חמותי ואני

בשמת יקרה, אינני מתכוונת להגן במיוחד על נשים אחרות הנמצאות באותו מעמד שאני נמצאת. אני חושבת שגם הכלות וגם החמיות שאינן מוצאות שפה משותפת ומגיעות ליחסים מתוחים כפי שמתוארים באתר, מעוררות רחמים ועוד יותר בני המשפחה הסובבים אותם. אני מרחמת יותר על החמיות, נשים מבוגרות בעלות ניסיון חיים שיכלו לכלכל את מעשיהן בתבונה, ולא להגיע למצב שבו הכלה תכתוב את מה שכתבה. ביחסים רעים של חמות וכלה אין צדיקה ומרשעת. יש חוסר חוכמה, ישנה עקשנות וקשיחות בשני הצדדים. חבל שאין אדם חכם בסביבה הקרובה שיוכל לפשר לקרב לבבות ולו רק למען הנכדים.

שליחה על ידי מירב* » 06 יולי 2003, 21:59

לאמא חמות וסבתא, ובעיקר למישהי היקרה
לדעתי אתה לא סתם הופך לחמות "קשה". אתה קודם כל אישה קשה אחר כך אמא קשה ואחר כך חמות קשה. אני רוצה להגדיר "קשה" . קשה מבחינתי זה אומר אדם שיש לו בעיה בתקשורת , כלומר בעיה באיך שהוא מעביר את עצמו, את רגשותיו וכו'.
במקרה שלי אני חושבת שהבעיה של חמותי היא שהיא לא יודעת איך להרחיב את הגבולות של עצמה ולכלול גם את הגיסות במסגרת המשפחה שלה כפי שהיא רואה אותה.
הבעיה שלי היא שאחרי כ- 13 שנה, (ממש בר מצווה) של יחסים עם הבן שלה, החלטתי להפסיק להיות שק האגרוף שלה במובנים מסויימים, להפסיק לשמוע אותה מטיחה ביקורת בבנה, להפסיק לשמוע אותה מתנה באוזני צרות שהיה עדיף שהיתה מתנה באוזני חברות. ומהרגע שהפסקתי להתקשר אליה כל הזמן ולשמוע על צרותיה, אז זהו, אני לא חלק מהמשפחה שלה!!!!
והאמת היא שאני בסופו של דבר מרוצה עם השינוי הזה. פשוט המרחק הועיל לי. יש לנו יחסים קורקטיים, שאני מקווה שיתחממו יותר עם הזמן. עדיין אני חושבת כמובן שאי אפשר לעשות הכללות אבל אני מקווה שכשאני אהיה חמות (בעזרת השם) אני אדע להתייחס לכלתי כאילו היא ביתי, ואני מכירה מקרוב דוגמא שכזו. הלוואי .

אני חשבתי שיש לי בעיה קשה עם חמותי. ואין ספק שיש בינינו הרבה בעייתיות, הבדלי תרבות, הבדלי חינוך ועוד וגם אין ספק שהיא אישה ביקורתית - אבל זה נובע (לדברי בן זוגי) מכך שהיא אישה ששכחה שאפשר להנות מהחים (ולא רק מאוכל).
הם היו פה בשבת האחרונה והבנתי שרוב הבעיה היא עם חמי. הוא חסר טאקט, רגיל שכולם נעים לפי החליל שלו ולא מבין/מסכים עם שום דבר מהדרך שלנו. את כל הביקורת שנאמרת כשאנחנו לא נמצאים (וזה בסדר, גם אנחנו מבקרים אותם כשהם לא כאן) הוא מתמצת למשפטים שנדמה שמטרתם לפגוע ואומר לי.
אני לאאכנס לפרטים, אבל פשוט התחלתי לענות או להגיב, בלי לתת לו את "הכבוד הגברי" שהוא רגיל עליו - אלא כאל אחד האדם, ומאחר והוא אדם שאוהב לכעוס והעלב ואז לשבת זועף בצד - לפחות הצלחתי להשתיק אותו.
בעקבות זה שראיתי איך הוא מנהג עם נכדתו בת השנתיים + (כולל סטירה) אני בחיים לא ארצה להשאיר את בני איתו לבד ומחר שחמותי לא תספק הגנה אז אני לא אשאיר אותו איתם לבד. אני כן אנסה להמשיך לבוא לביקורים ולתת לבני לקבל את האהבה שלהם.

זוכרים אותי מתחילת הדף ?
ובכן, המעבר לדירה שכורה הביא לנתק משמעותי עם החמה, לאחר תקופת משבר קצרה הפשושה ( שנהנתה עד כה מתשומת לב אובסיסבית וחסרת כל הגיון) למדה לגלות את העולם סביבה, עסוקה בענייניה.

אך יצאתי לעבודה חלקית ביותר בה החם והחמה שוהים עימה לסירוגין, משחקים עבורה את המשחקים, מופע תרבותי שלם הם עורכים.
ולמחרת היא באה אלי עם הצעצוע שיד הדמיון הוסרה כליל, דורשת שאחזר את אותו קסם הקסמים.
וזהו, שבועות עברו - ואני עובדת, ואילו היא דורשת ודורשת - שאשחק את משחקיה ואגזול ממנה יצירתיות והפעלת דמיון ( מה עוד שדמיוני שלי קלוש והיצירתיות כבתה מזמן עוד מימי בית הספר ).

רב המפגשים עם חמותי נעשים שלא בנוכחותי מבחירתי שלי.
במפגש האחרון לפני מס' ימים, הפעוט נגס בתפוח להנאתו בזרועותי החמימות, החמה הגיעה והפעוט לפת אותי בחוזקה.
אתאר את הדו שיח ביניהם:
החמה: " אפשר לנגוס בתפוח שלך ?"
הפעוט ( שנה ורבע ): "לא" !! (- ממשיך בכרסום עדיין בזרועותי המגנות ).
החמה: אפשר , בבקשה, לנגוס בתפוח שלך "?
הפעוט :" לא " ( החלטי ביותר ).
החמה מנסה לנגוס.
הפעוט הודף אותה בידיו.
החמה: " אתה טועה, אתה חייב (!) לתת לי ביס מהתפוח, ואתה חייב (!) לאמר: כן, בשמחה ".
החמה מקרבת פיה לתפוח ונוגסת בו.

חוצפנית!!!
ומה עשית?

שום דבר.
לפני מס' ימים היה דו שיח קשה ביננו, במהלכו היא טענה כי מקור היחסים הרעועים בינה לבין נכדה הוא בכך שאין היא רואה אותו מספיק.
ניסיתי להסביר ( בעדינות - תחת אוזנו המפקחת של בעלי) שעליה להתבונן בתוכה, ולנסות להבין כמה חשוב לזרום עם הילד ולא לכפות עצמה עליו.
בזעם היא לקחה תיקה ויצאה מהבית, תוך שהיא ממלמלת: " בקרוב עוד תאשימי אותי בהתעללות ". ( ח"ס).

נשמע שיש לה שלדים בארון

אלמונית, אולי במקום להסביר לה על עצמה (מה שבדרך כלל אף אחד לא מת שיעשו לו) פשוט תגיבי קצרות בזמן אמת, עם כמה שפחות מילים : "הוא אמר לא!"
אם היא מתעלמת אפשר לחזור ביתר תקיפות :"הוא אמר לא! לא שמעת?"
אבל זה קל לתת עיצות...נשמע מעצבן לאללה מה שאת עוברת.

מדגישה את עצתה של ענת גביש ומוסיפה:
ברגע שהיא שואלת והילד אומר לא, ואת רואה את הסימן הקל ביותר לכך שהיא לא מתכוונת לכבד אותו ואת תשובתו, פשוט תסתלקי .
תזוזי, תלכי איתו לחדר אחר, תפני את הגב, תנתקי מגע. תסגרי לה דלת.
אני לא רואה שום טעם להישאר שם ולתת לילד להתגונן בעצמו מול הסבתא התוקפנית, או להישאר ולהתווכח ויכוח מיותר (ללא ספק זו אחת שלא מקשיבה לאף אחד חוץ מלעצמה).

ו"שם בדוי":
אני מבינה שיש לך גישה חינוכית משלך. את יודעת איך את רוצה לגדל את הילדה שלך.
זה מאוד מתסכל שחמך וחמותך לא שותפים לתפיסות שלך, וכשאת נותנת להם את הילדה שלך הם מטפלים בה לפי התפיסות שלהם.
האם אין שום דרך שבה תגדלי את הילדה בעצמך?
או תמצאי מטפלים שרואים את הטיפול בילדים לפי הגישה שלך?
הרי לפי מה שאת מתארת, לא מדובר באנשים שבאים מיוזמתם ומתנפלים על הילדה - אלא שאת בעצמך נותנת להם אותה לשמור עליה כדי שתוכלי לעבוד.

