חינוך בלי גבולות

[תבשיל_קדרה*]

נסי לדבר אתו. לא באותו רגע, אלא אח"כ. להסב לתשומת ליבו את ההתנהגות שלו שאחרי משחקים.

[מבקשת_עצה*]

הרבה תודה על התגובות.
אני ממש מנסה לדבר איתו, להסביר לו, לגרום לו איכשהו שיראה מה המחשב עושה לו אבל קשה לו לראות את עצמו מהצד (למי זה קל?)
הגענו יום אחד להסכמה שהמחשב יהיה זמין רק מהצהריים. כל הבוקר הוא הסתכל על השעון וחיכה לצהריים. לא עשה שום דבר אחר.
מחשבות שעולות בי: הילד כל השנים היה בחוץ. נסע על אופניים, טיפס על עצים וכו'. יכול להיות שהפעילויות האלה כבר לא מאתגרות אותו וזה שלאמא שלו יש פנטזיה על ילדים שבונים מחנה ומבשלים, זה ממש לא מעניין אותו.
אנחנו כבר כחודש לתוך ההתמכרות החדשה. היחס שלי התחיל מחיוך, המשיך ב "וואו, הילד גדל!" עבר ל "איזה כיף לעזור לו לפתוח מייל ולשלוח לו הודעות (זה גם גורם לו לקרוא קצת)" ובשלושה שבועות האחרונים, הילד קם בבוקר ומיד רץ לבדוק את המייל שלו כי שולחים לו משחקים שהוא מוריד.
הפעילות החדשה גם הביאה לחברויות חדשות עם שני ילדים שכנים שגם הם משחקים במחשב הרבה שעות ביום. הם משחקים ביחד, מדברים בטלפון על כל מיני אפשרויות שגילו במשחקים, ובאופן כללי זה הדבר שהכי מעסיק אותו.
כשבועיים עד שהתחלתי לשים לב שמשהו כאן לא בסדר, הילד היה במחשב מבוקר עד לילה עם הפסקות כפויות כשמישהו אחר רצה את המחשב.
אני מרגישה שזה מאוד דומה לסם. הוא מתמכר ואני דואגת. אשמח מאוד לעוד עצות ותובנות.

[בשמת_א*]

נדמה לי שבדיוק דנו על דבר כזה בדיוק בדף ילדים וטלביזיה או דף שבשם שלו יש משהו על להוציא את הטלביזיה מהבית.

[עורכת*]

נדמה לי שבדיוק דנו על דבר כזה בדיוק בדף ילדים וטלביזיה? או דף שבשם שלו יש משהו על להוציא את הטלביזיה מהבית.
זה היה בדף חינוך ללא כפייה

[בשמת_א*]

הוי, תודה, נכון. החל מתאריך 4.6.2006.

[שחר_חדש*]

קראתי את כל הדף והיתה נקודה שהיתה חסרה לי.
אני חושבת שמוקד הויכוח נובע מההבדל בין גבולות שנוצרים "כי צריך שלילד יהיו גבולות" (נגיד ללכת לישון בשבע) שזה משהו מלאכותי שהורים כופים על הילד (ומאמינים שבכך הם מקיימים הורות למופת) לבין גבולות שנדרשים כתוצאה מהמציאות (נגיד: "אמא צריכה לעשות משהו לעבודה אז היא לא פנויה לחצי שעה. תמצא מה לעשות בזמן הזה". כשהגבול הוא מלאכותי ולצורך "לשים גבול" הילדים מרגישים בזה ולכן גם מתמרדים/נלחמים בזה. כשההורה מביע צורך אמיתי שלו, הם יודעים להבדיל ולכבד.
כשההורה מבולבל ושם גבולות כי אמרו לו שילדים צריכים גבולות הילד מרגיש את זה בשניה והתוצאה היא בד"כ התנגשויות בלתי פוסקות בנושא. כשההורה מאד ברור לעצמו, גם לילד זה ברור.

[שחר_חדש*]

ועכשיו אני רואה שדברים ברוח זו עלו באיפה הגבול

[פלוני_אלמונית*]

כשההורה מביע צורך אמיתי שלו, הם יודעים להבדיל ולכבד.
לא תמיד. לפעמים בבית בו מאד משתדלים לא לכפות, גם כשיש צורך אמיתי, כל ההסברים לא עוזרים. לפעמים, במצב בו בני יפגע באחר, ברכוש לא שלו או בעצמו, אני נאלצת לכפות עליו לא לעשות זאת.

[ה_קטנטנה*]

רק רציתי לשתף בבעיה ופתרון שמצאנו-

יש המון לילות שבהם הקטנטן ישן רק כשהוא יונק ולא מוכן להרפות. אני, רוב הזמן לא ישנה (או ישנה ממש גרוע וקמה עם גב תפוס).
אז ברוח הדברים שנאמרו כאן ניסיתי להבין מה הבעיה. במקום להתרכז בכמה קשה לי להיות ערה כל הלילהוב"איך לעזעזאל אני גורמת לו לחזור לישון?", ניסיתי להבין מה גורם לו להיצמד אלי כל כך חזק.
ניסיתי כל מיני דברים שלא עבדו, עד שאתמול קרה הנס-
אתמול בלילה, כשהתחיל להימאס לי מהיניקה שלו, פשוט אמרתי לו "אל תדאג, חמוד, אמא נשארת איתך כל הלילה ולא הולכת". ניתקתי אותו- והוא התהפך לצד השני ונרדם. לבד!!!
הלילה חזרתי שוב על האמירה הזו- והוא התנתק מעצמו!

אז עכשיו, אחרי שנת לילה משובחת, רציתי להגיד לכן תודה על הדף הזה. (בכלל, הוא עזר לי בהמון מקומות שהייתי תקועה וחשבתי ש"אין ברירה", אבל במקרה הזה- זה ממש היה קסם!!!).

[ליהיא*]

וואי, קראתי את כל הדף וממש נהנתי. הדיון הזה הוא מרתק עבורי ויונת- את אישה משכמך ומעלה! נהנתי מכל מילה שלך.
בני היחיד (בנתיים) הוא בן שנתיים וחצי, מאז שנולד גיבשתי לעצמי גישה כלפיו שהיא לא "מחנכת" ולא מגבילה. אני משתדלת להיות קשובה לצרכיו ולרצונותיו ולמצוא את הדרך בה שנינו נצא מורווחים. באמת להסביר וללמד ולהדריך, לעשות הכל בשותפות וכו' וכו'. אבל יש לי בעיה רצינית- בן זוגי, האב, אינו שותף לגישתי. הוא מנסה להבין את ההיגיון מאחורי הרעיון אבל הוא מפחד שהבן שלנו יגדל ויהיה מפונק, תובעני ולא משתף פעולה. הוא מתנגד נחרצות לדרך בה אני מלמדת את בנינו, את כללי הבטיחות (ללא גבולות) וקשה לו במיוחד שאנחנו בחברה, בחנות או במקום ציבורי. הוא מצפה שהילד יהיה "פיקס" ושפעם אחת יגידו לו "לא!" ובזה נגמר הסיפור, בלי ויכוחים ובלי דיונים. לי חשוב שיהיה בנינו (אני ובן זוגי) ובין הבן שלנו יחסים של כבוד והערכה. אני רוצה שהבן שלי יגדל מלא ביטחון עצמי וחשיבות עצמית. אני לא רוצה לאסור עליו דברים שברגע שאני "אסובב" את הגב, הוא יעשה אותם (מה שקורה לדעתי בחינוך עם גבולות). אני רוצה שהוא ירגיש חופשי לבטא את עצמו וירגיש שמתחשבים בדעתו ובצרכיו, בתקווה שילמד לנהוג כך גם בזולת.
אני לא מכירה ילדים שגדלו בצורה הזאת שבה אני מנסה לגדל אותו. אני לא מכירים הורים שנוהגים כמוני. שאלתי הגדולה היא - האם יש סיכוי שאכן פחדיו של בעלי יתממשו? האם הגישה הזאת- שללא גבולות, עלולה להפוך את בני למפלצת? לילד שיתקשה להשתלב בחברה? כיום הוא עדיין בבית, אך החל משנה הבאה ילך לגן (אנטרופוסופי), האם הוא עלול להיתקל בקשיים במסגרת?
היה מאוד עוזר לי לשמוע ממישהי שאולי יש לה כבר ילדים שגדלו באופן הזה ויכולה להאיר את עיניי. בני מטיבעו הוא דעתן ועקשן, בכלל לא גמיש ונוח (ילד טוב כמו שקוראים לזה) אולי אני מחמירה את "מצבו"?
ומה האופציה האחרת? לכפות את רצוני/ דעתי מבלי למצוא דרך ביניים? לחנך?

[ליהיא*]

אתמול בערב, ריב גדול עם בן הזוג על ההתנהגות הפרועה (לדבריו) של הבן שלנו וההתייחסות קצרת הרוח (לדבריי) של בן הזוג. אני ממש לא מצליחה להסביר לו את עמדתי ואני מרגישה שאנחנו בלי משים לב מתחלקים למחנות בבית, אני והבן והבעל מנגד. למרות שהבן מטורף עליו ואוהב לשחק ולבלות עם אבא, אבא חושב ש"לא" זה "לא" וקשה לו עם המחאה וההתעקשיות. איך מגשרים?
בנוסף לכל זה, היום בערב כשהבן כבר נהיה עייף והתחיל "להעיף" דברים בבית ולקפוץ על השולחן במטבח, השתדלתי לסיים את עיסוקיי במהרה ולהתפנות להשכיבו לישון, אבל כשהקפיצות על השולחן נהיו פרועות מידי, הורדתי אותו בעדינות לרצפה והסברתי לו שמה שהוא עושה מסוכן והוא עלול ליפול. אז הוא לקח חוברת צביעה ונתן לי איתה מכה. אף פעם לא היכו אותו והוא לא הולך לגן, אז מאיפה הוא לומד להרביץ? גם הכלבים שלנו סופגים לא מעט את נחת זרועו כשהם מפריעים לו (לדעתו) במשחקיו. איך למנוע את התופעה הזאת? ממה שהבנתי מהספר עקרון הרצף, זה לא אמור לקרות, אם ילד לא חשוף לאלימות, מדוע שיתנהג כך?

[אום_אל_קיצקיצ*]

הי ליהיא,
שוב, גם בסוגייה הזו, קשה להיות אי בודד ולהיות איתנה בדעתך. כדאי להצטרף לקבוצת חינוך ביתי. אני מבינה שאת בכיוון.
האם יש סיכוי שאכן פחדיו של בעלי יתממשו? האם הגישה הזאת- שללא גבולות, עלולה להפוך את בני למפלצת? לילד שיתקשה להשתלב בחברה? כיום הוא עדיין בבית, אך החל משנה הבאה ילך לגן (אנטרופוסופי), האם הוא עלול להיתקל בקשיים במסגרת?
את מביעה כאן פחד שהבן לא מקבל הדרכה איך להתנהג, אבל בעצמך כתבת:
אני משתדלת להיות קשובה לצרכיו ולרצונותיו ולמצוא את הדרך בה שנינו נצא מורווחים. באמת להסביר וללמד ולהדריך, לעשות הכל בשותפות וכו' וכו'.
כלומר הוא כן מקבל הדרכה, ואלו גבולותיו. ילדים לומדים בעיקר מדוגמא אישית מהוריהם. הנסיון שלי מראה שהסבלנות משתלמת ואפשר להגיע ליותר שיתוף פעולה כך. שיתוף פעולה פנימי, אמיתי. ברור שכשהילד גדל אז יש יותר עניינים שהוא לא מעוניין במה שההורים מעוניינים ולהיפך. מה כל כך מוזר בזה? הרי הוא בנאדם אחר עם רצונות אחרים. למה בכלל לצפות שהוא יקבל ש"לא" זה "לא", הרי הרצונות שלו שונים והוא מביע אותם. מה יותר טבעי מזה? הבת שלי התחילה ללכת לגן בגיל שלוש והפנימה את חוקי הגן ללא קושי (כך לפחות נראה לי P-: ). אז דבר ראשון הסירי דאגה מליבך. את בסדר גמור.
בנושא הבעל, ממליצה לכם קריאה משותפת. יש כאן את הדף חינוך ללא כפייה עם המון רעיונות איך להדריך את הילדים אבל בדרכי נועם. ממליצה מאוד על הספר "הורות מודעת" של הנדריקס והאנט. הספר מדבר בדיוק על העניין הזה, שחוסר הסבלנות שלנו כלפי הילדים נמצא בדיוק בנקודות שבהן נהגו בחוסר סובלנות כלפינו כשהיינו ילדים ואנחנו מורישים את זה מדור לדור, אבל עם מודעות אפשר לשנות וההורה עצמו יצא נשכר מכך. אם בעלך איש פתוח ורואה בחינוך בנו דבר ראשון במעלה הוא יכול לצאת נשכר מהספר. הרבה אנשים פה באתר ממליצים על "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו. איך להקשיב כך שהילדים ידברו" של של פייבל ומייזליש. אני ובן זוגי אוהבים לקרוא ביחד. אחד מקריא לשני, ואז עושים הפסקה ומדברים קצת על איך הרעיונות בספר באים לידי ביטוי אצלינו בבית ושוב קוראים, אולי מחליפים תפקידים בקריאה. כיף.
ממליצה לכם לעשות את זה וגם תרויחו זמן איכות שהוא איכותי באמת!

[ליהיא*]

אום אל קיצקיצ
תודה לך על המילים המעודדות. את הספרים אני רצה לקנות.

[יונת_שרון*]

ליהיא, בדרך כלל נוח לי להתייחס למקרה ספציפי ולא לעקרונות הכלליים. ממילא העקרונות מתגלים בתוך כל מקרה.

לגבי הבעל: גם ההעדפות שלו והרצונות שלו חשובים. הילד צריך (ובטח גם רוצה) ללמוד להסתדר בעולם בלי שזה יבוא על חשבון אביו (או אימו). בגיל שנתיים וחצי היכולת שלו לדע איך לעשות את זה היא מוגבלת, לכן את זו שצריכה למצוא דרכים שהוא יוכל להתנהל בלי שזה יהיה על חשבון אחרים.

לגבי האלימות: לא צריך ללמוד את זה, זה חלק מאיתנו. מה שצריך זה ללמוד מתי זה מתאים ומתי לא. אם כי, כשהילד כל כך עייף שהוא לא מסוגל לעשות כלום מלבד להשתולל -- זה לא זמן מתאים ללמוד...

[ריש_גלית*]

ליהיא, במקרה קראתי את שאלתך, ומהיכרותי עם גנים אנתרופוסופיים בהחלט ייתכן שילד דעתן ועקשן ייתקל בקשיים בגן כזה. אולי מוטב לחפש לו גן "זורם" עם גישה שדומה יותר לגישה החינוכית שלך. @}

[תמי_גלילי*]

ממה שהבנתי מהספר עקרון הרצף, זה לא אמור לקרות, אם ילד לא חשוף לאלימות, מדוע שיתנהג כך?
כי הוא לא קרא את הספר?
ברצינות, הדברים שלא אמורים לקרות וקורים, אהממ, לא בדיוק כמתואר ב"עיקרון הרצף" או בכל ספר אחר - מזה מורכבים החיים שלנו. מדי פעם משהו גם מתאים למה שכתוב שם .
<אמרה האמא שלפני עשר שנים נכנסה ללחץ בכל פעם שהתינוק בכה, כי לפי עיקרון הרצף זה לא אמור לקרות >

[ליהיא*]

לגבי האלימות: לא צריך ללמוד את זה, זה חלק מאיתנו.
אני מקווה שזה אכן כך, כי אני נמצאת ברגשות אשם קשים, שאולי אני עשיתי משהו לא בסדר. אני לפעמים מאבדת את הסבלנות, אבל לעיתים רחוקות, לפעמים אני לא מצליחה למנוע את זה, במיוחד בחברת האב, או אנשים ביקורתיים אחרים שנותנים לי תחושה (או אפילו אומרים) שההתנהגות שלו לא הולמת, שאני צריכה להיות קשוחה יותר וכדומה.אולי הפעמים האלה שאני מאבדת את זה, גורמים לו להתאכזב ממני, לכעוס עליי ובכלל?

ברצינות, הדברים שלא אמורים לקרות וקורים, אהממ, לא בדיוק כמתואר ב"עיקרון הרצף" או בכל ספר אחר - מזה מורכבים החיים שלנו. מדי פעם משהו גם מתאים למה שכתוב שם
קשה לי עם זה, כי עיקר הלמידה שלי אני לומדת מספרים מסויימים שדיברו לליבי. אין לי דוגמא אישית, חברה וכדומה שאוכל ללמוד ממה, רק אינטואיציה וספרים. קשה לי לקבל שהדברים לא עובדים כמו בספר ויש לי תחושת כישלון מכך. אבל כנראה כמו שכתבת
מדי פעם משהו גם מתאים למה שכתוב שם

ליהיא, במקרה קראתי את שאלתך, ומהיכרותי עם גנים אנתרופוסופיים בהחלט ייתכן שילד דעתן ועקשן ייתקל בקשיים בגן כזה. אולי מוטב לחפש לו גן "זורם" עם גישה שדומה יותר לגישה החינוכית שלך
זה לא מעודד אותי כלל. אני גרה בדרום, אז האופציות היחידות הן או גן אנתרופוסופי או גן "רגיל" שברור לי שהרבה פחות מתאים להלך רוחי.

