חינוך בלי גבולות

[אום_אל_קיצקיצ*]

בעיני יש גם בעיתיות בזה שההורים הם הכתובת של הילדים למשחקי דמיון ומשחקים "ילדותיים" אחרים.
גם אני חשבתי ככה כמה זמן ואז החלטתי שטעיתי. משחקי הדמיון עם חברים הם משחקי דמיון עם חברים ומשחקי דמיון עם אמא הם משחקי דמיון עם אמא. דרכם מעבדים כל מיני דברים שמעסיקים את הילד, אולי פחדים שהוא מתמודד איתם, שראוי שיעובדו עם אמא, ולא עם חברים, ואכן לא עולים במשחקים עם חברים (ככה לפחות נדמה לי). משחק דימיון זה כלי שדרכו הבת שלי חושפת את עולמה הפנימי וגם מבקשת עזרה בכל מיני נושאים. נראה לי לא נכון לנפנף אותה.
אני חושבת שהצורך של ילדים לשחק נענה באופן הכי טבעי במשחק עם ילדים אחרים, או ב"משחק" עם מבוגרים בדברים הבוגרים של החיים: בישול, קיפול כביסה, קניות וכל הדברים האלה.
עם הזמן למדתי שאין סתירה בין הדברים."אמא בואי נשחק במשפחת הפילפילים", "טוב, כל הפילפילים מוזמנים עכשו לקפל כביסה".

[סאלוש*]

בלשחק / לצייר /להמחיז?

אני חושבת שחשוב למצוא משהו שאנחנו אוהבים לשחק עם הילד.
לפעמים אנחנו נענים לבקשות שלו גם אם הן לא הכי נעימות עלינו (להמחיז יהיה הדבר האחרון שאני בד"כ ארצה...), אבל אני אוהבת למשל לקרוא להם ולשחק איתם משחקי קופסא. ואז אפשר בקלות לשחק כמה שעות שבהן כולנו נהנים.

אני מעודדת את כל הסבתות/דודות שלנו לבחור בפעילות שלהם הכי כיפית, לא לנסות להתאים את עצמם לאיזשהו סטנדרט.

[ש_י_ר_י*]

אני רואה הורים שלא מסוגלים לחשוב על שום דבר לעשות עם הילדים שלהם חוץ מאשר לשחק/לצייר/להמחיז, או לפחות מעבירים כך 90% מהזמן המשותף
זה מזכיר לי שבאחד ממפגשי החנ"ב פגשתי אמא שהייתה בבית עם הילדה עד גיל שנתיים וחצי, והיא סיפרה לי באריכות איזה אמא משקיענית היא הייתה (מילים שלה). כל היום הן הדביקו וגזרו ושיחקו משחקי דימיון וכדור וכהנה וכהנה, עד שהיא פשוט נשרפה מזה ושלחה את הילדה לגן.

אם כבר מדברים על חינוך ללא גבולות, נראה לי שזה באמת איזשהוא מיתוס שצריך לשבור - שילד בלי גבולות גם מקבל את כל מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בעיני יש גם בעיתיות בזה שההורים הם הכתובת של הילדים למשחקי דמיון ומשחקים "ילדותיים" אחרים.
עוברת אורח ניסחה יפה סיבה נוספת לזה:
עוברת אורח מהגגת (2010-02-09T01:02:32)

[אמא*]

אני רואה הורים שלא מסוגלים לחשוב על שום דבר לעשות עם הילדים שלהם חוץ מאשר לשחק/לצייר/להמחיז, או לפחות מעבירים כך 90% מהזמן המשותף
ויש הלא מיליון דברים אחרים שאפשר לעשות עם הילד, בשמחה ובתשומת לב.

קרוטונית אני אשמח אם תוכלי להרחיב קצת בעניין,
מה עוד אפשר לעשות עם הילד?
(במקרה שלנו פעוטה בת שנתיים)

[אום_אל_קיצקיצ*]

מה שעוברת אורח כתבה מאוד יפה ומרגש ולא נראה לי שיש כאן מישהי שלא חושבת, וגם מקיימת הלכה למעשה, ששילוב של הילדים במלאכות הבית מועיל לילדים. המחלוקת כאן היא בקשר להיות ההורים שותפים לשחקי דימיון (עוברת אורח בכלל לא התייחסה לזה ולכן אני לא מבינה מה זה קשור לשורה המצוטטת שלפני ההפנייה).
בעקבות הדיון כאן, ובעקבות מה שקורה אצלי בבית, אני חושבת בימים האחרונים הרבה על הסוגיה הזו. כשאני חושבת על זה, אמירה כמו
כדאי לדלל קצת את מרכוז הילד_ כתגובה לזה שמישהי מספרת שהילד רוצה לשחק איתה ( _להיות מסופחת לכדורגל/באולינג/העמדת פנים שאני בוב הבנאי. ) מרגיש לי בדיוק כמו אמירה "אל תקחי אותו לישון איתך במיטה גם אם הוא רוצה, הוא יגדל מפונק". מה ההבדל? בשני המקרים אנחנו מסרבים לבקשה של הילד כי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב ממנו מה טוב לו. לא כיף לאמא, זה משהו אחר, אבל לא להעמיד פנים שזו טובת הילד. אגב, הרבה פעמים אנחנו עושים בשביל הילדים גם דברים שלא מאוד בא לנו. גם לחלוץ שד לפעמים לא בא לי ואני עושה את זה. נכון שבמשחק זה יותר בעייתי, אבל אני חושבת שיש מקום לאסוף כוחות ולשחק עם הילד משחק תפקידים אם הוא מבקש. לא כל היום, לא כל הזמן, אבל מה, לא ברררררור שזה עדיף על בהייה במחשב? וגם על משחקי קופסא, לדעתי, שהם דוקא גומרים על הדמיון למיטב הבנתי. אפילו על סיפור, בטח ששסיפור מספר, כי משחק הדמיון הוא סיפור שהילד וההורה רוקמים ביחד. משחקי דמיון מעשירים את הדמיון וכל היופי שבהם הוא שלא צריך שום חפצי עזר, רק שני לבבות קרובים.
עם הילדה הגדולה כשהייתה תינוקת הייתי כל כך עסוקה באוי ואבוי פן אמרכז אותה. עכשו עם תינוקת בבית וילדה חצי יום בגן הן מאוד מושכות לכיוון הזה. רוצות אינטראקציה איתי פנים מול פנים. התינוקת פשוט דורשת בכל הכוח שאשיר לה וארקוד איתה ואהיה כל כולי איתה, רודפת אחרי בכל הבית עם הספרים ביד. הגדולה שחוזרת מהגן רוצה לשחק איתי משחקי דמיון. זה לגמרי מהן! נשבעת! אני בכלל התכוונתי בבוקר לשטוף כלים כשהקטנה מרסקת אותם לידי... אבל החלטתי להרפות... ולהינות מהן... מי יודע כמה זמן עוד אוכל להיות איתן בבית? מי יודע אם יצא לי שוב לעבור את התקופה המופלאה הזאת עם עוד תינוק/ת?

קרוטונית יקרה, בדרך כלל אני מאוד מעריכה ומוקירה את דעותיך, כאן אני ממש חולקת עליך. ושוב, כל מה שאני אומרת הוא שבהחלט יש מקום ואף חשוב לילד לשחק משחקי דמיון עם ההורה אם הילד הוא היוזם נסו ותהנו!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כתגובה לזה שמישהי מספרת שהילד רוצה לשחק איתה ( להיות מסופחת לכדורגל/באולינג/העמדת פנים שאני בוב הבנאי ) מרגיש לי בדיוק כמו אמירה "אל תקחי אותו לישון איתך במיטה גם אם הוא רוצה, הוא יגדל מפונק". מה ההבדל? בשני המקרים אנחנו מסרבים לבקשה של הילד כי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב ממנו מה טוב לו.
אבל היא לא סירבה בגלל זה! היא כתבה שכבר לא היה לה כוח לשחק עם הילד ולכן הושיבה אותו מול המחשב. הדיון לא תיאורטי - זה סיפור על אמא סחוטה מרוב משחקים והפעלות של הילד.
לכן הצעתי שכדאי לדלל קצת.

אבל אני חושבת שיש מקום לאסוף כוחות ולשחק עם הילד משחק תפקידים אם הוא מבקש. לא כל היום, לא כל הזמן, אבל מה, לא ברררררור שזה עדיף על בהייה במחשב?
ודאי שזה עדיף עקרונית - אבל מעשית, בסיטואציה שתוארה, שבה כל היום הילד+אמא שיחקו עד לשלב המותשות, עדיף שאמא תגיד "פוס" ותתן לעצמה לנוח.
אגב, לא אמרתי שלא לשחק עם הילד. גם לא התייחסתי ספציפית למשחקי תפקידים (אצלנו זה מעולם לא היה שוס גדול אז אני לא מומחית בנושא. לילד יש "שגעונות" אחרים).
אני עצמי משחקת עם בני, גם "תופסת מפלצת" וגם בכל מיני תעלולים שהוא ממציא. לתינוק אני שרה ומדקלמת, וגם משחקת "קו-קו" וכל הג'אז הזה. אני רק אומרת, לא כדאי להיסחף עם זה כי משהו הולך לאיבוד בדרך. הורים הם לא חברים-ילדים.

לא כיף לאמא, זה משהו אחר, אבל לא להעמיד פנים שזו טובת הילד.
שוב, במינון המדובר, זו גם טובת הילד. זו טובת הילד לראות את "החיים האמיתיים", לצפות באמא עושה דברים, מתנהלת מול מבוגרים אחרים, זו דרך ללמוד על העולם ולרכוש מיומנויות מכל סוג. כשאמא עסוקה 24/7 בבידור של הילד, הוא מחמיץ את הצפייה הזו. כך בעיניי.

זה לגמרי מהן! נשבעת! אני בכלל התכוונתי בבוקר לשטוף כלים כשהקטנה מרסקת אותם לידי... אבל החלטתי להרפות... ולהינות מהן...
סבבה תיהנו... כל עוד את נהנית.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

במחשבה שנייה, אני כן קונה את ההפרדה שלך לגבי - אם הילד הוא היוזם
פשוט ראיתי לאחרונה כמה הורים יוזמים, כאורח חיים, וזה נראה רע

[ש_י_ר_י*]

אוקיי, יש פה חוסר הבנה שהוביל לדיון מעניין, אבל בכל זאת הייתי רוצה להסביר:
אני כתבתי:
הבעיה שלנו היא שאנחנו רוב היום מחוץ לבית או מבשלים ועסוקים בפעילויות,
אנחנו בד"כ בבית שעה באמצע היום ושלוש שעות בסוף היום. הוא עושה איתנו הכל (האבא נמצא די הרבה איתנו) - בישול, סידור בית, קניות, ביקורים, וכמובן דברים "שלו" (חוגים וחברים).
ואז -
ואז בשעות שאני כבר נופלת מהרגליים, אני מתפתה לאפשר לו חצי שעת מחשב רק כדי לא להיות מסופחת לכדורגל/באולינג/העמדת פנים שאני בוב הבנאי.

