טבע בהשראה

טנא טאו*

רציתי להציג בפניכם את תחושותי לגבי הטבע אני מקווה שזה יעניין מישהו
וזו גם הזמנה לכל מי שמעוניין לכתוב על תחושותיו אל הטבע והחיים בכלל.

שאני מדבר על הטבע אני מתכוון על הכל אדמה, מים, שמש, ירח, שמיים, עצים ציפורים הכל.
פשוט יום אחד התחלתי להסתכל, לא שיצאתי למסעות רבי סכנות ולא להרפתקאות סוערות אלא פשוט פתחתי את העיניים, את האוזניים ואת הלב והתחלתי להרגיש שיש פו משהו חי לא דומם לא צומח אלא חי.
חי כמו כל הדברים שאותם אנו תופסים כחיים.

זה קרה לי בים (אני חושב) פשוט שמעתי אותו מדבר אלי והרגשתי אותו מחבק אותי כמו אם שעוטפת את בנה ומערסלת אותו בין ידיה. והרגשתי שהגלים שנעים הם חיים כמו זרועות שנושאות אותך, אם הם רוצים הם יקחו אותך אל החוף ואם הם רוצים הם ישאו אותך למעמקים . והבנתי שהקול של הים הוא כמו שירה לא סתם שירה אלא שירת המעמקים הנוגעת בנימי הנפש פנימה. והבנתי שהרוח שנושבת מן הים היא לא סתם רוח אלא היא המביאה את רגשות הים אל היבשה והיא המניעה את התבונה ואת השקט מן המעמקיםאל החופים ואל הלבבות.

ואז הסתכלתי על העצים והבנתי שכמו בני האדם גם להם יש נשמה נפש וגוף. הגזע החזק והגמיש הקליפה המחוספסת הענפים המתפצלים לכל עבר, הכל כלכך חי כלכך נושם כלכך נוגע וכאשר הרוח נושבת העצים שרים ורוקדים. רק לגעת בענפים ולרקוד עם העץ, כל כך מיוחד ומדהים ולהריח ולשמוע ולדבר. והשורשים שמעמיקים אל תוך האדמה. ואז הבנתי שהעצים חיים ומביטים עלינו ועל העולם ומרגישים אותנו ואת העולם. כמו רוחות קדמוניות שצמחו בתוכינו.

והאדמה הו האדמה האם האישה האהבה, כלכך הרבה חיים, כלכך הרבה שקט כלכך הרבה בסיס שהיא נותנת.
רק לחבק ולנשק אותה ולהרגיש את רגביה על שפתיך ואיזה תחושה עילאית.
והשמיים אין סוף של תנועה של צבעים של מראות של קולות של אהבה רגע כחול כים ורגע תכלת זוהר ואולי לבן עמוק והעננים מלאכים המביטים עלינו תנועת השמיים והאורות שזוהרים וממלאים את העולם והרוח הכל כלכך מלא וכלכך רחב וכל כך אין סופי שאין מילים פשוט אין מילים
ורק לסיום אדבר על הירח שמאיר את לילותינו וקורא לנו מבעד לכל הפינות החשוכות לקום ולהתעורר ולהביט אל השמיים ואל האור המופלא שבוקע ולשלוח את היד ולגעת בו להיות בו ממש, והשמש שמשמחת ומחממת את לבינו וממלאת את גופנו בעוצמה באנרגיה ובכוח שאם נסתכל אליה ונרגיש אותה בתוכנו, כל הכאב והבדידות יעלמו כלא היו.

הדברים נאמרים מלב מאמין

@}
ותודה..

אתה כותב כל כך יפה... תמשיך.

האדמה החומה

קולות עולים מתוך האדמה החומה
נשימות עמוקות של אם דואגת
רחשי לב אוהב דואב וסולח
צעדים נודדים עתיקי יומין

עודני פוסע על אדמה חומה
וכפות רגלי אינן כואבות כלל
כאם המלטפת את בנה העייף
נוגעות פיסות האדמה בצעדי
ומרימות את רוחי אל האופק

*

הגבעות הארוכות

בגבעות הארוכות גלי הים נשמעים כמו לחש עתיק
לבי מפעפע מבעד למראה המים הכחולים
הו....גלים נישאים
בואו השקו את חופינו
ועצי עד יפרחו ויוריקו מתוך נפשותינו

ונרד יחדיו בשביל הארוך
בין שיחי ההרדוף ועצי האלה
ורק קולות אהבת הציפורים יינשאו מלפנינו

שקט כמו הים
כרוח נישאת שלעולם נושבת.
לכולם סיבה ומטרה
ואני כמו שיכור חסר תכלית,
שונה מאחרים,
ניזון ישירות מן הטבע, מן האם.
(טאו טה צ'ינג מס' 20)

קצת על תפישת הטבע הטאואיסטית

הטבע על פי התפיסה הטאואיסטית הינו מופלא ומיוחד. כל קול, כל תנועה, כל מגע, כל יסוד טומן בחובו את סוד הטאו הגדול. דוגמא לכך אפשר לחוש בדבריו של צ'אנג טסה:
_"האדמה הגדולה נושמת ונושפת. לכך אנו קוראים הרוח.
כשהיא שוקטת דבר אינו קורה. כשהיא ניעורה, זועפים, הומים ומייבבים רבבות הנקבים שבאדמה.
האם אינך שומע את קול נשיבתה, ארוך ומתמשך? יערות העד על ההרים גועשים ונעים… כנהמת גלים, כשריקת חצים, קולות שאגה, קולות נשימה ושאיפה, קולות צעקה בכי יללה ואנקה. הנה הו הו והנה עונה אחריו הו הו, הנה קול משב הרוח הקלה והנה המיית סופה אדירה. וכאשר חולפת הרוח הגדולה, שוב שוקטים ריבוא הנקבים. האם לא ראית איך העצים נעים, איך רועדות צמרותיהם?" _
(צ'אנג טסה בתרגום יואל הופמן).
האדם כחלק בלתי נפרד מן העולם מהווה רק נקודה זעירה מתוך המכלול האדיר שהוא הטבע. השמיים והאדמה (היאנג והיין) הם ששולטים בכל הדברים והם מספקים את כל צורכיהם, מתוך אי-עשייה או זרימה טאואיסטית.

הטאו הוא הכוח שעומד מאחורי כל התופעות הטבעיות והוא שמתבטא בהן.
האדם, כדי להפוך באמת לחלק מן הטאו, צריך להתמזג עם הטבע בהרמוניה, מבלי פחד ומתוך הערכה, מבלי הרס ומתוך אהבה אמיתית. התמזגות עם הטבע היא ללמוד להכיר את המופלא שבכל, לדעת להקשיב לקולות ולשירה שבכל, לדעת לחוש ולגעת, לטעום ולהרגיש את הטבע, ולראות אתהאורות ואת היופי שנוצץ ביום וזורח בלילה

"הטאו קיים בעבור אלה הרואים אותו, בעבור אלה השומעים אותו ובעבור אלה הזקוקים לו.
בעבור כל האחרים הוא בלתי נראה כמו הרוח המניעה את העצים."
(טאו לכל יום מאת דנג מינג דאו)