בכלל אני חושבת שהבעיה שלי היא לא מתאימה לדף הזה, אלא יותר לאיזה דף בסגנון של - מה לעשות שהבעל ואני חלוקים בעניין גידול הילד?. היום הבנתי שהסיכויים שלי לשנות את דעתו הם אפסיים. שוב רבנו ושוב שום דבר לא נפתר. הבן עבר מכיסא לכיסא בין כל השולחנות של חנות לממכר יוגורט ריקה לחלוטין שישבנו בה, ובן זוגי כינה את ההתנהגות הזאת כ"חוצפה". חוצפה??? על מה אתה מדבר? בן שנתיים עוד לא וחצי, מה קשור פה חוצפה בכלל? אני כבר חוששת לצאת מהבית עם שניהם (האב והבן). אני פוחדת שהסגנון המגביל של אביו, הורס את כל הסגנון הלא מגביל שבחינוך שלי (אם לקרוא לך חינוך בכלל). ואולי החוסר תיאום בנינו יפגע בקטן אפילו יותר? לא תיארתי לעצמי כמה גדול יהיה הפער בגישות שלי ושל בן זוגי ושזאת תהיה הבעיה הגדולה ביותר שלי בכל הקשור לגידול הבן. אין לי כוחות למאבקים הבלתי פוסקים האלה. כל פעם שהוא כועס על הקטן, בא לי פשוט לבכות, אני לא יכולה לשאת את זה. מה אני יכולה לעשות?

[אוד_ליה*]

אוי, מוכר לי מאוד מה שאת כותבת
התשובה היא מורכבת בהרבה ממה שיש לי סבלנות לכתוב עכשיו
אם תרצי לדבר אני במייל שבדפבית, אני כרגע באשקלון... לילה טוב

[אוד_ליה*]

ובכל זאת בקצרה- אם אני רואה משהו שממש "חורק" לי אני לא מהססת "לשבור לו את המילה" אבל רק בדברים מהותיים, יותר חשוב ל שהילד יידע שיש לו גיבוי ממני מאשר תמימות דעים עם בעלי. מצד שני משבחת אותו כל הזמן כשהוא מתנהג כמו שצריך (את הבעל, לא הילד )- כשהוא מוצא פתרון יצירתי, כשהוא מתאפק מלצעוק ופותר דברים בצורה נעימה. כשאין לו סבלנות והוא "קצר" אני שולחת אותו להתאוורר- ולא בקטע רע של "תעוף מהבית" אלא בקטע של צא החוצה עשן סיגריה תירגע ותחזור...
אצל בעלי זה גם נובע מחינוך מאוד קשוח של אבא שלו- אבא שלו גדל באנגליה, על כל המשתמע מכך P-:

בכל מקרה- כשבעלי יודע שאם הוא "מדבר שטויות" ומגזים (למשל כועס על בן השנתיים שאוכל ביד ולא בכפית... לא סתם אני מזדהה איתך)- אני מגבה את הילד גיבוי מלא- הוא מבין ש"חבל לו על הזמן" ומוותר. שוב, משתדלת שלא לעשות את זה הרבה כי זה פוגע בו וגם בסמכות ההורית שלו מול הילד, אבל כשחייבים אז...
אני משתדלת להגיד לו בלחישה או באנגלית כדי לא לפגוע בו ולא לעשות את זה וויכוח בינינו, כשהילדים באמצע. מנסה למצוא פתרון- למשל היום הוא לקח לילד את מכשיר הDVD (לצמיתות) כי הוא שפך מים בכוונה על הרצפה. בקיצור אז אמרתי לילד שאבא עכשיו כועס ואם הוא יתנהג יפה- מחר הוא יקבל את המכשיר חזרה. כמו שהייתי מתווכת בין שני ילדים בבית.

[ליהיא*]

אני במייל שבדפבית
סליחה, אבל מה זה אומר? אני פשוט חדשה פה.....

[אום_אל_קיצקיצ*]

טוב, אולי לא בדיוק אבל דומה: לבעלי אין סבלנות בגרוש לילדים

[ליהיא*]

אם אני רואה משהו שממש "חורק" לי אני לא מהססת "לשבור לו את המילה"
זה מאוד בעייתי בשבילי להתנהג ככה. בן הזוג שלי לא יקבל את זה בכלל, למרות שזה קורה לי לפעמים ומעורר הרבה כעס מבחינתו. את יכולה להבין אותי לפי הדוגמאות שנתת פה ואני רוצה לשאול אותך האם ויתרת על הניסיון לשנות את גישתו של בעלך?

_טוב, אולי לא בדיוק אבל דומה: לבעלי אין סבלנות בגרוש לילדים
כן, זה באמת לא מתאים כי הבעיה אצלנו זאת לא ממש הסבלנות כמו הגישות השונות לחינוך הילד (אבל באמת יש לא פחות סבלנות מאשר לי)

[פלונית*]

מאבקים הבלתי פוסקים
זה העניין. זה לב העניין.
אין מה לנסות לשנות את גישתו, כמו שאת היית משתגעת אם הוא היה מנסה לשנות את גישתך.
שניכם ההורים של הילד, לטוב ולרע, גם אם זה אומר שלפעמים אתם תעשו דברים שונים, נכונים או מוטעים. זה חלק מהעסקה - לפעמים לעשות טעויות, לפעמים לנהוג בתבונה.
אבל העניין הוא המאבק ביניכם. וזה משמיד כל חלקה טובה בזוגיות.

פנו עוד היום לטיפול זוגי איכותי וטוב, ע"י מטפלת/ת שקיבלתם עליהם המלצות.

אל תדחי את זה, אל תחכי שיהיה יותר גרוע. כי אם זה לא יטופל זה רק יעמיק וחבל.

חשוב שבהורות המשותפת שלכם יהיה מקום לכל הורה להיות הוא בסגנון שלו. חשוב לא לדרוך אחד על השני, ולתת אחד לשני מרחב. גם אם זה אומר דרך מאוד מאוד שונה משלנו.
רק כשיש לכל אחד את המקום שלו, ואין מאבק שליטה על מי מחזיק את ההגה, רק אז אפשר לשבת ולשוחח על גישות, בלי שזה יהיה טעון. כרגע, זו חבית ממולכדת, כי הדיון על גישות הוא לכאורי בלבד. מה שיש בעצם בבסיס זה "מי שולט".
אז תפתרו את "מי שולט" (כל אחד שולט בדרכו בזמן שלו בלי שהשני מתערב - למשל), ואז תוכלו לשבת על כוס קפה לשוחח על "גישות".

(לא מנסה להפחיד, רק ריאליסטית מפוכחת)

[אוד_ליה*]

המייל בדפבית- ז"א שאת לוחצת על הכינוי שלי שהוא בעצם קישור לדף הבית שלי... בקיצור- odeliaido#walla.com

[אוד_ליה*]

(במקום # שטרודל)

[רולילולי*]

_טוב, אולי לא בדיוק אבל דומה: לבעלי אין סבלנות בגרוש לילדים
כן, זה באמת לא מתאים כי הבעיה אצלנו זאת לא ממש הסבלנות כמו הגישות השונות לחינוך הילד (אבל באמת יש לא פחות סבלנות מאשר לי)_

אולי לא נתתי מספיק דוגמאות ואולי השם של דף הבית לא כל כך מתאים אבל כל מה שאת חווה עם בעלך גם אני חווה עם בעלי. גם אצלנו זה בעצם גישות שונות. הוא חושב שהילד צריך "לציית" מיד ושלא צריך לבקש ממנו 1000 פעם משהו ועוד כהנא וכהנא.. לא יכולה כרגע להרחיב. אבל אצלנו לפחות גם כשאני מעירה בנעימות זה לא עוזר בכלל הוא ממשיך בשלו ולי בא "לפרק" לו את הצורה. אני חופשי מתערבת לטובת הילד שלי וחופשי שוברת לבעלי את המילה למרות הידיעה שזה לא בסדר, אבל זה משגע אותי ועצם העובדה שגם כשאני מעירה לו בעדינות זה לא משנה אז לי לפחות לא נראה שמשהו ישנה את זה. וכן גם בעלי גדל בבית נוקשה להפליא.. עם אבא ייקה (גם אני, אז מה?)

[ליהיא*]

אין מה לנסות לשנות את גישתו, כמו שאת היית משתגעת אם הוא היה מנסה לשנות את גישתך.
אני דווקא כן הייתי רוצה לשנות את דעתו כי אני מאמינה בלב שלם שהגישה שלו נובעת מבורות, מכך שהוא לא מכיר ולא שמע על משהו אחר. אני נמצאת עם הבן שלנו מהיום שנולד 24 שעות ביממה, אני מכירה אותו טוב יותר ואני גם באופי שלי גמישה יותר ומוכנה לפתוח את הראש לרעיונות חדשים, היצר ללמוד ולחקור את תורת ההורות הביאו לידי ספרים ומאמרים שמתארים הורות אחרת ממה שאני ובן זוגי מכירים, מאיך שגידלו אותנו ואני חייבת לנסות את זה. אני מאמינה בדרך שלי ואני בטוחה שאם בן זוגי יגלה פתיחות ויפתח סבלנות הוא יווכח בעצמו בצדקתה.

חשוב שבהורות המשותפת שלכם יהיה מקום לכל הורה להיות הוא בסגנון שלו. חשוב לא לדרוך אחד על השני, ולתת אחד לשני מרחב. גם אם זה אומר דרך מאוד מאוד שונה משלנו.
עם המשפט הזה אני חייבת להסכים, אבל אני עדיין לא בטוחה איפה אני יכולה לתת לזה לבוא לידי ביטוי. קשה לי שהסגנון הורות של בן זוגי יהיה כעסני, אני בטוחה שזאת לא הדרך הנכונה. לא הבאתי ילד לעולם בשביל לחנך אותו באופן הזה.

_רק כשיש לכל אחד את המקום שלו, ואין מאבק שליטה על מי מחזיק את ההגה, רק אז אפשר לשבת ולשוחח על גישות, בלי שזה יהיה טעון. כרגע, זו חבית ממולכדת, כי הדיון על גישות הוא לכאורי בלבד. מה שיש בעצם בבסיס זה "מי שולט".
אז תפתרו את "מי שולט" (כל אחד שולט בדרכו בזמן שלו בלי שהשני מתערב - למשל), ואז תוכלו לשבת על כוס קפה לשוחח על "גישות"._
לא, אני פוסלת את הפרשנות הזאת מכל וכל. אצלנו זה לא המקרה כלל. זה לא קשור למאבקי שליטה. בן זוגי מאמין באמת ובתמים שצריך לכעוס כדי לחנך וצריך שהכעס יהיה גלוי, צריך להראות סמכות ולהציב גבולות. עד היום הוא גילה פתיחות לכל מיני רעיונות שונים (לסביבה שלנו) לידה בבית, הנקה עד גיל מאוחר, לינה משותפת, נשיאת התינוק בכל עת. רק עכשיו הגענו ל"גשר" שנקרא חינוך כי הקטן שלנו בן שנתיים וחצי ורק עכשיו הקושי בא לידי ביטוי. אני לא אפסיק לנסות להסביר לו את עמדתי, בתקווה שהוא יבין, יהיה שותף לדרך זו ושנגדל ילד מאושר, פתוח ובטוח בעצמו.

גם כשאני מעירה בנעימות זה לא עוזר בכלל הוא ממשיך בשלו
לא הבנתי- מעירה למי? לבן או לבעל? אם התכוונת לבעלך, אז אני לא מעירה לבן זוגי, אני משתדלת ברגע האמת לא לשבור לו את המילה ולחכות שהילד ישן או עסוק כדי לדבר עם בן זוגי בפתיחות אבל נזהרת מלהפנות אצבעות מאשימות. אני מרגישה שהוא כן פתוח לשמוע אותי, אבל מצד שני באמת ובתמים חושש שהדרך שלי (ללא גבולות) עלולה להיות מוטעית ו"לעלות לנו ביוקר".
כל הסיבה שמלכתחילה פניתי לעיצה בדף זה היתה שהרגשתי שאני צריכה חיזוק לאמונות שלי. שאני רוצה לשמוע ממישהי- כן אני גידלתי ככה ילדים והם יצאו מוצלחים ונפלאים ומאושרים. לשמוע שכן, הגישה הזאת נכונה ועובדת. אני עצמי השתכנעתי ממה שקראתי ובלב אני מרגישה שזאת הדרך הנכונה (אם כי לא תמיד הקלה) אבל בפועל לא ראיתי ולא שמעתי על אף אחת שגידל ככה ילד. בביקורים בפארקים ומקומות ציבוריים אחרים, אני נתקלת בילדים עם בעיות התנהגות קשות (מכות, קללות, התקפי זעם, התפרעויות וכדומה) ואני לא יודעת איך ההורים שלהם גידלו אותם ומה השתבש. אני עצמי לא מרגישה שאני מה שקוראים- מתירנית, ואני לא מבינה למה אני מצטיירת ככה לסביבה.

[רולילולי*]

כל הסיבה שמלכתחילה פניתי לעיצה בדף זה היתה שהרגשתי שאני צריכה חיזוק לאמונות שלי. שאני רוצה לשמוע ממישהי- כן אני גידלתי ככה ילדים והם יצאו מוצלחים ונפלאים ומאושרים.

אני מצטערת אבל קשה לי לתת לזה חיזוק ולא כי אני לא מאמינה בזה אלא כי אני מאמינה בזה אבל אין לי אומץ ללכת עם זה עד הסוף. אני תמיד השתדלתי להיות אמא קשובה וללכת לפי הילד, לא להכנס למאבקי כוח, לכבד, להקשיב ואני עדיין משתדלת לעשות את זה (כן מותר אצלנו הרבה מאוד דברים שבבתים אחרים אסורים בתכלית האיסור) יש הרבה חופש, פתיחות, שיקוף, ואמפטיה. עם זאת, אני חייבת לציין שכשנולדה בתנו, הרבה דברים השתנו וכבר לא הייתי במצב להכיל את כל ההתנהגויות שלו, כבר לא התאים לי שהוא לדוגמה אוכל ארוחת צהריים וקם 200 פעמיים במהלך הארוחה, עוד הרבה דברים אחרים שלפי הלידה הסתכלתי עליהם בחיוך ובהבנה ואחרי הלידה היה לי קשה איתם, כי זה כבר לא היה רק הילד אבא ואני ודברים השתנו מאוד. תמיד אני מעדיפה את האפשרות של לתת לילד בחירה ותמיד ללכת על הדרך הרכה והנעימה (כמובן שמצאתי את עצמי לא פעם גם כועסת, צורחת, מאיימת וכו') אבל במהות זה לא ה"אני מאמין" שלי. בקיצור אני רק רוצה להגיד לך שהחברה מסתכלת על זה בעין מאוד מאוד עקומה ושאם הילד הראשון הרגשתי הרבה יותר ביטחון בדרך, ועכשיו אני מוצאת את עצמי מרגישה "לא נעים" בשונות שלנו ולא עומדת על שלי, על האמונות שלי כמו פעם, כבר לא כל כך בטוחה בהם. וגם אני כמוך אשמח לשמוע כן אני גידלתי ככה ילדים והם יצאו מוצלחים ונפלאים ומאושרים.
אבל נראה לי שכדאי להעביר את הדיון הזה לדף חדש. לא נראה לי שנקבל כאן הרבה תגובות.

[ליהיא*]

אני מצטערת אבל קשה לי לתת לזה חיזוק ולא כי אני לא מאמינה בזה אלא כי אני מאמינה בזה אבל אין לי אומץ ללכת עם זה עד הסוף.
למה אין לך אומץ? האם את מפחדת מהביקורת של הסביבה או שהשיטה עלולה להיכשל? אני מבינה את מה שאת אומרת לגבי הסבלנות שמצטמצמת לאור המצב של ילד נוסף במשפחה. בנתיים יש לי בן אחד, יחיד ומיוחד ואני הולכת עד הסוף, בתקווה גדולה שלא יהיה מר.

אבל נראה לי שכדאי להעביר את הדיון הזה לדף חדש. לא נראה לי שנקבל כאן הרבה תגובות
דף חדש? תחת איזו כותרת לדעתך?

[אום_אל_קיצקיצ*]

אוי נושא רחב ומרתק. גם אני מרגישה שמאז שהקטנה נולדה יש לי פחות סבלנות. בכל זאת משתדלת שחוסר הסבלנות לא יבוא על חשבון הגדולה. היו מעט מאוד פעמים שכפיתי פיזית על הגדולה דברים ותמיד, אבל תמיד, אפילו בזמן אמת, ידעתי שאני מתנהגת כך מתוך חולשה רגעית שלי ולא כי "המצב מחייב". המצב אף פעם לא מחייב ותמיד בדיעבד יכולתי לחשוב איך אפשר היה לפתור את הסיטואציה ללא כפייה. זה רק דורש אינסוף סבלנות וכשיש עוד ילד בתמונה קשה מאוד לגייס את הסבלנות הזאת. אני מתחברת יותר ל חינוך ללא גבולות שהמשמעות שלו, בעיני, היא שההורה בהחלט מכוון את הילד, אבל הוא עושה זאת ללא ניצול של הכוח היחסי שיש לו על הילד, ושוב, מאוד ממליצה לקרוא את הדף ההוא. בעיני, חשוב שההורה יתן מסגרת. ההתנהלות לא יכולה להיות לפי מה שמתחשק לילד כי הילד לא מכיר את העולם והוא לומד עליו דרך ההורה. לפעמים יש דברים שהילד לא מעוניין אבל אי אפשר להגיד בסדר, שיבושם לו. למשל, להמשיך ללכת עם תחתונים רטובים מפיפי. אז כאן יש גבול: מחליפים תחתונים. החכמה היא איך להגיע למצב שהילד יסכים לעשות משהו שהתנגד לו קודם ולא פשוט לאפשר לו ללכת מסריח. ועל זה מדבר חינוך ללא כפיה ולא חינוך ללא גבולות כמו שאני מבינה את זה. להגיע לשיתוף פעולה. הילד יודע שהקשיבו לו ומשתדלים לזרום איתו ומתוך זה הוא נענה כשמבקשים ממנו. במקום הזה, של ההגעה לשיתוף פעולה, את מכניסה את כל כישדוריך, אישיותך, יכול האילתור, חוש ההומור וכו וכו (במאמר מוסגר: בלי הכלי המניפולטיבי ומגעיל של "פרסים"), עבודה קשה ומפרכת אך שכרה בצידה. ובעיני זה המקום שבו מי שאת בא לידי ביטוי באמהות. מישהי כתבה משפט מקסים בהקשר הזה שאני חייבת למצוא כי הוא כל התורה על רגל אחת בעיני.
כמובן, שהגבולות צריכים להיות רחבים למקסימום האפשרי, כדי לא לחנוק את הילד ולאפשר לו לחגוג את החיים כמשחק.
בבית שגדלתי בו לא היו עונשים ולא היו פרסים (שהם צידו השני של אותו המטבע). הגבולות היו יותר רחבים ממה שראיתי בבתים אחרים, ובכל, ולמעשה דוקא בגלל זה, אם ההורים שלי אמרו משהו או ביקשו, הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות (שלא יתקבל רושם מוטעה, התערבו מעט מאוד). בגיל ההתבגרות לא היה כל צורך "לפרוק כל עול". פשוט היה להם את הכישרון לתפקד כהורים.

