טיפול בפגיה

אנונימי

רציתי לדבר על משהו נוסף שעולה בחדשות. סיפור הפגה. מעבר לכמה שהעניין טראגי, נעץ לי קוץ בלב לקרוא את המשפט הבא:
ד"ר אורלי תורן מ"תל השומר": הסימנים הקליניים טובים, היא כבר מוצצת מוצץ

למה דווקא המשפט הזה? פגים הם אחד המקרים הבודדים בהם הוכח שלמתן מוצץ יש תועלת, במיוחד כשמאכילים אותם בזונדה. הוכח כי מציצת המוצץ מאיצה את הבשלתו של רפלקס המציצה, מפחיתה את משך מעבר המזון במעיים ומזרזת את העלייה במשקל.

טוב שאת מאירה את עיני. האם אין ברירה אלא להאכיל בזונדה, אגב?

לפעמים אין ברירה - לא עושים את זה בשביל התענוג. וחוץ מזה המקרה באמת מזעזע - כואב הלב על הפגית.

לא בשביל התענוג, אבל כן מסיבות שונות. אותן סיבות שאין בתוך הזונדה חלב אם למשל

מה אין?
אם האם שואבת הפג מקבל את חלבה בזונדה.

>אמבנימכה על חטא<

באסף הרופא (כור מחצבתי) המליצו לאמהות לשאוב, והפגים היו מקבלים חלב אם עם human milk fortifier
(אם האמא שאבה)

זהו, אני מניחה שמונו התכוונה לכך שבמקרה זה, האמא לא שאבה. האוכל שהפגה קיבלה לווריד מיוחד לתינוקות שאלרגיים לחלב פרה ולסויה.

האוכל שהפגה קיבלה לווריד מיוחד לתינוקות שאלרגיים לחלב פרה ולסויה.
חבל מאוד, אבל אי אפשר להכריח אימהות לשאוב. שאיבה לפג זה לא פיקניק, ולא כל אחת עומדת בזה. בליס מעודדים מאוד אימהות לשאוב והפגים מקבלים חלב אם. יתרה מכך, מסבירים לאימהות עד כמה חלב אם משפר את סיכויי ההישרדות של הפגים. ומה לעשות שלפעמים צריך לתת גם חלב אם בזונדה.

ולי אמרו: השתגעת?
לשאוב לשניים?
ממילא תצטרכי לתת תוספת.
ובכלל, מה שלך יש לתת- עדיף שיקבלו פורמולה.
זה היה מזמן...

מה שמטריד אותי בפגיות הוא לא רק העדר שיטת הקנגורו ולא רק הקלות של מתן תמ"ל .
מטריד אותי העדר האמא.
אם האם או האב או הדוד או הסבתא או מישהו מהמשפחה היה שם ליד האינקובטור, הטעות היתה נמנעת!
למה אנחנו יושבים בבית החולים ליד מיטות יקירינו?
אבל בפגיות - כמו בתינוקיות.
ואל תגידו לי "אין שם תנאים"!
אין תנאים כי האמהות לא דורשות!
אילו הייתי יולדת פג (וכמה מכם יודעים שזו סכנה שאיימה עלי) - בולדוזר לא היה מזיז אותי משם.

שליחה על ידי חגי* » 21 יוני 2004, 14:21

_מטריד אותי העדר האמא.
אם האם או האב או הדוד או הסבתא או מישהו מהמשפחה היה שם ליד האינקובטור, הטעות היתה נמנעת!_

כנראה צריך לעשות מבחנים להורים לפני שנותנים להם ילדים תחת חסותם.

אילו הייתי יולדת פג (וכמה מכם יודעים שזו סכנה שאיימה עלי) - בולדוזר לא היה מזיז אותי משם.
בשמת - ייתכן שאני טועה, אבל יש בעייתיות בפגיה. זה בעייתי אם הרבה אנשים ישהו שם במשך פרקי זמן ארוכים
(זיהומים וכו'). ואין אפשרות להקים חדר נפרד לכל פג עם כל המכשור והצוות שדרושים.
אז מה הפתרון במקרה הזה?

שליחה על ידי חגי* » 21 יוני 2004, 14:27

אז מה הפתרון במקרה הזה?

אולי להחליט על שלושה אנשים שיוכלו להיות שם במשמרות.
בטיפול נמרץ של בוגרים נותנים למישהו מהמשפחה להשאר.

העדר שיטת הקנגורו
באסף הרופא דווקא מעודדים קנגורים אנושיים

_זה בעייתי אם הרבה אנשים ישהו שם במשך פרקי זמן ארוכים
(זיהומים וכו')._
כן, זו בדיוק הבעיה.
טיפול נמרץ מבוגרים הוא דוגמה גרועה. זו המחלקה המזוהמת ביותר שקיימת בבי"ח. ולא בכדי. וגם שם יש שעות ביקור.
בפגיה באסף הרופא מותר להורים להשאר מתי שהם רוצים חוץ מאשר בזמן ביקורים ובזמן פרוצדורות מסובכות. מותר לסבא/סבתא להציץ פעם ביום.

אבל יש בעייתיות בפגיה
בטח שיש בעייתיות!
כי ההנחה מראש היא לסלק את ההורים, ולהשאיר פג קטן וחסר אונים בבית החולים לבד .
אם בית החולים ייצא מהקונצפציה שהוא שבוי בה, תתאפשר שהות צמודה לפג.
ושרון, אני שמחה לשמוע על ההתקדמות באסף הרופא. יופי!

כן, שמיכת, אפשר "להכריח" אמהות לשאוב, כמו שבתי חולים "מכריחים" אמהות לעשות עוד דברים לא נוחים כאשר יש ילד חולה
לא הייתי מזדרזת כל-כך לשפוט אימהות לפגים. אני אמא לפג, ואני יכולה לבשר לך שמי שלא היתה שם לא יודעת מה זה. היית רוצה לעמוד מול אמא לפג שהכריחו אותה לשאוב והיא נשארה עם ידיים ריקות ושדיים מטפטפים חלב? ותיכף תבוא אמא אינקובטור ותסביר לך גם היא למה עד שאת לא שם אין לך חצי מושג איך זה (ואת באמת יכולה לומר תודה שמונה פעמים ביום שזה לא קרה לך). אי אפשר להכריח - בטח שלא אמא בהלם מוחלט אחרי ניתוח חירום טראומטי. יש אימהות שנלחמות על ההנקה (אני נלחמתי והקטנצ'יק יונק עד היום). יש כאלה שלא. לשפוט - לא כל עוד את לא במקום ההוא.
אבל פגים - ההורים שמים והולכים הביתה!
מה זה צריך להיות? מאיפה התעוזה שלך לחרוץ משפט בצדקנות כזו? יש אימהות לפגים שיש להן פעוטות בבית. יש אימהות לפגים שנקרעות בין הבית והילדים שבו לבין הפגיה. יש אימהות לפגים שלוקח להן שבועות להתאושש, נפשית וגופנית, מהריון טראומטי ומלידה טראומטית עוד יותר (כמו אחרי רעלת הריון ותופעות הלוואי המלבבות שלה). ובפעם האחרונה שבדקתי אדם לא יכול להיות בשני מקומות בבת אחת. ומה עם העובדה שפגים נשארים לפעמים באשפוז שלושה חודשים? ושהאמא לא יכולה פיזית להיות בפגיה 24/7? תיכנסי פעם לפורום הורים לפגים בתפוז ותקראי מה עובר על ההורים שם. אני מודיעה לך חגיגית שכשאני עברתי לגור בבית החולים כדי להיות עם הקטנצ'יק, הגדולים שלי סבלו מהזנחה חוגגת - והם היו גדולים. מה עושה אם לפג עם שני פעוטות בבית?

או אמא לפג שהפג ה"גדול" יצא אתמול הביתה עם כל ה2 קילו שלו?

נזכרת ובוכה...

שמיכת, אני יכולה להסכים איתך באופן עקרוני, אבל רוצה להתייחס רק לעניין הנוכחות ההורית, לא לשאיבה - ואני רק שואלת (את שרון, נניח), מבלי להניח מראש דבר - האם מקובל שילד בן שנתיים, שלוש, ארבע - יבלה בשעות היום באשפוז שעות ארוכות לבד? (ואני לא מתייחסת לאוכלוסיות מסוימות, שבהן מקובל שהאמהות לא נוהגות, שגרות אולי רחוק מאוד מביה"ח, ששם המקום של הילד אחר לגמרי מאשר במילייה של רוב הכותבים כאן).

אני יכולה להסכים איתך באופן עקרוני
Obviously you don't - זה מסוג המשפטים שכותבים כשלא מסכימים, לא? וביחס ל עניין הנוכחות ההורית
אני מאלה שנשארות צמוד לילדים שלהן, בכל גיל (פגים ובאשפוז ילדים) - אבל לי יש את כל התנאים לעשות את זה (ילדים גדולים יותר, בעל תומך לעילא ולעילא, תמיכה מסיבית מהמשפחה). המשפט הספציפי הזה העלה לי את הסעיף כי הוא שיפוטי ומניח מראש הזנחה הורית. והאמת, גם על הטון הדידקטי-מתנשא הייתי מוותרת בשמחה.

Obviously you don't - זה מסוג המשפטים שכותבים כשלא מסכימים, לא?
ממש לא. אני אנסח מחדש, כי דעתי לא השתנתה, רק הניסוח. אני מסכימה איתך בטיעונים, רק לא בטון...

_האוכל שהפגה קיבלה לווריד מיוחד לתינוקות שאלרגיים לחלב פרה ולסויה.
חבל מאוד, אבל אי אפשר להכריח אימהות לשאוב._
את ציטטת אותי במשפט הראשון, אבל אני רק פירשתי את מה שמונו נוקי כתבה. אין לי שום מושג למה האמא לא שאבה, ובהחלט יש תסריטים שבהם גם אני במקומה לא הייתי שואבת. אין לי שום רצון להכריח אמהות לשאוב, אבל יש לי הרבה בלב על רופאים ואחיות שאומרים דברים כמו אלה שאמרו לאמבנים.

אמשיך אח"כ.

מה זה משנה אם האמא שאבה או לא?
חלב אם לתוך הוריד זה לא פחות גרוע.

- ואני רק שואלת (את שרון, נניח), מבלי להניח מראש דבר - האם מקובל שילד בן שנתיים, שלוש, ארבע - יבלה בשעות היום באשפוז שעות ארוכות לבד?
לא. אבל מתחלקים - ההורים, הסבים, הדודים, השכנים. בפגיה אי אפשר לתת לכזאת כמות של אנשים, כל אחד ומטען החיידקים שעליו, לבלות שעות עם הפגים.

שמיכת, את סתם מתנפלת.
כי מצד אחד לא קראת נורא בעיון את דברי (ברור למה) ומצד שני אני לא הכברתי פה מלים כהרגלי, אלא כתבתי כנראה יותר מדי בקצרנות.
אז קצת הבהרות:
אני לא שופטת את האמהות - אלא את בית החולים .
כן, בית החולים לא עושה מספיק "להכריח" (זאת לא המלה שלי, אבל את צודקת שלא התעכבתי להסביר מדוע שמתי אותה במרכאות ולאיזה מין שיכנוע אני מתכוונת) אמהות לפגים לשאוב, כי זה לא נראה להם קריטי. בית חולים שחושב שזה קריטי - מצליח לשכנע את האמהות לשאוב, וגם מספק להן עזרה, תמיכה וציוד לשם כך (הרי את לא באמת חושבת שאני מתכוונת שמנהל המחלקה יגיד לאמא: "תשאבי!" וישאיר אותה ככה, נכון? זה לא נקרא שבית החולים עשה משהו).

