חינוך ביתי לא מה שחשבתם

[בוקר_טוב*]

סלחו לי, אקרא את מה שכתבתן אח"כ
דחוף לי לכתוב
היה לנו היום יום נחמד מאוד עד לא מזמן שצביקי עלה על גדותיו מבחינת התחרפנות והרס דברים בבית
אני גם יצאתי מדעתי ופשוט ישבתי ובכיתי
כשנרגעתי הוצאתי חבילת מקטרות צבעוניות וחילקתי לילדים השארתי לי כמה מקטרות
והכנתי פרח ופרפר צבעוניים בצבעים לא שייכים מן פרח ופרפרים מטורפים כאלה שנראה כאילו הם יצאו מעליסה בארץ הפלאות
הרגשתי שאני מעצבת בפרח ובפרפר הזה את כל החיים שלי כפי שהם נראים כעת
אתמול התחשק לי פעם ראשונה בחיים להגיד לבעלי שאני מצטערת בשבילו שהוא התחתן איתי
ממש רציתי לקרוא לו ולהגיד לו את זה
שאני מצטערת
אני באמת מצטערת שהתחתנת איתי
יכולת להיות במקום הרבה יותר טוב לולא אני
ואז כל הסרט הזה לא היה מתרחש כאן ועכשיו
לפחות לא איתי
זה לא שהעניינים כאלה מסובכים תמיד זה זה שהם מסתבכים בגללי
משהו באנרגיות שלי מסבך את הכל תמיד כי אני פשוט אפס מאופס אני לוזרית מאז ומתמיד
שלא מצליחה להתחיל ולסיים כמו שצריך
שלא מצליחה להתמיד בשום דבר שהעקרונות שלה שווים לתחת
אני מרגישה שמישהו שם למעלה ממש שונא אותי ולפעמים אני ממש רוצה שיכאב לי בגוף כדי לא להרגיש את הכאב האיום הזה בנפש

[בוקר_טוב*]

אני לא נועדתי להיות אמא
אלוה-ים נותן אגוזים למי שאין שיניים
יש אחת שרוצה ילדים בכל מאודה ולא מצליחה ועושה טיפולי פוריות ונשמתה יוצאת עד שמגיע אליה ילד
ויש אחת שיכולה כל שנה אבל רופסת
העולם אבסורד ואם זה לא היה עצוב וחותך בבשר החי אולי אולי זה היה מצחיק

[פלונית*]

כואב לי לקרוא את מה שאת כותבת עכשיו. כואב לי שזה מה שאת מרגישה עכשיו. אני עוקבת אחרייך (אחרי הבלוג הזה), את נשמעת מדהימה מאוד, אנושית מאוד.
גם אם את לא מרגישה ככה עכשיו, היה לי חשוב להעביר אליך את האהבה שלי ואת ההערכה שלי אליך.
את נפלאה ונהדרת. באמת באמת.
ואולי גם הורמונלית עד טירוף.
ואחר כך זה יתאזן שוב, ושוב יתערער.
ברגעים האלה, אני מחבקת אותך.

[לימור*]

אם כך, איך תסבירי שרבות הנשים שאת מעוררת פה?
ללא ספק את מיוחדת!
אני לומדת ממך המון
ומודה לך על השיתוף שמאפשר לי לדייק עם עצמי.
הנה את משפיעה, הנה את משאירה פה בעולם משהו.

במקום מסובכת הייתי אומרת עמוקה וחושבת.
הדרישות שלך מעצמך מאוד גבוהות (לא בטוחה שהן בכלל בסקאלת האפשריות)
אני לא אומרת חלילה לבטל אותן כי הן חלק מתמצית האיכות שבך, אבל מפה ועד להרגיש כישלון?

[פלוני_אלמונית*]

היא מתארת את ההתנהגות של הבן שלה ואת תוצאות האבחון ואני שואלת את עצמי מה ההבדל בין זה לאוטיזם

הגעתי לכאן כשרציתי להבין מאיפה הגיעו הגולשים החדשים בבלוג שלי...
התרגשתי לקרא איך הבנתן אותי ללא שיפוטיות.
אני רציתי להגיד שאין כל כך הרבה הבדל מבחינה התנהגותית בין ההפרעה של הבן שלי לבין ילד עם בעיית תקשורת. והמאבחנת עבדה קשה כדי להגיע לאבחנה.
באופן מעשית, אפשר להגיד שאולי אם ילד אוטיסט "יגנוב" כסף, וישאלו אותו איך הכסף הגיע אליו, רוב הסיכויים שיגיד את האמת. שהוא מצא אותו בתוך ארנק. הבן שלי מבין מספיק מצבים חברתיים כדי להגיד שהוא מצא אותו על הרצפה ליד הצרכנייה...
מצד אחד, יש סיכוי אולי לשפר את מצבו עם עבודה אינטנסיבית שמשלבת טיפול תרופתי ורגשי וקוגנטיבי-התנהגותי, מצד שני אנחנו עלולים להשקיע המון ללא תוצאות.
מצד אחד, זה אולי משהו שאפשר לשנות, אבל זה גם משהו שאפשר לחוש רגשות אשם בגללו. תמיד אשאל את עצמי אם הייתי מגדלת אותו בסביבה אחרת ובצורה אחרת האם הייתי חוסכת ממנו את הפגיעה הנפשית...

ודבר אחרון... לגבי רגשות אשם... פעם הייתי פעילה כאן מאד... אפילו היה לי דף משלי...
הוא נקרא הזכות לאושר

[תמי_גלילי*]

פלוני אלמונית , .
תמיד אשאל את עצמי אם הייתי מגדלת אותו בסביבה אחרת ובצורה אחרת האם הייתי חוסכת ממנו את הפגיעה הנפשית...
פגיעה נפשית והפרעה נפשית הן לא אותו דבר. הפרעה נפשית היא אורגנית. לא חסרים ילדים שחוו מצוקה קשה מסוג זה או אחר, שלא מפתחים הפרעה מהסוג שיש לבן שלך. ההפרעה הנפשית שלו אינה דרך להתמודדות עם מצוקה. אני מניחה שאת לא מאמינה לי. אולי לפחות קבלי את דבריי כאפשרות.

מה הביא איתו הילד האוטיסט שלכן מעבר להתמודדות הקשה?
האוטיזם עיצב את מי שאני היום, במידה רבה.
בהתחלה, שקעתי בתוך ציניות קשה. עולמי התפרק סביבי, קראתי נואשות לעזרה ולא קיבלתי אותה. גם לא מאנשים קרובים.
היתה לנו הזדמנות לגלות מי מהחברים שלנו הם חברים אמיתיים. היו פחות ממה שחשבנו; החדשות הטובות היו שהיו כמה כאלה, שמלווים אותי עד היום.
גיליתי על עצמי שאני זקוקה לאנשים, לקהילה. גיליתי את כוחה של קהילה תומכת. התחברתי מחדש עם (לפחות חלק מ)המשפחה שלי. כולל אלה שהכזיבו בשנים הקשות.
גיליתי שעולמי אינו צר כעולם נמלה, כמו שהרגשתי קודם. גיליתי את האושר העצום שבעזרה לאחרים והבנתי שהיות כלי להעברת מידע זה ייעוד בשבילי (לפחות אחד מהם).
הפכתי להיות פחות "דתית" במובן של קנאות לתאוריות.
הקשר הזוגי שלי התחזק והעמיק.
ועכשיו, כשיש לי גם ילד נוסף, שנכון להיות נראה (חמסה טפו בצל) בריא ונורמלי, אני יודעת להעריך כל מילה, כל מבט, כל דבר שהוא נורמלי. אני ממש מברכת על כל שניה, גם כשקשה. כל נדנוד, כל היתלות, כל דרישה מילולית, כל תאונה מרוב פעלתנות - זו ברכה. אולי אסור לומר , אבל איזה הבדל זה.
דרך בני הלא-אוטיסט-בעליל, השתחררתי גם מחלק מרגשות האשמה לגבי הגדול. איזה פלא זה, ילד שמתפתח נורמלי. הכל קורה מעצמו, בלי שיש לי כל יד בדבר. הנה נובטת שפה במקום שבו היו לפני כן מלמולים; הנה משחק הדדי ומשחק דימיון, שהגדול מתקשה בהם עד היום. וזה קורה לגמרי מעצמו. וזה גרם לי לראות גם שהאוטיזם, זה משהו שלא אני גרמתי. וההתקדמות שלא הייתה, גם זה לא בגללי. הוא מה שהוא ומתקדם כמה שהוא מתקדם, וזהו. יש בזה משהו משחרר.
<עוזר בערך לשנייה וחצי בכל פעם, אבל גם זה משהו>.

[בוקר_טוב*]

לא מצליחה להרדם
אני מרגישה אפס
למה אני מרגישה אפס?

