חשיפת רגשות מול הילדים

אנונימי

_{ראו גם: באיזו מידה לשתף ילדים בענייני ההורים}

לא מצאתי כותרת אחרת.
אבל אני חייבת לשתף אתכם בהתלבטות אין סופית שלי לגבי רגשות.
לפעמים כשאני שקועה במחשבותי- והילדים עסוקים עם עצמם (נדיר).
קורה לי שגם רגשות עצובים וגם שמחים עולים לי ואני מתחילה לדמוע.
אפילו כשאני כועסת או עצובה אני דומעת.
הילדים שלי באים ושואלים אותי למה אני בוכה, אני מספרת להם את האמת.
השאלה שאני שואלת היא- עד כמה אפשר לבטא את הרגשות שלנו מול הילדים- למרות שבחלקם הם לא קשורים אליהם.
ואני מתכוונת למגוון הרגשות, אם זה כעס, עצב, בכי, תסכול וכו".

ודבר נוסף- לגבי מריבות, כשאני ובן זוגי מתווכחים ומביעים יופי את הרגשות שלנו, עד כמה הילדים יכולים להיות חשופים אליהם?

אני ראיתי את אמא שלי בוכה בגלוי בפעם הראשונה כשהייתי בת תשע עשרה וזה עירער אותי לגמרי.ואלה הודות לך אני קולטת את זה ,רק עכשיו.
ואני נזכרת שהייתי ממש קטנה,אולי בת שלוש או ארבע,והורי כנראה רבו,ואבא שלי יצא בכעס מהבית,והיה ברדיו את השיר הנוראי ההוא "בוא הביתה,אני כבר לא אצעק,לא אהיה רעה..."משהו כזה,עכשיו זה מפרסם קוטג' נדמה לי,ואמא שלי בכתה עם הגב אלי וכל הזמן הלכה לחדרים אחרים ולא הראתה לי שהיא בוכה,ואני בכאילו לא ידעתי שהיא בוכה...וכרגיל,מה שמסתירים סופו להראות לעין בענק,ולהעיק פי אלף.
בקיצור אני חושבת שזה מפחיד ילדים,כשמסתירים מהם רגשות.כי הם קולטים אותם בין כה וכה ואם מנסים להסתיר נדמה להם שאסור היה להם לקלוט אותם או שהם נדרשים להתכחש להם. משהו כזה.

בלי קשר - יצא לי לדבר עם הקופירייטרית של הפרסומת הזאת - לא הזיז להם, כשיצרו אותה, שהשיר לא מדבר על חזרה הביתה, אלא על מריבת אוהבים.

יש לי חברה טובה שמעידה על עצמה שמכיוון שמעולם ההורים שלה לא רבו לידה וליד שאר הילדים, לא צעקו וכולי, היא לא ידעה איך לריב בתור בוגרת.
בתחילת יחסיה עם בןזוגה הנוכחי, בכל פעם שהיתה מתחילה מריבה, היא לא ידעה מה לעשות והיתה מתחילה לבכות מרוב תסכול וחוסר ידע מה עושים עכשיו. מה עונים? איך עונים? באיזה טון? מה הגבול?
לאט לאט, עם השנים (15) היא כבר יודעת לריב, ולא מסתירה מילדיה את הריבים, הדמעות וכולי.
לסיכום, צריך לתת לגיטימיות לשאלות של הילדים, להסביר שאמא ואבא רבים, וזה לא בגלל הילדים, צריך להסביר שאנחנו בוכים כשאנחנו עצובים, או כועסים או אפילו שמחים (בתחילת ההריון הייתי בוכה מכל פרסומת בטלויזיה, אפילו זאת לפלאפון עם הילדה ההומלס והדובי). זה נוסך בילדים ביטחון, גם בנו כמבוגרים וביטחון ברגשות שלהם.

אלה,
אני חושבת שזה מאד חשוב לבטא את הרגשות שלנו בפני הילדים. כמובן, אם ההורה הוא אדם מופנם, וביטוי הרגשות לא בא לו באופן טבעי (;-)), אז הוא לא אמור להתאמץ לבכות בפני הילדים, אבל לי יוצא די הרבה לבכות (אני בכלל בכיינית גדולה) בזמן קריאת ספר או צפיה בסרט (ואפילו בחדשות... בעצם, למה "אפילו"?) ואני לא מסתירה את זה, ואם הילדים שואלים למה אני בוכה, אני מסבירה להם מה היה עצוב או מה ריגש אותי עד דמעות. ושירה היא בדיוק כמוני (בשבוע שעבר היינו בהרכב משפחתי מלא בסרט "מפלצות בע"מ" וכל הקולנוע שמע את ההתייפחויות הרמות שלה בקטעים המרגשים... מזל שלאי-טי הם הלכו עם ההורים שלי...).
העובדה שהם רואים אותנו בוכים, כועסים, מתפייסים, שמחים - מעשירה את מגוון הרגשות שלהם, נותנת לגיטימציה לביטוי שלהם, ובעיני - מאד חיובית.

גם אני בעד לבכות ליד הילדים (זו לא חכמה כי אני בכיינית רצינית ביותר. סרט מצויר לילדים יכול לסחוט אותי, שלא לדבר על סרט ערבי

).

לגבי ויכוחים ליד הילדים - אם מתחילים אותם ליד הילדים כדאי גם לסיים אותם לידם כדי שיראו את התמונה המלאה. בדר"כ הם נחשפים רק לויכוח עצמו ולא נמצאים בשלב הפיוס (את ה"סקס שאחרי" כדאי לדחות לאחר כך

)

אני גם בעד חשיפת רגשות.
אבל לפעמים נדמה לי שאנחנו חושפים יותר מידיי רגשות מול הילדים.
ואני מפחדת שזה ישפיע עליהם-(כשמדובר בריב).
לפעמים קורה שאני ובעלי כן מתוכחים בנוגע לילדים ואז מה, הם צריכים לשמוע את זה?
אני תמיד שואלת את עצמי אם זו לא היתה טעות כשנחשפנו מולם (למזלי זה לא קורה הרבה).

דוגמא- יש לי מכרה מהעבודה הקודמת שלי שבנה בן השמונה חודשים מת מוות בעריסה, ואני ועוד חברה הבענו הרבה רגשות של עצב וכאב כשדיברנו על זה.
וכשהבת שלי שאלה מה קרה לא סיפרתי לה אלא אמרתי לה שקרה משהו עצוב למישהי ולא נתתי לשיחה להתפתח- האם עשיתי טעות?

אני חושבת שעשית נכון (דעתי בלבד, כן?) לפעמים יש דברים שמפחידים ילדים, כמו מוות של ילדים אחרים, מוות של אמהות אחרות. כשהם שואלים על מוות של אחד ההורים, אז אין מה לעשות, הם נתקלו במשהו, וצריך לענות להם, אבל לפעמים זה מפחיד אותם מאוד. הם יכולים לחשוב שאולי גם אמא שלהם תמות פתאום אחרי מחלה. ולכן, צריך להתייחס בהתאם להקשר. למשל מוות של ילד קטן, יכול לגרום להם לחשוב שגם הם פתאום ימותו, וזה נשמע לי מפחיד.......

אכן, מסכימה לגמרי עם שגית.

אז אם כך מתי אני צריכים לדעת שאנו חוצים את הגבולות?
האם לפי האינסטינקטים שלנו?
לפעמים נדמה לי שאני יותר מידי פתוחה אליהם.

ומה לגבי ריב עם בן הזוג מול הילדים?

תגידי, אפשר למנוע את זה?
אפשר להסתיר?
אלה החיים. אבל כדאי ללמוד לריב באופן תרבותי והוגן, ויש מקומות ללמוד את זה.

בשמת לא חשבתי אחרת

ולא זאת היתה כוונת שאלתי- התכוונתי על תוכן ולא על סיגנון דיבור.

למה התכוונת ב"יש מקומות ללמוד את זה" ?

