חרדת נטישה

[נועה*]

חיפשתי ולא מצאתי דפים בנושא חרדת נטישה אצל פעוט בן שנה ושלושה חודשים.
הילד נצמד לאבא שלו בטרוף, לא עוזב אותו לשניה מהרגע שהוא חוזר מהעבודה ועד שהוא הולך לישון. איתי ממש לא ככה, אולי כי אני איתו כל הזמן.
איך אפשר לרכך את התופעה?
הוא באמת באמת מקדיש לו את כל כולו כל יום וכל השיש שבת.

[אמא_של_אופק*]

אני לא חושבת על משהו שאפשר לעשות חוץ מלהדבק בחזרה לילד כל עוד הוא צריך... כשנמצאים איתו צריך להיות איתו ממש ולא להחזיק אותו ולדבר בטלפון לדוגמא, זה יעבור עוד כמה חודשים "מילבד"...

[נועה*]

כן. זה מה שהוא עושה כל הזמן כשהוא איתו. זה ממש לא תוך כדי עשיה של דברים אחרים. הם אוכלים חד, משחקים, אמבטיה, טיולים וכו'

[תבשיל_קדרה*]

להחזיק אותו ולדבר בטלפון לדוגמא
לא תוך כדי עשיה של דברים אחרים
נראה לי שלעשות יחד דברים אחרים זה יופי של רעיון! לדבר בטלפון זה לא "יחד", כי זה יחד עם מישהו אחר...

[פלונית_כרגע*]

סיפור קטן על חרדת נטישה:

הבת שלי, בת ארבע, הולכת לחוג. אני לוקחת אותה לחוג, היא נשארת בחוג בלעדי ואני באה לקחת אותה כשהחוג נגמר.
ילדה בחינוך "רגיל", הייתה במעון, עכשיו בגן.
השבוע, אחרתי אולי בחצי דקה לבוא לקחת אותה מהחוג. היא יצאה מהדלת, וראיתי שהיא לא רואה שאני מגיעה.
ראיתי את העיניים שלה מחפשות, דואגות. ואז היא ראתה אותי ואמרה בקול מוזר כזה: "אמא! לא ראיתי אותך, חשבתי שלא תבואי לקחת אותי". ממש דקירה בלב. "חיבקתי אותה דקות ארוכות ואמרתי: אין דבר כזה שאמא לא תבוא לקחת אותך. אין דבר כזה.....".

[שי*]

יונתן בן שנה. והוא מפתח סימנים של חרדות נטישה או פחד מזרים. קראתי שזה הגיל. שאלתי היא האם זה עובר מעצמו או שיש דרכים להקל עליו את השלב הזה.

[שי*]

אני מפתח חרדות נטישה מהאתר.
מדוע אף אחד אפילו לא טורח להפנות לאן שהוא או לענות קצת?

[חני_בונה*]

שי,
אנסה להפנות לכאן אנשים שאולי יוכלו לעזור לך.

[סיגל_ב*]

אהלן שי
מצטערת על העיכוב במתן תשובה, ה-מה חדש כל כך עמוס, שלפעמים קשה לראות שאלות חשובות.

האם זה עובר מעצמו
למיטב ידיעתי - כן. זה אכן שלב ידוע ומוכר אצל ילדים שעובר מעצמו (זה בהנחה שלא גורמים לילד חוויות אשר בפני עצמן יכולות לגרום לחרדת נטישה ).

דרכים להקל עליו את השלב הזה.
אני לא מבינה גדולה בזה אבל בעניין פחד מזרים - הייתי זורמת עם יונתן. לא מנסה להרגיל אותו לאף אחד שהוא לא רוצה, לא מנסה לגרום לו לחבב זרים - פשוט נשארת קשובה לו, וזורמת עם הרצונות שהוא מביע. ואם זה אומר שהוא נשאר צמוד לאבאמא, אז כך יהיה.

[עירית_לוי]

אני מסכימה (כרגיל ) עם סיגל ב.

מה שעובר על יונתן עובר על רוב התינוקות סביב גיל שנה (או קצת לפני).
בגיל הזה מתחילה להתבסס ההבנה ש"אני ואמא הם לא אדם אחד אלא שני בני אדם נפרדים".
יחד עם זאת, התובנה של קביעות אובייקט ("אמא ממשיכה להתקיים גם אם אני לא רואה אותה") עדיין לא מבוססת. לכן, כאשר אמא יוצאת משדה הראיה של התינוק, מתעורר אצלו פחד.

האם זה עובר מעצמו או שיש דרכים להקל עליו את השלב הזה
מאחר וזהו חלק מתהליך ההתפתחות הטבעי, מן הסתם זה יעבור מעצמו.

מה כן אפשר לעשות:

קודם כל – כדאי לקבל את זה, להבין שזה נורמלי, ולא להתנגד לזה. לא להתנגד, פירושו לא לנסות להרגיל את התינוק בכוח להיות בלי אמא, לא לנסות "לעזור" לו להיות עצמאי. אלא להיפך, ככל שתהיה לו יותר אמא, כך תחושת הביטחון שלו תגדל. כמה שיותר היצמדות לאמא עכשיו, תאפשר לו ביטחון ועצמאות בהמשך.* זה שונה ממה שרוב האנשים רגילים לחשוב!

• את יכולה לעשות פעולות שיתמכו בביסוס קביעות האובייקט: אם את יודעת למשל שאת עומדת לצאת משדה הראייה שלו, את יכולה לומר לו שאת עוברת למטבח ולהמשיך לדבר אליו משם. הוא לא רואה אותך אבל שומע את קולך. זה מאפשר לו להבין שאת שם למרות שהוא לא רואה אותך. משחקי "קוקו" עושים גם הם בהדרגה את אותה פעולה.

[שי*]

תודה רבה

[מיטל_ש*]

בני בן תשעה חודשים. בעלי ואני טסנו לנופש לחמישה ימים והשארנו אותו אצל ההורים, מאז שחזרנו הוא מראה סמני חרדת נטישה כגון הדבקות, בכי כשאנחנו נעלמים וכו'. האם תיתכן גם בעייה בשינה, הוא מתקשה להרדם, מתעורר פעמים רבות במהלך הלילה הוא מוכן להרדם רק במיטתנו ובמשך הלילה ישן איתנו כשבעבר ישן לילה שלם במיטתו.אם התופעה הזו קשורה לחרדת נטישה ? אם כן מה עלי לעשות ?

[יונת_שרון*]

ממליצה על מיטה משפחתית.

[סיגל_ב*]

מאז שחזרנו הוא מראה סמני חרדת נטישה כגון הדבקות, בכי כשאנחנו נעלמים וכו'.
בנוסף למה שמציעה יונת,
מציעה להדבק אליו בחזרה. כמה שאפשר. שיהיה הרבה מגע. לקחת אותו בבית במנשא כמה שהוא רוצה. ליזום את המגע, את הנשיאה על הידיים.