[רולילולי*]

שהשיטה עלולה להיכשל?_ אכן מפחדת שהשיטה עלולה להיכשל אבל עכשיו אחרי שקראתי את מה ש _אום אל קיצקיצ_ כתבה _בבית שגדלתי בו לא היו עונשים ולא היו פרסים (שהם צידו השני של אותו המטבע). הגבולות היו יותר רחבים ממה שראיתי בבתים אחרים, ובכל, ולמעשה דוקא בגלל זה, אם ההורים שלי אמרו משהו או ביקשו, הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות (שלא יתקבל רושם מוטעה, התערבו מעט מאוד). בגיל ההתבגרות לא היה כל צורך "לפרוק כל עול"._ אני כבר לא בטוחה שאני מפחדת... מה שכן ואני שוב אצטט אותה _זה רק דורש אינסוף סבלנות וכשיש עוד ילד בתמונה קשה מאוד לגייס את הסבלנות הזאת. זה מאוד מאוד נכון. (אבל לא נראה לי שזאת הבעיה שלך..)
ועוד דבר דף חדש? תחת איזו כותרת לדעתך? וואלה כל פעם שהוספתי כאן דף תמיד נתתי לו שם לא מתאים... אבל אולי: חינוך ללא גבולות - תוצאות מוכחות?

[אום_אל_קיצקיצ*]

או, מצאתי את המשפט שחיפסתי:
איומים הם פשוט סוג של קיצור דרך. הם חוסכים זמן ומאמץ. אני חושבת שהורים לא היו רוצים לראות את עצמם כמי ש"חוסכים" על חשבון הילדים.
ציל צול מתוך איומים על פעוטות

[ליהיא*]

בבית שגדלתי בו לא היו עונשים ולא היו פרסים (שהם צידו השני של אותו המטבע). הגבולות היו יותר רחבים ממה שראיתי בבתים אחרים, ובכל, ולמעשה דוקא בגלל זה, אם ההורים שלי אמרו משהו או ביקשו, הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות (שלא יתקבל רושם מוטעה, התערבו מעט מאוד). בגיל ההתבגרות לא היה כל צורך "לפרוק כל עול". פשוט היה להם את הכישרון לתפקד כהורים.
לא יכולה להסביר לך עד כמה שמחתי לקרוא את המשפטים הנ"ל. זה בעצם מה שרציתי כל כך לשמוע.

לפעמים יש דברים שהילד לא מעוניין אבל אי אפשר להגיד בסדר, שיבושם לו. למשל, להמשיך ללכת עם תחתונים רטובים מפיפי. אז כאן יש גבול: מחליפים תחתונים.
קורה לי לא מעט במשך היום שאני מגיעה ל"מבוי סתום", לנקודה שלא הצלחתי להשיג את שיתוף הפעולה של בני בן השנתיים וחצי, מרצונו, אבל אז אחרי הסברים ואחרי שניסיתי בכל דרך אפשרית (לא כולל פרסים, איומים ועונשים) להביא לנכונות שלו, אני לא מרגישה רע בכלל. אני תמיד נותנת לו נשיקה לפני ובעדינות רבה עושה את מה שנחוץ. יש מחאות ובכי אבל לפעמים לא. ברור לי שזה מה שחייב להיעשות ואני מרגישה טוב עם עצמי שקודם ניסיתי אחרת. לעיתים רחוקות אני "מתפרקת" (בעיקר שאני בטלפון משום מה) ואז הטון דיבור שלי נהיה יותר תקיף ופחות סבלן, אבל אני אנושית ואני עושה הכי טוב שאני יכולה. אני רק רוצה לדעת שאני עושה את הדבר הנכון. שכל הקושי הזה באימוץ דרך חינוך אחרת ממה שאני חונכתי בה, כל הקושי בגיוס כל שביב סבלנות ושלווה שיש לי בגופי, כל זה באמת שווה את זה. שהילד שלי יגדל להיות מאושר ולא מבולבל מכך שלא הושמו לו גבולות בילדות.

[אום_אל_קיצקיצ*]

יש כאן דף שקוראים לו משהו כמו ילדינו כהוכחה לצדקת הדרך שמדבר על זה שזה לא פייר לצפות מילדינו שיהוו הוכחה לצדקת הדרך...

[ליהיא*]

יש כאן דף שקוראים לו משהו כמו ילדינו כהוכחה לצדקת הדרך? שמדבר על זה שזה לא פייר לצפות מילדינו שיהוו הוכחה לצדקת הדרך..
לא מבינה, למה לא פייר? אני מנסה לגדל את ילדי בדרך שהיא חדשה עבורי, אך מדברת לליבי, דרך ה"ללא גבולות". אם אני איווכח בעתיד שהוא גדל להיות ילד מאושר, בטוח בעצמו וכו' וכו' אני אדע שהדרך שלי היתה נכונה. אם הוא יגדל וחס וחלילה יהיה מבולבל ואומלל, אני אחוש כישלון. אני לא מכירה אנשים אחרים שגדלו או גידלו באופן כזה, אז אין לי דוגמאות אחרות להסתמך עליהם. אני נאלצת לסמוך על ליבי ולחכות לראות את התוצאות. אז שוב אני שואלת (באמת בשביל להבין) יש פה משהו לא פיירי?

[ליהיא*]

אני חושבת שוב על העניין (יוצא לי הרבה לעשות את זה) ויש לי משהו להוסיף-
חינוך ללא גבולות- נכון שזה קשה לי לפעמים, אבל זה בא מתוכי בטבעיות ולא שקלתי מעולם לאמץ דרך אחרת. בדיוק כפי שההנקה היתה כרוכה בקושי אבל לא שקלתי לרגע אלטרנטיבה אחרת.
בכלל אולי כדאי בכל מה שקשור לגידול ילדים, להחליף את המילה - קשה למילה- מאתגר. נשמע פשוט יותר מתאים.

[בשמת_א*]

ליהיא, קראתי את דברייך וקשה לי מאוד לענות על השאלה שלך.
את מדברת באופן כללי ומופשט, ואין שום דבר כללי ומופשט בגידול ילדים. יש רק המעשי, הקונקרטי והנקודתי.

מה פירוש "חינוך ללא גבולות"?
מה פירוש
שלא הושמו לו גבולות בילדות
האם פירוש הדבר שאת נותנת לו לעשות ככל העולה על רוחו ללא הכוונה, הדרכה או הבהרת כללי הבית?
האם את נותנת לו לפגוע בדברים שחשובים לך או יקרים לך בשם איזה עיקרון מופשט ולא ברור?
או שהכוונה בסך הכל לכך, שכאשר הילד שלך עושה משהו שלא מקובל עלייך, או כאשר את רוצה את שיתוף הפעולה שלו במשהו שהוא לא יוזם מרצונו, אז את מקפידה לעזור, לכוון, להדריך ולהסביר ולא "להנחית פקודות"?

במלים אחרות, אני עם יונת שרון: אם תתני דוגמאות מהחיים שלכם, אפשר יהיה להתייחס בצורה רצינית לשאלה שלך.
כרגע, ממה שאת אומרת, אין שום אפשרות לדעת.
יש אפשרות שאת הולכת לקראת צרות, ויש אפשרות באותה מידה שאת מגדלת ילד מתוך כבוד לעצמך ולו.

מהדוגמאות שנתת: אני אישית לא רואה בעיה בכך שתינוק בן שנתיים "מודד" את כל הכסאות הריקים במסעדה שרק אתם אוכלים בה. כל עוד הוא לא מלכלך, לא מפיל, לא גורם שום נזק אחר - אחלה. שיעסיק את עצמו ואתם תוכלו לאכול.
לעומת זאת, אני כן רואה בעיה בזה שתינוק בן שנתיים קופץ ומשתולל על שולחן המטבח. זה מקובל עלייך? אם כן, אם זה לא מפריע לשניכם בשום צורה, אז בסדר. אני מבינה שזה בסדר בבית שלכם. אבל אם לאחד ההורים זה מפריע, ולשני ההורים ברור לחלוטין שהילד משתולל כי הוא כבר גמור מעייפות וצריך להתרחץ ולישון - לא ברור לי למה מאפשרים את המשך ההתנהגות הזאת?
מה יכול להיות יותר חשוב מהתינוק?
את כותבת:
השתדלתי לסיים את עיסוקיי במהרה ולהתפנות להשכיבו לישון, אבל כשהקפיצות על השולחן נהיו פרועות מידי, הורדתי אותו בעדינות לרצפה והסברתי לו שמה שהוא עושה מסוכן והוא עלול ליפול.
איפה היה האבא?
נגיד שאת היית צריכה לסיים משהו, אז למה האבא לא יכול היה להוריד אותו מהשולחן ולהשכיב אותו לישון?
יש פה הרבה סימני שאלה בסיטואציה, היא לא לגמרי ברורה לי, אבל אני כן רוצה להעיר כמה הערות מנסיוני לגבי חינוך וכבוד לילדים:
(אשתדל לקצר אז מקווה שלא ייצא קצרני ולא ברור. אם כן, אז תשאלי ואני אסביר את עצמי):

• במצב שתינוק בן שנתיים עייף עד כדי השתוללות, חשוב להתייחס לזה מייד. אם לא תתייחסי מייד, הילד מבין שההתנהגות הזאת קבילה ובסדר מצדך. עכשיו הגיל שבו את מלמדת אותו מה מקובל בבית ובחברה. חשוב להגיב מהר, וקב אחד של מניעה שווה עשרה קבין של תיקון-בדיעבד... איך מתייחסים מייד? ברגע שקופץ על השולחן, את עוזבת את כל מה שאת עושה (כן כן, הכל), מרימה אותו בחיבוק, לא חייבת להסביר כלום (הוא יבין), ולוקחת להתרחץ ולהשכיב.

• יותר מדי הסברים מבלבלים את הילד. כמו כן, ההסבר שנתת מוזר לי. אם מה שהוא עשה באמת מסוכן - איך זה שהנחת לו לקפוץ כל כך הרבה זמן?! לדעתי, מה שהסברת לא תואם לסיבה האמיתית. הורדת אותו כי ההשתוללות הזאת לא מקובלת עלייך. לדעתי הילד הרגיש שמה שאמרת לו, לא אמיתי. לכן הגיב בתוקפנות.

• להבהיר לילד את הכללים ולהגיד את האמת (לא תירוץ שהוא כמו לומר "זה לטובתך" בזמן שזה בכלל לא לטובתו - זה לטובת שולחן המטבח... וזה בסדר וצודק לגמרי!), פירושם לשמור על הכבוד שלך, על הגבולות שלך ועל הבית שלך: "אנחנו לא קופצים על שולחנות בבית שלנו". נקודה. לא צריך להסביר. זה פשוט לא מתאים. רק צריך למנוע. לא לאפשר. בעדינות, בכבוד, בלי לכעוס על הילד. הוא לא חוצפן ולא כלום - הוא פשוט בן שנתיים, ואיך הוא ילמד מה מקובל ומה לא אם לא ידריכו אותו? בסך הכל צריך להדריך:

להוריד מייד (בעדינות).
לטפל בהשכבה שלו מייד ולדחות את עבודות הבית.

לא לעשות את זה, לשים את עבודות הבית לפני התינוק בסדר העדיפויות (בגיל כזה), לתת לו להמשיך בפעילות שלא מקובלת עליכם עד שהוא מגיע להגזמה, לתת לו לעשות דברים לא מקובלים בגלל עייפות במקום לטפל בו ולדאוג שיילך לישון כשהוא עייף - זה חוסר גבולות במובן הלא טוב. זה בהחלט עלול להביא למה שאת פוחדת ממנו.

[ליהיא*]

בשמת תודה על תגובתך.
בחינוך ללא גבולות אני מתכוונת לאפשרות השניה שציינת
או שהכוונה בסך הכל לכך, שכאשר הילד שלך עושה משהו שלא מקובל עלייך, או כאשר את רוצה את שיתוף הפעולה שלו במשהו שהוא לא יוזם מרצונו, אז את מקפידה לעזור, לכוון, להדריך ולהסביר ולא "להנחית פקודות"?
אני משתדלת למצוא דרכים שבהם גם הצרכים שלי וגם הצרכים של בני מסופקים ותופסת את עצמי באופן כללי יותר כמדריכה, מלמדת, מכוונת מאשר מחנכת. אני מאפשרת מידה רבה של חופשיות ועצמאות וגם כשאני אומרת לו "לא", אני מסבירה לו מדוע. שלא תטעי לחשוב שהבית שלי מתנהל בצורה פרועה ושהילד מכתיב את הלך הרוח, אבל בהחלט יש לרצונות שלו ולצרכים שלו משקל כבד.
האבא רוב הזמן איננו אך במידה והיה הוא בהחלט היה עוזר, מכיוון שעול הפרנסה מונח על כתפיו, הוא נעדר הרבה. הדוגמא שנתתי לגבי הקפיצות על שולחן המטבח, במקרה זה ההסלמה בהתנהגות של הבן שלי היתה מהירה, שלא תחשבי שנתתי לזה לקרות דקות ארוכות והמשכתי בשלי. זאת אומרת לא זיהיתי סימני עייפות בדקות שלפני, הוא התעסק במשהו ואני עשיתי משהו במטבח ותוך דקות הוא טיפס על השולחן (דבר שהוא מאוד אוהב לעשות, למרות שאני תמיד (כמעט) מורידה אותו משם, יש לי על השולחן במטבח הרבה אטרקציות- ספרי בישול, ספל עם מטבעות, כוס עם עטים, פתקים צבעוניים ועוד ואין לי בעייה שישחק עם כל הנ"ל, אך לא בישיבה על השולחן אלא בישיבה על כיסא, מה שכנראה פחות כייפי בשבילו. למה? גם מטעמי בטיחות, אבל את צודקת, גם בגלל שזה נראה לא הולם לשבת על השולחן במטבח ולעשות בלאגן) בקיצור, תוך כדי שאני ממשיכה לעסוק בשלי אך מבקשת ממנו לרדת מהשולחן, הוא נעמד והתחיל לקפוץ בניתורים קטנים), לזרוק דברים מהשולחן לרצפה ולקפוץ קצת מסוכן יותר ואז כבר עזבתי הכל והורדתי אותו מהשולחן. את הדוגמא הזאת דווקא כתבתי כדאי לקבל תגובה על מה שקרה אח"כ- שהוא היכה אותי. אבל אני מקבלת לגמרי את מה שכתבת
במצב שתינוק בן שנתיים עייף עד כדי השתוללות, חשוב להתייחס לזה מייד. אם לא תתייחסי מייד, הילד מבין שההתנהגות הזאת קבילה ובסדר מצדך. עכשיו הגיל שבו את מלמדת אותו מה מקובל בבית ובחברה. חשוב להגיב מהר, וקב אחד של מניעה שווה עשרה קבין של תיקון-בדיעבד... איך מתייחסים מייד? ברגע שקופץ על השולחן, את עוזבת את כל מה שאת עושה (כן כן, הכל), מרימה אותו בחיבוק, לא חייבת להסביר כלום (הוא יבין), ולוקחת להתרחץ ולהשכיב
למרות שעכשיו שאני קוראת את הדברים שכתבתי, זה באמת נראה כאילו הילד שלי מתפרע ומפרק את הבית ואני עושה כילים, זה ממש לא ככה. הבן שלי הראשון בסדר עדיפויות שלי ואם קרה מקרה כזה אז זה ממש לא על בסיס קבוע. פשוט הופתעתי כל כך (וגם נפגעתי) מכך שהיכה אותי עם החוברת צביעה, זה בילבל אותי לחלוטין. לא מבינה איך ילד שאף פעם לא קיבל יחס שאינו רוך ועדינות והתחשבות, איך ילד כזה יכה?
ואם כבר הוזכר כל כך נושא השולחן (שאני איזכרתי באגביות), כנראה החטא הגדול שלי פה הוא שאני לא הכי עיקבית בעניין השולחן. הוא כל יום מנסה לעלות לשולחן (אפילו כמה פעמים ביום) ולפעמים (לא הרבה) אני רואה שכל כך כייף לו והוא מתעסק ומשחק שם בכזה עניין וריכוז, שאני מאפשר לו להישאר (ישוב) על השולחן (כמובן שנשארת בקרבת מקום).