אני רוצה להציע את זווית ההסתכלות הפרטית שלי בהתמודדות מול החמות או מול כל האדם מקורב אחר.
הגישה שלי אומרת שהילד אינו שייך לי. הוא שייך לעצמו. ואני לא יכולה לקבוע בלעדיות על החינוך שלו. העולם שלו מורכב ממפגשים עם אנשים שונים בעלי תפיסות שונות ובמפגשים הללו הוא מפתח את עולמו אישיותו.
מה שאני בוחנת הוא האם אוהבים ומקבלים אותו או לא. אני משתדלת לא לבוא ממקום שיפוטי.
אמא שלי שונה ממני מאד וכן גם חמותי אבל אני בטוחה שהן אוהבות את ילדי מאד ומקבלת את השונות שלהן. לא מזמן קרתה סיטואציה בבית החמים שבה הילדים רבו ואיתמר התנהג לא יפה לנבו. הסבא ראה ולא היה מסוגל להבליג וכעס על איתמר. פתאום באמצע הכעס הוא קלט אותי שם מסתכלת עליו (הילדים לא ראו אותי) והשתתק. חייכתי אליו סובבתי את הגב והלכתי, בעצם סימנתי לו שהוא רשאי להמשיך ולהעיר להם בכל דרך שהוא רואה לנכון. אני לא מתכוונת לשפוט או להתערב. והוא אכן המשיך עד שסיים את העינין בדרך שנראתה לו.
הדוגמא הזו חשובה בעיני מכיוון שאני לא הייתי נוהגת כמוהו אבל קיבלתי לחלוטין את זכותו נהוג על פי דרכו ואני רואה את הרווח של הילדים מהתמודדות עם דרכי תגובה שונות.
כשאנחנו נוסעים לבקר את סבתא שלי הילדים יודעים ששם החוקים אחרים לחלוטין. אסור להשתולל ואסור ליפול ולהיפצע. צריך להתנהג יפה ולאכול הכל מהצלחת. נשמע אולי שונה מאד מהבית אבל בכל זאת שם הם מקבלים אהבה אדירה ומשהו שאני לא יכולה לתת להם. הם אוהבים מאד לבוא לשם וזה אומר שאינם להם בעיה עם השונות.
נראה לי מיותר לנסות ולכפות את תפיסת העולם שלנו על אנשים אחרים. לפעם יש דברים שצורמים לנו אבל לא באמת מזיקים, סך הכל אנחנו צריכים לזכור שאין לנו מונופול על החכמה והצדק ושרובנו הורים צעירים ושהסבים וסבתות בכל זאת חיו בעולם הזה יותר מאיתנו וחוו יותר חוויות וגיבשו את תפיסת העולם שלהם על סמך נסיונם וזה יהיה מאד יהיר מצידנו לבוא אליהם ולאמר להם שכל תפיסת עולמם שגויה.
אומרים שמה ששנוא עליך אל תעשה לחברך ושאל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
אני משתדלת לזכור זאת (לא תמיד מצליחה)
ומקווה שאגדל את ילדי כך שיצליחו לכבד אותי ואת דרכי כשאני אזדקן ואהיה סבתא.

בקי, יפים ונכונים דברייך מנקודת מבט של הילד.
אני בחרתי להציג דבריי מנקודת מבט של האם, שהרי משם נובעת המורכבות ההולכת ותופחת למימדים.
קבלת דרך חינוך שונה הנוגעת לילדייך צריכה לפעול במישור הדדי תוך הבעת הערכה ורגישות האחד כלפי השני.
מתן חיזוקים לאם הצעירה ומודעות לרגישותה בנושאים מסויימים אינה יכולה לגרוע כי אם לתרום למערכת יחסים סבוכה זו, האם הצעירה המקבלת הערכה מסביבתה תחוש בטחון ונוחות. הרגשת העוינות והאיום ידחקו לטובת תחושה חמימה של משפחה המפרגנת, העוזרת שניתן להיוועץ עימה, ולהעזר בה ( דוגמא אמיתית: יועצת הנקה המתנדבת לשאת את הנכדה במנשא בעוד האם נחה קמעה, במקום לאמר "תשבי לאכול לא נורא אם התינוק יבכה מעט").

נתת דוגמא מצויינת.
אני זוכרת מקרה שקרה לי כשאיתמר היה תינוקי פיצפון והיינו אצל החמים לארוחת ערב ביום שישי.
איתמר ישן בחדר אחר ואנחנו היינו ליד השולחן, פתאום הוא התחיל לבכות ואני קמתי אליו. חמי אמר "שבי תאכלי, שום דבר לא יקרה לו אם הוא יבכה רגע" ואני עניתי "תינוקות לא בוכים סתם. אם הוא בוכה בטח יש לו סיבה" וקמתי וניגשתי אליו
לא כעסתי ולא הרגשתי שפועלים נגדי. הוא אמר מה הוא מאמין בו ואני את מה שאני מאמינה בו.
מאז הוא לא חזר על האמירה הזו. הוא מקבל את ההחלטה שלי בנושא אבל לא ניגש בעצמו.
אני חושבת שזה טוב. שנינו מצליחים לחיות אחד לצד השני מתוך כבוד וסובלנות וללא כפיה או רגשות קשים.

אם לסכם את כל מה שנאמר כאן וגם את נסיוני האישי אני יכולה להגיד במשפט אחד שהבעיה איננה השונות. הבעיה היא כיצד באה השונות לידי בטוי ומה עושים איתה. בקי מתארת מצב אידיאלי שבו איש אינו כופה את עצמו ודעותיו על האחרים. הלואי על כולם מצב כזה. אבל המציאות של רוב בני האדם שונה. בדרך כלל עם השונות באה גם הכפיה ושם מתחילה הבעיה. הכעס, ההתפרצויות, המריבות, ההעלבויות וכו'. כל מה שכולם מכירים טוב כל כך.

בזעם היא לקחה תיקה ויצאה מהבית, תוך שהיא ממלמלת: " בקרוב עוד תאשימי אותי בהתעללות ". ( ח"ס).
אלמונית,
אם הסיפור שסיפרת מייצג את מה שקורה בדרך כלל בין בנך לחמותך -- אז כן, זו התעללות. אני מקווה שבקשר הזה קורים גם דברים אחרים, יותר יפים וחיוביים.
יש עוד היבט שחשוב להדגיש בעצה של ענת גביש: בנך יחווה את ההגנה שלך, ויפנים את זכותו למרחב ולגבולות. כשיהיה גדול יותר, הוא יידע להגן עליהם בעצמו, אבל כרגע חשוב שאת תהיי שם בשבילו לעשות את זה, אם הוא עדיין לא יכול.
בקי,
את באופן עקרוני צודקת, אבל ישנם מקרים בהם ה"שונה" הזה חוצה קו אדום. למשל, האם היית שותקת לו חמיך היה מכה את ילדייך (מהתיאור שלך עולה שהוא ממש לא בכיוון הזה, אבל זו סתם דוגמה לצורך הדיון)?

בנך יחווה את ההגנה שלך, ויפנים את זכותו למרחב ולגבולות. כשיהיה גדול יותר, הוא יידע להגן עליהם בעצמו, אבל כרגע חשוב שאת תהיי שם בשבילו לעשות את זה, אם הוא עדיין לא יכול.
סמדר, תודה על ההרחבה. כתבת את זה מצויין.
בקי, אשרייך, נשמע שאת מוקפת באנשים שלמרות שונותם יודעים לכבד.
אני גם מרגישה שהילד לא שייך לי, כמו שכתבת, אבל הוא תלוי בי. והקווים הם עדינים, לפעמים רק אמא יודעת מתי להביט מהצד ולתת לסבא לסיים את דבריו ומתי לבוא ולהפריע.
יש לי גיסה שמדהימה אותי כל פעם מחדש באופן בו היא מפנימה את ה"חוקים" שלנו ומשתנה בהתאם להם. לעתים היא צופה במישהו שמנסה "לחנך" לי את הילדה ולא מבינה איך לא התערבתי. ולי קשה להסביר, למה הרגע הזה בדיוק לא היה מחייב התערבות, ואילו רגע אחר כן. ישנם רגעים בהם ההצקה החיצונית היא משהו ש אני מסכימה לו כחלק מהמרקם העשיר שהילדה אמורה לפגוש, ויש רגעים, שבשום אופן לא.
זו הפריבילגיה של אמא. היא חושבת מהבטן ויודעת בדיוק מה נכון. אין חוקים ואין הסברים.

ענת,

זו הפריבילגיה של אמא. היא חושבת מהבטן ויודעת בדיוק מה נכון.
הלוואי. אני פוגשת כל כך הרבה אמהות שממש אינן יודעות מה נכון, ואם הן חושבות מהבטן כנראה שהבטן שלהן מזייפת.
אמא לתינוקת בת חודשים אחדים מספרת שהילדה כל הזמן בוכה ורוצה על הידיים, וממש עושה לה "דווקא". נראה לך ש היא יודעת בדיוק מה נכון?
לא כל האמהות הן כמו אלו שכותבות כאן (טוב, כמו רוב האמהות שכותבות כאן...).