[אמא_אור*]

בתי בת שנה ושלושה חודשים. לפני שבוע היא נשארה עם בייביסיטר (שאותה היא מכירה כבר שנה) ונכנסה להיסטריה לקראת שעת השינה. למחרת שמנו אותה בגן מתוך מחשבה שפעם בשבוע שהיא תהיה בגן ייתן לה קצת חברה ולי אפשרות ללכת וללמוד. ברוב שאר הזמן היא איתי ולפעמים רק עם אבא/ סבתא. מה שהיה היה והחלטנו לוותר על הגן. הבעיה היא שלאחר חודשים שהשינה הייתה בסדר היא הפסיקה לישון. היא לא ישנה בוקר וצהריים מעט מאד (סימן של חרדת נטישה אמרו לי). בלילה האחרון היא התעוררה כל שעה ואנחנו קמנו סחוטים. היא ישנה איתנו במיטה משפחתית. החלטנו שהיא לא תלך יותר לגן אלא תהיה אצל השכנה שאותה היא מכירה יותר טוב. בכל זאת, אני מרגישה שהיא לא אותו הדבר, היא בוחנת אותי ואפילו לצאת משדה הראיה שלה כשאני בבית היא לא נותנת לי. הייתי שמחה להחזיר את הגלגל אחורה אבל אני יודעת שאני יכולה רק ללמוד מזה, אני לא בטוחה רק מה. אני רוצה שהיא תחזור לחופש שהיה לה קודם ולחופש שהיה לי ממקודם כי היא ילדה עם המון בטחון בסביבה שלה והיא חייכנית ומדהימה, רק כבר כמה ימים שהיא יותר הססנית ודבוקה. אשמח לעצה עיניינית לגביי איך להקל על שתינו. מאמא אור שכבר לא ישנה בכלל.

[מירית_שיר*]

להצמד אליה כל הזמן, זה מה שעשיתי אני עם בני והיום הוא בן שנה ושלושה חודשים אין לו שום בעיה להיות עם אחרים ואפילו היתי אומרת שהוא מעדיף את העניין שהם מספקים על פני להיות איתי , להצמד להצמד להצמד

[נועה_בר*]

אני מרגישה שהיא לא אותו הדבר, היא בוחנת אותי ואפילו לצאת משדה הראיה שלה כשאני בבית היא לא נותנת לי.
משהו קרה שגרם לה לאיבוד הבטחון, האם את יכולה להיות איתה יותר שעות, להחזיק אותה צמוד אלייך ולתת לה להחליט מתי להתרחק ורק כשהיא מוכנה, זה אפשרי?
היא הפסיקה לישון. היא לא ישנה בוקר וצהריים מעט מאד (סימן של חרדת נטישה אמרו לי). בלילה האחרון היא התעוררה כל שעה ואנחנו קמנו סחוטים.
בערך בגיל הזה כבר אפשר לוותר על שנת הבוקר, וכדאי לחפש פעילות כלשהי מחוץ לבית יחד איתך.
קצת לתת לה מרחבים ותנועה, ועדיין - את האפשרות לקירבה אלייך.
אצלנו יש משפט מפתח בסיסי שאני כבר אומרת בלי לשים לב, כשאני צריכה ללכת: "אמא הולכת וחוזרת" (כנ"ל אבא או כל אחד אחר) וגם בבית, כל פעם שאני יוצאת משדה הראיה שלה אני אומרת לאן אני הולכת.
כשאתם ב מיטה משפחתית היתי מחבקת חזק ואומרת לה שאת כאן איתה ולא הולכת לשום מקום. אפילו אם זה נראה לך מובן מאליו ילדים רוצים לשמוע את זה, זה מרגיע אותם. ולא היתי מצפה ממנה להירדם, רק מציעה לה לנוח קצת, תעצמי גם את עיניים ותנוחי לידה. כשהיא תהיה רגועה מספיק היא תישן.
אם תצליחי לא להתעצבן מכך שהיא "משבשת" לך את הלילה ולעטוף אותה ברכות בכל פעם שהיא מתעוררת, ובמקביל גם לחבק ולהצמד אליה הרבה בשעות העירות אולי לאט לאט יחזור אליה הבטחון.
אני מכירה את הקושי הזה. זה לא קל.

[אמא_אור*]

תודה על התגובות הלילה האחרון היה הרבה יותר טוב (רק שלוש או ארבע התעוררויות). ביומיום בתי צמודה אליי רוב היום ויש לה בטחון רב במרחב. כמו שכתבתי, משהו קרה ואני מנסה לתת להחזרה את הבטחון. אני גם תוהה איך אני יוצאת מהבית פעם בשבוע (לימודים) מבלי לגרום לה לשום טראומות.
בכל אופן, אני אשתמש בעצת אמא הולכת ל.. וחוזרת. ולגביי להירדם ליידי כשהולכים לישון, היא תמיד בסופו של דבר נרדמת על הציצי כשאני נמצאת. בכל מקרה אני כבר פחות סחוטה אבל אם יש עצות מה לעשות ביום שאני צריכה לצאת מהבית- אני אודה על תגובות.

[נועה_בר*]

אם יש עצות מה לעשות ביום שאני צריכה לצאת מהבית-
ספרי עם מי היא נשארת ואיך הקשר ביניהם. לכמה זמן את יוצאת?

[אמא_אור*]

היא נשארת עם בייביסיטר שהיא מכירה ושמאד אוהבת אותה. אני יוצאת לארבע שעות בערך וזה בערב, כך שהיא נרדמת עם הבייביסיטר, נראה לי שהדבר מקשה עליה, למרות שהיא יודעת להירדם גם בלעדיי כשאני לא נמצאת. הקשר בין הבת שלי לבייביסיטר היה תמיד טוב אבל בשבוע האחרון נראה שהקשר שלה למי שהוא לא אמא הוא קצת פחות טוב. באופן כללי היא ילדה "נוחה" (לא אוהבת את המילה אבל שיהיה) עם אנשים אחרים, היא מאושרת ושמחה ומקבל בברכה כמעט כל אדם אבל שוב, זה לפני גיל חרדת הנטישה...

[אחת*]

אם היה מדובר בבת שלי היתי מוותרת על הלימודים לעת עתה ודוחה אותם לזמן אחר. הם אפשריים גם בעוד זמן מה, והבת שלך לא תהיה שוב בגיל הזה.

