חיים חופש בערבה בלוג משפחה בחינוך ביתי

איזה כיף לשמוע על הביקור בריינבואו
גם אני הייתי שמחה לנסות.
אולי אולי
נראה
האם נצליח לשכנע את עצמנו לנסוע כל כך הרבה שעות?

כתבת עלי! אני ה"אשה ההיא".... אוף לוקח לי שעה למצוא כל אות..אבל אני אתרגל. כרגיל תענוג לקרוא אותך נעמה, הפגישה איתך היתה לי קוסמית וקסומה עד מאוד. גם אני מתכוונת לחזור שוב לגאדרינג. אפשר להגיד שרק נפתח לי התאבון...אכן עולם אחר קסום ומדהים, עולם שבו הידיעה שאת היא נעמה נראתה לי לגמרי טבעית וברורה. לגמרי הגיונית ומתבקשת. כנראה שכשאנחנו נינוחים ומחוברים לעצמנו קל לראות את הדברים כמו שהם. כשלא מתעסקים בטפל (כמו מה השעה או איזה יום היום) ניתן לראות את העיקר. בכל אופן אני אמשיך לעקוב ולראות מתי נראה לך שתחזרו, מכיון שאני נוסעת לבד עם ביתי בת שנה וארבעה חודשים אשמח לחבור אליכם... אם יתאים לכם.... ובינתיים רק אושר עוד ועוד!!!!!!!!

הוריי מגיעים לביקור. יושבים לשתות תה אחרי הנסיעה הארוכה,סביב השולחן במטבח. אבי אומר בתמיהה, "הנה נמלה" ומועך אותה מייד. ואני,אני פורצת בצחוק מתגלגל. קרע אותי. איך הוא מופתע מהגילוי,נרעש ממש. "רק אחת ראית?יש פה מאות. אלפים. אולי מאה'תאלפים." קטעים איתו. כבר כל כך התרגלנו לנוכחותם ,שגם שיירות שמהלכות על שולחן האוכל שלנו עם סיום כל ארוחה,הן עניין שבשגרה. והוא,הוא היה בכזה הלם מהעובדה שנמלה הלכה על שולחן האוכל. אני מייד נזכרת בישמעל ומנסה לספר על הרעיון של לכבד כל ייצור שחי פה,כמונו,לצידנו,(ולא תחת מרותנו הרודנית ששוללת קיומם של כל מי שקצת לא נראה לנו ראוי). לא מצליחה להסביר. צריך לקרוא את הספר כדי להבין .

נעים לקרוא אותך, נותן לי קצת טעם של מדבר וזה מרענן מאד בלונדון הירוקה והקרה.

לא מצליחה להסביר. צריך לקרוא את הספר כדי להבין
זה הרבה יותר מזה, גם בשביל להבין את הספר כמו שאנחנו מבינים צריך גישה לחיים.
אני פשוט לא מרשה להרוג חרקים למיניהם אצלי בבית כי המדיניות שלי היא לתת לכל יצור את הזכות לחיות וזה הבית שלי ואני מבקשת שמי שמגיע יכבד את רצוני.
זה השינוי הקטן שאני יכולה לעשות והוא הכי מוצלח, לדעתי.

איך הולך עם פרשות השבוע? אני אוהבת את זה עכשיו, זה הסיפורים הכי מענינים.
שתהיה שבת שלום

הילדים, מושפעים מסדרת " האיים האבודים" שהם צופים בה :

"אם אמא תעצבן אותנו,נשלח אותה למאלו"

(למי שלא מכירים את "האיים האבודים" משחר ילדותם: מאלו הוא אי בודד שאליו שלחו את כל מי שעשה משהו לא טוב(לפי אמות המידה של סתום העין הרשע...)
אחלה סדרה אגב,משודרת עכשיו באינטרנט פעמיים בשבוע בימי ראשון ורביעי

יוטי היי

חייבת להודות בכנות שעדיין אינני נמצאת במקום המיוחל הזה שאת הצלחת להגיע אליו. לנו יש מחבט זבובים בבית לכל מקרה,כשהם מעצבנים במיוחד ונכנסים
לי לאוכל

ולגבי פרשת השבוע,מזכירה לך את הדף שפתחתי פעם דיון בפרשת השבוע . אכן הפרשות הראשונות מעניינות במיוחד. כמה חבל שהן עמוסות ומרוכזות מדי. קשה היה לנו להכיל כל כך הרבה תכנים ומשמעויות בקריאת פרשה אחת.
יום שישי הקרוב - פרשת לך לך. אלוהים שולח את אברהם למדבר.
גם אני אהיה שם- בלב המדבר (מתכננת לחזור לריינבו).
בקריאה של שנה שעברה מישהיא כתבה על כך שהציווי איננו רק "לך" אלא "לך לך" , כלומר-לך אל עצמך,להיות עם עצמך. אהבתי את זה
איזה קטע שגם אני אלך לי למדבר בדיוק בשבת הזו... נראה מה אמצא שם... (הכוונה לאילו חלקים בי שעדיין לא התוודעתי אליהם)

הילדים ביקשו שאדייק בפרטים אודות "האיים האבודים"

זה לא "סתום העין הרשע". זה ה Q ("קיו")

ראיתי שחיפשת אז הנה:
http://www.gs-ostenfelde.de/[po]mandalas a[/po].htm

גם אנחנו באילת, לא בחינוך הביתי במובן של אין בית ספר, אבל כן בחינוך ביתי מעבר לשעות הפורמליות, והתמודדות עם לא לרפואה, כן לשיתוף הילדים ובעיקר הרבה ים ומדבר. גם עם ארבעה חמודים בהרים הרבה, אולי נוכל ביחד?:

סבבה
נשמח מאד להכיר
תתקשרי 077-7575848
(סופשבוע הזה אנחנו ישנים במדבר,לא רחוק מבאר אורה.מוזמנים בכייף!)

יום נעים
נעמה

משפט אמיתי בפשטותו שנתקלתי בו איפשהו פה באתר:

"למה הוא בלי חיתול?" (הכוונה לתינוק)
אחותו הקטנה עונה: "כי ככה הוא נולד"...

משעשע,לא? בקלות יכולתי לדמיין את איילת שלנו עונה כך למי ששואל למה באר ערום.

ו...עדכון התפתחותי למקורבים: באר שלנו שבר היום שיא בהליכה: שבעה צעדים (בלי ידיים,כן...) והוא רק בן 9 חודשים! מעניין כמה מהר יגיע גיל ההתבגרות...
יאבללה,איך שהם גדלים מהר!
היזהרו.זו לא סיסמת סרק של דודות מעצבנות. זה אמיתי.ראו הוזהרתם.
מזכירה גם לעצמי,לא לשכוח להינות מהרגעים המרגשים האלו שתיכף,ממש תיכף,כבר לא יהיו יותר.
אופס,כבר שכחתי...
ס ת ם . . .
פשוט העייפות מההנקה המתישה בלילות (ובימים) קצת טישטשה את השפיות שלי. אני על הקצה...

צריך

מה צריך באמת בחיים?
מה זה ה"צריך" הזה, ולמה הוא נדחף בכל מקום
מי צריך מה
מתי צריך ומתי לא צריך
את מה צריך?
מי קבע שצריך?

שמעו והשכיתו אזניכם: יבוטלו לאלתר כל החוזים שנחתמו עם מר "צריך". אין יותר. יצא לחופשה ,לחופשי,נעלם.התפוגג. נמוג...

מוצאת עצמי שוב תחת זרקאור השונות, והעילה הפעם: אני מגונה באשמת התעלמות ממר "צריך" עד כדי גרימת קנאה לסובבים אותי.
לא מעוניינת בקשר איתו, עם האדון הנכבד הזה שכולם כל כך סוגדים לו. מה יש לכם ממנו?
למה אתם נותנים לו יד חופשית להתעלל בכם? הוא עושה בכם שמות ואתם הולכים עמו יד ביד לכל מקום. למה?

מותשת מהשיעבוד לבית ולמשימות, החלטתי לחגוג את יום הולדתי בהרים, במדבר.
לא צריכה הרבה. רק אוהל וציוד שינה, קצת אוכל (טוב, קצת הרבה, לילדים, כן?.אין פה במדבר ממה ללקט. )
לא צריך מליון כלים וסירים כי לא צריך לבשל. לא צריך סכום-לשטוף,להכניס
לארון, להוציא מהארון, לערוך את השולחן, לשטוף שוב וחוזר חלילה. מי בכלל צריך כלים? לוקחים פרי/ירק ביד ואוכלים. לשם מה הצלחות?
לא צריך להפעיל מיליון מכונות כביסה, כי לא ממש מתלכלכים (מה כבר מלכלך בחיים במדבר…)
לא צריך צעצועים, מחשב, חומרי יצירה. הטבע מספק את הכל. עניין, תעסוקה, בילוי לשעות הפנאי, מקור השראה ללמידה, לשמחה

לא צריך לקום בבוקר...ובכל זאת -- אנחנו קמים (והשקם השקם, עם אור ראשון)
לא צריך ללכת לביה"ס... ובכל זאת -- אנחנו קוראים הרבה ספרים ולומדים מכל רגע, בכל מקום וזמן
לא צריך לבשל... ובכל זאת -- בתי נהניית לאפות
לא צריך לרכוש בגדים חדשים כל עונה... ובכל זאת, אנחנו מצטיידים במתנות מה "קח-תן"
לא צריך להתנהג בנימוס. ובכל זאת, אנחנו משתדלים להתחשב בזולת סביבנו, במידה סבירה.

מה אני באה להגיד?
שאפשר ורצוי להיפטר מכל הסכמות שיש לנו במוח לגבי מה "צריך", ולהיות שלמים עם הבחירות שלנו. כי מסתבר, שבסופו של דבר, אנחנו בוחרים באופן טבעי במה שאנחנו צריכים.
אם אנחנו קשובים ומודעים לעצמנו, סיכוי סביר שנבחר במה שמרגיש לנו נכון, במה שאנחנו יודעים שמייטיב איתנו. בדר"כ אם לנו טוב, אז גם לסביבה שלנו יהיה טוב.
ואז, אם בחרנו לעשות/לא לעשות משהו, אז נהיה יותר שלמים ויהיה לנו יותר קל לבצע את מה שבחרנו לעשות/לא לעשות. נעשה את אותו הדבר בשמחה ואהבה ולא כי "צריך".

הוריי עדיין מוטרדים מדרך החינוך שאני בוחרת בה לגדל את ילדיי (ז"א הנכדים שלהם).
" ילדה בגיל 10 כבר צריכה לדעת אנגלית. ככה צריך, אין מה לעשות. זה חשוב בעולם שלנו." כך אומר אבי.
ואימי שואלת בדאגה: " מה עשיתם שם במדבר 3 ימים?" נהננו, אני עונה. היה לנו כייף. "אבל אי אפשר רק לעשות כייף כל היום. צריך..."

אז מה באמת צריך?
האם לדעת אנגלית צריך ולהיות שמחים, רגועים ומאושרים פחות צריך?

ועוד הגיגים שקצת מסבכים את מה שנשמע עד כה מאד הגיוני:

סבבה שאני בוחרת לעצמי לחיות חיי חופש ולהיפטר מכל ה "צריך" הזה. אבל איזה מסר דו משמעי אני מעבירה לילדים שלי כשאני דורשת מהם לעשות דברים ש "צריך", כי אמא אמרה,
וגם אם אני משתדלת מאד שלא לעשות זאת, באמת משתדלת ופוטרת אותם מלעשות כל דבר שאינם רוצים לעשותו בשמחה ואהבה, ובכל זאת,יוצא לפעמים לחייב את הבן להתקלח (אחרי אי אילו ימים...לא מגלה כמה...) או להגיד ש "צריך לסיים את המשימות בבית לפני שיוצאים ליום ההרפתקאות"
ואז יום אחד, אני מתנערת מתפישות השבי האלו ובוחרת לצאת מהבית לפני שסיימנו אפילו חצי מהמשימות (כי כמו שכבר הבנתם, די מאסתי בשיעבוד למשימות הבית הללו)
ואז מה קורה?
אז אני חוזרת לבית הפוך, הופכת אותו עוד קצת (בהעברת הדברים מהאוטו הביתה)
ומאבדת עשתונות. הרי אי אפשר לחיות בבלאגן הבלתי נסבל הזה...
אז הנה, מצאתי את הגבול שלי. ולא מתוך זה שעשיתי מה ש"צריך",אלא להיפך -- בחרתי לא לעשות וחזרתי לאותו מקום -- להבנה ש "אין מה לעשות,יש דברים שצריך לעשות" כמו לסדר את הבית, ויפה שעה אחת קודם לפני שאני משתגעת...
ואולי לא? אולי זה בסדר לפעמים גם לברוח מכל ה "צריך" הזה, כדי לשמור על שפיות מהשיעבוד?

נדמה שמה שהייתי צריכה באותם רגעים היה החופש משיעבוד לעבודות הבית, יותר מאשר הסדר והניקיון. ואז, ברגע אחר הייתי יותר צריכה את הסדר. כלומר -
אם אוכל לנסח משפט אבסורדי קצת, אנסח אותו כך:
הדבר היחידי ש"צריך" באמת הוא להיות קשוב למה שאתה צריך באותו הרגע ולעשות אותו, בבחירה מודעת. רק ככה אפשר להיות שלמים עם הבחירות שלנו (שלפעמים לא מובנות לנו עצמנו, ברגעים שונים של החיים.)

"צריך"

מה אני צריכה עכשיו? כמה מאיתנו באמת עסוקים בשאלה הזו בכל רגע, עם כל בחירה?

אני מניחה שברור לכולכם מה העבודה הקשה לי ביותר:
למצוא איזון בין הצרכים של כל בני במשפחה.

ולהתבונן, בלי לשפוט, בלי להאשים עצמי או אחרים, איפה ה"צריך" שלי מתנגש עם ה"צריך" של הילדים או של נועם.

זהו. כתבתי את זה. אלו שיעורי הבית שלי.
עכשיו נשאר רק לחפש תשובות...
(ואיזה באסה זה בחינוך ביתי שאין ממי להעתיק את השיעורים...)

כותבת מהר, לפני שתאבד לי הפנינה בערפילי שגרת היום יום:

בני : "אמא, את יודעת, בזמן האחרון אני לא יודע מי אני, כאילו שאני לא ילד
אני : "אז מה אתה?"
בני: לא יודע, אולי רוח
אני: למה אתה מתכוון?
בני: אני לא מרגיש את עצמי

ככה. אמר ויצא עם הגרזן שלו להשחיז אבני צור לקראת המפגש של שומרי הגן.
ככה. אמר ויצא. השאיר אותי מוכת תדהמה. מה זה????

ואני חושבת לעצמי שאני בן אדם עם מודעות. תראו מה זה. לאיזו רמת מודעות יכול להגיע ילד בן 8 . הדור הצעיר שאני מגדלת פוסח מעליי בגדול. הוא מרגיש רוח.
הוא יודע להבחין בין גוף ונפש.
מה זה?

אויש, איך שאני נהנית לקרוא אותך, ואת הדברים החכמים שאת אומרת!

ואיזו אמא נפלאה את.... גם אני רוצה שהילדים יהיו יותר גדולים לכבד אותם כך, להעניק להם כך. וואו.

ולגבי הצריך....
פאולו קואלו הגדיר את זה הכי טוב.
אין שום דבר טוב בחופש שלעצמו, אם אדם חי בלי שום מחוייבות, בלי שום צריך, הרי שהוא חי בריקנות ובכלום.
אבל החופש האמיתי הוא לבחור מה אתה רוצה, ולהתחייב אליו, כך שיהיה הצריך שלך!
(שיניתי קצת שיתאים לקונטקסט)

ואחרי שחזרנו עם הילד (שנה וחצי) והבטן מטיול של חודשיים בארהב לפני שבועים -
אמא שלי שאלה: "מה זה, מה חשבת לעצמך, לברוח ככה מהמציאות לחודשיים? יש אנשים שיש להם חיים, מחוייבויות, אחים שלך, לדוגמא, שעושים מה שצריך.."

