יאללה בוא

שיחה עם אמא שלי: "אני לא מבינה אתכם. אתם שני עקשנים שאף אחד לא מצליח להבין. כ-לללללל מי שאני מכירה עשה מי שפיר. כולם עושים מי שפיר. לא, מה, עדיף ילד חולה? עדיף ילד חולה???"
שיחה קצרה עם אבא שלי (שגולש אי שם בהרי האלפים, מיינד יו): "מיכלי! בדיוק דיברנו עליכם. באמת שאף אחד לא מבין את ההחלטות התמוהות שלכם."

מכירות את המדע המבוסס על "כל מי שאני מכירה + חרדות + אמונה ניצחת שאת יודעת הכי טוב"? זאת אמא שלי. גם אבא שלי כשחושבים על זה. ומעניין שהם לא חושבים שאולי עדיף לשתוק ולתמוך או אולי כדאי פשוט להקשיב. כי יש לי מה לספר. כנראה שהתהליך מלחיץ אותם למוות ואני מבינה אותם, אבל זה כל כך לא צריך לבוא על חשבוני.

ותקציר היום: אני ובנז הצלחנו לדבר היום בטלפון עם שלוש יועצות גנטיות שאמרו לנו בדיוק אותו דבר - אם אתם כבר בודקים את הגן, אז חכו עם מי השפיר. אין טעם לעשות עכשיו מי שפיר בין כה וכה.
זה היה מרגיע, כי מה שאנחנו חשבנו פחות או יותר קיבל גם גיבוי מקצועי. ועכשיו אחרי שרבתי עם שני ההורים שלי בנפרד, אני בכלל מרגישה ממש מנוסחת. אולי טוב שהם נתנו לי קונטרה, ככה יכולתי להבהיר לי ולהם בדיוק מה אני חושבת.

אז עכשיו, יקירותיי התומכות עד בלי די, נחים. הצלחתי לקבל סוג של הבטחה שבדיקת הדם של בנז תהיה מוכנה תוך שבוע - עשרה ימים. תודה רבה לכן על שפע המילים החמות והאופטימיות ואני ממש מקווה שאני אחזור עם חדשות טובות בקרוב.
וגם שאני ארגיש כבר את צ'ופה הזאתי! זאת לא אשמתה שאמא שלה שמנה ועם שליה קדמית אבל יאללה, שתתחיל לבעוט יותר חזק. אמא זקוקה לסימן חיים!

תפילה_לאם

ומעניין שהם לא חושבים שאולי עדיף לשתוק ולתמוך או אולי כדאי פשוט להקשיב.
ואם תגידי להם שזה מה שאת צריכה, יש סיכוי שהם יצליחו להתכוונן לזה?

אז עכשיו, יקירותיי התומכות עד בלי די, נחים.
מעולה. כשיש לך גיבוי מקצועי משולש, מה עוד אפשר לעשות?

ואני ממש מקווה שאני אחזור עם חדשות טובות בקרוב.
ב-ר-ו-ר!!!!!

ועם שליה קדמית
בהריון הזה - להזכירך, it's number FIVE, היה נדמה לי בערך בשבוע 13 שאני מרגישה תנועות, אבל זה לא היה זה. את התנועות המציאותיות, הוודאיות התחלתי להרגיש רק אחרי שבוע 20. וכך היה גם בהריון הקודם. בשניהם - שליה קדמית.
אז נכון ש אמא זקוקה לסימן חיים! וזה גם פשוט כיפי להרגיש את התנועות האלה, אבל לפעמים כל שנותר לך לעשות הוא להודות על שאין לך שליית פתח ולחכות... זה יגיע, ובעצם די בקרוב!

בהתחלה זה לא מרגיש בכלל כמו בעיטות, אם לזה את מצפה (לפחות אצלי).
יותר כמו בועות שזזות בבטן, או ריפרוף כנפי פרפר. יותר קל להרגיש כשאת בלי תנועה.

שליחה על ידי אחת* » 14 מרץ 2014, 10:54

שבת שלום, שבת מנוחה

אי שם במעמקי הבטן הגדולה של אמא שלה, משתכשכת צ׳ופה בז עננים, ורודת לחיים, שופעת בריאות ובלתי חולה בעליל בדיסאוטונומיה משפחתית. בלתי! בעליל! ותודה לבנז שהצליח להיות כל כך לא-נשא. ותודה לפרוטקציה וכסף רב שגרמו לכל העניין להסתיים כה מהר.

אתמול אני נשבעתי: אם זה עובר בשלום, אני פשוט לא מוכנה לדאוג יותר מכלום. כלום כלום כלום. שיעזבו אותי בשקט אלה. זהו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

@}

יש !!!!!!

עכשו פשוט תתחברי אליה כמו שממילא את מחוברת, תאמיני בה ובכם ובטוב שרוצה לבא וכבר ישנו ותתחילי להתענג על תנועות קטנות בתוך הבטן הגדולה

זהו
בדיוק! וחיבוק!

יייייייששששש!!! סתם סתם מלחיצים פה בארץ@}

רק בריאות

שליחה על ידי מנגו* » 19 מרץ 2014, 15:58

יש !!!!!!
איזה יופי מיכל, כל כך שמחה לשמוע.
יאללה, מעכשיו רוצים להתעדכן בדף הזה רק בהגיגי הריון, מחשבות, הרגשות, דברים כאלה. איזה כיף!!

שליחה על ידי מאי* » 19 מרץ 2014, 17:35

מקסים! שמחה נורא שמצאתם בסוף מסלול מהיר ומרגיע...מה זה הכסף מול שלוות הנפש? עכשיו לכי תרימי רגליים ותתעצלי במופגן עד הלידה. שאחרים ידאגו, אם בא להם

שליחה על ידי מיכל* » 19 מרץ 2014, 18:03

יש, איזה כיף! שתהנה צ'ופה בז בהשתכשכות, כל עוד יש מקום

, ושיהנו ההורים. (שליש שני וכו'..)

תפילה_לאם

אתמול אני נשבעתי: אם זה עובר בשלום, אני פשוט לא מוכנה לדאוג יותר מכלום. כלום כלום כלום. שיעזבו אותי בשקט אלה. זהו.
זה בדיוק מה שאני חשתי באיזשהו שלב: אם משעמם לרופאים והם רוצים למצוא כל רגע סיבה חדשה לדאגה - שיבושם להם. לי נמאס לדאוג!
והנה - היא בחוץ ורודת לחיים, שופעת בריאות ויונקת!

שליחה על ידי אפרת* » 20 מרץ 2014, 06:37

יש!!!!!!!!!
יאללה,
רוצים לשמוע על כמה מרגש להרגיש אותה,
וכמה כבד לסחוב אותה,
ונו כבר, מתי היא תבוא החוצה...
דברים כאלו, משעממים, נמאס לבכות איתך ולדאוג איתך כ"כ הרבה, רוצים לשמוח!

אז היא משתוללת. או לפחות אני מקווה שזאת היא ולא מקרה חמור ומשונה במיוחד של גזים.
אולי בגלל שהתחלתי להרגיש מאוחר, זה לא הרגיש כמו בועות או כנפי פרפר, אלא ממש כמו בעיטה באמא. וזה הולך ומחריף, מן הסתם. אבל זה הדבר הכי מגניב והכי כיפי בעולם.

ומה עוד? השליש השני באמת מוצלח ביותר. אבל שלא יעבדו עליכן, הרי הוא לא מוצלח בשל העצירות הנהדרת שמלווה אותו או, במקרה שלי, נשירת השיער הנמשכת. הוא נפלא כי הוא כמעט משולל בדיקות. אמנם שלחתי את הדם שלי לאמריקה כדי שיבדק על ידי סוללת מומחים, אחרי שהוצע לי מימון הורי, אבל זה פחות או יותר הכל. עוד מעט תהיה גם סריקה מורחבת, אבל אני לא דואגת. שלא יתחילו איתי אלה, אני אמרתי שאני לא מתכוונת לדאוג יותר משום דבר, לא אגן כליות מורחב, לא ממצא בלה בלתי. שיעזבו אותי.

ממה אני כן מודאגת? בסדר עולה:

מזה שאני לא באמת אוכלת טוב ולא ממש זזה. מתפדלאת, אם להשתמש במינוח המדויק.
מנשירת השיער הבלתי נגמרת שתשאיר אותי קירחת.
מהלידה.
מהימים הראשונים עם צ'ופלולה אחרי הלידה.
מההורות.

אתן יודעות, דאגות מינוריות כאלה, שום דבר מיוחד.

הסירי את הלידה מעל לבך, כמה זמן זה כבר יקח?
כל השאר- אכן ראוי לדאגה, אבל לפי איך שאת נשמעת כאן- את תתגברי, ותתגברי מעולה.

תפילה_לאם

אוי, מיכל, איזה כיף שאת כותבת.
את כל כך מצחיקה וחמודה.
מהרשימה שלך אני יכולה להוריד את סעיף מס' 3. כל השאר נכנסים גם לרשימה שלי.

תיהני מהתנועות! (אז לפחות מישהי כן זזה בקומפלקס אם-ובת!)

מיכל אהובה, הזכרת לי משפט קטן וחמוד מאיזה ספר מדיטציה (או אולי - מכל ספרי המדיטציה שיש) - אם תדאגי, זה יהיה יתנהל אחרת באיזשהו אופן? לא. אז תפסיקי לדאוג.
ונראה לי ששכחת משהו ששמתי מזמן מזמן באחד מדפי החיוניות אז קבלי תזכורת.
https://www.youtube.com/watch?v=_gyL1QFcls0

ואם זה לא הספיק, אז תמיד יש את זה
http://make-everything-ok.com/

ותמיד יש חיבוק, אבל הוא כזה מרחוק שלא בטוח כמה הוא שווה.
הלוואי ויכולתי להיות לצדך באמת, ממש אחרי הלידה. זה היה משמח אותי מאוד מאוד, כי את תהיי אמא כזו מעולה שאני אוכל פשוט לרבוץ אצלך ולשתות מיץ תפוזים וללמוד ממך איך להיות אמא אדירה בימים הראשונים. אח, לא יאומן שאני מחמיצה את הכיף הזה...