[אום_אל_קיצקיצ*]

אהבתי את מה שבשמת כתבה. כל כך מדיוק.
בנושא המכות לא הייתי מתרגשת כל כך. יש לו ידיים ואחת הפונקציות שלהן היא לחבוט. לא צריך ללמוד את זה מהתבוננות באף אחד. רק להגיד "אל תכה אותי זה לא נעים לי. בבית שלנו אף אחד לא מכה אף אחד." שוב, כמו שבשמת הסבירה, לא מתוך כעס עליו, כי אם זה משהו שהוא עושה בפעם הראשונה הוא בטח בכלל לא יודע שזה לא תקין. מהתבוננות מסביב אני רואה שהרבה הורים מצפים שהילד יקרא את מחשבותיהם וידע מהי התנהגות נאותה ומקובלת ומה לא ולכן התגובה הראשונה שלהם לכל מעשה שאינו מקובל עליהם היא כעס. אבל תפקיד ההורה להדריך את הילד. מאיפה הילד אמור לדעת מה בסדר ומה לא? ואז אם התגובה הראשונית היא כעס זה כבר מעורר אנטגוניזם אצל הילד וחוסר שיתוף פעולה.

[בשמת_א*]

למרות שעכשיו שאני קוראת את הדברים שכתבתי, זה באמת נראה כאילו הילד שלי מתפרע ומפרק את הבית ואני עושה כילים
לא לא D-:
רק בדקתי.
גם אני מסכימה עם אום אל קיצקיצ והאחרות שכתבו קודם, שהמכה היא תגובה טבעית.
הנקודה החשובה פה היא איך אנחנו מגיבות.
תגובה מופתעת זה טוב (-:
וכמובן להתרחק ולהגיד משהו כמו "רגע רגע, זה לא נעים לי".
בגילו, אפילו לא הייתי אומרת "מכות" או "לא מכים". אין לו מושג מה זה, ולא הייתי מזדרזת ללמד אותו. פשוט להגדיר כהתנהגות לא נעימה, וגם ההירתעות אחורה שולחת מסר ברור.
תמיד המסר הגופני יותר חזק מהמסר המילולי.
לכן, להיות מופתעת ולתפוס מרחק פיזי (מה שאת משדרת הוא: "אני לא רוצה להיפגע, ואם דברים עפים פה, למשל חוברות צביעה מתנופפות באוויר, אז אני לא כאן..." את כל המחשבה הארוכה הזאת את משדרת בגופך, בתנועה קטנה של הירתעות, ובמקרה הזה - תנועה שווה אלף מלים) (-:

עוד הערה לגבי המכה:
בגילו, התנועות שלו עדיין לא מדוייקות. הוא למעשה מתנסה בכל מיני סוגים של תנועה. לדוגמא, יכול להיות שהוא רצה להדוף אותך כדי לסמן שהוא "לא רוצה". כיוון שהוא היה במצב עייף ומשתולל, זה גם יצא יותר חזק. אבל גם ייתכן שהוא פשוט ניסה להדוף או לעשות תנועת סירוב וזה יצא מכה.

לכן לסיכום, דעתי האישית (שלי בלבד) היא שהכי חשוב לא לעשות עניין, אבל לשלוח מסר חד משמעי וברור.

ואם כבר הוזכר כל כך נושא השולחן (שאני איזכרתי באגביות), כנראה החטא הגדול שלי פה הוא שאני לא הכי עיקבית בעניין השולחן
טוב, כולנו... שלא תחשבי שאנחנו פה עקביות. אנחנו עקביות כשאפשר, ומוותרות על העקביות כשמשהו נראה לנו "גבולי בסדר" ובעיקר לטובת כמה דקות שקט. הדברים שנסכים להם אם הם מקנים לנו כמה דקות שהילד מתעסק לו בעניין במשהו ... (כמעט כתבתי "אין גבול" אבל זו כמובן הגזמה (-: )
אבל נכון שאני מסכימה איתך.
יש חשיבות לעקביות.
בכל זאת במקרה שתיארת יש התלבטות:
מצד אחד, את בעצם אומרת: הוא עדיין קטן, זה לא נראה נורא בעיני שהוא יושב כרגע על השולחן. כשיגדל מדי, אני אבהיר שעכשיו זה כבר מוגזם ונגמר הגיל שבו יושבים על השולחן.
מצד שני, אולי עדיף לא להיכנס לזה? אולי אחר כך תהיה מלחמה מפני שהילד מאוד אוהב לשבת על השולחן? אולי בן הזוג ממש מתנגד לזה ואז אין הסכמה בבית שמותר לשבת על שולחנות ולשחק?
בקיצור, במקרה הזה יש פנים לכאן ולכאן.
אם את לא מרגישה שלמה במאה אחוז עם העובדה שהוא יושב ומשחק על השולחן, את יכולה לעשות דברים כמו: להוריד אותו מהשולחן עם הדבר המעניין שהוא משחק בו, לפנות מהשולחן הרבה מהדברים המעניינים ולהעביר אותם לשולחן ילדים נמוך שיהיה סמוך לשולחן האוכל, או אפילו להניח אותם על מגש על גבי השולחן, וברגע שאת רואה שהוא מגלה עניין - להוריד את כל המגש וגם את הילד לרצפה (בחורף נעים יותר על שטיח על הרצפה). כמובן לא את ספרי הבישול אבל דברים אחרים, מה שאפשר להניח על המגש.
זה שולח מסר ברור:
א. אפשר לשחק בדברים.
ב. לא על השולחן.
ג. כן על השטיח.

יש בטח עוד רעיונות, מקווה שנתתי לך השראה לחשוב על עוד אפשרויות.

[ליהיא*]

_בגילו, אפילו לא הייתי אומרת "מכות" או "לא מכים". אין לו מושג מה זה, ולא הייתי מזדרזת ללמד אותו. פשוט להגדיר כהתנהגות לא נעימה, וגם ההירתעות אחורה שולחת מסר ברור.
תמיד המסר הגופני יותר חזק מהמסר המילולי._
אהבתי מה שכתבת. לא הייתי בטוחה איך להתמודד עם זה. באופן טבעי אני נוטה לא לכעוס עליו (הכעס פשוט לא מתעורר בי, למרות שלעיתים אני מרגישה תסכול רב). הוא תינוק עדיין, התינוק שלי וגם כשהוא "שוגה", אני בדרך כלל לא כועסת, גם לא מבפנים. פה נכנס קונפליקט רציני שהיה לי עם אביו, שחשב שחשוב להראות לו שכועסים אפילו בתור הצגה כדאי שיבין את חומרת מעשיו. דיברנו והוא הסכים לנסות אחרת ואני מקווה שאם הזמן הוא ישתכנע שזאת אכן הגישה הנכונה (להיות עניני בלי כעס).

יש בטח עוד רעיונות, מקווה שנתתי לך השראה לחשוב על עוד אפשרויות
אכן נתת. תודה.

יש חשיבות לעקביות
האם באמת חשוב להיות עקביים עם פעוטות בגיל כזה או ילדים בכלל? האם לא ניתן ללמדו שיש לפעמים שמשהו מסויים מתאים ולעיתים לא? במקרה של הישיבה על השולחן, זאת באמת לא דוגמא טובה, כי אני מניחה שפה העיקביות עדיפה. אבל אני שואלת בכלל- לפעמים מפריע לי שהוא מרעיש ומשתולל (לדוגמא) ולפעמים לא, האם עליי לאסור עליו תמיד לעשות זאת כדאי להיות עיקבית? אולי ללמד אותו לחוש את האחר/ הסביבה ולהתאים את ההתנהגות שלו? או שאולי הוא קטן מידי בשביל זה?

_עוד הערה לגבי המכה:
בגילו, התנועות שלו עדיין לא מדוייקות. הוא למעשה מתנסה בכל מיני סוגים של תנועה. לדוגמא, יכול להיות שהוא רצה להדוף אותך כדי לסמן שהוא "לא רוצה". כיוון שהוא היה במצב עייף ומשתולל, זה גם יצא יותר חזק. אבל גם ייתכן שהוא פשוט ניסה להדוף או לעשות תנועת סירוב וזה יצא מכה._
ציטטתי לא לפי הסדר. משפט מעודד. אני מקווה שכך היה. אכן עניין "המכה" לא נשנה מאז.

[בשמת_א*]

לפעמים מפריע לי שהוא מרעיש ומשתולל (לדוגמא) ולפעמים לא.
אם תשימי לב, כשאני הזכרתי "גבולות" אני ציינתי שמדובר בגבולות שלך.
זה מה שחשוב, לדעתי.
אני בכלל חושבת שאף פעם אין לאסור על התינוק או על הילד "להרעיש" או "להשתולל" (אלא אם כן "להשתולל" פירושו לגרום נזק לדברים שחשובים לנו או לפגוע באנשים).
מה כן?
שאם התנהגות שלו לא נעימה לך אז את אדם חשוב וטבעי שתבקשי ממנו שיפסיק אותה. אם הוא מרעיש וזה בסדר מצדך וגם מתאים לסביבה, אז מה הבעיה?
לעומת זאת, אם הוא מרעיש וזה מפריע למישהו, לאו דווקא לך, אז ראוי להבהיר לו שהוא מתבקש להפסיק כי זה לא נעים/מציק/מפריע. נגיד, יכול להיות שלא מפריע לך באופן אישי כשהוא עושה המון רעש במסעדה, לדוגמא, אבל את רואה שזה מציק לסובבים אתכם - גם זה מצב שבו את תכווני אותו להתחשבות באחרים.

אבל אני מבדילה באופן ברור בין "אסור" לבין "לא נעים".
ברוב המקרים, זה לא שאסור להרעיש, אלא שכאשר זה גורם אי נעימות לאחרים, אז נהיה בשקט. גם את לא משמיעה מוסיקה רועשת בין 2 ל-4 (וגם הבת שלי לא מנגנת בשעות האלה והבן לא יכול לשחק עם השכנים בחצר ברעש).

לכן, זה מקרה מובהק שבו הכלל שאנחנו רוצות ללמד הוא הכלל "יש להתחשב באחרים ולהמנע מלגרום להם אי נעימות". מצד אחד, זה כלל יותר מורכב מ"אסור להרעיש". מצד שני, זה כלל יותר פשוט: לומדים לשים לב לזולת ובהדרגה, במשך שנים רבות, גם לומדים בעזרת ההכוונה האוהבת של ההורים, מתי מתאים ומתי לא. יש כל מיני כללים חברתיים מורכבים לעניין הזה, ולוקח יותר מיום ללמוד אותם. הקטע הוא לא עקביות פה, אלא פשוט ללמוד מתי זה מתאים ומתי לא.
כשאתה קטן, אתה לא יודע מתי זה מתאים. בשביל זה יש ההורים, להגיד לך באוזן: "חמודי, כאן לא מתאים להרעיש".
בספרייה, במוזיאון, בהלווייה - לא מתאים להרעיש או להשתולל.
במסיבת יום הולדת של ילדים בפארק, בגן השעשועים, בריקודים בחתונה - כן מתאים להרעיש ולהשתולל (-:

[ליהיא*]

_אבל אני מבדילה באופן ברור בין "אסור" לבין "לא נעים".
ברוב המקרים, זה לא שאסור להרעיש, אלא שכאשר זה גורם אי נעימות לאחרים, אז נהיה בשקט. גם את לא משמיעה מוסיקה רועשת בין 2 ל-4 (וגם הבת שלי לא מנגנת בשעות האלה והבן לא יכול לשחק עם השכנים בחצר ברעש)_
אוקיי, ההבחנה הזאת נכונה ואני באמת אקפיד להתנסח טוב יותר בעתיד בפניו.

הקטע הוא לא עקביות פה, אלא פשוט ללמוד מתי זה מתאים ומתי לא.
אני מבינה מה שאת אומרת לגבי התחשבות בזולת ואני אסתמך על ניסיונך שזה משהו שילדי ילמד (בעזרתי) במשך הזמן.

[בשמת_א*]

בעצם קלטתי שדילגתי על עניין חשוב, אולי כדאי שאני אבהיר אותו:
יש סיבה לכך שאני נרתעת מהמלה "אסור".
כי היא לא נעימה, לא לנו ולא לילד. לא נעים לשמוע ש"אסור!" או "לא!"
יש בזה משהו שרירותי ולא מובן. נוקשה. וגם סוג של פקודה. מורידים עליך פקודה ועליך לציית!
אם אנחנו רוצים חינוך ללא כפייה אז זה לא מסתדר לנו.

לעומת זאת, אם אנחנו מתמקדים לא ב"חוקים וכללים" של "אסור ומותר", אנחנו זזים הצידה מתרבות הציות, הפקודות והילדים השומעים בקול ההורים - ועוברים לממלכת הכבוד ההדדי, ההתחשבות בזולת, האמפתיה, כל הדברים שמתאימים לראיית העולם שלנו.

אנחנו, כיום, לא מעוניינים לגדל ילדים שמצייתים להוריהם ציות עיוור בתוך מערכת שמבוססת על פחד, שכר ועונש, וכניעה לסמכות.
אנחנו מעוניינים לגדל ילדים הגונים ופתוחים, עצמאיים ובעלי כבוד עצמי, שטופחו ביחסים כנים ובכבוד הדדי ללא כפייה (במידת האפשר... ). גם בחיים כאלה ברור לנו שיש כללים להתנהלות ראויה ונעימה בחברה, אבל הם לא מוצנחים כחוקים שרירותיים שאני ממונה לפקד עליהם, אלא הם נמסרים בהדרכה אוהבת. אמנם מתוך בטחון ובהירות (כי ככה אנחנו מתנהגים וזה מה שאנחנו עושים), אבל מתוך כבוד והבנה שמדובר בהדרכה להתחשבות ולכבוד לזולת, לא בדגש על ציות וכניעה.

זו הסיבה שאני מציעה להשתדל להמעיט ב"אסור" ובמקום זה לראות את הדברים מנקודת המבט של "נעים" או "לא נעים", "מתאים" או "לא מתאים".
אני לא אגיד לילד שלי "אסור להרעיש בספרייה!" אלא שלפני שניכנס לספרייה אני אומרת לו בשקט: "עכשיו ניכנס לספרייה. פה שומרים על השקט ולא מפריעים. הנה, אתה רואה, יש פה שלט שכתוב בו: 'נא לשמור על השקט'" ואנחנו נכנסים בצעדים שקטים ואני מקפידה לדבר אליו באוזן בלחש.
כך, אני מדריכה לגבי הכללים במקום, ואני גם נותנת דוגמא אישית ומכוונת אם הוא בטעות מרים את הקול (או שאם הוא תינוק ואני נכנסתי למקום כמו ספריית האוניברסיטה, אני אצא החוצה איתו עד שיירגע, וכל פעם לפני שאנסה להיכנס שוב אני אזכיר שפה צריך להיות בשקט). אבל עצם העניין שאני נמנעת מלהשתמש במלה "אסור" ומעדיפה ניסוחים מסוג אחר, קובעת את ה"טון" בהורות שלי.

[ליהיא*]

לעומת זאת, אם אנחנו מתמקדים לא ב"חוקים וכללים" של "אסור ומותר", אנחנו זזים הצידה מתרבות הציות, הפקודות והילדים השומעים בקול ההורים - ועוברים לממלכת הכבוד ההדדי, ההתחשבות בזולת, האמפתיה, כל הדברים שמתאימים לראיית העולם שלנו.
רציתי באמת לשאול, מניסיונך האישי, כי אני מבינה שיש לך כבר ילד/ים שכבר אינם פעוט/ות- האם באמת ילדיכך למדו לכבד ולהתחשב בחוקי הבית, החברה וכו' מבלי שתשמשי איתם בחינוכם, בסמכותיות, קשיחות, מה שאוהבים לכנות "גבולות"?

[בשמת_א*]

כן
(-:

[ליהיא*]

טוב, זה חשוב לי לשמוע את זה, כי כמו שכתבתי כבר, אני לא מכירה אנשים שגידלו ככה ילדים. לי משהו בתחושת בטן אומר שיהיה בסדר ושילדי יתפתח וילמד ויהיה מסוגל להתחשב ולהשתלב בחברה, אבל בן זוגי חושש מדרך זאת. מפחד שנגדל איזה מקרה לסופר נני. אז חוץ מהחיזוק שאני שמחה לקבל, לכן חשוב לי להגיד לבן זוגי שדיברתי (בנט) עם אנשים שמתנהגים עם ילדיהם כך ושהם מעידים שגישה כזאת היא מצליחה ונכונה.

[תזמורת_הים*]

אבל זה לא חינוך בלי גבולות, מה שבשמת מתארת. לדעתי לפחות להגיד לילד "לא מתאים לצעוק בספריה" ו/או לצאת איתו החוצה כשמתחיל לצעוק או אפילו לבקש שלא יצעק עכשיו כי אבא/השכנים/האח הקטן ישנים- בעיני זו הצבת גבול לכל דבר. לא פחות מאשר להגיד "אסור להרעיש". אם כבר, רק יותר אפקטיבי, כי הילד מבין למה לא להרעיש ומתי אפשר להרעיש.
אולי המילה הנכונה היא "חינוך עם כבוד" או "חינוך שיוצא מנקודת הנחה שהילד מעונין לשתף פעולה ולתפקד כיצור חברתי ולא אנטי חברתי" או פשוט "חינוך לכללי התנהגות מקובלים".

[אום_אל_קיצקיצ*]

כן, זה בדיוק מה שניסיתי להגיד כמה וכמה פעמים, ולכן המלצתי, וממליצה שוב, על הדף חינוך ללא כפייה .

