהחלט הוא התחתן איתי בגלל מה שאני וכזו אני, וזה מאוד מאוד מאפיין אותי באישיות שלי, אי אפשר לפספס את זה. אבל 'בחיים האמיתיים' זה שאני לא מספיקה וזה שהתפקוד שלי בבית איטי מאוד, וזה שאני לא אוהבת לצאת ולא דחוף לי להיות בחברה כל היום, בחיים האמיתיים זה נורא מפריע ונורא קשה. ואת זה הוא כן אומר בדרכים שונות. אף פעם לא במפורש.

לגבי הגלוטן,זה ממש לא משהו שאני הולכת לבדוק עכשו עם כל קשיי ההריון שלי והבחילות וההקאות אני רק צריכה לאכול משהו שיחזיק לי בבטן, פחמימה. אבל יום אחד אנסה את זה כי שמעתי את זה מכל כך הרבה כיוונים.


ובכלל,יש משהו כללי כזה של ההתמודדות שלי עם המשפחה המיינסטרימית של בעלי ועם הדעות הרווחות שם, שהם גם דעותיו של בעלי, ולי קשה מאוד להיות שונה ולעמוד ממול. למרות שאני עושה את זה,אבל בשקט.

[א*]

ממשיכה

מה יכול לעזור לך להרגיש בטוחה יותר?
האמת,מה שלי נראה , לעזוב את העבודה שלי. אבל זה לא ריאלי, כי אין שום עבודה שכן אני יכולה לעבור אליה (כבר עברתי כמה).
אני לא יודעת אם זה באמת נכון, אולי זה לא העניין ממש. אבל בהרגשה שלי העבודה שאני לא נהנית בה מספיק ושקשה לי,מלחיצה אותי ומפחידה אותי, היא הבעיה של חיי, ואם היה לי יותר טוב בעבודה כל החיים שלי היו יותר טוב. ובעיקר היו לי יותר כוחות להשקיע בדברים האחרים כמו בילדים ובזוגיות או בבית. כמו שהמצב עכשו כל כך קשה לי שרוב האנרגיות שלי מושקעות בעבודה (ואני מדברת על אנרגיות נפשיות, לא על שעות במהלך היום, אני דוקא עובדת במשרה חלקית) ואין בי שום פנאי וכוחות נפש להקדיש לשום דבר אחר.
זו האשמה כבדה כלפי העבודה שהיא גורמת לי להיות לא מתפקדת בכל שאר התחומים ואני לא בטוחה שהיא נכונה. אבל זו ההרגשה שלי.

[בשמת_א*]

לגבי העבודה, מציעה לך לעשות תרגיל:
לקחת לך זמן עם עצמך, ולהעלות על הנייר את העבודה האידיאלית שלך. ממש לכתוב מה היית אוהבת לעשות, כמה שעות, איך זה היה נראה, עם איזה אנשים, מה היה טוב לך בה וכו'.
סתם לכתוב.
לא בשביל שום מטרה.
רק להעלות על הכתב את העבודה שאת רוצה, מבחינת הפרמטרים שחשובים לך ושאת יודעת. מה שאת לא יודעת, אל תתאמצי לחשוב. רק תכתבי את האספקטים שכן ידועים וחשובים לך.

לגבי הטמפרמנט - את אומרת אם כן שזה הטמפרמנט הטבעי שלך, והוא נשמע נפלא.
אבל עם הריונות כאלה וקצב איטי, יכול להיות ששלושה ילדים זה המקסימום. אי אפשר להעמיס עלייך יותר ממה שהגוף והטמפרמנט שלך יכולים.

לגבי הבעל: אני מבינה שהטמפרמנט שלו שונה?
אז התיפקוד שלו בבית זריז יותר?
אז למה הוא לא לוקח על עצמו יותר משימות בבית ממך? אם הוא לא איטי, כן מספיק, כן זריז ויש לו כוחות?
במיוחד שהריונות קשים מדלדלים את הכוחות ואת הגוף, מאוד מאוד. ואחרי זה טיפול בתינוק קטן (ואני מניחה שגם הנקה). זה מתיש.

לא ברור לי דבר כזה.
שניכם עובדים.
או שתגידי לו, אני אפסיק לעבוד ואז אספיק לעשות בבית...