צילי, הצחקת אותי נורא! בעיקר הפנטזיה שלך יושבת ולוגמת מיץ תפוזים בביתי נטול מיץ התפוזים. אני לא חושבת שאני אהיה אמא אדירה בימים הראשונים. אני ממש אתפשר על בסדר ובמגמת עלייה.

הסירי את הלידה מעל לבך, כמה זמן זה כבר יקח?

אלף שנה של יסורים! בסדר, נכון. זה בהחלט משהו עם נקודת סוף. אין ספק. יש בזה נחמה... אבל עד שתבוא הנחמה...

תיהני מהתנועות! (אז לפחות מישהי כן זזה בקומפלקס אם-ובת!)

נכון! היא בעצם מאוד אתלטית הילדה שלי. קראתי איפשהו שהיא הולכת על קירות הרחם, היתכן? זה נורא מצחיק אותי (ונורא הנוסע השמיני) לדמיין אותה הולכת לה על קירות הרחם.

יושבת ולוגמת מיץ תפוזים בביתי נטול מיץ התפוזים
סבאבה. אני אביא מסחטה ותפוזים. טוב שאת אומרת בזמן

אני לא חושבת שאני אהיה אמא אדירה בימים הראשונים
רוצה להציף? מה את חושבת שלא תעשי באופן אדיר ביותר? מה מטריד אותך?

המתוקה שלך לא רוצה אמא אדירה או אמא מדהימה או שום דבר כזה היא רוצה בדיוק אותך, כמו שאת. לכן היא בחרה לבא אליך ואל האיש שלך !! אמהות זה תהליך, אנחנו לאט לאט צומחות לתוכו, כל יום לומדות, טועות, משנות, נופלות, קמות יש בזה הרבה יופי וקושי ואתגר ושמחה ואושר שמציף עד מעל ומעבר...

היא רוצה בדיוק אותך, כמו שאת
אויש, אני מה זה מסכימה. ומקווה שהתגובה שלי (כמו שאני רואה אותה עכשיו דרך העיניים של רסיסים) לא דוחפת אותך לאיזה קצה.
אני פשוט מכירה אותך קצת. וחושבת שאת אשה אדירה. ממש משהו משהו, כולל כל הקשיים וכל החוויות שנראות כאילו פחות אדירות. את פשוט נהדרת בעיניי.
ואני לא רואה שום סיבה שתמנע ממך להמשיך להיות בדיוק כזו גם כאמא. מכאן בא מה שכתבתי.

רסיסים, אני לא יודעת אם התכוונת שכך, אבל יצא שהזמנת אותי לדייק. אז תודה.

תפילה_לאם

כקוראת מהצד - ההודעות שלכן, צילי ורסיסים, משלימות זו את זו:
היא רוצה בדיוק אותך, כמו שאת
ואת, לפי הרושם שנוצר פה, את אשה אדירה. במה? באנושיות שבך!

ציל, אל תשכחי שאני 5 ימים אחרי לידה היכולת שלי לדייק מישהו או משהו שואפת למנוס... רק הגבתי לדברים של מיכל

היכולת שלי לדייק מישהו או משהו שואפת למנוס...
אבל היכולת שלי למצוא טעם בדברים שלך שנוגע גם אלי דווקא גבוהה מאוד

ריגשתן אותי עד דמעות, באמת! אתן כאלה מתוקות.

עכשו אני יכולה להגיד לך גם בקול שבמהלך הלידה, היית גם את והתינוקת שלך בתפילות שלי

אני מקווה שכשתבגיח לעולם תוכלו להרשות לעצמכם בעיקר להנות ממנה, להניח את כל הפחדשים בצד ולתת לה להוביל אתם לתוך ההורות המופלאה לה

שבת שלום

האמא האדירה או שאינה אדירה לעתיד נמצאת במסלול המהיר להשמנת יתר בהריון הזה ואינה יכולה לעצור. או להפסיק.
חברות, אני אוכלת ג'אנק. ואני לא אישה שאוכלת ג'אנק. כבר הרבה שנים אני לא אוכלת באמת ג'אנק. אבל עכשיו אני פשוט אוכלת אותו, עם בושה, עם כאב, אבל זה מה שקרה.
מה שקרה הוא שמזונות שהיו כבר שנים בקטגוריית ה"אסור" ו"זה רעל" זלגו להם לאיזור הדמדומים. מה קורה באזור הדמדומים? זה אזור ללא מודעות. מין אזור מיש מש כזה ששוחים בו יחדיו כל אותם הדברים שאנשים אומרים לעצמם כשהם אוכלים זבל:

שטיות, לא צריך להגזים, מחר אני אשתפר. כלום לא יקרה, מה הביג דיל? מחר יהיה בסדר. אני בהריון, מותר. שטויות, נו. כולם אוכלים הכל. שטויות, תעזבי אותך, נו. זה יום ממש קשה. אני בהריון, מותר לי. וכו'...

כל המילמולים המוחיים האלה מתרחשים בעוד אוכלת והאוכל, גם לו יש השפעה מסממת, ממסטלת. אני גם משתדלת לצרף אותו למשהו אחר שהופך אותי לאהבלה, כמו טלוויזיה גרועה במיוחד. ואני יודעת את כל הדברים החכמים ש ציל צול לימדה אותי. למשל שאני אוכלת כי אני בעצם נורא נורא עייפה וזקוקה למנוחה שאני לא מקבלת. או שאני אוכלת כי אני מפוחדת וחרדה מכל מה שעומד להיות ומה שכבר קורה עכשיו ואני מעדיפה לא לחשוב. אני אוכלת כי אני מוצפת. אני אוכלת כי יש התמודדות רגשית ממש מעבר לפינה שקשה לי לעשות עכשיו. ופסח. וזוגיות. ולמען האמת, יום הולדת ממש עוד שבועיים.

ולפינת החדשות הטובות של השבוע: הילדה יצאה תקינה גם בבדיקות הדם המגה-יקרות המחליפות מי שפיר. יש תחושה שפה, ממש פה, תקום ילדה. (ובהתאמה: גם אמא! וזה האבסורד בכל זה.)

קשה בהריון הראשון להצליח לעמוד בכל האתגרי. הקטע עם התזונה מוכר וידוע. תראי אותי, רק בהריון השביעי הצלחתי סופסוף להתעקש עם עצמי על תזונה ראויה וגם זה, רק בזכות השוט המצליף של הקנדידה. והנה, שבוע אחרי לידה, עם כל המתוקים שחברים הביאו אלינו, מצאתי את עצמי טועמת ויותר מכאן וש ואפילו הגדלתי לעשות ולגמתי שלוקי קולה שהיו כאן... את העונש קבלתי מהר מאד. כנראה שבלעדיו לא הייתי מצליחה להימנע...
תזכרי שהכל הוא תהליך, אנחנו צריכים זמן לעשות שינוי ולא פייר למדוד את זה ברמה של ימים ואפילו לא של חודשים. ההריון הזה מספיק מאתגר אותך, וממילא ממקום של נזיפה עצמית קשה מאד לחולל שינוי

מיכל אהובה,
בשלב ראשון, אני מציעה לפרק את ההכלות לחתיכות קטנות ולמקד את המבט בדברים הטובים.

אני אוכלת ג'אנק
אני בטוחה במאה אחוזים שמשפט מדויק היה "אני אוכלת גם ג'אנק". את בטוח אוכל אותו בתוך דברים שטובים לך, בתדירות כזו או אחרת.
ואפשר גם, במקום הג'אנק, "אני אוכלת דברים שלא טובים לי".
כמה שפחות תיוגים, כמה שפחות הכללות, כמה שיותר מורכבות שתחליף אותם.
כשאת בתוך התיוג וההכלה באמת קצרה הדרך לתחושות כמו בושה או אשמה.
בואי שחררי אותם.

וחפשי לך ארוחה אחת ביום, או אפילו נשנוש אחד ביום, ששם את מטפחת את עצמך בכוונה גדולה והנאה שלמה.
אם תזכרי במקרה לתכנן את הטיפוח הזה, הוא ישב לך במודעות ויעגל גם את שאר הפינות של היום שלך.
ואם לא, גם בסדר. תהיה לך הפינה היומית שבה את עושה משהו טוב לעצמך ככה מעכשיו לעכשיו.

אז מה זה יהיה היום? במה מתחשק לך להשקיע ממש עכשיו? תשמרי על זה פשוט פשוט ונטול מאמץ.
ומה זה יהיה מחר?

ציל צול! שלום! אתמול לא הייתי במצב רוח מטפח. היום אני גם מבינה למה: זאת העייפות. בראשון סידרתי לי מין יום כזה משש וחצי בבוקר עד שמונה בערב. טעות מרה! אני לא כל כך מבינה אותי, כנראה שקשה לי לקבל את העובדה שאני בהריון ורמות התשישות שלי גבוהות עד כדי כך שיום קשה יכול לנגוס גם ביום למחרת.