אמא לתינוקת בת חודשים אחדים מספרת שהילדה כל הזמן בוכה ורוצה על הידיים, וממש עושה לה "דווקא". נראה לך ש היא יודעת בדיוק מה נכון?
מעצבן לראות מסביב . )-:

זו הפריבילגיה של כל אמא. לא כל אחת יודעת/ מעיזה/ גילתה כבר איך להשתמש בה.
(או לדרוש אותה. או לאטום את אזניה מכל הקולות האחרים שעולים בה ומסביבה כשהיא מנסה לחשוב מהבטן.
זו אולי המכשלה הכי גדולה לאמהות צעירות וגם לא צעירות...)
אפשר אולי לומר "לא כל האמהות התברכו במכרות וידידות כמו הנשים שכותבות כאן"
מה שמגביר בי את הצורך לפרסם את דברי האתר הזה בכל לוח מודעות, בכל טיפת חלב, בכל תיבת דואר...

וגם מה שמביא אותי שוב להודות לכל הנשים שהכרתי בחמש השנים האחרונות. כולן, כולל החמיות, אם לאלץ את ההודעה הזאת בכל זאת לנושא הדף....(-:

אני ובעלי על סף התמוטטות.
המתח הנסוב סביב החם והחמה ( הוריו - גרושים ) מרקיע שחקים.
קיימת אובססיביות מוחלטת סביב הנכד, כאשר הם באים לביקור העולם פסק מלכת, ממלמלים הם ברכת שלום קלושה , ומיד נגשים הם למלאכת ועדת התרבות והבידור. הנכד אינו עושה דבר והם עורכים לפניו מופע בידור שלם עם כל צעצועיו. אין זה משנה שכאשר הם נכנסו לדירה הוא היה מאושר עסוק בענייניו.
למחרת היום הוא מגיע אלי דורש שאשחק עמו, מגיש לי צעצוע אחר צעצוע דורש שאשחק את משחקם.
הם מגיעים רבות לבקר ( בנפרד ) וטוענים כי אין זה מספיק ורוצים לשהות במחיצתו יותר.
אגב זו אותה אלמונית מסיפור התפוח לעיל.

אלמונית, הסירי דאגה מליבך, הקטנים האלה יודעים טוב מאוד איך להתנהג עם מי ומה לדרוש ממי (אצלנו המצב דומה - נכדה יחידה, סבים, סבתות ודודות עומדים על הראש ומקשקשים בזנב...) אבל אנחנו סומכים על זה שההשפעה העיקרית על הקטנה היא בכל זאת אנחנו - ההורים, והמסר שמועבר הוא שיש דברים שאפשר עם סבתא ואי אפשר עם אמא. נקודה. (למרות זאת אני כן מבהירה לסבתא שכאשר נמצאים בבית שלי לא רצים אחריה עם צלחות אוכל בכל הבית והפיטום מוגבל לאיזור המטבח ועוד כמה חוקים של הבית)

לאלמונית היקרה
הסכימו בינכם כמה פעמים בשבוע אתם מוכנים לביקורי הורי בעליך, וקיבעו זמני ביקור קבועים. אימרי להם בנחמדות כי ביום א יש לכם חוג בפילוסופיה הודית, יום ב יש לכם שיעור מקרמה ולפיכך הם מוזמנים בימי ג ו-ה . ואם הם מתעקשים ,שיגיעו ולא תהיי בבית .
מסכימה עם מיצי פיצי שהילדים יודעים טוב מאד ומזדהה עם דוגמת הצלחת:-D
הילד שלי יודע שעם אמא לא מקבלים עוגות, אבל עם סבא וסבתא כן.
היי עיקבית והמצב יחזור לקדמותו. וחוצמיזה דעי שגם בנך וגם חמך וחמותך ניזונים מחוסר הביטחון שלך. הרפי- הפגיני בטחון ולכי לעשות אמבטיה חמה\טלפונים כשהם נמצאים במקום לחכות שילכו כבר ולחשוב איך הם מקלקלים את הילד
.

אני מסכימה עם בקי מלמעלה
ובענין הצלחת של מיצי פיצי - לדעתי כאשר מנסים לכפות על סבא וסבתא את שיטות החינוך שלנו מונעים מן הילד קשר בלתי אמצעי עם סבא וסבתא שלו, לטוב ולרע. בעצם בגלל שסבא וסבתא שונים ונוהגים אחרת אנחנו מונעים ממנו את סבא וסבתא שלו, מכניסים מתח למפגשים, הוא קולט שאנחנו לא מרוצים מהם, שומע שיחות לא נעימות, הופך להיות סלע מחלוקת ומוצא את עצמו גורם לחיכוכים, שזה מקום מאד לא נעים להיות בו. עדיף פי כמה להיות אדם שיש לו הורים אוהבים וסבא וסבתא שאוהבים אחרת.
לפי דעתי החינוך שלי לא יפגע אם פעם בכמה זמן סבא וסבתא יעשו עם הילדים אחרת וירדפו אחריהם עם הצלחת, ומצד שני, החינוך שאני נותנת יפגע מאד אם הילדים יקלטו אותי רבה עם סבא וסבתא, מותחת ביקורת על ההתנהגות שלהם. אני רוצה לתת דוגמא אישית של כבוד לסבא וסבתא וקבלה שלהם, על כל מה שהם מביאים אתם, ולא של ביקורת וווכחנות. לכן אני משתדלת מעל ומעבר לא להעיר לסבא וסבתא על כלום. אני יודעת שהם באים בכוונות טובות, ומזכירה לעצמי את זה ברגעים הקשים. (ולא חסרים כאלה. הפנינה שלנו:
("אל תרוץ, אתה תיפול! אתה תיפול!

הילד, כמובן, נופל -

.. אמרתי לך שתיפול! מה אתה בוכה? לא קרה שום דבר")

חוקי הבית שלי לא נועדו לפגוע בסבא וסבתא או להפריע להם לפטם את נכדתם אלא רק להפוך את חיי לניסבלים, אני לא מרשה לאכול בכל הבית כי זה מלכלך, אנחנו לא נוהגים להדליק טלוויזיה בערב שבת כי זה הורס את האוירה, אז אין ברירה אלא לחזור ולהבהיר לסבא וסבתא שאצלנו זה ככה ושיכבדו את זה (אצלם אני כמובן לא אומרת להם מה לעשות אבל כאשר אוירת האנדרלמוסיה עולה לי על העצבים אני אומרת יפה שלום ואנחנו חוזרים לבית שלנו)

אז אין ברירה אלא לחזור ולהבהיר לסבא וסבתא שאצלנו זה ככה.
לדעתי זו העמדת פנים לומר כאן "אז אין ברירה".

יש בהחלט ברירה: את בוחרת פה לנהוג כך. את מעדיפה "לחזור ולהבהיר" ולשים את סבא וסבתא במקום של מישהו ש"חוזרים ומבהירים" לו, על פני הלכלוך שאולי יהיה והאווירה שאולי תיהרס.
ובבחירה הזאת את לא רק משאירה את האווירה בבית כמו שהיא כשסבא וסבתא אינם, אלא את עושה עוד דברים (יוצרת אווירה של מתח) ומשדרת עוד דברים: הרי אם אורח חשוב באמת היה מגיע, יש להניח שהיית מרשה לו לאכול בסלון ולהדליק טלויזיה.

זו הנקודה לדעתי: לכשעצמי מבחינת סדר העדיפויות עדיף לי לוותר לזמן הביקור על "נסבלות חיי" לטובת דוגמא אישית של כבוד לסבא וסבתא ולטובת ביקור הרמוני ולטובת הקשר הבלתי אמצעי של הילדים עם הסבא והסבתא שלהם ולטובת זה שלילדי לא יהיו סבא וסבתא סמרטוטיים שנוזפים בהם ו"חוזרים ומבהירים" להם אלא סבא וסבתא שהם חזקים ובטוחים ומכובדים.

ומה עם כבוד למקום שאליו מגיעים הסבא וסבתא ?
מגיעים אנשים למקום שבו הכללים שונים ממה שהם היו רוצים לראות בביתם. זה לא ביתם, ועם כל הרצון הטוב הם בגדר אורחים (ברוב המקרים).
אני אוהבת את הגישה של חיה ותן לחיות, ולתת כבוד לאנשים כמו שאני מצפה שיכבדו אותי.