[א*]

אז למה הוא לא לוקח על עצמו יותר משימות בבית ממך? אם הוא לא איטי, כן מספיק, כן זריז ויש לו כוחות?
הוא בהחלט לוקח על עצמו יותר משימות. כרגע,במצבי,הוא לוקח על עצמו את כ-ל המשימות וכבר די מותש מזה בעצמו.
באופן קבוע הוא עושה המון, לא רק בהריון. זה חלק ממה שקשה לי בעצמי שאני לא מסוגלת לעשות יותר ולא עומדת בקצב של הכל. והוא עושה המון, וכל מה שאני לא מספיקה הוא יכנס לרווח ויעשה בסוף (כולל טיפול בילדים) אמנם בסטנדרטים אחרים לגמרי ממה שאני הייתי עושה או רוצה שיהיה (ניקיון,סדר,כביסה לדוג') אבל הוא עושה ומהר, וזה לחלוטין מספיק טוב ועדיף מהכלום שאני מגיעה אליו.
בעל זהב,לא?
כן, בטח שכן. לפחות יש אחד כזה זריז בבית (אגב,אצל אותם קרובי משפחה זה הפוך, האיש הוא קצת חסר אונים בכל מה שקשור לבית והאישה עושה הרוב). אבל נורא קשה להיות זו שצריך לחפות עליה כל הזמן, ולעשות כל מה שהיא לא מצליחה להספיק.

לגבי העבודה- אין לי מושג. זו אחת הבעיות הגדולות שלי. שאין לי מושג מה אני רוצה לעשות,מה אני אוהבת לעשות,ומה אני מוכנה לעשות לאורך שעות וימים על מנת להתפרנס. אין דבר כזה כרגע. אין אצלי מוטיבציה ושאיפה פנימית לשום דבר כזה. הכל נכבה אצלי משלב מסויים עבודה=סבל, לא משנה מה היא כוללת.
כבר התחלתי לחשוב שעצם האחריות הזו שיש עליי בעבודה ותהיה בכל עבודה,מכניסה אותי לפחדים שאני לא מסוגלת להתמודד איתה ולכן אני לא יכולה לחשוב על שום עבודה אופציונלית.

[יונת_שרון*]

זה עניין של כסף או של אחריות?

[בשמת_א*]

בסטנדרטים אחרים לגמרי ממה שאני הייתי עושה או רוצה שיהיה
הממממ.
היית אומרת על עצמך שאת איטית, יסודית, פרפקציוניסטית, חרדה, ובמיוחד חרדה מביקורת?
כלומר, האם ה"אחריות" בעבודה קשורה לשאלה "איך ישפטו אותי, כמה לא יעריכו את מאמצי ואיך אני תמיד בסטרס לצאת 'לא מספיק טובה'"?

האם העבודה האידיאלית שלך היא כזאת, שאין בה מחוייבות לשום "הספק" כי מה שאת עושה הוא תמיד מספיק טוב ומספיק בזמן?
שאין בה שיפוט כי תמיד מודים לך על כל דבר שביצעת, ומרוצים מהביצוע על כל צדדיו?
שכל סיבה שלך לעיכוב, איחור או ביצוע לא מושלם מתקבלת בהבנה גמורה ובפירגון, כי חברייך לעבודה שותפים לערכים שלך (נגיד, שהצרכים של הילדים והמשפחה והבריאות באים קודם)?

[פלוני_אלמונית*]

תודה , תודה בשמת ויונת. אני קוראת אתכן בשקט, ומרוויחה המון. אורי, את מתארת מאוד בדייקנות הרבה מהקשיים שלי. תודה שאת מעלה את זה כאן.

[א*]

תודה אורי, תודה בשמת ויונת. אני קוראת אתכן בשקט, ומרוויחה המון
אני שמחה שזה עוזר לעוד מישהו (ומרגישה הקלה שאני לא המוזרה היחידה עלי אדמות עם הבעיות האלה..)

זה עניין של כסף או של אחריות?
לא כל כך הבנתי על מה מוסבת השאלה

היית אומרת על עצמך שאת איטית, יסודית, פרפקציוניסטית, חרדה, ובמיוחד חרדה מביקורת?
לא יודעת להגיב בכן או לא אבל יש משהו בכיוון של זה,

