יאללה בוא

מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

יש לי חברה שכשהייתה מובטלת ולא יכלה לשלוח את הילדים לגן אמרה שהיא עושה חינוך ביתי בעל כורחה. ובכן, אנחנו פה עושים עקרון הרצף בעל כורחנו. לא שאנחנו מתנגדים לקונספט, אבל אין מצב שהוא יהיה קצת פחות... מממ... רצוף?
עלמה גוזל קטון נמצאת כל הזמן על הידיים. היא פחות ופחות מסכימה למנשא כי היא נורא סקרנית והאחיזה האהובה עליה היא או קוף על הכתף או מוחזקת עם הגב אלינו. אז היא שקטה לחלוטין, לועסת את היד שלה או סתם מריירת בכיף שלה על אמא או אבא.

לפעמים היא אפילו נותנת לנו לשבת ככה אבל לרוב צריך לזוז או לקפוץ על הכדור. ילדה דינמית. לפעמים אני עדיין חושבת שמשהו לא בסדר אצלה, משהו בקיבה. אבל בכל מקרה נראה (טפו טפו טפו!!!!) שהיא גדלה מזה.

ביום חמישי הייתי אצל יעל שוראקי לאבחון אחרי לידה. יש לי צניחה של שלפוחית השתן וצלקת (כואבת!) מהקרע. יש לי גם איזו צלקת נפשית מהלידה שאין לי כוח לגעת בה עדיין. יש לי עייפות עצומה עצומה ותחושה, לפעמים, שהחיים הפכו להיות באמת קשים מנשוא. אני ושחף מתחככים לא מעט בעיקר כי שנינו עייפים באופן בלתי נסבל ואין לנו דקה לעצמנו או אחד לשני. ולפעמים יש לי הרגשה איומה כזאת שאני בעצם לא קיימת יותר וזה גם נכון. מי שהייתי כבר לא קיימת, מי שאני עכשיו עוד לא מגובשת. אני לא מצליחה להיאחז בכלום, לא באנשים שאהבתי, לא בספרים, אפילו לא בהומור המפורסם שלי. לא תמיד בכל אופן.

הבית שלנו מרגיש פלוש ומבולגן. אני מרגישה פלושה ומבולגנת. על הבטן שלי יש עץ אדום של סימני מתיחה, הציצים שלי עצומים וגדולים מתמיד ואני אוכלת כל כך רע מהסיבה הפשוטה שאין לי מתי להכין לעצמי אוכל.
לפעמים אני באמת חוששת שאפול לדכאון, בעיקר באמצע הלילה. כל כך קשה לא לישון מספיק, כל כך קשה להיקרע מהשינה. ואין דקה, דקה אחת לעצמי. לנסח אותי שוב. (שלא לדבר על זה שהאמהות איכשהו מקרבת למוות, אבל זה נושא נורא כבד, אז אני לא אפתח אותו עכשיו.)

ואף על פי כן, כי אני אוהבת להיות אופטימית, הנה הדברים הנהדרים נהדרים שקורים פה (בסדר אקראי):
  1. לעלמה יש יום נורא טוב וכל עוד עושים בדיוק מה שהיא רוצה היא מתוקה, קסומה וחייכנית. כן, כן, חייכנית. וזה מתוק שבא למות.
  2. אני ושחף באמת מגדלים אותה ביחד. אנחנו שותפים ולשנינו יש אינטואיציה אמהית מנצחת. והוא לגמרי איתי הבנז הזה שלי, אפילו כשהוא מרגיז אותי.
  3. יש לי עדיין שיער הריון נהדר.
  4. נורא מרגש לראות את אמא שלי מאוהבת לחלוטין בנכדה הראשונה שלה. כל כך מרגש שאני רוצה להתחנן בפניה לשמור על עצמה יותר טוב כדי שהיא תישאר עם לולי עוד הרבה שנים.
  5. ולולי כולה סנטרים וקפלי שומן קטנים, לחיים של מרשמלו, רכות עננית קטנה וחמימות אין קץ.
רק_מה*
הודעות: 516
הצטרפות: 25 אפריל 2014, 23:20
דף אישי: הדף האישי של רק_מה*

יאללה בוא

שליחה על ידי רק_מה* »

את עוברת משהו שגם אני עברתי... וגם עוברת (חוץ מסעיף 3! יש לי שיער הריון נהדר בערימות על רצפת הבית, בידיים של התינוקת ואבוי לבושה- גם בקקי שלה !!) כל כל מזדהה עם הכתיבה שלך |l|

כולל כל ה״אני״ החדשה הלא ברור הזה, הגילוי מחדש של אמא שלי והפחד הזה, לגדול לאבד להיאבד....

מה נותר? רק פרקטיקה ;-) :

תשני תפיסה של מה זה אוכל/ ארוחה. תשני תפיסה של מה זה ״זמן לעצמי״ או לזוגיות. (המלצה, כן?)
בעקבות מה שקרה עם בכורה (אחרי 4 חודשים כמעט ללא שינה, תזונת בצקים לקויה וגם הזנחה עצמית פנימית- הרפס, מיעוט חלב, חולשה ו״דיכי״)-

יש לי קופסת ״מעורב״ ענקית ממנה אני מנשנשת עד כלות (אגוזי מלך, קשיו, בוטנים, שקדים, חמוציות, משמש, צימוקים). קבוע.
שני חופנים ופרי זה יותר ״ארוחה״ ממה שנדמה לנו.
לוותר על קונצפט של ״סלט״. עוד לא הקראת לה את הצב של אורן, אבל אני מצטטת חופשי: קודם דוחפים עגבניות שרי. אחר כך פושטים על צנצנת זיתים. אחר כך אוכלים שני מלפפונים שנזכרנו בדיעבד שלא שטפנו. שותים שלוק שמן זית מהבקבוק לקינוח (טוב נו ושתי פרוסות עבות של גבנ״צ)
וגם: טייק אווי ועוזרת. זה מותר!!!

וזמן לעצמך: 5 דקות פזורות כל פני כל היממה בהן את מתמקדת החיובי לגבייך.
או לחילופין מוזיקה נהדרת כשאתן קופצות על הכדור.
זמן זוגי: אותו עניין של חמש דקות יומיות, הפעם מחשבות חיוביות על הבנז. אם את מולו אפשר להגיד אותן בקול.

מינימליסטי שכזה
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

יאללה בוא

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

שהאמהות איכשהו מקרבת למוות
לגמרי.
מצ'רה*
הודעות: 1583
הצטרפות: 10 נובמבר 2009, 14:20

יאללה בוא

שליחה על ידי מצ'רה* »

מינימליסטי שכזה
הומאופתי שכזה (-:
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

זהו. היום הוא היום בו נשברתי. אצא לי השוקה לקנות כרוב. (אשלח את בנז השוקה וגו,)
אי אפשר גם עקרון הרצף אינסופי וגם לשאוב. זה פשוט לא עובד.
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

ואני גאה על כלללללל שאיבה. על כל פעם שקמתי בלילה לשאוב, על כל פעם שהתחברתי למשאבה טרוטת עיניים, כל פעם שבמקום לנוח שאבתי, כל פעם שהכנסתי את הפטמות שלי לואקום המחורבן הזה.
אני לגמרי גאה ואין לי שום כוונה להתייסר עוד שניה אחת. ואם מישהי תשאל אותי פעם אני אסביר לה את מה שלמדתי: חלב אם הוא המזון הטוב ביותר לילדך, אבל לא רק הוא הקובע את סוג האמא שאת.

על החתום, אמא של עלמה. (שמריירת לי פה למוות על הכתף.)
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

יאללה בוא

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

על החתום, אמא של עלמה
מדהימה אחת!
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

יאללה בוא

שליחה על ידי בשמת_א* »

ואם יש לך אפשרות לטייק אווי אז סואי סושי לא רעים בכלל ומרק מיסו הוא באמת אוכל בריאות.
ואם את לא מהסובלים מגלוטן ומוצרי חלב אז הפיצה של ג'ימי ממש טובה...
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

יאללה בוא

שליחה על ידי בשמת_א* »

ואני גאה
אנחנו גאות בך {@
אינדי_אנית*
הודעות: 1097
הצטרפות: 26 אוקטובר 2006, 22:38
דף אישי: הדף האישי של אינדי_אנית*

יאללה בוא

שליחה על ידי אינדי_אנית* »

רק אל תפסיקי את כל השאיבות בבת אחת, תורידי לאט לאט שלא יהיה לך גודש מטורף וכואב..
וכל הכבוד לך שהחזקת מעמד עד עכשיו. בעיניי כל מי ששואבת היא פשוט גיבורה!!
טנא_מלא_כוכבים*
הודעות: 621
הצטרפות: 03 דצמבר 2007, 18:12
דף אישי: הדף האישי של טנא_מלא_כוכבים*

יאללה בוא

שליחה על ידי טנא_מלא_כוכבים* »

את מדהימה, נקראת אמא מופלאה.
וכל כך מרגשת.
ומנסחת היטב כל כך הרבה דברים שרצים לי בראש, ולא מוצאים דרך החוצה מהעיסה המבולגנת ששם.
<כותבת בדמעות, רגשת אותי>.
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

יאללה בוא

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

אני יודעת ששוב לא תאמיני אבל את מהווה ממש מקור להשראה עבורי. תוך חודש וחצי בערך מרגע שנהפכת לאמא הצלחת לנסח עבורי דברים רבים שמחכים שנים רבות !!!
אני מצטערת על חוויית ההנקה המאד לא נעימה שהיתה לך, בחוויה שלי שאיבה זה דבר כל-כך כואב וכל-כך לא נעים שאני הרבה יותר מגאה בך.

אני מקווה שיחד עם השחרור של זה יבואו הרבה יותר רגעים של נחת ובטוחה לגמרי שחלב אם לא מגדיר את האמהות שלך ו/או את הקשר בינך לבין הגוזלית המתוקה שלכם !