התכוונתי לסוג מסויים של ייעוץ, כולל בטיפול למניעת אלימות במשפחה בנעמ"ת ובויצ"ו, שמלמד גם שליטה עצמית בזמן כעס, וכבוד בין בני הזוג. כי verbal abuse, כמו שזה נקרא (עוד לא מצאתי תרגום טוב לעברית. אולי באמת "אלימות מילולית"), שכולל קללות, הטחות של דברים שפוגעים בכוונה ושבעצם אנחנו לא מתכוונים אליהם, ועוד סוגים של תגובות אלימות בזמן ריב (כולל למשל הצעקות!) הם גילויים (נלמדים, כמובן) של חוסר כבוד לזולת. אפשר ללמוד טכניקות של אי הסכמה ושל הסכמה שעוצרות את ההסלמה.
במכון ל-NLP (בעברית שש"ת: שיטת שיכלול תקשורת) בתל אביב מלמדים מיומנויות תקשורת שעוזרות גם לזה.
באתר של ד"ר איירין drirene.com (ככה, בלי וו"ו) אפשר למצוא דוגמאות ודיונים ומאמרים ועוד המון חומר שמלמד איך לא להיגרר לריב אלים (בראש ובראשונה על ידי זה שאנחנו עצמנו לומדים לעצור את התגובות האוטומטיות שלנו לדברים של בן או בת הזוג, ולראות את הדברים אחרת, ולהגיב אחרת, ופתאום מנטרלים את הפצצה).

לגבי התוכן - שוב, אלה, אני מתקשה לדמיין מצב שבו ההורים מצליחים לתת סימן אחד לשני שאומר: "על העניין הזה נדבר אחר כך, כשהילדים יירדמו", וממשיכים כרגיל בשיגרת היום, ולאחר הירדמות הילדים יושבים ומדסקסים את הנושא שהקפיץ מישהו באופן שקט ותרבותי.
אילו היינו מסוגלים לעשות את זה, לא היה ריב!

בשמת
לפעמים אני אומרת לבעלי בתחילת הויכוח-'לא עכשיו אני מעדיפה שנשוחח על זה רגועים ולא ליד הילדים'.
האם זה נכון?
וגם אנחנו רבים לידם אבל לא תמיד.

נו, אז כל הכבוד לך! לדעתי זה עדיף. אם כי, אם הילדים שם, עדיף לעצור אחרי המלה "רגועים" ולא להגיד לידם את המשפט "לא ליד הילדים" D-:

not in front of the children
זה ציטוט מאיזה סרט, ישראלי, אבל אני לא זוכרת איזה, וזה כל כך מצחיק...

זו לא ליאורה, ב"קרובים קרובים?"

כאשר איננו חושפים את רגשותינו, אנו חושפים את העובדה שאיננו חושפים את רגשותינו.
כאשר אף פעם איננו כועסים או מעליבים או נעלבים או צועקים, ואפילו מותר לשבור איזה כסא או צלחת (אני מתכוון לשבור רק את הכסא או הצלחת - כלומר לפרוק - תרתי משמע - את הכעס או האנרגיה המצטברת באופן מכוון על חפץ נבחר), או כאשר לעולם איננו מראים אהבה, לא מחבקים, לא נוגעים, לא מפלרטטים במחוות קטנות, הן זוגיות-אינטימיות והן במערכות יחסים אחרות (נאמר הורה-ילד). בשני במקרים אנו גלויים לחלוטין בפני העולם כולו. כולם יודעים שאנו איננו יודעים להביע את רגשותינו, או איננו רוצים להביע את רגשותינו, או מה שמונח בשורש העניין:
אנחנו פוחדים להביע את רגשותינו - בפני עצמנו.
אנו פוחדים מרגשותינו עצמם. רגשות אלה כשהם עולים, עולים בגוף הפיזי. המאמץ האדיר, המושקע בריסון רגשות אלה, הוא אחד הגורמים העיקריים לשורה של בעיות נפשיות ופיזיות. שכן אותם רגשות המצטברים בגוף הפיזי תוך ריסון, מפעפעים מתחת לפני השטח לפרוץ החוצה והופכים ארסיים כרעלים. מובן שכל זה תלוי תרבות, שכן יש תרבויות בהן ריסון הרגשות ניתן לומר "הפך לטבע" של האדם. בתרבויות אלו יש להניח נמצאה דרך אחרת להשתחרר מאנרגיות מצטברות אלה.

כאשר הרגש העולה באדם הינו רגש חזק, קיצוני, בעל אנרגיה מתפרצת, בהכרח לא ניתן לרסנו, גם לנוכח ילדים וגם ברחוב. הרי מדי פעם אפשר לשמוע ריב קולני שפורץ אל הסביבה מתוך בית, או אדם זועם השואג לתוך הטלפון כשהוא מנופף בידיו ומסכן את העוברים לידו.

אותן דרכים ללמוד לריב באופן תרבותי והוגן יהיו נכונות למי שריטואל הריב ביניהם הופך להיות מתיש או מסוכן.
בפועל, אין כל פסול בריב הגון מפעם לפעם. עם השנים, גם דרך הריבים (אשר לעולם מייצגים מאבק), עולה האפשרות לחיות כזוג ללא מאבקים ומכאן ללא ריב.

לילדים בכל מקרה נגרם הנזק הגדול ביותר כאשר הם מופרדים או מנועים מרגשות הוריהם. האמת, כפי שהיא - היא הקלה ביותר עבורם. למשל עובדת היותנו מקיימים יחסי מין. אין צורך להדגים בפניהם (למרות שאיכשהו תמיד הם "תופסים" אותנו, הקטנים), אבל ניתן לדבר על זה. להסביר שכן, אנחנו מתעלסים, או מקיימים יחסי מין או עושים אהבה או כל מינוח שנבחר, ולקחת בחשבון שכשיעלו שאלות מביכות - יהיה עלינו לענות בכנות (שוב, אין חובה להדגים או להרחיב בתאורי זימה תרבותית) והם יודעים לשאול.... ואי אפשר לשקר להם באמת (לכן עדיף אמת).
כך גם לגבי רגשות אחרים.
הרי מותר גם להורים לבכות. זו לא פריווילגיה של ילדים. מעבר לכך שבכי הוא פורק המתחים והכעסים והאנרגיות המוצלח ביותר אחרי הצחוק.
נפסיק כאן. בחיוך.

צפריר יש לי שאלה
כשיש ויכוח בנוגע לילדים- אתם מתוכחים מולם?
קורה לנו שיש אי הסכמה בנוגע לחינוך שלהם ואנחנו מתוכחים, השאלה האם להתוכח מולם או לעשות זאת כמו שאני הצגתי קודם-לא לידם?
זו שאלה שאני שואלת את עצמי הרבה
קורה גם שאנחנו לא מסוגלים לחכות אז זה מולם.

לי, אישית, הדבר שמפריע איננו עצם הריב או הויכוח, אלא הדרך:
אני גדלתי בבית שבו כל הזמן צעקו ורבו.
כשאני כועסת אני מייד צועקת, אם אני לא מספיק "מפוקסת" כדי להתנהג לפי הדרכים החדשות והחכמות יותר שלמדתי.

אני לא רוצה לגדל ילדים בתוך צעקות, ואיבוד שליטה עצמית לא נראה לי דוגמא מתאימה לילדים שלי (אף שאפשר תמיד לתרץ "ככה אני, וזאת אמא שלהם". תירוץ עלוב ופאתטי שמתאים רק לאנשים מסוג שאני לא מכבדת).

אני מרגישה, שברגע שיש "ריב" ולא "ויכוח תרבותי", אז ההבדל ביניהם הוא ב אלימות.
או, אם תרצו, תקראו לזה רק "תוקפנות", "אגרסיביות", מה שנשמע לכם פחות מזעזע.
אני אומרת אלימות, כי אני רוצה לזעזע את עצמי,
ואני לא רוצה אלימות בבית שלי.
צפריר, ברגע שיש אלימות (כן, צעקות הן אלימות, ושבירת חפצים היא אלימות - אם כי לפחות לא אלימות שמתועלת לשבירת עצמות של אדם חי), אני לא רואה בזה "חשיפת רגשות". אני רואה בזה רעל הרסני .
אז אם זה "ריב" - זו אלימות.
אני ממש רוצה לשמוע מה אתה - ואחרים, אלה - אומרים על זה.