_האם העבודה האידיאלית שלך היא כזאת, שאין בה מחוייבות לשום "הספק" כי מה שאת עושה הוא תמיד מספיק טוב ומספיק בזמן?
שאין בה שיפוט כי תמיד מודים לך על כל דבר שביצעת, ומרוצים מהביצוע על כל צדדיו?_
ולגבי העבודה אני ממש לא יודעת להגיד, כי אין עבודה אידיאלית בעיניי. העבודה האידיאלית שאני מתארת לעצמי היא כזו שאני נהנית ממנה, שמחה לבוא אליה והיא מסקרנת אותי (ואין דבר כזה בעולם. הסקרנות שלי כבויה, אני עושה רק בגלל שצריך, ולכן יש משקל כל כך רב על איך אחרים רואים אותי, כי אין שום דבר אחר שיחזיק בשבילי)
פתאום עולה לי משהו, זכרון. פעם כל חיי היו כאלה. של 'מה אחרים יחשבו' בלי שום דבר עצמי שלי. עשיתי דברים בכדי להיות אהובה על אחרים, ולא הכרתי סיבות אחרות לעשות דברים (ברור לי שיש שם גם עניין של נערות שזו תקופה כזו בחיים,אבל אצלי זה נמשך לאורך יותר מדי זמן). היה לי רע מאוד עם חיים כאלה, ואחרי משבר רציני (וטיפול פסיכולוגי) הצלחתי להשאיר בצד את הרגשות האלה קצת. אבל או שלא הצלחתי לבנות לי משהו חדש מעצמי, או שעם כל הקושי שיש לי בעבודה זה הדבר היחיד שאני יכולה לצפות מעצמי בעבודה-למצוא חן, כי שום דבר אחר לא מחזיק לי שם, ואני חייבת למצוא חן כדי להמשיך לעבוד שם,כדי להתפרנס, בעצם זה משהו השרדותי בשבילי.

[בשמת_א*]

_זה עניין של כסף או של אחריות?
לא כל כך הבנתי על מה מוסבת השאלה_
על הסיבה לכך שהעבודה היא סבל בשבילך.

של 'מה אחרים יחשבו' בלי שום דבר עצמי שלי. עשיתי דברים בכדי להיות אהובה על אחרים, ולא הכרתי סיבות אחרות לעשות דברים
מה משמח אותך? בלי קשר לעבודה.
את יכולה לעשות רשימה של דברים שאת ממש אוהבת לעשות? את לא חייבת לשתף אותנו ברשימה או בחלקה, אבל האם את יכולה להכין למען עצמך רשימה כזאת?

הצלחתי להשאיר בצד את הרגשות האלה קצת
כלומר, דיכאת אותם ולא נתת להם לגיטימציה וזכות קיום?
כי לא צריך לשים אותם בצד.
באמת מה שכדאי לעשות זה להתחיל לבנות את "הדבר העצמי שלך". את הסיבות שלך לעשות דברים. בלי קשר לאחרים.

האם יש דבר אחד לפחות שאת עושה כי את רוצה לעשות? משהו שכולו בחירה שלך, רצון שלך, ומשמח אותך? שכיף לך?
שוב, את לא צריכה לשתף אותנו, השאלה היא רק אם יש דבר כזה.

[יונת_שרון*]

קצת חבל לי להפריע לשאלות המצוינות של בשמת עם השאלות הטריביאליות שלי, אבל התכוונתי לשאלה למה את עובדת? האם זה בשביל הכסף? או שהאחריות/מעמד זה מה שחשוב בה?

[בשמת_א*]

את לא מפריעה. את משלימה ומאזנת.

אני חושבת שאורי מסבירה, שהיא עובדת
כדי להתפרנס
ושכל מה שקשור בעבודה עצמה - מכביד עליה. אין לה עניין בעבודה עצמה, והכי חשוב לה
למצוא חן, כי שום דבר אחר לא מחזיק לי שם, ואני חייבת למצוא חן כדי להמשיך לעבוד שם,כדי להתפרנס, בעצם זה משהו השרדותי בשבילי.

עכשיו, אורי - "למצוא חן" = פחד מביקורת מצד אחד (מה קורה כשאת לא מוצאת חן, הפחד הגדול). כמו כן, הצד השני של אותו דבר: ריצוי. חשוב לך לרצות (כדי למצוא חן את משקיעה מאמצים לרצות, לקלוע למה שימצא חן בעיני אחרים ולהתאים את עצמך למה שנדמה לך שרוצים ממך ומצפים ממך).

[א*]

"למצוא חן" = פחד מביקורת מצד אחד (מה קורה כשאת לא מוצאת חן, הפחד הגדול)
כן, אבל זה באמת בעיקר חזק בעבודה, בגלל העניין של הפרנסה ששם. זה קצת ירד במקומות אחרים בחיי, מקומות חברתיים- נהיה לי פחות חשוב, ומסוגלת לומר לעצמי: 'לא אכפת לי'. אבל בעבודה זה קריטי מה חושבים. ושחס וחלילה לא יגלו שאני לא אוהבת את העבודה ולא נהנית ממנה, זה יכול להיות הרסני להרגשתי. בעבודה כמו שלי,וזה עוד יותר חזק בעבודה הנוכחית, יש ציפיה לעבוד מהלב, לרצות לעשות את העבודה באמת מתוך אכפתיות.
האמת יש עוד מקום שאכפת לי מה חושבים-במשפחה של בעלי. כי שם זה גם קריטי לי למצוא חן, כי אני מחוברת אליהם לכל החיים.