כי כשהבית מבולגן אני מרגישה אפס
כשהכביסות נערמות אני מרגישה אפס
כשבעלי מתעורר בבוקר והכל הפוך והמטבח על גלגלים ולא הספקתי לדאוג לילדים ואני זקוקה נואשות לעזרתו אני מרגישה אפס
כשבעלי חוזר מהעבודה והבית הפוך אני מרגישה אפס
כשאין בגדים בארון כי לא הספקתי לכבס או לקפל אני מרגישה אפס
כשהילד שלי בעולם משל עצמו אני מרגישה אפס
כשהילדים רבים אני מרגישה אפס
כשהילדים מתוסכלים אני מרגישה אפס
כשהם רוצים ממני משהו ואני עונה בחוסר סובלנות או עוקצנות אני מרגישה אפס
כשצביקי עולה על גדותיו ואני עולה על גדותי אני מרגישה אפס מאופס
כשאני לא עומדת במטלות ולא יודעת איפה נמצאים מסמכים חשובים כי הנחתי אותם איפושהו אני מרגישה אפס

זה לא כמו להגיש עבודה או לעמוד במבחן בלימודים
זה לא כמו לעמוד בדד ליין ולסיים איזה פרוייקט חשוב בעבודה
אני לא מבינה את זה
בלימודים תמיד מאוד הצלחתי
בעבודה תמיד מאוד הצלחתי
תמיד הייתי אלופת הייעול, הפתרונות היישום המחשבה היצירתית וכל החירטוטים האלה <שתסלחו לי בהשוואה לניהול בית וילדים זה באמת חירטוטים>
אז למה בבית ועם הילדים זה לא ככה? למה עם בעלי זה לא ככה?
למה כאן אני תמיד מרגישה כשלון גדול?
מילא הייתי עוברת את הימים ואת המשברים בעפעוף עדין בעיניים ועם תשובה לכל שאלה
ומענה אדיב ומחויך לכל ילד
אבל זה לא ככה!
למה עם הגיל גם הכוחות שלי אוזלים?
למה אני מתעייפת מהר יותר ואיך זה שכולם מצליחים לעלות לי על העצבים?
ואז אני נרקבת עם רגשות האשם שאוכלים אותי כמו חומצה כימית
גומרים אותי מבפנים

למה כשצביקי מקלקל כאן מכשירים חשמליים <ולא היה מכשיר בבית כמעט שהוא לא הרס ברמה כזו שהיה צריך לקנות אחר>
או משחית כמויות של מזון אני מרגישה בעצמי אפס?
למה אני מרגישה אפס על כל ההוצאות הכלכליות הבלתי צפויות האלה שגורמות לנו לרדת לבאר שחת כלכלית יותר ויותר?
למה כשבעלי אומר שיש כאן ריח מסריח אני מרגישה אפס?
למה כשהוא אומר שהבית מבולגן אני מרגישה אפס?

[בוקר_טוב*]

היום היה כאן מישהו שהיה צריך להתקין כאן מכשיר חדש והכרחי שהתקלקל עקב שימוש לרעה בידי מישהו מכאן לא חשוב מי
אתם בטח מנחשים
אז האיש הזה הסביר לי מה אסור לעשות ליד המכשיר הזה או עם ואני מנסה לברר איתו אם יש עוד דרכים להגן על המכשיר הזה
מעבר ל ללהשגיח עליו כל הזמן
אז הוא הוא אומר לי שלא וכועס עליי כאילו על למה אני מתעקשת מה הבעיה בכלל?
אז אני אומרת לו הילד שלי אוטיסט ויש לו אובססיה לזה וזה שפוגע במכשיר הזה
אז הוא אומר לי מה לעשות אין לי מה להגיד לך
ואז הוא ניגש ללכת ואני אינסטנקטיבית נוגעת באיזשהו כפתור שהוא אמר לי לא לגעת בו בדקות הקרובות
ואז הוא מתנפל עליי וצורח:
אמרתי לך לא לגעת בזה אולי גם אצלך משהו לא בסדר בראש?!
כן
אולי גם אני אוטיסטית אני ממלמלת חצי לעצמי חצי אליו והולכת אחריו לדלת

[בוקר_טוב*]

היום באו להתרים מאלו"ט
דפקו בדלת בערב חשבתי שזו השכנה פתחתי בחיוך
ואז שתי הבנות החמודות אומרות לי שהיום יום ההתרמה לאלו"ט והאם אני יכולה לתרום
המבט שלי קפא עליהן
לא יודעת מה קרה לי
פשוט קפאתי עליהן עם המבט שלי
כשהן הסתכלו אחת על השניה במבוכה התעשטתי והלכתי להביא את החמישה שקלים האחרונים שהיו לי

[בוקר_טוב*]

הלואי וצביקי היה מדבר איתי ומספר לי על עצמו
הלואי וצביקי יפסיק לצרוח
הלואי וצביקי יפסיק להיות חסר מנוחה
הלואי וצביקי יפסיק לעשות לנו סתימות בשירותים
הלואי וצביקי יפסיק להרטיב במיטה
הלואי וצביקי ידבר עם ילדים אחרים
הלואי וצביקי יתעניין בדברים קונקרטיים
הלואי וצביקי יצא מהבועה שלו
הלואי וצביקי יהיה מאושר

[בוקר_טוב*]

עכשיו תחשבו מה עובר על צביקי שמקלקל כאן דברים ומשחית כמויות של מזון
כשכועסים עליו
כשעצובים בגלל מעשים שלו
כשבוכים בגללו
כשמזיזים אותו
כשרוב היום האינטראקציה החברתית שלו היא שלילית
מה צביקי מרגיש?
אולי אפס?
ואני לא רוצה שצביקי ירגיש אפס

[בוקר_טוב*]

ברגעים האלה, אני מחבקת אותך.
תודה לך

[בוקר_טוב*]

_ומודה לך על השיתוף שמאפשר לי לדייק עם עצמי.
הנה את משפיעה, הנה את משאירה פה בעולם משהו._
אני רוצה להשפיע גם כאן! בבית! לדייק עם עצמי ברגעים הקשים
לא להשבר לא לבכות כמו ילדה קטנה
לא להתפרץ לא להכנע לעייפות ולפתיל הקצר
אני רוצה לגבור עליהם אני רוצה לדייק עם עצמי ברגעים הקשים לא ברגעים מול המחשב

[בוקר_טוב*]

הגעתי לכאן כשרציתי להבין מאיפה הגיעו הגולשים החדשים בבלוג שלי...
איזה כיף שבתפוז אפשר לראות מאיפה הגיעו הקוראים שלך


התרגשתי לקרא איך הבנתן אותי ללא שיפוטיות.
איך אפשר לשפוט אותך בכלל? מאוד ריגשת אותי בתיאורים שלך

[בוקר_טוב*]

תמיד אשאל את עצמי אם הייתי מגדלת אותו בסביבה אחרת ובצורה אחרת האם הייתי חוסכת ממנו את הפגיעה הנפשית...
אני מבינה אותך כל כך כי זה בדיוק אבל בדיוק מה שאני מרגישה


_ודבר אחרון... לגבי רגשות אשם... פעם הייתי פעילה כאן מאד... אפילו היה לי דף משלי...
הוא נקרא הזכות לאושר_
וזה..זה צמרר אותי ואני לא יכולה להרחיב

[בוקר_טוב*]

_בהתחלה, שקעתי בתוך ציניות קשה. עולמי התפרק סביבי, קראתי נואשות לעזרה ולא קיבלתי אותה. גם לא מאנשים קרובים.
היתה לנו הזדמנות לגלות מי מהחברים שלנו הם חברים אמיתיים. היו פחות ממה שחשבנו; החדשות הטובות היו שהיו כמה כאלה, שמלווים אותי עד היום._
גם אצלנו זה היה ככה לפני כמה שנים בפעם הראשונה שהשאיר אותי בהלם מוחלט מהתנהגות של אנשים שחשבתי לחברים קרובים
והנה הפעם הזו כשהרחבנו את מעגל האנשים <אז מספר מצומצם של אנשים ידע וגם באופן מעורפל שזה קוים של אוטיזם אבל לא אוטיזם> אני תוהה מי יתגלה הפעם
למה זה כל כך מפחיד אנשים?


הפכתי להיות פחות "דתית" במובן של קנאות לתאוריות.
לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שהפכתי להיות פחות דוגמטית אולי אפילו שברירית


ועכשיו, כשיש לי גם ילד נוסף, שנכון להיות נראה (חמסה טפו בצל) בריא ונורמלי, אני יודעת להעריך כל מילה, כל מבט, כל דבר שהוא נורמלי. אני ממש מברכת על כל שניה, גם כשקשה. כל נדנוד, כל היתלות, כל דרישה מילולית, כל תאונה מרוב פעלתנות - זו ברכה. אולי אסור לומר , אבל איזה הבדל זה.
תודה שאת מעלה את זה תמי זה באמת לא מובן מאליו שיתר הילדים נורמטיביים והמריבות שלהם והניג'וסים שלהם והיכולת שלהם לבטא את עצמם מילולית רגשית וכו'
גם אם זה לא תואם את מה שהייתי רוצה שיגידו היא אכן דבר מופלא

[בוקר_טוב*]

גיליתי את האושר העצום שבעזרה לאחרים והבנתי שהיות כלי להעברת מידע זה ייעוד בשבילי (לפחות אחד מהם).
היום חשבתי לי איזה נכס היא תמי גלילי כמה היא הביאה מבחינת ידע בתחום האוטיזם ובכלל
אפילו את הבלוג המדהים הזה שמצאת בתפוז
תודה לך

[בוקר_טוב*]

מה בעצם המטרה של כל הטיפולים? המטרה הסופית האולטימטיבית?
לעזור להם לתפקד גם אם באמצעות קומפנסציה
זאת אומרת-גם אם מלמדים אותם באופן שכלי לעשות דברים שצריכים להיות מחוברים אליהם רגשות
זה יעזור להם לתפקד חברתית
ראי
בכפר עופרים 'יושבים' אוטיסטים בוגרים, אנשים מבוגרים
שלא קיבלו שום טיפול
מפני שעד לא מזמן <אולי עשר שנים?> לא היו את כל הטיפולים האלה לאוטיסטים
וסגרו את אלו במחלקות לבריאות הנפש
ולא לימדו אותם איך להתנהל
אז יש שם אוטיסטים מבוגרים בתפקוד מאוד מאוד נמוך
שיכלו להיות במצב טוב יותר אילו קיבלו את הטיפולים המתאימים
אין ספק שההבנה והטיפולים לאוטיזם הולכים ומשתפרים עם השנים ומשפרים את התפקוד שלהם
יש/ טיפולים התנהגותיים יש דינמיים אבל לפחות יש..

