חמומה על דרך הכורכר

[חמו_מה*]

[po]דף מוצנע[/po]
[spoiler=חמומה בשנת 2010-2011]


לפני כמה שנים טובות כתבתי כאן את [po]הבלוג של חמומה[/po] בו השתתפו כאורחי משנה : בעלי דמומי, בכורה, הפרופסור ידובכל, ואבא ואמא שלי.
מאז לא קראתי אותו. זה לא פשוט להביט במראה מהעבר. הכל כ"כ חשוף. אבל השבוע הייתי חייבת. רציתי לבדוק משהו. איפה היו סימנים למה שאני רואה היום? מה השתנה? ומה לא? ולאיזה כיוון?
ואני חייבת לספר כאן לעצמי, שזו חוויה מדהימה...

במסעי אני נכנסת עכשיו לדרך כורכר. שוב הדרך לא ברורה ומטלטלת. אני נוסעת עם הכלים שרכשתי. ולמרות כל הכלים, עדיין אני עם סובארו ישנה, עם כמה דיסקים משנות ה70, 80, מטלטלת ומחפשת את מה שתמיד כ"כ קשה לי למצוא : את תחושת ההשלמה.
השלמה עם חוסר השלמות.
רואה איזו דרך ארוכה עוד לפני ברגע האמת - רגע שבו אני צריכה להתמודד עם עוד מציאות שנוחתת בלי להודיע מראש.
מתחילה אתכם כאן מסע שעיקרו בידובכל, אבל כמו תמיד הראייה, הרגש המחשבה הן רק שלי.

[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2010-12-11T20:59:44):
ואי, סקרנת אותי מאד, מחכה לך בחיבוק אוהב (())


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2010-12-11T21:21:37):
גם אני [u]מחכה לך[/u] - בסקרנות, בתמיכה, בחיבה (-:
[sub](מעשה אמיץ מאוד, לקרוא בלוג ישן. אני בדיוק חושבת בימים האחרונים מתי כבר אגש למחוק את שאריות בלוגי הנטוש...)[/sub]
@}


[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2010-12-11T21:48:26):
כאן איתך במסע


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2010-12-11T21:56:31):
חזרת אלינו שנית! (())


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2010-12-11T23:38:37):
גם אני איתך ,שמחה לשבת מאחורי הקבינה בדרך שלך,
נסיעה טובה !
(())


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2010-12-12T00:03:51):
היי בנות, מרגישה איך אני יוצאת רגע מהסובארו, יכולה לרגע לנוח, לשבת אתכן ליד המדורה. מרגישה את החום עוטף, אני לא לבד.

אולי תחילתו של המסע הזה הוא בעצימת עיניים. לא ראיתי שלידובכל קשה. ראיתי את הקשיים שלי, וגם אותם לא ממש ראיתי.
אם קראתי לו 10 פעמים והוא לא בא, כעסתי עליו ובעיקר עלי, שאין לי סבלנות לקרוא לו 10 פעמים.
כאשר כל משחק חדש נעלם\נשבר\התפזר אחרי 15 דקות, התייאשתי מלקנות משחקים.
כשהוא כל הזמן זז על הכסא בלי הפסקה חשבתי שיש לי רגישות תחושתית מרוב שאני חמומה...
כשהוא מתוסכל מכל דבר קטן, אמרתי לו לא קרה שום דבר.

אבל בכל זאת ידעתי לא? אחרת למה בגיל שנתיים קראתי לו באינטרנט ידובכל???


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2010-12-12T03:56:56):
[u]ואי, סקרנת אותי מאד, מחכה לך בחיבוק אוהב[/u]
גם אני (למרות שהמתח שבנית הוא מטריד אותי)
אבל פה ומקשיבה.

אגב, באמת מעשה אמיץ לטעמי לחזור לקרוא את הבלוג הקודם שלך. לא חושבת שלי יש את האומץ לזה עדיין.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2010-12-12T16:36:21):
אני לא מתכוונת לבנות מתח, אני פשוט כותבת בין ריצה לריצה. יש אצלי מתח פנימי חזק, אולי הוא יוצא דרך הכתיבה.

ידובכל הפרופסור ואני חוזרים יחד בצהריים מבית הספר. כל אחד מבית הספר שלו.
הפרופ' גומר את כל השיעורים בכיתה, אז אין לו מה לעשות בבית, וידובכל לא עשה כלום בכיתה, אז יש לו לעשות הכל בבית - כל עבודת הכיתה+השיעורים. יפה. שמח. נהדר.

הפרופ' מודיע שיש לו דף אספת הורים להביא לי, ומיד אחריו גם היותר קטן צוהל, "גם לי יש, גם לי יש אספת הורים" ובעט אדום כתוב שם למעלה. "לא נראה לי שיש טעם שתבואו..." . ואני נעלבתי בשמו.

הוא יודע לקרוא. מתלהב מכל שלט וספר שמגלה, יודע את כל התרגילים בחשבון, אז למה לא יכולה להיות לו הערכה של מה למד עד עכשיו??
כי הוא לא מצליח לשבת כל השיעור? כי הוא מאבד את העיפרון כל חמש דקות??
זו האינדיקציה היחידה שיש??
(קללה שאי אפשר לכתוב בבלוג מהוגן)


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2010-12-12T17:32:32):
חחחחח.....מה יהיה תגידי...? בכל דבר ארגיש שכפול שלך?? עוברת בדיוק ,אבל בדיוק אותו דבר עם החרגול המתוק שלי,
(רק שלי ,יש קדימות של ארבעה שעשו את זה לפניו :-) [po]אמא עם הפרעות קשב[/po] ....)
אשמח לשתף בתובנות אמיתיות,אבל נראה לי עדיף בפרטי,יש לי את המייל שלך?


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2010-12-12T19:13:55):
_הוא יודע לקרוא. מתלהב מכל שלט וספר שמגלה, יודע את כל התרגילים בחשבון, אז למה לא יכולה להיות לו הערכה של מה למד עד עכשיו??
כי הוא לא מצליח לשבת כל השיעור? כי הוא מאבד את העיפרון כל חמש דקות??_
אוי פשוש!
(נכון שאת לא רוצה שאני אגיד משהו על בית הספר? )-: )


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2010-12-13T00:36:15):
[u]ומיד אחריו גם היותר קטן צוהל, "גם לי יש, גם לי יש אספת הורים" ובעט אדום כתוב שם למעלה. "לא נראה לי שיש טעם שתבואו..."[/u]
מה זאת אומרת? זאת לא חוצפה מארץ החוצפות?
[u]ואני נעלבתי בשמו.[/u]
גם אני! וגם בשמך נעלבתי.
לא, באמת, מה זאת אומרת אין טעם שתבואו? הייתכן שמורה כותבת את זה כמסר אמיתי להורים? ):<


[b][po]פלונית כרגע[/po][/b] (2010-12-13T15:31:59):
[u]ומיד אחריו גם היותר קטן צוהל, "גם לי יש, גם לי יש אספת הורים" ובעט אדום כתוב שם למעלה. "לא נראה לי שיש טעם שתבואו..."[/u]
מה??
אז בשביל מה קיימות אסיפות הורים אם לא כדי לנהל דיאלוג עם המורים?
וזה לא משנה אם אתה מנהל איתם דיאלוג באופן קבוע.
@}


[b][po]שמחת ציון[/po][/b] (2010-12-13T16:37:55):
[u]ומיד אחריו גם היותר קטן צוהל, "גם לי יש, גם לי יש אספת הורים" ובעט אדום כתוב שם למעלה. "לא נראה לי שיש טעם שתבואו..."[/u]
זה לא מעליב זה דורש בירור מעמיק, אספת הורים נועדה לדיווח כללי וחובה לזמן הורים שיבוא רק כדי להיות מדושני עונג.
אני הייתי נוזפת באיש חינוך שכותב דבר כזה.
ואם הילד שלך מעל הרמה של בני גילו הייתי מבררת איך מאתגרים אותו ומשדרגים את הלמידה שלו.


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2010-12-13T19:34:38):
(()) מה שלא יהיה ומה שלא תחשבי על עצמך אני מזכירה לך שאת אמא נהדרת (())


[b]דמומי[/b] (2010-12-13T22:49:47):
(כן, אני דמומי המקורי והאמיתי. קיבלתי אישור לכתוב כאן)
החמוד הקטן שלנו (שאני לא אוהב את ההקשר התנ"כי של הכינוי שלו פה) הוא באמת מתוק ושמח, ולמזלו ולמזלנו, כנראה שגם חכם, וככה הוא יודע יותר מהכיתה בנושאים מסוימים, למרות שנראה לי שהזמן המצטבר שבו הישבן שלו על הכסא בכיתה הוא די מועט.
אבל, הקושי של חמומה (ועם הכינוי הזה אני מסכים ב-100% !) יותר גדול עם ילד כזה: מישהי חמומה שאומרת לילד שלה מה לעשות מספר פעמים, והוא לא עושה- הופכת מחמומה לרתוחה ומשם ממשיכה ל...
אני מאוד שמח לראות את האהבה העוטפת לה חמומי (שם חיבה) זוכה פה. תמיד מסתכלים על האינטרנט כעולם קר ומנוכר, ומחמם את הלב לראות חבורה תומכת כזו, שאפילו לא מכירה באופן פיזי.
תודה לכן, ובהצלחה לכולנו בגידול הדור הבא
דמומי
:-0


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2010-12-13T23:55:36):
ואו, איזו התרגשות לראות אותך פה, [u]דמומי המקורי והאמיתי[/u]!
@} שאפו לשניכם על שיתוף הפעולה וגילוי הלב.
[u]מישהי חמומה שאומרת לילד שלה מה לעשות מספר פעמים, והוא לא עושה- הופכת מחמומה לרתוחה ומשם ממשיכה ל...[/u]
בתור חמומה לא קטנה בעצמי, השיטה שאני מנסה לאמץ מאז התוודעתי לכמה רעיונות חינוכיים פה באתר (בעיקר) היא לנסות לחפש איפה אני יכולה [b]לא להגיד[/b] לילדים מה לעשות. פשוט (טוב, זה לא פשוט בכלל, בעיקר כשחמומים) לחשוב אם מה שאני רוצה שיעשו באמת הכרחי עד כדי כך שאכנס איתם לעימות ואתעצבן. ואם כבר אמרתי ובכל זאת הם לא עושים - לחשוב שוב אם [b]אני[/b] חייבת [b]שהם[/b] יעשו את זה.
זה עניין של רצון: הרצון שלי והרצון שלה/ו. ובדרך כלל אין שום סיבה (אני מנסה לומר לעצמי מדי פעם, כשאני מספיק רגועה כדי להיזכר בזה) שהרצון שלי יקבע להם מה הם יעשו. רצון אחד (שלי) לא עולה על רצון אחר (שלהם).
כן, יש דברים שמפריעים לי. [b]מאוד[/b]. אז מה לעשות? כן, אני לא רוצה שיאכלו בכל הבית אלא רק ליד השולחן. כי זה מלכלך ומבלגן ואני זאת שמנקה ומסדרת בדרך כלל. זכותי, לא? אבל היום, למשל, אחרי שעשיתי חישובים של רווח והפסד, ואחרי שהתווכחנו וראיתי שהיא עייפה ורעבה והעצבנות שלה גדולה משלי כרגע - העלמתי עין. היא יודעת את הכלל, והיא גם יודעת שכמעט לכל כלל יש יוצאים מן הכלל.
איך זה אצלכם? חמומה? או שזה בכלל לא רלוונטי לך, המגילה שלי? (-:.


[b][po]עוד אמא[/po][/b] (2010-12-15T11:03:19):
[u]מישהי חמומה שאומרת לילד שלה מה לעשות מספר פעמים, והוא לא עושה- הופכת מחמומה לרתוחה ומשם ממשיכה ל...[/u]
?????


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2010-12-16T17:29:41):
כן , [po]ריש גלית[/po], נשמע לי שאנחנו על אותה דרך. האמת, שהתרגלתי עם השנים לקרוא לרחפני ומעופפני 10 פעמים לכל דבר ([u]שאומרת לילד שלה מה לעשות מספר פעמים[/u] הכוונה רק לכמה דברים פשוטים : לבוש, אוכל, ורחצה, יותר מזה אין לי צורך לקרוא להם, הם באים לבד

אספת הורים - פרק ב' :

דמומי נשלח לאספת ההורים של הפרופ', ובעוברו ליד כיתתו של ידובכל, התלבט אם בכל זאת יש לו זכות להיכנס לשמוע על השיגיו בלימודים של בנו. כי עד היום שמענו מצד המחנכת והיועצת על מצב הקוצים באגן, אבל אולי בכל זאת נזכה לשמוע משהו גם על מצב הקודקוד. ולכן כולו נחוש, התקשר אלי כדי לדעת מה לעשות. אמרתי לו : "בטח תיכנס" , והוא נכנס.

אספת הורים - פרק ג' :

בשעה מאוחרת בלילה דמומי חזר כולו נשפך מעייפות, ופגש את חמומה שחזרה מאספת ההורים של בכורה כולה באפיסת כוחות.
הוא סיפר עם עין אחת עצומה למחצה, כי השגיו האקדמים של דמומי ג'וניור הם מעל הממוצע. במבחן בחשבון של 5 עמודים קיבל 100 , ובעברית כנ"ל. אמרתי : מה ???.??.?... אז למה אומרים לנו שהוא לא לומד?? הוא לומד ! לא בישיבה, כשהוא עסוק בעולם שלו, שהוא מביט בחלון יותר מאשר על המורה, עם קלמר ריק, מחברת מקומטת, כשהוא שר לעצמו, ומקשקש לעצמו על הספרים... הוא לומד, רק שהוא לומד תוך כדי....
הכל עניין של ניסוח !
לא לומד,,,, ולומד תוך כדי..... - זה שני דברים שונים.
תבדילו בקשה.


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2010-12-16T19:05:07):
[u]הוא לומד, רק שהוא לומד תוך כדי....[/u]
לא ייאמן (הילד מבריק, אז מה עושה המערכת? מועכת אותו?).
אולי יש מקום אחר בסביבה שיהיה יותר טוב בשבילו? לי כואב רק לקרוא את זה, אני לא רוצה לחשוב מה זה עושה לכם, שחיים את זה, ויותר מפחיד - מה זה עושה לו. )-:.


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2010-12-16T19:07:01):
נכון !!!

בדיוק היום הגעתי למסקנה זהה לגבי החרגול
(המתוק והמקסים)שלי..

את מבינה,אומרים לנו "ליקויי למידה" והילדים שלנו לא לקויים .
אומרים הפרעות קשב,שהמציאות היא שהם מקשיבים להמון דברים,רק לא בהכרח למורה.
הילדים שלנו מדהימים,חכמים ומלאים אור,והגיע הזמן שנכריז זאת ברייש גלי לכל אנשי החינוך איתם הם נפגשים.

ועכשיו הולכת להאכיל את הכוכבים שלי לפני שאני אראה כוכבים מהמריבות של היצירתיים שלי :-)


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2010-12-16T19:08:30):
סחתיין על הסינרגיה-אני כותבת בריש גלי ובאותו רגע [po]ריש גלית[/po] מוסיפה הערה.
מדהים.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2010-12-17T09:06:45):
[u]ועכשיו הולכת להאכיל את הכוכבים שלי לפני שאני אראה כוכבים[/u] |Y| יפה אמרת.

[po]ריש גלית[/po], אני לא מכירה בית ספר יותר פתוח, או בית ספר שנותן באמת מעבר ללימודים הפורמליים. אני גם לא מתכחשת לקושי שלו, שיופיע בכל בית ספר. אולי אני צריכה משהו שיצ'פר אותו רציני מחוץ לבית ספר. אבל עוד לא ברור לי מה בדיוק הוא צריך. מה יעזור לו.
[u]הילדים שלנו מדהימים,חכמים ומלאים אור[/u] - ואיך נעזור להם לדעת את זה, אחרי ההתמודדות היום יומית הלא פשוטה הזאת??


[b][po]עולם חדש מופלא[/po][/b] (2010-12-17T11:33:57):
קוראת (בהנאה) את הבלוגים שלך.

ובקשר לאסיפת הורים:
הכי חשוב (לדעתי) זה שתתנו לידובכל תחושה שאתם מאמינים בו, מקבלים אותו ויודעים שהוא חכם.


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2010-12-17T13:07:10):
איך נעזור להם לדעת?
קודם כל בכך שאנחנו נדע את זה,באמיתי,לא כקלישאה.
שנית ,בכך שנחזק את המקומות המלאים שלהם-חיזוק של התחומים האחרים-ספורט\אמנות\דרמה\מוסיקה\כתיבת סיפורים\כל כשרון אחר.
זה לא חייב להיות בחוגים יוקרתיים,פשוט לראות את זה ולהראות את זה בעוצמות גדולות.
ושוב,כמו שכתבתי לך במייל,להדגיש בפני הצוותים המקצועיים איתם הם נפגשים כמה הילדים שלנו מלאים.

האמת,הם פשוט יודעים את זה-אנחנו רק מזכירים להם.


[b][po]נור ק'ה[/po][/b] (2010-12-17T13:21:36):
החבלן הקטן שלי כבר 5 שבועות בבית. הוצאתי אותו מביה"ס, כי ביה"ס הרגיל פשוט לא מתאים לו. קשה למורה עם 30 ילדים להתייחס בצורה שונה לילד אחד (למרות שבמקרה שלנו נעשו מאמצים). המערכת קילקלה לי את הילד.
מבחינה לימודית הוא באותה רמה ואפילו יותר מזו של בני גילו, למרות שלא לומד כבר מפסח.
עכשיו צריך "לתקן" אותו. קיבלו אותו לבי"ס מיוחד שמתמחה בבעיות רגשיות והתנהגותיות-8 ילדים בכיתה עם מורה וסייעת- נשמע חלום...נראה שם באמת מיוחד. עדיין לא התחלנו. מרוב שכבר משעמם לו בית, הוא סיים לפרק הכל ועכשיו התחיל להרכיב מחדש- תיקן את הקלנועית שסבא שלהם בנה לפני מליון שנה ועומדת כבר שנתיים למחכה לגואל.
אני כבר לא אומרת 10 פעמים, משתדלת לא להתעצבן ומזכירה לעצמי- "זה לא שזה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה- זה פשוט לא נכנס- עובר מעל".
הוא מקבל קונצרטה. עדיין היפר, אבל יותר מתון ופחות מסכן את עצמו.
מחכים לאישור הסופי מביה"ס החדש.


[b]סליחה שנדחפתי!!![/b]


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-01-19T10:04:36):
[u]סליחה שנדחפתי!!!_ מה פתאום נדחפת. לגמרי קשור. והמשפט הזה בכלל פצצה : _"זה לא שזה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה- זה פשוט לא נכנס- עובר מעל"[/u].

עברתי תקופה לא פשוטה. עזבתי עבודה (אחת מתוך שתיים). כדי להיות יותר פנויה לידובכול ולעצמי.
בעבודה אני מרגישה טובה ובשליטה. לא היה פשוט להעביר את כל זה למישהי אחרת, ולהשאר פתאום יום בבית עם כל הלא ידוע.
ההחלטה של לעזוב מקום שהיה כ"כ בטוח ובוטח בי, מקום שאהבתי, בשביל זמן משפחה קרע אותי. הרגשתי שאני לוקחת מעצמי ולא היתה לי את התחושה שאני נותנת לעצמי - זמן של הרגעות קצת והשקעה עם עצמי והיקרים לי באמת. למה זה כל כך קשה??

אקיצר, היום הוא היום הראשון הפנוי שלי. (סה"כ הולך להיות לי בוקר פנוי, וקצת פחות שעות עבודה אחה"צ) ואיזו הרגשה.............
אני פשוט נהנת. הגוף שלי רפוי, הציפורים מצייצות, אני שותה לי תה ירוק בשקט ולא חצי כוס בעמידה ליד השיש ב7 בבוקר. נפלא!
והכי טוב, סדרתי ערב קודם ריקודים קבוע, ועל הבוקר הליכה עם חברה. ופתאום אני מרגישה שכל החיים הסתדרו לי.

מה זה אומר?

זה כאילו יש לי באופן קבוע כדורי ברזל בגוף שמושכים אותי למטה. אסור לי להתעלם מהם. הטיפול בהם צריך להיות חלק אינטגרלי מהמערכת השבועית שלי. פעמיים שלוש בשבוע אני חייבת להרים אותם. וזה אומר גם בוקר חופשי בשבוע. גם אם נורא שווה לי לעבוד.
אני אצטרך לעשות את זה כל החיים. לצחצח שיניים, להסתרק, לאכול, להרים את הכדורים.

העבודה שלי מלאה באנרגיות חיוביות. ריקודים, מוסיקה, משחקים, אבל הכל לאחרים לא בשבילי.
חייבת לזכור לדאוג לעצמי כמו ילדה.


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-01-19T10:46:37):
נהדרת את !
<הולכת להרים כמה כדורים...פשש...כבדים>

[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-01-19T19:08:00):
_העבודה שלי מלאה באנרגיות חיוביות. ריקודים, מוסיקה, משחקים, אבל הכל לאחרים לא בשבילי.
חייבת לזכור לדאוג לעצמי כמו ילדה_
איזה יופי!
כל הכבוד לך!


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2011-01-19T21:39:37):
רוצה לכתוב לך כל-כך הרבה, איכשהו הלב שלי יוצא אלייך ואל המילים שלך כולן ובעיקר
[u]ההחלטה של לעזוב מקום שהיה כ"כ בטוח ובוטח בי, מקום שאהבתי, בשביל זמן משפחה קרע אותי. הרגשתי שאני לוקחת מעצמי ולא היתה לי את התחושה שאני נותנת לעצמי - זמן של הרגעות קצת והשקעה עם עצמי והיקרים לי באמת. למה זה כל כך קשה??[/u] זה באמת באמת לא פשוט לעשות את התנועה הזו וזה מדהים שבחרת לעשות את זה עם כל הכרוך בכך !
(())

( רוצה לספר לך שבעקבות התיאורים והכתיבה שלך מצאתי את עצמי קוראת ביני לבין עצמי לאחד התאומים ידובכל ... ;-) )


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2011-01-20T22:24:30):
(()).


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-01-21T11:24:09):
תודה בנות. מודה שלפעמים אני מרגישה שאתן מפרגנות לי יותר ממה שאני מפרגנת לעצמי. :-)

רסיסים, אני יכולה לתאר לעצמי באיזה סיטואציות השם ידובכל עולה... :-)
אולי אני ארוץ עם זה בחוץ, נרוויח קצת כסף : "עלילות ידובכל" אח"כ יהיו ספרי המשך : "עלילות ידובכל במצרים" עלילות ידובכל בשכונה" "ידובכל מקבל את פרס הנשיא" ועוד...

[list=1]
[*] אמא של ידובכל (אני) - תאור תמונה :
[/list]
תאריך : אתמול, שעות הערב
המטרה : לשלוח מכתב הרשמה לקורס מקצועי. דף הרשמה+ צ'ק
הביצוע : שמה את הדף והצ'ק, מדביקה את המעטפה, נזכרת שהכתובת-המען כתוב בתוך המכתב המודבק, נותנת לעצמי מכה קלה בראש ומנסה לפתוח בעדינות את המעטפה, המעטפה נקרעת, אני מקמטת אותה וזורקת לפח.
לוקחת מעטפה חדשה והפעם אני כבר ממש חכמה - מעתיקה קודם את הכתובת ורק אח"כ שמה את המכתב... אבל... אין צ'ק, איפה הצ'ק ??? נותנת לעצמי עוד מכה קלה בראש ורצה לחטט בפח הזבל, שם אני מוצאת מעטפה קרועה ובתוכה צ'ק מקומט. למכתב שלום.

[list=1]
[*] מכתב מהמורה של ידובכל : " בבקשה להסביר לידובכל את החשיבות של ישיבה יציבה, בלי להתנדנד על הכסא "
[/list]

אין לי מילים.

אולי בסוף אני אוציא ספר "ידובכל ואמא עוזבים את הארץ למחוזות רחוקים"

שבת שלום.