אלה,
לגופו של עניין. כאשר עולה ויכוח עקרוני בנוגע לדרך חיים או אופן הגידול של הילדים אני מתחבר לשיקול הדעת שבשמת מציגה כאן כהצעה. הרי אלו שאלות מהותיות אשר מצד אחד מעלות רגשות מתוך התגובה הבלתי נמנעת העולה מתוך תולדות חיינו, עברנו, אמונותנו וכדומה, ומצד שני שאלות חינוך או שאלות מהותיות אינן קשורות לרגשות כלל.
כאשר המאבק והכעסים "חייבים" לבוא לידי ביטוי בין בני הזוג, לעתים תכופות הדבר נעשה בזיקה לילדים. שכן בנוגע לילדים - המכנה המשותף או היצירה המשותפת של בני הזוג, אי אפשר להמנע מלדבר עליהם, או לחילופין ניתן "ליצור קשר" דרכם תמיד.
כאן ואני מנסה לדייק, אותה זיקה עשויה לבוא לידי ביטוי במניפולציות שונות הכוללות בין היתר ויכוח רגשי על חינוך הילד בפני הילד, ויכוח שמשמש בו זמנית, את הצורך הרגשי שאיננו קשור כלל לנושא הויכוח, וכאמצעי לחץ על אחד/אחת מבני הזוג, מתוך רגישותו ומבוכתו מהמעמד עצמו. ויכוחים רגשיים, בהם רגשות מובילים את הריב לעולם אינם עניניים ולכן אינם מובילים לפתרון בנושא הויכוח עצמו ובמקביל בדרך כלל מעמיקים את התסכול.
לכן, כאשר אני שם לב שאנחנו שוגים בהתייחסות נאמר לילד מסוים, או שאני מוטרד עקב התנהגות או מצבו של ילד וברצוני לדבר על זה עם אורנה, אני "מתאפק" ומעלה נושא זה בפרטיות, עניין זה הדדי לחלוטין בין אורנה וביני.

לעומת זאת כאשר כעסים ורוגז מצטברים, קורה, אם כי לא כל יום, ולא כדרך חיים, שאנחנו רבים. ואז, לעתים גם מגיעים למעמקי ייאוש או חוסר אונים שמעלים צעקות או גילויי "אלימות".

בשמת,
אני מבין את הרצון לחיות ללא אלימות. עם זאת יש לדעת שבבסיס האהבה יש כוח מתפרץ, תוקפני. כאשר תוקפנות זו מאבדת את גבולותיה - פורצת אלימות. אלימות קשורה בקצה השני של האהבה - הקנאות והשנאה, ולכן ראוי לדעת לשחרר אנרגיות רגשיות באופן יותר מינורי ומתמשך - על מנת להמנע מעצירתן תחת כל מיני ריסונים תרבותיים. ריסונים תרבותיים אלה מייצרים מסגרת נוחה להצטברות אותו רעל עליו את מדברת, אשר יהפוך להיות הרסני עם חשיפת הרגשות הקשורים בכך.

מקובלת עלי השאיפה לאי אלימות. מאידך, ללא התוקפנות המונחת בבסיס האהבה והחיים, לא היו אלה מתקיימים. הבנה זו לכשתופנם תניח גמישות מירבית. גמישות נפשית שכזו אינה יכולה לבוא לידי ביטוי תחת אידיאה נוקשה או התכחשות לצד הצל, אלא רק מתוך ההכרה בקיום התוקפנות והאלימות בעולם. אז, במצב בו עולה איום מתוך האלימות, גמישות זו תאפשר לנהוג בהתאם לנסיבות על פני לנהוג על בהתאם לאידיאה.

יש לזכור שהאלימות היא כפייה פיזית, גם צעקות הן כפיה פיזית, הטלת מורא. בצד האלימות הזו יש את האלימות השקטה, זו שעולה ביחסי הזוג או בכל יחסים באופן סמוי. כאן, כאשר האלימות היא פסיבית כביכול - נאמר גבר שדרכו היא לשתוק על פני לריב, לצעוק או שוב לשבור משהו, מוביל בהכרח להתפרצות או לצורך בהתפרצות אלימה אצל זוגתו. כאן, התפרצות אלימה זו עשויה לבוא לידי ביטוי נאמר על הילדים, על הגבר עצמו, על אמא שלה או רחמנא ליצלן על החתול הראשון שנקרה על דרכה. מכאן, ניתן להבין ש בכל אחד ואחת מאיתנו קיימים היבטי התנהגות אלימים.

צפריר, התחברתי מאוד למה שכתבת בפסקה הקודמת: הפחד להביע רגשות בפני הילדים הוא גם פחד להביע אותם בפני עצמנו. הרבה פעמים אני מופתעת מהרגשות שיוצאים ממני, לעתים זה אפילו מפחיד. אחרי שמביעים אותם, וחושבים על זה קצת, זה פחות מפחיד, מעכלים אותם, הילדים גם שואלים שאלות וככה יותר קל לעכל אותם עבורם ועבורינו בעיקר.
תודה

שגית,
והדרך היעילה ביותר ללמוד להביע רגשות עשויה להיות עם בן/בת הזוג. גם שם יש לנו קושי להביע את רגשותנו בפני עצמנו, אלא שבמקום הזה, ניתן ללמוד כיצד להיות שם על מנת לאפשר לצד שכנגד להביע את רגשותיו. בדיוק כפי שילד לאחר שכבר נרגע מאיזו חבורה או התבהלות פורץ בבכי למראה אימו או אביו. כך, דווקא באמצעות קרובינו ויקירנו אנו עשויים לקבל מהם תמיכה "פסיבית" בעצם היותם המעוררים רגשות ומעלים אותן מתוכנו. כך ב"שלילי" וכך ב"חיובי". הרי זה בסדר גמור להיעשות דביל לחלוטין תוך מצמוצים וקריאות מטופשות לעבר תינוק גם בנוכחות דוד המלך, כך אותו תינוק מאפשר לנו להביע רגשות שאנו נמנעים מהבעתם במקומות אחרים.
אני מרחיב בכוונה בעניין הזוגי מכיוון שהאינטימיות הזוגית, זו שמחייבת שניים, מאפשרת דיאלוג. מכאן ניתן לפתח "דיאלוג רגשי". יחסי גומלין אלה בין שניים בהכרח מפרים ומאפשרים התרחבות הן לצד המאפשר הבעת רגשות והן לצד המביע. כמובן שהיפוך תפקידים יתרחש בין השניים מעת לעת.

צפריר
גם אני גדלתי בבית שכשרבים הקולות עולים השמיימה.
אבל אצלנו גם ראיתי אח"כ את הפיוס, וכאן למדתי לסלוח ולשכוח.
(אני לא שומרת טינה).

גם אני כמו בשמת לא רוצה לריב עם בטוי חיצוני לרגשות שלי (לפעמים בא לי לצעוק על בעלי עד השמיים, ולא יזיק איזה מחבט על הראש

).
קורה לי הרבה (בעיקר בזמן האחרון) שאני אומרת לבעלי לא עכשיו, וזה לפעמים עוזר ולפעמים לא.
הרי כולנו יודעים שכאשר אנחנו רגועים אפשר להגיע לעמק השווה הרבה יותר טוב ומהר מאשר שכל הרגשות שלנו עולים למעלה ואז ההגיון מפסיק לפעול , ובטח לא היכולת הקשבה לזולת.

אני גם חושבת שיש להוציא את האנרגיות שלנו, ולשם כך אפשר למצא שק איגרוף ולהוציא אותם או אפילו סתם כרית שבחדר.
אני לא חושבת שילדים צריכים לראות את כל מצבי הכעס שלנו, אני אפילו חושבת שזה מזיק.

