חוזרת לכתוב

מוצאי שבת,
הנה מתחיל לו שבוע חדש, שבוע שני "אחרי החגים"
בקרוב אנחנו מתחילים שנה חמישית בבית ויש לי הזדמנות להסתכל קצת אחורה על מה שהיה ולראות את מה שהננו, את מי שהנני, את הדרך שנעשתה, שעשינו, שעשיתי ואולי להחכים ממנה...

לנשום. נשימה אחת גדולה, עמוקה, שתמלא את כל החלל ותזכיר לי שאני חיה וקיימת ויש בי כל-כך הרבה אור.

ועוד נשימה שמזהה אותי המתבגרת - המתמודדת,
מתחילה לזהות ולהבין שהקושי הוא מקום היצירה, האתגר, העשייה, ההתקדמות, ההתפתחות שלי,
מתחילה להודות לגוף ולנשמה הרגישים שלי שמגיבים ביתר שאת ועוז על כל זיוף, חוסר דיוק,
עוד ועוד מתקרבת

אז מה ?
על מה אני חושבת ומהגגת לאחרונה ?
מחשבות על חברה, בחוץ ובפנים,
מחשבות על האני שלי לעומת האני של הכלל,
מחוייבות לעומת חופש,
זרימה לעומת כפייה והגבלה,
הרפיה לעומת תשומת לב והחזקה,
פמיניזם למול המקום האישי והנוכחי שלי...
ועוד כהנה וכהנה

כבר ארבע שנים שאנחנו בבית ואני עדיין לא סגורה על נושא המפגשים.
כל שנה, תודה לאל, נופלות עלינו שפע הצעות לימים מחוץ לבית, חוג כזה או אחר, פעילות כזו או אחרת, מפגש בבית זה או אחר, מוזיאונים, סיורים וכו' וכו'. שפע שעל פניו הוא לגמרי מבורך.
כל שנה מחדש אני תוהה ומהגגת ומנסה ומבטיחה לעצמי לנסות, לבדוק, לראות, לתהות... ושוכחת להקשיב לבטן. מנסה להתעלם ממנה, להגיד לה שתנסה ותפסיק לחשוב שהיא יודעת הכל לפני ומראש...
והנה שוב, הבטן מתהפכת לי. בודקת על מה ולמה ומגלה שאני לא רוצה להתחייב.
לא שאין מחוייבות בחיי -
אני מחוייבת לתינוקת הקטנה שלי שצמודה אליי יום וליל, אני מחוייבת לאחיה הגדולים ולאבא שלה-האיש האהוב שלי, אני מחוייבת למצוות הדת ולאלוהים שלי ולא רוצה יותר מזה.

ואז באים הקולות האחרים, על מה שאני אולי מפסידה כשאני לא מתחייבת... ובכל זאת, אני מנסה ומגלה שוב שהמחיר של הזיוף או של חוסר-הדיוק גבוה מדיי וכולם מרגישים אותו.

אז אני בוחרת לחזור ולדייק והכי חשוב למצוא לעצמי שותף למחשבות ולדרך. פותחת את הלבטים עם האיש והנה מגיעה ההבנה, הרגיעה, הנשימה.

המון אני עסוקה וחושבת על הקטע הזה שאם אלוהים ברא כל אחד ואחת מאתנו אז מגיע שכל אחד ואחת מאתנו יעשה את הדרך האישית שלו. אין יותרות בעסק הזה, אין סיבה שנלך בדיוק באותו מסלול. וזה לא מספיק שעזבנו את המסלול הסטנדרטי של גן-בית ספר וכו', גם בדרך הלא סלולה שבחרנו בה לפני ארבע שנים יש אפשרות ופיתוי לנסות לחפש איזה שביל מסומן, משהו שמישהו כבר צעד בו, כבר הוציא איזה שיח או שניים ופתח קצת את קו האופק לכל אלה שיבואו אחריו.
אבל ככל שאני מתקדמת בדרך הזו אני מבינה שהיא שלי בלבד, שלי ושל בני ביתי ואף אחד לא יכול לצעוד בה עבורנו.

מגלה איך אני כל הזמן מחפשת מישהו שיתן אישור לתחושות הבטן שלי, שיתן לי אישור להיות מי שאני. יחד עם זה מגיעות כמובן גם כל מיני מחשבות ששוכחות כמה הכל זמני, שברירי, פתוח, כמה מעט שליטה באמת יש לי וכמה הבחירות שלי תמיד פתוחות לשינויים, כמה החיים עצמם גמישים ומתגמשים ואז חוזרת ומבינה שהכי חשובה שאהיה נכונה ונאמנה לעצמי.

מקשיבה ואוהבת. כיף שאת חוזרת לכתוב!
המרגיעון: <כאשר הכלי לא מכוון, כאשר צליליו צורמים, האוזן איננה פנויה אל הניגון.>

חוזרת לכתוב ,
איזה כיף לנו!!
אין לי כרגע זמן לקרוא אבל ברגע הראשון שאמצא...
ברוך שובך כותבת אהובה

מאוד מעניין. מהדהד בי בדיוק באותה נקודה,
מפגשים כן או לא...
תמשיכי בבקשה
@}

הי יקרה, אני קוראת וחושבת עלייך ועל השבט המקסים שלך.
כיף שחזרת לכתוב!

איזה כייף שחזרת לכתוב! @}

קוראת אותך בהתפעמות כמו תמיד.
את תמיד תמיד נוגעת לי בלב.

כל שנה מחדש אני תוהה ומהגגת ומנסה ומבטיחה לעצמי לנסות, לבדוק, לראות, לתהות...
מזדהה מאוד. זו התקופה הזו של השנה, תקופה של התחלות, זו שבה התרגלנו להתחיל דברים מחייבים (בבית הספר, באוניברסיטה, "אחרי החגים יתחדש הכל").
גם אני תמיד נתקפת במין בלבול וביקורת עצמית בתקופה הזו, רצון להחליט החלטות ולעשות מעשים...
וכמובן שאפשר להחליט החלטות ולעשות מעשים, אבל כמה חשוב באמת לזכור כמה הכל זמני, שברירי, פתוח, כמה מעט שליטה באמת יש לי וכמה הבחירות שלי תמיד פתוחות לשינויים,

שמחה שאת חוזרת לכתוב @}

שהמחיר של הזיוף או חוסר-הדיוק גבוה מדי וכולם מרגישים אותו
אני מאד מזדהה - בדרך כלל, בפעמים שניסיתי ליזום מראש ובלי קשר למציאות הנכונה בשטח - זה נדון לכשלון. בסוף הרגשתי מטומטמת: לקטוע את ההתנהלות הזורמת של הדברים לטובת משהו שתוכנן מראש, להתאמץ להתארגן ולצאת ולהגיע בזמן עם קבוצת ילדים שעושה לי טובה ולא באמת מעוניינת בחוג/פעילות/מפגש שתכננתי לנו...

כשהילדים גדלו קצת הם כבר ידעו למחות: זה שאת רוצה לנסוע, לא אומר שגם אנחנו חייבים! (לחברה שלי, שיש לה ילדים בגילאים שלהם, וכל הרעיון היה לאפשר להם קצת סוציאליזציה)

יופי שחזרת לכתוב

כל היום נחשבות בתוכי מילים, מאיפה מתחילים ? ופתאם כשבאה לכתוב נבהלת. כאילו יש כאן איזה התחייבות. עוברת דרך התחושות המוכרות - הרצון לכתוב רק על הדברים הטובים, להיות כל הזמן בחצי הכוס המלאה...
מקווה להצליח לכתוב למרות שיודעת שקוראים, לכתוב מהמקום האישי והפרטי שלי בלי לדבר על אחרים...

תודה שחזרת לכתוב. כיף לכולנו.
מאחלת לך להצליח לכתוב למרות שיודעת שקוראים

כיף לכולנו.

ברוכה השבה @}

מרגיש לי שאיכשהו התגלגלנו לשעבוד קטן סביב נושא החברה.
מצד אחד, זאת הרי השאלה הכמעט ראשונה ששואלים כשאנחנו מספרים שאנחנו בבית (אולי קודם שואלים על "סדר יום" ואיך אני "למדת" אותם) וא זנורא נוח לענות שיש סביבנו קבוצה גדולה שמחכנת בבית וכו' וכו'. מצד שני, אני מרגישה שיש כאן איזה פספוס איזה טשטוש מבחינתי.
גם בתוך קבוצת החינוך הביתי אנחנו מדברות ועוסקות בזה לא מעט, בצרכים המשתנים של הילדים, בזה שבגיל מסויים זה משתנה, גדל, עולה, מחייב וכו' וכו' וכו'.
אני עוד לא יודעת לנסח בדיוק איך ומה אבל מרגיש לי חוסר דיוק אישי סביב הנושא הזה.