איכשהו זה מוזר לי להגדיר את זה בפחד מביקורת, למרות שזה נשמע בדיוק זה. לא יודעת למה זה לא מתקבל אצלי בתור הגדרה. (מה שמחזק את זה מאוד אצלי זה שלאחרונה עשו לי משוב בעבודה וקיבלתי משוב מאוד נלהב וחיובי,אבל גם הצעה לשיפור קטנה, אני לקחתי את ההצעה הקטנה הזו כאילו הפכו את כל מה שאמרו עד עכשו על פניו,ומאז לא נעים לי לעמוד מול האחראית שלי בגלל זה. למרות שהגיוני זה לא)

יונת את ממש לא מפריעה,ותודה שאת משתתפת.
למה את עובדת? האם זה בשביל הכסף? או שהאחריות/מעמד זה מה שחשוב בה?
באמת עניתי על זה גם קודם, שבעיקר בשביל הכסף. אבל אין ספק שנעים לי להציג את עמי בפני אחרים כאישה עובדת, ולכן אני "שווה" יותר, בעלת מקצוע (לבעלי במיוחד זה חשוב גם לגבי עצמו,אבל גם לגביי-ואולי אני מושפעת גם ממנו. אבל גם נעלבתי ממנו הרבה על העניין הזה. הנה משהו שהוא היה רוצה שאהיה ואני לא). ואני עובדת במשרה חלקית, ולפעמים מתביישת בזה (למרות שזו בחירה מליאה שלי,ולמרות שאני שמחה שזה כך) כי כולם סביבי עובדים מלא (כן, גם במשפחה של בעלי).

את יכולה לעשות רשימה של דברים שאת ממש אוהבת לעשות?
האם יש דבר אחד לפחות שאת עושה כי את רוצה לעשות?

קראתי עוד הבוקר לפני שיצאתי את השאלה שלך, וחשבתי על זה הרבה בינתים. נכון שזו לא פעם ראשונה שאני חושבת על זה אבל כל פעם זה מהמם אותי מחדש, עד כמה כל היום שלי מלא בדברים שאני לא רוצה לעשות וריק מדברים שאני רוצה לעשות.
מה אני אוהבת לעשות?
התשובה האינסטנקטיבית שלי היא:'כלום' לא אוהבת כלום לא רוצה כלום, רק רוצה שכולם יעזבו אותי בשקט,ובעיקר רוצה לא להיות חייבת לעשות שום דבר עבור אף אחד.
ואחרי עוד מחשבה, מגרדת מההסטוריה דברים שפעם מאוד אהבתי ומנסה לחשוב אם עודני אוהבת אותם היום.
אהבתי לקרוא,מאוד. (לא עושה את זה כמעט בכלל כיום,אבל כשאני כן קוראת אני לרוב נהנית,אם הספר טוב כמובן. )
אהבתי לנגן מאוד. אבל אין לי פסנתר נגיש בשום מקום קרוב,ובטח לא מקום בבית לזה. ועד שאני מגיעה להורים שלי(גרים רחוק) בקושי מספיקה לגעת בו.
אהבתי לטייל מאוד,
כיום אני נהנית לקרוא בספרים או באינטרנט על כל מיני שיטות ריפוי אלטרנטיביות וגם על תזונה בכלל. (נראה לי שמכל מה שלמעלה זה הדבר היחיד שאני עושה בפועל).

אני מנסה לחשוב מה המשמעות של זה בשבילי. בהרגשה שלי:"לא ישנה כלום אם אעשה גם דברים שאני אוהבת, כל עוד אני צריכה ללכת לעבודה" נשמע חשיבה אידיוטית,אבל זה מוטמע כל כך שזה נראה לי הגיוני.

[נעמה*]

סליחה שאני מתפרצת לשיחה לא לי. אבל קראתי ואני מזדהית עם חלק מהדברים. הדליק אותי המשפט שאמרת ואם היה לי יותר טוב בעבודה כל החיים שלי היו יותר טוב.
אני מרגישה שגם אצלי יש תמיד משהו שרק אם הוא לא היה או כן היה אז בטח היה יותר טוב. תמיד.
ואני מנסה לעבוד על עצמי חזק לא להיתלות בהתניות האלה, כי זה תמיד, כמעט תמיד, משהו בפנים שמציק ותולים את זה במשהו חיצוני. כך נדמה לי.
רק בריאות ושיהיה היריון קל. אני בעצמי מייחלת בכל נימי נשמתי וגופי להיכנס להיריון כבר הרבה הרבה זמן ולא מצליחה, ואם רק הייתי...הכל בוודאי היה יותר טוב (-:

[בשמת_א*]