לגביי הרמת הקול, אני גם משתדלת מאד פחות ופחות 'לצעוק' בבית משום שאני חושבת שאפשר גם אחרת למרות שלפעמים אני לא מוצאת את הפיתרון האחר (וזה החיסרון כי אם הייתי גדלה בבית שהיה הפיתרון האחר אז היה לי קל יותר).
אני לא רוצה לגדל את ילדיי כפי שאני גדלתי (כשרבים אז צועקים), וכשאני לא מוצאת את הפיתרון התיסכול שלי גדול יותר.

בשמת אני מסכימה איתך.

הדף הזה מעיר אצלי משהו.
אני גדלתי בבית שבו רבו הרבה,לא ראיתי פיוס.
אני אדם שקשה לו מאוד לפייס אחרים,אני פשוט לא יודעת איך,וגם כשאני רוצה,זה נתקע לי בגרון,המילים הטובות והמרגיעות.
בנישואי אני הבאתי את הצד הזה ובעלי את הצד של מי שהוריו לא רבו בפניו.
בני נחשף להרבה מריבות וצעקות,היום כשאביו ואני משוחחים לידו ומרימים את הקול אפילו מעט,הוא
בורח מהחדר ומסתגר ובוכה.
בשיחה איתו הוא אמר שהוא לא מסוגל לראת אותנו רבים(אני רוצה לציין שלמרות הגירושים היחסים עם האקס שלי טובים).
כלומר המשקעים שנותרו לו ממה שראה בעבר קשים לו מאוד.
אני חושבת שהילדים צריכים לחוות את החיים כמו שהם,כלומר אבא-אמא,מתווכחים.
אבא-אמא מתפייסים.
החיים הם לא רק החיוכים,והליטופים,ודרך העובדה שהילד רואה שההורים מוצאים דרך לפתרון קונפליקטים
הוא לומד לפתור בעצמו,עם חברים,עם אחים.
שזה בעצם כמו שנכתב פה רבות,החינוך שמתוך דוגמא אישית.

איילת- את חיזקת לי את הדברים- בכך שאנחנו צריכים ללמוד לריב ולהתפייס ליד הילדים בכדי שהם ידעו שככה צריך להיות.
אבל לא לריב בריב עם מומנט של אלימות (כולל צעקות, זריקת חפצים וכו").
אלא בויכוח נורמלי שבו כל צד אומר את דברו.
משום כך לפעמים שאני רואה שאין עם מי לדבר "והדם עולה לראש) אני דוחה את המריבה לזמן אחר, וזה לא תמיד עובד.
אז מה עושים?
איזה ילדים יגדלו לנו?
עולות לי הרבה פעמים השאלות האלו.

שגית - יפה ירקוני, ב"שירת הסירנה".

מה עושים, אלה?
התשובה שלי (כי זאת אני D-: ):
עובדים על עצמנו, עובדים על עצמנו, עובדים על עצמנו.
בכלל, צריך להיות עלינו שלט כמו על אתרי בנייה ואינטרנט: under construction ...

צפריר?
נוווווווווו? אתה לא חושב שככה זה צריך להיות?

אלה,
אני לא מבין את השאלה כל כך. אבל מראש אני יודע שאין דבר כזה - ככה זה צריך להיות. אין נוסחה נכונה. אבל אשמח להתייחס יותר ספציפית לשאלה יותר ברורה.

התכוונתי לביטוי של הרגש שלנו צפריר.
על איך אנו צריכים ללמוד להתנהג אחרת בזמן שאנו כועסים ולא להוציא את זה בדרך של אלימות כזה או אחר.
כשילדיי רבים וצועקים אחד על השני אני תמיד מנסה להסביר להם שכך הם לא רק לא יגיעו לפיתרון אלא גם יפסיקו להקשיב לשני אלא רק לעצמם, וזה יכול לגרור לאלימות חריפה יותר.
אבל אני מנסה ללמד אותם אחרת ממה שאני בעצם מתנהגת.
לפעמים כשאני כועסת אז אני מרימה את הקול שלי, ולא כך אני מנסה ללמד את ילדיי.
משום כך הדרך צריכה להיות אחרת.

האם אתה חושב שדרכי אלימות כאלו או אחרים הם כן נחוצים? (כמו שבירת חפצים או צעקות רמות).
ואם כן למה?

עכשיו אני כותבת משהו שהוא מאד אישי
אבל למרות הכאב שלי אני מרגישה את הצורך לשתף אתכם.
תגידו לי מה דעתכם.
קודם אספר בקצרה על אמא שלי כך שתבינו את התמונה טוב יותר.
אמא שלי חזרה בתשובה כשהייתי נערה.
היא כל שנה מחמירה יותר (שמסביב לזה יש הרבה שואו).
השנה בפסח היתה אימי אצל המשפחה של בעלה (גם אחותו חזרה בתשובה) בירושליים בשכונה מאד דתית.
כל פעם שהיא חוזרת משם היא באה עם דיעות קיצוניות יותר על החיים.

עכשיו הסיפור....................
אתמול בבוקר הרמתי טלפון אליה ואמרתי לה שנעמה רוצה שהיא תיקח אותה, היא הסכימה ועלתה אלינו לקחת את כולם (כי כבר כולם רצו)
אני עומדת במטבח ומתחילה צפירה, נעה רצה אלי צוחקת ואני אומרת לה שעכשיו עומדים בשקט (נדב ונעמה ישר עמדו ולא הבינו את פשר הצפירה).
לפתע אני רואה את אמא שלי הולכת לכוון שלי, ואני אומרת לה- 'אמא יש אזעקה'.
היא עונה לי 'אז מה'
אני שואלת 'את לא עומדת?'
היא עונה 'לא, זו עבודה זרה לעמוד'
הייתי בשוק, וגם אני כבר שכחתי מהצפירה (וזה היה חבל) והתחלתי להתבלבל משום שלא הבנתי כל כך על מה היא מדברת.
שאלתי אותה 'מה?'
היא ענתה- 'אני לא עומדת, כי זה לא מנהג יהודי'.
ובשביל לזכור היא הדליקה נר נשמה וקראה תהילים.
אני באיזה שהוא מקום איבדתי עשתונות, ואמרתי 'כל הכבוד על ההתנהגות שלך'.
דוקא בזמן מלחמה זה מה שיש לך להגיד, אני בשוק מההתנהגות הזו- ממש גועל נפש'.
כמו שאתם כבר מבינים לאן זה התפתח, אנחנו המשכנו לריב, והיא דיברה ואמרה דברים שמאד הרגיזו אותי, וכך גם אני.
היא גם זרקה ליד הילדים משפטים של 'אתם מתנהגים כמו גויים' על זה עניתי לה 'הגויים האלו שומרים עליך ונלחמים ומתים בשביל המדינה' והיא אומרת 'אין לכם טיפה של צניעות תראי איך הילדה שלך מתלבשת' (ונעה עוד לא בת שש).
גם אני דיי דיברתי לרעה על ההתנהגות שלה- כמו שאתם מבינים זו לא היתה שיחה קלה.
ובאמצע הילדים, שומעים הכל וקולטים הכל.
אני כבר לא היה אכפת לי מה קורה אבל הרגשתי שהיא מזלזלת בדרך אותה בחרתי (לא שאני בחרתי מילים לנסח מה אני חושבת על ההתנהגות שלה , ועל ההתנהגות של המשתמטים מהצבא).
נכון שאח"כ נרגעו הרוחות, וחזרנו לשוחח בטונים נמוכים יותר ובפחות בכי (שבא ממני).
אני בפנים בוערת עדיין, לא ישנתי לילה כמעט, אני לא ממש רוצה להיות איתה בקשר עכשיו.
אבל מה שכן הילדים שלי ראו הכל, ועל זה אני מצטערת.
אולי זה היה נכון להפסיק את הויכוח עוד לפני שהתחיל אבל ממש לא יכולתי לעשות כך.
אשמח לתגובות.
וגילה שוב- אני מצטערת, שהיית בחלק מהמריבה הזו (לשימחתי כבר בסופה).

