האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
והוא ענה באדיבות נעימה "אני נצר שלו". באמת?? "כן, באמת."
ברור! כאילו דא! D-:
(כמה מרגש)
מכירה אותו רק מהשיר
אח, אח, חבל. אחת התקופות היפות, תור הזהב בספרד. ואם אני לא טועה (כי באמת עברו כמה עשרות שנים מאז שקראתי את הספר...) אז זאב יעבץ כתב בספרו "שיחות מני קדם" (1887) (לא, לא טעיתי בשנה), שקראתי כמה פעמים בילדותי, את הסיפור איך זכתה משפחת אברבנאל בשמה (הוא נגזר מהשם: אברהם בן אליקים).
ושתדעי לך שברגע שכתבת גבר לא צעיר בכלל, נאה מאוד וגבוה, בעל הארשת הזאת שיש לאנשים שהם גם טובי לב גם נבונים וגם בהחלט זוכים להכרה הזאת מסביבתם. משהו גאה וגם רך, ובעיקר פתוח
פשוט ידעתי ידיעה שלמה ומלאה שהדמות שלך היא ממשפחה ספרדית אצילית ועתיקה. זה תיאור של אציל אמיתי הנה, בשבילך, על קצה המזלג
כלכך הרבה זמן חייתי בתוך עולם ההנקה, (עוברת אורח העירה פעם ברגע של התפכחות והפתעה מסויימת: "אין משאית מדליות בסוף!" אבל ליתר ביטחון, אם במקרה כן תראו אחת מתברברת בדרכי עפר ושמי רשום לה על הטומבון: שמונה שנים וחודשיים),
בקיצור,
כל כך הרבה זמן חייתי בתוך עולם ההנקה, והבוקר, כשטיפלתי באם שהיניקה את תינוקה במהלך טיפול הרפלקסולוגיה ולא הסירה את עיניה לרגע אחד מפניו, והביטה בו במבט מלא שלווה, רוך, פליאה, סקרנות רכה, ובמבטה היה מין אורך-נשימת-מבט שאינו כפוף לחוקי הזמן הידוע לנו,
אז הרגשתי שהפלא הזה שהם שרויים בו לגמרי נשגב מבינתי.
יש ביטוי כזה "בית ריק". זה מופיע ככה: "אני ישנה אצל זהר היום, יש לה בית ריק" או "אמא אולי כבר תישארו שם לישון? אני ממש רוצה בית ריק".
בית ריק, זה הרבה יותר ממה שזה נשמע. זה כמו מין מובלעת מזל בזמן. זה אושר צרוף. זה הזדמנות לצאת מתוך עכשיו. הקדמתי והסברתי כי זה קשור לסיפור.
הסיפור:
כיוונתי שעון לעשר וחצי בלילה, הלכנו לישון עם בגדים, וקמנו, באמצע הלילה, ויצאנו אל האוטו, ונסענו להקרנה המיוחדת של המשחק על מסך ענק. הבאתי איתי שמיכה וילד מאושר, מצאנו מקום נוח, ואוירת החגיגה לגמרי השכיחה שאני מפסידה שעות שינה יקרות שלי, אהובות שלי, שעות שינה שלי, ויוצאת מהמיטה, אוי אלוהים, בלילה, כדי שהילד הזה יראה את המשחק על מסך ענק.
ושם, רק בנים. כל מיני גדלים וסוגים, ואני והשמיכה שלי והילד הזה שמאיפה לו בכלל מה זה מונדיאל? ומה זה החדווה הזאת והלהיטות כאילו חייו תלויים בזה? הוא בן שש!
אבל קיבלתי משהו במתנה מהערב הזה. עוד לא ברור לי איך פותחים אותה. המתנה הייתה שיחה, בין איש צעיר שסיפר על בניית הבית שלו, ואיש אחר שהיה שם עם ילדיו. וזה הלך ככה:
האיש הצעיר, הרווק, שבונה עכשיו בית בהרחבת ישוב כלשהו: "עוד ארבע שנים אתם באים אלי למונדיאל. יהיה לי בית ריק"
הנוכחים השמיעו קולות הסכמה והתלהבות מסוגים שונים. ואז בשתיקה שהשתררה כי קרה משהו על המסך, נשמע בכל זאת קולו של האיש האבא עם הילדים:
"איזה בית ריק. זה וישפול טינקינג. עוד ארבע שנים אתה בטוח עם אשה."