העייפות גרמה לי להיות רטנונית ומגעילה ורבתי עם בנז ממש כי השתלחתי בו על כל דבר בעולם. אכלתי רע, פחממתי ושמן. שגם את זה אני יכולה להבין על רקע עייפותי הגדולה. אבל היום קמתי אחרי שנת לילה טובה וחזקה (גם אם מלאת חלומות), נמרצת למחצה ועכשיו נכין פנקייק בננה שזו בהחלט ארוחת בוקר טובה ובאחת עשרה אני אכין שייק ירוק. חוץ מזה אני אקנה היום שקדים ואגוזים שאין בבית. ההבטחה שלי לעצמי היום היא לא להגיע לרעב גדול או עייפות גדולה. היום. קשה לי להתחייב על שאר השבוע שמרגיש לי גדול עליי כי באמת כל מה שבא לי לעשות זה לנוח ולנוח ולנוח. ולנוח.

היום תקינלולה שופעת התקינות כבר בת 24 שבועות שלמים של חיוניות עוברית! עוד לא עשינו סקירה מאוחרת, גם לא העמסת סוכר וכמובן שאין סיכוי שאני אזכור אי פעם לקחת ברזל.

יופי, מיכל. איזו תוכנית מצוינת יש לך.
תאכלי טוב ותשני טוב ונוחי לך. ובחלומות, תכנני לך גם מחר נהדר

נשיקה לבטן וחיבוק לבנז. רצה הריון? קיבל הריון!

יומן הריון

יום שלישי, אני בחודש שישי. זה עתה חזרתי מהאוניברסיטה. הלכתי לאט, כל כך לאט. אני פחות הולכת, יותר מתברווזת. זה לא שאני מרגישה לא חיונית כמו מעורפלת. משהו משונה, מוזר, מעייף כרוך סביבי. ואולי זו פשוט ירידת ברזל.

בראש שלי אני יודעת איך הילדה תהיה בדיוק. וזה מפחיד אותי. אני באמת יודעת או שאני רק מקרינה על דמותה, כמו על לוח חלק, את כל מה שאני רוצה להיות? או רציתי להיות? או פשוט רוצה שתהיה? ובכל זאת, היא כל כך לא דומה לי הילדה שבראשי, היא לא דומה לכלום, אני מקווה שהיא באמת דומה לעצמה.
כמה אני פוחדת מאלף אלפי הנזקים שאני עלולה לגרום לה, לקטנה הזאתי. אני לא רוצה להכריח אותה לכלום, להפוך אותה לכלום, להגדיר אותה. הכי אני פוחדת להגדיר אותה. בסוף היא תהיה ילדה אבסטרקטית, מרוב שאימא שלה פוחדת להגדיר אותה.

אני מקווה להעניק לה את הדברים שאני למדתי. למשל, הומור. ואיך להשתמש בו בחיים. אני נורא לא רוצה שהיא תעשה את השטויות שאני עשיתי. ואני כל כך רוצה לתת לה את מה שלי מעולם לא היה: בטחון, בית, גבולות, המשכיות.
ואת מה שקיבלתי בשפע: דמיון, סיפורים, שפה, עולם פתוח להשתעשע בו, סקרנות, ידע, שירה, רגישות, מוסיקה.

היום מתנגן לי השיר הזה כל היום. ואפילו אני חושבת לקרוא לה דרור, לצ'ופה הזו. קופצניתה שלי.

https://www.youtube.com/watch?v=[po]HK2reKzyx k[/po]

תפילה_לאם

וקראת אותך.

כל כך כייף לקורא אותך!

אני חושבת שיש לי מזל. (נא לומר מיד חמסה חמסה טפו טפו טפו וכל מה שעולה בדעתכן, כי השטן, ידידותיי, תמיד אורב.)

לא שיש לי מזל בכל תחום, ממש לא. אני לא מזליסטית מצויה. אבל יש לי מזל גאוני כמעט בלקבל את העזרה שאני צריכה כשאני צריכה אותה.
אז לפני שבועיים ירדתי למטה ופגשתי את חנל'ה מהועד מפטפטת עם שכנה חמודה שלי שפעם התחלנו לדבר כי היא הייתה בטוחה שאני פסיכולוגית של הגן. תבורך חנ'לה מהוועד, אי אפשר באמת לעבור לידה בלי לעצור לחצי שעה מינימום של פטפוטים, הנהונים וחיוכים. והינה, קלטה אזני שהשכנה התחילה ללמד יוגה בדירה וכך מפה לשם מצאתי לי מורה ליוגה, במחיר שהוא יותר משווה לכל נפש, מעבר לכביש!
אני מאוד מרוצה. ממנה. מעצמי. מהיקום שפשוט הקשיב לי, כנראה כי דיברתי ממש ברור הפעם.

ומה עוד?
מחר יש לנו סקירה מאוחרת ממש מאוחרת. אני רגועה לחלוטין ואין לי טיפה אחת של חשק לכל הבג'ארס. הצליחו להוציא לי את החשק אלה. הממסד הרפואי הנדג'.
וצ'ופה רוקדת בבטן. לפעמים אני פתאום נבהלת: אולי זאת רק פנטזיה שלי? אולי היא לא זזה על אמת ורק נדמה לי? ואז היא זזה כל כך בהצלחה ובכזאת מתיקות מודגשת שברור לחלוטין שהיא שם. פשוט צומחת לה. מה עוד היא עושה שם? חושבת מחשבות עובריות מתוקות?
איכשהו יש לי תחושה מאוד חזקה שהיא יודעת וחושבת הרבה יותר ממה שאני יכולה לתאר לעצמי. או שאולי היא עסוקה מדי בלגדול?

היא חושבת ואמא שלה חולמת. יש גם חלומות טובים, אבל כמעט כל לילה מסתיים בסיוט. חלמתי שיש לי גידול מתחת לפטמה ואתמול בלילה חלמתי על סדיסט שחולב נשים מניקות. מישהי שמה לב לדפוס? מה יש לי מציצים אני?
חרדת הנקה מסוימת, אני חושבת. אבל בעיקר, הגודל הבלתי נתפס הזה. הגודל הזה הורג אותי וכל מה שאני רוצה זה להישאר בבית כדי להיות בלי חזיה.

יוגה! איזה כיף לך. תעשי חיים וכל הכבוד על הבקשה הברורה שקיבלה מענה.

חרדת הנקה? אין בעיה! כבר אמרתי ואמרו אחרות ואולי מתישהו נשכנע אותך - לכי ללמוד. זה כיף ומשמח ונותן כזו תחושה נהדרת מהסוג של "ידע זה כוח". קחי לך ספר טוב ליד או תפגשי מישהי ותרגישי שאת ממש יודעת על יבש איך זה עובד. אף פעם לא מוקדם מדי, בעיקר אם יש לך חרדות ממשיות.

להישאר בבית? אני בעד. אבל אני גם בעד לצאת החוצה בלי חזייה. זה עוד זמן כזה שגופייה טובה לא נורא מחממת כי מזג האוויר לא מבין מהחיים שלו.

בהצלחה בסקירה. ברור לגמרי שהכל בסדר, ולפעמים דווקא מעמדה כזו נעים לנופף לשלום למי שבבטן.

חרדת הנקה? אין בעיה! כבר אמרתי ואמרו אחרות ואולי מתישהו נשכנע אותך - לכי ללמוד. זה כיף ומשמח ונותן כזו תחושה נהדרת מהסוג של "ידע זה כוח". קחי לך ספר טוב ליד או תפגשי מישהי ותרגישי שאת ממש יודעת על יבש איך זה עובד. אף פעם לא מוקדם מדי, בעיקר אם יש לך חרדות ממשיות.

אני כנראה צריכה לזמן מהיקום מדריכת הנקה... האמת שאני פשוט לא במצב ממש לחפש לימודים בצורה אקטיבית. יש לי איזה עומס על המערכות, מין ערפל כזה. אבל ממש בקרוב גיסתי השנויה במחלוקת תלד בשלישית והיא בטח תשמח להסביר לי בפירוט.

להישאר בבית? אני בעד. אבל אני גם בעד לצאת החוצה בלי חזייה. זה עוד זמן כזה שגופייה טובה לא נורא מחממת כי מזג האוויר לא מבין מהחיים שלו.

איו מצב צילי. מדובר בשדיים בקנה מידה קולסאלי שמעולם לא ידעו בכלל על התנגדות לכוח הכבידה כי הם צמחו בבת אחת בכיתה ו' לגודל בלתי אפשרי. עכשיו הם מאיימים לשבור כל שיא אפשרי ואת הגב שלי, כמובן.

לא צריך לחפש לימודים בצורה אקטיבית. מספיק ספר. אני כבר לא זוכרת מה אני עצמי קראתי שנתן לי הרגשה כל כך טובה, כאילו שכבר הנקתי כבר ואני יודעת בדיוק מה לעשות.
יש לך חשק לקרוא או שזה מכביד?
בטח בשמת תדע איזה ספר מומלץ. אולי יש היום דברים חדשים. אני זוכרת ששלי היה עם הרבה תמונות ומשהו בזה הפך את הכל למוחשי מאוד ונראה כזה קל.

שדיים - נו, שויין. תנצחי עם מה שיש

ותשמרי על הגב היקר שלך.

מה עוד היא עושה שם? חושבת מחשבות עובריות מתוקות?
גם אני תוהה לגבי זה כל הזמן, מה גם שהרבה מהזמן (או כל הזמן בשלב הזה) היא הפוכה עם הראש למטה, מה שבטוח משנה לגמרי את כל הפרספקטיבה של הכל

לצאת החוצה בלי חזייה
זה מה שאני עושה, עדיין, למרות שכבר חם ואין את כל השכבות המסתירות.
בדיוק היום אחותי העירה לי שאולי כדאי לקנות איזה חזיה טובה, אבל אני לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת לשים על עצמי את רצועת הגומי החונקת הזו (ולא משנה איזה חזיה מעולה אני קונה, עדיין יש רצועה הדוקה מתחת בדיוק על בית החזה, המקום שאמור להיות הכי משוחרר..) אז אני מקווה ששתי גופיות אחת על השניה עושות חלק מהעבודה ואם לא, העולם יצטרך לסבול אותי ככה עוד זמן מה. מה שכן, המימדים אצלי סבירים (סוף סוף הפצפונים גדלו לגודל סביר...)

