חינוך ביתי לא מה שחשבתם

[בוקר_טוב*]

או שנפגש בגיהנום
אמאלה!!! רבע לאחת בלילה עכשיו! והאייקון הצהוב המפחיד הזה כמו אש הגיהינום!!

[אבישג*]

אני מקווה שאת צוחקת (-:
ואם לא אז אני מתנצלת, את יכולה למחוק (יש לי נטייה לבדיחות שחורות, לכולנו כאן יש)

[אין_ייאוש*]

מה נשמע?

[אבישג*]

מחכה גם
בוקר, הכל טוב ?
מנקה לכבודך את העמוד, עכשיו רק נותר לערוך את השולחן ולהדליק נרות
אבל אל תחכי באמת לשבת, תכתבי לנו כבר
שבוע טוב

[בוקר_טוב*]

אני בסדר
יש המון עניינים בירוקרטים והמון דברים שנפלו עלינו מתוך שעמומם של אנשים אחרים שמחפשים עניין בחיים
ונאלצנו להגרר אליהם אני קצת מרגישה שהכל חורק
מורידה ראש ומקוה שזה גל שיעבור ולא אשכרה תקופה
דודה שלי נפטרה וזה בהמשך למחשבות שלי על זקנה וכאלה
היא קיבלה דום לב לפני כמה שבועות והיתה ללא הכרה בטיפול נמרץ וכשחזרה להכרה הכל היה נראה טוב
היא בכתה הרבה והזכירה שמות של אנשים שנפטרו כבר בחיוך ומצד שני כל הזמן בכתה
לא ממש הבנו אותה
היא כבר התאוששה והכל היה נראה יחסית בסדר הורידו לה את התרופות ועמדו להעביר אותה לבית לוינשטיין וכמה ימים לפני
כשהיא בשיקום היא קיבלה שוב דום לב ונפטרה
אנחנו נמצאים כמעט יום יום באבלים
אתמול היה איזה קטע שהיתה שם אחת שנשואה לדוד שלא פגשתי שנים רבות
היא כזו חסרת טאקט קצת ומאוד עממית
היא שאלה את הילדים אם אין ביצפר היום
וצביקי במקרה היה לידה אז היא פנתה אליו
למי מצאה לפנות כדי להדגים שחינוך ביתי הוא לא משהו
(שהתחשב בעובדה שהיא יוצאת מנקודת הנחה שמדובר בילד נורמטיבי)
היה שקט כזה רק גיסתי יודעת שם על האבחון ועל האוטיזם והיא היתה שם אז לא הרגשתי לבד שלחנו מבטים אחת לשניה
היא שאלה אותו איך קוראים לך
והוא חזר אחריה שוב ושוב
איך קוראים לך? איך קוראים לך? איך קוראים לך?
אז היא עברה ל בן כמה אתה?
והוא שוב חזר אחריה
כשהוא לא מסתכל עליה אלא הולך הלוך ושוב במקום
פתאום הוא חלץ את הנעל שלו הוריד את הגרב נחשפה רגל שנראית קצת רקובה
(כי הוא התעקש לנעול מגבי גשם והוא נעל אותם כבר הרבה שעות)
הרים את הרגל ודחף אותה לפה
אני לא עמדתי בזה
פרצתי בצחוק מטורף

[בוקר_טוב*]

ואז היא ירדה על הילדים שלי כשהיא אומרת למישהי שם
בפצוף קצת נגעל איך הם שוכבים על הדשא ומתגלגלים בין השיחים
אז המישהי הזו אמרה לה
הם ילדי טבע
אני בחרתי לא להתעמת איתה כי היא גם לא תבין כלום

[בוקר_טוב*]

יש כאן 2 בנות של השכנים בסביבות גילן של הבנות שלי פחות או יותר שהבנות שלי דלוקות עליהן ומעוניינות בחברתן
והן כאלה מהסרטים במיוחד הגדולה היא גרציה אמיתית וביצ'ית מהסרטים
הבת שלי שיותר קטנה ממנה מנסה להתחבר איתה וההיא מתעמרת בה
נגיד היא מביאה לה בשמחה שקית ענקית מהעוגיות שהכנו
ורצה אליה עם השקית ואומרת לה "שמאלצה!! ראי מה הבאתי לך!"
וההיא מגיעה במן מלכותיות כזו כאילו הביאו לה יהלומים וכשהיא מגלה שזו שקית עוגיות
הפנים שלה נהיות קפואות רק העיניים זזות לצד אחד בלבד
הפה מתעקם מעט הצידה והיא נשארת קפואה
אז האמא אומרת לה תגידי לה תודה רבה!
והיא עושה מן פרצוף יבש כזה של
אוף איך אתם מכריחים אותי והורסים לי את החיים
ואומרת תודה מסובבת את הגב והולכת
היתה הצגה ואמא שלה אמרה לנו לבוא והיא התחילה לצרוח ולהשתולל לידנו שהיא לא רוצה שהבנות שלי יבואו להצגה
היא צורחת על הבנות שלי ואם אנחנו פוגשים אותם בגן שעשועים והבת שלי מתחברת עם מישהי היא מיד לוקחת אותה הצידה
מתלחשת איתה והבת שלי איכשהו נשארת לבדה...
לפני כמה ימים הבת שלי ביקשה ממני לכתוב לאותה ילדה מכתב שהיא מזמינה אותה להצגה
ורצתה לכתוב "שמאלצה היקרה"
אז אמרתי לה
לא
את לא רואה שהיא מתנהגת אליך לא יפה?
הבת שלי אמרה כן אבל זה לא נורא
אמרתי לה אל תדאגי אנחנו נמצא לך חברות אחרות את לא צריכה אותה והיא התעקשה
ואז אמרה לי את רוצה שאני אהיה בודדה?
אמרתי לה אוי את לא תהיי בודדה תהיי בטוחה בזה ואת לא צריכה אותה היא מדברת אליך מגעיל
היה משא ומתן של איזו חצי שעה שאני סירבתי לעזור לה לכתוב את המכתב
(אני אומרת לה את האותיות והניקוד והיא כותבת)
בסוף סיכמנו שנכתוב בלי שם את המכתב
ואמרתי ל ה שאני לא רוצה שהיא תלך לילדה הזו
(כי היו פעמים שהן נכנסו אליה הביתה כשהיינו בחוץ ויצאו משם בוכות כי היא צורחת עליהן)
ולא רוצה שהיא תשחק איתה ולא היה אכפת לי שהיא תגיד לה את זה וזה יגיע לאמא של הילדה שהיא אמא נחמדה
כי חשבתי על זה- אז מה אם היא ילדה? היא גרציה ביץ' ממש מהסרטים משהו לא יאומן
זה אומר שאני צריכה לאפשר התנהגות כזו כלפי הבת שלי?

[אין_ייאוש*]

הקטעים האלה, שמישהו מתייחס לא יפה לילד שלנו, יכולים לשבור את הלב.
וזו התלבטות: כמה לאפשר לילד להתנסות בעצמו? לשפוט בעצמו? איך לא לגונן יותר מדי אבל גם לא להניח לו להיפגע?

אצלי ההתלבטות מועצמת, כשהיחס הזה הוא בין האחים...

[בוקר_טוב*]

וזו התלבטות: כמה לאפשר לילד להתנסות בעצמו? לשפוט בעצמו? איך לא לגונן יותר מדי אבל גם לא להניח לו להיפגע?
אז נתתי לה תקופה להתנסות בעצמה
שתקתי ושתקתי ובאותו יום עם המכתב הזה כבר לא יכולתי
היא מתנהגת אליה באופן נורא! זה אפילו לא משתמע לכאן או לכאן היא ממש מתעללת בה נפשית
בין אחים זו התלבטות מאוד קשה (דיברנו על זה כאן למעלה עם הקורבן והמקרבן)

[בוקר_טוב*]

איזה כיף בלי כל הדפים האלה וכמויות הטושים איך הם מוצאים להם דברים לצייר עליהם
כאלה שנחשבו פעם פושטים ומי הסתכל עליהם בכלל? מחברת משבצות ישנה של אבא שלהם שחלקה משומשת
ולא צריך אותה אז ייש בה מלא דפים ריקים
פתאום משתמשים בה
קודם לא העיפו כלפיה מבט ואם הייתי מעיזה להציע את זה אוי אוי אוי...

[בשמת_א*]

(-:

[אורחת_לרגע*]

_פתאום הוא חלץ את הנעל שלו הוריד את הגרב נחשפה רגל שנראית קצת רקובה
(כי הוא התעקש לנעול מגבי גשם והוא נעל אותם כבר הרבה שעות)
הרים את הרגל ודחף אותה לפה_

ואז הוא מוריד מכנסיים ומתחיל לעשות קקי ותוך כדי מסתכל עליי

כל פעם שאת כותבת על ההתנהגויות האלה של צביקי
שמעבירות דיאלוג או מפגש "נורמלי" לפסים אחרים
הן נראות לי כל כך תקשורתיות
ממש כאילו הוא אומר משהו בשפה אחרת
שפה של מחוות גופניות לא מצונזרות והייתי מעיזה לומר שגם עם הרבה הומור

[אורחת_לרגע_2*]

אופס, אני רואה שיש אורחת לרגע, אז אני צריכה להיות אורחת לרגע 2
אבל לא מצליחה לערוך את הדף משום מה אז מתקנת פה. סליחה על הבלגן.