יש אימהות לפגים שיש להן פעוטות בבית

אז אני מפנה אותך לדברי:
אם האם או האב או הדוד או הסבתא או מישהו מהמשפחה
את רוצה שאני אפרט עוד אפשרויות?
ברור שיש אמהות לפגים שנקרעות בין הילד שבפגיה לבין הילדים שבבית. ברור שדעתי היא שלא רק האמא צריכה להיות שם. ברור שדעתי היא שבית החולים צריך לעודד את זה ולעזור ולאפשר את זה פיזית, ולעזור למשפחה שאינה יכולה להיקרע (נגיד: אם חד הורית שאין לה שום קרובים בארץ, ילדה פג ויש לה עוד שני פעוטות בני 13 חודש ו-21 חודש בבית).

אבל תעזבי מקרים קשים וקיצוניים, או חוסר יכולת להיות שם 24/7 במשך שלושה חודשים.
תסתכלי רק על הפגים שנולדו לאמהות פעם ראשונה, שאין להן אף אחד בבית.
תסתכלי רק על אלה שכן יש להם משפחה שאילו היתה חושבת שזה חשוב היא היתה מתגייסת - במקום זה, הסבא או הסבתא אומרים "לא צריך לשבת שם, הרופאים כבר ידאגו לה", נכון?
כל מי שישבה ליד אדם יקר בבית החולים הצילה אותו/ה לפחות מפשלה אחת של האחיות, נכון? אז מה עם הפגים? את אבא שלי ואת סבתא שלי לא השארנו לבד בבית החולים. והם אנשים מבוגרים. אז למה את הפגים כן?

את חושבת שבגלל שניצלתי מלשבת בפגיה אני לא יודעת מה הולך שם?
הרי מחלקות הפגים לא בנויות ככה שתוכלי לשבת שם! חדר שדחוס אינקובטורים ואורות (ברוב בתי החולים שאני ביקרתי הם אפילו לא מעמעמים את האורות המזעזעים בפגיה!), ואין בכלל מקום לכסא ליד האינקובטור!

זה בית החולים שמפשל, לדעתי. בכל הגישה שלו.
והנורמות החברתיות שעוד לא התעוררו לדרוש מלמטה יחס שווה לפגים כמו לתינוקות.

כי עובדה שתינוק בן חודשיים שחולה ומאושפז - אף אחד לא חושב לרגע להשאיר אותו שם וללכת! גם בית החולים לא מרשה! והחדרים מסודרים עם מיטה להורה ליד מיטת הילד. ואת זה אני יודעת, ומידע אישי. לא חייבים פג בשביל חוויות בית חולים עם תינוקות ופעוטות.

שכשאני עברתי לגור בבית החולים כדי להיות עם הקטנצ'יק
נו, ולמה עשית את זה אם לא מפני שאת מאמינה באמונה שלמה שזה היה נחוץ וחיוני כדי להגן על חייו ושלומו של התינוק שלך?
הרי את בעצמך חשבת שאי אפשר להשאיר אותו שם לבד רוב הזמן!

ואני רוצה להגיד עוד משהו לגבי "שיפוט של אמהות":
כשנולדה בתי הבכורה במשגב לדך אני נתתי לאחיות לקחת לי אותה לתינוקייה פעמיים ביממה ל"בדיקות". כי אמרו לי שצריך והייתי "ילדה טובה" וגם קצת בהלם (חשבתי ש"ביות מלא" כשמו כן הוא, לא ידעתי כלום על מסירה מנדטורית לתינוקיה).
היום, אני ממש מזדעזעת מהשארת תינוקות לבד בתינוקייה, אפילו לרגע.
כואב לי שאני לא יכולה לשכתב את הימים ההם ולקחת בחזרה כל דקה שהיא בילתה שם (באמת לא הרבה, ורוב הזמן היתה על גופי, ישנה או יונקת או שניהם) - אבל אני לא "שיפוטית" כלפי עצמי או כלפי אמהות אחרות שעשו את זה מתוך חוסר מודעות, הלם, בורות.

עדיין, בידיעה ברורה שאני בעצמי עשיתי כזה דבר פעם, היום אני אצא בקריאה לסלק לחלוטין את כל התינוקיות מבתי החולים, ולאמהות אני אגיד (בדפים כאלה, שבהם אין אמירה אישית לאמא זו או אחרת, אלא אני מביעה את דעתי על מה שצריך להיות): אל תשאירו את פרי בטנכן בצינוקיה. זה נורא לתינוקות. אם זה נקרא "חוצפה לחרוץ משפט" - לו יהי. זה לא מרתיע אותי. אני מוכנה ומזומנה לחרוץ כל משפט גם על עצמי.

אז בבקשה אל תעלי את הטיעון שכביכול "אסור לי לדבר" כי לא ילדתי פג.
מותר לי לדבר על כל דבר.
לא כל טעות אני צריכה לעשות בשביל שמותר יהיה לי להגיד שזאת טעות.
לא צריך לשתוק ולא להגיד מה יותר טוב לפגים רק בגלל שאמא לפג שאולי לא עשתה את מה שאני חושבת שטוב יותר - תיעלב.
סליחה, שמיכת, זה טיעון שפשוט מקפיץ אותי.
אה, ובמיוחד מקפיץ אותי שבמקום להגיד "גם אני מאמינה שפגים זקוקים לבני משפחה לידם ממש כמו כל תינוק או ילד שמאושפז, והייתי רוצה לראות שינויים א ב ג ד בבתי החולים בעניין הזה" (כי מעשייך מעידים עלייך) -
את הולכת ונעלבת בשביל אחרים.

ואני נתקלתי בהורים לפגים שבאמת לא מאמינים שפג הוא בן אדם.
לדעתם, זה מין אובייקט שלא מרגיש, לא סובל, חסר כל מודעות או רגש, ומסיבה זאת הם לא טרחו לבקר את הפגים שלהם בפגיה, ואם כן, אז כמה דקות פעם בכמה ימים.
אבל כמה הם כעסו על אחיות זרות שעשו פשלות קשות על הפגים!
זה משהו שצריך להשתנות בבתי החולים ובחברה.

בפגיה אי אפשר לתת לכזאת כמות של אנשים
אפשר אם משנים את הפגיות. יוצאים מהקונצפציה. מלבישים מסיכה כמו ביפן.

לא. אבל מתחלקים - ההורים, הסבים, הדודים, השכנים. בפגיה אי אפשר לתת לכזאת כמות של אנשים, כל אחד ומטען החיידקים שעליו, לבלות שעות עם הפגים.

ראיתי אתמול בחדשות כתבה על המקרה הזה ונתנו שם סטטיסטיקה לגבי מספר האחיות פר פג.
אני לא זוכרת את המספר המזעזע שקיים בארץ, משהו כמו 1-2 אחיות ל-12 פגים, בעוד בארה"ב מדובר באחות אחת לכל פג אחד או שניים.
אז אחות אחת או שניים לכל פג (ולא תמיד אותה אחות כי יש משמרות) נשמע לי דומה מבחינת כמות החיידקים לאמא (ומחליפיה) לכל פג.

נורית צודקת לגמרי. מעניין למה בית החולים לא סופר אף פעם את מספר אנשי הצוות הרפואי המתחלפים, ועוד רבים שנכנסים ויוצאים בפגיות (כולל מבקרים כמוני, שלא נדרשו מעולם להשאיר את החידקים בחוץ), בין אלה שמסכנים את הפגים בחיידקים שלהם.
רק המשפחה האוהבת, שרוצה להיות ליד היקר לה מכל, מסוכנת כמובן.

כמה דברים:
קודם כל, צוות רפואי מחליף את כל בגדיו לפני שנכנס לפגיה.
צוות רפואי חולה מנודה מהפגיה או לחילופין נוקט אמצעי זהירות חמורים. קצת קשה לשלוט על בריאות המשפחות (לא כולם מודעים לכל פיפס)
צוות רפואי חייב להיות בפגיה כי אין ברירה. (גם הורים, אפרופו).

פגיה היא יחידת טיפול נמרץ.
ביחידות טיפול נמרץ אין מיטות להורים. יש כיסאות שמאפשרים להורים לשבת ליד המטופלים.
אי אפשר לשים מיטות. כל מי שראה איך נראה חדר במחלקת ילדים עם המיטות פתוחות יכול להבין שלא יכול ביחידת טיפול נמרץ להתקיים מצב כזה בו אין כמעט גישה למיטת החולה וצריך לדלג מעל הורים ישנים.
כן, היה אידיאלי לו היו יותר אחיות פר תינוק.
כן, היה אידיאלי לו רופאים היו מתחלפים כל 8 שעות ולא כל 26.

בפגיה צריך להיות אור שיאפשר לצוות לעבוד. בכל שעות היממה.
אפשר לבקש לכסות את האינקובטור בזמן שלא מטפלים בילד (היתה אמא אחת שמאד הקפידה על זה, אני זוכרת. אמנם התייחסו אליה כאל תמהונית, אבל כיבדו את בקשתה. ההתייחסות היתה כזאת, לדעתי, כי כיסוי מתקשר אצלנו עם מוות. כשאני נכנסתי בפעם הראשונה וראיתי את האינקובטור המכוסה הייתי בטוחה שמישהו מת. ואני מניחה שאני לא היחידה.)

אני משוכנעת שחיוני שהורה יישאר ליד הילד כל עוד זה אפשרי. לישון אפשר בחדרים מיוחדים שמיועדים להורים. לא ליד הילד. אפשר לבקש שיקראו להורה בכל בעיה שצצה. יש כורסאות ליד המיטות בהן אפשר לנמנם אך לא ממש לישון (תלוי ביכולתו של כל אדם...אני לא מסוגלת)
בטיפול נמרץ ילדים באסף הרופא יש חדר מיוחד להורים, ולפעמים הם מקבלים "סוויטות" נפרדות - חדרי אשפוז ריקים במחלקה הכירורגית הסמוכה.
בפגיה, לפחות כשאני הייתי, לא היו כאלה תנאים, אבל היו משתדלים לדאוג להורים ע"י מציאת חדרים במחלקת נשים וכו'.
לעומת זאת גם בפגיה וגם ביונקים יש משאבת חלב טובה שאפשר להשתמש בה אחרי שקונים סט מתאים (בקבוק וצינורית וכו') בקפיטריה. ביונקים יש סטים שעוברים בין האמהות ומורתחים בין לבין (יש שם סיר ענק שכמעט בכל שעה ניתן למצוא בו "מרק בקבוקים"), בפגיה אסור להעביר סטים בין האמהות.

אם אני אחשוב על עוד משהו, אני אוסיף בהמשך, טוב?

זה נושא נוראי, לא נראה לי שיש אמא שרוצה להשאיר את התינוק לבד. את בכורי לקחו לטיפול נמרץ פגים ולא יכולתי להכנס אליו. בהתחלה אמרו לי לחכות שתעבור השפעת ההרדמה, אח"כ עצרו אותי בגלל שהייתי מצוננת + חום ושיעול נוראי. 24 שעות הקטן היה בפגיה ולא נגעתי בו. בעלי היה לידו כמה שיכול היה וכשניתקו אותו מהמכונות הוא האכיל את הקטנטון מבקבוק שאוב שלי. כדי לעזור לבעלי הסכימו במחלקה לתת גם לאמא שלי להכנס לפגיה, ורק בגלל שהיא אחות במקצועה. אני מקווה שדברים השתנו מאז, אבל הכאב שלי עדיין לא עבר, ואני מאמינה שיש עוד אמהות כואבות כמוני. לדעתי כן יש מצבים שבהם צריך להיות כדי לשפוט אדם. לא תמיד הכל הוא שחור ולבן והאפור הוא הנורא יותר, כי תמיד את חושבת אולי הייתי יכולה לעשות דברים אחרת.