אלה
איך שאנחנו מתנהגים מזה ילדינו לומדים,ילדייך ילמדו איך צריך להתנהג לאמא
גם מהדרך שבא הם יראו אותך מתנהגת לאמך.
וזה בהקשר ללריב ליד הילדים.
חלק ממך מאוד רוצה שאמך תשתנה ולא תהיה מה שהיא,ואולי אפילו לא מקבל אותה כמו שהיא.(אני טועה פה?)
אני משערת שכבר נתקלת בתגובות דומות בעבר,ויכולת ללמוד מהן לגביי דעותיה
ודרכה בחיים.
תמיד אפשר אחרת (לגבי הריב עצמו)זה עניין של בחירה,אם היית בסופר באותה שעה ואיש דתי שזר לך היה הולך מולך היית אולי מרגישה אי נוחות אבל ממשיכה בענייניך.
את משייכת את מעשיה כפגיעה אישית אלייך אני חושבת שזו דרכה וזו דרכך.

איילת- את כל כך צודקת- אקח את זה לליבי- ולנסות למעשיי.

בהצלחה יקרה!

רוצה לשתף במשהו שמציק לי מאוד ....רוצה לכתוב אבל כבר נרעדת ונרגשת....
הבן שלי עובר שינוי . שינוי שקשה לי להגדירו.
הוא הופך לסגור ברגשותיו. כשהוא עצוב הוא מתכנס בתוך עצמו , מצתנף בפינה ולא רוצה שאגע בו וצועק לי "לכי מכאן".

כשהוא כועס והוא מתלקח מכל שטות ( אם נתתי לו כוס כתומה בטעות והוא רצה כוס אחרת גם בלי שאמר, אם ביקש קש ושמתי לא את הקש בכוס, אם התחלתי לשיר והשיר לא מוצא חן בעניו, אם אמרתי לו לא ( במיוחד) ועוד ), אז הוא מיד מכה, יורק, שובר, דורך, שופך, צועק...ולפעמים אומר "אני כועס, עליך אמא, אני כועס" אבל זה לא שוכך אצלו אלא מתגבר ומתגבר ונדבק לעוד כעסים אחרים, ואני לא מצליחה להפסיק את מעגל הכעס הלא נגמר הזה...ותמיד יש בכי ...אני לא מצליחה למצוא מה מרגיע אותו.....וזה גם מעציב ומתסכל אותי כאמא שאינה יודעת מה עושה טוב לבנה...

כשהוא מקבל מכה יש מקרים שהוא בא אלי ובוכה ואני מחבקת ונותנת מקום לבכי ולכאב ומרגיעה ולפעמים אני רואה אותו חוטף מכה ומבליע את כאבו ....
הוא לא רוצה שאחבק אותו כמו פעם, כשאני מנשקת אותו הוא מנגב עם היד ....

מה קורה לילד המקסים שלי? הוא כבר מפנים את הגבריות שבו ל איפוק רגשות מצד אחד תוקפנות גדולה מצד שני?
הוא כל כך התבגר מהר בזמן האחרון ואני מרגישה שאני מאבדת אותו .. שאני מפספסת משהו... לא יודעת מה....
אוף זה כואב לי....
אומרים לי תתרגלי ככה זה בנים...ואני מסרבת להאמין. בתוכי אני יודעת שזה לא צריך להיות כך... בתוכי אני חשה שאפשר גם אחרת .. אני חוששת שאלו תגובות קנאה לאחותו,ולכן הוא מתנתק ממני....והוא רק בן שנתיים וחצי....

שליחה על ידי גילה* » 11 יוני 2002, 06:34

אם את חושבת שזו קנאה - אולי תנסי להקדיש לו זמן לבד?
תשלחי אותה לטיול עם מישהו, ותצאי אתו לטיול בדיוק לכוון השני, למשל. אל תנסי לדובב אותו, אלא באמת לעשות מה שכיף לכם.

אולי... הולדת אחות דורשת ממנו להתבגר. אין ברירה בעצם. והתפקיד שלך - לתמוך בו כשהוא מתנסה בהתבגרות הזו, במליוני ההתגברויות הקטנות שהיא דורשת.

להמשיך לתמוך, לטפל, לתת, לחבק, להיות בשבילו - אבל אחרת. משהו מהותי השתנה. לראות מה הוא צריך עכשיו.

הוא מנסה להתמודד. וזה קשה. אבל יש גם הרבה סיפוק שממתין עם כל הצלחה. אני מכירה את זה, מהצלחותי הקטנות להתבגר בעצמי...

רק הבהוב מחשבה של אמא לבן שלפני חמישה חודשים נולדה גם לו אחות...

היי מיץ, כמה כואב ומוכר. מצטרפת להמלצה לנסות לתת את התינוקת למישהו אחר לשעה ולעשות איתו דברים רק שניכם, למשל אמבטיה ביחד,עבודה בציור שניכם יחד רחוק מכולם. מה שעוזר אצלינו זה שאני אומרת דברים כמו "בואי נרקוד"ואז מוסיפה "נועם לא את. זה רק לגדולים" או משהו כזה. גאיה ממש היתה מתגלגלת מצחוק כשהייתי מעמידה פנים שנועם "חשבה שדיברתי אליה", והרגשתי שזה ממש נחוץ לה, לשמוע שיש דברים שרק היא יכולה, ולה רק מותר. ואם נועם מצייצת בזמן שאני עם גאיה אני "גוערת" בה "נועם את לא רואה שגאיה ואני עסוקות עכשיו!?" וכאילו מרכלת עליה עם גאיה, איזה מצחיקה התינוקת הזו, היא בכלל לא מבינה, וכולי. זה נשמע ממש לא משהו כשאני כותבת את זה אבל בשטח זה ממש עובד, ובצורה חיובית, לא כמו שזה נראה כאן כאילו עידוד לשנאת האחות התינוקת ...
בתכלס, תחשבי איך בנך רואה אותך כמעט כל הזמן עם מישהו אחר בידיים. הכעס שלו יותר מצפוי. הרבה חיבוקים והמתקות סוד על איך הוא הראשון שיצא לך מהבטן והוא הילד הגדול שלך וכולי... גאיה נורא אוהבת לשמוע סיפורי "גם את עשית את זה, גם את לבשת את זה" וסיפורים מצחיקים על עצמה כתינוקת. וגם להתייחס אליו כאל תינוק לא נראה לי מזיק, להרים אותו באותה תנוחה שאת נעמה, לנדנד אותו ולעשות לו דברים נעימים של תינוקות חצי בצחוק וחצי לא...

ממש תודה על העידוד...
אני משתדלת לעשות כמו שתארת ענת, אבל כנראה שזה לא מספק אותו.
אני מרגישה שחסר לו זמן איתי / איתנו לבד.... ראיתי את זה השבוע כשלא שלחתי אותו לגן והוא היה ממש אחרת כל היום.... הוא מאוד נהנה לעשות איתי דברים כשנעמה ישנה.

אני מאוד מתחברת למה שאת אומרת מיכל... אבל זה כל כך כואב. לי .
לראות אותו מתבגר ומשתנה לי מול העיניים אבל באיזשהו מקום הייתי רוצה שיהיה יותר משתף במה שקורה לו.
אתמול הוא אמר לי " די אמא, אל תדברי, די" על זה שניסיתי לדובב אותו קצת.... יש לנו נטייה בבית לדבר כמעט על כל דבר שקורה אולי זה מוגזם לו... אולי דרכו שונה... אולי אני לא יודעת איך....

ואולי זה רק מין שלב כזה, והוא לא באמת "מתבגר לך מול העיניים"...?
ואולי הוא לא צריך להיות בגן אלא קרוב אל שתיכן כל הזמן ואז תהיה לו אמא מוטרפת מעייפות אבל יותר שמחה עם שני הילדים שלה קרוב ..? (-:

מיץ פטל
קבלי

.
ותדעי שגם אצלי זה קורה עם נדב (לא שזה מנחם במיוחד).
כמה שפעם נדב אהב נשיקות, היום הוא מתרחק מזה, ולא תמיד מסכים לתת לי אחת.
כך גם לגבי חיבוקים.
ולגבי 'זמן אמא' זה ממש נכון.
עד היום שנעה כבר בת שש אני מקדישה לה זמן רק לה, זה עושה לה מאד טוב.