_בני : "אמא, את יודעת, בזמן האחרון אני לא יודע מי אני, כאילו שאני לא ילד
אני : "אז מה אתה?"
בני: לא יודע, אולי רוח
אני: למה אתה מתכוון?
בני: אני לא מרגיש את עצמי_

במובן הזה, אם כך, מבצבץ ה'אני' אל הבשלתו, אל הכרתו כייחודי, בהכירו את אחדותו, ואת פניו הייחודיות כגוף ורוח מאוחדים אל מחוץ לעצמי.
הבשלתו אם כן, בקיעתו של ה'אני' מהאין אל היש, היא אותה התעצמות, אל העצמי, הידחסות אל עצם הגוף החי, האש העולה מהאדמה אל איש, אל אשה.

בעצמו ימצא את עצמו ויאשר את אין קיומו, באישור לקיומו, מבפנים, שממילא הכל מבפנים, וזה, הצעיר, כבר שלם גם, בהתעלותו אל קודשיו,
ונמצאים מודים על גודל המזל ואת השאר כבר יודעת מעצמך.

מודה.
מודה על עצם הקיום.
ומאשרת לו את אושרך כי רב, ובכך מאושר העולם כולו, ועצמו, בעצמו יבקע אל האור, שממילא שם.

תודה רבה.

<שלם>

החופש הוא לדעת שאין דבר כזה "צריך".
יש רק "רוצה".

ילדה בגיל 10 כבר צריכה לדעת אנגלית. ככה צריך, אין מה לעשות. זה חשוב בעולם שלנו
לא צריך, רוצה. ואז - מי רוצה? אבא שלך.
ומפיו:
אני רוצה שילדה בגיל 10 תדע אנגלית. ככה אני רוצה, אין מה לעשות. <אני חושב ש>זה חשוב בעולם שלנו.

זהו. זאת רק דעתו... רק הרצון שלו, או בתרגום ל"צריך" - הרצון שלו לשלוט במה שלא בשליטתו.

"צריך לסיים את המשימות בבית לפני שיוצאים ליום ההרפתקאות"

אותו דבר לגביך

אם יבוא לך בתור תרגיל להמנע לחלוטין מהמילה "צריך" (וגם כששומעת אותה מאחרים לתרגם ל"רוצה") אולי תגלי שהיא בכלל מילה מצחיקה ואימפוטנטית

<לי זה קרה בכל אופן>

לאיזו רמת מודעות יכול להגיע ילד בן 8

זה הקטע... כולנו כבר היינו שם...
ועכשיו לומדים ומתאמצים כדי להזכר במי שהיינו ואיך שהיינו.
את לא זוכרת שהרגשת בגיל צעיר כמו שהוא מרגיש עכשיו?

את כותבת נפלא

"צריכה" לקרוא אותך יותר

תבורכי

הדבר היחידי ש"צריך" באמת הוא להיות קשוב למה שאתה צריך באותו הרגע ולעשות אותו,בבחירה מודעת.
<הדבר היחידי שאני רוצה באמת הוא להיות קשובה למה שאני רוצה באותו הרגע ולעשות אותו, בבחירה מודעת.>
<הרבה חופש בערבה, איזה כיף>

תודה קט קטית

אני רוצה להודות לך על ההארה

הדבר היחידי שאני רוצה באמת הוא להיות קשובה למה שאני רוצה באותו הרגע ולעשות אותו, בבחירה מודעת.
בדיוק כתבתי בנושא הזה גם בדף חוזרת לכתוב וגם בדף סיומה של הקומונה הקטנה שלנו !!!
רק שלדעתי כתבתי בכל מקום כמה אני "צריכה" לעשות יותר מה שאני רוצה...
לא קל להשתחרר מתפיסת ה"צריך"!
_תודה קט קטית

נועם מביא הביתה קניות מהסופר. בשק אחד, יחד עם הירקות האורגניים, מיותמת לה חתיכת עוגת גבינה "תעשייתית" בתוך עטיפת פלסטיק מהודרת.
אני שואלת את נועם לפשר הדבר.
"זה נשאר מהעבודה" (הוא כבר מצפה לאיזה נו-נו-נו)
"...קשה להפקיר בודדה שכזאת לבדה באריזת הפלסטיק,אני חושבת לעצמי ומתפתה לטעום. וואלה,מפתה...מתוק...רך...
נועם "תופס"אותי על ח.
"אני פשוט לא מצליחה ליישר קו..."
"כן, ברור. את אמא כזו טובה. את פשוט חוסכת מהילדים שלך לאכול את הזבל הזה..."

וכאן דמיינו את הצחוק המתגלגל שלי שלא נרגע. מפסיק לרגע נשימה, לוקח אוויר וממשיך.
אח... כמה טוב לצחוק פתאם בצהריי היום.
פורקת סוף סוף את המתחים שהצטברו במהלך הבוקר העצבני (כן,כן...קיבלתי מחזור...)

עבר יום מאז ההתבטאות המסתורית של בני. מנסה שוב : "הבטחת אתמול שתנסה להסביר לי למה התכוונת במה שאמרת"..
"אני לא יכול, אמא, את לא תביני".

אבל אני הרי אדם סקרן... אני חוקרת... בחינוך ביתי למדתי לשאול שאלות ולא לקבל דברים כפשוטם...
אבל אין מה לעשות. הילד מתקשר עם הרוח שלו ברמות שאני לא אוכל לתפוס בכלל.
מנסה לפשפש בזכרוני, לדלות הסבר מהרצאה ששמעתי פעם על ילדי אינדיגו וקריסטל. כן, זהו! זה זה! יש לי ילד קריסטל!
ישר מקליקה בגוגל "ילדי קריסטל" והרי לפניכם ההסבר המלא לילדי/אנשי אינדיגו מוגבלים שכמותי:
(נזכרת במשפט שאמר לי בעלה של אחותי החרדית כשראה את בני לאחר שנולד: "יש לו מבט של איש זקן וחכם. הוא כבר היה פה"...)

והנה ההסבר:

ילדי הקריסטל ניחנו בנפש מזוככת, יכולת טלפאתית, אינטואיציה מופלאה, רגישות יוצאת דופן וראייה פורצת דרך. כיצד תזהו ילד קריסטל כשתפגשו בו?

פגשתם פעם ילד בעל נשמה יתרה, שיש בו תבונה מפתיעה, מחשבה בהירה ורגש שופע? אולי אתם מכירים מבוגר בעל נשמה של ילד תם ונקי? יהודית פלאות, מחברת הספר "ילדי הקריסטל - ילדי הכוכב", מכנה את בני האדם האלו, צעירים או מבוגרים - ילדי הקריסטל.

הספרות הרוחנית טוענת שילדי הקריסטל היו כאן מאז ומתמיד. יש המצביעים, למשל, על הצליל הדומה של ישו "כרייסט" לצליל המלה "קריסטל". יש הסוברים שמנהיגי אומה קדומים ונביאים תנ"כיים הינם נציגים עתיקים של ילדי הקריסטל, 'ילדי החוכמה העתיקה'. מעוזם של ילדי הקריסטל הוא הר המוריה. הסימבוליקה של הר המוריה בתרבות היהודית היא טעונה ועמוקה מאוד (די להזכיר את עקידת יצחק, אשר על-פי המסורת נערכה שם), ויש המאמינים ששם חגות להן הנשמות העתיקות של ילדי הקריסטל. במרוצת הדור האחרון מדברים על זיהוי נוכחות ברורה של ילדי פלא אלו כאן בפלנטה שלנו.

ילדי הקריסטל שייכים לקבוצה ייחודית ונדירה של ילדים בעלי יכולת טלפאתית ואינטואיטיבית מופלאה, נפש מזוככת, רגישות עמוקה וראייה נדירה ופורצת דרך. הם חדי מבט, מהירי תפיסה ומלאי רוך ואהבה. הם משולים לאבן קריסטל יפהפייה ושופעת עוצמות.

יהודית פלאות, מורת דרך רוחנית ומדיום, שהיתה, לטענתה, בעברה ילדת קריסטל בעצמה ובהווה היא אם לשלושה ילדי קריסטל, משמשת כמטפלת מקצועית בילדי קריסטל, צעירים ובוגרים. היא עובדת איתם על העוצמה הפנימית הרוחנית ונעזרת לשם כך בשחזור גלגולים. כלי העבודה שלה הם: הקשבה, חשיבה, מודעות, תקשור ואהבה וגם תרכובות מיוחדות של פרחי באך.

מתי פגשת לראשונה את תופעת ילדי הקריסטל?
"אני עצמי ילדת קריסטל, אם לשלושה ילדי קריסטל, כך שזה תמיד היה כאן, גם עוד לפני שידעתי לקרוא לזה בשם ולתת לזה הגדרות. תחילת ההיכרות שלי עם התופעה היתה לפני יותר מעשרים שנה ולא מתוך קריאה תיאורטית. המפגש עם התופעה ברמה המקצועית היה לפני כעשר שנים, כשהתוודעתי גם אל המונח עצמו ואל רוחב היריעה".

אילו תכונות ייחודיות מזהים אצל ילדי הקריסטל?
"אני טוענת שכל אדם נולד אל העולם הזה עם ידע, כוח ועוצמה. העניין הוא שלא כל אחד מפתח את הידע הזה לכדי ממשות פרקטית. לא לכל אחד ישנם הכלים לפתח את הידע המצוי בקרבו. ילדי הקריסטל באים לכאן עם ידע רב. הם הרבה יותר מוכנים ומחודדים מראש ליישום הדברים. פיתחתי באמצעות תקשור כלים למיצוי הידע הזה. אני מעבירה את הכלים שלי למטופליי, ביניהם גם ילדי קריסטל.

"אני קוראת לילדים האלה 'ילדי הכוכב'. הם ישויות עתיקות, שמביאות איתן ברכה גדולה, יכולת נתינה אינסופית ואהבה ללא תנאי. מזהים בילדים האלו כישרונות בתחומי הציור, הכתיבה והמוסיקה. יש להם יכולת טלפאתית נדירה, אינטואיציה מחודדת, דמיון עשיר ומקורי וראייה לעומק ולרוחב. הם יכולים להיות המורים של המורים שלהם ושל ההורים שלהם. הם חריגים במצוינות שלהם ומקדימים את זמנם בהרבה מובנים.

"פעמים רבות בשל העומק שלהם ישעמם להם במסגרות הרגילות ויהיו להם קשיי השתלבות. הם מחוברים מאוד לטבע. מומלץ לתת להם לשהות במרחבים ולצאת איתם למקומות של שלווה ורוגע. השקט הוא המדריך הגדול שלהם".

"ילדי קריסטל מספרים סיפורים שיכולים להישמע להוריהם מופרכים, אבל לי ברור שהילד דובר אמת. אני מזהה בהם את היכולת הטלפאתית ואת זיכרונותיהם מגלגולים קודמים"
תני דוגמאות ליכולות האלו
"כשבתי הקטנה היתה בת שנתיים היא היתה גומעת מרחקים בשטחים פתוחים בסביבה בה גרנו. היא נהגה לרוץ יחפה במשך קילומטרים כמו בדואית קטנה. אני רכבתי על אופניים לצדה והשגחתי עליה. ברור שזו לא התנהגות רגילה לתינוקת בגיל כזה. היא ביטאה כאן חופש תנועה, היכרות בלתי רגילה עם המרחב והיעדר פחד.

"ילדי הקריסטל שאני עובדת איתם מגיעים אליי עם סיפורים שיכולים להישמע להוריהם מופרכים, אבל לי ברור שהילד דובר אמת. אני מזהה בהם את היכולת הטלפאתית ואת זיכרונותיהם מגלגולים קודמים. היכולת הוורבאלית הגבוהה שלהם מאפשרת להם להסביר את עצמם בצורה כל כך יוצאת דופן ויצירתית".

"אחד מילדי הקריסטל בהם אני מטפלת הוא ילד בן 10 בעל עולם פנימי עשיר מאוד. הוא מאוד נמשך לחלליות ולכוכבים. הוא בא אלי עם בעיה שהוא עצמו הגדיר: 'אני מרגיש אנשים עפים וזזים בתוכי. כל פעם הם אומרים לי דברים אחרים'. הוא הסביר שהוא עצוב מאוד כי לא מבינים אותו. הגישה שלי, גם במקרה שלו, היא ללכת עם הילד אל תוך העולם הרגשי שלו, ומתוך עולמו לטפל בו ובמה שכואב לו. עשיתי איתו מה שאני מכנה 'עליה לכוכבים'. אני הרי קוראת לילדים האלו 'ילדי הכוכב' ומאמינה שהנשמה באה משם ושמלמעלה אפשר להוריד אנרגיות.

במהלך הטיפול הילד סיפר שיש כוכב מנצנץ שקורא לו להיכנס אליו, אבל השומרים לא נותנים לו להיכנס. גייסתי איתו ביחד מדריך-מלך, שיעזור לו להיכנס אל הכוכב ולהביא ממנו אור ואנרגיות טובות. הילד סיפר שהמדריך-מלך אמר לו שהוא צריך להיפגש עם השמחה ולסלק את העצב ושלח אותו אל כוכב השמחה, שם הכל צהוב, מוזהב ומאיר. הילד ביקש עזרה מכוכב השמחה, שיעזור לו להשלים את החלק החסר בנשמתו. הילד תיאר את נשמתו כלב בעל חתיכה חסרה, שדרכה העצב חדר פנימה. איש צהוב שהציג עצמו כראש השמחה, העניק לו במתנה את החתיכה החסרה שתאפשר לו לחוש שמחה".

מה המפתח לעבודה עם ילדי קריסטל?
"הקשבה היא המפתח לכל תקשורת, ולכל קשר ובוודאי לכל תהליך טיפולי. לתפיסתי, יש להקשיב לילד ולתת לו לבטא את פחדיו ולספר על הקשיים שלו. חשוב לתת לילד הקריסטל לגיטימציה,להעביר את המסר שמותר לו לכאוב, להיכשל, לפחד ולהיות שונה מאחרים. לתת לו במה מלאה, גם להצלחות ולכישרונות. כדאי, כמובן, לחזק את התכונות החזקות ממילא, ולהעצים אותן.

"אני תמיד חוזרת ואומרת להורים, לגננות ולמורים: תקשיבו לילדים שלכם, תנו להם תשומת לב, לכו עם ולא נגד. ברוב המקרים הקשב מצד הילד יגיע בעקבות ההקשבה שלכם אליו".

בספרך את כותבת:"תפקיד ילדי הקריסטל הוא להיות המנהיגים של הדור הבא". ספרי על הזיקה בין ילדי קריסטל לדמויות מפתח בחברה
"לילדי הקריסטל יש שליחות. הם כאן כדי להאיר, לרפא, ולהרעיף טוב ואהבה. הם באים אלינו מכוכב האור והיצירה, ממחוזות של יוזמה, המצאה ופריצת דרך. הרבה מנהיגים, אנשי תרבות ואמנים הם 'קריסטליים'. אני יכולה לציין כמה שמות שבוודאי מוכרים לכולם ואשר לדעתי הם ללא ספק 'קריסטל': אילן רמון ז"ל, מיה בוסקילה, שרי אריסון, גאידמק, אביב ויונתן גפן, שמעון פרס ועוד.

"אנשי הקריסטל באים מהמקום הכי טהור. הם בעמדה גבוהה מאוד של נתינה ותרומה. הם משפרים ומזרימים אור ומשפיעים לטובה על כל מקום בו הם נמצאים".

מתוך: מגזין דרך האושר

איך דברים מתחברים,נכון? אני מהרהרת לעצמי.
הרי ידעתי שהוא מיוחד שכזה כבר כשנולד. קראתי לו זהר . " מזרימים אור ומשפיעים לטובה על כל מקום בו הם נמצאים" כך כתוב...
והחיבור החזק לטבע, לשקט,העדר הפחד,
"פעמים רבות בשל העומק שלהם ישעמם להם במסגרות הרגילות ויהיו להם קשיי השתלבות. הם מחוברים מאוד לטבע. מומלץ לתת להם לשהות במרחבים ולצאת איתם למקומות של שלווה ורוגע. השקט הוא המדריך הגדול שלהם".
נו,בבקשה...איזה אישור יותר ברור מזה קיבלתי לבחירה שלנו בחינוך ביתי.
ומשפט אחרון חביב שאיתו הזדהייתי: " הם יכולים להיות המורים של המורים שלהם ושל ההורים שלהם. הם חריגים במצוינות שלהם ומקדימים את זמנם בהרבה מובנים.