שיר אשיר בגשם

יום ראשון שעבר עלינו לטובה ביותר, הביא את המבול הראשון לאדמתנו הקטנה, באמצעהארץ ועם המבול הראשון את כל התופעות המצטרפות אליו יחד לחגיגה של הטבע.
למזלי ובצורה כמעט מסורתית הייתי בבית כדי לקבל אותו (הפסקה בין ההדרכות של הבוקר לאחה"צ).
יצאתי עם גבריאלה (הכלבה) והלכנו לטייל בעודי מביט אל השמיים והנה תחושה עזה שהולך סוף סוף לרדת פו מבול מציפה אותי וממלאת את רוחי בשירה וריקוד, והתחלנו לרוץ ולפזז אל עבר הפארק הסמוך.
ובאמת כעבור כזמן מסוים זה הגיע, תחילה בקטן ופתאום הנה השמיים נפתחים והמים הבאים להשקות ולטהר את האדמה יורדים, איזה דבר מופלא פשוט מאלף. והתחושה שבתוכי לשיר ולרקוד כי סוף סוף אנו מתנקים האנשים בעלי החיים הצמחים האדמה, הנה הגיע הזמן להתחדש ובצורה חיובית יותר, איזה יופי. וכשהגשם נפסק הכל מתחיל לשיר ולרקוד העצים שנשטפו ועתה מקרינים את טהרתם בעוז, הציפורים השרות לבוא הגשם, הרוח והעננים שהפכו לאין סוף דמויות וצורות מעופפות, הנמלים שיוצאות לריקוד לאחר הגשם העשבים המוריקים והאדמה שהופכת לרכה למגע ומפיצה את ריחה המופלא לכל עבר , ואפילו...אפילו האנשים, שמאוהבים.
מאוהבים בטבע, בקיום, בחיים, בעונות השנה, בגשם, בלהתחיל מחדש ולהתחיל טוב יותר.

הים שבפנים

גלי הים בסתיו כמו שירה לחופים רחוקים
כן הלכתי נעמדתי שמה והסתכלתי על הים, אפילו הדיג בלי החולצה, היה נחמד, לפחות אלי. (אני לא בטוח בעניין הדגים, אבל הוא לא ממש תפס משהו עד כמה שראיתי, בסוף נראה לי שבהשפעת זה שעשיתי צ'י קונג הוא התחיל לעשות כושר והעורבים אכלו את כל מה שהיה לו, בלי שהוא שם לב.)

הו אמא ים כמה הייתי רוצה להתקרב אליך ולרקוד במעמקיך, אבל אני עומד כאן על החוף ושר לך ורוקד לכבודך, וכמהה להיות כולי בתוכך, כתינוק החוזר לרחם הולדתו. ורק השמים יודעים את כאבי ורק השמים יודעים את תוכך כי את להם שקופה והם לך מחסה.
אני מתקרב ונוגע בכפות רגליי, במימייך הקרים המלטפים המקיפים את רגלי, אשר טעמם כטעם מסעות, מעולמות רחוקים והנה בא גל ומציף אותי ואני מרגיש שאת מחבקת אותי שמחה לבואי, לשובי אל חיקיך וליבי קורן.

נשכבתי על החול, עצמתי עיניים, הקשבתי לרחש המים, הרגשתי את מגע הרוח ופתאום תחושה מציפה אותי מתוכי מתוך הים מתוך מעמקי הגלים הכול יחד.

הטבע הוא כמו גוף גדול

השמים הם הראש, לעיתים הם תכולים וזוהרים ולעיתים עננים כבדים, כמחשבות עמוקות נעים אט אט בגובה רב.

השמש והירח הם העיניים, אשר מאירות את דרכנו ונותנות צבע לחיינו ביום ואף בליל.

הרוח היא הקול הנושב ועף למרחקים ארוכים או עדין ורך כקול אשה אוהבת.

הגשם הוא דמעות, אשר זולגות בשמחה, כדמעות אושר, או שוטפות את הכל בעצב.

הים הוא הרגשות, מהן נשברות בקלילות אל החוף ומהן עמוקות עד אין סוף.

האדמה היא הגוף גבוה ומתעקל, עמוק ומתפתל, רך לאחר מגע אוהב, כאדמה לאחר הגשם, וקשה בעת ייסורים כאדמה בעונת יובש, מתפורר ואוורירי כאדמת מדבר או מלא וגדוש כאדמת חריש.

הצומח הוא הצד המתפתח של הגוף כמו שתיל קטן אשר לאיטו הופך לעץ רב תפארת.
והחי הוא התנועה הנפשית שלו לעיתים כועס כחית טרף ולעיתים שקט ורוגע כדג גדול באמצע הים.

מדבר אלי מאוד.
חיה בעיר אבל חשה מפעם לפעם את הצורך להרגיש את האדמה מתחת כפות רגלי. יצאתי השבוע לטיול עם ילדים בני 13 למדבר יהודה. התענוג הזה של להיות מוקפת בשמים, שיחים, עצים, אבנים, מים זורמים. מדהים.
אני מציירת עכשיו עצים. מתרגשת מאוד מהציורים האלה. יש בהם משהו נאיבי, תמים, חי ילדותי.

מקסים, איזה יופי שאת מרגישה כך
עצים נותנים כל כך הרבה גובה לנשמה

איזה דף נהדר.

מבט אל עבר השקיעה

לבי שוקע עם השמש גופי נאור אל האורות בשמיים

רק לעמוד על הגבעה הקטנה הניצבת כאי בודד, בין עשרות מגדלי הבטון הקטנים ולהביט אל השמש,
שכאילו כף יד ענקית בצורת ענן לבן תכול, מחבקה כגביע.
ציפור קטנה עולה מתוך קרן שמש אחרונה לאמר את שירת סוף היום והנפש כמהה, למ היא כמהה...
או אמא טבע איזה יופי איזה צבעים איזה ציורים, דמויות מלאכים או אלים ענקיים שמרחפים להם בשמי הערב, כעננים נודדים בים האדום, שלרגע נראה שאינו בר חלוף.
ושוב קריאה חותכת את האוויר, הפעם זהו העורב המבשר על בוא הלילה ואיתו עולות אותן תחושות נושנות, שניסנו לדחוק אל המחשכים אך לא הצלחנו.
והשמש רגע לפני עוזבה, מה היא אומרת ללב שכואב את לכתו של היום: "נוח ילד כי בא הערב ועמו זימרה חרישית של שיר חדש ונושן.

"התאחדות היא חוק הטבע יחד יותר טוב לכולם"

אוי כמה אני אוהב את הכוכבים, את השמיים, את הלילה הבהיר הזה, שאפשר להרגיש ולגעת בשמיים, באין סוף האלוהי ולראות כמה אור כמה יופי יש ביקום המיוחד והבלתי מוסבר הזה.
כל הצורות, כל האורות ,כל הקולות המופלאים האלה, שעולים מתוך הלילה הבהיר הזה,
שבו הקור כאילו פותח דלת אל הנפש ונותן לאור הכוכבים לחמם אותה, ןלרגע קט לתת לנפשנו תחושה, שהיא גדולה, שהיא מיוחדת, שהיא שיכת לאלוהי ולא לגשמי. ושכולנו כאן יחד מחבקים את העולם את הטבע את הבריאה המופלאה הזו, שנגלית בפנינו יום יום שעה שעה.