יש כמה דברים שאני יכולה לזהות אצלי -
איך במפגשים אני רוצה שהילדים לא "ידבקו" אליי ו"שילכו כבר לשחק עם חבר" (ויתנו לי לדבר עם חברה).
איך הילדים שלי שוב ושוב רוצים את המפגש רק כדי שיוכלו אחר כך להזמין אליהם חבר.
איך אותי כל החוויה כולל ההתארגנות, תוך כדי והחזרה הביתה מאד מאד מתישה (פיזית ונפשית).
איך קשה לי עם התחושה שהילד שלי יהיה יום שלם בבית של מישהו אחר, רחוק מרחק נסיעה של עשרים-שלושים דקות מהבית.

בחלומות שלי מהימים האחרונים אני רואה אותנו כמשפחה - יחידה מאד אחת ומגובשת, עושה יחד הרבה דברים ומתוך היחד הזה כל אחד גם חי את הנבדלות והנפרדות שלו.

ברוכה השבה

הי יקרה, איזה כיף שאת חוזרת לכתוב

מעניין שאני חשבתי שכל השנים האילו אני לא יוצאת מהבית אף פעם כי היה לנו כאן הכל, כל החברה והמקום שהיינו צריכים, לי ולילדים.
אבל עכשיו, גם כשכולם עזבו ואנחנו כאן לבד רב הזמן, עדיין אני לא מרימה את עצמי להגיע לאף מפגש...
לי למשל חסרות החברות הקרובות (כמו שאת יודעת!!) אבל אני יודעת שבמפגשים האילו המפגש ביני לבינן יהיה במילא חטוף ומלא ברגשות מעורבים בגלל זה בדיוק:
איך במפגשים אני רוצה שהילדים לא "ידבקו" אליי ו"שילכו כבר לשחק עם חבר" (ויתנו לי לדבר עם חברה).

ומעבר לזה יש את זה כמובן שעוצר אותי מלחתחילה:
איך אותי כל החוויה כולל ההתארגנות, תוך כדי והחזרה הביתה מאד מאד מתישה (פיזית ונפשית).

לכן אנחנו כמעט תמיד בבית וכשאני כן יוצאת עם הילדים אז אני יודעת מראש שזאת נסיעה ליום ארוך ואז הכל באיייייייייייזיייייי (easy) ממש ובדרך כלל אני מראש צריכה לוותר על מפגש חברתי בשבילי למרות שזאת משימה שקשה לי מאד במיוחד אם יש סביבי נשים שאני מאד אוהבת ואז רב היום אני לא כאן ולא כאן, עומדת ליד הילדים שלי ומסתכלת בערגה לעבר מעגל הנשים הפנויות (מילדים) שמפטפטות בהנאה!
לרב יוצאת בתחושת פיספוס לי עם עצמי ולי עם הילדים.

אני הכי הכי נהנית מהיציאות שלי לבד עם הילדים שלי לאיזשהו מקום שאז אני פנויה לגמרי מבחינת זמן, לא ממהרים לשום מקום ואין עבודות בית או טלפון או חברות שאני רוצה לדבר איתן.
ופתאום אני קולטת כמה כיף לי לבלות זמן עם הילדים שלי!!

אבל, אני כל הזמן בתחושה שאני לא מספקת מספיק חברה לגדול...

לא ממש יודעת מה עושים עם התחושה הזאת.

מצטרפת לקודמותי:כמה כיף לקרוא אותך שוב!

חשבתי לאחרונה הרבה על המילה "הדדיות" משהו במילה הזו מקטין אותי, מכווץ אותי, חושף אותי ישר לפגיעות נוראית. לא יודעת למה אבל איכשהו זה מתחבר אצלי לחוויה החברתית, כמובן שלמערכות יחסים.
יש בתוכי קול שמבקש ממני להצליח להרשות לעצמי לתת ולהיות בדיוק כמה ואיך שאני רוצה, בלי להתחשבן וכמובן בלי להתנצל. להעיז להיות מי שאני ומה שאני, לתת איפה ואיך שנכון לי(ביל דום קשר או פורפורציה למה שאקבל או לא אקבל, בלי מחשבות על תמורה, לתת כי זה הרצון האמיתי הנוכחי שלי), לקום וללכת כשלא נעים לי, ההתחשבנות שכרוכה במילה "הדדיות" מערערת לי את הנפש, מלכלכלת לי את הבפנוכו ומתקשרת ישר למשפט ולאמונה שאני עובדת מאד חזק להפנים לתוכי: "קירבה ללא הקרבה".

אני מרגישה שבמסע ההורות שהוא מסע חיי כרגע, אני במין מאבק בין אמונות וקולות שהם לא באמת חלק מהנשמה שלי, כאלה שבהם ההורים והילדים כל הזמן במאבק, שבהם יש לנו מטרה ברורה: "לחנך" את הילדים, לעצב אותם, לנרמל אותם, ללמד אותם להיות מבוגרים קטנים וצייתנים, אזרחים טובים , נכדים מקסימים וכו' וכו' לבין קולות הרבה יותר עמוקים וטהורים שמבקשים לפעול למולם ולמול עצמי ולמול העולם ממקום של הרבה אהבה.

פרוייקט חיים.

(תודה לכותבות, תצטרפו, המילים שלי הם רק התחלה של מחשבות , גמגומי רעיונות שמתהווים ומבקשים שיח ...)

אוהבתתותך
<צריכה לזוז>

בחלומות שלי מהימים האחרונים אני רואה אותנו כמשפחה - יחידה מאד אחת ומגובשת, עושה יחד הרבה דברים ומתוך היחד הזה כל אחד גם חי את הנבדלות והנפרדות שלו.
גם אני.

ואז הבנות שלי מושכות מושכות מושכות החוצה.
והגדולה (שאצלך זה בקטנים) מושכת מושכת מושכת לחברות. בתחינה.
ואני רק רציתי שנהיה ביחד.
המשפחה.

_אחרי שיחה טובה דווקא עם חברים פחות קרובים (פתאם כולם מספרים לנו שהם בהריון חדש ואני תוהה איך זה עובר עליי ומה מרגיש הרחם המתגעגע והכואב שלי, שהודחק קצת בימים האחרונים...), אני רואה יותר ויותר שאני בתוך העסק עמוק. שכבר ראיתי את האור ועכשיו יהיה נורא קשה לחזור לחושך בלי שהוא יהבהב מתוכי ויקרע אותי לגזרים.
נורא חשוב לי לכתוב את זה, על מנת לזכור כל הזמן: זה האור שמתאים לי. הוא לא חייב להאיר ולהעיר אנשים אחרים. יש מי שיחשוב שעבורו זה סוג של חושך. זה נכון לי כמו כל מיני דברים אחרים שהיו נכונים לי ורק לי. לקבל את זה שאני כזאת. לא תמיד הולכת בזרם ולא רק על מנת להיות זו שלא הולכת בזרם. רק על מנת לגעת באמת שלי ולתת לה הרבה מקום._

מצאתי את הציטוט שלי בבלוג הראשון שפתחתי כשרק הוצאתי את הילדים מהבית (בלוג אני בחינוך הביתי) הכי הכי נגעו הי המילים האלה:
זה נכון לי כמו כל מיני דברים אחרים שהיו נכונים לי ורק לי. לקבל את זה שאני כזאת. לא תמיד הולכת בזרם ולא רק על מנת להיות זו שלא הולכת בזרם. רק על מנת לגעת באמת שלי ולתת לה הרבה מקום.
רק שעכשיו המילים האלה נוגעות בי דווקא בהקשר של שייכות לקבוצה בחינוך ביתי... שוב אני החריגה, לא מוצאת את עצמי בדרך ההתנהלות, פתאם עברה בי היום מחשבה כאילו אם אני לא עונה על קריטריונים מסויימים, אם לא מתאים לי הקטע הזה של התארחות או אירוח של משפחה שלמה אצלי/אצלם בבית למשך היום, אם לא מתאים לי להתחייב להגיע למפגש קבוע וכו' וכו' אני לכאורה לא מתאימה לעסק הזה וזה נשמע לי אבסורדי כל-כך ?!?

אני מחליטה יותר ויותר לחזור למקום המנהיג, לא לעשות דברים שלא נעימים לי ולא טובים לי רק על מנת למלא צורך סמוי או ברור של ילד מסויים. לא להתעלם מהצורך שלו אבל לא לכופף את עצמי לשפאגאט רק בשביל לאפשר לו להיות מרוצה. אני מחליטה לחזור להיות איתם, כאן ועכשיו ולהתמודד עם כל השדים שזה מעורר בתוכי. אני צריכה כנראה לפתור בתוכי הרבה הרבה שאלות ופחדים שטוטאו מתחת לשטיח... ושוב למצוא בתוך כל זה את הדרך שתהיה הכי נכונה לי.