הו, נעמה, הזהרי מתוויות שאת שמה על ילדך הרך.
מלאך אינו זקוק לתיוג. אנו הנותנים בם שמות - לצרכינו.
כפי שהזמן - אינו עונד שעון. אינו זקוק לחלוקות האלה, אינו תלוי בעונות. זורם.

זה לא שהוא אינו כזה, עדיין אין כל סיבה לשים את זה עליו.

ההגדרות אינן חשובות, המבט האוהב והמקבל הוא המתבקש. תפקרידכם הוא הנחת התנאים המתאימים בעבור ילדיכם, לצמוח ולהגיע אל עצמאותם.
על פני לדלות ממנו הסברים שאינו יכול לתת, שאינם במילים, להקשיב לו רוב קשב, ואפשר לרשום את הדברים, עדיין, ביום-יום להמשיך להתייחס אליו כאל ילד, ככל הילדים.
שכן, בבגרותו כי רבה, בידיעותיו המעמיקות, עדיין נדחס אלי גוף הילד, ונמצא צומח שם, בתסכוליו ובכאביו, ומכאן, רק להתבונן ולהקשיב ולהניח כתף כשמתבקשים לכך.

והדברים, נאמרים בנחרצות, כהנחיה חיונית והכרחית לכם לך ולאביו, להודות על גודל המזל, ולשרת את הילד הזה, ככל ילד אחר שנמצאים שותפים שם ליצירה.
לא יותר, לא פחות.
הערצתו אם כך, אינה מאפשרת אלא, להקשיב לערוץ הזה, כמבלי משים, בזווית המבט.

וזאת, על מנת שאתם עצמכם,
בהתבוננות בזהר הזה -

לא תוכו בסנוורים!

תודה רבה.

<שלם>

תודה צפריר .
תודה

תודה על התזכורת החשובה: התבוננות. קבלה.לא צריך תוויות. פשטות. אהבה. זה הכל

תודה על התזכורת החשובה: התבוננות. קבלה.לא צריך תוויות. פשטות. אהבה. זה הכל
ראי את ההתוויה, שהתזכורת - תזכורת, אינה חשובה או לא חשובה, וההסבר של התזכורת הוא התוויות הצורך בהסבר.

הנהר, הזורם אל הים, אינו נזקק להסברים על כוח הכבידה, על הזרימה, המים אינם מבקשים הסבר, כשמתאיידים אל עננות, כשמתגבשים אלי מטר, בבארות ובימים, ללא הסבר, המים - מים. מוליכים חיים ומידע רב ערך, מגשרים ומקשרים, בעצם קיומם.
כך האהבה.

עם זאת, טוב לה לנפש להבין, וחפצה בכך, שכן ההסברים מרצפים את התמונות אל יחידה אחת, בעלת רצף הגיוני, לכאורה, נשימותייך מתרחשות מעצמן מתוך ההגיון של פעילות הגוף הפיזי, ואין הדברים רק כך.
זו התבוננות חלקית על הדברים.

בפועל, הרי יודעת ויודע גם הוא, ככולנו, שאינך מבינה דבר, ושבאמת ככל שתביני יותר, תביני עד כמה אינך מבינה, ועד כמה אינך מבינה כמה כבר אפשר לא להבין, ועדיין, אינך מבינה דבר.

שכן ככל שתביני, ותקיפי במחשבתך, ותגדירי את הדבררים, דרך מעשיות ומחזות, דוגמאות ומשלים חוצבי לבב, מפעימים ומלודרמטיים, תמיד כל הבנתך אינה כגרגיר חול אחד.
כלומר - גרגיר החול - במובן הזה, חלק מהווית החיים, בעוד את - מנסה להסבירם.

לכן, מפנה את המבט אל מי שאת היא, ומודה על האפשרות לחיות בקרבת טוהר זה, העולה אצל כל ילד באשר הוא, וממקום זה, נמצאת מתבוננת בזהר הזה, העולה ממך, ומוקרן, באהבתך, אל העולם, גם באמצעות פרי הבטן הזו, הרחם הזו, התהוות של גוף חי, והאלהת החומר אלי חיים, כחלק ממעשה הבריאה, באדיבותך הרבה, ומעצם מהותך, פריונך, אדמיותך.

אז, נמצאת לא רק מתמלאת בנחת הרוח האפשרית, אלא חווה בעצמך, את החירות הזו, חוויה של סיפוק מלא, לא חסרה דבר ולא מבקשת דבר, אלא הווה את הרגע, חווה את ההודייה האפשרית, ומכאן, מתחילה להבין, את האפשרות להניח לו, לצעיר, לחיות כך - בחירות הזו, בזהרו, באופן הזה, של מאפשרת לו, לבקוע את התבגרותו, ולגלות את האור, ולהניח אל העולם, את שירותו, בטהרתו, בנדיבותך ובנדיבות אביו,
ואתם מתפלאים ומודים, אל גודל האושר האפשרי בקרבתו, האישור הפנימי שמאשרים לעצמכם, מעצם קיומו,

ובנדיבותו.

תודה רבה.

<שלם>

זהו. זה סופי. באר הולך, כבר שבועיים. מגיל 9 חודשים וחצי.
לאן הוא ממהר?
למה הם גדלים כל כך מהר?
פעם קראתי על השפעות הורמוני הגדילה במזון על קצב ההתפתחות המהיר של הדור הצעיר. אבל אנחנו אוכלים אורגני. מה? זה לא עובד?
שחר, בכורתי, כמעט בת 10, וזה מתחיל להרגיש כמו גיל ההתבגרות.
מה קורה פה?
"איך שהזמן רץ"... - כבר לא נשמע לי כמו סיסמא סתמית של דודות. זה אמיתי. הוא באמת רץ...
ואני חשבתי שאם אני פורשת ממרוץ החיים המטורף שמתנהל מחוץ לבועה שלי, אז הזמן יעמוד מלכת...

(עולה לי פתאם השיר "אשליות", מכירים? "לגור בדירת פאר, לחשוב שאתה מליונר...)

עולה לי פתאם השיר "אשליות", מכירים? "לגור בדירת פאר,לחשוב שאתה מליונר.
לא לעבוד לעולם

סחטיין על באר! אני מכירה ילד שהלך בגיל הזה בדיוק. זה נורא מוקדם.
אצלנו (9 חודשים) הוא רק עומד כמה שניות לבד ואז נופל על הטוסיק (הלא מרופד

) .
אבל הוא בדרך הנכונה.

כבר הרבה זמן שרוצה לכתוב כאן על חוויות שאני עוברת ,על תובנות חדשות שצצות השקם והערב. ולא מספיקה. הלילות כבר לא נגישים לי להתייחדות עם עצמי.יותר מדי עייפה בין הנקה להנקה,בין הקטנה שקמה לפיפי (או שלא קמה...ואז רטוב...)והבן שמתעורר מחלום רע, וכ"ו..

רוצה רק להודות

תודה על כל השפע שאני זוכה לו
תודה על המשפחה שאני זוכה לגדול בה ולגדל אותה
תודה להוריי ולילדיי
תודה לנועם על היכולת שלו להכיל את כולנו ולהיות,אוהב ודואג, בשבילנו,וגם בשביל עצמו.
תודה על כוח החיים שמפגיש אותי עם למידה אינסופית שלי את עצמי

אני קוראת את הבלוג הזה בהמשכים, לא הגעתי אפילו לאמצע...
רציתי לאמר תודה- בכל פעם שאני קוראת אותך אני מתמלאת סבלנות ואהבה ונזכרת כמה חשוב לגדל אותם באהבה...
אז תודה.

שלום נעמה, חזרתי לקרוא אותך אחרי הרבה זמן שלא כאן...... כל כך הרבה אהבה ושקט, מסירות ונתינה....
מה שלומכם בימים קרים אלה? איך מזג האוויר אצלכם?
ספרי עוד על הפרוייקטים שעשיתם מחוץ לבית יחד?

מה יצא במרגיעון? "כולנו משפחה אחת" אמן!

לכל הקוראות החדשות-ישנות שלום.
תגובתכן משמשת לי מראה לראות בכל רגע מחדש את הסבלנות השקט והאהבה שאתן מזהות בכתיבתי על חיינו.
הקטע הוא,שכשאני לא סבלנית ולא רגועה-אז אין לי פנאי (לא טכני ולא רגשי-נפשי) לכתוב. ויש לא מעט רגעים כאלו... רגעים שבהם אני חשה שאני לא טעונה במספיק אנרגיה לעצמי כדי שיהיה לי גם לתת לזולת. הנתינה היא פונקציה של תחושת השפע שאתה חש,וזה לא תמיד בהלימה עם ה"עובדות"ב "מציאות". כלומר: אם קיימת בך תחושת שפע (כמו זו שאני מנסה לייצר לפעמים יש מאין), אז יש מאיפה לתת,גם אם אין...
טוב,אני לא ממש ברורה,גם לא לעצמי...

מה מזג האוויר אצלנו?
רגוע.
אצלנו רגוע. כך הייתי מכנה את המזג גם בבית וגם בחוץ.
לפנות בוקר קר,אבל מתחמם די מהר.
ואם לא מתחמם,אז אנחנו מחממים את עצמנו. הבוקר יצאתי לגינה בכפור של 6 בבוקר ומשום מה לא הרגשתי אותו ככזה. חשתי רוח רעננה שהחדירה בי רצון לעשות,לבנות. (אפרופו פרוייקטים...). לקחתי ביד "את,מקוש ,תוריע וקילשון הצטרפו בסערה,בסערה" וחפרתי בנמרצות בורות לתקוע בהם יתדות- מוטות במבוק ארוכים. אח"כ קשרנו כפות תמרים שחיברו בין היתדות ויצרנו קשתות-מן מנהרה שכזו,כדי שבבוא היום תוכל גפן לטפס על קורותיה.(חזון אחרית הימים?גפן במדבר?...לא יודעת. בקיבוץ איילות הסמוך מגדלים גפן משובחת,אז למה שאני לא אצליח ?)

נשאלתי לאחרונה : "כן,חינוך ביתי...בסדר,רעיון נחמד,אבל מה אתם עושים בבוקר כשאתם קמים?
מוצאת עצמי היום נוכחת מול התשובה: עושים מה שעושים,או שלא עושים. (מה???)
ועוד נשאלתי בעניין החופש : "זה לא קשה החופש הזה לבחור,כי איך יודעים במה לבחור?הרי אף אחד אחר לא מציג בפנייך את האפשרויות מלבד את עצמך

ובכן,
החופש לבחור אוצר בתוכו את ההזדמנות להתבונן לתוכך פנימה ולחוש מה בא לך לעשות. ואם לא בא-אז לא לעשות.
ואיך כל בוקר שלנו נראה אחרת לגמרי. לגמרי!
ומדהים עבורי לגלות כל פעם מחדש,כמה השפעה יש לי על הדינאמיקה שנוצרת בבית,בין כל אחד ואחד ביחד ולחוד,ובנינו ובין העולם שבחוץ.
כשאני קמה (ליתר דיוק-כשהילדים קמים,כי אני לא ממש ישנה בלילות...) עם אנרגיה של חיוניות ושמחה,אז כל הבית שמח. האנרגיה שאני משדרת לילדים חוזרת אליי ומטעינה אותי בעוד אנרגיה ושמחה. והציפורים בחוץ מצייצות והגינה מזמינה . והכפור של שעות הבוקר המוקדמות מרגיש פתאם כמו רוח רעננה.
ואתמול אותו הכפור הביא אותי להמשיך להתכרבל בשמיכה אחרי לילה ללא שינה. את הילדים הוא הביא למקום של נתינה : הם הכינו לעצמם ארוחת פירות עם תה(קטפו אוסף משובח מעלים בגינה),הכינו צ'פאטי (שזה אומר ללוש בצק ולרדד ולהכין משהו דמוי פיתות על הסאג' הביתי שלנו-מחבת הפוכה), ודאגו לקטנה וטיפלו בתינוקי ואיפשרו לי להמשיך להתכרבל לי במיטה. מדהים,לא? בבוקר אחר הייתי יכולה להתחנן שעות כדי שמישהוא מהם יגיש קצת עזרה לאמא עייפה אחרי לילה ללא שינה. והנה,פתאם זה קורה,כי כך צריךהיה לקרות,מעצמו,באופן טבעי מה שנקרא...
(אגב,איזה קטע זה : בתי הגדולה "עלתה עליי" וטענה בהתרסה: "את סתם אומרת שאת לא ישנה כל הלילה בגלל באר ,ובעצם את במחשב,בגלל זה את עייפה"... ואני,מנסה להצדיק עצמי נוכח הסיטואציה: "לא,זה לא בדיוק ככה... באר פשוט מתעורר כל כך הרבה פעמים,שפשוט כבר מעצבן אותי לנסות להרדם בין התעוררות להתעוררות,אז בינתיים אני במחשב"...)
ובוקר אחר אני יכולה להיות עצבנית בטירוף,כי לא הספקתי לעשות כמה דברים שרציתי כמו לשלוח מייל במחשב או לסיים איזו יצירה שהתחלתי לפני שבוע ועד עכשיו עוד לא מצאתי רגע דל אחד כדי להתקדם ולסיים "כמו שצריך", ובוקר אחר אני יכולה להכנס לסרט שחייבים לסדר ולנקות את הבית לפני שאני אשתגע (זה בא בדר"כ יחד עם המחזור,או כהכנה לקראת יום שישי...). ובוקר אחר נועם מגניב לי איזה חיבוק מאחור רגע לפני שהוא יוצא לעבודה, וכל האנרגיה הזו משתנה ומשנה-אותי,את שלוות הנפש שלי,את האנרגיות בבית,את הזרימה של הילדים,את היצירתיות,את יכולת הגמישות וההתחשבות שלנו אחד בשני
הכל אחד הרי. הכל אחד.
אנרגיה שמסתובבת בעולם ומחכה שמישהוא יבחר בה. נותנים לה אצבע ואז היא משתלטת על הכל.
ואיך שמתחיל הבוקר משפיע על מה שקורה בכל אותו היום.

ועכשיו,עכשיו אני נותרת עם ההרהורים איך אני אוספת את עצמי גם ברגעים של חולשה ועצבים וכעס ומזרימה לחיינו יותר רוגע,.
הרי אם אתחבר לאנרגיה של הרוגע - אזמן לחיי עוד רוגע. גם הילדים יהיו רגועים פתאם והכל יזרום על מי מנוחות. והרוגע הזה יחזור אליי שוב,כי מה שאתה נותן זה מה שאתה מקבל.
או שלא... מזכירה לעצמי שזה בסדר לאפשר לעצמי גם ימים שבהם הכל עוצר,או תקוע. וגם זה בסדר. הכל בסדר.

ועוד בעניין פרוייקטים:
אני מגלגלת עכשיו יוזמה לפיתוח בר קיימא בבאר אורה הישנה (כאלטרנטיבה "אקולוגית" לתוכנית של אייל הון להקים במקום מגרש גולף ובית מלון)
בקרוב אשתף,כשדברים יתבהרו יותר... זה דורש ממני הרבה זמן ואנרגיות,אבל גם מזרים אנרגיות אחרות-של התחדשות והתרגשות מיכולתי להשפיע על הסביבה בה אני חיה.

פנינה אחרונה,עבורך רוני בלוני , אחת מחוויותינו ביום ההרפתקאות השבועי:
בצפון יש הרבה עלים ירוקים ללקט. אצלנו מלקטים מלח. כן,כן,מלח. מתקרבים על קצות האצבעות לערימות המלח בבריכות האידוי(כדי לא ללכלך. גבעות לבנות וצחות כשלג...)
ומרימים גוש ורדרד (עובדי המפעל נותנים לנו רשות ,למי מכם ששמירת החוק מעסיקה אותו). הוא ורוד בגלל האצות, מסבירים לנו. יאללה. סבבה.אצות זה נשמע בריא,לא? עכשיו יש לנו מלח בשפע לשנתיים הקרובות. גוש ענק שגם אם כותשים אותו חזק חזק,מסרב להתפורר לרסיסים. אולי הוא רטוב מדי ,לא סיים את תהליך העיבוד שלו כנראה...

יום נעים לכולנו
נעמה

עשיתי קצת סדר באתרים שמתאימים לילדיי הגדולים (בני 10 ו 8 ):

www.brainpop.co.il
אתר מעולה ושימושי מאד!. המון סרטוני אנימציה לילדים, בנושאי מדע, טכנולוגיה, מתימטיקה, בריאות, מדעי החברה ואנגלית.
זהו "אתר הבית" שלנו. תשובות לשאלות כמעט בכל תחום. בני יכול שעות לשבת ולעבור מנושא לנושא. פשוט, אבל ברמה גבוהה.

