חול לבן

[חול_לבן*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אמא לבת 3.4
הורות טבעית
עקרון הרצף
הנקה עד 2.5
שינה משותפת
חזרנו לארץ מהולנד

[קור_את*]

ברוכה הבאה!
דף בית אישי

[חול_לבן*]

תודה, שמחה לקחת חלק : ))

[קרן_שמש_צהובה*]

ברוכה הבאה @}

[בשמת_א*]

[חול_לבן*]

ממש תודה, מרגישה שהגעתי הביתה @}

[אמא_של_מוש*]

ברוכה הבאה (-:
האם במקרה הגעתם לאיזור עמק האלה?
אני כבר תקופה ארוכה מחפשת חברים למפגשים.

[חול_לבן*]

היי, אנחנו נמצאות במרכז ונשמח למפגשים באזור...

[חול_לבן*]

רכיכה
בלי עמוד שדרה
עושה ממך קרקס
אלו הפנינים שאמר עלי.
אני בכלל בהחלטה חדשה של לא רוצה יותר לכעוס עליה
כמה שהיא מקשה ועושה דווקא
מצד אחד דורשת עצמאות ומצד שני תלותית
איייייייף גידול ילדה סופר תובענית
יש חוסר שקט כמעט תמידי
משתדלת וללא הצלחה - לא מולו ולא מולה
ברגעי הנחת מרגישה העצמה ואז בום טראח מתרסקת על הפרצוף, עם רגשות אשמה שעולים וגם מותחים בפני.
הכל מצטבר ומתנקז אלי תמיד בכל סיטואציה בכל מצב אני האשמה וכן אולי זה נכון, האישה היא הציר של הבית, הכל סובב סביבה.
חזרנו מאוחר
אני רעבה הכריזה ועלתה עם הטאבלט והמעמד
אמרתי זה לא זמן לארוחה, קחי תפוח או פרי ואז יללות ואז צרחות ואז בכי. אוקי מה את רוצה לאכול? כמו מקודם. אוקי לאכול בלי טאבלט. ישר היא מקשרת את זה לעונש. אני מנסה להסביר כבר מאוחר תאכלי ולכי לישון וצרחות ואז הוא בא ותפס אותה וישר למיטה.
מה הייתי אמורה לעשות אחרת?
הוא טוען לתפוס אותה ביד ולהראות לה מי החזק והמחליט.
אני בתחושה של בא לי למות מרגישה קוצים בכל הגוף כמה קושי ואיזה התמודדות. יא אלוהים איזה אתגר קיבלתי.
את רצית ילדים, את בעצמך ילדה בת 4.
את והחינוך שלך. זה כבר פעם שלישית או רביעית שאני מאבד שליטה בגללך.
סליחה, הכוונה לא של מתנצלת, אלא נו באמת זה האיבוד שליטה שלך מה אתה זורק את זה עלי כוס אמק.
ובאמת הבית לא שקט, היא עושה לי חיים קשים.
הוא טוען שאני מתעללת בה רגשית והיא מתעללת בי, יכול להיות, יש מצב שאני עושה יותר מידי ואז מתעייפת ונסוגה, כן מתאים לי מאוד ככה.
מבאס נורא והורס מצב רוח כל הסיפור הזה אבל זה הסיפור של החיים שלי ואני חייבת הפי הנד אמן. כרגע בלב כבד.

[יולי_קו]

חיבוק גדול.
אני פה, מקשיבה לך.

[חול_לבן*]

יולי קו החיבוק שלך הגיע עד אלי, תודה! ואני מעריכה את זה כל כך.
כרגע רגעי שקט, אני עם עצמי מהרהרת, מתבוננת ומשתדלת...

[יולי_קו]

אני מאוד מבינה אותך, מיותר כיוונים ממה שאת אולי מתארת. גם הרצון הטוב והנתינה שלא נגמרת. גם ההאשמה של בן הזוג שזה בגלל ההתנהלות שלי (ויש לי בן זוג נהדר, שאני לא מחליפה, אבל את זה אני לא אוהבת וגם לא מסכימה, ולא מקבלת). וגם העצב אחרי אפיזודות כאלה.

נחמה יש בידיעה שהדברים משתנים עם הזמן. היא תגדל, וגם אתם

אולי תכתבי פה עוד? גם בשביל לנקז מהתסכול והכאב, וגם בשביל לקבל התייחסות, אם יעלה הרצון אצל מישהי.

שני דברים ממה שכתבת תפשו את תשומת ליבי, ואגיב עליהם.

הראשון הוא ילדה בת ארבע עם טאבלט.

[יולי_קו]

נשלח לי בטעות.
אני ממשיכה.