[בוקר_טוב*]

_הן נראות לי כל כך תקשורתיות
ממש כאילו הוא אומר משהו בשפה אחרת
שפה של מחוות גופניות לא מצונזרות והייתי מעיזה לומר שגם עם הרבה הומור_
ב-ד-י-ו-ק-!!!!
זה אחד הדברים שמחזיק אותנו איכשהו בתקווה שזה משהו אחר
כי יש לו חוש הומור מטורף מטורף מטורף ואינטיליגנטי בטירוף
הוא יודע בדיוק על אילו נקודות ללחוץ וזה חלק מהאנטי שלו - כלומר מעשיית ה"דוקא"
וזה הכי תקשורתי בעולם וממש לא אוטיסטי
עד כמה שאני מבינה באוטיזם קלאסי לא אמור להיות חוש הומור

[אבישג*]

הקטעים האלה, שמישהו מתייחס לא יפה לילד שלנו, יכולים לשבור את הלב.
עכשיו פתחתי מריבה עם השכנה אחרי שהבת שלה הציקה לבן שלי, אני יודעת שזה לא נכון להתערב ובכל זאת קשה לי עם זה כל-כך.
אני נוטרת טינה לכל ילדה שפגעה בהן ולא מסוגלת לראות אותן מתחברות אליהן שוב, מצד שני בקצב הזה לא יהיה להן למי להתחבר, אז מה עושים?

[בוקר_טוב*]

עכשיו פתחתי מריבה עם השכנה אחרי שהבת שלה הציקה לבן שלי, אני יודעת שזה לא נכון להתערב ובכל זאת קשה לי עם זה כל-כך.
לא יודעת אם זה לא נכון
מאוד תלוי במקרה כמובן שלא על כל ריב צריך להתערב
מה שבטוח בשבילי-שבילדות הייתי שמחה אם מישהו היה מתווך לי מתערב לי
זו תחושה צורמת וכואבת שאתה לגמרי לבד מול ילדים כאלה
ובתחושה שלי גם הילדים האלה שמציקים כשהם רואים שיש הורה ברקע די יפחדו לממש
את מלוא רצונם להתייחס לגמרי באופן משפיל לילד

[אמא_בבית*]

_מה שבטוח בשבילי-שבילדות הייתי שמחה אם מישהו היה מתווך לי מתערב לי
זו תחושה צורמת וכואבת שאתה לגמרי לבד מול ילדים כאלה_

[אבישג*]

אמא שלי היא אשה מקסימה, נעימה, משכילה, נהדרת
אבל תמיד ידעתי שאם מישהו יפגע בי היא תנהג כמו לביאה כועסת
במידה מסויימת זה ראוי ונכון, השאלה באיזו מידה
ולי הפריע שהיא התקשרה לצרוח על החברה שפגעה בי ועשתה לי מה זה פדיחות

מצד שני כשטיפלתי בילדים שאמא שלהם נפטרה כל-כך רציתי שמישהו יילחם את מלחמתם, יאהב ויעריץ אותם ויעשה הכל למענם, זו הורות מבחינתי.
אז כשנער אחד אנס אותם אמא שלהם פשוט מתה מצער במקום לפרק את החלאה במכות, ואבא שלהם יפה הנפש העדין, הוא באמת אב טוב ואוהב אבל קשה לו להגיב על עוולות.
אז אני נלחמתי בשבילם במקרה הזה ובמקרה אחר אבל אנשים לא ממש הבינו מה זה ענייני, וכל-כך רציתי להיות אמא שלהם באותו זמן.

[מצ'רה*]

אוי אבישג

[או_רורה*]

אבישג, זה מעשה כל כך נכון ויפה ואמיץ שעשית. גם חיבוק.

[פלוני_אלמונית*]

עד כמה שאני מבינה באוטיזם קלאסי לא אמור להיות חוש הומור
זה לא מדוייק.
אצל כל אוטיסט התסמינים מתבטאים אחרת.
יש לא מעט אוטיסטים עם חוש הומור.

[בוקר_טוב*]

אז כשנער אחד אנס אותם אמא שלהם פשוט מתה מצער במקום לפרק את החלאה במכות
נער אחד אנס אותם? את כולם? ואח"כ האמא נפטרה?
הצילו
זו טרגדיה
זו ממש טרגדיה
זו ח-ת-י-כ-ת ט-ר-ג-ד-י-ה
אפשר לדעת באיזו מסגרת הוא אנס אותם?

[בוקר_טוב*]

_אצל כל אוטיסט התסמינים מתבטאים אחרת.
יש לא מעט אוטיסטים עם חוש הומור_
היום כשסל האוטיזם הוא רחב מה זה רחב? ענק
(כי יש המון בעיות תקשורת ובגלל שטרם מיפו אותן מכניסים את כולן תחת סל האוטיזם)
אבל באוטיזם קלאסי אין חוש הומור
אין הבנה של תקשורת בכלל אין תקשורת
ולא חוש הומור

[אבישג*]

נער אחד אנס אותם? את כולם? ואח"כ האמא נפטרה?
הנער אנס את 2 הקטנים שהיו אז בגיל 5 ו7, לא את הילד עם הפיגור שהיה אז בן פחות משנתיים.
האם נפטרה מסרטן, זו רק השערה שלי (ושל עוד אנשים) שזה קשור (המחלה התגלתה באותה תקופה)
אני הגעתי לישוב שבועיים אחרי שנפטרה, מרגישה שהיא שלחה אותי מלמעלה להיות אם לילדים שלה, למרות שמעולם לא הכרתי אותה.

קצת אחרי הסיפור הזה ניסיתי לעזור לאשה שנאנסה בילדותה וגם פגעה מינית בילדים.
ובכך אני מקווה מאוד שסיימתי קשר עם העניין
כשהגשנו בקשה לאומנה ציינתי בפירוש שאני לא רוצה ילדים שעברו פגיעה מינית
זה גדול עלי מאוד הנושא הזה.

מרגישה שלאחרונה נהייתי נורא אטומה, אולי סוג של מגננה, אולי התרגלתי
בתקופה ההיא לא יכלתי לישון בלילות בגלל הסיפורים האלה.
עכשיו אמא שלי שיתפה אותי כבדרך אגב בסיפור על קרוב משפחה שפגע מינית (אין לי מושג באיזו רמה) בשתי קרובות שלי, היא הופתעה נורא שלא ידעתי על כך, יודעת על "חיבתי" לנושא. אז תודה אמא על העידכון.
אני פוגשת אותו, מנסה להיזכר למה עלי לתעב אותו ולהתעלם מקיומו, מנסה ולא מצליחה, זוכרת רק מריבה בינו לבין אבא שלי ולא זוכרת כלום מעבר. פשוט לא הצלחתי להיזכרר שהוא פגע בקרובות שלי שהיו אז צעירות מאוד. עד כדי כך נהייתי אטומה.

מצד שני חייבים קצת נתק בחיים כדי לחיות חיים שמחים.
אני הולכת למכולת, קונה כל מה שאני רוצה, ולא חושבת על השכנה שלי ששוברת את הראש מאיפה היא תיקח כסף ללחם וחלב.
אני בבית שלי נהנית מזוגיות טובה, יש לנו כמובן מריבות מדי פעם אבל בגדול אני מרגישה שמצאתי חבר לחיים. מנסה לא לחשוב על אמא שלי, אשה מדהימה וכל-כך בודדה, שצריכה לבחור בין גיהנום אחד - לחיות עם אבא שלי לגיהנום אחר - לחיות לבד (דווקא הצעתי לה שתתחתן עם אבא של הילדים שטיפלתי בהם והצעתי גם לו לפני יותר מעשור אבל בינתיים זה לא קורה - כלומר היא לא מתגרשת), ועל אבא שלי, אדם מקסים באמת שהיה אבא נהדר ובאמת ניסה לברוח הכי רחוק מאבא שלו אבל לא ממש הצליח. מנסה לא לחשוב על דודה שלי שסיימה עכשיו הליך גירושין ועוד דודה שמתחילה עכשיו הליך גירושין ועוד בת דודה שגיליתי דרך האתר הזה שהיא מתגרשת. וסבתא שנפטרה בגיל שיבה ולא חיה אפילו יום אחד בעולם הזה ועוד סבתא שניסתה לחיות ולא ממש נתנו לה. ובת דודה שלי שהחליטה בגיל 29 שהיא מיצתה את העולם הזה (למרות שלא ממש התרשמתי שיש לה מה לחפש בעולם הבא)
לי יש חיים נהדרים וכשאני עוצמת עיניים ממש חזק אני גם מצליחה ליהנות מהם

[עולם_חדש_מופלא*]

אבישג-

[לימור*]

אבישג- חיבוק

[בוקר_טוב*]

אבישג
קבלי חיבוק
נפתחה תיבה

[בוקר_טוב*]