_אני הכי הכי נהנית מהיציאות שלי לבד עם הילדים שלי לאיזשהו מקום שאז אני פנויה לגמרי מבחינת זמן, לא ממהרים לשום מקום ואין עבודות בית או טלפון או חברות שאני רוצה לדבר איתן.
ופתאום אני קולטת כמה כיף לי לבלות זמן עם הילדים שלי!!_
זאת תזכורת כל כך חשובה בשבילי. לי לא יוצא כמעט בכלל לעשות את זה, וזה נראה לי כל כך חשוב.

תמיד מעניין לקרוא אותך.
תודה.

אני הכי הכי נהנית מהיציאות שלי לבד עם הילדים שלי לאיזשהו מקום שאז אני פנויה לגמרי מבחינת זמן, לא ממהרים לשום מקום ואין עבודות בית או טלפון או חברות שאני רוצה לדבר איתן.
כמה נכון.
הטיולי בוקר שלנו בכפר הם בדיוק כאלו.

אני מרגישה קצת כמו הילד מהסיפור של בגדי המלך החדשים... המחשבות מסתחררות בתוכי ומתוכן עולה קול מאד חזק וברור שמבקש ליצור חציצה בין החוץ לפנים, לבנות משהו חזק ועוצמתי שלנו, לרכז אנרגיות פנימה, אל המשפחה, אל הבית. זה בא אחרי תקופה של הרבה זמן שאני מרגישה שאבדנו את המצפן הפנימי שלנו, טלפונים, מיילם על מפגשים ועוד כל מיני כאלה העיפו וטלטלו את הספינה שלנו מכל עבר, זה כאילו הוציא לי את כל הרוח מהמפרשים כי כל הזמן חיכיתי לרוח חיצונית שתוביל אותנו. אני מרגישה קצת בלבול ובתוכו צפים קצת אדים של אכזבה או התפכחות. כאילו נפלתי שוב ברשת המשלה של ההליכה בתוך עדר, החלפתי "צריכים" מסוג אחד ב"צריכים" מסוג אחר, אבדתי את החופש שכל-כך ביקשתי ושכחתי שהדרך היחידה עבורי לצלוח את המסע הזה היא לקחת בו חלק פעיל, משמעותי יוצר ומנהיג.

מרגיש כמו קילוף של שכבה יותר עמוקה בתוכי או בהיבט יותר חיובי - בניה של בסיס עוד יותר מוצק וחזק.

כשחזרתי לקרוא בבלוג של תחילת היציאה שלנו מהמסגרות נזכרתי מחדש על מה ולמה אחנו כאן וקראתי על ימים ארוכים ונעימים שבילינו ביחד הזה. אני רואה גם איך כשאני מתנקה מזה השקט חוזר אלינו, שוב הילדים ואני מוצאים את עצמנו במגוון רחב של פעילויות ה"משמעם לי" וה"עם מי קובעים היום" הולך ונעלם וזה יותר נכון לי.

שוב אני החריגה, לא מוצאת את עצמי בדרך ההתנהלות, פתאם עברה בי היום מחשבה כאילו אם אני לא עונה על קריטריונים מסויימים, אם לא מתאים לי הקטע הזה של התארחות או אירוח של משפחה שלמה אצלי/אצלם בבית למשך היום, אם לא מתאים לי להתחייב להגיע למפגש קבוע וכו' וכו' אני לכאורה לא מתאימה לעסק הזה וזה נשמע לי אבסורדי כל-כך ?!?
רק רציתי לחזק את ידייך- מדי פעם יוצא לי לשמוע על קבוצת החינוך הביתי שלכם, על תדירות המפגשים והפעילויות, וזה נשמע ממש עמוס ואינטנסיווי (בשבילי כמובן, לא כאיזו אמירה כללית). אולי זה כי כאן בצפון הקצב הוא אחר, לא יודעת, אבל זה נראה לי ממש טבעי שאת רוצה יותר זמן של בית ושקט, בטח ובטח בתקופה של אחרי לידה, שאני תמיד חוויתי כתקופה של התכנסות וביתיות.

קוראת אותך

אני כל כך מזדהה עם הדברים שאת כותבת.
אני שומעת מהדברים שלך כמה את מרגישה ש"מצפים" ממך, החברה מסביב, הילדים... ואת מרגישה צורך להתחזק ולעמוד על הרגלים מחדש כדי לשמוע את הקול של עצמך, כדי להבין מה את רוצה.

אני הכי מבינה את הצורך להיות בבית עם המשפחה שלך.
אני מאד מתחברת לצורך הזה ולחיוניות שבזה.
לי מאד מאד טוב עכשיו בלבד הזה, להרגיש אותנו כיחידה אחת.
מאז שהמשפחות האחרות עזבו נהיה לי ממש טוב, להפתעתי

(לא שהיה לי רע קודם אבל אחר מאד)
זה מרגש עבורי להרגיש את עצמי ככה מחדש!
אני מרגישה שזה קצת כמו להחליט להיות "בוגרת", "אמא אמיתית", מרכז .

טוב, צריכה ללכת...
(שלחתי לך מייל גם)

אבדתי את החופש שכל-כך ביקשתי ושכחתי שהדרך היחידה עבורי לצלוח את המסע הזה היא לקחת בו חלק פעיל, משמעותי יוצר ומנהיג.
זה קרה לי מאז שהתחתנתי!
כל פעם משהו אחר מעיר אותי אבל בשבילי זה תהליך של למידה מתמשכת...
נראה לי שאתלה את המשפט הזה על המקרר שלי!

אני מרגישה שזה קצת כמו להחליט להיות "בוגרת", "אמא אמיתית", מרכז .
ואיי כמה שהמילים האלה מדייקות אותי, תודה

מזהה סוג של מחזוריות מעניינת - איך יש לי ימים מלאי אנרגיה וכוחות ואחריהם, אחרי שהייתי סופרוומן מגיעים הימים העייפים, הלאים, רוצה רק להתכרבל עם ספר ומשקה חם ומתוק במיטה. לפעמים אני מסתכלת על עצמי או על זה מהצד ותוהה, מה כאן האמת ומה הדמיון ? איך אותה מציאות נתפסת על ידי יום אחד כפיסגת האושר ויום למחרת כסיוט דביק חסר תוחלת ?? .
רוצה לצמצם את הפערים בין הקצוות, מרגישה שיש לזה סיכוי ותקווה, יש לי איזה עניין עם ההתמסרות. ההתמסרות שלי לעשייה הנוכחית, התמסרות שמשמעותה להרפות כבר מ"כל האפשרויות" שנותרו נטושות כשבחרתי להיות אמא במשרה מלאה. להרפות מכל ה"רעשים" וה"פעילויות" שמתרחשות עכשיו אישם ואני לא לוקחת בהם חלק. אני מרגישה שזה נושק גם קצת לאחריות, כי להרפות משאר האפשרויות כרוך בד בבד עם התחושה שבחרתי ואם בחרתי יש לי אחריות על הבחירה שלי...
המעגלים האלה של הבירור הפנימי, הדיוק העצמי, מרגישים כמו סוג של ניקוי עמוק, עבודת קילוף רצינית עד שבסופו של דבר אגיע לאמת הברורה שלי - שוב ושוב חוזרים אותם עניינים שמבקשים מענה, הבנה, בירור וחשיפה...

נראה לי שהכתבה הזאת תעניין אותך

http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/595/856.html

תודה רקפת

מה כאן האמת ומה הדמיון ? איך אותה מציאות נתפסת על ידי יום אחד כפיסגת האושר ויום למחרת כסיוט דביק חסר תוחלת ?? .
כתבתי על זה גם מתישהו בבלוג שלי.
הצורך הפנימי הזה ליציבות ושגרה ברוכה שתהיה תמיד טובה ורגועה.
האם יש משהו בטבע שנשאר קבוע?
האם יש משהו שהוא אינו בתהליך?
זהו, שאין.
@}

_האם יש משהו בטבע שנשאר קבוע?
האם יש משהו שהוא אינו בתהליך?
זהו, שאין._ תודה על המילים האלה.

אני חושבת שחלק מהלימדה שלי כרגע הוא לקבל את הימים האלה ולהתאים את עוצמת הפעילות שלי למחזוריות שהגוף שלי מגלה לי. לא להיבהל מהימים העייפים ולשמוח על הימים האנרגטיים והפעילים. מזכירה לעצמי אייך שבוע שעבר היו בי כל-כך הרבה כוחות שהובילו להמון שינויים בתוך הבית, ליכולת לתפקד גם כשהאיש היה במילואים וכו' וכו' - לכבד את הגוף שלי ואת האנרגיה שזורמת בו ולהתאים את התפקוד שלי לדרישות וליכולות שלו.

