חינוך מערכת יחסים וסמכות

אנונימי

כבר כמה חודשים שאנחנו באופן רשמי בחינוך ביתי.
המון דברים טובים כבר יצאו לנו מזה והמון טוב עוד יבוא. זה מאתגר מאד, אינטנסיבי, מהנה, מתגמל, לפעמים קשה אבל אני לחלוטין שלמה עם ההחלטה.
דבר אחד מעצבן קרה מאז שהתחלנו בחינוך ביתי. נמאס לי מאד מאד מהמילה 'חינוך'. וגם השילוב 'חינוך ביתי' קצת בעייתי בעיניי. ומכמה סיבות:
א'- הייתי רוצה לקוות שכל ההורים 'מחנכים' את ילדיהם בביתם, גם את אלה שהולכים לביה"ס.

ב'- 'החינוך' הזה לא קורה רק בבית. גם בחוץ, בטיול, בסופר, אצל סבתא.....

ג'- השילוב 'חינוך ביתי' מעצבן לי את הלשון.

'הוא הולך לגן? לא, החלטנו לעשות 'חינוך ביתי'.

לא ממש מתגלגל על הלשון ולא ממש מתאר את המציאות. בעיניי.

וד- סיבה אחרונה ושמעניינת אותי מאד: אני מתחילה לחשוב שיש איזו בעיה עם העניין הזה של 'לחנך'. מה זה לחנך? המילה הזו מרגישה לי קצת כמו אחות קטנה ועדינה של 'לאלף'.
בספר "בלמידה מתמדת" ג'ון הולט אומר: (והספר לא אצלי אז זה לא ציטוט מדוייק רק הרעיון...) שהתפישה מאחורי מערכת החינוך היא שילדים לא ילמדו אם לא ילמדו אותם. האם ילדים לא יגדלו מחונכים אם לא נחנך אותם? מה זה מחונכים? כאלה שאומרים תודה בבקשה סליחה?

אני מעדיפה (וזה הכל חדש גם לי, אז זה לא לגמרי ברור לי.....) לחשוב שיש בינינו (אני והילדים, בין הילדים) מערכת יחסים. אני משתדלת ורוצה לנהוג כלפיהם בכבוד, אהבה, רגישות וכו' ומצפה מהם לנהוג כלפי ואחד כלפי השני בצורה דומה. (ברור שלפי גילם הבנתם וכו'..).
כאילו מערכת היחסים שתבנה בתוך התא המשפחתי שלנו תהיה הדגם שלפיו ינהגו הילדים בצאתם לעולם. וזה בעצם מטרת ה'לחנך', לא? לגדל ילדים ידידותיים לסביבתם פחות או יותר.

ואולי עכשיו כל הותיקים והמשופשפים כאן מנידים בראש ואומרים "אלמנטרי, ווטסון". וגם אני יודעת שעד כאן זה ברור, אבל השאלה שלי היא מה עושים עם כל עניין הסמכות ההורית. מהי בדיוק סמכות הורית? היא חשובה? יש לה מקום בתוך מערכת היחסים הזו שבין הילד והוריו? איך בדיוק מיישמים אותה? האם מערכת היחסים צריכה להתבסס על ההנחה שהורים וילדים- מילתם שווה? יש לי יותר כבוד במערכת הזו כי אני ה'אמא'? מתי אני שולפת את קלף הסמכות ההורית?מה? מה? מה?
שאלות שנראות לי די בסיסיות, וקצת מביך לשאול, אבל כלכך הרבה מהתפישות הישנות שלי השתנו והתמוססו בזמן האחרון והחינוך הביתי הזה מעמיד המון דברים גם ככה בסימן שאלה שאני קצת אבודה...

וכל זה כי קשה לי פתאום עם המילה 'חינוך' על כל הטיותיה. אבל במילה הזאת, הסמכות ההורית היא כבר 'בילט-אין'.

בטח יש כבר כמה דפים שדנו בנושא על כל צדדיו. אשמח מאד להכיר אותם.(את הדף חינוך ללא גבולות אני מכירה.

)
תודה.

ואולי עכשיו כל הותיקים והמשופשפים כאן מנידים בראש ואומרים "אלמנטרי, ווטסון".
לא בדיוק, כי עלו מעט מאוד הסתיגויות מהמונח חינוך ביתי.
יש את "לימוד לאין שעור" אבל זה אנסקולינג. זה לא אותו דבר.
אני מכירה משפחה שאומרים "גידול ביתי" (אולי אני מזייפת קצת את המונח שלהם).

הכיוון אצלנו הוא באמת יותר 'אנסקולינג' מאשר 'הום סקולינג'. וזה אפילו קצת מסבך את העניינים כי חסר לי מונח או שם שיתמצתו את הרעיון ויהיו קלים לשימוש. אולי באמת אנחנו צריכים למצוא איזה משהו משפחתי פרטי כזה...

הבעיה היותר מהותית שלי היא אם המלה 'חינוך' בהקשר הזה ובכלל. אז קשה לי להשתמש בה גם בשילוב 'חינוך ביתי'.

וזה "ואולי עכשיו כל הותיקים והמשופשפים כאן מנידים בראש ואומרים "אלמנטרי, ווטסון". נאמר בקשר לכל העניין עם מערכות היחסים בתא המשפחתי כדגם שעליו גדלים הילדים.
זה קצת מבולבל לי וכנראה גם יצא מבלבל...