אני חושבת שאחד הדברים שהכי מפחידים (אותי) זה מה שאבישג סיפרה עליו.
אני חושבת שכתבתי את זה איפושהו במעלה הדף, הזכרתי בקטנה אולי
הפלישה הנוראית הזו האיומה הבוטה מעוררת החלחלה הדורסנית והרומסת את נפשו של הילד
שמישהו יכול לגרום לו ברגע או שניים (או במקרה מתמשך ביותר מזה) מעוררת בי פלצות וחרדות נוראיות
אני מכירה מקרוב (בני משפחה מדרגה שניה) בת משפחה שהיתה הולכת ללון אצל דודה שלה
וסבלה במשך שנים רבות מהתעללות כזו ע"י בן הדודה
הוא היה בן 13היא בת 5 כשזה התחיל וזה נמשך כחמש שנים כנראה
ההורים לא חשדו בכלום והילדה לא אמרה כלום כמובן שבדיעבד היו סימנים שיכלו להעיד שהיא עוברת משהו
יש סיפורים למכביר וכל סיפור כזה מראה שזה יכול להיות כל אחד פשוט כל אחדָ
אין לזה כללים מי כן ומי לא
זה יכול להיות מישהו אקראי בגינת שעשועים כשהילד מתחבא לרגע מאחורי השיחים
והוא מבצע בו את זממו בשתי דקות ובורח
וזה יכול להיות מישהו מאוד קרוב
וזה מפחיד

[בוקר_טוב*]

זה יכול להיות בין ילדים וזה לא משחק מין אלא ABUSE לכל דבר ועניין
כשהצד המותקף או הקורבני לא מעוניין בזה
ואתן יודעות מה?
יכול להיות שלצד המותקף זה יהיה נעים פיזית אבל נפשית ממש אבל ממש לא
זו גם אפשרות
בכל מקרה
אני לא חושבת שזה שייך לעולמו של הילד
שתקרה בדרכו סיטואציה בה המין הוא דיאלוגי
כלומר
אם הוא רוצה להתעסק בענייניו הפרטיים מבחינה מינית עם עצמו אז כן
אבל לא עם פרטנר/ית

[בוקר_טוב*]

מתוך החששות האלו כל מקום פסטורלי הופך להיות שדה מוקשים מתוקף הפוטנציאל לפגיעה מהסוג הזה
אם הילד מתרחק בפארק או בגינת השעשועים או כשהילדים הולכים לשיחים
מבחינתי זו נורה אדומה ואני ישר טסה אליהם
לא מרשה להם ללכת לשירותים לבד במקומות ציבוריים
הבנים נכנסים יחד איתי לשירותי הבנות למשל

[אבישג*]

לא בדקתי סטטיסטית ומעניין אם יש מחקרים על כך
אבל ברור לי שאחוז גבוה מאוד של אנשים חולים בנפשם, מכורים לאלכוהול וסמים וגם אנשים שנטשו את הדת, הרבה פעמים זה מגיע בעקבות התעללות מינית בילדות שלא טופלה.
אז מה אפשר לעשות ?
מעט מדי לדעתי
היו תקופות שהייתי עוקבת אחרי כל יציאה מהבית שלהן , אחרי כל אדם שהיה איתם, גם אם הוא קרוב אלינו מאוד.
לצערי כולם יודעים היום שרוב מוחלט של המקרים אינם קורים עם אנשים זרים.

_יכול להיות שלצד המותקף זה יהיה נעים פיזית אבל נפשית ממש אבל ממש לא
זו גם אפשרות_
מעניין שאת מודעת לכך, פעם גלשתי שבאתר שנקרא "מקום" וכל מיני אנשים שהותקפו מינית בילדותם כתבו שם, זה היה ממש מזעזע. אחד בשם יוסי תיאר שהוא דווקא נהנה מזה בילדות ורק כשגדל הבין שגם הוא נוצל מינית.
או עוד קטעים שמגניבים אותי שאנשים לא יודעים, חושבים שמי שפוגע מינית בילדים הוא הומו וזה ממש אבל ממש לא קשור, יש כאן הנאה משליטה בקורבן. יש מעט מאוד מקרים של נשים תוקפות אבל לצערי נתקלתי גם באשה כזו.

אז מה אפשר לעשות ?
המון תפילות
להשתדל לשמור עליהן
וקשר טוב מאוד עם הילדים, שידעו שתמיד נאהב אותם והם יכולים לשתף אותנו בהכל.
כתבתי לתואר הראשון תוכנית מניעה לפגיעה מינית, אני צריכה לעיין בה.
דיברתי עם הבנות שלי, אני צריכה לעשות להן שיחה מדי פעם - חושבת שחשוב שכולנו נדבר על כך עם הילדים שלנו, כמובן לא צריך להפחיד.
אני התייחסתי לנקודות הבאות :
הגוף הוא שלנו, רק שלנו ולאף אחד אין זכות עליו (חשוב גם שיכירו את שמות איברי הגוף)
מגע נעים ולא נעים - אם לא נעים לאמר, גם אם זו אני או אבא.
מגע במקומות מוצנעים - רק הן ולא אף אחד אחר (מה עם רופא ? כשנגיע לגשר נחצה אותו)
אין סודות מההורים - גם אם אומרים להם לא לספר שיסכימו אבל אחר כך יספרו, גם אם נשבעו שלא, יש נושאים ששבועה לא משמעותית בהן.
הן ילדות ולכן האחריות תמיד על הצד השני, הן לא אשמות בכלום גם אם עשו משהו (הילד שטיפלתי בו חשב שאמא שלו מתה בגללו, בגלל מה שעשה - זו תגובה מאוד נפוצה אצל נפגעים).
אנחנו כהורים תמיד נאהב אותן ונאמין בהן לא משנה מה הן עשו, נהיה לטובתן.
חשוב מאוד שהילדים ידעו שתמיד נתמוך בהן, נאהב אותן, שהם טובים תמיד בעינינו לא משנה מה עשו.
אני לא חושבת שביכולתינו למנוע, בטח לא באופן מוחלט, לכן חשוב מאוד שהקשר עם הילדים שלנו יהיה קשר של אהבה וקבלה ללא תנאים.

שבוע טוב

[ר_ו_ת_ה*]

_לא בדקתי סטטיסטית ומעניין אם יש מחקרים על כך
אבל ברור לי שאחוז גבוה מאוד של אנשים חולים בנפשם, מכורים לאלכוהול וסמים וגם אנשים שנטשו את הדת, הרבה פעמים זה מגיע בעקבות התעללות מינית בילדות שלא טופלה_
בוודאי שנחקר, במרפאות ומחלקות אישפוזיות שיעור אלו שחוו התעללות מינית בילדות נע בין 36-51%. עבר של התעללות מינית שכיח בקרב זונות- 60% (היום חושבים שהרבה יותר), מכורים לסמים -75%, חסרי בית ואסירים 80%. המחקרים הללו הם לא סופר עדכניים, והיום מאמינים שהמספרים גדולים הרבה יותר.

[בוקר_טוב*]

קשר טוב מאוד עם הילדים, שידעו שתמיד נאהב אותם והם יכולים לשתף אותנו בהכל.
דוד שלי חוקר ילדים ונוער
הוא אמר לי שאפילו ילדים שיש להם קשר טוב עם הוריהם לא נוהגים לשתף אותם
מפני שהם מתביישים ובגלל שזה קשר כל כך מורכב עם המון מטענים רגשיים
הרצון לא לאכזב את ההורה או לא לצער אותו
מאוד נדיר שילדים ישתפו את ההורה בדבר כזה
ואני לא מדברת עכשיו על החשש מתגובת ההורה לכאן או לכאן

[בוקר_טוב*]

יש לנו זוג חברים אמריקאיים שעלו לארץ לפני כמה שנים
הם רגילים מארה"ב שלא נוגעים בילדים בגלל כל הנושא של פדופיליה וכאלה
אז הם בניגוד לכל הישראלים כאן לא תראי אותם שולחים יד לילד ומלטפים אותו ואומרים איזה חמוד
הכל ממרחק
ואם מישהו או מישהי מלטפים את הילד/תינוק שלהם המשפט הקבוע והאוטומטי שלהם תוך כדי שהם מרחיקים את הילד הוא
DONT TOUCH, DONT TOUCH

[אבישג*]

הם רגילים מארה"ב שלא נוגעים בילדים בגלל כל הנושא של פדופיליה וכאלה
מה הכוונה לא נוגעים ? גם בילדים שלהם ? הבעיה העיקרית הרי דווקא באנשים מוכרים.
מרוב פחדים גם לי היו מחשבות על מניעת נגיעה, אני פשוט מאמינה גדולה במגע, הוא כל-כך חשוב בעיניי (וכנראה בעיני כל מי שגולש כאן), אחרת בטח הייתי מגדלת אותם בסביבה סטרילית.
אמא שלי אמרה לי שאצלם באמת לא היה מקובל לגעת (תוניסאים הרבה יותר קרים ממרוקאים ושומרים מרחק).
אני בספק אם זה יעזור, השאלה מי ובמי


_הוא אמר לי שאפילו ילדים שיש להם קשר טוב עם הוריהם לא נוהגים לשתף אותם
מפני שהם מתביישים ובגלל שזה קשר כל כך מורכב עם המון מטענים רגשיים_
לא זוכרת כבר אם ציינתי את זה למעלה אבל לדבר איתם גם על כך, כשהם קטנים בצורה לא מפורשת, כשיגיעו לגיל מצוות אני מתכוונת לפתוח את זה לגמרי ולהגיד במפורש שהאחריות בסיטואציות כאלה הינה על המבוגר בלבד, הילד לא אשם נקודה.
וגם אם היה אשם, דרך תשובה פתוחה לכל ואנחנו תמיד נאהב אותם.