שלב של פרידה, סיום של משהו אחד והתחלה חדשה, ואיך בעצם הכל קורה באותו הזמן, בזמן בלתי מוגדר, בלתי ניתן לתפיסה,
והסימן היחיד הבולט, המשמעותי, הוא הקקי המשתנה...
כבר לא יציאה רכה, חרדלית עם הריח הממכר הזה של קקי של יונקים, פתאם הקקי מוצק, עם זכר לדלעת/בטטה/גזר/עגבניה שטעמת - כמובן שזה לא בא מאליו, את כבר זוחלת, מחייכת ומציגה שתי שיניים חינניות ומתוקות - שלב של שינוי, צמיחה ובעצם, הצמיחה הרי שם תמיד, כל הזמן, בכל רגע ורגע, בכל דקה.
ויחד איתך, גם אני כל הזמן צומחת, מתעדכנת, מתפתחת, מבינה סופסוף שהתנועה היא כל הזמן קדימה, תמיד קדימה, וגם אם לרגע נדמה שהנה חזרתי לאחור זו רק אשליה, מצגת הספירלה המוכרת לכל, התנועה היא כל הזמן קדימה ולעולם לא אהיה מי שהייתי והנה, כבר חלפה שניה, אני שוב חדשה, מתחדשת.

במקביל להתרגשות עם הצמיחה שלך, אני לומדת, מתבוננת על עצמי, עלייך, על הרעשים שיש סביב כל שינוי -
רעשי הסביבה שמיוצגים בקול שקורא לי "לצאת כבר לחיים" (אמא שלי שמציעה לי שוב ושוב לצאת עם האיש שלי לכמה שעות / חברה שתוהה אם אני פנויה בערבים / שלל פעילויות והצעות למפגש כזה או אחר) ואת, האחים שלך והילדה הפנימית שבתוכי מנגד שקוראים לי כל הזמן לחזור הביתה - והנה כשאני שוב בבית, במלוא עוצמתי ובמלוא עוצמתו, אני מגלה כמה הבית הוא מיקרוקוסמוס, עולם עצום שיש בו כבר מספיק עניינים, מטלות, הנאות, הזדמנויות לממש את עצמי בעצמי. וכמה חיוני לי, כמו אויר לנשימה, להיות מסוגלת, בכל מקום וזמן, לשמוע את הקול האישי, הפנימי - הקול של הנשמה הטהורה שנתת בי - להיות קשובה לדרך המיוחדת שנתפרת במיוחד בשבילי ולצעוד בה בהסכמה, באמונה, בשמחה

אם אני מסכימה להקשיב, מוכנה לשמוע, לראות, להרגיש - אתם עוזרים לי לזהות כיווני צמיחה והתפתחות - מקום שדורש שינוי, שאי אפשר יותר שאחיה איתו כמו שהוא ודורש ממני התקדמות, מזמין אותי לחולל את השינוי.
מרגיש כמו שכבות שכבות, קליפות קליפות, שהולכות ונושרות ממני, ובכל פעם שני מצליחה לשפכטל ולגרד שכבה אחת, אני מגלה, קצת אחרי הסדרת הנשימה, שכבה חדשה, עמוקה ומעמיקה שדורשת גירוד, אבל אני מרגישה שאני הולכת ומתקרבת,
הגירודים כבר לוטים באור גדול ומחמם שמגיע מהמקור הנוצץ, ובכל שכבה שמתקלפת, שנושרת אני מוצאת יותר ויותר רסיסים של אור .

הגירודים כבר לוטים באור גדול ומחמם שמגיע מהמקור הנוצץ, ובכל שכבה שמתקלפת, שנושרת אני מוצאת יותר ויותר רסיסים של אור .
כל כך יפה

עוררת אותי לחשוב על כל מיני דברים בקטע האחרון הזה,
מחשבות מתרוצצות אבל כל פעם שאני הולכת לכתוב נפתחות לי עוד צרור של מחשבות וזה ממש לא הזמן...
אולי כשיהיה יותר שקט.
בנתיים פשוט אוהבת!

שליחה על ידי הדס* » 01 דצמבר 2008, 23:12

את כבר זוחלת, מחייכת ומציגה שתי שיניים חינניות ומתוקות

רגשות האשם של הפולניה שבי מציפים אותי.. היא כלכך צמחה ואני רק יכולה לדמיין כמה קסומה היא..(יאללה פגישה! כבר לא משנה איך ואיפה..)

שמגיע מהמקור הנוצץ
וכמה הוא נוצץ הוא! וכמה בורכת, ואיזה כיף לקרוא אותך כך.
וכמה דיוק והקשבה וצמיחה
וכמה להתענג על הכתיבה שלך! (כבר אמרתי בורכת??)

בנתיים פשוט אוהבת!
לגמרי לגמרי לגמרי

<ותהנו תהנו תהנו איזה כיף לכם>

שליחה על ידי הדס* » 01 דצמבר 2008, 23:14

הקול של הנשמה הטהורה שנתת בי - להיות קשובה לדרך המיוחדת שנתפרת במיוחד בשבילי ולצעוד בה בהסכמה, באמונה, בשמחה
מקסים ומרגש אותי (תולה לי על המראה)

_והנה כשאני שוב בבית, במלוא עוצמתי ובמלוא עוצמתו, אני מגלה כמה הבית הוא מיקרוקוסמוס, עולם עצום שיש בו כבר מספיק עניינים, מטלות, הנאות,
הזדמנויות לממש את עצמי בעצמי. וכמה חיוני לי, כמו אויר לנשימה, להיות מסוגלת, בכל מקום וזמן, לשמוע את הקול האישי, הפנימי_

כל כך מזדהה. @}

תודה נשים יקרות ואהובות

חוזרת מיומיים טיול משפחתי בצפון, טיול שנלו עליו הרבה חלומות, תקוות וציפיות (זה בעצם היה שילוב של השלמה מהטיול בצפון שנגדע לנו לפני שנה וחצי בשל הכוויה ההיסטרית של גלעד בחורשת טל יחד עם טיול בהרכב המשפחתי החדש - עם רוני מתוקוני !!).
התובנה הכי חזקה שלי מהטיול הזה היא שהכי הכי כדאי שאנסה להתמקד בלעשות לעצמי שיהיה לי טוב. וזה ממש לא ממקום אנוכי, אני פשוט הולכת ומגלה איך כשאני מנסה לרצות אחרים, אפילו את הילדים האהובים שלי, יחד עם הרצון הכן והתמים הזה אני ישר משליכה עליהם אינסוף ציפיות. ציפיות שהם אכן יהיו מרוצים (ומה אם לא בא להם ? ), ציפיות שהם יעריכו את המאמץ שלי (מי ביקש ממני בכלל ? ) ועוד כהנה וכהנה.
במקום שאני מצליחה לנטרל ציפיות ממני ולפעול מהמקום הכי אמיתי ונכון לי כולם יוצאים מורווחים ...
חוצמזה היה כל-כך נעים לטייל במקומות אהובים ולשם שינוי לא לסבול מחום מטורף ופקקי תנועה ומחירים מופקעים וכו' וכו'...

הי, זו התובנה החביבה עלי

שמחה שנהניתם.

התובנה הכי חזקה שלי מהטיול הזה היא שהכי הכי כדאי שאנסה להתמקד בלעשות לעצמי שיהיה לי טוב.
הייתי רוצה איזה יום לקחת את הדבר הזה עד הסוף, כניסוי.
ממש ממש לעשות רק מה שטוב לי במשך יום שלם בקיצוניות!
לראות מה קורה סיביבי ובתוכי...
קודם כל אני צריכה בכלל להיות מודעת כל פעם שאני עושה משהו שאני באמת לא רוצה לעשות.
כל כך מובנה בתוכי לעשות מה שצריך או מה שכל שאר המשפחה רוצים כל הזמן שאני לרב לא שמה לב לזה אפילו.

את יכולה לראות משהו שכתבתי בנושא בדף בלוג סיומה של הקומונה הקטנה שלנו

אנחנו כבר כמה שבועות עמוק עמוק בבית ואני מרגישה כמו בתקופה ממש אחרי שיצאנו מהמסגרות, איך הילדים ואני עברנו מין שלב של גמילה מכל הרעש שיש בחוץ, מהמקום שזה לקח כל אחד ואחד מאתנו ולאט לאט חוזר לכאן השקט ואליי, תודה לאל, חוזרת השמחה. משהו בתוכי יכול להתרחב.
מרגיש לי שלקטנטונת יש קשר קוסמי לכל העסק הזה, כאילו משהו בנוכחות שלה מחבר את כולנו חזרה, אוסף אותנו.
עכשיו כשאני כותבת, והדמעות מרהיבות לנצנץ במעלה האף לכיוון העיניים אני חושבת שיש לי הבנה - איך המוות של איילת העיף וריסק אותי לחתיכות הכי קטנות ועכשיו, סביב הלידה של רוני והחיים שלה אתנו, אני שוב יותר שלמה, יותר חיה, יותר נושמת.
אני מרגישה שיצאנו מהשבר יותר חיים, יותר רגישים וללא ספק יותר אמיתיים ומודעים.