אבל גם הצעה לשיפור קטנה, אני לקחתי את ההצעה הקטנה הזו כאילו הפכו את כל מה שאמרו עד עכשו על פניו
אהה. אהה. זה בדיוק "פחד מביקורת". זה כל כך גדול, שזה מעיב על הכל )-:

התשובה האינסטנקטיבית שלי היא:'כלום' לא אוהבת כלום לא רוצה כלום, רק רוצה שכולם יעזבו אותי בשקט, ובעיקר רוצה לא להיות חייבת לעשות שום דבר עבור אף אחד
נראה לי שהאנשים שמקיפים אותך, מדכאים אותך.
אף אחד לא נותן שום לגיטימציה לרצונות ולצרכים הכי הכי בסיסיים שלך, כולל את בעצמך )-:

קראת את "עקרון הרצף"?
אני ממש ממליצה לקרוא שוב את הקטע על ההוא שחזר לגור עם היקואנה ולא רצה גינה אז עיבדו בשבילו את הגינה שלו.
עד שיום אחד הוא רצה לגדל גינה משלו!
עמוד 25.

[א*]

אף אחד לא נותן שום לגיטימציה לרצונות ולצרכים הכי הכי בסיסיים שלך, כולל את בעצמך
איך הבנת את זה בעצם? מאיזה מילים שלי? ומה נחשב צרכים בסיסיים בכלל?
למרות שברור לי שאני לא נותנת לגיטימציה לצרכים שלי, רק לא כל כך מבינה מהם הצרכים האלה שלי.
אולי זה השקפות מאוד שונות על החיים שיש לי ולבעלי (שינק ממשפחתו)?

אני ממש ממליצה לקרוא שוב את הקטע על ההוא שחזר לגור עם היקואנה ולא רצה גינה אז עיבדו בשבילו את הגינה שלו
אין לי את הספר אבל אנסה להשיג ולקרוא. מעניין.

אני מרגישה שגם אצלי יש תמיד משהו שרק אם הוא לא היה או כן היה אז בטח היה יותר טוב. תמיד.
נעמה. זה מזכיר לי את התקופה שבה נורא רציתי לרזות בתור נערה. והייתי בטוחה שאם ארזה-רק אם ארזה אז הכל יהיה בסדר. כמובן שכשרזיתי סוף סוף שום דבר לא היה בסדר, והיה צריך לעבוד על דברים אחרים.
זה מן הסתם המצב גם עכשו,ובכל זאת,לא מצליחה להוציא את זה מדעתי.

[בשמת_א*]

רק אם ארזה אז הכל יהיה בסדר
כל חוסר ההערכה העצמית, חוסר האהבה העצמית, חוסר הקבלה העצמית וחוסר שביעות הרצון מעצמנו מתועלים לתחום אחד, מקום אחד, נושא אחד - שבאותו רגע נחשב בתרבות שלנו לנושא שלגיטימי ומותר להרגיש אי שביעות רצון ממנו.

הסיבה היא, שחוסר שביעות הרצון הטוטאלי הוא בלתי נתפס, וגם לא מקובל חברתית. את לא יכולה ללכת ולהגיד לאנשים "אני לא אוהבת את עצמי ולא יודעת מי אני בכלל". יחשבו שאת משוגעת.
אז במקום זה כשאת נערה, "מותר לך" להגיד שאת צריכה לרזות. זה מותר חברתית. יש לזה לגיטימציה.
ובתור אשה, "מותר לך" להגיד שאת לא אוהבת את העבודה שלך, ואם רק זה יסתדר - החיים שלך יאירו לך פנים.

ככה למשל את יכולה להמנע מלדבר בקול רם על קונפליקטים שהם פחות פוטוגניים בעינייך, פחות מקובלים חברתית בעינייך, ויש להם מחיר יותר גבוה בחוג המשפחה והחברים הקרוב.

_אף אחד לא נותן שום לגיטימציה לרצונות ולצרכים הכי הכי בסיסיים שלך, כולל את בעצמך
איך הבנת את זה בעצם? מאיזה מילים שלי? ומה נחשב צרכים בסיסיים בכלל?_
צורך בסיסי:

להיות אהובה פשוט מפני שאת - את.
כמו שאת.
בלי שאת צריכה "להוכיח" משהו, או להיות "מישהו", או לענות על הדרישות של מישהו, בשביל לזכות בפירורי אהבה. ואם את לא ממלאת את רשימת הדרישות, אז עושים לך פרצוף חמוץ ולא מרוצים ממך.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