נודד לו כוכב בשמיים
שביל אור נוגה מבעד לחשיכה
עוד פסיעה קטנה וידי נשלכת
נוגעת בקרן זוהר איתנה

הנה החליט הכוכב פו לנוע
והודיע על כך לכל העולם
ואני כאן מביט ומתגעגע
אל ימים של עתיד ועבר והווה
פו יחדיו

המלצה קטנה לאוהבי טבע

כשיש לכם קצת זמן צאו לשדות ליד ביתיכם, לא צריך להרחיק לכת רק למצוא איזה אזור שיד אדם עדיין לא שולטת בו לחלוטין. ובכן יתגלה לפניכם תופעה נפלאה מרבדי העשבים היבשים והאדמה החרוכה מן הסתיו השתנו והפכו למרבדים ירוקים מופלאים לאחר הגשם, גם האדמה התרככה מן המיים וכעת היא נעימה למגע יד או רגל וריחה כריח התחדשות, פרפרים מופלאים עפים בכל עבר והציפורים שרות מן העצים אפשר אף למצוא כמה פרחי חורף שפרחו לאחר הגשמים ואולי אם יתמזל מזלכם לצפות בכמה עופות נודדים בשמיים ועם לא כחול השמיים ולובן העננים ימלא את לבכם בטוהר. בקיצור תחושה מופלאה ועכשיו בימי שמש שכאלה פשוט מומלץ.

נפלא, נפלא.

אנרגיה בדרך הטבע

נצא למקום שקט, נוריד נעליים ונעמוד על האדמה החשופה,
תנו לידיים שלכן או שלכם להימתח בעדינות כלפי השמים וככו שאיפה,
נסו להרגיש זרימה שעולה מן האדמה, נכנסת אל גופכם ממלאת אותו בתחושה חדשה, עד שהיא מגיעה לכפות הידיים ומשם היא יוצאת אל השמיים.

הרפו את הידים והביאו אותן מהצדדים כלפי מעלה
נסו להרגיש שאתם אוספים בידיכן או בידיכים אנרגיה מן השמיים וקרני אור מן השמש והכניסו אותן אל הגוף,
תנו להן לרדת עד כפות הרגליים ולטהר את גופכם ואז להכנס לאדמה,הרפו את כל הגוף.

לאחר מספר פעמים, עיצמו עיניים הרפו שוב את כל הגוף ותשאפו פנימה, הרגישו שאתן נותנות או שאתם נותנים לאנרגיה של העולם להיכנס לתוככם ואז נישפו את האוויר החוצה. כעת נסו להרגיש שאתן או אתם נותנים מתוככם לעולם.

נפקח עיניים
נישמו בטבעיות ואמרו בלבכם "אני חלק מן העולם והעולם חלק ממני"
נסו להרגיש שייכים אל הטבע

@} @} @}

המילים שלך נפלאות .אני מקווה לשתול כאן ציור של טבע.

בכיף ותודה

למה אנחנו מתרחקים מן הטבע ?

בימים אלו כאשר יורד הגשם ללא הפסק לרגע אנחנו נזכרים בגורמי שמיים ולרגע גם עיר הבטון והפח הופכת להיות חלק בלתי נפרד מן הטבע ולרגע אנו כמעט מרגישים כמו בעל חי שצריך לעמול כדי להסתתר מפני כוחות הטבע העצומים ולרגע אנו מודים לאלוהים שלימד את בני האדם כל כך הרבה חכמה עד שפיתחו יכולות שכמעט ומנסות להתחרות בבריאתו.

ובכן נשמות נפלאות כשקר נורא בחוץ ורטוב וגשום העיר נראית כל כך הגיונית כמסתור והגנה לבני האדם הקטנים והחלשים. אבל אז הלב לרגע שואל: "לא היה יותר נפלא לא היינו יושבים כולם או לפחות קבוצה גדולה מאיתנו יחד ליד מדורה גדולה באיזה מכסה טוב רוקדים ושרים שירים לטבע שכלכך דואג לנו ומוריד לנו מים מן השמיים כדי שנשתה ונשקה את ילדינו אהובינו את כלבינו וחתולינו את גנינו ועציצינו ואת כל החי, הצומח והטבע השקט והמופלא שעדין סובב אותנו.

תמונה

תודה.
נפלא.
גם הצילום.

המון תודה ענבל
התמונה הזו באמת יפה
ואת מוזמנת לכתוב פו
בכיף ובזרימה

אפשר כבר להריח את האביב

רוחות עדינות שבאות מן הים
להעיף את אבקני הפרחים, העצים והשיחים ולהפיץ את ריחם לכל עבר,
ואלי גם לעזור לפרפרים לשוטט מצמח לצמח
ואולי גם לעזור לאוהבים להרגיש קירבה אינטמית ביניהם, לעצמם ולטבע.

השמש מחממת את האנשים
גורמת לנו, לרגע, לעזוב הכל ולצאת מן המשרד, המכונית, השגרה
ולהתפשט : מהבגדים, מהדאגות, מהמסגרות
ואולי אף לרוץ בשדות יחפים כביום היולדנו.

שמי התכול האינסופיים
הנגלים, אפילו בין מגדלי עיר האלפיים
ולרגע נותנים לנו תחושת נצח
שמישהו יושב שם למעלה וצובע בכל בוקר מחדש את עולמנו בשלל צבעים

והאדמה שמדיפה את ריח הצמיחה
עונג של התחדשות
וקוראת לנו לבוא ולנוח בזרועתיה מכל עמלינו.

בואו נצא כולנו שלובי זרועות ונשיר
נשיר לטבע, לאהבה, לחיים, לבני אדם
בואו לרגע נשכח מהכל ונהיה חזרה ילדים
ילדים של העולם ילדים של אלוהים

ציוץ ציפורים
צלילים מתפזרים ברקיע
משק כנפיים נשמע מרחוק
קריאה חדה מפלחת את החלל

אני מרים את ראשי ומביט
תכול השמיים מנצנץ מבעד לזרועותיו העזות של עץ האלון
כנפים לבנות אפורות נישאות מעלה
שטות בקלילות אל עבר האופק

אורות מרצדים מבעד לכנפי הציפור
צבעי השמיים מתחלפים מכחול לתכלת ולבן
הלב נישא אל השמש והזרועות מורומות בתפילה
הצלילים מתפשטים בשירה,
אל הטבע אל הבריאה

רוח אביב
כשאני חושב על רוח עולות בי המון תמונות
ענן לבן גדול שט בשמים כחולים, נוצה שעפה ברוח, אבקנים של פריחה מעופפים לכל עבר, עלה שנופל מעץ גבוה, ציפור דואה בשמיים, ענפי עץ שנעים בזרימה, גלי ים מתמזגים אל החוף ואדם שעומד בשדה בזרועות פתוחות ושר אל הטבע

עונת האביב נכנסת עם המון רוח, שבאה כדי להעיף ולהניע את הכול, במיוחד את הלבבות שקצת נסגרו בחורף. כיף להסתובב בחוץ אפשר ממש לדבר עם הרוח הנעה ורוחשת בצליל מלטף, לרגע אפשר לדמיין שאנו עפים איתה לעולמות אחרים, ולרגע אפשר להסיר את כל המחיצות ולתת לרוח להעיף את מחשבותינו, רחוק, מן היום יום מן השגרה ואולי אפילו נחוש את הרוח מלטפת את גופנו ואת פנינו במגע אוהב ונרגיש שהטבע, אמא טבע אוהבת אותנו מכל הלב

אמא אדמה משמיעה את קולה
או האם האדמה שייכת לאדם או האדמ לאדמה

כשהעולם נברא רגע לפני שבראו את האדמ האדמה הייתה שייכת לכולם, עדיין לא קם איזה יצור שיגיד פו שלי ואתם לא שייכים לכאן, בכל שטח נתון, נתנה אמא אדמה את פריה לאין ספור : בעלי חיים, צומחים ושוקטים (כתחליף לדוממים), אפילו הנחלים זרמו באופן חופשי ואף אחד לא ניסה לחסום או להגביל את זרימתם.