אני סחוטה לא בגללו. אני סחוטה בגלל כל מה שמסביב, ומכיוון שאני לא חובבת משחקי דימיון בלשון המעטה, ובנוסף אין לי הרבה סבלנות למשחקים אחרים בשעות הללו, אני מתפתה לאפשר לו מחשב.
ישנם ימים שהוא ימצא משהו מעניין לעשות שלא קשור במחשב, זה לא זר לנו. זו פשוט האופציה הראשונה שהוא חושב עליה כשאין לנו כוח לשחק איתו.

[ש_י_ר_י*]

ובעניין משחקי הדימיון -
החכמתי מהדברים ש אום אל קיצקיצ כתבה. כמוה, גם במקרה שלנו זה לגמרי בא ממנו, ואני כן משתדלת לזרום איתו (עד שנמאס לי). הבחנתי שיותר קל לו להביע את עצמו במשחקים כאלה, וכשזה קורה אני תמיד מעודדת אותו וממשיכה את המשחק בעצמי. אני לא הטיפוס היוזם באופן כללי

[ש_י_ר_י*]

אבל אני חושבת שיש מקום לאסוף כוחות ולשחק עם הילד משחק תפקידים אם הוא מבקש. לא כל היום, לא כל הזמן, אבל מה, לא ברררררור שזה עדיף על בהייה במחשב?
touche
לקחתי לתשומת ליבי.

[אום_אל_קיצקיצ*]

שירי, אני הבנתי אותך מצויין. הבנתי שכל היום היית עסוקה באי מירכוז, ואז רצית לנפוש קצת מלהיות היוזמת של הפעילות והתיישבת לך רגע לנוח, ואז האדון מנצל הזדמנויות להציע משחקים משלו. לכן התפלאתי שכתגובה על זה שהילד רוצה רחמנא ליצלן לשחק בבוב הבנאי כשסופסוף נוצר לו חלון הזדמנויות, קרוטונית כותבת כדאי לדלל קצת את מרכוז הילד . ושוב, בלי קשר לעייפות שלך ולזכותך הלגיטימית לסרב לו. אולי רק אי הבנה.
אגב, בקשר לסיפור שלך שירי:
כל היום הן הדביקו וגזרו ושיחקו משחקי דימיון וכדור וכהנה וכהנה, עד שהיא פשוט נשרפה מזה ושלחה את הילדה לגן.
גם כל היום לעמול לבשל, לשטוף כלים, לכבס, ועוד עם הילד, מה שעושה את זה מעייף פי 5, רק בשביל חלילה לא למרכז אותו יכול לשרוף די מהר (אותי לפחות). אם כבר אז לשבת להתלסבט עם הילד על השטיח פחות מעייף (-; .

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בקיצור, מסתבר שכל הדיון הזה לא קשור למציאות

[ש_י_ר_י*]

אבל היה מעניין! D-:

[אהבת_עולם*]

מתוך תוכנית של בילי מוסקונה לרמן משנת 91, אמו של רון קרייטלר, (שמפורסם כילד בקטע הזה
מספרת על הדרך המיוחדת מאוד שבה גידלו את רון בשנות השבעים - חינוך לעצמאות ולחופש מוחלט.
הילד גדל כשווה בין שווים, וניתן לו חופש בחירה מוחלט וחופש החלטה על עצמו. מתברר שזה לא תמיד היה קל...
בנוסף, גדל בתוך פתיחות מינית מאוד גדולה.

(לקטע מהתוכנית, יש עוד 3 קטעי המשך)

[נבוכה*]

אשמח מאוד לעצתכם, המקרה שלי הוא קצת קיצוני.
אני רוצה לגדל את ילדי ללא כפיית גבולות ותוך התחשבות והקשבה לילד. מדובר בילד ראשון ואין לי ניסיון וכנראה שאני עושה הרבה טעויות איתו. לצערי גדלתי בבית עם הורים שלא השקיעו בי ולא ממש היה אכפת להם מה קורה איתי. הצבת הגבולות שלהם התבטאה במכות וצעקות וזה בעצם רוב היחס שקיבלתי מהם. למדתי שכדי לקבל מהם תשומת לב או כל דבר אחר אני צריכה לעשות סצינה גדולה.
כיום יש לי בעיה: הבן שלי, בן שנתיים +, התחיל לנשוך אותי כאשר הוא לא מקבל משהו שהוא מאוד רוצה. לא שמתי לב מתי זה התחיל, אולי בסביבות גיל שנה וחצי, ובאופן נדיר, שהפך ליותר ויותר שכיח. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות ועם הזמן זה הגיע למימדים שאני ממש חסרת אונים, כי הנשיכות כואבות ונראה שהוא עושה את זה בכוונה.
אני רוצה לציין שמעולם לא היכו אותו ולא הופעלה נגדו אלימות כלשהי בשום צורה. הוא גם לא ראה אחרים נושכים. אין לי מושג מאיפה זה בא לו ואני מתביישת כשהוא עושה את זה מחוץ לבית כי מי שיראה אותו ככה יחשוב בוודאי שזה ילד שמחנכים אותו באלימות או שיש אלימות בבית. הוא נמצא עד היום בבית ולא הולך לגן. יתכן שבהתחלה מיהרתי לספק לו מה שהוא רצה כי הוא נשך אותי במקום ציבורי והייתי נבוכה ואולי ככה הוא הבין שבדרך זאת הוא מפעיל אותי ומקבל מה שהוא רוצה.
אנשים שראו את זה קורה אומרים לי שאני לא מציבה לו גבולות ולכן הוא מתנהג ככה.
אמרו לי שאני לא מגינה על עצמי ונותנת לו לנשוך אותי. (זה בגלל שכשזה קורה בפומבי אני די בהלם ולא יודעת מה לעשות. כשניסיתי להגן על עצמי בזמן שזה קרה בבית, מצאתי את עצמי נאבקת איתו בלי אפשרות לשים לזה סוף, כי הוא לא מוותר ולא נרגע).
ניסיתי לומר בקול אסרטיבי משפטים כמו: "לא נושכים", "בבית שלנו לא נושכים", "אסור לנשוך", "זה כואב לאמא" ועוד כלמיני בסגנון הזה.
מתוך יאוש התייעצתי עם פסיכולוגית שהמליצה לי לקחת אותו לחדר שלו להרגע ולשבת איתו שם עד שיירגע בכל סיטואציה כזאת. בעלי אמר שזה נראה כמו עונש כוחני ובסופו של דבר גם זה לא עבד.
בקיצור, אני מאוד מעוניינת בעצות כיצד להתמודד עם המצב.
מקרים לדוגמא:

1. אני הולכת איתו לטייל, בדרך פוגשת חברה ומתחילה לדבר איתה. הבן שלי רוצה להמשיך בטיול וכנראה שמפריע לו שהחברה מקבלת יותר תשומת לב ממנו. הוא מתחיל לבכות ונדנד ולפני שאני מצליחה לסיים את השיחה הוא נושך אותי.

1. הוא גילה לאחרונה את המחשב ואוהב לשחק בקומפי. יום אחד באמצע המשחק, המחשב נתקע ולא הצלחתי לסדר לו את זה, אז הוא התחיל לנדנד ולבכות ונשך אותי.

[יונת_שרון*]

להרבה ילדים יש תקופת נשיכות. באופן אישי, כשמכאיבים לי אני צועקת בכאב, ומנסה למנוע את המשך הפעולה המכאיבה. נראה לי שהוא פשוט מצא דרך יעילה למשוך את תשומת לבך, אז את יכולה:

1. לבטא את הכאב, כדי שהוא יקבל פידבק אמיתי לפעולה שלו.
2. באותו רגע, להפנות אליו את תשומת הלב, אפילו בדרך שאמרה הפסיכולוגית (אם זה מה שעובד לכם). אני משערת שפחות משנה לו אם תשומת הלב חיובית או שלילית.
3. לתת לו דרך אחרת למשוך את תשומת לבך. למשל, אחרי שגמרת לכאוב ואחרי שהפנית לו את תשומת לבך, להגיד בטון נייטרלי: "להבא אל תנשוך אלא תמשוך לי ביד / במכנסיים / תחבק לי את הרגל" (או כל רעיון אחר שמתאים לך). אחרי זה תתרגלו את הדרך החדשה למשוך תשומת לב (כמשחק). בטח יהיה צריך לחזור על זה כמה פעמים -- בטח לשניכם יקח זמן לזכור להפעיל ולהגיב בדרך החדשה.

באופן כללי, כדאי לזכור שפחות משנה מה אנשים חושבים על החינוך שלך, ויותר משנה מה באמת החינוך שלך.

[רות*]

חלמתי חלום רע.
חצינו צומת גדול וסואן. בכביש הראשון הילדים נתנו לי יד, אבל כשהתקרבנו לרמזור הבא, הקטן (בן שלוש) עזב אותי והתחיל לרוץ קדימה לכבישים הבאים. הרמזורים היו אדומים, והמכוניות דהרו. קראתי אחריו שיעצור אבל הוא רק ברח קדימה, צוחק כולו מהבדיחה. עזבתי את היד של הילד הגדול (בן שבע) והתחלתי לרדוף אחרי הקטן, אחוזת אימה. תוך כדי הניסיון הנואש לתפוס אותו לפני שיקרה משהו, קלטתי שהגדול גם התבלבל מהעזיבה הפתאומית שלי, ולא ברור לו מה הוא אמור לעשות. אני רואה אותו מתחיל להיכנס בעקבותיי לכביש עם הרמזור האדום...
התעוררתי עם גוש בבטן. תחושה כבדה מאוד שכנראה הייתה שם כל הזמן ופתאום הכתה בי: אני פוחדת נורא מהאין-גבולות הזה. הקטן פשוט לא מתייחס לאיסורים שלי.
התחושה הכבדה ביחס לילד הגדול, שכנראה הרבה אחריות נופלת לו על הכתפיים לפני שהוא בשל להתמודד איתה בדיוק, כנראה מתאימה לדף אחר ולא לדף הזה...
רע לי.