אנגלית

http://www.starfall.com/

http://www.orianit.edu-negev.gov.il/ronit/
http://www.languageguide.org/
אתר ללימוד שפות בעזרת הקלקה על תמונות

חשבון

http://www.kids.co.il/index.php?q=node/308
משחקי חשבון
http://www.cet.ac.il/gamba/Games.asp
משחקי חשבון

http://www.primarygames.com/patterns/question1.htm
סדרות לפי תמונות נחשב כפיתוח חשיבה מתמטית

http://www.zooloo.co.il/games/mathbowling/
משחקי חשבון

משחקי חשיבה
http://www.michzur.co.il/

מדעים

http://science.cet.ac.il/science/matter/
ניסויים וירטואלים מעורר סקרנות ומאוד מענין

http://web.macam98.ac.il/~ltami/astronomy/index.htm
קצת על החלל

טבע ואיכות הסביבה

http://sababa.sviva.gov.il/forums/games ... nPageNum=1
משחקים וחומר בנושא איכות הסביבה

שונות

מיחזור יצירה ו... מתכונים של ילדים וילדים יכולים להוסיף משלהם
http://www.snopi.com/kids/kids.asp

משחקים לימודים נחמדים

http://web.macam98.ac.il/~ltami/liron/australia.
אטלס לילדים

http://www.mkm-haifa.co.il/schools/yavn ... kadmon.htm
על האדם הקדמון אולי המלל יהיה קשה אבל יש ציורים ומתחתם הסברים קלים

מנדלות לצביעה
http://www.gs-ostenfelde.de/[po]mandalas a[/po].htm

http://www.daphnarosin.com/gamesgame.html
http://geo.cet.ac.il/geo/maps/memory/
http://cms.education.gov.il/educationcm ... ikaron.htm
משחקי זכרון למינהם

הקטנה שלנו מרגשת שוב עם פניניה:

קוראים בספר "חמישה בלונים"
..."רותי פחדה שגם הבלון שלה יתפוצץ אז היא חיבקה אותו חזק חזק,כמו שמחבקים בובה,כמו שמחבקים את... ( וכאן אני משאירה לה מרווח לומר בעצמה "את אמא" , אך היא מפליאה במקוריותה: "את באר"

חופש

שוב ושוב
ושוב ושוב
ושוב...
אני הופכת והופכת במילה הזו,במשמעות שאני מייחסת לה בחיי. ולמה? מה כל כך כבול בי שרוצה לצאת לחופשי?

היום נפגשתי לראשונה עם אם לארבעה בחינוך ביתי מבאר מילכה. שלום שלום וככה... ואז היא שואלת אותי על איך וכמה אני "יושבת איתם" (כוונתה ללימוד קריאה/כתיבה/חשבון ) .היא מספרת: " לנו יש שעה וחצי בערך,קבוע,כל יום,כל אחד עם חוברות הלמידה שלו
אני מתוודה:לא,אני לא "יושבת איתם"
"אז מי מלמד אותם? איך הם לומדים?
"לומדים. מהחיים. אני מלווה אותם בתהליך הלמידה שלהם,אבל לא ממש מלמדת או "יושבת איתם". אנחנו מטיילים,מתבוננים,מקשיבים,נוגעים,מנסים,קוראים...
"למה? היא שואלת
"קשה לי לעמוד במחויבות לשגרה קבועה.אני אוהבת שיש לי את החופש לבחור מה אני רוצה ללמוד ואיך ומתי ועם מי,לפי מה שמרגיש לי נכון.אני אוהבת לחשוב שאני גם מאפשרת את החופש הזה לילדים שלי (אף על פי שהם לא תמיד מרגישים כך.)
אופ...אופ...אופ.. מה אמרתי? חופש... הנה ,ישר הופעלה האזעקה
"אבל לא כל החיים זה חופש!" ,כך היא אומרת
"אז זהו,שעבורי הם כן,או לפחות כך אני משתדלת שיהיו.
אני מספרת לה על הבלוג שלי פה באתר של באופן. "חיים חופש בערבה",כך הוא נקרא. זו המהות שלשמה אני עובדת כל כך קשה,עד טירוף לפעמים.
האם ייתכן שבאופן פרדוכסלי אני כובלת עצמי למהות הזו?משהו פה לא מסתדר...
הרי אם הייתי חופשייה באמת,לא הייתי ממסגרת עצמי בתוך התווית המחייבת הזו.
הרי כדי לממש את חיי החופש האלו,אני מוצאת עצמי משקיעה את הנשמה ,את הכוחות שיש ושאין לי. האם כך אמור להרגיש אדם חופשי? אז למה אני בכל זאת מרגישה לפעמים איך אני עבד למשימות הבית או כבולה בתפישות שבי שלא מצליחה להשתחרר מהן. אני אמנם חיה את חיי בדרכי ובאמונותיי,אבל לא עושה באמת רק מה שמתחשק לי . אני מחוייבת לבחירות שלי. למה אני בוחרת בדרך הקשה תמיד? מה יש שם ב"חופש" הזה שאני כל כך זקוקה לו. ממש צורך קיומי בסיסי עבורי. שרק ינסה מישהוא להגיד לי מה לעשות. וואו...איך האגו שלי ישר קופץ כמו חומת מגן. על מה יש לי להגן שם בפנים?
לא רוצה אותךיותר- אגו מיותר. לא צריכה אותך. קישתה,לך,התרחק ממני. תן לי לחוות את החיבור עם המשהו האמיתי שיש בי פנימה. כבר אין לי צורך בחומות המגן . שירתת אותי נאמנה במשך כל כך הרבה שנים,אבל לא עוד. דיי. מספיק. עכשיו אני רוצה להיות חופשייה באמת,להיות מי שאני באמת ללא הצורך להגן כל הזמן על הדימוי שלי (בעיני עצמי בעיקר,כי מה אחרים חושבים אף פעם לא עניין אותי ממש. ואולי זה כן צריך לעניין אותי? אולי כדי להיות חופשייה באמת אני צריכה לא רק לוותר על האגו אלא גם לאמץ רגישות לזולת,הקשבה. קצת ענווה לא תזיק לי)
לא פעם ניסחתי לעצמי את ההגדרה הבאה: חיי החופש עבורי משמעם שאני משאירה בידיי את האחריות לבחירות שלי.את החופש לבחור ולהחליט על חיי וחיי משפחתי.
אז מעכשיו אני בוחרת להיות חופשייה גם מהאגו המנופח שלי. זה שתמיד יודע הכל הכי טוב. זה שמונע ממני לגעת באני האמיתי שבי.
הנה,כתבתי את זה.
עכשיו המילים נתנו משנה תוקף לבחירה שלי. שחררתי. אני מרפה מההאחזות ב"חופש" כהגדרה עצמית , ומזמינה לחיי את החופש האמיתי שבי לפרוץ החוצה.

שירה של גלי עטרי מתנגן ברקע: "תעשי,רק מה שאת אוהבת,רק מה שאת חושבת,שיהיה לך טוב"...
בתי : " אבל זה לא טוב לעשות רק מה שאת אוהבת,כי אז לא מתחשבים באחרים.
(כבר ציינתי איזה 20 אלף פעם איך הילדים הם המראה שמחייבת אותי לעבור שיעורים ותיקונים?)
ואני, מה אני עונה לה?
האגו הרי שומר עלי. היא לא באמת התכוונה להגיד לי את זה.
וכך, ה"אני" שיודע הכל פותח ומסביר לה בידענות שגלי עטרי שרה את זה כשיר מחאה,עבור כל הנשים המוכות, החלשות,אלו שמתעללים בהן. השיר נותן להן כח ומעצים אותן לעשות רק מה שהן רוצות ולא מה שכופים עליהן. השיר עוזר להנחיל בחברה שלנו ערכים של כבוד לרצון של האישה,לאמון בה שהיא יודעת מה טוב ומה לא טוב לה.
נו... באמת... זו המודעות הגבוהה שאני מתפארת בה? הילדה שמה לי מול הפרצוף את האמת באופן הכי ברור שאפשר ואני מזבלת לה את השכל עם מסרים חברתיים לנשים מוכות.

חופש
מי ייתן ויהיה בי האומץ להיות חופשייה באמת
במהרה בימינו,אמן

מצטטת משהו מתוך הדף ילדים שייכים

אם את אוהבת מישהו - שחררי אותו.
אם הוא חוזר, הוא שלך לתמיד;
אם לא, הוא מעולם לא היה...

בהשאלה,משחררת את האגו שלי
נראה מה יחזור...

" חופש הוא משג מופשט המתאר העדר אילוצים ואפשרויות פעולה לא מוגבלות" ציטוט מויקפדיה
נעמה- עזבי את המילה חופש הרי את לא בחופש.
חופש מלא- יש דבר כזה?
את יכולה לקום עכשיו לנסוע לבד לחודש ל....
לא, את לא יכולה, באר צריך ...והבכורה צריכה....והבן צריך, והצעירה צריכה
אז חופש ממשי אין!
אבל למי יש?
יש דבר כזה בכלל חופש?
את בחרת לך מהו החופש שלך.
ויותר מכל אם את מרגישה שאת בחופש זה הכי חופש שקיים.
זה החופש שלך ואף אחד/ת לא יכול לקחת אותו ממך.
ובכלל עזבי מה אנשים אומרים/מבקרים את דרך חייך
אתם בחרתם מה שנכון לכם כמשפחה , וזה החשוב ביותר
לדעתי לא שווה להצמד למילה כזו או אחרת כי אז זה בעצם כובל אותנו למשהו
את חיה את חייך אתם כמשפחה חיים את חייכם ואת מרגישה הכי בחופש שבעולם.
ואולי זה החופש הגדול: להשתחרר ממה חושבים ולחיות כמו שמתאים לכם.
אנחנו למשל בחופש אחד גדול, לאחר זה יראה כמו בטלה לשני כמו מרוץ ולנו...תחושת חופש ויותר מכך בחירה מלאה על דרך חיינו
כל הבוקר נמרחיםבשמש מול הטבע הנשקף מהמרפסת, מטילים, מבקרים חברים וכו.. .ואחה"צ בעשיה מחוג א לחוג ב וכו... אז לכאורה אנחנו במרוץ אבל עבורנו זה החופש לבחור את מה שמתאים לנו..
מה שיש בפנים זה הדבר ולא איך שקוראים לו.

נעמה (אגב איזה שמות מיוחדים יש לך ולבעלך), ריגשת אותי.
כילידת אילת, ותושבת המקום לשעבר נזכרתי שהייתי בגדנ"ע בבאר אורה בזמנו.
אני חושבת שמתוך החופש שלכם את כותבת דברים נהדרים ומרתקים... את חייבת להוציא איזה ספר. זה יהיה לרב מכר לדעתי.
כל כך אנושי, את מעלה כל כך הרבה תובנות. מדהים. תמשיכי אני כאן... מקשיבה לך.....

כשאני בבית עם הילדים בחופש מהמסגרות... יש לי תחושה שאני כל הזמן במטבח... המטבח שלנו פתוח לסלון ואני משתלת לעשות עבור כל אחד, ויש כמה ארוחות ביום... יש לי תחושה שאני כל הזמן במטבח.
מה גם שילדי שלא זוכרים איך זה להיות בלי מסגרת... התיאבון שלהם בקרשים שכהם בחופש.
אני זוכרת שכילדה גם אני הייתי כזו, כשהייתי בחופש התיאבון היה בקרשים.

אצלכם זה שונה? מרגיש לך אחרת? את לא טובעת בעבודה בבית ?

ואני לא מסכימה עם זה שאת, נעמה, לא יכולה לנסוע פתאום לאן שבא לך.

עובדה, הרי עשית את זה, אומנם נסעת עם באר לכמה ימים, אבל כן נסעת בלי שאר הילדים.
בשביל זה אתם משפחה ובני זוג יכולים לאפשר כל מיני סוגים של חופש זה לזה.

אני נסעתי לחודשיים לארה"ב עם הילד והבטן כי "בא לבעלי לנסוע".
נכון, לא לבד, עם הילד כמובן וכמובן, אבל כן נסענו.

יש לבעלי בוס בעבודה, בערך בגילך, עם 2 ילדים שהגדול בן 7 והקטן בן 3 - והוא, אשתו והילדים - פעם בשנה קבוע - נוסעים לחודשיים למקום אחר בעולם.
פעם זה היה אוסטרליה, פעם דרום אמריקה, עכשיו מערב ארה"ב וטיילנו איתם חלק מהזמן...

חופש - יש.
תלוי מה ההגדרה שלו.

את יכולה אולי לחשוב שאח של בעלי, בן 23, מטייל כבר שנה בדרום אמריקה - הוא חי באמת חופש.....
לא נראה לי. הוא חי זמן מוגבל מאוד וקצוב מאוד שייגמר שתתחיל האוניברסיטה.

חופש הוא לא חופש אם הוא לא בקונטקסט עם החיים.

ואת הכי חופשייה שיצא לי להכיר, גם אם וירטואלית.

חופש? גם משפחה זה מסגרת. יש מחוייבות. יש זמנים.
חופש בתוך המסגרת.

רוני, ברור. ברור.

בגלל זה אני אומרת, חופש הוא לא חופש אם הוא לא בקונטקסט עם החיים.

במקרה הזה, של היעדר מוחלט של מסגרת - החופש הוא לא חופש, בעיניי.
הוא כמיהה ובדידות.

איזה כיף למי שיש משפחה, ילד צועק, תינוק בוכה וחתול מילל.
למי שהזמן שלו כל כך מלא, והוא לא יושב שעות לבד כשחוזר מהעבודה וחושב במה למלא אותו.

למי שחי בשיתוף עם אנשים אחרים. אהבה.

מתוך מה שאני קוראת בדף שלך, נדמה לי שהעניין הוא לא להיות חופשי מ... או חופשי אל.. וכדומה.
נדמה לי שזה עוסק בלהיות כל הזמן קשוב ומודע ומרגיש ובחקירה, במסע, בפליאה, בגילוי.
לא להכנס לשבלונות, לאוטומטים, ל"צריכים" במובן של קבלתם כמובן מאליו.
אפשר לבחור לרצות לעשות X מתוך הקשבה, בחירה, רגישות, ולא מתוך "החופש לשמו".
במקרה הזה "החופש לשמו" יש בו איזה תחושה של חבילה שמעמיסים על הגב... למרבה האירוניה.
משהו בדומה ל"חיפוש אחר האושר", אל מול ההוויה של אושר במה שיש.
ובמובן הזה החופש אינו תלוי במסגרת אם יש או אין. אם כי מה שיש מסביב ומתווה במידה מסוימת את החיים בהחלט יכול להשפיע על היכולת להקשיב.
אולי לעודד את החופש זה לעודד תנאי חיים שמאפשרים להקשיב, להיות ברמות ומימדים שונים של ביטוי עצמי (כאמא, כיוצרת, ככותבת, כהוגה, כתלמידת חופש) לראות אותם ככאלה.
להקשיב לעליות ולמורדות.
להיות קשובה לכל אלה.
איזו חירות נפלאה זו.

כשאני חוזרת וקוראת למעלה, מרגישה שבעצם את אמרת את כל אלה, במילים קצת אחרות.
ושכאילו את שבויה של החופש שלך.
ועולות אפשרויות נוספות:
אולי באמת עדיין את צריכה להגן עליו, על החופש.
אולי עוד לא ברור לך מאליו שזה בסדר, שהוא ישנו.
אולי מרגישה מאויימת באמת. שאפשר לנגוס לך בחופש. וצריך להגן עליו כמו לביאה.
אולי זה לא אגו מנופח, אלא משהו שאת מרגישה כצורך קיומי?
ואולי זה עוזר לך להישאר ערה. כי כמה קל ליפול לתוך השבי.

ומחשבה נוספת: יש לנו אשליה של שליטה. שליטה על החופש שלנו, זה קצת פרדוקס.
אין לנו כל כך הרבה שליטה כמו שנדמה לנו. אז אפשר לשחרר את האשליה הזאת...
אולי מכאן יבוא מפתח?