ורותה - תודה על הסטטיסטיקות, לא ידעתי, היה מעניין לקרא

[בוקר_טוב*]

מה הכוונה לא נוגעים ? גם בילדים שלהם ? הבעיה העיקרית הרי דווקא באנשים מוכרים.
הם לא מרשים שאנשים זרים יגעו בילדים שלהם ולדעתי גם לקרובים

[צהרים_טובים*]

בארה"ב בבתי ספר ציבוריים אסור למורות להיכנס עם הילדים לשירותים. באנגליה אסור לגננות לגעת בילדים נקודה (גם לחבק ולנשק). הבן שלי יליד דצמבר וכשהוא התחיל גן בארצות הברית (מדובר על pre k שזה מקביל לטרום חובה) הוא היה בן שלוש וחצי ועדיין לא מתנגב לבד. המורות הבטיחו לי שיהיה בסדר. יום אחד היה לו וירוס בטן. שילושלים מטורפים. הן ניסו להתקשר. לא הייתי בבית. וככה הוא נישאר כמה שעות במכנסיים רטובים ובסירחון עד שהצליחו לתפוס את אשת הקשר שלי (השכנה שהבת שלה היתה באותה כיתה) והיא באה לנגב אותו.
הייתי כל כך מזועזעת!!! האמת מדוכאת עמוקות זה יותר מדויק.
כמובן שהחוק הזה בא לשמור על ילדים מפני התעללות מינית. yeah right יצא הפוך על הפוך.
כשדיברתי עם המורה היא אמרה לי שאם היתה מנקה אותו היו מפטרים אותה. אני בתומי שאלתי "לא יכולתן לנקות שתיכן (ככה אף אחד לא יכול להאשים בהתעללות מינית?)"
עצוב.

[בוקר_טוב*]

צהריים יכול להיות שזה מוגזם
אני חושבת שכל אחד יכול למצוא את עצמו בצד הגרוע של בחירה מסוימת שמישהו בחר
זה כמו ליפול על הצד הגרוע של הסטטיסטיקה
אישית הייתי מעדיפה ליפול על הצד הגרוע של שלשול וסרחון
מאשר על הצד הגרוע של ABUSE מיני
(אם היו שואלים אותי אם אני צריכה לבחור, ברור שלא הייתי רוצה ליפול על אף אחד מהצדדים האלה)

[בוקר_טוב*]

לצביקי יש כללים ואם אנחנו מנסים לעבור עליהם מה שהולך פה זה צרחות נוראיות
זה נורא קשה אבל אנחנו משתדלים שאם הכללים שלו לא מתיישבים עם שלנו לעמוד על שלנו
אחרת תהיה פה קטסטרופה
אני לא סובלת את המריבות שלהם
הבנות זה כמו חתולות רחוב והבנים זה כמו מתאבקי אגרוף רחוב

[אילה_א*]

מעניין אם רק
אנשים שנטשו את הדת,
או גם אנשים שהתחברו עם הדת
אבל בלי קשר בדיוק חברה סיפרה לי על ילדה חדשה שנוספה לגן של הבן שלה אחרי שנים בארצות הברית וההורים הוציאו אותה מהגן כי הם הבינו שהגננים והגננות מחבקים ונוגעים באופן כללי בילדים,הם ניסו קודם לעשות שיחה ואחר כך הוציאו את הילדה.
מצד שני גם אני צועקת לא לגעת או אל תיגע לכל נהג מונית שירות שמנסה לצבוט לבת שלי את הלחי או אחד שהגדיל לעשות וניסה להושיב אותה על ברכיו ,מרגיז אותי שזרים נוגעים בה אפילו אם אין להם שום כוונה רעה

[בוקר_טוב*]

מצד שני גם אני צועקת לא לגעת או אל תיגע לכל נהג מונית שירות שמנסה לצבוט לבת שלי את הלחי או אחד שהגדיל לעשות וניסה להושיב אותה על ברכיו ,מרגיז אותי שזרים נוגעים בה אפילו אם אין להם שום כוונה רעה
גם אותי זה מרגיז
הקלות הזו שבה נוגעים כאן בילדים היא כבר יותר מדי (בדיוק כמו יכול להיות שבארהב לקחו את ה-לא לגעת למקום שהוא יותר מדי כנראה שאין אמצע בסופו של דבר)

[בוקר_טוב*]

החיים כל כך טריקיים, כל כל מורכבים
אף אחד לא יכול באמת לספר לך איך ההתמודדות האמיתית מגיעה עם הזוגיות והילדים
בעיקר הילדים
אף אחד לא באמת יכול להעביר לך את מה שעתיד ליפול בחלקך ברגע שתביא ילדים לעולם
אנשים יכולים להסביר לך
לדבר איתך לכאורה בקלישאות
אבל אתה לא תבין
לא תבין שום דבר
עד שלא יגיע הרגע שתהיה הורה

[בוקר_טוב*]

הנה צריך לקבל החלטה הנה צריך לקבל החלטה באמצעות מישהו אחר
הנה צריך להבין להכיל וזה לא משבר בעבודה או בלימודים
זה ילד! החיים של מישהו מונחים איפושהו בידיים שלך
אתה יכול להגיד הכל רצון ה' וההחלטה היא ככה וככה אבל זה הכל הרבה יותר כל כך מורכב

[בוקר_טוב*]

הלואי והייתי יכולה לקחת את הדברים יותר בהומור
ואולי יותר בקלות
אבל בלילה בשקט בשקט כל חלק וחלק במהות הפנימית שלי עולה בלהבות
הכי קשה זה צביקי
העולם המסתורי שלו
שהלואי ויכולתי להיות שם בשבילו בכל רגע נתון
אבל אני יודעת שגם אני ואולי בעיקר אני כי אני אחד האנשים שהוא סומך עליו
מאכזבת אותו מפעם לפעם

[בוקר_טוב*]

בא לי להקיא, בקיצור

[בוקר_טוב*]

בודקים מסגרות לצביקי

[פלונית_כלשהי*]

בהצלחה לכם בכל מה שתבחרו.
אני בינתיים מאד משכילה מכל הדף הזה,וחושבת על מה שאת כותבת. תודה

[אין_ייאוש*]

קטונתי, ואולי אני הרבה צעדים מאחורייך, אבל רציתי להציע שלפני בחינת המסגרות ובדרך להחלטה תגבשו רשימה של צרכים של צביקי ושל המשפחה, שאתם רוצים שהמסגרת תענה עליהם.
מן הסתם לא תהיה מסגרת, שתוכל למלא את כל מבוקשכם, אבל כשתהיה רשימה מוגדרת (ושוב, אולי אני מתפרצת לדלת פתוחה, וכבר יש לכם כזו), תוכלו לבחון בצורה מסודרת את היתרונות ואת החסרונות של כל מסגרת ולראות מי הקרובה ביותר לצרכים ולרצונות שלכם.
בהצלחה!
מחכה לעדכונייך.

[אין_ייאוש*]

אתה יכול להגיד הכל רצון ה' וההחלטה היא ככה וככה אבל זה הכל הרבה יותר כל כך מורכב

נכון מה שאת אומרת. נכון מאוד.

בהתלבטות שהייתה לנו בשנה החולפת התייעצנו עם כל מי שחשבנו שיוכל לתרום, העלינו בינינו לבין עצמנו טיעונים לכאן ולכאן, ובקיצור עשינו כמיטב יכולתנו.
ועם זאת התפללתי לעצה טובה.
ב"ה אני חושבת שתפילותיי נענו.

בשורה התחתונה ברור לי, שצריך להיות שילוב בין השתדלות לבין ביטחון בה'.

[לימור*]

הכל צפוי והרשות נתונה

בהצלחה!

[עולם_חדש_מופלא*]

_בהצלחה!
מחכה לעדכונייך._

מאחלת שתהיו שלמים עם הבחירה שתעשו.
ממשיכה להקשיב ולהשתאות מהכוחות העצומים שיש בך.