[יונת_שרון*]

בגיל שלוש הרבה ילדים עוד מסכימים לעלות על הידיים/כתפיים/גב, זה יכול אולי להתאים בצומת סואן.

[רות*]

זה בסדר, במציאות לא כל-כך יוצא לנו להגיע לצמתים סואנים (-:

העניין הוא שהחיים עצמם נראים לפעמים כמו צומת סואן.

[יונת_שרון*]

הפתרון עדיין אותו פתרון: קרבה.

[רות*]

המממ...

[אישה_במסע*]

אני חושבת שיש מקום להעביר את המיני דף-אינדקס בתחילת העמוד בתור תת קטגוריה תחת מדור אתגרים בהורות{{}}, כדי לא לערבב דיונים בדפי אינקס, ושמחה ובשמחה. אני לא מצפה למצוא אינדקס בדף שלא כולל בשם שלו "מדור".
ובתחילת הדף אפשר להוסיף קישור ל{{}}מדור אתגרים בהורות (וחבל שאין טראקבק אוטומטי ונוח)

[שפרה*]

בן שנתיים אוהב לעסוק בסירים, מחבתות וקערות על רצפת המטבח (נהדר!) ואוהב גם לדרוך בתוכם (רע מאוד). אמרתי לו שמניחים רגליים רק על הרצפה. הוא מבין היטב, אבל החשק גובר עליו (אני ממש רואה אותו מתלבט). אחרי כמה פעמים שקירב את הרגל למחבת לקחתי אותה ממנו. הוא בכה תמרורים, ואני השתדלתי לנחם, אבל לא הסכמתי להחזיר את המחבת. אני בספק רב אם זה יעזור ואם זאת הדרך, אבל לא מצאתי פתרון טוב יותר. יש דברים שלמדתי לאפשר, אבל לדרוך בתוך כלי אוכל שלי זה עדיין קו אדום בשבילי. אשמח לשמוע תובנות, הצעות, כיווני מחשבה.

[יולי_קו]

אולי לתת לו כלים שבהם כן אפשר לדרוך? קערת כביסה, דלי... ולשמור אותם זמינים במטבח.
אני מניחה שיש לו צורך חזק לדרוך על דברים, להכנס לתוכם. השאלה היא איך לאפשר לו את זה יחד עם כיבוד הצרכים שלך.

[שפרה*]

תודה לך יוליקו. אני אנסה, ונראה אם זה מניח את דעתו. שנה טובה.

[פרח_בית*]

לולו בן שנה ו4. אנחנו ביחד בבית.
ילד מתוק וסקרן וחכם. גם דעתן מאוד ומתעקש על דברים שהוא רוצה. אם אי אפשר משהו או שאני לא מסכימה, ממש צורח.

במהלך היום אני מאוד משתדלת לאפשר לו, לעבוד על עצמי כדי פחות להגביל ולהגיד לא.
באוכל מתלכלך ונמרח כולו, לרוב מתאפקת ולא מעירה. אחרי האוכל מנקים הכל צ'יק צ' ק וזהו. בחוץ משחק בחול ובאבנים. זה כמעט תמיד חופשי חופשי ואני לא מגבילה אלא אם יש ממש סכנה.
בבית אוהב לרוקן את כל הארונות, אז השתדלתי לארגן ככה שהארונות התחתונים זה דברים שפחות קריטי לי שהוא יוציא, ומשתדלת לא להתחרפן מהבלגן. פעם בכמה ימים מסדרת מחדש ולרוב פשוט מקבלת את זה שהבית יהיה קצת כאוטי בתקופה הזאת.
יש פעמים שזה יותר מדי לי, בעיקר אם אני עייפה, ויוצא שאני כועסת או אומרת די ולא. לפעמים על דברים שיום לפני לא היה לי בכלל בעיה שהוא עושה.
אבל זה האמת פחות מפריע לי, כי זה די נקודתי. ואני יודעת שהקושי פה הוא שלי ולא שלו.

איפה אני נתקעת?
עם דברים שבאמת באמת לא מתאים שהוא יעשה.
ואז אני אקח לו/אגיד לא או שאסור, והוא יצרח ממש. לרוב זה עובר אחרי כמה שניות, אבל ההרגשה היא של לקחת לו משהו בכוח מהיד למשל, או להזיז אותו מהמקום תוך כדי התנגדות שלו, שקשה לי איתה.
אני תמיד מנסה - להגיד ברוגע ובטוב (לא לכעוס או לנזוף, אלא להסביר לו בקצרה למה לא), להציע משהו חלופי שקרוב כמה שיותר למה שהוא ביקש.

למשל - אתמול רצה את הבטריה של השלט של המזגן. נראה לי ממש מסוכן לתת לו לשחק עם בטריה, בעיקר כשהוא עוד מכניס לפעמים דברים לפה. אז לקחנו לו אותה.
ניסיתי להציע לו משהו במקום. את השלט עצמו, משחק אחר וכו'. לא עזר, הוא לא רצה לוותר עליה.
אז לקחתי לו אותה מהיד והוא כמובן צרח ונעלב מאוד.

לאחרונה הוא למד שיש קליפים ביוטיוב. זה התחיל מזה רצה שיר או שניים והיה רוקד, עם זה לא הייתה לי בעיה. אבל עכשיו רוצה עוד ועוד והרבה פעמים ביום ואני לא לגמרי מצליחה להסביר לו שיש לזה גבול כלשהו. כלומר שלא רואים המון זמן ברצף, או שיש זמנים שלא מתאים לראות (למשל לפני השינה). הוא ממש בוכה ומחפש את הטלפון בכל הבית ואומר שהוא רוצה (מן מילה שהוא מבקשת איתה שיר).
כמובן מנסים להציע משהו במקום, לשים שירים בדיסק, לשיר ביחד ולרקוד, לקרוא ספר, להסתכל בתמונות.
לפעמים זה עובד, לפעמים לא. ואז הוא צורח קצת עד שמבין שבאמת לא ומוותר...

עוד סיטואציות ביום שבהן הוא צורח -
כשצריך להחליף חיתול עם קקי (אם זה רק פיפי אז לרוב אני פשוט אחכה לזמן שזה יתאים לו, כי זה לא דחוף לכרגע).
מנסים לעבוד על לעשות בסיר, אבל לא תמיד הוא משתף פעולה. הרבה פעמים מתנגד מאוד ופשוט מזיז את הסיר ויוצא מהשירותים... לרוב תופסים פיפי פעם-פעמיים ביום, וקקי תפסנו רק פעמים בודדות. מתישהו אעשה את הצעד של לוותר לגמרי על החיתול ולהתמודד עם זה, אבל עוד אין לי כוחות לזה, בעיקר לאור ההתנגדות שלו.

כשצריך לשטוף ידיים (וגוף...) אחרי האוכל. וזה לא משהו שאני מוכנה לוותר עליו כי הוא מסיים ארוחות כשהוא כולו מרוח בטחינה וכאלה. ואני לא רוצה שזה יהיה מרוח על הספות למשל.
הוא לא ממש מתלהב מהעניין, והרבה פעמים מתנגד, ומרגישה שאני ממש כופה את זה עליו (יש קצת עניין של וויסות חושי, אני יודעת שבגלל זה חלק מהדברים האלה קשים לו. אז משתדלת כמה שיותר בעדינות והדרגתיות, אבל בכל זאת צריך לשטוף ידיים).

והרבה פעמים במעברים.
למשל כשצריך להיכנס לאוטו. הוא מתנגד בכניסה לכיסא, ואז נרגע.
כשהוא רוצה לצאת לחצר ולוקח לי שנייה להתארגן (לנעול נעליים/להחליף חולצה). כמובן שאני מתמללת לו את מה שקורה "אמא רק תנעל נעליים ואז נצא", אבל לא תמיד זה עוזר כי הוא רוצה לצאת עכשיו! ובשניות האלה של ההתארגנות הוא עצבני וכועס וצועק.
כשהוא רוצה לאכול ולוקח זמן להכין (לחתוך/לשטוף את הפרי וכו). גם פה, משתדלת לשתף אותו, להראות לו מה אני עושה, לאפשר לו לעשות גם את מה שאפשרי. אבל הרבה פעמים הוא לא מעוניין בתהליך ורוצה רק את הסוף (לפעמים הוא כן משתף פעולה, למשך ישטוף את הפרי ואז יסתכל איך אני חותכת). אבל הרבה פעמים יוצא שאני עושה מהר מהר עם צעקות שלו ברקע...

אז אני תוהה מה אני מפספסת.
אם זה פשוט האופי שלו...
או תקופה שתעבור, בתקווה, כשהוא ילמד לדבר יותר למשל.
או שיש משהו אחר בהתנהלות שאני יכולה לשנות, שיהיו פחות זמנים ביום שהוא מגיע לצעקות של כעס ותסכול.

זה לא כל היום. רוב היום עובר בטוב וברוגע, יחסית. אבל ביום טוב זה יקרה פעמיים-שלוש. ביום פחות טוב 5-10 נגיד.
כשהחלפנו חיתול, שטפנו ידיים, נכנסנו לאוטו, לא הרשיתי לשחק עם משהו מסוכן, הוא רצה משהו של מישהו אחר ואמרתי שאי אפשר, הוא רצה שיר בפלאפון בפעם המאה וכו...

[שקטה*]

היי פרח, קודם כל נהדר לקרוא כמה הוא גדל:)
אישית אני חושבת שלגיטימי בגיל הזה "לכפות" דברים כמו רחצת ידיים, הרחקה ממשהו מסוכן או שביר וכדומה. זו לא נתפסת בעיני ככפייה או כמשהו שלילי. אני חושבת שהצעקות שלו נורמליות לגמרי לשלב שבו הוא נמצא וזה פשוט יעבור עם הזמן כשילמד מה מחוץ לתחום, מה חלק מהשיגרה (לרחוץ ידיים לפני ואחרי אוכל וכדומה) ובעיקר - כשילמד לדבר. הרבה מהתיסכול נובע מכך שהוא כבר מספיק גדול לרצות דברים ספציפיים ולזכור אותם, אבל לא מספיק גדול לבקש במילים ולא מספיק גדול להבין למה לא מרשים לו.
בכל אופן זה פשוט שלב שיעבור ולא צריך "לקחת ללב" את העצבים והבכי... אני גם נמצאת בשלב הזה עם הקטנה שלי שבת שנה עכשיו והיה כך גם עם הגדול, אם כי קצת פחות. זה גם עניין של אופי.