אמרה אמא אדמה לאבא שמיים "טיבענו כל כך יפה, בוא נברא יצור, שיידע להעריך את יופיינו בכל ליבו", אמר לה אבא שמיים "יופי, נקרא לו אדמ, כך הוא תמיד ירגיש שייך לאדמה ולעולם לא יחריב אותה או ישלוט בה".

בתחילתו היה האדמ מאוהב באדמה, הוא חי עליה, אכל מפריה, ישן בחיקה, נהנה מטובה והרגיש חלק ממנה.
אך יום אחד עקב מקרה לא ברור " הוא קם על צד שמאל" והחליט, שהוא, לא שייך לאדמה אלא האדמה שייכת לו. ואז הוא החל לעשות בה כרצונו. בהתחלה הוא חרש אותה ושתל בה שדות ענקיים, שזה לא סיפק אותו, הוא בנה עליה ערי אבן ובטון בלתי נגמרות והן הסתירו אותה מעיניו, אז הוא הפסיק ללכת עליה והמציא מכוניות שיובילו אותו לכל מקום וסלל כבישי אספלט שחור רחבי מימדים, שכיסו אותה מפניו. בנוסף הרגיש האדם שהאדמה היא רכושו הבלעדי והחל למכור אותה תמורת הון רב ולבסוף הוא גם החל להלחם ולריב, אם אחיו ושכניו רק כדי להשיג פיסת אדמה שתהיה בבעלותו.

יום אחד בהיר החליטה אמא אדמה להשמיע את קולה, היא הביטה לאבא שמיים וקרא בקול "תראה מה עושה האדם הוא מתייחס אלי כל כך גרוע שכבר חלקים גדולים ממני נכחדו". אז החליט אבא שמיים
לנקוט בפעולה ושלח לאדם פורעניות רבות, כדי שיאירו את עיניו ויחזירו אותו לדרך הנכונה.

לא נציין כאן את כל הפורעניות, כי כולנו שמענו ויודעים רבות עליהן, רק נאמר שבינתיים אנו סובלים מזיהום אוויר, חור בשכבות האטמוספרה, זיהום של המים, בצורת, שיטפונות, רעב, עוני והתרחקות של האדם מטבעו.

ועדיין אבא שמיים ואמא אדמה מחכים ליום שבו האדמ ייפקח את עיניו וישוב להשתייך אל אמא אדמה

|תמר|

שליחה על ידי טליה* » 13 מאי 2006, 22:47

שלום טנא טאו.
הגעתי גם לדף זה.מאוד נהנתי.המסרים שאתה כותב,כל-כך נכונים ומציאותיים.כך גם אני חשה. לעיתים,רוצה לצעוק לזעזע ולבקש.
חבריה,פיתחו את העיניים, הטו אוזניים.עיצרו! שעון החול שלנו הולך ואוזל.החומרנות.השליטה.והרוע מעוותים לנו ולדורות הבאים את החיים
האמיתיים והאיכותיים שאנו אמורים לחיות.אתם מחבלים פוגעים ומשמידים מתנה אדירה שקיבלתם מהטבע ללא תמורה.
שווה לכולם.בעצם.איזו זכות יש לכם.....? להרוס,ולחבל.הרי מתנה זו היא פיקדון זמני בלבד,שנועדה להעניק לנו ולדורי דורות אחרינו איכות חיים הנאות למיניהם וחיים.שמרו עליו.הודו לו.אך האדם אינו מסופק.רוצה שליטה מוחלטת עד כדי הרס..כפי שאמרת,הטבע אינו מסוגל לשאת עוול זה.ומגיב.בכל עוצמתו.יוצר הרס וחורבן.(שטפונות,רעידות אדמה.שרפות רוחות מחלות לא מספיק כדי להבין?)כאילו אומר:ראו הוזהרתם.חידלו מיד את ההרס.איך אתם מעיזים לעמוד מולי?
שום טכנולוגיה מתפתחת בעולם כולו אינה מסוגלת לעמוד מול עוצמתו האדירה של הטבע.אחרי השוק הראשוני.אנשים ממהרים לאסוף את השברים .מבכים על מר גורלם.אחרים שוכחים , יש אדישים(קורה,מה לעשות?)ואחרים ממשיכים להתגרות,לנו זה לא יקרה....מבחינה פרקטית,אני מרגישה עצמי חסרת אונים.הדברים היחידים שביכולתי לעשות.לשמור על מה שיש באפשרותי לשמור.להודות יום יום על כל השפע והיופי שניתן להנאתי ולהנאתם של הבריות.לבקש סליחה בשם כל אלה שפוגעים בו.
ורחמים על היותו( שלהטבע) נדיב ועצום בעל עוצמה אדירה לעומת האדם -הקטנוני וכפוי הטובה.

תודה טליה

מדהים שהאדם בקונפליקט כזה עם הטבע הרי בסך הכל אנו גם כן שייכים אליו, אולי בזכות שנמצא את טיבענו האמיתי נוכל להתקרב חזרה ולחיות בהרמוניה עם הטבע.

ובהשראה שיר קטן

האדם כחומר ביד הטבע
הטבע הוא מרחב לנפש משום שבכל חלקיק קיים שקט אלוהי
הנפש היא תהליך טבעי שקורה בגוף, כאשר הנפש סוערת הגוף סוער, כאשר הנפש שקטה הגוף שקט.
ומהו הגוף חומר ומהו החומר חלקיק מתוך שלם שמטרתו להתהוות

ומהי ההוויה, אם לא עלה שנושר מעץ גבוה, ביום בהיר והשמש מאירה וזוהרת דרכו אל העולם,
בעודו נפרד מהיותו עץ ונותן את עצמו לאדמה

והאדם אשר מן הטבע נוצר, נפשו כמהה אל המרחבים, אל השמים, אל ההתהוות , והא כחומר השואף להתאחד עם יוצרו, כמהה להתרחב עד שיהפוך עצמו לטבע

חזון אישי על קהילה טבעית
הקהילה הטבעית חיה קרוב לטבע, היא חולקת עמו את חייה מבלי לפגוע בו ומשמרת את הסביבה הטבעית בה היא חיה.
האדם אינו לבד ואינו מרגיש לבד, הקהילה מהווה עבורו הגנה ותמיכה, עומס החיים מתחלק על יותר מזוג כתפיים ונוצרת תחושת ביטחון עמוקה.
כל אחד מבני הקהילה מביע את רעיונותיו, מתוך רצון חיובי לשפר ולפתח את חייו ואת חיי הקהילה. הקהילה תומכת במגוון של דעות ויוצרת רשת ביטחון, להתפתחות טבעית ולאינדיבידואל פורה.
הילדים נהנים מאד בקהילה, חייהם מלאי ביטחון, אהבה ותמיכה, מהוריהם ומכל חברי הקהילה. יש להם חברים בגילם, שאיתם הם חולקים את חייהם והם מרגישים חופשיים לחשוף את רגשותיהם ומחשבותיהם בפני כל, מבלי לחשוש שינסו לחסום אותם.
חיי הקהילה מלאי פעילויות מגוונת ויצירתית, כל אחד רשאי ליהנות מהן באופן חופשי ולפי טעמו האישי.
גם הפן הרוחני של החיים מקבל צומת לב, והקהילה דואגת להכניס תכנים ופעילויות בעלי אופי מופשט ורוחני אל היום יום.
חברי הקהילה נהנים לחלוק חיבה והערכה אחד כלפי השני, יחד הם יוצרים מטען חיובי רב ובאופן טבעי הם מפיצים אנרגיות חיוביות החוצה.
והטבע והעולם נהנים

|יש||יש||יש||עץ|

שליחה על ידי טליה* » 19 מאי 2006, 01:34

מהפה שלך לאלוהים.............................................................................................................................................................