[בוקר_טוב*]

אבל, אני חושבת שבמקרה שלך כרגע, זה הילוך סרק. כל כך הרבה אנרגיות על מה היה אילו ומה היה ככה, ומה טוב ומה לא טוב.... נקרא לי שזה כבר חורג מגבולות השיפור העצמי, וסתם נכנס לייסורים ואשמה.
אני מתמודדת עכשיו עם המערכת והמערכת בכל מפגש מזכירה לי <שלא בכוונה כדי להזכיר לי בתור אמא בחינוך ביתי>
כמה חשוב הטיפולים עכשיו עכשיו כי
"ידוע והוכח שההשפעה הכי גדולה היא בגיל הרך"
וכל אמירה כזו לוחצת אותי בין מלחציים

[בוקר_טוב*]

והנה תוך כדי שאני כותבת לך אני אומרת לעצמי אבל נתנו לו טיפולים בגיל הרך באופן פרטי
איך אני מצליחה לשכוח את זה
וגם בבית זה חתיכת טיפול בשביל צביקי
הוא עשה דרך יפה וזו לא הצדקה זו מציאות

[בוקר_טוב*]

מקווה שהייתי ברורה
היית מאוד ברורה
מישהי שאלה אותי פעם אם אני מרשה לה להסביר לי למה הילדים שלי מאוד שמחים ועולצים
וככה מעסיקים את עצמם שלא כמו ילדים אחרים שהיא מכירה
אז כמובן שהרשיתי לה

היא הסבירה לי פחות או יותר את מה שכתבת
על כך שאדם הולך ומסתגר עם השנים וזה מתחיל במסגרת <כל הילדים שלה ממוסגרים-9 במספר>
היא נתנה לי הסבר יפה על זה שאני לא זוכרת אותו עכשיו על למה המסגרת עושה את זה לילדים כבר מהגיל הרך
אבל היא דיברה על שכבות שהולכות ועוטפות את הבן אדם
ושאצל הילדים שלי אין את זה והם פשוט הם חופשיים ומשוחררים לצחוק כשבא להם ולהגיד מה שהם חושבים
בלי חשש

[בוקר_טוב*]

אבל יש משהו שמאוד מעסיק אותי, והוא, איך פועל המוח שלהם? איך הם חושבים? איך הם רואים את העולם? איך הדברים והאנשים נראים להם, מהזוית שלהם? זה ממש מציק לי, כי אני רוצה להבין ולא חושבת שאני יכולה לדמיין אפילו. לא משנה כמה קראתי. וגם, נראה לי שכל אחד מהם יש לו קוקטייל אחר בראש...
WELCOME TO THE CLUB
את יודעת שלפעמים יש לי מחשבות מטורפות
שתי מחשבות קבועות האחת היא שצביקי ואני מחליפים נשמות/זהויות
והוא נכנס בגוף שלי ואני בשלו ואני מצליחה להיות שם ולחוש ולחשוב ולהרגיש את מה שהוא מרגיש
והשניה היא שצביקי ואני נפטרים מן העולם ולמעלה בשמיים הכל מתבהר לי
מי זה צביקי על מה הוא חשב כל הזמן וזו מן חידה שנפתרת
ואנחנו מחייכים אחד לשני בהבנה והכל ידוע וברור ומושלם

[בוקר_טוב*]

טוהר אהבה אני לא כל כך הבנתי מה שכתבת
זה היה לי מעורפל כמעט כמו שצביקי מעורפל לי

[בוקר_טוב*]

צלצלתי אתמול בבכי היסטרי לאחת מהאחיות שלי שהיא חייבת לעזור לי ולקחת את כל הילדים אליה מחר כולל צביקי
היא מיד שאלה מה קרה מה קרה
ואמרתי לה שאני פשוט חייבת הפסקה חייבת חייבת כי אני מרגישה שהשפיות שלי עומדת במבחן קשה מאוד
היא מיד אמרה שהיא תקח יום חופש מהעבודה ותהיה אצלי בשבע בבוקר לקחת אותם
היא ניסתה שוב ושוב לשאול אולי אני אבוא לקחת אותם עכשיו והם ישנו אצלי עד מוצ"ש?
לא לא.. אצל צביקי זה לא יעבור אני כמעט בטוחה שיהיו בעיות עם זה שהיא תבוא לקחת אותם בשבע בבוקר
בטח הוא לא ירצה לעלות למכונית ויהיו צרות עם זה
ואני גם לא רוצה להרחיק את הילדים לכמה ימים מהבית

[בוקר_טוב*]

בערב היא צלצלה ודיברה איתי שאני חייבת להכניס את כולם למסגרות שזה לא ייתכן שבן אדם אחד יעשה את הכל שזה לא אנושי שזה לא הגיוני
מה את חושבת שיצא מהילדים שלך בסוף? למה את הורגת את עצמך? הם יהיו יותר מיוחדים? הם יהיו יותר מוכשרים? יהיה להם יותר טוב בחיים?
את צריכה לנשום היא אמרה את יודעת מה זה בוקר של שקט להיות בבית רק עם תינוק או לבד? יש לך יותר סבלנות אליהם
את מחכה להם בקוצר רוח שיחזרו ואת יושבת איתם בשיא הסבלנות והנחת כשארוחת הצהריים מוכנה והכל רגוע
אני רואה איך אני בחופשים איתם זה קשה להיות עם ילדים כל היום הרי אפשר להשתגע
ואז היא עברה לדבר על אופק חדש...... על איך הגננת של אחד הילדים שלה לא פותחת את הדלת כשהורה מגיע לפני השעה שתיים
ואיך משנה הבאה זה יהיה עד שעה שלוש והשאיפה של משרד החינוך היא להגיע לשעה ארבע
וזה היה נשמע לי כזה דיקטוטרי שהגננת לא פותחת את השער עד שתיים למרות שהורים מגיעים לקחת את הילד שלהם קודם
ועברה בי חלחלה
יש הקצנה של מערכת החינוך ואולי חינוך ביתי הוא גם סוג של הקצנה
השאלה מה עדיף

[לימור*]

_את צריכה לנשום היא אמרה את יודעת מה זה בוקר של שקט להיות בבית רק עם תינוק או לבד? יש לך יותר סבלנות אליהם
את מחכה להם בקוצר רוח שיחזרו ואת יושבת איתם בשיא הסבלנות והנחת כשארוחת הצהריים מוכנה והכל רגוע_


לא מסכימה! מאוד מחליש וכוזב!
בעצם מסכימה רק עם 'את צריכה לנשום' ועל זה כדאי לחשוב. איך את מוצאת לעצמך 'נשימות'.


נניח שהטענה נכונה:
א. הרגעים האלה, של סבלנות קוסמית, נמשכים זמן קצר. הם מאולצים ומלאכותיים. מה אמא כזו 'נופת צופים'? לא מציאותי. אשלייתי. מסר שיקרי. פלסטיקי.
ב. כשהם חוזרים מהמסגרת, לוקח המון זמן 'להשיב אותם הביתה'. להחזיר אותם לעצמם. לחבר אותם לליבם. המון אנרגיה שלילית משתחררת בדרך. ולא בטוח שנשארת לך סבלנות קסומה שכזו.
ג. גם ה-'הבוקר של שקט' ממש לא שַקט אמיתי כי אין לך מושג מה קורה עם הילדים שלך. את לא שם בשבילהם ברגעים קשים שהם זקוקים לך. את מתנתקת מעצמך. אשליה של שקט.
ג. החיים לא זורמים להם ביחד. לטוב ולפחות טוב.
ד. אין להשוות רגעים קסומים שבחינוך הביתי לרגעים קסומים שלא בחינוך הביתי. הרמות הן אחרות.
והתוצאה
הטוב - פחות עוצמתי; והפחות טוב - פחות עוצמתי.

כמו העליצות של הילדים, שמי שמבחוץ מצליח להרגיש. זה משהו אחר. אמיתי יותר. טבעי יותר.

אפילו הייתי משווה ל- ללדת עם ובלי אפידורל. יותר קשה אבל יותר אמיתי ועוצמתי. לאכול מבקבוק ל- ללינוק מפיטמה.
ועוד אלף דוגמאות...

השאלה מה עדיף

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_שתי מחשבות קבועות האחת היא שצביקי ואני מחליפים נשמות/זהויות
והוא נכנס בגוף שלי ואני בשלו ואני מצליחה להיות שם ולחוש ולחשוב ולהרגיש את מה שהוא מרגיש
והשניה היא שצביקי ואני נפטרים מן העולם ולמעלה בשמיים הכל מתבהר לי
מי זה צביקי על מה הוא חשב כל הזמן וזו מן חידה שנפתרת
ואנחנו מחייכים אחד לשני בהבנה והכל ידוע וברור ומושלם_
העלית דמעות בעיניי.. הכמיהה הזאת להבין אותו היא בתיק הכלים הרגשיים שלך כאמו. אולי הנשמה שלו קולטת אותה באיזשהו תדר. עובדה שהוא מרעיף עלייך אהבה וקפה מתוק במיוחד - כמו לרכך את המר במתוק.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מבחינה פרקטית - הגנה על מכשירים - מניסיוני (השונה/דומה) דלתות נסגרות (עם אפשרות לנעול מפני הילדים) עוזרות מאוד. גם מדפים גבוהים, וגם דלתות ארון שאפשר לסגור. שווה לבדוק אפשרויות לסגור לפחות את המטבח והאמבטיה מפני הילדים (לא רק צביקי, לפעמים לא מתחשק לך שייכנסו כשהרצפה עוד רטובה).

[אינדי_אנית*]

אני קוראת אותך המון זמן ואת נשמעת לי כל כך אמיצה ואוהבת. ממש בא לי לחבק אותך דרך המסך..

אני מזדהה קשות אם תחושת האפס הזאת כשכל הבית מגיע למצב שאני יודעת שלי חשוב שהוא לא יהיה בו (בלגן, ילדים משתוללים, ערימות של דברים שלא הספקתי לעשות). אני מזדהה קשות עם תחושת הפחד ,מכך שיקלקלו לילדים שלי משהו נורא חשוב שיגרום להם להתעטף בשכבות של התאמה למסגרות, של איבוד חלקים חשובים מתוך עצמם בגלל הצורך להתאים את עצמם לחברה..

אבל אני כבר לא מאמינה שרק בבית הילדים שלי יגדלו להיות מאושרים וחופשיים. אני חושבת שלכל אדם יש את המטען שלו ואת הדרך בחיים שהוא צריך לעבור. ולא יעזור אם ננסה נורא לעשות משהו בצורה מסויימת כדי שהוא יהיה ככה או אחר. זה סוג מסויים של נסיון לשליטה שלנו בעולם של הילד.