(())
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

יאללה בוא

שליחה על ידי אורי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

בעיניי כל מי ששואבת היא פשוט גיבורה!!
מיכל
ברור שחלב אם לא מגדיר את האמא שאת. ובאמת כאמא כל החיים אנחנו צריכות לתעדף דברים אחד על פני השני, וזה כל כך קשה תמיד, ויש כמה נפשות בכל תמונה,והמון הסתעפויות וקשיים ודברים סותרים, וכל האידאות נמצאות לנו מול העיניים בלתי מושגות. ולהגיע להשלמה עם תעדוף שעשית אחד על חשבון השני, זו גדולה באמת. בחרת להפסיק לשאוב כי המחיר של זה הרבה יותר מדי גבוה בשבילך,בשבילכן.
מחבקת אותך ואת האמא הנהדרת שאני כל הזמן קוראת שאת.
ומאחלת צמיחה בריאה לשתיכן בכל הרבדים

(יצאה לי כזאת השתפכות.אבל הנקודה הזו של לוותר על משהו שנורא חשוב לך כי יש צדדים אחרים שנפגעים בדרך,כל כך נוגעת בי עמוק בחיים )
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

יקירותיי, פה בעקרון הרצף האינסופייייי אין לי זמן להגיב וכשיש לי זמן אני ישר באה לשפוך. אבל דעו לכן שאני קוראת ומתרגשת וממש מגלגלת בראש כל מילה במהלך היום.

ורקמה, חשבתי עלייך אתמול כשישבתי על הכדור ושמעתי שלמה ארצי במשך שנים ואכלתי אגוזים בין לבין. מינימליסטי!
תפילה_לאם
הודעות: 3287
הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם

יאללה בוא

שליחה על ידי תפילה_לאם »

מיכל,
יישר כוח על כל מה שעשית עד כה
ועל כל מה שתעשי מכאן והלאה.
@}
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

יאללה בוא

שליחה על ידי בשמת_א* »

רק אל תפסיקי את כל השאיבות בבת אחת, תורידי לאט לאט שלא יהיה לך גודש מטורף וכואב
מזכירה.
ולא מספיק כרוב: תשימי הרבה עלי מרווה ונענע בקנקן תה, תמזגי מים רותחים, וכשזה מגיע לטמפרטורה נוחה תשתי. כל היום רק את זה, זה מייבש בטירוף, תוך כמה ימים.
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

יאללה בוא

שליחה על ידי אורי* »

מינימליסטי שכזה
:-)
רק מה
יפה כתבת
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

מכירות את זה שאתן יודעות משהו אבל לא באמת יודעות אותו עד שאתן יודעות אותו?
אני חושבת שכשעלמה הייתה בת שבועיים כבר כתבתי פה שאני חושדת שיש לה ריפלוקס סמוי ואכן, לאט לאט התסמינים התבהרו וקיבלנו גם אישור מרופאה אנטיפטית במיוחד ביום שלישי.
היום אני כבר די בטוחה שזה אכן מה שיש לה למרות שאני עדיין מקווה שלא, או שזה יעבור בקרוב ובעצם זה משהו אחר כי הריפלוקס הסמוי הזה הוא עסק די אכזרי. מה שזה בעצם אומר זה שהחומציות עולה לה ויוצרת פצע חומצי ובוער במעלה הושט. פלא שהיא נרתעת מאוכל? פלא שהיא אוכלת מעט בכל ארוחה ופורצת בבכי עצום וגדול ורב? פלא שהיא מתפתלת מכאב בלילה תוך כדי שינה? בלילות האחרונים, במשמרת "שלי", אני מרימה אותה ורואה טלוויזיה כשהיא ישנה עליי במצב מאונך. כל הזמן אני פוחדת שאני ארדם והיא תיפול. פלא שאני מתה מעייפות ושחף גמור?

ביום שליש היינו אצל הרופאה. קיבלנו תמ"ל מיוחד ותרופה נגד חומציות. למרות ההצהרות האמיצות שלי פה אני עדיין שואבת, רק פחות, כי לולי מראה העדפה די ברורה לחלב אם למרות שגם הוא גורם לבכי רב. אבל מה שהתמל הסמיך הזה עשה, אלוהים! יכול להיות שהוא עזר לריפלוקס, אבל גרם לה לכאלה כאבי בטן איומים ועצומים שאי אפשר היה להרגיע אותה. מסכנה הילדה, גם ריפלוקס, גם כאבי בטן ואיכשהו בין כל זה, כשהיא רגועה, היא מצליחה לפזר כאלה חיוכים שובי לב. אני כבר לא חושבת שיש פה עניין של "אופי" או תינוקת "קשה" או "רגישה". האמת שהיא בכלל לא רגישה, שזה די מוזר כי היא התינוקת שלי. רעש, אור, בדים בכלל לא מפריעים לה.) אני חושבת שיש פה תינוקת סובלת והכי נורא זה שאני ידעתי לעזאזל שהיא סובלת ואפילו ידעתי ממה ולא ממש עשיתי שום דבר בקשר לזה כי הקשבתי לקולות שאמרו שזה רק עניין של זמן, שיש תינוקות כאלה וכל מיני. בא לי להרביץ לי! ממש. להביא לי מכות, סליחה על הבוטות.

לראות את הגוף הקטן הזה מתעוות בכאב... אוף. זה פשוט שובר את הלב.

בינתיים הפסקנו עם תמל היציקה. קבעתי תור לרופאה אחרת כי אני ממש רוצה רופאה טובה, מקצועית ויסודית ללולי שלי. אנחנו ממשיכים עם הרופאה שלולי לוקחת בגבורה יחסית, אבל יקח לה כנראה שבוע להתחיל להשפיע, אם בכלל.
אוי... כולי אנחה אחת גדולה. הלוואי שנמצא פתרון והלוואי שזה לא ילך ויחמיר (כי השיא אמור להיות בגיל ארבעה חודשים) והלוואי שלמרות שהיא מתאימה לכל תסמין בספר, בכל זאת זה "סתם" גזים וזה יעבור.
קרן_שמש_מאוחרת*
הודעות: 669
הצטרפות: 14 מרץ 2007, 22:57
דף אישי: הדף האישי של קרן_שמש_מאוחרת*

יאללה בוא

שליחה על ידי קרן_שמש_מאוחרת* »

מיכל, גם אם זה ריפלוקס סמוי, אתם תמצאו את הדרך לטפל בלולי ולהבריא אותה.
הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עבורה ועבורך הוא לחבק את שתיכן ולהודות על כך שמצאתן אחת את השנייה ושאת מרגישה אותה כל כך כל כך לעומק.
איזו עמידה איתנה. מאחלת לך ולכן שתוך כמה זמן, כל הדרמות יהיו מאחוריכן ותוכלו פשוט להנות מהכאן ועכשיו. זה מגיע פתאום, בלי שמרגישים..
שבת שלום.
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

יאללה בוא

שליחה על ידי אורי* »

חייבת לומר כאן משהו כי פתאום אני ובעלי דיברנו היום, איך הבת שלי כיום ילדה שמחה וחייכנית,עם מזג טוב, מרוצה מהחיים,סקרנית וחביבה,ואיך היום אפשר להניח אותה על הרצפה לשחק והיא מרוצה ונהנית ומעסיקה את עצמה עם כל מיני חפצים.
ונזכרנו איך היא היתה תינוקת בכיינית צרחנית וכל הזמן בוכה ובידים ובמנשא ורק ישנה עם מישהו צמוד במיטה,ואין סיכוי להניח אותה בעגלה,גם אם הייתי יוצאת לטיול וחושבת שהיא תהנה מהאויר הצח,אחרי דרך לא ארוכה זה היה בלתי אפשרי בעגלה והיתה עוברת למנשא. עד שלב מאוחר,כשכבר היתה כבדה כבדה. ושנאה לנסוע באוטו. ופלטה מלא מלא וגם אנחנו חשדנו בריפלוקס, וגם היינו אצל הרופאה שאמרה:אולי.
היתה איזה דודה שהציעה לי להניח אותה לישון בסלקל, אולי זה רעיון שיקל? או בעגלה עם קצת הטיה? (הציעו לי גם להגביה את המזרון של המיטה שלה). באמת בשלב מסויים ניסיתי להניח אותה בטרמפולינה לישון,למרות שזה פחות בריא ובלה בלה בלה, זה כנראה הקל עליה וישנה קצת כך גם בלעדיי.

ניחם אותי קצת שמישהי אמרה לי על הבת שלה שכבר גדלה איך היא היום,למרות שזה נראה כמו נצח. לא יודעת אם זה מנחם.
מקווה שהתרופה תעזור והיא תכאב פחות.
חיבוק גדול
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

יאללה בוא

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

אין על אינטואיציה אימהית והנה לך הוכחה שאת ניחנת באינטואיציה הזו ממש מהרגעים הראשונים שלך עם עלמה !! נכון, זה מבאס בדיעבד ואפילו כואב פיזית לחשוב על זה אבל בסך הכל, נתתם לה טיפול נהדר לכל אורך הדרך. למיטב ידיעתי איך שלא יהיה הרפלוקס הוא תסמין שחולף אחרי מספר חודשים (לא מומחית בתחום...) מקווה מאד שתראו שיפור בתחושות שלה בעזרת התרופה ושהזמן יעשה את שלו כמה שיותר מהר (())
תפילה_לאם
הודעות: 3287
הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם

יאללה בוא

שליחה על ידי תפילה_לאם »

גם אני מכירה את ההמלצה להשכיב בשיפוע.

איך מאבחנים את זה בכלל?

מאחלת לך ולכן שתוך כמה זמן, כל הדרמות יהיו מאחוריכן ותוכלו פשוט להנות מהכאן ועכשיו.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

יאללה בוא

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

למרות ההצהרות האמיצות שלי פה אני עדיין שואבת, רק פחות, כי לולי מראה העדפה די ברורה לחלב אם למרות שגם הוא גורם לבכי רב
גמ"ח חלב אם?... מאמילק?...
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

יאללה בוא

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

אם רלבנטי לך, אשמח לשאוב עבור עלמה {@
אמא_צעירה*
הודעות: 581
הצטרפות: 19 ינואר 2004, 15:18
דף אישי: הדף האישי של אמא_צעירה*

יאללה בוא

שליחה על ידי אמא_צעירה* »

אולי תנסי לשנות במקביל בתזונה שלך לפחות חומצית: מאכלים חומציים הם חציל, עגבניה, מלפפון חמוץ ובמלח, זיתים. ברמת העיקרון גם מוצרי בשר וחלב הם יוצרי חומציות בקיבה.
המאכלים הכי יוצרי בסיסיות- חלק מהם זה: אשכולית אדומה, לימון ושמן זית. כמה שיותר.
שימי לב שכתבתי יוצרי חומציות/ בסיסיות ולא: חומציים / בסיסיים. מהסיבה שבגוף, בתהליך העיכול הם עוברים מן מוטציה והם יוצרי בסיסיות גבוהה.
רק ששלא הייתי ממליצה לך לתת אותם לתינוקת ;-)
בהצלחה!!
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

רסיסים, אני חושבת שאת האישה הכי טובה ובטח הכי מרגשת שיצא לי להכיר. תודה רבה רבה לך. פרץ כזה של טוב לב פשוט גרם לי לבכות.