האדם הוא בן חורין
לפעמים העבודה למען פרנסתנו הופכת להיות כל כך תובענית ודורשת, שאנו שוכחים שנולדנו כבני חורין.
ומהי אותה חרות ששכחנו
היא אותה האהבה לחופש, שמניעה אותנו ללכת אחרי תחושותינו ומחשבותינו, אל מקומות חדשים שעדיין לא ידענו.

הטבע הוא חופש, הוא נע בהרמוניה מתוך בחירה שרירותית אחת אל השניה, אך למרות כן הזרימה היא מופתית.
האדם מנסה לסדר את זמנו, הוא קם בבוקר, הולך לשם, עושה את זה, וחוזר בשעה נתונה ולמחרת אותו הדבר, הכול קבוע, אך בתוכו ומסביבו אין זרימה, הכול מבולגן.

האם אתם חושבים שנועדנו לעבוד כמו משוגעים, כדי להרוויח כמה מספרים על איזה מחשב שיתנו לנו אפשרות לקנות ולקנות ולקנות…
אני לא חושב כך, יש לנו הרבה יותר מזה:
אנחנו יכולים לבחור הרבה יותר
אנחנו יכולים להיות טבעיים וספונטאניים
אנחנו יכולים לתמוך אחד בשני
אנחנו יכולים לשחרר את רצונותינו ולא לכלוא אותם
ואנחנו יכולים לאהוב ולהקרין הרבה יותר אנרגיות חיוביות לסביבתנו.

בואו נשתחרר מהקביעות המבולגנת הזו, בואו נחליט שאנחנו לא שייכים אליה, בואו נאמר די, מעתה אנחנו חופשיים, בני חורין הבוחרים בכל יום מחדש כיצד יראה יומנו וכיצד העולם יתגלה בפנינו

|בלונים|

שעות הערב בקיץ

אני רוצה לספר על שעות הערב בקיץ, בגלל שאלו שעות קסומות שכדאי לדעת עליהן וכיף לתאר אותן:

כשהיום מתקרב לסיומו, עדו לפני שהשמש שוקעת ומחשיך, הטבע משתנה. השקט נכנס פנימה ומחייב את כל מי שנע עם הטבע להאיט את הקצב. בתוך השקט אפשר לשמוע קולות, של ציפורים למיניהן, של חרקים וצרצרים, של צפרדעים, של חמורים, של טווסים ואפילו יללות תנים (אם יש באזור). כולם שרים לכניסתו של הערב. השמיים משתנים, צבעי התכלת הבהירים מתכהים והופכים לכחולים, כתומים וסגולים, צורות העניים נראות יותר מרוחות ומורחבות על פני השמיים, הירח מתחיל לבהוק ואומר שלום לשמש, שמרככת את אורה לקראת כניסת הלילה. הרוח נעה לאיטה, מלטפת ברחש עדין את עשבי הבר שיבשו ברובם, ענפי העצים נעים לאיטם והאדמה מתקררת מחום היום ונהיית נעימה למגע.
והאדם, נרגע מעמל היום מביט אל האופק ומתרחב, בליבו הודיה לאלוהיו שנותן לו את הזכות לראות יופי שכזה בכל יום מחדש.

למצוא את ההשראה שבטבע גם כשאני בתוך העיר בין כתלי ביתי.
את החיות שבחיים שבי.
אם מתבוננת בבניני הבטון מתוך שימת לב, חווה עצמה, פתאם שמה לב לפיסת שמיים, כתם של ים באופק מקבל מקום. לפני רגע לא היה שם. היתה סגירות ועכשיו מתוך שימת הלב. הבתים, האנשים, המדרכות, עץ עירוני מקבלים את כוחם. ואני חיה יותר.

לחבק עצים מחבר אותי לעצמי

השקיתי את הסחלב שבבית שלי. תוך כדי דיברתי איתו בקול. אמרתי לו כמה אתה ורוד, איזה יפה אתה, כמה אתה חמוד, איך אתה מתפתח לך יפה. פתאם הרגשתי קשר, תנועה בלב, נקודה עמוקה של יופי שנפתחה בי. חוויתי בעוצמה את הקשר עם הפרח והיינו אחד.

הדיבור בקול אפשר לי להתחבר ליופי שבתוכי וליופי של הפרח שהיה שם.
יותר משהרגשתי שאני יוצרת קשר עם הפרח הרגשתי שדרך הדיבור ושימת הלב נוצר לי קשר עם עצמי. מקום של צלילות בתוך הטשטוש. כמה קרובים ודקים הם המקומות של הטשטוש ושל הצלילות ובאיזה קלות אנחנו יכולים לחוות את החיבור הזה אם רק נאפשר.

נאפשר לנו להיות ילדים תמימים אחד עם הבריאה, נאפשר לחיות ולקשר העליון הזה שזמין לנו להיפתח.

(לא סתם מדבר רבי נחמן כל כך הרבה על הדיבור לשם בקול, על ההתבודדות. חוויתי גם זאת כמה פעמים, עצם הקריאה בקול יוצרת קשר חיבור. שלי אתי ועם האחד.)

איזה דף נהדר!

הילד שלי ואני משחקים בגינה הקטנה שלנו. מעבירים עציצים. אני מראה לו שלבים שונים של פריחה - כאן יש כבר נבט, כאן עוד מעט יפרח הפרח, הנה פרח שיבש.
אני אומרת "מה רבו מעשיך ה'". יש רוח נעימה, דיאלוג בינינו לבין הבורא.
הילד שלי, נשמה טהורה אומר: "הנה ג'וק, מה מברכים על ג'וק?".
לא אמר"אמאלה" או "איכסה" רוצה לברך על יצור חי.
אכן מה רבו מעשיך ה'

איזה יופי שאפשר להרגיש את הקסם שבטבע

שינוי בדרך הטבע

בטבע הכול משתנה: היום הופך ללילה, הקיץ לחורף, השחר ליום חדש והשקיעה לערב, הנחל זורם ונהיה לים, השמיים הכחולים מתמלאים בעננים, רוח נושבת ונחה לרגע, שתיל קטן הופך לעץ רב מימדים, פרח נהיה לפרי, זחל הופך לפרפר, השינויים הם דרך הטבע ובתוכו נשמר רצף נשמרת הזרימה.