נורא הזדהיתי כשכתבת שבכית כל הלילה עד בחילה אפילו ,מהרעיון של לשלוח למסגרת. אני מרגישה שאת באיזשהו מקום יודעת מה את צריכה לעשות.
אני אישית חושבת שילדים יכולים להרוויח גם מפרידות מסויימות מאמא (ואנא כל מי שקוראת מתבקשת להבין שאני כותבת ממקום של אמונה כי חינוך ביתי כרעיון הוא באמת הרבה יותר טוב ממסגרת).
אבל מהדברים שלך עולה מאוד חזק שזה למעלה מכוחותייך. יש לך תינוק חדש ואת אפילו לא מזכירה אותו. כל כולך שאובה לצביקי ונשמע שכולם משלמים מחיר יקר ובעיקר בעיקר את. ובכלל לא בטוח שמישהו יעריך אותך על זה בסופו של דבר. את חייבת להתחיל להסתכל גם על עצמך איפה את בסיפור הזה ואיך את רוצה שהבית שלך והחיים שלך יראו ולעשות שינויים קטנים כדי להגיע לשם. הרי עד עכשיו ניסית בעצמך והגעת לאפיסת כוחות יאוש ודיכאון. אם צביקי יהיה במסגרת זה לא אומר שאת מאבדת אותו והוא אותך.

התינוקת שלי התעוררה ,אני שולחת כדי לא לאבד ואמשיך אח"כ...

[אינדי_אנית*]

מקוה שמה שאני כותבת לא נקרא לך כמחליש.
גם לי את נשמעת כאשה מדהימה וחזקה אבל את תהיי כזאת גם אם תסטי מהתכנית המקורית שלך ומהאידאולוגיה כי האומץ הכי גדול הוא האומץ לשנות.
אם יש משהו שלמדתי בתור אמא זה שפעולה X בכלל לא תביא כל פעם לתוצאה Y ולכן לא כדאי להיות בפחד של מה יקרה אם אפעל בצורה מסויימת אלא צריך באמת לנסות לעשות את מה שאת ב "קישקע" יודעת שנכון, גם אם זה לפעמים נוגד את מערך האמונות שלי ואת מה שאני "חושבת" שנכון לעשות..
שולחת לך חיבוק ותמיכה ומקוה שתקראי את מה שאני כותבת בטון האוהב והמחבק שבו אני מנסה לכתוב..

[ענבלולי*]

_כשהבית מבולגן אני מרגישה אפס
כשהכביסות נערמות אני מרגישה אפס
כשבעלי מתעורר בבוקר והכל הפוך והמטבח על גלגלים ולא הספקתי לדאוג לילדים ואני זקוקה נואשות לעזרתו אני מרגישה אפס
כשבעלי חוזר מהעבודה והבית הפוך אני מרגישה אפס
כשאין בגדים בארון כי לא הספקתי לכבס או לקפל אני מרגישה אפס
כשהילד שלי בעולם משל עצמו אני מרגישה אפס
כשהילדים רבים אני מרגישה אפס
כשהילדים מתוסכלים אני מרגישה אפס
כשהם רוצים ממני משהו ואני עונה בחוסר סובלנות או עוקצנות אני מרגישה אפס
כשצביקי עולה על גדותיו ואני עולה על גדותי אני מרגישה אפס מאופס
כשאני לא עומדת במטלות ולא יודעת איפה נמצאים מסמכים חשובים כי הנחתי אותם איפושהו אני מרגישה אפס

http://www.youtube.com/watch?v=FlaLDDYd ... =endscreen

[ענבלולי*]

איזה נכס היא תמי גלילי כמה היא הביאה מבחינת ידע בתחום האוטיזם ובכלל
מצטרפת לתודה לתמי. תודה שאת כותבת ומשתפת ומלמדת.
לי יש מה להגיד כמעט על כל מה שעולה כאן, אבל מצטערת - אין זמן וגם אין חשק להיחשף יותר מדי.

[אחת*]

דברי עכשיו

[לימור*]

רציתי גם להזכיר לך שאחרי לידה תמיד הכל מתבלגן
ולוקח זמן עד שהכל מתאזן מחדש.

אני מאמינה בכוחות שלך
אולי תחליפי את "מרגישה אפס" ב-"כ ר ג ע מרגישה אפס"
אבל לאט לאט הכל יסתדר כי אני יכולה!

לא בטוח שמישהו יעריך אותך על זה בסופו של דבר
זאת לא אמורה להיות המוטבציה, לדעתי.

[בוקר_טוב*]

אינדיאנית-צביקי ילך למסגרת אלא שגלגלי הבירוקרטיה עובדים מאוד מאוד לאט וגם-זה שמזכירים לי שהטיפולים החשובים הם בגיל הרך
וצביקי ממש אבל ממש לא בגיל הרך ואנחנו מנסים כן למצוא לו מסגרת גנית ולא בית ספרית הבטיחו לי שזה אפשרי
יש ילדים בגילו שהם במסגרת גנית
זה פשוט יהיה הלם ולא שייך לשלוח אותו כרגע לבית ספר ולמזלי גם אנשי המקצוע חושבים כך
אני מקוה שבסוף זה יסתדר כרגע אנחנו אפילו עודש לא בשלב של חיפושים כי מערכת החינוך המקרטעת
מקרטעת
אנחנו בשלב של להפוך שולחנות כדי להזיז אותם

[בוקר_טוב*]

ענבלולי ואחת
תודה לכן על השירים

[בוקר_טוב*]

מבחינה פרקטית - הגנה על מכשירים - מניסיוני (השונה/דומה) דלתות נסגרות (עם אפשרות לנעול מפני הילדים) עוזרות מאוד. גם מדפים גבוהים, וגם דלתות ארון שאפשר לסגור. שווה לבדוק אפשרויות לסגור לפחות את המטבח והאמבטיה מפני הילדים (לא רק צביקי, לפעמים לא מתחשק לך שייכנסו כשהרצפה עוד רטובה).
צביקי לא ילד קטן
הוא גובר על כל מכשול
אי אפשר לנעול כאן דלתות מטבח כי יש עוד ילדים וגם כי צביקי יתגבר על זה
וחוצמזה אני מדברת על מכשירים מאוד גדולים חוץ מהקטנים-מדיח מ.כביסה מייבש מקרר תנור
וכן גם מכישירם קטנים
גם ככה דברים כאן בבית נראים בצורה מסוימת ומורמים למעלה בעיקר בגלל צביקי
אבל שוב-צביקי ילד גדול גם פיזית והוא מתגבר על מכשולים כאלה

[בוקר_טוב*]

העלית דמעות בעיניי.. הכמיהה הזאת להבין אותו היא בתיק הכלים הרגשיים שלך כאמו. אולי הנשמה שלו קולטת אותה באיזשהו תדר. עובדה שהוא מרעיף עלייך אהבה וקפה מתוק במיוחד - כמו לרכך את המר במתוק.
כן חשבתי לי שצביקי מוריד לי פה כמויות של סוכר על הקפה כי הוא רוצה להמתיק לי את החיים
אני כל כך מתגעגעת אליו אלוקים..אני בגעגוע תמידי אליו כשהוא כאן וכשהוא לא כאן וכשהוא ישן
אולי צביקי משמר את הכמיהה שלי אליו באמצעות ההתנהגות שלו לא יודעת

[בוקר_טוב*]

_לא מסכימה! מאוד מחליש וכוזב!
בעצם מסכימה רק עם 'את צריכה לנשום' ועל זה כדאי לחשוב. איך את מוצאת לעצמך 'נשימות'.

נניח שהטענה נכונה:
א. הרגעים האלה, של סבלנות קוסמית, נמשכים זמן קצר. הם מאולצים ומלאכותיים. מה אמא כזו 'נופת צופים'? לא מציאותי. אשלייתי. מסר שיקרי. פלסטיקי.
ב. כשהם חוזרים מהמסגרת, לוקח המון זמן 'להשיב אותם הביתה'. להחזיר אותם לעצמם. לחבר אותם לליבם. המון אנרגיה שלילית משתחררת בדרך. ולא בטוח שנשארת לך סבלנות קסומה שכזו.
ג. גם ה-'הבוקר של שקט' ממש לא שַקט אמיתי כי אין לך מושג מה קורה עם הילדים שלך. את לא שם בשבילהם ברגעים קשים שהם זקוקים לך. את מתנתקת מעצמך. אשליה של שקט.
ג. החיים לא זורמים להם ביחד. לטוב ולפחות טוב.
ד. אין להשוות רגעים קסומים שבחינוך הביתי לרגעים קסומים שלא בחינוך הביתי. הרמות הן אחרות.
והתוצאה
הטוב - פחות עוצמתי; והפחות טוב - פחות עוצמתי._
מסכימה מאוד ותודה על נקודת המבט אהבתי את ההשוואה ללדת עם אפםידורל וללדת בלי..

[בוקר_טוב*]

הילדים לא כאן ואני הלכתי לישון בבוקר ישנתי לא טוב כל הזמן התעוררתי
חלמתי כרגיל על צביקי חלום זוועה שגרם לי להתעורר בחרדה
חלמתי שפתאום אחותי מחנה כאן את המכונית והיא לבד בלי הילדים שלי והיא חונה ומתחילה לרוץ באטרף על הכביש לכיוון הירידה
ואני מבינה בחלום שקרה משהו לצביקי שלי ואני מתמוטטת

[בשמת_א*]

WELCOME TO THE CLUB
כתבתי לך את זה מתוך הזדהות איתך (-:

מבינה אותך, לגבי "מרגישה אפס".
גם אני הרגשתי ככה.
אבל עשיתי המון דברים ויצאתי מזה.
היום זה יום החמישי השמיני ברציפות שאני מנקה את הבית ביום חמישי. אני עדיין סופרת, קולטת? אני סופרת. לקח לי סיבוב ענק וכמעט 18 שנה לחזור לעצמי )-:
בעצם לא נכון. לא "חזרתי". זה כאילו מה שהייתי, אבל לא: הרבה יותר טוב! ממקום אמיתי יותר. מהמקום הנכון. עכשיו אני גם יודעת להעריך את זה שאני מסוגלת, פיזית ונפשית והכל, לנקות את הבית כל יום חמישי. וזה משמח אותי.
עכשיו אני מסתכלת אחורה, ורוצה להגיד לך איך ללכת כדי להגיע למקום הזה, ואני לא יודעת! הלכתי והלכתי, נעזרתי בהמון אנשים, כל הזמן התקדמתי בנחישות אדירה, היו חודשים שלמים שלא ראיתי שום פירות בעמלי, התקדמתי כל כך לאט. כמה דברים הייתי צריכה לתקן בשביל להגיע עד הלום.
כשהייתי אפס, דמייני שכל הגוף שלי היה כמו ציור כזה שנותנים לילדים לצבוע. רק קווי המתאר. בפנים הכל אפס. ריק. עדיין לא צבוע.
עכשיו קבלי עפרונות צבעוניים. וקווי המתאר בתלת מימד בגודל מלא.
תתחילי לצבוע...