אני גם לא אוהבת את המילה חינוך.
באחד הברורים שלי הבעניין העלתי כי בתורה שכולה מסכת חיים של הורים וילדים לא מופיע השורש ח.נ.ך אל לתיאור חניכיו של אברהם שיצאו איתו למלחמה בחמשת המלכים, וזה לא מחמיא במיוחד לשורש הנ"ל.
בהמשך במשלי מופיע הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו....." שאותו אנחנו אוהבים לצטט, אבל בכל זאת קשה לי להתעלם מהמשמעות הראשונה של "חינוך".

ובכלל, בהקשבה לשימוש במילה הזאת אני מגלה שאיכשהו תמיד השימוש בה נעשה באופן שלילי. כי מתי מתחילים לחנך את הילד?
מי שנוקט ב"שיטת חמש הדקות" מתחיל להשתמש במילה הזאת מוקדם מאד בגיל כמה שבועות או חודשים ומי שנוקט דרכי גידול ידודותיים כלפי התינוק מתחיל להשתמש במילה הזאת אחרי שנתיים שלוש - אבל זה תמיד כמעט בהקשר שלילי או אילופי: חנוך לניקיון, הקניית הרגלים כאלה או אחרים וכו'.

אז מה אומרים?

הוא הולך לגן?
לא, הוא נשאר בבית.
למה?
ככה מתאים לנו.

ולעניין הסמכות ההורית -
אני חושבת שסמכות הורית נדרשת במקום בו אין נוכחות הורית. ונוכחות הורית היא לא רק המצאות פיזית של ההורים עם הילדים, אלא נוכחות של המהות ההורית שהיא מהות של הנהגה. אין להפיל את משימת הנהגת המשפחה על הילדים בכל גיל, ובוודאי שלא בשנות חייהם הראשונות. לעיתים יש בלבול בין מתן כבוד לילד והבנת הצרכים שלו לבין מתן שרביט ההובלה לילד שהיא מזיקה לו כמו אי התחשבות בצרכיו.

נוכחות של המהות ההורית שהיא מהות של הנהגה.

נשמע נפלא, אבל כל-כך קשה ליישום. ועוד לפני זה: קשה בכלל להבין מה זו הנהגה, בייחוד מכיוון שלא טעמנו אותה בעצמנו בתור ילדים.

"אנחנו בבית לא בבית ספר"-
זו התשובה שאנחנו נותנים כשנשאלים

אני חושבת שסמכות הורית נדרשת במקום בו אין נוכחות הורית.
אה. זה בדיוק מה ששולמית בלנק אומרת.
רק שבמקום לומר "תעבדו פחות, תהיו יותר!" היא אומרת "היו סמכותיים!"
> גילה גילתה את מעט השכל בדבריה הזוועתיים <

אתמול בלילה, באחד מרגעי הנדודיי לשירותים וחזרה, חשבתי שמה שכתבתי בטח יצא מבולבל מאד, ובעצמי לא הסכמתי עם חלק ממה שכתבתי. אני שמחה לגלות שמשהו כן הובן ותודה.

ובכל זאת, למקד את דברי:
גם אצלי המילה חינוך משום מה מתקשרת עם תהליכים של אכיפת חוקי התרבות, הנימוס, וכו'.
נראה לי שכשבני המשפחה חיים יחד (דגש על חיים יחד..)בכבוד והקשבה אחד לשני, נלמדים כל ה'כללים' האלה של התנהגות באופן טבעי, כחלק ממערכת היחסים שנבנית במשפחה. אין צורך לחנך.
ילד שגדל בבית שבו מכבדים את רצונו וצרכיו לומד לכבד רצונות וצרכים של אחרים. זה מה שנראה לי כלכך אלמנטרי (ווטסון).

כאן נכנס העניין של הסמכות ההורית. אני קצת נבוכה להודות שאין לי תחושה ברורה של מה זה. שלא לדבר על " המהות ההורית שהיא מהות של הנהגה " . אולי כמו שעודד המחפש אמר: "קשה בכלל להבין מה זו הנהגה, בייחוד מכיוון שלא טעמנו אותה בעצמנו בתור ילדים." שזה משפט שאני אישית מבינה מאד.

ברור לי שאין להפיל על הילד את הנהגת המשפחה. אבל התחושה שלי כרגע היא מרגע שהוצאתי לבנה אחת מהסכר, הוא נפרץ לגמרי והכל זורם. ולפעמים מוצף...
בכל דבר ניתן לפקפק ולשאול. וזה טוב רוב הזמן אבל לפעמים ישנם מצבים שבהם אני ממש צריכה לשלוף איזה "עצור סטופ אדום, אמא אמרה וזהו. ככה.". ומצד אחד זה ממש דרוש לי באותו הרגע ומצד שני כבר תוך כדי אני מפקפקת בעצמי ובצורך שלי לשלוט במצב ואולי אפשר אחרת ואני מתווכחת עם ילד בן 4 ו..
ושם חסרה לי כלכך מהות ההנהגה ההורית.

ושולמית בלנק עומדת באיזו פינה, מנענעת בראשה ולוחשת "שום סמכות.." ומפחידה אותי.

בכל דבר ניתן לפקפק ולשאול.

שגית, חלק מהמהות של הנהגה שקשה להגדיר אותה ולקבוע לה חוקים ועקרונות - לפחות איך שאני רואה את זה.

מה שעולה לי מהדברים שלך שחשוב שילדייך יפגשו אדם שלם - עם רצונות, צרכים, מצבי רוח כאלה ואחרים, שמח, עצוב.......
וכשאנחנו בתור הורים תמיד נוטים לבטל את רצוננו ואת צרכינו בפני אלה של ילדינו, למעשה הם לא פוגשים אותנו - אלא, פוגשים איזושהי דמות שהיא אך ורק בבואה של עצמם. ככה לא יוולד "האני" שלהם כשאין "אתה" שעומד מולם. כי זו הדרך בה הם מתחילים להבחין בעצמם - רק כשהם מבחינים באדם שעומד מולם.