אפשר לפתוח אותה בפראות או להסיר את העטיפה בעדינות, אולי זו בכלל מתנה שמוטב שתישאר סגורה לעת עתה. אבל אני לא בטוחה שאנחנו יודעות הכל על גברים.
רק עכשיו קראתי ולכן אני מגיבה באיחור.
בילדותי קראתי רומן היסטורי שהתרחש בזמן גלות ספרד, או קצת לפני או קצת אחרי. אינני בטוחה.
דון יצחק אברבנאל הוזכר בו, ונכתב שבית אברבנאל הוא מצאצאי בית דוד.
אינני זוכרת הרבה פרטים מהספר, אבל כן זכור לי שהוא יצר תחושה של יראת כבוד כלפי דון יצחק אברבנאל.
כעבור שנים רבות התרגשתי מאד כשקראתי עבודת "שורשים" של ילדה בקיבוץ, והתברר לי שלמשפחתה יש שורשים במשפחת אברבנאל (ושאף אחד מבני המשפחה לא מכיר את הייחוס).
_בילדותי קראתי רומן היסטורי שהתרחש בזמן גלות ספרד, או קצת לפני או קצת אחרי. אינני בטוחה.
דון יצחק אברבנאל הוזכר בו, ונכתב שבית אברבנאל הוא מצאצאי בית דוד_
יכול להיות "ישראל בגולה" בשלושת הכרכים מאת יעקב חורגין? או "בית אגולר"? (-: (מתכוונת לקרוא שוב את חורגין בקרוב, אבדוק אם הוא הופיע שם)
הלכנו לישון עם בגדים, וקמנו, באמצע הלילה, ויצאנו אל האוטו, ונסענו להקרנה המיוחדת של המשחק על מסך ענק. הבאתי איתי שמיכה וילד מאושר, מצאנו מקום נוח, ואוירת החגיגה לגמרי השכיחה שאני מפסידה שעות שינה יקרות שלי, אהובות שלי, שעות שינה שלי, ויוצאת מהמיטה, אוי אלוהים, בלילה, כדי שהילד הזה יראה את המשחק על מסך ענק.
ישר נזכרתי בהוא שכתב: "אמהות הן הגיבורות של החיים". ואיך רק את יכולה להגיח מחוויה כזו עם ציטוטים מחייכים שכאלה. תעדכני כשאת פותחת את המתנה, כי לא כ"כ הבנתי
ניסיתי לנמנם על הספה ולא להרשות מחשב, בו זמנית.
שתי האחיות הגדולות שלו חתכו לענייניהן.
אולי תעבוד בחוברת החדשה?
אולי תבנה בטיק טק?
אולי תרכיב במשחק קשקשים?
אולי פלסטלינה?
תעשה אוריגמי? אולי תישן? אתה רוצה לישון?
לא, לא, לא ולא. צונח לידי על הפוף. לא רוצה כלום.
טוב, אז אל תעשה כלום. אני נחה.
משתררת שתיקה. איי איזה כיף. מפנה פנים לקיר, מתמזגת עם המזרון שמתחתיי. שששששקט. לישון.
ואז עולה קול ממעמקי הפוף ואומר:
אין דבר כזה לא לעשות כלום. גם אם אתה לא קיים, אתה עדיין עושה את זה.
ילד אחד בגן שלי עמד במרכז השטיח ושר ברגש ובריכוז : "על ראש הגבעה עומדת פרה פותחת סוגרת ת'תחת שלה. בא החז.."
מקצה הגן עטתי עליו כמו האמא בסרט החומה של פינק פלויד "חמוווווווווווווווד, רגע, רגע, זה לא שיר שמתאים לגן שלנו, טוב?"