_קודם כל, צוות רפואי מחליף את כל בגדיו לפני שנכנס לפגיה.
צוות רפואי חולה מנודה מהפגיה או לחילופין נוקט אמצעי זהירות חמורים. קצת קשה לשלוט על בריאות המשפחות (לא כולם מודעים לכל פיפס)_
אפשר לדרוש. בארצות אחרות דורשים.
חולה ממילא לא יבוא. ובשלב הדגירה גם הצוות הרפואי מידבק. את הרי יודעת, שרון.

צוות רפואי מחליף את כל בגדיו לפני שנכנס לפגיה
את רוצה שמות של בתי חולים בארץ שבהם זה פשוט לא נכון?

בפגיה צריך להיות אור שיאפשר לצוות לעבוד. בכל שעות היממה.
שרון, גם בארצות אחרות יש פגיות, ועובדה שהם מצליחים להסתדר עם נוהלים אחרים.

אני יודעת שתשובותייך באות עם המון כוונה טובה, הבעיה היא שבעיני אנשים כמוני, ממש בולט כמה שאת כל כך בתוך "המערכת" הקיימת בארץ, שאת מגינה על נהלים שנמצאים שם פשוט לנוחיות הממסד הרפואי ואיך שהוא התרגל. אולי אם תקראי שוב את מרסדן ואגנר, "דגים אינם יכולים לראות את המים", תביני על מה שאני מדברת.
כל כך הרבה רופאים יכולים להסביר בדיוק כמוך למה "מוכרחים לשים ליולדת אינפוזיה" ולמה "מוכרחים מוניטור רציף" כאשר זו לא רפואה שמבוססת על מדע אלא על שיגרה מוסדית שהתפתחה מסיבות היסטוריות לא רפואיות במחלקות של בתי חולים. למעשה, נהלים אחרונים אלה שציטטתי מנוגדים בתכלית הניגוד לממצאי המחקר הרפואי ולטובת היולדת והיילוד. ועדיין - רוב הרופאים יתמכו בהם, ממש כפי שעשית כאן לגבי נהלי הפגיה.

אפשר לבקש שיקראו להורה בכל בעיה שצצה
והיו קוראים לאמא לפני הכנסת הצינור של המזון לעירוי?

לא נראה לי שיש אמא שרוצה להשאיר את התינוק לבד
קרן שמש, אולי את לא הכרת. אני מכירה, אישית. ויותר מאחת.

ולגבייך,

ואני מאמינה שיש עוד אמהות כואבות כמוני. לדעתי כן יש מצבים שבהם צריך להיות כדי לשפוט אדם
תרתי דסתרי.
כלומר:
אמהות כואבות כמוך - באמת כואב הלב שלא נתנו לך. אבל לא נתנו לך, ואחר כך היית חולה. מה יכולת לעשות?
אז מי שופט אותך או אמהות כמוך?
אם יש פה את מי לשפוט, זה את בית החולים. נגיד: האמנם היתה סיבה להרחיקך בגלל ההרדמה?

והיו קוראים לאמא לפני הכנסת הצינור של המזון לעירוי?
ולצורך העניין, האם קראו לה אחרי? היא בטח הגיעה בבוקר ורק אז שמעה על זה ועל מה עשו לתינוק מאז...

אני לא מסוגלת לנהל דיון עם מי שרואה בפגיה ובסגל הרפואי העובד בה אויב. פגיות מצילות חיים של תינוקות. לא של כולם - אבל מצילות חיים של מי שהיו מתים באורח ודאי בלעדיהן. התנאים הם לא אופטימליים, ויש עוד הרבה מקום לשיפור, אבל מכאן ועד לראות רק את הרע המרחק עוד גדול מאוד.
פגיות זה לא טיילת - גם לתינוקיות לא נותנים לכל בר-בי-רב להיכנס, קל וחומר לפגיות.
רוב ההורים לפגים שאני היכרתי נלחמו על חיי התינוקות שלהם ובהחלט לא ראו בהם אובייקט לא מרגיש - אני חוזרת על המלצתי להיכנס לפורום הורים לפגים בתפוז ולקרוא קצת ממה שעובר על ההורים האלה.
את באמת יכולה לדבר על מה שאת רוצה - השאלה היא אם את באמת מבינה מה זה אומר להיות הורה לפג. ואת לא. את לא יכולה לדעת את מה שיודעת אםהבנים - מה זה לצאת מבית החולים עם פג אחד ולהשאיר את אחיו בבית החולים, להתרוצץ ולטפל באחד בבית ובשני בפגייה. מקרים קשים וקיצוניים? כל פג הוא מקרה קשה וקיצוני, גם אם הוא שוהה "רק" שלושה שבועות בפגייה. ולא כל אם לפג מסוגלת לשאוב סביב השעון, כל 3 שעות, כדי לשמר את ייצור החלב. חברה שלי (חד-הורית) ילדה בשבוע 27, תינוקת במשקל 670 גרם. היא לא שאבה, לא היניקה - והיא גם חזרה לעבודה בשלב כלשהו מפני שאחרת לא היה לה ממה לקיים את עצמה ואת התינוקת, וחלק מחופשת הלידה שלה הלך על שמירת הריון. לפי הכללים שלך היא אמא לוקה בחסר - ואני יודעת שהיא אמא נפלאה ואוהבת. לא העזתי להטיף לה על הנקה מפני שידעתי שהפחד הכי גדול שלה הוא להישאר עם חלב ובלי תינוקת, עד כדי כך המצב היה touch and go. אל לי לשפוט אותהאני לא נעלבת בשביל אחרים - אני פשוט מסתכלת מעבר למדריך להורות המושלמת, רואה את הקשיים שאימהות מתמודדות איתם, ומסוגלת להרגיש חמלה גם לאימהות לוקות בחסר (להשגתך) כאלו.

_אפשר לבקש שיקראו להורה בכל בעיה שצצה
והיו קוראים לאמא לפני הכנסת הצינור של המזון לעירוי?_
ברור שלא:-)
אבל לפחות במקום שאני מכירה מותר להורים להיות 24 שעות רצופות עם הפגים (למעט בזמן ביקור וכו')
וגם הם, יחסית די פתוחים לשינויים. אני זוכרת איך הסתכלו על שיטת הקנגורו בהתחלה, עד שאימצו אותה. איך נראה להם לא הגיוני להזין פגים בחלב אם - עד שמצאו את ה- HMF.
אז ספרי לי - מה ראית בפגיות ברחבי העולם?

אני פשוט מסתכלת מעבר למדריך להורות המושלמת
שמיכת, את שוב ושוב מתעקשת להבין את דברי כהתקפה על כל האמהות לפגים אי פעם אי שם. זה לא מה שאני אומרת.
אני יוצאת מהדיון.

מה ראית בפגיות ברחבי העולם
הי, לא להגזים. על פגיות ברחבי העולם קראתי ולא ראיתי. למשל, אורות מעומעמים. איך זה שבבתי חולים לא בארץ יש פגיות שמבינים את משמעות האור לפגים, ומסוגלים להתמודד עם הצורך של הפגים באורות מעומעמים - ובארץ טוענים שהם מוכרחים? בשביל מי הפגיות? בשביל הפגים, או בשביל הצוות?
אם את בראש שהפגיה היא "למען הפג", האם לא תמצאי פתרונות טכניים איך לטפל בפגים גם באורות מעומעמים? (למשל, יהיה אור ליד כל אינקובטור, שהאחות מדליקה ומכבה כשהיא מטפלת באותו פג. הרי רוב הזמן לא מתעסקים איתם, את יודעת. זה לא שכל דקה וחצי יש בדיוק טיפול באותו פג).

אם האם או האב או הדוד או הסבתא או מישהו מהמשפחה היה שם ליד האינקובטור, הטעות היתה נמנעת!

השעה היתה 2:30 בלילה.
אין לי הרבה ניסיון עם פגים, רק חמישה חודשים במצטבר של אמהות לפגיגיות, חצי מהזמן הזה בטיפול נמרץ. שתיים וחצי בלילה. אפילו אני צריכה לנוח מדי פעם. אפילו בעלי צריך להחליף כוחות מדי פעם בבית.
לא נותנים לדודים או לחברים להיות בפגיה, והסבים או הסבתות יכולים להגיע לדעתי רק בליווי של אחד ההורים, או בשעות מוגבלות. וטוב שכך כי לא הייתי רוצה להעמיד את ההורים שלי או את הורי בעלי מול מצב חירום של התינוקת.

אחרי שהשתחררנו מהפגיה הילדונת חזרה לאשפוז של 10 ימים במחלקת ילדים עם חניית ביניים בטיפול נמרץ. נכון, היינו לידה 24 שעות ביממה אבל אלו היו 10 ימים, לא 10 שבועות. ואת יודעת מה? יום אחד יצאתי לעשות פיפי ולאכול, אני מקווה שזה עדיין נכלל ברשימת הדברים שמותר לאמהות טובות לעשות. וכשחזרתי - כעבור חצי שעה - מה גיליתי? שלקחו לה בדיקת שתן בדיקור השלפוחית. בלי ליידע אותי, בלי לשאול אותי, בלי להתייעץ ובטח בלי לחכות שאגיע כדי לעשות את הפרוצדורה כשאני שם.

יש אימהות לפגים שיש להן פעוטות בבית. יש אימהות לפגים שנקרעות בין הבית והילדים שבו לבין הפגיה. יש אימהות לפגים שלוקח להן שבועות להתאושש, נפשית וגופנית, מהריון טראומטי ומלידה טראומטית עוד יותר (כמו אחרי רעלת הריון ותופעות הלוואי המלבבות שלה). ובפעם האחרונה שבדקתי אדם לא יכול להיות בשני מקומות בבת אחת. ומה עם העובדה שפגים נשארים לפעמים באשפוז שלושה חודשים? ושהאמא לא יכולה פיזית להיות בפגיה 24/7?

מה ששמיכה אמרה. אני יכולה לסמן

על כל שלושת הסעיפים - רעלת הריון קשה, ניתוח קיסרי שהסתבך, פעוטה בבית שזקוקה לי מאוד, פגית של 700 גרם שירדה ל-600 והיתה זקוקה לחלב שלי, ואשפוז של כמעט שלושה חודשים.

כשהייתי בהתאוששות אחרי הלידה, עם לחץ דם של 200/130, עם עירוי מגנזיום, על סף קריסת מערכות - למה באמת לא תלשתי את הקטטר ודילגתי לפגיה?
וכשהבת ה"גדולה" שלי שהיתה אז בת שנתיים היתה זקוקה לי בלילות - שוב, לא יכולתי לפצל את עצמי לשניים. כשהתפתלתי מכאבים בדלקת הכליות שחביבה שנדבקה אלי אחרי הלידה - ובעלי היה איתי במיון כדי לדבר במקומי, כי כל מה שאני יכולתי לומר הוא "תנו לי וולטרן" - אז לא, לא הייתי לידה.

אגב - תוך כדי השהיה בפגיה, שמרתי על אספקת החלב שלי רק בזכות המנוחה היחסית והזמן שניתן לי להתאושש. עשרת הימים בבית החולים חיסלו לי את אספקת החלב באופן סופי ומוחלט. לילות ללא שינה, משאבה אחת שעוברת בסבב בין כל אמהות המחלקה והאחיות ששואבות לתינוקות הפרטיים שלהן, ושאיבה מאחורי וילון כשלא פעם ולא פעמיים הוילון היה מוסט כשאני עם הציצי ביד, ומאחוריו מגיחה פמליית הרופאים לסבב הבוקר.