זה כמובן לא אומר בכלל להתעלם מהצרכים והרצונות של הילדים. זה אומר לשים לב שיש מקום גם לילדים וגם לנו ההורים בתוך מערכת היחסים.
לא יכלה להתקיים מערכת יחסים מאוזנת כאשר אנחנו רק מקשיבים לילדינו - בצד ההקשבה להם, הם זקוקים למישהו להקשיב לו. זה גם לא אומר שצריך להכריח או לכפות עליהם דברים. אפשר מתוך מפגש אמיתי שקורה להחליט שמה שנראה לנו כל כך חשוב, לא באמת כל כך חשוב. ואז חשובה מאד העמדה שלנו כלפי אותו עניין. אם מעשה "הוויתור" נובע מתוך הרגשת אין-אונות כלפי הילד, או מתוך פחד מנזקים שאנו עלולים לגרום לו במצב בו אנו כופים עליו, הוויתור הזה לא ייצר נקודת מפגש. אם לעומת זאת באמת תשתנה עמדתנו כלפי אותו נושא, הרי שאז פגש אותנו הילד במהלך שלם של קבלת החלטות, ובסופו של דבר גם אנחנו וגם הוא שלמים עם המעשה.

אבל, אפשר גם לפגוש מקומות כאלה בהם לנו יש דבר מה חשוב ביותר שאיננו מוכנים לוותר עליו, או שאנחנו יודעים כי זה הדבר הנכון ביותר בעבור הילד, ו"ללכת על זה".
זה לא יכול לכלול כפיה על הילד לעשיה כלשהי - למשל: אם חשוב לנו שהילד ירחוץ ידים אחרי שהוא גומר לאכול, יהיה נכון לקום יחד אתו מהשולחן ולשטוף לו ידים, ולא לצפות שהוא ילך בעצמו לשטוף את ידיו כי לנו זה נורא חשוב.

אם מוצאים מהלקסיקון שלנו את הצורך לחנך את הילדים, אלא פועלים כדי שחיינו המשותפים יהיו נוחים ונעימים, הרבה מאד מ"הצריכים" נעלמים מאליהם.
אבל, אי אפשר ליצור מציאות שמכבדת ילדים אם אין בה גם כבוד להורים. וזה מוטל עלינו ההורים - לכבד את עצמינו.

ומעבר לכל זה, אני מאמינה ששהות רצופה של הורים וילדים מחייבת אותנו ליצור מציאות שהיא מתאימה בעבור כולם, כי אם לא, השהות המשותפת נהיית בלתי נסבלת ואז שולחים אותם לבית-ספר לכמה שעות כדי להרגע ולהחליף כוח.
אז נראה שאת בדרך הנכונה....

אם אני חושבת שוב על המשפט "ואני מתווכחת עם ילד בן 4" נראה לי שיותר נכון יהיה להגיד 'ואני מתוכחת עם עצמי'. הויכוח (עם הילד או בלי הילד) אפשרי כשיש ספק וחוסר דעה ברורה מצידי בעיקר. כי הרי, כמו שאומרת בדחילו, ישנן החלטות ומצבים שבהם אין ספק ומקום לדיון. ואיתם אין לי (לרוב) בעיה ואנחנו גם לא מגיעים לידי ויכוח. לרוב.

המשפט הזה " שחשוב שילדייך יפגשו אדם שלם " יחד עם עניין הויכוח והבלבול שלי עם עצמי מוביל אותי למחשבה שחשוב לילדיי לפגוש אדם ברור. כלומר שיודע את רצונותיו וצרכיו. ומעבר לזה, מותר להיות מבולבלים לפעמים, זה חלק מהשלמות, אבל אולי רצוי, כדי שגם הילדים יבינו את תהליך ההתלבטות שעובר עלי, להיות מבולבלים בצורה ברורה. (כאן מתאים פרצוף שעושה 'הא?')
כלומר, שבאיזושהי צורה, אני אצליח גם להתלבט וגם להעביר להם את ההתלבטות בצורה שהם יכולים להבין. שיוכלו לעקוב פחות או יותר אחרי התהליך עד קבלת ההחלטה. זה הגיוני? זה אפשרי?

כלכך הרבה 'צריכים' נעלמו כבר מחיינו, ועוד כמה נמצאים לגמרי בדרך החוצה. לפעמים נראה לי שהחינוך הביתי אצלינו הוא רק תירוץ בשבילי להפטר סופסוף מכל המוסכמות והמנהגים שהציקו לי..

כל השינוי הזה בצורת המחשבה ובראית הדברים מתחיל בעצם בעקבות הרצון לבנות מערכת יחסים בריאה ונעימה ונכונה עם הילדים. אבל התהליך עצמו, עד שמתבהרות לי הדרכים החדשות, מלא דילמות ובלבול שמקשה על מערכת היחסים.
כמו לעבור לבית חדש וטוב ונעים ולהתקל בארגזים המעצבנים האלה בכל מקום, עד שכל דבר מוצא את מקומו.
טוב, זמן דוקא יש לנו.