אצלי כבר כמעט לגמרי הכל צבוע. ואני כבר הולכת ומדברת!

[בוקר_טוב*]

יש לי חולשה ואני לא מרגישה טוב צלצלתי לאחותי כמה פעמים והיא לא עונה

[בשמת_א*]

יש רעש והיא לא שומעת את הטלפון?
יש לך שכנות שיכולות לעזור לך?

[בוקר_טוב*]

עכשיו אני גם יודעת להעריך את זה שאני מסוגלת, פיזית ונפשית והכל, לנקות את הבית כל יום חמישי. וזה משמח אותי.
זה בגלל שהילדים כבר גדולים? מה שינה את זה? אני כל הזמן אומרת אם אין לי כוחות עכשיו אז כשהם יהיו גדולים מה יהיה?
אני אהיה עוד יותר חלשה ולא אוכל לנקות את הכל ביום אחד


_כשהייתי אפס, דמייני שכל הגוף שלי היה כמו ציור כזה שנותנים לילדים לצבוע. רק קווי המתאר. בפנים הכל אפס. ריק. עדיין לא צבוע.
עכשיו קבלי עפרונות צבעוניים. וקווי המתאר בתלת מימד בגודל מלא.
תתחילי לצבוע..._
מה, על אמת? לצייר אפס ולצבוע או רק מחשבתית?

[בוקר_טוב*]

_יש רעש והיא לא שומעת את הטלפון?
יש לך שכנות שיכולות לעזור לך?_
אולי היא לא שומעת את הטלפון? אולי היא רודפת אחרי צביקי בחוץ? בכל זאת זה להשגיח על ילדים שלי ושלה
היא השאירה את שלה היום בבית כדי שיהיו עם שלי

במה השכנות יכולות לעזור לי? אחותי גרה שעה וחצי מכאן

[אחת*]

איזו אחות אוהבת יש לך!
סמכי עליה שתעביר את היום בדרך הטובה ביותר,
סמכי על ילדייך שיפיקו את המירב מהחוויה.
נוחי קצת, כל אחת צריכה מנוחה לפעמים

[בוקר_טוב*]

טוב היא צלצלה וצעקה עליי
למה את לא יכולה פשוט להנות?! לקחו לך את הילדים תנוחי תהני מהשקט מה זה המחשבות הקיצוניות האלה שקרה משהו?
מה את חולמת חלומות זוועה? את לא יכולה פשוט להרגע ולשבת בשקט?
ואני צעקתי עליה בחזרה שתפסיק לדבר אליי כמו אמא שלנו
אז הכל בסדר מזל ששלחתי את צביקי עם הכלבה כי הוא ממש מתעסק איתה שם וזה נותן לו תחושת בטחון


איזו אחות אוהבת יש לך!
כן הם עשו ממש מאמץ גיסי לא יצא לעבודה בבוקר כדי שהיא תוכל לקחת את הרכב הגדול ולהביא את הילדים שלי
כי צריך מכונית גדולה הוא פיזר חלק מהילדים שלה במסגרות מסתבר שהיא לא השאירה את כולם בבית רק אחד
וגיסי חיכה שהיא תשוב כדי שיוכל לצאת לעבודה עם הרכב

[בשמת_א*]

מה, על אמת? לצייר אפס ולצבוע או רק מחשבתית?
אני רק מנסה לתאר לך כמה עבודה זה למלא את תחושת האפס...

איזה אחות אוהבת יש לך!

קודם כל עזר שהם גדלו. אבל הם לא היו ההתמודדות העיקרית שלי בחיים. הם האושר שלי.
תגידי, קראת את "רוח פנימית" של איל פוליטי?
מעניין אותי מה את תחשבי שהיסוד הדומיננטי שלך.

[טוהר_אהבה*]

בוקר טוב לך


כבר צהריים...


כתבתי פעמיים תגובה ארוכה וזה נמחק לי

פעם הייתי מקללת. היום אני יודעת להגיד תודה לבריאה שהיא עוזרת לי לדייק


מבינה שיש סיבה גבוהה למה הגעתי "במקרה" לדף הזה, אז נותנת ממה שיש לי לתת



מנסה שוב כוון אחר:


רוצה לומר: יש לך את כל האנרגיה שאת צריכה כדי לגדל את הילדים שלך.. צביקי בחר בך ואת בחרת בו כי יש לכם שיעורים ללמוד וללמד אחד את השני

את בחרת ונבחרת לזכות בהורות לילד אוטיסט בגלל הכוחות העצומים שבך. לא מדובר בכוחות פיזיים לסדר ולנקות את הבית. הכוונה לעוצמה רוחנית

את בחרת. זו את. יש לך כל מה שאת צריכה!!!


הנשמה שלך טרם רדתה לעולם הזה חתמה על הסכם התנדבות לממש תסריט חיים מסויים כדי ללמוד ולהתפתח ממנו . ההתפתחות שלך תורמת להתפתחות אחרים סביבך והבריאה כולה מרוויחה מזה.

כאן זה לא גן עדן. כל מי שנמצא כאן, יש לו עבודה לעשות.

ואת עושה אותה מצויין. אף אחת אחרת לא היתה יכולה לעשות זאת טוב ממך. למעשה אף אחת לא היתה עושה זאת. נקודה. כי זו את האמא המדוייקת שצביקי בחר.


זה שאת מרגישה גמורה עכשיו זה הגיוני לאור העומס שאת חווה בחייך, עומס מטורף

הרגע שבו אמרת לעצמך אתמול: די , אני לא יכולה יותר, זה רגע השינוי.

כמו בלידה: כאב הצירים נמשך ונמשך עד שאת מגיעה לרגע שאת אומרת לעצמך, די, אני לא יכולה יותר, ואז התינוק יוצא. מכירה את זה? אותו הדבר...

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר...


אנרגיה אינסופית קיימת בבריאה . אנחנו מקבלים אותה רק ע"פ דרישה

כשהגעת לנקודת שפל כזו שהצלחת לבקש עזרה מאחותך, קיבלת אותה

ותראי שאם תבקשי עוד, תקבלי כמה שאת צריכה, כל עוד זה מדוייק לתסריט שלך..

כי הרבה פעמים אנחנו בוחרים בבחירה חופשית במשהו שלא נכון לנו


אני בחרתי לחיות 12 שנים בחינוך ביתי חופשי עם 4 ילדים. בהתחלה היה סבבה ונהנייתי מכל רגע והיה מדוייק אז קיבלתי מימון. לא יודעת איך היה לי כוח אבל היה לי. 12 שנים של הריונות ולידות והנקות , לילות בלי שינה,פשפושים בלי חיתולים ולינה משפחתית ,אורגני אקולוגי, הכל. ב 3 השנים האחרונות התעקשתי להחזיק

באידאולוגיית החינוך הביתי כחד הורית וזה היה מטורף, עד שנגמרתי , כמו שאת חווה עכשיו אולי. לא קיבלתי מימון (לא אנרגטי, לא כספי,לא רגשי, כלום.)והבנתי שאין לי ברירה אלא לשחרר ולהבין שזה כבר לא מדוייק לנו יותר. לא לי, לא לילדים שלי, לא לאף אחד.


בדר"כ , עד היום, ב"עידן הישן", היינו צריכים להגיע לנקודת שפל נמוכה מספיק כדי להבין שאין ברירה ולהעיז לשחרר ולשנות

היום אנחנו בתחילת עידן חדש שבו התודעה שלנו, ההבנה , יכול לקדם אותנו לבחירות מדוייקות יותר גם בלי לנסות ולהתנסות בשפל. רק אם נממש את "סוף מעשה במחשבה תחילה"


עכשיו זה זמן שינוי. זה הזמן לבחון מחדש את האמונות שלנו ולבדוק אם אן לא משרתות אותנו יותר, אז לשחרר

החינוך הביתי היום כבר לא משרת אותי אז לא קיבלתי לו מימון. היום ילדיי במסגרת, פתוחה וגמישה למזלי, אבל בכל זאת מסגרת. ואני נדרשת ללמוד את ההתנהלות עם מסגרות שכל חיי בזתי להן , ברחתי מהן, סלדתי, מרדתי.


את אשה אמיצה ויש לך כוחות רבים משתוכלי לדמיין

את יודעת איך אני יודעת?

כי אני מופתעת לגלות בעצמי איך יש לי כוחות יש מאין להתמודד עם ההרפתקאות הלא צפויות שהחיים מזמנים לי, ליתר דיוק שאני מזמנת לעצמי בעצמי...


זמני לעצמך את מה שמדוייק לך והוא יגיע


ודעי לך שלמילים יש כוח רב משתוכלי להבין

שני את המילים שבהן את מתארת את עצמך ומצבך ישתנה בהתאם


יש לי כוח, יש לי אומץ לשחרר ולשנות

אני יודעת שמדוייק לי עכשיו לשחרר את הילדים למסגרות

אני מזמנת לעצמי אנרגיה להיות האמא הכי טובה שאני יודעת להיות

אני מזמנת לעצמי סדר בחיים


וכך הלאה, כל מה שאת רוצה לבקש-בקשי


עלייך להיות ברורה מאד ומדוייקת בבקשות שלך

כשזה יהיה ברור לך, זה יהיה ברור גם לכולם סביבך, כל הייקום ייחלץ לעזרתך


בהצלחה


נעמה

[טוהר_אהבה*]

אני לא מציעה לך לצייר את מה שבשמת הציעה
אני מציעה לך לצייר בדמיונך מהי תמונת המציאות שתייטיב ותקדם אותך. מה שיקדם אותך בהכרח ייטיב גם עם ילדייך, כי הכל בתואם, הכל. גם הסטיות שלנו מהתסריט נלקחות בחשבון

[אלה*]

בן כמה צביקי?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

בוקר טוב חמודה.
את בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית או אולי בלתי אפשרית.
לאף אחד לא היה קל בסיטואציה כזו.
וכל כך מזדהה עם עניין הבלגן. גם לי קשה לתפקד בתוך כאוס...