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-01-21T13:23:23):
[u]מכתב מהמורה של ידובכל : " בבקשה להסביר לידובכל את החשיבות של ישיבה יציבה, בלי להתנדנד על הכסא "[/u]
את רצינית?!!! אני מזועזעת לגמרי!
לזה קוראים מורה? אלוהים אדירים... אני לא הייתי יכולה לעבור על זה בשקט.
_אקיצר, היום הוא היום הראשון הפנוי שלי. (סה"כ הולך להיות לי בוקר פנוי, וקצת פחות שעות עבודה אחה"צ) ואיזו הרגשה.............
אני פשוט נהנת. הגוף שלי רפוי, הציפורים מצייצות, אני שותה לי תה ירוק בשקט ולא חצי כוס בעמידה ליד השיש ב7 בבוקר. נפלא!
והכי טוב, סדרתי ערב קודם ריקודים קבוע, ועל הבוקר הליכה עם חברה. ופתאום אני מרגישה שכל החיים הסתדרו לי._
כל כך מזדהה עם הסיטואציה החדשה. שמחה מאד מאד בשבילך.
שבת שלום {@


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2011-01-21T15:26:07):
אני מוכרחה להודות שעכשיו, רבע לפני שבת אני קוראת כאן והכי הכי רוצה פשוט לפגוש אותך ולתת לך חיבוק, ככה כמו שאני, מרוטה, עיפה ומדוכדכת מכל הילדים והידו בכולים האלה וחוסר השינה והכל !!


(()) שבת שלום (())


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-01-21T15:26:59):
תגידי, סליחה על השאלה, מתי את מוציאה את ידובכל מבית הספר הזה?!
יש מורים אחרים, תאמיני לי, יש!


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2011-01-23T05:21:09):
אני מזדהה עם עלילות הפרופסור ידובכל עוד מגיל שנתיים (שלו). אצלינו זה המהנדס (על שם הטרוריסט).
לגבי "החשיבות של ישיבה יציבה בלי להתנדנד", דוקא אצלנו במונטריאול כבר יש תקדימים מוצלחים של ישיבה בכיתה על כדורים של פילאטיס.
[url=http://www.sensory-processing-disorder.com/exercise-ball-chair.html]כסא-כדור לילדים[/url]


[b][po]אמא נוסעת[/po][/b] (2011-01-23T06:58:59):
מחכה מאוד לקרוא את ההמשך ומה אתם עושים.
אנחנו עוברים משהו דומה, אם כי נראה שאצלנו, כרגע, אולי בגלל שזו רק כיתה א', המורה תומכת יותר. מה שלא מפחית מקשיי הילד כמובן, אבל כן מפחית את הקושי שלנו (לפעמים זו גם התחלה).
מבחינתי המפליא היה לגלות שלמרות שהרגשנו קודם בבית שאולי יש משהו, הרי שנראה שה"משהו" הזה החמיר מאז תחילת בית הספר. זה גרם לי להתלבט אולי מדובר בקושי רגשי-חברתי ולא במשהו שקשור ל"קשב" בית-ספרי. לא יודעת עדיין. וסליחה אם גלשתי...
על כל פנים, אנא - המשיכי לספר.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-01-30T22:23:05):
נורא רציתי להגיב על כל כך הרבה דברים שכתבתם, אבל נפלתי לשפעת של בכורה, ונדבקתי, וכך שבוע נמחק לי מהחיים.
בכלופן, רק רוצה לומר לשחף ואמא נוסעת (הלוואי ואני הייתי נוסעת לחודש חודשיים..) שאני שמחה ששיתפתם, אתן מוזמנות לשתף, זה מדבר אלי מאוד לשמוע על אמהות ל"מהנדסים". (המהנדס.... :-) הרגת אותי. )

ובשמת, המקסימה והמעשית כתמיד, הלוואי והיתה לי אופציה אחרת. אין לי. אבל יותר מזה, זו לא המורה. היא לא רעה, והיא בסה"כ מבינה את המצוקה שלו, היא פשוט חסרת אונים בדיוק כמוני. היא מנסה לתלות עלי את האחריות, ואני הייתי מאוד רוצה לתלות עליה את האחריות - ויש רגעים כאלה, ביני לבין עצמי. אבל אני יודעת את האמת. זה באמת קשה. קשה להשתלט על הפיזור שלו. על אין סוף ציוד שהולך לאיבוד, על אלפי טושים שנקנו ומיד הפקקים שלהם נעלמו לבלי שוב, על חוברות קרועות ומקושקשות.
ואולי גם - קשה לי באופן אישי, אם הצפייה הזאת עלי כאמא להשתלט על כל זה. אני לא יכולה. לא יכולה לשלוט בפיזור של מישהו אחר גם אם הוא הבן שלי. אני סתם עושה לו את המוות , והוא לי. ואני לא מוצאת את הדרך לצאת מזה.

אני צופה בחלון כששני הבנים חוזרים מבית ספר הביתה. הפרופסור חוזר עם חולצה בלבד. (שכח את הסוודר) , ידובכל לעומתו שכח את המעיל (ואת קלמר הצבעים, ואת חוברת הנדסה והמחק) אבל הוא סוחב את המעיל של הפרופ' בידיים (לפרופ' היה כבד לסחוב את המעיל של עצמו..) , התיק חצי עקום על הגב, והוא קופץ בשלוליות ומחייך.

יוסי שלי מוצלח.


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-01-30T22:58:34):
[u] התיק חצי עקום על הגב, והוא קופץ בשלוליות ומחייך.[/u]
נראה לי שאני אוהבת את הבן שלך
אני מכירה מישהו שהוא מזכיר לי,מאוד
ככפרררה עליו :-)


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2011-01-30T23:08:08):
הם נשמעים לי מתוקים כאלה, הבנים שלך (-:.
יכול להיות שקשה לך כל כך עם הפיזור שלו כי גם את כזאת? כמובן שאין לי מושג אם את כזאת, אני רק יודעת מעצמי שהכי קשה לי להתמודד עם דברים מעצבנים אצל הילדים שלי כשהם דברים שמעצבנים אותי גם אצלי (פתיל קצר, למשל. יצירת בלגן בשניות וקושי לסדר אותו, למשל).


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2011-01-31T05:27:49):
[u]ואולי גם - קשה לי באופן אישי, אם הצפייה הזאת עלי כאמא להשתלט על כל זה. אני לא יכולה. לא יכולה לשלוט בפיזור של מישהו אחר גם אם הוא הבן שלי. אני סתם עושה לו את המוות , והוא לי. ואני לא מוצאת את הדרך לצאת מזה.[/u]

בדיוק שמעתי שיעור של הרבנית פישר שהמוטו המרכזי שלה הוא למסור את הדברים לאלוהים ולתת לו לעשות את עבודתו. הטענה היותר עמוקה שלה היא שהקב"ה בכוונה מביא אותנו למצבים שיעוררו בנו את ההבנה שאנחנו מתיימרים להיות אלוהים ולקחת על עצמנו את תפקידיו וכשנגיע לשם ומבין שכך עשינו נזוז סופסוף הצידה ונפנה לו מקום למלוך ולהופיע בעולמו. הנה הזדמנות מצויינת לעשות את זה. תמסרי לו את זה ותבקשי ממנו שיעזור !!! (())


[b][po]אלודאה בלבן[/po][/b] (2011-01-31T21:48:59):
אמרו לי לבוא ולשמוע אז באתי ושמעתי :-)
(())


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-02-01T14:52:55):
האמת? בגילאים האלה, אנחנו מוציאים מבית הספר.
אני מתכוונת "אנחנו" כי גם אני והילדים שלי עזרנו להביא את האחיינים מבית הספר פה הביתה.
כן כן, זה אומר ללכת לחכות ליד הכיתה שלו/ה עד הצלצול, ואז להיכנס ולעזור לאסוף את הדברים ולוודא: המעיל? הסוודר? הכובע? הספרים והמחברות? הכל בתיק? (גם תמיד קיבלנו תידרוך, איזה פריט צריך לשים לב שלא נשכח)
ואז לסחוב לו/ה את התיק הביתה (כי אני לא מסכימה שילדים קטנים יילכו עם כל המשקל הזה )-: ).
ואחרי כמה שנים שעוזרים ככה (זה עוד מהגן, שאספנו ווידאנו שלקחנו את כל הדברים, התיק, המעיל, המטרייה וכו') - הילד כבר התרגל לעשות את זה עוד לפני שאת שואלת, ואת רואה שהוא חשב על הדברים וזכר את כל החפצים שלו, ואז הוא מספיק אחראי ללכת לבד הביתה.

ככה זה אצלנו במשפחה (משפחת המוצא שלי, הורי ואחותי). כמה שנים של דוגמא אישית ועזרה צמודה לילד, ואז הילד עושה את זה בעצמו כבר בעל פה מתוך שינה גם אם תעירי אותו באמצע הלילה.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-02-01T16:13:07):
[u]האמת? בגילאים האלה, אנחנו מוציאים מבית הספר.[/u]
איזה משפט דו משמעי יצא לך (-: (אני כמובן קראתי אותו בצורה חד משמעית - מוציאים מבי"ס לחינוך ביתי P-:).


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-02-01T16:26:19):
[u]כמובן קראתי אותו בצורה חד משמעית - מוציאים מבי"ס לחינוך ביתי[/u]
חחח.
גם זה נכון, ונכון שגם בחינוך הביתי הילדים שלי עברו את אותה הכשרה ארוכת שנים שבה עזרתי להם לאסוף את החפצים שלהם, כך שעכשיו הם יחסית אחראיים ונוסעים וחוזרים לבד באוטובוס (בת ה-13 - לבד. בן ה-8 - עם אחותו, לא לבד).


[b][po]טלי מא[/po][/b] (2011-02-02T01:48:22):
שלום חמומה,
בעבר לא הצלחתי לעמוד בקצב הבלוגים המתמלאים במהירות שלך, אבל את הדף הקצר הזה הצלחתי לקרוא עכשו :-)
אני שמחה שעשיתי את זה, את נקראת לי מקסימה.

כאב לי מאוד לקרוא את זה - [u]הלוואי והיתה לי אופציה אחרת. אין לי.[/u]
אני לא מאמינה שזה נכון. שזה יכול להיות.
אנחנו גרים בישוב קטן ומרוחק ובכ"ז יש אופציות.
כשגדלתי כאן ואמרתי להורים שלי שאני לא יכולה יותר ללכת לבי"ס, הם אמרו לי שאין ברירה, חייבים להמשיך.
אז כולנו חשבנו שאין ברירה.
לדעתי גם אז היו ברירות. תמיד יש.
אני מאמינה באמת שלמורה בכיתה רגילה אין כלים להתמודד עם ילד שלא מתישב בתוך המסגרת, גם אם היא רוצה. אבל זו לא אשמתו של הילד. לא של המורה. ולא של ההורים. זה המבנה בנוי ככה שיתאים למה שאמור לצאת מהילד (ילד שיודע לשבת, חה! הרי אפילו הישיבה הזאת מחרבת את היציבה הטבעית והבריאה יותר לבני אדם) ולא לילד.
התיאורים שלך אותו כל-כך חומלים ומלאי אהבה, הלוואי שתמצאי את המקום שבו יראו את זכותו לנהוג כפי שמתאים לו וללמוד באופן שמתאים לכישוריו המיוחדים. שיראו אותו כפי שאת רואה אותו.
אמן.
@


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-02-03T00:06:18):
תודה רבה לכם. באמת. אני מרגישה שהרבה דברים עולים בי שאני קוראת אתכם. נקודות למחשבה, וגם כרגיל ביקורת על עצמי - זה מהגנים הפולניים. קשה לי לענות במדויק למה אין לי אופציית בית ספר אחר בעיקר בגלל החשיפה. (וכאן אני חושפת את הבן שלי, אז אני מרגישה צורך יותר להזהר. ) אבל בכל זאת משהו נכנס בי במה שאתם אומרים, ואני אולי כן צריכה להתחיל לחשוב בראש שונה.

כל הזמן יש בי גם את הצד, שמבין שחלק מהקושי מצוי אצלי. כלומר, הייאוש שלי, העצב כשאני פוגשת את הקשיים שלו, הם שלי.
זה ברור לי שההיסטוריה האישית שלי מתערבבת כאן לגמרי. ההורים שלי ודרך התגובה שלהם אלי- נכנסים כאן חזק. - כשבשמת כותבת דרך התנהגות שמובנת וטבעית לה לגמרי, לי היא בכלל לא מובנת מאליה. ולגמרי מפתיעה... ההורים שלי לא עטפו אותי ככה. הם לגמרי ציפו ממני להיות מבוגרת.
ופתאום עצוב לי מדי, אפילו לכתוב, כי אני מבינה עד כמה הכל נכנס כאן לתמונה. הצפייה של הורי ממני למושלמות.
הייתי כילדה בא' יותר בוגרת מרוב הסטודנטים ש אחר כך למדו איתי באוניברסיטה...
גם אם אני מבינה בשכל שיש לו קושי בהתארגנות, קשה לי להבין רגשית - כי אני הייתי חייבת לעמוד בסטנדרט גבוה. לא היו ויתורים.
המחק שקבלתי ב1 בספטמבר נשמר בדיוק עד ל1 בספטמבר שנה הבאה. ..
לתת כמעט כל יום מחק חדש נראה לי מדע בדיוני.
הפער הוא עצום.


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2011-02-03T00:57:32):
[u]איזה משפט דו משמעי יצא לך[/u]
זאת הייתי אני, איכשהו יצאתי [po]פלוני אלמונית[/po]...

_הייאוש שלי, העצב כשאני פוגשת את הקשיים שלו, הם שלי.
זה ברור לי שההיסטוריה האישית שלי מתערבבת כאן לגמרי._
זה כל כך נכון לי, גם. וזה מבלבל נורא.


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2011-02-03T06:23:29):
[po]חמומ מה[/po] יקרה ואהובה, בדיוק אני שוכבת לי במיטה בין שני יונקים בתי מרפים וחושבת לעצמי מה שלומך והנה את כותבת כאן.
אני קוראת את מה שאת כותבת ורוצה יותר מהכל להגיד לך, זה לא אשמתך ולא אשמתו. הרבה מזה זה אשמת המערכת שמנסה להושיב ילדים תוססים ועליזים שמשתוקקים רק לרוץ בחוץ, לכדרר כדור ביד או ברגל, לטפס על איזה עץ וככה ללמוד, בקיצור היא משתוקקת להושיב אותם על כסאות, לחמשך שעות על גבי שעות וזה כל-כך נוגד את הטבע שלהם ועל ידי זה מציג אותם בכל מיני צבעים וצורות ונותן לזה שמות וכינויים כאלה ואחרים...
מהבת האחת שיש לי לעומת כל הבנים שכאן, אני רואה את ההבדלים המובנים בינהם ונזכרת במשפט ששמעתי לא פעם מ [po]אמא בבית[/po] על כך שהמערכת הבית ספרית הרבה יותר מתאימה והולמת כישורים של בנות.

כדי לנסות לקחת מידת רוחק בינך לבין מה שעולה בבית הספר סביב בנך אול יעזור לקרוא את "לגדל בן" וגם את "חינוך בביצת הפתעה"
(()) (())


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-02-03T14:00:37):
[u]ככה זה אצלנו במשפחה (משפחת המוצא שלי, הורי ואחותי). כמה שנים של דוגמא אישית ועזרה צמודה לילד[/u]
רגע, באתי לתקן.
זה נכון שגם הורי כבר האמינו בכמה שנים של דוגמא אישית ועזרה צמודה, אבל לא בכל הנושאים.
כיום הם לגמרי מאמינים שצריך להוציא את הילדים מבית הספר (וגם הם התגייסו לקחת את הנכדים מהגנים ומבתי הספר כשהיה צורך), אבל בילדותי הלכתי לבד לבית הספר החל מכיתה א', וגם אחותי. כולל בתי ספר שהיו במרחק הליכה גדול מאוד. וחזרתי לבד. ואפילו שלחו אותי בכיתה ב' לקחת את אחותי מהגן. חצינו כבישים והכל. ומעולם לא איבדנו דבר. את 6 השנים הראשונות השקיעו בללמד אותנו אחריות, ואז סמכו עלינו.

[u]הצפייה של הורי ממני למושלמות[/u]
זה היה לי לגמרי. למה היה... קיים עד היום.

_גם אם אני מבינה בשכל שיש לו קושי בהתארגנות, קשה לי להבין רגשית - כי אני הייתי חייבת לעמוד בסטנדרט גבוה. לא היו ויתורים.
המחק שקבלתי ב1 בספטמבר נשמר בדיוק עד ל1 בספטמבר שנה הבאה. ..
לתת כמעט כל יום מחק חדש נראה לי מדע בדיוני._
כמוני כמוך.
ולכן אין מצב שאני אשאיר ילד עם קשיי התארגנות לתפקד בסטנדרטים שלו... (-: לא יכולה לסבול כזה דבר. וזה שיש לו קשיים, זה רק אומר שהוא צריך יותר עזרה ממני. זה הכל. הרבה מאוד עזרה צמודה ואוהבת, עד שהוא יהיה מסוגל בעצמו.

אחת הסיבות שאני יודעת שהחינוך הביתי כל כך חיוני לבן שלי, היא בגלל המחשבה על הכסאות. על הישיבה. על הצורך להתאים לכללים של המורה.
מכירה את ספר הג'ונגל?

הדב בלו:... "אבל הם יעשו ממנו בן אדם!"


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-02-03T17:13:31):
חמומה אחות ליבי,
הילדים שלנו תמיד לוקחים אותנו חזרה לכאבי הגדילה שלנו,זה חלק מהשיעור הנשמתי שלנו איתם.
אני לא בטוחה שלעבור מקום,פותר את הקושי.
גם מורה מכילה ומאפשרת יותר לא לוקחת ממנו את הקושי האובייקטיבי.
חלק מהעיניין הוא פשוט לראות בדיוק במה הוא מתקשה,
אנחנו יכולים למצוא כל מיני דרכים לעזור,לפעמים אלו פתרונות טכניים ולא מורכבים (כמו למשל לסמן את [b]כל[/b] הציוד בדיבקיות עם השם שלו ואז יש סיכוי שמי שימצא אותם מתחת לשולחן בסוף הכיתה יחזיר לו...) סידור של התיק יחד איתו בערב לפני השינה,
או פתרונות מורכבים יותר של סיוע מקצועי- ריפוי בעיסוק,שעות של הוראה מתקנת בתוך ביה"ס-נקראות שעות שילוב ומקבלים אותם דרך הפניה של מתי"א.חוגים שיעצימו את הכשרונות המיוחדים לו או איפשור צמיחה של כשרונות ע"י מתן אפשרות בבית .
הדבר שהכי עוזר זה לזרוק את האשמה ולהיות.
פשוט להיות בשביל הילדים שלנו עם כל המלאות שלנו,גם לנו יש כוחות מיוחדים,בגלל זה הם הגיעו דווקא אלינו.


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2011-02-03T19:57:47):
_הדבר שהכי עוזר זה לזרוק את האשמה ולהיות.
פשוט להיות בשביל הילדים שלנו עם כל המלאות שלנו,גם לנו יש כוחות מיוחדים,בגלל זה הם הגיעו דווקא אלינו._
משפט גדול ומדויק להפליא ! תודה {@


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2011-02-13T21:52:49):
מה שלומך ? (())


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-02-16T08:40:16):
לא במקרה לא כתבתי. קרה לי משהו בשבועיים האחרונים. ברחתי. היינו באבחון שחיכינו לו חודשיים, באנו, קבלנו אבחנה, שילמנו משכורת והלכנו הביתה. ומרוב שיצאנו מבולבלים, החלטנו שבוע להתנתק מהעניין, ושהדברים יחלחלו לאט. ובנתיים עברו שבועיים, ואני עמוק בדרך הכורכר..

האבחון הסתמך בעיקר על נתונים חיצוניים. הרופא עצמו דיבר מעט עם ידובכל, והרבה עליו מעל הראש שלו... רחמתי על הבן החכם שלי.
בכל מקרה, הפתרון החד משמעי שניתן לנו הוא - רטלין.

אנחנו בתהליך עם עצמנו וידובכל. אחרי שהכל נאמר כשהוא בחדר, לאט לאט מסדרים את הדברים. אני מדברים על מה קשה לו, ובמה הוא טוב - חשבון, קריאה, תיפוף. ... אבל אנחנו לא מספיקים לעבד , וכבר מגיע הטלפון מהמורה. היא לא יכולה להמשיך ככה....מזמינה אותנו לישיבה בין מקצועית עם המנהל. (השתתפתי בישיבות כאלה מהצד השני של המטבע - ואפילו אז זה דוחה...)
מרגישה ששמים אותנו בפינה. רטלין. הפגישה שבוע הבא.

אז אני בורחת. נוסעת כמה שיותר רחוק לבאר שבע לכנס מקצועי, ושם שומעת, איך לא, על טיפול בילדי adhd .


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-02-16T09:00:08):
אויש מתוקה,אנחנו באותו הסרט אבל אחד לאחד....
שלחי מייל,נשבור ראש יחד.
(())
הכל בסדר.
תאמיני לי שהכל בסדר


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-02-16T18:15:36):
הוי, חמומה ((-))
אני רק מקשיבה, כי את יודעת, אני בחינוך ביתי... הבן שלי בחינוך ביתי... זהו. כל המוסיף גורע.


[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2011-02-16T18:15:54):
חמומה , לפני הריטלין: ניסיתם דברים אחרים? למשל הומיאופתיה, פרחי באך.
אני מטפלת בפרחי באך וומה שאני רואה הם יכולים לעזור , בשילוב עם שינויים בבית שהמשפחה לוקחת על עצמה.
אני מכירה אנשים שרטלין עוזר להם לטענתם, והיו לי תלמידים שהיה בלתי אפשרי איתם בכיתה בלעדיו , אבל בעיני זה אמור לבוא אחרי דברים אחרים, לא לפני. ויש דברים שיכולים לתמוך בילד. ברמה ההתנהגותית. אני למשל שולחת לחינוך האנתרופוסופי (בינתיים בגן), אני לא יודעת איך זה שם בכיתות הגבוהות אבל בנמוכות הם כחלק מהשיעור קופצים בחבל, צועדים במגרש ונכנסים ללמוד אחרי שהוציאו מרץ, כל הללו קשורים ללמידה ולא מנותקים מנה, לומדים דרך משחק. מורה של כיתה א אמר שהוא מסתדר ממש בסדר עם ילדי adhd , שאפשר להכיל אותם, בגלל שקודם נותנים לגוף לעבוד ורק אחר כך יושבים בכיתה. אין לי מושג מה קורה לילדים האלה במערכת הזו בכיתה ו' נניח, ואני גם לא חושבת שלמישהו יש תשובות אולטימטיביות לכולם, אבל בטוחה שיש דברים שאפשר לנסות.


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2011-02-16T20:45:02):
(()) גדול ומכל הלב (לא יודעת איך עושים אותיות קטנות אז כותבת בגודל מלא: את אמא ואשה נפלאה ! כן כן, ככה בדיוק כמו שאת (()) )


[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2011-02-16T21:31:53):
וכמובן שרציתי להוסיף גם חיבוק אבל אז בדיוק האתר נתקע לי...
אז חיבוק והרבה תמיכה למה שאת עוברת עכשיו


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-02-16T23:06:17):
המון תודה על כל החיבוקים. הם לא וירטואלים, כי אני מרגישה אותם.
ובשמת אני מבינה אותך לגמרי, ואני שמחה שבכל זאת את מקשיבה...
רסיסים המתוקה - נשיקות.
ורוקדת היקרה - נתת לי רעיון, אבל יותר מזה, נראה לי שאני אתחיל לקחת פרחי באך... (ברצינות)
סגולהל'ה - נדבר.


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-02-17T08:48:21):
שמעתי לפני כמה חודשים ראיון עם איש מקסים ברדיו שסיפר איך הוא עובד כבר שנים עם ילדים עם הפרעות קשב.
הוא מלמד איך לעבוד עם הגוף באופן פיזי בתנועה בעיקר ולפי מה שהבנתי יש תוצאות מעולות, הילדים לא זקוקים לרטלין.
הוא היה נשמע גם מאד רציני, הוא נכנס לבתי ספר ומעביר את המורים קורסים...
אולי מישהו פה שמע את הראיון הזה וזוכר את שמו של האיש?
שווה לברר, לא בטוחה איך אבל שווה קצת לבדוק.
אני יודעת שההומאופט שלי שמטפל בילדים עם הפרעות קשב מתחיל קודם כל לפני בתזונה, אח"כ באורח חיים ואז ברמדי...
הוא אומר שזה דורש שינויים בכל התחומים אבל זה בהחלט אפשרי לטפל ללא השימוש ברטלין.