אנחנו שוב בבית ואני יותר ויותר מתחברת אל התפקיד שלי ומוצאת את עצמי מתמלאת מהעשייה היומיומית - כביסה, בישול, ארוחות משותפות (איכשהו זה דבר נורא נורא משמעותי עבורי), ערסול כאן, הנקה שם, סיפור כאן, תכנית טלויזיה שם ...

אחת לאיזה זמן (נראה לי שמרווחי הזמן הולכים ומתארכים) חוזרת אליי האני הכועסת, הנרגנת, חסרת הסבלנות - מאיצה, צועקת בלי פורפורציה... אני רואה איך הקולות האלה מאיימים להעיר מתוכי את הקול השיפוטי הפנימי ואיך הוא מנסה לכלות כל חלקה טובה, אני נלחמת בו, לומדת לדבר לתוכי מילים טובות ומרגיעות, למודת לבקש ולקבל מהסביבה הקרובה את התמיכה, נושמת ונרגעת, לומדת להיות לא רק הקצוות אלא שלל צבעי הקשת, לומדת לראות אותך, מופיע לפני באינסוף גווני ההתגלות ולאט לאט, לומדת לאמר - תודה.

אין לי מילים להוסיף(תמיד חושבת שאני צריכה "להגיב" באיזו אמרה מיוחדת

)
אבל רציתי שתדעי שקראתי
ושחיכיתי לך כאן בשקט והנה באת וטוב לקרוא אותך.
עושה לי תחושת בית מכונסת וחמימה.
אוהבת אותך מאד מאד.
קחי לך חיבוק גדול
ושבת שלום

_אין לי מילים להוסיף(תמיד חושבת שאני צריכה "להגיב" באיזו אמרה מיוחדת )
אבל רציתי שתדעי שקראתי
ושחיכיתי לך כאן בשקט והנה באת וטוב לקרוא אותך.
עושה לי תחושת בית מכונסת וחמימה.
אוהבת אותך מאד מאד.
קחי לך חיבוק גדול
ושבת שלום_

תודה

שוב אנחנו בבית חולים.
אני לא מצליחה להתגבר על הסימפטומים הקבועים שלי - ברגע האמת, כשהילד שלי או אני באמת צריכים את המערכת, אני לגמרי מחבורת, מוקירה, נוכחת, פעילה וכו'. אחרי שהרגע הזה חולף, אני חסרת סבלנות, מתרחפנת, מאבדת את הסֵנטר שלי.

אולי כי ברגע האמת, כשבא הכירורג, מרדים מקומית, חותך, חושף ומנקה מוגלה, חובש וכו' - הכל מאד מדוייק, אחר כך מתחיל הברדק, יד ימין לא בהכרח יודעת מה יד שמאל עושה, אתה חייב להיות שם נוכח לגמרי, ממלא את תפקיד מנהל האירוע, כי אם אתה לא תעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה. שלא לדבר על המצב הפיזי של חלק מהמחלקות בבית החולים הפריפרי שסמוך למקום מגוריי...
והקטע שתמיד מהמם אותי הוא כשאתה חותם שאתה לוקח אחריות על התינוק / הילד / עצמך כדי שתוכל סופסופ לצאת הביתה (רק זמנית כמובן, הילד, כמו סינדרלה, חייב לחזור לקבל אנטיביוטיקה ורידית עד חצות וכמובן לבלות את הלילה בצריף ההארחה של מחלקה א' - מזל שיש כורסא קטנה בשביל האבא...)

מזל שהבחורון ממש מרוצה מהתנאים !! התלהב מהארוחות, מעמדת המחשב, מהבילוי הצפוף עם אבא ...

ואנ ישוב מגלה כמה קשה לי עם שינויים בשיגרה, כמה אנחנו בתקופה של מיני-הישרדות, כשכל יום הוא בבחינת חדש (שיניים, צינון ועוד כל מיני יסורי גדילה של קטנטנים...), אין שיגרה ברורה, רגע נראה לי שהנה הנה היא נרדמת ואני מתפנה למיליון ואחד דברים וברגע שאחריו היא שוב עירנית לגמרי... וכשעל המבנה הזה מתלבש תיק כלשהו, ישר המערכת מתערערת, מתבלבלת...

קוראת שוב את המילים האחרונות שכתבתי רק לפני כמה ימים -
אחת לאיזה זמן (נראה לי שמרווחי הזמן הולכים ומתארכים) חוזרת אליי האני הכועסת, הנרגנת, חסרת הסבלנות - מאיצה, צועקת בלי פורפורציה... אני רואה איך הקולות האלה מאיימים להעיר מתוכי את הקול השיפוטי הפנימי ואיך הוא מנסה לכלות כל חלקה טובה, אני נלחמת בו, לומדת לדבר לתוכי מילים טובות ומרגיעות, למודת לבקש ולקבל מהסביבה הקרובה את התמיכה, נושמת ונרגעת, לומדת להיות לא רק הקצוות אלא שלל צבעי הקשת, לומדת לראות אותך, מופיע לפני באינסוף גווני ההתגלות ולאט לאט, לומדת לאמר - תודה. נראה לי שמישהו הבין אותי לא כל-כך נכון והחליט להמשיך לאתגר... תודה לאל שזה קטן ותכף מאחורינו.

מה קרה?
הרבה בריאות שתבוא אליכם.

_אוהבת אותך מאד מאד.
קחי לך חיבוק גדול_

תודה יקרות, הכל בסדר, אבסס מתחת לציפורן שחדר עד לקצה האגודל... כבר מאחורינו תודה לאל. בכלל היה לנו שבוע של לדעת להעריך את הבריאות היומיומית שלנו...

בלי קשר (ואולי עם) מעתיקה לעצמי לכאן משהו שכתבתי אצל קרטונוית וכדאי שאתלה לעצמי באותיות קידוש לבנה בכל חדר בבית...
תנשמי עמוק, כל דקה היא כבר אחרת מזו שהיתה לפניה, כמה שאפשר לתת לדברים להיות בלי לשפוט אותם בלי "צריכים" וכל מיני. תתחברי אל עצמך, את אמא ואשה נהדרת, את תדעי מתי נכון לך לעשות מה

_איך המוות של איילת העיף וריסק אותי לחתיכות הכי קטנות ועכשיו, סביב הלידה של רוני והחיים שלה אתנו, אני שוב יותר שלמה, יותר חיה, יותר נושמת.
אני מרגישה שיצאנו מהשבר יותר חיים, יותר רגישים וללא ספק יותר אמיתיים ומודעים._
מזדהה.
שמחה לשמוע.

הימים עוברים וחולפים, אני הולכת וצומחת, בתוך השקט הזה שומעת עוד ועוד קולות פנימיים, מקומות שדורשים ריפוי, טיפול, איחוי של קצוות, הבהרה של נקודות. מרגישה איך לאט לאט הולכות ומתקלפות ממני שכבות של אידיאולוגית-דמה, אמונות שהיו בי בלי שהעזתי לבדוק ולבחון את טיבן ועוד כל מיני כאלה ואחרים, מצליחה לראות את הרצף, לאט לאט מכירה טוב יותר את מי שהיא אני ומשתדלת לעשות לי טוב.
לפעמים הטוב הזה חוצב דרך הרים של כאב לפעמים הוא מקפץ ומבצבץ בשלוליות מלאות בוץ ולעתים מעיזה להרהיב קשת צבעונית באמצע המסלול. אבל אני כבר יודעת שיותר מהכל, אני מחפשת את הימים של הצעידה הפשוטה, נטולת היומרות, נטולת העקרונות, זרימה שמכירה במוגבלויות, בסופיות האנושית שלי, צעידה שמכילה בה את כל מי שהיא אני, על היפה והיפה פחות...
מעיזה להיות במקומות האלה, שפעם נשארו באפלה, מקומות שבהם אני כועסת, לא מתרצה, נושכת, לא חומלת, שומרת על עצמי ולא מרפה.
ובעיקר יותר ויותר מרשה לעצמי להיות במקום הלא יודע. לא יודעת לאן פני מועדות, לא יודעת אם זו הדרך הטובה יותר או פחות, לא יודעת, רק מנסה לדייק את מה שהוא שלי את מי שהיא אני, ומתך המוכנות הזו לא לדעת בא הרבה פיוס וחיוך.