נוכחות של המהות ההורית שהיא מהות של הנהגה
אבל בדיוק זה העניין.
בהנהגה יש גם סמכות. במובן של: המנהיג/ההורה הוא מי שסומכים עליו. הוא לעיתים מחליט עבור מי שנסמכים עליו, מתוך התחשבות בצרכיהם, הכרות עם צרכיהם, ידיעתו את צרכיהם. גם אם לפעמים ההחלטה לא מוצאת חן בעיניהם.
הסמכות אינה שרירותית בהכרח.
דוגמה פעוטה (תרתי משמע

): כשילד עייף, ובוכה וצורח מעייפות, זה סימן בשבילי לכמה פעולות ומחשבות. אני מחליטה בשבילו שיילך לישון. אני מלווה אותו למיטה (המשותפת), מסייעת לו להרגיע את עצמו ומתעקשת שעכשיו הזמן לישון. גם אם הוא רוצה לרקוד יחד איתנו בסלון. זה גם סימן בשבילי שלא הייתי קשובה מספיק קודם לזהות את האיתותים העדינים יותר, לפני התפרצות הבכי. אין לי שום בעיה עם סמכות מהסוג הזה. בעיני ילדים זקוקים לה.

אני רוצה לצטט משהו יפה מהספר Becoming a Father של ד"ר סיארס, שקשור לנושא: (עמ' 172 באנגלית, ההדגשה שלי)

Some fathers feel that it is (or should be) the nature of a child to obey. A child must obey simply because he is a child. While you may wish that this was true, it isn't. Real obedience is motivated by respect. Respect is based on trust and the foundation of trust is laid during the first year of life. Obedience without respect does not lead to healthy dicipline. You can beat a child into obedience, but you cannot force a child to respect his father.

" כשילד עייף, ובוכה וצורח מעייפות, זה סימן בשבילי לכמה פעולות ומחשבות. אני מחליטה בשבילו שיילך לישון. אני מלווה אותו למיטה (המשותפת), מסייעת לו להרגיע את עצמו ומתעקשת שעכשיו הזמן לישון. גם אם הוא רוצה לרקוד יחד איתנו בסלון. זה גם סימן בשבילי שלא הייתי קשובה מספיק קודם לזהות את האיתותים העדינים יותר, לפני התפרצות הבכי. אין לי שום בעיה עם סמכות מהסוג הזה. "
גם לי אין. תודה על הדוגמה הפשוטה והקולעת הזו.

מעניין העסק הזה של חינוך במשפחות הדוגלות ב-unschooling.
שהרי קצרה הדרך מ-unschooling עד ל-uneducating.
דוגמא קטנה, בעניין לא מרכזי, אבל אולי אופייני:
אם חינוך משמעו לומר לילד: מה אומרים? אתה רוצה לקבל את זה, אז אל תגיד "תן לי", אלא תוסיף "בבקשה"_. אם כך, אולי באמת מוטב לא לחנך. אני די מזדעזע מזה שאומרים לילד: _מה אומרים? תגיד תודה!
אבל...
אבל אני פגשתי פעם משפחה שהקפידה לא לומר לילד אמרות פולניות כאלה, והוא גדל בלי "מה אומרימים" למיניהם. והנה:

הוא יודע כיום יפה מאד להגיד תודה ובבקשה במקומות המתאימים;
אחיו הצעיר כבר גדל אחרת, כי אחיו הבכור הנ"ל מחנך אותו בלי הרף...

שהרי קצרה הדרך מ-unschooling עד ל-uneducating.
למה? יש בטחון ב educating ע"י בית הספר?

(שגית רי ממחשב מזדמן..)
פלופלוני
לא ברור לי למה התכוונת בuneducating ?

" *פגשתי פעם משפחה שהקפידה לא לומר לילד אמרות פולניות כאלה, והוא גדל בלי "מה אומרימים" למיניהם. והנה:

הוא יודע כיום יפה מאד להגיד תודה ובבקשה במקומות המתאימים; * " אז יש צורך בחינוך או לא?

פלופלוני לא הבנתי את מי אתה מצטט.
אגב, יש דף תגיד תודה.

אני חושבת שסמכות הורית נדרשת במקום בו אין נוכחות הורית. ונוכחות הורית היא לא רק המצאות פיזית של ההורים עם הילדים, אלא נוכחות של המהות ההורית שהיא מהות של הנהגה
שמתן לב לקשר בין המילה חינוך למילה נוכחות ? אם אני לא טועה, אותן אותיות שורש, רק סדר קצת שונה...

שגית, תודה על הדף הזה. כל-כך הפתיע אותי לגלות דף שבו מישהו כותב עבורי הרבה מהמחשבות וההתלבטויות שלי

" Some fathers feel that it is (or should be) the nature of a child to obey "

אחרי שבת אצל המשפחה המורחבת, נראה לי שזה עניין באמת אבהי/ גברי יותר, הציפייה הזו לציות וכבוד.

לפי הבנתי, החינוך של הילד תמיד יתרחש, ולכן לא קיים דבר כזה uneducating. הסביבה של הילד מעצבת אותו וקובעת את ההתפתחות של אישיותו. ההורים יכולים לקחת את האחריות של חינוך הילד עליהם, על-ידי כך שהם מעצבים במודע ובאופן פעיל את הסביבה שלו, ולוקחים עליה אחריות מלאה (אולי המושג חינוך הורי יותר מתאים כאן מ חינוך ביתי).

אני מבין את ההסתייגויות במעלה הדף מהמושג "חינוך", שנובעות מהתפישה של חינוך כהתאמת הילד לצרכי החברה (התפיסה של מערכת החינוך). אך בעיני גם המשפט של אורנה, אני מאמינה ששהות רצופה של הורים וילדים מחייבת אותנו ליצור מציאות שהיא מתאימה בעבור כולם, הוא בחירה בדרך מסוימת (שונה מאד, כמובן) של חינוך.