כדי להיות ברצף עם הטבע עלינו לדעת להשתנות, עלינו לאפשר לעצמנו את יכולת השינוי.
השגרה כל כך עוטפת אותנו שאנו לא משתנים מספיק ולכן אנו מתרחקים מן הרצף, אנחנו מתרגלים אליה והיא הופכת לחיינו, קמים בכל בוקר הולכים לעבודה וחוזרים, הולכים לקניות וחוזרים הולכים לצבא וחוזרים הולכים ללמוד וחוזרים. מזל שאלוהים ברא את סוף השבוע אחרת פשוט היינו חיים בשגרה יומיומית אין סופית.
מרוב שהחיים שלנו בלתי משתנים והכול כאילו מוכתב מבחוץ, אנו מאבדים קשר לעצמנו ומפסיקים להתפתח, הזרימה הפנימית שלנו נעצרת והשינויים נהיים מרתיעים ובלתי רצוניים.
אני אומר בואו נשתנה ונפסיק להיות שגרתיים, נלך עם הטבע. שנרצה נהיה לילה ושנרצה נהפוך ליום, שנרגיש בתוכנו נהיה לפרח ואז נהפוך לפרי, ופתאום לכמה ימים נחיה כמו נמלה עובדת ולפתע נחליט להיות כצב שאינו ממהר לשום מקום, כשנאהב נהיה רחבים כשמיים וכשנהיה עצובים נרגיש כיום קודר וגשום ואז תזרח השמש ושוב נשמח.
רק בואו נשתנה מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה, כדי שנרגיש בזרימה, כדי שנוכל להיות חלק מן הרצף וכדי שנתחבר אל טבע העצמי של כל אחד מאיתנו.

:-]

טבע האדם הוא טבע

כשתינוק חדש נולד לעולם
אלוהים יורד לרגע מכיסאו בשמים כדי לברך את אמא אדמה על הפרי הקטון.
והתינוק, שהנץ זה הרגע ופקח את עיניו, ניזון, נהנה ומרחיב את ליבו
ומה יהיה יותר טבעי מצידנו מאשר לאפשר לו לראות את השמש, לחוש את הרוח, להריח את הפרחים, לגעת באדמה וליהנות מיופיו של עולם.
וכאשר יגדל יידע תמיד שטבעו הוא מן הטבע,
וכחלק בלתי נפרד מן הטבע גם קיימת בו היכולת המיוחדת לממש את עצמו.

אנחנו מכנים את עצמנו בני אדם בוגרים, אנו מרגישים שאנו יכולים לעשות המון ולהמציא כמעט הכול. אבל לפעמים שוכחים דבר אחד קטן. גרעין קטן שהוא הבסיס לחיינו, שהוא העצמי הטהור שלנו, והוא הידע שמחבר אותנו לעולם.
ידע שאינו ניתן בספרים או במחשבים, ידע שקיים רק בתוכנו, שניטמן בנו עוד בינקותנו, בשלבים שבהם עדיין האמנו וחשנו בלתי נפרדים מן הטבע ומאלוהים
ורק ביכולתנו לדלות ממנו את הדרך, הדרך שתוביל אותנו לממש את הטבע הייחודי שלנו.

לפעמים קשה, קשה לחשוב, קשה להרגיש, קשה למצוא איזון, קשה לזרום בקלילות, קשה להרפות, קשה להתחבר. ישנן סיבות רבות למה קשה לנו, אולי בגלל הילדות, אולי בגלל העבודה, אולי בגלל הסביבה בה אנו חיים, אולי לחץ נפשי, אולי דאגות, אולי חולשה פיזית, הכול משפיע.

אבל תמיד יש לנו את האפשרות להתעלות מעל זה, תמיד יש לנו אפשרות לצאת החוצה, להוריד נעליים ולגעת בכפות הרגליים באדמה, להרים את הראש ולהביט אל השמיים. ולרגע להבין שאנו חלק מכל זה, חלק בלתי נפרד מהוויה מושלמת ומופלאה. וזה פותח את הלב, מרחיב את הנשמה ומרגיע את הנפש ומסייע לנו לחזור הביתה. אל התחושות החיוביות והאנרגיה החיונית שנמצאת בנו ואל עצמנו כך שנתקרב אל טבענו האמיתי.

שליחה על ידי טליה* » 25 יוני 2006, 11:52

אבל לפעמים שוכחים דבר אחד קטן. גרעין קטן שהוא הבסיס לחיינו, שהוא העצמי הטהור שלנו, והוא הידע שמחבר אותנו לעולם שלום טנא טאו.ניפלא שחזרת.

. המשפט שצוטט כל -כך נכון.לכאורה נשמע פשוט ובסיסי.
אך במהות מסובך כל-כך .למה?.....כמה אנשים יודעים ומודעים למיהו האני העצמי הטהור שלהם?
מה הסיבה שאינם יודעים? מהן ההשלכות הנגרמות מחוסר הידע? למה אנשים בעצם מוותרים על צורך זה?
(לדעת מי-הם?) האם הם מבינים שכל חייהם היו עשויים להשתנות לבלי הכר? ......הבחירות בחיים שלהם
היו משתנות. כמו: בני זוג. מקצוע. חברה. מגורים. למודים. תחביבים.גידול הילדים היה הופך מן הסתם
לחוויה מהנה ביותר.

הילדים היו מאושרים ובריאים יותר.

....

הי טליה תודה על הדברים
אני מסכים לגמרי

הפרחים בקיץ

כשהקיץ מגיע ונהיה כל כך חם בחוץ שאפשר להפוך לנוזל, רבים מצמחינו מתייבשים ונצבעים בצבעי חום, הטבע מתמלא במרבדים מרהיבים, חום בהיר, חום כהה, חום בז' חום צהבהב, פשוט נפלא.
אך לא רק חום. אמא טבע תמיד שומרת על הפתעותיה המרגשות לכל עונה. לפתע אפשר להיתקל בין מרבדי החום בצמחי קיץ ירוקים ויפיפיים, מגוונים בשלל צורות על עליהם, גבעוליהם ופרחיהם, חלקם קוצניים וחלקם נסתרים לעין, חלקם בולטים וארוכים וחלקם עליהם בצורות לא סימטריות. נראים כאילו באו להוכיח שהאדמה פורייה תמיד ומעניקה חיים לעולם.
באמצע הדרך אני נתקל בצמח יפהפה, גבעולים דקים שהופכים בקצותיהם לספיראלה, על גבם הפונה לשמש מסודרים בשורות מופתיות פרחים קטנים וצהבהבים, ריחם עדין ומורגש קלות. חיפושית קטנה מטיילת לה בתחתית הצמח כאילו נהנית מזיו צילו של פרח הקיץ. בא לי לשיר לפרח שימשיך לגדול, שלא יפגעו בו ויחשבו אותו לסתם עשב ושידעו לתת לו אהבה, כי גם הוא בריאה קטנה ומיוחדת בעולמנו הקטן והמופלא. }

אלוהים , אדם וטבע

כשהאדם בא לעולם הוא הרגיש לפתע, שהסתיימה עבודת הבריאה, משום שיצור כל כך מופלא כמוהו נוצר לטבע, כך שעכשיו אלוהים יכול לנוח ולשבת בשקט בצד, האדם ינהל את העניינים. רק נשארה לו שאלה קטנה איפה בכל זאת נמצאת האנרגיה המופלאה הזאת שנותנת חיים לכל העולם…

בעיני לעשות הפרדה בין אלוהים לטבע זו טעות, משום שהוא שורה בטבע בכל רגע. ולעשות הפרדה בין הטבע לאדם זו טעות, לא רק שהאדם מאבד את טבעו אלא שהוא גם הופך לפגע לעצמו ולסביבתו. ולהפריד בין האדם לאלוהים זו טעות, כי ללא האנרגיה הקיימת בנשימתנו ובנישמתנו לא ניתן לחיות.