[פרח_בית*]

מקווה שעם הדיבור זה יפחת.
יש דברים שהוא כבר יודע לבקש (לאכול, שיר מסויים, לצאת החוצה) , אבל לרוב זה רק יותר מתסכל אותו כי הוא ביקש ולא הסכמתי... או שזה לא קרה מספיק מהר מבחינתו.

ואולי באמת גם אופי, ובגלל שאצלו זה כל כך חזק אז קשה לי פשוט להעביר את זה...
כי הוא ממש צורח. כמה שהוא קטנצ'יק ככה היא יודע להוציא מעצמו צרחות בוויליום פסיכי.
השבוע היינו אצל ההורים של בעלי והוא פתאום צרח, והם היו בשוק שזה יצא ממנו.... זה גם תמיד פתאומי ומבהיל.

וחוץ מזה, הוא גם ממש מתנגד פיזית. לא רק מביע מחאה, אלא ממש ישתולל או יברח.

אצל תינוקות אחרים זה תמיד נשמע לי יותר עדין, ההתנגדות שלהם...
גם הקול פחות חזק, וגם פחות יאבקו פיזית... למשל קצת יתלוננו כשיחליפו להם חיתול, אבל לא יצרחו וממש יברחו בכל הבית...
פה כדי להצליח לעשות את הדברים האלה אני צריכה ממש להתעקש איתו...

[אחת_מכאן*]

היי פרח, אני עוקבת אחרי הסיפור שלכם עוד מתחילת הדרך, וזה חתיכת סיפור מדהים

אני חושבת שכל מה שאת מתארת הוא הגיוני מאוד. תחשבי על חוויות החיים של לולו בתחילת חייו הצעירים. הוא חווה הרבה חוסר אונים שהיה מאוד מאוד מפחיד. אף אחת מאיתנו לא אוהבת להיות בבית חולים, תחת אורות חזקים ובדיקות תכופות שלעתים גם מכאיבות, וכל זה מועצם פי כמה כשמדובר בתינוק זעיר. ויכול להיות שכל החלפת חיתול כזו, קצת מחזירה את לולו לחווית חוסר האונים המוחלט והאינסופי שלו. והוא צורח. בטח שהוא צורח. כי הוא לא יכול להרשות לעצמו שיעשו לו מה שרוצים, הוא כבר חווה את זה כשלא הייתה לו יכולת להתנגד, ועכשיו יש לו, והוא מנצל אותה עד הסוף (ובצדק).

לאורך זמן יכול להיות שהוא יפסיק להתנגד ולחשוש מדברים מסויימים. בסוף הוא יבין שרק מחליפים חיתול ושרק שוטפים ידיים ושסוף העולם לא מגיע. אבל עד אז, תנסי להצליח להפריד בין חווית האימה שלו (והצרחות שנלוות לה) לבין ההתנהגות שלך. את לא צריכה לוותר על הדברים האלה, כי אם הם לא יצוצו כאן, הם יצוצו במקומות אחרים. רק נסי לשמור על עצמך, את אמא טובה ומדהימה ורגישה. את עושה את כל מה שאת יכולה, ואת תומכת בלולו בצורה מדהימה ומעוררת השראה.

[עופרי*]

היי פרח,
האם ניסית להסיח את דעתו עם איזה שיר? להסתכל במראה? לבקש שהוא ישטוף לך את הידיים ותוך כדי את תשטפי לו? להביא בובה שהוא ישטוף לה?
בעצם להסיח את דעתו או לגרום לו לשטוף מרצון תוך כדי משחק. כך פעלתי עם הבת שלי, רגישה תחושתית, וברוב המיקרים זה עבד. אמנם דורש המון סבלנות ויצירתיות אבל עדיף לפחות בעיניי על מאבק.
לגבי הרכב, להבת שלי מה שעזר לאפשר לה להכנס מהדלת הקדמית, לשבת שם ורק אחכ לעבור לכיסא.
אם ההצעות הנל ודברים דומים לא עובדים, אני בכל אופן אישית מעדיפה להציב תנאי מאשר לעשות את הפעולה עצמה בכח. לדוגמא בלי לשטוף ידיים אי אפשר לללכת לסלון, לשחק וכו'.
בטוח שזה ילווה בבכי בפעם הראשונה ואולי גם בפעמים הבאות .
לגבי הסוללות, אולי אפשר להציע לו להכניס את הסוללות לתוך השלט ולהסביר שהנה השלט לא עובד בלי ועובד עם. לתת לו ללחוץ על הכפתורים ואז אתם לא לוקחים לו מהיד וסביר להניח שהוא ישאר מרוצה.
זה בכלל בכיוון?

[בהתהוות*]

בבית אוהב לרוקן את כל הארונות, אז השתדלתי לארגן ככה שהארונות התחתונים זה דברים שפחות קריטי לי שהוא יוציא, ומשתדלת לא להתחרפן מהבלגן. פעם בכמה ימים מסדרת מחדש ולרוב פשוט מקבלת את זה שהבית יהיה קצת כאוטי בתקופה הזאת
מעולה

בעניין לקיחה מהיד, פה מובאות כמה הצעות.

כשילד שבור לב בגלל משהו שאסרנו (כגון קליפים ביוטיוב), לרוב הנטייה שלי היא לא להציע תחליף אלא להיות איתו בצערו. לקבל את זה שהוא באמת עצוב מאוד, להשלים עם זה, ולהישאר איתו בנוכחות כל זמן שהוא מביע את הכאב והתסכול.

לגבי הקושי במעברים, ממליצה לקחת בחשבון יותר זמן למעברים. להיכנס לאוטו חמש דקות מראש, למשל. אצלי זה עוזר. כי אז אני יכולה להתמודד רק עם התסכול שלו, בלי להיות ברקע לחוצה בעצמי שאנחנו באיחור.

וגם אני בכל אופן אישית מעדיפה להציב תנאי מאשר לעשות את הפעולה עצמה בכח. לדוגמא בלי לשטוף ידיים אי אפשר לללכת לסלון, לשחק וכו'.{{}}

[בהתהוות*]

מצטערת על הקישור הלא-אלגנטי. לא יודעת למה זה ככה ואיך אפשר לתקן.

[פרח_בית*]

קראתי את התגובות שלכן לפני יומיים ולא הספקתי להגיב.
אבל הן הלכו איתי וגרמו לי לחשוב במהלך היום.

אחת מכאן, התגובה שלך מאוד ריגשה אותי
ותמיד מוזר לי לחשוב שיש נשים שקראו את כל הסיפור שלנו לאורך הזמן ואני לא יודעת מזה בכלל...
בגלל שאין המון תנועה באתר תמיד אני חושבת שבטח כמט אף אחת לא קוראת פה ואני כותבת בעיקר לעצמי, ולכמה קוראות קבועות שמגיבות לאורך השנים.

עופרי ובהתהוות,
תודה על מה שכתבתן.
זה גרם לי לעצור קצת ולשים לב מתי בדיוק עולות ההתנגדויות. מתי זה באמת שלו ומתי זה כי אני ממהרת או פועלת בחוסר תשומת לב.

כי ברור שאני יודעת שעדיף עם שיר/משחק וכו', אבל ביום יום לא תמיד בתשומת לב לזה ומעדיפה לתקתק.

בהדרכות הורים תמיד הייתי אומרת, שאם רוצים למשל לתרגל לבוש עצמאי, אז עדיף בערב בנחת כשיש זמן, ולא בבוקר כשיש לחץ לצאת.
אבל כשזה בא מהילד, זה יותר טריקי. כי לו לא אכפת שבבוקר יש לחץ לצאת...

למרות שאנחנו לא ממהרים לגן (כי אניני בבית), הבוקר בד"כ מתנהל בלחץ וזה יוצר עצבים.
נגיד שלולו מתעורר משנת בוקר ב9, אני תמיד מעדיפה לצאת כמה שיותר מהר, כדי שיהיה לנו מספיק זמן בחוץ לפני שהוא עייף לצהריים, שזה בסביבות 1.
או שאנחנו רק מתלבשים וכאלה, ויוצאים מהר ואוכלים כבר בחוץ כשמגיעים.
או שאוכלים ארוחת בוקר בבית ואז יוצאים.

בכל אחת מהאופציות יש פוטנציאל לזה שהוא יתעצבן... וכדי שזה יתנהל יותר ברוגע זה דורש ממני הכנות מראש, שלא תמיד אני מספיקה אותן.

למשל, אם אני רוצה לקחת אוכל שנאכל בחוץ והוא יראה אותי מארגנת את האוכל, הוא ירצה לשבת לאכול. וזה ידחה את היציאה מהבית לפחות בחצי שעה אם לא יותר. אם אני מנסה לעשות את זה מהר מהר זה גורר בכי ועצבים מצידו.

בגלל זה לאחרונה התחלתי לנסות לארגן הכל מראש, אבל לא תמיד אני מספיקה.
זה יכול לקרות באחד משלושה זמנים -
ערב לפני, כשלרוב אני גם עייפה וגם רוצה קצת זמן לעצמי.
על הבוקר, בזמן שבעלי מתארגן לעבודה ולולו אוכל פרי. זה לרוב זמן מתאים, אלא אם היה לילה מאוד קשה ואני עייפה, או שלולו דורש תשומת לב ובעלי ממהר להתארגן.
או בזמן שהוא ישן שנת בוקר - שזה קצת מבאס. כי זאת  בערך החצי שעה היחידה שלי לעצמי במהלך היום (עד הערב), וגם לא תמיד הוא מסכים שאני אקום מהמיטה, לפעמים רוצה לישון עליי...

בכל מקרה, בימים שאני מצליחה לארגן הכל מראש זה טוב, רק מוציאה מהמקרר ושמה בתיק ויוצאים, לפני שהוא שם לב שזה קרה...

אם אנחנו אוכלים בבית, זה אומר שצריך להכין את האוכל (לרוב להכין ביצה, טחינה ולחתוך ירקות).
לרוב הוא כבר רעב וכועס שלאוכל לוקח זמן להגיע.