[אמא_אור*]

אני מסתכלת 26 שנה קדימה וחושבת מה הייתי רוצה שבתי תקבל גם בתור אמא לעתיד. אני חושבת שהייתי רוצה שהיא תלמד וגם תגשים את עצמה. פעם בשבוע ללמוד זה לא הרבה ונכון שיש עוד שנים לפניי אבל את פרק הלימוד אני רוצה להשאיר מאחוריי בזמן שאת פרק ההורות אני מתכננת להשאיר לעולם. השבוע חל שיפור עצום במצב ואני מקווה שיישאר כך גם ביום הלימוד הבא. אם לא, ברור שאני אצטרך למצוא פתרון טוב יותר. בתור התחלה- אין גן, יש שכנה שאיתה היא מסתדרת מצויין וזה חלק מהפתרון. אני מאמינה שאם הילד בחברת אדם שאוהב אותו מאד וזורם איתנו בדרך הגידול שלנו, אז לא צריכה להיות בעיה. בכל אופן- תודה.

[טל_מיקלין*]

יש לי הרגשה שבני בן התשעה חודשים חווה חרדת נטישה גם כשהוא מתעורר משינה ואני לא לידו, הוא מתעורר, בוכה וההרגשה היא שהוא מתחיל לזחול ולחפש אותי (עד שאני מגיעה לחדר הוא כבר עשה כמה צעדים לכיוון הדלת). אנחנו ישנים כולם יחד במיטה בלילה אבל אני מדברת על שנת יום או לפני שאני מצטרפת אליו למיטה. אני מרדימה אותו לרוב עליי ולפעמים אני נשכבת לידו, ואז אולי כשהוא מתעורר (וזה קורה הרבה, גם בלילה!) הוא מחפש אותי ולא מוצא. האם יש דרך להקל עליו ולגרום לו להרגיש בטוח גם כשאיני לידו? תודה (מקווה שהשאלה הזו במדור הנכון)

[מיטל_מ*]

לפני כחודש קיבלנו מיטת ילדים במתנה. הצבנו אותה בחדר של פיצ ( בן שנתיים), והחלטנו לשכוח מקיומה. לאחר מספר ימים פיצ ביקש לישון "במיטה החדשה והיפה". הסברתי לו שהיא קטנה מאד, ולכן הוא יכול לישון בה לבד. הוא "התעקש".
מאז הוא ישן לבד, אבל מתעורר אינספור פעמים בלילה, קורא לי בחרדה " אמא, אמא בואי". הסברתי לו, שהוא תמיד יכול לישון איתנו במיטה הגדולה, אבל הוא לא מעוניין( למרות שאני אישית מעדיפה), ואני גם לא רוצה לכפות עליו כמובן.
מלבד ההתעורריות הרבות, הוא גם נצמד אלי מאד, לא מוכן להיות בחברת אף אחד גם אם זה בנוכחותי, ובנוסף הוא הפסיק גם את שנת הצהריים. הוא כל הזמן עייף, אך לא מוכן לישון.בקיצור בילבול לא נורמלי. הייתי רוצה עצה ממישהו שחווה את התהליך הזה של יציאה מהמיטה המשפחתית.
ואני אומרת יש מתנות שעולות לך כל כך ביוקר D-:

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אנחנו עוד לא שם, אבל אולי תעשו את זה יותר הדרגתי - למשל לשים את המיטה אצלכם בחדר, ורק אחרי שיתרגל לזה להעביר אותה לחדר השני?

[מיטל_מ*]

תודה על ההתיחסות.
למשל לשים את המיטה אצלכם בחדר,
אני חושבת על האופציה הזו. מה שמונע בעדי זה שהוא יזם את המעבר, ולא מעוניין לחזור גם כשאני אומרת שהוא תמיד תמיד מוזמן. אני חוששת שאולי אני מקרינה משהו ממני בנושא. אני מודה שהופתעתי מהמעבר, והוא נראה לי מוקדם מדי, מה גם שלא מזמן עברנו לבית חדש. אני חוששת שאני מונעת ממנו סוג של יציאה לעצמאות מסויימת. אני נורא מבולבלת בנושא. חשבתי שכשהם יוצאים מהמיטה ביוזמתם זה אמור להיות קל, ואם לא אז למה הוא ממשיך להתעקש.
אני מנסה להאמין שזו כנראה התמודדות שהוא צריך אחרת לא היה בוחר בה.????

[סיני*]

הבת שלי בת 14 חודשים ומבלה כמעט את רוב זמנה איתי. לא השארתי אותה עם אף אחד (חוץ מאבא, וגם לזמן מוגבל). אבל עד עכשיו היא היתה בסדר בכל מיני מקומות ומפגשים עם אנשים ועצמאית (זוחלת לאן שהיא רוצה). היא חלתה והיתה עם הרבה כאבים שבוע שעבר ופתאום היא נלחצת בפאניקה כל פעם שאני נעלמת לה משדה הראיה (אפילו שהיא שומעת אותי בחדר הסמוך). עד שהיא התרגלה להיות עם אבא שלה עכשיו גם הוא לא מספיק...לא יודעת מה לעשות - האם אני גרמתי לזה (למרות שאני יודעת שחרדת נטישה היא נורמלית) והאם אני מוסיפה לה חרדות? האם לתת לה לבכות אפילו שהיא אצל אבא שלה? ממה שאני מבינה עכשיו זה לא הזמן להשאיר אותי עם בייביסיטר! האם למשהו יש המלצה על ספר לילדים וההתפתחות שלהם שאפשר להמליץ? אני אמא מבוגרת וכבר הרבה שנים שלא הייתי עם חברת ילדים...עוד חודש אנחנו נוסעות לביקור בארץ לשישה שבועות. אני מקווה שאפשר לקבל רעיונות והצעה. היא ישנה איתנו במיטה מאז שהיא נולדה.

[אינדי_אנית*]

מאוד יכול להיות שזה קשור עדיין למחלה שלה.
אני לא הייתי נלחצת ולא מכריחה אותה להיות עם מישהו אחר עד שתראה שזה רצונה.
כשהילדה שלי מרגישה לא טוב או עייפה אז זה תמיד רק אמא!!

[שריתי_י*]

אני גם חושבת שאולי זה קשור למחלה שלה.
אבל מעניין מה את חשה בקשר לזה? האם את מוכנה לשחרר קצת את החבל,
כי את שואלת האם את גרמת לזה?
אז "גרמת" זו מילה קצת נוקשה,
אבל אולי שי השפעה למה שאנו עושות, כאימהות.
( לא אולי, בטוח... )

אני מאמינה שאם תתני לה תשומת לב, ותדברי אליה ( כן, בוודאי, בגיל הזה הם מבינים הכל!)
ותסבירי לה שאת שם בשבילה,
זה יכול לעזור ולהרגיע.
וגם אם היא בוכה כשאת יוצאת משדה הראייה,
תיכנסי מדי פעם בחזרה לשדה הראייה שלה,
ותגידי לה - הנה , אמא פה, אמא לא נעלמה באמת...