א יקרה
רק היום גיליתי את הדף הזה...קראתי לעומק את מה שכתבת ואת הדברים החכמים שבשמת האלופה כתבה לך...
רציתי להגיד שכדי ליצור קשר עם הבפנים שלך,עם הרצונות והצרכים מבפנים, כדאי לך להסתובב בבית שלך ולראות אילו תמונות תלויות לך בבית.
התמונות משקפות את המישאלות הכמוסות שלנו (האמיתיות, לא מה שנמצא במודע)...האם התמונות שמחות? האם יש שם יצירה? תנועה? עשייה? חיים? קשר?
אם תירצי ספרי לי מה תלוי לך על הקיר ונמשיך משם...@)

[בשמת_א*]

או, יופי שבאת קוסמת! בזכותך יש לי על הקירות רק תמונות משמחות ומתאימות (למשל, רימונים 5 היפהפיה של מיכל שמעוני), בזכותך מיסגרתי ותליתי על הקיר את הגובלן שעשיתי בנעורי (וכמה זה משמח אותי לראות את מעשה ידי תלוי על הקיר), ובזכותך כל הקיר המערבי של הסלון עדיין ריק מתמונות (-:

מחכה שאני אגלה מה מתאים לשם.

[א*]

_להיות אהובה פשוט מפני שאת - את.
כמו שאת.
בלי שאת צריכה "להוכיח" משהו, או להיות "מישהו", או לענות על הדרישות של מישהו_

עוד לפני כן,אני מסתירה את מי שאני כדי שלא יתגלה ה אני לא אוהבת את עצמי ולא יודעת מי אני בכלל
ואחת ההקלות הגדולות זה כשאני יכולה פתאום כן לגלות ולחשוף משהו שאני יודעת שיתקבל. היו חברות מאוד מסויימות ומעטות כאלה בחיי. למה לא שמרתי את הקשר איתן,אני אפילו לא יודעת לומר.

כדאי לך להסתובב בבית שלך ולראות אילו תמונות תלויות לך בבית
תודה על ההצעה. כמה אני גרועה בתמונות. כל כך בררנית שלקח לי המון זמן לקנות,וגם כשקניתי זה היה התפשרות כי כבר נמאס לי שהקירות שלנו ריקים. אבל מלא זמן הם היו ריקים.
יש לי תמונות אבסטרקטיות של משיכות מכחול של תנועות זורמות, מעוגלות, מעגליות.
יש לי תמונה של קטיף כלשהו, עצים-יער,אנשים, סולמות אל העצים. ברקע נוף של בתים ושל הרים. כפרי. שמיים תכולים.
יש לי תמונה של בתים, בתי קרקע חד קומתיים לרוב, כפר של פעם, אנשים מרחוק הולכים בכביש לא סלול. ברקע נוף הררי. שמיים תכולים,ענני נוצה.
מה יש בתמונות?בעיניי הרבה שקט. תנועה,אבל קלילה לא מהירה.

[א*]

עוד דבר ששכחתי
ובתור אשה, "מותר לך" להגיד שאת לא אוהבת את העבודה שלך,
אני לא מרגישה את זה שמותר לי. את זה דוקא אני שומרת בסוד מרוב העולם. משתדלת פשוט לא לדבר על זה. זה לא לגיטימי לא לאהוב את העבודה שלי ובכל זאת לעבוד בה. אישה צריכה לממש את עצמה. אישה צריכה קריירה. אישה צריכה משמעות. אישה צריכה לחזור לעבודה אחרי חופשת לידה כי ישעמם לה בבית עם התינוק ולא רק בגלל שנגמר הכסף. למרות שאת זה אני לא מתביישת לומר-שהלוואי שיכולתי להשאר הרבה יותר זמן עם התינוקות שלי.

[בשמת_א*]

אני לא מרגישה את זה שמותר לי
המממ.
הרבה אנשים אומרים את זה, שהם לא אוהבים את העבודה/מקום העבודה שלהם (כשקראתי את זה מנותק מהקשר לא זיהיתי שאני כתבתי: "בתור אשה" היה בניגוד ל"בתור נערה", כלומר בתור אדם בוגר, כי הרבה אנשים בוגרים לא מרוצים מהעבודה שלהם. לא "בתור אשה" כאילו בניגוד ל"בתור גבר").

[טלי_ב*]

הממ, אז איך אפשר להבחין בין מה שבאמת מאמלל אותנו לבין מה שאנחנו סתם זורקים עליו אומללות אחרת?