מעבר לזה רק מחזקת את ידייך
שתמשיכי ללכת בדרך האהבה והאמונה שאין טעויות והכל ניתן בחסד ועם הידיעה הזאת את יכולה כל רגע להניח מחדש לדאגה (זאת הדרך שלי (-:).
הרבה אהבה לך חמומה יקרה ושבת שלום ומבורך לך ולכל בני ביתך היקרים לך |L|


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-02-17T21:14:39):
עדינה היקרה תודה. [u]שאין טעויות והכל ניתן בחסד[/u] ובהמשך למשפט הזה :

היום היה סוג של שיא. או במילים אחרות, כל התופעות מתחילת השנה רק ביום אחד. לא מסוגלת לפרט, אבל תאמינו לי שהרשימה מכובדת.
הרגשתי שאני בקושי מסוגלת להכיל את שנינו. הרגעתי לפחות אותו, ונסעתי עם גשם בעיניים להביא את הרטלין. אולי נתחיל שבוע הבא. אולי לא.

סיפור ששמעתי השבוע : איש אחד נתקע על גג, ורצה להשיג את תשומת ליבם של העוברים ושבים ברחוב. היה לו שטרות כסף בכיס, אז הוא זרק למדרכה 100 ש"ח. האדם שנפל עליו הכסף, שם את הכסף בכיס והמשיך לדרכו. כשזרק אבן קטנה למטה, האדם שקיבל בומבה מהאבן, מיד הסתכל למעלה להבין מה קרה ולמה...
כנראה שזו הדרך ללמידה הכי עמוקה. אני מרגישה את הלימוד הזה שנוחת עלי,
אנחנו לא יודעים עוד הרבה על גוף ונפש. אז מורים ומטפלים יקרים : קצת צניעות , יותר אמפתיה. הבנה אמיתית שכולנו באותה סירה. קצת פחות סטיגמות, זה לא מספיק להכריז בחוצות "קבלה של השונה" החוכמה היא ליישם את זה ביום-יום. עם השכן, החברים, בעבודה וכו" . אנחנו עוד רחוקים מהמקום הזה.


שבת שלום ומבורך לכל היקרים כאן.


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-02-18T22:36:34):
חמומה יקרה, אמש נזכרתי בעוד משהו.
לא מזמן קיבלתי במייל כתבה של אחד האבות מבית הספר של ילדינו שעובד עם ילדים שיש להם הפרעות קשב וריכוז בשיטת נוירו פידבק.
אשמח לשלוח לך את הכתבה במייל אם את מעוניינת.
יש לי גם את הטלפון שלו אם תרצי לדבר איתו, איש מאד נחמד.
המייל שלי [email protected]
רק אם תרצי.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-03-03T20:59:18):
עדינה, יכול להיות שזה יגיע בהמשך הדרך, ואני משאירה לי את המייל שלך. תודה רבה.

עברנו שבועיים לא קלים. היתה פגישה מכוערת ומשפילה עם צוות בית הספר. (אנשי החינוך הביתי, אתם מוזמנים לעצום עכשיו עיניים ל2 שורות). התפקידים מכורים מראש. הם בתפקיד יודעי הכל, ואנחנו ההורים המזניחים שלא רואים את הילד. במציאות, פשוט אין להם מה לעשות. אין להם שום דרך להתמודדות עם ילד לא קשוב. לא שעות, לא עזרה, לא ידע, כלום. המחנכת טוענת שהיא : "מרימה ידיים" וכל הצוות הטיפולי עוטף את המורה המסכנה, אנחנו בתפקיד הרעים.

בחוסר ברירה, ועם כמה לילות לבנים שלי (דמומי ישן מצויין, אגב) , התחלנו השבוע רטלין. והנה פלא, ידובכל יושב כל השיעור, לא ניגש לחלון, גומר בזריזות את עבודת הכיתה, וממשיך לעבודת העשרה, ואח"כ גם מספיק לעזור לילדים שעוד לא סיימו...
הוא מתלהב מהתרופה, ומרגיש שהכל בזכות התרופה. מההתלהבות, גם אחרי שהתרופה נגמרת, הוא עוד ממשיך ופותר תרגילים, מצייר וצובע. ואני מסתכלת על הטוסיק שלו בתדהמה. זה באמת הוא שיושב ככה , ואני לא צריכה לומר כלום??

אבל יש גם תופעות קטנות. לדוגמא : עכשיו במקום לישון, הוא עוד ממשיך בעשייה יצירתית. (כרגע מחפש בטרייה במגרת כלי העבודה) ממש קשה לו להרדם. ובימים הקודמים הוא גם פיטפט בלי סוף. הילד ממש דורסל מהלך.

עדיין בודקת בחשדנות. מפחדת מנזק כלשהוא שיקפוץ עלינו. מקווה לטוב.


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-03-03T21:23:32):
ממש הרגשתי אותך. חשבתי עליך ועל ידובכל לפני איזה חצי שעה אז נכנסתי להציץ אם עידכנת משהו בימים האחרונים ומצאתי שבדיוק כתבת.
אין לי מילים. נשמע לי קשה...
אני הכנסתי את הילדים שלי למסגרת השנה לראשונה בחייהם ואפילו שזה מנסה להיות בית ספר אלטרנטיבי ופתוח ויצירתי יותר מבית ספר רגיל עדיין [b]משגע[/b] אותי שמצפים מילדים - כל ילד - לשבת על התחת ולעמוד בקצב מסוים, אההההההה |אוף|
איך הגענו עד הלום אני שואלת את עצמי?!
איך יצרנו "ילדים בעייתיים"? איך לא רואים שהשיטה בעייתית ולא עובדת כמו שצריך?! אוף!
למה בכדי שאני אוכל לחיות את חיי (במקרה הזה להתעסק במה שאני אוהבת) וכדי שתהיה לילדים שלי חברה הם צריכים לשבת על התחת ולעמוד בחומר ולעשות שיעורי בית...?
טוב, כמו שאת רואה אני מתוסכלת מהמצב ולא רואה אלטרנטיבה כרגע.
ואחרי ששפכתי את תיסכולי שלי שולחת לך חיבוק מחזק ומקווה שהמצב יתבהר במהרה.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-03-04T13:08:17):
גם אני הרבה פעמים חושבת שהסיבה העיקרית לא לוותר על בית ספר היא חברת הילדים. חיבוק חזרה עדינה.

ידובכל חזר מצטיין השבוע. אין ספק כי השבוע הראשון עבר בהצלחה גדולה.
אני תוהה אם בן אדם באמת יכול להשתנות ככה מהקצה לקצה, מילד שהמערכת מרימה ממנו ידיים, לילד המצטיין של השכבה. איך הוא יכול לחיות עם הפער הזה של
בלי תרופה - "הילד הרע"
עם תרופה - "הילד הטוב והמצטיין"

טוב, אנחנו רק בתחילת הדרך...


[b][po]פלונית כרגע[/po][/b] (2011-03-04T14:20:07):
אם כ"ככ קשה לך עם רטלין אז עוד רעיון מניסיוני,
עם הרטלין כיביתם את השריפה הגדולה, עכשיו ביחד עם הרטלין לעשות טיפול, מה שמתאים לכם.
בע"ח, פרחי באך, אני מכירה ילד שמטופל בשיאצו כדי להרגיע כול שבוע...
וככה אולי יהיה אפשר להוריד במינון, ללמד טכניקות וכו'.
@}
בהצלחה


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2011-03-04T15:52:58):
(()) שבת שלום יקירה (())


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-03-21T16:05:08):
שוק פורים. יש מושג כזה, אבל היום יותר אוהבים להשתמש בהפנינג.
לידובכל היה את הארוע המשמח הזה בבית ספר. היה לי ברור שאבוא להיות איתו, אחרת ילך לאיבוד. עם הרטלין או בלעדיו. אז באתי.
מיני מתנפחים והמורות מסכנות עומדות מחופשות בשמש ואוספות כרטיסים. ידובכל העדיף לשבת בצל עם פרצוף שבדיוק מתאים לחג אחר - תשעה באב.
לא אהב את הצפיפות וההידחקות. היה מוכן קצת לנסות, אבל הפרצוף אותו פרצוף. ישבנו בצד, לא היה עם מי לדבר. שמחת החיים הראשונה צצה כשהצעתי ללכת יחד לקניות שבת. אבל ברגעים הללו שישבנו לבד בצד, יכולתי רגע להתרכז בעצמי, בשקט בתוך כל הבלאגן, להרגיש תרכיזים של דברים. הרי גם אני כל כך הרבה פעמים מרגישה את העצב הכי גדול שבתוכי דווקא בתוך איזו הילולה חיצונית שלא מתאימה לי. אז מאיפה הציפייה הזאת מהילדים שאצלם הכל יהיה לפי הספר??
עכשיו סידרו לכם הנאה - אז תהנו. בפקודה. פורים. לשמוח בכוח.
די חאלס.
הרי ממה אני הכי נהנת בפורים? מזה שיש לי חופש ואני לא צריכה לכוון את השעון המעורר שהורס לי את הבוקר. מהשקט, מהאביב.
מסרט יפה שראיתי - נאום המלך
וספר נפלא ועצוב - היומן של הלן בר - אנה פרנק 2 - יומן אמיתי של בחורה יהודייה צרפתייה שמתה מטיפוס בברגן בלזן.
אז מה אני רוצה ממנו?

האושר האמיתי הוא לפגוש בחוץ את מה שמתאים לך מבפנים. פגישה הרמונית של פנים וחוץ.
לא יהיה אושר כשהחוץ כופה את עצמו עליך, ואין לך איך לשמור על מה שמתאים לך. ופורים לא תמיד מאפשר את החופש הזה. טוב שיש את שושן פורים לנוח.


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-03-21T17:01:27):
[u]לא אהב את הצפיפות וההידחקות. היה מוכן קצת לנסות, אבל הפרצוף אותו פרצוף. ישבנו בצד, לא היה עם מי לדבר[/u]
מעניין מה שאת מספרת.
אני בת לאבא, שמאז שהיה ילד "לא אהב את הצפיפות וההידחקות". הוא נמנע באופן קטגורי מכל אירוע המוני, מאז ומתמיד. יתר על כן, תמיד ניסה גם לשכנע אותנו (אשתו ובנותיו) לא ללכת לאירועים המוניים (מעבר לזה שזה נראה לו סיוט, כבר הרבה שנים בארץ הזאת אירוע המוני הוא חשש לפיגוע).
מכאן, שמבחינתי, אני כאמא, אין בכלל ציפיה שילד שלי יאהב או לא יאהב אירוע המוני.
האופציה ליהנות מאירוע כזה שוות ערך לחלוטין לאופציה לא ליהנות מאירוע כזה.
הכל תלוי מה האישיות וההעדפות של הילד, זה לא קשור אלי, ואני אישית פתוחה לגמרי למה שהילד יגיד לגבי האירוע "שלו" (אני מ'כפת לי, אני בסך הכל ההורה...).
לכן, כשקראתי "היה מוכן קצת לנסות" תהיתי: מי הוא זה שרצה שהוא ינסה? וכשקראתי "ישבנו בצד, לא היה עם מי לדבר" שוב תהיתי: למה לדבר?
כאילו, מה עוצר אותך מזה שהתגובה המיידית שלך תהיה: "אתה לא רוצה להיות פה? אז יאללה, הלכנו...".


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-03-21T17:24:04):
יפה. בשמת לא מוותרת לי. נתת לי אפשרות להיכנס קצת יותר עמוק. אז הנה :
מה שאת אומרת הן חלק מהמחשבות שלי בישיבה ההיא בצד. כי יש כאן התלבטות. יש את הצד שהבאת ויש לי גם מבט אחר שאומר, האם זו באמת ההעדפה המלאה שלו לא להשתתף או חוסר יכולת מסיבות שונות להשתלב? כי אני כאן איתו, ויכולה לעזור. האם ללכת משם מיד לא תהיה סוג של בריחה מהתמודדות, הרי ללכת תמיד אפשר, ותכלס, לא היה שם אף ילד שנמנע מהארוע. האם זה לא התפקיד שלי לנסות לפחות לתווך?? (יותר קל לי נפשית פשוט לא להיות שם).

ורגע אחורה להיסטוריה שלי : (אם כבר נכנסים יותר עמוק), אני העדפתי לא לצאת לטיולים שנתיים. ממש שנאתי את זה. הצפיפות, חוסר החמצן באוטובוס, חוסר החופש ללכת איך ואיפה שאני רוצה, רעש ושירים מעצבנים : הנהג שלנו וכולי... ההורים שלי נתנו לי להישאר בבית. היום אני יודעת שהיה שם משהו שלא הייתי מסוגלת להתמודד איתו. פחד. אימה. האם לא היה נכון יותר אם הם היו עוזרים לי? באים איתי? מטיילים איתי יותר? לוקחים אותי לטיפול? מראים לי שאני מסוגלת להתמודד??
שאלה.


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-03-21T20:24:24):
חמומה יקירתי,אני רואה שהפסדתי כמה התרחשויות משמעותיות...אז הנה אני משלימה.
את מתבוננת בכל מצב מאוד לעומק,פוגשת את עצמך בהשתקפויות שהוא מזמן לך.
ועם כל מה שמוכר,צריך לזכור שהוא לא את.
כלומר,כן להפגש עם מה שצף בתוכך,כולל החוויות שאת חווית כילדה,
אבל לדעת שלא תמיד הפתרונות שאת היית צריכה לקבל (או שלא...ממרחק אנחנו לא תמיד אוביקטיביים) יהיו הפתרונות שיהיו מדוייקים עבורו.
וממה שאני לומדת עכשיו עם הילדים שלי,וזה לימוד לא פשוט,אני לומדת להשאר איתם ולשמוע מהם,מה הם מרגישים,מה הם היו רוצים שיקרה עכשיו,
מה הם היו רוצים שאעשה עבורם,גם אם לפעמים הציפייה לא ריאלית,לדעת מה הוא רוצה.
והאמת היא,שאם מקשיבים טוב,מגלים שיש להם יותר תשובות מלנו,יש להם ראייה כנה ומדוייקת לצרכים שלהם.
כולל אמירה כמו:אני לא רוצה יותר ללכת לבי"ס...וזה לא אומר בהכרח שזה מה שתעשי,מצד שני אולי תוכלי לראות שמה שחשבת כל הזמן שהוא לא אפשרי,אפשרי.

כרגיל,יש לי עוד הרבה מה לומר לך...גם מהשותפות ל"גורל" או לזכות להיות אמא לילדים שיש להם צרכים שונים,וגם ,את יודעת,אני פשוט אוהבת אותך :-)


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-03-21T23:13:32):
[u]יש להם ראייה כנה ומדוייקת לצרכים שלהם[/u] כן. זה נכון מאוד. צודקת. לפעמים אני מופתעת איך הוא מסביר הרבה יותר טוב ממני את המצב.

(בסופו של דבר, ברור שלקחתי אותו הביתה.... )

סגולה, ממש רגשת אותי. שמחה שאת איתי. אוהבת גם.


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-03-22T15:34:28):
(())


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2011-03-22T20:39:05):
ואת כל-כך חייכת אותי ומלאת אותי שמחה. בכלל לא חשבתי לעצמי על זה שהצב סוחב איתו את הבית שלו לכל מקום... קוראת אותך כל הזמן, נכנסת ומתעדכנת אבל שותקת כמו דג. מה יש לי להגיד לך ? כל פעם שחושבת שיש לי משהו להגיד מבינה שבעצם אין לי... אז רק מוסיפה חיבוקים קצת מסורבלים עם כל השריון הזה... (()) (())


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-03-30T17:51:03):
אנחנו חוזרים עכשיו מהרופא. עם עוד מרשם לרטלין.
אז איפה אני עכשיו? מה עברתי? מה השתנה??

קודם כל , אני לא מפחדת מהרטלין. אני חושבת שעברתי הרגשה של איזה הלם : מה פתאום לתת לילד כ"כ חיוני חכם ומקסים תרופה יום-יומית. הוא לא מופרע בהתנהגות, קצת רחפן, חסר שקט ומפוזר לגמרי, לזה צריך תרופה? למה אי אפשר לקבל אותו כמו שהוא?? לכבד את האישיות האינדיווידואלית שלו?
שם הייתי.
והיום אני חושבת שאין קשר בין הדברים. כן לקבל אותו כמו שהוא, אבל לא לתת לו ללכת לאיבוד. הוא ראה שהוא לא עומד בקצב, למרות שהוא מבין הכל. הוא הבין שהוא הרבה מאחור למרות שיודע לקרוא לפני כולם וכולי.... זה בלבל אותו לגמרי, הוא כבר התחיל להרים ידיים, ולוותר בכלל לנסות. מזל שעצרנו את זה בזמן.
ידובכל ואני מתבגרים ביחד. מבינים יותר ויותר ניואנסים של רגש ותחושה. ויש עוד הרבה מה ללמוד.


[b][po]עולם חדש מופלא[/po][/b] (2011-03-30T18:04:14):
[u]ידובכל ואני מתבגרים ביחד. מבינים יותר ויותר ניואנסים של רגש ותחושה.[/u]
איזה יופי!


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-03-31T16:30:38):
(())


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-04-21T10:41:43):
ככל שאני מבינה יותר מהי הפרעת קשב. אני יותר ויותר בטוחה שיש לי אחת כזאת. לא ממש יודעת מה לעשות עם זה עכשיו.
אני קוראת ספר שנקרא "add מריטת עצבים" ומדובר בו גם על הפרעת קשב במבוגרים. זה מתבטא אחרת מילדים. ולא נעים לי למצוא את עצמי לגמרי שם.
איך לא חשבתי על זה אף פעם?? גם כשלמדתי ועבדתי עם הפרעות קשב לא שייכתי עצמי למגזר. איך זה יכול להיות???

כמה ימים לפני פסח דמומי אמר לי בבוקר, שיש לנו עכבר בבית, חשב איפה לקנות מלכודת ומה עושים, ואני עוד מתמתחת במיטה שואלת אם הוא ראה את העכבר, והוא עונה שיש חלה גדולה אכולה זרוקה על השולחן. אה אמרתי לו, זה לא עכבר זו עכברה....
הוא הסתכל עלי בפריז המום. זאת את??
זה נורא הצחיק אותי באותו רגע, אבל האמת שזה לא פשוט. כל ההתנהלות והארגון לפני פסח דורשים ממני יותר מדי מאמץ, ופחות מדי הצלחה, ואני אפילו לא בבית בפסח. ואני יודעת שחלק יחשבו שזו עצלנות, או חוסר אכפתיות, או מפונקות וזה לא זה. נניח בדוגמא של החלה, באמת לא היתה לי מודעות למה שקורה באותו רגע. אני יכולה לעשות משהו ולהיות באותו רגע במקום אחר לחלוטין.
באסה.


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-04-21T12:57:46):
אבל נשמה,מה זה משנה איך קוראים לזה??
למה להכנס להגדרות האלו??
אולי דווקא יהיה לך קל יותר לדעת שזה חלק ממשהו שיש לו שם.את לא עצלנית או רחפנית.יש לך הפרעת קשב.
זה לא הופך אותך לאחת עם בעיות.
זה לא אומר כלום !
אני מודעת לזה שיש לי הפרעת קשב,רוצה הגדרה? הנה - אני ADD מובהקת.
ולא,לא עשיתי אבחון.אני עובדת בתחום בו אני מאתרת את הילדים האלו ולרוב גם את ההורים שלהם.
היו זמנים שעזר לי לדעת את זה,זה הוריד הרבה האשמות מיותרות וכעס רב שנים על מה שאני לא.
עדיין אני מוצאת את עצמי מתוסכלת במשימות הדורשות אירגון ותיזמון,כמו ההכנות לפסח או לכל שבת רגילה אחרת.
ובתוך אלה אני גם יודעת איפה אני יכולה לוותר לעצמי,איפה אני יכולה לחייך לעצמי בחמלה ולזכור שיש בי הרבה אור ויופי אבל ארגון,זה לא הצד החזק שלי.
שכתבתי את הבלוג שלי [po]אמא עם הפרעות קשב[/po] הייתי בשנים בהם התבררתי עם זה,היום אני קוראת את עצמי ורואה שאני כבר במקום אחר.
חדש.
אני לא לקוייה,הילדים שלי לא לקויים.
אנחנו שלמים כמו שאנחנו.
ועובר דרכנו אור אלוקי דווקא דרך הנשמה המיוחדת שלנו.
זה שיעור גדול
ואני עדיין לומדת אותו.כל יום.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-04-21T17:44:22):
אני מבינה מה שאת אומרת, אבל אחרי קריאה על הנושא אני מבינה שזה לא רק העניין של הארגון וההתנהלות, שיש להם מחיר יקר. ההשלכות הן יותר רחבות.
הפרעת קשב אצל מבוגרים מעבר להסחת דעת, יש אימופולסיביות, קושי בוויסות בדחפים, דיכאון, מצבי רוח משתנים, הערכה עצמית נמוכה וכולי.... המחיר הוא ביחסים בין אישיים, בזוגיות, בהשגים, באנרגיות - זה נוגע לכל רובד בחיים. ואני הייתי עיוורת לגמרי, כועסת וכבר לא יודעת על מה, איזה חוסר מנוחה פנימי שלא קשור למציאות. לא קל לחיות כבן זוג להוריקן כזה... ואפילו לא הייתי מודעת. חשבתי שאני חמומה. אם במקום חמומה היתה לי הגדרה אולי הייתי יכולה לטפל בה, להתחשב בה, להתחשב בסובבים.
עכשיו אני תקועה באמצע החיים עם איזו תובנה. יופי.


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-04-21T18:14:12):
מותק,כל הנספחים הרגשיים הם לא בהכרח נתונים קבועים,הם תוצאות.
שבן אדם סופג כשלונות וביקורת שלילית זה לא גורם לביטחון שלו לפרוח,נכון?
שילד קם עם מצב רוח טוב אבל משהו מתחרבש בגלל אימפולסיביות-זה יכול לשנות את המצב רוח לגמרי.
צאי מכל ההגדרות האלו.
תגדלי !
את לומדת את זה כדי לראות איך להיות עם הילד שלך,איך להיות עם יותר חמלה לעצמך.
את נכנסת למקום שיפוטי כלפי עצמך.
לא ראית,יופי.עכשיו את רואה.
אז חשבת,נו שויין.רבות מחשבות ...
גם לבן זוג שלך יש תולעים שאת סופגת.
זה חלק מלהיות זוג.
ככה גודלים.
השגת הרבה גם בחיים המקצועיים שלך,לא ויתרת לעצמך כי יש לך הפרעות קשב.
חלק גדול מההצלחות קשור לאישיות המיוחדת שלך כאשה עם הפרעות קשב-יצירתיות,ראייה אחרת ורחבה יותר,עומק.
תובנות שאין לאנשים "רגילים"-ואגב,אני פחות ופחות רואה אנשים רגילים.אין כמעט כאלו,תאמיני לי.
לכל אחד יש את היחודיות שלו,את האור המיוחד שלו.
את לא תקועה
את בתנועה,את צומחת מזה.
קפיש??


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-04-21T18:14:22):
אוהבת אותך


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2011-04-21T18:24:02):
ואי, הרגת אותי עכשיו. אני בדיוק, אבל בדיוק באותו מקום וזמן: באמצע החיים, מתחילה להבין שקשיי ההתארגנות שלי בחיים וחלק גדול מהעצבים, [u]אימופולסיביות, קושי בוויסות בדחפים, דיכאון, מצבי רוח משתנים,_ ואולי אפילו _הערכה עצמית נמוכה[/u], והאיחורים הכרוניים שלי... - קשורים לבעיות מהסוג שמכונה הפרעת קשב. וגם אני כל הזמן חשבתי, ועד היום אני חושבת, שאני חמומה.
השאלה היא - איך לטפל? ואולי אפילו עוד יותר מזה - איך להתחשב בסובבים? איך להסביר להם בלי לשבור להם ואזה על הראש ובלי שישנאו אותי שאני צריכה תנאים מסוימים בשביל לתפקד?
האמת שהייתי על סף פתיחת דף תמיכה והתייעצות בנושא.
ויש את הדף [po]רגישות חושית העולם הוא יותר מדי[/po], שגם שם הופתעתי, כבר לפני די הרבה זמן, למצוא את עצמי, ועדיין לא הבנתי שיש לזה השלכות נרחבות על חיי.
סליחה שהתפרצתי לך לבמה. אני פשוט כל כך כל כך מזדהה. תודה שפתחת את הנושא ושיתפת @}.