נראה לי שזה עניין באמת אבהי/ גברי יותר, הציפייה הזו לציות וכבוד.
אני ממש לא חושב שיש כאן עניין מגדרי. לפי נסיוני, היחס ל(אי-)צייתנות של הילד נובע מהערכים של המתבונן: הערך של 'כיבוד סמכות' לעומת עצמאיות, מקוריות, ביטחון ויכולת ביטוי עצמי.

אני ממש לא חושב שיש כאן עניין מגדרי
אני מסכים. הציטוט הוא מספר לאבות, ולדעתי זו הסיבה שמדובר על אבות שם. אבל זה קיים גם אצל הרבה אמהות: "תעשה מה שאני אומרת לך".

שמתן לב לקשר בין המילה חינוך למילה נוכחות

אפרת, איזה יופי.
אולי זאת תחילת הדרך בשבילי להבין את המילה הזאת. כי ההתחלה שאני מצאתי (ספר בראשית) ממש מרחיקה אותי ממנה. ואולי צריך לקבל את זה שגם מילים מתפתחות ומשתנות (כמו בני-אדם) ולא חייבים לזכור להן משובות ילדות לנצח נצחים....

" הציטוט הוא מספר לאבות, ולדעתי זו הסיבה שמדובר על אבות שם. "
זה ברור. הכוונה שלי היתה לעניין המגדרי.

צייתנות וסמכות מתקשרות לי עם סדר נוקשה, היררכיה מערכת צבאית שמתחברת לי עם גברים. לא כל הגברים באשר הם, אלא איזו איכות גברית בהקצנה. אולי זה קשור לחברה שבנויה על ערכים גבריים יותר מאשר נשיים. ואולי נכון שאין כאן עניין מגדרי וההורים - אמהות ואבות- התרגלו לראות בצייתנות אישור לסמכותם. יחסי מפקד-פקוד, מעביד-עובד, הורה-ילד.

בדף הזה אני מנסה להבין את תפקיד ההורה ואת מערכת היחסים הורה-ילד. להבין (עד כמה שאפשר) את מהות ההנהגה ההורית.

הסביבה של הילד מעצבת אותו וקובעת את ההתפתחות של אישיותו. ההורים יכולים לקחת את האחריות של חינוך הילד עליהם, מסכימה לגמרי.

על-ידי כך שהם מעצבים במודע ובאופן פעיל את הסביבה שלו. מסכימה אבל עם הסתייגות. ככל שהילד גדל, היכולת לעצב את סביבתו קטנה.

ולוקחים עליה אחריות מלאה קצת מפחיד. יש מעט מאד דברים שאני מסוגלת לקחת עליהם אחריות מלאה. ההתנהגות שלי, למשל. אחריות מלאה של ההורה על סביבתו של הילד נראית לי בעייתית ואולי אפילו בלתי-אפשרית.

אני ממש לא חושב שיש כאן עניין מגדרי אני דוגמא חיה לגמרי לכך שלא מדובר בעניין מגדרי. אצלנו בבית, דווקא הגבר הוא ממש קול בקטע של סמכות. אין לו בכלל קטע כזה. אני זאת עם בעיית האגו ולכן גם עם בעיית הסמכות. ואני זאת שצריכה לעבור דרך ארוכה ותהליך מורכב בקטע של לשחרר את הפריקיות לשליטה ואני מודה לילדים שלי על המסע המרתק הזה. אבא שלהם, כיוון שהוא לא איש של אגו, חי עם הכל הרבה יותר בשלום. ואולי בעצם זו גם הסיבה שאני איתו. הוא בעצמו גם שיעור גדול עבורי וגם קטיליזטור לתהליך...

ככל שהילד גדל, היכולת לעצב את סביבתו קטנה.

אחריות מלאה של ההורה על סביבתו של הילד נראית לי בעייתית ואולי אפילו בלתי-אפשרית.
מסכים. הניסוח שלי לא היה מדויק. התכוונתי שההורה לא מטיל את האחריות הזאת על גורמים אחרים, ושהוא מודע לחלק שלו בעיצוב הסביבה של הילד (ונראה לי שהחלק הזה הוא לא קטן גם כשהילד גדל).

גלגלתי בראש במשך היום את המלים חינוך ונוכחות ובאמת, כשמסתכלים על חינוך מהכיוון של נוכחות הורית חיובית, המלה מתרככת ויותר קל לי לקבל אותה. אבל מצד שני, לא הייתי מודעת למקורותיה ודוקא השימושים שלה היום מתחברים לי ל " אבל זה תמיד כמעט בהקשר שלילי או אילופי: חנוך לניקיון, הקניית הרגלים כאלה או אחרים וכו'. ".
ונוכחות יכולה להיות גם מפחידה או מאיימת או מדכאה או נוקשה.... כלומר, אני עדיין לא מצליחה לחבר את המלה חינוך עם המהות ההורית.

התכוונתי שההורה לא מטיל את האחריות הזאת על גורמים אחרים, ושהוא מודע לחלק שלו בעיצוב הסביבה של הילד (ונראה לי שהחלק הזה הוא לא קטן גם כשהילד גדל).

ונוכחות יכולה להיות גם מפחידה או מאיימת או מדכאה או נוקשה.

איך אני חווה או חושבת על נוכחות ? אולי מתוך תחושת חסר גדולה שאני גדלתי איתה, למרות שפיזית לכאורה היתה נוכחות.
נוכחות כמשהו כמעט רוחני (ובוודאי שגם פיזי) - להיות שם, לחוות לעומק את תחומי העניין של ילדיי, את רגשותיהם, להיות מודעת ולכן גם מכילה יותר, מבינה יותר, עסוקה פחות בקשר עם החוץ ויותר בפנים. להיות זמינה לשאלות, לכאבים, לשמחות. להיות מסוגלת להפיק מתוכי צחוק אמיתי. להיות בכאן ובעכשו למולם ולמולי. ובעצם, ככל שאני כותבת יותר, הנוכחות הזאת, היא קודם כל לאפשר לנשמתי להיות נוכחות. לחיות את העכשו. לא להתריע כל הזמן בפני האחר כך ("בסוף זה ייגמר בבכי"...), לא לעסוק בחישובי האתמול והמחר.