מקסימה! מזדהה מאד
ומתך המוכנות הזו לא לדעת בא הרבה פיוס וחיוך.
זוכרת שהתחלנו ביחד?

הי
מקסים לקרוא אותך
יש סיכוי שנתראה בכנס? אפילו לזמן קצר? עם הקטנטונת...

_כבר ארבע שנים שאנחנו בבית ואני עדיין לא סגורה על נושא המפגשים.
כל שנה, תודה לאל, נופלות עלינו שפע הצעות לימים מחוץ לבית, חוג כזה או אחר, פעילות כזו או אחרת, מפגש בבית זה או אחר, מוזיאונים, סיורים וכו' וכו'. שפע שעל פניו הוא לגמרי מבורך.
כל שנה מחדש אני תוהה ומהגגת ומנסה ומבטיחה לעצמי לנסות, לבדוק, לראות, לתהות... ושוכחת להקשיב לבטן. מנסה להתעלם ממנה, להגיד לה שתנסה ותפסיק לחשוב שהיא יודעת הכל לפני ומראש...
והנה שוב, הבטן מתהפכת לי. בודקת על מה ולמה ומגלה שאני לא רוצה להתחייב.
לא שאין מחוייבות בחיי -
אני מחוייבת לתינוקת הקטנה שלי שצמודה אליי יום וליל, אני מחוייבת לאחיה הגדולים ולאבא שלה-האיש האהוב שלי, אני מחוייבת למצוות הדת ולאלוהים שלי ולא רוצה יותר מזה.
ואז באים הקולות האחרים, על מה שאני אולי מפסידה כשאני לא מתחייבת... ובכל זאת, אני מנסה ומגלה שוב שהמחיר של הזיוף או של חוסר-הדיוק גבוה מדיי וכולם מרגישים אותו.
אז אני בוחרת לחזור ולדייק והכי חשוב למצוא לעצמי שותף למחשבות ולדרך. פותחת את הלבטים עם האיש והנה מגיעה ההבנה, הרגיעה, הנשימה.
המון אני עסוקה וחושבת על הקטע הזה שאם אלוהים ברא כל אחד ואחת מאתנו אז מגיע שכל אחד ואחת מאתנו יעשה את הדרך האישית שלו. אין יותרות בעסק הזה, אין סיבה שנלך בדיוק באותו מסלול. וזה לא מספיק שעזבנו את המסלול הסטנדרטי של גן-בית ספר וכו', גם בדרך הלא סלולה שבחרנו בה לפני ארבע שנים יש אפשרות ופיתוי לנסות לחפש איזה שביל מסומן, משהו שמישהו כבר צעד בו, כבר הוציא איזה שיח או שניים ופתח קצת את קו האופק לכל אלה שיבואו אחריו.
אבל ככל שאני מתקדמת בדרך הזו אני מבינה שהיא שלי בלבד, שלי ושל בני ביתי ואף אחד לא יכול לצעוד בה עבורנו.
מגלה איך אני כל הזמן מחפשת מישהו שיתן אישור לתחושות הבטן שלי, שיתן לי אישור להיות מי שאני. יחד עם זה מגיעות כמובן גם כל מיני מחשבות ששוכחות כמה הכל זמני, שברירי, פתוח, כמה מעט שליטה באמת יש לי וכמה הבחירות שלי תמיד פתוחות לשינויים, כמה החיים עצמם גמישים ומתגמשים ואז חוזרת ומבינה שהכי חשובה שאהיה נכונה ונאמנה לעצמי._
מחזקת אותך מאד.
גם לי המפגשים/סיורים/ התחיבויות היו מעיקות מדי. וכרגע אנחנו בדיאטה רצינית.
והחיים נמשכים: חוגים, חברים, משפחה אבל במינון אותו אנחנו בוחרים (אני או ילדי) ולא משהו שתוכנן מראש עבורינו.
תני לבטן להוביל זה ב-99% מהמקרים נכון ( אני מגלה שהחלטות אינטואיטיביות שלי במהלך השנים כנגד כל הסיכויים היו נכונות יותר)

גיליתי אותך רק עכשיו.
שמחה שגיליתי @}

לפעמים הטוב הזה חוצב דרך הרים של כאב לפעמים הוא מקפץ ומבצבץ בשלוליות מלאות בוץ ולעתים מעיזה להרהיב קשת צבעונית באמצע המסלול
כל כך מתחברת,
איזה יופי כתבת את זה!

הימים עוברים וחולפים, אני הולכת וצומחת, בתוך השקט הזה שומעת עוד ועוד קולות פנימיים, מקומות שדורשים ריפוי, טיפול, איחוי של קצוות, הבהרה של נקודות

מעיזה להיות במקומות האלה, שפעם נשארו באפלה, מקומות שבהם אני כועסת, לא מתרצה, נושכת, לא חומלת, שומרת על עצמי ולא מרפה.

אני מרגישה שהצלחת לענות לי על המייל ששלחתי לך כאן בדף שלך,
תודה אשה אהובה

(במייל אי אפשר לשלוח לבבות

)

אוהבת לקרוא אותך. איך תמיד את בוחרת בדיוק במילים הכי מדויקות...@}

תודה לכן - חממתן לי את הלב כהוגן

הכל בחזקת כלים, ואת מוזמנת לבחור האם תשתמשי בכלי או תתעלמי מקיומו, האם קיומו מחוצה לך יסיערך או ששוב יעורר הפרזות ? האם יעיד על חסרונך ? החסרותייך? בתוך כל זה קבלי כבר את הנהגתו, את הידיעה שהנה אפשר לנוח ולהניח, כי יש מנהל-על והוא אבא וגם אמא ועוד הרבה יותר שהרי הוא רחום וחנון, הרופא לכל פצעייך וממילא רצונו הוא שיעשה (כי הוא גם אל נקם עלילות).

זכרי, אצלך הרבה מתחיל מהדחיה העצמית, וכשאת דוחה את עצמך מייד דוחה גם אחרים ולכן, כשמזהה דחיית אחרים בתוכך טוב יהיה אם תעצרי ונסי לזהות, היכן דחית את עצמך ? שהרי כשאת על צירך, אותן התנהגויות עצמן של היקרים לך ואלה שסביבך כאילו אינן חוצות את מסך הענן - ענן ה' שחוצץ בינך לבינם ועוד, ככל שכוחך חוזר אל החלקים יכולה לתת מעצמך ולהיפתח אל האחר אבל ברגע שאת דוחה את עצמך, את הורסת, טורפת מאיינת את כל המערכת מכוחה, הלב מאבד מכוחו, המחשבה מאבדת מכוחה ואת וצירך נמצאים חלשים וחסרים את כוחכם.

מדהים מה שכתבת
מרגש ונוגע בי בדיוק היום
תודה יקרה ואהובה
שבת של שלום ושלווה

("רצונו ייעשה" זה בהחלט אחד הכלים)

את שואלת מה לעשות, והרי כבר נאמר לך, לא לעשות, לדעת. ראשית לדעת, שאת זכאית, רשאית, מעצם בריאתך, מעצם היותך. כך, כמו שאת, עם העומס, או כל המיותר בעינייך וכן, גם כל מה שאינך בוחרת בו, הרי שהוא כרגע את ואת כבר עכשו רצויה ושלמה כפי שאת.

האחזי בידיעה זו, הסכימי להכילה, הסכימי להיות היא וראי זה פלא, קרני השמש שוב חודרות דרך מסך הענן והנה כבר הוקלה לה הנשימה והוחזרו כוחות לחלקים ומהם לחלקיקי חלקיקים.

"אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא - כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך, ה' אלוהי ואלוהי אבותי".

כל כך מרגש וכל כך מזדהה

אבל ברגע שאת דוחה את עצמך, את הורסת, טורפת מאיינת את כל המערכת מכוחה, הלב מאבד מכוחו, המחשבה מאבדת מכוחה ואת וצירך נמצאים חלשים וחסרים את כוחכם.
אוי, כמה נכון.
ועוד אחד שכל בוקר מזכיר לי ומחזק אותי הוא -
"מודה אני לפניך, מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך "
אם אתה מאמין בי אז מי אני שאהיה כזאת קטנת אמונה בעצמי?

הקטע הזה עם הילדים בבית, עם השקיפות הזו שלי עם ההשתקפות שלי בהם יכול להוציא אותי מדעתי. לא מספיק שאני עצבנית וחסרת סבלנות ומנסה כל-כך להסתיר את זה אז הנה זה ניכר בקול ובכל והם ישר מחזירים לי את זה בחזרה, יאללה, אי אפשר כבר אפילו להיות עצבני בלי שמישהו יתלבש גם על זה ??