נושא הדף מאוד מדבר אליי. אני יודעת שחשוב לחשוף רגשות, לדבר עליהם, אבל הרבה פעמים אני מוצאת שהרבה יותר קל לי להתמודד עם קשיים שלא ממש סיפרתי עליהם בקול רם. אחרי שאני אומרת כמה רע אני מרגישה, הקושי כאילו מקבל משקל הרבה יותר גדול ואני כבר בעצם לא מוכנה יותר לקבל אותו. אבל המציאות לא משתנה כל כך מהר, אם בכלל.

יש לי שתי בנות נשואות עם ילדים לכולם יש רכבים. ביום שבת קניתי מוצר במתחם בילו ויצא פגום והחלטתי לנסוע עם חתני ולא ברכבי. הודעתי יום לפני כן לבתי השניה שאנחנו נוסעים לבילו להחליף את המוצר ושלא יגיעו אלי
יצאנ ו בבוקר יום שבת ונסענו ואז בתי השניה הגיעה אלי איפה אתם היא שואלת אנחנו אצלכם אמרנו לה אבל אמרנו לכם שאנחנו נוסעים לבילו ואתם לא יכולים לבוא כי אין לכם ביטוח לרכב
הם מאוד כעסו מה לא רציתם שנבוא איתכם אמרתי לבתי שאמרתי לה וגם נסעתי ברכב של בתי השניה שזה רכב של עבודה
לא ספרתי שלא רציתי לנסוע ברכב שלי כי לא היה לי כסף ולא היה לי דלק ורציתי למשוך מה שיש לי דלק עד סוף השבוע שאוכל להגיע לעבודה שלי זה היתה בעיה שלי ולא רצתי להגיד להם הם נעלבו מה יש לא יכולתי לקחת ברכב שלי
תמיד לכל מיני מקומות הם נוסעים איתי ואפילו לא שמים דלק גם אם זה לטבריה או אילת
הם כועסים עלי מי צודק

כעס הוא אחד מהבעות הרגשות. אפשר להתמודד עם הכעס בדרכים שונות הדרך האחת לכעוס ולהוציא את הכל החוצה כולל העניין שכועסים עליו . הדרך השנייה היא לכעוס אבל לא להוציא את הכעס אבל המחיר הוא
גבוה על חשבון הבריאות האישית של אותו אדם. הדרך השלישית לעשות
משהו אחר במקום לכעוס כמו לעשות פעילות גופנית למשל. מה דעתכם?

שליחה על ידי שנינה* » 22 מרץ 2005, 14:43

חשפתי את רגשותי בפני אחותי ויחסינו הורעו. אולי תוכלו לעזור לי לחדש חברות עם אחותי?

לחשוף!

יש לי שני הורים אוהבים [מעורר קנאה] שאף פעם לא טורחים להסתיר את העובדה. הם מתחבקים, מתלטפים, מתנשקים [ולא רק בבית, גם בחוץ. אוי לעיניים שככה רואות(-;]. סבא וסבתא שלי גם היו כאלו. מעולם לא הסתירו. בשני המקרים, בצד האהבה הגדולה, תמיד היו גם חילוקי דעות ולכן ויכוחים. הויכוחים, כמו החיבוקים [שלפני ושאחרי...], גם הם היו לעיתים לעינינו/לאזנינו.

עד כאן העובדות. ולניתוח:

א. גם אני וגם שלושת אחי יצאנו מריאים ושלמים!

ב. כולנו יודעים שמותר לאהוב ומותר לחבק ומותר לכעוס ומותר לבכות!

ג. להבדיל מהריבים של ההורים שלי, שלא נתפסו אצלי כנוראיים, הריבים של סבא וסבתא היו מאוד מפחידים. ההבדל נבע משתי סיבות עיקריות. האחת, שהנחת העבודה שלי היתה ריב=גירושין /-:, להורים שלי לא דאגתי כי הם היו צעירים והיה ברור שאם יתגרשו הם יוכלו בקלות למצוא בני זוג חדשים. סבא וסבתא, לעומת זאת היו "זקנים" והיה לי ברור שאם יפרדו הם כבר יסיימו את חייהם בודדים וגלמודים.
הסיבה השניה, שנוגעת לענייננו היא מידת החשיפה - ההורים שלי רבו בעברית צחה, ידעתי בדיוק על מה הם רבים [אני לא זוכרת ויכוחים ספציפיים, אבל אני מניחה שלפעמים אמרתי לעצמי "איזה הורים מטומטמים יש לי, על איזה שטויות הם רבים"] יכולתי לעקוב אחרי מהלך הויכוח, לראות שהוא מתחיל, לדעת מתי הוא עומד להגמר, לדעת אם הם הגיעו לעמק השווה, או אחד מהם "ניצח" או שסתם נמאס להם והם השלימו עם העובדה שכנראה ימשיכו לא להסכים בנושא מסויים.
סבא וסבתא שלי רבו בהונגרית [מניחה גם היא היתה צחה, אבל אין לי מושג D-:] לא ידעתי על איזה שטויות הם התווכחו [ובדיעבר, בד"כ כלל אלו היו שטויות שנפתרו מהר מאוד]. לא היה לי מושג איך הסתיים הויכוח. כל מה שיכלתי לתפוס היה את האווירה - הטונים הגבוהים, חוסר השקט, וזה היה מאוד מפחיד.

אני מניחה שילדים שנחשפים לרגשות ולאינטראקציות השונות בין ההורים שלהם לומדים להרגיש, לתקשר, לקבל את התחושות השונות. להסתיר משהו ממישהו כל כך קרוב זו משימה בלתי אפשרית, במקרה של סבא וסבתא שלי זה מאוד מיידי, כי נכחתי ב'אירוע' עצמו, אבל אני מניחה שהתוצאה יכולה להיות דומה אם ילד שומע את ההורים מתווכחים בחדר סגור, כשכל מה שמגיע אליו זה רק טון הדיבור, ולא התוכן. כשהילד רואה את העיניים האדומות של הורה שבכה "בלי שהילד ראה", וסביר להניח שזה מגיע לרמות הרבה יותר ראשוניות, כמו להרגיש את הגוף של ההורה מתוח, את קצב פעימות הלב השונה, ועוד הרבה תחושת ערטילאיות כאלו שיוצרות איזו אוירה של מתח/עצב שהילד בכלל לא מסוגל להסביר אותה במילים.

היות ועוד אין לי ילדים לצחוק לידם, לבכות לידם, לפחד לידם, לאהוב לידם, לכעוס לידם ועוד , אני מייפה את כוחכם לעשות זאת בינתיים עם הילדים שלכם...(-;

חבל שהדף אינו ממשיך ברצף לאורך השנים. הוא מעניין ביותר ומאוד מוצלח.
מניסיוני תמיד טוב לבטא את הרגש, במידה ולא אפשרי מסיבות הכוללות שיקולים שונים, תמיד ניתן ומומלץ לפרק את הרגש לאחר מכן.
במידה והרגש הוא קשה כמו כעס, שנאה, קנאה ועוד, חשוב ביותר להשתחרר ממנו על מנת שלא יהפוך לכיווצי גוף המובילים להפסקת זרימת האנרגיה והדם המובילים למחלות.

איני ממליץ על תחליף לפרוק הרגש כפעילות גופנית כלשהי, אלא כהכנה לפרוק הרגש, אך בשום אופן לא במקומו. הרגש יכול להישאר בגופנו במשך שנים רבות ולקלקל מערכת אחר מערכת.

את הבכי צריך לבכות, את הצער והאובדן צריך לבכות, אתה כעס צריך לצעוק להכות ולשחררו בדרכים אחרות (ללא קשר לנוכחותו של גורם הכעס, אין צורך בגורם המכעיס על מנת לפרק את הכעס). על הכעס צריך וניתן לסלוח בכל מצב ותמיד. על הפחד ניתן להתגבר ולעבור דרכו.
את האהבה והקרבה צריך להעניק, את השמחה צריך לשחרר בכל מקום וכמה שיותר.