[יונת_שרון*]

תזמורת, להגיד לילד משהו זה לא להציב גבול. אם אני אומרת לך "שם היציאה" זה שונה מאשר אם אני מכריחה אותך לצאת, ולא משנה באיזו דרך.
חינוך בלי גבולות הוא לא חינוך בלי לספר לילד איך מתנהגים. למעשה, מספרים לילד הרבה יותר מאשר בחינוך עם גבולות כי מספרים לו גם על העדפות עדינות יותר ולא רק כשהוא "עובר את הגבול".

מתי אמירה הופכת להצבת גבול? כשהיא הופכת לקביעה קשיחה, בלי נכונות להקשיב ולשנות את הקביעה. חינוך בלי גבולות אומר שמוכנים להקשיב תמיד, גם כשנדמה לנו שאנחנו צודקים והילד טועה.

[ליהיא*]

אני לא מבינה בכלל למה עושים כזה עניין מהמילה "גבול"?! למען האמת אני בכלל לא בטוחה מה זה אומר לשים "גבול" לבן שלי. אני אישית לא מרגישה צורך להשתמש במילה גבול ויותר מזה אני ממש לא אוהבת אותה. היא נשמעת לי בכלל לא מתאימה לאופן בה אני מתנהלת עם בני. נשמעת שרירותית, לא מתפשרת ולא מתגשמת, לא משתנה בהתאם לסיטואציה ולנסיבות. אני רואה בתפקיד שלי כאמא- מדריכה, מלווה, מלמדת וכן, הבן שלי נאלץ לפעמים לעשות דברים שהוא לא אוהב או שלא בא לו עליהם באותו רגע (לצחצח שיניים, לא לצייר על רהיטים, להניח מידיו משהו שביר וכו') אבל אני מרגישה שהאופן שבו אני מביאה את הדבר לידי מעשה, הוא בעדינות, בהתחשבות לצרכיו ובכבוד, תוך הסבר והכוונה. אני מאמינה בלא לנצל את הגודל והחוזק הפיזי שלי, על בני, אלא משתמשת ביצירתיות, באמפטיה ובסבלנות רבה תוך שאני מלווה אותו לתוך המסע הקסום של חייו.
אז גבול? אולי כן ואולי לא.מבחינתי הניסוח פחות חשוב אלא המהות של מערכת היחסים שלנו, שלי ושלו.

[בשמת_א*]

או. בדיוק בגלל זה אנחנו לא אוהבות להשתמש במלה "גבולות" וכשמישהו דווקא מעלה אותה, אנחנו מנסות להבהיר שאם כבר, אז מדובר בזיהוי ה"גבולות" האישיים שלי כאמא ולא ב"לשים גבולות לילד".

[סבטקסט_כפול*]

אז זה לשים גבולות בצורה עדינה יותר.

[ליהיא*]

אז זה לשים גבולות בצורה עדינה יותר.
מה הצורך הגדול כל כך להשתמש במילה הזאת? אני מרגישה מסביבתי שאם אני אומרת שאני מגדלת את בני ללא גבולות כולם מדמיינים לעצמם אותי שוכבת על הרצפה ובני דורך ומועך אותי בכוח. למה חשוב כל כך להוכיח לי שאני כן משתמשת בגבולות (לא אישי כלפייך סבטקסט יקרה)? לנתח את דברי ולחפש ולחפש בשביל להגיד- "הנה, מצאתי גבול!!!"
אצלי אין גבול שמדובר בבן שלי. לא החלטתי ולא קבעתי שום דבר מראש, אני זורמת ונעה עם החיים שלנו ועם החוויות ומחליטה תוך כדי מה אפשרי ומה לא מתאים לי או לנו או לסביבה. אני מרגישה כאילו הורים מפחדים שאם יזנחו את המילה "גבול" הכל יתפרק ויצא משליטה, אז לא הכל מתפרק, אבל הדברים בהחלט יוצאים משליטה- אני מפסיקה להיות "השולטת" ונהיית האמא, המכוונת, המדריכה, המלווה (שתמיד חלמתי להיות) ורוב הדברים נעשים בהרמוניה, בשיתוף פעולה ובהבנה.
הבן שלי הוא מסתבר, המורה הכי גדול שהיה לי אי פעם. הוא מלמד אותי דברים נפלאים על החיים, על עצמי ועליו. אם אני אחפש כל הזמן את הקצוות של היכולות שלי כדי להציב שם את הגדרות (הגבולות) אני אפספס את הלמידה הנפלאה זאת, אני אפספס את ההזדמנות לגלות אמפטיה, רוך, הבנה והתחשבות, אני אפספס לגלות את היצירתיות שבי ואת היכולות שלי להתפשר ולראות את האחר (שהוא גם במקרה האדם היקר ביותר לליבי). ושוב, אני חוזרת על מה שכבר כתבתי, גם כשאני לא מאפשרת לו להרעיש כשאבא ישן או לחצות כביש לבד או ללכת בבגדים רטובים, גם אז אני לא רואה בכל אלו גבולות, אלה אני מלמדת אותו איך להתנהל ולחיות בעולם שלנו ואני עושה את זה באהבה וברוך הכי גדולים שיש.

[בשמת_א*]

אז למה את אומרת לאנשים

אני אומרת שאני מגדלת את בני ללא גבולות
?

כל מה שכתבת יפה ומקסים.
את יכולה לעשות מה שאני עושה (-; אני לא משתמשת במלה "גבולות" לגבי החינוך של ילדי. בכלל. אני אלרגית למלה הזאת, ואני בהחלט חושבת שהביטוי "חינוך ללא גבולות" הוא פתח לאי הבנות מטופשות.

[ליהיא*]

ואני בהחלט חושבת שהביטוי "חינוך ללא גבולות" הוא פתח לאי הבנות מטופשות.
את באמת מאוד צודקת. אשתדל בעתיד להימנע מלהשתמש במונח האיום הזה. לפעמים פשוט אני נתקלת במצבים שמישהו (משפחה, חברים וגם הבן זוג לצערי) אומרים לי שאני לא שמה "גבול" או שלבני אין "גבול" ואז אני נגררת לכל הוויכוח לגביי גבול או לא גבול, מהו גבול וכו' וכו' )-:

[תזמורת_הים*]

להגיד לילד משהו זה לא להציב גבול. אם אני אומרת לך "שם היציאה" זה שונה מאשר אם אני מכריחה אותך לצאת.
אני לגמרי מסכימה שיש הבדל.
מה שאני טוענת הוא שכשרוב האנשים מדברים על גבולות הם מתכוונים פחות או יותר למה שאת ובשמת מדברות עליו- ללמד את הילד כללי התנהגות נאותים, התחשבות בזולת וכן הלאה. האמצעי עשוי להיות שונה, אבל המטרה נשארת זהה.
והאמת, אני לא בטוחה בכלל שמי שמשתמש במודע במילה גבולות יבחר תמיד בדרך של להוציא בכוח על פני להראות איפה היציאה. יוצא לי לשוטט הרבה בפורומים מיינסטרימיים יותר וגם לקרוא תשובות של אנשי מקצוע בתחום ולהתרשמותי הבחירה שלי ושלך ושל בשמת להסביר וללמד בצורה נעימה על פני להכריח ולצוות לא כזאת רחוקה מהגישה של אנשי "הגבולות".
וזה מסביר למה הביטוי "חינוך ללא גבולות" הוא פתח לאי הבנות מטופשות. ולמה אין צורך להתפלא מכך שהדרך של "בלי גבולות" מייצרת ילדים שמתנהגים בצורה חברתית ונעימה.
כך או אחרת גם אני
לא משתמשת במלה "גבולות" לגבי החינוך של ילדי.

[יונת_שרון*]

מה שאני טוענת הוא שכשרוב האנשים מדברים על גבולות הם מתכוונים פחות או יותר למה שאת ובשמת מדברות עליו- ללמד את הילד כללי התנהגות נאותים, התחשבות בזולת וכן הלאה.
אני לא חושבת שזה נכון. אני חושבת שמשתמשים במלה גבולות בכמה משמעויות שונות בהקשרים שונים. השניים הנפוצים הם:

1. "אין לו גבולות" = הוא לא מתחשב.
2. "צריך להציב גבולות" = צריך לעשות משהו בכפיה.

הרבה אנשים חושבים שהצבת גבולות במשמעות השניה (כפיה) מביאה לגבולות במשמעות הראשונה (התחשבות). הטענה שלי היא שזו טעות. לדעתי התחשבות היא לא תוצאה של כפיה.

[ניצן_אמ*]

ללמד את הילד כללי התנהגות נאותים זה משפט מאד פתוח. השאלה היא איך?
כי אם עושים את זה באמצעות שיח בגובה העיניים ודוגמה אישית, אז זה ממש לא דומה לצעקות "איך אתה מתנהג??"

<אתמול ראיתי אישה צורחת על ילד שהתרחק ממנה שלא יעז לעשות דבר דומה בעתיד. במקום לחבק אותו, להגיד לו כמה היא דאגה, וכמה שהיא חוששת שיאונה לו רע, וכמה כל זה זה בעצם כי היא אוהבת אותו, ומה היא חושבת שמוטב שהוא יעשה בהמשך ואיך היא יכולה לסייע לו בכך, היא צרחה עליו.>

אז אני לא טוענת ש"הצבת גבול" זה משהו שעושים בצעקות, אבל אני כן חושבת שאפשר להסכים שבד"כ מתכוונים למשהו שרירותי שעושים על מישהו. במקום משהו מוסבר שעושים עם מישהו.

[יעל*]

אני רואה שליהיא גם פה אז אני מרגישה בנוח [-:

ביתי בת כמעט שלוש. יש כמה רבדים שבהם אני הצבתי גבולות והיום אני מרגישה שזה רק יוצר מצדה צורך חזק יותר לעבור את הגבולות. אנסה להסביר.
אוכל- אנחנו משתדלים לאכול בריא וכמעט טבעוני בבית. מוצרי חלב פחות או יותר מאז שהיא התחילה לאכול אין בבית. כשאנחנו בחוץ אנחנו לפעמים אוכלים וגם היא. אבל במקרים כאלה אני משתדלת להגביל את הכמות.
טלוויזיה - אין אצלנו בבית. אנחנו מאפשרים לה לראות סרטים קצרים שאנו בוחרים במחשב בשעות הצהריים. עד היום זה היה בין חצי שעה לשעה וחצי ביום והגבלנו את זה לכך. אם היא מבקשת לפני הצהריים אני אומרת לה שבצהריים נראה ואם אחרי זה אני מזכירה לה שכבר ראינו היום.
זה עבד בערך בסדר עד לאחרונה (אם כי פעמים רבות סיום סשן הסרטים לווה בבכי וכעס). אני מרגישה שבזמן האחרון היא רוצה יותר ויותר מהדברים הללו. סרטים היא חוזרת ומבקשת מהבוקר (שואלת שוב ושוב אם כבר צהריים) ועד הערב. לאחרונה היא התחילה גם לבקש בכל בית אחר שאנו מבקרים ויש בו מסך של טלוויזה או מחשב.
מוצרי חלב - אני רואה ניצנים של אכילה מופרזת של הדברים האלה בחלונות שבהם זה מתאפשר, כלומר כשאנחנו בבתים אחרים. עכשיו היא גם החלה לבקש לאכול בכל פעם שאנחנו בבתים אחרים וברור לי שהיא רוצה לאכול דברים שאין אצלנו בבית ולאוו דווקא שהיא רעבה. לפעמים היא מבקשת לפתוח את המקרר או פותחת אותו ודורשת לאכול משם מוצרי חלב. אני חייבת לציין שסיטואציות כאלה ממש קשות עבורי, כי אני מרגישה מאוד לא נעים בבתים אחרים. זה אולי לגיטימי שילדה קטנה תתעניין מה יש במקרר של אחרים, אבל ברור לי שזה לא יגמר בזה ולא מתאים לי שכל התארחות שלנו תתלווה לחיטוט במקררים ואכילה מרובה של ג'אנק.
אני יודעת שילדים שמגבילים אותם, למשל בממתקים, הרבה פעמים יחפשו את זה בחוץ ואז יאכלו כאילו אין מחר כשהם ימצאו את זה.

הגעתי למסקנה שאני צריכה להתחיל לשחרר. אז חשבתי שמחוץ לבית לשחרר גם את הגבלות הכמויות. אבל כמו שציינתי, בבתים של אחרים זה פשוט לא נעים לי. וגם לא מתאים לי להפיל את האחריות במקרים אלה על המארח (משהו בסגנון "בואי נשאל את X אם אפשר לפתוח את המקרר, או אם אפשר לאכול גבינה או כמה) כי אף אחד לא יגיד לא לילדה רעבה. ואני לא מתכוונת לבתים של חברות טובות או סבתא שבהם אנחנו מרגישים בבית, אלא לבתים יותר פורמלים.

השאלה שנשאלת היא אז מה? בגלל שיש את זה בחוץ אני צריכה להכניס את זה הביתה? ואם אני שחררת מחוץ לבית האם זה מספיק כדי למנוע את ההתנפלות על האוכל שאין בבית? או האם זה אפשרי, בכלל בהתחשב בסוגיות שהעלתי?

גם לגבי הסרטים החלטתי לנסות לשחרר. אז היום החלטתי שאני לא אגיד לה לא. ושאני אשתדל בצורות אחרות למשוך אותה לפעילות אחרת.
ומה שקרה היום זה שהיא ישבה מהבוקר ועד 4 אחה"צ מול המחשב והסרטים. ואפילו שהיום החלטתי לפתות אותה בעבודה בגינה שהיתה מוזנחת הרבה זמן ובפתיחה של הקומפוסטר וחשיפה ראשונה של הקומפוסט המוזהב שאנחנו מטפחים כל כך הרבה זמן.
כלום לא עזר. היא עשתה כמה הפסקות קצרות שבהם התעניינה במה שאני עושה ואז רצה לבקש עוד סרט ולצפות בו. ממש התאפקתי לא להגיד "די מספיק" וחיכיתי שזה יבוא ממנה. אחר הצהריים הצעתי שנלך לגן שעשועים ולפגוש חברים והיא הסכימה בהתלהבות. אבל אח"כ שוב ביקשה סרט ומצאתי את עצמי מבהירה לה בתקיפות שזה יהיה או סרט או חברים.
אולי אני צריכה לצפות לתקופה שבה כך תיראה השיגרה שלנו בבית, ואח"כ היא תמצא את האיזון. אבל אני מפחדת. כי אני יודעת כמה שהמכשיר הזה ממכר ולילדה כל כך קטנה זה נראה לי מוגזם.
מצד שני הגענו למצב שבו הדרישה לראות סרטים כל כך חזקה שאני לא רואה שום פתרון אחר. כי להגביל ביתר תקיפות רק יגביר את הצורך שלה.

אשמח לכל עצמה כי אני ממש מרגישה שהגעתי למילכוד בעניין הזה. )-:

[מלכודית*]

אשמח לכל עצמה כי אני ממש מרגישה שהגעתי למילכוד בעניין הזה
גם אני באותו מקום בדיוק,
עם אותן בעיות בדיוק (אוכל, טלוויזיה).
גם אני אשמח לכל עצה!

[אילה_בשדה_הדגן*]

אז אני לא טוענת ש"הצבת גבול" זה משהו שעושים בצעקות, אבל אני כן חושבת שאפשר להסכים שבד"כ מתכוונים למשהו שרירותי שעושים על מישהו. במקום משהו מוסבר שעושים עם מישהו.

את זה ממש אהבתי!

אני לא מאמינה שאצליח להעביר את הרעיון שלי במילים מנוסחות כל כך טוב,
אז אני אתחיל ומקסימום ..

לשחרר =בלי להכנס לעימותים עם הילד/ה ,הרי אני כן רוצה לסמוך עליו שהוא יודע מה טוב לו.
בלי להכנס לעימות עם הילד=להחנק בתוך עצמי כי יש לי הבנות משלי על איך צריך להראות היום שלנו(שאנחנו משחקים עם חברים,מטילים בטבע,לומדים וכ')
ועל מה האוכל שאנחנו אמורים לאכול(ירקות ופירות טריים,מוכן בבית וכ')
ועל איך הסביבה שלנו אמורה להראות(מטופחת על ידנו,נעימה ונקיה..)

אז איפה פה אני מתחשבת עצמי, כהורה?

הרבה חשבתי על זה כשראיתי שגם אצלנו יש ימים שבהם אנחנו מתחלקים במדרון החלקלק .זה כל כך פשוט, מצד אחד.
מצד שני, ראיתי איך כל הדברים היפים שאני רוצה בשביל הילדים שלי הולכים ונשטפים באסלה.
ואז מצאתי את עצמי פשוט מפסיקה לותר.
נחישות.איחוד אנרגיה עם הבן זוג,הבהרה .תזכורות למי שמתבלבל.

נכון שיש גיל יותר קל ויש גיל יותר מאתגר.
יש ימים שבהם אפשר לעשות רק משהו אחד קטן ובאחרים עשר.

למדתי שבמשא ומתן ,אפילו אם זה עם ילד קטן הדברים שאני מציעה צריכים להיות מקובלים עלי.
לא רוצה להחנק !
למשל: אני לא אתנה את המפגש עם החברים, אם זה משהו חשוב לי שיתקיים לרווחת הילד שלי עצמו (כמובן שיהיה לזה גם תוצאות טובות מבחינתי ומבחינת הקבוצה)
אני מוכנה להתנות את הדברים שפחות חשובים לי: אחרי שנחזור תוכל לראות תוכנית של 1/2 שעה.
לפעמים חוזרים מהטיול /מפגש כל כך מסופקים ובאנרגיה טובה ששוכחים את המחשב ורצים להכין סלט .