לא נוכחות מעיקה, לא נוכחות מגבילה, לא נוכחות נוקשה וסמכותית, כי אז אינני נוכחות רוחנית, אני רק שין גימל פיזי...

והנוכחות הזאת,קודם כל, בפני עצמנו ובתוכנו, ואחר כך במגע שלנו עם אחרים, היא לא פשוטה אבל הכי אמיתית שיש

ועוד משהו קטנצ'יק שפתאם עבר בי:
להיות נוכח - זה בעצם להיות בהמון שקט. לתת זמן להתבוננות. לתת לדברים להתרחש. ממש לא להיות זה שמחולל, מתערב, משפיע כל הזמן - להיפך.
להיות לא פעיל אבל נוכח, במובן הכי חיובי של המילים...

כלומר, אני עדיין לא מצליחה לחבר את המלה חינוך עם המהות ההורית.
יש הורים, כמו ההורים שלי למשל, שהמהות ההורית שלהם הסתכמה בחינוך. עד היום אני זוכרת משפטים (שנאמרו בעיקר בכעס או באכזבה) כמו: ניסינו לחנך אותך ל... , שקוממו אותי מגיל מאד צעיר. לא רציתי שיחנכו אותו ל...
ולגבי הנוכחות ההורית, אני לא יודעת אם זה כלל אצבע, אבל מההתנסות שלי, ככל שחינוך דומיננטי יותר כך הנוכחות ההורית דלה יותר (כן, בדיוק אותה נוכחות שאפרת היטיבה לתאר מעלי).

אני נמצאת בחברה ( בחו"ל ) המקפידה מאד על נימוסי הילד ועל הדרך שבה הוא מצטייר בעיני החברה .

החינוך למילות נימוסים הינה אלמנטרית , והבעות תמיהה מופנות כלפי כאשר אני אומרת את התודה / סליחה / בבקשה במקומו .
כמו כן נהוג מאד עונש ה- TIME OUT, החל בכך שהילד לא שיתף צעצועיו , לא איפשר לאמו לנהל לשוחח עם חברתה וכלה בכך שהילד דחף /צעק/ ירק - מיד הוא נגרר בכוח להיות לבדו למס' דקות ויותר .

מבטים מלאי תמיהה ותוכחה מופנים כלפי כאשר אני מסבירה לבני ברוך תקיף אוהב ושקט שאין לדחוף וכו . מבקשת ממנו להחזיר הצעצוע וממתינה
בסבלנות שיעישה זאת בעצמו ( זה יכול לקחת מס' דקות ).

הסמכות ההורית קיימת מעצם היותה , חשיבותה רבה ואף קריטית .
לעיתים זה מוצג לראווה בפני הילד שהוא עושה דבר מסויים על מנת שנעצור אותו .
הוא ממש מזמין אותנו לבלום התנהגות שאינה רצוייה .

הסמכות ההורית מיושמת במלוא עוצמתה כאשר אינה מלווה בכפיה .
הכפיה מחליפה את מקומה להשלכה .
לדוגמא : לאחר עשיית צרכים יש לשטוף ידיים . אני אומרת פעם אחת אולי פעמיים. אם הוא מתעלם , אני אומרת שכאשר יהיה מוכן לשטוף ידיים אהיה זמינה לעזור לו ( תלוי בגיל הילד ) והולכת .
אך קיימת השלכה - אין לפתוח המקרר ולהוציא מזון עד אשר שטף ידיו , לא אוכלים מהצלחת של אמא עד אשר שוטפים ידיים .
אין זהו איום , אין זהו עונש - זוהי למידה הקשורה לאורח החיים המתנהל בבית וחל על כולם .
כך הילד למד מתוך העובדות ולא מתוך העונשים .

כפיה היתה מלמדת את הילד הפעלת כוח כנגד כוח , וכוח גורר יותר כוח עד אשר הילד פוחד מהוריו או מפתח אדישות לרגשות בכלל .
עונשים מלמדים את הילד לפחד.
ילד שמפחד מהוריו לומד להיות מבוגר המפחד מהחיים .

אגב , לי אין בעיה עם המושג חינוך ביתי .
בהחלט תפקידי כהורה הינו לחנך .
ולא רק - כי אם גם לכוון , להדריך , לייעץ , לאהוב , לכעוס ,ללמד , לפעמים להתעלם .

הקונוטציה השלילית למילה חינוך באה כתוצאה מכך שהמוסדות הלימודיים תופסים נפח נכבד מחיי הילד .
אין זוהי רק השהות במוסד עצמו , כי אם שעורי הבית , המבחנים , העבודות .
והנוכחות ההורית המגבה את המוסד הלימודי ומשקיעה מאמצים רבים בכך . מאמצים שהילד יכין שעורי בית , יצליח במבחנים , יסתכל על העתיד האוניברסיטאי המזהיר הממתין לו , ועד כמה הלימודים חשובים כדי להגיע לאוניברסיטה , ומכאן להצליח בחיים .
הא , כן - ולהתרחק מאלימות .
ההורה שם דגש רב בלעזור לילדו לשרוד במערכת , אין פנאי לחנך באמת , מתוך הבית , מתוך ערכיו , אמונותיו , האתגרים הטבעיים במסגרת הטבעית ביותר הקיימת - התא המשפחתי .