אז אתמול הצלחתי להלהיב אותו על להוציא את הירקות והביצים מהמקרר (הוא יודע להחזיק ביצה בזהירות כי הוא רגיל להוציא ביצים מהלול). לשטוף את הירקות. ופעם ראשונה שהוא גם התלהב מלנסות לחתוך יחד איתי (לרוב הוא רק רוצה לאכול).
הוא לבד לקח את המלחיה ושם מלח על הביצים. וכעס רק לרגע כשלא שיתפתי אותו בלהדליק את הגז.

אחרי הארוחה צריך זה לשטוף פנים וגוף, להחליף חיתול, להתלבש. בשלב הזה אני כבר לחוצה לצאת כי נמרחנו עם האוכל (הילד הזה יכול לשבת שעה בכיסא, לאכול אפון אפון, למעוך אותם על השולחן, לשים בכפית, להוציא מהקופסא). אז הלחץ שלי בשילוב החוסר אהבה של לולו להתארגנויות האלה,  גוררים צעקות ועצבים (שלו) , ואז גם קצת עצבים שלי.

אז אתמול החלטתי לנסות לשים לזה לב.
ולמרות שרציתי כבר לצאת, נתתי עוד כמה רגעים לשטיפת ידיים. שרתי לו "אני שוטף ידיים", וזה עזר חלקית. ואז קצת שיחקנו שאני אתפוס לו את היד עם המים או אשפריץ עליו וכל מיני כאלה. וכשלא רצה לנגב "תפסתי" אותו עם המגבת. וזה נגמר ברוגע ואפילו קצת חיוכים.

בכניסה לרכב - אנחנו באמת לרוב יושבים קצת מקדימה. בעיקר כי מחכים שהמזגן יקרר קצת את האוטו.
גם פה, הוא מוכן להישאר שעה בסיטואציה הזאת, ואני כבר רוצה לצאת. כיף לו מקדימה והוא לא מבין למה אני מתעקשת לשים אותו אח"כ בכיסא...
אז אתמול הוא כמעט התחיל לבכות כרגיל. בד"כ אני נותנת לו איזה חפץ, אבל לא תמיד זה עוזר ומרגיע. יש שם איזו בובת חתול של תינוקות, שהוא מתעסק איתה לפעמים בנסיעה.
אז הפעם לקחתי את זה צעד קדימה, ונתתי לו איזה צעצוע שאיתו יאכיל את החתול. והדגמתי שזה טעים לו ואם-אם-אם. הוא מאוד התלהב מזה וישר רצה להיכנס לכיסא כדי להאכיל אותו גם.
זה עבד בעוד שתי נסיעות אתמול.

אז כה הורדתי כמה נקודות של בכי ועצבים.
היום השתדלתי להמשיך, אבל היו פעמים שלא הצלחתי להיות סבלנית ונחמדה כי הייתי עייפה ממש (הוא לא מרגיש טוב והיה לילה קשה ולא הצלחתי לישון במהלך היום....).
אבל בפעמים שהצלחתי זה לרוב עבד טוב.

מה עוד לא הצלחתי:
לשפר את ההחלפות חיתול. הוא עדיין בורח ומשתולל וצועק.

למצוא פיתרון טוב למקרים שיש לו משהו שהוא לא רוצה לוותר עליו.
בהתהוות, הקישור שצירפת מעניין. חלק מהדברים שם באמת עובדים לנו לפעמים.
למשל לבקש לתת לי את החפץ יכול לעבוד לפעמים. אבל לפעמים הוא ייתן ויצפה שאני אחזיר לו, ויעלב ממש אם אחרי שהוא נתן לי אני אשים אותו במקום גבוה...

להציע לו לשים בקופסא יכול לעבוד.
אני עושה את זה בעיקר באוכל, כשהוא מתחיל לזרוק. נותנת לו קופסא לשים הכל בפנים ואז נראה לו שאני זורקת לפח.
אנסה לזכור לנסות להשתמש בזה גם במקרים אחרים.

אבל בטוחה שיש מקרים שאף אחד מהרעיונות לא יצליח וזה פשוט יהיה להתמודד עם זה שהוא כועס, ולפעמים כן לקחת... או שהוא ייתן לבד וייבכה כשאני לא מחזירה.

וגם עם הפלאפון עדיין לא הצלחתי למצוא פיתרון.
נראה לי שהקושי זה, שזה לא חוק מוחלט.
כלומר אני שמה לו שירים, והוא לא יודע כמה אפשר ומתי די, ובטח לא מבין למה יש שלב שאני אומרת שדי.
והאמת, שאני גם לא לגמרי סגורה על איזו חוקיות...
תכלס לא יודעת מתי זה יותר מדי. רק יודעת שלראות עוד ועוד ועוד, כשכל הזמן הזה הוא מסתכל על המסך, לא נראה לי טוב בשבילו...
חשבתי עם בעלי אולי שנקבע בינינו ששמים 3 שירים, סופרים לו בכל שיר שש ים, ואחרי השלישי או שמכבים או ששמים את הטלפון למעלה, ככה שרק שומעים בלי לראות.
לא בטוחה לגמרי שהוא יקלוט את החוקיות, אולי בהתחלה יתעצבן ובהמשך יזרום? מקווה...

מה שכן, היו פעמים שהצלחתי להפסיק אותו באלגנטיות.
למשל אתמול לפני השינה רצה שיר. אז שמתי לו שיר רגוע יחסית, ששיעמם אות ודי מהר ואז הוא ינק והפסיק להסתכל. ואח"כ שיר הכלל בלי קליפ שרק הקשבנו לו עד שנרדם.
והיום הרבה פעמים הצלחתי לשכנע אותו להפעיל את הדיסק במקום שירים בטלפון.
וכמה פעמים הוא הלך לבד להפעיל בלי להגיד לי בכלל, ואז חזר אליי רוקד. זה היה ממש חמוד.

היו עוד סיטואציות מאותו סוג, של משהו שבסדר מבחינתנו, אבל עם גבול מסויים. ובגלל שהגבול לא ברור לו הוא מאוד כעס כשרצינו שיפסיק.
למשל אוהב להשפריץ מים עם הצינור בגינה. מתנגד ממש להשקות את הצמחים, רוצה להשפריץ רק על הריצפה...
אז אנחנו נותנים לו לשחק עם זה, אבל בשלב מסוים נראה לי מתאים להפסיק כי זה ממש בזבוז, וגם הכל כבר נהיה שלולית ענקית.
הוא ממש כועס כשאני אומרת לו שזהו ואני לא מצליחה לשכנע אותו.
שום דבר לא מלהיב אותו באותה רמה כדי להציע אותו במקום...

כשילד שבור לב בגלל משהו שאסרנו (כגון קליפים ביוטיוב), לרוב הנטייה שלי היא לא להציע תחליף אלא להיות איתו בצערו.
אנסה לחשוב על זה בסיטואציות שעולות.
כשהוא בוכה כי לא הצליח משהו, או קיבל מכה, אני באמת נוהגת ככה.
כשזה משהו שבא ממני, נראה לי שיותר קשה לי. צריכה לשים לב לזה במהלך היום.

יצא מאוד ארוך, אבל תודה על מה שכתבתן. עוזר לי לחשוב על זה.

[עופרי*]

היי פרח,
לולו זכה באמא מסורה ואוהבת מאוד!
לגבי הנהיגה, מה אם תתני לו פלאפון בנסיעה? האם אתם נוסעים על בסיס יומי? או כמעט יומי? ואז אולי זמן מסך יהיה רק בנסיעה? וזאת תהיה מוטיבציה עבורו לשבת בכסא? אולי לא מאוד חינוכי אבל אם זה עוזר אני אישית הייתי מאמצת.
לגבי החוקיות עם כמות הסרטונים מסכימה איתך שעדיף שבהתחלה לפחות יהיה ברור ללולו שאפשר רק 3 או כמה שתחליטו. כי אחרת הוא לא יודע למה לצפות. אחר כך, שאני לא יכולה לומר מתי (וזה רק מהנסיון עם הבת שלי), אפשר לצ'פר אותו מדי פעם בעוד סרטון אם זה מתאים לך כמובן.
לגבי פעילויות שאין לגביהן כללים ברורים אבל לך נראה שזה לא מתאים. סביר להניח שקראת את זה כבר באתר וזה אחד הדברים הכי חשובים שלקחתי איתי מפה. להבין מה הילד רוצה לעשות והאם את יכולה לספק לו את זה בצורה שמתאימה. לגבי הצינור בגינה אין לי רעיון כרגע מספיק טוב.
אם בכל אופן זה לא מתאים אפשר לנסות לספור עד 10 (לא כאיום אלא כתחימת זמן) או לשים טיימר או להגיד שעושים עוד x פעמים וזהו.
מתוך נסיון עם בתי למדתי שכשאני באה לקראתה (במה שאפשר כמובן) יש פחות התנגדויות מצידה. אצל הבת שלי עניין הספירה עד 10 החל לעבוד סביב גיל שנה וחצי. לפני כן לא עבד לנו. אבל שווה לנסות.
אם לא עובד אז לעזוב כי זה לא איום אלא עזרה להבין מתי להפסיק. מקווה שאני ברורה מספיק.

[בהתהוות*]

קראתי הכול פעמיים. מבינה ומזדהה איתך מאוד. ממש מרגישה את הסיטואציות מבפנים.

אולי זמן מסך יהיה רק בנסיעה?{{}}
זה נשמע לי פתרון טוב מאוד. זה ייתן פתרון לצורך שלו בהבנת החוקיות. שלושה שירים זה נשמע לי גדול עליו. אני לא יודעת, אולי הוא גאון מיוחד - רוב הילדים בגיל הזה לא יודעים לספור עד שלוש ולא יבינו את הקטע. אבל הקישור של פלאפון רק לזמן נסיעה הוא קישור מאוד פשוט וברור שהוא יכול לקלוט, וככה הקלת עליכם בשתי התמודדויות שונות.