אנחנו היום נורא מבולבלים, חלק בטוחים שאלוהים בכלל לא קיים, חלק מוצאים אותו בעיקר בספרים, אחרים אומרים שהוא קיים אבל לא פו אלא שם, אחרים בכלל מאלילים בני אדם במקום את האל עצמו.
ורובנו פשוט ממשיכים לחיות מתוך שגרה בלתי נפסקת של התעלמות מן הקיום האלוהי ומנוכחותו המופלאה בכל רגע בחיינו ובכל מקום, בעקבות כך אנו גם מתעלמים מן הטבע שסביבנו, שמלא בחיים ובאנרגיה ולבסוף אנו גם מתעלמים מעצמנו ומהיופי שקיים בתוכנו.

בטבע קל להרגיש את הרוח הגדולה מספיק פשוט לתת חופש לחושים שלנו וכבר אנו מתרוממים מעל היום יום, כאילו מלאך יורד כדי לקחת אותנו על כנפיו לטיול קטן. הלב מתרחב, הרגשות נפתחות כמו שושנה ונכנסת אהבה פנימה, אהבה לעולם , ליקירינו לעצמנו.

אני חושב שהגענו לנקודה בה אנחנו צריכים לוותר, לוותר על מעט כדי לקבל המון, קצת לוותר על צרכים מסוימים, שהתרגלנו אליהם ועל דפוסי התנהגות, שאימצנו אותם ועל תפיסות, שדגלנו ועל דרכי חיים, שצעדנו בהן. אינני רוצה לפרט על מה כדי לוותר כי זה מאד אישי ואינדיבידואלי אבל ברגע שנלמד לוותר ונדע להתאחד סביב הרעיון, שאנו באנו לפה בשביל לשמר ולשפר, ושאנו צועדים בחיבור עם ההוויה עם הרוח הנושמת שבעולם,
בטוח שהדרך תיפתח לשינוי גדול

סיפור בריאה בהשראה

שאלוהים ברא את העולם
העולם היה מואר באור גדול, לא היה דבר כזה שנקרא חושך, גם הלילה הואר באלפי כוכבים ואורות לבנה.
הטבע כולו תיפקד כיחידה אחת, השמש האירה את האדמה, האדמה הפריחה את הצומח, הצמחים הפיצו אנרגיות באוויר והאוויר התמלא בתנועה, התנועה גרמה לעננים לזוז והעננים הורידו גשם, הגשם השקה את הכול ומילא את הימים והנחלים, הנחלים השקו את בעלי החיים ובעלי החיים מילאו את העולם באהבה, ורוח האל שרתה בכל באושר גדול
ויהי טוב

יום אחד החליט ראש בעלי החיים להקים פסל ענקי לכבוד האל. הוא כינה את הפסל גורדיק והחליט שהפסל ייצג את כל הטוב שבעולם.
פסל הגורדיק היה מדהים, רגליו נבנו מעץ, הגוף מאבן, הידיים מאדמה והראש היה ענקי וחלול ובתוכו מים ומקצה הראש יצא אש גדולה. כל החיות התפעלו מן הגורדיק ובאו לראותו. רבות מהן אף החליט לעבור ולגור ליד הגורדיק, לכן הן נדדו מאדמת וממולדתם והתיישבו לידו. כולם הרגישו שהפסל מקרין ביטחון והגנה ליושביו. לאט לאט החלו בעלי חיים בכל העולם להעתיק את הרעיון ולבנות גורדיקים ליד ביתם, כך כל העולם התמלא בגורדיקים.

אמא טבע לא היתה מרוצה כלל מפסלי הגורדיק היא הרגישה שבעלי החיים נטשו את מקומם הטבעי לטובת הגורדיק. הם אף החלו לכרות עצים רבים בשביל לבנות את רגלי הפסל ולהזיז סלעים והרים ממקומם בשביל לבנות את גופו, הם ייבשו נחלים בשביל למלאות את ראשו והאש שיצאה מקצה הראש היוותה להם תחליף לאורות הלילה הטבעיים, החלקים שלא הוארו על ידי אש הגורדיק נקראו מעתה אזורים חשוכים ובעלי חיים רבים פחדו להתקרב אליהם בשעות הערב והלילה.

אמא טבע החליטה לנקוט בפעולה. היא ביקשה מן האל לברוא עץ כה גבוה ויפה שבעלי החיים ינטשו את הגורדיקים ויחזרו לחיקה. היא כינתה את העץ אדמיש.
באופן מופלא האדמיש צמח בכל מקום שבו נבנה גורדיק ותוך מספר שנים מעטות הוא גבה והתרחב כלכך שהסתיר כמעט ולגמרי את הגורדיק. עץ האדמיש היה חזק ונישא ופרחיו הדיפו ריח מענג ופירותיו היו טעימים לכל פה ולכן החיות לא יכלו לכרות אותו, הן אף נהנו ממנו. בקיץ החם האדמיש עשה צל רב ובחורף הוא הגן על בעלי החיים מפני המבול. המון צמחים נמשכו לגדול בקרבת העץ שאדמתו הייתה מאד פורייה.

במהרה בעלי החיים הבינו שהאדמיש הוא טוב ויפה יותר מן הגורדיק, משום האדמיש הוא יצירה מן הטבע והגורדיק אינו. לכן בעלי החיים עזבו את הגורדיקים וחזרו לחיות כבעבר בחיקה של אמא טבע.
וירא האל כי טוב.

(מוסר השכל קטן:
גם פאר גדול , אינו יכול, לתפוס את הכל
אך יופי אמיתי הוא מושלם וטבעי.)

החיות הבלתי נתפסת של הקיום האנושי

כל בעלי החיים שווים בפני הטבע אריה וזבוב, פיל וארנב כולם שווים ואמא טבע מסייעת בדרכה לכולם להתקיים, להתרבות ולהתפתח עד כמה שניתן.

לילה לילה אני מביט על בת זוגי ותינוקנו שוכבים מכורבלים זה בזו, כשהוא יונק מתוכה כגור חתולים שרק נולד ואמו מסוככת עליו בגופה. ואני אומר לעצמי כמה שכחנו שבעצם אנו גם בעלי חיים, יונקים אשר בתוכם מקוננת לב החיה והולם דופק החיים. ובעודי מביט עליהם אני מנסה לחשוב איך אני כבן אדם יכול להרגיש קרוב אל תחושות החיה שבתוכי, כך שלא אדחיק אותן, אך עדיין אדע לחיות עמן בדרך אנושית.
בחברה המודרנית עושים כמעט הכול כדי להדחיק את היותנו חיות והיותנו חלק בלתי נפרד מן הטבע. ולא חינכו אותנו כלל להרגיש את החיה שבנו, להתחבר אליה, אלא הורו לנו להתנהג כבני אדם, שנמצאים מעל עולם החי היצרי והברברי. למרות שבינינו החברה שלנו לא פחות ברברית, רק תפתחו חדשות (לא בהמלצה) ותבינו כמה חיתיות מודחקת יש בבני אדם.