הסמכות ההורים הינה להיות עבור ילדינו כאשר הם זקוקים לנו .
להיות שם באמת , לא באמירות תלויות באוויר .

למה לתת הסמכות לגננת האחראית על מס' רב של ילדים להחליט כיצד עליה לנהוג כאשר ילד דחף/היכה או לסירוגין היה " ילד טוב " ?
אולי הילד עייף , מותש מגירויי יתר , לא מרגיש טוב ?
אולי הוא בכלל לא דחף ?
לגננת אין זמן להקשיב , היא נותנת עונש זהה לכולם .
האם המכירה את ילדה - תחוש במלוא האינטואיציה שלה כיצד עליה לנהוג .הילד יחוש בטחון שמקשיבים לו , מנחים ומדריכים אותו .

אפרת,
להיות נוכח - זה בעצם להיות בהמון שקט. לתת זמן להתבוננות. לתת לדברים להתרחש.

כל כך נכון.
רציתי לכתוב לך שאני מתאמנת בזה ואז אמרתי לעצמי רגע אפשר להפסיק להתאמן אפשר מה שכתבת למעלה
תודה

כמה ימים מאתגרים מאד שבהם התעסקתי הרבה עם חינוך (נסיונות כושלים לחנך), סמכות (לא שמו עלי קצוץ....) ומערכת יחסים (יחסי כוחות בעיקר..) הביאו אותי להבנה.

תפקידו של הילד להתנסות, לתהות, לטעות, לחשוב שכל דבר הוא משחק, לא לחשוב על אחרכך, לא לדאוג בכלל, ללמוד . תפקידי כהורה הוא לאפשר את זה.
רק כילדים אפשרי לנו להרגיש את החופש המוחלט ללכת עם הרצון והרגש. רק כילדים יש לנו את היכולת להיות תלויים לחלוטין, נאהבים לחלוטין ובשלמות. לסמוך לגמרי על אבא ואמא שהכל יהיה בסדר. שאם קשה אמא תתן יד ותחבק. כשעייפים, להניח את הראש על הכתף של אבא ולהרדם. להיות בטוחים לחלוטין.
וזה אפשרי רק בעולם שהוא אוהב ומגונן. כשהילדים ילדותיים וההורים אחראים ומגינים. כשהעולם מסביב מסוכן, כשהאהבה חסרה או ניתנת בגבולות ותנאים, אין מקום לילדותיות. צריך לשרוד. ולשורדים אין מקום לטעויות, למשחק, לבטחון.
האחראיות, הבגרות, ההכרח, כל אלה יגיעו. כשיגיע זמנם. כשהילד יבחר להצטייד בהם להמשך דרכו. כשיקח אותם עליו מרצון ומבחירה.
זה הבסיס שאני רוצה לתת לילדיי.
עוד לא גמרתי להבין את זה עד הסוף, אבל יש לי הרגשה שמהבסיס הזה יוצאת מערכת היחסים בין הילד להוריו. הסמכות והחינוך גם הם נמצאים שם, מתוך זה שאני, כהורה, אחראית ומאפשרת את קיומו של העולם הבטוח הזה...
עוד יש לי הרבה להבין ועוד יותר הרבה ללמוד איך מיישמים, אבל אולי זה הכיוון...

עוד יש לי הרבה להבין ועוד יותר הרבה ללמוד איך מיישמים, אבל אולי זה הכיוון... משפט מפתח בחיינו, לא ?

_רק כילדים אפשרי לנו להרגיש את החופש המוחלט ללכת עם הרצון והרגש. רק כילדים יש לנו את היכולת להיות תלויים לחלוטין, נאהבים לחלוטין ובשלמות. לסמוך לגמרי על אבא ואמא שהכל יהיה בסדר. שאם קשה אמא תתן יד ותחבק. כשעייפים, להניח את הראש על הכתף של אבא ולהרדם. להיות בטוחים לחלוטין.
וזה אפשרי רק בעולם שהוא אוהב ומגונן._ אני מרגישה שהקושי שלי כאמא, נובע, בין השאר, גם מזה, שאני עצמי לא צמחתי בכל-כך הרבה אהבה. אני לא מאשימה. זה דור אחר, זמנים אחרים. ההורים שלי, עשו את המיטב מבחינתם וגם היום עושים את הטוב ביותר שהם מכירים. אבל גם אני מוצאת את עצמי משתמשת המון המון במחשבות שלי ובכלל במילה אהבה. אני חושבת שהילדים שלנו עוזרים לנו ללמוד פרק מאד משמעותי באהבה, המהות שלה, הצורות שבהם היא מתממשת, הגוונים שלה, הקשיים שכרוכים בה, האושר שהיא יכולה לספק ועוד ועוד ועוד

ציטוט:

"ילדים גדלים למרות ההורים שלהם,לא בגלל ההורים שלהם"

הרבה זמן חשבתי ככה. שיצאתי כמו שיצאתי (ועכשיו אני כבר די גאה בעצמי. רוב הזמן.) למרות הצורה שבה גידלו אותי הורי. שהיא שונה מאד מהדרך שבה אני מגדלת את ילדי או מהדרך שבה הייתי רוצה לגדול בעצמי.
היום אני יודעת שהדרך שעברתי עם הורי לטוב ולרע היא שהביאה אותי הלום.
אז נראה לי שילדים גדלים. זה מה שילדים עושים. וזה קורה למרות, בגלל ועם הוריהם.