<אני מוכרחה להודות (וזה לא קל לי!), שלפעמים קשה לי לקרוא את הדף שלך בגלל ה"הרבה שלמות עצמית" שאני מוצאת בו.
ואז מרגישה את החוסר שלי. והנה אני כל כך מתחברת לשאלות האלה שלך. לומדת ממך כל הזמן>

וואו....
אני שמחה שמה שכתבתי גרם לכל כך הרבה מכם לבדוק את העניין הזה פנימה בתוככם
אני בתוככי עדיין מתלבטת ובודקת,לא בטוחה

קמתי ליום חדש קצת מאוחר היום והילדים כבר קמו,אז אתייחס לדברייכן בהזדמנות אחרת

רק רוצה לומר תודה גדולה על שאתן שותפות לחיפוש החופש שלי
מרגישה שם בודדה מאד,במיוחד הבוקר (אחרי שיח קשה מאתמול בערב עם/מול נועם בעניין הזה. הוא חוזר ומאיר בפניי את מה שגם הילדים מראים (ומהם יותר קל לי להתעלם): שכדי שאני אוכל לחיות חופש- הם חשים את הסוהר שסוגר עליהם ומחייב אותם לשתף פעולה עם דברים שלא בהכרח מתאימים לחופש שלהם

אוי... (אנחת תסכול...)
לא רק שקשה להיות מודעת ולעבוד על עצמך כל הזמן
עוד יותר קשה זה להצליח לשלב את התובנות האלו עם הצרכים של כל המשפחה. כל אחד והעניינים שלו,ואני אמורה להתחשב בכולם

נשימה

יום חדש

בוקר טוב

נעמה יקרתי, אני מקווה שהדברים שאנחנו מעלים, או שנועם מעלה לא מערערים את התחושות שלך. אני דווקא אוהבת את השלמות הזו שאותה את מעלה בדף שלך. נותן לי הרגשה טובה של בית ואהבה, שקט וחום. מתיקות כזו. אולי אף סוג של פנטזיה.

ע"פ שאני חושבת שאם שנשארת בבית וילדיה הולכים לבית הספר חווה הרבה יותר שעות של חופש נטו.
מצטיירת לי אם כבר תמונה של אנשים חופשיים ולאו דווקא של חופש. אנשים חופשיים. חופשיים ממסגרות מלחיצות ומתבניות, חופשיים מלחצי הסביבה.

מצחיק שדווקא מלקרוא את הדף שלך אנחנו מעלים תהיות כלפי עצמנו, איפה אנחנו. האם זה היה מתאים לנו. האם זה לא "חופשי" לנו מדי. איפה החופש שלנו מתחיל ואיפה הוא נגמר. ואיך היינו משלבים חופש ע"פ אמות המידה שמתאימים לנו ולאורך חיינו.
אני מנסה להתנתק כאן מהתהיות הללו, וליהנות מהתחושה המתקתקה של הדף. רוחנית משהו.

טעות אנוש בלתי מכוונת גרמה למחשב שלנו ליפול בחבטה עזה על הריצפה.שבק. מת.(זה הוא נתקל בי...לא נכון,רק זחלתי פה והיא נתקלה בי ונפלה... אאאאייייייהההה)

"אז מה יהיה עכשיו? מה נעשה אם הוא לא יעבוד? כך שואלים הילדים בדאגה מהולה בקצת רגשות אשם
מה נעשה? לא נעשה. אין מה לעשות. אם הוא לא יעבוד,אז לא יהיה לנו מחשב.
אבל אפשר לקנות חדש. כמה עולה מחשב חדש?
לא יודעת,מחשב כזה עולה הרבה מאד כסף .אבל זה לא העניין החשוב.לא כל מה שמתקלקל צריך להחליפו בחדש. אם יש בעיה-צריך לבדוק מה צריך לתקן
אז אפשר יהיה לתקן אותו אם הוא לא יעבוד?
לא יודעת
נכון תמיד את אומרת שהכל לטובה ושמה שקרה זה מה שצריך היה לקרות? אז למה זה קרה לדעתך?
אולי כדי שנלמד לתקן משהו ביחס שלנו למחשב
כן,נכון,מעכשיו אני לא אקח אותו כל הזמן לסלון
כן,זה לא דובי מפרווה. זה מחשב יקר וצריך לשמור עליו. זה לא רק המחשב עצמו אלא בעיקר מה שיש בו. הוא שומר בזכרון שלו הרבה חומר חשוב שאני צריכה. מכתבים ודברים חשובים שאני כותבת,מסמכים מהעבודה של אבא,וכל התמונות שלנו ומלא דברים. אוי ואבוי אם זה יילך לאיבוד.
וואי,אז מה נעשה? (הפעם כבר יותר מודאגים...)
אולי אם נלמד את הלקח למה זה קרה,אז אלוהים לא יצטרך ללמד אותנו לקח והמחשב יחזור לתפקד כרגיל.
כן,נכון.מעכשיו נשמור עליו יותר.
בואו נתפלל שלא יקרה לו כלום.

נועם חזר הביתה בערב ובדק את המחשב.
הכל בסדר.
שיואו...אנחת רווחה. איזה מזל. תודה לאל. נענו תפילותינו. יש בו כמה מסמכים שאני חייבת,חייבת לעבוד איתם השבוע כדי לקדם משהו שאני עושה.
שיואו...איזה מזל...
האמנם זה רק מזל או שבאמת האמירה שלי : "אולי יש משהו שאנחנו צריכים לתקן ביחס למחשב",היה בה כדי להניע את ההוא מלמעלה מלהעניש אותנו בשיבוש המחשב.כמה כוח יש לכוונות שלנו .
תראו מה זה. אנחנו את ההשתדלות שלנו עשינו. למדנו את הלקח. הפנמנו עד כמה המחשב חשוב ויקר עבורנו,ואז כבר לא היה צורך יותר בהשבתתו.
אני יודעת מה עליי לעשות.מעכשיו אני אשבית אותו בעצמי. למה הכוונה?
ברגע שהבנתי מה אני עלולה לאבד אם המחשב אכן יילך קפוט,אז לא רק שלמדתי להעריך אותו יותר והבנתי שעלינו לשמור עליו יותר טוב,אלא הבנתי גם כמה אני תלויה בו. כמה הרבה מהעיסוקים שלי מחייבים אותי להיות תלויה בו. לגמרי.
די מזעזע אותי לחשוב שהתלות הזו מרגישה עבורי כעת כמחוייבת המציאות. עד לפני 3 שנים בכלל לא ידעתי איך פותחים מחשב. כלום. הייתי מגישה עבודות באוניברסיטה בכתב יד,כי מיאנתי לכבול עצמי למנורמה הרווחת. לא אוהבת כלים חשמליים. אם זה לא מחובר לאדמה ,זה לא בישבילי . אנשים לא הבינו איך אני יכולה לחיות בלי לפתוח את המייל שלי לפחות פעם ביום
ותראו אותי היום,לאן הגעתי... מכורה ל מה חדש ב באופן טבעי.. מסך המחשב פתוח 24 שעות,יום ולילה. כל התכתובות שלי הן דרך המייל. כמעט לא מדברת בטלפון (קשה עד בלתי אפשרי כשאני עם הילדים סביבי),כל התקשורת שלי עם העולם-עוברת דרך מסך המחשב.
מתקשה להאמין על עצמי... כן,זו אני.. (צובטת כדי להאמין)

לא מזמן נכנסתי לקרוא בדף המשבר הכלכלי העולמי ואנחנו . פתאום נפל לי האסימון מה עשוי לקרות אם לאנשים לא יהיה מספיק כסף. הם יתחילו להחליף בגדים בקח-תן ותהיה יותר עזרה הדדית בין השכנים (כדי לחסוך נסיעה לעיר ותשלום לבעלי מקצוע), וכך,בין השאר, עלתה התהייה - מה יעלה בגורלה של קהילת באופן טבעי . זו הרי קהילה וירטואלית בעיקרה,ואם לא יהיה כסף וחשמל,אז לא יהיה לי מחשב ולא תהיה לי האפשרות למצוא חברים שתפיסת עולמם קרובה לשלי. לא תהיה לי ברירה אלא להשתלב באופן מלא בחברה הקרובה אליי,משמע-השכנים ביישוב שבו אני גרה.

טוב ,זה היה במאמר מוסגר.
מה שרציתי לבחון עם עצמי הערב,זה את התלות שלי (במחשב ,במקרה זה)
ואיך אני כובלת עצמי למחשב הזה,ערב ערב, כובלת עצמי למחשבה שהשימוש בו עבורי הוא מחוייב המציאות
איזו מציאות אני רוצה לחיות?

כמה זמן אני מוציאה על הכתיבה/קריאה במחשב
את הזמן היקר לי ביותר ביום (בלילה...). בשעות שהילדים ישנים,אני מבלה מול המחשב.
שלא לדבר על הקרינה וכל אלו...
ועל ניוון הגוף בישיבה רפה על כסא משרדי מסתובב מול המסך

אמא,מה העבודה שהכי קשה לך? כאילו-לבשל/לכבס/להרדים את איילת/לטפל בבאר
לטפל בעצמי
מה,באמת? מה כל כך קשה בזה?

הי נעמה, רק להכנס לדף שלך והגעגועים למקום שבו את גרה עולים וצפים, חלק ממני כ"כ נשאר שם... שילחי נא דרישת שלום חמה ממני אליו. אהבתי את מה שכתבת כאן על המחשב והתלות. הגבתי בקצרה בדף שביקשת. אולי אעשה עם הענין הזה משהו <מסתבר שאני עוד אופטימית לחשוב שיש לי זמן לזה....>. באמת מקומם.

_כמה זמן אני מוציאה על הכתיבה/קריאה במחשב
את הזמן היקר לי ביותר ביום (בלילה...). בשעות שהילדים ישנים,אני מבלה מול המחשב.
שלא לדבר על הקרינה וכל אלו...
ועל ניוון הגוף בישיבה רפה על כסא משרדי מסתובב מול המסך_

אני כל כך מזדהה איתך.
האמת היא שאני די מוטרדת מזה לאחרונה.
טוב, לא ארחיב עכשיו, אצא לילדים שלי אבל יותר מאוחר כאשר הם ישנו...

מרווח נשימה

רק קצת מרווח

מה כבר ביקשתי?...

הילדים חולים. לנועם קשה לנשום. כולם סביבי מייללים . ולי כואב התחת. "נשבר לי התחת" כמו שאומרים...
שוברים את הכלים ולא משחקים
אין מים זורמים ביישוב כבר 24 שעות ורק מחר העניין יסודר.
ועוד שואלים אותי ביישוב אם אני מסתדרת
"כן,בטח,ברור...קטן עלי...
רובם לא יודעים שממילא אני מכבסת חיתולים של באר ביד וממילא מופעל אצלנו "מפעל" קטן למיחזור מים (מי האמבטיה משמשים להורדת המים בשירותים)
וממילא אני לא שוטפת את הבית כל יום,וגם סבב המקלחות שלנו גמיש (ניסוח עדין,כי גם סבתא קוראת את הבלוג הזה...)
קטן עליך,מה?
נראה אותך עומדת בזה

xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx

צינון: ראשית מזכירה שבסוף זה עובר היינו בזה לפני שבוע קריא כל הזמן על היידים שיעול וכולי ובסוף זה עבר. עדיין כואב לי הגב מהשבוע הזה אז קיבלתי עיסוי היום להחזיר לעצמי מעט. לעניין על מנת להקל את הגודש- לפתוח את האף טיפות אף של מי ים אצלנו עבד מעולה. לפעמים חלב אם לתוך האף עוזר גם- יש אומרים עדיף וזול. שינה עם מזרון מעט מוגבה באזור החזה להקל בנשימה. תה קורנית או זוטא לבנה עוזר בצינון ומחזק מערכת חיסונית.
בריאות

אצלי אין 4 ילדים - מעריכה ומכבדת - אבל אם יש לך אפשרות לשאוב חלב ולתת בבקבוק או בכפית זה יכול מאוד לעזור.
בנוסף, לפני כל האכלה, לקנח לבייבי את האף. כפי שעושים למבוגרים. מאוד מקל
אני עושה את זה עם הקטנטן שלי בכיור בשרותים. הבאתי שרףשרף ושמתי עליו רגל אחת ומעין הושבתי אותו על הרגל ואז אני אומרת עכשיו מקנחים את האף והוא כבר מתחבא בי כי לא ממש אוהב אבל אז עושים שלוש ארבע ו... כל פעם שמקנחים והדבר מקל על הנשימה.
רק טוב

טיפה או שתיים של מי מלח בכל נחיר, האף נפתח וההנקה זורמת.

תודה לכן חברות יקרות
אני מודה לאל ששלח אותי אל האתר המדהים הזה
איזה מדהים זה בעיניי שאני יכולה לכתוב שאלה/בקשת עזרה ותוך דקות תהיינה מי שתיתן לי מענה ברגעי מצוקה
פשוט קסם.
כמה זה מקל על התחושה שאת לא לבד.
וכמה אני מרגישה נוח פה לשתף בבלק אאוט שפקד אותי כשלתינוק שלי קשה לינוק בגלל הנזלת. במקום לפתוח ספרים ולחפש עצות ,אני יכולה פשוט לכתוב בככר השוק משפט אחד ולא משנה באיזו יום (ערב שבת היום...)או שעה (אחרי חצות...),תמיד תהיה מי שתהיה שם-פה בשבילי.
וזה לא שאני לא יודעת... הרי ילד רביעי,והאינסטינקט האימהי הרי יודע גם את מה שנשכח...
כבר הגבהתי לו את המיטה וכבר שאבתי ידנית קצת חלב מהציצי לבקבוק (רגיל,של מי עדן,כי אין לי אחר...) וכבר העמסתי על עצמי טונה ויטמין c ושתיתי תה עם פקעות ורדים וזוטה מהגינה,הפעלתי מכשיר אדים עם טיפות אקליפטוס
וזה לא שאני ישר מאמצת כל עצה שנתתן,אבל היחס,האכפתיות. זה כל כך מרגיע ומנחם,הידיעה שיש עוד מי שחולקות איתך את הרגע הזה.
אגב,זו ה"מחלה" הראשונה של באר. בן 11 חודשים ופעם ראשונה עם נזלת ושיעולים וחום. ומתי זה הגיע? יום למחרת שגמלתי אותו מהנקות הלילה.
איך ישר הגוף שלו מגיב לחוסר
והנה-הופ,מתארגנת לה בבית איזו מגפה משפחתית שמשבשת את כל העסק.
אוף...
לחיי הירידות שבסופן מגיעה תמיד העלייה.
עלייה?עלייה? איפה את? קו-קו? איפה את? חמקמקה...

לגבי התנזללות.
אני לא סובלת התערבות פנימית, וכך - לרוב - גם ילדיי.
מה שעובד אצלנו מצויין זה בצל חתוך בקופסא קטנה למראשותיו של התינוק.
אצלי זה גם למראשותי.
עוזר מהר מאוד לינוק, ואח"כ כל השינה יותר שקטה ופחות סתומה, ואפילו קמים פחות שתומים.

לפעמים, כשנורא סתום, וצורח, וצריך שמיד יפתח לו האף כדי שהציצי ירגיע אותו, אני שמה טיפה של לוונדר בעין השלישית (לשים לב שזה לא קרוב מידי לעיניים, כמובן), וזה עובד מ-י-ד!

רוב בריאות @}

אחרי בלק אווט בילד השלישי המצונן....
אפשר חלב אם ישר לנחיריים או מי מלח (קנוי במינון נכון הרוקח אמר לי להזהר ממינון לא מדוייק יכול לפגוע בריריות )
אמבטיה חמה אדים
או טיפת אקליפטוס לימוני על הכרית
בהצלחה

וואי,נורית,איך הלוונדר הרגיע,תוך שניות...ינק,נרדם

מרווח נשימה

לא יותר

הקטנה מתעוררת בצווחות א...מ...א.................

הי,
אני קניתי טיפות מיוחדות לתינוקות בבית מרקחת {רכיבים: מים ומלח}.
כך שאני לא יודעת מה הם היחסים שמכינים בבית...
בכל מקרה זה לא יקר ופשוט מציל!
חוץ מזה עוזר להניח כרית מתחת לראש הגוזל כל שהאף פחות נסתם...
איחולי בריאות מהמרחק.

איך אתם? האם יש התחלה של עלייה, או אולי אפילו בריאות שלמה במעונכם, יום נפלא שיהיה לכם.