מעדכנת מהחזית במהירות: היינו אצל עוד רופאה שאמרה שהיא בכלל בכלל לא בטוחה שמדובר בריפלוקס ולפי איך שגוזי יושבת בעגלה זה נראה לה כמו קוליק. סיכמנו בסוף שכנראה יש גם ריפלוקס וגם קוליק, למרבה השמחה.
אתמול הרגשתי באופן חריף מאוד שהחיים הפכו להיות פשוט קשים נשוא ושאני לא מבינה איך אפשר להמשיך ככה. אבל האמת שמי שבאמת סובלת פה זאת לא אני אלא הגוזל הקטן והמתוק שלי שפשוט מתפתלת מכאב ובוכה, בוכה, בוכה.

אני מתפללת ליום יותר קל, לשתינו. ומחכה בקוצר רוח ליום שבו האמהות לא תהיה רק מלחמת הישרדות.
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

יאללה בוא

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

קצת מתביישת להגיד שאני נורא מזדהה עם תחושת האמהות כהישרדות מאז שנולד קטני , מתפללת בשביל כולנו לימים טובים מלאי נחת!
קרן_שמש_מאוחרת*
הודעות: 669
הצטרפות: 14 מרץ 2007, 22:57
דף אישי: הדף האישי של קרן_שמש_מאוחרת*

יאללה בוא

שליחה על ידי קרן_שמש_מאוחרת* »

הי מיכל,
אני כנראה מגיעה לתלאביב מחר לחצי יום.
יעזור לך אם אקפוץ לכמה שעות? להחזיק קצת את גוזי, להזמין אותך לקפה?
אני יודעת שאת ביישנית וגם אני אבל..
לפעמים עוזר שיש תזכורת מהעולם החיצוני -
שהתקופה הזו חולפת ויש עולם שלם ויפה בחוץ ותיכף תיכף את כבר תהיי בצד השני של התקופה הזו ותוכלי אשכרה גם ליהנות מהאימהות ומהחיים.
גוונים*
הודעות: 1638
הצטרפות: 23 מרץ 2010, 16:12

יאללה בוא

שליחה על ידי גוונים* »

בכלל בכלל לא בטוחה שמדובר בריפלוקס
מאד מסתורי הריפלוקס הזה, גם אנחנו היום היינו אצל הרופא והאופציה עלתה ואז ירדה...

אני מתפללת ליום יותר קל, לשתינו.
איך היה?
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

קרן, מחר אני דווקא "עזורה" אבל אני אשמח להיפגש לקפה! תכף שולחת מייל.

מאד מסתורי הריפלוקס הזה, גם אנחנו היום היינו אצל הרופא והאופציה עלתה ואז ירדה...

מזכיר קצת את הקנדידה: כמעט כל תסמין מתאים לו. או לקוליק.

איך היה?

היה יום מהמם פשוט. אחרי אתמול שהיה צרחתי מהבוקר עד הערב באמת שקמתי בלי טיפה של כוח אבל גוזי הייתה שלווה נורא וטוב מכך, אחותי הקטנה חזרה מחו"ל והיא ואמא שלי היו איתי כל היום. אני מתה על אמא שלי אבל היא נורא כאוטית וכל כולה הפרעת קשב וריכוז על שתיים ואחותי כל כך שלווה וממוקדת ויעילה להדהים כך שהיא גם טיפלה בגוזל יחד עם שתינו וגם השאירה כיור נקי, בית מסודר, כביסה מקופלת וסלט חתוך.
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

יאללה בוא

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

מזכיר קצת את הקנדידה: כמעט כל תסמין מתאים לו. או לקוליק :-) יום אחד עוד תעשי סטנדאפ על כל תחילת ההורות הזו...
גוונים*
הודעות: 1638
הצטרפות: 23 מרץ 2010, 16:12

יאללה בוא

שליחה על ידי גוונים* »

היה יום מהמם פשוט
איזה כיף מיכל! לגזור ולשמור ולנצור ולזכור!!
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

יאללה בוא

שליחה על ידי אורי* »

אחותי כל כך שלווה וממוקדת ויעילה להדהים כך שהיא גם טיפלה בגוזל יחד עם שתינו וגם השאירה כיור נקי, בית מסודר, כביסה מקופלת וסלט חתוך.
איזו אחות מתוקה. זכית. וזכתה הקטנה בדודה נפלאה.
הזכרת לי את תקופת המילואים בה אחותי הקטנה עזרה לי כל כך,לאו דוקא בתקתוק הבית אלא יותר בהעסקת והלהבת הילדים (שזה דבר מתכלה יותר מאשר קיפול כביסה או שטיפת כלים). הילדים שלי כל כך אוהבים אותה
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

הדאגה המחורבנת הזאת. שהיא לא אוכלת מספיק, שקר לה, שהיא לא לבושה מספיק חם, שהיא עייפה מדי, שהיא תצטנן, שהיא תחטוף דלקת אזניים, שהיא לא מספיק ערנית, שהיא לא מספיק מחייכת.
שהיא לא אוכלת מספיק כי היא לא אוהבת את התמ"ל וזה עלי, עלי, כי הפסקתי לשאוב. שאין לה מספיק זמן במנשא וזה עלי, עלי, כי הגב הורג אותי אז עברתי ליותר ויותר עגלה, שהאוכל עולה לה, שהקקי לא מספיק טוב, שיקרה לה משהו כי היא ישנה על הבטן, שיקרה לה משהו כי אני כזאת מעופפת. שהחיסונים יעשו לה רע, שאם אני לא אחסן היא תחלה, שגם ככה היא תחלה, שאין לה מספיק גירויים, שיש לה יותר מדי גירויים.

אלוהים שבשמיים, מה זאת האחריות העצומה הזאת? זה שוקל טון.
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

יאללה בוא

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

אלוהים שבשמיים, מה זאת האחריות העצומה הזאת? זה שוקל טון

(()) מזדהה כל-כך למרות שמבינה ויודעת כבר שהכל בידי שמיים ובכל זאת גבול ההשתדלות שלנו כאן לא ממש ברור...

אתמול החזקתי בידיים תינוק קודח. מה זה קודח... כשהעזתי למדוד לו חום המד חום טס ל- 39.8 מעלות בלי לעפעף... כן, כבר גידלתי ששה ילדים, כן אני יודעת שיהיה בסדר ובכל זאת זה מאיים ומפחיד ומתיש מתיש מתיש, בכלל, ככל שמעיזים לקחת יותר אחריות על עצמנו העומס גדל ואין כל-כך מאיפה לגייס את התמיכה...
מאי*
הודעות: 338
הצטרפות: 01 ספטמבר 2003, 17:18

יאללה בוא

שליחה על ידי מאי* »

אתמול החזקתי בידיים תינוק קודח. מה זה קודח...

רק רציתי לומר שאני מזדהה נורא. עם הראשון שלי מצאתי עצמי מחזיקה אותו בגיל פחות משנה, ומגלה שהמדחום טס לארבעים פסיק שלוש. חשבתי שאני לא רואה טוב. בסוף התברר שהחום שלו פשוט נוטה להרקיע שחקים וזה לא אומר כלום...
תפילה_לאם
הודעות: 3287
הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם

יאללה בוא

שליחה על ידי תפילה_לאם »

אוי, מיכלי, welcome to the club!
אבל מצד שני, כיוון שאת כל כך מודעת ואכפתית, הרי ברור שתהיי a good enough mother (מנין באה לי כל האנגלית הזאת לפתע?!), וזה כל מה שצריך. @}
גוונים*
הודעות: 1638
הצטרפות: 23 מרץ 2010, 16:12

יאללה בוא

שליחה על ידי גוונים* »

מיכל, כמה שאני מזדהה, כל כך כל כך מזדהה!!
אין לי מה להגיד חוץ מזה.
(אני הכי דואגת מזה שהיא תהיה חולה, לא יודעת למה, נורא נורא קשה לי עם זה, וילדים כל הזמן חולים, רק הרגע אחותי אמרה לי שהבן שלה עם חום גבוה, שפוך, אין איך להתחמק מזה, אוף!)
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

ככל שמעיזים לקחת יותר אחריות על עצמנו העומס גדל ואין כל-כך מאיפה לגייס את התמיכה...
רסיסים, לא כל כך הבנתי... בא לך להסביר? ומה שלום הקטנול היום?

וגוונים, מה שלומך את? גם אני מתה מפחד ממחלה ומתה מתה מתה מפחד מהחיסון מחר. אני חושבת שאני די אמות מלראות את הקוטן הורדרד הזה מקבל זריקה.
גוונים*
הודעות: 1638
הצטרפות: 23 מרץ 2010, 16:12

יאללה בוא

שליחה על ידי גוונים* »

וגוונים, מה שלומך את?
בכנות, זה ארוך נורא לענות על זה... ומורכב לי. לא כל כך יודעת לתמצת ובגלל זה גם לא כותבת. ולא נראה לי שאת באמת רוצה שאפרט לך הכל:-) אז אסתפק בלהגיד שהכל בסדר... (שונאת שעונים לי ככה, זו תשובה שלא אומרת כלום, אבל בכל זאת...).