[בוקר_טוב*]

אין אין אין בי כוחות
כל הלילה כמעט לא הצלחתי להרדם בכיתי ובכיתי והקאתי ושוב בכיתי ושוב הקאתי
אני כאילו לא מסוגלת לעשות את זה
זה לא שילד רוצה ומבקש ואנחנו עושים חשיבה ביחד ומדובר בילד עצמאי
אני יודעת שזה ישבור לצביקי את הלב אני פשוט יודעת את זה
הוא יסכים להשאר שם (אולי) אחרי זמן רב מתוך חוסר ברירה כי הוא יבין שאין ברירה לא בגלל שהוא רוצה
לא בגלל שהוא ביקש את זה
בגלל שנאחנו נכפה את זה עליו
אבל מצד שני אני חייבת לנסות לקדם אותו בדרך הזו שטרם ניסיתי
אני חייבת לתת לזה צ'אנס
הוא קיבל PDD אוטיזם באבחון

[בוקר_טוב*]

אנחנו הרי רגילים להיות ביחד מיום שהוא נולד! זה הרבה שנים!
הןא רגיל להיות עם אחים/ות שלו מיום היוולדם מעולם לא נפרדנו באופן כזה
וצביקי בכלל.. הוא הרי לא נפ]רד מאתנו כמעט בכלל בתור הורים
זה קושי גם שלו וגם שלי אבל בעיקר מתוך הקושי שלו
אני יודעת שזה יהיה לו קשה אני פשוט יודעת
ואני יודעת שזה ישבור לו את הלב
אני מכירה את המבט הזה שהוא לא יבין הוא פשוט לא יבין למה הוא צריך להיות במקום הזה
וכולם נשארים בבית
אני שוב בא לי להקיא

[בוקר_טוב*]

אומרים שה' נותן נסיון למי שיכול לעמוד בו
אז למה אני מרגישה שהנסיון הזה גדול עליי?

[בוקר_טוב*]

היום החלטתי שעושים כיף גדול לצביקי ולילדים בכלל
תיזזתי איתם מהבוקר בכל המקומות שהם אוהבים בטבע כולל חוה שהם מתים עליה מרוחקת מאוד
הבאתי להם עוד בעלי חיים הביתה
אני כל כך עייפה ואני רק רוצה להתעורר מהחלום הזה
ולנשום נשימת רווחה להגיד היי זו לא מציאות חיי בעצם

[בוקר_טוב*]

ישבתי לראות את פלפלים צהובים משהו שלא הייתי מסוגלת לראות בעבר
אז אזרתי כוחות ואומץ לראות את זה
נו לראות איך אחרים מתמודדים בכל זאת לבימאית יש ילד אוטיסט
הם עשו עבודת שטח רצינית לפי מה שקראתי גם השחקנים וגם יתר הצוות לפני שהרימו את הסדרה
אז הגעתי לפרק הזה בדקה ה - 7:30 של הפרק מתחיל סיישן
שבו הפסיכולוגית מנסה להראות למשפחה מה בעצם מרגיש עומרי, הילד האוטיסט
זה גמר אותי
זה מחק אותי לגמרי

[לימור*]

אני חושבת שאין תשובה 'נכונה'.
אני חושבת שהתשובה הנכונה ביותר היא מה שההורה מרגיש. ובמקרה שלך הדבר נכון עוד יותר, מאחר ואתם בחינוך ביתי ואת מכירה מעולה את צביקי, את כל אחד מהאחים ואת הדינמיקה בבית.

ולכן אני חושבת שאם את אומרת:

_אבל מצד שני אני חייבת לנסות לקדם אותו בדרך הזו שטרם ניסיתי
אני חייבת לתת לזה צ'אנס_

סימן שיש בזה מהות.

וחוצמזה,
את שם בשבילו.
את תהיי קשובה לו.
את תדעי אם טוב לו או לחלופין אם ה"רווח" עולה על ה"הפסד".
גם החיים בבית הם מכלול של טוב ושל פחות טוב.
ואם לא יהיה לו טוב
הוא יחזור לחינוך ביתי.
תמיד אפשר לחזור לחינוך ביתי.

אולי תנסי לפרט לעצמך ואולי גם לנו, מן רשימה של ה"רווחים במסגרת" בתסריט הטוב ביותר שאת יכולה לדמיין?

[פלוני_אלמונית*]

_הוא יסכים להשאר שם (אולי) אחרי זמן רב מתוך חוסר ברירה כי הוא יבין שאין ברירה לא בגלל שהוא רוצה
לא בגלל שהוא ביקש את זה_
ואולי כן יהיה לו שם טוב?
אולי המסגרת והמובנות שלה יעשו לו טוב?
וכן יש סיכוי טוב שזה יקח זמן להתרגל.
גם לכם וגם לו.
אבל אולי זה צעד נכון?
קשה ומאד לא פשוט אבל יש סיכוי טוב שיתגלה כצעד הכי נכון ומקדם בשביל כל המשפחה.

קשה מאד לשחרר ילד למסגרת פעם ראשונה.
קשה יותר אני חושבת כשהבחירה במסגרת באה מתוך תחושת אין ברירה ולא מתוך אמונה בזה שהמסגרת היא האופציה הטובה ביותר.
אבל גם מתוך כך לפעמים אפשר לגלות דברים חדשים - על הילד במסגרת.. עלינו.. על יכולת השחרור שלנו והאמונה באחר.. וגם על הילדים שנשארים בבית..
וגם ללמוד פתאום להתמקד בילדים שבבית לכמה שעות בלי צביקי שמושך רוב הזמן את רוב תשומת הלב יהיה משהו שכולכם תצטרכו ללמוד מחדש.. וזה גם לא פשוט..
מאחלת שתפגשו בדרך המון אנשים טובים.
שהשיעורים והדרך יהיו כמה שיותר קלים.
שההסתגלות [לכולכם] תהיה קלה ומהירה.
ושעוד כמה חודשים תכתבי כאן שאחרי כל הקשיים וההתלבטויות זה אכן היה הצעד הנכון...

[בוקר_טוב*]

אבל מה הוא ירגיש? הוא כל כך קשור אליי
מה הוא יבין מזה שפתאום שולחים אותו החוצה וכולם נשארים כאן?
ועוד אחרי תינוק שנולד...
איזו מן תחושה זו?
כשהוא לא ביקש ולא רצה?
ומה עם הצרכים שלו? הבסיסיים? למשל הוא לא מסתדר לגמרי לגמרי לבד בשירותים
הוא כן יכול להסתדר אבל יש המון פעמים שיש תקלות ופתאום הוא יכול לצאת בלי בגדים
או שהוא צריך עזרה בניגוב ומה אם יש שם פדופילים/ות?
מה אם מישהי בחדרי חדרים תגע לו באברים האינטימיים שלו?
זה מחריד אותי!!!
איזו מן תחושה זו לילד ששולחים אותו החוצה מהבית כשיתר המשפחה נשארת ביחד
כדי "לקדם" אותו? הוא רואה את זה בכלל? לא
אני מרגישה שהכתפיים שלי כל כך קטנות ושבריריות עכשיו לקבל את ההחלטה הזו
וזה כאילו נכפה גם עליי
באבחון: פנים חסרות הבעה, מרוצה רק כשהוא "בתוך שלו", נטול מחוות וג'סטות ועוד ועוד
אני רואה איך טיפול פרטני כן מקדם אותו מטיפולים שאנחנו נתנו לו בעבר ובהווה באופן פרטי
ובמסגרת הוא יכול לקבל את הטיפולים הפרטניים האלה
אבל מה ששונה במסגרת הוא שהוא צריך לצאת מהבית בשביל זה ל"יום לימודים מלא"
וזה לא כמו שאנחנו באים איתו לשעת טיפול פרטני וחוזרים הביתה
מצד שני
אין לנו כסף לממן את זה פשוט אין
ובלי קשר לזה
לשמוע את מה שאני יודעת על צביקי
באופן כל כך נחרץ מבעלי מקצוע שובר אותי לגמרי
אולי קיויתי שהתמונה תשתנה שהם יראו משהו אחר אולי קיויתי שכן יגידו שיש לו בעיות רגשיות כי הפרוגנוזה הרבה יותר טובה מאוטיזם
אני חייבת להבין איפה אני נכנסת בכל התמונה הזו מלכתחילה
לא איפה האשמה שלי אוקיי?
באילו נקודות יכולתי אני להשפיע והשפעתי לרעה על מצבו או שבגללי הכל נגרם
אני מתייסרת אני מרגישה כאילו כלאו אותי בתוך ניילון נצמד

[בוקר_טוב*]

תכנית בוקר על ילדים אוטיסטים והשילוב שלהם במסגרות רגילות

[בוקר_טוב*]

אוטיזם בתפקוד נמוך, אוטיזם בתפקוד גבוה

[בוקר_טוב*]

אני לא יכולה לדעת מה היתרון של מסגרת מפני שמעולם לא הייתי במקום הזה עם הילדים שלי
כמו שכתבתי הטיפולים הפרטניים הם היתרון ומעבר לזה הכל נראה לי חשוך
חוצמזה שאני מרגישה מופגזת עכשיו במלא ריצות והבנה של מטריה כל כך מורכבת עבורי

[פלוני_אלמונית*]

לילה טוב...

אולי יש במידע הזה דבר מה שעשוי להאיר :

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3686326,00.html

אם אני לא טועה במסגרת מחקר אשר מתקיים בימים אלה, נתנים טיפולים בתא לחץ בבהח בכפר סבא.

בכל מקרה מחזקת את ידייך. אם תרצי לשוחח עם אמא שבנה יצא למסגרת אנסה לשאול אותה ולקשר בינכן.