ציטוט מתוך הספר "חינוך בביצת הפתעה" של דן לסרי:

"הילדים זקוקים לדבר מה אחר - חינוך כאהבה.
אהבה: אהבה היא הכוח הממיר חומר לתנועה, מזונה של הנשמה בבית גידולה הטבעי.
חינוך כאהבה הרי הוא חינוכו של היחיד החד פעמי החי ומתחדש. חינוך כזה מכוון לעזור לכל אחד למצוא את ייחודו ועוצמתו על אף תבניות התרבות. כאן המפגש האינטימי עם הילד פותח חלל נושם במרחבי החברה הדכאנית, חלל בו הוא יכול ליצור את חייו כבריאה חד פעמית, השואפת אל האור."

פתאם גיליתי את הדף הזה שוב, דווקא בשעה חשובה וחיונית. תודה שגית

היי שגיתרי

מותר לי לעורר דיון?

_תפקידו של הילד להתנסות, לתהות, לטעות, לחשוב שכל דבר הוא משחק, לא לחשוב על אחרכך, לא לדאוג בכלל, ללמוד . תפקידי כהורה הוא לאפשר את זה.
רק כילדים אפשרי לנו להרגיש את החופש המוחלט ללכת עם הרצון והרגש. רק כילדים יש לנו את היכולת להיות תלויים לחלוטין, נאהבים לחלוטין ובשלמות. לסמוך לגמרי על אבא ואמא שהכל יהיה בסדר. שאם קשה אמא תתן יד ותחבק. כשעייפים, להניח את הראש על הכתף של אבא ולהרדם. להיות בטוחים לחלוטין._

המשפט הזה נשמע כל כך יפה ונכון, ורק במחשבה שניה, אני כל כך לא מסכימה אתו,
כי "רק כילדים אנחנו יכולים... (וכל מה שבא אחר כך)"
_לא.
לא.
לא!!!!!!!!!!!!!!!

לא רק כילדים!!!
למה, שמישהו יסביר לי.
למה, למה, למה, אנחנו מוכנים לתת רק לילדים כמה מהזכויות הבסיסיות המגיעות לכולנו, כבני אדם.
למה.
די. לא מוכנה יותר. לא מוכנה לוותר יותר.

כתבתי על זה פעם בהקשר אחר, של מקומות עבודה ידידותיים לילדים (אם מקום עבודה איננו ידידותי לילד, יש סיכוי שהוא אינו ראוי לשהיית אדם בכלל, אבל לעצמנו אנחנו מניחים לשהות בו בלי לדפוק חשבון, ורק על ילדינו אנחנו נחפזים להגן).

ובהקשר שלך, אחרי שנרגעתי והוצאתי קיטור ראשוני

:

החופש המוחלט להרגיש את הרצון והרגש במלוא הצלילות, להגיד אותו בקול רם - הוא זכות אנושית בסיסית. אמנם לפעמים זה נראה כאילו חייבים להתפשר על המימוש, אבל עדיין אפשר לממש גם רצונות "לא ראויים" בתחום מצומצם, או בהתנהגות סמלית, או בפנטזיה - וכך הצורך הרגשי נענה בשלמותו.
הזכות והיכולת להרגיש תלויים לחלוטין, נאהבים לחלוטין, להניח לעצמנו ליפול אחורה בעיניים עצומות ובביטחון מלא - אוי, כמה שאנחנו זקוקים לכך, ואוי כמה שזכותנו לחוות זאת. ובקשר ליישום - אני אישית מצאתי את המורה הרוחנית שתאפשר לי את החווייה הכל-כך נחוצה הזאת, וכתבתי על זה טיפונת בדפבית שלי וגם קצת ב באופן:כרוב ניצנים.

עדיין לא תיארתי את החוויה במלואה באינטרנט, כי אני עדיין לא מבינה אותה במלואה, וגם כי זה קצת אישי, אבל כן, זוהי זכותנו הבסיסית, זה נחוץ לנו כמו אויר לנשימה, ויום אחד אני עוד אכתוב על זה בפומבי. שאנשים יידעו שזה אפשרי וירצו גם, ויצאו לחפש ולמצוא.

תמרוש,

אני מצטערת, אבל אני מסכימה איתך.

אם מקום עבודה איננו ידידותי לילד וכו' אפילו גריינתי את המשפט הזה.

הזכות והיכולת להרגיש תלויים לחלוטין, נאהבים לחלוטין, להניח לעצמנו ליפול אחורה בעיניים עצומות ובביטחון מלא - אוי, כמה שאנחנו זקוקים לכך, ואוי כמה שזכותנו לחוות זאת.
המחשבה שלי היא שכמבוגרים, בדרך כלל כבר אספנו בדרך כמה עכבות, קצת נורמות התנהגות, רגש אחריות, פאסון, חוסר אמון, חוויות שליליות עם אנשים אחרים, ידע, פחדים, אובדן התמימות, ראיה רחבה יותר של המקום והזמן ואם זאת טכנית יותר, צרה יותר ...וכל מה שיכול לעצור אותנו מלהתמסר לחלוטין, כמו ילד.

ועוד דבר, בגדול, אני חושבת שהזמן לחוות את זה זו הילדות. כשזה נבנה ונחווה טוב בילדות זה: א. מגיע למיצוי ושובע. לא נשאר חוסר ורעב. ב. נשאר הידע או הזכרון של הידע לאיך עושים את זה ואז, כמבוגרים, אפשר למצוא את המקומות שבהם ניתן לשחזר את החוויה.

שמחה לדון איתך. @}

שוב נתקלתי בדף המדהים הזה (תודה לגריין) וזה לא יאמן איך הוא כל פעם מתאים וחיוני לי מחדש... תודה