ומתה מתה מתה מפחד מהחיסון מחר. אני חושבת שאני די אמות מלראות את הקוטן הורדרד הזה מקבל זריקה.
טוב, מיכל, זה בול אבל בול מה שאני הרגשתי. ממש הייתי בלחץ ימים לפני!
קודם כל, את לא הולכת לבד נכון? אני לא הייתי מסוגלת להחזיק אותה, האיש החזיק אותה, פחדתי שלא אצליח לא לזוז וכאלה. ובמקרה (או שלא) בדיוק חיפשתי משהו בתיק ברגע הזריקה עצמה. בדיעבד זה היה אפקט הסחה מעולה, לא ראיתי את זה קורה והייתי כביכול מרוכזת במשהו אחר בשניה וחצי הקריטיות. ממליצה על הסחת דעת כזו מאד מאד מאד.
מיד אח"כ כמובן שלקחתי אותה והרגעתי אותה והנקתי אותה וזה עבר.
האמת, היה לי נורא קשה כל הסשן הזה (דמעות בעיניים וכו') אבל זה עבר והיא נרגעה, אפילו לא מאד מהר יחסית, אבל היא נרגעה ואחרי כמה דקות חייכה, והבנתי שזהו, זה עבר ושאני בטראומה יותר ממנה ושבעצם היא חזקה ומסוגלת לעמוד בזה.
ובדיוק כמו שאמרו לי ועצבן אותי לשמוע, הפעם שאחרי כבר היתה לי פחות טראומטית (היא דווקא צרחה יותר:-( ) היא כבר פחות קטנה ושברירית ואני יותר סומכת עליה שהיא חזקה ומסוגלת לעמוד בזה (עובדת על זה חזק מאד בלי קשר לחיסונים ועם קשר למה שכתבתי על הפחד מהמחלות, אני פשוט כל הזמן מזכירה לעצמי שהיא חזקה, עמידה, שיש לה כוחות, שהיא מסוגלת לעבור דברים כאלה ואחרים בשלום).
חיבוק, מיכל, שיעבור מהר וטוב!!
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

בכנות, זה ארוך נורא לענות על זה... ומורכב לי. לא כל כך יודעת לתמצת ובגלל זה גם לא כותבת. ולא נראה לי שאת באמת רוצה שאפרט לך הכל אז אסתפק בלהגיד שהכל בסדר...

אני לגמרי רוצה שתפרטי, אם מתחשק לך. את גם מוזמנת למייל שלי: [email protected]


אני פשוט כל הזמן מזכירה לעצמי שהיא חזקה, עמידה, שיש לה כוחות, שהיא מסוגלת לעבור דברים כאלה ואחרים בשלום

לנו קרה דבר די נורא לפני שבועיים וחצי, היא נפלה מהמיטה שלנו באמצע הלילה. נרדמה על שחף שנרדם אף הוא ונפלה. היינו בבית חולים ומסתבר שזה קורה די הרבה! באותו לילה ממש הייתה אמא עם תינוקת שנפלה מהמיטה. בקיצור, מאז אנחנו אומרים שהיא לא רק מתוקה, יפה נורא ומבריקה, היא גם עמידה. תכונה חשובה אצל כל בן אנוש, כך נראה.
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

יאללה בוא

שליחה על ידי אורי* »

הדאגה הזאת
זה באמת שוקל טון, מכופף את הגב ומכווץ את מרחב הנשימה

היא נפלה מהמיטה שלנו באמצע הלילה. מלחיץ
מזה אני תמיד מפחדת כשישנים במיטה שלנו, הבן שלי בגיל גדול יותר (אולי 9 חודשים?) נפל בזמנו ונלחצתי, הוא נפל כשאני הייתי שם וישנתי,הוא פשוט זחל מעליי ונפל. הם באמת די עמידים,ובכל זאת בגיל זחילה זה נורא מלחיץ שתינוקות ישנים במיטה שלנו. אני עכשו משתדלת כמה שיותר לשים אותה במיטה שלה,בודאי כשאני לא שם, אבל מתייאשת בשלב כלשהו,היא תמיד מתעוררת בבוקר במיטה שלי. זה שהיא בכלל מאפשרת את האופציה הזו של לישון במיטה שלה זה שינוי דרמטי שארע בחייינו לאט לאט.
גוונים*
הודעות: 1638
הצטרפות: 23 מרץ 2010, 16:12

יאללה בוא

שליחה על ידי גוונים* »

אם מתחשק לך.
האמת, שממש מתחשק לי, אני מסתובבת עם משפטים שבא לי לכתוב בראש, והיום חשבתי אפילו שאולי אפילו אחיה את הדף שלי קצת.
אז אכתוב פה בראשי פרקים ואח"כ אולי (נראה) אפרט יותר אצלי, כדי בכל זאת לא להשתלט כאן לגמרי.
אז מה שלומי:
  • אני חושבת שאני במן ימי סיכומי ביניים כאלה, לקראת גיל חצי שנה. מלאת הגיגים ותהיות קיומיות הקשורות לאימהות.
  • יש לנו בעיית הנקה מתמשכת, שמעיבה (כידוע לך אני משערת) על הכל. ואני מרגישה שאני לא מתמודדת עם זה כמו שהייתי רוצה, במובן הרגשי. טכנית נראה לי שאני בסדר.
  • בגלל הבעיות הנ"ל, כבר פעם שניה, היום, שנסתמה לי צינורית חלב. אין לתאר כמה זה ביאס לי את היום, מנסה להבין למה.
  • עוד חודש אני חוזרת לעבוד. ולא בא לי, לא בא לי, לא באאאאאאאאאאאאאאאא לי. רוצה להמשיך להיות בחופשת לידה עם פיצקית עד להודעה חדשה. כל כך טוב לי להיות בבית (ואני עובדת בעיקר מהבית ובכל זאת זה מכניס כזה אלמנט של לחץ שממש לא בא לי עליו). אני כל הזמן מזמזמת לי 'צר עולמי כעולם נמלה' וכולי מבסוטה מזה לגמרי, לא צריכה שום דבר מעבר לד' אמותיי.
  • ומרוב שאני מכחישה את עניין החזרה לעבודה עדיין לא החלטתי מה לעשות עם פיצקית בזמנים שאני כן אצטרך לצאת, כנראה שאתחיל לשאוב ולהרגיל אותה לבקבוקים וגם זה מכניס אותי משום מה לדכדוך.
  • קיבלתי מחזור, תפס אותי בהפתעה מוחלטת. (וכמה שלא התגעגעתי.) וגם זה דכדך אותי משום מה. אולי כי אני כל הזמן מתייחסת לעצמי כ'אחרי לידה' אז פתאום הוסת, נפנפה לי מול הפרצוף את העובדה המצערת שהזמן עובר ומהר. ואת הצורך להזדרז אם רוצים עוד ילד/ים וזאת למרות שאני כל כך לא שם עדיין (דילמה ענקית ומורכבת, לא יודעת איך להתחיל להתמודד איתה בכלל).
  • וכל אלה (וזו רק רשימה חלקית) נעלמים, אבל ממש מתפוגגים לגמרי במהלך היום, כל יום, כשאני מבלה לי בסבבה בלהיות ולטייל ולהחליף ולהלביש ולשחק ולהניק (פחות סבבה בימינו) ולחבק ולנשק ולהשתולל עם פיצקית אהובה ומושלמת שלי.
עד כאן מבזק החדשות (זה תמצות זה?) שלי.
ולגבי סוגיית הליפול מהמיטה, בחיי שנכנסתי לאתר הערב בכלל כדי לשאול על זה בדיוק בדף של השאלות, הולכת לשאול שם.
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

היא בוכה. ולא אוכלת לא אוכלת לא אוכלת. ואני נורא דואגת שהיא לא תפתח איזו סלידה מתמשכת מהאוכל כי היא תקשר אותו לכאב. היא פשוט מאוד לא אוכלת מספיק. וכואבת לה הבטן הקטנה הזאת שלה והיא לא ישנה מספיק כי היא מתעוררת מכאב או מרעב, אני לא יודעת. והיא לא אוכלת. פשוט לא אוכלת. זה כל כך מפחיד אותי.

אני עייפה ובא לי להפסיק להיות אמא כי זה ממש קשה. ואז אני מרגישה נורא אשמה כי כל כך רציתי להיות אמא ויש נשים שלא מצליחות והיא באמת כל כך יפה ומתוקה ומצחיקה, אבל אני עייפה נורא נורא נורא ואני עמוסה בחרדות עד האזניים ואני משמינה כי מרוב חרדה אני רק אוכלת ואני לפעמים כן חושבת, בחיי, בשביל מה הייתי צריכה את כל זה? ואז שוב, אני מרגישה כל כך אשמה ואני כל כך דואגת לה עד שאני מרגישה את זה בירכיים ואני לא מצליחה לישון טוב בזמן שאפשר לישון כי היא נאנחת ומתפתלת תוך כדי שינה. וקשה. קשה בטירוף.
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

גוונים, תודה שכתבת.אני מקנאה בך, את יודעת? נשמע שממש כיף לך להיות אמא. איזה כיף לך שכיף לך! אני די מחכה לחזור לעבודה, חוץ מהרגשת האשמה שאני אשאיר אותה לבדה, במצבה.
והיא באמת משהו מיוחד מאוד במתיקותו. היא גם נורא יפה וגם נורא אוהבת אותי ואת שחף ומפנקת אותנו בחיוכים. אבל לא כיף בכלל.

מלאת הגיגים ותהיות קיומיות הקשורות לאימהות.

מעניין! אני אשמח לשמוע.


קיבלתי מחזור, תפס אותי בהפתעה מוחלטת. (וכמה שלא התגעגעתי.) וגם זה דכדך אותי משום מה. אולי כי אני כל הזמן מתייחסת לעצמי כ'אחרי לידה' אז פתאום הוסת, נפנפה לי מול הפרצוף את העובדה המצערת שהזמן עובר ומהר. ואת הצורך להזדרז אם רוצים עוד ילד/ים וזאת למרות שאני כל כך לא שם עדיין (דילמה ענקית ומורכבת, לא יודעת איך להתחיל להתמודד איתה בכלל).