ובכן אני מחפש את הצדדים הטובים שבחיה. את החיבור לאינסטינקטים הבסיסיים של החיים, את התחושה של החיבור לטבע, את היכולת לקיים את גופנו ונפשנו בדרך מקיימת ולא הורסת.
ואם אתם או אתן שואלים/ות איך מתחברים בכלל לחיה הזאת שאני מדבר עליה, אני מציע דבר ראשון פשוט לעצום עיניים ולדמיין את עצמכם. כציפור שעפה, כאריה שואג, כצבי קל רגליים , כפיל ענקי ונסו לבדוק מה אתם חשים בתוככם, כאשר אתם מדמיינים את החיות הללו.

נכון שהיום אנו מאד רחוקים מהטבע שטמון בנו, אך בכל זאת עדיין יש בידינו המון אפשרויות להתחבר חזרה אל התחושות הללו. הנקה היא אחד הדברים שמאד מחבר אותנו לכך , לפחות את האישה, גם הצורך לדאוג לילדינו, להגן עליהם ולשאת אותם עלינו מחבר אותנו אל בסיס קיומנו ואל היצר החייתי שבנו.
אנו יכולים גם פשוט לצאת למקום שקט לשכב על האדמה מול השמש ולהתחמם, ננסה לחוש את קרני השמש חודרות אל הדם ואל העצמות שלנו. ננסה לפתוח את אוזנינו ונקשיב אם אנו שומעים קולות מיוחדים ונבדוק מה הם גורמים לנו לחוש. נפתח את האף ונבדוק אם אנו מריחים ריחות שונים ומה הם גורמים לנו לחוש. נקום נביט מסביב וננסה להרגיש שייכם לחיים לטבע לאדמה לשמיים לעצים.

אפשרות נוספת היא למשל להרגיש את מזג האוויר , אני לא מתכוון להקשיב לתחזית, אלא לצאת החוצה ולהביט לעננים לשמש להרגיש את הרוח. לא סתם יום חם יום קר או מעונן, אלא אלף גורמים שמשפיעים: עוצמת הרוח ומזגה, חוזק השמש ומיקומה בשמיים, צורות העננים, כמות העצים שבאותו האזור, גובה האדמה, גבעה או מישור, הצמחייה באזור, מקורות המים ועוד גורמים רבים שמשפיעים על התחושה והזרימה שלנו בטבע.
דוגמא נוספת היא גידול או מציאת המזון שלנו, שגורם לנו להרגיש מחוברים לחיים בטבע.

אפשרות נוספת שקיימת בעייני היא החיים הקהילתיים השבטיים, שהם לדעתי חלק בלתי נפרד מן הטבע האנושי, אך לצערי בעידן העיר הטכנולוגית התרחקנו כמעט לחלוטין מתחושת החיבור השבטי בין אדם לאדם, בין משפחה למשפחה ובין קהילה לקהילה. למרות שנדמה לנו כאילו אנו לא נמצאים לבד בתוך העיר, למעשה כל אחד דואג כמעט רק לעצמו וסגור בדלת אמותיו דבר זה גורם לנו להתרחק מן היעוד שלנו כמין אנושי מעולם החי. כי רק באמצעות התחושה הקהילתית המקיימת נוכל להיפתח לעולם ויד ביד לצור מין אנושי יפה יותר, מחובר יותר לטבע , עם פחות מאבקים ומלחמות ויותר תחושת חיים ואושר.

בטבע ההרמוניה שורה והרוח הגדולה דואגת לכל ילדיה

|#||#|

אלוהים והטבע

|*||עץ|
אני חושב שאחד הדברים העיקריים שמאפיינים אותנו כבני אדם, היא ההכרה באלוהים.
לבעלי חיים אחרים אין הכרה מודעת באלוהים, הן פשוט מתפקדים כחלק ממנו בלי להיות מודעות לכך.
לעומת זאת לאדם קימת הכרה מסוימת בכוח היצירה האלוהי. האדם מסוגל להגות באלוהים ומסוגל להבין ולהתחבר אל הכוח האלוהי.
לכן תמיד כדי לשמור על ההכרה פתוחה ומשוחררת, ולא לקבוע חוקים ומחסומים שיגבילו אותנו בקשר היצירתי אם אלוהים ואם הכלים שהוא נותן בידינו.

כבן אדם אני יודע ומרגיש שנוכחות אלוהים נמצאת מאד חזק בטבע. בטבע ניתן תמיד לחוש את העוצמה הרוחנית שקיימת בעולמנו. ולכן עושה לי רע לחשוב כמה אנו כבני אדם משחיתים ומעלימים את הטבע, במובן מסוים זה כאילו אנו בזים לכל היופי והפאר של הבריאה האלוהית.
לא שאני שונה מאף אחד אבל אני מנסה להיות מודע שהתפקיד שלי כבן אדם המכיר ביצירה הרוחנית הוא לשמור ולשמר את הטבע: הטבע העצמי שלי והטבע של העולם כולו.
לכן שאני מביט אל השמיים אני תמיד נהנה, אם יש שמש זה מאיר ונפלא, אם יש קצת עננות זה מיוחד, אם אפור וגשום זה עוצמתי, ואם שמיים זרועי כוכבים זה רוחני.
ושאני מביט אל האדמה אינני מרגיש שהיא שייכת לי או למישהו אחר אלא אנו שייכים אליה והיא שייכת לעולם ולאלוהים.
ושאני מביט אל עץ אני מעריך אותו, כמה מאמץ הוא השקיע כדי לגדול ולשגשג במשך שנים ארוכות ואינני רוצה לכרות אותו או לקטוף את ענפיו אלא אני נהנה מצלו ומיופיו ומגזעו.
וכשאני רואה בעלי חיים חופשיים אני נהנה שהם לא כלואים בכלובים ונכחדים אט אט, אלא הן חיות חופשיות שרצות ועפות שוחות וזוחלות להנאתן בטבע. ואני תמיד מודה לאלוהים על כל היופי והקסם שעוד נשאר בעולמנו ומתפלל שיופי זה לעולם לא ייהרס.

שמש חמה ביום בהיר

אחד הימים החמים שפקדו אותנו יצאנו לטיול שמש, בהתחלה העננים כיסו את השמש והרוח נשבה לה וכמעט שהיה קר אבל אז היא יצאה והשמיים התבהרו והחום התפשט באוויר מה שגרם לקטנצ'יק מהר מאד להירדם, הוא נורא אוהב לישון שחם.
החום של השמש מעיט את הפעולות של הטבע והכל זורם יותר לאט, הציפורים מצייצות יותר לאט האוויר זז יותר לאט העננים שטים יותר לאט הנמלים הולכות לאט ופתאום נהיה שקט וכמעט אפשר לשמוע את הנשימה של האדמה.
מתוך הצמחים, שהרבה מהם כבר יבשו והחלו להידמות אל האדמה בשלל צבעים חומים, נשמעות נקישות קצביות כאילו העשבים רוקדים, ציפורים קטנות יוצאות מן הצמחיה ואז רוח באה ומרחשת את שיבולי השדה הצהובות. וחם חם בראש חם בגוף חם ברגליים אבל זה יכול להיות כיף כי אפשר להרגיש ברוגע ואפשר להאיט את קצב הנשימה ולהעמיק אותה בקלות ואפשר לרגע כמעט ולהתמזג בתוך האנרגיה של השמש שמציפה את העולם

|-0