וחיזוקים חיוביים במקום צרחות .
ואם יש צרחות , זו הזדמנות ללמוד מה חסר.

המון התבוננות במה כן עשינו שהיה כזה כייף, וכל כך מוצלח ולדבר על זה בארוחה המשפחתית עם חיוך מאוזן לאוזן .

[שלולית_י*]

יכול להיות שמסגרת מסודרת של היום תעזור לה לתחום את הפעילויות ויהיה לה יותר ברור מה זה "צהרים" ומתי עושים מה?
נניח אם כל בוקר קמים והולכים לגינה/משחקיה/גן/חברים, בצהרים אוכלים+מנוחה וסרט, ואחה"צ יוצאים למפגש שכונתי. יש לה מבנה של יום וכך גם מובטח לה שהסרט יגיע, הרי שמרנו לו מקום קבוע בלו"ז, וגם זה לא הגדרת זמן אמורפית שמחוץ לשליטתה. אני חושבת שיש ילדים שעושה להם טוב ה"סדר", אולי נותן להם להרגיש אחראים על עצמם.
לגבי הגבינה - כנ"ל אצלנו. אני בחרתי לקנות מדי פעם, הביתה. וגם ממתקים. גם לי היה קשה עם האכילה אצל אחרים וזה קצת מיתן, אני עדיין רואה שהיא מחכה לזה אצל אחרים, כלומר זה עדיין צורך, ולדעתיאני צריכה למלא אותו. כי אם לא אני אז היא תמצא איפה, וזה יותר הטריד אותי מהחלב עצמו. להפתעתי, כל פעם אצל סבתא היא עדיין מבקשת מילקי (מעדנים יש רק אצל סבתות), כל פעם מבקשת, וכל פעם משאירה חצי. אולי זה יעודד אותך.
(דרך אגב לגבינת קוטג' אין תחליף, אבל חלב אורז הוא להיט).

והכי חשוב - אל תשכחי שגיל שלוש הוא גיל שלוש.
אם זה לא על גבינה זה על משהו אחר...

[עירית_לוי]

הגעתי למסקנה שאני צריכה להתחיל לשחרר.
גם לגבי הסרטים החלטתי לנסות לשחרר. אז היום החלטתי שאני לא אגיד לה לא. ושאני אשתדל בצורות אחרות למשוך אותה לפעילות אחרת.
התחושה שעברה לי מבין השורות שלך היא שהחלטת "בשכל" שצריך לשחרר, שכדאי, שזה מה שמתבקש בעיניך מול מוצרי חלב וטלויזיה,
ואת באמת מנסה לעשות פעולות שמבטאות שחרור,
אבל בתוכך, את לא באמת שמחה ושלמה עם ההחלטה, ולא שלווה ורגועה מולה (לגיטימי! ).
כלומר, לא באמת יישרת קו עם ההחלטה הזאת,
השכל בחר, אבל לך בפנים קשה עם הבחירה הזאת.
וזה, הקושי והקונפליקט הפנימי, הוא אולי זה שעובר ומורגש ומשפיע על מצב העניינים בינך לבין בתך.

אגב, כשמרפים, השינויים לא תמיד מתרחשים מיד.
לקחת צעד אחורה, לצפות שתוך X זמן תתרחש תוצאה מיוחלת כלשהי, זה לא באמת להרפות,
מה שגם שהדינאמיקה של הדברים היא הרבה פעמים איטית יותר.

אז מה שיש זה על פני השטח שחרור,
ומתחת לפני השטח, בתוך תוכך, מתח ולחץ.
ואני מניחה שבתך חווה את זה, ומרגישה.
זה פער שקורה הרבה פעמים ויוצר תסכול לשני הצדדים. מוכר .

מה שאני רוצה להציע לך זה לא ללכת בכוח נגד עצמך.
זה לא ממש יעיל לנסות לכופף לעצמנו את היד מאחורי הגב ו"להחזיק את עצמנו" כדי לשחרר .

את רוצה לשחרר? בסדר גמור! אבל לאט, ובעדינות,
ובעיקר מתוך הרבה כבוד לעצמך ולדברים שאולי מפחידים אותך בהרפייה הזאת של אוכל וטלויזיה,
וזה - כדי שההרפיה תהיה אותנטית ותעשה טוב לדינאמיקה בינכן.

אם זה מדבר אלייך, אני יכולה להרחיב לגבי היישום של זה.

[בשמת_א*]

אני ממש מסכימה עם אילה, ואני גם רוצה להגיד שכיוון שלדעתי גם סרטים וגם מוצרי חלב אפשר לסווג כ"סמים", שניהם לא דברים שאני בעד "לשחרר" עם ילדים קטנים.
אחרי הניסוח החריף הזה אני אסביר:

יש לך תינוקת בת שנתיים (תעזבי "כמעט שלוש". את מדברת על בת שנתיים ומשהו).
אפילו ה"מומחים" הקונבנציונאליים היום ממליצים לא להראות לתינוק "טלביזיה" (זה כולל סרטים - דברים משודרים שצופים בהם דרך מסך) לפני גיל שלוש, ואת כבר מראה לפחות כמה חודשים?
זה לא מפליא שהיא "רוצה עוד".
זה סם, ולא מזמן קראתי מאמר (באנגלית, ולא, לא זוכרת איפה הוא אבל אפשר לחפש בגוגל) שהסביר בדיוק את המנגנון שבגללו הבהייה בדברים האלה גוררת עוד בהייה. יש פה השפעה על המוח, שגורמת מצד אחד ליצירת צורך גופני להמשיך לצרוך את ה"סם" עוד ועוד ועוד - ומצד שני, ממש כמו בסמים נרקוטיים, יש תחושה קשה של "נפילה" ברגע שמפסיקים. ככה יש ניגוד בין התחושה כשצופים (נתפסת כ"טובה" אף על פי שבעצם קורה משהו אחר) לבין התחושה כשנגמרת הצפייה (נתפסת כהרגשה "רעה" ומייד רוצים לחזור ולצפות).

אילו הבת שלך לא היתה מושפעת מהצפייה, והיתה צופה את החצי שעה אחרי הצהריים ולא היה פה "אישו" בכלל - לא הייתי אומרת כלום על ההחלטה לאפשר את הצפייה הזאת, כי הייתי חושבת, שזה כנראה לא משפיע קשה על הילדה אז לא נורא.

אבל את דווקא מתארת ילדה שמאוד מושפעת, שזה פועל עליה בדיוק כמו שמתארים שזה פועל, לא רק על ילדים קטנים אלא על כל אחד - הבעיה שאצל ילדים קטנים זה ממש משפיע על התפתחות המוח, ואני בטוחה שזה הדבר האחרון שאת רוצה!
כמו כן, כמו שאת מתארת, היא אכן הולכת ונעשית יותר ויותר "מכורה" לצפייה, ומוותרת על דברים בריאים וחשובים למען ה"סם".
לדעתי, איך שאני קוראת אותך, את מרגישה שקורה פה משהו מאוד לא טוב ואת נבוכה מול זה ולא יודעת מה לעשות.
אני, עם הראייה שלי, מהזוית שלי - הייתי אומרת שהתוצאות והנתונים מדברים בעד עצמם, ובמקום "לשחרר" תינוקת קטנה ליפול קורבן לסמים שמפילים גדולים ומבוגרים ממנה לבהייה במסך, אני הייתי אומרת שאין יותר סרטים. נגמרו. מהיום עושים דברים אחרים, הסרטים נגמרו.

אגב, כיוון שאני לא מאמינה ב"לא" ובמריבות, אז אני הייתי מסלקת באופן זמני את כל הציוד שקשור בסרטים: מחשב, תקליטורים, לא משנה מה. להזיז, לכסות, להוציא מחוץ לתחום, ולבלות הרבה זמן במשך כמה ימים מחוץ לבית בדברים מיוחדים וכיפיים כך שתצטרכי כמה שפחות להעמיד אותה מול התזכורת של "פעם הייתי יושבת פה ורואה סרטים ועכשיו אין".

וזה כולל בתים של אחרים: להקפיד להודיע מראש, שכרגע הילדה מושפעת קשה מאוד ממסכים מרצדים, והאם אפשר לוודא ששום מסך כזה לא יהיה פתוח כשתבואו.
כלומר: מניעה. כמה שיותר מניעה.

למשך חודש לפחות, או עד שאת רואה שאין יותר בכי, בקשות וכו' וכו' והיא שמחה לעסוק בפעילויות אחרות ונראית "גמולה" לגמרי מההתמכרות לסרטים - אני הייתי מציעה שאם מישהו שחשבת לבוא אליו לא יכול להבטיח ששום מסך לא ייפתח בנוכחות הילדה, פשוט תוותרו על הביקור לעת עתה. "טוב, אז אולי נבוא בשבוע הבא". בהמשך, גם אז כדאי יהיה לוודא שהיא לא נשאבת חזרה לתוך השליטה וההשפעה של הסם. לא שווה את זה שההתמכרות תיפתח מחדש עוד לפני שהיא יצאה מהקריז, ולא שווה את זה שהיא תתמכר מחדש ותצטרכי לעבור איתה שוב גמילה.

ואני לא צוחקת ולא מתבדחת כשאני משתמשת במונחים האלה.

חשוב גם שתדעי, שיש ילדים (ומבוגרים) שרגישים יותר להתמכרויות, וכאלה שפחות, וגם ברגישות, ההתמכרויות שונות.

העובדה שהיא מגיבה בצורה דומה גם לסרטים וגם למוצרי חלב אומרת שללא ספק היא רגישה ופגיעה להתמכרויות. כמו רוב האוכלוסייה.

לגבי מוצרי חלב, הראייה שלי היא כזאת (אני מפרטת מה אני חושבת, ואיך אני רואה את הדברים, שיהיה ברור שאני מציגה פה את נקודת מבטי ואת יכולה לבחור מזה מה שמתאים לך ולזרוק מה שלא):

• אם את לא רוצה מוצרי חלב בבית יותר ממה שכבר יש, אני לא רואה שום סיבה להכניס את זה.

• לי נראה מהתיאור שלך שהילדה מתמכרת אליהם. ואם כתבת "ג'אנק" אז אולי "מוצרי חלב" הם שם מכובס לכל מיני ממתקים בכלל? כלומר, מה זה "מוצרי חלב"? היא אוהבת יוגורט עיזים אורגני טבעי, או "דניאלה" מלאה בסוכר? אולי את בעצם מדברת על ממתקים (מילקי, דניאלה, דני, שוקו וכיוצא באלה). ואז החומר הממכר העיקרי הוא הסוכר הלבן, שכבר ידוע כסם בעל השפעה נרקוטית.

• אני אישית לא מאפשרת לילד שלי ללכת לראות מה יש במקרר או משהו דומה בבתים של אחרים. פשוט אין מצב. אני אפילו לא שואלת. במיוחד לא אם יש לי עמדה ברורה (שזה לא מנומס, שזה לא ראוי, ושזה לא נעים להעמיד את המארחים במצב שהם יצטרכו לסרב לתת לילדה קטנה אוכל - כל מה שכתבת). אני אומרת "סליחה, זה לא הבית שלנו, רק בבית שלנו אנחנו פותחים את המקרר". בספר שלי גם לא מבקשים אוכל בבתים של אחרים (לא כולל הורים ואחיות), אבל על זה אמרו לי שזו שריטה שלי אז... P-:

• כאשר יש לי בעיה בנושא אוכל עם הילדים (ויש לי - עוד לא עברה עלינו שנה אחת בלי שיהיה פה לפחות ילד אחד אלרגי עם הגבלות תזונתיות בגלל זה), אני דואגת גם לזה מראש. אם אני מבקרת מישהו, אני מתאמת עם המארחים מראש את ענייני האוכל. למשל, לי חשוב שלא יוגשו דברים שאסורים על הילד אבל שהוא אוהב, כי זה גם גורם לקונפליקטים וגם מקלקל לו את מצב הרוח. באותה מידה, אני הרבה פעמים מביאה איתנו אוכל שמותר לילדים שלי וגם מקובל על בעלי הבית. את יכולה לתאם שיהיו מאכלים שמקובלים עלייך ואת יודעת שהיא תאהב לטעום. את יכולה להביא אוכל שהמארחים יגישו לשולחן כאילו מטעמם (יש הרבה ילדים שאוהבים "אוכל של אחרים" ועצם העובדה שזה בבית אחר מעוררת אצלם תיאבון - שלך נראית לי כזאת). יש כל מיני רעיונות. אבל לדעתי במצב הזה, עדיף לא להשאיר ליד המקרה את שאלת האוכל.

שוב, זו רק דעתי.

[נועה*]

גם לדעתי טלוויזיה זה סם ממכר.
כשהבן שלי היה בן שנתיים נולדה בתי השנייה. הוא סרב לישון בצהריים והיה מאוד קשה בשעות האלו.
הפתרון (הגרוע) דאז היה טלוויזיה. משעה שעה וחצי של צפיה הגענו ל- 6 שעות צפיה ביום!!!
זה המון לא רק לילד בגילו, אלא לכל אחד.
עד שיום אחד (על אף הסביבה שאמרה עזבי, הוא ימצה,הוא יקום לבד וכו' וכו'...) עשיתי לזה סוף.
חד וחק ובלי וויכוחים. אין טלוויזיה.
יוצאים מהבית, מסתובבים בחוץ, הולכים למפגשים.....

היום (הוא כבר בן 7) לא רואים יותר משעה ביום ולא כל יום. אם יש כמה ימים שאנחנו בבית ולא יוצאים מכל מיני סיבות ואני מרגישה שרואים יותר מדי, אני מודיעה מחר "יום ללא טלוויזיה" (גם אם נשאר בבית).

גם לקטנה יש נטיות התמכרותיות, ואני בפרוש מגבילה. או שבוחרים תכנית מסוימות שאוהבים או שרואים זמן מוגבל.

בזמנים ששעות הצפיה עולות, הם קמים מהטלוויזיה עצבניים מאוד. אני דואת להפנות את תשומת לבם ולהסביר, שהישיבה הממושכת מול המסך יוצרת את העצבנות.

[ליהיא*]