לדעתי כך נכון וכך בריא לאדם לנהוג.

אהבתי מאוד את מה שכתבת שקיעות של פטל.

תודה

במשך שנים הייתי מפנה כעס שלי על ההורים שלי ועל אנשים אחרים כלפי עצמי. הייתי מדמיינת איך אני פוגעת בעצמי, חונקת את עצמי, חותכת את עצמי. או שהייתי שוברת דברים שלי שאחר כך הייתי מצטערת ששברתי, או שהייתי מכאיבה לעצמי.
אחרי מסע ארוך, אני מרגישה שסוף סוף הכעס שלי מופנה כלפי חוץ. ואומנם לא הגעתי "אל המנוחה והנחלה" כי הוא מופנה כלפי חוץ באופן שרע לי איתו, כמו למשל רצון להתנקם בחתולה שלי כשהיא שורטת אותי , רצון להתעלל בחתולה שלי (השפרצת מים). זה ממש מזכיר לי תחושות מהילדות , שהרגשתי פחות אהובה מאחותי הקטנה, וגם אמא שלי הטילה עלי המון אחריות לא הגיונית למעשים של אחותי הקטנה, אז היה לי כעס עליה שפרקתי כשהרבצתי לה כשההורים שלי לא היו בבית. זה מן פריקה של כעס של ילדים מסכנים , שאין מבוגר שיעזור להם להתמודד עם הרגשות שלהם בצורה חיובית, אז הם מרביצים לחלשים מהם, ובמקרה שלי - לחלק ממושא הכעס.
בכל אופן כשהבחנתי ברגשות האלא שלי, ברצון להתעלל בחתולה, וגם ברצון גולמי להרביץ למישהו, ללכת מכות עם מישהו, החלטתי שזה דווקא סימן חיובי שבמקום תחושות אובדניות , יש לי רצון לאלימות כלפי חוץ.
כשביקשתי מבן זוגי שילך איתי מכות הוא הציע לעשות לי מטרות לאגרופים , והנחה אותי לתת קומבינציות של אגרופים. תוך כדי שנתתי אגרופים בכל הכעס התחלתי למלמל "אני כועסת, אני כועסת" ולצעוק וגם לבכות. וזה היה ממש טוב, הרגשתי שאני מצליחה להוציא קצת החוצה את הדבר שחנק לי בגרון. ופתאום ששמעתי את עצמי קוראת "אני כועסת" ראיתי שאני כועסת, מה שלא ראיתי קודם . והרגשתי שהצטבר לי כעס ומתח ועוד כעס. והחלטתי ללכת למחרת לשיעור קיק-בוקסינג עם המיקוד של לשחרר קיטור. מאוד התלבטתי בשבועות האחרונים לגבי מהו הפן החיובי של איגרוף (השתתפתי בכמה אימוני איגרוף מסיבות שלא היו ברורות לי ) . הרגשתי שאני לא מתחברת לזה וגם הרגשתי שאני מאוד רוצה למצוא חיבור אמיתי, אישי שלי לאיגרוף, ובכלל ללחימה.
אז עכשיו מצאתי שהחיבור שלי הוא לא לחימה לשם הגנה עצמית (דבר שנראה לי קלוש ביעילות, ובעיקר שמכניס לי לחיים אנרגיות של הפחדה) , אלא פשוט לתת אגרופים לשק כדי לשחרר את הקיטור שיש בפנים בצורה מבוקרת, על פני לשבור דברים בחוסר שליטה.
בנוסף אני מרגישה שזה מתניע אותי, מוציא את הליבידו מתרדמתו להתפרץ לאגרוף , וגם אחר כך בשקט , להשפיע חיוניות.

בבית בו גדלתי אסור היה להביע רגשות. גם אם נתפסתי בקלקלתי בוכה או עצובה, אוי ואבוי! העונשים היו חמורים...
הוריי ז"ל היו ניצולי שואה וכל רגש שלא מצא חן בעיניהם גרר תגובה אלימה. מדכאת. מסרסת.
יחד עם זאת, גם לשמוח יותר מדי אסור היה. שלא יהיה רעש. שלא תהיה תחושה שאת משתוללת חלילה...

במהלך עבודת המודעות שאני עושה אני לומדת בהרבה כאב כי אני מאוד עצורה. פוחדת להשמיע את קולי האמיתי, להרעיש, חלילה לעשות גלים וכד'.

העבודה איטית.... אך אני חשה כי שכר בצידה וגאה בעצמי על האומץ וההתמדה. בהצלחה לכולנו. וגם באהבה

שליחה על ידי אוסי* » 11 מרץ 2007, 17:44

שלום לכולם - ברצוני לשתף אתכם ליעץ לי מה לעשות - אני עכשיו אוטוטו בגירושין מבעלי - עוד שבוע בערך יש מתן גט - הילדה שלנו היתה עדה לאלימות מצד אביה לאותו יום של עזיבת הבית ובכתה מאוד וגוננה עליי - נכון להיום היא גרה איתי אצל הוריי אבל אוהבת את אבא שלה וכל הזמן הולכת אליו ונהנת ולא נרתעת מהנושא שהיה - אבל יש לי בעייה שאני גרה כיום אצל ההורים, שני פנסיונרים ואיתנו גרים גם שני אחים בן 29 ובן 25 - הם נורא אוהבים להקניט את הילדה וללעוג לה, כל דבר קטן להעיר לה , וגם לי הם מעירים כי אני מעשנת וזה מפריע להם, מבקשים ממני לרדת למטה עם הסיגריה ובתקופות קשות של רוחות וקור אני עומדת בחלון ומעשנת, זה מפריע לי ולילדה ואיני יודעת כיצד להגיב, ביקשתי מהם מספר פעמים שיפסיקו אבל לא עוזר שום דבר, אני יודעת שאני צריכה פשוט מאוד לקחת את הילדה וללכת לגור לבד, אבל כרגע מצבי הכלכלי לא מאפשר, ואימי לא מסכימה בשום פנים ואופן שאעזוב עכשיו, ומבקשת ממני להתעלם מהתנהגותם של אחיי, הילדה מצד שני מגיבה במקצת ועונה להם אבל אין בכוחותיה כדי לעצור את הנושא, אני מאוד מבולבלת, ולא יודעת כיצד לפעול, הרבה אומרים לי אל תתני להם (לאחיי) או להוריי לאמר לילדה אך להתנהג, אל תעשי ככה, אומרים לי תענישי אותה, וכו' המצב די קשה לי גם אין לה פרטיות בכלל, היא לא יודעת היכן ללכת ולראות טלויזיה למרות שיש 4 טלויזיות בבית, אנחנו ישנים בנתיים בחדר של אחד מהאחים אבל כשהוא מגיע ודורש לישון בחדר שלו אז אנחנו ישנות בסלון, הילדה אוהבת לרקוד ולשיר ולצעוק ולשחק והדבר מפריע להם והם צועקים עליה ומבקשים ממנה להפסיק ולשמור על שקט, הייתי רוצה לגבש איזה שהיא עמדה כלפם, אבל אין בידי את היכולת, אודה אם אוכל לקבל עצה או כמה עצות כיצד להתמודד עם המצב הרגיש הזה, אני לפעמים מיואשת ובוכה אבל לא מראה לילדה את סערת הרגשות הזו, על מנת שלא תרגיש את מצוקתי הקשה - וכל זאת למרות שיש לי משפחה אוהבת ותומכת - אבל קשה לי אודה על יעוץ והכוונה כיצד לפעול תודה.