אני רוצה לתת דוגמא של כבוד.
אבל מצד שני אני רוצה לתת דוגמא של אסרטיביות.
של - "זה ביתי ויש גבולות שאני לא מוכנה לעבור אותם"

נכון, לא צריך להכנס על כל דבר למלחמת עולם, לעשות ברוגז, ולחזור הבייתה בטריקת דלת.
אחרי הכל, האנשים האלה חשובים לנו, וכדאי לבחור את הקרבות שלנו, להחליט על סדרי עדיפויות בנושאים ששנויים במחלוקת.

אז אם אני הולכת לבית של ההורים שלי או של חמי וחמתי יש לי פחות להגיד בקשר למה שמתנהל שם, מן העובדה הפשוטה שזה אינו הבית שלי. אבל כשבאים לבית שלי אני מצפה לאותו יחס חזרה.

מי - את צודקת. זה עניין של בחירה.
השאלה היא מה עומד מאחורי הבחירה ומה האלטרנטיבות ואיך אנחנו בוחרים ליישם את הבחירה.

אפשר למשל "לחזור ולהבהיר" ולשים את סבא וסבתא במקום מול הילדים.
ואפשר לעשות את זה יותר בפרטיות כי חשובה לנו הדמות של סבא וסבתא בעיני הילדים.

"לכשעצמי מבחינת סדר העדיפויות עדיף לי לוותר לזמן הביקור על "נסבלות חיי" ..."

למשך כמה זמן בדיוק יכול אדם ממוצע לותר על נסבלות חייו?
ומה אם כל הדברים שנכללים בקטגוריה של הפרעה לנסבלות החיים,אינם מוגבלים רק לזמני הבקורים?
האם יכול אז אותו אדם ממוצע לותר בכלל על נסבלות חייו?

אם אורח חשוב באמת היה מגיע, יש להניח שהיית מרשה לו לאכול בסלון ולהדליק טלויזיה.
אורח שהיה מגיע ומתעקש להפר את כללי הבית שלי מהר מאוד היה יוצא מכלל הגדרת "אורח חשוב". ואם אפשר, מכלל הגדרת "אורח" בכלל.

חמותי היתה אמא כפייתי וחונקת ומנסה "לחנוק" גם את הבת שלי... הדוגמא הבולטת ביותר היא עניין הקור. היא תמיד חושבת שלילדה קר (ושאני לא מלבישה אותה כראוי) היא תמיד מסדרת לה את הבגדים, מושכת את הגרביים, מכניסה את החולצה למכנסיים ומוסיפה עוד שמיכה. הילדה מתעצבנת (בצדק!). בהתחלה רמזתי ("לא קר לה?" "לא!") ועכשיו אני כבר מבקשת שיניחו לה עם הסוודרים והשמיכות, הילדה בסדר גמור כמו שהיא. אבל זה לא עוזר. חמותי ממשיכה לראות בילדה חפץ ללא רצון משלו, שצריך לעטוף בהרבה שכבות ולהביא בשלום לגיל הבגרות (וגם אז, החליט בשבילו מה הוא יעשה בחיים).
גם ככה אני מסומנת בעיניה כאמא מזניחה (שנותנת לילדה לזחול חופשי ומניקה כשהילדה מבקשת ולא לפי השעון). אבל עניין החימום פשוט עולה לי על העצבים.
<ענל היתה צריכה קצת לפרוק, אחרי עוד מפגש מיותר עם ההורים שלו>

ענבל - חיבוק!
אני עדיין מתאוששת מארוע חמותי ואני וארוע גיסי ואני. בקרוב הדיווח!

ילדי כעת לאחר מסדר טרום סבתא. הם יודעים שכאשר הולכים לסבתא מתנהגים אחרת, כלומר, נועלים נעלים ולא סנדלים בחורף, לובשים סוודר ולא מקטרים, ומכניסים את החולצה יפה למכנסים.

חלק מכיבוד ההורים שאני דורשת מילדי, זה גם להבין שאצל סבא וסבתא מתנהגים אחרת. ומכבבדים אותם ,אפילו שבעינים שלנו זה נראה מאוד משונה. הבית שלי שונה משל הורי, משל אחי, משל גיסותי ומשל חמי וחמותי ומשל כל העולם כולו. בתיהם של ילדי מן הסתם לא יהיו זהים לשלי. והואיל וכיבוד אב ואם וסב וסבתא מאוד חשובים בעיני, יותר מאשר הצורך של ילדי לנעול סנדלים בשיא הגשם, הוא ינעל נעלים, וכאשר ישוב הביתה הוא יחזור לסנדליו.

בקיצור הערך של המימוש העצמי נמוך בעיני מהערך של כיבוד אב ואם.

יפה מה שכתבת, צפי. אבל מה עם דברים שממש קשה לשתוק עליהם? לדוגמא, אצל ההורים שלי כשיש ילד בסביבה חצי מהדיבורים באנגלית כדי שלא יבין. אם זה בשאלה אם להביא מנה אחרונה (שלא יבינו חס וחלילה ויפסיקו לאכול את מה שהם אוכלים) ואם זה לשאול מתי אתם הולכים (כדי שלא ישים לב שאנחנו "בורחים" לו) ואנחנו פשוט משתגעים מזה. מתחננים שיפסיקו והם לא מסוגלים.
כל כך מעליב בעיני, גם שהם לא מבינים למה זה חשוב לנו וגם הזלזול הזה בילדים.

בענייני אוכל, במשפחתי נהגנו לדבר אנגלית, כדי ש... הכלב לא יבין.
מה לעשות, אחרת אי אפשר היה לאכול בשקט.
אבל זה נראה לי אמצעי נקלה אפילו כשמדובר בכלב, אז ילדים?

אמא שלי למדה כך אידיש. הוריה דברו איתה פולנית, ובגיל 17, כאשר הם הקפיצו אותה בצורה יוצאת דופן, היא ענתה להם באידיש שוטפת. פולנית היא די שכחה, אבל אידיש היא בעצם שפת האם שלה.

את לא גרה אצל הוריך. אמרת להם מה את חושבת. הם לא מכבדים את דעתך, אולי מכורח הרגל ארוך שנים שקשה להם לשנות. אם זה היה מאוד מציק לי, מה שפשוט הייתי עושה זה מתרגמת ליד הילדים את השאלה. למשל בענין הקינוח. שואלים מי רוצה מנה אחרונה, אז עונים בעברית ושואלים את הילדים - אתם רוצים מנה אחרונה בעברית. (פשוט קשה לי לראות מה העקרון מאחורי התנהגות הוריך למעט הרגל ואז זה באמת לא משנה לתרגם את דבריהם).

תמיד ישנם נושאים שמטמטמים. אני לא אומרת שלא. אבא שלי תמיד מכניס פרשנויות כוחניות לבכיות של ילדים. אמא שלי מטריפה את דעתי עם עניני סדר. אבל, כאשר אנחנו שם, אני בד"כ לא מגיבה, אלא פשוט מקצרת את הביקור ברגע שעולים לי על הנרבים. לחמי וחמותי אני ממש ממעטת ללכת, בגלל שהם פשוט מתנהגים לילדים בצורה שלי אישית קשה לראות (כמו לדבר לילד בן חמש כאילו הוא מפגר) אבל אני לא אשנה אותם, אלו הסבא והסבתא של ילדי, אני מעונינת שיהיה להם קשר נורמלי איתם, ולא קשר רווי מתיחויות בשל העצבנות שלי, אז אני נמנעת מללכת לשם לעיתים מזומנות וזהו. בעלי רגיל אליהם, ואותו זה לא מטריד. אני באמת לא חושבת שביקור של פעם בכמה זמן אצל סבא וסבתא יכול לגרוע מילדי כל כך הרבה, ביחס למה שזה נותן להם, ואין לי שום ספק שהכרת אנשים אחרים עם גישות אחרות מרחיבה את דעתם.

חמותי בטוחה שאני עושה לי את החיים קשים בכוונה כדי לא ללכת לעבודה

שליחה על ידי טלי* » 06 מרץ 2004, 18:09

זקוקה לרעיון בנושא הזה:
אני מרגישה שחמי וחמותי עושים לי דווקא.....
אני מבקשת לא לתת לילד ממתקים, הם נותנים לו שלגונים ומעדני חלב כמו מילקי
אני מבקשת שלא יעשו בצק בבית ביום שמגיעה העוזרת , אני מגיעה וכל הבית מטונף.........
אני מבקשת שניפגש בשעה מסויימת ומתקשרת מהדרך, הם לעולם לא יגיעו בזמן.............
מה עושים?

כמו עם ילדים: החליטי מה חשוב לך ומה פחות.
חוצמזה - שגרי אליהם את הבן שלהם.

ממתקים? הגדירי כמות מותרת.
בצק? הציעי פעילות אחרת.
זמנים? אין פתרון. יש כאלה אנשים. קבלי את זה כנתון.