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2011-04-21T18:26:42):
זאת אני [po]הפלוני אלמונית[/po] מלמעלה. (-:.


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2011-04-21T21:35:00):
(()) הנה הילד המתוק שלך שוב מוכיח לנו שהילדים שלנו הם מורים גדולים עבורנו ההורים. תראי לאיזה מסע הוא לקח אותך ואיך הוא עוזר לך לפגוש ולהכיר את עצמך ובסופו של דבר גם לצמוח.
אל תבהלי. עכשיו את בשלב של להסתכל על זה בעיניים, לקרוא ולשמוע, אחר כך תעברי שלב של עיבוד ובעוד תקופה מסויימת של זמן, תהיי אחרי כל העיסוק הזה ותחזרי לדעת את עצמך רק קצת יותר טוב. כמו כולנו, עולים, יורדים, שוב עולים ושוב יורדים וככה, לאט לאט, וכאילו בלי לשים לב, אנחנו הולכים וגדלים, צומחים ומתפתחים {@


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-04-22T16:44:16):
[u]ככל שאני מבינה יותר מהי הפרעת קשב. אני יותר ויותר בטוחה שיש לי אחת כזאת. לא ממש יודעת מה לעשות עם זה עכשיו.[/u]
אז ככה, אולי תפתחו דף בנושא ואני אקרא לכאן לחברה שלי, אמא לשניים, שתשתף במה שהיא עוברת.

גם היא גילתה עכשיו (בשבועות האחרונים) שיש לה הפרעות קשב וריכוז. ואפילו די רציניות.
היא הלכה ועשתה איבחון. החוויות שלה מהמבחן עם הריטלין הן משהו שצריך לדעתי לספר לעולם. פתאום ממש [b]הרגשתי[/b] בכל חלקי מה זה להיות בעור שלה, מה זה בשבילה להיות עם הפרעת קשב - ואיך זה פתאום להיות "בן אדם".
מה משתנה.
מה אתה פתאום מבין, שהוא בכלל לא אתה. זה הכל ההפרעה הזאת במוח.

היא עושה כמה דברים.
ראשית היא התחילה לקחת ברצינות מינון גבוה של שמן דגים של אומגה 3 גליל. זה לא מספיק, היא צריכה ייעוץ אישי מגיא בן צבי כי במינון כזה, כדי לתקן את הזרימה של הדופאמין במוח וכו', למיטב זכרוני צריך להגביר גם ויטמין E ועוד דברים. אבל בשורה התחתונה: טיפול מרוכז לתיקון הליקוי במוח.
שנית, תזונה. חי, טרי, אורגני, חלבונים, שומן, בלי כימיקלים-סוכר-גלוטן. הם מחמירים את כל הטווח של הפרעות הקשב והריכוז (ועוד הרבה דברים אחרים...).
שלישית, היא לומדת. מאלף. או שמא עלי להגיד, שהיא מתחילה בגיל שנתיים, אבל הפעם עם נחישות, עם מודעות, עם הבנה שיש קושי אורגני אמיתי. וככל שהיא משתלטת יותר על המספרים (פה חתכתי פירוט שלם) כך היא גם נעשית יותר מאורגנת ומסודרת ופתאום המון דברים מסתדרים לה בראש והיא מרוכזת יותר ושמה לב יותר.
יש עוד הרבה דברים שהיא עושה.
תפתחו דף. אני אשלח אותה לספר על מה שהיא עושה. זה חשוב.


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-04-24T12:51:20):
אגב,מלבד אומגה 3 יש משהו נוסף שנוסה בבית שלנו ואנחנו רואים שיפור גדול,
זה תוסף מזון שאנחנו משיגים בדואר דרך אשה אחת ברמות (אין לי כרגע את הפרטים אבל יכולה להשיג אם מישהי תרצה)
מדובר בתרכובת צמחית בתוך כפסולה,החיסרון של זה,וגם של האומגה 3 שהציפלון לא מצליח לבלוע כדורים.את הכפסולה אפשר לפתוח ולערבב עם יוגורט או מיץ תפוחים.לי אישית זה כבר הופך לפרויקט...אז בנתיים אני והגדולים נהנים מהתוסף,קוראים לזה "ריכוזאמין".


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-04-26T17:52:20):
הייתי כמה ימים ללא קליטת אינטרנט, אבל עם הרבה קליטה של מה אני ומי אני. עכשיו אוטוטו ארבעים.

[po]ריש גלית[/po], אני שמחה על התגובה שלך. את מוזמנת להתפרץ, לשתף, לשאול, ולענות.

סגולה, הבלוג לא יכיל. את נראת לי כזאת סבלנית. זה הפרעת קשב זה??? (אוהבת).

בשמת, המעשיות שלך הורגת אותי. את בדיוק ההפך ממה שנראת לי הפרעת קשב. בקשר ללפתוח עוד דף, מבלבל לי את הקשב 2 דפים. אז אולי תזמיני אותה לדף הזה, שבלאו הכי מוקדש להפרעת קשב או שתפתח דף עם כותרת שמתאימה לה...

ככל שאני לומדת יותר אני מבינה שאין הפרעת קשב דומה אחת לשניה. ולכן לא היה סיכוי שהייתי עולה על הפרעת קשב. הדימוי הזה של הילד חסר המנוחה, שלא מסוגל לשבת במקום אחד והולך מכות עם כולם הוא סוג של סטראוטיפ. אולי הטיפוס הזה מגיע מהר יותר לאבחון כי הוא מפריע לסביבה.
אבל האם יכול להיות שמישהי שיש לה תעודת בגרות טובה, תואר ראשון , ותואר נוסף בהצטיינות תהיה עם הפרעת קשב??
החיים יותר מורכבים ממה שנראה לעין. יש כ"כ הרבה דברים שלא ידעתי להסביר אותם, רק הרגשתי לחץ וחרדה ומאמץ כפול כדי לעבור הכל בשלום.
כ"כ הרבה שיעורים שלא יודעת מה אמרו שם, כאילו ישבתי בסרט אילם. ידעתי תמיד שאני יכולה לאבד את הקשר ברגע.
הרבה הוראות בלבלו אותי לגמרי. דפי עבודה - הייתי צריכה לקרוא 20 פעם את ההוראה כדי להיות בקשב אחד לאורך כל השאלה. ובכל זאת הצלחתי. ביזע ודמעות. אלף השהיות עד שמתחילים ללמוד - טלויזיה, נגינה, ללכת לישון, טלויזיה, בהייה בחלל, ורק אז ב10 בלילה מתחילים ללמוד למבחן, אף פעם לא גומרים את החומר, תמיד מאחרים בבוקר לכיתה. אם העבירו אותי מקום לקח לי חצי שנה להתרגל למקום החדש ולהתחיל להתרכז. הליכה של 20 פעם לשרותים באמצע שיעור. מתח, מתח, מתח. שיעורים של אחרי השעה אחת בצהריים נידונים לכלייה. אלף מחשבות מתרוצצות אחת אחרי השנייה בראש - תמיד נמצאת גם בעוד מקום חוץ מהשיעור. וזה רק בתור ילדה.
למה אף אחד לא שם לב???


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-04-26T18:17:42):
נשמה,מה שאת מתארת זה אחד לאחד מה שאני עברתי,
רק שאצלי הבגרות היה מין נס מחוץ לטבע,לא ברור לי איך עברתי...
עדיין מוצאת את עצמי הולכת לאיבוד בהרצאות שלא מענינות אותי,עדיין מתפזרת שיש יותר ממשימה אחת לעשות
ועדיין מפתיעה את עצמי ביכולת להפיק אירועים,ביכולת שלי להביא את היצירתיות שלי לידי ביטוי.
מה זה אם לא הפרעת קשב? מאיפה נראה לך שאני סבלנית,לא ברור לי.
את שואלת למה לא שמו לב? ובכן,בתקופה שהיינו תלמידות המודעות לכך לא הייתה קיימת,היתה הגדרה אחרת : עצלנית\איטית\רחפנית-מיחקי את המיותר.
מי שפוצץ שיעור היה המופרע שצריך לטפל בו,השקטים תודה לאל היו שקטים,לא מועילים במיוחד אבל לא מזיקים.


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-04-26T23:45:48):
אני אזמין אותה לכאן (-:

(אכן, מעשית, זו אני ... )


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2011-04-27T00:44:30):
[u]אלף השהיות עד שמתחילים ללמוד - טלויזיה, נגינה, ללכת לישון, טלויזיה, בהייה בחלל, ורק אז ב10 בלילה מתחילים ללמוד למבחן, אף פעם לא גומרים את החומר, תמיד מאחרים בבוקר לכיתה.[/u]
זאת אני. וגם מאחרת כרונית עד היום. וכל יציאה מהבית היא פרויקט בלתי נסבל.
דוגמה אחרת, אירוח: מתה לארח, מזמינה אנשים כל הזמן, משפחות שלמות ישנו אצלי כל חול המועד בזו אחר זו, אבל לבשל - עזבו לבשל, מאכילה אותם שאריות מהסדר, צריך רק לערוך שולחן - כששני ילדים שלי ושלושה שלהם משחקים (אפילו בנחת ובלי להפריע), הבני זוג מקשקשים בחדר האורחים ומקשיבים למוזיקה, והחברה שלי יושבת אתי במטבח ומתחננת לעזור - זה מפרק אותי לחתיכות.
ובקשר ל [u]אוטוטו ארבעים[/u] - או שזה מחמיר אצלי עם הגיל, או שאני נעשית מודעת יותר ומוכנה פחות לקבל את הרעש הנוראי שיש לי בראש ומסביבי. בכל אופן, אני רואה איך כאילו מבלי משים עברתי מהעיר הגדולה ליישוב שקט בפריפריה, ובבת אחת הכל התחדד. וכאן, תודה לאל, אפשר לצאת החוצה ולשתול איזו חסה כשהבלגן בראש נעשה בלתי נסבל. אז הערוגות שלי קופצניות ולא הגיוניות, אז מה. וכשאני יוצאת לקטוף רוקט אני שוכחת לקטוף גם פטרוזיליה ומוצאת את עצמי מעשבת וחוזרת אחרי רבע שעה ומגלה שהיה לי סיר על האש (עם תבשיל שבכלל חיכה לשמיר ועכשיו הוא שרוף). נו, מילא.

אני כל כך שמחה שפתחת את הנושא הזה. יש לי הרגשה שזה הולך להיות דף חם כשרק יגלו מה הולך פה באמת, על דרך הכורכר.
ואיך זה קשור ל [po]באופן טבעי[/po]? טוב, אני לפעמים חושבת איך הייתי יכולה לחיות בלי שהרעש הזה ישבש אותי כל כך ומה שאני רואה בעיני רוחי זה - קצת עבודה בגינה, שעה-שעתיים ביום ליקוט צמחי מאכל ומרפא, בישול סביב המדורה בחברותא, התבודדות לשעה קלה לצורכי כתיבה/קריאה/יצירה/הרהור/בהייה, הילדים מתרוצצים יחד השד יודע איפה ולא צריך לדאוג כי הסביבה בטוחה והם יודעים להסתדר בה מינקות... ועוד ועוד.
וכמובן, מלכתחילה הרעש, הזיהום, הכימיקלים, הקצב, הלחץ וכו' של אורח החיים העכשווי הם שיוצרים את ההפרעה, לפחות בחלקם.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-04-28T21:07:03):
[u]עצלנית\איטית\רחפנית-מיחקי את המיותר[/u] לא יודעת, אבל המשפט הזה מזכיר לי את פיסטוק מהטלויזיה החינוכית. אם אני זוכרת נכון, לספי ריבלין היו קטעים בהם הוא בוהה באויר, מנותק לגמרי מהעולם החיצון, בונה עולם עשיר משל עצמו. ואח"כ נורא נבהל כשהמציאות נוחתת עליו, ושוב הוא עשה איזו שטות..

בעיני סגולה, יש לך סבלנות והכלה להרבה אנשים באינטרנט, ובטח גם בחיים. (אני קוראת אותך כבר כמה שנים טובות, את יודעת.. :-) . לי לוקח זמן להגיב. אני קוראת מהר, ומעכלת לאט, מרגישה המון דברים לגבי דברים שכותבים כאן, ולא מצליחה להתארגן לכתוב הכל, לכן לא כותבת כלום. רק לפעמים אחרי כמה ימים, ואז זה כבר לא תמיד אותו דבר...

הנה [po]ריש גלית[/po], גרמה לי להרבה מחשבות ואסוציאציות. מאוד מאוד מזדהה, זה ממש כאילו אני כתבתי, וזה מעניין, כי לי יש בעיה מאוד גדולה עם אירוח - מבחינת אירגון. ותמיד קישרתי את זה לכל מיני גורמים רגשיים, ואיך [po]שריש גלית[/po] מתארת את זה, זה בדיוק זה. ממש. ואף פעם, אף פעם, לא עלה על דעתי הפרעת קשב.

היום חזרתי לעבודה בבית ספר אחרי חופשת פסח. לא הצלחתי להרדם כל הלילה. הגוף שלי לא היה מוכן לקבל את העובדה שצריך לקום בשש, ולכן החליט למרוד, ולא לישון בכלל. השעון מצלצל בשש. אני קמה בשש וחצי. מעירה את הילדים, נותנת להם בגדים, וכשכלום לא זז, מתחילה להלביש אותם בעצמי.
מכינה להם ולי ארוחות 10, שמה את שלהם בתיק, שוכחת את שלי על השיש, ונוסעת לפקקים. דמומי קורא לי דרך החלון, מצלצל ומסמס לי 3 פעמים. אבל אני מגלה את כל הטלפונים והאוכל האבוד רק שאני מגיעה לעבודה. (קצת קשה להתרכז בפלאפון מצלצל, כששומעים מוסיקה חזקה כדי להעיר אותי בנהיגה...)
אני נכנסת לבית ספר בדיוק כמו הילדים שאני עובדת איתם : הפוכים, מותשים, ורוצים כבר ללכת הביתה... אבל אומרים שזה טוב להבין את הילד...
בערך בשיעור השני אחרי תיפופים מאסיביים על קונגוס, ומשחק כדורגל דרמתי אני מתעוררת לחלוטין.
הפרעת קשב או לא הפרעת קשב???


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-04-28T22:04:11):
בטח הפרעת קשב D-:
מזדהה עם כל מילה(גם לא ישנתי לילה שלם מהחרדה לקראת ההשכמה,אבל התארגנתי מעולה עם האוכל,אני מנסה עכשיו להכין בערב וזה מוריד לי מהסטרס של הבוקר -אצלי שלושה אמורים לצאת ברבע לשבע,ועוד ציפלופה איתי בשבע ועשרים.
ועדיין אני חוזרת,חופרת ומנג'זת-[b]אז מה??[/b]
יש לך הפרעת קשב.
SO ....
אז מה.
למה זה הופך אותך?
מה השתנה? את יודעת את זה.תשתמשי בידע שלך בחמלה.
<את ואני צריכות להפגש על אמת - יש לי דיבור צפוף איתך >


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2011-04-29T17:16:24):
[u]מה השתנה?[/u]
[po]סגו לה[/po], בטח שהשתנה. כשאני נותנת שם למצב קבוע שמטריד אותי אני יכולה:
[list]
[*] להתחיל לנסות להכיל אותו, לקבל אותו - קודם כל. כלומר להכיל ולקבל אותי.
[*] אחר כך, אני יכולה לנסות לפרק לגורמים, לאט לאט.
[*] ולבסוף - אחרי עוד איזה מאה שלבים - לטפל בעצמי. לטפל בדברים שמפריעים לי, שמקשים עלי את החיים.
[*] ואז, אם למשל יש לי בעיה של איחורים, וחשבתי לטפל בזה באמצעות אימון אישי, והתחלתי לחפור בזה וגיליתי שיש לי בעיה כללית של ארגון זמן, ואחרי עוד חפירה מצאתי שזאת איזושהי הפרעת קשב - או-אז בעצם מתברר לי שאולי אימון אישי זאת לא הדרך הכי טובה לטפל בזה (זאת רק דוגמה, כל המאמנות האישיות הנפלאות באתר - נא לא לקפוץ עלי).
[/list]
השתנה משהו או לא השתנה?

כמובן, אני מדברת על עצמי, לא על [po]חמו מה[/po] (-:.


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-04-30T22:06:10):
[po]ריש גלית[/po],אני מסירה את המטפחת (לא חובשת כובע עקב הפרעות סנסוריות)
את צודקת.
פשוט אחרי שנים שאני מתחבששת עם הגדרת הפרעת הקשב שלי ,כבר הגעתי להבנה שאין משמעות אמיתית להגדרות.
ולא נתתי לחמומה את הזמן של הגילוי והתובנות שעולות מתוכו.
באמת כל אחד מגיע לידע שלו,ואין ידע אחד שהוא הנכון.
הרי להפרעה הזאת (לא אוהבת להשתמש במינוחים האלו) יש תפקיד ויש לנו שיעור לעבור דרכה.
אין אדם שאין לו קושי בתחום מסויים,לאחרונה הפרעות הקשב זכו לבימה רחבה,אבל באמת לכל אחד יש משהו איתו הוא עושה דרך.ודרכו הוא מגלה בתוכו כוחות מדהימים.

יותר ויותר אני שומעת בתוכי את הקול שאומר לי,שבי וכיתבי את הספר שלך.יש הרבה אמהות שיוכלו לצמוח בעזרתו.
וזה יבוא או שלא...


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2011-05-01T00:09:35):
[u]לא חובשת כובע עקב הפרעות סנסוריות[/u]
D-: (לא חובשת כובע או מטפחת עקב הפרעות חילוניות).

יאללה, שבי, כתבי. מחכות. @}


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-07-07T20:02:02):
חתיכת מסע על דרך כורכר עברתי עם ידובכל השנה, ו דרך אגב גםעם עצמי. אני בצומת דרכים עם הבלוג. כל תקופת ההתבחבשות עם הנושא כבר עברתי. ויש עוד נושאים שמעסיקים אותי. מצד שני, זה לא נגמר. והדף יקר לי. מזכרת נהדרת לאיך זה מתחיל להיות אמא להפרעות קשב... ואני רוצה שהדף יוקדש רק לזה. מה עושים?? סדר וארגון, סדר וארגון, סדר וארגון....(כמו : מלח מים, מלח,מים..)

אני זוכרת את סבא שלי מדבר לעצמו בקול : אני שם את זה פה, אח"כ אני הולך לשם, אוטזוי.., עכשיו גם צריך ככה, ואח,כ ככה, שווין זי גיט, מה לא לשכוח ששכחתי? ,או אמחייה"
אבל אני כבר יותר מתוחכמת, יש לי לוח מחיק, כזה מכוער של משרד החינוך, והלוח קדוש בעיני. מה שאני כותבת בו כל בוקר - אני עושה. כותבת לעצמי הוראות - ומבצעת.
יוצא פיצוץ. סבא שלי היה קורא לי בלבוסטה... (אבל מבט אחד של סבתא שלי בבית, והתואר נלקח ממני בשניה).
אז נכון שגיהוץ כתוב כל בוקר כי אני אף פעם לא מגיעה לזה. ונכון שהחדר של הבנים נראה כמו חדר של בנות - אבל כשאני והם עובדים על סידור החדר- הם תוך כדי מבלגנים את הסלון. כולל פירוק ספות כי זה הבית של האריה, שערות של הדובי שידובדל סיפר לכבוד הקיץ, ואבקת כביסה שידובכל פיזר על הצמחים כדי לקשט בשלג את העצים...
אז או קיי לכל זה עוד לא הגעתי... אז מה??????..?..
הכל בסדר, יש לוח, ובלוח תוכנית עבודה, ויש לי כוונות טובות, וזה מה שחשוב לא?......?....??..


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2011-07-07T21:07:08):
[u]יוצא פיצוץ. סבא שלי היה קורא לי בלבוסטה... (אבל מבט אחד של סבתא שלי בבית, והתואר נלקח ממני בשניה).[/u] אני עם סבא שלך !

אויש אויש את פשוט נהדרת ! איך עוד לא עשית קריירה בכתיבה ? אני יושבת מול המחשב מזדהה, מהנהנת ובעיקר מתמוגגת ומחייכת ממש מבפנים !!! והקטע עם אבקת הכביסה כשלג לצמחים - ג-ד-ו-ל ! ותראי איזה אמא את שמאפשרת לו לחיות ולהחיות את הדמיון הרבה שיש בו ואת יכול המשחק שעוד לא נס ליחה !!!

לא מזמן איזה חברה אמרה לי שהיא הבינה שבין בית מסודר למערכת יחסים טובה עם הילדים שלה היא מעדיפה את האפשרות השניה וזהו, מרפה...
(()) שבתשלום.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-07-07T22:07:55):
היי מתוקה, מעניין, לא חייכתי בכתיבה, אבל חייכתי ממש מבפנים כשקראתי את התגובה שלך. איך כולנו מראה אחת של השנייה... . חיבוק ארוך. @}


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-07-08T05:21:33):
[u]אויש אויש את פשוט נהדרת ! איך עוד לא עשית קריירה בכתיבה ? אני יושבת מול המחשב מזדהה, מהנהנת ובעיקר מתמוגגת ומחייכת ממש מבפנים !!! והקטע עם אבקת הכביסה כשלג לצמחים - ג-ד-ו-ל ! ותראי איזה אמא את שמאפשרת לו לחיות ולהחיות את הדמיון הרבה שיש בו ואת יכול המשחק שעוד לא נס ליחה !!![/u]

מאד התרגשתי למצוא אותך בבלוג שלי וקיוויתי שתכתבי פה.
תענוג צרוף לקרוא אותך תמיד, התיאורים שלך... מתמוגגת גם אני!


[u]לא מזמן איזה חברה אמרה לי שהיא הבינה שבין בית מסודר למערכת יחסים טובה עם הילדים שלה היא מעדיפה את האפשרות השניה וזהו, מרפה...[/u]
ועל זה תודה רסיסים (שוב (-:)


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-07-08T10:20:06):
באמת נהדרת את,וגם סבא שלך,לסבתא שלך לעומת זאת היה את התפקיד של סבתא...
את ואני,יום אחד נשב ונוציא יחד ספר,עד אז (())


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-07-08T11:55:17):
עמוס עוז, כתב ב״מיכאל שלי״ ש אין אנו אלא טיוטות דהויות של הורינו
(טוב, טוב, לא דייקתי, מבקשת הנחה- מצטטת פה משהו, שקראתי לפני עשרים שנה, לפחות).
לדעתי, על רבות בחבו-רה כאן, אפשר לכתוב פרפראזה: [b]אין אנו אלא מראות צבעוניות ומצנצות זו של זו.[/b]
או במילים אחרות: אוי, גמני-גמני-גמני!
טוב, כמובן שברוטב שלי..
בפעם הראשונה, לפני כחצי שנה, שמישו יקר לי, העלה בפני את האפשרות של הפרעת ריכוז- כמעט התפוצצתי לו מצחוק בפנים. אני??!! הפרעת קשב וריכוז?!?!
״בעבודה שלי צריך את שיא הסבלנות והריכוז!״
הוא לא וויתר. היה לו חשוב להבהיר את זה גם כדי ש״אולי כבר תפסיקי להחמיר עם עצמך כל-כך הרבה?!״
אבל, עוד יותר חשוב היה לו לציין את זה, כי ״הרבה פעמים זה גנטי״ ולכן אמור לעזור לנטרל אצלי תגובות של [po]חמו מה[/po] כלפי האפרוח- כשהיא זו לא זזה.. (אימפולסיביות, כבר אמרנו?)
את הפתיל הקצר, מצליחה לעיתים להאריך, כי אני מודעת אליו יותר. לפעמים גם אם לא הופעל מנגנון ההשהיה, אני מסוגלת לתפוס את עצמי, לעשות ריסט למערכות, לבקש סליחה, ולשנות את הטון.
כן, ברור, יש גם את כל הפעמים בהם אני לא מצליחה, שעושות לי עצוב בנשמה.
@}
חינוך,ושינון,וחקירה,והתכוונות,ופתיחת הלב וסדרי עדיפיות ו..ו.. ו..
בצעדים קטנים, מרגישה שכבר עשיתי כברת דרך. (הלב רועד כשכותבת את זה. מיד מסננת רצף של חמסה-חמסה-חמסה ולמה אין פה אייקון של יריקה?).
כמובן ש״הדרך עוד ארוכה היא ורבה-רבה, ..אבל כולנו הולכות בדרך והיא יפה כל-כך.״
|L|


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-07-08T12:46:52):
נכון.נכון.נכון!
וגם שהתגוננת שבעבודה שלך נידרש ריכוז ולכן לא יכול להיות וכו' - צריך לזכור,שאחד המאפינים של הפרעות ריכוז שדווקא בדברים שמעניינים את אותו ילד\מבוגר הוא יראה ריכוז גבוה ויכולת למידה גבוהה.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-07-14T23:36:03):
תודה על התגובות החמימות. רוצה להתייחס לשני מוטיבים של [po]אמא של טוסיק דבש[/po] (ונעים להכיר..) :

[u]ש״אולי כבר תפסיקי להחמיר עם עצמך כל-כך הרבה?!_ ו _״הרבה פעמים זה גנטי״[/u]

שניהם נכונים לגבי. היום הייתי עם ידובכל בלימוד שחייה. שעת צהריים, חממה. תארו לכם, חמומה בחממה. אני פשוט מתחילה לנזול. האמהות האחרות באיזו סככה אי שם, ואני יושבת מהופנטת לידובכל שלי. ומה שקורה לי ברגעים כאלו בד"כ, אני רואה כל דבר, יותר מדי טוב, יותר מדי ברגישות. אני חווה כל תנועה קטנה, כל גוון קול, כמו בהצגה או סרט חמישה כוכבים. (בהזדמנות זו - מי שלא ראה הערת שוליים - זה הזמן ! ).
כלומר, אני חווה באיזו רגישות יתר מצבים מסוימים. בטח כשמדובר בילדים שלי. לטוב ולרע. אני ממש חיה את הרגע - וזה מעלה לי את לחץ הדם, וזה מתח, וזה עושה אותי חמומית או לפחות עם איזה כאב ראש לשעתיים.