[בשמת_א*]

אני לא מציעה לך לצייר את מה שבשמת הציעה
אולי לא הסברתי טוב.
לא הצעתי לצייר בדמיון את הציור.
זו מטאפורה שמתארת לדעתי מה פירוש להרגיש אפס.
וכמה עבודה צריך לעשות כדי לשנות את זה.
בהחלט אחד הכלים לשינוי הוא מה שמציעה טוהר אהבה: לצייר בדימיונך את תמונת המציאות שאת רוצה.
אני גם:

• נעזרתי בהומיאפתיה, NLP, שיטת אבי גרינברג, חותמ מרפא, פרחי באך, דימיון מודרך, שיטת אייפק, תטא הילינג, הילינג, שיטת פאולה, שיאצו, רפואה סינית (דיקור וגם צמחי מרפא), שיטת BAT, פליי ליידי ועוד ועוד. בעשרים השנים האחרונות (-:

[תמי_גלילי*]

יא, תודה על הפירגון, תמשיכו .
בוקר טוב, שתדעי לך שההערכה היא הדדית. אני מסכימה עם כל מילות ההערכה שהורעפו עלייך כאן. את השראה, שתדעי.

מזכירים לי שהטיפולים החשובים הם בגיל הרך
איך כתבה תמרוש רוש בדף אחר כאן?

זה מיתוס, זה מיתוס, זה מיתוס

.

רוב ההתקדמות של הבן שלי, במידה מכרעת, הייתה אחרי הגיל הרך. והוא לא היחיד.
יש מה לעשות בכל גיל .
פעם חשבו שהמוח מתעצב רק בגילאים ממש רכים. היום יודעים שזה לא נכון.
מישהי אמרה לי שלדעתה הסיבה לאמונה הזו היא שבגיל הרך משקיעים יותר בטיפולים ואז פתאום בגיל בית ספר מורידים את הרמה והאכפתיות. בקיצור, הקשר סיבה תוצאה לא ברור כאן.
(תקציבים מרחמים על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית ספר).
תעשי לעצמך טובה ותקראי את הספר "המוח הגמיש". טוב? אותי הוא מילא אופטימיות.

[פלונית_כלשהי*]

מישהי אמרה לי שלדעתה הסיבה לאמונה הזו היא שבגיל הרך משקיעים יותר בטיפולים ואז פתאום בגיל בית ספר מורידים את הרמה והאכפתיות. בקיצור, הקשר סיבה תוצאה לא ברור כאן.
למרות שהגיוני שעושים את זה אם יש אמונה שהטיפולים לא עוזרים בגיל בית הספר.....
אני גם חושבת שאפשר להתקדם בכל גיל. אני אמנם לא מכירה ילדים אוטיסטים, אבל מכירה אנשים מכל מיני סוגים שהתקדמו והתפתחו בגילאי בית הספר. גם האינטלקט משתפר, כך שאם העבודה היא
מלמדים אותם באופן שכלי לעשות דברים שצריכים להיות מחוברים אליהם רגשות
אז בהחלט יש לזה מקום בגילאי בית הספר.
אגב, לי מאד עוזר עוצמת הרכות כדי להתחבר לעצמי, אני עושה לעיתים נדירות אבל כל פעם זה משנה לי משהו בסיסי.
גם מדיטציות עוזרות לי, במיוחד כאלו שסתם יושבים ולא עושים כלום.

[פלונית_כלשהי*]

מקשרת לך לעוד שיר אופטימי
http://www.youtube.com/watch?v=MqBu-lEPKWg

[בוקר_טוב*]

_תגידי, קראת את "רוח פנימית" של איל פוליטי?
מעניין אותי מה את תחשבי שהיסוד הדומיננטי שלך._
לא קראתי אבל אם מדובר על 4 היסודות המוכרים נראה לי שאני מים


כמו בלידה: כאב הצירים נמשך ונמשך עד שאת מגיעה לרגע שאת אומרת לעצמך, די, אני לא יכולה יותר, ואז התינוק יוצא. מכירה את זה? אותו הדבר...
איזה יופי! אני מתחברת מאוד להשוואה ללידות רוצה לומר: מבינה אותן


כשהגעת לנקודת שפל כזו שהצלחת לבקש עזרה מאחותך, קיבלת אותה
זו אשכרה היתה נקודת שפל כי אני לא בן אדם שמבקש עזרה ופשוט נשמתי עמוק לפני שצלצלתי אליה
ואמרתי לעצמי בלב: עדיף לבקש את העזרה עכשיו מאשר שיגידו מאוחר יותר למה היא לא אמרה כלום למה היא לא ביקשה

[בוקר_טוב*]

_עלייך להיות ברורה מאד ומדוייקת בבקשות שלך

כשזה יהיה ברור לך, זה יהיה ברור גם לכולם סביבך, כל הייקום ייחלץ לעזרתך_
תודה רבה לך

[בוקר_טוב*]

_את בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית או אולי בלתי אפשרית.
לאף אחד לא היה קל בסיטואציה כזו._
היום היה לי שקט וחשבתי לי שאני חייבת לארגן לעצמי שקט כזה על בסיס קבוע
משהו לשאוף אליו ולצפות לו במשך השבוע
השאלה איך עושים את זה כי מבחינה כספית זה לא אפשרי

[בוקר_טוב*]

בהחלט אחד הכלים לשינוי הוא מה שמציעה טוהר אהבה: לצייר בדימיונך את תמונת המציאות שאת רוצה.
עשיתי את זה
פירוט בהמשך

[בוקר_טוב*]

שתדעי לך שההערכה היא הדדית.
תודה


תעשי לעצמך טובה ותקראי את הספר "המוח הגמיש". טוב? אותי הוא מילא אופטימיות.
חייבת לארגן לעצמי כאן ספרים חדשים לזמני ההנקה בלילה

[בוקר_טוב*]

למרות שהגיוני שעושים את זה אם יש אמונה שהטיפולים לא עוזרים בגיל בית הספר.....
זה קשור לתקציבים ותו לא
אני מכירה ילדים אוטיסטים בגיל בית ספר שמקבלים טיפולים פרטניים מחוץ לבית ספר כי אין בבית ספר וזה לא בגלל שזה לא משפיע
זה משפיע יפה מאוד פשוט כרגע המדינה לא מתקצבת את זה משומה


אגב, לי מאד עוזר עוצמת הרכות כדי להתחבר לעצמי,
מעניין
מישהו ציין את זה עוצמת הרכות בפניי לפני כמה ימים


מקשרת לך לעוד שיר אופטימי
הו נהדר אני אוהבת את חוה אלברשטיין היום הקשבתי לשירים שלה

[בשמת_א*]

לא קראתי אבל אם מדובר על 4 היסודות המוכרים נראה לי שאני מים
סינית. חמישה. אדמה, מים, עץ, אש ומתכת.

[בוקר_טוב*]

האינטרנט פועל אצלי מה זה לאט
אני רוצה למחוק את ההודעה הזו (19.01.2012 21:54):
כי הוספתי לה עוד משפט בסוף וזה שולח אותי לקיבינימט
אם מישהי תוכל לעשות את זה תבוא על ראשה הברכה
הדף בקושי עולה לי לקח לו שעה שלמה לעלות שוב

[טוהר_אהבה*]

ערב טוב לך בוקר טוב....

אם את חושבת שאת ביסודך מים ייטב אם תטפלי בעצמך ע"י העלאת האוויר ולא ע"י הוספת עוד מים .
יסוד המים הוא הרגש . אם את אדם רגיש מאד, הדרך לאזן את עודפי הרגש הוא בעזרת ההבנה. כשתביני את עולם הסיבות הגבוה, לא תצטרכי לקחת הכל ללב כל כך קשה.
טיפול אווירי, לא מציע לפנות לגורמים חיצוניים: לא פיזיים, (לא כימיים- תרופות פסיכיאטריות ולא טבעיים- פרחי באך מרפא, הומיאופטיה וכו"..) ולא אנרגטיים (כמו כל ההילינג/רייקי וכו שבשמת הציעה לך: רובם ככולם עוסקים בהכנסת אנרגיה חיצונית כדי לאזן את הפנימית.
בעידן החדש ריפוי עצמי משמעו לגייס אנרגיה תודעתית מבפנים , לדרוש אוויר משמעו לזמן לעצמך הבנה לגבי משמעות הקשיים שאת חווה. כשתביני, תוכלי לשנות את עצמך בעצמך ולא תזדקקי למישהו או משהו חיצוני לך

לגבי הציור: ציירי מה שאת רוצה , רק ייטב אם זו תהיה תמונת מציאות של מה שאת כן רוצה לזמן ולא מה שאת לא רוצה לזמן
למילים יש כוח.
כתבי , ציירי,רקדי, עשי מה שאת חושבת שנכון עבורך
והשינוי יקרה מעצמו.
מכירה את זה: "הייה השינוי שהיית רוצה לראות בעולם" ?
אז זהו, תיההי מי שאת רוצה להיות
וראי זה פלא, את תיהיי!

בהצלחה
נעמה

[מיכאלה*]

בוקר טוב יקרה,

קוראת אותך וחושבת עלייך כבר זמן מה. דעי לך שלמרות שקשה לך את מצטיירת בעיני רוחי כאישה חזקה מאד! כוחך הוא בכך שאינך מודעת לו אבל העשייה שלך בהחלט ניכרת.