מבינה אותך. אני החלטתי על איזו מסגרת זמן שכיום, במצבנו, נראית לי מגוחכת ממש. מצד שני, הכול כל הזמן משתנה ודינמי. בטח אחרי כמה וסתות יגיע פתאום הרצון להריון, לא? אני סומכת על זה. לא נעים להרגיש שהגוף שלך חוזר לעצמו?
אחת*
הודעות: 2101
הצטרפות: 15 יולי 2001, 00:00

יאללה בוא

שליחה על ידי אחת* »

רוצה לשלוח לך המון חיבוקים,
עזרה בטיפול בקטנה,
אוכל מזין ומפנק,
הרבה בריאות ונחת,
אבל בינתיים שולחת רק מחשבות טובות.
קרן_שמש_מאוחרת*
הודעות: 669
הצטרפות: 14 מרץ 2007, 22:57
דף אישי: הדף האישי של קרן_שמש_מאוחרת*

יאללה בוא

שליחה על ידי קרן_שמש_מאוחרת* »

אוי מיכל, הלוואי שהייתי יכולה פשוט לקפוץ אלייך לקפה הזה.
יש איזה ציטוט של עגנון נראה לי שאני נוהגת לצטט ועלה לי עכשיו -
"אדם שבוהנו נלחצה בין המשקוף לדלת, כל עולמו נמצא בין המשקוף לדלת".
אני חושבת שזו הייתה החוויה שלי מ"חופשת הלידה" הראשונה שלי.
אשכרה פחדתי לצאת מהבית.. לקח לי אולי עד שהפיצקית שלי הייתה בת 4 חודשים. וזה למפגש נשים בבית של שכנה, כן?
פשוט הרגשתי לבד ושרק אנשים מסויימים יכולים להיות איתי בזה.
הכל נראה לי אז קשה ובעיקר ארוך ובלתי נגמר ולא זכרתי איך הייתי לפני והיה לי קשה לדמיין איך יהיה בעתיד.
אבל אני מבטיחה לך שזה נהיה יותר קל, והאחר כך מגיע.
שולחת לך חיבוק מדברי רחב ומאפשר נשימה..
קרן
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

יאללה בוא

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

מיכל יקרה אני מקוה שאחרי שפרקת קרה משהו . משהו טוב. משהו קטן ששינה את היום שלכן והוסיף בו קצת אור.

קראתי פעם דימוי יפה של ההורות כמו העבודה של הכהן הגדול שעסק בהמון המון דברים קטנים, עם המון פרטים עם המון עשון ודם ולכלוך ובעצם עשה עבודת קודש. אף אחד לא מתמחר את אינסוף הרגעים שהופכים לאינסוף דקות שהופכים לאינסוף שעות של טיפול, של נוכחות, של החזקה, של הרגעה, של קפיצות על כדור פיזיו' של נענועים, ערסולים, שירים, נשיאות, האכלות, החלפות, שטיפות, נקוי פליטות, הרמה לגראפס וזה רק קצה קוצו... עוד יותר לא מתומחרים כל רגעי הויתור, פינוי המקום הזה (מזכיר לי פתאם את השיר ההוא ששר ברי סחרוף), רגעי הדאגה, חוסר השינה, המחשבות, הבלבול, הרצון העז לאכול טוב, לשתות כוס שלמה רצוף ועוד כהנה וכהנה..

מחבקת אותך ומקווה שעוד ועוד קרני אור יחדרו ויציפו אתכן (())
תפילה_לאם
הודעות: 3287
הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם

יאללה בוא

שליחה על ידי תפילה_לאם »

שמתי לב שלרוב אחרי שאת כותבת כאן מתוך תסכול, מגיע יום מוצלח במיוחד.
בעז"ה מחר יהיה אחד כזה. (ואולי גם הבא אחריו ו...)

ו... כן. קשה ומעייף להיות אמא, והרגעים האלה - בייחוד כשהם רבים, כל תינוק וסיבותיו - עלולים להעיב על הכול. גם לי קשה בתקופה הזאת, כשאפילו בערב שהתחיל נהדר בזכות הירדמותה לקראת שש וחצי, היא התעוררה בשמונה וחצי ולקח עוד שלוש שעות עד שהלכה לישון, שלוש שעות שכמעט לא הייתה מוכנה לשחק לה לבד.
יעזור אם אכתוב שממרומי הפרספקטיבה שרכשתי, אני כבר יודעת שזה הולך ומשתפר?
מה קורה עם הריפלוקס בעצם? יש אבחנה מוחלטת? טיפול? פורמולה מסמיכה?

ואולי את רוצה שנתאם ביקור? אצלי או אצלך?
גוונים*
הודעות: 1638
הצטרפות: 23 מרץ 2010, 16:12

יאללה בוא

שליחה על ידי גוונים* »

מיכל, אני ממש מצטערת אם יצא שזריתי מלח על איזשהם פצעים, זו ממש לא היתה הכוונה!
זה נכון שכיף לי עכשיו להיות אמא אבל וזה אבל ענק - היא יותר גדולה! גם לי בהתחלה היה רחוק מלהיות כיף.
וכמו שכתבו לך כאן, גם אני חוויתי באופן אישי את השיפור ככל שהזמן עבר ועובר.
ולי גם לא היה צורך להתמודד עם בעיית הואכל שאיתה אתם מתמודדים מהרגע הראשון, פיצקית ינקה כמעט מיד בסדר גמור (דווקא עכשיו יש בעיות עם ההנקה ואני לגמרי מזדהה עם והיא לא אוכלת. פשוט לא אוכלת. זה כל כך מפחיד אותי. כי יש פה ימים שזה לגמרי המצב).
חוץ מזה, אתמול עשיתם את החיסון, לא? אז איך היה לה? ולך? יכול להיות שבגלל זה אתמול היא צרחה כל כך?
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

יאללה בוא

שליחה על ידי אורי* »

קשה. קשה בטירוף
מיכל זה באמת נשמע קשה.מאוד.
ונכון שרצית להיות אמא,אבל זה עדיין קשה בטרוף. ואצלכן זה קשה במיוחד. באמת במיוחד,זה לא דוגמא לקושי נורמלי של התמודדות עם הורות ראשונית. זה באמת יותר קשה מלכולן. ממש לא כל התינוקות ככה.
חיבוק
הלואי ויכולתי לומר משהו או לעוץ עצה שתועיל
אבל גם אם זה ריפלוקס זה גם יעבור,כשהיא תהיה גדולה יותר היא בהחלט יכולה להפוך לתינוקת שמחה ומרוצה מהחיים
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

יאללה בוא

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

וקשה. קשה בטירוף.
נכון. אמהות היא גם קשה בטירוף. אמהות היא לא ריצת 100 מטר בספרינט, אמהות זה ריצת מרתון. הרבה יותר ממרתון, כי זה לכל החיים.
גם לי האחריות היתה (ולפעמים עדיין) מכבידה ומפחידה. אני חושבת שלכל אחד קשה לראות תינוק סובל. עוד יותר אם התינוק(ת) שלי.
את מצטיירת לי כמישהי מאד מאד מאד רגישה, ולמישהי כל כך רגישה, זה אפילו יותר קשה.

היה לי כל כך קשה בהתחלה! עם כל אחד מהילדים שלי. תמיד אמרו לי שאני אתגעגע לשנים הראשונות (זה עוד לא קרה). מה שכן קרה, זה שכל פעם מצאתי פתרונות לכל מיני מצבים.
שאחרי הרבה זמן התחלתי להנות מהאמהות, מהילדים שלי. התחלתי להרגיש מבפנים שאני אמא טובה. אמא טובה מאד. שאף אחת לא תהיה אמא כל כך טובה לילדים שלי .
חלק מהפתרונות שמצאתי היו דיקור והומאופטיה. גם לילדים, וגם לעצמי.
כי הילדים שלי חייבים שאמא שלהם תרגיש טוב, תהיה חזקה, תהיה רגועה.

למדתי לסנן ולהתרחק מאנשים שגרמו לי לפקפק בעצמי, שהחלישו אותי.
את מצטיירת לי כאשה ואמא נהדרת. את קשובה לבת שלך, את אוהבת אותה כל כך.
זה מה שהכי חשוב.
תשמרי על עצמך.
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

טוב, הלא-אוכלת-כלום קפצה מאחוזון 50 ל75 והיא באמת מתוקת על עם כל סנטריה הרבים.
עדיין קשה פה מאוד אבל אני מרגישה יותר טוב, פחות ברמה של יוצאת-מדעתי-ממש-בקרוב ויותר ברמה של משתגעת-חלקית.
אינדי_אנית*
הודעות: 1097
הצטרפות: 26 אוקטובר 2006, 22:38
דף אישי: הדף האישי של אינדי_אנית*

יאללה בוא

שליחה על ידי אינדי_אנית* »

איזה יופי!! איזו הקלה זו לדעת שהם אוכלים כמו שצריך..
תפילה_לאם
הודעות: 3287
הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם

יאללה בוא

שליחה על ידי תפילה_לאם »

ברמה של משתגעת-חלקית.
אה, תתכונני שזה יימשך גם הלאה. (מניסיוני, לפחות בתריסר השנים הקרובות. :-))
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

יאללה בוא

שליחה על ידי אורי* »

קפצה מאחוזון 50 ל75
אפשר לנשום
זה כבר גורם ל
אני מרגישה יותר טוב
אין ספק שהדאגה הזו לאכילה שלהם ולגדילה אוכלת את הלב
מקווה ש משתגעת-חלקית._ ילך ויפנה מקום ל _נהנית (אם כי אין ספק שגם ישאר במידה זו או אחרת)
רק_מה*
הודעות: 516
הצטרפות: 25 אפריל 2014, 23:20
דף אישי: הדף האישי של רק_מה*

יאללה בוא

שליחה על ידי רק_מה* »

מתוקת על חלל!
היא בטח יודעת (כמו כל ילדי ישראל???) שהיא בת לאמא פולנייה/ מרוקאית/ יידישאית/ טוניסאית שצריכה ״שהילד יאכל״
;-)

זה באמת נראה שהם פחות אוכלים וישנים כשהם מתחילים לעשות עוד כמה קונצים...
כאילו יום בהיר אחד האימהות היא לא רק אוכל-גרפס- קקי.
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

קשה. הריפלוקס הזה זה קללה שאין לתאר. הילדה כל הזמן כל הזמן על הידיים. לא, אי אפשר להסביר את זה. ואיזה מסכנות! כמה כאב ביצור כל כך קטן!
למה הם לא יוצאים יותר מוכנים? בחיי, כמה היא סובלת רק כי הסוגר של הושט שלה לא לגמרי בשל. ואין ממש מה לעשות בקשר לזה, חוץ מהתרופה נגד הצרבת שתודה לאל שהיא קיימת ואת היסורים על זה שאני נותנת תרופה לתינוקת כה רכה בשנים אני שומרת לאחר כך.