לגבי הנקה, גם אני די חוששת מהעניין, מקווה שזה גנטי וזה שאצל אחותי זה עבר חלק פעמיים אומר שגם אצלי הכל יהיה בסדר (יודעת שזה לא קשור אבל מה אכפת לי לקוות)
גם אני מתכוונת לקרוא ספר והמליצו לי מאד על זה: http://simania.co.il/bookdetails.php?[po]item id[/po]=8983
עוד לא השגתי אותו, אז אין לי התרשמויות מעבר להמלצות יד שניה.

גם אני ממליצה בחום על הספר שבקישור, הוא ליווה אותי בילדים הראשונים והיה נהדר ! חוץ מזה את מוזמנת לבקר אותנו עם היונק המתוק והקטן

(מצד שני אני לא בטוחה איך תרגישי כשתחווי את רמות הרעש שכל שאר החבורה מייצרת

)

תפילה_לאם

_מה עוד היא עושה שם? חושבת מחשבות עובריות מתוקות?
איכשהו יש לי תחושה מאוד חזקה שהיא יודעת וחושבת הרבה יותר ממה שאני יכולה לתאר לעצמי._
אה, את באמת לא יודעת?
היא מקבלת שיעורי תורה פרטיים ממלאך אישי צמוד!

כשישבתי קודם והנקתי את הקטנצ'יק חשבתי עלייך וכ=על תובנות שעברו בי בימים הראשונים בבית החולים בהקשר של ההנקה, אז אני כותבת לך עכשו כי יש סיכוי סביר שאשכח כשבעזרת ה' המתוקה שלכם תיוולד, אם מתאים לך קחי ואם לא התעלמי / תמחקי:

אני מאלה שאין להן חלב לפני הלידה עצמה. וביומיים הראושנים הרגשתי שההנקה היא רובה אמונה תמימה, חיברתי אותו כמה שרק התאפשר והתנהלתי כאילו יש שם חלב למרות שלא ראיתי שום דבר. אני יודעת שמדובר בקולוסטרום וכל טיפה שם שווה זהב והיא בעצם זהב טהור, אבל עוד בכלל אין מה לדבר על חלב וכמויות של חלב. אחרי יומיים כאלה, של הרבה הרבה "הנקה" ביום השלישי התחיל להגי החלב כמו שהוא מוכר לכולנו.
מציינת גם שבמהלך היומיים הראשונים, הרגשתי איך לאט לאט השדיים מתמלאים (את היום השלישי סיימתי כמובן עם גודש מטורף שמוכר וזכור לי מכל שאר הילדים ובכלל מוכר לא רק אצלי), התינוקי הרטיב חיתולים ולאט לאט יכולתי לראות, כמו שהחלב אצלי שינה את טבעו איך צבע הצואה בר מצואת מקוניום שחורה ודביקה לצואה החרדלית שמאפיינת תינוקות יונקים.

אני אישית הרגשתי שהכי נכון לי לבא אל כל ההנקה הזו בתמימות ובאמונה. לסמוך על הגוף שלי ועל התינוק שלי שנלמד יחד את כל העניין. ולמרות שכולם ינקו לפניו, לזכור ללמוד אותו מחדש ולתת לו להדריך אותי בצרכים שלו. לחבר אותו באמונה שהוא יודע את העבודה. לשמוח בהתכווצויות של הרחם כשהוא מתחיל לינוק, כי הם היוו בשבילי סימן שהעסק עובד היטב למרות אי הנעימות (זה עשוי לכאוב נורא.... ) להאמין בעצמי שיש בתוכי אינטואיציות של נשים רבות שהניקו לפניי והעבירו לי את זה בלי לשים לב וכו' וכו'...

תפילה_לאם

כתבת יפה מאוד, רסיסים.
רוצה רק להוסיף בעניין ה התכווצויות של הרחם כשהוא מתחיל לינוק , שזו תופעה שמתגברת מלידה ללידה. אחרי הלידה הראשונה שהיתי באותו החדר במחלקת יולדות עם אישה שילדה בשלישית, והיא התלוננה על כאבי התכווצויות חזקים בהנקה. לא הבנתי על מה היא מדברת, אבל מאז כבר זכיתי להבין היטב.
בקיצור, מיכל, גם אם לא תרגישי כאבים או לא תרגישי כאבים עצמתיים, זה עדיין לא סימן לבעיה.

לא כתבת כל היום והלכתי לבדוק אחורה, הסקירה היתה היום, אני מקוה שהכל ממשיך להיות בסדר. היו לי עוד הרבה דברים שפתאם עלו ורציתי לכתוב לך, אולי אכתוב בדף שלי כדי לא להעיק כאן ומחכה לשמוע מה שלומכם

תכתבי בבקשה! את כותבת נורא יפה ונכון לי. פשוט יצאנו לחופשה. הסקירה הייתה סבבה, רופא מאוד קונקרטי וגם חתיך. (שזה היה נחמד) צ׳ופלולה שופעת תקינות! אחת העובריות התקינות בדורה, לדעתי.

תפילה_לאם

יופי בעניין הסקירה: גם שהכול בסדר, וגם שהרופא היה נורמלי.

ורסיסים כתבה. זה בבלוג הטרי שלה:
_רסיסים של אור (17.04.2014 23:07):
רוצה לכתוב בעיקר בשביל אמהות טריות שאולי יום אחד יקראו כאן וגם כדי להזכיר לעצמי:
יש איזה אשליה כזו שעם הלידה נוצף רק באושר שמיימי שכזה, והכל יהיה כל-כך נפלא והתינוק יהיה כל-כך מתוק וכו' וכו'.
אז מצד אחד, אני ממשיכה להיות מופתעת מכוחו של הורמון האהבה (ככה קוראי לאוקסיטוצין, לא ?) ומהקולות שהוא מצליח להוציא ממני ומהכוחות שהוא נותן לי גם אחרי שינות קצרות ובעייפות רבה וכו' וכו', אבל לצורך האיזון חשוב אני חושבת שאמהות יכירו וידעו שתינוקות קטנטנים, לוקח להם זמן להתבהר ולהתברר, ובהתחלה, יש הרבה ענייני צנרת (יונק - מתמלא אויר - גרפס, קקי, החלפה, בין לבין בכי וכו') במקביל את מטפטפת חלב, הטחורים לא ממהרים לעזוב וכו' וכו'. כשיש לך כבר נסיון את יודעת וזוכרת שזה זמני, ושבעוד חודש חודשיים כבר יהיה אחרת, ויהיה יותר עם מי לתקשר והחיוכים יגיעו לא רק בשנת חלום או במקרה כשהוא בדיוק מסתכל על הקיר אלא גם באופן מכוון ורצוני ובמיוחד אלייך ...

היום או אתמול כשהיו לי כמה רגעי אושר עם אחד התאומים הבנתי כמה ההשקעה הזו עכשו משתלמת _

בדף הכנה להנקה מצאתי את הקישור הזה
http://img1.tapuz.co.il/forums/40086388.doc
מהקריאה שלי בו נראה לי ממש מוצלח

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מצטרפת לרסיסים. גם אצלי אין חלב לפני. עם ראשונתי בכלל היו ״בעיות״ (אחיות הלחיצו בגלל צהבת, ולא אמור להגיע חלב עד יומיים שלושה אחרי הלידה!!!): השתמשתי בפטמות סיליקון והנקתי רגיל רק אחרי שלושה שבועות. עם האלופה הנוכחית החלב הגיע תוך יומיים בהם נצמדה כל שעה וחצי. והמצחיק הוא שאמנם אני דולפת ומתגדשת כל הנקה, אבל לסחוט טיפה אחת לשאיבה- יוק!
אה...אבל, אל תיבהלי מהגודל שלהם בסוף תשיעי- ושלושה ימים לאחר הלידה... (גודל ותחושת אבן)
זה מתאזן, קצת הנקה, קצת מים חמים ובמקרי קיצון עלי כרוב קרירים.
אני לא ברוכת מימדים אבל אחרי לידה קופצת מb לf. זה יורד אחר כך!
(מזל שהיה לי כרוב במקרר. הפעם ממש התפוצצתי על סף דלקת, וככה היה לי משהו לשלוף מהחזייה גם עבור הבכורה

)
את יכולה לזמן מהיקום מדריכת הנקה, או לזמן לך מפגש לה לצ׳ה ליד הבית @}

(אבל אני עם רש״א: לימוד הנקה לפני זה קצת שחייה בהתכתבות. צריך לדעת שזה מצליח, ולוקח זמן, הסנכרון הזה של ילד אמא)

היום יום שלישי, נכנסתי לשליש השלישי ואנחנו נשואים כבר שלוש שנים.
אלה החדשות המגניבות. רגע, יש עוד. צ'ופה מתוקה ומקפצת בתוך הבטן בלי טיפה של רחמים. אמא שלה נורא נורא עייפה אבל בסך הכול במצב רוח טוב ורוב הזמן די המומה מכל הנסיות שקרתה פה.
בכל מקום באינטרנט מפחידים אותי שעכשיו עכשיו אני הולכת לעלות המון המון במשקל ועד עכשיו זה היה סתם. שיחפשו. הריון הבא אני עושה ללא אינטרנט בכלל. וללא רופאים. באי קטן. אולי בג'ונגל?