רק רציתי להציע זווית טיפה שונה: המילה "מסגרת" לא ממש מתחברת לי עם חינוך מחוץ לבית. השם הזה מעורר הרבה דחייה אצלי כי הוא נשמע כמו משהו סגור וכפוי ומהניסיון שלי זה ממש לא כך. להפך.
אני תמיד מספרת לבעלי שהבית שבו גדלתי היה כמו ג'ונגל. אמא חלשה, אבא אטום רגשית ותחושה קשה מגיל צעיר שאין מבוגר אחראי והחזק שורד. היו הרבה מריבות בין האחים וחוסר מוחלט בגבולות והכלה. הוריי התייחסו לחיים כאל מלחמה קיומית גם כשלא הייתה לכך הצדקה. לא זוכרת הרבה כיף ועשייה כמו שאת יוצרת עם ילדיך (והיום אני מרבה ליצור עם שלי). אחותי מזכירה לי שהיו דברים כאלה ואני פשוט לא זוכרת. כמו שאת לא זוכרת טיולים שנתיים(-:

אני מספרת את זה רק כדי לציין שלמרות החוויות הלא-טובות שלך משנותייך בבית ספר (פנימיה?), אני דווקא פרחתי בבית הספר ובתנועות הנוער. מחוץ לבית היה לי שקט וחופש שעשו לי המון טוב. כך שזה עניין מאד אינדיבידואלי וילדך שונים זה מזה ומבטאים צרכים ורצונות שונים. כדאי אולי לתת לזה ביטוי בעיקר כדי שלא יפתחו מעין פנטזיה גדולה מהחיים (לטוב ולרע) על בית הספר.

נראה לי ששיעור חשוב בחינוך ביתי (וב-UNSCHOOLING) הוא התנסות. יכולת להתגמש, לחוות ולהסיק מסקנות.
אם תאפשרי למי מילדך שמבטא רצון להתנסות בחינוך מחוץ לבית את הניסיון הזה, אולי תגלה שזה מפרה את כל באי הבית. זה יכול להיות שיעור חשוב בעצמאות של ילדיך גם (ואולי אפילו בעיקר) אם יחליטו שזה לא בשבילם.

[דגנית_ב*]

בוקר טוב, לילה טוב לך,

אני קוראת את הדף שלך בקפיצות, מידי פעם, וקודם כל שולחת לך חיבוקים רבים וחמים.
ממה שקראתי עד כה, אני מרגישה שאת מבינה את צביקי ואוהבת אותו ונראה לי שזה מה שילד צריך קודם כל. לא כל הילדים מקבלים את זה גם אם להוריהם יש יותר כסף, פחות ילדים ומסגרת.
אני רוצה לספר לך שינויים ותובנות (שעוד לא הפכו לשינויים...) שהאוטיזם הביא לחיי:
הבן שלי אובחן כאספרגר בגיל 14 - ידענו זאת הרבה קודם - והייה בחינוך ביתי מגיל 9 עד אז. היום הוא בכיתת תקשורת.
לא חוויתי קשיים איתו דומים לשלך אבל היו קשיים גדולים ועדיין יש.

@} כמו תמי גלילי – הבנת הצורך האקוטי בתמיכה ועזרה להורים, המסוגלות לחפש אותה ולהיתמך. הכי קשה.
יש אנשים שרק מחכים לשמוע ממך. את הופכת למנהיגת צוות. אחר כך גם תמצאי עצמך תומכת. הכי כיף!

@} להיות ממוקדת כאשר אני מעבירה מסר לזולת.

@} סדר, שגרה ותכנון מראש כי הפתעות, את יודעת... שגרה מקלה, אחרי שמתאמנים בה ומפנה מקום להזדמנויות טובות.

@} רגשות הם overrated ... אם הם לא רלוונטיים לרגע הזה וגם אז, במידה.
הרבה התפרצויות של רגשות קשים הן תוצאה של מאבק שלי נגד שינוי.

@} זמן זמן זמן - הוא רופא גדול – כמו שכתבה בשמת א : 20 שנה. הילדים גדלים ואת גדלה. דברים קורים גם אחרי שנה.
אי אפשר לבנות את הגג או אפילו לרצף את החדרים לפני שחופרים יסודות. הכי חשוב – המדרגות...
טוהר אהבה הציעה לעשות תכנית שזה גדול. אבל הקלישאה שכל תכנית היא בסיס לשינויים היא נכונה ומחזקת.

@} יש המון דברים על החיים, שלא ידעתי ואני לא יודעת. עולם מלא. רובם, אני מוצאת, טובים, מנחמים,
בעלי משמעות ופועלים בדרכים נסתרות.

משהו על "פלפלים צהובים" ועל כך שלא באמת מראים מה זה ילד אוטיסט – אני ראיתי בסדרה שכולנו אוטיסטים.
כולנו לפעמים - אובססיביים, לא תמיד יודעים לפרש נכון סיטואציות, מרוכזים בעצמנו על חשבון האחר, רוצים להיות לבד ולא יודעים להפסיק, שונאים שינויים, מתקשרים בדרכים לא קונוונציונליות, מקיימים יחסי אהבה וחברות עם פרטנרים מפתיעים על כרעי תרנגולת יציבות, מתעקשים על עולם משלנו שנראה לאחרים הזוי ויש עוד רק שזה הייה מזמן.

האמיני לי – הימים השקטים, הרגעים הטובים, השמחות הקטנות הם החיים האמיתיים. הם כאן והם ירבו.

[בשמת_א*]

כמו כל ההילינג/רייקי וכו שבשמת הציעה לך
לא הצעתי כלום.
רק תיארתי חלק מהדברים ש אני נעזרתי בהם בעשרים השנים האחרונות. ורק מעטים מהם היו צורות של הילינג (שניים בערך?).
דוגמא לדברים שאפשר לעשות.
לבוקר טוב אולי מתאימים דברים אחרים לגמרי.
עוד דבר שחשוב לי לומר: למעשה, השיטה לא חשובה. חשוב המדריך שעובד בשיטה. חשוב הבנאדם. ואני הפסקתי מזמן את היהירות שבה חשבתי שאני לא צריכה עזרה מאף אחד ואני יכולה להסתדר לגמרי בעצמי P-:

[טוהר_אהבה*]

בשמת יקרה

לא נראה לי שיש אדם בעולם הזה שיכול להסתדר לגמרי לבד
יכולה להעיד על עצמי כאדם סופר סופר סופר עצמאי, ועדיין, עדיין ברור לי שאני לא יכולה להסתדר לגמרי לבד
כולנו צריכים מדי פעם איזו תמיכה
לכל אחד מתאימה תמיכה אחרת בכל נקודת זמן אחרת בחיים שלו
אני למשל, יכולה להעיד על עצמי , שלמרות שאני יודעת שההתפתחות הבריאתית מתקדמת לכוון יותר אש ואוויר ופחות מים ואדמה, לי עצמי, התמיכה שאני באופן אישי זקוקה לה כעת היא תמיכה אדמתית ומיימית (כי אלו החוסרים שלי באופן אישי יש להשלים. בהבנות תודעתיות תיאורטיות (אוויר) ויוזמות יצירתיות (אש) אני שוחה ,עפה. אבל בהתנהלות בחיים הארציים דחוסים בחומר ורגש- שם אני נופלת וזקוקה לתמיכה)

[טוהר_אהבה*]

בוקר טוב, מתנצלת אם מפריע לך הדיון כאן אצלך בדף את יכולה למחוק

[אחת*]

להיות ממוקדת כאשר אני מעבירה מסר לזולת.

דגנית ב איך את עושה את זה אם אפשר הדגמה בבקשה?
אני מגלה שהרבה בעיות, עימותי ופגיעות נגרמים בגלל מסרים לא מדויקים וברורים.

[בוקר_טוב*]

חייבת לבשל לשבת אחרת אני בצרות אקרא במוצש

[דגנית_ב*]

איך את עושה את זה אם אפשר הדגמה בבקשה?
לא לשאול. נפרדתי מהטון ו/או הניסוח של דברים כשאלה. כשראיתי שאת בני זה מבלבל, שהוא זקוק לשאלות סגורות או אופציות מועטות או הנחיות של אחת, שתיים, שלוש ובלי רגשי RIGSHI , גיליתי שבעצם זה עובד עם כולנו כשצריך לעשות דברים. לא בשיח חברי או על ספת הפסיכי.
את הגישה הזו הצמיחו רוב בלבולים, כעסים ,אכזבות ויאושים ושאלתי עצמי - גם לשאלה לקח המון זמן להגיע - מה עובד טוב? מתי התקשורת זורמת ויש חיוך על הפנים?
גיליתי שיש לי קול גבוה - אני מרגישה שהוא בא מהקודקוד, והוא יציב, שקט ושקוף (בשונה מרגשי' החרדתי, ההשרדותי, הסוער והאביך)ואני קוראת לו תבונה.
אני בטוחה לגמרי שהוא בצמרת כלומר, אי אפשר (לפחות לא בני אנוש) להגיע אליו בלי לשתול את העץ תחילה, לטפס על הגזע וליפול כמה פעמים. אבל הוא לגמרי אנושי וזמין ויצלצל לכולנו. זה לא משהו כזה מיוחד לדעתי.

[בוקר_טוב*]

סינית. חמישה. אדמה, מים, עץ, אש ומתכת.
נראה לי שאני יכולה למצוא את עצמי בכולם כשיש כאלה שיותר דומיננטיים בתקופות כאלה או אחרות

[בוקר_טוב*]

דרוש אוויר משמעו לזמן לעצמך הבנה לגבי משמעות הקשיים שאת חווה. כשתביני, תוכלי לשנות את עצמך בעצמך ולא תזדקקי למישהו או משהו חיצוני לך
זה מה שאני מנסה לעשות כל הזמן וזה מתסכל
למה זה מסתכל? כי אני לא סולחת לעצמי על חולשות ועל דברים שויתרתי וברור לי שהמשמעות של הקשיים תמיד תבוא
מדברים שעשיתי בחיי אלו או בחיים קודמים ואני מלקה על עצמי על כך ולא מצליחה לסלוח

[בוקר_טוב*]

אם תאפשרי למי מילדך שמבטא רצון להתנסות בחינוך מחוץ לבית את הניסיון הזה, אולי תגלה שזה מפרה את כל באי הבית. זה יכול להיות שיעור חשוב בעצמאות של ילדיך גם (ואולי אפילו בעיקר) אם יחליטו שזה לא בשבילם.
אנחנו רוצים לעשות את זה אבל במסגרת האישור של החינוך הביתי כלומר לאפשר להם ללכת לבית ספר לשעות חוגים או ללימודים כשהם תחת חינוך ביתי
למקרה שלא יראה להם אז לא נצטרך להתמודד עם יציאה מהמערכת ובינתיים בגלל כל הטיפולים והבירוקרטיה עם צביקיל'ה זה קצת מתעכב

[פלונית_כלשהי*]

איך עברה השבת? אני מקווה שבנעימים...(שלנו לא )

[תמי_גלילי*]

אני מלקה על עצמי על כך ולא מצליחה לסלוח
ואז את גם מלקה את עצמך על זה שאת לא מצליחה לסלוח?
האם את מצפה שהיכולת לסלוח לעצמך, ויותר מזה - לפרגן לעצמך, תגיע ברגע אחד אחרי שנים של דיכוי?
זה משהו שדורש אימון, וזמן, ואורך רוח. תני לזה.
לפני שתוכלי להטות את האשמה לכיוון של סליחה, תצטרכי להגיע למקום נייטרלי: מתחילים מזיהוי והתבוננות. לא הגיוני להגיע מקצה אחד לקצה ההפוך בבת אחת.