ותשמעי, לרב זה באמת תופעה של הגיל זהה.
הבת שלי גם הייתה ככה, וזה בא והלך, בתקופות.

תישארי את רגועה וקשובה אליה ואלייך,
ואני חשובת שהכל יסתדר בסוף.

[סיני*]

וואו! איזה יופי שעניתן. אני שואלת אם אני "גרמתי" לה להיות כל-כך מחוברת אלי כי עוד לא השארנו אותה עם אף אחד. אולי שעה פה ושם.
כשהיא היתה קצת יותר קטנה היה לי קשה להשאיר אותה בגלל שלא היה לי מישהו קבוע שהיא רגילה לראות...וגם בגלל שהיה (ועדיין קצת) קשה לי להשאיר אותה. אם היא רגילה להיות מנוחמת על הציצי איך מישהו אחר ינחם אותה? באמת שהייתי רוצה לזה תשובה. מה עושים שהיא ממררת בבכי ורוצה אותי אבל אני לא נמצאת? בגלל זה אני לא השארתי אותה ועכשיו אני תוהה אם אני מוסיפה לה חרדות... בקיצור איך משחררים?

[רוית*]

יכול להיות שתופעת חרדת הנטישה יכולה להתחיל גם בגיל 7 וחצי חודשים?
כל התופעות שאתם מדברים עליהם פה התחילו עכשיו גם אצלנו...

[אפרת*]

בתי בת חצי שנה. בעוד כמה שבועות אאלץ להשאיר אותה בהשגחת סבתא בוקר אחד בשבוע (כחמש שעות). זו התחייבות שעשיתי לפני הפיכתי לאמא ואין לי דרך להתחמק ממנה, לצערי. הבעייה היא שנראה שהגורה מפתחת חרדת נטישה למרות גילה המוקדם. כבר כמה ימים היא פתאום מאוד מודעת לנוכחות שלי ושל אבא שלה, שזה נחמד כשאנחנו שם- היא מחייכת אלינו ובפירוש שמחה 'לגלות' אותנו כל פעם מחדש (אם יצאתי מהחדר, למשל, וחזרתי).
מצד שני, היום אמא שלי (שאמורה לשמור עליה) ביקרה אותנו ופתאום הגורה סירבה לשחק איתה, רצתה לחזור אליי וכשהייתי בחדר השני בכתה וחיפשה אותי. אמא שלי היא סבתא מאוד מכבדת ועדינה, והן נפגשות לפחות פעם בשבוע, אבל זה לא עזר. עכשיו אני נורא חוששת מהעתיד. איך אשאיר אותה לבד בוכה? האם יש דרך לעזור לה להתגבר על הפחד?
אני מתארת לעצמי שלבלות הרבה זמן עם סבתא בנוכחותי יכול להועיל, אבל זה לא כל כך ישים (סבתא עסוקה). הסבתא מצידה לא חוששת ובטוחה שהגורה תתרגל. אבל אני לא סובלת את המחשבה שמחיר ה'התרגלות' יהיה בכי, פחד, ואולי אפילו יאוש ואובדן הביטחון בנו ובעולם... מה עושים???

[אפרת_נ*]

זו הייתי אני. שאלות יותר ספיציפיות-
התמודדתם/ן עם מצב דומה? איך היה? יש מה לעשות בכלל?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני מתארת לעצמי שלבלות הרבה זמן עם סבתא בנוכחותי יכול להועיל, אבל זה לא כל כך ישים (סבתא עסוקה)
אבל היא פנויה כדי לטפל בה במועדים שקבעתם, נכון? אז אולי תתחילו עם "הסידור" שבועיים-שלושה קודם, אבל כשאת בסביבה? לא בטוחה שצריך לתרגל את העזיבה שלך, יותר חשוב כרגע לתרגל את הנוכחות של סבתא כמבוגר מטפל. ושזה יהיה באותו מקום שבו תתרחש בפועל הפרידה ב"זמן אמת" - כלומר אצלך בבית, או אצלה בבית, לפי מה שקבעתן.
וגם: לפני שאת יוצאת, להגיד לה "אמא עוד מעט חוזרת" ולהיפרד בקצרה. היא כמובן לא תופסת כמה זה "עוד מעט", אבל ככה תהיה לה מעין שגרת פרידה ולא תחשוש שתיעלמי כך סתם.

[עירית_לוי]

יש מה לעשות בכלל?
לדעתי יש.
במקביל ובנוסף לכמה פעולות חשובות ברובד המעשי (כפי שקרוטונית פירטה),
אני רוצה להציע לך לבדוק גם את החלק הפחות גלוי לעין, לבחון כיצד הוא משחק תפקיד, ולפעול גם בו.

זה אומר, במילים אחרות, להסיט את הפוקוס שלך פנימה,
ובמקום לבחון כיצד היא מגיבה למצב (מפתחת חרדת נטישה), לבחון כיצד את מגיבה למצב.

אני אציע כיוון, תראי אם את מתחברת:
אפשר לשער שהעובדה שהיא פתאום מאוד מודעת לנוכחות שלכם לידה, מחפשת אתכם ומסרבת לסבתא - היא תולדה של משהו שמתרחש בתוכך.
אולי זה פחד שלך ממה הפרידה הקצרה "תעשה לה", אולי אלו רגשות אשמה, אולי את לא שלמה באופן מוחלט עם ההחלטה לעמוד בהתחייבות מהעבר. משהו שיוצר אצלך רעש פנימי.

ויכול להיות שהיא מגיבה לרעש הזה.
היא מרגישה אותך, מרגישה פחד, מרגישה אי שקט, מרגישה שמשהו "לא בסדר" עומד להתרחש בחייה, והיא מגיבה לדרך שבה את חווה את הסיטואציה.
מגיבה לא רק אל מה שאת עושה (נניח, נותנת לה להסתגל בהדרגה) ואומרת (נניח, אומרת לה שאמא תכף תחזור) - אלא גם אל מה שאת משדרת.
ואז באופן טבעי, היא נצמדת אליכם יותר מהרגיל.

עכשיו, זה מעגל שמעצים את עצמו, כי את רואה את התגובה שלה לסבתא, והחששות שלך רק גוברים, אי ההשלמה גדלה ואיתה גם רגשות האשמה. והיא בתגובה נצמדת יותר.
אז זה לופ, אבל לופ שאפשר בהחלט לצאת ממנו.
ככל שהיא תחווה פחות דרמה מצידך, כך הסיטואציה תחווה עבורה באופן לא דרמטי. ככל שאת תהיי יותר שלמה, רגועה, סומכת עלייך ועליה שהכל יהיה בסדר – כך גם היא.