אני מתעצבת ממשהו שהם בכלל לא רואים. אני מאושרת עד דמעות ממשהו, שהם לא יודעים להעריך. ולמרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, לא תמיד מצליחה להכיל אותם. אין כאן הסברים, אלה הדהודים של חבל הטבור. אז אולי אפשר בבקשה ממני, קצת לסלוח על חוסר הרציונאליות שלא תמיד נותנת תוצאות של סופר נני. ואולי באמת, לפחות לפעמים [u]תפסיקי להחמיר עם עצמך כל כך הרבה?![/u]


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-07-15T00:14:27):
חמומה יקרה, כל כך מרגש אותי לקרוא את מה שאת כותבת.
אני כל כך מזדהה עם זה
[u]אני רואה כל דבר, יותר מדי טוב, יותר מדי ברגישות.[/u]
[u]אני מתעצבת ממשהו שהם בכלל לא רואים. אני מאושרת עד דמעות ממשהו, שהם לא יודעים להעריך. ולמרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, לא תמיד מצליחה להכיל אותם.[/u]

לפעמים אני מרגישה ממש משוגעת מזה
מרגישה כאילו אני באיזה סרט פרטי שלי
הכל מרגיש לי מוקצן, מרגש, כואב, אוהב
ואני מרגישה מאד לבד בתוך זה כי נראה לי שכל האחרים ממשיכים בשלהם ביציבות וביטחון ורק אני שומעת את המוזיקה ברקע ורואה את הצבעים המשתנים ולא תמיד יכולה להכיל את העוצמה...

יכול להיות שאנחנו לא מדברות על אותו הדבר אבל זה מרגיש לי דומה
וזה ריגש אותי לקרוא אותך כי הרגשתי את עצמי מהנהנת לעצמי בהזדהות
כמו אומרת, כן,כן, כן... בדיוק, גם אני (-:


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-07-15T00:31:23):
גמני כאן מהנהנת בהזדהות...@}


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-07-15T00:31:46):
[u]ואני מרגישה מאד לבד בתוך זה כי נראה לי שכל האחרים ממשיכים בשלהם ביציבות וביטחון ורק אני שומעת את המוזיקה ברקע ורואה את הצבעים המשתנים ולא תמיד יכולה להכיל את העוצמה[/u] לגמרי. זה בדיוק זה. הנה אנחנו לא לבד.. @}


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-07-15T00:33:24):
היייי סגולי ! כתבנו באותה שנייה. חולה עלייך ! עם מוזיקה וצבעים... :-)


[b][po]מיכל בז[/po][/b] (2011-07-15T08:01:20):
יו, גם אני במופרעים שגילו בגיל מאוחר.
אבל מילא אני. אחרי שקראתי את מריטת עצבים, הבחור שלי קרא שם, גילה שם את עצמו, הלך לאבחון והתגלה כוואחד מופרע קשב.

זה מוזר. שנינו מאותגרי קשב (פוליטיקלי קורקט), אבל אנחנו כל כך שונים. הוא ממש מעופף, מין פרופסור מפוזר קלאסי כזה, עם קושי אמיתי וכואב לפצל קשב. קשה לו להכנס ולצאת מתוך מצבים של קשב והרבה מהמשימות שהוא עושה הוא עושה תוך כדי המון לחץ, כדי להצליח לעשותן. המנגנון הזה של הלחץ היה כל כך יעיל, כך שהוא סיים שני תארים בהצטיינות. אבל הוא סובל ועצבני וחמום.

מאז האבחון הוא לוקח ריטלין וזה עוזר לו מאוד ברמת חיי היום יום. הוא עצבני פחות.

אני גם מעופפת, אבל בצורה אחרת. יש לי חורים בזכרון. כמו הסיפור שלך עם החלה. דברים שנעשים בהיסח הדעת, לא נרשמים אצלי. אין לי בעיה לפצל קשב, להיפך. אני זקוקה לפיצול הזה כדי להתרכז. זה בלתי אפשרי עבורי להתרכז במשהו אחד ואם אני רוצה לעשות משהו, עדיף שזה יהיה תוך כדי משהו אחר. לי יש רעש בלתי פוסק של מחשבות שאני חייבת לתת להן תשומת לב, כי כזה הADD שלי. אני חייבת לתת תשומת לב לכל גירוי שעובר בדרכי וכל גירוי נרשם אצלי חזר מאוד כי יש לי גם הפרעה חושית. (לאבחן זה כיף! כשלמדתי פסיכופתלוגיה הצלחתי לאבחן אצלי המון מחלות. זה כמו ג'רום ג'רום משלושה בסירה אחת שמצא שיש לו את כל המחלות חוץ מרככת הברכיים.)

אם הוא הפרופסור המפוזר, האיטי מעט, אני החרגול המקפץ מנושא לנושא, עם מעט מאוד סבלנות ומחשבות מאוד מהירות. שנינו זקוקים לה-מון זמן לעצמנו כדי להיות בלי המאמץ שחיים עם הפרעת קשב כופים עלינו.

ועדיין, איכשהו, אנחנו מצליחים לחיות יחד. בחיי שזה נס.

אני גם לוקחת ריטלין, אבל לא כל יום. לפעמים העודף מיקוד הזה מפחיד לי. בכל זאת אני רגילה לעצמי ולאיך שאני חושבת. אבל בימים חשובים אני לוקחת בלי היסוס.

אבל שווה שווה שווה לנסות. ההשפעה היא מידית ומיד תוכלי לגלות מה זה עושה לך. ברגע שיש את התחושה של איך זה להיות בלי ההפרעה, אפשר לנסות לחקות אותה.

ועוד משהו שחשבתי כשקראתי אותך. אמא שלי היא מורה לכיתה א' . והיא אומרת שעדיף לתת לילד ריטלין מלהסתכן במה שלהיות בכיתה בלי ריטלין יכול לעשות להערכה העצמית שלו.
כמובן שבמצב אידיאלי הוא לא היה צריך לקחת ריטלין, אבל כל עוד הוא צריך להתמודד עם דרישות המערכת, אולי זה לטובתו.

ועניין אחרון. המטפלת שלי אומרת שאם היינו חיות בשבט בטח היינו נערצות על היכולות שלנו ולא מתויגות כמופרעות קשב. כי הרי המופרעי קשב הם בדרך כלל חכמים, יצירתיים, חושבים מהר ומגיבים לכל גירוי בסביבתם.
הפרעת קשב היא אכן הפרעה. של העידן שאנחנו חיות בו.


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-07-15T12:12:33):
[u]כי כזה הADD שלי.[/u]
בדף השני? לזה התכוונתי כשכתבתי שיש לזה שם, שאת חייבת תנועה כדי לחשוב.
זה מאפיין מובהק של הפרעת קשב וריכוז.

לריטלין יש השפעות שיכולות להיות מאוד רעות. זה בעצם סם והוא לא תמיד עושה טוב. יש לו מחיר. כדאי לשים לב ולהקשיב טוב-טוב לגוף.

[u]הפרעת קשב היא אכן הפרעה. של העידן שאנחנו חיות בו.[/u]
אני לא חושבת שזה עניין של "עידן" אלא תוצר של נזקים בהריונות של האמהות שלכם. אני לא חייבת שוב להפנות לדפים הרלבנטיים, נכון?
[po]מיכל בז[/po]. את עדיין לא אמא. מציעה לך לחשוב היטב על הכנה של שניכם להריון עתידי. תזונה, התנקות מתרופות, ועוד. אולי תצאו לטיול של חצי שנה במקום יחסית נקי מזיהום כמו ניו זילנד או איסלנד או צפון נורבגיה (כולל זיהום חשמל, זיהום סלולארי, זיהום אלקטרוני, זיהום מים, זיהום אוויר...). סתימות כספית בפה. לקחת מספיק שמן דגים (בכמויות תרפויטיות). לא זוכרת מה עוד.
אפשר לשפר גם את הגנטיקה. גם זה לא "ככה זה". יש נזקים שאפשר לפחות להעביר בצורה מופחתת. או לתקן לפני ההעברה.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-07-15T17:21:48):
היי מיכל, אני מעריכה מאוד את השיתוף כאן. זה לא ברור מאליו לשתף בנושא הזה. עדיין יש הסתייגויות מהרטלין, ומשום מה , הוא גורם לביקורת וסטיגמות שונות ומשונות אצל אנשים. לא בצדק לדעתי. אבל היום אני שלמה בנושא אחד :

רחמים והגנה על הילד שלי מפני הרטלין, זה אומר לא לתת לו הזדמנות להיות כמו שהוא . לא לראות ילד מקסים וחכם שלא יכול להביא לידי ביטוי את עצמו. כי הוא תמיד מסתבך בצרות, ומקבל בבומרנג כעס מהסביבה. שלא נהנה להיות הוא. אין בררה. .הצער הוא או על הרטלין או עליו.
אני מעדיפה להצטער על הרטלין. (ויש צער כמובן, זה לא תמיד קל).

על עצמי.... לא יודעת. יש לי הרגשה שאני עוד אנסה. לפחות כדי להבין מה זה באמת אומר.

בשמת, אני לא יודעת עד כמה את חיה עם הפרעות קשב. אבל מניסיון, זה משנה קצת את התמונה. הרטלין הוא לא סם - מהבחינה הזאת שאין כלל התמכרות אליו. (ההתמכרות יכולה להיות לתוצאות שהוא מביא - אבל זה משני). בסופו של דבר הכל שאלה של מחיר. [u]לריטלין יש השפעות שיכולות להיות מאוד רעות[/u] וכך גם להפרעת קשב.... @}


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-07-15T20:44:20):
[u]בשמת, אני לא יודעת עד כמה את חיה עם הפרעות קשב[/u]
כותבת מניסיון של חברה.
ההשפעה של הריטלין במבחנים, לדוגמא - מדהימה.
אבל יש לו אחרי זה גם השפעה מאוד לא נעימה לכמה ימים. כמו כן, היא גילתה שהביצועים יורדים אם לוקחים ריטלין כל הזמן. אבל אחרי התנקות של שבוע ומשהו, הוא שוב עבד היטב.
אז צריך לשים לב.
אגב, סם לא מבחינת התמכרות, אלא מבחינת ההשפעות על המוח, התחושה בגוף.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-07-26T18:34:00):
חמומה על דרך הכורכר. תמיד בהתקדמות, תמיד לא קל - אבל יש דרך. העיקר שאני לומדת. זה הכי חשוב, כך אני נוהגת לחשוב לעיתים קרובות. אבל האמת היא, שהשינוי הוא בסגנון, בתפיסה אבל לא במהות . גדולים וחכמים ממני אמרו "אני תמיד נשאר אני". וזוהי האמת כולה.
הנסיבות. למה הדברים התגלגלו לאן שהם עומדים היום, כבר לא כל כך מעניין אותי. הנסיבות הן רק התפאורה. המהות , הבפנים, אותו דבר.

_ דחיינות פוסט טראומטית בכל מה שקשור למילוי טפסים/ צלצול למוסדות/ קביעת תור לרופאים/ וכולי
_ קניית ויטמינים בד"כ היקרים, ואי לקיחתם. (בד"כ דמומי לוקח כדי לא לזרוק לפח)
_ מוסיקה וספרים - פיקוח נפש. בלתי אפשרי להחזיק יום בלי
_ חייבת זמן ביום לבד. חייבת שקט.
_ בכל שמחה - תמיד צצות מחשבות עצובות. ולהפך.
_ פתאום, משום מקום. אין לי סבלנות. עוד שנייה ויוצא לי עשן מהאוזניים.
_ פתאום, משום מקום, שרה, רוקדת.
_ מחפשת עזרה של מבוגר בלפתור בעיות חשבוניות/ לקרוא הוראות של איזה מכשיר חשמלי או חשבונות שקשורים אלי.

מה שחשוב ברשימה הכללית הזאת , שהיא לא מהיום. זאת חמומה הילדה, זאת חמומה הנערה, וזאת תהיה כנראה גם חמומה הסבתא.
זה מה יש. גם אם זה נראה כמו קווים לדמותו של מר קו. זאת אני. ועם זה צריך להתמודד.


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2011-07-26T20:44:47):
[u]מה שחשוב ברשימה הכללית הזאת , שהיא לא מהיום. זאת חמומה הילדה, זאת חמומה הנערה, וזאת תהיה כנראה גם חמומה הסבתא.[/u]
נהדרת, מופלאה ואהובה בדיוק בדיוק כמו שאת (())


[b][po]מיכל בז[/po][/b] (2011-07-26T23:27:26):
הרשימה הזו כל כך מוכרת. עד לזרא. אין בה סעיף אחד שלא מוכר, זה מדהים.


[u]פתאום, משום מקום. אין לי סבלנות. עוד שנייה ויוצא לי עשן מהאוזניים.[/u]

מניסיוני, זה לא פתאום. אלא שלא הצלחת להקשיב למה שמציק לך עד עכשיו וכשאת שמה לב, זה כבר מה-זה מציק. כמו שכתבת, יוצא עשן מהאזניים מרוב שזה מציק.

אני רואה את זה אצלי ואצל בן זוגי. הוא יכול לעשות משהו ולא לשים לב שחם לו. ולהמשיך לא לשים לב. ולהמשיך. ואז החום מגיע לרמה כזו שהוא כבר לא יכול שלא לשים לב וזה נורא מעצבן. בבום אחד חם לו בטירוף. בגלל זה התחושה של הפתאומיות.

אני מאוד מנסה להכריח את עצמי לשים לב לשלבים, כדי לא להגיע ל"פתאום" הזה. לפעמים אני מצליחה.



_מה שחשוב ברשימה הכללית הזאת , שהיא לא מהיום. זאת חמומה הילדה, זאת חמומה הנערה, וזאת תהיה כנראה גם חמומה הסבתא.
זה מה יש. גם אם זה נראה כמו קווים לדמותו של מר קו. זאת אני. ועם זה צריך להתמודד._

אבל זאת רשימה מקסימה. אני מתה על מר קו.


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-07-26T23:59:46):
טוב,מה אני יעשה עם כל ההזדהות הזאת ???
גם אצלינו מתים על מר קו :
[url=http://www.youtube.com/watch?v=n6fOzmG-eFQ&feature=related]הנה[/url]


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-07-27T00:21:39):
כבר בפוסט הקודם הרגשתי לא נוח- כאילו אני מתחזה; כי די ברור שאין לי בעיות קשב וריכוז. עד שחברה הסתכלה עלי כשעל פניה הבעה של: ״כאילו דא?!״ ופסקה:
״לך יש ליקוי של התמודדות ועמידה בלוחות זמנים״. צודקת!
חיים שלמים של איחורים יעידו.
אבל השתפרתי המון בעשור האחרון.
או, שהשתפרתי רק קצת- וזה המון בשבילי.
עוד בעיה נוראית שלי זה תיאומים לתיקונים לבית ורכישות גדולות. סוחבת אותם שנים! וכשבמקרה מצליחה לבצע- זה פתאום נראה כ״כ קל ולא מבינה על מה ולמה, לקח לי כל-כך הרבה זמן להתניע.
אבל ככה זה. זה מה יש.

תמשיכי חמומה בדרך הכורכר,
קבלי הכירי והשלימי עם מה שיש, ותנסי רק בקטנה לשפר. רק קצת, איזה טופס או שניים מתוך עשרה- זה גם הישג.
לא לכוון גבוה עם ציפיות לא מציאותיות, ואז להתאכזב מ״כשלון״. במקום זה,
[b]להנות מהצלחות קטנות!![/b].
כל הצלחה ולו הקטנה ביותר- היא הצלחה אחת יותר.

הלוואי ואדע לזכור וליישם את העיצות הללו (שנראות לי כרגע די מועילות), גם ביחס לעצמי ;-).
בעצם, שווה אפילו תפילה. אמן! |*|

וחוצמזה (()) גדול


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-07-27T07:35:55):
טוב כמובן שגם אני מהמזדהות אבל רציתי לדלות ספיציפית שנו סעיפים מתוך הרשימה שלך ולומר שמנחם אותי מאד לקרוא שזה לא רק אני
[u] דחיינות פוסט טראומטית בכל מה שקשור למילוי טפסים/ צלצול למוסדות/ קביעת תור לרופאים/ וכולי[/u]

[u] בכל שמחה - תמיד צצות מחשבות עצובות. ולהפך.[/u]

שני הדברים הללו מעיקים עלי את החיים בעולם הזה וגורמים לי להרגיש לקויה ובודדה לפעמים.
אז יש משהו מנחם במחשבה שאני לא כזאת יחודית, יש לי שם אחות לדרך (כמו עוד רבות כמובן) וזה לא כזה עניין.
אני לא לבד. (שוב ושוב ושוב מגיעה לאותה תובנה פתיעה!)

וכמו שרסיסים כתבה לך כל כך יפה ועל אף שאני לא מכירה אותך מעבר למחשב אני מרשה לעצמי להצטרף אליה
_מה שחשוב ברשימה הכללית הזאת , שהיא לא מהיום. זאת חמומה הילדה, זאת חמומה הנערה, וזאת תהיה כנראה גם חמומה הסבתא.
נהדרת, מופלאה ואהובה בדיוק בדיוק כמו שאת_
(כבר גיליתי שיש אנרגיה אמיתית שעוברת אפילו דרך גלי האתר)


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-08-08T22:11:55):
ערב תשעה באב.
ערב התשה באב.

כל שנה מחדש משהו נעצר בי בחודש הזה. לא מסוגלת להתקדם. השרירים נעצרים. זה משתחרר רק אחרי התשיעי לחודש. וזה לא משהו דתי אלא משהו לגמרי פנימי. כאילו כל הדורות על הכתפיים שלי. שמעתי מסביבי אנשים שאמרו נמאס כבר מכל הבייכנות, מכל הקורבניות היהודית הגלותית הזאת. די. דור חדש, בואו נתקדם כבר..
ואני מרגישה שזאת לא הבחירה שלי. זה חלק ממני. הדמעות יורדות מעצמן.
אני קשורה לסבתא שלי ז"ל שבכתה לי בגיל 80 כמו ילדה קטנה, על אמא שנלקחה בגיל ארבעים לגזים.
על אח בן שש, שהתכופף לקטוף בצל וירו בו.
אני קשורה לסבא שמעולם לא פגשתי כי הוא מת בשלג אי שם ברוסיה.
על אוכל וחיתולים שלא היו לתינוק בן 3 חודשים ברכבות.
מצטערת, שאני לא מסוגלת להיות יותר קולית, אוניברסלית, ואשת העולם הנאור.
הדמעות יורדות מעצמן.
אני קשורה. גם שאני שמחה, וגם שאני ממש בשנות ה2000 . הכובד נמצא שם תמיד בפינה.
מצטערת שוב, על הפרצוף תשעה באב שיוצא עכשיו..


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-08-09T05:39:22):
((-))
אל תצטערי.
מותר להיות עצובים על הדברים הכואבים.
אי אפשר "להתקדם כבר" מתוך מחיקה של מה שהיה, או מחיקה של כאב שקיים ונוכח.
רק אם מקשיבים לו ונותנים לו מקום של כבוד, לגיטימציה להיות שם, הכלה וחיבוק - זה המקום לצמוח ממנו אל דור חדש, בוקר חדש.
מותר להתאבל.
התשעה באב לא קשור ל"קורבניות יהודית גלותית" בכלל.
זה הכאב על החורבן.
על חורבן הבית.
מתוך האבל על החורבן אפשר לבנות בית חדש וטוב. אבל לא אם משכיחים ומדחיקים ומבטלים ומזלזלים.
אל תקשיבי לקולות המזלזלים.
אין להם כבוד לכאב, אין להם כבוד לעבר, ואין להם לפיכך כבוד לאנשים. כולל לאנשים שחיים היום וכואבים היום.
תראי אותם כפי שהם: אנשים שקשה להם כל כך, שאין להם מקום בגוף להכיל שום רגש. להקשיב להם ממקום של חמלה, לא להאמין להם. הם משיחי שקר של צרכנות ומחיקת האדם.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-08-09T09:41:53):
תודה בשמת, כתבת את הדברים מתוך עמידה זקופה. ואהבתי את זה.

פתאום תוך כדי קריאה את בשמת, חשבתי עד כמה מסוכנים הם הערכים והאידיאולוגיות. עד כמה באמת עדיף לבחון כל דבר לגופו, והאם הוא מתאים באמת לעולם הפנימי שלי. כי כל הדברים הזוועתיים והעוולות, נחתו על העולם מתוך סיסמאות אידיאולוגיות כ"כ יפות לאוזן. עולם חדש, צדק חברתי, טיהור הארץ...
לפעמים דווקא האנשים שרואים עצמם ליבראלים אוהבי אדם, רואים אנשים בצורה כ"כ סטיגמתית. אפילו אותי זה מצליח לבלבל.
בהמשך לבשמת, אני רואה שלפעמים אינטלקטואל עם משפטים גבוהים ומורכבים, לא בהכרח אומר חיבור לרגש. או ראיית האחר. תאוריה לחוד ומציאות לחוד.
רוצה לומר לעצמי : תלמדי, תתפתחי, תתקדמי עם עצמך, אבל לא על חשבון האגו. תשאירי אותו סקרן, מסתכל מהצד ולא נסחף, מנסה באמת להבין, להיות מחובר לרגש. אבל גם לא מעוך ומתנצל - אני בונה עליך אגו, תתחיל להתעורר ! (נראה לי הוא ברח, עם כל הציפיות שהפלתי עליו...)