[בוקר_טוב*]

איך עברה השבת? אני מקווה שבנעימים...(שלנו לא sad)
האמת שאני חשתי לא כל כך טוב ולא יצאתי מהחדר כל השבת גם לא לארוחות
הילדים היו אצלי והקראתי להם המון סיפורים אבל לא יצאתי מהחדר בכלל ואבא שלהם טיפל בכל העניינים
אבא שלהם יצא לטיול רגלי ארוך מאוד עם צביקי והם היו ביער והלכו רחוק לאיזה אתר ארכיאולוגי וצביקי מצא עץ חרובים עם מלא אשכולות חרובים
וטחן כמויות של חרובים והטיול הזה עשה לו טוב
אני מצטערת לשמוע שעברה עליכם שבת לא נעימה ספרי לי מה עבר עליכם

[בוקר_טוב*]

מתחילים מזיהוי והתבוננות.
אבל מה אני יכולה לזהות?

[יעל_ג*]

בוקר טוב. אני עוקבת אחר הבלוג שלך כבר כמה זמן ומתרגשת מאוד לקרוא את מה שאת כותבת. את אמיתית כל כך. רציתי לספר לך שהשבוע התחיל לעבוד במשרד שלי בחור אוטיסט. הוא בן 23. בעל אינליגנציה תקינה - מה שכנראה מוגדר אספרגר. הוא גר בדיור מוגן ועצמאי בהתנהלות שלו. מגיע אלינו למשרד באוטובוס. הוא התראיין אצלי והיה שובה לב!! ראיתי מיד שהוא כאילו למד נוסחאות חברתיות כשדיבר, אבל הוא התראיין לבד. הוא מלווה על ידי בחורה מהמשרד שמטפל בסידורו בעבודה, אבל היא הייתה די פאסיבית בראיון ונתנה לו להתבטא ללא התערבות. הוא כל כך אמביציוזי והסביר לי שהוא רוצה לעבוד ושהוא חרוץ מאוד. הוא יעבוד תמורת שכר ויעשה עבודה שאני באמת זקוקה לה במשרד.
אני לא יודעת מה הסיפור עושה לך. הוא בוודאי לא בעל משקל מול החרדות הגדולות שמלוות אותך. . אני יודעת שאת טרודה ביומיום ובכאן ועכשיו הקשים כלכך -אבל הבחור הזה ממש נכנס לי ללב ורציתי לספר לך על זה.

[תמי_גלילי*]

אולי תזמיני הנה את עירית לוי ? היא נהדרת בזה.

מה לזהות? את הקטגור הפנימי שמגנה אותך ומאשים אותך. לא תמיד זה קל. יש לו הרבה תחפושות למניאק, כמה מהן די מתוחכמות. זה עוד משהו שדורש תרגול, ומאמץ. אבל אם תתחילי להקדיש לזיהוי פסיק מהאנרגיות שאת מקדישה כדי להתמודד איתו, זו התחלה טובה.
תשאירי לעצמך קול הכי קטן בירכתי מוחך שמתבונן על זה מהצד ואומר: לא נכון. לא נכון. לא נכון.

[בוקר_טוב*]

ממה שקראתי עד כה, אני מרגישה שאת מבינה את צביקי ואוהבת אותו ונראה לי שזה מה שילד צריך קודם כל.
אז זהו שבתחושה שלי אני לא מבינה אותו ולא מספקת לו את מה שדרוש לו
אני חושבת שהאי שקט שלו עושה לי להרגיש כך
אני חושבת שאם צביקי לא היה כל כך חסר מנוחה ועדיין אוטיסט הייתי קצת יותר רגועה

[פלונית_כלשהי*]

אני מצטערת לשמוע שעברה עליכם שבת לא נעימה ספרי לי מה עבר עליכם
סתם תקועים יותר מדי אחד בתוך השני בלי מטרה ברורה.
אבל אחרי שכתבתי לך את זה, היתה לנו מוצאי שבת מוצלחת, עם תקשורת טובה, אז אני מקווה שהשבוע החדש יהיה מוצלח יותר, לנו וגם לכם

[פלונית_כלשהי*]

שאלת כאן איך מתחילים להתבונן?
הרעיון הוא לנסות שלא תהיה השיפוטיות על גבי שיפוטיות הזאת. לכן פעם הבאה שאת מזהה משהו שלא טוב לך, או שיפוטיות, או כל דבר שבו את מתבוננת, את צריכה להגיד לעצמך: "הנה שוב השיפוטיות הזאת".
וזהו, בלי לשפוט אם היא טובה או רעה, כי אז זה שוב שיפוטיות. אם את רואה שאת שופטת את השיפוטיות, אז תגידי לעצמך:"הנה אני שופטת את השיפוטיות שבי". וכך אפשר להמשיך לעוד ועוד רמות.
זה כמו שכשגומלים תינוק מחיתול, מנסים לעורר את המודעות שלו לזה ואומרים לו הנה עשית בחיתול, פעם הבאה בסיר, ומתוך כדי משתדלים להימנע מלשדר רגשות טובים או רעים בקשר לכל העניין.
זה בתמצית הרעיון של להתבונן.

[לימור*]

לאחר שקראתי שוב חלק מהדברים שלך
רציתי להגיד לך משהו ממבט שלי מהצד:

יכול להיות שהטוטאליות שלך גולשת לעירבוב-יתר עם הילדים ובעיקר עם צביקי
יכול להיות שעם צביקי הקשר שלך גובל בסימביוזה
וממש ממש חשוב לנסות ולפתח את 'שריר הנפרדוּת'
כשהוא מפותח יותר (אפילו מעט יותר), קל להתמודד מולם ומול העולם
התוצאות גם יותר טובות בהתאם.

אני קוראת את אשר כתבתי וזה נשמע 'קר'
ולכן אני רוצה להוסיף את החיבוק הגדול (שבעיקר את צריכה לתת לעצמך)
כי ההזדהות עם הילדים כל-כך טבעית ובאה ממקום טוב וחשוב
לעיתים היא פשוט זולגת ומטשטשת את הגבולות הנפרדים שלנו ומביאה אותנו למקום פחות טוב, שמקשה עלינו להתנהל היטב מולם
וכדי להשאיר את מעלותיה ולמנוע את זליגתה צריך להפעיל אופרציה כזו 'קרה' מעט:
"זו אני והנה אתה"

ברור שעם צביקי קשה להגיד "הנה אתה" כי את רוצה באופן אינסטנקטיבי-אימהי למלא את המקום שנראה לך חלש אצלו
מלאכת ההפרדה מולו, אין משמעותה 'אני נוטשת אותך', אלא אני מסתכלת מן הצד, 'כך אוכל לעזור יותר'
'כאשר אני מעורבבת איתך אני אולי תומכת בך ריגשית אך בשלב מסוים אני לא מאפשרת לך להתמודד בדרכך עם חולשותיך (כפי שאני מפרשת אותן)'
'בד בבד אני נחלשת והתמיכה כבר לא תמיכה נקיה' 'ולא ברור אם אני בכלל מנסה לתמוך בך או בי...'

[בוקר_טוב*]

משהו על "פלפלים צהובים" ועל כך שלא באמת מראים מה זה ילד אוטיסט – אני ראיתי בסדרה שכולנו אוטיסטים.
אז זהו שאצלנו האוטיזם מתבל את הנורמטיביות (היחסית)


בוקר טוב, מתנצלת אם מפריע לך הדיון כאן אצלך בדף את יכולה למחוק
בכלל לא אפילו עוד לא הספקתי לקרוא גם האינטרנט איטי ואני לא מצליחה לגלוש סדיר
וגם כאן זקוקים לי באופן רציף אני מגיבה למה שהצלחתי לקרוא עד כה

[או_רורה*]

אוי לימור!

איזה מדהים מה שכתבת, מאוד עוזר לכל אמא!

[בשמת_א*]

_סינית. חמישה. אדמה, מים, עץ, אש ומתכת.
נראה לי שאני יכולה למצוא את עצמי בכולם כשיש כאלה שיותר דומיננטיים בתקופות כאלה או אחרות_
D-:
טוב, אז ככה: לכל אחד יש כל החמישה. זה ברור. אנחנו מורכבים מכל החמישה, כל אחד מקושר לאיבר אחר. היסודות הם סוג של מטאפורה למה שמרכיב אותנו. למשל, הכבד (מבחינה אנרגטית סינית) שייך ליסוד העץ, הלב ליסוד האש, וכן הלאה. אבל היסוד הדומיננטי שלך (וכנראה גם סדר החשיבות של היסודות אצלך) זה משהו מולד. מי הראשון במעלה, מי השני במעלה, מי השלישי במעלה וכן הלאה.
יש כל מיני שאלונים שעוזרים לקבוע את זה, אבל הם לא עזרו לי הרבה. הספר של איל פוליטי, לעומת זאת, ממש פותח את העיניים. מהרבה בחינות.

ובנושאים האחרים, כל מה שתמי אמרה...

[תמי_גלילי*]

לימור, אהבתי.