והוא, במתיקות אין קץ, תולה בי זוג עיניים ענקיות ונבונות, עמד משירתו, אמר לי "טוב", פנה אל דלת הגן, פתח אותה, יצא, סגר אחריו, ומהחלון ראיתי אותו עומד על שביל הכניסה (במקום שהוא בהחלט עדיין לא "הגן שלנו"), ובידיים פשוטות לצידי גופו כמו בשירת התקווה, בסנטר מעט מורם, פתח שוב: "על ראש הגבעה, עומדת פרה..."
הוא מייבש תור שלם, ולא מרגישים אפילו אדווה של תלונה מהממתינים.
"ג'יימס הלך לחפש לעצמו משהו שהוא צריך..." אמר בחגיגיות לקופאית, והניף יד עדינה בכיוון המשוער של מה שכולנו, אני ושתי העגלות העמוסות לפני, דמיינו כאגף ההגיינה האישית.
הוא לבש בגדים עדינים ובהירים, ונעל נעליים רכות מתוך נופש צרפתי.
הקופאית הנהנה באישור משועמם. היא בכלל ערבייה, ולידה התערמה ערימה של עיתונים שנשאו פנים, פנים, פנים. זה לא קשור לסיפור.
ואז הגיח ג'יימס, עבר על פני העגלות שלנו, תרבותיותו הזרה לא משערת כלל את דבר המחווה שהוא מקבל כאן, שלוש עגלות בתנועה בלתי נראית של כבוד לחוסר השייכות של כל המופע הזה, ואף טרוניה. אפילו לא אנחה ואיזה נו במת סמלי. כולנו מהופנטים אל המראה הזהה , בגדים רכים, נעליים נוחות להחריד, תנועות ידיים עדינות שמשייטות באויר בלי לגעת בו.
מצאת מה שחיפשת, ג'יימס? מתעניין בנחת מיודעינו הראשון, בשפת לעז גרמית כזאת, לשמחתנו הצופים שמרגע לרגע לא מתאכזבים.
או, כן כן, עונה לו ג'יימס בגרמיות מעט שונה, אך אדיבה מאוד ואדישה לחלוטין לעיכוב ההיסטרי של כל התור, ומנופף אל הקופאית קופסא נעימה למראה כלשהי, (מה, באירופה או מאיפה שאתה בא לא נותנים לקופאית ביד להעביר את הברקוד??) היא משתפת פעולה ושומרת על האוירה האצילית ולא דורשת אותה אלי ידה.
והם הולכים משם מעדנות, כתף אל כתף, מתואמים להפליא בתנועתם, זוהמת העגלות וזיעת האנשים והרעש הבלתי נסבל שקורא למישהו לאגף המשהו, לא נוגעים בהם. האחד מדבר והשני מטה ראשו בחמדה להאזין ומהנהן בהסכמה , ואין להם תיק, והם בכלל בנופש צרפתי.
מאוחר יותר, בחומוסיה הצפופה, הו! הפתעה.
מנוד ראש, החלפות חיוכים, אנחנו כבר מכירים, הרי.
ג'יימס הלך רגע לשירותים, הוא מסביר לי באדיבות.
אוה! אני מסתכלת בדאגה אל צלחות החומוס החצי מלאות שלפני.
הו, לא לא. זה לא החומוס, יש לו...אה...הוא פשוט היה צריך ללכת לשירותים.
מטיילים כל היום, את יודעת איך זה...
הוא כל כך עדין ומלא ביטחון וגינונים. אני לחלוטין משתכנעת שבני מעיו של ג'יימס הם נושא שיחה לגיטימי, שבלי ספק קרב בינינו.
נוצרת שתיקה נעימה, אם אפשר לדמיין שתיקה נעימה ברחוב ראשי על מדרכה.
הוא מרים מבטו ומסתכל אלי בחיוך אדיב ונעים. באמת, כל כולו אדיבות ונעימות. מדי פעם הוא מרים מבט מהורהר בכיוון השירותים וקמט דק של דאגה מעיב על אדיבותו הנעימה.
ג'יימס הוא הבן זוג שלך? אני שואלת אותו בחיבה.
(כבר זמן רב אני לא שלמה עם ההתאפקות. כל כך אנחנו מנומסים, שמפספסים אינספור הזדמנוות לחזק ולתמוך במי שמעז. כל מיני העזות. לא רק כאלה. להגיד סחתיין עליכם. להגיד אני אתכם. להפגין אהבת אדם לאדם באשר הוא. )
הוא תולה בי את עיניו הבהירות.