באוכל מתלכלך ונמרח כולו, לרוב מתאפקת ולא מעירה
בבית אוהב לרוקן את כל הארונות, אז השתדלתי לארגן ככה שהארונות התחתונים זה דברים שפחות קריטי לי שהוא יוציא, ומשתדלת לא להתחרפן מהבלגן. פעם בכמה ימים מסדרת מחדש ולרוב פשוט מקבלת את זה שהבית יהיה קצת כאוטי בתקופה הזאת
למעלה הגבתי על זה ב"מעולה", ואחר כך קצת היססתי ביני לבין עצמי או זו הייתה התגובה הנכונה, ואם זה באמת מצב ממש טוב. יש פה איזה איזון עדין שחשוב לשמור עליו, שהרחבת הגבולות הפנימיים שלך לא תהיה רמיסה עצמית. כלומר, אם את מוצאת איך לעזור לעצמך לא להתחרפן, אז זה נפלא והרווחת והילדון הרוויח. אבל אם משתדלת לא להתחרפן זה בעצם "מדכאת את קולות ההתחרפנות שבי" או "מתחרפנת ועובדת חזק שזה לא יגלוש החוצה" אז אולי עדיף כבר להיות מכשפה ולאסור בקול רם וצלול. כמה פעמים כבר גיליתי שזה לא באמת כל כך נורא להיות מכשפה, כל עוד אני לא מנסה להסוות את זה. בסוף הילדים מתיישרים לפי השריטות שלי, ומוצאים להם אפיקי ביטוי אחרים.
לשיקולך (-:

[פרח_בית*]

התלבטתי אם לכתוב את זה פה או במקום לגדול...
כותבת בינתיים פה ואולי מתישהו אעביר.
כי זה כאילו כל מה שכתבתי פה לא רלוונטי אחרי היומיים האחרונים...
כולנו פה לא מרגישים משהו, וכל מה שהלך פה זה לולו צועק מתעצבן ומשתגע מכל דבר קטן.
ואני רק כועסת, נוזפת, מאבדת סבלנות, אומרת על כל דבר לא ודי ומספיק כבר.

לא מכירה אותו כבר.
וגם לא את עצמי.

אני כל הזמן רק מקווה שזה תקופה קצרה ויעבור, כי זה פשוט נראה שהחליפו את הילד, ואני לא אשרוד עם הגרסה הנוכחית לאורך זמן...

משהו כנראה מפריע לו. רק לא ברור מה.
אוקיי, היה קצת מצונן. עדיין יש לו קצת נזלת ומשתעל לפעמים.
חוץ מזה הכל תקין. היינו אצל הרופא, בדק אוזניים גרון וכאלה. לא מצא כלום.
כמובן שאצלו לולו ישב עליי רגוע, נתן לו לבדוק אותו. בכה לחצי שניה כשהנחתי אותו על המשטח והתלהב בסוף כשקיבל מדבקה (זה ילד שבד"כ צורח בהיסטריה מהרגע שהרופא מתקרב אליו ועד סוף הפגישה כן?)

אבל כל שאר הזמן, טירוף.
מתעצבן מכל דבר. כי לא הסכמנו משהו, כי לא עשיתי פו על האוכל מספיק מהר, כי האבטיח עדיין לא חתוך,  כי לא הצליח לעבור איפשהו, כי משהו נפל או לא הצליח לו.
אבל מדובר על כל הזמן, ממש רוב היום.
ולא קצת צעקות. אלא צרחות, זעקות שבר, "אבא אבא אבא" בקול קורע לב, הולך בכל הבית ובוכה. עם דמעות. מרביץ, צובט, נושך.
בארוחות זורק אוכל.. לא קצת בסוף כמו תמיד. אלא כל שניה זורק הכל. והוא עוד רעב, ובמקום לאכול זורק ומתעצבן שאין לו.
בקושי יונק, אולי כי סתום לו האף אז קשה לו. מדי פעם מנסה ותוך רגע לא מצליח ומוציא. לפעמים נושך את הפיטמה ואני כועסת. לפעמים הוא חמוד לרגע וכשאני מציעה ציצי הוא פשוט שם עליו ראש או מלטף אותו.
וזה אומר שאין לו את ההפוגות של המנוחה במהלך היום, שהוא יונק ונרגע קצת.

וגם ההרדמות נהיו סיוט.
בבוקר נאבק ממש, עד שמסכים לנסות להרדם אז כל שניה מתעורר במשתולל. מנסה לרדת מהידיים.
במיטה אין סיכוי שיירדם, בטח כשהוא לא ממש יונק.
היום בסוף כשהיה ממש גמור נרדם בטיול בעגלה.
ואחה"צ גם כבר לא החזיק ותוך כדי שראה יוטיוב שם ראש וינק קצת ונרדם לאט לאט.
אבל זה רק כשהוא מגיע לקצה.
בלילה ניסה להמשיך לרוץ בבית אבל החדכתי הכל ושרתי ובסוף הוא השכנע לבוא למיטה לינוק ונרדם ככה.
פחדתי שגם זה יהפוך לטירוף וב8 בערב באמת שלא היו לי כבר כוחות....

חשבנו אולי שיניים. חשבתי אולי תולעים, שאלתי את הרופא ואמר שזה לא נשמע ככה.
לא יודעת מה. לא עומדת בזה כבר.

אולי זה שלא יצאנו כל כך מהבית אתמול והיום, כי לא הרגשנו כל כך טוב.
אבל היו ימים שהיינו בבית כל היום ולא עברו כמו גיהינום... אז בטוח זה לא רק זה.

בעלי טוען שהוא סתם למד שהוא יכול לבכות כדי לקבל משהו. כאילו מקדים את גיל שנתיים. אבל נראה לי קיצוני ממש, אפילו לגיל שנתיים. אין מספיק הפוגות. וזה הכל מאוד פתאומי ומוגזם.

ברור שיש רגעים שהוא מתוק, משחק, צוחק, מצחיק.
אבל הם ממש נעלמים כרגע בין רגעי החירפון, והרמות שזה מגיע אליהן.

אני קורסת.
עצבנית כל הזמן. מדוכאת. סובלת כמעט מכל רגע. מחכה שהימים יעברו.
ותוך כדי כך זה אני גם עוד מצוננת ולא מרגישה מאה אחוז...

כבר לא יודעת מה שלו, ומה זה השפעה של העצבים שלי. אולי זה מה שמחרפן אותו?
ביצה ותרנגולת, לא יודעת...

[בהתהוות*]

אוי, פרח בית... יש תקופות כאלה

הפתרון הפשוט שימח אותי אבל גם השאיר אותי בתחושה שהמשחק הזה פשוט לא הוגן. אם לא היינו מגלים את הבעיה במקרה, מי יודע כמה זמן הוא היה סובל וכולנו היינו סובלים ולא היה לנו מושג למה. כמה דברים כבר אפשר לבדוק? הרי במכונה הזאת יש כל כך הרבה ברגים... איך תוודא איזה אחד מהם התרופף? חשבנו לבדוק דם, וואללה לא חשבנו לבדוק ראייה...

אבל האמת היא שרוב הדברים שמשתבשים ומולידים תקופות קשות מסתדרים מעצמם תוך כמה זמן לדעתי. המקרה ההוא עם הראייה היה החריג, אני מקווה שהמקרה שלכם הוא הקלאסי. איזה וירוס שיבש אותו, איזו תוכנית רדיו שהוא שמע דרך הקיר מהשכנים הבהילה אותו, מה שלא יהיה - הוא מתמודד ויעבור הלאה, ותבוא רגיעה. מה שצריך בינתיים זה כמה שיותר תמיכה לכולכם. אם בשמת הייתה פה היא הייתה כותבת שתמצאי ממי את יכולה לקבל עזרה

[שקטה*]

וואו פרח, כמה קשה:(

אולי קפיצת גדילה? לפעמים אני חושבת שעם תינוקות ופעוטות זה מרגיש לפעמים כאילו פתאום יש סערה, הם יכולים להיכנס לאיזה אטרף או לתקופה של כמה ימים ממש קשים ואחר כך זה עובר. אבל אם את מרגישה שיש פה משהו מעבר אז אולי באמת שווה לבדוק עוד דברים פיזיים.

לגבי השינה - כמה פעמים ביום הוא ישן? הבת שלי רק בת שנה אבל כבר בערך 3 חודשים שהיא לא ישנה יותר בבוקר אלא רק אחה"צ (בין 2 ל4 בערך). כלומר יש לה רק תנומת יום אחת. זה מאוד עזר לסדר את היום. אבל זה כמובן תלוי גם מתי הוא מתעורר מהלילה, היא בדרך כלל בסביבות 7 וחצי כך שמצליחה להחזיק עד הצהריים למרות שיש לה רגעים של עייפות. אני פשוט חושבת שכשהשינה הופכת למאבק לפעמים עוזר לוותר על תנומת יום אחת ואז יותר קל להם להירדם.

שולחת לך כוחות ומקווה שזה יעבור מעצמו ממש בקרוב.

[פרח_בית*]

בהתהוות, תודה על השיתוף.

הפתרון הפשוט שימח אותי אבל גם השאיר אותי בתחושה שהמשחק הזה פשוט לא הוגן. אם לא היינו מגלים את הבעיה במקרה, מי יודע כמה זמן הוא היה סובל וכולנו היינו סובלים ולא היה לנו מושג למה. כמה דברים כבר אפשר לבדוק?
זה מה שאני מרגישה תמיד. שמיליון דברים ליכולים להשתבש ומאיפה לי לדעת מה...
הרופא הפנה לבדיקות דם, אחכה כמה ימים ואם לא יהיה שיפור נלך לבדוק.

אולי קפיצת גדילה? לפעמים אני חושבת שעם תינוקות ופעוטות זה מרגיש לפעמים כאילו פתאום יש סערה, הם יכולים להיכנס לאיזה אטרף או לתקופה של כמה ימים ממש קשים ואחר כך זה עובר. אבל אם את מרגישה שיש פה משהו מעבר אז אולי באמת שווה לבדוק עוד דברים פיזיים.
בד"כ כשהוא ישן פחות טוב או קצת עצבני אני תמיד אומרת קפיצת גדילה או שיניים.
ומצליחה לקבל את זה ויחסית להכיל.
אבל הפעם זה משהו מעבר. באמת שההתנהגות שלו הזויה מבחינתי. אף פעם לא ראיתי אותו ככה.
וזה לגמרי משבש אותי ואני לא מצליחה להתמודד.
בשילוב עם זה שאני גם לא מרגישה טוב, וגם לא ישנה טוב כבר כמה לילות, בכלל בלגן.

לגבי השינה - כמה פעמים ביום הוא ישן?
עדיין ישן פעמיים. מתעורר ב6 בבוקר, ולרוב ישן ב8 לאיזה 40 דקות, ואז בצהריים לשעתיים בערך.
ניסיתי כמה פעמים להוריד את השנת בוקר, אבל הוא ממש ממש עייף. פשוט היה גמור אח"כ כל הבוקר. אז הרגשתי שהוא עדיין צריך את זה. למרות שקשה לו להרדם. ובצהריים נרדם בקלות, בד"כ באוטו חזרה הביתה מאיפה שאנחנו.
השבוע כמובן שלא ישן ממש בוקר ולא ממש צהריים. אחרי מאבקים בי ובעצמו ישן מתישהו באמצע.
אבל זה פשוט אמר שכל הזמן הוא היה עייף ועצבני. כשהוא עייף הכל יותר גרוע, ממש משתולל ומרביץ...