החדשות הפחות מגניבות הן שעשיתי היום את בדיקת הסוכר המטופשת ולמרות שהייתי בטוחה שאני אעבור אותה בהצטיינות כמו שאר הבדיקות עד כה, יצאתי גבולית. מעל 140 זו בעיה ואני 139.
אז מצד אחד אני עצבנית עליי. כי באמת באלוהים, מה חשבתי שיקרה? יש לי שחלות פוליציסטיות, אמא שלי סוכרתית או רוב הזמן על הגבול ואני אכלתי פה סוכר ופחמימות כאילו המחר איננו קיים בכלל.
מצד שני, אני עצבנית על העולם שהוא כזה מאעפן ולא נותן לי להתפנן פעם אחת על כמה שהכול הולך חלק ונהדר.
מצד שלישי (וזה הצד החשוב) צ'ופלילה ממש קטנה ואין לי סכרת הרי, זאת רק בדיקת סקר. אז נא להירגע, לנשום עמוק ולזרוק את השוקולד לפח. כי אני ושוקולד כבר לא.

חיפשתי באינטרנט (ההוא שזרקתי לעזאזל זה עתה) המלצות לדיאטה לסכרת הריונית ומצאתי דיאטות לא הגיוניות בעליל, כמובן. מבית מדרשן של אולגה רז ודומותיה. למשל, עדיף לא לאכול פחמימות בבוקר אז אפשר להסתפק "רק" בפרוסת לחם אחת. אבל למה בכלל להסתפק בפרוסת לחם? זה לא ברור. יש משהו מזיק יותר מדיאטניות של קופת חולים? אני מכינה את עצמי לפגישה עם דיאטנית כזו כי ברור לי שהרופאה שלי תשלח אותי לאחת ואני מתכוונת להיות ילדה טובה ולעשות את כל מה שנדרש כי אני רוצה ללדת בחדר לידה טבעית. אם רק הייתי חכמה יותר, נבונה יותר ויודעת את התורה יותר, הייתי הולכת וממציאה לעצמי דיאטה הגיונית. כי מה אני צריכה? לשמור על רמת סוכרים מתונה לאורך היום. בעצם נראה לי שאני יודעת מה לעשות.

בסופו של דבר צ'ופה לבית בז תיוולד. כך או אחרת. אני מקווה שכך (חדר לידה טבעית וזה) מאשר אחרת (ניתוח קיסרי רחמנא ליצלן) אבל בסופו של דבר היא תחל את המסע שלה בעולם הזה. היא באמת באמת תתקיים. בעצם היא כבר קיימת. קופצת כשאמא אוכלת סוכר, נרגעת כשאבא שם יד על הבטן, חושבת לעצמה מחשבות דגיות ומימיות ונחושות של נבט קטן שיודע בדיוק לאן הוא הולך. מתוקה שלי.

רגע רגע, למה את רצה לדיאטות, אם הבנתי נכון עשית רק את הבדיקה הראשונה והיא יצאה גבולית, נכון ? המקסימום עכשו הוא שישלחו אותך לבדיקה היותר רחבה שהיא די דוחה וגם לוקחת הרבה שעות ודורשת איזה ארבע דקירות (מנסיון, עשיתי בשתי הזדמנויות שונות....) ואז יש סיכוי סביר שלא תמצא בעיה (ככה לפחות אצלי בשתי ההזדמנויות הנ"ל).

בסופו של דבר צ'ופה לבית בז תיוולד. כך או אחרת. אני מקווה שכך (חדר לידה טבעית וזה) מאשר אחרת (ניתוח קיסרי רחמנא ליצלן) אבל בסופו של דבר היא תחל את המסע שלה בעולם הזה. היא באמת באמת תתקיים. בעצם היא כבר קיימת. קופצת כשאמא אוכלת סוכר, נרגעת כשאבא שם יד על הבטן, חושבת לעצמה מחשבות דגיות ומימיות ונחושות של נבט קטן שיודע בדיוק לאן הוא הולך. מתוקה שלי. אמן ואמן !!!

תפילה_לאם

בקשתי התמלאה...

וחוץ מזה, מסכימה עם רסיסים.
בשונה ממך, כשיצא לי ערך בעייתי בהעמסה הראשונה, מיד התחלתי לטחון שוקולד, כדי שאם ייאסר עלי, יהיו לי מאגרים, אבל בסופו של דבר ההעמסה השנייה, שגם היא לא הייתה מזוויעה מבחינתי (רק הרגשתי קצת חולשה לאחריה), יצאה בסדר גמור.

אני ממש כמוך
ברגע שהיה חשד לבעיות סוכר שיניתי תזונה
העדפתי לידה בחדר טבעי מאשר עוד רוגלך

אחותי טוענת שבאתר של חלי ממן יש דיטאה ללא סוכר להנקה שמתאימה גם להריון, לא בדקתי אני עושה דיטאות סוכר לפי ההמלצות בדף החיוניות
לפי הנוסחא "שנתים כן שנתים לא" כי קשה להיות גמול מכור

ובסופו של דבר יתכן שתשלחי לבדיקה המורחב ותגלי שאין ממה לחשוש

שליחה על ידי תמי* » 01 מאי 2014, 12:47

גם באתר הנפלא של בלוג דל פחמימות יש דיאטה לכל מי שסובל מסכרת.
יש שם רעיונות מצוינים.

תפילה_לאם

"שנתים כן שנתים לא"
אהבתי.

רק שלפי זה: 36 כן, ועכשיו צריכה 36 לא...

שליחה על ידי קרן* » 01 מאי 2014, 20:09

ממיסה אחת! אין עלייך!

בכל מקום באינטרנט מפחידים אותי שעכשיו עכשיו אני הולכת לעלות המון המון במשקל ועד עכשיו זה היה סתם.
גם פה זה אינטרנט נכון?
לצורך האיזון, משתפת שכמעט כל ה 11 הק"ג שהעליתי בהריון, התווספו עד חודש ששי או אמצע שביעי. אח"כ היה לי צפוף מדי בבטן ויכולתי לאכול רק כמויות קטנות, כך שבקושי עליתי.

תודה לכן על ההכנסה לפרופורציות. (יש פה דפוס קל, כבר, לא? אני נכנסת להיסטריה, אתן מכניסות אותי לפרופורציה לחוזר חלילה.)

עכשיו קורה לי מה שתמיד קורה לי כשאני ומדע הרפואה מתנגשים לנו. אני שוכחת את כל מה שאני יודעת ונורא מתבלבלת. למשל: אני יודעת שאכילה בלתי מוגבלת של פירות, אגוזים ושקדים, בלי אוכל מבושל (כמעט) וכמובן המון ירקות ושייקים וזה עושה לי טוב.
היא כנראה גם משפיעה על רמת הסוכר שלי כי אילולא כן לא הייתי יורדת במשקל במהירות כשאני בתזונה חיונית וגם לא הייתי נכנסת להריון.

אבל אני מרגישה כמו פושעת בכל פעם שאני אוכלת פרי, כי פרי זה סוכר. ואיך אני (אני!) יכולה להכניס לעצמי סוכר? המדע לא ממש תומך ברעיון ההגיוני בעיניי ובעיני רבות פה שסוכר פירות לא עובד כמו סוכר לבן וזה מבלבל אותי. אפילו בבלוג דל פחמימות (תודה תמי!) שקשה לומר שהוא ממש קונבנציונאלי ממליצים לא לאכול פירות בכלל. חוץ מזה, אני נורא נורא רעבה. רעבה בטירוף. תזונה חיונית פר-סה (כפי שאני מבינה אותה) לא ממש מספקת אותי. הבטן שלי גדלה פה בקצב מטורף. אני ממש נראית הרה. כלומר, אין שום ספק בהיותי הרה. שזה מאוד נחמד, כי אני אכן מרגישה הרה. צרבות והכול. (אני יכולה להשוויץ שההריון שלי ממש יפה? טוב, אני אשוויץ. זוכרות את הבכי שלי על כיעורי ההריוני? מסתבר שזה היה זמני. איכשהו ההריון יושב עליי ממש טוב.)

מרוב בלבול אני אוכלת רע. טוב, מרוב בלבול ואירועים מיוחדים. אתמול היה יום הולדתו של בנז, אז הלכנו לאכול במזנון. אכלתן שם? מקבלים הכול בפיתה, כולל גלידה! אכלתי מאוד יפה, באמת. בצורה מאוד נאה. לא השארתי כלום בצלחת. זה אומר שאכלתי פחמימות וסוכר ובלילה, שזה גם לא רעיון טוב. בקיצור, כל מה שאסור. אני לא משהו. (לפחות הבנז נהנה מאוד מאוד. והיה נורא כיף להסתובב בתל אביב בלילה. שכחתי בכלל שיש לי את הפיצ'ר הזה של להיות צעירה ולעשות כיף מרוב שאני כל הזמן עסוקה בנמנום.)

גיסתי ילדה שלשום ובאנו לבקר אותה בבית החולים. כמובן שמיד דחפו לי את התינוקת לידיים, הסתכלו בי במבטים בוחנים וצילמו אותי. אלוהים היקר, אין מצב שיפסיקו לעשות את זה? אני שואלת ברצינות. זה כל כך מביך ואני אף פעם לא מבינה את המטרה. האם זה: "הינה, תלמדי" ? או שמא, "הינה אישה הרה מחזיקה תינוקת רכה, כמה מגניב"? או אולי "בואו נראה אם את בכלל יודעת להחזיק תינוקות ולהיות אמא את"?

ויש לי עוד שאלה. אולי מישהי יודעת על הנזק שבצילום תינוקות בני יומם? נורא לא בא לי שיצלמו לי את הילדה ממש על ההתחלה אבל אני לא מרגישה שיש לי נימוק. אני גם כן חושבת שאני ארצה תמונה אחת, פשוט לא אלף. מה עושים עם זה? בהרגשה שלי זו חדירה לפרטיות של יצור רך ובעיקר קצת הלום טראומה. זה מרגיש לי לא הוגן אבל אני ממש לא יודעת איך לנסח את זה מבלי לפגוע במצלמים שכל כוונתם טובה ומלאת אהבה.