[בשמת_א*]

חזרתי מהצפון. קראתי קראתי.
מה אני אגיד...
בקטן אני רק רוצה להעיר, שלשלוח למסגרת זה ממש לא "לשחרר". המלה הזאת מקפיצה אותי. זה ילד קטן. המסגרות בנויות כמו כל המערכת על הפרדה, בזמן שמה שהיה צריך זה לשלוח אליכם מטפלת/מטפל אישי הביתה. לא להוציא אותו אלא לספק לו מישהו שיהיה איתו, בתוך הבית, בתוך המשפחה, אחד על אחד, יעזור לך, יעזור לו, יקדם אותו, בלי שיצטרך לבלות יום שלם ארוך במקום זר ומנותק מכל חייו.
זה מה שאני חושבת.
היישום - נו, לאחרית הימים. איפה שגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ S-:

[לימור*]

שהיה צריך זה לשלוח אליכם מטפלת/מטפל אישי הביתה
למיטב הבנתי אין אופציה כזו.
וגם אם היתה , האם היא עדיפה לבוקר?
אם כן,
אולי אפשר בכל זאת ליצור אופציה כזו עם סטודנט/ית או מתלמד/ת כאלו שאת תיבחרי, העלות לא תהיה גבוהה, ועינך הפקוחה תהיה באזור.
בל נתעלם מחוסר השלמות שלך עם האופציה של מסגרת - גם בה יש מהות....

[שרית_אמיר*]

אני אכתוב משהו אחר בנושא
חלמתי על חינוך ביתי - הגשמתי
כיום ילדי לא ממש בחינוך ביתי , כלומר בהרגשה כן, במציאות לא.
כשבחרנו שנגדל את ילדינו בחינוך ביתי חשבנו...
שיהיה ,הרבה ביחד הרבה משפחתיותי, בסלנות, סובלנות,
כבוד, אחוה כייף, ונעים, ורוב הזמן נינוחח ונחמד
וכיום שאני מנסה לבדוק מה היה שם בכל השנים שהיו
אז...היה הרבה יותר ביחד, הרבה יותר מכבוד זה לזה
אחווה לאורך כל רוב הדרך
כייף הרבה יותר מהמצופה
לא יודעת אם יכולתי לצפות ליותר ממה שהיה
(כמובן שהיו גם קשיים אך הם מתגמדים)
בקיצור מה שציפתי אבל הרבה יותר ובענק ובעוטף

[בוקר_טוב*]

הם כל הזמן אומרים
"לקדם אותו" "לקדם אותו" "לקדם אותו"
ואני רק שומעת
"להפריד אותו" "להפריד אותו" "להפריד אותו"
צביקי ילד שמח
הוא לא ילד עצוב
נכון
יש לו את הקשיים שלו והוא יכול לצרוח ולהתעצבן והתקפי זעם וכו'
אבל בסך הכל צביקי הוא ילד חייכן וקונדסן
הוא לא כבוי
הוא רחוק מלהיות כבוי
ואני בטוחה שזה בגלל שהוא איתנו בבית

[בוקר_טוב*]

שלשום השכנה נכנסה אליי וכשהיא ישבה היא הסתכלה על הילדים שלי
ואמרה
איך הם תמיד שמחים וצוהלים..
היא אמרה את זה במרירות משהו כי הילדים שלה כל הזמן עצבניים ונרגזים
זו לא פעם ראשונה שאני שומעת את זה על הילדים
כמעט כולם אומרים לי את זה!
ואני בטוחה בטוחה בטוחה שזה בגלל שהם בבית!

[בוקר_טוב*]

אני מסתכלת על התכניות הטיפוליות שמציעים לצביקי במסגרת
ואני אומרת לעצמי
אבל אנחנו עושים את זה בבית
רק שאנחנו לא קוראים לזה "ויסות חושי"
אנחנו פשוט עושים
סירים עם מלא בוץ ומים וצביקי מסובב ומסובב את הידיים בתוך הבוץ המיימי
אני מכניסה את הידיים שלי
אחים שלו מכניסים את שלהם והם עושים קולות של בלנדר
אז בטיפול של הויסות החושי הם עושים את זה עם קמח והמון מים
ונותנים לזה כותרת
ואח"כ יכתבו על זה דו"ח ויגידו שהוא התקדם

[בוקר_טוב*]

נכון
הוא מסדר דברים בשורות ובטורים
יש לו קצת משחקי דמיון זה לא נכון שהוא לא משחק משחקי דמיון בכלל (שזה מה שכתבו באבחון)
אז מה? הם ילמדו אותו במסגרת לדמיין?
הרי כל העולם הפנימי שלו כל כך עשיר ומוצנע רוב הזמן
קשה לי להאמין שאין שם דמיון
להפך!
כמה דמיון צריך כדי לסדר דברים בשורות ובטורים שוב ושוב
לסדר לפי צורות לפי גדלים
מפני שלתוך הסדר הזה צריך ליצוק תוכן פנימי משהו דמיוני שמתחולל אצלו בראש

[בוקר_טוב*]

אני מסתכלת על הטיפול עם הקלינאית והמרפאה בעיסוק
שלא תחשבו שאני שולחת אותו לשם בשמחה ששון והסכמה עם כל הנעשה שם
בהתחלה התווכחתי הרבה החלתי חוקים משלי ונענו לי
בסוף זה הגיע למצב שכל הטיפול מתהפך והיה להן נורא קשה לעבוד אז יאללה הרמתי ידיים
עשו מה שאתן רוצות
איך אפשר לדבר מעליו בזמן הטיפול כאילו הוא לא שם למשל?
למה לשים לו מכשולים כשהוא מסדר דברים בשורות או משחק במכוניות (גריה?)
אני רואה את העיניים שלו מתרוממות והוא לא מבין למה הן עושות את זה
גם אנ לא מבינה
זה כדי לייצר אינטראקציה? מה יוצא מזה?

[בוקר_טוב*]

אני באמת רוצה להבין ולדעת

[בוקר_טוב*]

הוא היה בטיפול פרטני אינטנסיבי לפני כמה שנים אצל מישהי שבאמת הדהימה אותי
אבל ממש
הטיפול שלה היה מתוחכם

[פלונית_כלשהי*]

הטיפול שלה היה מתוחכם
תוכלי לפרט? זה נשמע מעניין.

[פלוני_אלמונית*]

את יכולה להביא הביתה מנחת DIR.
זו השיטה הרגשית [גרינשפן] והדבר העיקרי בעיני שטוב בשיטה הזו הוא שהיא מבוססת על ללכת עם הילד.
כלומר מתחילים מלהסתכל עליו ומתוך מה שהוא עושה מנסים להיכנס ולהצטרף ולהרחיב.
בדרך כלל פעם בשבוע יש שעה עם הילד [הורה וילד] והמטפלת והכל מצולם ועוד פעם בשבוע בלי הילד צופים בהקלטה ומנתחים ומנסים להבין מה ואיך? ואיך להמשיך?
אפשר כמובן לעשות שעה עם הילד כל שבוע ובלי פעם בשבועיים שלושה וכך להוזיל קצת עלויות.
יש מנחות שבאות הביתה כמו שכתבתי.
במרכז בייקר בר"ג מגכיעים לשם פעמיים בשבוע ועושים אותו דבר רק שם - הם נחשבים לטובים מאד.
ואפשר לקבל החזר עליהם מעמותת וראייטי.

ולגבי כל השאר...
אני חושבת שאתם צריכים לפעול בשני מישורים מקבילים - אחד לבדוק מה אפשרויות המסגרת וכמה שיותר מהר שצביקי יתחיל.
והשני למצוא משהו בשבילכם - קבוצת תמיכה [יש אחת שמתחילה שבוע הבא במחיר של 10 ש"ח למפגש בר"ג - רק תצטרכו בייביסטר]/ הדרכת הורים פרטנית/חברים טובים שעברו מסלול דומה - משהו..
בשבילכם שיעזור לכםפ לעבור את כל שלבי האבל והכעס ורגשות האשם ולעבור הלאה....
אל תעברו את זה לבד.
ותפעלו בשני המישורים במקביל - כי כבר אמצע השנה ואני מניחה שאפשרויות המסגרת לא יהיו מרובות [אלא אם אתם מאחד מקצוות הארץ ואז לפעמים המסגרות פחות מלאות] וגם כי כמה שתתחילו יותר מהר תראו שינוי והתקדמות יותר מהר.
אבל תוך כדי הפעולה בשבילו אל תשכחו את עצמכם. כי אתם חלק חשוב ביותר בתהליך. אתם ההורים שלו. ואתם נשארים כאלה גם אם הוא במסגרת ליום ארוך.
ואחרי שתעברו בעצמכם חלק מהשלבים כדאי לחשוב איך ומה אתם רוצים להסביר לשאר הילדים - גם הם חלק מהמשפחה ובלי שום ספק גם להם יש ויהיה חלק משמעותי בהתקדמות של צביקי.

ואני לא אשת מקצוע [רק אמא] אבל מנסה להסביר קצת ממה שאני יודעת...
ולגבי סידור בשורות - המטרה בלהפריע היא להרחיב את זה.
כלומר לאט לאט לגרום לילד לשתף עוד מישהו במשחק - לראות שיש עוד מישהו מולו ואפשר לשחק איתו.
וגם להרחיב את צורות המשחק שילמד שיש עוד דרכים לשחק.
אחת הבעיות המרכזיות בלקות היא ראיית האחר. וההבנה שיש אחר מולי עם רגשות/מחשבות/תחושות אחרות משלי.
בשביל לחיות בעולם צריך להבין את זה ברמה מסויימת.
וזו המטרה הכללית בכל הטיפולים האלה.