בשמת - קל לשפוט, קל להאשים, קשה יותר כשאין למעשה את מי להאשים ונשאר רק לעמוד מול מקרה עצוב שקרה ולשם שינוי לא להסיק ממנו מסקנות מרחיקות לכת על טיבם של הורי הפגית.

הורים שמים והולכים הביתה?
בשמת, לא היה עוזר לא לי ולא לאף אחד אם אני הייתי מתמוטטת על רצפת הפגיה מתשישות, או מצליחה לשאוב 20 CC ליממה מחוסר שינה. לא היה עוזר לאף אחד אם בתי הבכורה היתה חווה נטישה כמעט מוחלטת של ההורים. ולא עוזר לאף אחד להאשים הורים לפגים ב"לשים וללכת הביתה". לא יודעת מה עוד להגיד פרט ל - צריך להיות שם כדי להבין, ואני לא מאחלת לאף אחד להגיע לשם.

חולה ממילא לא יבוא. ובשלב הדגירה גם הצוות הרפואי מידבק. את הרי יודעת, שרון.

אמהות לפגים "לייט", שהיו בעריסות ורק נזקקו להשגחה, היו מגניבות באופן קבוע את כל החמולה לראות את התינוק. תאמיני לי שהדבר האחרון שבני אותה חמולה חשבו עליו הוא התינוקת שלי שוירוס אחד שלהם יכול להרוג אותה. לצוות הרפואי יש לפחות מודעות.

אמא אינקובטור -

אם האם או האב או הדוד או הסבתא או מישהו מהמשפחה היה שם ליד האינקובטור, הטעות היתה נמנעת!
לצערי זה ממש לא בטוח.
לתינוקות הזעירים מוצמדים צינורות שונים, וקשה מאד להורים, לא כל שכן לדודים ולסבים, לדעת מה בדיוק מתחבר לאן. היום כמובן כל אחד יבדוק - אך עד לפני המקרה - קשה לי להאמין שמישהו מהמשפחה ב- 2:30 בלילה היה מסוגל לשים לב. אולי כן, במקרה. יש נוזלים הניתנים לוריד שגם הם לבנים, בדיוק כמו חלב. איך הדוד או הסבתא היו אמורים לשים לב באמצע הלילה בסבך הצינורות?
אין ספק שהמצב האידאלי הוא אמא ליד תינוקה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. אבל זה פשוט לא ריאלי בחיים האמיתיים במרבית המקרים. לא בפגיות הקיימות, ולא עם האנשים האמיתיים שהם ההורים - למרות כל הרצון. אנשים אמיתיים הם בעלי צרכים גופניים, דרישות שונות הנדרשות מהם בחיים האמיתיים.
בודאי - יש אנשים שפשוט לא חושבים שחשוב להיות בפגיה, אבל גם אלה שבאמת באמת מאמינים שצריך להיות שם כל הזמן פשוט לא מסוגלים לממש את זה במרבית המקרים.
לדעתי לא הוגן לקבוע בצורה נחרצת את הקביעה הנ"ל.

אפשר להחליף את שם הדף ל פגים בפגיה ?

אפרופו, לגבי האורות בפגיה.
בכל אינקובטור יש אור בילט-אין. את האור הזה מקפידים להשאיר כבוי כשאין צורך.
כשילד נמצא ב"טיפול אור" (עקב צהבת שכה שכיחה אצל פגים) דואגים לו לכיסוי עיניים סטייל "הנוסע המתמיד" של אלעל.
סתם.
קטונתי.
אבל באמת ריחמתי על ההורים של הפגים.
ועל הפגים עצמם.

בלי לשאול אותי, בלי להתייעץ ובטח בלי לחכות שאגיע כדי לעשות את הפרוצדורה כשאני שם

וילון כשלא פעם ולא פעמיים הוילון היה מוסט כשאני עם הציצי ביד, ומאחוריו מגיחה פמליית הרופאים לסבב הבוקר

נו, ותגידי, זו לא חזירות? לא היית רוצה שבית החולים יתנהג אחרת?
לדעתי זה ממש נורא. זה מה שאני אומרת: שהמניע הוא קודם כל נוחיות של הצוות הרפואי, אחר כך שיגרה קיימת חסרת-סיבה-רפואית של הצוות הרפואי, ובמקום השלישי או יותר - טובתו המוכחת של הפג.

את כל מה שאת אומרת אני מבינה ומכירה. בכל זאת זה לא משנה את הטענה שלי: הפגיות לא בנויות לבני משפחה שנמצאים עם הפג. בית החולים לא רוצה את זה (ברוב המקרים, שוב - למעט אלה שמתחילים לגלות את הייתרון ההישרדותי של שיטת הקנגורו). גם בית החולים וגם החברה מטרפדת את זה.

אמהות לפגים "לייט", שהיו בעריסות ורק נזקקו להשגחה, היו מגניבות באופן קבוע את כל החמולה
נו? שוב אותו הדבר. התנאים בפגיה רעים לפגים!
עזבי פגים: התינוקיה כבר הוכחה כמוקד של מחלות. לכן בתי החולים האירופיים ליולדות מבטלים את התינוקיות אחת אחת. כל תינוק - עם אמא שלו.
זה בדיוק מה שהייתי מצפה מהפגיות. אני מניחה שבוריאציות שונות, הן לפי התנאים של המשפחה (כאמור, האם האמא בכלל יכולה פיזית להיות שם - ניתוח, מחלה, חס וחלילה יותר גרוע, הרי אתם יודעים שפגים הם לפעמים תוצאה של יילוד מוקדם בנסיבות טראגיות מאוד - האם יש עוד בני משפחה, האם יש עוד ילדים בבית או שזה ילד ראשון, האם וכן הלאה) והן לפי מצב הפג (הנה, את הגדרת פגים "לייט" ולעומתם יש כל מיני דרגות של פגות קשה - אלה שנולדו חודשיים לפני הזמן ומוזנים מזונדה אבל אין חשש לחייהם, ואלה שגם מונשמים ויש חשש לחייהם, וכן הלאה).

אמא ל 5, אני ביליתי המון שעות בבתי חולים עם אנשים יקרים. כולל עם ילדה קטנה (למרבה המזל לא שלי) שעברה 7 ניתוחים. אני, שכמעט מתעלפת מלראות את הצינורות, שמקבלת צמרמורת מלחשוב על בדיקת דם אז על אחת כמה וכמה אינפוזיה, ידעתי היטב להבדיל בין כל הצינורות, ידעתי בדיוק מה צריך להיות, וידעתי על מה להסתכל כדי לשמור.
תאמיני לי, כשזה נוגע לך - את מבינה גם בעשרים צינורות, ואת מסתכלת בשבע עיניים. האחיות טועות. בדיוק מטעויות כאלה איבדתי את הסבתא שלי. וכמו הפגה: בלילה שבין שישי לשבת, האחיות העייפות, התורן המתמחה חסר הנסיון, למשפחה אסור להיכנס לטיפול נמרץ.

למעט אלה שמתחילים לגלות את הייתרון ההישרדותי של שיטת הקנגורו
וגם על זה היו אחיות שהיו מקטרות כשהיו מוצאות אח"כ שערות מחזהו של אבא שעיר במיוחד על הפג...

התורן המתמחה חסר הנסיון
למה לערבב שמחה בשמחה. סוף סוף לא הרופא אשם אז מכניסים אותו מהדלת האחורית

<שרון נזכרת בבעתה במספר פדיחות שנעשו ע"י אחיות והצריכו ממנה החלטות מז'וריות לרוב בשלוש לפנות בוקר כשאף עזרה לא זמינה>
<לשמחתה לא היו רבות כאלה>

ידעתי היטב להבדיל בין כל הצינורות, ידעתי בדיוק מה צריך להיות, וידעתי על מה להסתכל כדי לשמור.
זאת את ושכמותך. רוב האוכלוסיה אינה כמוך.
אבל אני מסכימה. אנשים אינטליגנטים לילדים חולים כרוניים יודעים לעיתים קרובות הרבה יותר מהצוות.
<ולכן אני לרוב הייתי שואלת גם אותם מה דעתם - באיזה חומרה הם מגדירים את מצבו של הילד, ומה הם מצפים ממני לעשות כדי לעזור לו>
<לא מדובר על הפגיה. אני לא הייתי פגיסטית רצינית. רק כמה תורנויות עוצרות נשימה (הייתי נושמת לרווחה רק בבוקר כשהבכירים באו)>

לילדים חולים כרוניים
לא דיברתי רק על ילדים. אבא שלי בסך הכל עבר ניתוח מאז'ורי (התפוצץ לו אפנדיציט בבטן... ). לא ספרתי כמה פשלות מנעתי.
נגיד:
"אחות, אחות, סליחה רגע, שנייה! את יכולה להגיד לי מה זו הזריקה הזאת?"
"זה בסדר".
"כן, רק שזה נראה לי כמו אנטיביוטיקה... "
"כן, הוא צריך לקבל אנטיביוטיקה. אלה ההוראות".
"כן, אבל הוא כבר מקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד. הנה תראי. היה פה קודם ד"ר כהן והסביר למה צריך דרך הוריד ולא בזריקה, והאחות לוי כבר שמה לו, הנה, את רואה, זה מטפטף מפה".
"נכון! זאת אנטיביוטיקה! אבל אחרת! מה זה המינון הזה? רגע, משהו לא... אבל לי אמרו... רגע אני הולכת לברר".
"כן, תודה רבה לך".

וחברה שלי, התינוקת שלה נולדה בלי חלק מהושט (כן, כן).
היא שכבה על הרצפה (כן, כן, לא היו שם תנאים, ואגב, זה היה באסף הרופא למיטב זכרוני) ליד העריסה, ושלוש פעמים (שלוש פעמים!!!) הצילה את בתה מאחות (כל פעם אחות אחרת) שפשוט לא הבינה מה שכתוב (והרי יש סיבוב כל החלפת משמרת! איך אפשר לא להבין!) ועוד שניה והיתה מכניסה לה אוכל דרך הפה (במקום לגסטרוסטומי). ואני לא מדברת על פשלות פחות קטלניות שהיא מנעה על בסיס יומיומי.
אה, ובחדר הניתוח אסור להיות, נכון? ולהורים לא מדווחים מראש על חומרי הרדמה, נכון? כי בניתוח האחרון שהפעוטה עברה, אחרי סדרת ניתוחים במשך כשלוש שנים, הם בחרו משום מה לתת לה חומר הרדמה אחר ובלי לבדוק קודם. אז דווקא לחומר הזה הילדה היתה אלרגית (או איך שקוראים לזה) והגיבה במוות קליני. החיו אותה, אבל נגרם נזק מוחי קטן. )-: ילדה מקסימה ואינטליגנטית )-: אילו ההורים היו מיודעים על הפרט הטכני הזה, הם היו יודעים שהחומר הזה איננו החומר שקיבלה בעבר, ומתריעים (לא, לא היתה שום סיבה להחלפת החומר. סתם, לא שמו לב. הרופאים הודו שהם לא שמו לב שבכל הניתוחים הקודמים ניתן חומר אחר. הם לא בדקו מראש כי לא חשבו שעלולה להיות בעיה. )-:
שוב אנחנו חוזרים לאותו דיון:
יש מקרים שבהם נוכחות ההורים והשגחתם כן יכולה למנוע תקלות.
עוד יהיו מספיק הזדמנויות לפשל כשההורים נמצאים (למשל, אותה אחות תינוקיה שהפילה תינוקת שזה עתה נולדה והתינוקת נהרגה - האב עמד לידה, כמדומני), אבל זה מוריד את הסיכון.
ואתם יודעים מה?
גם האחות, כשמישהו נמצא ליד הפציינט, שמה לב יותר. הרי הן כולן נופלות מהרגליים, ויש דברים שהם רוטיניים בצורה ממש נמאסת, בטח שאפשר לטעות! אני בטוחה שהאחות ההיא פשוט היתה כל כך עייפה שהיא ממש לא שמה לב לצבעים. גם אם היה קול צועק לה באוזן היא אולי היתה חושבת שזאת אזעקת מכונית מהחניה.