> גילה בת למשפחת מאחרנים כרוניים <

טלי, לגבי הממתקים - אני לא בטוחה שמדובר בדווקא. הרבה מבוגרים רואים במתן ממתקים דרך לתת (או לקבל) תשומת לב. הם בטוחים שהם מפנקים את הקטן ורוכשים את חיבתו. אנחנו יודעות שהם לכל היותר מקלקלים את שיניו ושאם הוא לא נהנה להיות איתם גם ממתקים לא יושיעו. אולם, וכאן אני מאוד מבינה אותך, דווקא או לא, ברור שלא מכבדים את בקשתך.
עם חמותי הפתרון היה כפול - ראשית, הפעלתי 'נגדה' את בנה (כלומר בעלי). הוא פחות עסוק בלהיות מנומס ויותר מציב בפניה דרישות/עובדות מפורשות. שנית, גם אני בדרכי המנוסמת, הסברתי ארוכות מדוע אני לא מרשה ממתקים, שאין המדובר בגחמה, כי אם בדאגה לשלומו של בני ובכך הפכתי אותה לשותפה במשימה ולא למישהי הנדרשת לציית לי כי 'זה הבן שלי וככה' . כמו כן, חשבנו ביחד על חלופות, כמו פירות יבשים וכו'. עדין יש מעידות (היא אוהבת שוקולד והקטן מצא את הארסנל שלה...), אבל באופן כללי - שיתוף פעולה.

שליחה על ידי טלי* » 06 מרץ 2004, 20:11

קשה לשלוח את הבן שלה היא הוא אדיש לכל העניינים הללו .בניתי להם תפריט של מה הילד אוכל בכל ארוחה עם אפשרויות גיוון. העניין הוא אחר:בכל בעיה שאני מטפלת צצה חדשה
דוגמא:אחרי שבניתי את התפריט באתי אליהם. הילד רץ אלי שמח ואומר באושר רב"שתיתי קפה"
אני כמעט נחנקתי וישר התחשק לי לתת לה סטירה. בנימוס שאלתי לפשר העניין היא אמרה שהיא חשבה שאני נותנת לו קפה(?)
שטויות בכלל אין לנו קפה בבית!
זה עניין של חוסר כבוד ו\או אדישות ו\או טמטום

בכל בעיה שאני מטפלת צצה חדשה
לכן, טיפול נקודתי לא יועיל. דומני שהבעיה היא יותר של גישה (שלך ושלהם) ופחות של בעיות ספציפיות.
אני אחזור למשהו שגילה כתבה קודם - 'כמו עם ילדים'. סבתא שמשקה את נכדה בקפה נשמעת לי כמאוד שייכת לדף 'גיל 2 הנורא'... לכן, הפתרון שנראה לי הוא להפוך אותם למשתפי פעולה ולא למצייתים לפקודות שלך, כי דומני שהאפשרות האחרונה מכניסה אותם, כמו את מרבית בני השנתיים, לויברציות קשות...
האם אפשרית שיחת לב-אל-לב איתם, בה תשטחי בפניהם את משנתך החינוכית, תסבירי את חשיבותה ותבקשי מהם רעיונות כיצד לעזור להגשימה?
אם תצליחי להפוך אותם למשת"פים, ולא למואשמים או לפקודים, הרי שהם יחושו שחלק מהאחריות לשלומו של הנכד היא גם עליהם, וסביר שהם יטו גם לנהוג ביתר אחריות.

לי זה נשמע כמו התנהגות פסיבית אגרסיבית. כן, בטח: אמא שלא מרשה ממתקים, משקה את הילד בקפה. זו רק חמותך, או שניהם?
הפסיביות-אגרסיביות לדעתי קשה בהרבה לטיפול מאשר אגרסיביות טהורה (-:

שליחה על ידי טלי* » 06 מרץ 2004, 21:52

מסעדה- מעניין שגם חברה פסיכולוגית חושבת כמוך . איך לדעתך כדאי להתמודד עם זה?
מיכל- לפי מה שיכת אותם לגיל שנתיים?
מחר חמותי תשמור עליו חצי יום(אין גן) ואני ממש חוששת מזה. מדהים איך המציאות בארץ מעוות: אני עובדת כ"כ הרבה ובגן יש להם כ"כ הרבה חופשים.....

טלי, לא גיל שנתיים כרונולוגי, גיל שנתיים התנהגותי

התנהגות 'דווקא' ותרוצים קלושים הממוצאים כשמוכיחים אותם על מעשיהם (במילים של מסעדה - אמא שלא מרשה ממתקים, משקה את הילד בקפה נו, באמת...), מכניסים אותם, בעיני, לקטגוריה הנ"ל.

מדהים איך המציאות בארץ מעוות: אני עובדת כ"כ הרבה ובגן יש להם כ"כ הרבה חופשים.....
עכשיו איבדתי אותך - זה מה שמעוות??? ולמה דווקא __בארץ ?
<מיכל בפרץ משולב של ציונות וחג החירות לאם ולילד>

שליחה על ידי נועה* » 07 מרץ 2004, 08:43

גם אצלנו יש אהבה גדולה לנתינת שוקולד ושאר מיני ממתקים. עד גיל שנה לא הרשנו בשום אופן. ה"לא" היה חד משמעי והחלטי מאוד (לי אין הרבה חשבון ובן זוגי לצידי בעניין). גם היום שנה ו-4 הם כמעט ולא נותנים. ממתקים אני לא מרשה, אנחנו מרשים להם לתת חתיכת עוגה, שנאפתה בבית ויודעים מה יש בה וכאלה. אנחנו מאוד מאוד החלטיים כלפיהם, אבל הגענו לפשרה. לפעמים משחררים קצת את החבל אי אפשר למנוע לחלוטין. האיסור הזה רק גורם להם לרצות לתת יותר ויותר. כמו שמיכל אמרה "דווקא".
דרך אגב, את בת דודתו של בני בת שנתיים פלוס הם מאביסים בממתקים. כן היא שמנמונת, כן היא חולה כל הזמן, וכן ההורים מתנגדים אבל לא מספיק החלטיים.

שליחה על ידי נועה* » 07 מרץ 2004, 08:51

רעיון נוסף שאפשרי, לקנות ממתקים בריאים יותר כמו שוקולד חרובים, עוגיות מקמח מלא וכאלה. שתמיד יהיו כאלה אצל חמותך ואת זה שתיתן לו.

שליחה על ידי טלי* » 07 מרץ 2004, 10:44

זה רעיון לא רע, נועה ואני מיישמת (למשל מקפיאה פירות או גמדים בתור קרטיבים) אבל כמו מיכל כתבה זה פותח להם תאבון והם רוצים לנצל את זה עוד ועוד. למשל פעם אחת לא היה פירות קפואים כנ"ל אז הם הלכו וקנו לו קרטיב.......... כי "הבטיחו לו"
למיכל- הבנתי שהכוונה גיל שנתיים הרוחני, אבל הבן שלי בן שנתיים והוא לא כזה מרגיז.......

אבל הבן שלי בן שנתיים והוא לא כזה מרגיז.......

נכון!
ראשית, לא כל בני השנתיים דווקאיים. שנית, גם אצל הדרדקים הדווקאיים, יש טונות של חמידות ומתיקות שממתנות את המרגיזות. אצל המבוגרים - אין. וחמים הם מראש בדגרת סיכון גבוהה בענין זה...

מסעדה- מעניין שגם חברה פסיכולוגית חושבת כמוך . איך לדעתך כדאי להתמודד עם זה?
טוב, לא שהמצאתי את זה... בדיוק קראתי אצל ברברה קולורוסו (Kids Are Worth It) מאפיינים של אגרסיביות פאסיבית, וזה התאים. אין לי מושג איך לטפל בזה, באמת חשבתי לפתוח על זה דף, כי לחרדתי גיליתי גם אצלי מאפיינים כאלה ואין לי מושג איך יוצאים מזה P-: (במקרה שלי, אני שוכחת דברים כל הזמן. אני לא מרגישה שאני עושה את זה דווקא, אבל זה קורה, ולא הגיוני שאני שוכחת בתמימות בשכיחוּת שכזו). חזקי ואמצי וכשתגלי את הדרך, ספרי לי גם... מה חברתך אומרת?

שליחה על ידי טלי* » 07 מרץ 2004, 15:19

היא יותרבקטע של מה לא לעשות:-) לא לתת הרגשה שהאגרסיביות שלהם עובדת עלי כי אז זה יתן בדיוק מה שביקשו. להיות אסרטיבית בצורה מנומסת. אני מאפיינת אצלך המסעדה את מחלת הסטדרים: הסטג'רים ברפואה קוראים על מחלה וישר מפתחים אותה. כמו שמתגרדים כשמדברים על כינים....