[בשמת_א*]

(-: עובדים על זה בכל מיני שיטות שעוזרות ללמוד להקשיב לעצמך, להרגיש את הרגשות שלך, לקרוא מה הלב שלך אומר לך (-:

[טלי_ב*]

כן, האמת שקצת חששתי שזו תהיה התשובה. פשוט לקח לי המון זמן עד שהתחלתי להבין מה אני באמת רוצה, ואז מסתבר שצריך לעבוד גם על להבין מה אני באמת לא רוצה (-:

[בשמת_א*]

נכון (-:

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מחכה שאני אגלה מה מתאים לשם.
מקסים בשמת!!!! איזה כייף!!! (את יודעת מי אני בפייסבוק נכון?)
ולגבי הצד המערבי ...את לא מתכוונת לדרום מערבי במקרה אם אני זוכרת נכון?? הצד המערבי מייצג שמחה, ילדים, יצירה...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

יש לי תמונות אבסטרקטיות של משיכות מכחול של תנועות זורמות, מעוגלות, מעגליות.
ממממ את זה בוודאות הייתי מורידה עכשו. מוציאה מהבית. תמונות אבסטרקט מזמנות מצבים עמומים, לא ברורים, לא מוגדרים ולפי מה שאת כותבת את צריכה בהירות!
_יש לי תמונה של בתים, בתי קרקע חד קומתיים לרוב, כפר של פעם, אנשים מרחוק הולכים בכביש לא סלול. ברקע נוף הררי. שמיים תכולים,ענני נוצה.
מה יש בתמונות?בעיניי הרבה שקט. תנועה,אבל קלילה לא מהירה._
לא בטוח שכרגע הייתי משאירה את התמונה הזאת אבל אולי אותה לא מוציאה מהבית אלא מניחה בצד בינתיים כי יש בה משהו לא אישי
את מכניסה את הרחוב הביתה וכרגע נראה לי שמה שאת הכי צריכה זה איזושהי אינטימיות עם עצמך כדי להבין מי את באמת.

[א*]

זה מעניין מה שאת אומרת,
דוקא אהבתי את התמונות האלה הזורמות. האמת שאת הבתים באמת קצת פחות, אני יותר אוהבת תמונות של נוף טבע.

[בשמת_א*]

את יודעת מי אני בפייסבוק נכון?)
לא! D-:
(אני איומה בדברים האלה, לא מקשרת בכלל... גם כשרואה שם באותיות לטיניות של מישהי שאני מכירה, אני לא מחברת כי זה ויזואלית שונה... P-: ).

ולגבי הצד המערבי ...את לא מתכוונת לדרום מערבי במקרה אם אני זוכרת נכון?? הצד המערבי מייצג שמחה, ילדים, יצירה...
קיר מערבי בסלון, מערבי לגמרי. מעל לספה.
הקיר הדרומי - חלון ענק.
הקיר המזרחי, כולו ארון ספרים.
צמוד לארון הספרים ולפינת האוכל קיר צפון-מזרחי קצר שעליו תמונת הרימונים.

מעניין שדווקא התמונות על הקיר הצפוני של הסלון כולן "שמחה, ילדים, יצירה"! = תמונות מהממות שבתי ציירה, ואני הדפסתי ומיסגרתי; צילום של בתי ובן אחותי, מקסים ושמח מטיול משותף כשהיו קטנים; ציור שבדי מקסים של ילדה בחג הנרות השבדי. הכל אומר: שמחה, ילדים, יצירה!

[פלוני_אלמונית*]

צריכה לבקר חברה ותיקה ויקרה שילדה בגיל מבוגר יחסית בקיסרי 'אלקטיבי', מבקבקים, יש עגלה, ונדנדה חשמלית (לתינוקת בת שבוע) אבל מנשא אין. עצות לאי הטפה יתקבלו בברכה.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

להתמקד בטוב , להציע עזרה, לשטוף כלים, להביא אוכל טעים ולהקשיב , לחבק

[אמא_לבת_20_חודשים*]

להתמקד בטוב , להציע עזרה, לשטוף כלים, להביא אוכל טעים ולהקשיב , לחבק

אהבתי..

כל אחד ודרכו...כולנו אוהבים את הילדים שלנו וזה מה שחשוב....

[קארי_ירוקה*]

מעניין מאוד, אני מאוד טבעית אך מבחוץ נראית ונשמעת לפעמים מייסנטרימית, יש בי הרבה צבעים והרבה קולות והמון המון יצירתיות ואהבה. זו גם פעם ראשונה שאני בכלל כותבת פה, בדרכ רק קוראת אתכם..
אני אאוטסיידרית בכל חברה במילא, לא מצליחה להיות שייכת ומשוייכת. בודדה.

[פלוני_אלמונית*]

להתמקד בטוב , להציע עזרה, לשטוף כלים, להביא אוכל טעים ולהקשיב , לחבק

כל אחד ודרכו...כולנו אוהבים את הילדים שלנו וזה מה שחשוב....

תודה. אשתדל.