ואת העיניים המתרוממות שלו והתהיה אפשר גם לפרש בצד חיובי - קורה כאן משהו חדש שהוא לא מכיר. והוא בוחן אותו.
העובדה שהעיניים מתרוממות מראה שהוא בכלל שם לב שקרה משהו - זה נהדר וחיובי.
לאט לאט מכאן אפשר להמשיך למשחק במקביל ואחר כך ביחד וללמד אותו שיש עוד מישהו מולו ואפשר ליצור איתו אינטרקציה.

ואנשי מקצוע זו נקודה כאובה.
יש לא מעט מהם נפלאים ונהדרים.
ויש גם אחרים.
מאחלת שתיפגשו רק בסוג הראשון.

וגם אני סקרנית לשמוע על הטיפול המתוחכם...

[אין_ייאוש*]

וגם אני סקרנית לשמוע על הטיפול המתוחכם...


אני מסתכלת על הטיפול עם הקלינאית והמרפאה בעיסוק
רגע, אם הוא כבר מקבל טיפולים, מה עוד הוא יקבל במסגרת?
ממה שאני מכירה, בתוך בי"ס יש מספר שעות פרטניות מצומצם מאוד לכל ילד!
אולי אפשר להסתפק בטיפולים מטעם קופ"ח?
אצלנו בביה"ס סביר שילד לא יקבל יותר משניים-שלושה שיעורים פרטניים בשבוע ואולי אף פחות, אלא אם כן את מדברת בכל זאת על "אבן חן"(?!), אבל שם יש השתתפות משמעותית של ההורים בתשלום.
אצלנו רוב השעות עוברות על תלמידי הכיתה יחד. בחלקן הכיתה מתוגברת ביותר ממורה וסייעת ובחלקן - לא.
יש לי לא מעט "שיעורי תקשורת" בכיתות, שבהם רק סייעת ואני בכיתה, וזאת בדיחה עצובה למדי. מה, אני אמורה לקחת קבוצה של 7-8 תלמידים לקויי תקשורת ולהגיד להם: "שלום חברים! עכשיו שיעור תקשורת. הבה נתקשר"???
טוב, כאן אני כבר גולשת ופורקת את התסכולים שלי מאילוצי המערכת, תסכולים שגדלים, כאשר מציגים לי אותם כתפיסה מקצועית, כי אם הם היו במינון נמוך יותר, והיו אומרים לי: "זה באמת רחוק מאידאלי, אבל אין בררה. תהיי בייביסיטר חלק מהזמן", היה לי קל יותר להבין ולקבל את ההתנהלות הזאת.
מה שזה בכל זאת נותן מבחינתך הוא המלצה לבדוק היטב היטב מה סדר היום במסגרת. האם באמת צביקי יקבל את מה שנראה לך שיוכל לקדם אותו או שזו טיפה בים, וכבר עדיף בהרבה שיישאר בבית ללא "אנשי מקצוע"?

כמובן ייתכן שיש יתרונות אחרים בשליחה למסגרת:
_אפשר לגלות דברים חדשים - על הילד במסגרת.. עלינו.. על יכולת השחרור שלנו והאמונה באחר.. וגם על הילדים שנשארים בבית..
וגם ללמוד פתאום להתמקד בילדים שבבית לכמה שעות בלי צביקי שמושך רוב הזמן את רוב תשומת הלב יהיה משהו שכולכם תצטרכו ללמוד מחדש.. וזה גם לא פשוט.._
יתרונות כאלה יכולים להתגלות גם במועדונית לשעות אחה"צ פעמיים בשבוע.

_והוא לא מבין למה הן עושות את זה
גם אנ לא מבינה_
אז תשאלי!
זכותך המלאה לשוחח אתן ולקבל פירוט של המטרות ושל האמצעים שלהן להשגת המטרות!!!
אולי אפשר לבקש מהמטפלת המדהימה מעברו של צביקי לדבר אתן או לשלוח להן דו"ח מסכם כולל המלצות לכיווני עבודה?
אולי במקום לממן טיפולים אצלה אפשר להגיע אליה לייעוץ פעם בחודש וחצי נניח ולהשתמש בעצותיה בטיפולים הקיימים?

הוא צריך לצאת מהבית בשביל זה ל"יום לימודים מלא"
לא בטוח!
כמו שכתבתי לך אי שם במעלה הדף, אף שלמסגרת שעות מוגדרות, ומן הסתם לא תוכלו "לתפוס מקום", אם תביאו את צביקי לביה"ס רק לשעתיים שבועיות, בכל זאת אפשר לקצר את יום הלימודים הארוך בתמיכת אישור מרופא המשפחה על הצורך של הילד להימצא בבית החל מהשעה 13:30, נניח, לוותר על ימי שישי וכאלה.

[אבישג_א*]

בוקר, את כותבת מקסים על כמה טוב לו ולכולכם בבית.
גורמת גם לי להסתפק אולי עדיף להמשיך כך .
אולי תנסי לתת לנו ולך תיאור של מה המסגרת תיתן לו
האם באמת חייבים להוציא אותו למסגרת ? ומה עם מסגרת חלקית ? או אולי כמו שתארת את הפעילות המקסימה שלו בבית עם הבוץ למשל, אולי כן תוכלו להמשיך באותה מתכונת עם תוספת פעילויות מסויימות, משהו שתוכלו לעמוד בו כלכלית וגם מבחינת הזמן ? אולי המסגרת הביתית כפי שהיא היא באמת הכי טובה לו ? כי אחרי שקראתי אותך אני תוהה באמת למה להוציא אותו מהבית

[תמי_גלילי*]

אני עוברת בימים אלה תהליך דומה לגבי הילד שלי.
פועלת בניגוד לפחד הגדול מהמסגרת, שהיה אחד הדברים שמנעו ממני לבדוק את האפשרות הזו לפני כן. עם יד על הלב, כשבעלי אמר שיש לי "סקולופוביה", הוא לא היה רחוק מהאמת. הפחד הזה גרם שכל ידיעה ועדות על התעללות וכשלים במערכת תויקה אצלי מייד במוח כעוד הוכחה למה שאני כבר חושבת ומרגישה ומאמינה.
וזיהיתי שזה מה שאני עושה, ולא הייתי מסוגלת לפעול אחרת. התבצרתי באיזור הנוחות שבו אני לא מתמודדת עם הפחד הזה ורק נשארת עם התחושה המתחזקת שהמצב הנוכחי לא טוב מספיק.
חיפשתי כל הזמן דברים שיצילו אותי מהצורך לחשוב על זה: עוד תכניות, עוד מתנדבים, עוד אנשי מקצוע, עוד רעיונות. ומצאתי את עצמי מחכה שכשרק נעשה את זה...וזה יצליח, ויהיה טוב, ולא אצטרך לחשוב על האופציה האחרת. ולחכות זו הפעולה הכי מעצבנת בעולם. במיוחד כשמחכים למשהו שלא יכול להגיע.
ואת יודעת מה עזר לי?
להבין שזו בחירה שלי. כי כל עוד הרגשתי שזה משהו שנכפה עליי, לא הייתי מסוגלת.
יש יתרונות גדולים לחינוך ביתי. זה נכון.
קשה גם להיפרד מהזהות של "אם בחינוך ביתי" ולהבין שגם אם לא אהיה כזו, עדיין אהיה אני.
ויש גם אמא אחת עייפה, כל כך עייפה. כבר לא כל כך בריאה אחרי שנים של התמודדות עם אוטיזם. ושחוקה.
ילד צעיר ששואב הרבה מאוד תשומת לב וכוחות וששילוב בין הצרכים שלו לצרכים של הגדול זה כרוניקה של כישלון כמעט ידוע מראש, פעם אחר פעם.
משכורת אחת שמספיקה לפחות ופחות, וצורך גובר והולך לארגן לעצמי אפשרות להרוויח באופן עצמאי.
וצורך גם להיות ולעשות דברים בשביל עצמי ולא רק בשביל הילדים...
וילד אוטיסט אחד נפלא ונהדר ולא שמח. לא שמח. מתוסכל. שצריך יותר ממה שאני מסוגלת כרגע להעניק לו. שזקוק בצורה כל כך ברורה לחברת עוד ילדים, להרבה יותר תשומת לב ממה שהוא יכול לקבל, להרבה יותר טיפוח וגם - אולי - ליותר מבניות. יותר אנשים שיאתגרו אותו ויוציאו אותו מאיזור הנוחות שלו. מה שאני לא מסוגלת לעשות איתו.
האם הוא יקבל את זה בבית ספר? אני לא יודעת. מוכנה לנסות. צועדת בזהירות על שברי הזכוכית של הפחדים שלי ובודקת מה מהם ריאלי ומה לא.
אבל בכל מקרה, זו בחירה שלי. אני לא נדחפת לזה, לא מאלצים אותי. אם זה מה שנעשה, זה כי אני בחרתי. בחרתי פיתרון שנכון כרגע, גם אם הוא לא מושלם. ואם לא יתאים - נחשוב שוב, נשנה.
פותחת עוד אופציות.
זה חשוב.