לצורך האיזון, משתפת שכמעט כל ה 11 הק"ג שהעליתי בהריון, התווספו עד חודש ששי או אמצע שביעי. אח"כ היה לי צפוף מדי בבטן ויכולתי לאכול רק כמויות קטנות, כך שבקושי עליתי.

יש! אז זאת גם התכנית שלי כי אני כבר בחודש שביעי. מזל שיש עוד אינטרנט, כי האינטרנט הרגיל באמת יודע רק להפחיד.

_"שנתים כן שנתים לא"
אהבתי.
רק שלפי זה: 36 כן, ועכשיו צריכה 36 לא..._

תפילה, האם את קולטת שאת גדולה ממני בשנתיים ויש לך שישה ילדים? שישה! ילדים!

אה, ועוד שאלה: מה למען השם אפשר לעשות עם הצרבות המחורבנות האלה?

שליחה על ידי יעל* » 02 מאי 2014, 10:16

גם אצלי העלייה במשקל תמיד מתמתנת מאוד בשליש השלישי.
בהריון האחרון אפילו ירדתי חצי קילו בחודש תשיעי, למרות שאכלתי מנה גדולה של כנאפה בערך 4 פעמים בשבוע.

אה, ועוד שאלה: מה למען השם אפשר לעשות עם הצרבות המחורבנות האלה?
ללדת.

שליחה על ידי רק_מה* » 02 מאי 2014, 10:57

לגבי צילום: חייבים בלי פלאש.
גם לא במצלמה שעושה אור מהבהב מעצבן לפני הצילום (תינוקות רוצים חום ציצי חושך שקט: חצח״ש)

שביעי הוא החודש שנראה הכי גדול (אצלי בתשיעי הבטן התאזנה עם גודל השדיים והאגן) לטעמי...

צרבות זה כיום ונורא, והן עוד סיבה להתרחק מכל בצק מעובד (שמרים וקמח לבן חנקו אותי בהריון... לא שלא אכלתי מהם ). לי עזר בסופו של דבר רק טאמס או מלוקס. אבל גם לשתות המון מים (בכלל צריך להקפיד על מים ומנוחה במשקלים הכבדים האלה) מלפפונים בקליפתם גיל (לבן פושטי) ו...גלידות לא מתוקות מדי! אולי הן עזרו רק רעיונית,

...יש אומרים שהסלרי עוזר. מסכימה עם:

ללדת. עוזר מאוד (אבל לא לכאבי גב או מפשעה)

נורא לא בא לי שיצלמו לי את הילדה ממש על ההתחלה אבל אני לא מרגישה שיש לי נימוק

מיכל, הינה יש לך הזדמנות נהדרת לתרגל את הפיצ'ר החדש שכדאי לך לפתח כאמא - לבחור בחירות ולהחליט החלטות בקשר לבת שלך, בלי שום נימוק. זה שנורא בא לך, זה לגמרי מספיק. ואת צודקת במאה אחוז, בלי שום ביסוס מדעי או אחר, פשוט כי את האמא שלה.
לדעתי, אם תתקשרי את זה לעולם או לכל מי שרלוונטי בקול בטוח, שקט ונעים, בלי התנצלות, זה גם יתקבל יפה ונעים. (ואם לא, זה באמת כבר לא באחריותך)

@}

_מיכל, הינה יש לך הזדמנות נהדרת לתרגל את הפיצ'ר החדש שכדאי לך לפתח כאמא - לבחור בחירות ולהחליט החלטות בקשר לבת שלך, בלי שום נימוק. זה שנורא בא לך, זה לגמרי מספיק. ואת צודקת במאה אחוז, בלי שום ביסוס מדעי או אחר, פשוט כי את האמא שלה.
לדעתי, אם תתקשרי את זה לעולם או לכל מי שרלוונטי בקול בטוח, שקט ונעים, בלי התנצלות, זה גם יתקבל יפה ונעים_

הפיצ'ר החדש שכדאי לך לפתח כאמא - לבחור בחירות ולהחליט החלטות בקשר לבת שלך, בלי שום נימוק. זה שנורא בא לך, זה לגמרי מספיק.

נורא לא בא לי שיצלמו לי את הילדה ממש על ההתחלה אבל אני לא מרגישה שיש לי נימוק. אני גם כן חושבת שאני ארצה תמונה אחת, פשוט לא אלף. מה עושים עם זה?
מעבר לקסם המילים של נוודית החכמה, יש פתרון נקודתי.
תניקי כמה שיותר. כך הפרצוף שלה יהיה שקוע בחזה שלך ולא יראו אותה. ומי שמצלם רוצה "תביאי שיראו את הפנים שלה" ופשוט יהיה בלתי אפשרי. עד שהוא יתייאש

שיחזור בגמילה שלה.

אפילו בבלוג דל פחמימות (תודה תמי!) שקשה לומר שהוא ממש קונבנציונאלי ממליצים לא לאכול פירות בכלל
חכמה בלילה. ממליצים שם עוד כמה דברים. יישמת את כולם כלשונם או שנתקעת בפירות?

איכשהו ההריון יושב עליי ממש טוב
ב-רור!!!

בקיצור, כל מה שאסור. אני לא משהו
סופקת כפיים בייאוש... אסור? לא משהו?
אוי לי...
מיכלי, צאי מזה. או שתקבלי שוב את המערכון על just stop it

אבל אני מרגישה כמו פושעת בכל פעם שאני אוכלת פרי, כי פרי זה סוכר
די דיייי, תזרקי בבקשה לפח את השטויות האלה

כל מה שאוכל אמיתי וחיוני, תאכלי. שכחתי אם את אוכלת בשר וביצים אבל אני בעד, אצל אשה בהריון (חיוני לעוברית הקטנה). וגם שמן דגים חשוב להתפתחות העוברית ברחם. ושמן זית (-:
וכשאת אוכלת זבל אז דבר ראשון תחבקי את עצמך. ודבר שני תזכרי שכדי למנוע זבל מה שצריך זה לשבוע מאוכל אמיתי. אסור לאשה בהריון לרעוב, זה משחרר לדם חומרים שלא טובים לעוברית.
תעזבי את המשקל. כל האובססיה על המשקל לא בריאה.
אשה בהריון צריכה לעלות ואם היא לא עולה מספיק זה מסכן בלידה מוקדמת.
אלא אם כן משקלך מעל 120 ק"ג.

שליחה על ידי תמי* » 02 מאי 2014, 22:34

בענין בלוג דל פחמימות:
צריך לזכור שהתפריט שבו לא מומלצים פירות נועד למי שבאמת חולים בסכרת, שהלבלב שלהם לא מפריש אינסולין.
זה לא המצב שלך, נכון?
אז ממש אין צורך להימנע מפירות.

תפילה_לאם

אבל אני מרגישה כמו פושעת בכל פעם שאני אוכלת פרי, כי פרי זה סוכר.
לי סתם הייתה איזו תבנית תקועה בראש, ש"אוכלים שני פרות" ביום, אולי "שלושה".

חוץ מזה, אני נורא נורא רעבה. רעבה בטירוף.
אז תאכלי!!!!!!
בחמישי בערב אכלתי אצל חמותי מרק כתום קטיפתי וטעים מאוד! ואחר כך סלמון עם תפוחי אדמה וסלט ירקות עם אגוזי מלך. ולקינוח תמרים ממולאים אגוזים וגם אבטיח.
יש כל כך הרבה מאכלים טעימים ומזינים שאת יכולה לאכול. חלקם מצריכים הכנה מושקעת וחלקם קלים-קלים. אני יכולה לכתוב לך בכיף עוד ועוד. (אני נהנית לא רק לאכול אלא גם לדבר על אוכל...)

זה כל כך מביך ואני אף פעם לא מבינה את המטרה.
קרוב לוודאי שזה בעיקר "הינה אישה הרה מחזיקה תינוקת רכה, כמה מגניב"_ וקמצוץ מ _"הינה, תלמדי" וגם "רוצה להרגיש בידיים מה הולך להיות עוד כמה חודשים?"
את האחרון ניסיתי בעצמי חודש-חודשיים לפני הלידה. החזקתי תינוקת טרייה של חברה וניסיתי לדמיין את עצמי מחזיקה בקרוב את התינוקת שלי . וזה עדיין בלתי נתפס, ובכל זאת... הנה היא כבר כאן, יונקת.

אולי מישהי יודעת על הנזק שבצילום תינוקות בני יומם?
מוזר. אולי כיוון שלא היו לנו הרבה מבקרים, ואולי כי לסבתות אצלנו אין סמטרפונים שכוללים מצלמות, אף אחד לא צילם מיזמתו.
אבל אם זה המצב, גם אני חושבת כמו צילי - להגיד "היא בדיוק יונקת עכשיו".

תפילה, האם את קולטת שאת גדולה ממני בשנתיים ויש לך שישה ילדים? שישה! ילדים!
אה, רוב הזמן...

למשל, בשבת בצהריים כשהם מרעישים ורבים...

ודרך אגב, הכרתי מישהי שילדה רביעייה ואחריה עוד שתי בנות בודדות, ואני מכירה גם אם לשתי שלישיות, כך שאת יכולה להשלים את הפער תיק תק... D-:

שליחה על ידי מצ'רה* » 04 מאי 2014, 09:01

נורא לא בא לי שיצלמו לי את הילדה ממש על ההתחלה אבל אני לא מרגישה שיש לי נימוק. אני גם כן חושבת שאני ארצה תמונה אחת, פשוט לא אלף. מה עושים עם זה? בהרגשה שלי זו חדירה לפרטיות של יצור רך ובעיקר קצת הלום טראומה.
אני איתך
זה ממש פלשני בעיני למישהו שעד עכשיו היה בבטן
ולדעתי אפשר פשוט לאסור על כולם לצלם. אפשר לדבר על זה מראש. או אולי לצלם צילום אחד בעצמכם, להפיץ לסבים וזהו. (אח"כ, כשהתינוק גדל זה מאד מענין ומשמעותי לראות איך נראה בימים הראשונים. אבל לא חייבים בדיוק ביום שנולד, נו!)

לי סתם הייתה איזו תבנית תקועה בראש, ש"אוכלים שני פירות" ביום, אולי "שלושה".
D-:
מה פתאום, תפילה. 5. בצבעים שונים (-:

תפילה_לאם

5. בצבעים שונים
זה בעניין הירקות. לא תצליחי לבלבל אותי...

נורא לא בא לי שיצלמו לי את הילדה ממש על ההתחלה
אין לי מושג מה הנזקים ואם יש
אבל הפעם לא צילמתי ולא שלחתי תמונות
בעלי צילם 2 תמונות בחדר לידה (התמונה על המשקל כדי להוכיח שהבריון חצה את ה4 קילו)
בגיל שבוע עוד תמונה אחת
לא קרה כלום לאף אחד
הילד גדל יפה גם בלי תיעוד
תלכי אם מה שהלב שלך אומר גם בלי הסברים מלומדים

שליחה על ידי רק_מה* » 05 מאי 2014, 12:07

וידוי 1 ו-2:

אני אוהבת לצלם את היד שלי ושלה בימים הראשונים...זה נותן פרספקטיבה

(באותה נישה: שומרת צמיד שהיה על היד)

התבאסתי שבעלי לא..צילם אותי אחרי הלידה!!! שאין לי תמונה מהרגע ההירואי ההוא.

וידוי 3- מלידת בתי בכורתי יש לי תמונות (היה זמן לשלוף...) שאמי צילמה לבקשתי מבעוד מועד. זה דוקא נעים לי להסתכל מדי פעם על השילייה הבשרנית, על התינוקת בעודה עוברית עם החבל (!) עלי.
(במצלמה טובה, בחדר חשוך, ללא פלאש- גם לתמונה יש תחושה מרחפת לא בפוקוס שכזו).

רק כפי רצונך בכל מקרה

ואפשר פשוט ללדת בשבת ככה אין תמונות מהרגעים הראשונים ואפילו לא מהשעות הראשונות

סבתו של בנז נפטרה, אמא של אבא שלו. בקושי הכרתי אותה כי כמעט מהרגע שאנחנו ביחד היא דמנטית מאוד. בניגוד לסבתי שלי, ששוקעת באכזריות כבר מעל ל-15 שנה ושההזיות שלה מלאות כאב והימים שלה מסויטים, סבתו של בנז שקעה לתוך שכחה נעימה, חמימה. לאט לאט היא הפכה צעירה יותר וגם לקראת סופה תמיד נהנתה ממגע נעים או מחיוכים חמים. כך מצאנו את עצמנו ביום חמישי בביתם העצום בגודלו של חמי וחמותי, אי שם בצפון הארץ.

חמי וחמותי... אני מאוד אוהבת את חמי וחמותי. אני לא חושבת שהייתי יכולה לזכות יותר. באופן כללי הם לא מאמינים בהתערבות (ממושכת, על כל פנים), אלא בתמיכה. הם מאמינים גדולים בזכות הבחירה של ילדיהם וגם אם יש להם ביקורת הם לא מבטאים אותה יותר מדי בגלוי. מצד שני, הם עוד לא ממש נתקלו בהורים באופניים. וכבר עכשיו הביעו זעזוע גלוי מהרעיון של לינה משותפת, לתת לילדה כל הזמן מגע, ואבא של בנז הודיע לי חד וחלק שזכותו כסבא לתת לה ממתקים ואוכל שאני לא מאשרת. מה יהיה עם זה, תגידו לי?

בואו נסכם עד כה: מדיניות הבדיקות שלנו עוררה עלינו את חשדנותם וזעמם של ההורים שלי. יחד עם זאת, אני לא צופה יותר מדי ביקורת מהצד הזה כי:
א. ההורים שלי תמיד מרגישים אשמים (ובצדק) בקשר לאיך שהם גידלו אותנו.
ב. ההורים שלי אובססיסיביים לגבי אוכל במידה מספקת כדי שזה יפעל איכשהו לטובתי.
ג. אמא שלי תקבל כל רעיון שלי ושל בנז ברגע שהיא תצליח להתרכז זמן מספק כדי להבין אותו כי היא די מגניבה ורדיקלית בעמקי נפשה.
ד. אבא שלי לא ממש יהיה מעורב בין כה וכה. למרות התכנון הנועז שלי לחייב אותו במינימום שעתיים עבודה בשבוע. הוא כרגע בעיקר חווה משבר הזדקנות סביב זה שהוא עומד להיות סבא, מי יודע אם הוא יתעשת ממנו מספיק כדי אשכרה ליהנות.

מהצד השני קיבלנו רק תמיכה כשהיינו צריכים אותה אבל:
א. לגיסתי כבר יש שלושה ילדים. היא אמנם מניקה לטווחים ארוכים, אבל יחד עם זאת נראית לפחות על פניו מאוד קונבנציונאלית. נראה לי שמצופה מאיתנו לנהוג כמוה.
ב. ההורים של בנז הם סבא וסבתא חמים ומעורבים. הם חיים בשביל הנכדים. שיטות החינוך שלהם לפעמים חתרניות, לפעמים רגילות להפליא. הם לחלוטין מתערבנים וגיסתי סובלת מזה.
ג. אין לי חשק להתעמת איתם. אין לי בעיה להתעמת עם ההורים שלי, זה לחם חוקי הרי. אני רגילה, אפילו כשזה כואב. אבל לשים גבולות להורים של בנז? כל היחסים בינינו היו מבוססים על חביבות ורצון טוב וככה אני רוצה שזה ימשיך.
ד. אני רוצה שהם יהיו סבא וסבתא הכי מעורבים שיש גם פה. אני לא רוצה שצ'ופה תפסיד את כל החום והאהבה חסרי הגבולות האלה, זה לא נראה לי הוגן.

טוב. לא הגעתי לשום מסקנה חוץ מזה שאני כנראה אצטרך להתעמת איתם למרות שאני לא רוצה שזה לגמרי סיפור חיי. אני חושבת שהיה לי יותר קל להתעמת אם הייתי משוכנעת במאה אחוז בכל הדעות שלי. אבל אני בכלל לא. כרגע מי שמשוכנע בהכל ממש זה בנז שהמשיך, אחרי שקרא את לידה פעילה, לעיקרון הרצף. אני למשל בדעה שאני, באופן אישי, ממש הייתי רוצה שיתנו לי לישון במיטה שלי, בשקט ולא יצמידו אותי לאנשים אחרים. אבל אני לא התינוקת שלי ואין לי מושג מה היא תרצה. ובנז משוכנע שכל מה שהיא תרצה זה מגע, מגע ועוד מגע. ועוד קצת מגע. ולכן הוא חוקר לינות משותפות ומנשאים וכל מיני כאלה.

ואני משוכנעת שאני אנסה להניק. ואנסה שוב. ואעשה הכל הכל בשביל שזה יצליח. אבל לא על חשבון שפיות דעתי. ואם שפיות דעתי תדרוש שאני אניח לי בעניין הזה, זה מה שאני אעשה.
ולא, אני לא אפשפש. אלא אם כן זה פשוט יבוא לי טבעי כזה ונעים. בנז היה מפשפש, אבל אני חושבת שאולי הגיע הזמן להבין שכשהמפרנס הראשי ונטול הציצי יחזור לעבודה, הזאת שתישאר בבית (יש!) כנראה תחליט מה באמת עושים. למורת רוחו המוצדקת לחלוטין של בעלי שהיה זונח כל עבודה שהיא ורק נשאר בבית ושם את צ'ופה על החזה החשוף שלו. (תזכורת לעצמי: לחשוף אותו לדף על עיסוי הודי לתינוקות. גם תהיה לו סבלנות לקרוא וגם הוא יעוף על זה.)

ממש לא בא לי על מיטה משותפת. ממש לא. קודם כל, מפחיד אותי למעוך את הילדה. חוץ מזה, אני לא אדם שמתפקד טוב כשהוא לא ישן טוב, ברמת הדכאון הקיומי. בנזי אמנם בעל כוונות טובות לרוב ובעל פי אלף יותר אנרגיה, אבל שוב, הוא נטול ציצי. הוא גם לקוי שמיעה, הוא לא יתעורר. הוא גם נוחר. כרגע הרעיון שהוסכם עליו הוא לשים את צ'ופילולונה במיטונת מחוברת למיטה שלנו. ככה לאם יהיה מספיק מרחב הירדמות בשעות בהן היא כן תישן.
מצד שני, אם מה שהיא תזדקק לו זה שפע של מגע, זה מה שהיא תקבל. אין הרעבות מגע בבית הזה.

שמתן לב שאני כותבת את משנתי? מסתבר שממש יש לי דעה על כל דבר! ובכלל לא תכננתי לשפוך ככה, אבל זה מה שיצא. איכשהו זה ממש מרגיע לדעת שיש לי דעה על גידול תינוקות ללא תינוקת. כמובן שהמציאות תטפח בפניי מלאות התקווה כי רק אלוהים יודע איך היא תצא, הילדה שלנו. אולי היא תהיה רגישה מדי? כמוני? מוטרדת מאור בוהק ורעש עז ומגע לא מדויק? או שהיא תהיה זורמת כזאת, כמו אבא שלה? או עקשנית כמו שנינו? אין לדעת. עוד לא נפגשנו. כך שכל האג'נדה הזאת היא רק בסיס לשינוי. אני צריכה לזכור את זה לימים שעוד נכונו לנו.

את נהדרת ואדירה ואין כמוך.
והחלק הכי טוב בדעות שלך הוא מידת הגמישות שאת מכניסה בהן בילט אין.
הכי טוב ככה.

את נהדרת, נהניתי לקרוא כל תג.

תפילה_לאם

שמתן לב שאני כותבת את משנתי?
בדיוק בדיוק חשבתי לי קודם להיכנס לדף ולבקש שתזרקי כבר איזו עצם. רעבתי.

אם כי אני מודה שלא התכוונתי שזה ייפתח בדיווח על פטירה.

איך בנז מרגיש?

ואני משוכנעת שאני אנסה להניק. ואנסה שוב.
אני לא משוכנעת בזה!
יש מצב שאת תנסי להיניק ואז תיניקי בהצלחה וזהו, את יודעת? לא תצטרכי שוב לנסות וגם "לעשות הכול". לפעמים צריך קצת הסברים וזה פשוט מצליח!

הוא גם לקוי שמיעה, הוא לא יתעורר.
יכול להתעורר מהרטט...

סבתו של בנז נפטרה
חזרתי להשתתף בצערכם ולשלוח תנחומים.

ואללה, את נשמעת כמו אשה בהריון מתקדם

(מה התל"מ שלך ??)

טבעי שעכשו את מודאגת מהרבה דברים, יש הרבה אי ודאות באויר אז אנחנו מנסות לשריין ודאויות בדברים שלכאורה כן בשליטתנו. להבהיר מראש מה כן ומה לא , מה מותר ומה אסור, ורגע רגע רגע, שאף אחד לא יתפוס אותי מתחייבת על שום דבר וכו' וכו'. טבעי. לגמרי.

בעזרת ה', תגיע הקטנה שלכם ותשנה את החיים שלכם באופן כנראה הכי גדול ומשמעותי שאפשר, אתם תגדלו ותתרחבו להיות אמא ואבא ותלמדו בדרך כל-כך הרבה דברים שלא ידעתם על עצמכם !!

ורק לגבי הלינה והמיטה רוצה לספר לך על עצמי: כשהיתי בהריון הראשון קראנו יחד את עקרון הרצף, הרבה דברים נשמעו לי אבל זה היה לגמרי תאורטי ובכל מקרה היה ברור לי שהתינוק לא ישן איתנו במיטה. זה כבר ממש מוגזם. וקנינו לו מיטה שווה (יחד עם הרב דברים אחרים בחבילת הלידה) והכנו לו חדש צהוב וחמוד בבית החדש שהיינו אמורים לעבור אליו בתל"מ ואפילו קנינו מנשא צד שווה ונחמד. ואז נולד הבחור ואחרי יומיים חזרנו איתו הביתה. זה היה ערב שבת, אחרי שעות של הנקה והחזקות ניסינו ללכת לישון אבל הבחור לא נרדם ולא נרגע. היינו מיואשים וביאושנו, נכנסו למיטה ופשוט הנחנו אותו ביננו כדי שנוכל לנוח קמעה...
לקח לי זמן לגלות שאני לא מצליחה לישון כשהוא לא ממש לידי. ובכל זאת, בגיל 8 חודשים הוא יצא אחר כבוד מהמיטה שלנו למיטה שלו (מחשש שיפול מהמיטה) והנה האחים התאומים שלו עוד מתחבקים אתנו כל לילה והם אוטוטו בני 4...

אנחנו כל הזמן לומדים ומשתנים ואת לא חייבת להתחייב עכשו על כלום. כמו שכתבנו לך בעבר, הילדה הזו בחרה בכם כהורים שלה ויש לכם מסע משותף קסום ומיוחד לעבור ביחד וזה מרגש ומפחיד גם יחד !!

אתן נהדרות בעצמכן!

_אם כי אני מודה שלא התכוונתי שזה ייפתח בדיווח על פטירה.
איך בנז מרגיש?_

עצוב. אבל גם שמח שהצפייה בהדרדרות שלה הסתיימה. זה היה מאוד כואב בשבילו.

חזרתי להשתתף בצערכם ולשלוח תנחומים.

תודה טנא. זה באמת צער מהול בהקלה.

ואללה, את נשמעת כמו אשה בהריון מתקדם (מה התל"מ שלך ??)

תלוי את מי שואלים. לפי הרופאים שמחשבים לפי וסת אחרונה: 1.8. לפי אני שיודעת מתי הביוץ היה: 4.8. בכל מקרה זה די קרוב כבר, נכון? ועדיין גם די רחוק. זה מוזר.
לפעמים אני פתאום אומרת: אה!!!! הצילו! עוד פחות משלושה חודשים ולפעמים אני כבר כל כך רוצה לפגוש אותה עד שאני ממש מתאפקת לא לשכנע אותה במיני שכנועים לצאת החוצה. שתישאר, שתבשיל. שהלידה תהיה בזמן.

לקח לי זמן לגלות שאני לא מצליחה לישון כשהוא לא ממש לידי. ובכל זאת, בגיל 8 חודשים הוא יצא אחר כבוד מהמיטה שלנו למיטה שלו (מחשש שיפול מהמיטה) והנה האחים התאומים שלו עוד מתחבקים אתנו כל לילה והם אוטוטו בני 4...

מעניין איך אני ארגיש. אני כל כך זקוקה למרחב שינה שאם בנז מתקרב מדי באמצע הלילה, אני מתעוררת. כלומר, אני מאמינה בליטופים ונעימים בבוקר ולפני השינה, אבל כשאני ישנה אני צריכה את עצמי לעצמי. טוב, נראה איך יהיה. ומה צ'ולולה מותק תצטרך.

תפילה_לאם

בכל מקרה זה די קרוב כבר, נכון? ועדיין גם די רחוק. זה מוזר.
כן. @}
ובכל מקרה... בסוף זה מגיע.
שהלידה תהיה בזמן.

ומה צ'ולולה מותק תצטרך.
ותראי גם מה תצטרכי את. יכול להיות שיהיה לך קל יותר להשכיב אותה לצדך מאשר להתעורר ולהעביר אותה אלייך/ להתיישב אתה 7-6-5-4 פעמים בלילה, ויכול להיות שכמוני, אמנם תתבאסי מעט מהצורך לשכב על הצד בדיוק בזווית שמאפשרת לה להגיע לפטמה בנוחות, אבל לא רק שתחשבי שזה עדיף על לקום אליה, אלא שבפעמים שהיא כן תירדם במיטה שלה ותישן בה ברצף כמה שעות, ייראה לך מוזר ללכת לישון בלעדיה וקצת תתגעגעי אליה וקצת תדאגי שאולי חסר לה משהו כשהיא ישנה לה ככה לבד. (אצלנו המיטה שלה בכלל בחדר של הבנים.)

שליחה על ידי מאי* » 11 מאי 2014, 08:21

הוא גם לקוי שמיעה, הוא לא יתעורר

אני רק רוצה לבשר לך שאין שום קשר לחדות השמיעה שלו. רוב הגברים לא מתעוררים, נקודה. הבעל הפרטי שלי חד שמיעה להפליא, אבל כשהוא נרדם? תשכחי מזה. עם הילד הראשון הוא רצה לעזור בלילה: כשהייתי נופלת מהרגליים הוא אפילו שלח אותי לישון בחדר אחר כדי שאוכל לנוח והוא יקום לתינוק. מה שקרה כמובן הוא שאני, שישנתי בממ"ד עם דלת סגורה התעוררתי מצרחות נואשות של הילד וזינקתי לראות מה קורה שם. המסכן צרח בעריסה הצמודה למיטת אביו, שישן שנת ישרים...(אגב, הקול שלי העיר אותו בלי בעיות. יש טון נשי מסויים שמגיע ישר למרכז רצון ההישרדות של הגבר. גם בשינה)

בקיצור, למדתי שאם אני רוצה עזרה הדרך הנכונה היא לאסור עליו לישון. וזה מה שעשיתי. הלכתי לישון מוקדם והוא נדרש להישאר ער עד אחרי ההאכלה הראשונה. עבד יופי

מאי, הצחקת אותי מאוד.

אני רוצה להתייעץ. גם אתמול בלילה וגם היום הרגשתי תנועות ממש משונות. כאילו הילדה דופקת עליי במשך כמה דקות בקצב מונוטוני להפליא. מה יש לה?
באינטרנט ישר הודיעו לי שתנועות עובר מרובות יכולות להעיד על קטסטרופה הולכת ובאה. אבל בדקנו דופק (כן, כן, יש לנו דופלר ביתי. כן. לא רוצה לדבר על זה.) והכול בסדר.

אז מה זה? ואיך אפשר לדעת שהכול באמת בסדר? והייתן הולכות לקופת חולים על כזה?

כאילו הילדה דופקת עליי במשך כמה דקות בקצב מונוטוני להפליא.
יכול להיות שהיא מגהקת / משהקת / איך שלא קוראים לזה... מתישהו הם מתחילם לעשות את זה בבטן, וזה ממש חמוד

אולי היא משהקת? קרה לי עם שתי ילדות ואחת מהן עד היום בגיל 8, עם נטייה לשיהוקים למשל כשמתפקעת מצחוק

תפילה_לאם

תנועות עובר מרובות יכולות להעיד על קטסטרופה הולכת ובאה
בחיים לא שמעתי על דבר כזה. תמיד מבקשים לוודא שאין הפחתה בתנועות.
וגם אני נתקלתי בהתייחסות לאופציה של שיהוקים, אבל אני לא בטוחה שזה מורגש כמו דופקת עליי . האם זה היה כמו קפצוצים פנימיים?