זה היה באסף הרופא למיטב זכרוני
כן נו, לא צדיקים.
גם אני משם ובכל זאת כתבתי:
שרון נזכרת בבעתה במספר פדיחות שנעשו ע"י אחיות והצריכו ממנה החלטות מז'וריות לרוב בשלוש לפנות בוקר כשאף עזרה לא זמינה
(ולא שאני צדיקה וחפה מטעויות)
(נהפוך הוא)

ואין לנו ויכוח. גמני חושבת שהורים צריכים להיות ליד.
האם היה זה בדף על השארות הורים בבדיקות רפואיות שכתבתי על חוויותי כילדה בת 6 שנים באשפוז קצרצר בבי"ח?

האמת לא ברור לי על מה הויכוח?
מן הסתם הפכיות הצילו חיים עד היום, וברור כי ניתן לשפר את המצב.
לדוגמא שיש בן משפחה חולה מאושפז,מאד מקובל שהמשפחה עוברת לשהות כמה שבועות במקום אחר.
<מונו נןקי מבינה לפתע את משמעותו של סיפור שהיה במשפחה לפני כמ ה שנים. בת דודתי ילדה פג (ילד בכור) ,חזרה לעבודה ולקחה אותו הביתה ויצאה לחופשת לידה כעבור כמה שבועות בלבד
עד הדף הזה ראיתי את שהות התינוק בפגיה כאילו המשך ההריון. מעולם לא חשבתי על כך שהוא מחוץ לבטן.............
כשבני נשאר בבי"ח בגלל צהבת נשארתי גם אני שם........
>

אמא אינקובטור ,

עצרתי את הקריאה באמצע הדיון כי אני קצרה בזמן, אבל רציתי לספר שבבית החולים Evergreen בוושינגטון שבו עשיתי את קורס יועצות הנקה, יש חדר ביות מלא לפגים בדיוק כמו לתינוקות שנולדו במועד. חדר פרטי עם מיטות לאבא ואמא ועוד עריסה או אינקובטור לפג. ההורים נמצאים 24 שעות עם הפג. האחיות יכולות לנטר את הפג 24 שעות ביממה, ונדמה לי שגם לראות אותו במצלמה (שכחתי את הפרטים, וכמובן שלא הכניסו אותנו למחלקה אלא נתנו לנו את ההסברים מבחוץ). אז כנראה שזה לא רק אפשרי, אלא גם עובד, כי כל מי שנמצאת בסיכון ללדת פג, ממליצים לה להגיע לבית החולים הזה בגלל סיכויי ההשרדות המצויינים של פגים שם. למרות שההורים עם כל ה"חיידקים הנוראיים" שלהם נמצאים צמודים לפגים כל שעות היממה.

הנה מה שהם כותבים בנושא באתר של בית החולים : (ההדגשות שלי)
What sets Evergreen’s Intensive Care Nursery apart are the private, single suites with dedicated space for families to stay and sleep in their baby's suite. Each suite is set up for one family, whether there is just one baby or more. The private space for families produces a soothing environment where parents can stay with their babies around the clock in comfort. Studies show that away from the noise and constant activity of the typical ward-style Level III neonatal intensive care unit, premature babies improve faster and are able to go home sooner. Rooming-in also allows parents to be actively involved in their baby’s care 24 hours a day, which helps them be more confident, capable and comfortable when the take their baby home

דיאנה, זה כמובן קשור לתקציב, את יודעת.
חדרים פרטיים, צוות גדול יותר, טלויזיה במעגל סגור בכל חדר.

לגבי ה"חיידקים הנוראיים" של ההורים, שוב אני אומרת - ההורים מורשים להכנס כמעט בכל זמן שיחפצו. רק בני המשפחה האחרים לא.

דיאנה - וואו.
שרון, לגבי התקציבים - אני יודעת שכל אינקובטור עולה הרבה כסף, ובוודאי שבניית אגף חדש עם חדר לכל משפחה עולה המון כסף, אבל אם פגים ככה משתחררים מהר יותר, נחסכים ימי אשפוז, מתפנים אינקובטורים - זו השקעה שתחזיר את עצמה תוך זמן לא כ"כ ארוך, נראה לי. בפרט שהפגיות בארץ במצבן העגום )-: אולי זה חלק מהבעיה הכללית כאן, שכ"א דואג לקדנציה שלו (בין אם הוא פוליטיקאי או מנהל מחלקה) ולא רוצים להשקיע עשר-עשרים שנה קדימה.

אין לי מושג.
צריך מישהו שמבין שיעשה את התחשיבים המתאימים.
קטונתי.

אין בכלל ויכוח שיש צורה טובה יותר לעשות את הדברים. עוד לפני חדר פרטי לכל משפחה, אם היו יותר אחיות מיומנות היה כבר שיפור ניכר.
אבל שימו לב - בבת חולים בילינסון למשל יש למיטב זכרוני יותר מחמישים פגים בפגיה ברגע נתון. איזה סיוכי יש למצוא שם תנאים כמו באותו בית חולים אמריקאי פרטי. חדר פרטי לכל פג ומשפחתו? מעניין כמה לידות בשנה יש בבית החולים הנ"ל? לרוב כ- 1500 לידות בשנה, או הרבה פחות. יש לא מעט בתי חולים עם 600-1000 לידות בשנה שם. בבי"ח ליס למשל יש 9000 לידות בשנה, בבי"ח סורוקה - 12,000 לידות בשנה.
אני לא באה לסנגר על המערכת שלנו, אלא רק לנסות לדון על הדברים במסגרת הנתונים שלנו.
אגב, בית החלוים הנ"ל קיבל הכרה של "ידידותי לתינוק", כלומר מוכר על ידי ארגון הבריאות העולמי כתומך הנקה אמיתי. יש בארה"ב כמה בתי חולים כלאה, מתוך אלפים רבים של בתי חולים. כך שלצערי יש להניח שיקח עוד זמן רב עד שהמצב ברוב המקומות יהיה באמת כל כך אידאלי.
ולגבי
ידעתי היטב להבדיל בין כל הצינורות, ידעתי בדיוק מה צריך להיות, וידעתי על מה להסתכל כדי לשמור. - במשת - הלואי וכולם היו כמוך. אבל בדיוק כמו שברוב תחומי החיים, ובעיקר בגידול ילדים, את מאד שונה מהרוב, כך לצערי הרב גם בבתי החולים רוב ההורים אינם מצויים בדברים כמוך, ולמרבה הצער לא כולם מסוגלים לסייע כך לטיפול הרפואי.
אין ספק שהתקופה בה הרופא או בית החולים היו האחראים הבלעדיים על החולים (פגים או לא) חלפה, ולא צריכה לחזור, אך איני בטוחה שיבוא יום בו כל אדם או משפחתו ידעו טוב יותר מהצוות הרפואי איך לטפל באדם שמאושפז.
תמיד יהיו טעויות, ואין ספק שצריך לנסות לצםצם אותן ככל האפשר, בכל האמצעים הקיימים, אך רק מי שלא עושה לא טועה. למרבה הצער גם בתחום כל כך עדין ורגיש כמו טיפול בבני אדם.

טוב. דיאנה אמרה הכל בשבילי:
פגיות טובות כבר קיימות. הנה, ככה הן נראות.
זה עוד יותר ורוד מהתסריט הורוד שלי.
מול בית החולים הזה אני משווה את מה שיש פה.
I rest my case.

אמא ל-5 ושרון, אני מודעת למגבלות המערכת פה.
אז מה? זה דף תלונה למנהל בית החולים? לא.
זה דף באתר של "באופן טבעי" שבו אני רוצה להגיד:
זה לא בסדר שככה מתנהלת פגיה!
אני רוצה לראות פגיות ככה וככה וככה. הנה, לדוגמא, כמו שדיאנה תיארה.
זה הכל.

ולכל האמהות לפגים שנעלבו ממני: כשאתן קוראות את התיאור של בית החולים הזה, על מי אתן כועסות? עלי? שמציירת את האידיאל שהיה צריך להיות לכן? על אותו בית חולים, שקיים בארה"ב ולא בשכונה שלכן? אין לכן קצת קצת בלבכן על מנהלי בית החולים כאן שלא מנסים אפילו ללמוד ממקומות כאלה, ולעשות את המעט שכן אפשר לעשות בארץ? ואתם יודעים מה, אם יחסכו 90% מהאפידורלים והעירויים המיותרים שנותנים כל שנה למאה אלף יולדות - אולי יהיה קצת כסף לזה! (אבל זה לדיון אחר: במערכת בריאות ענייה וקורסת, איפה משקיעים כסף ולמי לא נשאר)

מבחינת המקום, ברגע שהם ביטלו את התינוקיות התפנה להם המון מקום לבנות את החדרים הפרטיים. (בבית החולים הזה אין בכלל תינוקיות. אין אופציה כזו להשאיר את התינוק בתינוקיה כדי לנוח. למרבה הצער הרבה יולדות לא בוחרות בו בגלל זה)
את הכסף הם לא חסכו על ידי המנעות מאפידורל וניתוחים קיסריים מיותרים

שאלתי מה שעור הקיסרי ואני לא זוכרת את המספר המדוייק אבל הוא היה גבוה להבהיל. גם זה לא בית חולים מושלם

בשנת 2002 היו 3,830 לידות. אני מניחה שהמספר רק גדל.
בית החולים מכבד את רוב ביטוחי הבריאות הסטנדרטיים וגם את הביטוח הממשלתי למעוטי יכולת (Medicaid) כך שהוא פתוח לכל ולא לעשירים בלבד.
שרון, אני מקווה שלא נעלבת, זה לא כוון נגדך אלא נגד ה"מערכת" שמשתמש בתרוץ הזה כביכול לטובת התינוקות ולמעשה לנוחות הצוות. ואם כן אז סליחה.

יש בארה"ב כמה בתי חולים כלאה, מתוך אלפים רבים של בתי חולים
זה נכון - הוא היחיד באזור שידידותי לתינוקות מבין הרבה בתי חולים - אני חושבת שיש לפחות 10 באזור. יש רק שני בתי חולים ידידותיים לתינוק בוושינגטון והשני במרחק של כ 5 שעות נסיעה מסיאטל. הוא בהחלט חריג ולא מאפיין את המצב הרגיל בבתי החולים כאן. אבל כמו שבשמת אמרה, הוא מראה שזה אפשרי, אם רק מחליטים לשבור את המוסכמות ולנסות לעשות את הדברים טוב יותר.
מעניין שהוא גורר הרבה עוינות מצד בתי חולים אחרים וחרושת שמועות לא מבוססת. מזכיר את משגב לדך בזמנו.

שרון, אני מקווה שלא נעלבת
לא, מה פתאום?

שאלה לשרון- כרופאה מייצגת שלא בכונה.

מדוע מוציאים את ההורים בזמן ביקור? אני מבינה שזה ביקור של הרופאים.
נדמה לי שמוציאים גם בזמן שמתחלפת משמרת.
נראה לי דוקא זמן מצוין לתפרים שבהם גם ההורים נמצאים ויכולים לתקן טעויות שנאמרות לצות הנכנס.