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-08-09T11:41:04):
(())


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-08-09T12:32:40):
זו אחת ההתייחסויות הבודדות החיוביות ששמעתי ביחס למילה אגו מזה המון זמן. פתאום מזכיר לי שיש לו גם תכונות חיוביות לכלב הזה. עד עכשיו מתרשמת שכמה שלא עושים לו קישטה- הוא תמיד חוזר .
(למרות שהמהדרות יקראו למה שתיארת דוקא מרכז פנימי טו עוצמה פנימית או משו כזה..)
מילים. מילים.
העיקר שאת הכוונה אני לגמרי מבינה.
למרות שדוקא בהקשר של המחאה יש שימוש בכמה מילים שעלולות בטיוויסט קטן
לבטא משהו מ א ד בעייתי. 
ש לי מחשבות דומות על הבעייתיות, ואפילו זוועות שקרו, בשם אידיאולוגיות יפות אבל בהקשרים לגמרי אחרים...
הכי חשוב, כמו תמיד בעצם, לקחת אחריות..
(())



[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-08-09T14:38:56):
נשמה יפה שכמותך
את נשמה רגישה, ואת מחוברת להוויה שלך ,להוויה של העם שלך.
מדהימה
(קישטה אגו :-))


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-08-14T16:19:19):
מרכז ורקע.
להתחבר למרכז הארוע. לחוות את מה קורה פה במישור הפרקטי והאנוכי - מה טוב לי. או לחוות את הרקע - הרשמים מגיעים בלי הבחנה, זורמים. מזג האוויר, העלים שזזים, הצבעים שלהם, הכלב שנובח במרחק, למי הוא שייך, ולמה הוא מוזנח כל כך...
ומה קורה עם המרכז והרקע באים ביחד, ושניהם משמעותיים באותה מידה. והראש עסוק גם במה נכון לי מה חשוב כאן, וגם בכל מה שמסביב.

אני במספרה, מסביבי נשים מאופרות בדרגות שונות של צביעה, עטופות בניילון לבן, ביד אחת קפה, וביד השנייה לאשה. פה ושם יש ילדות קטנות שמגיעות עם אמא, ומסתכלות בעיינים מפוחדות על עדר המכשפות הנ"ל. גם אני כמוהן, לא מאופרת אבל עם הצבע על הראש. רוצה לחייך לילדה כדי לבשר לה שאני סתם אשה רגילה, אבל חושבת שעם חיוך המחשושה תראה בטח עוד יותר מפלצתית אז מוותרת. מוותרת גם על ה "לאשה" ועל 10 דרכים לטיפוח הצפורניים. אצלי הן תמיד ישרות [po]באופן טבעי[/po]...

עופר (שם בדוי) הוא הספר הראשי. וגיסו ניסו עובד איתו. מטאטא, צובע, לעולם לא מספר. כל הבוקר עופר מטרטר את ניסו. עושה לו ככה תנועות קטנות כמעט לא מורגשות של זלזול. ניסו לא מגיב. משפיל מבט, הולך תמיד לפי ההיגיון של השף הראשי. תמד מברר כל דבר כדי להיות ממש בסדר. אפילו באיזה אות מתחיל חמומה..
שואל אותי בעדינות אם זה בסדר שהוא יספר אותי. ואני שמחה על היצירתיות והיוזמה שלו, זה טוב לו לערך העצמי, אז מיד הסכמתי. עופר קצת התפלא, והרים גבה. אבל אני ניסיתי להראות לניסו, שאני מאמינה ביכולות שלו. אקיצר, יצא לא רע בכלל. רק שאחרי החפיפה בבית התברר לי שיש לי כל כך הרבה קצוות, שייקח לי עוד 10 שנים לגדל כדי שאאסוף לקוקו.
ואני חמומה. אין מצב בלי לאסוף..
ואני שואלת את עצמי אם לא כדאי להתרכז בעצמי, ולמטרה שלשמה אני באה, במקום להיות מנחה טיפולית בדינמיקות משפחתיות..
להתרכז במטרה, פחות ברקע..


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-08-14T17:03:39):
חזרתי להנהן...
:-)


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2011-08-14T21:55:14):
_אקיצר, יצא לא רע בכלל. רק שאחרי החפיפה בבית התברר לי שיש לי כל כך הרבה קצוות, שייקח לי עוד 10 שנים לגדל כדי שאאסוף לקוקו.
ואני חמומה. אין מצב בלי לאסוף..
ואני שואלת את עצמי אם לא כדאי להתרכז בעצמי, ולמטרה שלשמה אני באה, במקום להיות מנחה טיפולית בדינמיקות משפחתיות.._

יושבת לי עם חיוך ענק מול המסך וחושבת לעצמי כמה את מדהימה ואנושית ומלאה בכל-כך הרבה טוב ואור... ועכשיו גם יש לך הרבה קצוות, כמו קרניים של שמש |H|


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-08-14T23:15:18):
[u]הרבה קצוות, כמו קרניים של שמש[/u] |Y|


[b][po]מיכל בז[/po][/b] (2011-08-15T10:20:04):
חמומה, את נהדרת.

(זה מה שחשבתי כשקראתי. אבל אז אמרתי לעצמי: נו, אם אין לך משהו אינטיליגנטי לכתוב, עדיף שתשתקי. אבל אז חשבתי שאם מישהו יקרא אותי ויחשוב שאני נהדרת, אז אני מאוד אשמח אם הוא יכתוב את זה. זהו. סוף השתלשלות.)


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-08-15T11:42:09):
נו, לא אינטילגנטי מה שכתבת?? :-)

זה כיף לשמוע, תודה. @}


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-10-26T18:16:16):
יומולדת לידובכל שלי.
סיכום : עבר בשלום
מצב רוח של הילד : בסדר פלוס
מצב רוח של האחים : השתתפו, הביעו את עצמם, לא הורגשה קנאה או מתח כלשהוא
בגזרת ההורים : שיתוף פעולה. אין יותר מדי מתחים.
מצב רוח של חמומה : עייפות.

אין לי את זה. לא מצליחה לשמוח בשמחות משפחתיות, שהן מעבר לרק המשפחה שלנו - דמומי, חמומה והילדים. כל דבר מעבר נחווה אצלי בלי רגש אמיתי. רק מתפקדת בהתאם למצב : מקשרת, מתקשרת, מתווכת, מסבירה, מנהלת למרות שלא רוצה את התפקיד. שמה לב לכל דבר קטן.
בכורה מאוד רוצה לנגן משהו לסבתות, והסבתא מדברת בלי סוף על נגינה במקום פשוט להקשיב לנגינה עצמה...
הגיל השלישי מדבר על מוות ומחלות , כשמתחילים לשבת כולם ליד השולחן היומולדת, מיד אחרי ה"יומולדת חגיגה נחמדת"....
חמותי מספרת להורים שלי, איזה גיסה נהדרת יש לי - מבשלת טעים בשניות, מהירה, מוצלחת, משהו לא רגיל. ... יופי! זה נהדר לשמוע בדיוק שאני מביאה את העוגות הקנויות...
לידובכל אין שום סבלנות להקשיב לברכות של סבא וסבתא והוא מכריז שהוא רוצה לשמוע רק את הברכה של אמא ובכורה.

מה אני אגיד לכם, ממש סברי רבנן בשידור חי.. ואני לא אוהבת בכלל את הסדרה הזאת.

מה שבאמת מענין אותי. זה אם יש עד מישהו בשולחן שם לב לכל הדברים האלו, או שכולם סתם העבירו את הזמן .

רק בשמחות.


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2011-10-26T20:52:50):
[u]מה אני אגיד לכם, ממש סברי רבנן בשידור חי.. ואני לא אוהבת בכלל את הסדרה הזאת.[/u]

אויש איזה כיף חזרת לכתוב !! חמומה במיטבך !!! בדיוק השבוע בעלי ניהל איתי שיחה על יום הנישואים של ההורים שלו שמתקרב ובא ומתישהוא עצקנו וגיחכנו על זה שאנחנו נראים כמו קטע מתוך "סברו מרנן".... אז כולנו בחברה טובה ;-)


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-10-26T21:31:52):
אויש חמומה, את באמת נשמעת עייפה
בדיוק היום עשיתי טיפול למישהי ואמרתי לה שהיא זקוקה לשעת מסג' שלמה של הראש בלבד...
אחרי שאני קוראת אותך נראה לי שלא היה מזיק לך אותו דבר (-:

[u]חמותי מספרת להורים שלי, איזה גיסה נהדרת יש לי - מבשלת טעים בשניות, מהירה, מוצלחת, משהו לא רגיל. ...[/u]
לאמא שלי היה נוהג לספר לכל אחת מאיתנו (חמשת בנותיה) על כל הבעלים של האחיות שלנו, כמה שהם איומים, לא מתחשבים, לא עוזרים (בקיצור,בדיוק כמו אבא שלי)
ורק הבעל של מי שהיא היתה מדברת איתה באותה שיחה הוא - מוצלח, מתחשב, עוזר - בקיצור, בעל טוב וראוי לביתה.
כל פעם שהיינו מדברות בינינו (האחיות) היה מצחיק אותנו עד דמעות לגלות שוב ושוב את הקטע!
איתי היא היתה מרכלת בלי סוף על כל הבעלים האחרים ואת בעלי היא היתה משבחת... ואז היתה עוברת לאחות הבאה ועושה את אותו הדבר.

הקיצר, לכי תדעי מה היא מספרת לאחרים עליך... אולי היא משבחת אותך...
אולי לא...
שטויות...

גם אותי שימח לראות את הדף שלך במה חדש
אהבה גדולה ממני |L|


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-10-27T21:21:42):
חמומה |L|, איזה יופי שבאת!
התמוגגתי ממה ומאיך שכתבת.
מרסיסים ועדינה גם.

[u]יומולדת לידובכל שלי.[/u]
בום.
לפני קצת פחות מחודשיים,
מלאו לאפרוח, חמש שנים.
החלטתי לדחות את המסיבה לילדים, ל״אחרי החגים״.
״אחרי החגים״ כבר כאן,
ואני עוד לא התחלתי לזוז. 
אני קצת מתכווצת לקראת המשימה...
שנה שעברה דוקא הצלחתי לארגן מסיבה כזו, בגבורה.
החלטתי שאני לא רוצה בשום פנים ואופן להילחץ-לכדי-איבוד-עשתונות בהכנות.
שלא כהרגלי, חילקתי משימות מרשימה, לביצוע במשך עשרת הימים שקדמו לחגיגה.
מדי ערב ארגנתי/קניתי/בישלתי/אפיתי/הקפאתי.
החגיגה עברה בשלום. האפרוח נהנתה, כולם נהנו, אפילו אני.
בעיקר הייתי גאה בעצמי שעשיתי זאת.
הפאשלות, למעט אחת עצובה, היו זניחות יחסית. חלפה שנה.
עכשיו אני צריכה לאסוף את עצמי, להתמקד, ופשוט לעשות את זה ודי. :-S

טוב, אז ברור שהרשמת אותי עם התיאור הכמעט נונשאלנטי:
[u]חמומה...מתפקדת בהתאם למצב : מקשרת, מתקשרת, מתווכת, מסבירה, מנהלת למרות שלא רוצה את התפקיד. שמה לב לכל דבר קטן.[/u] 
(דילגתי גם אחורה בדף, לפוסטים המתייחסים [po]ל קווים[/po] לדמותו של מר קו_.
על רקע זה, באמת כל הכבוד לך!).
חיבוק גדול!


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-12-10T21:59:34):
אני מוצאת את עצמי חוזרת כל פעם לכתוב כאן, כמו עגל שחוזר לפרה, כמו שמנה לעוגה, כמו דוס אשכנזי לגפילטע של ערב שבת.
האם אמשיך להתבכיין כאן אתכם גם שאעבור את ה50??
האם אפסיק להתבכיין אי פעם??
כנראה שלא. חינוך פולני נצרב בך כמו השמש שצרבה אותי ביום חם בחרמון כשהגעתי לשם מצוידת במעיל וכפפות, אך ללא קרם הגנה.

טוב מספיק עם התאורים האין סופיים. רוצה לכתוב לענין. להתמקד למען ה'.

קודם כל, לדברים הטובים :
בדיוק לפני שנה, היינו בשיא הבאלגן עם ידובכל והפרעת הקשב, שלא ידענו מאיפה לתפוס אותה, בעיקר עם מערכת החינוך. היתה לי אז אלרגיה רק מלראות או לשמוע את הקול של המורה. לא יכולתי לדבר איתה, כי תמיד היו לי דמעות בגרון רק מלשמוע אותה. והיום, בדיוק שנה אחרי. אותה מערכת, אותה מורה. וידו הקטן מצליח מאוד. הוא תלמיד מצטיין פלוס. סקרן, יצירתי , והמורה אמרה לי לפני שבוע, שיש לו יכולת גבוהה מאוד ללמידה עצמאית - מה שמסביר לגמרי את כל אותם צעצועים מפורקים, ספרים על הרצפה, וגזרי נייר בכל מקום בבית. רגעים של נחת.

ועדיין...... זה אף פעם לא נגמר. יש לי שני בנים בגיל יסודי שההתנהלות איתם הם כמו תאומים במעון. הבוקר הכי הורס. אם היו עושים סרט מצויר על הבוקר שלנו, היו רואים יצורים בשתי אטמוספרות שונות. הם מתנהלים כמו יצורים בחלל בסלואומושן. עסוקים לגמרי בעניינים שלהם, ואני כמו בסרט של צ'רלי צ'פלין, במהירות שיא : מלבישה אותם בו זמנית, פקודות, הוראות, מכינה להם אוכל - שמה אותו בתיקים, מלבישה להם סוודר ושולחת אותם. כולנו חייבים לצאת מוקדם.
אם אני לא אומר 10 פעמים : תשימו נעליים... זה לא ייעשה. כלום לא השתנה מהגן. אם אני לא אהיה בפועל בכל דבר שהם עושים - זה לא יקרה .
וכך אני מוצאת את עצמי עוברת את בית ספר מחדש. אבל בדאבל. מכינה תיקים, מכינה שיעורים, לומדת להכתבות....
כי אם אני לא אהיה שם יחד איתם - הם לא יהיו שם. (וזה מניסיון). ועד כמה שזה בנאלי, ואולי בגלל זה , קשה לי להיות שם.
זה סיוט.
זה מתיש.
זה סיזיפי.
לא מוכנה לזה. ויודעת שאין דרך אחרת.

חמומה.


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2011-12-10T22:25:07):
חמומה יקירה :-D
על היבלות קפצת לי.
רק שאצלי, אני זו שזזה בסלואו מושין.
תוך כדי, אני מנסה לשוות לעצמי פאסון של ״הורה (מתפקדת) של בוקר״- להאיץ ולארגן ולהאכיל ולגלגל החוצה ולרוץ מהר מהר ולהגיע לגן שניה לפני שהוא ננעל.

״כולנו זקוקים לחסד״, אומר הצהוב.
נאנחת עמוקות. מהנהנת בהסכמה. אכן... אך קולה של חברתי, מיד מהדהד בראשי:
[u]אין מנוחה לרשעים[/u] :-)


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2011-12-10T23:11:05):
[u]האם אפסיק להתבכיין אי פעם??[/u]
רוצה להתייחס רק לזה: את לא מתבכיינת. את לא מקטרת. את משתפת.
אני אומרת את זה בתור מי שזכתה פעמים רבות לכינוי קוטרית ואין כינוי שמעליב אותי יותר. לא מעליב, פוגע. אבל שנים לא הצלחתי להבין למה אני נפגעת מזה, הרי אני באמת מקטרת הרבה! ורק לאחרונה הבנתי שהקיטור הוא אצלי, ואני משערת שאולי גם אצלך, דרך להוציא קצת ממה שקשה לי ואני לא באמת משתפת בו. לא מצליחה להוציא את הדברים הכואבים באמת, מפחדת להיפגע אם איחשף באמת, ולכן זה יוצא בצורת ענני קיטור קטנים ומעצבנים. במקום לצאת בנהרות של בכי שיש שם בפנים.

(()).


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-12-10T23:51:19):
[u]הבוקר הכי הורס. אם היו עושים סרט מצויר על הבוקר שלנו, היו רואים יצורים בשתי אטמוספרות שונות. הם מתנהלים כמו יצורים בחלל בסלואומושן. עסוקים לגמרי בעניינים שלהם, ואני כמו בסרט של צ'רלי צ'פלין, במהירות שיא :[/u]
טוב חמומה, אז אנחנו בסרט מקביל (-:
רק שלפני בערך שבוע החלטתי שלא בשביל זה עברתי מחינוך ביתי למסגרות. החלטתי שאני לא מוכנה יותר לבקרים האילו.
אני יוצאת מהם בתחושה איומה.
ממהרת ממהרת ממהרת ממהרת.... דוחקת דוקחת דוחקת דוחקת....מתחננת מתחננת מתחננת.... ובסוף צורחת! (תוך כדי שאני נועלת להם, מלבישה, מארגנת, מאכילה...)
[b]סיוט[/b]
החלטתי שדי, באמת.
אני לא מוכנה להגיד לעצמי [u]יודעת שאין דרך אחרת.[/u] פשוט לא יכולה.

(לפני בערך חודש היה לי חלום - בחלום מישהו אמר לי "מה שיהרוג אותך זה זה שאת כל הזמן ממהרת" - זה היה כל החלום)

לא שאני יכולה להגיד לך איך יוצאים מזה אבל קמתי למחרת בבקר בידיעה ברורה שאני לא הולכת להתנהל באותה צורה.
אני צריכה לארגן 4 ילדים כל בוקר. הקטנה זה לא קשה. האמצעי הוא פנתר, קם מתארגן ורק מחכה שכבר נצא מהבית, אבל הראשון והשלישי - כמו שני צבים בני 2000 שנה, עד שהם זזים........
ואני צריכה לפעמים להגיע לטיפול על הבקר ולפעמים יש לי זמן אבל אני מסרבת להתנהל יותר בצורה הזאת.
מרגישה שרק ההלחטה הברורה הזאת כבר שינתה משהו.
ואמרתי לעצמי שאני מוכנה אפילו לשלם את המחיר על איחורים, שלי, שלהם (מה שלא בא לי בקלות. שונאת לאחר) אבל בנתיים לשמחתי לא נדרשתי לזה.
הבקרים בשבוע האחרון כבר מרגישים אחרת.
השינוי הוא רק בי כמובן (הם אותו דבר!)

מצטערת שאין לי תובנות פרקטיות בנושא (מלבד זה שאני מנסה לדאוג לזה שכמה שיותר מהסידורים של הבוקר יעשו בערב הקודם), אם יעלה משהו אדווח.



[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-12-11T00:04:55):
[u]בחלום מישהו אמר לי "מה שיהרוג אותך זה זה שאת כל הזמן ממהרת" - זה היה כל החלום)[/u]
עדינה, עכשיו הבנתי למה היית חייבת לאחר לרכבת ביום הטיפולים הנפלא שלך!
כי היית חייבת להתחיל ללמוד לא למהר.
ובלי מחיר גבוה.
נכון, איחרת. אבל באמת בקטנה. לא משהו רציני. איחרת הביתה, לא לאיזו פגישה חשובה. קיבלת הארכה של הזמן שלך עם עצמך. זה הכל.

כשאני רוצה שלא נאחר, מה שעוזר:
[list]
[*] אני מכינה כל מה שאפשר, מראש, בערב הקודם.
[*] אני קמה מוקדם, מוכנה עוד לפני שהילדים צריכים לקום.
[*] כשאני מעירה את הילדים לא נשאר לי כמעט כלום לעשות, אז אני רגועה ומפוקסת.
[*] אני יכולה "לנווט" בלי לחץ, כי הערתי מספיק זמן מראש ואצלי ממילא הכל מוכן. אז קל לי בכל שלב לשלוח לשלב הבא.
[/list]


[b][po]אינדי אנית[/po][/b] (2011-12-11T09:26:26):
שני דברים שאפשר לעשות: (בערך מה שבשמת כתבה רק יותר מפורט )
להלביש בבגדים של מחר כבר לפני השינה.
להכין את הכריכים לבית הספר ביחד עם ארוחת הערב בערב הקודם. שכבר יהיו מוכנים במקרר בתוך הקופסאות היעודיות שלהם.. אני בבוקר רק עוד חותכת טיפה ירקות ופירות ומוסיפה לקופסא.

ואני כבר הבנתי שכל פעם שאני רוצה שהם יתארגנו לבד אני רק מתעצבנת מזה. אני מביאה להם את הגרביים ומוציאה להם את הסווטשרטים ואפילו מביאה את הנעליים ולפעמים אפילו עוזרת לנעול.


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-12-11T10:01:04):
מדלגת על עצות ושולחת חיבוק הזדהות ענקי...|L|


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-12-11T12:10:33):
חזרתי כי מאז שכתבתי (וזה קורה לי לא פעם אחרי שאני כותבת) אני דואגת שמא נשמעתי ארוגנטית או שפיזרתי את דיעותי כאשר לא נתבקשתי לזה כלל!
ומכיוון שאני מניחה שכבר קראת את מה שכתבתי אני לא אטרח למחוק (-:

אני רק אוסיף שהבקר שמתי לב שאני עדיין מרימה את הקול ומאיצה בהם ומבקשת 10 פעמים שיתלבשו כבר או שיפסיקו לשחק... אבל איכשהו ההרגשה היא הרבה יותר עניינית ופחות אמוציונאלית ממה שזה היה.
זה כנראה השינוי היחידי. מאז שעשיתי את ההחלטה הזאת אני בתוכי מרגישה פחות לחץ.
כך שנראה לי שהלחץ הפנימי הזה הוא שיוצר את ההרגשה הקשה והמתישה.

זהו, סיימתי בנושא הזה!
חיבוק גדול ושיהיה שבוע טוב באמת.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-12-11T16:04:24):
וואי, וואי ,אתן כאלה חמודות !!!!
כ"כ הרבה נקודות עלו בי כשקראתי את התגובות. אנסה להתמקד :
[list=1]
[*] [po]ריש גלית[/po] הבאת לי תובנה ! זה נכון .הקיטור הוא סוג של הגנה. ויש נהרות של בכי חסומים, מאחורי הקלעים. לא מגיעה לשם, ובמקומם יוצאים מן חרחורים של קיטור...
[*] אני נורא אוהבת לפגוש כל אחת עם הקווים האופיינים שמתחילים להיות מוכרים לי. בשמת עם העצות הפרקטיות, עדינה עם הסיפורים האישיים, אמא של טוסיק שיש בה משהו עצוב וקליל בו זמנית. וסגולה אחותי הנשמה הרוחנית שלי , ואינדיאנית שנשמעת לי תמיד מסתורית כמו שמה וכולי. וזה מדהים איך כל זווית לוקחת אותי למקום אחר.
[/list]

עדינה, אני שמחה שלא מחקת כלום, כי תיארת את הבוקר שלי יותר נכון ממני. ומעניין שקראתי את מקרה הרכבת שלך- חשבתי עד כמה אני יודעת על מה את מדברת. ומעניין אם יש קשר בין שני המקרים- העבודה העצמית, והמודעות שלנו לאיך אנו רוצות לחיות, ובכל זאת, התסכול המהיר שסוחף רגשית.. וההלקאה העצמית אחר כך.
.
מההתנהלות של בשמת הבנתי עד כמה [b]אני[/b] זקוקה להתנהלות המהירה. כי הרי אם רק הם ישארו לי בבוקר - אני לא אעמוד בקצב שלהם בכל מקרה. אני חייבת לעשות דברים בין לבין כדי לא להתפוצץ . אם הכל יהיה מוכן מראש, אז בין זה שהם יוצאים מהחדר עד שהם מגיעים למטבח, אני כבר אכניס ואקפל כביסה, אשתה קפה, ואתעדכן קצת באינטרנט.( זאת דוגמא מהחיים כמובן.)
הבנתי שזה לא רק הלחץ של הזמן להספיק, אלא הקושי האישי שלי לעמוד בקצב המעופף לחלוטין שלהם. מזל שיש לי להכין סנדוויצ'ים תוך כדי - כדי שאהיה עסוקה במשהו חיובי.
אבל אני בעד שינוי, אז אני הולכת על זה. היום , בעזרת היושב במרומים, אני הולכת להכין סנדוויצ'ים הערב. בגדים מראש על המיטה, ו5 דקות מדיטצייה לפני שאני מעירה אותם.
אתם הראשונים לקבל דיווח...


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2011-12-11T18:32:56):
_היום , בעזרת היושב במרומים, אני הולכת להכין סנדוויצ'ים הערב. בגדים מראש על המיטה, ו5 דקות מדיטצייה לפני שאני מעירה אותם.
אתם הראשונים לקבל דיווח..._
טוב... אני לא ממש יכולה לשתף בחוויות ההתארגנות שלי עם ילדים עדיין אבל זאת נשמעת לי תכנית נפלאה.
ואני חושבת שגם בלי ילדים, אנחנו נוטים לפעמים פשוט להתנהל עם הזמן לא נכון, ואולי הילדים רק מקצינים ומעודדים את הצורך בהתארגנות נכונה מבחוץ ומבפנים.. (-:
מחכה לדיווחים @}


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-12-29T20:09:57):
טוב. הבטחתי ולכן אקיים....