[כאשר את מתבוננת בעצמך, שימי לב לא ליפול בטעות לבור של להאשים את עצמך על איך שאת מגיבה למצב. זו ממש לא הכוונה וזה רק יעצים את הלופ מכיוון שאז את מוסיפה אשמה על אשמה קיימת.
התגובות שלך הן טבעיות ואינסטינקטיביות וברורות! .
מה שאני מציעה זה רק להתבונן, ובכך להוסיף מודעות להתנהלות שלך מולה, ולאחר מכן גם ליצור שינוי.]

אם זה מדבר אלייך אני יכולה להרחיב על איך ליצור את השקט מבפנים.
שקט כזה נוצר כאשר מיישרים קו עם החלטה מסויימת, או בוחרים אחרת מחדש (כן, גם זו אופציה. מציעה לך לבחון גם אותה שוב) ואז הבחירה החדשה היא זו שיוצרת את השקט.
אני לא מנסה לכוון אותך לבחור כך או אחרת - שתי הבחירות לגיטימיות בעיני - אלא רק לכוון אותך להגיע לקצת יותר שקט פנימי, שקט שנוצר כתוצאה מהשלמה עם הבחירה.
כי אני מאמינה שמה שמשפיע על ילדינו זה לא רק סוג הבחירות, אלא גם הדרך בה הן נעשות.

[אמל_ית*]

אם זה מדבר אלייך אני יכולה להרחיב על איך ליצור את השקט מבפנים.
אותי זה מעניין (-:

התחלתי עכשיו דיון שהוא קצת מקביל, בדף נפרדות באופן טבעי (אני מהצד של השואלות, לא של המשיבות).
אני תמיד תוהה איך עושים את הדבר הזה, כאשר מיישרים קו עם החלטה מסויימת . כי המצב המתואר כאן למעלה הוא מצב של אמביוולנטיות, ויש הרבה כאלה בחיים, שלא ניתן לצאת מהם. אז מה עושים שם? שזה בעצם לשאול, איך משלימים עם משהו שאתה לא שלם איתו כי זה לטובת הילד שתהיה שלם איתו?
<הסתבכתי>

[אפרת_נ*]

_אם זה מדבר אלייך אני יכולה להרחיב על איך ליצור את השקט מבפנים.
אותי זה מעניין_
תודה אמלי על הארטיקולציה (-:

[נגה*]

גיל שישה חודשים זה בול הגיל שהתינוק מזהה מי המטפל העיקרי שלו ומתקשה להיפרד ממנו. אז החדשות הטובות(?) הן שהיא לפי הספר.
לנו היה אותו עניין עם הגדול כשהבאנו מטפלת באותו הגיל והוא התחרפן כשהלכתי אפילו לחדר הסמוך. אין לי תובנות. התמודדנו, אני בעד להסביר לה במילים (למרות שהיא כאילו קטנה אני חושבת שהם מבינים) ולסמוך על סבתא (אם את סומכת עליה. אם לא תקחי מישהו אחר) שתדע להתמודד.
ככל שהיא תחווה פחות דרמה מצידך, כך הסיטואציה תחווה עבורה באופן לא דרמטי. ככל שאת תהיי יותר שלמה, רגועה, סומכת עלייך ועליה שהכל יהיה בסדר – כך גם היא.
נשיקות.

[עירית_לוי]

פווו <מתנשפת > הגעתי. סוף סוף עולים לי דפים בבאופן...

אני בעד לפעול בשני רבדים, זה התברר לי כהכי יעיל - גם ברובד הרציונאלי וגם ברגשי-חווייתי.
ולכן בשלב ראשון מה שאני מציעה לך לעשות זה שני דברים:

האחד -
וזו העבודה ברובד הרציונלי - להתחיל להתבונן על עצמך ולנסות להגדיר לעצמך מה את משדרת לבתך לגבי הפרידה. להתחיל לפענח ולקרוא את המסר הלא מילולי שאת מעבירה לה. להקשיב לבין השורות שלך עצמך.
זה אומר להתבונן על עצמך מהצד, זה אומר להכנס לנעליים שלה לרגעים קצרים ולנסות לדמיין מה היא קולטת ממך. תנסי להתמיד עם זה למשך כמה ימים.
בבקשה בבקשה בלי רגשות אשמה כאן ובלי גינוי עצמי! כשהם יעלו (וסביר שיעלו) תבקשי מהם יפה לחכות בצד . זה נורא חשוב כדי שההתבוננות אכן תקדם ולא תעצור אותך. רק לזהות ולדייק לעצמך מהם המסרים שעוברים. הפחדים והרגשות שלך מאוד לגיטימיים וטבעיים. תזכרי.

הדבר השני -
וכאן הנגיעה ברובד החווייתי - זה לזהות ולהגדיר את כל הפחדים שלך. מה זה הדבר שממנו את חוששת בהקשר של הבת שלך. מה באמת באמת מפחיד אותך. מה הכי מפחיד.
לאחר מכן, אחרי שהגדרת - תבדקי איפה הם נוגעים בך. לא איך הם נוגעים בך כאמא שלה, אלא איך הם נוגעים ממש ישירות בך. באדם שאת (אם קשה לך לזהות - לא תמיד קל לזהות את זה על עצמנו - את יכולה לכתוב אותם ואני אנסה להנחות אותך מרחוק לעשות את הקישור הזה).

אמלי, אנסה תיכף להכנס לדף שלך, מקווה שטכנית זה יתאפשר. את רוצה לעשות את השיחה פה או בדף שלך?

[אנונימי]

ראו גם, מדור ילדים ונוער

---

[טליה*]

משהו על : "חרדת נטישה"
לפני שבוע איבחנתי ילד כבן 7 עם הפרמטר של "חרדת נטישה" בשתי האצבעות בצורה מאוד בולטת.
כמובן שהיו פרמטרים קשים נוספים גם מבחינה מוטורית, חושית ורגשית.(דחייה רגשית מצד האם) הילד מאוד אינטליגנטי.
היום נפגשתי עם ההורים כדי לשתף אותם בסיכום האיבחון וסיפרתי להם על חרדת הנטישה של הילד ומהן ההשלכות לגבי הרגשתו , התנהגותו , קשרים חברתיים ומה נדרש מהם ליישם בטיפול .
האם:" אני מעולם לא "נטשתי אותו כל הזמן הייתי צמודה אליו .ממש לא נראה לי ..."
אני:"האם את מזהה שינוי בהתנהגותו כשהאב הולך למילואים ,או, כשאת נוסעת לביקור לא שגרתי ואולי את חשה במצבי רוח משתנים כשהמורה של הילד לא מגיעה לכתה ?(הוא מאוד אוהב את מורתו)
האם ענתה ללא היסוס" שאכן כשהמורה אינה מגיעה הוא מסרב ללכת לביה"ס לעומת זאת אין לו כל בעיה גם כשאני נוסעת לחו"ל."....
מאחר וראיתי בכפות הידיים של הילד את מרכיב הדחיה הראשוני שאלתי: "מתי הרגישה שהיא מתחברת אל התינוק."?(לאם קמיצה נמוכה)
האם השיבה ללא היסוס שחוותה דחיה אל התינוק ולא התחברה אליו .......
אכן, הפרמטר של מרכיב הדחיה הראשוני יכול להתבטא מבחינת הרגשת הילד גם כחרדת נטישה ...