ובימים האלה, שבהם אני לא רוצה להיות איתם ובעצם לא רוצה להיות איתי בכלל בכלל, רוצה כל-כך להיות מישהי אחרת, מישהי קלילה זורמת, עושה מה שבראש שלה, נטולת מחוייבות, נטולת זהות ואחריות, מישהי שהכל עובר לידה, שתמיד יודעת מה היא רוצה בקיצור - ההיפך הגמור ממי שקמתי בבוקר... איך תמיד הימים האלה נגמרים בזה שאני מציעה להם שילכו כבר לבית ספר ?? כאילו מה הקטע שלי, אם אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי הפתרון הוא להחליט מה יהיה איתם ?? מצד שני משהו בי רוצה להיות במקום הלא מודע הזה, המרוחק מספיק מעצמי ומילדיי כדי שאוכל לנסות לסדר את החיים דרך זה שאקבע להם ואחליט עליהם ואשליט סדר כלשהו , במשהו - בהם אם לא בי עצמי...

אוווווווווווווווף, איזה מלכוד מעצבן, מזכיר לי כמה אני שונאת את התשובה המלומדת שתמיד ניתנה לי: "טוב, אין לזה פתרון בית ספר..." !!!

והילד החכם שלי, שכל היום מתהלך כאן בהתנהלות נובחת, עצבנית, עם סף אלימות שהשם ישמור (כבר אמרתי כמה עצבנית אני היום ??) אומר לי מבין הדמעות: "לא רוצה בית ספר". ואז אני שומעת את עצמי אומרת לו (ולעצמי) בקול ברור: "בית ספר זה אל דבר רע. אפשר אפילו להנות מזה, יכול להיות לך ממש מעניין שם". והוא חוזר ומזכיר לי שהוא לא נולד אתמול, והוא לא חי בתוך בועה, והוא שומע מהחברים שלו על בית ספר. אבל אני, שרוצה כבר להוציא את השד הזה מתוכי, לא מרפה וחוזרת ואומרת: "אבל יש שם הצגות, וטיולים וחברים כל יום, כל הזמן, יכול להיות לך ממש כיף שם !! וכאן, כאן אנחנו רק רבים ומתעצבנים כל היום, לא עדיף לך ללכת ?? "
ואיזה הקלה יש בי אחרי שהוצאתי ואמרתי בקול את מה שישב לי על הנשמה כל היום וסופסוף אני מנקה את המקום הזה ואומרת בקול לו אבל בעיקר לי, שאני לא מפחדת.

ואחר כך נזכרת, תוך כדי שיחה עם האיש, בנוכחות הבכור, שאחותי שאלה אותי היום אם אסכים להיות איתה בלידה שלה !! וכמה חיכיתי שהיא תבקש וכמה שמחתי שביקשה ואמרתי לה שאני כל-כך מתרגשת מזה ומודה לה שהציעה לי ומקווה כל-כך שבאמת אוכל להיות איתה. והאיש אמר: "מה קרה לך, זה ביוני, עד אז רוני נשארת איתי ימים שלמים" ואני ישר אמרתי: "כן, ואז אני סופסוף אלך ללמוד, במקום לשלוח אתכם לבית ספר, יותר עדיף שאני אצא ללמוד..."

והנה שוב אני מבינה איך הרוב מתחיל ונגמר אצלי, זו אני שמחפשת את הדרך שלי זו אני שקמתי הבוקר אבודה ותועה, זו אני שרוצה קצת לצאת מכאן ועוד לא ממש יודעת לאן...

יופי, תבואי ללמוד איתי @}
במקום לשלוח אתכם לבית ספר, יותר עדיף שאני אצא ללמוד..."

והנה שוב אני מבינה איך הרוב מתחיל ונגמר אצלי, זו אני שמחפשת את הדרך שלי זו אני שקמתי הבוקר אבודה ותועה, זו אני שרוצה קצת לצאת מכאן ועוד לא ממש יודעת לאן...
כמה שאני מזדהה!
נשיקות גדולות לך,
ואת יודעת מה זה אומר שרוני עוד מעט תהיה גדולה מספיק להישאר עם האיש שלך לזמן ממושך?
מפגש הפיסגה המיוחל!!!
נראה לי שכולנו זקוקות להתאווררות קלה!!!!!!!!!!!
ולמפגש מחבק ואוהב

מה שנקרא בשפת אימי A GIRLS NIGHT (or day) OUT!!

אוי, וזה צריך לקרות לפני ש אני אהיה "מרותקת" לבית,
אַההההההההההההההה,
זה כל כך קרוב!!

מזדהה מאוד.
ובימים האלה, שבהם אני לא רוצה להיות איתם ובעצם לא רוצה להיות איתי בכלל בכלל, רוצה כל-כך להיות מישהי אחרת, מישהי קלילה זורמת, עושה מה שבראש שלה, נטולת מחוייבות, נטולת זהות ואחריות, מישהי שהכל עובר לידה, שתמיד יודעת מה היא רוצה בקיצור - ההיפך הגמור ממי שקמתי בבוקר...
מדהים כמה שזה מנחם ומרגיע לקרוא את המשפט הזה, שכאילו נכתב על ידי ממש. זה קשור מן הסתם לעניין הדחייה העצמית שכתבת עליו כאן- להיזכר שוב שאני לא היחידה שמרגישה ככה, שזה בסדר להרגיש ככה, שכולנו אחד...

תודה יקרות, זה כל-כך עוזר לקרוא אתכן ולדעת על קיומכן... (תכף ארחיב גם על זה)

אחרי שכתבתי כאן ירדתי למטבח והיה לי זמן עם האיש, התחלתי לדבר איתו ולאט לאט, קליפות, קליפות, שכבות, שכבות ירדו ממני, עוד ועוד עד שבא סופסוף הבכי המיוחל, הבכי המנקה (כל חודש אני מחכה גם למחזור שיגיע איתו ובחודשים האחרונים כבר הייתי בטוחה שהנה הוא מגיע אבל עוד לא...). הבכי הזה שמכיר בכך ש:
והרי כבר נאמר לך, לא לעשות, לדעת הבכי הזה שאחריו כל מה שהיה לפניו כבר קצת פחות חשוב ואולי סופסוף אפשר להניח את הראש ולהניח לגוף, להרפות ולישון...

ובכל זאת, אני נכנסת לכאן וקוראת את התגובות שלכן ואומרת לעצמי, לא היה לי יותר קל ונעים בחיים אילו הייתי גרה קרוב אליכן, ואז מתחיל בתוכי הקול הראציונאלי שאומר שלו היינו קרובות אולי זה היה לי קרוב מדיי ? ואולי לא היינו מצליחות להגיע לרמה כזו של קירבה ? והאם אני בכלל מסוגלת לגור קרוב לחברה ? ו/או לקיים קשרי חברות קרובים שכאלה ... והאם התשובות לשאלות האלה משנות משהו, שהרי אתן כל אחת איפה שאתן ואני איפה שאני...

הולכת להשכיב את החבורה ולנסות לדייק בתפילה { @

איזה קטע. גם אני קמתי היום הפוכה ועצבנית בטרוף...
אולי משהו בכוכבים? (-:

מסתכלת דרך המציאות - איפה הקושי ?
כשאני מסתכלת על שני הקטנים ברור לי שהם ואני צריכים להיות בבית, מרימה את העיניים פוגשת ילד בן כמעט 7, מלא חיות וחיוניות, דמיון, אנרגיות עד השמיים, נראה לי שגם לו אין ממש לאן ללכת, מרימה עוד את המבט והלב מתכווץ. הבכור שלי, מתהלך בבית לעתים במבט המשועמם הזה שלו, נוגף בהוא, ספק בועט ספק חולף על פני האחר והעיניים שלו כאילו קודחות בתוכי. האם זה הוא או המחשבות שבראשי ?

כשאני מסתכלת אל תוכי פוגשת פנימה את הילדה הצייתנית, המרצה, שבחופשות מבית הספר לא ידעה את נפשה, היא מובילה אותי אל הסמי-מבוגרת שאני, קמה כל בוקר ליום נטול מסגרת וצריכה להמציא את עצמי כל בוקר מחדש. ואיך כבר ארבע שנים אני יודעת בעיקר מה אני לא רוצה לעשות ושוב ושוב מאבדת את הסבלנות שנזקקת בכדי להיות מספיק קשובה לשמוע את הכן, את הכיוון. ואיך בקלות כזו שוכחת שאני בהתנקות, בסוג של גמילה מהרגלי צריכה והגמילה היא מורכבת, מלאת עליות וירידות אבל אולי אוכל במהלכה להתנחם בקול הברור שנולד בתוכי שיודע לפחות להגיד: "לא!!!"