מה שכן, זה מפריע לרכל על תינוקות. רכילות ששמעתי על בני המתוק ושגרמה לי לקחת אותו הביתה בניגוד להמלצות הצות.
האחות הנכנסת אמרה "אוי, זה שלא יודע לאכול, אוף, אין לי כח אליו." לקחתי אותו הביתה באותו יום. 1950 גרם של מתיקות. למד לאכול בבית.

מדוע מוציאים את ההורים בזמן ביקור
יש, מעבר לרכילות, מידע שמעבירים על ההורים שלא רוצים שישמעו.
לאו דווקא בפגיה.
למשל - אם רוצים להגיד על ילד: מצבו קשה. 50% שהוא ימות, ואם לא - אזי יישאר ילד פגוע ביותר. לא רוצים להגיד ליד ההורים. אבל רוצים שהצוות יהיה מיודע לחומרת המצב.
לפעמים בביקור אומרים לי - אם הוא יתדרדר אחה"צ תעשי ככה וככה. לא רוצים להלחיץ את ההורים שקיימת האפשרות לכך. מעדיפים להסביר להורים יותר בעדינות. לא להפחיד סתם.
מה גם שבזמן ביקור, לאור התנאים השוררים בארץ, שומעים על הילד שלך גם ההורים השכנים...
בביקור במחלקת ילדים אצלנו היה מותר להורה אחד להשאר. מעבר להורה לכל ילד היתה המולה כזו שלא ניתן היה לקיים ביקור נורמלי.
ביקור זה גם זמן לימוד -הבכירים שואלים שאלות את המתמחים, והמתמחים והסטז'רים שואלים שאלות הבהרה בתורם. לפעמים זה מביך.
מה שכן, אני בהחלט זוכרת ביקורים שבהם המתמחה (לפעמים זו הייתי אני) אומר משהו, וההורה מתקן. לפעמים זה עוזר, ולפעמים זה מלחיץ, במיוחד משום שיש הורים שמשנים גירסאות לגבי היסטורית המחלה, ואז אתה אומר א', ההורה אומר ב', ואתה יוצא אידיוט.

"לרכל" זה גם לומר: האמא פה במצב קשה, דיכאון לאחר הלידה, צריך להיות עדינים כשמגיעה לביקור. זה משהו שחשוב שהצוות יידע. לא משוכנעת שכדאי שהאמא של הפגה השכנה תדע גם כן.
זה מה שעולה לי בראש כרגע. אם אזכר במשהו נוסף - אוסיף.

בביקור גם מתדיינים על האפשרויות הטיפוליות.
במצבים קריטיים עולים כל מיני שיקולים. לא תמיד רוצים שההורים יהיו נוכחים בעת ההתלבטות. חוששים שיחשבו ש"לא יודעים מה לעשות עם התינוק", ומעוד סיבות.
והרי כמעט תמיד מתלבטים ובסוף בוחרים דרך. מעטים המקרים שנראים כאילו יצאו מתוך הספר ויש להם פתרון בודד וברור.

קשה ומסובך.

וסתם תהיה... כשמדברים מעל ראשו של ילד (עד איזה גיל זה "מותר"?) על מצבו הקשה, הוא לא מרגיש?

הוא לא מרגיש
לדעתי הוא מרגיש.
אני ביקשתי מהרופאים שעשו לבני קולונוסקופיה, שידברו כאילו הוא ער, שומע ומבין. המרדים חייך אלי חיוך פטרוני ואמר שמי שישן לא שומע. נו, באמת. זה לא שאני אמרתי דבר חדש ברפואה... אוף.
בכל אופן, הילד התעורר רגוע ומחייך וינק בשמחה, ואפילו סבל בלי להתלונן אלף פעמים שהיה צריך לבית השימוש כדי לשלשל דם (מסכן קטן, דימם מהביופסיה, המתוק

), כך שאני מאמינה שבלי להאמין בתיאוריה שלי, הם היו עדינים ולא שלחו לו מסרים שליליים או מפחידים.

סליחה, שכחתי להגיד שהוא היה בן שנה ושלושה חודשים, ולא נחשב "מדבר".

אני מדברת על הפגיה.
במחלקת הילדים ההורים נשארים ליד הילד בביקור. הם חלק מהביקור. איך אפשר לעשות ביקור כשהילד לבד? ואם רוצים לבדוק אותו שוב? ואם רוצים ליידע את ה"פציינט" לגבי מצבו? אי אפשר לדבר על זה עם ילד בן 3 חודשים. גם לא בן שנה ושלושה.
אני דיברתי על הפגיה.
ואולי גם על טיפול נמרץ.
וזהו.

עכשו ברור, תודה.

בביקור גם מתדיינים על האפשרויות הטיפוליות.
כשהייתי סטודנטית הייתי בחילפוי סטודנטים בנורווגיה. שם הדברים התנהלו בצורה שונה. הביקור, כפי שאנחנו מכירים אותו, התנהל בחדר רופאים, כלומר כל הדיון על החולה, מצבו, מה לעשות, מה כדאי עוד לבדוק, מה צפוי, שאלות למתמחים וכו' וכו' - הכל התנהל בחדר הרופאים. הביקור הממשי אצל מיטת החולה כלל ברכת שלום, שיחה קצרה עם החולה, בדיקה גופנית וזהו. זה היה מאד מפתיע עבורי, אך אם חושבים על זה - באמת מה בדיוק התועלת לעמוד קבוצה של אנשים מעל מיטת החולה, ולא משנה אם זה פג, ילד או מבוגר, ולדבר רבע שעה מעל לראשו. רוב הדיבורים הנעשים בזמן הביקור ממש לא מצריכים את נוכחות החולה. אפשר בהחלט לבדוק, אם צריך גם על ידי כמה רופאים, לרשום את הממצאים בתיק, ולדון במקום אחר.
נכון שאנחנו רגילים אחרת, וקל לנו יותר לדון כשרואים את החולה מול העיניים, אבל אם חושבים על זה, באמת רוב הדברים לא חייבים להעשות בנוכחות החולה. אני יודעת משיחות עם אנשים שלעיתים קרובות ביקור רופאים, במיוחד ארוך עם מתמחים וסטודנטים, מאד מלחיץ. הרבה דיבורים עם מילים בילתי מובנות, דיון על אפשרויות שונות, סיכונים וכו'.
אבל אני חייבת לומר, כרופאה שמזה שנים בעצם עובדת לבד, לעיתים חסרים לי ביקורי הרופאים של בית החולים. הדיון על החולה, מצבו, תסריטי אפשריים ועוד תורמים הרבה לטיפול טוב, וגם לידע של הרופאים.

אמא-ל, אי אפשר לנצל את האינטרנט לצורך העניין? כמו הלקטנט ליועצות הנקה?
גם במחשבים מאד עוזר לפעמים לעשות סיעור מוחות כדי לפתור בעיות וזה חסר כשעובדים מהבית.

אני רוצה להגיב למה שאמרה בשמת לגבי נוכחות ההורים בפגייה -

אחד הדברים שהיה לי הכי קשה להתמודד איתם בתקופת הפגייה היה רגשות האשמה. התאוששתי מניתוח טראומתי והיה לי מאוד קשה ובכל זאת ביליתי בפגייה את רוב שעות היום והקפדתי לשאוב כל שלוש שעות. לי היה מזל. בעלי עבד בבית החולים שלא היה רחוק מביתנו, ולקח אותי לשם בכל בוקר כשנסע לעבודה. בצהריים, כשהייתי כבר גמורה מעייפות ירדתי ברגל לבית הוריו שלמרבה המזל גרו רחוב אחד מתחת לבית החולים. שם קיבלתי ארוחה חמה שבישלה לי חמותי והלכתי לישון שעה שעתיים. כשקמתי עליתי שוב לבית החולים, שם פגשתי את בעלי שבא אחרי העבודה, והיינו יושבים שם עד שהגיע הזמן ללכת לישון.
בלילות הייתי בוכה מגעגועים ומצער על שאני לא ליד התינוקת. מובן שהתמצאנו בקריאת הגליון ובמצבה בכל זמן.

פגשתי שם אימהות שהיו צריכות להגיע מכרמיאל ומתמרה וממשגב. חלקן ללא רכב. חלקן עם ילדים נוספים בבית. לא היה איפה לנוח בבית החולים. אמא אחת מפרדיס (שגם לה היה מזל כי אביה ואחיה עבדו בביה"ח ולקחו אותה הלוך וחזור בכל יום) הייתה מגיעה בשש בבוקר ונישארת עד שלוש, כמעט מעולפת מעייפות. כולנו שאבנו. כולנו השתדלנו. רובנו סבלנו מרגשות אשמה, כי שום דבר לא מספיק. כי להשאיר את התינוקת וללכת ללילה שלם זה נורא, לא משנה שהשינה חיונית לחלב ולטיפול ולהחלמה ולבריאות. זה הדבר הכי נורא שאני יכולה לדמיין ובכל זאת עזבתי אותה כך בכל יום במשך שישה שבועות. לדודים וחברים אסור להיכנס והסבים באו בשעות אחרות ממני כדי שתהייה לבד כמה שפחות ובכל זאת שום דבר לא מספיק.

הצוות הרפואי דווקא עודדו אותנו להיות נוכחים כמה שיותר, ואני אישית קיבלתי פידבקים חיוביים מאחיות, רופאים וגם ממנהל המחלקה. אבל תמיד יש כמה אחיות נבלות שגורמות להורה להרגיש כמו מיטרד שמפריע לטיפול בתינוק. ככה זה בכל תחום ובכל מקום.

די, כבר בא לי לבכות.

ולכל האמהות לפגים שנעלבו ממני: כשאתן קוראות את התיאור של בית החולים הזה, על מי אתן כועסות? עלי? שמציירת את האידיאל שהיה צריך להיות לכן?

הלוואי שהפגיות היו כך, הלוואי שהתנאים היו אחרים.
אני אישית קראתי בין השורות שאת מאשימה את האמהות לפגים בנטישת התינוקות בכך שהן לא נמצאות לידן 24 שעות ביממה.

מבחינתי זה דומה למצב שבו יש שתי נשים שצריכות להגיע מתל אביב לאילת: האחת שולפת כרטיס פלטינה, עולה על מטוס בשדה דב ונוחתת אחרי שעה, רעננה ורגועה.
השניה, מה לעשות, צריכה לנסוע בסקודה מקרטעת ללא מזגן, שנתקעת שלוש פעמים בדרך וכמעט מאבדת את הבלמים בירידות - אבל איכשהו היא מגיעה לאילת שלמה ובריאה, מחנה את הרכב - ואת עומדת שם ושואלת למה היא מזיעה, ולמה השיער שלה פרוע, ולמה לקח לה כל כך הרבה זמן.

הכרתי אמא שילדה תאומות בשבוע 25. משקל 500 ג' ו580 ג'. נדמה לי שבאיכילוב. ע"פ דבריה, הכריחו אותה לשאוב. שנים אח"כ היא הצטערה על כך ששאבה משום ש"כל יום שבאתי לבית החולים לא ידעתי אם הן חיות או מתות. אז לשאוב להן? מה זה חשוב בכלל?" מה עוד שהבנות לא קיבלו את החלב שלה.

לא חייבים ללכת לפגיה. כל התינוקות בתינוקיה שוהים עם הוריהם 24 שעות? אפילו בליס, שם יש ביות, העבירו אותי בלי לשאול לאגף ה"בלי ביות".

מכרה ילדה לפני שלוש וחצי שנים בתל השומר. שבוע 27. פגה. היא רבה עם הרופאים כדי שיאפשרו לה לשאת את התינוקת בקנגורו. זה לא טוב. הסבירו לה. אסור. אמרו.