עד עכשיו הסימן שלי שהוא עייף היה כשהוא מתחיל לקטר ולהתבכיין כזה על כל דבר.
ביומיים האחרונים זה היה פשוט התנהגות אלימה.

---

ממש מקווה שזה זמני ויעבור לבד ובקרוב.
נגיד עכשיו בלילה הוא היה כזה חמוד. כל פעם שהתעורר זחל אליי וחיפש ציצי. שם עליי ראש, נרדם והתגלגל למיטה שלו.
ברגעים האלה מרגישה רגיל.
ואז פתאום במהלך היום הוא כאילו מתהפך ונהיה מישהו אחר.

מוצאת את עצמי צריכה לשנות את כל ההתנהלות איתו. כשיושבים לאכול להתנהג אחרת, לכבר אי אפשר לשים לו אוכל שיאכל לבד כי הוא פשוט זורק מיד. נותנת לו חתיכה חתיכה לפה...

עשר פעמים ביום הולך למקרר, מבקש לאכול. זורק כמעט הכל. אני מנקה את כל הבית ואותו. ואחרי רגע שוב מבקש. משהו מוזר קורה סביב האוכל.
הבית מטונף כי אין לי כוח לנקות כמו שצריך שוב ושוב.

כל היום רודף אחרינו עם הטלפון. אנחנו כבר מותשים אז פשוט נותנים לו לראות כמה שהוא רוצה.
לפחות אתמול מצאנו שיר שממש מרגיע אותו אז הוא קצת שם ראש ונח תוך כדי.

כל משחק שמציעים לו, גם אם הוא ממש מתעניין פה, מחזיק לזמן ממש קשר.

הכי הרבה שהצלחתי לאסוף אותו היה עם ספרים. זה הוא יחסית מצליח לשבת ולהסתכל ובצורה רגועה. אז קוראים הרבה.
יש לו עכשיו קטע שאם הוא יקרא עם בעלי סיפור בסלון כשאני נחה בחדר, הוא פתאום באמצע ייקח את הספר ויבוא אליי איתו להראות לי מה הם סיפרו. ממש מצביע בספר על משהו שהוא אהב.
זה חמוד ממש.
רק אתמול באמצע הדרך היה לו קשה לעבור עם הספר והוא נכנס לאחת ההיסטריות שלו
אז באתי אליו וישר שאלתי מה הוא רואה ואיזה יופי ובסוף הוא נרגע... מרגישה שצריך להיות קשובים כל שני ולקפוץ מיד לעצור את זה לפני שזה נהפך לטירוף.

הוא גם לא מוכן שאני אתרחק בכלל.
כל פעם שאני הולכת לשירותים למשל הוא נכנס לטירוף וצועק ובוכה ממש.

קיצר אסופה של התנהגויות כאלה מוזרות ומעייפות.
ואני לא מצליחה לישון בלילה אז בטח אהיה עייפה כל היום...

[אמא_של_מוש*]

פרח אהובה קודם כל חיבוק גדול
המסך בגיל הזה פשוט מטמטם אותם.
ברגע שהילד קולט את זה הוא פשוט מבקש עוד ועוד ולא משנה אם תעצרי אחרי שיר אחד או עשר זה ילווה בקריזה רצינית. בגיל יותר גדול גם מוש פשוט היה מעלים את הטלפון ומפעיל לבד מתחת לשולחן.
זה היה שגעון, הוא היה מבקש מהרגע שקם עד הרגע שישן וכל היום היה ריבים על זה.
אמנם זה דף של חינוך ללא גבולות אבל אני אישית לא בגישה הזאת ומה שעזר עם הסרטונים זה הצבת גבול קשוח, חד משמעי, שלא זז ויהי מה!
אצלנו רואים פרק אחד או שניים (אם הפרק 10 דקות אז שתיים ואם הפרק 20 דקות אז אחד) כל יום אחרי ארוחת צהריים. וזהו! ורואים במחשב ולא בטלפון.
ברגע שיצרנו חלון זמן קבוע לדבר ועשינו זאת בצורה עקבית, הפסיק להיות באלגן סביב זה.
כבר חודשים אין מצב שהילדים מזכירים בכלל את המילה סרטון במהלך היום. הם יודעים שאין מה לבקש כי לא משנה מה, זה לא יקרה מעבר לזמן המוגדר לכך.
אחרי ארוחת צהריים הולכים לכסא של המחשב, יושבים, אני מפעילה והם רואים.
כן לפעמים הם מבקשים עוד פרק אבל הם רגילים שהתשובה היא לא אז זה לא מרגש אותם.
במקרה הזה הגבול הזה ממש מציל אותם!
כשהם היו רואים פעם בבוקר ופעם בערב ופעם 3 סרטים ביום ופעם אחד הם לא הצליחו לעצור את זה מבפנים. זה פשוט ממכר אותם והם רוצים עוד ועוד והאי וודאות הזאת שכל פעם זה קורה בזמן אחר ובכמות אחרת גרם להם לרצות כל הזמן.
ברגע שהם הבינו שיש לכך זמן יחיד ביום ומוגבל שלא זז ויהי מה הפסיק כל הבאלגן סביב זה.
זה כמובן דורש עקביות שלך בנושא וכן גם אם לפעמים את חייבת לעשות משהו בבוקר והיה מתאים לך שיתעסק כמה שניות מול המסך את לא עושה את זה כי את מבינה מה המחיר של זה והכמה דקות שקט המידיים שזה יתן לך לא משתווים לרוגע ולשקט של ילד שלא רודף אחרי מסך כל היום.

[אמא_של_מוש*]

ואני מדברת על גיל יותר גדול, בגיל של לולו באמת עדיף לא להראות בכלל.
היום ממליצים מתחת לגיל 3 אפס זמן מסך.
אז עם מוש זה יותר הצליח כשהיה קטן כי הוא היה לבד אבל עכשיו כשהוא רואה את הפרק מושית מצטרפת אליו בדרך כלל אז לפחות אני מתנחמת בזה שזה באמת לא הרבה זמן.

[בהתהוות*]

מסכימה מאוד עם אמא של מוש.

[בהתהוות*]

אוף, אני רוצה לערוך את מה שכתבתי ולא מצליחה. דף עריכה מציג לי את הטקסט עד פברואר 2010, ושם נעצר.

[פלוני_אלמונית*]

גם אני רציתי לכתוב על הפלאפון (אבל חששתי להוסיף לחץ על כל הבלגן הנוכחי...).
אז אם כבר כתבו - מצטרפת. אני חושבת שכדאי להפסיק עם הטלפון לחלוטין. מסכים זה כדור שלג שאין ממנו דרך חזרה, ואתם נמצאים בדיוק בנקודה קריטית.
הוא עוד ממש פיצקי, אפשר פשוט להגיד לו שהשיר "התקלקל" או משהו בסגנון, וזהו. אין יותר.
אם תשתדלו בעצמכם לא להשתמש הרבה בטלפון בקרבתו, אז יש סיכוי שהוא אפילו ישכח מזה...

אצלנו יש טבלט אך רק בצהריים, לא יותר מ 40 דקות. ככה יוצא שלא מסתכלות כל יום, כי לפעמים עושות דברים אחרים בצהריים, ואז זמן הצפייה מתפספס.
הן גם לא מנג'סות סביב העניין הזה, כי יודעות שרק בצהריים וזהו.
אבל הן כמובן הרבה יותר גדולות.

לא קראתי ממש את אמא של מוש, כי אין זמן... שולחת בכל זאת.
ליאור

[פרח_בית*]

אז קודם כל עדכון.
הבוקר הוא קם יותר טוב.
אני לא ישנתי משהו בלילה כי לא נשמתי עם האף הסתום שלי... ולשמחתי הוא התעורר ב7 במקום ב6 כרגיל (כמובן שהיו עוד פעמים שהתעורר לינוק באמצע).

הוא כבר לא צועק כל הזמן!
נראה לי שאני עדיין חווה את זה כשונה מבד"כ, כי אני דרוכה ובמתח כל הזמן, שלא יתחיל לצעוק פתאום.
אבל די בטוחה שלא היו יותר צעקות מבד"כ.
מה שכן, השתדלתי מהבוקר להיות מאוד עדינה איתו, ממש לאפשר לו כמה שיותר, לוותר גם על דברים שקצת הפריעו לי. כי שוב, לא רציתי שייכנס להיסטריה.
מקווה שתוך כמה ימים שהוא יהיה כרגיל אני אתאפס חזרה על המצב ואתנהג וארגיש כרגיל גם.

הפעמים היחידות שכעס היום היו למשל כשהוא שיחק עם קוביות, בהתחלה התעסק איתן ממש הרבה זמן וזה היה מעולה. ואז ניסה להכניס לפה. זה הלחיץ אותי בגלל הגודל שלהן ואמרתי לו להוציא. הוא הוציא אבל כמובן שהכניס שוב ושוב. אז אמרתי לו שאני אצטרך לקחת ולשים במקום. נתן לי אבל בכה ממש כששמתי רחוק ממנו. אז נתתי לו חזרה ואמרתי שלא יכניס לפה. והוא באמת לא הכניס שוב.

היו אולי עוד מקרה או שניים בסגנון.

באוכל רוב הזמן אכל סבבה, זרק רק כשכבר היה שבע. אז מיד לקחתי הכל מהמגש והרמתי אותו לשטוף ידיים.

חוץ מזה הייתה נפילה אחת מבאסת ממש בחצר, והוא נשרט מלא בפנים... בכה אבל נרגע די מהר ועכשיו כולו פצוע.

ואז עשיתי לו אמבטיה.
הוא כרגיל רצה לשחק מלא עם הדוש, כשסגרתי את המים הוא פתח שוב... אז שמתי לו את זה על זרם די חלש וזה סיפק אותו. מתישהו התחיל להתעסק במשהו אחר וסגרתי.

ואז כבר היה ממש עייף ונרדם מהר במיטה עם ציצי.

האמת שזאת שעה די תקועה לשינה, כי זה אומר שנהיה חייבים לצאת לכיוון הבית ממש מוקדם כל יום.. אבל ידעתי שזאת תהיה השעה ברגע שהוא יוריד שנת בוקר.