[אנונימי]

הנושא של חרדת נטישה הוא מהותי ועמוק וחשוב ללמוד אותו בצורה רצינית, כי הוא משליך על ההתנהלות של המטופלים לאורך כל חייהם אם הוא אינו מטופל. זהו פצע מאוד מוקדם שנוצר בראשית החייםלפני שיש לתינוק מילים.
וכמו שכותבת טליה האם לא ממש מודעת לחוויה שיצרה אצל התינוק. יש לו ביטויים רבים שהורים לא ממש יכולים להבין או לעשות את הקישורים בעצמם.
כדאי לשים לב גם למינוח "חרדת נטישה" ולא" פחד נטישה " כאשר חרדה היא בעוצמות יותר חזקות ומאיימות מפחד.

[משה_אלבאום*]

ההההההה אני אוהב את הדיון........

אכן חרדות ופחדי נטישה, קשים הם לאדם הסובל מכך. מוצרים רבים לקושי הזה. הוא יכול להשפיע כמעת על כל מערכת ו/או התנהגות.

תודה לך ניצה על ההתנצלות, היא מאוד מכובדת.
ליונה, ניראה שקבלת את מה שניצה כתבה בחריפות חזקה מדיי, אבל כך הדברים עומדים. מקווה שההתנצלות אכן עשתה את שלה.

אני ממליץ לבדוק את הזווית הבאה בתחום חרדות הנטישה שאינה קשורה בכלל למה שההורים עושים ברמה כלשהי.
כשאדם (תינוק) נולד עם מערכות פגועות (מוחית מוטורית, חושית, תקשורתית), לדעתי הוא יכול להיוולד גם עם הקושי להאמין בעצמו וביכולותיו להצליח לאורך זמן. חרדות הקיום מגבירות את כל החרדות ואת הקושי בדימוי העצמי וזה בהחלט יכול להוביל לקושי להאמין שמישהו רוצה אותו כפי שהוא (מכיוון שהוא אינו רוצה במיוחד את עצמו במצבו).

מכאן הדרך להתפתחותן של חרדות נטישה על רקע של הקושי להאמין שהוא יכול להיות אהוב ומקובל כפי שהוא ולכן שלא ירצו אותו ולכן אולי יעזבו אותו, יכולה להיות קצרה ביותר (אך כמובן שאינה חייבת להיות כזו).

זהו חומר נוסף למחשבה על עומק התפיסה העצמית של החומר כחומר בעל מודעות תפקודית וההשלכות של דרך התפיסה על התפתחותן של בעיות נילוות רגשיות, חשיבתיות, אנרגטיות ובכלל.

כמו כן זהו חומר נוסף למאבחנים בכף היד, על מנת לראות עד כמה ניתן לטעות במידה ולא משקללים את הנתונים הגופניים ברמה הנכונה ולא מאבחנים את המקורות של הקושי הגופני בעומקים הנידרשים לפני הקביעה של הגורם הפסיכולוגי רגשי.

לדוגמא: ילד בעל קשיי תקשורת קשים על רקע של רגישויות ייתר, יכול להיראות בכף היד כסובל מכל הסמפטומים של זרת קשתית (פרגמנטציה) או פרק עליון של הזרת נוטה חזק כלפי פנים (ילד מוכה, גופנית, רגשית או מחשבתית), או חרדות נטישה, מבלי שלהוריו קשר כלשהו לדרך בה הוא חווה את הקיום שלו במסגרת המשפחה.

אותו המצב יכול להיראות בכף היד במיקרה של ילד בעל תכונות מוטוריות מולדות ברמה גבוהה מאוד בשילוב לקשיים מוטוריים מולדים מרמה מסויימת ומעלה עקב מצוקות עובריות או מצוקת חמצן בעוברות או בלידה או מחלות של האם בזמן ההיריון ועוד. .

המצב לא יהייה כזה בעקבות מצבים "גנטים" מולדים, כי התוכנה הגנטית בנויה עם הפגיעה בתוכה מהתחלה.

[טליה*]

"אני ממליץ לבדוק את הזווית הבאה בתחום חרדות הנטישה שאינה קשורה בכלל למה שההורים עושים ברמה כלשהי".....

הדברים שאתה כותב משה,מאוד מעניינים ומשמעותיים ודורשים בדיקה,הבנה,תישאול נכון ואינטואיציה או חיבור "לשורשים"..

לעומת זאת, קיימים מקרים רבים שילד נולד עם פגמים קשים כמו:ניוון שרירים,מונגולואיד וכו' וקיים מצב בו ההורים אוהבים ומקבלים את הילד כפי שהוא.
ילדים אלה גדלים עם ביטחון עצמי והערכה עצמית גבוהה. יש בהם ייצר חיות מדהים ורבים מהם מתגלים בעלי כשרונות רבים בהמשך.
אני מניחה שאותם פרמטרים שציינת לא יופיעו בכפות הידיים ואולי כן???
מה שציינתי לגבי הילד הוא, שהסימפטום של "חרדת נטישה" יכול להתבטא גם מנטישה רגשית של האם ולא תמיד פיסית.

שמעתי על מאבחנים בכפות הידיים שעוסקים באיבחון מיסטי.
אלה יכולים לאבחן גילגולים שונים ו"חובות/תיקונים" מולדים שעל האדם לשלם בחייו ללא קשר עם ההשלכות הסביבתיות של ההורים.
יתכן שפרמטרים אלה מתחברים עם הדברים שכתבת.
נשמע לי מאוד מעניין.
מה דעתך משה?

[משה_אלבאום*]

טליה ניראה לי שחייבים לבצע ניתוח הפרדה ברור וחד בין הנושאים השונים. מה שכתבתי הוא תוספת לנושא חרדות הנטישה הרגשיות וסיבותיה, שבהם אנו רגילים לטפל (כל מה שקשור לאם בשנתיים הראשונות לחיים).

מה שכתבתי אינו קשור לרמה מיסטית כלשהי, ואסור שיהייה שם. כמו כן אינו קשור לנושאים גנטים מולדים כגון מונגולואידים וכו'. אלו שייכים לתחום האחרון שכתבתי עליו ושהוא:
המצב לא יהייה כזה בעקבות מצבים "גנטים" מולדים, כי התוכנה הגנטית בנויה עם הפגיעה בתוכה מהתחלה.

