אני לא אמא. אני סתם סטודנטית עם מחשב ללא הגבלת זמן. החלטתי כבר שזה לא עושה לי טוב. והלוואי שהיה מישהו שיגביל את זמן המחשב שלי.
אהבתי
מכירה אנשים שהגבילו את עצמם וזה באמת עושה הרבה טוב.
גם אני סיימתי עם סוגים רבים של גלישה שהרגשתי שלא מקדמים אותי לשום מקום, בעצם כן מקדמים אותי - אחורה. למשל אתרי חדשות.
_האם זה באמת משפיע על המוח שלהם?
נניח שכן, האם ביכולתי לשנות את יעודם וה"קארמה" שלהם?
האם אתם מאמינים שהחומר מסוגל להשפיע על הרוח?_
מצדיעה בפני השקפת עולם שונה כל כך משלי
האם את יכולה לשנות את הקארמה שלהם, מזכיר לי את הספר "שוגון". הבחור האנגלית (נדמה לי) מגיע ליפן שעוד לא נפתחה לזרים (תפסתם אותי, לא זוכרת את השנה... 1600???) וה... ראש כפר או משהו כזה, לוקח אותו לכפר שאמור ללמד אותו יפנית. אם תוך פרק זמן מסוים (שנה?) הוא לא לומד יפנית על בוריה, כל הכפר כולו, על טפו ונשותיו, יוצא להורג. כאשר הוא מבין מה יקרה להם הוא נסער מאוד. מה? כולם ימותו? והיפנים סביבו לא מבינים מה מפריע לו? זו הקארמה שלהם, למות או לחיות, מה זה עניינו בכלל?
האם אתם מאמינים שהחומר יכול להשפיע על הרוח?
בעיני הטלויזיה דומה לסם. כמו בענייני צריכה של חומרים לתוך הגוף, יש תופעה מעניינת. כמעט שום חומר לא יכול להכנס לתוך המוח שלנו (דרך האוכל), רק סוכר. רק מולקולות של מים וסוכר נכנסות למוח. כל השאר לא (תקנו אותי אם אני טועה, זה מה שהבנתי בזמנו). אבל יש סמים שכן יכולים להכנס למוח: קפאין, ניקוטין, וכל הסמים האחרים. תרופות גם, אני מניחה. ואז בעצם אם חומרים כאלה נכנסים למוח, אני חושבת שיש פה דוגמא של "חומר שמשפיע על המוח, סליחה, הרוח".
ובענייני טלויזיה, לי אישית קל להבחין בהשפעה של החומר (הצפיה) על ה(מצב) רוח של הילדים. אני רואה שאחרי שהם צופים הם עייפים, מקטרים, רבים ביניהם ועצבניים. הם פשוט כאלה. לעומת כל פעילות אחרת כמעט שהם מבצעים.
אני חושבת שהנקודה המרכזית ברוב הבתים (שאני מכירה) היא כזו: בגלל שיש טלויזיה, מכירים את הפתרון הזה. ולא מכירים פתרונות אחרים. רוב האנשים, למשל, לא יכולים לדמיין את עצמם ישנים שנת צהריים, עם ילדים בבית, בלי שהילדים יצפו בסרט או ישחקו במחשב. זה פשוט לא נתפס. ואכן, כל עוד יש אפשרות של צפיה כלשהי, לא יתפתח משהו אחר. אין לו מקום. אבל אם פתאום משהו יקרה למסכים האלה, למשל רופא יגיד שאסור וזהו, וואלה? פתאום מתפתחים פתרונות.
זה כמו עם קרוב משפחה שלי שהיה מעשן כבד שנים רבות, פתאום ניתוח מעקפים, ואסור לו לעשן, לפחות בתקופת ההחלמה. הוא עלול למות מזה (עוד יותר מקודם). כל סיגריה גורמת לו לתחושה רעה. וואלה? בבת אחת נעלם לו הפתרון שלו. נעלם מה שמרגיע אותו כשמישהו מרגיז אותו. נעלם מה שאפשר לצרוך מיד אם רעבים ואין אוכל. נעלם מה שאפשר לצרוך אם מרגישים קצת מדוכדכים. פתאום אין, זה לא קיים. ופתאום, הפתעה. יש לו אינספור פתרונות אחרים. לא היה טעם לדבר עליהם כל עוד הסיגריה היתה זמינה. הם פשוט לא עניינו אותו. אבל עכשיו כן.
כאשר מסירים התמכרות יש מקום למשהו חדש. יש אנשים (לא רק אני) שמסתדרים ללא טלויזיה, ללא מחשב לילדים (גם אם אמא מתפרנסת מהמחשב), ללא אובדן שפיות כלשהו, עם מנוחות לכל מי שצריך. זה אפשרי רק שזה תהליך למידה.
)
. גם כשהיא אצל חברים, אם הטלוויזיה פתוחה, היא נמשכת אליה כמו אל מגנט.