[תמרוש_רוש]

להתמקד בטוב , להציע עזרה, לשטוף כלים, להביא אוכל טעים ולהקשיב , לחבק
וגם, לשמוע ממנה מה הצרכים שלה, מה מסתדר טוב עם תחושת הבטן שלה, מה סגנון ההורות שמתאים לה ושהיא זקוקהלו, מעבר להרגלים ולהנחות יסוד ש"ככה צריך" ו"ככה אומרים".
אם המחשבה על הנקה גורמת לה רתיעה - זהו, ככה זה וזהו זה.
אבל אם היא אומרת "הבת שלי כך-וכך" ואת שואלת אותה "מה היה קורה אם...? איך היית מרגישה עם...?" והיא אומרת.... טוב, נו, היא יכולה להגיד מיליון דברים שונים, אז את יכולה ללכת עם מה שהיא אומרת ולחזק את התצפיות האמהיות שלה על התינוקת הספציפית שלה.
בתכלס, המיומנות האמהית הכי חשובה זה לא כן/לא מנשא, אלא לזהות צרכים של בני אדם: את הצרכים של עצמך ואת הצרכים של הילדים שלך, ולהיענות ולתמרן בין שניהם.

קארי,

_יש בי הרבה צבעים והרבה קולות והמון המון יצירתיות ואהבה.
אני אאוטסיידרית בכל חברה, לא מצליחה להיות שייכת ומשוייכת. בודדה._
לי דווקא נשמע שאת יכולה לקחת חלק בכל חברה, גם אם במבט מהצד, לנוע בין העולמות השונים ולחבר אותם זה לזה.

(וברוכה הבאה!)

[קור_את*]

אני כן אומרת דברים כמו "איזה כיף זה לשאת אותם במנשא. הם רגועים והידיים פנויות," או "איך הם אוהבים להיות צמודים אלינו, נכון? הכי חשוב, נכון?"

[אמא_לבת_20_חודשים*]

לי ממש היה חשוב מנשא וקניתי ישר אחרי הלידה אחד ממש טוב (הסיני). אבל כל הכמה חודשים הראשונים היה לי מ-מ-ש קשה איתו, הגב שלי היה חלש ויותר היה לי נוח להחזיק על הידיים ופשוט למדתי לעשות דברים ביד אחת (שזה גם כישרוןמגניב).
סתם כנקודה למחשבה...
בעיני תמיד עדיף להימנע משיפוטיות ובביקורתיות. .מה שטוב לאחד לא בהכרח יתאים לאחר..

[פלוני_אלמונית*]

אין שם מנשא בכלל, אפילו לא בייבי ביורן. כשהתינוקת לא אוכלת/מתחתלת היא פשוט שוכבת על הגב באחד המתקנים, עריסה/עגלה. העיקר שיש סטריליזטור חשמלי לבקבוקים. וסבון כלים רגיל. אאאאההההה
ובכל זאת הם אוהבים אותה, מתרגשים ממנה, מסתכלים עליה ארוכות, אבל בלי לגעת כדי לא להפריע. ההרגשה שהם עוד לא קולטים שהיא שלהם לאהוב.

[אמא_לבת_20_חודשים*]

תקשיבי יכול להיות שהיא באמת לא מקבלת מספיק מגע וזה עצוב מאוד אין לי מושג כי לא מכירה את המקרה אבל אני אספר לך משהו אולי יעודד: זוג מקסים שאני מכירה - שני סטודנטים ועל כן התינוקת שלהם בויצו מגיל 3 חודשים.לא יונקת, אני לא יודעת אם ינקה ועד איזה גיל כי אני לא מכירה אותם כל כך טוב אז לא הרגשתי שזה מקומי לשאול. נסעו איתה לשבוע לחו"ל אז מיהרו לעשות לה את החיסון חצבת של השנה (היא בת 10 חודשים אמרתי?) כדי שחלילה לא תידבק באירופה...בקיצור פעם ראשונה ששמעתי את כל זה נחנקתי אבל לא אמרתי כלום...

כי מה...הפלא ופלא...

התינוקת מתוקה בריאה חיונית חייכנית תקשורתית ואהובה מאוד מאוד על ידי הורייה...

כמו שאמרתי מה שמתאים לאחד לא מתאים לאחר..אין אמת אחת...

הדבר היחיד שאני אולי אשים בו את הגבול זה לתת לפעוטות פלאפון (!) ולמזלי אין לי חברים כאלה אבל לצערי רואה לא מעט אנשים ברחוב (מזעזעת וסותמת ) הצילוווו חחח

[אמא_לבת_20_חודשים*]

המיומנות האמהית הכי חשובה זה לא כן/לא מנשא, אלא לזהות צרכים של בני אדם: את הצרכים של עצמך ואת הצרכים של הילדים שלך, ולהיענות ולתמרן בין שניהם

אהבתי...

מוסיפה : ולאהובבבבב