אוסי- אני אגיד לך מה אני הייתי עושה במקומך ותראי אם זה מתאים לך או מעלה דוקא כיוון אחר: אני הייתי לוקחת הלוואה ומתחילה בית חדש (מהבנק, מההורים, מהרווחה- לא משנה בכלל)- סכום לא גדול שיאפשר לך להתפנות לבניה של משהו שיחזק לך את הבסיס עכשיו. שכרי סתם דירה קטנה ליד חברים או משפחה, ארגני לילדה ת'חברים שלה וחוג שהיא אוהבת- ותתחילי לעבוד: למצוא, לרהט, להזיז, לסדר, לנקות, לצבוע, לזרוק לפח, לקבל ולתת, למיין ולארגן. כשתראי שיש שם את ההתחלה של מה שיהיה החיים הטובים שלכן- לכי לשופינג. קני שלושה דברים חדשים לטעמך (אפילו שטיח רגליים יפה לכניסה, מנורה קטנה וספה מלכותית). זהו- שבי עליה, תקראי ספר ושתי לך תה מתחת למנורה החדשה ותנשמי רגע. כבר יותר טוב, נכון? דברי איתך. תגידי לעצמך כל הכבוד. יפה לך. עכשיו- בלי בעל מכה, אמא'לה ואבא'לה על הראש ואחים קטנים ומעצבנים- תחשבי מה את רוצה. מה עושה לך טוב. מה משמח אותך, במה עבדת פעם?
למשל: תחליטי על הליכה כל ערב חצי שעה עם הילדה שלך, פגישה בבית קפה עם חברה טובה (תני לה להזמין ), לקנות לעצמך זר פרחים לשבת. דברים קטנים כאלו שלאט לאט יחזירו לך אותך חדשה אפילו יותר גדולה משהיית. תיפרדי ממה שלא התאים לך בשמחה ותראי את הזרימה הטובה מגיעה ואל תעצרי אותה בתרוצים.
תתרכזי בטוב שלך. כשאת מרגישה שבא איזה גל של חלושס (ויגיע) תעשי משהו מיד, לא חשוב מה: שלט יפה לדלת עם הבת שלך, בישולים ועוגות, טיול התאווררות קטן וכו...
ותזכרי שזה תהליך שלוקח זמן. גדילה נעימה.

שליחה על ידי ע_ע_ע* » 11 מרץ 2011, 17:10

עפרה, אוסי כתבה ב-2007...

מכיוון שלצערינו נפרדו עוד משפחות מאז 2007- זה עדיין רלוונטי. מוקדש באהבה כשירות לציבור גם למי שלא קוראים לה אוסי, גם לאבות, גם לאימהות במשפחות דו הוריות, וגם למי שלא קורה לה כלום אף פעם והיא סתם משועממת מהחיים : )

שליחה על ידי מורן* » 13 יולי 2011, 20:45

עופרה וכולם שלום (-:
היי שמי מורן, בת 31, גרושה עם שני ילדים מדהימים.
היום צעקתי על הילדים במקלחת ואז פרצתי בבכי וחיבקתי אותם.
מיד כשהרדמתי אותם נכנסתי לגוגל וחיפשתי פורומים שבהם מדברים על בכי ליד הילדים.
זה בסדר? לא בסדר? שובר אותם או מחזק?
כלפי חוץ, (חברים, עבודה ואפילו משפחה) אני אישה מאוד חזקה.
אני עצמאית, מסתדרת וחיה טוב.
אבל בפנים אני מרגישה שאני עומדת לקרוס.
אני בן אדם די סגור ולא מרבה לשתף את הסובבים בתחושותיי האמיתיות.
על פני השטח, למכריי נדמה שהדברים מסתדרים לי ואין לי סיבה להתלונן.
אם אני מתלוננת או מראה קצת שקשה לי התגובות בדר"כ שאני לא יודעת להעריך את הטוב שיש לי.
ושאני צריכה להשוות את עצמי לנשים אחרות בגילי ואז לראות שיש לי "יותר" מהן.
אני לא אוהבת להשוות... זה גם ממש לא נותן לי הרגשה טובה.
אני מי שאני ואם אני מרגישה שקשה לי ולא טוב לי אי אפשר לשכנע אותי אחרת...

העיניין הוא שכשהתחלתי לקרוא את התגובות עדיין לא שמתי לב שהן מ 2005
וכשגיליתי התאכזבתי... כאילו גיליתי שעכשיו אין פה אף אחת..
ולכן עופרה אני מודה לך שהגבת ב 2011 כי זו הסיבה שהתחלתי לכתוב את מה שכתבתי...
ועכשיו אני מרגישה קצת יותר טוב.

אהבתי מאוד את התגובות... אתן לא "קוטלות" אחת את השניה...
כל אחת מחזיקה בדעתה שלה וזה כיף לקרוא מגוון דעות ובצורה זו אני מקבלת לגיטמציה לדעתי שלי.
כי אין אחת צודקת ואחת טועה... אפשר ללמוד המון.

טוב דיייייי.... אף פעם לא הגבתי בפורומים- זו הפעם הראשונה.
האמת שהיה לי ממש כיף (-:
תודה רבה
ולילה טוב

נשברתי לגמרי היום, דווקא אחרי שעשיתי מאמץ-על ללכת איתה לים
ולבלות אחה"צ כייפי, התיישבתי על המיטה
והתחלתי להתייפח בבכי תמרורים איום וחסר שליטה,
לעיניי הילדה. היא שאלה אמא, למה את בוכה, ומשלא עניתי, טמנה את הראש
בכרית והתכווצה לכדור מבוהל. זה היה נורא, כשראיתי את זה זה,
התעשתתי מייד וקראתי לה,
אמרתי לה, אני בסדר, אני מפסיקה לבכות, והיא הרימה את העיניים והיה לה
מבט כל-כך מפוחד ואומלל, כמו שלא ראיתי מעולם, זה היה רגע קשה מנשוא
חיבקתי אותה ואמרתי שוב ושוב שאני בסדר

אני בחודש תשיעי ואיתה, עם בתי בת הארבע בבית, גם עובדת בחצי משרה,
בעבודה תובענית ומאתגרת. התקופה האחרונה בעבודה אינטיסיבית במידה שאין לתאר,
אני במרוץ נגד הזמן לסגור את כל מה שצריך לפני הלידה, כדי שאוכל ללדת ולהיות פנויה
לגמרי, רגשית ומעשית, לתינוק החדש. בן זוגי גם הוא בתקופה מאוד מאוד עמוסה בעבודה,
אנחנו מג'נגלים חינוך ביתי עם משרות שתקופת השיא שלהן היא עכשיו, ואין מזה מנוס.
אנחנו בתחנת רכבת של בייביסטר, עזרה מהמשפחה (תובעני בפני עצמו), אכילה בחוץ,
בית מבורדק, נכנסתי לשבוע 37 היום ויש לי לפחות עוד שבוע של עבודה מאומצת-

בקיצור, קרסתי לגמרי
ואני יודעת שהבהלתי אותה במידה שאין לתאר, ראיתי את זה,
את הערעור שזה גרם, וכל-כך כואב לי עליה, היא כל-כך פיקחית
ורגישה, מרגישה אותי ומחוברת אלי כל-כך. היא אמרה לי:
"אמא, אני עושה לך טוב, אני עושה לך טוב", אמרתי לה נכון,
ושגם לאמהות מאוד חזקות וגיבורות קשה לפעמים והן בוכות.
היא שאלה למה קשה לי, הסברתי שהריון זה גם מרגש ונעים וכייף,
אבל גם מעייף וכבד, ושאני עייפה מהעבודה. הבטחתי לה שלא בכיתי בגללה, ושהיא נפלאה וטובה.

אבל חוששת שלא רק היום, אלא בכלל, אני יותר מידי חשופה עם הרגשות השליליים שלי,
שהיא רואה אותי המון בחולשותיי ושאולי יש לי איזו ציפייה שהיא תשא את זה,
או משאלה כמוסה שהיא איכשהו תעזור. מחשבה מעיקה מאוד.
אני מיוסרת
זה לא עוזר שהדבר הראשון שאמא שלי אומרת זה: לא לידה, למה את ככה ליד הילדה

עצוב לי כל-כך ואני מתחרטת שהרשתי לעצמי להתפרק ככה,
למה לא השתדלתי יותר