לא נעים, אבל עם כל ההתכווננות בנושא ההכנה מראש לקראת הבוקר. לא הלך לי. כנראה לא בנויה לזה.
מה שכן השתנה בעקבות הכתיבה כאן, זה שאני לא בדרך להתקף לב, כמו שהייתי קודם. יש לי כוונה מלאה לשמור על עצמי בתוך הכאוס. לא מוכנה למסור את הבריאות שלי לאף אחד. מטרת על- היא לצאת לעבודה בבוקר רגועה, לא משנה מה, ואת זה הצלחתי להשיג. (לפחות בבוקר אני מתכוונת..)

חוץ מזה, הסתבר לי, לצערי, שהחופש לא עושה לי טוב. למרות שאני תמיד מחכה לו הרבה יותר מאשר למשיח. לא יודעת מה קורה, אבל ברגע האמת, החופש לא נופל עלי טוב. נכנסתי לירידות ועליות במצבי רוח, שאפילו בשיא גיל ההתבגרות לא זוכרת את עצמי. חופש+ יומולדת - מתכון לצניחה רגשית.
משבר גיל ה40, אני שואלת את עצמי מתחת לפוך, עם דמעות בעיינים, כששאר בני המשפחה עסוקים מעל הראש להכין לי מסיבת הפתעה (ולכן אסור לי לצאת מהחדר לשעה - תארו לעצמכם- להיות עם עצמי בלי מחשב, פלאפון ושאר עזרי שכחה,,). דאגתי איך אני אצליח לעשות פרצוף שמח לכבוד ההכנות שלהם.... אבלבסוף למזלי, זה יצא טבעי. הם באמת היו נהדרים, יצירתיים, מלאי חן, ומתוקים אמיתיים. בסופו של דבר, דווקא הצמצום הזה - לברוח מהתופים והמחולות , לבלות נטו עם הילדים - היו באמת הרגעים המאושרים והזכים בחג הזה.


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2011-12-29T22:44:38):
איזה כיף שאת כאן חמומה, זקוקה לאחווה נשית מהסוג שלך בימים אילו.
ממש הבקר חשבתי עליך אחרי שצרחתי על הילדים ויצאנו בחצי שעה איחור מהבית.

[u]אני לא בדרך להתקף לב[/u]
אני חושבת שזה קרוב להגדיר גם אצלי את השינוי פחות או יותר P-:

לפני כשעה שאלתי את עצמי מתי התחלתי להבחין בעליות וירידות הקונסיסטנטיות בחיים שלי.
ניסיתי להיזכר אם אני ככה מאז ומתמיד ויכול להיות שהתשובה היא כן אבל נראה לי שהתחלתי להבחין בזה כשהפכתי לאמא.
אני שמה לב לזה במיוחד מתוך השיחות היומיות שלי עם אחותי - בדרך כלל השיחה מתחילה ב- "אני בתקופה טובה או אני בתקופה לא טובה"
כאשר שתינו יודעות ש"תקופה" יכולה להיות עניין של יום או אפילו רק כמה שעות (-:
[u]הם באמת היו נהדרים, יצירתיים, מלאי חן, ומתוקים אמיתיים. בסופו של דבר, דווקא הצמצום הזה - לברוח מהתופים והמחולות , לבלות נטו עם הילדים - היו באמת הרגעים המאושרים והזכים בחג הזה.[/u]
אילו באמת רגעי החסד של החיים שלנו. שמחה שזכית להרגיש את זה ביום ההולדת שלך.
מזל טוב יקירה. רוצה באמת לאחל לך מכל הלב שנה טובה, שנת חסד אמיתית.
שולחת אהבה מהסוג הוירטואלי המשובח {@


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-12-29T22:58:19):
[u]כאשר שתינו יודעות ש"תקופה" יכולה להיות עניין של יום או אפילו רק כמה שעות[/u] כל כך נכון . :-)
תודה רבה חמודה. אכן אהבה וירטואלית משובחת. :-)


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2011-12-30T00:22:01):
|עוגה| מזל טוב! @}


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2011-12-30T10:47:38):
מזל טוב (-:
|בלונים|


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2011-12-30T11:16:12):
אהובית ,מזל טוב ! איזה חמודים החברה שלך.
אין ספק שהגיל הזה מאפשר לראות דברים ממקום הרבה יותר מפוכח,
אתמול חשבתי לעצמי שאין בי שום געגוע,לא לשנות הילדות (נו טוף...לא חכמה) ולא לשנות העשרים כולל ההתאהבות והנישואין,
עכשיו אני יכולה להיות כאן באופן הרבה יותר מלא ונוכח,ועדין יש בי כוחות לשינוי ולתנועה.
רק מה,הגוף....השיניים,הצמיגים שנוספו....אוי,גם שם כדאי להביא איזה שינוי ברוך.
שולחת אהבה מעבר למקלדת ובטוחה שאת עטופה בה היכן שאת נמצאת.
יומולדת שמח מותק |בלונים|


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2011-12-30T11:37:42):
תודה, תודה תודה אהובות שלי ! ! :-)


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2012-01-02T20:12:14):
_אני בתקופה טובה או אני בתקופה לא טובה"
כאשר שתינו יודעות ש"תקופה" יכולה להיות עניין של יום או אפילו רק כמה שעות_ המשפט הזה של עדינה הולך איתי. תודה.

מורכבות- מצד אחד, אני באמת לא לוקחת כל כך ברצינות- אנשים, דיבורים שלהם וכולי... אני יודעת שהציפיות שלי מהסביבה נמוכות, וטוב לי עם זה. להרגיש חופשיה שאף אחד לא חייב לי כלום. ובכל זאת, אני רגישה לכל ניואנס. לרעש, לאנשים שמדברים אלי במקביל, למעבר בין החום לקור, למצב בו אני צריכה לסגור את הרדיו באמצע שיר כדי לשמוע דיבור, כשאני מדברת ולא עונים לי, כשמדברים אלי וזה נשמע לי טפשי או רע... ובאותם רגעים אני כמו בpinball , הכדור מזנק למטה, נחבט בלבנה - מכה, ויורד שוב למטה. אני מבינה כמה הרבה תלוי בי. כמה אני חייבת תמיד לקחת את עצמי בידיים ולכן:

עכשיו,"אחרי החגים" , אני יוצאת למבצע חדש שלא תוכלו למצוא בחנויות. : [b]חמומה שומרת על עצמה[/b] מבצע לחודשי החורף הקרים.
וזה אומר קודם כל : לשמור על טמפרטורה יציבה. לא לתת לי לשחק עם הכדור נמוך .... ברגע של לחץ : לעצור. לעמוד יציב ולהרגיש את שתי כפות הרגליים טוב על הקרקע ולומר את המנטרה : מה חשוב? מה חשוב? מה חשוב? (שהתשובה היא כמובן : לשמור על עצמי - כלומר, להרגע )

מעבר לזה, מספר כללים במבצע לחורף (הנחה רק לחברי מועדון) :
[list]
[*] לפני יום עבודה - ללכת לישון לפני אחת עשרה בלילה.
[*] אכילה יומית של ירקות, אכילה מאוזנת .
[*] רגעי פנאי רק אחרי גמירת משימות יומיות.
[*] ברגעי שפל - למצוא משהו תכלס לעשות, לא להכנס לרחמים עצמיים - חבל על הזמן ! ! ! (ובשום אופן לא לפתוח דווקא אז את הארון ממתקים)
[*] לא להתלונן על דמומי, הפרופסור וידובכל. (טוב אולי רק ממש טיפה, ורק לעצמי.)
[/list]

בקיצר, א נ י צ ר י כ ה א מ א ! ! !

שתגיד לי לא להיות במחשב, להפסיק לאכל ממתקים וללכת כבר לישון מוקדם.

אוי כמה שאני צריכה אמא...

חמומה.


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2012-01-02T21:49:44):
_בקיצר, א נ י צ ר י כ ה א מ א ! ! !
שתגיד לי לא להיות במחשב, להפסיק לאכל ממתקים וללכת כבר לישון מוקדם._
אז ככה:

ראשית אני כבר הרבה שנים בונה לאט לאט את האמא שלי [b]בתוכי[/b] (אמא שלי האמיתית חיה, תזכה לחיים ארוכים, אבל לא יכולה למלא את תפקיד האם שלי).
שנית, אני עושה הסכמים עם חברות. למשל, אצלי אני צריכה שהחברה שלי תתקשר אלי כל יום חמישי בשבע בבוקר (היא באוטו לבד בדרך ללימודים) כדי לתת לי תמיכה נפשית לקום מייד מהמיטה ולבצע משהו קבוע בבית. זה כבר עובד חמישה שבועות רצופים!
להפסיק לאכול ממתקים - פשוט תעיפי אותם מהבית, אבל במקביל תדאגי שיהיה לך משהו טעים ומענג לנשנש.
אצלי, אני לא נוגעת בגלוטן אבל כן אוכלת קוביית שוקולד מריר 70% מוצקי קקאו. לחם (שאני כל כך אוהבת) מפיל אותי, שוקולד רק משמח אותי.
הבן שלי אוהב שייקים. עכשיו, בשיא החורף, טרף שייק מיוגורט, קוביות קרח, גרנולה, תפוח ובננה שהאיש הכין עבורו (היום הגיע הבלנדר החדש (-: מובן שהיו חייבים מייד לנסות אותו).
לבת שלי הכנתי מרק כרובית (פיזרתי את המתכון לדעתי בדג חתול ובשנת החיוניות שלי).
כל אחד והמעדן שלו.
(לארוחת הערב גיליתי שהחסה תיכף נגמרת. רחצתי לי את העלים של הסוף. בעלי שאל בתמיהה: את לא רוצה שאעשה לך סלט חסה? אמרתי לו, למה? רחצתי אותם וזהו. הם טעימים כמו שהם. נראה לו ממש מוזר, שאפשר להעדיף עלי חסה אורגניים טריים ורעננים כמו שהם P-: ולא מושקעים בצורת סלט P-:
אה, ואכלתי אותם לצד: אורז מלא שעליו שפכתי ים של עמבה עם החתיכות P-: [עמבה זה סקסי, במקרה שלא ידעתם], שתי ביצים קשות וחצי אבוקדו. זה המעדן שלי).
בקיצור, תמציאי את הממתקים שלך, תתענגי עליהם, ואת הזבליים תעיפי מהבית.
אם מישהו יתלונן תסבירי שאת לא עומדת בפיתוי, את מצטערת אבל לאף אחד אסור כרגע להכניס את זה הביתה.

ללכת לישון מוקדם - מי יכול להחזיק לך את היד ולעזור לך בזה?
חפשי את התמיכה שלך.
קחי את הטיפ מא"א: שיהיה לך החבר הטלפוני שאפשר לטלפן אליו, או שהיא תטלפן אלייך, בשעה שאת תמיד נשברת. רגע לפני שאת מושיטה את היד לסמים/אלכוהול/מחשב, תמיכה! {@


[b][po]עדינה ניפו[/po][/b] (2012-01-02T22:17:51):
טוב, אני אחרי צרחות על הילדים עם צריבה בגרון )-:
את הבכור מצאתי בוכה במיטה אחרי שצעקתי (מילה עדינה מאד למה שקרה) על האמצעי "בלילות האחרונים את כל הזמן צועקת עלינו לפני השינה, אני שונא את זה" הוא אמר בבכי שקט.
ואז ישבתי והתרככתי ודיברתי איתם והצטערתי כרגיל.
וסיפרתי להם על בלוטת תריס שגורמת לי לעייפות בלתי נסבלת ואז אני עוד יותר עצבנית וביקשתי סליחה אבל לא יכולתי להגיד שאני לא אצעק עליהם ככה יותר כי כל יום אני אומרת לעצמי שזה לא יקרה שוב הלילה ואז מגיע הערב ואני מותשת ונופלת מהרגליים והכל גדול עלי ואני מרגישה את הדבר הזה כמו כדור ענק בתוכי גדל וגדל ומתעצם ואז אני מתפרצת עליהם ואין לי שליטה על זה בכלל,
להיפך זה פורקן שאני ממש מחפשת... (באמת נראה לי שהבלוטה הזאת מעט מעבירה אותי על דעתי, או שזה פשוט אני P-:)

חשבתי על זה היום שכנראה החלפתי את העצבים והמתח של הבקרים ללילות.

בקיצור, כל זה לא שייך אלייך אבל קראתי אותך וכנראה שהייתי חייבת לפרוק וזה יצא כאן אצלך.
גם אני מחפשת אמא כל הזמן והאמת היא שמאז שאמא שלי נפטרה היא מתפקדת עבורי הרבה יותר טוב כאמא ממה שהיה בעודה בחיים אבל עדיין ברגעי שפל קושי עצבות אני מרגישה נורא מסכנה על זה שאין לי אמא.

בילדות גדלתי במושב מודיעים שם היו לי שלל אימהות מחבקות עוטפות ואוהבות... תמיד אימצתי לעצמי את האימהות של החברות (הייתי ילדה שאהבה את כל אוכל הבריאות שלהן ואהבתי לנקות ולסדר כך שהן לקחו אותי תחת כנפיהן בשמחה ואימצו אותי לחיקן באהבה. כך זה עד היום רק שאני כל כך רחוקה... חבל)

טוב, אחרי שפרקתי את העול כאן בדף שלך אני גוררת את עצמי למיטה לישון מוקדם...

בהצלחה במבצע החורף חמומה יקרה ותודה שהדף שלך היה לי לאוזן.


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2012-01-02T22:58:38):
קוראת כאן ולא מספיקה תמיד להגיב. אז קודם כל מזל טוב גדול ליום ההולדת וחוצמזה, רוצה להגיד לך כמה אור את מפזרת סביבך, כמה עיגולים של שמחה וקמטי חיוך את מוסיפה לפחות לחיים וללב ולפנים שלי ואני בטוחה שלא רק שלי... מאחלת לך שתרגישי כל הזמן עטופה באהבה, בעיקר זו של אלוהים, שיתן לך בכל יום סימן שהוא איתך, הולך לצידך, יד ביד , מלווה, אוהב ומקבל גם ברגעי חולשה וכמובן גם ברגעי שמחה ואור (())


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2012-01-03T16:32:31):
אויש,כתבתי אתמול והמחשב קרס ונעלמה התגובה,תיכף אשתדל לשחזר
(פרומו-תיכף אשוף)


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2012-01-03T17:11:49):
טוב,ננסה,
שאת כותבת שעולה אצלך רגישות גבוהה יותר,זה מעיד על הנשמה שלך שהפכה להיות מפותחת ורגישה יותר,יותר נקייה לכן הרבה דברים "בחוץ" מפריעים.
אבל כאן יש בלבול,קודם כל,כי אין שום דבר שהוא מחוץ לנו.
וגם בגלל שזה יושב על מחשבה שאומרת 'אני לא יכולה עם זה,זה יותר מידי' שבאמת יש לנו יכולת לא מוגבלת ואנחנו עדיין לא ערים לכל מה שאנחנו יכולים.
דבר נוסף שעורר אותי במה שאת כותבת,זאת השיפוטיות שלך כלפי עצמך,לי נראה שאת מחמירה עם עצמך.
זה טוב לראות מה מזין אותנו.
וטוב לראות שיש לנו יכולת להיות עם המשימות שהבית מביא ביעילות.
[b]אבל[/b] זה בסדר גמור גם להרפות,לרצות זמן שהוא לכאורה בלי "תוצרים יעילים",כי את לא יודעת מה באמת יותר חשוב (באמת)
את לא צריכה שום שעון מעורר מבחוץ,תהיי ערה בעצמך לעצמך, ותהיי ערה לאור שאת.
ואם את רוצה,למרות פער הגילים הלא משמעותי,אני בהחלט מוכנה לאמץ אותך.
אבל אני לא אומר לך לרדת מהמחשב,אני אביא לך שוקולד טוב וחיבוק גדול,זה מה שבאמת יעשה לך טוב.
|L|
בקיצור,חיבוק גדול נשמה,את מלאה אהבה.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2012-01-04T10:32:31):
בנות אהובות, אין לי יכולת לבטא כאן את מה עובר עלי, שאני קוראת אתכן. אני באמת שמחה ומודה מאוד על השיתוף בנות הזה.

בשמת - בתקופות טובות, שאני מצליחה לשמור על תזונה בריאה קיימת התענגות על האוכל. הבחירה הנכונה, ההשקעה, והחשיבה לפני, מביאים הנאה אחרת. נכונה יותר לגוף ולנפש מאשר אכילה ספונטאנית כשהכל מותר - בהנאה מתוך דחף כבר לא משנה מה אתה אוכל. בעצם, זה סימפטום להתנהגות והלך רוח בכלל בחיים. לחיות לאט, בסבלנות עם עצמך והסביבה, לשהות קצת..... זאת העבודה האמיתית שלי. זה באמת מה שאני רוצה להגיע אליו.
ועמבה זה סקסי ?? רק שהייתי בהריון היתה לי תשוקה בלתי מוסברת לפאלפל עם עמבה. אחרי הלידה נעלמה העמבה מחיי.
הבאת לי רעיון עם החבר הטלפוני. אבל שדרגתי אותו למשהו שמתאים לי למטרות שלי. ולכן עוד כלל נוסף במבצע חורף :

[list]
[*] כל יום לסמס פעם אחת לדמומי משפט חיובי על החיים שלי. כלומר, פעם ביום כשקורה משהו טוב, לא לנפנף אותו מעלי, אלא לשהות רגע, להעריך אותו ולסמס משפט קטן לדמומי. (הוא לא יודע מזה).
[/list]

עדינה - שייך אלי לגמרי הסיפורים שלך. תרגישי חופשי. שמחה שגם הדף שלי וגם אני היינו לאוזן :-)

רסיסים של אור וסגולה - האהבה והחום שלכן ממש עוברות מסך..... באמת זכיתי שפגשתי אתכן. אפילו שזה רק מחשב. זה באמת הרבה מעבר. תודה.
וסגולל'ה - אם אני לא טועה, את כבר מזמן אימצת אותי :-)
והבנתי משהו כשקראתי אותך : אני באמת זקוקה לאמא חזקה ובטוחה שתחבק אותי טוב, ולא לאמא שתגיד לי לעזוב את המחשב.
כנראה כמו שבשמת כתבה : אני אצטרך לבנות אותה בתוכי...


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2012-01-04T11:26:53):
[u]אני באמת זקוקה לאמא חזקה ובטוחה שתחבק אותי טוב, ולא לאמא שתגיד לי לעזוב את המחשב[/u]
המממ. תסתכלי במה שכתבתי אחרי הדברים של [po]מיצי החתולה[/po] בדף [po]שנת החיוניות שלי[/po]. על האמא שמקבלת מול האמא שנוזפת. אני חושבת הרגע שזה רלבנטי גם לך {@


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2012-01-20T08:56:57):
שבועיים וחצי למבצע החורף שלי. (אני חייבת איזה מבצע כדי לעבור את החורף בשלום.)
עדכונים , מחשבות, רגשות ומסקנות :
שבועיים וחצי זו תקופה מספיק ארוכה כדי להיות בכל גווני מצבי הרוח הקיימים אצלי...
התחלתי את המבצע, כמו שיוצאים לתרמילאות, כולי מוכנה לאולימפיאדה של החיים. ולכן השבוע הראשון עבר בנעימים. כחלק מהתוכנית סימסתי לדמומי כל יום משפט חיובי על החיים שלי. כשסימסתי לו : " האושר הגדול נמצא ברגע שנהנים מדברים קטנים, אני עכשיו מאושרת מהמתנות הקטנות של החיים, תודה" , הוא יצא באמצע ישיבה חשובה, כדי להתקשר ולשאול אם הכל בסדר? הוא היה בטוח שקרה לי משהו... :-)
טוב, זה החזיק יומיים הס.מ.סים האלה.. למרות שזה נתן לי הרגשה נפלאה, במיוחד כי זה באמת שיקף את אותו רגע טוב מסוים, ויכולתי לשהות עליו קצת..
דמומי מרוב התפעלות שמר את ההודעות למזכרת..
אשתדל לחזור לזה השבוע !

חוץ מזה הצלחתי לא רע לעמוד במשימות - בעיקר של התזונה, וסדר היום שכולל סיום עבודות וחובות ורק אח"כ הנאות.
בחצי שבוע האחרון נפלתי בכל מה שקשור לעבודה על הצדדים הרגשיים. קיטרתי בלי סוף על הבנים במשפחה.. התייאשתי מהם, אח"כ מעצמי על ההתמודדות איתם, ואח"כ סתם רגעי שפל כלליים על החיים בכלל...אני רואה איך הרגש יכול לסחוב למקומות חלשים שאני לא מוכנה להיות בהם- ואיך דבר קשור בדבר, כמו מגדל קוביות, ברגע שאחד מהאלמנטים נופל, הוא מפיל את כל המגדל שבניתי. וכאן העבודה, לעצור את המפולת. ולהמשיך כמו רובוט במבצע, למרות הלבנה שנחתה כרגע על הראש..

ובחיים מחוץ למבצע : אני הולכת לבדוק אם גם לפרופסור שלי יש הפרעות קשב. שוב להכנס למסלול הזה של אבחון.. הפעם זה הרבה יותר קל, כי כשמו כן הוא - חכם מאוד - וזו הסיבה שהוא שורד את בית ספר. וזו גם בעיה- איך בבית ספר, אם יש לך ציונים מעולים, ואתה שקט, אז הכל בסדר. ואתה יכול לסחוב בעיות רציניות בלי שום התייחסות. העיקר הציונים.. הילד הולך ודועך לי מול העיניים, נורא קשה לו הקשב, הארגון..... בקיצור, החלטתי לבקשתו- לבדוק את עניין הקשב. לא פשוט, אני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון....

ובשמת, אם את במקרה פה. שתדעי לך, שאחת ההנאות הגדולות שלי במבצע - היא שיש רגעים בהם אני מגלה את האמא של עצמי ! זה מקום רגשי נהדר להיות בו. אמא שיודעת את הדרך הנכונה, מעודדת לשם- אבל בלי ביקורת ורודנות, אמא עוטפת. גם על זה עוד צריך להתאמן.. וארחיב על זה בהמשך...

שתהיה שבת של שלום,
שייכנס הדלק שרק שבת מסוגלת לספק לנו.
אמן.


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2012-01-20T11:27:48):
[u]גם על זה עוד צריך להתאמן.. וארחיב על זה בהמשך...[/u]
מצפה בקוצר רוח! (-:


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2012-01-20T12:20:55):
את יודעת חמומצ'יק, שאחותך שואלת אותי בכל שבוע: "דיברת עם אחותי?"
וכל פעם, אני רושמת לעצמי בראש, שבאמת המון זמן כבר לא התעדכנתי בשלומך, אז הנה כשראיתי את שמך במה חדש, מייד קפצתי על הדף. (-:
גם אני אוהבת להכריז לי על מבצעים שכאלה שבד"כ עושים מאוד טוב מהיותי אדם נורא מתמיד וצייתן, ולפעמים, בגין אותה סיבה מעיקים, כי אני מתקשה לראות שמשהו שהכרזתי עליו לא עובד נכון ופשוט צריך לשנות אותו.

_אני באמת זקוקה לאמא חזקה ובטוחה שתחבק אותי טוב, ולא לאמא שתגיד לי לעזוב את המחשב.
כנראה כמו שבשמת כתבה : אני אצטרך לבנות אותה בתוכי..._
מהנהנת עם הראש ומזדהה, זאת עבודה רצינית לבנות כי דווקא ברגעים קשים שאנחנו מרגישים ילדים שרוצים להיות מחובקים, קשה לנו בו זמנית ליצור איזו איכות של "מבוגר אחראי טוב" שגם לוקח אחריות וגם מחבק.

תדלוק שבת משובח שיהיה (-:
@}


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2012-01-20T12:28:05):
(())
אוהבת,שאתקרקע אחזור...