ילדתי בליס. בתי נשארה שבוע בתינוקיה. כשניסיתי לברר מאיזו סיבה לא משחררים את הבן אמרו לי: "השתגעת? את גרה רחוק. את מניקה. איך תסתדרי עם ילד אחד פה ואחת שם? הוא נשאר פה כל עוד אחותו נשארת".

אני לא בר סמכא בעניין וגם הניסיון שלי לא משהו אבל לפחות לגבי התינוקיה, והילדים שלי, ההשארה בתינוקיה היתה מיותרת. הילדה יצאה, אחרי שבוע, על דעתי ובניגוד לעצת הרופאים, במשקל נמוך ממשקל הלידה. כן, השהות בבית היא זו שהועילה, לא השהות בתינוקיה.

הפגיות היום עמוסות עד אפס מקום. אחיות עובדות קשה, בלי הפסקה. נדמה לי שלפחות פעם בשנה יש תאונה שכזו, קשה. הטכנולוגיה, שמאפשרת גם לנשים עם בעית פוריות ללדת, גרמה ללידות של המון פגים. המדינה, שמשחקת בהורים עם בעיות פוריות, מוסיפה ומעלה טיפולים מותרים ואסורים שכחה שטיפולי פוריות מובילים להריונות מרובי עוברים. והריונות מרובי עוברים, יש להם סיכוי גבוה להסתיים בלידה מוקדמת. ותינוקות כאלו, יש להם סיכוי גבוה להיות בפגיה.

אני לא בר סמכא בעניין וגם הניסיון שלי לא משהו אבל לפחות לגבי התינוקיה, והילדים שלי, ההשארה בתינוקיה היתה מיותרת. הילדה יצאה, אחרי שבוע, על דעתי ובניגוד לעצת הרופאים, במשקל נמוך ממשקל הלידה. כן, השהות בבית היא זו שהועילה, לא השהות בתינוקיה.
לא יודעת באיזה משקל נולדו התינוקות שלך ובאיזה שבוע - אבל פגים זה סיפור אחר לגמרי. אני לא הרגשתי צורך להתווכח כשהקטנצ'יק שכב באינקובטור ואני עוד הייתי עם קטטר אחרי הניתוח - הרגשתי אסירת תודה שהוא חי בכלל. עם פגים את פשוט לא יכולה לקחת את הילד וללכת הביתה.

הפגיות היום עמוסות עד אפס מקום. אחיות עובדות קשה, בלי הפסקה. נדמה לי שלפחות פעם בשנה יש תאונה שכזו, קשה. הטכנולוגיה, שמאפשרת גם לנשים עם בעית פוריות ללדת, גרמה ללידות של המון פגים. המדינה, שמשחקת בהורים עם בעיות פוריות, מוסיפה ומעלה טיפולים מותרים ואסורים שכחה שטיפולי פוריות מובילים להריונות מרובי עוברים. והריונות מרובי עוברים, יש להם סיכוי גבוה להסתיים בלידה מוקדמת. ותינוקות כאלו, יש להם סיכוי גבוה להיות בפגיה.
כל מלה. הרעה מתחילה משם - אבל אני לא מוצאת בליבי להאשים את הפגיות, שמתמודדות עם התוצאות של המדיניות הזו, עם מעט מדי סגל ותקנים ותקציבים.

פגשתי שם אימהות שהיו צריכות להגיע מכרמיאל ומתמרה וממשגב. חלקן ללא רכב. חלקן עם ילדים נוספים בבית.
בדיוק! איתי היתה בחורה מכפר קאסם, עם תאומים - התינוקת השתחררה והבן נותר בטיפול נמרץ בפגייה בגלל בעיה נשימתית. היא היניקה ושאבה, היניקה ושאבה, ואח"כ יצאה עם הבת הביתה וכל יום הית שואבת להשאיר לבת בבית ובאה לביה"ח (באוטובוסים) לארבע שעות להיניק את הבן. להטוטי קוסמות כדי להימצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת. ובחלק מהזמן הבן קיבל תמ"ל כי באמת לא היתה ברירה.

ו אמא אינקובטור , לא היה צורך לקרוא בין השורות - כתוב כחול על גבי בז' -
אבל פגים - ההורים שמים והולכים הביתה!
אנחנו לא שמות והולכות הביתה. וכשאנחנו הולכות הביתה אנחנו לא יוצאות לרקוד על שולחנות בפאבים. אנחנו מתמודדות כמיטב יכולתנו עם מצב בלתי אפשרי - ואין לנו את הפריביליגיה של לצעוק ולהפוך שולחנות ולנזוף בסגל הרפואי, כי חיי הילדים שלנו בידיהם.

הכרתי אמא שילדה תאומות בשבוע 25. משקל 500 ג' ו580 ג'. נדמה לי שבאיכילוב. ע"פ דבריה, הכריחו אותה לשאוב. שנים אח"כ היא הצטערה על כך ששאבה משום ש"כל יום שבאתי לבית החולים לא ידעתי אם הן חיות או מתות. אז לשאוב להן? מה זה חשוב בכלל?" מה עוד שהבנות לא קיבלו את החלב שלה
היום אומרים שם לאימהות שבשביל הפגים שלהן, חלב אם הוא ההבדל בין חיים למוות. ושומרים חלב אם במקרר ומאפשרים להביא חלב שנשאב בבית. ועדיין יש אימהות שלא מסוגלות לשאוב, ואני עדיין חושבת שלאף אחד אין את הזכות לשפוט אותן.

פגשתי שם אימהות שהיו צריכות להגיע מכרמיאל ומתמרה וממשגב. חלקן ללא רכב. חלקן עם ילדים נוספים בבית.

כשבתי הבכורה נולדה היה איתה תינוק שנולד בשבוע 25, ילד חמישי. המשפחה מאזור מודיעין, ללא רכב. האמא היתה מפזרת את הילדים האחרים (שהבכור היה בן 7 כמדומני) בין הגנים ובתי הספר, נוסעת שעה וחצי באוטובוסים עד לתה"ש, נמצאת איתו שעתיים ומתחילה את הדרך חזרה.
אמהות לשלישייה שהיו שואבות 50CC בארוחה והיו צריכות להחליט איזה מהילדים יקבל תמ"ל באותה ארוחה.
חברה טובה מהפגיה ילדה תאומים חודש וחצי לפני בתי. הבת היתה צריכה רק לגדול ויצאה הביתה בשבוע 37. הבן נולד במשקל נמוך מאוד, היה על סף מוות כמה פעמים, לא עלה במשקל ונשאר בפגיה חודשיים אחרי שאחותו השתחררה. חברה שלי שאבה לשניהם חצי שנה.
כשבתי הצעירה נולדה היתה איתי מישהי שבתה הבכורה בת שנה וחודשיים, ועדיין יונקת.
ועוד אם חד הורית לתאומים שבעקבות סיבוך נדיר בהריון לא היתה מסוגלת לטפל בילדים ללא עזרה.

סתם כמה דוגמאות למצבים שבהם דרושים שני עותקים של האם, ואם אפשר שלושה, שלכל אחד שמונה ידיים וארבעה ציצים.

וכשאנחנו הולכות הביתה אנחנו לא יוצאות לרקוד על שולחנות בפאבים.
דברי בשם עצמך בבקשה (-: ברגע שהחלמתי מהקיסרי רצתי מיד לרקוד.

ליזה ליזה, שמיכת טלאים, אמא אינקובטור ואם יש עוד הורה לפגים ששכחתי - עמכם הסליחה.
כל מה שאני יכולה לעשות זה רק לומר עד כמה אני מבינה אתכן ולא רוצה לעמוד במצבכן.
והלואי ויכולתי לעשות יותר מזה.

שרון - את הפגית הבאה אני אלד בבית החולים שאת תעבדי בו

אמא אינקובטור
בהריון הבא תצטרכי זירוז בשבוע 42.

(אם ירצה השם, ועוד כמה שמות, אני בבי"ח לא אעבוד יותר בגלגול הזה)

רכב מסחרי ובו 20 תינוקות לא חגורים נתפס באשדוד:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/442091.html

המדינה, שמשחקת בהורים עם בעיות פוריות, מוסיפה ומעלה טיפולים מותרים ואסורים שכחה שטיפולי פוריות מובילים להריונות מרובי עוברים. והריונות מרובי עוברים, יש להם סיכוי גבוה להסתיים בלידה מוקדמת. ותינוקות כאלו, יש להם סיכוי גבוה להיות בפגיה.
מה הכוונה במשפט זה? האם את מתנגדת לטיפולי פוריות? האם את מתנגדת לחוסר תקצוב הפגיות ע"י המדינה?
לפני שאני מתפרצת אני רוצה להיות בטוחה שזה לא לדלת פתוחה...

<לאמא נוגי יש שני ילדים מקסימים מ IVF, שלא היו באים לעולם לו המדינה לא היתה מאפשרת לה את הטיפולים>

אמא נוגי- בכלל לא.
זה נהדר שהמדינה מאפשרת טיפולי פוריות. אסור למנוע הולדה מהורה שרוצה ילד.

מה הכוונה במשפט זה?
מפרשנת (אם כי לא אני כתבתי) - מתן יד חופשית לרופאים העוסקים בהפריות להחזרת מספר בלתי אפשרי של עוברים, כדי להעלות את הצלחת הטיפול מטעמים סטטיסטיים ומטעמי יוקרה (מן הסתם), על חשבון בריאות האם וסיכוייה לסיים הריון במועד. את ודאי יודעת שלהריון מרובה עוברים סיכוי גבוה בהרבה להיגמר בפגיה. אני קראתי את זה כמשהו שיוצא נגד המדינה והממסד הפועלים על גב ההורים, לא נגד הורים הנזקקים לטיפולי פוריות. ודאי שלא נגד תקצוב יעיל יותר של פגיות.

בהקשר זה אני חושבת שזה מוזר ומטריד שמצד אחד מוציאים הון על הפריות מבחנה, אבל כשהילדים נולדים, אז אין מספיק כסף לטפל בהם. כשמשווים בין המספרים של תמותת פגים בארץ ובעולם (המערבי), אז זה די מזעזע, לא ? מדוע ההורים לא מתקוממים? אני חושבת שזה בגלל שלאנשים יש את התחושה שבתי החולים משתדלים לתת את הטיפול הטוב ביותר, אבל בעצם זה לא נכון. פגים בישראל מתים, בין היתר, מחוסר תקציב, לא בגלל שאין הידע הרפואי לטפל בהם.

ת'אמת קראתי כמעט את כל הדף ולא הבנתי מה הוא רוצה להגיד...
מניסיון של אם לפג, ש"שרצה" שעות בפגיה, שאבה חלב וגם לימדה כמה אחיות את המושג "קנגרו":
אין מנוס מלהשאיר את הפג לבד לפעמים, אמא שרוצה להתאושש מניתוח קיסרי ורוצה להצליח גם לשאוב חייבת לישון קצת בלילה. אבא שרוצה לעזור לאמא כשהילד יגיע הביתה, חייב להמשיך לעבוד ולתפקד בבית.
לגבי שאיבה - בהתחלה לא מעודדים אמהות לשאוב מכיוון שבכלל לא בטוח שהפג ישרוד ולא רוצים לעודד קשר

לגבי שינה - טכנית אי אפשר היה לישון על הרצפה, גם אם הייתי מתעקשת, לגבי ביות מלא - זה נורא הצחיק את מנהלת הפגייה כשביקשתי שאת ימיו האחרונים של בני בפגיה נחווה יחד בחדר פרטי על מנת שנוכל ללמוד אחד את השני ועדיין להשאר בהשגחה.
ולגבי לשפוט אמהות/אבות במצב כזה - שלא תדעו לעולם!!!