לא, הוא לא בן זוג שלי.
אוי סליחה אני מתנצלת.
הוא ממשיך להביט בי.
אני מתנצלת זו שאלה נורא פולשנית.
כן, הוא אומר ברכות כזאת, שיש בה פליאה. עדיין תולה בי את מבטו
אני מתנצלת. אתם פשוט נראים כל כך נינוחים ביחד. אני מצטערת ממש. סליחה.
אנחנו עובדים ביחד. אנחנו חברים כבר שלושים שנה. אני הטרוסקסואל מוצהר.
בשלב הזה אני כבר מרוחה כולי לכדי שלולית מבוכה אל תוך השולחן.
רציתי להביע תמיכה במה שנראה חריג בשטח, מוסיף הפה האידיוטי שלי להפיק מרגליות
אנחנו נראים חריגים בשטח?
אה...לא, ז"א, ברור שלא, פשוט זה לא רגיל לראות שני גברים שנוח להם ביחד. אתם כנראה חברים מאוד טובים.
כן. אנחנו חברים מאוד טובים.
לזכותי ייאמר שלא שאלתי את המלצרית השמנמנה אם היא בהריון.
לזכותי ייאמר שלא שאלתי את המלצרית השמנמנה אם היא בהריון.
לזכותך ייאמר גם שהיית אמיצה. ורק בגלל שזה לא נגמר כמו שצפית זה נראה לך כמו משהו להצטער עליו קצת.
אבל באותה מידה זה היה יכול להיגמר אחרת ואז כוונתך הטובה היתה ניכרת.
אז אני נושאת מהסיפור הזה את הכוונה הטובה והחום שנבע מהלב שלך וממש בטוחה שלמרות המבוכה זה לגמרי עבר הלאה.
לאיש שאיתי יש גם חבר כזה והמון פעמים רמזו להם באותו כיוון. ועם השנים נוצרה להם מן גאווה כזו מהרמיזות האלה והם לגמרי בחיוך מול זה. אז זה מה שעובר כשמתכוונים לטוב.
_ואז עולה קול ממעמקי הפוף ואומר:
אין דבר כזה לא לעשות כלום. גם אם אתה לא קיים, אתה עדיין עושה את זה._
איזה פשוש.
מזכיר לי את המשפט הזה: גברים עושים, נשים הוות
(שטות גמורה, כי גם אני עושה ולא הווה, או הווה בקושי, אבל מי סופר)
יא טרנקילה אחת, הלוואי שהייתי מכירה אותך. מי בימינו עוד אומר "אל תשחתי את זמנך"? הגנבת אותי לעומק.
וד"ש ל מי מה |נשיקה|
קנאת סופרים, זה מה שיש לי בגללך. איזה כיף!> אני מתכוונת, איזה כיף לקנא ככה> סיפור אליפות. יא טרנקילה אחת, הלוואי שהייתי מכירה אותך. מי בימינו עוד אומר "אל תשחתי את זמנך"? הגנבת אותי לעומק.
ואני עשיתי פאזל מכולן, מקינאה : )
אמא, למה יש לך טמפון על המדף???
היא מסתכלת בי קרועת עיניים בתדהמה סלאש תוכחה סלאש עליזות מוזרה שמחשבת האם, ואם כן אז תוך כמה שניות אפשר להוריד שנים של איומים משטמה ולהט לטמיון. או לאסלה.
כשלא הייתם פה חשבתי ללכת לים אז ביקשתי מחברה, אבל בסוף לא הלכתי, אני עונה לה ביבושת כדי להבהיר שעמדותיי לא זזו מילימטר.
מה? פורץ מחדרו ילד קטן, רצית ללכת לים ולא הולכים?
הלכת עם אבא לים כבר. לא?
הלכתי, הוא מייבב בכעס, אבל לים שאני ממש שונא.
לאיזה ים?
הים של הרצליה. אני שונא את הים הזה.
למה?
כי אני סתם עמדתי, ואז בא גל, ואני טבעתי.
מה?
אני טבעתי. אני שונא את הים הזה.
מה?
אבל הרגשת את הקרקעית נכון?
אבל היית קרוב לחוף נכון?
אני ראיתי את הקרקעית.
מה?
ונכנס לי המון מים לאף ולפה, והתגלגלתי, אבל אז יצאתי.
לא הבנתי. מי היה איתך?
מה?
מי היה איתך? מי עזר לך? מי ראה אותך?
אני קראתי לאבא אבל הוא אמר רגע אז בסוף יצאתי.
מה?
כולי כבר חידודים חידודים והוא מלאט: לא אמא, אני יצאתי, הוא אמר רגע אבל אני יצאתי
ואז אני שומעת מכיוון החדר את מגלת הטמפון שואגת בזעם:
IMA! STOP! YOU MAKE HIM NERVOUS AND YOU FORCE HIM TO LIE!! STOP!
גדולה הילדה שלך (-:
אח אח ההאשמה של "החרא הזה שאי אפשר כרגיל לסמוך עליו תמיד הוא מפקיר את הילדים שלי" P-: ואיך הם עולים על זה בשנייה P-: ואיזה אמא נהדרת את שאפשר בכלל להגיד לך משפט "מחנך" כזה P-:
(יש לי כמה תהיות פרקטיות בעניין הזה אבל אשמור אותן לעצמי)
(ואיפה פירטת את עמדותייך בענייני טמפונים? מה פספסתי?)
יש ימים, שכל מה שאני רוצה זה להקשיב לפרפקט דיי של לו ריד ולהסכים לעצבות. פעם זו הייתה פריביליגיה זמינה לגמרי, להסכים לעצבות בתוך איזה שיר ולהימוג לזה עד שזה עובר. עכשיו זה נראה כמו מחיים אחרים. מילא להסכים לעצבות על שיר אחד, תארו לכם על תקליט שלם. מי בכלל זוכר את החוויה הזאת.
אני צריכה יותר זמן לבדי. זה ברור. איך יתכן שהדבר שבנאדם הכי אוהב ייעלם לו ככה מהחיים באופן כל כך מוחלט וקיצוני ויחזור לגרות את החושים והזיכרון פעם בשבועיים.
שישי בצהריים, אני שוטפת את כל הבית, כבדה, לא מתניעה, עצובה. ולפתע בתוך פלייליסט די תמים של ליאונרד כהן ביוטיוב מגיח הפרפקט דיי הזה. ואני נזכרת בכוח של זה, כי מיד נפתח ערוץ לעצבוביות הזאת לזרום לאנשהוא, והיא מרפה ממך סוף סוף. שורה לה בחדר בזכות עצמה, מאפשרת לי להתבונן בה בסקרנות ולהתעלם ממנה כרצוני ולחזור אליה בחיבה כדי לשמוע את השיר שוב.
בא לי שהילדים ישארו עוד ועוד המון בחוץ. להיות לבד. זאת באמת זכות יסוד כזאת, נשכחת, שהרבה מהשפיות בעולם כנראה תלויה בה.
אמא, ש' יכולה לישון אצלי היום? היא בביקור בישוב.
ש' היא ילדה שמגיע לה פוסט נפרד, אם לא ספר. בטח. איזה יופי שהיא באה. אני שמחה באמת. ובתוכי משהו מתמרמר, נו, במקום שהם ייעלמו קצת, הם מתרבים.
היא גם צמחונית. אז לצד הקציצות בשר המגניבות שכבר התחלתי להכין צריכה לחשוב על משהו צמחוני לגמרי.
הילדים משחקים בחוץ, כבר חושך, הכל כבר כמעט מוכן.
בתי הגדולה מבשרת לי בשמחה שע' באה לארוחה. איזה כיף. ע' היא נערה חכמה ואהובה כאן בבית הזה ותמיד משרה אור מיוחד על ארוחת שישי.
לפתע קול שמתחזה להיות בס גברי וקשוח שואג בשמי משביל הגישה. שני בנים מהכתה וחברים טובים שכנראה מתרגשים מזה שע' הגיעה לביקור בישוב "אנחנו יכולים לאכול אצלכם היום?"
w the fuck אני שואלת את עצמי כמעט בקול רם ועונה לו "לא מצטערת אנחנו כבר מפוצצים" ובלב מוסיפה: שידרתי ליקום שאני רוצה שקט פה היום, אתה מה זה לא מכוונן, חבר.)
מה זה מפוצצים? מי כבר בא? שואל החצוף הקטן. אני מסתכלת בו. הוא גדל כאן באוירה ככ בטוחה, שאין לו ספק שכשמדובר במילוי צרכים משפחתיים, הוא יכול לדבר אלי ככה. אני מודה לאלוהים על שהילדים שלנו ככה. שמרגישים ככ נוח בחברת מבוגרים שאינם ההורים שלהם.
מפוצצים זה מפוצצים, אני עונה לו ברכות. פעם אחרת בשמחה.
ואז מתקדם מהחושך חברו המתוק, תולה בי עיניים ואומר לי "אבל מחר יש לי עליה לתורה."
כן אני יודעת, מתוק שלי, אני נמסה לשלולית קטנה תוך שחוסמת את פתח הבית ותוהה מה לעזאזל הקשר אבל גם מבינה אותו בדיוק.
ההורים שלי כל הזמן מדברים רק על זה ולא שמים לב אלי בכלל, אני לא בטוח אפילו שיש אצלנו ארוחת ערב. הוא מוסיף בעיני חתול עגולות ועצובות וננטשות.
לא! אני מגייסת את כל קור לבי, וגם מתה מצחוק למחשבה שהאימהות שלהם היו שומעות אותם עכשיו, וגם תוהה איך בדיוק התפרשה התחינה שלי ליקום קודם לקצת שקט וספייס ודיכאון חמים אני ולו ריד וזהו.
הם מתרחקים בראשים שפופים אל החושך וחוברים אל שתי הבנות שעומדות שם ליד הפנס, איך לא הבחנתי בהן קודם, איך לא הבנתי שיתכן שבעצם הן...טוב, נניח לזה.
חוזרת לקרש החיתוך, אל הכיריים, אל האורז שכמעט שכחתי אותו.
אני ממהרת להעביר אותו לאש קטנה- כמה אני שונאת לפספס את המומנטום באורז- מי מנהל שיחות תוך כדי האורז??- וחוטפת כוויה מכף ארוכה שהתלהטה שם, הכף עפה ומקפיצה בקשת מרהיבה קוביית דלורית טבולה ברוטב קוקוס וקארי ריחני וכתום טראח על הרצפה השטופה. תגידי אמא, שואלת בתי הבכורה והתומכת בעניין כן וטהור, תוך שהיא מתקינה לה זוג עגילים ארוכים ויפים על תנוכיה ומפיצה ריח נעים של משהו באויר: נראה לך שכל האנשים לחוצים ככה על האורז או שזה משהו של הבית שלנו?
נו, באמת. מה נסגר אתי. אני מתקשרת מהר לאימהות שלהם, מספרת להם על המחזות קורעי הלב שהתרחשו לפתח ביתי כמה דקות אורז קריטיות קודם, ומבקשת את רשותן לארח את שני הבנים האלה.
טלפון מהשכנה. רצית לשים מכונה, את יכולה עכשיו. אה. תודה, אני אומרת לה ומוסיפה בהשלמה שהשכינה משרה עליך בערבו של שישי "רוצה לאכול איתנו?"
וכך ישבנו, עם רב, ובתוך המולת השיחה הויכוח הצחוק וכירכוש הכלים - שכחתי לספר שברגע הארוחה עצמה הופיעה כאן מ', חבר קול מתחלף שלישי, שאף לא טרח להודיע אלא פשוט התמזג על הספה בתוך האייפון שלו ולא רצה לאכול, הרגשתי שזה כבר היה ההומור המופרז של מה שניהל את הערב הזה, אבל בכל אופן, וסוף סוף לפואנטה, בתוך כל ההמולה הענקית שנוצרה, פתאום ירד אלי השקט.
אף אחד לא פנה לא ביקש לא קבל לא שאל, לא היישיר מבט אפילו.
עוד מעט ירד אלינו יום שבת הטוב
לכבודו תכין אמנו מטעמים לרוב
בואי בואי הברוכה
יום שבת יום מנוחה
בואי נא, בואי נא, המלכה
תמיד זה מדהים אותי איך הוא מסדר ככה את העיניינים ואז כשאנחנו כבר מאבדות כל תקוה שהתפילה תענה היא מגיעה לה מהמקום הכי הכי לא צפוי
_אבל בכל אופן, וסוף סוף לפואנטה, בתוך כל ההמולה הענקית שנוצרה, פתאום ירד אלי השקט.
אף אחד לא פנה לא ביקש לא קבל לא שאל, לא היישיר מבט אפילו._
תודה. שאת כותבת ופורטת ומדייקת ומאפשרת עם כל התתי רגשות וההסתעפויות שלהן....
הוי... קשה לי לנשום.
איך שאני אוהבת את הכתיבה שלך.
שתהיי לי בריאה. את מוסיפה כאן טונות של בריאות.
ואיזה ברכה זאת שכולם רוצים לבוא אליך.
ושתהיה שנה טובה של ממש.
גם עליך הסתו השנה משפיע קצת יותר מתמיד?
אני הפעם באופן חריג ביותר פחות ששה לקראת החורף..
פעם אמרו לי, שאנשים מתרגשים מדברים שאנשים אחרים כתבו כי הם פוגשים שם את עצמם.
אחת הדרכים בנסיעת ראש השנה הובילה לבקר אדם שאני אוהבת מאוד, מאוד מאוד.
לא אהבת אשה, או אהבת אם, אפילו לא אהבת אדם באשר הוא טהורה שכזאת. אלא סתם באהבת עצמי. פעם זה היה קורה לי הרבה וכעת אני מבינה עד כמה זה יקר המציאות, לפגוש בתוך מישהו אחר את עצמך ולהגיד לו היי.
בקיצור, מה שאספר עכשיו על האדם הזה דווקא בכלל לא דומה לי.
הוא, האדם הזה, מתנסה בכל כפירה אפשרית מאז שאני מכירה אותו. כפירה באל שלנו כפירה באל שלהם, כפירה באושו כפירה בוואגאנים, ואפילו באין אלוהים של גרושתו האתאיסטית, כפירה.
ועכשיו, בצוק העתים כשכל האלים כבר מחוקים, וכל האמונות כבר נרצצו ונרמצו, יש תאוריה חדשה:
(עכשיו לא תגידו, הבנאדם איש משכיל, רחב יריעות דעת מאופק עד אופק, את רוב אוצרות התרבות המעודנים שרכשתי קירבה אליהן רכשתי ממנו, אנין מוסיקלי, טהרן וורבאלי, ובכלל, חמוד באמת, ),
והיא: אנחנו כלי שרידה לגנים. ותו לא.
שום דבר אחר לא היה לפני ולא יהיה אחרי.
הגבתי בביטול וחיוך מורגלים בשכאלה. ניסיתי קצת, מה עם רוחניות גבוהה, רמזתי, מה עם המקור העליון של מוסיקה, התחננתי, מה עם תפילה בין היחיד לעצמו, והוא בשלו, בחיוך ניצחון ובניפנוף באיזה ספר,
שום דבר, הוא אומר לי. אין כלום. אנחנו מיכלי שרידה של גנים, וכל השאר זה נסיונות שלנו להסביר את זה לעצמנו כדי שנוכל לחיות ולא למות מחוסר תוחלת.
טוב. מה תגיד?
וככל שאתה לא אומר כלום, כך מזדחלת לתוך שמחת החג שלך מין עגמומיות מאיימת, קצת כמו הכלום בסיפור שאינו נגמר אבל פחות נשמע ופחות נראה אם כי לא פחות מאיים. כי אני בנאדם רוחני אני. אני בנאדם מושפע. וכל דבר שיגידו, עם קצת רצון טוב ייראה לי בסוף הגיוני.
ואני קולטת שזה מפחיד. חיוך ההקלה שבו הוא מדבר על כך מלחיץ אותי. הקלת הגילוי אחרי שבעים שנה, או יותר נכון הקלת האישור, כי הרי ידע היטב כל העת, שאין שום טעם בכלום והכל הבל ואין סיבה נעלה או מקור עליון לדברים, כל זה , איך לומר, למרות בטחוני העצום בטעם החיים, לא בא לי טוב.