אני שוכחת דברים כל הזמן.
גם אני. וזה ממש לא פסיב-אגרסיב. זה מעומס ולחץ. וגם אצלך, מסעדה יקרה. (-:

מסעדה, אולי באמת תפתחי על זה דף. מה זה בדיוק פאסיבי אגרסיבי? אני מכירה את הביטוי, אבל לא ממש יודעת מה זה.

שליחה על ידי פופו* » 14 מרץ 2004, 09:16

כשסבתא אומרת לנכד שלה "אתה ילד מגעיל", האם זה "פאסיב-אגרסיב" או פשוט "אגרסיב"?

ומה עושים כששומעים משפט כזה?

לגבי מה עושים - אני הייתי אומרת בקול, שגם הסבתא תשמע: "סבתא ניסתה לומר שהמעשה שעשית לא מצא חן בעיניה". הילד קיבל מסר שלא הוא ה'מגעיל' אלא ש המעשה שלו הוא הבלתי רצוי. ובשאיפה הסבתא קיבלה מסר כיצד ראוי להעיר לילד על מעשיו.
אם המקרה חוזר על עצמו, הייתי תופסת את הסבתא לשיחה ומסבירה לה כמה הרסני יכול להיות המשפט: "אתה ילד רע/מגעיל וכו'".

שליחה על ידי .מי* » 14 מרץ 2004, 16:07

אני לא יודעת בן כמה הנכד, אבל אני מוצאת נחמה לא פעם בשינון המשפט האלמותי מן "המשפחה החופשית" לילדי: "כל אחד עושה מעשי שטות לפעמים" על כל הטיותיו השונות. "גם סבתא מתעצבנת לפעמים", "גם סבתא אומרת שטויות לפעמים", "גם סבתא מדברת לא יפה לפעמים". זה ממסגר את ההערה של סבתא בתור מגבלה של הסבתא, אבל מגבלה נסלחת, שלא עושה מסבתא מפלצת אלא פשוט בן אדם כמונו. ויש גם ערך מוסף: אם כל אחד עושה מעשי שטות לפעמים, אומר שטויות ומדבר לא יפה ויסולח לו, יש בזה גם מסר מרגיע כלפי הילד (אשר יש להניח שעשה משהו כדי לזכות בתואר מגעיל וגם אם לא מפעם לפעם גם הוא עצמו עושה מעשי שטות)

שליחה על ידי פופו* » 14 מרץ 2004, 21:43

הסיפור הוא כזה.
זאת חמותי, היא הטיחה בנכד שלה בן ה-5 "אתה פשוט ילד מגעיל" כאשר הוא צעק עליה "אל תנשקי אותי את מכאיבה לי". היא סיפרה לי את זה לאחר מעשה ו"כמה הילד בעייתי". נאלמתי דום נוכח משפט המחץ שלה, העדפתי לשתוק כי הדבר היחידי שרציתי לומר לה באותו רגע זה שהיא ח@#&$ של סבתא ואצלי הוא לא היה עובר בלי תגובה.
ואז חשבתי וחשבתי. התהום הזאת שיש ביננו.
אני חייבת עצות פרקטיות על איך לנטרל אותה, הילד שלי עוד לא מדבר, הוא לא יכול לומר לה מה הוא רוצה או לא רוצה. ואין, אין שם כבוד למרחב האישי שלו, אני לא אחנך אותה אבל עדיין יש לי הזכות לקבוע על הילד שלי, לא??

שליחה על ידי עעע* » 15 מרץ 2004, 08:21

כמה חבל שליל הסדר מתקרב, בד"כ יש לי יחסים די טובים עם חמותי אבל בזמן האחרון יש מתיחות איתה ועם הבת שלה ועכשיו הם מתעקשות שנבוא לליל הסדר אצל גיסתי.
נורא התרגזתי אתמול כשהיא אמרה לבעלי בטלפון "להורים שלה (הכוונה להורים שלי) יש עוד ילדים" ואפשר לחשוב שלה אין עוד ילדים, וזו לא פעם ראשונה שיוצאות הערות כאלה על המשפחה שלי, כאילו הצד שלהם יותר חשוב והצד שלי תמיד צריך לוותר ולא נחשב.

קצת קיטור (steaming)
כבר כמה זמן אני קוראת את הדף הזה, מרגישה רגשות השתתפות ואמפתיה. מכירה חלק מהסיטואציות מקרוב. לא יודעת כמה מהבנות פה הן "כלות ותיקות" וגם אלה, איזה ותק יש להן?
אני עברתי ועדיין עוברת תהליכים וסיבובים אינסופיים עם חמותי, לומדת עליה וממנה כל יום (כמעט)
אני לא חושבת שהיא היתה אם חמה במיוחד, אבל היא גידלה את האיש שלי, עשתה אותו מי שהוא, אילולא היא היתה היא, הוא לא היה הוא, ואותו אני הרי אוהבת (מאוד) אז לא מגיע לה קצת קרדיט?
למרות הכל זה לא קל! לא קל כלל וכלל.
הרומן שלי עם חמותי התחיל לפני 12 שנה... קצת אחרי שהתחלתי לצאת עם הבן שלה. בהתחלה פחדתי להכנס אליהם הביתה.
אני חושבת שפחד הוא אחד הרגשות המרכזיים במערכת היחסים הסבוכה הזאת. פחד הדדי.
אחרי שנתיים כשבאנו להודיע שאנו מתחתנים, הם לקחו אותו לחדר השני, וניסו לשכנע אותו לוותר על כל הרעיון, או בקיצור, לזרוק אותי! כן, כן!
עד היום מתהפכת לי הבטן כשאני נזכרת בזה. עוד לא נתקלתי בהתחלה מזעזעת יותר לחיי נישואין. מהבחינה הזאת אנחנו נס רפואי. לא ברור מה עבר להם בראש. השכל שלי יודע שהם לא אנשים רעים. הלב? קשה לו, גם היום.
ויחד עם זאת. היא הסבתא של הבת שלי. ויש שם אהבה של סבתא לנכדה, ונכדה לסבתא. נכון, כשאני משווה אותה לאמא שלי אז היא אישה קרה, וזה כנראה אובייקטיבי (הילדים שלה מודים בזה). אבל אני כבר לא כועסת עליה. בעיקר מרחמת. ההורים שלה היו ייקים מהסוג הכי גרוע. קשה לה מאוד להביע חום וחיבה, שלא לדבר על אהבה.
בכל שנות מערכת-יחסינו, ראיתי אותה מנשקת את בנה פעם אחת בלבד!. אמא שלי כבר נישקה אותו יותר.
היא גם לא מתחבקת ומתנשקת עם הנכדה שלה. שזו ילדה מאוד מתנשקת ומתחבקת. וגם אני באתי מבית שאמא נתנה בו המון חום פיזי, וזה צורם לי, אני מודה, אבל התרגלתי. אני לא מצפה ממנה להיות אמא שלי.
ואולי זה הסוד - שחררתי אותי ואותה לחלוטין מכל סוג של ציפיה.
אני כבר לא מצפה שיבואו לבקר (הם לעולם לא יזמו ביקור בביתנו), לא מצפה לאיזו חברות נפלאה... אני מקבלת ממנה בשמחה את מה שיש לה לתת ולא דורשת ממנה דבר. ומרגע ש אני עשיתי את השינוי המחשבתי הזה, היחסים השתפרו פלאים.
חשוב לי לשמור על מערכת יחסים תקינה, לא רק למען בתי, אלא גם למענו של בעלי. אם לא נהיה ביחסים עם ההורים שלו, לא תיהיה לו כל מערכת יחסים עם האחים שלו.
מעניין, אני נזכרת, שבראשית נישואי, היתה זו דוקא אמי, ששכנעה אותי, ואפילו לחצה, שנלך לבקר אותם, שנשמור על בסיס תקין. מתוך ראיה קדימה בלי התחשבנות. כנראה שהיא, מתוך נסיונה כחמות (אז של כלה אחת בלבד), מתוך הכאב של אמא לבן שבקושי רואה אותו, הצליחה להראות לי גם את הצד השני.
גם מהצד השני ישנה אישה, בת-אדם, מבוגרת, זקוקה לילדיה, לנכדיה. ומסתבר שגם לכלות שלה היא זקוקה.
לא תמיד היא יודעת איך להפתח לאשה הזאת, "שלקחה לה את הבן", לאמץ אותה, לבנות אתה מערכת יחסים בריאה. העויינות היא כנראה חלק מובנה במערכת הזאת של חמות-כלה. הרי אנחנו "מתחרות" על ליבו של איש אחד. ומשום מה קשה לנו לראות שאין תחרות, היא אמא שלו, ותמיד תשאר. עלינו לכבד את זה. אני גם ביקשתי באופן מפורש מחמותי שתכבד את העובדה שאני אשתו, החצי השני שלו. שעכשיו אני (והבת שלו) המשפחה שלו, והם ההורים, עם כל הצער והכאב, עברו למעמד של סבא-סבתא, משפחה מורחבת ועליהם להתמודד עם שינוי הסטטוס. לקח להם כמה שנים, הם מפנימים, לאט לאט.
יש שיפור, רמת המתח ירדה. עכשיו כבר לא עולה לי לחץ הדם כל פעם שאני נכנסת אליהם הביתה.