וואו נעמה, אני כל כמה זמן נכנסת לדף הזה ובחודשים האחרונים אני המומה מאיך את כותבת אותי ומדייקת כל-כך ועוזרת לי לעשות סדר בים המחשבות וכמובן כמה הקלה ונחמה יש בזה שעוד מישהו בעולם חווה אותם דברים כמוני (והנה גם אצלי מתעוררת קטנטונת בבכי ...) מאחלת לנו הרבה בריאות ולילות שקטים וימים מלאים סיפוק ושמחה יומיומית ופשוטה

כמה מרגש זה לחשוב שיש לי כל כך הרבה חברות שמתיניינות בשלומנו
תודה לכן
כמה חבל שאין לכן חלק בחיינו האמיתיים.
כל כך חבל,שאני שוב מהרהרת בכך שכל השיח הזה באתר הוא פיקציה. כל עוד הקשר נשאר ברמה הוירטואלית,הוא מנותק מה"מציאות".
אבל ממילא אני "מנותקת מהמציאות",כך כולם אומרים לי... (לא שומעת חדשות,לא קוראת עיתונים,ממעטת להגיע למפגשים חברתיים או משפחתיים)
חיה לי בבועה של עצמי ומשפחתי.
והנה,אתן נוגעות בבועה,מרחוק... מלטפות,אוחזות איתי יחד בידית
כמה חבל שאין לי פה איזו חברה-שתיים,יחד בבועה האמיתית. זו שלעולם לא תתנפץ,כי היא פרי דמיוני הרי...

עולה לי מחשבה לגבי איך נוצר הזרם האינדיווידואליסטי בחיים המודרניים שלנו:כי אם אני יכולה לפתח קשרים בין אישיים דרך מסך המחשב וכך לקבל חיזוקים לחיים המיוחדים שלי,אז הפן החברתי מקבל מענה מספק ואין לי צורך להשקיע בקשרים עם השכנים הקרובים אליי פיזית (אך רחוקים מכל בחינה אחרת...)
אם המשבר בעולם יחריף ויותר לא יהיה לנו חשמל ומחשב וכאלו,אז לא תהיה לנו ברירה אלא לפתח קשרים של עזרה הדדית עם הקרובים אלינו פיזית,אלו ששותפים לרגעים הקטנים של החיים,פה,לידינו.
ההרהורים האלו קיבלו משנה תוקף אחרי שבאר הפיל את הטלפון הנייד של נועם לאסלה בשרותים ואחרי שהמחשב שלנו איים להתפגר. ההסתמכות שלנו על הטכנולוגיה המודרנית היא מסוכנת. אחי עבד 7 שנים על דוקטורט ואיבד הכל בשנייה,משום ששכח לעשות הגהה לעבודה שלו והמחשב התקלקל.
אנשים צוחקים עלי שאני עוד מסדרת תמונות באלבומים. הרי יש את הכל במחשב היום...
אנשים לא מבינים למה אני כותבת בעיפרון בספר טלפונים ולא פשוט מכניסה לזיכרון של הנייד
למה?
כי אולי יום אחד הכל ישתבש. זו הרי פיקציה... ואז,אז מה יהיה על הקשר שלנו? גם הוא ייעלם?
ואז לא יהיה לי ממי לקבל תמיכה והבנה לבחירות הכל כך יוצאות דופן שלי
האנשים האמיתיים סביבי הם שישפיעו בסופו של דבר על חיי

גם אני מהגגת בנושא הזה של חברה ואינדיבידואליזם (אייתתי נכון ?!?!). עד לא מזמן הייתי נורא תקועה בקטע הזה של למה אין לידי חברה קרובה ועוד ועוד. בתקופה הממש אחרונה נחתה עליי איזה תובנה שבעצם, אני לא בטוחה שזו לא סתם מנטרה שאני משננת, כיוון שכרגע, במידת ההקשבה שאני מפנה לבני הבית ולבית ולבן הזוג ולעצמי, אני לא בטוחה שבאמת יש בי את הפניות לקשר חברי קרוב כל-כך, שבטוח יבוא על חשבון משהו אחר. אולי בעוד אי אלו שנים, כשהילדים יהיו יותר גדולים ואני יותר פנויה, הצורך הזה ישוב ויתפוס מקום. לא יודעת,רק משתפת אותך בהגיגים שלי בנושא
שבוע טוב

מפניניה המשובחות של איילת:

...אמא,בא לי ללכת לטיול,אבל עד שאת תגמרי עם הגינה זה הרבה זמן
עכשיו לא עובדים בגינה,בבוקר עבדנו
לא נכון,לא עבדנו
אז מה זה מה שעשינו בבוקר?

עשינו מה שעושים...

זו עבודה
לא,זו לא עבודה,זה משחק!

אחי עבד 7 שנים על דוקטורט ואיבד הכל בשנייה,משום ששכח לעשות הגהה לעבודה שלו והמחשב התקלקל.
זה אמיתי?

איזה פחד ! מאז קראתי את המשפט הזה אני נזכרת בו שוב ושוב ולא יכולה לדמיין מה עושים במצב כזה...?
מה הוא עשה?
(אולי התייחסתי למשפט שפחות רלוונטי לחיים שלך, שעליהם את מדברת כאן, אבל הפרט הזה לא נותן לי מנוח:-P)

כן,זה אמיתי לגמרי,והוא עוד מומחה לא קטן במחשבים...
מה עושים במצב כזה? מתחילים מהתחלה!
הוא ניסה לשחזר את המידע שאבד,שילם 2000 דולר לחברה מקצועית בתחום,אבל שום דבר לא עזר. הלך!

מעמיד בסימן שאלה גדול את כל ההתנהלות שלנו מול הטכנולוגיה,הלא כן?

ואם כבר,אז עוד מילה...
השאלה איננה "מה עושים" אלא "מה אתה היית עושה".
הורי קיוו שייראה בכך סימן לעזוב קצת את הלימודים באקדמיה,להתחתן ולהקים משפחה
אחותי הדתיה קיוותה שייראה בכך סימן שעליו לעזוב הכל ולחזור לארץ הקודש (חי בארה"ב...)
ואני,טוב נו... גם אני מאמינה שזה היה סימן עבורו לראות את ההזדמנות לעשות שינוי.
אבל מה זה משנה למה אנחנו מייחלים? הרי אלו החיים שלו ועליו לבחור את הבחירות שלו,כבר ילד גדול...
כבן זקונים למשפחה כמו שלי ,הוא הוכיח נחישות ודבקות במטרה, ואכן-התחיל להרכיב ,לאט לאט,מהתחלה,פאזל חדש. אותה עבודת דוקטורט,אבל בטח עלו כמה כווני חשיבה חדשים שלא חשב עליהן קודם לכן. אולי זו הסיבה שהכל אבד.אולי היה משהו שגוי מהייסוד והיה עליו לשים בצד את כל הנחות הייסוד ולהניח הנחות חדשות. לכי תדעי, הרי לכל דבר יש סיבה.

אז כן,העקשנות היא נטייה תורשתית אצלנו במשפחה
אבל יותר מעודן לקרוא לזה נחישות ,דבקות במטרה. נשמע יותר טוב,לא?

נו...
מה המשפט שעולה לי איך שאני פותחת את המחשב הבוקר?

"כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בחירות - כאן ועכשיו"

אז מה? יש מלאכים או מה?
כאילו מישהוא שם למעלה מתבונן בי ושולח לי בדיוק,אבל בדיוק את מה שאני צריכה
מתה על המסרים האלו שנשלחים כל פעם שהמחשב נפתח. נסתרות הן דרכי האל...

אז מה? שוב דיון בסוגיית החופש? מיציתי,לא? הרי שחררתי... אז למה זה חוזר אליי שוב?

(מעתיקה קטע שציטטתי רק לפני שבועיים:
אם את אוהבת מישהו - שחררי אותו.
אם הוא חוזר, הוא שלך לתמיד;
אם לא, הוא מעולם לא היה...

אז מה זה אומר אם זה חוזר שוב? האם זה סימן שהוא שלי לתמיד ולכן אפשר לשחרר?...

הנה עוד אפיזודה...

השבוע היינו באזכרה לדודתי. אשה שנודעה ברבים ככזו שמאפשרת, שמכילה,שיודעת להקשיב,לכבד,
וכמילות השיר המרגש שנכתב אודותיה: "להראות,להזכיר,כף זכותם של בני אדם... וטוב ליבם..."
אני מוצאת עצמי משוחחת עם בת דודתי ותוהה יחד איתה: מהו ה"סוד" ששמר על ילדיה כל כך קרוב אליה? 4 ילדים וכולם חיים כל כך קרוב לבית ההורים. משולבים בחיים המשפחתיים באופן יומיומי בתדירות גבוהה וקבועה.
ואיך אצלנו במשפחה כולם התפזרו לקצוות רחוקים כל כך: אחות אחת חזרה בתשובה-חרדית,בעיר הקודש, אח אחד באמריקה ואני עם החינוך הביתי החופשי שלי אי שם בקצה המדבר,פעם אנתרופוסופי,היום אורגני,מחר אקולוגי... כל פעם שגעון חדש... העיקר להיות מיוחדת בדרכי,להישאר נאמנה למי שאני רוצה להיות,בחיפוש מתמיד אחרי המקום שלי בעולם הזה...
איך?איך כל ילדיה של דודתי יודעים,פשוט יודעים שמקומם קרוב לבית ההורים? מה הם עשו(ההורים)?,איך הם חינכו את ילדיהם כך שנוצרה הקירבה הטבעית הזו?
בת דודתי עונה בפשטות: "אמא אף פעם לא אמרה לנו מה לעשות. תמיד היתה איתנו ונתנה לנו לעשות מה שאנחנו חושבים. לפעמים היתה אומרת את דעתה,אבל לא יותר מזה"
ככה.פשוט. ממש פשוט... אז למה לי זה לא פשוט?

אז למה לי זה לא פשוט?
כי הדודה האהובה הזו לא היתה האמא והאבא שלך... אני בטח לא מחדשת לך כלום אבל כותבת גם מהמקום האישי שלי - זה משהו שאנחנו אולי מאד חושקות בו להצליח להיות כאלה מין אמהות אבל אי אפשר לעשות "קפיצת דרך" יש לנו הרבה קולות אחרים להתנקות מתוכם - והם הקולות שעוברים אצלנו בשרשת הדורות מאבא ומאמא לבן ולבת ... אני לפעמים מרגישה כאילו אנחנו "דור המדבר", הדור שיוצא ממצרים (בלי לצבוע א ההורים שלנו בשחור חס וחלילה אבל רק מבחינה רעיונית של גודל השינוי) וצריך לתהות ולתעות ולטעות ארבעים שנה במדבר, תחת השמש הקופחת ולהיתקל בקושי גדול במציאת מים חיים ועוד ועוד על מנת שנוכל בסופו של דבר להגיע אל הארץ המובטחת...

_אני אמרתי שאסור לי להיות אמא?
לא אמרתי ולא אומר דבר כזה.
אני כן אמרתי שאנחנו, הדפוקים, הפגועים, הניזוקים, החסרים, חייבים לעצמנו ולילדים שלנו לפחות לנסות ולהשתדל ולהתאמץ לשפר ולרפא את עצמנו.
והצעד הראשון הוא להודות בפגיעה שנפגענו.
והצעד השני הוא להודות בפגיעות שפגענו.
והצעד השלישי הוא להגביר את האהבה שלנו.
והמטרה היא להיות הורים פחות חסרים מהורינו, כדי שילדינו יוכלו להיות פחות חסרים מאיתנו, וכך הלאה, עד שיקום דור שלם עם עצמו ולא חסר (שלם, לא מושלם! וכבר נכתב על זה באתר, שכחתי את השם המדוייק של הדף).
וחלק מההשתדלות הזאת להיות הורים פחות חסרים ולגדל ילדים פחות פגועים הוא להיניק. השתדלות אחרת היא לקבל את עצמנו ואת הילדים שלנו כמו שאנחנו. השתדלות נוספת היא להימנע מהתנהגויות אלימות.
אני אומרת השתדלות ולא הצלחה ואני מבקשת להדגיש את זה._

מצאתי את זה (ציטוט של בשמת) בדף אמא שאוהבת יותר ואיכשהו זה מתחבר לי למה שכתבת את ולמה שכתבתי לך בתגובה... לילה טוב.

תודה ,רסיסים...

ההבנה הזו,שכולנו אימהות,וכולנו מעבירות את החוסרים שלנו לדור שאחרינו,יש בה מטען כבד של אחריות הורית.
מטען שלא פשוט להודות בו ועוד יותר לא פשוט זה לסחוב אותו על הכתפיים.
הרב יותר נוח לרובנו (ומחשיבה גם עצמי כאמא כזו...) להאמין שעשינו ככל יכולתנו כדי לגדל ילדים שלמים יותר. קשה לשאת את המחשבה שכל מה שלא נעשה-תמיד דרכנו תהה רצופת טעויות ותיצור חסכים לילדינו,כאלו או אחרים.
אז לי יש "טענות" כלפי חסכים שירשתי מאמא שלי
ולילדיי יהיו "טענות" כלפי החסכים שאני מורישה להם
ואיה הסוף?
מאד אופטימי לקוות שאכן יגיע הסוף,בסוף...
אולי בימות המשיח, כמו שאומרים ...
חייבים להאמין
כ אחרת לשם מה נעבוד כל היום על תיקון המידות?
הרי כולנו שואפים להיות אנשים טובים יותר. לשם כך ירדה הנשמה שלנו לעולם,לעשות עבודה
הבעיה שהגדרת העבודה מתעתעת ומהתלת בנו
הכיצד נדע שהטעויות שאני עושה כאמא "טובות" יותר מהטעויות שעשתה אמא שלי?
המדד שלי הוא תחושת השלמות. אם אני מרגישה שלמה עם עצמי ועם הבחירות שלי,דייני
אבל מניחה שגם אמא שלי האמינה שהיא עושה את הדבר הכי נכון לעשותו,בזמנו...

"אמא אף פעם לא אמרה לנו מה לעשות. תמיד היתה איתנו ונתנה לנו לעשות מה שאנחנו חושבים. לפעמים היתה אומרת את דעתה,אבל לא יותר מזה"
אגב, ככה הייתי מגדירה את אמא שלי בדיוק ואנחנו שבעת ילדיה פזורים בכל רחבי תבל!

אני חושבת שזה משהו עמוק יותר אבל יישאר סוד לעולמי עד כי המסע הייחודי שעל כל אחד מאיתנו לעבור הוא תמיד נסתר מעינינו.
והשאיפה היא מה שמתניעה אותנו קדימה...
וכאשר אני כותבת את זה אני חושבת שזה ממש יכול להיות משחק מרתק אם אנחנו (אני) היינו יכולים לקחת את החיים יותר בקלות.
טוב, את זה ממש כתבתי עבור עצמי!
(זה קורה לי כל הזמן באתר הזה, אני כותבת למישהו אחר ומבינה שדרכו התחברתי למה שאני צריכה, אז תודה לך

)

_אז לי יש "טענות" כלפי חסכים שירשתי מאמא שלי
ולילדיי יהיו "טענות" כלפי החסכים שאני מורישה להם_
אני מאד מבינה את תחושת התסכול שזה מעורר אבל דווקא כאן נראה לי שנעוצה האפשרות שעדינה כתבה עליה:
שזה ממש יכול להיות משחק מרתק אם אנחנו (אני) היינו יכולים לקחת את החיים יותר בקלות כי אם אחנו באמת מצליחים להבין את המוגבלות שלנו - "שלא הכל בגללנו ולא הכל בזכותנו" (ימימה) ושיש דברים נשגבים מאתנו לגבי הדרך והמסע של כל אחד ואחד - וזה כולל את הילדים שלנו, אפשר אולי לנשום קצת יותר בקלות ולהבין שאנחנו יכולות רק להשתדל לעשות את מה שנכון וראוי בעיננו וזה לא מעט בכלל !
(לפעמים כשגלעד מבלה את הבוקר בבכי שעובר מרצון כזה לרצון אחר אני מסתכלת עליו וויוצרת את ההפרדה ביננו - אני אומרת לעצמי: "לכי תדעי איזה דברים הוא הביא איתו לחיים האלה ומה התיקון שעליו לעשות" - כמובן שכל זה בא אחרי שביררתי עד כמה שאפשר שאני לא באמת יכולה לעזור לו, אז אני מאפשרת לו את המקום הזה של הבכי, אני לידו, מנסה לראות מה הוא באמת צריך מאחורי הצרחות, לפעמים מצליחה ולפעמים לא... )
שבת שלום

לקחת בקלות
אוי,כמה שאתן צודקות...