[בוקר_טוב*]

איך מקבלים החזר מעמותת וראייטי?
הקצבה הזו שמקבלים לא מספיקה בכלל..היא טיפה בים..
פניתי לבקשת ועדת השמה חריגים וכרגע זה בטיפולם
אני לא דוחקת בהם
פניתי לרווחה והם הכי מצחיקים
אמרו לי מהאבחון לפנות לרווחה ולבקש עו"סית שמתמחה בטיפול באוטיסטים.
אז קודם כל לא עונים שם בכלל
כבר ניסיתי מספרי טלפון של מחלקות אחרות מרוב ייאוש
בסוף הגעתי למישהי שנתנה לי את מספר הסלולר של העו"סית שמתמחה בטיפול בילדים אוטיסטים
צלצלתי כמה פעמים - לא עונה
המישהי שנתנה לי את המס' אמרה שאפשר גם לשלוח סמס
אז סימסתי שהבן שלי אובחן כאוטיסט והפנו אותי אליה לקבלת עזרה
היא לא חזרה אליי עד רגע זה

[תמי_גלילי*]

אני קוראת עכשיו דברים שכתבתי על ההחלטה לדבוק בחינוך ביתי בלי מטפלים מבחוץ, לפני חמש שנים:

_...
רבקה שפרן המנוחה, המאמנת שלי בהתמחותי כעורכת דין בזמן ובמקום אחרים, אמרה פעם משהו שנתקע לי בראש. היה לה הרגל כזה, לרבקהלה, להגיד דברים שנתקעים בראש.
היא אמרה: "כל דבר בחיים זו עיסקה: פלוס מינוס פלוס מינוס פלוס מינוס."
ועם כל מילה, היא חבטה קלות בשולחן, להדגשת הנקודה.

פלוס מינוס פלוס מינוס פלוס מינוס -
לכל בחירה יש מחיר.
...
בבהירות פתאומית הבנתי, שההחלטה היא בידי. היכולת להעביר את האחריות או להשאיר אותה אצלי היא שלי, ואני מוכנה לשאת במחיר של ההחלטה. איזו תחושת עוצמה וחופש זה נתן לי!_

חמש שנים אחרי, אותה הבנה מובילה אותי בדרך ההפוכה.
כמו שכתבתי אז:

_ברור לי שהאופוריה לגבי חינוך ביתי עוד תעבור; שההתרגשות של יציאה להרפתקה מחודשת תתחלף לפעמים בדרך המאובקת והאפורה של השיגרה ובאבני נגף גדולות וקטנות; שהוא יהיה רצוף התמודדויות, וקשיים, וימים של הפניית גב. ואולי אפילו נצטרך לשקול אותו מחדש, ולבחור אחרת.

אבל זה בסדר._

[בוקר_טוב*]

וגם אני סקרנית לשמוע על הטיפול המתוחכם...
מאוד דומה לגרינשפאן
איך מקבלים טיפולים כאלה במסגרת קופ"ח או הסל או עזרה מעמותה?
היא לא הפריעה לו במשחק בכלל בכלל
היא היתה יושבת לידו ומתארת לו כל מה שהוא עושה למשל
"צביקי מסיע את האוטובוס עכשיו קדימה ואחורה (ווון ווון ווון - עושה קולות של האוטובוס זז)
עכשיו צביקי מכניס את הילדה לאוטובוס ומושיב אותה - הופ! היא נפלה!"
בהתחלה הוא לא התייחס אליה
זה היה עוד בתקופה שהוא לא היה יוצר קשר עין בכלל בכלל בכלל עם אנשים זרים
אפילו לא קשר עין רגעי
עד שהוא הרים אליה את העיניים
משם היא היתה עושה איתו דברים מדהימים כל מה שהוא רצה - קיבל
רצה לעשות דברים במטבח -שם הם היו כשהיא מלווה אותו בשירים בפעולות הטכניות שלו
כשהוא מפעיל מכשירים ומכין דברים "על אוטומט"
כשהוא נכנס להתקף חרדה פעם וצרח והתקפל בפינה כי מישהי פתאום יצאה מאחת הדלתות בבית שלה (זו היתה תקלה לא צפויה)
היא לא הפסיקה לדבר אליו והוא ענה לה! (אלינו הוא לא היה מדבר בתקופה ההיא)
פעם הוא כעס על משהו ונשכב על הרצפה וצרח היא הביאה לו מראה החזיקה אותה מולו
ושאלה אותו תוך כדי התקף הצרחות והבכי המטורף
איפה האף שלך?
והוא הצביע עליו ואמר כאן!
(מדובר בשתי מטפלות שעבדו לעתים ביחד לעתים לסירוגין)
היו לו דפוסי התנהגות שהיא הצליחה לשחרר אותו מהם בדרך בלתי רגילה
בלי להתערב רק להתבונן ולהשתלב כשמתאים
אם הוא לא רצה להיות בבית היינו יוצאים איתו החוצה והכל היא היתה מלווה בקולות ושירים ותיאורים
הטיפולים עלו הון באיזשהו שלב נעצרנו בכפיה על ידי הבנקים

[תמי_גלילי*]

מצטערת, כתבתי בלי לרפרש.
תשמעי, תעצרי ותקחי נשימה עמוקה, בסדר?

[תמי_גלילי*]

(וכמובן אם לא מתאים, מחקי בלי היסוס)

[בוקר_טוב*]

"כל דבר בחיים זו עיסקה: פלוס מינוס פלוס מינוס פלוס מינוס."
מכירה את האנשים האלה שאומרים דברים שנתקעים לך בראש גם לי יש אחת כזו והיא אמרה לי משהו על אותו משקל כמו שלך:
U WIN SOME U LOSE SOME

אבל תמי להוציא ממסגרת או להכניס למסגרת זה לא פשוט
אחד החששות שלי שהמסגרת תחרוט בו דדברים שאני לא מעוניינת שיחרטו בו..

[בוקר_טוב*]

לגבי תא הלחץ-רופאת ילדים שהיא גם רופאת צלילה תועופה טוענת שתא הלחץ הזה זו שרלטנות ושזה גורם ללחץ בלתי נסבל באוזניים
שמכאיב להם ולעוד תופעות נלוות..

[בוקר_טוב*]

_מצטערת, כתבתי בלי לרפרש.
תשמעי, תעצרי ותקחי נשימה עמוקה, בסדר?
hug_
אין לי זמן לקחת נשימה

[בוקר_טוב*]

(וכמובן אם לא מתאים, מחקי בלי היסוס)
למה שלא יתאים? אני רוצה לשמוע הכל

[תמי_גלילי*]

אני לגמרי מבינה אותך.
גם לי יש חששות כאלה. במיוחד שיכולת הביטוי של הילד, איך לומר, מוגבלת.
ואני לא אומרת בהכרח שלהכניס ילד למסגרת זה מה שנכון לך. או אפילו לי.
אני רק אומרת שאת לא חסרת אונים כאן. ההחלטה היא בידיים שלך. את תעשי מה שהכי טוב לכם. ואם לא יהיה טוב, או אפילו אם לא יהיה טוב מספיק, תוכלי לשנות.
כמעט שום דבר הוא לא בלתי הפיך. כמעט אין החלטה שאי אפשר להפוך ולשנות.
בינתיים - את בודקת. את לא מתחייבת לשום דבר.

[בוקר_טוב*]

_אני רק אומרת שאת לא חסרת אונים כאן. ההחלטה היא בידיים שלך. את תעשי מה שהכי טוב לכם. ואם לא יהיה טוב, או אפילו אם לא יהיה טוב מספיק, תוכלי לשנות.
כמעט שום דבר הוא לא בלתי הפיך. כמעט אין החלטה שאי אפשר להפוך ולשנות.
בינתיים - את בודקת. את לא מתחייבת לשום דבר._
זה נשמע מרגיע
אני לא חייבת
אני רק בודקת

[תמי_גלילי*]

לגבי תא הלחץ - אני לא חושבת שזו בהכרח שרלטנות, אבל המדע לגבי זה לוקה מאוד בחסר לדעתי. ואני אומרת את זה מתוך הכרות עם אלה שעשו את ה"מחקרים" . איש טוב ורופא טוב - אפילו גאוני - אבל מדען מחורבן.
וכן, זה יכול לגרום גם לבעיות. למשל, להרבה ילדים אוטיסטיים יש גם אפילפסיה, לא תמיד כזו שקל לזהות. תא לחץ, לפחות בתיאוריה, מפעיל גם איזורים במוח שאחראים להתקפים אפילפטיים.
הניסיון שלנו עם תא לחץ היה מעורב. אם הייתי יודעת לפני ה-80 צלילות שעשינו שאלה יהיו התוצאות, לא הייתי עושה אותן ולא מוציאה על זה הון תועפות.
היום אני מעדיפה התערבויות זולות יחסית שנותנות תוצאות טובות יחסית לכסף: פרוביוטיקה טובה (במרשם), אומגה 3, פוספטידיל כולין, אנירסיטם (תגלית שלי . הרופא שלנו שמע על כך ממני לראשונה).