ומה אוכל אותי ומערער אותי ? הספק, העמלק - הפחד שאני סתם מתיימרת, עושה ניסויים בבני אדם, בילד שלי !!! ובנקודה הזו בתוכי כל-כך קשה להיות - כשקול אחד צועק וצורח - ללמוד !!! ללמד !!! שיעשה משהו עם עצמו (שאעשה משהו עם עצמי !!!) וקול אחר שכבר נמצא בשביל המקביל אומר: מה לי וללמידה שלו ? האם אני באמת יכולה ללמד אותו משהו ? והרגשה כבדה שהדבר היחיד שאני יכולה להעניק לו בלימוד ממני הוא שיש אצלי משהו שאין אצלו ובלי שאתן לו אותו הוא לא יגיע אליו לעולם...

ואז במקלחת, הצעיר שמסרב בכל תוקף לכל הצעה לגמילה מחיתולים אומר לי: "תנקי לי את הקקי שבחיתול עם מגבונים" ואחרי שאני מסיימת הוא אומר: "יש לי פיפי", הולך ונעמד מול האסלה, אני מסתכלת והאוטומט שלי רוצה לייעץ לו כשהוא אומר לי: "הפיפי לא רוצה לצאת מהגוף" אבל אני מכריחה את עצמי להסתובב ולא להפריע ואחרי שניה רואה אותו חצי יושב על האסלה ועושה פיפי בשמחה ובנחת. ובמין נגחה לראש שלי אני נזכרת שאם יש כאן מישהי שצריכה ללמוד משהו ממישהו זה אני והבחירה בידי אם להסכים לתת להם להנחות וללמד אותי או לשקוע בתפקיד האפרורי והמעצבן של האמא המחנכת ...

מנסה בעדינות.
לפעמים נדמה לי שה"גדולים" באמת צריכים יותר אקשן ממה שיש להם.
ממש לא מתכוונת ללמידה אבל אולי גם.
סביבה תוססת, מעניינת, רועשת לעיתים. לא תמיד אפשר לספק את זה בבית.
לא תמיד זה מתאים לנו לספק את זה בבית.
(אם לא מתאים לך תמחקי.)
@}

את יודעת אני שמה לב שאת מדברת על הבכור שנראה לך שהוא צריך משהו נוסף אולי מחוץ לבית ואני חשה בדיוק אותו דבר לגבי הבכור שלי ועוד אימהות שאני שומעת מהן את אותם הדברים על הבכור שלהן.
אני תוהה אם זה מקרה או שיש משהו ביחסים האילו עם הבכור או שיש משהו באישיות של כל בכור...?
לא יודעת, אין לי מושג, פשוט כותבת בקול רם כי אני הייתי בטוחה שזה קשור בגיל של אבשלום, שבגלל שהוא תיכף בן 7 הוא מתחיל להשתעמם וצריך משהו מעבר לבית אבל הנה את מדברת על השני שלך שהוא בעצם בגיל של אבשלום ואני תוהה אם אולי לגיל בעצם אין קשר בדבר אלא העובדה שהם הבכורים...?

בעניין הלימוד, עוזר לי לפעמים לשמור על כלל האצבע של לעשות ברצון
(אלה כתבה את השורה הראשונה בהנחייתי. למה? היא רצתה לשבת עליי ולכתוב במחשב. היא לומדת בינתיים? ברור. אבל אין כאן שום כוונה ללמד אותה).
זאת אומרת, אני יכולה להציע דברים, אני לא רק מחכה שיבקשו, אין לי אידיאולוגיה מאחורי זה אבל ככה החיים מתנהלים - יש דברים שבאים מהן - למשל פתאום הן מבקשות שאני אעשה להן תרגילי חשבון (אין סיכוי שאני אזום את זה..) אבל מזה פתאום אני אומרת - יהיה לכן יותר קל להשתמש בלוח הכפל, אז אנחנו עושות את לוח הכפל ובדרך גם לומדות לעשות טבלה.. ודברים מתגלגלים.
מתי אני עוצרת? כשיש מאבק ואי נעימות. אפילו אם זה בא מהן, ברגע שאני מפעילה מינימום לחץ , כמו - רצית לעבוד בחוברת, לא? קניתי לך חוברת? אז שבי תעבדי בה! עכשיו! תעשי משהו עם עצמך וכו'.. או - את רוצה ללמוד פסנתר? אז את צריכה להתאמן - תוך יומיים קיבלתי פרישה לאלתר.
מיד נסוגתי ואמרתי - תתאמני רק מתי שאת רוצה. את לא חייבת להתאמן. ושוב היא ניגשת לה בקלילות לפסנתר כמה פעמים ביום, מנגנת מה שבא לה, לאו דוקא את שיעורי הבית.. ומרוצה מהחיים.
או גם בקשר לחוגים - הן יכולות לקבל על עצמן לימוד בצורות הקונבנציונליות ביותר, אבל - כל עוד זה מרצון והבנאדם שמולי נראה לי סביר - אני מאפשרת את זה. כי זה מרצון.
פתאום נראה לי שבכלל לא על זה דיברת, אבל שיהיה.
אוהבת אותך.

אני תוהה אם זה מקרה או שיש משהו ביחסים האילו עם הבכור
את לא טועה בכלל. יש לנו "עניין" מיוחד עם הבכור. הוא הכי מפעיל אותנו, היחסים איתו הכי טעונים, הוא הכי השתקפות שלנו.
הוא זה שהפך אותנו להורים, בו תלינו את כל תקוותינו וחלומותינו על איך יהיה הילד שלנו (מושלם, אלא מה?), איך אנחנו נהיה הורים (שונים מההורים שלנו!)
והבכור, בתורו, גדל ברוב חוצפתו איך שבא לו ולא בהכרח הולך בדרך שחלמנו בשבילו והפער הזה בין עומס החלומות לבין המציאות, מתסכל ומאכזב. מה שכן, הוא בדרך כלל דומה לנו יותר וכך גם נקודות החיכוך איתו רבות יותר...
מעניין באמת לשנות קצת את זווית הראיה ולנסות להזכר בבכור בגיל של השני. איך הייתי מודאגת ממנו, איך ציפיתי ממנו לדברים "של בוגר", איך חשבתי שהוא צריך יותר - יותר העשרה, יותר יחס, יותר מהכל ואיך לשני אני נותנת לגדול בשלווה ונחת. ההיפוך הזה, מחדד את ההבנה שגם השני יגיע לגיל בו הבכור היום וכמובן שאז יהיו הרבה פחות דאגה ולחץ סביבו.
צעד נוסף ומאתגר - אולי אפשר כבר עכשיו לתת לבכור להיות קצת כמו השני?

ברור שלמרות שכתבתי בלשון רבים, אני מדברת בעיקר על המשפחה שלי.

רציתי להוסיף - כמובן שחשוב מאוד גם הרצון שלך. אם את עושה בשמחה ובהתלהבות סימן שזה טוב ונכון. אם לא - עדיף לא לעשות.

> עד מתי את מתהלכת לך אנה ואנה, תוהה כאן ובודקת שם, ומתיתואילי בטובך, להנות משפע יפעתך, מתי תואילי במטוטא להיות בתוכך, את עצמך בעצמך ? והרי אם לא את, אז מי ? מי יואיל להיות את בשבילך, בעבורך, בשבילם, בשביל העולם ?
למה את מתכופפת ככורעת תחת הנטל, אין כאן משא מיותר ושום דבר אינו באמת כבד כפי שנדמה, זה רק כשאת מתחילה להביט ימינה ושמאלה, משווה לזו ובוחנת את ההיא, אבל להיות את, בדיוקך, במידתך, זו הזרימה בהתגלמותה בהתממשותה. היי את, נשאי את היותך בגאון, בשמחה, בעיניים ולב חפים וברים, את כמו שרק את יכולה להרהיב להיות <

זה רק כשאת מתחילה להביט ימינה ושמאלה, משווה לזו ובוחנת את ההיא ,
אכן נגעת בנקודה המהותית, כאן גרעין כל הצרות שלנו...

(אגב, שולחת לך מייל עכשיו)

איזה קטע יפה. בא לי בזמן @}

וואו, תודה על המלים האלה.
איך אני שמחה שהתוודעתי לבלוג שלך.
@}

תודה לכן ולכל הכותבות ממקודם, על התובנות היפות והמחכימות, התחלתי לנסות לצטט מדבריה של אמא בבית האהובה אבל מצאתי את עצמי מצטטת את כל הקטע...

> אל תהססי לדייק, כי הרי דיוקך הוא מהותך, ואת מנסה, משתדלת, תרה מדייקת ולא מדייקת והנה מתדייקת ומתהווה, כי מתוך דיוקך עולה המהות וגם מתוך אי דיוקך את שם. פוסעת הלוך ושוב מתדייקת ומחליפה, שונה ומשנה ושוב מגדילה דיוקך. <