אבל כמה קשה

ב דיון בפרשת השבוע שלנו היום(פרשת בא,ספר שמות,יציאת מצריים),פתחתי פתח לכל בני המשפחה להגיד מהי היציאה שלהם מעבדות לחירות
נועם: "את בטוחה שאת רוצה לשמוע?"
כן,הייתי מוכנה. בעקבות מה ששמעתי אמנם התחילו לי כאבי אוזניים,אבל רציתי לשמוע. איך אני אקום ואתרומם מעלה בלי הנגחה בראש שתפיל אותי?
כן,הייתי מוכנה. כבר מספיק זמן אני מתבשלת עם עצמי ועם כל התסביכים שלי. הגיע הזמן להעלות את הכל אל פני השטח.
והנגחה לא איחרה לבוא:
הבן החמוד,האמיץ והאמיתי שלי מצהיר בבהירות את תשובתו לשאלה:

ממה הית רוצה להשתחרר?
"ממך"

טוב,זו לא נגחה בראש. זה נבוט ישר ללב.

וכשביקשתי ממנו הבהרה,אז גם זו הגיעה,בפשטות,בישירות:

אני שונא שאת אומרת לי כל הזמן לסדר את הבית ולא מרשה לי לאכול ממתקים

הגיע תורי.מהי העבדות עבורי?

הייתי רוצה להשתחרר מהעבדות למשימות הבית
והחירות?
החירות זה להיות בטבע ושיסופקו כל צרכיי (הכוונה לצרכי המשפחה שאני אמונה על סיפוקם - אוכל,כביסה וכו"...)

ונועם מחדד את המשמעות של מה שאמרתי,לדעתו:

זאת אומרת שכדי שאת תיהיי בחירות,מישהו אחר צריך לספק את צרכייך...

עכשיו,תגידו לי אתן,איך לוקחים את החיים האלו בקלות?
ואל תנגחו אותי עכשיו,כי אני ממילא שבר כלי.
ברגישות בבקשה

נעמה יקרה מחבקת אותך חיבוק גדול - מכירה את רגעי השבר האלה מקרוב קרוב, תנשמי עמוק ומחר תקומי לבוקר הרבה יותר מאיר וטוב

עכשיו,תגידו לי אתן,איך לוקחים את החיים האלו בקלות?
קמים נעמדים מול המראה מביטים לעצמנו בעינים ואומרים לעצמנו,
שמענו
הפנמו
מה לוקחים מזה הלאה.
אצלי הלקחת בקלות זה לותר לעצמי, לפעמים לעגל פינות, ולהיות קלה לעצמי.
לפעמים המלל מכביד ומסבך , צריך פשוט לדעת לפעמים לזרום עם החיים כמו שהם ולא לדון ולדוש בהם.
פשוט לחיות ולהנות.
שבוע טוב

אוי יקירתי, קודם כל
מחבקת אותך חיבוק גדול
אין לי מילים חכמות להגיד, כשקראתי את מה שכתבת הרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן גם כן.
מה שעלה לי זה מאד דומה למה ששרית כתבה לך

_קמים נעמדים מול המראה מביטים לעצמנו בעינים ואומרים לעצמנו,
שמענו
הפנמו
מה לוקחים מזה הלאה.
אצלי הלקחת בקלות זה לותר לעצמי, לפעמים לעגל פינות, ולהיות קלה לעצמי._

את זה אני אומרת באהבה ובעדינות-
אני חושבת שמה שנוגע בנו כנראה שם יש לנו עבודה ואז אפשר אולי להגיד תודה על שהאדם שמולינו האיר/העיר אותנו.
ומה שלא שלנו, לא נוגע בנו ואת הדברים האילו אפשר לשחרר לרוח...

לפעמים המלל מכביד ומסבך , צריך פשוט לדעת לפעמים לזרום עם החיים כמו שהם ולא לדון ולדוש בהם.
מילים טובות.
אני רואה את זה כהכנעה, הכנעה חיובית, הכנעה מול הצורך שלנו להיות כל הזמן בשליטה, לחשוב שיש לנו את הכוחות לשנות הכל, בתוכינו ומסביבינו.
הכנעה מול בורא עולם.
במקום לשבור את הראש, מה אנחנו עושים עכשיו?
להשאיר את השאלה הזאת פתוחה.
לשחרר את הזעקה לאלוהים או ליקום...(כל אחד לפני אמונו)
ולהאמין שהתשובות לא יאחרו להגיע והכל יבוא אל מקומו בשלום ובטוב.

אני מקווה שהבקר הביא איתו הקלה ואור חדש כמו שרסיסים אמרה.
באהבה גדולה

תודה

הכנעה מול הצורך שלנו להיות כל הזמן בשליטה

איך?
איך זה מסתדר עם תכונת העקשנות/הנחישות המשפחתית שסיפרתי אודותיה רק בשבוע שעבר?
לא מסתדר.
משמע- צריך לעשות עבודה. צריך מודעות,כדי לתקן
לתקן משמע להתמודד עם הקושי להתבונן במראה ולעשות שינוי ,להכיל
להכיל,משמע השתדלות,מאמץ
ומאמץ לא מסתדר לי עם קלילות

מכירה,מכירה את הססמאות נוסח:
"אלוהים,תן לי את הכוח לשנות את אשר ביכולתי לשנות,ולהשלים עם מה שאין בכוחי לשנות..."
אבל מה?שאני אוותר לעצמי? שאוותר על השאיפה לשלמות?
איך?
איך אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם אשלים עם קיומם של הדפקטים שאני מתקשה לשנות?

נשימה

אמונה

מעמיד בסימן שאלה גדול את כל ההתנהלות שלנו מול הטכנולוגיה,הלא כן?
גם לפני עידן הטכנולוגיה בני האדם היו צריכים לנהוג באחריות.
הטכנולוגיה היא כבר חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו לטוב ולרע,
גם אלה שיסתדרו לחיות בלעדיה, בביתם, הם ימשיכו להתנהל איתה ולהיעזר בה מחוץ לביתם (קבלת שירותים שונים: בנק, משטרה, מכבי אש, קופת חולים/בית חולים,מרכז מסחרי, משרדים שונים,תחבורה,.......צבא).
האדם רוצה לחיות עד גיל שיבה ארוך מאוד,
האדם בונה בתים גבוהים עד השמים כי יש המון אנשים ואין מספיק אדמה,
בונה כבישים, גשרים, מנהרות כדי להגיע למקום העבודה (כי אין על יד ביתו),
האדם אוכל לרוב אוכל מעובד כי אין לו מספיק זמן להכינו בעצמו,
מה שטוב לאחד רע לאחר, מה שקל לאחד קשה לאחר,
יש מכול וכול...
החיים מורכבים עם הרבה קונפליקטים (ולדעתי, ממש ממש לא הוגנים...),
לפעמים כדי להגיע לאיזה שקט פנימי צריך לקחת חופש מלנתח אותם, את האחרים, להשתחרר מהלופ, להשתחרר מהאחריות הקולקטיבית,
להיכנס פנימה למצוא את נקודות החיבור, קודם כל של אלה הקרובים, היקרים מכל, ולאט לאט להרחיב את המעגל.
נעמה, מההתרשמות שלי מקריאתך, את יודעת כל כך הרבה דברים, הגעת להרבה תובנות,
לעיתים הקושי מהסוג שאת משתפת בא בעקבות עייפות (עייפות שמצטברת מהריונות, לידות, טיפול בילדים, במבוגרים, דאגה לסביבה...לא חסר ממה להתעייף...).
אני ממליצה - לנוח, לנוח, לנוח.....
כאן ועכשיו.
@}

כתבתי לך לפני שקראתי את תגובתך האחרונה.

הכנעה מול הצורך שלנו להיות כל הזמן בשליטה
גם אני בדיעה שאי אפשר להכניע את עצמנו, התכונות מאפיינות אותנו.
אפשר להכיר בהן, להיות מודע לטוב ולרע שבהן, מיותר להיאבק בהן.
אפשר לשנות דפוסי התנהגות כמו למשל מילים שנאמרות, טון דיבור, אווירה.

_אבל מה?שאני אוותר לעצמי? שאוותר על השאיפה לשלמות?
איך?
איך אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם אשלים עם קיומם של הדפקטים שאני מתקשה לשנות?_
על השאיפה לשלמות את לא חייבת לוותר, היא מאפיינת אותך,
את צריכה להיות מודעת לכך שאותה שלמות שאליה את שואפת היא לא בהכרח אותה שלמות ששואפים אליה בני ביתך, משפחתך.
ההכרה באינדיווידואליות היא המפתח.
את יכולה לבטא ולחיות על פי אני מאמין שלך במקביל (עם נקודות חיבור המשותפות גם לאחרים),
את מהווה דוגמא לדרך חיים בדיוק כמו כל אחד מבני ביתך,
בתהליך הלמידה הזה לומדים לקבל שלכל אחד יש מקום.

_וכשביקשתי ממנו הבהרה,אז גם זו הגיעה,בפשטות,בישירות:

אני שונא שאת אומרת לי כל הזמן לסדר את הבית ולא מרשה לי לאכול ממתקים_

את יכולה לשתף איך נושא של כללים, חובות וזכויות מדובר אצלכם?

<אני זוכרת שקראתי פעם דברים שכתב נועם, היה מאוד מעניין לקרוא עוד נקודת מבט, יש סיכוי שהוא ישתתף בדיון?>

_גם אני בדיעה שאי אפשר להכניע את עצמנו, התכונות מאפיינות אותנו.
אפשר להכיר בהן, להיות מודע לטוב ולרע שבהן, מיותר להיאבק בהן._
מיותר להיאבק בהן
מאד מסכימה איתך.
בשבת הזאת ניסיתי לזכור את מה שכתבתי כאן על הקלילות ומצאתי שיש מצבים בהם זה עזר לי ולאומת זאת במצבים אחרים לא היה על מה לדבר ביחס ל"קלילות" זה רק הגביר את תחושת חוסר האונים שלי והייתי חייבת לוותר על הנסיון להיות "קלילה".

ויחד עם זאת אני מוצאת שהחיים שלי מביאים אותי שוב ושוב למצב שבו אני חייבת להיכנע (כך אני קוראת לזה לפחות וזה ההיפך ממאבק)
כמו למשל המצב של לידה, זאת כמובן הדוגמא האולטימטיבית, אבל זה קורה גם יותר בקטן.

אני ממשיכה להקשיב, הדיון הזה מאד מעניין ורלוונטי לי.
תודה נעמה ולכל המתייחסות.

נעמה יקרה - חושבת עלייך הרבה לאורך היום שלי. מזדהה עם הרבה מהחוויות שאת מתארת ויכולה לדמייןאת בני הבכור אומר לי בדיוק את הדברים שאמר לך בנך. האמת, הרבה פעמים מרגיש לי שהמבעים על פניו של בני משדרים לי: "רדי ממני !!".

מזהה המון אנרגיה של מאבק בתוכי ובאמת מגלה שעייפתי - יש איזה לופ פנימי כזה שלפעמים קשה לצאת ממנו אז התחלתי, בעזרת קריאה חוזרת של לואיז היי וקריאה כאן וכו' וכו' לנסות לדחוק את המחשבות המעצבנות, המחלישות, השליליות הביקורתיות שבתוכי באמצעות קולות אחרים, ואיך זה נשמע (בתוך הראש שלי אבל לפעמים גם בקול למול המראה עם תינוקת חייכנית ביד שתמיד מוכנה לתת לי חיוך נחמה ועידוד

) :
"את רואה, עוד פעם הגזמת / שוב התפרצת / מה את רוצה מהילדים כאילו שאצלך הכל מושלם וכו' וכו' - ואז הקול החיובי בתוכי אומר: "ובכל זאת אני מעריכה את עצמי" ולאט לאט אני מפתחת לי משפטים חיוביים שאני משננת וברגע שמתחילה לעלות בי מחשבת ביקורת - נניח על הבת של השכנים ששוב באה אלינו ומקרקרת סביבי, אני מזהה את המחשבה מתחילה לעלות בתוכי (מחשבה שיש בה הרבה שיפוט וכו' וכו' שאני לא רוצה בהם יותר בחיי) ואני אומרת לה: "אה, אה, צ'טערת (לא חייבים אבל אפשר בסגנון לובה...), אני מרפה מדפוסים ישנים שכבר אינם נחוצים לי ומתמלאת שמחה ואהבה" (זה ממש חדש וטרי מהיום !!) והופס, אני מצליחה באמת להתמלא אהבה מול הילדה הזו ולפגוש אותה מהמקום הזה של לב פתוח ואוהב ואיכשהו זה עוזר לי גם לשמור על עצמי וגם להיות באמת נעימה כלפיה !

(כותבת את הכל חם וטרי מהעכשו שלי, יודעת שהדרך ארוכה מורכבת ושיש לי הרבה הרבה עבודה אבל מתפללת שאמשיך להצליח ...)

ואני חושבת שאני יודעת אולי את הסוד...

אם רק אצליח, בניגוד לאמא שלי, להראות לילדיי שאני מכבדת אותם כבני אדם, אינדיוידואלים, חכמים, עצמאיים בדרכם השונה משלי - זו הצלחה וזה הרבה פחות חוסר בעיניי מאיך שגידלו אותי ....

קראתי איזושהי אנקדוטה לא מזמן על ארכימדס:

שארכימדס נהג לומר שההישג הכי גדול שהוא הגיע אליו בימי חייו הוא בנו הבכור.
אז שאלו אותו בתמיהה: אחרי כל ההישגים שהגעת אליהם?
והבן שלך הבכור הוא אפילו לא מלומד ומשכיל כמוך הוא בסך הכל נגר...

אז ארכימדס היה אומר : כן, אבל זו בדיוק ההצלחה שלי.
ילדים שהולכים באותו תלם כמו הוריהם זה מובן מאליו.
אבל אני הצלחתי ליצור אדם עצמאי שיש לו דרך משלו שאינה קשורה אליי - ולקבל את זה...

וואלה...

מעמיד בסימן שאלה גדול את כל ההתנהלות שלנו מול הטכנולוגיה,הלא כן?

אני מגבה הכל. שולחת תוכניות עסקיות לאימייל שלי אפילו כמה פעמים ביום.
בכלל, העברתי את רוב הרשימות החשובות שלי ל google doc. בדיוק מהסיבה הזאת.
אם נופל לי המחשב נעלם לי הרבה חומר חשוב, אני לא אתן לזה לקרות.
את התוכנה של הניהול חשבונות אצלי במחשב אני מגבה עם הדבר הקטן הזה שמחברים למחשב (דיסק קון קי? משהו כזה?).
גיבוי, זה פלאי הטכנולוגיה.

אני קוראת מה שכתבת על אח שלך ונחרדת (ממש), איך הוא לא גיבה?
אבל אני חכמה גדולה, לא הייתי חושבת על דברים כאלה אם לא הייתי נשואה לאיש מחשבים.

אנחנו חושבים על נסיעה להודו לכמה חודשים.
בלי מכונת כביסה, בלי DVD, בלי חנויות וסופרים שהכל ארוז ומוכן בהם, בלי עגלה לתינוק- כי אין שבילים וכבישים נורמלים.
בלי ובלי ובלי...
כן עם מחשב ואינטרנט, זאת העבודה שלנו.

קלילות

אתמול היה לנו יום קליל.אז איך זה נראה?

יוצאים מהכבדות,יוצאים החוצה,לאוויר העולם,יוצאים לטיול,הרפתקאות

מתפלשים בדיונות,בחולות סמר,מתחרדנים בשמש האביבית תחת ים של גרגירי חול רכים,
הולכים לאכול גלידה ביוטבתה. (הילדים מופתעים מהרעיון שלי ועוד יותר מופתעים לראות אותי אוכלת גם מנה גדושה של גלידת שוקולד)
מבקרים חברים (בעלי חיים...) בחי בר ,מצטרפים לשי בהדרכה (ילדיי יודעים את כל התשובות לשאלות המדריך(והרבה יותר מזה),ואני נמלאת סיפוק וגאווה.
שנה של התנדבות בעבודה בשמורה בהחלט היתה משתלמת!
אוספים קש לחיפוי הגינה-שאריות מהרפת
אוספים קומפוסט אורגני מסמר (באישור,לא לדאוג...)
באים הביתה .הילדים נשפכים לראות סרט ב dvd ואני מכינה סלט.