מעניין אם כל הטירוף היה רק בגלל ההורדה של השינה וזה שיבש אותו... נראה מה יהיה מחר ומחרתיים. אולי היום היה חד פעמי.
אולי באמת קפיצת גדילה, כי עם ההורדה של השינה בבוקר הוריד גם את ההנקה הזאת.
מעניין כי אצל תינוקות קטנים בקפיצת גדילה יונקים יותר. אז כשהם גדלים זה אומר שהם יונקים פחות?

[פרח_בית*]

_המסך בגיל הזה פשוט מטמטם אותם.
ברגע שהילד קולט את זה הוא פשוט מבקש עוד ועוד ולא משנה אם תעצרי אחרי שיר אחד או עשר זה ילווה בקריזה רצינית._
טוב בכל גיל המסך מטמטם... גם אני מכורה.
אבל כן זה בהחלט בעייתי.

אצלנו רואים פרק אחד או שניים (אם הפרק 10 דקות אז שתיים ואם הפרק 20 דקות אז אחד) כל יום אחרי ארוחת צהריים. וזהו! ורואים במחשב ולא בטלפון.
אצלנו כרגע זה בעיקר שירים על קליפים, מעדיפה את זה. כי ככה הוא גם יכול לרקוד. והוא אוהב לראות אנשים רוקדים. נראה לי שתוכן עלילתי לא רלוונטי בגיל הזה.
חוץ מזה רואה סרטונים של חיות. ומזה אנחנו נהנים ביחד, מדברים על מה הן עושות ועושים את הקולות שלהן.
הבעיה שאלה קליפים קצרים ממש. אז כמעט תמיד רואים שניים שלושה לפחות...
ולגבי פלאפון או מחשב, אני באמת בהתלבטות על זה.
מה אני מעדיפה.

ואני מדברת על גיל יותר גדול, בגיל של לולו באמת עדיף לא להראות בכלל.
ברור, אני יודעת. עד גיל שנה בערך ממש לא היה רואה אפילו שניה. אבל מאז הסגר הוא התחיל להכיר את זה לצערי...
בעיות עם להעלים את זה לגמרי -
הוא כן רואה אותנו עם הפלאפון... משתדלת כמה שפחות, אבל בימים שאנחנו כל היום בבית קשה לי לא להיות בכלל עם הטלפון. לפעמים גם צריכה לעשות שיחות או סידורים, לפעמים סתם מתקשה להתאפק. כשאנחנו יוצאים באמת משתמשת פחות.
חוץ מזה משתמשת בפלאפון כדי לצלם (מה שלא תמיד עובד כי במקום שאני אצלם אותו, הוא רואה את הטלפון ומיד מפסיק מה שעשה ומבקש שיר...).
וגם מדברים לפעמים עם המשפחה בוידאו, ועל זה לא רוצה לוותר כי הוא באמת מתרגש לראות אותם, וגם הם מאוד מתגעגעים אליו.
קיצר מתקשה לתחום את זה לזמן ממש מוגדר כשחוץ מזה כל הזמן הטלפון יהיה רחוק מהעין...
יש ימים שמצליחה יותר. אבל לצערי הוא כבר זוכר ומבקש גם אם הוא לא רואה אותו. אתמול ממש הלך וחיפש את הטלפון בכל מיני מקומות שהוא נמצא בהם בד"כ.

מה אם תתני לו פלאפון בנסיעה? האם אתם נוסעים על בסיס יומי? או כמעט יומי? ואז אולי זמן מסך יהיה רק בנסיעה? וזאת תהיה מוטיבציה עבורו לשבת בכסא?
נוסעים כמעט כל יום. אבל לא רוצה שיהיה עם טלפון בנסיעה... גם כי לרוב פעמים הנסיעה עוברת ממש סבבה גם בלי. הוא רגוע ונינוח כל עוד יש שירים ברדיו.
וגם זה הרבה זמן לטלפון, נגיד אם ניסע חצי שעה לכל כיוון. וגם הוא יצטרך להחזיק אותו ובטח יפיל או יעצור את זה באמצע. זה יהיה בלגן...

רוב הילדים בגיל הזה לא יודעים לספור עד שלוש ולא יבינו את הקטע.
חשבתי שבמקום לספור אולי נחליט על שיר שיהיה תמיד השיר האחרון. שיר ספציפי שהוא אוהב.
ברגע שנגמר השיר הזה מכבים ושמים בצד. אוח יסה יעבוד..

אפשר פשוט להגיד לו שהשיר "התקלקל" או משהו בסגנון, וזהו. אין יותר.
המילה" נגמר" עובדת איתו הרבה פעמים. ננסה להשתמש בה...

בגיל יותר גדול גם מוש פשוט היה מעלים את הטלפון ומפעיל לבד מתחת לשולחן.
בדיוק היום חשבתי על זה בהקשר אחר. על העניין הזה שאני מפחדת שההגבלות ייצרו מצב שהוא מתחבא כדי לעשות דברים.
כשהוא הכניס את הקובייה לפה, ואמרתי לו לא. ואז הוא ממשיך לשחק איתה כרגיל.
אבל הלך איתה כל הזמן מהסלון לחדר הלוך חזור. אז לא כל הזמן ראיתי אותו.
וחשבתי שמעניין מתי הוא יבין שכשאני לא רואה הוא יכול להכניס ואני לא אדע ולא אוכל להגיד לו לא...
מפחדת מהשלב הזה.

[פרח_בית*]

אצל הבת שלי עניין הספירה עד 10 החל לעבוד סביב גיל שנה וחצי. לפני כן לא עבד לנו. אבל שווה לנסות.
באמת סביב ענין המים והצינורות אני מנסה לספור איתו עד 10 ואז לסגור. נראה לי שהוא הבין את הקטע, והוא משתף פעולה עם לסגור. אבל מיד רוצה לפתוח שוב.
כלומר זה נהיה המשחק מבחינתו אז זה לא ממש יעיל...

יש פה איזה איזון עדין שחשוב לשמור עליו, שהרחבת הגבולות הפנימיים שלך לא תהיה רמיסה עצמית. כלומר, אם את מוצאת איך לעזור לעצמך לא להתחרפן, אז זה נפלא והרווחת והילדון הרוויח. אבל אם משתדלת לא להתחרפן זה בעצם "מדכאת את קולות ההתחרפנות שבי" או "מתחרפנת ועובדת חזק שזה לא יגלוש החוצה" אז אולי עדיף כבר להיות מכשפה ולאסור בקול רם וצלול
כן מבינה מה שאת אומרת.
לגבי הבלגן בארונות, זה אמנם קצת מעצבן אותי. אבל מעדיםה את זה על פני לאסור עליו לגמרי. בעיקר כי זה אחד הדברים שיכולים להעסיק אותו הכי הרבה זמן. להוציא את הבקבוקים אחד אחד, להוציא את הקופסאות וכו. הוא גם מוצא מידי פעם התפתעות שמעניינות אותו ומתעסק איתן אח"כ הרבה.
מה שכן, זה לא כל הארונות. בגלל שאין פה יותר מדי מקומות אחסון, לא באמת היו לי מספיק ארונות עליונים להעביר אליהם הכל. אז יש ארונות שאני לא מאפשרת לפתוח. אבל הוא גם לא כל כך מנסה דווקא אותם כי יש לו הרבה אחרים.
למשל את הארון של הסירים אני לא מרשה, כי יש שם גם מכסי זכוכית וכמה בקבוקים. אם הוא רוצה משם משהו אני מוציאה לו את סיר או קערה וסוגרת. לרוב זה עובר חלק.

[פרח_בית*]

אוף, אני רוצה לערוך את מה שכתבתי ולא מצליחה.
בהתהוות, מחקתי.
תראי אם זה איך שהתכוונת.

[יולי_קו]

פרח יקרה,
אני שמחה לקרוא שהיום עבר יותר בקלות. מסכימה עם ענייני המסך שעדיף להוריד לכמעט אפס. אולי תוכלי להתקשר מהטלפון הקוי שלך (יש?) ולשמור את הסלולרי בלתי נגיש ללולו?
אצלינו הילדים סירבו לשנת צהרים מגיל שנה והמעבר היה לא פשוט, אבל איתי הם לא נרדמו. בנסיעות עם אחרים הם היו נרדמים יופי, אבל בשום אופן לא איתי. הניסיונות להרדים אותם פשוט חירפנו אותי, כי הייתי עירנית קודם, ואז הייתי נרדמת, ובהמשך היום עד הערב הראש שלי היה מעוך והם גם הפריעו לי לישון באותה שנ״צ!

[יולי_קו]

אני נורא (דגש על נורא, כי זה ממש קשה) מבינה אותך. צרחות זה קשה, ובחוסר שינה הכל תמיד יותר מאתגר בכמה רמות.

אני רוצה להזכיר (לעצמי קודם כל) שהדברים משתנים מתישהו, ושצריך להמשיך לנשום בשביל להחזיק מעמד ולשמור על הראש מעל המים.

[אביגדור*]

היי
חלק מהקושי בהצבת גבול הוא התחושה שאני אמור לחסום את הרצונות של הילד,
לכפות עליו משהו שלא נעים לו, ואם הוא ימשיך לסרב איאלץ להשתמש בכוח ובכעס על מנת לגרום לו להקשיב לי..
ואז באמת הוא עלול להרגיש שהרצונות שלו לא מכובדים, ולפעמים הם מעוררים כעס, ושלא מקבלים אותו איך שהוא..
לדעתי אפשר להשתמש בטרימנולוגיה יותר נוחה מאשר הצבת גבולות והיא - מפגש עם המציאות
אם המציאות היא שהילד לא מרגיש טוב
ובמקרה כזה התרופה אמורה לעזור, אני והילד יחד חושבים איך אנחנו מתמודדים עם המציאות הזאת
אני לא אמור להפגיש את הילד עם קושי, או לחנך אותו שככה צריך להתנהג , אלא המציאות דורשת ממנו להתנהג כך ואני מסייע לו להתמודד עם המציאות..
לחידוד- לא אני מציב את הגבול, ובטח ובטח לא משתמש בכעס
אני כן עומד על כך שייקח תרופה או שיעשה את מה שאני חושב שצריך
ואפילו משתמש בכוח אבל מתוך הבנה והכלה ולא מתוך כעס וכיוצא בו
מקווה שתיהנו