[יולי_קו]

אולי המצב אצלכם הוא כזה?

המסכים, לפי כל מה שקראתי, וגם לפי ספר שאני קוראת כרגע, משבשים קשב ותקשורת אנושית. לדעת חוקרים רבים עדיף לא לתת לילדים קטנים גישה חופשית למסכים. אם אי אפשר להגביל זמן ותחום שימוש, אז עדיף להוציא אותם מהבית. הם ממכרים וגוזלים תשומת לב וכוחות.

יתכן שהילדה שלך מכורה, ולכן לא זזה מספיק, לא מתקשרת מספיק עם בני אדם בלי תיווך מסך, לא שמה לב כשהיא עם צורך קטן (רעב או עייפות) וכשהוא מחמיר היא נכנסת למאבק לקבל מה שהיא זקוקה לו, למרות שהשעה כבר חלפה.

הדבר השני הוא התנהלות בבית בשביל שהילדה לא תצעק. יתכן מאוד שאני טועה, אז מראש אני מתנצלת. אני כותבת לפי מה שתיארת, ויתכן שזה לא מייצג.

הילדה מבקשת. משהו מזה לא מתאים. את מסרבת. צרחות שלה (כי זה פועל). בשביל שהאיש לא יתעצבן ויאשים אותך בחינוך הלקוי (המון ילדים צורחים, פשוט כי צרחות מפעילות אותנו, זה בילט אין במערכת...), אז היא מקבלת בווריאציה כזאת או אחרת מה שהיא רוצה. וגם התייחסות. מגע. דיבור. הם לא נעימים, אבל זה משהו.

שלא תביני לא נכון: ברור לי שזה תיאור פשטני וברור שאינו מדוייק. בכל זאת נמשיך מפה, ואת מוזמנת להוסיף מידע אם בא לך להמשיך את הדיון.

[יולי_קו]

אני משתפת את מה שלמדתי מניסיון וגם מחשיפה לתרבות של האיש שלי. יתכן שזה לא קולע למצב אצלכם.

אנחנו לא מכונות, ואנחנו לא רעבים לפי שעות. נכון. מצד שני, אם אני זאת שמכינה, ואם אני זאת שמגישה, אז עדיף לי לנתב את המועדים והזמנים ככה שיהיה זמן להיות מחוץ למטבח. ועוד נתון חשוב- כשמכינים לפני הרעב, אז לרוב האוכל יותר איכותי, כי יש זמן להכין. כשרעבים ואין דברים מוכנים אז נוטים לחטוף משהו, וזה לא תמיד מבחירה באיכות.

[יולי_קו]

ועוד דבר חוויתי על עצמי:

הרצון שלי שהילדים יהיו שמחים כל הזמן. זה לא קורה כי רוב האנשים חווים קשת של רגשות. מהאיש ומצילי שכותבת פה לפעמים (אשה חכמה!) למדתי שזה בסדר שהילדים ירגישו רגשות מגוונים. לא צריך להתעלל, אבל גם לא להילחץ מזה שהם עצובים/ מתוסכלים/ משועממים/ כועסים.

כן צריך לדאוג לצרכים שלהם באהבה, תזונה, מגע תומך, שינה, מרחב ללמידה, ועוד. האחריות לאושר התמידי שלהם ירדה ממני, וזה היה כל כך משחרר!

[יולי_קו]

מה איתך? מה את חושבת? מה את מרגישה?

[חול_לבן*]

יולי קו את מרגשת ומכילה תודה רבה!
אני קצת יותר טוב ובהודיה.

[חול_לבן*]

משתפת בעדכונים נוספים...
הילדה כבר בת 6 וחצי : )
ילדה יחידה, היתה בחנ"ב עד גיל 5 אחר כך נכנסה למסגרת דמוקרטית תומכת ופרחה.
היא ילדה סופר רגישה, מוצפת בקלות ברגש ועם זאת דומיננטית, פיקחית, פרפקציוניסטית (מזל בתולה).
לפעמים זה מרגיש בור ללא תחתית הרצון שלה באהבה ובתשומת לב. אני מודה שההורות אליה לרגעים ממש מתישה אותי. אני אוהבת אותה אין סוף אבל הדרישה התמידית מעייפת.
היום קראתי שתמיד אפשר לתקן, התחברתי לזה. אני חייבת לנסות. מאמינה שכן.

[חול_לבן*]

אני מרגישה שכאן קבלתי תובנות רבות להורות
אני מרגישה שתפקיד ההורות לא פשוט עבורי
אני מרגישה במאבק תמידי מול ילדה עקשנית ודעתנית
אני מרגישה שהסיפור חייב תפנית
אני מרגישה רגשות וזה נעים כי הלב פתוח