כשהתוכנה הגנטית בנויה עם פגיעה בתוכה, הנולד אינו יכול להיוולד כשחומר החיים שלו מודע לכך שמשהו אינו כשורה או שאינו כאחרים, כי כך כתובה התוכנה הגנטית שלו ולכן המודעות היחידה שלו יכולה להיות מודעות של תוכנה שכתובה כמונגולואידי או כמצב כלשהו אחר. עבור ילדים שנולדו עם פגמים גנטיים, האהבה של הסביבה ובעיקר של האם היא זו שתקבע את רמת התקשורת הרגשית שלהם והאם תיהיינה חרדות נטישה או אחרות.

אין זה הדין לגבי ילד שבזמן ההיריון או הלידה או לאחר מכן עבר טראומה גופנית או רגשית שגרמה לפגיעה ביכולות הגופניות. במיקרה הזה, מכיוון שהתוכנה הגנטית תקינה, אך מהלך ההתפתחות גרם לפגיעה, יכול להיווצר מצב בו הילד יתקשה לקבל את עצמו ויפתח חרדות (כולל חרדות נטישה כמוסבר לעיל) בגלל חוסר יכולתו לקבל או להאמין שיוכל להצליח.(יכולתו התיאורטית שיכולה להפוך למעשית)

גוף האדם הוא מכונה האמורה להתקיים בתנאי מחייה מורכבים וגם קשים ומסובכים. המכונה הזו נולדת עם תוכנית התפתחותית ברורה הכוללת בתוכה מודעות חומרית למה שאמור להתפתח (הקוד הגנטי). במידה והתוכנית ההתפתחותית מופרת בגלל סיבות אוביקטיביות כגון מחלות, חוסר חמצן ועוד, הפוגעות באופן יסודי ביכולת לתפקד המוטורי או החושי, יכול להיגרם נזק ביכולת לפתח מודעות עצמית של אדם מוצלח היכול גם להצליח.
החרדות היכולות להתפתח עקב כך יכולות לכלול בתוכן חרדות נטישה.
אני מקווה שהפעם זה ברור יותר, (חשוב להיכנס לתיאוריה ולהבינה).

בנושא של איבחון גילגולים ומה שאנחנו מביאים איתנו מהם על מנת להתמודד עם החומרים השונים בגילגול הזה, הרי שהנושא חשוב ומעניין, אך השיטה אינה עוסקת בכך כי זה תלוי ייתר על המידה באינטואיציה של המאבחן. אין זה אומר שלא ניתן לדעת במדוייק או בבירור, אך כן זה אומר שרק מאבחנים מאוד מיומנים, שהוכיחו שהיכולות המיסטיות שלהם טובות ומדוייקות יכולים לבצע את המלאכה הזו (או כאלו העוסקים בהיפנוטראפיה של גילגולים).
איני מכיר כאלו ולכן איני יכול להמליץ. במידה ומישהו מיכם מכיר ויודע על מישהו שהוא אכן ניבדק ונימצא כאמין מאוד, יהיו כאן כאלו שישמחו לקבל את הפרטים עליו.

[טליה*]

תודה משה.
הדברים מפורטים וברורים יותר.

[אנונימי]

הייתי רוצה להוסיף קצת בנושא חרדת נטישה.
חשוב להבין שלא בכל המקרים או אפילו יותר נכון רק בחלק מהמקרים אכן הייתה נטישה בפועל. יש לזכור שזו חוויה סוביקטיבית . אנחנו יכולים להיות עדים לאם מסורה נותנת ואוהבת אבל הנתינה לא התאימה לצורך,למשל הצורך הוא חיבוק ומגע נוכח והאם מלטפת. בחוויה שלה היא הייתה שם בחוויה של התינוק הצורך לא נענה. או מקרים של ניתוח בגיל מאוד מוקדם אפילו כמה ימים או כמה חודשים, התחושה של התינוק היא שאמא נטשה אותו ולא שמרה שלא יכאיבו לו, חישבו אפילו על זריקות החיסונים למינהן. יש צורך בהרבה חוויות מתקנות טובות על מנת שזה לא יתקבע כחרדת נטישה.
שלב נוסף שהוא קריטי לנושא הוא השלב של התקשרות בטוחה שתחילתו בערך בגיל חצי שנה. התינוק שקוע בצרכים שלו, ובמה שעושה לו טוב ותלותי לחלוטין במטפלים שלו. זהו משהו אבולוציוני גנטי טיבעי, כשהוא אמור להרגיש ולדעת שתמיד יש שם מישהו בשבילו בצורה חמה ושאפשר להישען ולסמוך. במידה וזה לא שם נוצרת תחושת נטישה. התינוק חווה תמיכה אבל איבד אותה.
מה שאומר הבאת הנושא להורים בעדינות ובודאי ללא שמץ של האשמה על מנת שאפשר יהיה לבנות משהו אחר.
שלא לדבר על מה שטליה סיפרה שלקח זמן לאם להתחבר אל התינוק שלה, בחוויה שלה היא לא נטשה, בחוויה שלו זה מה שהוטבע בגוף שלו, ועם זה הוא מתהלך ומתנהל. בסוגרים טליה הייתי שמה לב לעובדה שקשה לו יותר כשהמורה חסרה ואין לו בעיה כשאמא נוסעת לחו"ל.
אני מסכימה איתך לחלוטין שהנטישה הרגשית היא חמורה לפחות כמו הפיזית.

[משה_אלבאום*]

ניצה אני חושב שמה שהוספת חשוב מאוד אך יש לי הערה והארה קטנה.

תקשרות בטוחה בין התינוק להוריו ובעיקר לאימו מתחילה בתחילת ההיריון ונימשכת עד לגיל שבע בערך. בכל אחד מהשלבים השונים לאורך הגילאים הללו יכולה להתפתח חרדת הנטישה. כמובן שככל שהילד גדל ובעיקר מגיל שנתיים ומעלה ישנו סיכוי שחרדת הנטישה לא תתפתח. תלוי איך ההורים ינהלו את המשברים.

הצורך בחוויית קשר בטוח עם ההורים וקשר בטוח בין ההורים כבסיס לכך, הוא נושא רחב ועמוק וחייבים לקחת אותו בחשבון בכל בחינה של חרדות למיניהן וחרדות נטישה בפרט.