ואף על פי כן, איזו מתיקות! אלוהים! קודם כל, לחיים כמו לחמניות, רק לשקוע בתוכן. והיא בשלב המוהיקן, כמעט כל השיער נשר, רק למעלה נשאר פס שחור מזדקר. והעיניים שלה, מהממות פשוט. כחול כהה קרוב לאפור עם מסגרת ריסים שחורים. היא נורא יפה הבת שלי. וכיף לראות אותה מגלה עולם: היא מגלה אותנו ונותנת לנו חיוכים אוהבים, בעיקר כשהיא עושה קקי, אבל לא רק. והיא מצליחה להרים ראש כל יום לקצת יותר זמן וכל יום זה מלווה בצווחות גיל. והיא אוהבת להסתכל על האיורים של "איה פלוטו" ולדבר איתם. היא הכי אוהבת לאכול אגרופים, זה הנשנוש העיקרי שלה. ובבוקר היא אוהבת לדבר ואפילו כשהיא מתלוננת זה מתוק כל כך: היא מדברת והגבות שלה חוברות להן בזעף וכל כולה נראית כאילו היא עומדת להגיש לנו קובלנה רצינית, בשלושה העתקים לפחות.
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

יאללה בוא

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

התיאור שלך כל-כך אמיתי ומרגש... אני מתה לבקש שתשלחי תמונה שלה בפרטי...

ראתי ששאלת אצל אורי לגבי מתי זה נעשה יותר קל והארכה של חופשת הלידה. אני מרגישה שיחד עם הזחילה חל שינוי משמעותי. הוא יותר עצמאי לצאת ולחקור את העולם, לטפס מדרגות (ובעיקר להשכב על אחת מהן ולנסות לבדוק כמה רחוק אפשר להגיע ממנה לכל מיני מקומות... לא לבעלי לב חלש ;-) ) להכניס לפה שלל של צעצועים וחפצים (מפחדת לתאר מה נראה לי שהוא הכניס לפה בשבוע שעבר בגן החיות...) להתקרב ולגעת באחים שלו ובמבנים המורכבים שהם ייצרו על השטיח (ולהתמודד עם צרחות ה: "לללללאאאא!!!" שהוא מעורר) ופתאם אני יכולה להתעסק קצת באפיה ולהושיב אותו על כסא האוכל שלו שינשנש קצת פירות / ביסקויט וכו' . בקיצור, הם לא נשארים תינוקות חסרי אונים ותלותיים לנצח !! (אם היו שואלים אותי היתי מאריכה ככה נגיד לפחות עד גיל שנה... לא יודעת כמה זה בכלל רלבנטי לך) {@
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

יאללה בוא

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

ושכחתי כמובן שכשהיא עוד קצת תגדל תוכלי לשאת על הגב וזה ממש שיפור עצום בתנאי החיים {@
לב_שומע*
הודעות: 1672
הצטרפות: 08 ינואר 2014, 17:19
דף אישי: הדף האישי של לב_שומע*

יאללה בוא

שליחה על ידי לב_שומע* »

חמודה!!!
תפילה_לאם
הודעות: 3287
הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם

יאללה בוא

שליחה על ידי תפילה_לאם »

רסיסים,
איזה מגניב. אצלי היא עדיין לא יושבת ורק מתאמנת בזחילה.
ומיכל,
בכל זאת מתרבים קצת רגע הרוגע? כמה מתוק התאור שלך. גם אני אוהבת את הלחיים התפוחות והרכות האלה ולסרוגין אוכלת, מנשקת או רק מצמידה אליהן את פניי בהתענגות ממכרת. מה אעשה כשתגדל???
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

יאללה בוא

שליחה על ידי אורי* »

גם אני אוהבת את הלחיים התפוחות והרכות האלה ולסרוגין אוכלת, מנשקת או רק מצמידה אליהן את פניי בהתענגות ממכרת. מה אעשה כשתגדל???
תאור כל כך חי
שבאמת שמתחשק לי ללכת אל הקטנה (הישנה בשלווה ונחת!) ולהסניף אותה קצת

כיף לראות אותה מגלה עולם
יה, כל כך נכון
מרגש אותי תמיד הסקרנות הזו שלא יודעת גבולות ומעצורים, ריכוז כזה מיקוד במטרה (טוב,אצלנו. בגיל קטן הם עוד לא כל כך ממוקדי מטרה)
וזה שהם חושבים שהעולם כל כך יפה ומעניין-שגם לי מתחשק להסתכל דרך העיניים שלהם קצת
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

אני מבינה למה נשים נכנסות לדכאון לאחר לידה. החיים הופכים לסוג של, סליחה על הבוטות, סיוט ואין לך את מי להאשים או על מי לכעוס כך שכל האגרסיה והאכזבה מופנית בעצם כלפי עצמך. וכל זה מלווה בתחושת אשמה מאוד גדולה על הרגשות השליליים כלפי התינוק הרך הזה שזקוק לך כל כך. והחרדה, והאחריות.... הכול מתערבב ומאוד קשה לראות את האור בקצה המנהרה כשכל הימים הופכים לגוש כזה של צרחות ותובענות אינסופית ואין שום דרך להחזיר את הגלגל לאחור. את גם לא באמת רוצה להחזיר את הגלגל לאחור, רק קצת שקט ואולי איזו הבנה של איך לעזאזל עושים את זה.

אני שחוקה. שחוקה עד האזניים. עלמה בוכה המון. יותר נכון צורחת. היא סובלת ולא מצליחה לישון והימים הופכים למיש מש בלתי נגמר של האכלות, צרחות, נמנומים קצרים ושוב צרחות. היא כל הזמן על הידיים ובזמן האחרון היא מסכימה להיות רק על הידיים שלנו. וכן, זה סיוט.
אחת*
הודעות: 2101
הצטרפות: 15 יולי 2001, 00:00

יאללה בוא

שליחה על ידי אחת* »

(())
מה שמנחם אותי בתקופות קשות עם הילדים זה שזה זמני, עוד מעט יהיה הרבה יותר טוב.
מה עם לקחת עזרה בתשלום? שעתיים ביום שמישהי חמודה ואוהבת אחרת מחזיקה אותה על הידיים יפנו אותך לנשום קצת.
אינדי_אנית*
הודעות: 1097
הצטרפות: 26 אוקטובר 2006, 22:38
דף אישי: הדף האישי של אינדי_אנית*

יאללה בוא

שליחה על ידי אינדי_אנית* »

מיכל זה נשמע כל כך קשה. גם לי ההתחלה זכורה כסיוט מתמשך. היום בדיעבד הייתי הולכת על כיוון של טיפול פיזי בגורם לצרחות... אייפק בעיקר...
יש לי חברה שהילדה שלה גם עד גיל שלושה חודשים לא הפסיקה לצרוח ובגיל שלושה חודשים זה פתאום הפסיק והילדה פשוט הפכה לילדה הכי נוחה בעולם..
אני בטוחה שתתגברו וזה יעבור, ויהיה פחות קשה.

יש דרך להיות פחות שחוקה? להפגש עם חברות בחוץ אולי?חפשי מה את צריכה ותני את זה לעצמך...
מאי*
הודעות: 338
הצטרפות: 01 ספטמבר 2003, 17:18

יאללה בוא

שליחה על ידי מאי* »

אני שחוקה. שחוקה עד האזניים

ואת גם מחזיקה מעמד באופן מעורר התפעלות. בסיטואציה פחות קשה הפקדתי את הקטן שלי בגיל חודשיים אצל מטפלת לחמש שעות ביום. פשוט כי הייתי משוכנעת שאחרת אצא מדעתי. שכנה שלי, אימא באופן טבעי קלאסית שמשאירה את הילדים איתה בבית עד גיל מאוחר, סיפרה לי לפני כמה ימים שהגדול שלה סבל מריפלוקס וצרח כל היום, ובניגוד לכל אמונותיה היא הכניסה אותו למעון בגיל ארבעה חודשים (!) כדי לא להתמוטט. כמובן שהוא המשיך לצרוח גם במעון...למעשה עד שגדל מעט והם מצאו תרופה מתאימה לריפלוקס. לא מספרת לך את זה כדי לעודד אותך לצעדים דרסטיים כאלה, אלא רק כדי שתדעי שאם את מוצאת את עצמך עושה כל מיני דברים שלא חלמת שתעשי מתוך אינסטינקט הישרדות - אל תיבהלי. זה לא מה שקובע איזו אימא את, ואימא ממוטטת לחלוטין טרם הועילה לאף תינוק. ואם את מרגישה שמישהו שופט אותך? תגידי לעצמך שכנראה הוא בחיים לא היה בנעליים שלך, ואם הוא כן חווה כזה דבר והצליח יותר, לדעתו? סבבה לו, שילך ויכתוב פואמות הערצה לעצמו ויעזוב אותך בשקט. זה נכון אגב גם אם את בוחרת להמשיך בדיוק כפי שעשית עד עכשיו ואנשים באים אליך עם עצות שממש לא מתאימות לך. עלמה בחרה אותך ולכן רק את אימא שלה :-)
קול_פעמונים*
הודעות: 417
הצטרפות: 12 אוגוסט 2013, 10:13
דף אישי: הדף האישי של קול_פעמונים*

יאללה בוא

שליחה על ידי קול_פעמונים* »

היום בדיעבד הייתי הולכת על כיוון של טיפול פיזי בגורם לצרחות... אייפק בעיקר...