יעל,
(השעה מאוחרת, מצטערת מראש אם לא אהיה רהוטה) קראתי את מה שבשמת כתבה. אני אישית רואה את הדברים אחרת. אין לי ניסיון של כמה ילדים, הבן היחיד שלי בן שנתיים וחצי. הוא לא ילד שאפשר בקלות להגיד לו מה לעשות, לפחות לא בלי לשמוע את דעתו, רצנו ומחאותיו ואני עוברת את אותם דילמות ממש. קודם כל לפני הכל אני מאמינה בדוגמה אישית ובחשיבות שיש להתנהגות שלי לעיניו. בנטייה הטבעית של בני לחקות אותי וזה כלי שיכול לפעול לטובתי המון. ולכן אני לא אוכלת או שותה לעיניו דברים שאני לא מאפשרת לו לאכול או לשתות ואני לא צופה בטלוויזיה לידו ולא יושבת "על" המחשב. אני מאמינה שבזה שבני נמצא איתי כל היום, כל יום, בתת מודע שלא ההתנהגות שלי והבחירות שלי נטמעות בתוכו וישפיעו על התנהגותו ובחירותיו.
יש פה שני עניינים- האוכל והטלוויזיה ואני חייבת להגיב עליהם בנפרד כי בדעתי לגבי האוכל אני יותר נחרצת מאשר לגבי הטלוויזיה.
אז ככה, לגבי האוכל, בתוך הבית אני לא מגבילה כלל. כל מה שיש בבית, בארונות, במקרר, מותר לבן שלי לאכול כמה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. אני לא מחזיקה דברים שאני לא מרשה לו ואני מאפשרת לו להחליט מתי הוא רעב ועד כמה הוא רעב. בדרך כלל הוא יבחר להשתתף בארוחות המאורגנות או במה שהכנתי לו וגם אם לא אני לא אומרת כלום אף פעם, לא מנסה לכוון, לשדל, לבאס אותו וכדומה. אני מאמינה בכל ליבי שאם הבית מלא באוכל בריא ומזין, הוא יידע לבד למה ולכמה הוא זקוק ואני מכבדת את תחושות הרעב והשובע שלו ואת הנטיות שלו למאכלים מסויימים. הילד שלי בוחר אם ומה לאכול ואני מאמינה שהוא "יודע" מה נכון בשבילו כי מעולם לא הפרעתי לו "להקשיב" לצרכים התזונתיים שלו. יש תקופות שהוא יאכל את אותו הדבר כל יום ויש תקופות שהוא ימנע ממאכל מסויים בתוקף. אני מגישה ארוחות מזינות (בסטנדרטים שלי) ונישנושים מזינים בניהם (פרות, אגוזים, לחם חי עם דבש) והוא בוחר- אוכל או לא אוכל. אם היה משהו שנתקלתי שהוא ממש רצה והשתוקק אליו, אני אישית הייתי מאפשרת לו לאכול ללא הגבלה. מניסיוני השתוקקות מתאזנת ומתחלפת. אני סמוכה ובטוחה שאם תנטרלי את העימותים סביב אוכל בבית (ואני מקווה שלא הבנת מדבריי שאני ממליצה להכניס לבית, מה שנראה לא בריא בעינינו) אז האוכל לא יהיה "אשיו" יותר גם בחוץ. נכון, זה אולי ייקח זמן, אבל משהו בה יירגע ויתאזן והיא תגביל את עצמה באכילה בבתים של אחרים, ללא התערבות מצידך.
האוכל בחוץ הוא יותר מאתגר, במיוחד בשבילי, צימחונית בסביבה של אוכלי בשר, אבל גם פה החלטתי כבר לפני זמן רב שאני לא מגבילה אותו בחוץ ופה אני מסכימה עם דעתה של בשמת- אם יש אפשרות מלבקש מהמארחים לא להגיש דברים מסויימים אז אחלה ואם לא אני חורקת שיניים ושותקת. הדבר המפתיע הוא שבדרך כלל בני היקר לא ייבחר כלל להכניס לפיו מזונות שלא קיימים בבית וגם אם כן הוא יאכל מעט (לעיתים לא) ויאבד עניין מהר. חשוב לי שלא תהיה התנפלות מצידו על אוכל בבתים של אחרים ולכן אני אף פעם לא נותנת לו תחושה של "גבול" במקום הזה ואז אין צורך "לפרוץ" את הגבול או להתעמת עליו. אני גדלתי בבית מגביל מאוד מבחינה תזונתית וזה פגע בי ובאחיותיי עמוקות. עד היום אני לא מסוגלת לא לסיים את האוכל בצלחת, כי הכריחו אותנו תמיד להשאיר והסתכלו כמה אכלנו, מה ומתי. כשהיינו ילדים, היינו רק מחכים להגיע למקומות שלהורים שלי לא היתה שליטה כדי להתפרע על מאכלים שהיו אסורים עלינו, אפילו שאלא לא היינו טעימים לנו כלל.
הייתי מציעה שתתחילי לשחרר בבית ואולי בבתים שאת סומכת על הבחירות התזונתיות שלהם ושאת מרגישה נוח בהם ולראות מה קורה משם. כמובן שיש את העניין של ללמד אותה איך להתנהג בבתים של אחרים מבחינת נימוס וכללי התנהגות נאותים ופה את צריכה להחליט אילו הרגלים את רוצה להקנות לה בלי קשר לאכול, אלא בכלל, ומה שנראה לך זה מה שצריך להיות ולא להימנע מלהגיע לאזורי העימות אלא להסביר בנועם ובתקיפות ואם יש בכי או מחמאה לחבק ולתמוך ולהבין אבל לא להישבר ולחלל את מה שנראה לך מקודש.
טלוויזיה, וואו, זה אישיו רציני! אני מבחינתי שלא יהיה בכלל בבית אבל בגלל שאני לא חיה לבד ועליי להתחשב גם ברצונותיו של בן זוגי האהוב, הטלוויזיה לא תזוז מכאן מילימטר. פה בעניין הזה אני פחות נחרצת כי מצד אחד אני רוצה להגביל ואולי אפילו לאסור כלל ומצד שני אני לא רוצה להפוך את העניין לאיזור עימות בנינו ומצד שלישי אני רוצה לסמוך על הנטיות הטבעיות של בני לרצות, לשחק, להשתולל, לחקור לא להתנוון מול מסך. אני באמת לא בטוחה מה נכון. קשה לי קצת עם ההתייחסות לזה כסם ואת השימוש במונחי גמילה, אבל אולי יש בזה משהו. בכל מקרה אולי אם יש אפשרות להוציא אותה בכלל מסדר היום, לפחות בתוך הבית, אולי כדאי. העניין הוא מה עושים בבתים של אחרים? איך מתמודדים שם? איך מונעים את "ההתנפלות"? אני יכולה להציע לך רק מניסיוני- בני נחשף לטלוויזיה לפני מספר חודשים בתוך הבית. מרגע שראה בפעם הראשונה בבית, הוא ביקש ללא רחם, ישר איך שקם מהמיטה. כנגד כל היגיון משהו בתוכי הרגיש שאני צריכה לאפשר לו ופשוט להתבונן בו ולראות מה קורה. היו כמה ימים מטורפים של הקרנות רצופות ואז יום אחד הוא קם ופשוט לא ביקש יותר. אחרי שההתלהבות שככה, החלטתי על חוקים מסויימים בנוגע לצפייה, ישבתי איתו והסברתי לו- אף פעם לא בבוקר, אף פעם לא לפני השינה. יש לו בבית בחירה של בערך 5 קלטות קצרות (בניהן יוגה לילדים- מוצלח!) ואם הוא מבקש בזמנים המקובלים אני שמה לו. זה לא יקרה כל יום ולפעמים יחלוף שבוע מבלי שביקש והטלוויזיה שלנו באמצע הסלון עם נוכחות. אני דואגת לספק לנו שפע של פעיליות וגירויים אחרים והוא בדרך כלל יעדיף לצייר, להשתולל או לצאת מהבית וגם אם לא, זה מה?! אנחנו חיים בעידן שבה יש טלוויזיה בכל מקום ואני מעדיפה שהוא יבין מה זה ולא יתרגש מזה מאשר יבהה בזה כמו זומבי בבתים של אחרים. ובאמת לגבי בתים של אחרים, אם אפשר (מבחינת הקרבה והנעימות מהמארחים)לבקש לכבות, אני מבקשת. אם אי אפשר, אני לפחות בודקת את התוכן- לא אלימות, לא גסויות, לא MTV ולא חדשות. ואם אי אפשר לבקש לפחות לשלוט על התוכן, אני פשוט לא לוקחת אותו לשם. במידה והוא נמצא אצל גיסתי וה"הופ" שם דולק קבוע, אני לא מתערבת ומעירה לו כמה הוא מסתכל. בדרך כלל הוא יעדיף לשחק וגם אם לא אז לפחות אנחנו נמצאים שם רק זמן קצר, פעם ב...
אני מאמינה שצריך לבדוק כל מקרה לגופו ולהיות קשובים לילד. להתבונן בו, לנסות להבין, מה מניע אותו בבקשות שלו, מה הצרכים שלו, מהן התגובות שלו ומה התגובות שלנו לתגובות שלו. צריך לבדוק לעומק את הצורך שלנו בשליטה בתחומים מסויימים בחיים, מאשר לכוון, להדריך וללמד.
חייבת לישון, מקווה שעזרתי....

[אום_אל_קיצקיצ*]

בנושא המקרר בבתים של אחרים, אני חושבת שצריך לשקף לה את העניין, שזה דבר לא מנומס ולא מקובל בכלל, להגיע לבית של אחרים ולגשת למקרר. לא מתנהגים ככה בין אנשים. גיל שלוש זה בהחלט גיל בו היא מסוגלת (ואף מעוניינת, וזם מתפקידך לעשות זאת, לדעתי) להפנים התנהגויות מקובלות ולא מקובלות בחברה.

[אום_אל_קיצקיצ*]

או, אני רואה שבשמת כבר אמרה את מה שאמרתי, אז סליחה שהתפרצתי לדלת פתוחה, וגם מסכימה מאוד עם כל מה שבשמת כתבה. כל מילה בסלע!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

היו לנו בדיוק אותם מאבקים סביב גיל 3 - סרטים/מחשב וחלב פרה. היום הם אינם. אפשר לומר שלקח לנו שנתיים (אני מעט אטית ) להגיע לכוונון הזה, שהוא יקבל מה שהוא רוצה או לפחות קרוב לזה, ואני ארגיש עם זה בנוח בלי עניינים, אבל באמת בלי עניינים.

אז אחרי שניסינו כל מיני סוגי חלב ותחליבים, הגענו לחלב עזים שאותו הוא יכול לשתות כאוות נפשו (אני מבליגה על המחיר), אבל תוך התחשבות בכללים אלמנטריים כמו "לא שותים 2 כוסות בצהריים כשרעבים מאוד וברור שמה שצריך להיכנס לבטן זו ארוחת צהריים". או "לא גומרים את כל החלב בערב כך שלאמא לא תישאר אף טיפה לקפה של הבוקר".

סרטים - הכבלים נותקו, ביוזמתי, אחרי תקופה שהרגשתי שאני עצמי לא צופה בכלל וערוץ הופ סתם מטמטם את הילד. מה שיש היום אלה קלטות, איכותיות, אף אחת לא נמשכת יותר מ-40-50 דקות. הוא צופה פחות מבעבר - אולי כל 3 ימים מקסימום.

נקודת התורפה כרגע היא המחשב - כי אתרים שגולשים בהם לא "נגמרים" וקשה להתנתק. לצערי המחשב הוא חלק חיוני בעבודה שלי, אחרת הייתי שמחה לכסות אותו במפת תחרה כמו אצל הפולנים, ולאפשר גלישה רק פעם בשבוע.

[ש_י_ר_י*]

נקודת התורפה כרגע היא המחשב - כי אתרים שגולשים בהם לא "נגמרים" וקשה להתנתק.
אכן, זו הבעיה גם אצלנו. הוא יכול מבחינתו לשחק שעות. אז אמנם יש לנו את חוק ה-לא-בבוקר-לא-בערב שמישהי הזכירה פה למעלה, אבל בשאר היום הוא שואל שוב ושוב מתי אפשר מחשב.
לתקופה קצרה שמתי לו טיימר של 10 או 15 דקות, והבהרתי שאחרי שזה מצלצל אין יותר מחשב. זה עבד למשך חודש בערך, בלי בכי וכעס, אבל עכשיו כבר לא עובד... כל קימה מהמחשב זה בכי ויללות ואני רוצה עוד.

[יעל*]

תודה לכולן!

_את רוצה לשחרר? בסדר גמור! אבל לאט, ובעדינות,
ובעיקר מתוך הרבה כבוד לעצמך ולדברים שאולי מפחידים אותך בהרפייה הזאת של אוכל וטלויזיה,
וזה - כדי שההרפיה תהיה אותנטית ותעשה טוב לדינאמיקה בינכן.
אם זה מדבר אלייך, אני יכולה להרחיב לגבי היישום של זה._

עירית,
זה מדבר אליי מאוד ואשמח מאוד אם תרחיבי. תודה!

הכי התחברתי למה שליהיא כותבת. גם בגלל שאני מכירה את הבן שלה והוא בעיני ילד מאוד משוחרר ומקסים וגם בגלל רוח הדברים שמדברים אליי בנקודה שאליה הגעתי, שבה אני מבינה שעוד יותר גבולות רק יחמירו את הבעיה.
בינתיים הגעתי לכמה מסקנות.
בעניין הסרטים:
אני מבינה את מה שבשמת כותבת לגבי ההתמכרות. אבל הפתרונות שאת מציעה הם בעיני קשים מאוד ליישום. בכל בית בסביבתי ובין חברי יש מסכים ו/או טלוויזיות, ומבחינתנו, להמנע ממפגשים עם רשת חברתית זו, יגזור עלינו בדידות ממש לא רצויה.
אני גם חושבת שההתמכרות נובעת בין היתר מהמבחר והמגוון של הדברים שבהם אפשר לצפות. נהגנו לתת לה לראות פרקים של פרפר נחמד מתוך האתר של הטלוויזיה החינוכית. שם יש המון פרקים ואפשרות לבחור. באמת שמתי לב שהדרישה שלה עלתה כשהתחלנו עם זה.
אני ובן זוגי הגענו למסקנה שנצמצם את אפשרויות הבחירה שלה ל 3-4 dvd שבהם נאפשר לה לצפות. שנפסיק להגביל אותה בכמות הצפייה ונקווה לטוב. בימיםן שחלפו מאז שהתחלנו ליישם את זה, היא עדיין צופה הרבה מאוד, אבל לא באותה אובססיביות כמו ביום הראשון שבו שיחררתי ובו כתבתי את ההודעה הנ"ל.
היא פחות "בוהה" במסך, יותר קשובה לדברים אחרים שקורים מסביבה, וקצת יותר בקלות עוזבת את המסך ועוברת לפעילויות אחרות. אני צופה שזה ילך וישתפר. שכאשר היא תבין שאין הגבלה מצידנו ושזה נגיש לה מתי שהיא רוצה, הדרישה תרד. אחרי הכל, כמה כבר אפשר לצפות שוב ושוב באותם קטעים...

לגבי האוכל הגעתי למסקנה שזה פחות משנה מה יש בבית ומה אין, ויותר חשוב זה הגישה של ההורים כלפי האוכל. עד היום, בגלל שמאוד חשוב לי שהיא תאכל בריא, עשיתי די "אישיו" מהאוכל: ההגבלה על הכמויות, הערות על בריא ולא בריא ועוד. גם השפעתי מאוד על בן זוגי ועל אמא שלי שהעבירו לה מסרים דומים. אני מרגישה שהיא מתייחסת למזונות מסויימים כאל מזונות "אסורים", למרות שאני מעולם לא אמרתי אסור על אוכל. ולכן אני חושבת שיש לה צורך לבדוק את הגבולות ולהכיר דווקא את המזונות האלה (מעבר לזה שבלי קשר זה כנראה גם מאוד טעים לה).
במוצרי חלב, אגב, אני מתכוונת לגבינות. דניאלה ומעדנים היא מעולם לא טעמה וגם לא פגשה.
אני חושבת שאם ההורים לא עושים עניין מהאוכל ומסתפקים בגבולות שקיימים ממילא בין הדברים שיש בבית לדברים שאין בבית, אז גם הצורך של הילד לבדוק את הגבולות הוא קטן יותר.
לכן החלטנו לנסות ולשחרר מחוץ לבית. בדומה למה שליהיא כתבה, אם מוגש במקומות אחרים אוכל שהיא ראתה ורוצה לאכול, לאפשר לה כמה שהיא רוצה, ללא הגבלה. אני צופה שתהיה תקופה של התנפלות ואכילה מרובה של דברים מסויימים, ושאח"כ זה ירגע.

הנושא של פתיחת מקרר בבתים אחרים הוא באמת נפרד, וקשור לחינוך לנורמות התנהגות בחברה. אני צריכה לזכור להתייחס אליו כאלה כזה. אני רק תוהה איך מלמדים ילד את ההבדל בין בתים שבהם אנחנו בני בית ובהם אני לפחות, כן פותחת מקרר - סבתא, חברות טובות, לבין בתים שבהם זה לא ככה.
הרי אמירה כללית שאנחנו לא פותחים מקרר בבתים אחרים היא לא תמיד נכונה...

תודה לכולן.
אשתדל לספר בהמשך על ההתפתחויות.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בשאר היום הוא שואל שוב ושוב מתי אפשר מחשב.
בעיניי זה או מעייפות או משעמום. וקורה רק כשנמצאים בבית ובלי משהו אטרקטיבי לעשות, או בלי חברה מגוונת מספיק.

את יכולה לצמצם את זה קצת, לפחות לתקופה, בהסחות דעת: אם תהיי איתו מעט יותר זמן מחוץ לבית, אם תחזרו הביתה ישר לתוכניות מובנות (כל פעילות שחביבה על שניכם, לתכנן מראש) ואם תציעי/תאפשרי לו הרבה דברים פיזיים לעשות - אמבטיה ארוכה, משחק בחומרים במטבח, גזירות... כל מיני כאלה.

[בשמת_א*]

הגענו למסקנה שנצמצם את אפשרויות הבחירה שלה ל 3-4 dvd שבהם נאפשר לה לצפות
רעיון מעולה בעיני.
מעוד בחינות.

במוצרי חלב, אגב, אני מתכוונת לגבינות.
גם לי יש ילד אחד שמשוגע על גבינות. הבעיה במקרה שלנו היא, שהילד אלרגי למוצרי חלב, אם כי בצורה מורכבת. בכל זאת שמתי לב, שכאשר אני לא מגבילה, הוא בסופו של דבר לא אוכל מזה הרבה, ולפעמים לא אוכל בכלל.

_אני רק תוהה איך מלמדים ילד את ההבדל בין בתים שבהם אנחנו בני בית ובהם אני לפחות, כן פותחת מקרר - סבתא, חברות טובות, לבין בתים שבהם זה לא ככה.
הרי אמירה כללית שאנחנו לא פותחים מקרר בבתים אחרים היא לא תמיד נכונה..._
אני חושבת שזה בדיוק מה שאת יכולה להסביר:
יש בתים שאנחנו מרגישים בהם כמו בבית - לכן כאן אני כן פותחת מקרר.
יש בתים שאנחנו אורחים בהם - לכן כאן אני לא אפתח מקרר.
את יכולה פשוט להגיד את הכלל, ולהוסיף, שהכי כדאי לשאול את אמא ואמא תגיד, אם פה זה "כמו בבית" או "כמו אורחים".
ככה היא תלמד כמה דברים:

1. שיש כל מיני שיקולים
2. שצריך ללמוד אותם ולחשוב עליהם (את חושבת על הדברים)
3. "כל מקרה לגופו" הוא כלל חברתי חשוב ביותר, אולי הכי חשוב שיש!
4. אמא היא המתווכת ביני לבין העולם, והיא האדם שאני אמורה להתייעץ איתו במקרה שאני לא בטוחה איך מתנהגים במקום הזה

ועוד.
מה דעתך?

[יעל*]

_אני חושבת שזה בדיוק מה שאת יכולה להסביר:
יש בתים שאנחנו מרגישים בהם כמו בבית - לכן כאן אני כן פותחת מקרר.
יש בתים שאנחנו אורחים בהם - לכן כאן אני לא אפתח מקרר.
את יכולה פשוט להגיד את הכלל, ולהוסיף, שהכי כדאי לשאול את אמא ואמא תגיד, אם פה זה "כמו בבית" או "כמו אורחים".
ככה היא תלמד כמה דברים:

שיש כל מיני שיקולים
שצריך ללמוד אותם ולחשוב עליהם (את חושבת על הדברים)
"כל מקרה לגופו" הוא כלל חברתי חשוב ביותר, אולי הכי חשוב שיש!
אמא היא המתווכת ביני לבין העולם, והיא האדם שאני אמורה להתייעץ איתו במקרה שאני לא בטוחה איך מתנהגים במקום הזה
ועוד.
מה דעתך?_

מעולה! מפורט ברור ולעניין.
תודה רבה!