מיכל, תודה על הדברים.
לפעמים צריך קצת פרספקטיבה כדי לראות ברור יותר.

אצלי אחותו של האיש שלי ובעלה הצטרפו אלינו לטיול בניו זילנד לשבועיים (הם גרים באוסטרליה -ברוך השם) וערכו לו חקירה למה הוא לא עוזב אותי וחוזר לאקס שלו

אני חושבת הרבה על המערכת הסבוכה הזו של חמות וכלה .....גם אני אהיה חמות וזה די מפחיד.

שליחה על ידי פופו* » 16 מרץ 2004, 08:48

מיכל, תודה על הדברים שכתבת, הם מאוד נכונים. אני בעד שינויים מחשבתיים, אני מאמינה שהם יכולים לשנות סדרי עולם, ויחד עם זאת, כשמדובר ביכולת שלה לפגוע בילד שלי אני לא יכולה להסתכל על זה אחרת.

גם אני אהיה חמות וזה די מפחיד.
כשנולד לי בני השני, אמא של ילד מהגן של הבכור אמרה לי: "מסכנה, שתי כלות"...
אולי זה לדף הנשמות הטובות ?

העויינות היא כנראה חלק מובנה במערכת הזאת של חמות-כלה.
והלב נצבט מקנאה באמי ובחמותה, שעל אף לא מעט ביקורת הדדית אהבו זו את זו באמת ובתמים וללא שמץ הסתייגות.
>סמדר מתגעגעת לחמותה של אמה<

"מסכנה, שתי כלות"...
מסכנות הכלות שלה... היא שונאת אותן לפני שאפילו פגשה אותן...

וערכו לו חקירה למה הוא לא עוזב אותי וחוזר לאקס שלו.

ויחד עם זאת, כשמדובר ביכולת שלה לפגוע בילד שלי אני לא יכולה להסתכל על זה אחרת.
גם אני חשבתי כך, לפעמים מדובר בפגיעה אמיתית ואז כדאי פשוט להתרחק (לפחות עד שיגדלו קצת). לפעמים צריך לבדוק האם באמת מתרחשת פגיעה. בדר"כ כפי שנאמר פה כבר כמה פעמים, כמה שעות בשבוע עם סבתא לא יכולות לעשות נזק ממשי, או לקלקל את החינוך של ההורים. מודה שלקח לי כמה שנים טובות להבין את זה. ובנתיים גם הצלחנו קצת לחנך את הסבתא, לאט לאט, גם בשיתוף פעולה עם הכלה השניה.

גם אני. וזה ממש לא פסיב-אגרסיב. זה מעומס ולחץ. וגם אצלך, מסעדה יקרה.
את יודעת יפה מאוד שיש דברים שאני פשוט לא שוכחת, כי הם חשובים לי. אבל תודה לכולן על הבעות האמון (-:
טרה, אני אפתח מתישהו, אם לא יתנדבו לעשות זאת במקומי... אני נורא לחוצה ועמוסה (כבר יותר מדי זמן).

שליחה על ידי חוה_ש* » 16 מרץ 2004, 22:40

אנחנו שלוש כלות במשפחה, פתחנו קבוצת תמיכה אחת לשניה. לפעמים זה לא יפה, אבל זה ממש עוזר לשחרר קיטור עם מישהו שמבין אותך בדיוק. באותה הזדמנות אנחנו גם מראות אחת לשניה את הצדדים החיוביים ומאזנות את הכעס. זה לא פותר אבל נותן עוד אורך נשימה.
> חוה מאמינה שכל אחד צריך לדאוג לאמא שלו<

קרה לי מקרה קטן, כשהיינו אצל ההורים שלו לחג, חמותי (וגם חמי) שאלו כרגיל את בתי (כמעט בת שלוש) אם היא אוהבת אותם וגם את מי יותר ועוד כמה שאלות מכשילות (ומטופשות) מהסוג הזה. בדרך כלל אני מאוד מתרגזת ומבקשת מהם לא לעשות את זה וגם מסבירה להם שמיותר להעמיס על פעוטות את כל הצרכים הרגשיים שלהם וכו' וכו' הסברים טרחניים. הפעם פשוט הקשבתי : בתי הנבונה התעלמה בתחילה מהקושיות אבל כאשר לחצו עליה ענתה שהכי אוהבת את סבתא ריטה (אמא שלי) וגם את אמא ואת אבא ואת יוסי גיטרה (המנגן בגן), אחרי לחץ כבד מצידם הם גם קיבלו מקום ברשימה... למרות זאת אני בספק אם למדו את הלקח ויפסיקו לשאול.

מיצי, נשמע שילדתך מסתדרת מצויין...
יפה שלא עולה על דעתה לשקר ולרצות את השואלים.
ולגבי החמות - זו הבחירה שלה לשאול שאלות קיטבג, במיוחד אחרי ההסברים שלך.

לאחר שקראתי כמה רשימות על כלות וחמיות התחלתי לרחם על כל הנוגעים בדבר. במיוחד גברו רחמי על החתנים הנמצאים בין הפטיש והסדן, והרהרתי אולי החמיות המבוגרות והכלות הצעירות, והלא כל כך צעירות, זקוקות לעזרה? חבל שאי אפשר למצוא את שביל הזהב, קצת לוותר למען חיי משפחה בריאים ויפים יותר.

שליחה על ידי יפה* » 28 אפריל 2004, 02:25

בעלי הוא הילד של אמא , כל מה שהיא אומרת קדוש בקודש הקודשים . כל מה שאני מבשלת צריך להכין בגירסה של חמותי . אני השתוקקתי לילד , אבל בעלי לא מוכן להביא ילדים במשך 2-3 שנים בגלל שאמא שלו היקרה חושבת שזה רעיון לא טוב . ושכדאי לחכות . נחשו מי ניצח ? ברור שהיא .. כשדיברנו על לקנות בית - היא ועדת ההחלטות , הוא מתקשר אליה כל דקה להתייעץ . כשהחתול שלנו היה חולה הוא התקשר לשאול לעצתה (לא משנה שלי כבר היו מאה חתולים מילדות ולה לא היה חתול אף פעם) . כשהלכנו לפתוח חשבון חיסכון הוא היה חייב להביא אותה כדי שנקבל את הריבית הכי טובה . ואז היא לחשה לו " פעם אני ואתה היינו הולכים לבנק ביחד, זוכר ? את הזמנים הטובים .. " לא הייתי אמורה לשמוע אבל שמעתי . הוא שם את כל חסכונותיו במניות כי היא חושבת שזה הדבר הכי טוב - בינתיים הוא הפסיד מלא כסף אבל הוא ממשיך עם המניות ואולי עושה טעות קריטית ולא מתחשב בדעתי בנושא. אני נגד מניות - אני אוהבת להרגיש בטוח -כשהכסף שלי מושקע בנכס או בבנק אני מרגישה טוב - אבל גם את זה שמעתי אותה לוחשת לו בדיוק כשהסתובבתי לרגע "מה היא מבינה כבר במניות" ואת זה היא אמרה בתגובה לכך שבעלי ניסה לשתף אותי בהחלטה הכספית. כל עוד גרנו ביחד הכל היה בסדר בכלל זה לא עיצבן אותי ואפילו שמחתי כשהיא התערבה . עכשיו אחרי חודש מהחתונה אני מרגישה פלישה לפרטיות - השתלטות והתערבות בהחלטות שלא שלה . אני נורא מדוכאת מאז החתונה ואף אחד לא יודע מה יש לי - אני לא יכולה לדבר איתו כי הוא רץ להגיד לה . הוא מתקשר אליה 7 פעמים ביום לספר לה שאין לי מצב רוח . זה מגעיל אותי איך שהיא מפנקת אותו , את אבא שלו , את אח שלו, ואת הפודל שלה . אפילו הפודל לוקה בבעייה נפשית חמורה וקשור אליה בצורה מטורפת- פעם לקחתי את הפודל לטיול של דקה והוא לא היה מוכן ללכת בלעדיה . אם היא עוזבת את החדר הוא מתחיל ליבב כמו תינוק עד שהיא חוזרת (וזה פודל בוגר !! ) ..בקיצור תעזרו לי - אני לא מעיזה לפתוח את הפה אבל אני שוקעת בתסכול כי כל מילה שלי תעשה את זה יותר גרוע כי הוא ירוץ לספר לה - אני מרגישה שאין לי את הנאמנות שלו . שהיא חזקה ממני ואין לי מילה בבית הזה . הסיבה שאני לא יכולה להתעמת איתה היא גם בגלל שהיא משתדלת להיות סופר נחמדה אלי כשאנחנו ביחד - אז איך אני יכולה להיות אחרת מזה ?
צריכה עצה ודחוף
יפה

בן כמה בעלך? כמה זמן הוא גר מחוץ לבית של הוריו ?