גם אני.
רשימת החובה שלי אם היתה לי הזדמנות נוספת לתינוק הצרחן שלי היתה:
  1. לא אכפת לי מה אני אמכור בשביל להשיג את המימון ל-
  2. מישהי שתהיה איתי כל היום
  3. וגם בלילה לכמה חודשים הכי קשים שבהתחלה
  4. לנסות כל מנשא עד שמוצאים מה מתאים ומהר, כי זה משדרג את החיים מאוד.
  5. לנסות כל טיפול ונתחיל עם אייפק ודרומה, חוץ מכסף אפשר רק להרוויח מזה.
  6. להשיג בכל דרך מזון בריא.
זה חוכמה שלאחר מעשה, כי מה שהייתי ברגעים הקשים (שהיו כל הזמן) זה חוסר אונים אחד גדול.
מיני*
הודעות: 54
הצטרפות: 22 ספטמבר 2003, 21:48

יאללה בוא

שליחה על ידי מיני* »

נשמע נורא נורא קשה.
גם אני הרגשתי ככה עם התינוק הנוכחי (שלישי במספר).
המילה סיוט חזרה על עצמה בכל מיני וריאציות, והחודש וחצי הראשונים היו הכי סיוט שרק אפשר.
באמת גיהנום.
אחרי חודש וחצי, כשהוא גם נהיה קואופרטיבי, הסיוט הפך להיות רק ברוב היום (והלילה) ולא בכולו.
כיום, כשהוא בן חמישה חודשים, הוא עדיין תינוק מאתגר, אבל הקושי הפך לחלק קטן יחסית.
אבל את ההתחלה התחלה אני לא אשכח בחיים, שאלוהים יהיה עדי. פשוט ייחלתי שהימים יעברו (ובסוף הם עברו...).
גם כשעזרו לי עם הגדולים זה לא ממש עזר לי כי התינוק פשוט לא ישן אף פעם, ולא יכול היה להיות עם מישהו שהוא לא אני.
ולכן, אייפק. לגמרי אייפק.
תפילה_לאם
הודעות: 3287
הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם

יאללה בוא

שליחה על ידי תפילה_לאם »

כל האגרסיה והאכזבה מופנית בעצם כלפי עצמך.
אכזבה על מה, מיכלי? על זה שלא הכול ורוד?
כנראה שעל אף ששמענו וראינו תינוקות, גם לפני שהפכנו לאימהות, וקראנו, וסיפרו לנו, וזה וזה :-), עדיין מפעמת בתוכנו איזו תפיסה או ציפייה, שעם התינוק הפרטי שלנו - זה יהיה מושלם.
כי הוא יהיה חמוד ומתוק. כי הוא ישתף פעולה. וגם כי אנחנו נבין אותו באינטואיציה האימהית המופלאה שלנו, ונדע מעולה מה הוא צריך, עוד לפני שהוא הספיק לחשוב על זה.
ואז כשמתברר שהתינוקות בוכים, מתישים ולא מובנים, ושלא תמיד אנחנו מצליחות להבין אותם ולהיענות מהם - מופיעה האכזבה.
את מתחברת לזה?
לי, למשל, לפני הולדת הבכורה היה ברור, שכשאלך אתה לתפילות שבת בבית הכנסת, היא תחוש את הקדושה ותשכב ברוגע בעגלתה. כמה התבאסתי, כשנאלצתי להימלט מבית הכנסת עם תינוקת צורחת דווקא באמצע "קדושה". (אז עוד לא הינקתי במקומות ציבוריים.)
אז כדאי בעיניי לנסות להבין שהאכזבה הזאת משוללת כל יסוד. (רק שכיוון שמראש הציפייה הייתה בלתי הגיונית, האכזבה עלולה להיוותר עוד זמן מה, גם כשמבינים שהיא לא הגיונית.)

כמו שכבר נכתב בהרבה הזדמנויות בדפים שונים פה, לו היינו חיות בשבט, והיו לנו מצד אחד התמיכה המרופדת של האימהות סביבנו ומצד שני ההיכרות הקרובה עם איך-זה-באמת-תינוק (כולל בליות), בטח היו לנו ציפיות ראליות יותר והתמודדויות מוצלחות יותר.
וזה עוד בלי שכתבתי על הריפלוקס, שעליו אין לי הרבה מה לכתוב, אפילו שהייתה תקופה מסוימת של חשד, שהתאומות סובלות ממנו.

תחושת אשמה מאוד גדולה על הרגשות השליליים כלפי התינוק הרך הזה שזקוק לך כל כך.
אם את בודקת עמוק עמוק - יש לך רגשות שליליים כלפי התינוקת או כלפי הסיטואציה ?
אכן, היא זקוקה לך בכל מאודה. ואת, את אתה ובשבילה! וכדי שתוכלי להמשיך בכך, מותר לך לבוא הנה ולקטר, ומותר לך למצוא עוד פתרונות שיקלו עלייך, כמו שכבר כתבו לפניי.

(())
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

יאללה בוא

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

גם אני יכולה להתפקד בתחושת ה"סיוט" - אצלנו זה היה עם התאומים. חוסר האונים שלי היה עצום. כמובן שבדיעבד אני יכולה לתת מלא עצות אבל בפועל באותם חודשם ארוכים (מפחדת לכתוב שנתיים ראשונות...) לא הייתי מסוגלת להשתמש בכל אותן עצות.
מחבקת אותך חיבוק גדול גדול שמנסה להכיל ולתת מקום לכל תחושות הקושי (בחוויה שלי האישית הרבה פעמים כל מה שהייתי צריכה זה בדיוק את זה , שיתנו לי לפרוק את הקושי, יבינו אותי, לא ישפטו אותי, לא ישיאו לי עצות, יגידו לי שאנ צודקת ושזה באמת נורא קשה וכל הכבוד לי שאני ממשיכה להשתדל וכו'...) וכמובן להגיד לך כמה את נהדרת ועושה הכי טוב שאת יכולה, וכמה "לא הכל בגללך ולא הכל בזכותך" (ימימה) ושזה באמת זמני אבל גם הזמני עשוי להחוות כנצח (())
אחת*
הודעות: 2101
הצטרפות: 15 יולי 2001, 00:00

יאללה בוא

שליחה על ידי אחת* »

נזכרתי שפגשתי לפני המון שנים אם לתינוק בן שנה וקצת שהיה מקסים ממש ומפותח מאוד מבחינה מוטורית ושפתית ומאוד הרשים אותי,
שאלתי את האם איך הוא כל כך מפותח והיא לא ידעה לענות לי, אבל סיפרה שבחודשים הראשונים הוא צרח כל כך הרבה ,שהיא נזקקה לאומי אוזניים כדי לטפל בו בצורה רגועה.
אולי זה יכול לעזור גם אצלכם?
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

יאללה בוא

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

כל האגרסיה והאכזבה מופנית בעצם כלפי עצמך.

לגמרי. זה לא רק בגלל ציפיות שלנו נטו, יש שדר מאד כללי בתרבות שלנו לגבי כמה זה ורוד ומלא מתיקות וגם גלישה באתר הספציפי הזה עשויה לעורר לא מעט את האשליה הזו: אם אני רק אשא אותו כל היום, אניק אותו בכל הזדמנות, אשן איתו במיטה וכו' וכו' כשבסופו של דבר זה חוזר לתחושה שהכל תלוי במשהו שאני עושה נכון או לא נכון והמציאות מוכיחה שוב ושוב אחרת...
נוודית*
הודעות: 879
הצטרפות: 09 נובמבר 2012, 00:10

יאללה בוא

שליחה על ידי נוודית* »

תחושה שהכל תלוי במשהו שאני עושה נכון או לא נכון והמציאות מוכיחה שוב ושוב אחרת

אני חושבת שלגמרי יכול להיות שמה שעושים "נכון" מאד משפיע וקובע, אבל לא בהכרח בקצב ובהקשר שמצפים לו.
אלה אבני בניין במהות, באישיות, ובבריאות של הילד, והן יראו את פניהן מתי שהוא. בגידול ילדים הקשר של סיבה - תוצאה הרבה פעמים מאד לא גלוי לעין, במיוחד לא בפרספקטיבה של ההווה.
אני מאמינה שאין טיפת אהבה שהולכת לאיבוד.
הרהור כזה אמנם לא ממש עוזר לקושי של עכשיו, היום ומחר. אבל אולי כן משחרר קצת מהתסכול ש "ההשקעה לא משתלמת".
@}
רק_מה*
הודעות: 516
הצטרפות: 25 אפריל 2014, 23:20
דף אישי: הדף האישי של רק_מה*

יאללה בוא

שליחה על ידי רק_מה* »

אוי נוודית... זה נהדר
אינדי_אנית*
הודעות: 1097
הצטרפות: 26 אוקטובר 2006, 22:38
דף אישי: הדף האישי של אינדי_אנית*

יאללה בוא

שליחה על ידי אינדי_אנית* »

אני גם זוכרת את המחשבה הזאת שאם אני רק אשתדל מספיק התינוקת שלי אף פעם לא תצטרך לבכות כי אני אבין את כל הצרכים שלה מיד.
כמה קשה היה לשחרר את התפיסה הזאת.
מקווה שהיום את יותר בטוב @}
מצ'רה*
הודעות: 1583
הצטרפות: 10 נובמבר 2009, 14:20

יאללה בוא

שליחה על ידי מצ'רה* »

מסכימה מאד עם נוודית.
מיכל, חיבוק. את גיבורה.
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

יאללה בוא

שליחה על ידי אורי* »

מיכל
שולחת לך חיבוק
זה נורא נורא קשה
במיוחד כשזו ילדה ראשונה וזה מה שאת פוגשת בתור ראשית האמהות, אינטנסיביות בלתי נגמרת, ובעיקר תינוקת שלא טוב לה ואת לא מצליחה להקל. זה נורא קשה.
ואת כל כך מקסימה ומשתדלת.
את באמת בסדר
אני בטוחה שבין כל הבכיות ההענקה הזו שלך נספרת, ועוד איך.
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

יאללה בוא

שליחה על ידי אורי* »

אני מאמינה שאין טיפת אהבה שהולכת לאיבוד.
נוודית כתבה מקסים
מגריינת
הקוסמת_מארץ_עוץ*
הודעות: 2444
הצטרפות: 01 יוני 2005, 21:40
דף אישי: הדף האישי של הקוסמת_מארץ_עוץ*

יאללה בוא

שליחה על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* »

מיכל, הבנים שלי שניהם היו על הידיים בלי סוף חמישה חודשים רצופים. מה שמאוד עזר ושיפר את המצב של בכי אינסופי היה טיפול קרניו סקראל שהם קיבלו באותו יום וזה היה היום הראשון שהצלחתי להניח אותם ליותר מחמש דקות...שווה לנסות.
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

אני מודה שאי שם בחמש בבוקר הייתה לי פנטזיה שאני אשתה קפה עם הבלוג ואכתוב פוסט ממש ממש ממש ארוך. אבל עכשיו נשארו לי רק חמש דקות עד שאני מחליפה את שחף בתור המיטה החמה והמתנדנדת של עלמה אז אני פשוט אכתוב כשד משחת.
לולו כבר בת שלושה חודשים ושבוע. (אולי? מה בכלל התאריך היום?) היא מתוקה באופן קיצוני וקשה לה ואיתה גם באופן לא מתון כלל וכלל. הריפלוקס רודף אותה, מסכנושה. יש ימים קלים יותר ויש ימים קלים פחות ויש ימים של סבל טהור. יש כל מיני התפתחויות שהן גם בעצם אתגר חדש. למשל, אני מרדימה אותה די בקלות על כסא נדנדה במשך היום. אבל היא מצליחה לישון רק עלי ואם אנחנו לא בבית מאוד קשה לי להרדים אותה. או, היא נרגעת די בקלות עלי או על שחף, אבל אם מישהו אחר שומר עליה, אפילו לשעתיים כדי שאמא תלך לטיפול, יש צרחות עד לב השמיים.