דרך אגב חשבתי על פתרון טכני לסוגיה שהועלתה - אני לא יודעת אם זה אפשרי אבל החוטים לא אמורים להתחבר ואז לא יכולו לקרות טעויות כאלו...

שרון, מקריאת דברייך אני למד שהפגיה בשניידר דומה לזו שבאסף הרופא.
מדובר על מחלקה המטפלת ב 40 פגים בממוצע. יש במחלקה 4 חדרים בהם נמצאים בממוצע 10 פגים בחדר. הווה אומר אחות לכול 5 פגים בממוצע.
יש בפגיה חדר הנקה עם כורסאות נוחות ומכשירי שאיבה, עם וילונות המאפשרים פרטיות גם בתוך החדר (וכמובן שהחדר ניתן לסגירה עם דלת), יש חדר שתיה להורים.
מעודדים אימהות לשואב ולתת חלב אם, גם אם סיכויי ההחלמה של הפג קטנים, כי זה בהחלט יכול להיות ההבדל בין חיים למוות. ברגע שניתן מלמדים את האם להניק, עם המון סבלנות ואורך רוח.
מעודדים הורים להישאר בפגיה כמה שהם רוצים. ולמעט ביקורים והעברות מחלקה בהם מוציאים הורים מהחדר (פרט להורים בקנגורו דרך אגב, אותם לא מוציאים גם אם יש החייאה בחדר), ההורים יכולים להיות בחדר 24 שעות.
מגבילים ביקורים של אנשים נוספים מאתה סיבה של בעיית הזיהומים שהיא בנפשם של הפגים הקטנים האלו.
קראתי בעיון את תיאור אותו בית חולים חלומי בארה"ב. באמת הלוואי עלינו. רק שלהזכירכם זה דורש 40 חדרים נפרדים (לא מכיר בית חולים שיכול לעמוד בזה).
מה שאני חייב להזכיר הוא שבארה"ב הרפואה פרטית ולא ציבורית. לא כל אחת יכולה ללדת בבית חולים כזה, רק מי שהממון בכיסה, או שיש לה ביטוח רפאוי נדיב. המדינה לא מממנת את הטיפול הפגים אלו!
הצד השני של הרפואה בארה"ב הוא שאם הגעת לחדר מיון ואין לך כיסוי רפואי לא תקבל טיפול!!!
אם אין לך ביטוח ונשלחת לבית חולים ציבורי תקבל טיפול טוב הרבה פחות מאשר בית חולים ממוצע בישראל.
מערכת הרפואה בארץ חולה, אין על זה ויכוח. מדובר במערכת ציבורית שמשרתת את כל רבדי הציבור ממיעוטי היכולת ועד לעשירים. ברור שאין יכולת לממן את כל הטיפולים הכי יקרים, למרות שמנסים. וברור לי גם שיש בזבוז משווע של משאבים על דברים אחרים! (וזה נכון גם באספקטים אחרים של הכלכלה בישראל)
אני לא בא לסנגר על מערכת הבריאות לנו אבל אני רק רוצה לציין כי גם בחו"ל המצב לא כ"כ ורוד.

ת'אמת קראתי כמעט את כל הדף ולא הבנתי מה הוא רוצה להגיד...
לדעתי הדף לא רוצה להגיד כלום.
פתחו את הדף מתוך הרגשת זעזוע מהתאונה שהיתה, כשאחות חיברה את הצינור הלא נכון ופגית כמעט מתה.
וזה התפתח לכל מיני דיונים שקשורים בפגיות.

רופא ילדים, עניתי כמעט לכל טיעוניך כבר בהודעה קודמת אבל בכל זאת אחזור, כי זה חשוב, ואולי יום אחד תעמוד בנקודת החלטה ותוכל להשפיע על הקמת פגיה כזו גם בארץ.

רק שלהזכירכם זה דורש 40 חדרים נפרדים (לא מכיר בית חולים שיכול לעמוד בזה).
כשמוותרים על תינוקיות מרוויחים המון מקום. בנוסף הסוויטה היא משפחתית, אם יש תאומים או שלישיה הם באותו חדר, ומאחר ורבים מהפגים תאומים לא צריך 40 חדרים אלא פחות.

לא כל אחת יכולה ללדת בבית חולים כזה, רק מי שהממון בכיסה, או שיש לה ביטוח רפאוי נדיב
כמו שכתבתי - בית החולים מכבד את כל ביטוחי הבריאות הסטנדרטיים וגם את המדיקאיד, הביטוח הממשלתי למעוטי יכולת כך שהוא כן פתוח לכל.

הצד השני של הרפואה בארה"ב הוא שאם הגעת לחדר מיון ואין לך כיסוי רפואי לא תקבל טיפול!!!
לא ממש רלוונטי, זה טיעון דמגוגי שבא להדוף כל הצעה לשינוי, ובכל זאת: כל אחד יקבל טיפול מציל חיים בחדר מיון, ללא קשר אם יש לו ביטוח רפואי או לא, ואפילו ללא קשר אם הוא נמצא בארה"ב באופן חוקי או לא. טיפולים שאינם מצילי חיים כבר תלויים בביטוח הרפואי, אך הטענה הרווחת של "בארה"ב אנשים מתים ברחוב בלי ביטוח" חסרת כל שחר.
לא הכל מושלם ברפואה בארה"ב ויש המון דברים שליליים או מגוחכים (ליד בית החולים יש מרכז ללידה טבעית. אידאלי, נכון? אז זהו, שלא. ההסכם שלהם הוא דווקא עם בי"ח במרחק של חצי שעה נסיעה בלי פקקים והרבה יותר עם פקקים, ולשם מפנים את היולדות אם הלידה מסתבכת). אבל זו לא סיבה ללמוד את הדברים שהן כן יותר טובים.
אני לא יודעת מה הדף רוצה להגיד אבל מה שאני רוצה להגיד זה - אפשר אחרת!! צריך רק לפתוח את הראש, לצאת מהקבעון, ולראות מה אפשר לשנות במסגרת היכולות כך שיהיה טוב יותר.

רק לומר לך, שהתינוקיה ב"אסף הרופא" כל כך מיניאטורית, שאני לא חושבת שאפשר להכניס שם שישה חדרים.

התינוקייה בבילנסון זה 3 חדרים של ביות, ועוד שני חדרים של "טיפול צמוד יותר", והיא נמצאת במרכז לרפואת נשים שאינו בבית החולים לילדים, כך שטכנית הדבר אינו אפשרי.
אבל זו לא סיבה ללמוד את הדברים שהן כן יותר טובים.
לא טענתי זאת, אלא להיפך, יש לנו המון מה ללמוד. אני רק יכול להעיד שכל הזמן מנסים.
שיטת הקנגורו למשל שנכנסה עמוק מאוד, עד כדי כך שלא מפריעים לקנגורו אפילו בשמן ביקור, יש מעט מאוד סיבות להפסיק קנגורו וכולן נוגעות להתדרדרות הפג עצמו.
חלב אם והנקה. גם אם חלב האם אינו מספיק עשיר אז מעשירים אותו (שרון ציינה זאת למעלה) לא מפסיקים כלכלת חלב אם בגלל זה.
מסאז'ים לפגים - כולל קורס מסאז' גם להורים כדי שיוכלו לבצע בעצמם בעת שהותם ליד הפג.
עמעום אורות - מאוד מנסים, לא תמיד אפשרי כאשר מתבצעות פעולות בחדר, אבל בכל זמן אפשרי האורות מעומעמים.
כיסוי אינקובטורים - כולם מבלי יוצא מהכלל מכוסים בצורה שעדיין תאפשר לראות מה קורה עם הפג בפנים אבל למנוע חדירת אור וזה גם עוזר כנגד זיהומים.
ועדיין יש לנו המון מה ללמוד.

בנוסף, אם לפני טיפולי הפוריות, היו מנסים דרכים שמרניות יותר (אלטרנטיביות? מקווה שזו לא מילה גסה, כי זה דווקא עובד, במקרים רבים), יותר נשים היו נכנסות להריון ספונטני שהוא בעל סיכויים רבים יותר להיות יחידאי ובאורך מלא (שלא לדבר על הרווח המשני לבריאותן... אבל זה "לא חשוב").
משיחות עם אמהות, אני יודעת, שלעתים קרובות, טיפולי פוריות למיניהם, מתחילים עוד לפני שהאשה ממש בוחרת בהם במודע, ומודעת לכל השלכותיהם (למשל - ריבוי עוברים).
אם היו משאירים את טיפולי הפוריות רק למי שבאמת זקוקה להם - זה היה עולה פחות כסף גם בשלב הטיפול וגם בשלבי ההריון, הלידה והתפתחות הילד.
אם היו משתמשים בבתי חולים ללידה רק עבור מי שבאמת זקוקה להם - זה היה עולה פחות כסף, וגם היה מתפנה מקום לשיפור תנאים (אם כי שיעור הקיסרי היה עולה עוד יותר.... אבל בצורה שאני חותמת עליה בשתי ידיים).

ולגבי להקשר לפג זעיר - אני חושבת שבית החולים צריך בכל מקרה לעודד התקשרות, כי האסון במות הילד יהיה גדול בכל מקרה, אבל אולי אם ההורים ידעו שהיו שם בשבילו, שעשו כל שיכלו, יהיה להם יותר קל, בלי להוסיף רגשי אשם. עובדה שגם הורים שילדו תינוק מת, רחמנא ליצלן, רוצים לראות אותו, נותנים לו שם (בד"כ, וזו גם ההמלצה של הפסיכולוגים, שהפעם, באופן חד פעמי ויוצא דופן, אני מסכימה איתה) - רוצים להקשר בשביל שיוכלו להפרד.

לשמחתי, הבן שלי לא היה בפגיה, אלא רק בתינוקיה. שם, התנאים להיות איתו היו עוד יותר גרועים (וגם לי היה קושי בכך), ואי אפשר היה להיות איתו יותר מכמה דקות בכל פעם. היום, הייתי עושה אחרת, אבל אז האמנתי לממסד.

אם היו משאירים את טיפולי הפוריות רק למי שבאמת זקוקה להם - זה היה עולה פחות כסף גם בשלב הטיפול וגם בשלבי ההריון, הלידה והתפתחות הילד.
מסכימה בהחלט. למרות שבמקרה שלי אם לא היינו דוחפים מהר להגיע ל IVF, לא היינו מגיעים לפתרון הבעיה...
אבל בכל זאת זה היה אחרי שנתיים של נסיונות.. בכל זאת זה נחשב מהר.
דרך אגב אצלי בכל טיפול החזירו 4 עוברים ובכל זאת נקלט רק אחד...

בקורס יועצות הנקה אמרו לנו שאפילו אם האמא מאבדת את העובר, חס וחלילה, מעודדים אותה לשאוב ולתרום חלב (בעדינות רבה, כמובן, ורק אם בכלל יש לה נכונות לזה), כי הוכח שזה עוזר להתגבר. בנק החלב כאן לעולם לא מסרב לקבל תרומה מאמא כזו, למרות שלפעמים נגמר להם המקום והם מסרבים לתרומות מאמהות "רגילות". לכן אני לא רואה שום סיבה לא לעודד אמא לפג לשאוב חלב.
עוד דבר שאמרו לנו, ומתקשר לדברים שנכתבו מזמן בתחילת הדף - אם הפג מסוגל למצוץ, תמיד עדיף שזה יהיה שד אנושי (אחרי ששאבו ממנו את החלב, אם הוא קטן מדי בשביל לינוק) על פני מוצץ. כמובן שבשביל זה צריך שהשד האנושי יהיה נוכח, ומאחר והוא מחובר לאמא צריך שיהיו תנאים שיקלו על האמא להיות שם כמה שיותר... ועל זה כבר כתבנו.