יפה, המפתח בידייך. אם תתני לקשר שלו עם אמא שלו מקום ראשון בהתיחסות שלך אליו, ההפסד הוא שלך. בכל פעם שאת מרגישה רע כלפיה אמרי לעצמך "אבל, אתי הוא התחתן!" והפסיקי להתחרות בה. אם תקבלי את הקשר ביניהם כעובדה שאפשר אפילו לראות בה צדדים חיוביים, תרוויחי בעל מסור, חמות חיובית ובעיקר שלוות נפש. ועד אז

לחכות ולא להיכנס להריון עד שהנושא יפתר בצורה זו או אחרת.
זה מסוג הבעיות שמוכפלות פי מיליון לנוכח ילדים.
חבל על הילדים העתידיים אם יגיעו לעולם לפני שהבעיה (שנשמעת די חמורה כרגע) תבוא על פתרונה.

אני חייבת להשתפך פה שאחרי שבוע-וחצי אינטנסיבי של כמעט כל יום לראות את חמותי (דוד של בעלי בא לארץ והתגורר אצלה למשך התקופה) אני חייבת ממנה חופש לשבועיים עד חודש לפחות. היא כבר הטריפה אותי בכל הדברים הקטנים שבדרך כלל אני מוכנה לסבול כשהתדירות היא פעם בשבוע.
פשוט כבר לא יכולתי... לדחוף לקטנה את הכוס לפה, למשוך אותה בשביל בדרך לבית (ואין סכנה של מכוניות והילדה יודעת בדיוק באיזה כניסה נכנסים...).
דייייייייי לחמיות.

יפה, לדבר לדבר ושוב לדבר עם בעלך. להסביר לו בנעימים מה את מרגישה, איך את רואה את חייכם ביחד, ומה מפריע לך בקשר שבינך לבינו.
ככל שתבליגי יותר, ככל שתשמרי יותר זה בסוף יתפוצץ ולא בהכרח במקום ובזמן הנכונים.

בהצלחה

אביב, תחשבי על זה שגם את תהיי פעם חמות...

נכון, גם אני אהיה פעם חמות אבל אני מקווה שאני לא אדחוף את הכוס עם השתיה לפה, אלא אציע (כמו שאני מציעה עכשיו לילדים שלי) לילדים לשתות. וגם לא אסחוב אותם במדרכה.

אביב, אולי כשאת תהיי חמות יכעסו עליך למה את לא דוחפת את הכוס עם השתייה לפה, ולמה את לא סוחבת אותם במדרכה...

סבתא מתנות.
הטיעון "אבל איתי הוא התחתן" לא נשמע ממש רלוונטי כשמדובר על אשה,בעלה ואמא שלו.
גם הטיעון "פעם גם את תהיי חמות" לא נשמע משכנע.אז מה זה אומר שהיא צריכה לבלוע את כל זה עכשיו ולחלום בשקיקה על הימים בהם תעשה זאת למישהי אחרת?

אמא, "פעם תהיי גם את חמות" אומר שהיא צריכה לנסות להסתכל גם מנקודת מבט של החמות. זה יכול לעזור לה לשים דברים בפרופורציה. אני גם בת גם אמא גם סבתא וגם... חמות ובכל תפקיד אני בן אדם אחר וההתיחסות אלי היא אחרת. צריך לדעת לקבל אותה ולהוציא ממנה את המיטב.

שליחה על ידי יפה* » 30 אפריל 2004, 03:34

טרה רוסה - הוא בן 29 אני בת 30 . הוא גר מחוץ לבית של ההורים כבר 5 שנים אבל באותו רחוב עם ההורים כך שהוא תמיד היה קשור אליהם - ביחוד לאמא.

סבתא מתנות - עד היום נקטתי באסטרטגיה שלך והבלגתי - בגלל זה נכנסתי ליותר דיכאון . כי אני לא רוצה להרוס את הקשר שלי-איתה /שלו-איתה/שלי-שלו . ואם אני אפתח את הפה אחד מהקשרים האלה יהרס או יפגע - אז אני סופגת ונותנת לה להתערב כדי שאולי זה יועיל לכולנו .

מייעצת בדחיפות - גם בעצתך נקטתי כבר לפני שבועיים וירדתי לחלוטין מעניין ההריון כי אני התחלתי להרגיש שהתחתנתי עם אמא שלו ולא איתו , וזה מעורר בי דחייה מסויימת ופחד להביא ילדים כשאני לא בשליטה על המצב.

נועה - ובתגובה לעצתך ..תאמיני לי שאני מתה לדבר איתו - אבל הוא רץ לספר לה כל דבר עוד לפני שסיימתי את המשפט ואז היא מתקשרת אלי ישר עם תגובה .. היא תמיד נחמדה אליי אבל אין לי כח להתמודד עם התגובה שלה -ואני באמת לא רוצה לפגוע בה כי מטרת חייה זה לנהל את חיינו כי היא חושבת שהיא עוזרת ...ויש לה כוונה טובה באמת - אז איך אפשר לריב עם מישהו שתמיד מתכוון לטוב ? ) הם פשוט יותר מדי קשורים אחד לשני אבל יש להם כוונה טובה .

שליחה על ידי יפה* » 30 אפריל 2004, 03:38

אגב .. לא שאלתם את עצמכם למה יש אתר שכזה מלכתחילה ? כאילו למה לגברים אין בעייה עם ה"חמים" למה רק אנחנו נשים נתקלות בבעיות כאלו וצריכות אתר מיוחד . ועובדה שלכולנו אותה בעייה בדיוק . מה זה אומר ? שגם אנחנו נהיה כאלו שנהפוך לחמות ? אני מקווה שלא .

סבתא_ מתנות
גם אני בעד לקבל את השני ולהוציא ממנו את המיטב.אבל יש גבול.
האם גם לבתך, לו ספרה לך על חמותה מה שמספרת כאן יפה,היית אומרת אותם דברים?

יפה, אני חושבת שיש לבעלך קשר לא בריא עם אמא שלו. הוא עדיין לא התבגר ולא התנתק מאמא שלו. אם זה לא קרה עד היום ספק אם זה יקרה בעתיד.
נסי לפנות לטיפול משפחתי.

יפה,
כי אני לא רוצה להרוס את הקשר שלי-איתה /שלו-איתה/שלי-שלו
את לא יכולה להרוס משהו שהרוס גם ככה. אולי בעיני בעלך ואימו המצב הוא אידאלי ונוח (כך שאין שום סיכוי שהשינוי יבוא מאיתם). אבל מהצד שלך זה נראה כאילו אין לך מה להפסיד.
אז אין מה לפחד. תנסי לדמיין את המצב הכי גרוע שיכול להיות בעקבות זה שאת "מעיזה לפתוח את הפה" ותשאלי את עצמך אם זה יותר גרוע ממה שקורה היום. אם לא אז תעלי את הבעיה על פני השטח.

שליחה על ידי יפה* » 07 מאי 2004, 06:11

התחלתי "לפתוח את הפה" בעצתך נורית מ ... האמת שעד כה זה עובד לא רע והוא מנסה לעשות שינויים רציניים כדי שאני אהיה מאושרת ! אני אעדכן אותכם בהתפתחויות.

לדעתי לגברים אין בעייה עם החמים או החמות זה משום שזה לא עד כדי כך מעיניין אותם והם לא מיחסים משמעות לכל דבר כמו שאנחנו עושות .
ובניגוד אלינו הם מעלמים ולא בולעים כלום ..
זו דעתי האישית כמובן...

שליחה על ידי יפה* » 07 יוני 2004, 02:10

אז למה אני לא מצליחה להתעלם חיפושית ?? למה זה כל כך מרגיז אותי .. אני ובעלי חושבים לקנות דירה והתחלנו לדבר על משכנתא ..ושוב היא התחילה להתערב ..למה זה כל כך מרגיז אותי אני לא יודעת ,אבל אני רוצה שהיא תעזוב אותנו בשקט , כל כך הצטערתי שסיפרנו לה על זה ..הייתי צריכה לשתוק אבל בעלי השתוקק לשתף אותה . אני מאשימה גם את עצמי ברגישות יתר , אבל הלוואי שזה לא היה משפיע עליי כמו שזה משפיע עכשיו , אני מנסה לעבוד על עצמי ולא לקחת דברים ללב. אני פשוט גדלתי בצורה כל כך עצמאית ואני לא רגילה שמנסים לתת לי עצות מיותרות , כאילו שזה מפחית מערכי בעיני בעלי , ומעלה את ערכה , אני רוצה שנחליט לבד- רק אני והוא..