נגמר לי הזמן! מה שרציתי זה לכתוב שזאת תקופה של ניגודים: אני שחוקה עד העצם, אבל לא רוצה לחזור לעבודה. החיים קשים מנשוא, אבל הלב מתרחב וכאילו מתמלא בשמש. אני אוהבת ממש וגם די שונאת, לפעמים, להיות אמא. אבל בחיי שיותר מכל דבר אחר אני פשוט נורא נורא עייפה.
גוונים*
הודעות: 1638
הצטרפות: 23 מרץ 2010, 16:12

יאללה בוא

שליחה על ידי גוונים* »

יש כל מיני התפתחויות שהן גם בעצם אתגר חדש
גם לנו. נורא מזדהה.
וגם אצלנו התחילו צרחות אם מישהו אחר לוקח אותה, אפילו לכמה דקות. להשאיר אותה עכשיו לבד עם מישהו אחר זה כבר חלום רחוק.
חזקי ואמצי מיכל, אומרים שזה משתפר (אגב, את מרגישה שמשהו באמת השתפר מאז ההתחלה? או שזה קו ישר מבחינתך?)
מצ'רה*
הודעות: 1583
הצטרפות: 10 נובמבר 2009, 14:20

יאללה בוא

שליחה על ידי מצ'רה* »

חזקי ואמצי מיכל
ובאמת ש זה משתפר
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

יאללה בוא

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

(()) השנה הראשונה הזו היא מאד מאד מאתגרת ומטלטלת, משהו חולף ומשהו אחר מגי במקומו, ד שחשבנו שכבר גילנו את השיטה הכל שוב משתנה ומחליף צורה אבל יש תקווה או כמו שאמרו כבר לפני "עוד לא נולד זה שיעצור את הזמן" (ורסיה מצונזרת לדוסים;-) )
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

אגב, את מרגישה שמשהו באמת השתפר מאז ההתחלה? או שזה קו ישר מבחינתך?

המון המון המון השתפר! אין ספר שהאבחנה של ריפלוקס סמוי עזרה פלאים. וכנראה גם זה שהיא גדלה.
קודם כל הלילות הרבה יותר טובים, אבל אני לא רוצה לדבר על זה מחשש שהכול יתהפך. היא ישנה במשך היום לפעמים אפילו שעה בכל פעם. אמנם רק עלי, אבל זה משפר את מצב העצבנות והסיבולת לכאב פלאים.
היא נפתחה לעולם וזה נורא מתוק ומשמח. יש לה שפע של חיוכים ולפעמים היא אפילו צוחקת או מתחילה לצחוק. והיא כבר לא ישר בוכה, יש לה שפע של תלונות ורטינות מתוקות להפליא קודם. (זה כל כך לא הוגן שהיא מתלוננת מעמק הלב ובגלל שזה חמוד כל כך אנחנו צוחקים לה ממש בפרצוף.)
יש ימים שהיא מוכנה להישאר קצת לא עלי ואז אני יכולה ללכת לשירותים ואולי אפילו להכין לעצמי משהו לאכול. לפעמים היא מסכימה להיות בעגלה, אם כי לרוב עדיין רוב הטיולים מסתיימים בהכתפת התינוקת.
גם זה שהיא נקשרה אלי ככה עוזר. כי אני יכולה להרגיע אותה כמעט מיד וזה כוח קסם שחשבתי ששמור לאמהות מניקות.
מה עוד? היא אוכלת הרבה יותר טוב. זה כנראה בזכות התרופה ובזכות זה שאנחנו מסמיכים את האוכל עם קורנפלור. היא כבר לא צורחת על הבקבוק והאמת שזאת הקלה עצומה.

מילה על זה: הייתי בטוחה שאני לא מצליחה להניק, גם כשכמויות החלב שלי השתפרו, בגלל שעלמה התרגלה לזרימה המהירה של הבקבוק. היום אני ממש לא בטוחה בקשר לזה... מה שקרה זה שביום השלישי לחיי עלמה פגשתי את עדי יותם והיא הנחתה אותי להאכיל מבקבוק כשעלמה בתנוחה כמעט מאונכת כדי שהזרימה תהיה איטית יותר. הנקתי אותה, לעומת זאת, כשהיא מאוזנת. בשביל תינוקות מרופלקסים הבדלי התנוחה הם שמיים וארץ כי כשהיא מאוזנת עולה לה ממש בקלות והיא צורחת. זה פשוט כאבי תופת.
אני חשבתי שהילדה שלי גאונה שאין לתאר, בגיל שלושה שבועות היא כבר יודעת שהיא הולכת לקבל ציצי כשאני משכיבה אותה וצורחת לאות מחאה. גאונה, מלאת אופי, כאלה שטויות. אז נכון שעלמה גאונה אבל היום אני יודעת משהו ממש חשוב שלא הבנתי קודם: אין טעם לדבר על אופי בגיל שלושה שבועות. תינוק צורח כשהוא סובל. היא צרחה על משטח ההחתלה כי הוא מאוזן, צרחה על הציצי כי התנוחה כאבה לה והיא צורחת על אנשים אחרים כי כשהיא סובלת היא צריכה את המקום הבטוח שלה.

אוח, כמה שאני עדיין חמוצה ועצובה על ההנקה כי זה בכל זאת, עדיין, נראה לי אמהות אחרת. הרבה יותר טוטאלית איכשהו. אבל גם להיות אמא לתינוקת ריפלוקס זאת אמהות מאוד טוטאלית. טוטאליות שלפעמים מאוד הולמת את אופיי המעט אובססיבי ולפעמים מוציאה מדעתה את נפשי השואפת אלי דרור. החלטתי לא לחזור לעבודה עד שעלמה תתחזק. אבל אני עדיין חוששת מעט שאשתגע. הייתי כל כך ממוזלת בחודשים האלה! עם אחותי הקטנה שהייתה מובטלת ועוד אחות קטנה שנמנע ממנה ללכת לבית הספר (עושים פה גם עקרון הרצף וגם חינוך ביתי בעל כורחנו) אבל זה לא יכול להימשך לעד. כולם יחזרו לשגרה ובסוף זה יהיה רק שתינו לבד עד שאבא חוזר מהעבודה אי שם בשעות הערב. ויש ימים... אלוהים ישמור, יעזור, יחזק, ירד מטה לתת יד אם לא אכפת לו כי אני קורסת. ימים כאלה.

אני חופרת וחופרת וחופרת מהסיבה הפשוטה שעלמה ושחף ישנים להם שנת ישרים. ואני לא הצלחתי. פשוט התעוררתי כאחרונת הפראייריות ופתאום יש לי המון זמן לכתוב ואני ממהרת למלא את כל השפע הזה במילים. אבל די. אני אלך לעשות משהו מעשי ומיד.
תפילה_לאם
הודעות: 3287
הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם

יאללה בוא

שליחה על ידי תפילה_לאם »

טוטאליות שלפעמים מאוד הולמת את אופיי המעט אובססיבי ולפעמים מוציאה מדעתה את נפשי השואפת אלי דרור.__
איזו חמודה את!

שבוע טוב וחודש טוב!
רסיסים_של_אור*
הודעות: 3305
הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*

יאללה בוא

שליחה על ידי רסיסים_של_אור* »

משמח מאד לקרוא אותך. את מרגשת וכנה ומדהימה ועוד כל-כך הרבה ואני רוצה להגיד לך שלא תפחדי. אני שמחה כל-כך בשביל שתיכן שהחלטת להאריך את השהייה שלך עם עלמה. עם כל יום שעובר אתן תגלו טוב יותר זו את זו. היא גדלה ותוכלי יותר לצאת איתה מהבית (עכשיו קצת פחות חם ואפשר לצאת איתה במנשא ולעשו סידורים ועוד כל מיני) היציאה החוצה מד מאווררת ולפעמים דווקא דרך משבטים של אנשים אחרים אנחנו נזכרים שוב כמה ברות מזל אנחנו ואת התחושה הזו אפשר אחר כך לנסות לשחזר ברגעים קשים בהמשך היום...
והחיוכים יהפכו לצחוק קולני ותינוקת נישת או מוחזקת היא תהפוך לכזו שמתהפכת ולאט לאט זוחלת ומתרוממת ועוד ועוד ועוד... (())
תפילה_לאם
הודעות: 3287
הצטרפות: 10 אוקטובר 2012, 21:28
דף אישי: הדף האישי של תפילה_לאם

יאללה בוא

שליחה על ידי תפילה_לאם »

אוי, רסיסים, צריך לייצר ממך כמוסות של אור או טבליות של אור, שאפשר יהיה להכניס למערכת ברגעים קשים.
(())
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

יאללה בוא

שליחה על ידי אורי* »

אני שמחה כל-כך בשביל שתיכן שהחלטת להאריך את השהייה שלך עם עלמה.
גם אני

והחיוכים יהפכו לצחוק קולני ותינוקת נישת או מוחזקת היא תהפוך לכזו שמתהפכת ולאט לאט זוחלת ומתרוממת ועוד ועוד ועוד
נכון, וכאשר היא כבר תנוע יותר בעצמה הריפוקס ישתפר לעין ערוך וגם שמחת החיים שלה
ובכלל, ככל שהיא מתעניינת יותר בעולם יש כל כך הרבה יותר אפשרויות להסיח את דעתה מהקושי והכאב.
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

יאללה בוא

שליחה על ידי מיכל_בז* »

אוי, רסיסים, צריך לייצר ממך כמוסות של אור או טבליות של אור, שאפשר יהיה להכניס למערכת ברגעים קשים.

ממש ככה. אבל אתן כולכן עוזרות לי פה ברגעים הקשים שאכן הולכים ומתמעטים. (הכי אני אוהבת לראות את גברת לחיים מציצה מאחורי הכתף של אבא שלה, לועסת אגרופים ומסתכלת על העולם כמו ציפור קטנה.)
שליחת תגובה

חזור אל “היבטים נפשיים בהריון”