כמה זה קל פתאם להיות קליל

הכל בראש שלנו.

אני צריכה לעשות את זה יותר...

את מקסימה!
משמח אותי לשמוע על היום שלכם וכמובן עושה לי עוד יותר חשק לבוא!
מקווה להתקשר היום.

אני צריכה לעשות את זה יותר...
אני גם תמיד אומרת את זה אחרי ימים נפלאים בחוץ, בסוף אני עושה את זה רק פעם ב....
אבל הפעמים האילו מטעינים אותנו בהרבה טוב למשך כמה זמן.
שואלת את עצמי למה אני לא עושה את זה יותר?
האם זה כי אנחנו לא זקוקים ליותר מזה או שמה זה בגלל ההשתעבדות לעבודות הבית או סתם הקושי שלי לצאת מהבית...?
אני מניחה שזה שילוב של כולם.

גיבוי, זה פלאי הטכנולוגיה.
נכון,
הקונפליקט הוא שהפלא הוא לעיתים גם כלא.
שבת שלום ושבוע טוב@}

תשמעי,
הייתי רוצה מאוד להיות מסוגלת להגיד לאמא שלי שהייתי רוצה להשתחרר ממנה. לא יכולה לדמיין אפילו כנות כזו מולה.
יותר מהכל אני לא חושבת שהיא הייתה מסוגלת לעמוד בזהץ
.

אני מנסה להגיד שיש לשמוח גם בעובדה שהוא חושב שאת מספיק חזקה בשביל לעמוד באמירה כזו שלו, ושהוא מספיק בטוח בקשר שלכם, כדי לחשוף רגש כזה לא קל.

וגם תודה שאת כותבת
קוראת אותך בשושו בדרך כלל

בועה

מתחילה לחשוב ברצינות עלאפשרות לפתוח צוהר בבועה שבה אני חיה
חלון לעולם
חלון אמיתי. לא כזה שמאפשר לכם לקרוא אותי מבעד לזכוכית המשוריינת
חלון שאוכל להושיט ממנו ידי לאנשים סביבי.והם אליי
חלון שבו תוכל לזרום אנרגיה חיובית בחופשיות ממני לאנשים סביבי ובחזרה

מפחדת.
ומה אם יפגעו בי חיצים?. כי עד עכשיו הזכוכית איפשרה רק לי לשלוח חיצים שפגעו באנשים סביבי,מבלי שהרגשתי בכלל את הבומרנג שחזר.גם אם נשלחו אליי חצים כואבים בחזרה,הם לא פגעו בי. זה לא נגע לי. הרי לא אכפת לי באמת מה אחרים חושבים.ניתוק. הבועה שמרה עליי.שמרתי עליה.

מפחדת
בתי כבר קוראת את הבלוג שלי חופשי
ואתם,כל העולם קורא אותי (שוקלת להפוך את הדף לדף מוצנע . ככה לא יוכלו להגיע אליי דרך גוגל וכאלו,נכון?)
עד היום זה לא הפריע לי. לא מנע ממני לחשוף רגשות והרהורים,לבטים אישיים בפני כל העולם ואישתו. התעלמתי. כאילו אני כותבת לעצמי,אולי גם שולחת מסרים סמויים לקרוביי ,ליקרים לי ,שקוראים אותי כאן
אז למה פתאם זה מפחיד אותי?
אולי בגלל שמה שאני עומדת לכתוב מאד,אבל מאד אישי ורגיש. חושפני.
אולי בגלל שהחלטתי לנסות לפתוח צוהר בבועה,לתת סיכוי מול הסיכון

מפחדת

ללחוץ על "שלח"?או שלא?
אולי פשוט אאפסן את התובנות החדשות ביומן הפרטי שלי,חרוט בנשמתי.
למה אני צריכה לפרסם את זה ברבים?
אולי בגלל שהחלון הזה הוא הזדמנות לא רק עבורי,אלא גם עבורכם,לנסות, להעיז,לבדוק, אם אכן המגע איתי דוקר כמו שהרגיש עבור חלק מכם עד היום?
אולי בגלל שזקוקה לכם כשפני ניסיון,לבדוק עם עצמי: האם אני מסוגלת לתקשר עם האנשים סביבי בדרך יותר ידידותית ורגישה?
האם אני מוכנה לעבודת התיקון המהותית שלי? (ללמוד להיות נעימה. נעמה-נעימה,כאילו דא...)
האם אצליח לכבד את מה שאקבל דרך הצוהר,באותו אופן שבו אני מצפה שיכבדו את השונות שלי?

אחת שתיים..חת...חת... ניסיון... שומעים?

על החיים ועל המוות.

למה אני עושה את זה?
למה לי לעלות לבמה ולחשוף עצמי ,לסכן עצמי מול אור הזרקורים?
בעצם,ממילא זה מה שעשיתי עד היום.
גם כל מה שכתבתי עד היום היה חשוף באותה מידה.
ההבדל הוא שמי שקרא והגיב ורצה לגעת בי בחזרה-לא היתה לו אפשרות אמיתית. הבועה שמרה עליי. הייתי חסינה. כדורים לא פוגעים. רק אור השמש נכנס. רק האנרגיות החיוביות.
אז למה לי לחשוף את הלחי,להתכונן לסטירה ?
מרגישה שאולי כבר אין לי ברירה. יש סדק בבועה
ואם לא אהיה אמיצה לפתוח חלון בעצמי,הסדק יגדל ויתפוצץ לי בפרצוף . ואפגע מהרסיסים.
לא . לא אני. אני אמיצה וחזקה. אעמוד בהכל.
ואולי,אולי בכלל אגלה ששום טיל לא יכוון כלפי,אם רק אצליח לעמוד בניסיון ולא אשלח טילים בעצמי כלפי הזולת.

אחת,שתיים,חת...חת... ניסיון. שומעים?

טוב,הנה זה בא...

בועה

חיה לי את חיי בבועה-מכונסת בתוך ביתי,בתוך ליבי. עסוקה בענייני האישיים,הזוגיים והמשפחתיים. לא פנויה כמעט לשום דבר אחר.כל מה שמתרחש סביבי מרגיש לא רלוונטי ,כאילו לא קיים. ניתוק. כך קוראים לזה בחברה שלנו. מנותקת מהמציאות. חיה את המציאות שאני מייצרת לעצמי,כאילו שאין שום דבר אחר שמשפיע,שמושפע מההתנהלות שלי בעולם.
הקטע הוא שיש,אני פשוט בוחרת להתעלם ממנו
הניתוק הזה משרת אותי יופי בטיפוח הבועה שלי. הוא מאפשר לי להתרכז בדברים החשובים לי ביותר.
הניתוק הזה שומר עליי מבזבוז אנרגיות על הבלי העולם הזה שמוצאים אותי מהאיזון הפנימי,שמשבשים את שווי המשקל העדין שאני מהלכת בו,כמו על חבל דק
הניתוק הזה הוא תנאי בסיסי קיומי עבורי כדי להישאר קשובה ונאמנה למי שאני רוצה להיות
מי אני רוצה להיות???

מוצאת עצמי הולכת ,כמו לאורך תוואי שסומן במיוחד עבורי,רק עבורי, במסלול סיבובי,חוזרת שוב ושוב על אותו מעגל,אותם דפוסים,אותן טעויות,אותם הישגים והצלחות
מחפשת את מקומי בעולם הזה
ואיך אוכל להתוודע למקום המיוחל הזה אם אני חוזרת שוב ושוב לאותו נתיב,סביב אותו מעגל שאין לו סוף?...

מאז שאני זוכרת עצמי,המפגש שלי עם/מול העולם היה כמו מתוך בועת זכוכית (דימוי מושאל מהשושנה של הנסיך הקטן...פרח נדיר ומוגן...)
מעולם לא הרגשתי שייכת
בתור ילדה- בחרתי מרצוני שלא להשתייך ל"מקובלים". סלדתי מההתנשאות ומההליכה בעדר,אבל גם לא נחשבתי ל "לא מקובלת". על אלו ריחמתי, עזרתי להם,אבל לא הייתי אחת מהם. היו לי כוחות שלהם לא היו-לעמוד מול כולם ולהיות שונה,לפלס לי את דרכי שלי שהייתי גאה בה. אלו היו ניצני האגו שטיפחתי משך השנים,כדי להצדיק את השונות שלי ולתת לה לגיטימציה
בתור נערה – בחרתי שלא להשתייך לקבוצת חברות הילדות שלי (שגדלתי איתן בשכונה). חיפשתי. תמיד חיפשתי. פעם החברה של חוג הסיור של החברה להגנת הטבע,פעם היו החברה מהשומר הצעיר שהמשיכו לגרעין נח"ל,אבל לא אני,הו,לא .. שאני אצטרף לקבוצה? הרי לקבוצה,לכל קבוצה, יש כללים,יש נורמות התנהגות שמקובל לנהוג לפיהן. ואני-מה אני צריכה כללים ונורמות מחייבות? לא מתאים לי,לא תודה...
אני הרי זקוקה לחופש להיות מי שאני,בדרכי,באמונותיי. אחרת לא אהיה אני. אחרת לא אהיה.
בתור חיילת- לא הרגשתי שייכת לצנחנים הסנובים בגדוד 50 . העיפו אותי בגין תלונות משטרה צבאית על תלבושת לא תקינה.
נשלחתי לחנך את נערי רפול. אהבתי את הפשטות והאמיתיות שלהם,אבל לא הרגשתי שייכת.
אחרי הצבא הדרכתי טיולים,אבל ללא הכשרה ותעודות של "מורה דרך מוסמך". אני הרי יודעת... קטן עליי,להוביל אנשים בשבילים שמעולם לא צעדתי בהם קודם לכן,בבטחון מלא, לחרבש איזה בליל עובדות מהול בהרבה סיפורי מעשיות. העיקר- ללכת בדרכי. ללמוד מהנסיון,מהעבודה,מהחיים.
ואז היתה תקופת העבודה עם נוער בסיכון. נוער עבריין. דווקא אליהם,יותר מכל האחרים-דווקא אליהם הרגשתי קירבה. למדתי עבודה סוציאלית ובמקום להזדהות עם הממסד שהייתי אמורה לייצג,הזדהייתי עם העבריינים. כמה צפוי,הא? למרוד,להתייחס בביטול לחוקי המדינה/תושביה ..מתאים לי... הבעיה שגם לעבריינים יש חוקים משלהם,ואליהם וודאי שלא רציתי להשתייך.
אצור לי משפחה,אבנה לי בית . שם,רק שם,אוכל למצוא את המקום שלי. אז אוכל להסתגר בבועה שייכנס אליה רק מה שאני ארצה שייכנס
אבל איך אביא ילדים לעולם הזה?
לאן?
וכך הפכתי להיות אמא. האימהות הפכה להיות לי אי של מהות .
נשאבתי כל כולי לבניית הקן,ליצירת המקום שבו ארגיש שייכת- לעצמי,לבן זוגי,לילדיי.
סוף סוף יש לי מקום.
האמנם?
מוצאת עצמי מתבוננת בכנות בנסיונותיי הנואשים לחפש לי קהילה.לא מספיק לי הבית. אני רוצה שבט. רוצה קהילה. רוצה להיות חלק מ,להרגיש שייכת.
האומנם?
ואולי לא באמת? הרי אני לא באמת מוכנה לשלם את מחיר השייכות לקהילה כזו או אחרת. לא מוכנה להיות צבועה או דיפלומטית כדי לשמור על יחסי שכנות טובים במקום בו אני גרה. יותר חשוב לי להיות נאמנה לעצמי ולדרכי. להיות כנה,לדבוק באמת שלי. להיות צודקת (דחיל רבקום, זה האגו המנופח שלי)
אז פעם היתה הקהילה האנתרופוסופית שהייתי חלק ממנה,אבל לא באמת הרגשתי שייכת.יותר מדי קרירות ונוקשות ו.. טוב,לא משנה מה. תמיד אמצא מה להגיד שיבטיח שאשאר חריגה,שונה.
הקמתי לי גן ילדים משלי,בביתי,מתוך אמונה ובטחון-שאני יודעת איך נכון לגדל ילדים.ניסיתי ליצור קהילת משפחות סביב הגן המושלם שלי (הכוונה להיותי שלמה איתו,לא למצב שבו אני נקייה מטעויות )

ועכשיו,עכשיו אני חלק מקהילת החינוך הביתי ו "באופן טבעי".
האם אני שייכת?
אני חיה לי בבועה שלי,הרחק הרחק מהכל. בקצה... קרוב לגבול...
לא מגיעה למפגשי חינוך ביתי שמתקיימים בצפון ,מדירה רגליי מארועים משפחתיים שאינם בחוג המשפחה הקרובה,לא קוראת עיתונים,לא שומעת חדשות, לא מעניין אותי מה אחרים חושבים עליי,לא רגישה מספיק להתנהלות שלי מול הזולת שפוגעת או מעליבה.
מנותקת
חיה לי בתוך בועה

עד כמה הבועה הזו משרתת אותי
ועד כמה היא כבר לא
ואיפה אני צריכה ללמוד לפתוח צוהר לעולם סביבי:
ואיך דרך הצוהר הזה אוכל לקבל מטובו של העולם,ולא רק להתבונן מבעד לבועה
איך דרך הצוהר הזה אוכל לתת ממה שיש לי,מבלי שארתיע אנשים וארחיק אותם מעליי עם "יציאות" חסרות טקט באמתלה שזו הכנות שאני כל כך אוהבת וגאה בה
האוכל לוותר על כל אלו,למען הסיכון שבפתיחת צוהר קטן?
היש סיכוי מול הסיכון?

ואיך הכל אחד. הכל מתחבר:
איך גם הבן שלי מרשה לעצמו להתבטא כלפיי בשיא הטבעיות,במלוא הכנות ולומר לי ישר בפנים: "ממך אני רוצה להשתחרר" . חצוף כזה. מניין קיבל את חוסר הרגישות הזה?
מראה,כבר אמרתי,לא?
הילדים הם רק מראה שלנו.
הם מלאכי אלוהים חיים שנשלחו במיוחד עבורנו,כדי שנלמד את השיעור שלנו,כדי שנתקן
כל כך הוא מרוכז בעצמו. מגייס את כולם למלות את צרכיו. מקבל כל מה שרוצה.הכל.
ואני מתבוננת בו,בי ורואה. אי אפשר שלא לראות.
האם זו מי שאני רוצה להיות?
האם כך אני רוצה לחנך את בני?
שזה טוב לחיות בבועה?
ויש כל כך הרבה יתרונות לחיים כאלו. כל כך הרבה.
הכנות,הישירות. הנאמנות לעצמי,הריכוז בעצמי ,ההתעלמות מהסביבה. היכולת להיות קשובה ומודעת ללב,לפנים שלי,להתעלם מכל השאר.
עד היום האמנתי שאלו יתרונות. גם אם היה להם מחיר גבוה,עדיין היה שווה לי לשמור עליהם
היתרונות האלו עזרו לי לפלס את דרכי בעולם. הם שהביאו אותי למקום הייחודי שאני נמצאת בו.
ואני גאה בדרך הזו. אני אוהבת ליצור נתיב,לפלס דרך ולהזמין ם אחרים להצטרף לדרך שלי.
הבעיה שלא תמיד יש שם מקום לעוד צועדים. זו הדרך רק שלי
והרי שום דבר בעולם הזה הוא לא שלנו באמת,את זה אני כבר יודעת...

נשמות טובות פה באתר הפנו את תשומת ליבי לכך שהדף שלי נמצא ברשימת הדפים הארוכים ביותר
איזו פלונית אלמונית הבהירה לי שגם הבלוג הזה - לא שלי. הוא כבר נחלת הכלל. ברגע שיצא לאוויר העולם,הוא כבר לא שלי,כך אמרה...
כמו שיר...

על החיים ועל המוות.
אני שולחת לחמי על פני המים
אולי אבהל ואחליט לסיים את פרק הבלוגיה בחיי.
אל תיבהלו.
אם אחזור-אהיה שלכם לתמיד
ואם לא,סימן שמעולם לא הייתי.
כמו האהבה...