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2012-01-21T19:17:36):
[u]בחצי שבוע האחרון נפלתי בכל מה שקשור לעבודה על הצדדים הרגשיים. קיטרתי בלי סוף על הבנים במשפחה.. התייאשתי מהם, אח"כ מעצמי על ההתמודדות איתם, ואח"כ סתם רגעי שפל כלליים על החיים בכלל...אני רואה איך הרגש יכול לסחוב למקומות חלשים שאני לא מוכנה להיות בהם- ואיך דבר קשור בדבר, כמו מגדל קוביות, ברגע שאחד מהאלמנטים נופל, הוא מפיל את כל המגדל שבניתי. וכאן העבודה, לעצור את המפולת. ולהמשיך כמו רובוט במבצע, למרות הלבנה שנחתה כרגע על הראש..[/u]

קודם כל חיבוק גדול. ככה רחב עוטף מכיל ונותן כח (())

חוצמזה, שמעתי לא מזמן שיעור של הרב ארז שדיבר על זה שרוב העבודה שלנו בדורנו זה "מלחמת המחשבות" ואני שמה לב איך אם אני מספיק קושבה ומודעת לזה, אני יכולה ממש בכח פיזי בתוך המח לעצור את הגל הזה של המחשבות שמנסות להטיל דופי בהכל (בילדים, באיש, בעצמי כמובן וכו' וכו'). כמו האמא הזו שאת מתחילה לפתח יש גם את הקול הזה שלומד להגיד לעצמך מבפנים: "הכל בסדר" "הכל בסדר" ומתבגר ומבין שדברים בחיים כרוכים בתהליכים ולאט לאט לומד למצוא זכות גם בדברים ממש מעצבנים שהילדים שלנו עושים (כמה פעמים אני אבקש שישים את שקית הבגדים החדשים שקניתי לו במקומה ??? ואיך זה יכול להיות שאחרי עשרים פעמים היא עדיין על המדרגות ??? - אה, בעצם, זה ילד שנורא נורא קשה לו להיות מסודר ולשים דברים במקום. לא נורא, אני אוהבת אותו ובטח שאוהב את עצמי ולאט לאט הוא ישתפר גם בזה...) .

(())


[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2012-01-21T21:58:52):
שבוע טוב (-:


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2012-02-22T14:50:10):
דון קישוט אתה יכול לנוח, יש כל כך הבה טחנות רוח.
אתה לא תספיק, אתה לא תספיק.
אתה לא תספיק דון קישוט.

לא סתם לא כתבתי. היה קשה לי לכתוב : נכשלתי במבצע החורף שלי. המבצע שהיה לי כל כך חשוב ויצאתי אליו עם חרב שלופה ממש כמו דון קישוט אמיתי.
וזה לא סתם שאני נכשלת. אני נופלת, קמה, מנקה את האבק, וממשיכה קדימה אל הנפילה הבאה.
חושבת שאם את משבר גיל ההתבגרות לא פספסתי, וגם את הבכי של היום השלישי בבית חולים, אך אני אעבור ליד גיל ה40 בשקט?

לא יודעת לשמור על עצמי מספיק טוב.
עושה את עצמי שטיח ליד אנשים דורסניים.
עושה את עצמי נמוכת קמה ליד גמדים.
מדברת, משתפת, מסבירה, מנסה לתקן בדרך נחמדה, לנמק, לנמוק את כל כולי. שיהיו מרוצים. שיבינו שאני בסדר אחת משלהם, לא ביקורתית. שישנו כדי שנעבוד בעולם טוב יותר. ואפילו מצליחה בזה. אבל למה זה טוב? למה אני לא יכולה להיות ראש קטן? זה האגו? זה חוש הצדק? זה גם וגם.
ואז ככה בשקט, בסיבוב, דקה אחרי שהכל בסדר. מישהו דורך, מוריד, ממעיט אותי - הנמוכה מדשא.
ואני , שרצה מפה לשם להגן על ילדי ומטופלי, שותקת שזה נוגע לי. לא יודעת להגן עלי. איפה אמא של עצמי איפה??
ואז מה עושים?
או. יפה שאלתם.
אוכלים לא בריא.
כועסים.
לא לוקחיםאת הברזל לאנמיה.
לחץ דם בהתאם.
עייפים.
רצוצים.
רוצים חיים אחרים. חדשים.
הלך המבצע חורף.
פוקחים את העיניים, רואים את השמש, מחזירה לעצמי את המחשבה שרק אני קובעת מה אני רוצה לקחת אל תוך עצמי ומה לא.
ואני רוצה לנשום לימונים, ולהיות קצת לבד בשקט, ולאפות, ולהיות עם ילדים שאני כ"כ אוהבת, וקצת פחות עם מבוגרים. לפחות לעכשיו.
דון קישוט את יכולה לנוח.


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2012-02-22T18:56:24):
יש לי כמה דקות אז רק נוגעת בכמה נקודות:
אף אחד לא יכול להוריד או להרים אותך,מה שאת לא תלוי בחוץ ואת יודעת את זה.
את לא אמורה להגן על עצמך-שוב,מפני שאף אחד לא פוגע בך בחוץ.
את כן יכולה לחקור את המחשבה שגורמת לך לחוש פחותה מאחרים ,
ואת יכולה גם לראות שאת לא כמו כולם,את לא אמורה להיות כמו כולם
ואז יורד המאמץ בלנסות להיות מה שאת לא.
וחוץ מזה שאת אהובה,ברוכה ומלאה, ולא בגלל שאני או מישהו אחר אומר את זה
פשוט כי זה ככה.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2012-02-22T19:10:39):
צודקת.
אבל האם אנחנו באמת יכולים על אף ההבנה הזאת, לא להפגע ?
האם העצב לא בא מעצמו, גם שאנחנו יודעים את כל המחשבות הנכונות, ואנחנו מאמינים במחשבות הנכונות?
האם ללב שיורד פתאום למטה, והתקיעות בגרון, אין זכות ביטוי? אמירה מעבר לחקירה?


[b][po]אמא של טוסיק דבש[/po][/b] (2012-02-22T22:46:56):
גם אני לא כתבתי וכנראה לא סתם...
ללב כואב ולתקיעות בגרון יש אמירה אפילו שלא תמיד נעים לנו להודות בכך- בפני עצמינו.
לא ברור לי למה את אומרת שהלך מבצע החורף אם אחרי נפילה, את מנערת את האבק וממשיכה קדימה. גם אם יש אח"כ, עוד נפילה.

[u]ואז ככה בשקט, בסיבוב, דקה אחרי שהכל בסדר. מישהו דורך, מוריד, ממעיט אותי - הנמוכה מדשא.[/u]
הסיפור הזה של הגבולות הוא אכן מאד מתעתע- ברגע שחוצים את הקו שבו את נחמדה לאחרים על חשבונך-
לא רק שנולדת בך הציפיה (שמתנפצת) שהם ישיבו לך באותו אופן,
אלא שממש ברגע זה את גוזרת על עצמך- שלא יקחו אותך בחשבון ולא יהיו נחמדים אלייך.
<וצריך להמשיך לשנן את זה כל הזמן!>

[u]חושבת שאם את משבר גיל ההתבגרות לא פספסתי, וגם את הבכי של היום השלישי בבית חולים, איך אני אעבור ליד גיל ה40 בשקט?[/u]
אה, פשוט תעשי כמוני- "המחוג נתקע" על 39 :-D

חיבוק גדול אהובה. אל תלקי את עצמך על הנפילות-
את בת אדם וזה אנושי. ככה אנחנו בנויים.
את עושה כמיטב יכולתך באותו רגע- והיכולות שלנו משתנות על ציר הזמן, מה לעשות...
[sup]<אגב אומרים שצריך להגיע לגיל התבונה-40-כדי להבין את זה על באמת... אז אולי כדאי בכ"ז לנסות??>[/sup]


[b][po]סגו לה[/po][/b] (2012-02-22T23:45:52):
[u]אבל האם אנחנו באמת יכולים על אף ההבנה הזאת, לא להפגע ?[/u]
יש כאן שני דברים שצריך להתייחס אליהם,אחד,זאת העובדה שאני חשה פגועה וכואבת
דבר שני,מה אני עושה עם הפער בין הידע לרגש
אז קודם כל ,ככל שתתנגדי לכאב,תכאבי יותר.כי יש כאן חיכוך נוסף מהשפיטה העצמית שאני לא אמורה לכאוב ואני כואבת
אז אם אני ואה שעולה כאב,לתת לו להיות,להרגיש אותו,לראות איפה הוא מונח בגוף,לראות את התנועה שלו,לא לנסות לרגע לגמד או להעלים אותו.
ואז להתקרב למחשבה-מה כל כך מכאיב לי עכשיו ?
ואז אני אראה שמה שמכאיב,זה לא מה שעשו לי,אלא מה שאני מאמינה שאני נהפכת להיות בעקבות מה שקרה-לזה אני מתנגדת.
וההתנגדות מביאה את הכאב.


[b][po]חמו מה[/po][/b] (2012-02-24T08:38:55):
[po]אמא של טוסיק דבש[/po] : מרגישה שהלך המבצע בגלל הלופ הקבוע שיש בי לעליות וירידות. מאוד הייתי מבקשת לעצמי יותר קו ישר. חשבתי שאולי אשיג את זה עם יותר סדר ומשמעת עצמית, ועדיין אותם עליות וירידות.
תודה על החיבוק, ואני לא מרגישה שאני מלקה את עצמי, אלא קצת שופכת כאן את הג'יפה שבפנים. זה ממש מנקה אותי. :-)

סגולי : אני אוהבת את העבודה שלך על הגוף. זו דרך נכונה גם לי, ובאמת יש להודות, שבדרך עבודה הזאת , הרבה יותר קל להבין ולקבל יותר את המציאות. אבל לפעמים, דווקא בגלל שכל כך ברור לי שזו ההסתכלות וההבנה שלי, ולא המציאות החיצונית. אני מודעת רק יותר, לעצב שכולו רק רק שלי. עצב ממוקם טוב טוב בכל התאים בגוף. וכל התוכניות, וכל העשייה, והמבצע חורף, נועדו לומר : הלאה עצבות, קדימה... נקסט...
[/spoiler]

[חמו_מה*]

מי את חמומה?
שאלה שאני נמנעת ממנה.

ילדה מגודלת. לפי תעודת זהות - אוטוטו בת 40, לפי המציאות היומיומית- פעם בת 20, פעם בת 100.

נשיות- כשגדלים בשנות ה70 על דמויות כמו רגע עם דודלי, בילבי, וגאולה כהן - לא ממש ברור איזה אשה את רוצה להיות שתהיי גדולה. עדיין לא התאפרתי בחיי, (חוץ מהאיפור בחתונה שזכור לי כטראומה ). לא מרגישה שיש לי גינונים נשיים מובהקים, ועכשיו זה נראה לי גם בנאלי. מסתכלת על רוב השמלות בחנויות, ולא מבינה את הקשר ביניינו.
בכל זאת, שמחה מאוד להיות אשה. בדרכי שלי.
עסוקה רוב הזמן בלהיות אמא, זוג, מקצוע - והאשה מגיע בסוף. דוגמא לעניין : כשיש נניח חתונה..קודם נותנים ארוחת ערב לילדים, כותבים צ'ק, מחפשים שעה מעטפה, שוכחים איפה שמנו אותה, מפרידים מריבות, נמצאים קצת במחשב, וב10 דקות לפני היציאה..אני מתלבשת..ומחפשת את האודם היחיד שיש לי, ו..אין זמן צריך לצאת.
אלה סדרי העדיפויות , וזו חמומה שתהיה בריאה.

[עדינה_ניפו*]

שתהיה בריאה!! איזו מקסימה את בעיניי
שלא מכירה אותך (חוץ מהצצה קטנה על פנייך בפייס)
אבל דרך המילים המדויקות שלך כאן, הישירות והענווה גדלתי לאהוב אותך
להעריך אותך מאד מאד,
וזה מרגיש לי אמיתי.

לגבי הנשיות, רציתי לשאול (אם בא לך לפרט בקשר לזה) האם את מרגישה שזה חסר לך?
האם את מרגישה שאת מזניחה קצת את עצמך מהבחינה הזאת ובסתר ליבך היית רוצה לגלות או לחוות מעט יותר את הנשיות שלך או שטוב לך כמו שאת?

[חמו_מה*]

תודה עדינה. מרגש..
ותודה גם על השאלות.
רעיון טוב לנסות לפענח.

קודם כל, אני אוהבת את זה שאני אשה. גם מבפנים וגם מבחוץ. מבחינת הערך העצמי שלי כאשה - כאן יש על מה לעבוד.
הרבה פעמים אני מרגישה שנשים מעיזות יותר ממני. בעיצובים, בצבע על הפנים, על הציפורניים, שיער, גבות .....ולא יודעת מה יש עוד
מעבר לצד החיצוני של כל הפרוצדורה - בהרגשה שלי (מודעת לגמרי לסובייקטיביות שלי) - הנשים הללו מרגישות שמגיע להם, נהנות מכל רגע .. משדרות איזה ביטחון של מלכה מפלסטיק... זה מבלבל אותי, וגורם לי להרגיש לא בנוח. אני לא ארגיש בנוח ליד אחת שהמראה החיצוני שלה מאוד זוהר...אלא אחרי שאני ממש אכיר אותה, ואדע שהשד לא כ"כ נורא.
למה אלה ההרגשות שלי?
באמת אין לי מושג.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נגעת בהרבה דברים מעניינים. אני חושבת שיש כאן עניין עם איזה "נכונות חברתית" לגבי מיהי "אשה". לפעמים אני רואה (או אפילו חווה על עצמי תודה לאל) אשה מוקפת בילדיה, שמחה בהם ומשדרת הרבה עוצמה שקטה, מחוברת ומחברת לאדמה וזה יכול להצטייר כנשיות עצומה ויפה בעיניי ! זה מאד בעיני המתבונן וההנחות המוקדמות שלו.

וגם מרגי שלי שאת צריכה כאילו להתנצל על מי ועל מה שאת ואפשר גם את זה להציג לגמרי הפוך - להציג את מי שאת ממקום מעריך, מלא אהבה ופליאה על הפלא שאת !! על כל הדברים הרבים שאת עושה והתפקידים שאת ממלאת - על היכולת שלך לתת ולהעניק מעצמך לכל-כך הרבה אנשים (איש, ילדים, מטופלים וכו').

בדויק בשבת ביקרו אותנו קרובי משפחה והאשה היתה עסוקה בשיח מאד "גברי" בעיניי, על כל מיני עניינים שעלו בחדשות וכו'. ומצאתי את עצמי מסתכלת עליה מהצד ולהבחין בנטיה הזו של הרבה נשים להיות יות ר"גבריות" כאילו זו תכונה נורא נחשקת בעולם שלנו בעוד שבעיניי יש לנו מקום קצת אחר...

חוצמזה מתחברת לכל מה שעדינה כתבה על ההתרגשות והתחושה העמוקה שאת נפלאה ואהובה

[רסיסים_של_אור*]

זאת אני ממחשב חדש...

[חמו_מה*]

היי רסיסים אהובה - מעניין שכתבת "משדרת עוצמה שקטה" - וזה הרבה פעמים הדמות שלך בעיניי - עוצמה שקטה. ויכול להיות שאת ממש אחרת כמובן, ...( אגב, את בפייס ופספסתי אותך? )

[ריש_גלית*]

חמו מה, אני מבינה שאת בעצמך בפייס ופספסתי אותך... (עכשיו יש לי בעיה - לא מתחשק לי חיבור ישיר בין הניק שלי פה לפייסבוק, אפילו שרוב קוראות אצלך יודעות אותו, לפחות הכותבות שבהן. זאת פשוט מין הפרדה שנוח לי לעשות, לפחות למראית עין... אולי עדינה יכולה לחבר בינינו? או שאנחנו כבר מחוברות בלי ידיעתי? @})
רסיסים בפייסבוק? זה נשמע מעניין...

אני אוהבת שכל פעם את מתחילה מחדש את הבלוג הזה, לא מתייאשת מבאופן למרות העזיבה המסיבית (להרגשתי) (-: הלוואי שלי היה כוח. יש לבלוגים בבאופן איכות מיוחדת - שיחת בנות שכזאת - שאין בשום מקום אחר.

[חמו_מה*]

ריש גלית, קטע עם הפייס הזה. עכשיו אני סקרנית... לא , אנחנו לא חברות, כי אני לא יודעת מי את ... עדינה את פה??

ובהמשך ישיר למשפט הנ"ל.. כן, אני אוהבת את האנונימיות כאן, והשקט הכפרי מזכיר לי את הבית שלי . הפייס זה נו-יורק לעומת מה שקורה פה.
אני מרגישה כאן בטוחה, הכתיבה עם עצמי בשקט, והשיחות בנות כאן בבית יש בהן משהו מאוד מיוחד, גם אם האינטנסיביות שונה.

[עדינה_ניפו*]

הגעתי, להכיר בינכן בנות?
אני אוהבת שכל פעם את מתחילה מחדש את הבלוג הזה, לא מתייאשת מבאופן למרות העזיבה המסיבית (להרגשתי) הלוואי שלי היה כוח. יש לבלוגים בבאופן איכות מיוחדת - שיחת בנות שכזאת - שאין בשום מקום אחר.
נכון (-:

שבת שלום

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

שולחת חיבוק.
לך, חמו מה,
ולכל הנשים האחרות פה.
@}

[סגו_לה*]

הי חמומית אהובית,
בתור אחת שגדלה בבית שמרני,רק חיכיתי להזדמנות שיהיה מותר לי למשוח צבעי מלחמה ועבור לצד הנשי,
אני חושבת שחלק מהנשיות היא מה שאנחנו רגילות לראות בבית,אמא שלי אשה מאוד מטופחת,כך שהחיבור שלי לאיפור,אופנה וקוסמטיקה היה כזה.
היום שירדתי מנעלי עקב,עדיין מאוד נהנית להתאפר אבל מגלה את הנשיות בהרבה מימדים אחרים שאמא שלי לא שמעה עליהם.
כמו בהקשבה לגוף,באנרגיה,
אני מגלה היום שהבינה הנשית נמצאת בהרבה רמות מעל ההבנה הגברית-מה שגורם לי לפתח תאוריות שרוב הגברים אוטיסטיים...:-\
אני מעריצה נשים שעושות מה שצריך בלי להתברבר,פשוט מבינות שהיעוד שלהן בפשטות הוא לדאוג לבית.
ואני לא רוצה ללכת אחורה לכיוונים שוביניסטיים,אבל לפעמים אשה שמעמידה בחורף סיר מרק,או שיודעת לאחוז במחט ולתקן כפתור שנפל נראית לי התגלמות נשית מסוימת.
ועדיין מוצאת בתוכי סיפוק גדול שמקבלת מחמאה שאני נראית טוב,כלומר נהניית מהמקום החיצוני של בגד מחמיא,איפור וריח טוב.

[חמו_מה*]

היי סגולי ,

תראי כמה זה מורכב אפרופו "מה שאנחנו רגילות לראות בבית" - אמא שלי לא תצא מהבית בלי איפור. רוב ההסתכלות שלה היא על הדברים האלה, ותראי איזה בת יצאה לה. אני חושבת על האהבה שלך לציור, לצבעים - את לא מפחדת לשחק איתם, ואני כן. ואולי, הנה אני מגיעה למה שמפריע לי כאן. שזו לא בחירה שלמה, אלא חוסר ביטחון וידע בתחום - כאילו נשארתי קצת ילדה בעניין הזה. הייתי מעדיפה שיהיו לי את הכלים, ואני אשתמש בהם רק מתי שזה מתאים לי. אבל משהו עוצר אותי במעבר בין לכלוכית לסינדרלה...

[ריש_גלית*]

אז נפגשנו שם היום סוף סוף או שזאת לא את?
<מבולבלת>

[סגו_לה*]

כן כן נפגשתן יקרות

[חמו_מה*]

אני יכולה לחלק את התפקיד שלי בבית לשתי קטגוריות באופן הבא :

תפקידים אותם אני ממלאת בשמחה וזרימה בד"כ :
תליית כביסה, קיפול ומיון כביסה, שטיפת כלים בעומס בינוני, טאטוא ריצפה, השקיית עציץ, משחקי קלפים עם הילדים, בישול, נהגת מוניות משפחתית.

תפקידים אותם הייתי בשמחה מוכרת למישהו אחר :
סידור החדר של הבנים והכנתו לשטיפה, שטיפה, הפרדת ידיים ורגליים של הבנים אחד מהשני, הרגעת הבנים, הפרדת כוחות, משחקי קופסא שהם למעלה מ20 דקות, כל מה שקשור לבית הספר של הבנים. נראה לי שהעיקרון ברור....

התפקידים הראשונים הם מוגדרים. יש להם זמן התחלה וסיום ברורים. ולכן הם מארגנים ומרגיעים אותי ,
התפקידים השניים הם זוללי אנרגיות, אתה מתחיל במשימה ואתה לא יודע איך אתה גומר, או עד כמה אתה גמור...

האם אני יכולה לעצב את התפקידים השניים שיהיו בהם את האיכות של התפקידים הנסבלים בעייני? כדי שארגיש יותר בשליטה גם בהם??

[ריש_גלית*]

האם אני יכולה לעצב את התפקידים השניים שיהיו בהם את האיכות של התפקידים הנסבלים בעייני? כדי שארגיש יותר בשליטה גם בהם??
זאת שאלה למופת. שאלה שמשנה איכות חיים!
הפרדת ידיים ורגליים של הבנים אחד מהשני, הרגעת הבנים, הפרדת כוחות
אלה תפקידים שכדאי לדעתי לנסות לשנות אותם באופן מהותי, לא כמוּתי. מנסיוני, לחמומות זה קצת קשה, כי הצורך שלי בשקט שולח אותי להתערב הרבה לפני שכדאי, אם בכלל, להתערב, ובצורה חמומת מוח ולא נוכחת, לא בריכוז, בשקט ובשליטה עצמית כמו שהייתי רוצה.
וההרגל כבר נוצר ומצפים ממני להתערב בריבים שלהם. וכשאני מצליחה להניח להם, ולכל היותר לנחם בשקט ובלי שיפוט את מי שזקוק לנחמה, בדרך כלל הם חוזרים לצחוק, לשחק ולהסתדר ביניהם הרבה יותר מהר. (אצלי זה בן ובת, וקצת יותר צעירים משלך, נדמה לי, אבל זה מגיע בקלות למכות ולצעקות ביניהם. הם גם מסתדרים נהדר, מצד שני).

[רסיסים_של_אור*]

פספסתי נראה לי משהו בכל התכתובות האחרונות... אין לי פייסבוק אבל לילדים יש הם טוענים שבאופן זה סוג של פייסבוק וכנראה שהם צודקים... גם כאן אני מתקשה להיות הרבה ולעומק ...

אני מתחברת לדברים שכתבה ריש גלית ובכלל נראה לי שאת עשית את ההבחנה בעצמך, הגוף שלך או יות רנכון תחושת השמחה שלך מביעה את התפקידים שהם באמת שלך לבין כאלה שאולי אינם בהכרח שלך או שאולי את מגיעה אליהם עם מטען שכדאי לנסות לדייק. כמו ש אורנה שפרון אוהבת להמליץ - כדאי להקשיב לגוף בסיטואציות האלה ולתת לו לנווט אותנו ולהנחות אותנו.

חוצמזה, יש אולי גם את העניין של "האם אני מספיק טובה במה שאני עושה" ובכלל "האם בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב..." שמרגיש לי מרחף מעל כל הדברים האחרונים שכתבת וזאת נקודה שצריך לעבוד ולבקש עליה המון המון כי כל-כך קשה לנו להיות בעלות עין טובה לעצמנו ...

[חמו_מה*]

הורדתי פחממות.
אני שבוע בלי פחממות.
מה זה פחממות בשבילי?
ביטחון, רגיעה, סוג של שמיכת פוך.
עכשיו חייבת לספוג הכל בעצמי.
לשהות עם הכאב, הדאגה..
לנשום ולומר : יופי. עכשיו את רואה יותר שקוף, ככה הם פני הדברים,
מבינה שהנפש חסרה, אולי טוב שגם מרגישים את זה בגוף - יש התאמה.
חסר, חסר ,חסר... אבל אפשר לחיות עם זה , ולהתבונן בינתיים,
הכל בשליטה. גם אם עצוב.
אפשר לנוח גם אם עצוב
אפשר לשמוח גם אם עצוב
הכל אפשרי.
החיים החשופים.

[סגו_לה*]

וואו...
איזו גיבורה את !
גם על ההחלטה להוריד את המנחמים האלו וגם על התבוננות אמיתית וכנה על המשמעות שלהם.
בהצלחה יקרה (עוגת גזר ללא קמח)