[עירית_לוי]

זה מדבר אליי מאוד ואשמח מאוד אם תרחיבי. תודה!
מה שמקשה על ההרפייה אלה הם כל הדברים שמפחידים אותך שיקרו.
כאשר אנחנו ניצבים מול פחד - אנחנו מגבירים את האחיזה, מהדקים את הביצורים, ונכנסים למצב של שליטה.
שליטה זו לא מילה גסה, זה סוג של הגנה על עצמנו, זה ניסיון לייצר לעצמנו חוויה ותחושה של ביטחון ברגעים בהם נדמה שהקרקע נשמטת לנו מתחת לרגליים.

זה נכון לגבי הרבה תחומים בחיים. יש אינסוף סיטואציות בחיים שיש להן פוטנציאל לגרום לנו לחוש שהקרקע נשמטת לנו מתחת לרגליים. ואנשים שונים מהדקים אחיזה מול סיטואציות שונות.
אדם אחד יהיה בשליטה חזקה מאוד בכל פעם שהוא פוגש בן זוג פוטנציאלי (כשהוא פוגש בסיכון להתאהב ולהפגע), לאדם אחר זה יקרה מול כסף (כשהוא פוגש בסיכון לא להרוויח כמה שהוא צריך), ולשלישי מול התלבטות אם לעשות שינוי מקצועי משמעותי (כהוא פוגש בסיכון של להיכשל בגדול). כך גם כניסה להריון, לידה של ילד, ובטח שבטח כל מיני דברים שיש בהם פוטנציאל התמכרותי (אוכל, טלויזיה וכו').

לכן, אם את רוצה להרפות, את לא יכולה למשוך בכוח, כי יש שם פחדים. אם תמשכי, הם יימשכו יותר חזק.
הרעיון הוא להתיר בעדינות את הקשרים. כאשר מושכים אותם בכוח הם רק הולכים ומתהדקים.

ולכן, כדאי קודם כל ליצור בהירות לגבי הפחד,
ואחר כך לתת לו, כאמור, מקום וכבוד. להתייחס אליו בהבנה ובסבלנות.
ואז, כשהוא יהיה מונח לפנייך גלוי, ומובן, ולא-נשפט את תוכלי להתחיל להיפרד ממנו ולשחרר אותו מתוכך.
ההרפייה תהיה בעצם הרפייה של הפחד הזה. הרפייה שתאפשר גם פרידה ממנו.

לכן,
תחשבי עם עצמך מה הכי הכי מפחיד אותך אם את עכשיו מרפה לגמרי את עניין הטלויזיה והאוכל?
מה עולה ראשון מהבטן? אפילו אם זה נראה לך הזוי ולא הגיוני.
מול פחד מיד עולים הסברים רציונליים מרגיעים. הרעיון הוא לזהות מה היה שם רגע לפני שההיגיון נכנס לפעולה.
מה מפחיד? מה הכי מפחיד? מה הכי נורא שיכול לקרות, לך? לילד שלך?

[עירית_לוי]

עוד משהו:
כאשר הפחד מהדבר המסויים מתחיל להתמוסס,
אז את חופשייה לפעול בשני הכיוונים:
גם לתת חופש, להרפות, לאפשר,
אבל גם להגיד "לא" בצורה נקייה ועניינית, בלי רגשות אשמה, בלי לשדר לילד שאת מתנצלת על ה"לא", בלי לפחש מזה שאת "שורטת" אותו אם את אומרת "לא".

כאשר אין ברקע פחד, את עצמך נוכחת מאחורי ה"כן" או ה"לא", נוכחת מול הילד שלך,
הוא פוגש אותך, לא את הפחד שלך,
ואז גם רוב הסיכויים שמה שתגידי תקבל על ידו בלי מאבק או התנגדות חזקה.

[אום_אל_קיצקיצ*]

עוד רעיון שחברה הציעה לי בנושא דומה (ממתקים) ולא יישמתי בסופו של דבר אבל נשמע לי מוצלח: לעשות איתה הסכם, אפילו כתוב, חתום ע"י שתיכן בטקס, שבו אתן מגיעות להסכמה שמקובלת על שני הצדדים ומחייבת את שני הצדדים. כמה מותר בבית. כמה מותר בחוץ. כמה פעמים בשבוע. כמה פעמים ביום. וכו וכו. שבי איתה, תגידי לה "תראי, אני חשבת שמאוד עדיף להימנע בכלל מככה וככה, את מאוד רוצה, בואי נחליט ביחד כמה מותר לך ושתינו מסכימות על זה, חותמות, ולא יהיה יותר משא ומתן אח"כ". במקרה של קושי לעמוד בהסכם תמיד לחזור אליו, להקריא לה, להראות לה את החתימה שלה. נראה לי שדבר כזה יכול להביא לשיתוף פעולה פורה ביותר.

[ממ*]

חתום ע"י שתיכן בטקס,
אני בעד קביעה ברורה ומפורשת (עם הבת שלי: ממתק ביום, טלוויזיה או מחשב פעם אחת ביום עד שאני אומרת לכבות. שניהם זה יותר מדי בשבילי, אבל הגענו לזה לאור השטף העצום של טלוויזיה, מחשב וממתקים שיש אצלח חברים), אבל חתימה של ממש על הסכם לא כל כך נראית לי. זאת רטוריקה שלדעתי לא מתאימה ליחסים פנים-משפחתיים. הרי לפעמים אין ברירה אלא לחרוג מההסכם, ואז... מי קובע? ואם זה לא הולך, זאת ממש הפרת חוזה "רשמית".

יותר מכך, אני לא חושבת שהילדים צריכים להיות ממש חלק מההסכם. ההבנה מה ממכר נמצאת בעיקר אצלינו, ההורים. הבת שלי, בת רבע לשש, ממש עוד לא מצליחה לתפוס מושגית את ה"התמכרות". זה לחלוטין לא ברור לה.
אני מסכימה עם אלה שמתנגדות לשחרור כללי של הטלוויזיה והמחשב. הרי הם מלכתחילה משבשים את מנגנון הרעב והשובע של הרצון החופשי ותחושת המיצוי הטבעית. יש להם פונציאל של טשטוש כל המערכות (קוגניטיבית ורגשית). ועל כן, אין כל צורך לנסות לתת אותם באופן חופשי. אלא, להיפך, ללמד להסתדר איתם בתוך מסגרת מוגבלת וברורה.
להנהיג, להנחות, לקבוע.

[סאלוש*]

בשמת רק עכשיו קראתי את הטקסט שלך על ההתמכרות לטלויזיה, וההגבלות שאת מציעה להטיל על ילדים.
אחלה טקסט! מסכימה עם כל מילה.
גם אני עושה פחות או יותר את זה.
עם חברים קבועים אני לא מתביישת לסכם מראש עם ההורים, שאין TV ואין ממתקים/חטיפים/מעדני חלב (על הקוטג' והלחם הלבן אני מחליקה...).

_אכן, זו הבעיה גם אצלנו. הוא יכול מבחינתו לשחק שעות....אבל בשאר היום הוא שואל שוב ושוב מתי אפשר מחשב.
לתקופה קצרה ... אבל עכשיו כבר לא עובד... כל קימה מהמחשב זה בכי ויללות ואני רוצה עוד._

יש פה משהו מעניין. בעצם התחושה היא שהשאלה שחוזרת על עצמה, מתי אפשר מחשב, או הבכי והיללות, זה משהו שלילי.
אבל זה לא שלילי ולא חיובי - זו תקשורת איתך. ובעצם אפשר להקשיב לה, לקבל אותה, לפתח אותה, להפיק ממנה הרבה. הוא מתקשר. לא חייבים להענות לבקשה.
זה בעצם כמעט הפוך. ברגע שאת נענית לבקשה שלו, את בעצם מתעלמת מהתקשורת. כי הוא אמר פה הרבה דברים, והבקשה למחשב היא ממש רק אחד מהם. וממש לא העיקרי, לדעתי.

[ש_י_ר_י*]

_יש פה משהו מעניין. בעצם התחושה היא שהשאלה שחוזרת על עצמה, מתי אפשר מחשב, או הבכי והיללות, זה משהו שלילי.
אבל זה לא שלילי ולא חיובי - זו תקשורת איתך. ובעצם אפשר להקשיב לה, לקבל אותה, לפתח אותה, להפיק ממנה הרבה. הוא מתקשר. לא חייבים להענות לבקשה._
אני מסכימה מאוד. הוא בהחלט מתקשר איתי. רק שמבחינתי זה די מתסכל לשמוע "אפשר מחשב?" שוב ושוב, בלי קשר למה שאני אומרת, כמה שאני מסבירה, בניסוחים שונים ובהדגמות שונות ומשונות . אחרי שקמים מהחמשב אני מסבירה לו בקצרה שזה לא טוב לראש ולגוף לשבת הרבה זמן, אבל מעדיפה לעבור הלאה כמה שיותר מהר, כדי לא להעצים את ה"טרגדיה" של הקימה מהמחשב.
ובנוגע להצעה של קרוטונית (שהיא הצעה מעולה לכל מצב ונושא, לא רק לילדי מחשב ), הבעיה שלנו היא שאנחנו רוב היום מחוץ לבית או מבשלים ועסוקים בפעילויות, ואז בשעות שאני כבר נופלת מהרגליים, אני מתפתה לאפשר לו חצי שעת מחשב רק כדי לא להיות מסופחת לכדורגל/באולינג/העמדת פנים שאני בוב הבנאי.

אני בעד קביעה ברורה ומפורשת
הגעתי למסקנה שגם אני. ננסה את שיטת המחשב פעם ביום, ולא כמה דקות מפוזרות לאורך היום.

[סאלוש*]

ואז בשעות שאני כבר נופלת מהרגליים, אני מתפתה לאפשר לו חצי שעת מחשב רק כדי לא להיות מסופחת לכדורגל/באולינג/העמדת פנים שאני בוב הבנאי.

יכול לקחת קצת זמן להתרגל לזה, אבל אפשרי שהוא לא יהיה על המחשב וגם את לא תשחקי איתו.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

להיות מסופחת לכדורגל/באולינג/העמדת פנים שאני בוב הבנאי.
מה שסאלוש אמרה
כדאי לדלל קצת את מרכוז הילד

[אום_אל_קיצקיצ*]

כדאי לדלל קצת את מרכוז הילד?
אוף טופיק, אבל:
אני קצת לא מתחברת לאמירה הזאת, בפני עצמה, לא מתוך מקום שאמא עייפה ורוצה לשבת רגע בשקט, אלא כאמירה בפני עצמה. הילד רוצה לתקשר עם אמא, שאגב במקרה הזה היא גם הבנאדם היחיד בסביבה. למה להסתכל על זה כעל "מיכורז" ו"משהו שכדאי לדלל"? גם לי ילדה בת שלוש, שבכל רגע נתון כשרק אנחנו (והתינוקת) בבית רוצה לשחק איתי במשחק תפקידים. באמת הכוח שלי לזה מוגבל, אבל אני מתאמצת, כי אם אני הבנאדם היחיד בסביבה שאפשר לשחק איתו משחקי תפקידים, והרצון לתקשורת בא ממנה אז אני רוצה לענות על הצורך הזה שלה. המושג "מירכוז הילד" הוא כאילו משהו שג'ין לידלוף אמרה, אבל היא גם אמרה להיענות לצורך של הילד בתקשורת. לא יותר, אבל גם לא פחות. אז אם זה בא מהילד, אז מה מרכוז בזה? אם אמא כבר עייפה אז זה משהו אחר. אפשר להגיד, עכשו התעייפתי מהמשחקים.
<שירי זה בכלל לא קשור למה שאמרת. מבינה אותך לגמרי, למרות שאני המצאתי לעצמי כלל שבינתיים אני עומדת בו, אף פעם לא לשלוח את הילדה אל המחשב כדי להרויח זמן לעצמי. שהישיבה על המחשב לא תבוא בשום עידוד שלי. מצליחה להתסדר בכל צורה אחרת ובלבד שהכלל הזה לא יופר>.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הילד רוצה לתקשר עם אמא, שאגב במקרה הזה היא גם הבנאדם היחיד בסביבה. למה להסתכל על זה כעל "מיכורז" ו"משהו שכדאי לדלל"?
תראי, את מצד אחד צודקת, בייחוד כשמדובר על שהות ממושכת בבית - אמא+ילדים, ואין ילדים אחרים בסביבה. אז לפעמים מתפקידנו כהורים גם למלא את תפקיד החברים למשחק.

אבל עם זאת, כשיטה זה ממש לא משהו. וכדרך היחידה לתקשר עם הילד זה גם כן לא משהו. (זה כבר לא קשור למה ש ש י ר י כתבה). אני רואה הורים שלא מסוגלים לחשוב על שום דבר לעשות עם הילדים שלהם חוץ מאשר לשחק/לצייר/להמחיז, או לפחות מעבירים כך 90% מהזמן המשותף. זה עובר לילד כמובן, והילדים שגדלו כך יבקשו כל הזמן שישחקו איתם. אז בזה כן כדאי לדלל, או לפחות לא להיסחף בזרם הזה יותר מדי. ויש הלא מיליון דברים אחרים שאפשר לעשות עם הילד, בשמחה ובתשומת לב.

למרות שאני המצאתי לעצמי כלל שבינתיים אני עומדת בו, אף פעם לא לשלוח את הילדה אל המחשב כדי להרויח זמן לעצמי
אחלה כלל

[תמי_אמא_לשתיים*]

לא הבנתי - מה רע בלשחק / לצייר /להמחיז? נשמע לי דווקא נהדר. בת החמש וחצי שלי חיה כך את חייה. אם יש מישהו לידה שמוכן להשתתף עימה במשחק/ציור/המחזה היא שמחה מאוד. ואם אין לה פרטנרים היא עושה את זה לבד. אני לא נלהבת להצטרף לרוב, וקשה לי להסתיר את זה אבל היא מיד קולטת אם יש מישהו בסביבה שכן נלהב - סבתא, דודה או חברה - וגוררת אותם למשחקיה. מה רע? נדמה לי שדווקא טוב. היכן כאן המירכוז?

[מצ'רה*]

לא הבנתי - מה רע בלשחק / לצייר /להמחיז? נשמע לי דווקא נהדר
זה נהדר אם רוצים לעשות את זה.
זה בכלל לא נהדר אם עושים את זה כשלא רוצים, כדרך להעסקת הילד.
במשפחה שלנו סבתא אחת ממש אוהבת לשחק עם הילדים (לא משחקי דמיון - דברים אחרים) ושני הצדדים נהנים ביותר. הסבתא השניה לא אוהבת את זה, והילדים בכלל לא מבקשים ממנה. כשהם אצלה הם משחקים ביניהם.

בעיני יש גם בעיתיות בזה שההורים הם הכתובת של הילדים למשחקי דמיון ומשחקים "ילדותיים" אחרים, כי זה גורם לכך שלילדים יש פחות מוטיבציה להתמודד עם משחק עם ילדים אחרים ולהתאמן בכלים החברתיים שנדרשים לכך (כי יש להם כתובת שהמשחק איתה דורש פחות מאמץ והסתגלות: אמא).
אני חושבת שהצורך של ילדים לשחק נענה באופן הכי טבעי במשחק עם ילדים אחרים, או ב"משחק" עם מבוגרים בדברים הבוגרים של החיים: בישול, קיפול כביסה, קניות וכל הדברים האלה. לילדים כל אלה משחקים, לרוב מענינים אפילו - אם משתפים אותם..

[תמי_אמא_לשתיים*]

לי דווקא נדמה שה"אימונים" בבית מכשירים היטב ליחסים עם אנשים בחוץ. כשהיא רוצה לשחק היא מנסה למשוך אותנו למשחקיה ונאלצת להתמודד - באופן מוגן ולא קשה מדי - עם דחייה (ולפעמים הענות), עם הצורך להתאים את עצמה לאחרים ועם ההתנסות בלהתאים אחרים לרצונותיה. ברור שאם תמיד נענה לה (גם כשממש לא רוצים) זו תהיה התנסות בעייתית מאוד ביחסים אנושיים. אבל העובדה ש ההורים הם הכתובת של הילדים למשחקי דמיון לא בעייתית כשלעצמה לדעתי. ההורים הם הרי הכתובת הראשונית לכל דבר. וזה בסדר גמור. זה לא אומר שההורים תמיד מקבלים ברצון כל פנייה ואמורים תמיד להענות. אני גם חושבת שלילדים יש חושים בריאים (אם לא מעוותים אותם) והם מצליחים לגלות את אותם מבוגרים שששים לשחק איתם (או שמסוגלים להפוך את הבישול/כביסה/נקיון למשחק כייפי).

[מצ'רה*]

אני גם חושבת שלילדים יש חושים בריאים (אם לא מעוותים אותם) והם מצליחים לגלות את אותם מבוגרים שששים לשחק איתם
אני מסכימה איתך.
זה יותר רלבנטי כשלילד יש יותר ממבוגר אחד או שניים לפנות אליהם. אם הילדים כל היום עם אמא, אין להם הרבה בחירה.

[תמי_אמא_לשתיים*]

זה יותר רלבנטי כשלילד יש יותר ממבוגר אחד או שניים לפנות אליהם. אם הילדים כל היום עם אמא, אין להם הרבה בחירה
נכון. זה כל הענין. ילד עם אמא בבידוד כל היום - זו הבעיה. וקרוטונית כבר כתבה על זה מדויק מאוד כאן ובעוד מקומות. מכאן מתחיל המירכוז, השיעמום, התסכול וכו'.