אז הלכתי להכין לי סנדביץ' והשקפתי אל הגינה ושם, מתחת לחלון, על האדמה, לאורך הגדר, הבחנתי בהם, מסודרים בשורה מוזרה, חבורת יצורים חומים אגרופיים בולבוסיים כאלה. חקרתי אותם בעיני ממרחק שוב ושוב ולא הצלחתי להבין מה הם.
"מה זה שם?" קראתי אליו לבסוף. מה זה איפה? ענה. שם ליד הגדר, על האדמה, החומים העגולים האלה.
אה, אלה גרעינים של אבוקדו. אני לא מסוגל לזרוק אותם.
כך ענה, ולבי הוצף בשמחה מוזרה והקלה גדולה . הוא לא מסוגל לזרוק אותם. כל הפלצף הזה והוא לא מסוגל לזרוק אותם. יראת עצי ענק אפשריים ניבטת אליו בתוך לבו.
זה כי אתה, בן האדם, דתי לגמרי. זה מה שאתה. מה זה דתי, דוס.
זהו. אני כל כך רסטינג מיי קייס.
(יש לי עוד מחשבות, אבל בינתיים לא יכולה להתעלם מזה:) כי אני בנאדם רוחני אני. אני בנאדם מושפע. וכל דבר שיגידו, עם קצת רצון טוב ייראה לי בסוף הגיוני.
הצחקתי אותי נורא:-D
בסופר, בתור, עגלה מאחורי פוגשת עגלה שמאחוריה והם מחליפים ברכות זוג צעיר שנראה חמוד ואמא עם ילדה שנראית עייפה. כנראה שהם בני אותו ישוב, מאחד הישובים הקטנים והמפונפנים שבסביבה שלנו. אזניי נדרכות כבר אוטומטית כי תמיד יוצאים סיפורים מההמתנות האלה. ואז הוא שואל "תגידי מה קורה אצלכם? צריכים אנשים? אני רוצה לעבוד" התעכבתי לשים לב איך שיווה ל"אני רוצה לעבוד" נימה קלילה כזאת של איזה קטעים איתי, איזה מגניב אני, שבא לי לעבוד, אה? אה?" אבל עדין. כאילו אומר בואי לא נהיה כבדים. אין לי עבודה, נכון, ואני צריך לשאול ככה, נכון, אבל לא בא לי להיות כבד עם זה ואני פשוט שואל אותך, ככה.
היא דילגה על כל הפרשנות הארכנית שלי ומיד ירתה "המקום שלנו דוחה. אל תעבוד אצלנו. הבעלי בית זוועתיים. "
למה? הוא שואל בעדינות, ואני מוסיפה ברעש רקע בדמיוני "למה? מה זוועתי בהם? אני מסתדר עם זוועתי, אני בא לעבוד, אני בנאדם נוח, אני חייב עבודה, כמה זוועתיים הם?" ובזה היא דווקא כן מבחינה ועונה לשאלה שלא נשאלה "זוועתיים. אני אומרת לך. מגעילים" (אני קצת מופתעת שהיא מדברת כ"כ בקול רם על המעסיקים שלה, ככה באמצע הסופר), והיא ממשיכה: "מנהלת מפעל שהיא גננת. אתה מבין? גננת! וחושבת שהיא יכולה להיות מנהלת מפעל! עם כל הכבוד, גננות שישארו במקום שלהן! שיחליפו חיתולים וינגבו נזלת!"
זה רגע כזה, שמישהו מבודח לאללה מגיש לך אותו על מגש, ומחכה, עושה פרצוף רציני, ומחכה. ואומר מה שתעשי זה בסדר. הנה. תבחרי. כל בחירה בסדר."
ואני בוחרת, ומסתובבת אליה (כי אל השיחה הקשבתי עם הגב אבל היא התנהלה לי ממש בעורף),
ומחייכת אליה, ואומרת לה בשקט שהשתרר: "אני גננת. ואנחנו עושות יותר מזה. "
ואיך רק את יכולה להגיח מחוויה כזו עם ציטוטים מחייכים שכאלה ![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