גם דברים שכאילו אינם נלקחים בחשבון יכולים להוביל לחרדות נטישה. חשוב לזכור שבאופן יחסי תינוק מתפתח עד לגיל שנתיים כפי שהוא מתפתח לאחר מכן עד לגיל עשרים ואחת. זאת אומרת שכל חודש של תינוק שווה למספר חודשים רב של ילד לאחר גיל שנתיים. זאת גם אומרת שכל יום של תינוק שווה להרבה ימים של ילד לאחר שנתיים. זה גם אומר שכל שעה של תינוק שווה שהרבה שעות לאחר גיל שנתיים.
בנוסף לכך, חשוב ביותר לזכור שעבור תינוק בחודשים הראשונים של חייו, בכל פעם שהוא מתעורר, עבורו זה יום חדש עם כללים חדשים, כשהוא מצפה למצא בו את כל צרכיו וסיפוקיו.

אם נשלב את הצורך בחוויית קשר בטוח לבין אורך הזמן היחסי כפי שתינוק תופס וחווה אותו, הרי שמה שניראה לנו כמבוגרים דבר של מה בכך "כי התינוק חייב להתחשב גם בצורכי ההורים", עבור התינוק זה יכול להיתפס כסוף העולם וכהזנחה נוראה.

לדוגמא אחת מיניי רבות מאוד: תינוק הנולד לאם שעברה טראומה בלידה ומסיבות שונות אינה יכולה לראות את תינוקה חצי יום או יותר לאחר הלידה, והתינוק אינו יכול להתחבר לתחושת האם.
עבור מבוגרים רבים זה מצב מחוייב המציאות ומובן מאליו. עבור התינוק זה אומר שאימו מתה "דפקטו" והוא חיי. הצורך הברור של התינוק שהאם תחזיק אותו מייד לאחר הלידה, שווה ערך לאוויר לנשימה ומהווה בסיס חשוב במיוחד ליכולת של התינוק לסמוך על עצמו ועל נוכחות האם. עבורו חצי יום אינו חצי יום של מבוגרים, עבורו זה שווה ערך למספר ימים וזהי נטישה נוראית מבחינתו.

אני מתאר לעצמי שניתן להרחיב את הדוגמאות לנושאים רבים ושונים שעד לחצי שנה או שנתיים גרמו לקיבעון של חרדות נטישה. אתם מוזמנים להוסיף דוגמאות ממה שגיליתם באיבחונים ובתיחקורים של ההורים.
זוהי עוד אחת מהסיבות החשובות בגללן חייב מאבחן לעבור הכשרה של תיחקור ותישאול. הפרטים הכאילו קטנים יכולים לשנות את כל תמונת הטיפול.

[אהבת_עולם*]

משום מה חשבתי שהדף מדבר על חרדת נטישה כבעיה פסיכולוגית מוכרת אצל מבוגרים.

מבקשת לדייק את שם הדף:
חרדת נטישה אצל ילדים
או ילדים וחרדת נטישה

<דף לשינוי שם>

[פלוני_אלמונית*]

דף מעניין

[לימור*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שאלה מדאיגה ... בני בן השנתיים קם באמצע הלילה שהוא צורח מבכי לא מוכן שאבא שלו ירים אותו או אני אנחנו מנסים להרגיע אותו ולטף אותו והוא מזיז אותנו כאילו נכס בו איזה דיבוק ! ממש מפחיד !!! זה קרה רק פעמיים , ופעמיים כשישנו אצל הסבתא !
אני ואביו קנינו בית והחלטנו שאני יעבור עם הילדים הוריי והוא ישאר אצל אמו בגלל העסק עד שנקבל מפתח ... מאז כהוא רואה א אביו הוא לא עוזב אותו אפילו לרגע ורק בוכה ... ועכשיו בתקופה האחרונה הוא קם בצרחות מפחידות שאין אפשרות פילו להתקרב אליו ... זה משהו לא רגיל !!!!! אני צריכה פיתרון .... מה דעתכן?

[נטשה_הנטושה*]

שלום לבנות ובני הפורום המעניין הזה...
ובהמשך לכל הנאמר כאן, בני בן ה9 וחצי חודשים עובר עכשיו את פחדי הנטישה זה התחיל לפני כמה שבועות כששמנו אותו אצל מטפלת (3 פעמים בשבוע) בכה בפרידות וגם כשלקחנו אותו.. וגם בבית אם יוצאים מטווח הראייה וכדומה... עם המטפלת זה השתפר חייבת לציין בשבוע האחרון.. מה שכן השבוע התחיל גם להוציא שיניים מה ששינה את כל המזג השמח שהיה לו , הוא חלש ונצמד אלינו יותר...
אבל
הילד נצמד לאבא שלו דווקא בקטע ממש חזק! כל פעם שרואה אותו - כל פעם ! גם אם עובר סתם בבית הוא בוכה ורוצה אותו!
יש לציין שבעלי איתי בבית בחצי שנה האחרונה והילד חווה אותנו באותה המידה.
אני יודעת שיש תקופות של העדפות אבל בגיל כל כך צעיר דווקא את אבא?! לא יודעת אם זה משהו שאני לא עושה מספיק או שפשוט אני צריכה לקבל את זה וזהו?!
זה נראה לכם נורמלי?

[רעות*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי לכולם. הבן שלי עוד מעט בן שנה ונאלצתי בגלל עבודה להיעלם לו ליממה ורבע (32 שעות בערך). השארתי אותו לאורך כל הזמן עם בן זוגי, אבא שלו, שאותו הוא אוהב מאוד ומבלה איתו חצאי ימים בשגרה (בן זוגי עובד במשמרות).
אמרתי בבוקר ביי והלכתי וחזרתי למחרת אחהצ. פשוט כך ללא מחשבה. הוא היה קצת שמח שחזרתי, אחכ המשיך בשלו ובכלל די אדיש אלי. לאחר מכן כל פעם שהלכתי לעבודה ובאו לשמור עליו סבא או סבתא הוא נצמד אליהם ולא רצה אותי, לא נפרד ממני בכלל ולא רצה להיפרד מהם שהלכו ואני הגעתי, הוא קיטר ורצה אליהם ולא אלי. מעליב. ואז התחיל בלילות בכי רציני כל פעם שאני זו שניגשתי אליו, ממש התקף עצבים עלי. ושבן זוגי ניגש הוא נרגע ישר. זה ממש אישי. בשיא הבכי הוא מתנגד אלי אם אני מרימה אותו ולא מוכן להסתכל לי בעיניים וצורח ממש ממש. אני ממש מתוסכלת וכואב לי. אני מפחדת שבזמן שלא הייתי גרמתי לו לחרדה גדולה וכעת הוא כועס ואדיש ומגיב ברגרסיה. מה עושים?! איך מחזירים את הבטחון שלו בי? איך מפייסים אותו? עצוב לי ואני דואגת. וכועסת על עצמי שהלכתי ככה בלי לחשוב...

[תפילה_לאם]

במעלה הדף ראיתי המלצות על לינה משותפת במקרים כאלה.
מה דעתך?