עלמה גוזל קטון נמצאת כל הזמן על הידיים. היא פחות ופחות מסכימה למנשא כי היא נורא סקרנית והאחיזה האהובה עליה היא או קוף על הכתף או מוחזקת עם הגב אלינו. אז היא שקטה לחלוטין, לועסת את היד שלה או סתם מריירת בכיף שלה על אמא או אבא.
לפעמים היא אפילו נותנת לנו לשבת ככה אבל לרוב צריך לזוז או לקפוץ על הכדור. ילדה דינמית. לפעמים אני עדיין חושבת שמשהו לא בסדר אצלה, משהו בקיבה. אבל בכל מקרה נראה (טפו טפו טפו!!!!) שהיא גדלה מזה.
ביום חמישי הייתי אצל יעל שוראקי לאבחון אחרי לידה. יש לי צניחה של שלפוחית השתן וצלקת (כואבת!) מהקרע. יש לי גם איזו צלקת נפשית מהלידה שאין לי כוח לגעת בה עדיין. יש לי עייפות עצומה עצומה ותחושה, לפעמים, שהחיים הפכו להיות באמת קשים מנשוא. אני ושחף מתחככים לא מעט בעיקר כי שנינו עייפים באופן בלתי נסבל ואין לנו דקה לעצמנו או אחד לשני. ולפעמים יש לי הרגשה איומה כזאת שאני בעצם לא קיימת יותר וזה גם נכון. מי שהייתי כבר לא קיימת, מי שאני עכשיו עוד לא מגובשת. אני לא מצליחה להיאחז בכלום, לא באנשים שאהבתי, לא בספרים, אפילו לא בהומור המפורסם שלי. לא תמיד בכל אופן.
הבית שלנו מרגיש פלוש ומבולגן. אני מרגישה פלושה ומבולגנת. על הבטן שלי יש עץ אדום של סימני מתיחה, הציצים שלי עצומים וגדולים מתמיד ואני אוכלת כל כך רע מהסיבה הפשוטה שאין לי מתי להכין לעצמי אוכל.
לפעמים אני באמת חוששת שאפול לדכאון, בעיקר באמצע הלילה. כל כך קשה לא לישון מספיק, כל כך קשה להיקרע מהשינה. ואין דקה, דקה אחת לעצמי. לנסח אותי שוב. (שלא לדבר על זה שהאמהות איכשהו מקרבת למוות, אבל זה נושא נורא כבד, אז אני לא אפתח אותו עכשיו.)
ואף על פי כן, כי אני אוהבת להיות אופטימית, הנה הדברים הנהדרים נהדרים שקורים פה (בסדר אקראי):
- לעלמה יש יום נורא טוב וכל עוד עושים בדיוק מה שהיא רוצה היא מתוקה, קסומה וחייכנית. כן, כן, חייכנית. וזה מתוק שבא למות.
- אני ושחף באמת מגדלים אותה ביחד. אנחנו שותפים ולשנינו יש אינטואיציה אמהית מנצחת. והוא לגמרי איתי הבנז הזה שלי, אפילו כשהוא מרגיז אותי.
- יש לי עדיין שיער הריון נהדר.
- נורא מרגש לראות את אמא שלי מאוהבת לחלוטין בנכדה הראשונה שלה. כל כך מרגש שאני רוצה להתחנן בפניה לשמור על עצמה יותר טוב כדי שהיא תישאר עם לולי עוד הרבה שנים.
- ולולי כולה סנטרים וקפלי שומן קטנים, לחיים של מרשמלו, רכות עננית קטנה וחמימות אין קץ.
:
