יולי קו

יקרה, לשאלתך, ההעדפה שלי איננה מן העניין. לפיכך הייתי עונה שרצונך - כבודך. וגם לא הייתי מכנה את התנהגותך נלוזה במיוחד... (-;
אני הנחתי את שני הגרוש שלי בנושא, וכך גם צילי (לא חשבתי קודם על הנקודה שהעלתה, של המחיקה כ״פעולת נגד״ אקטיבית המלווה בחשש מלפגוע בפותחת הדף ובכוונותיה הטובות. הנה, כבר הרחבתי עוד קצת דעת מהדיון, אז שוב תודה, הפעם לשתיכן).

אני חושבת שאעתיק את הדיון הזה לדף חדש (מצחיק, נכון?), כי לדעתי כדאי שנחליט ביחד חדשים וותיקים וכל מי שבא לו לתת את קולו בעניין.

יש רעיון לשם דף מתאים?
משהו כמו:
׳האם לפתוח דף בית למשתתפים חדשים עם ניק בעל קו תחתי׳.
אפשר להחליף את ׳האם׳ ב׳בעד ונגד׳ בשביל שהשם יתארך עוד קצת

אני פתחתי דף בית לאמא של מוש??!
וואו אני בשוק מעצמי.
סביר להניח שאם זו באמת הייתי אני זה היה כי היא לא ידעה איך וביקשה.

לא נלוזה בכלל בכלל! הכוונה הטובה ניכרת למרחוק. הלוואי והיתה דרך לעשות סקר בין כאלה שפתחו להן דף בית אם זה שימח אותן או שהיו מעדיפות לפתוח לבד או לא לפתוח בכלל. כל השאר זה ניחוש.

פובית דף בית
מסתבר שכבר יש דף כזה באתר...
תודה שמנת מתוקה על ההפנייה (-:

תודה על תגובתך בכיכר השוק. (על פרסום הספרים שלי)
איפה הכי נכון (,באיזה דף) לכתוב על הספרים והאם אפשר לצרף תמונה?

יולי קו
סתם בלי קשר לכלום באתי כדי להגיד שאת מהממת
בכל כך הרבה היבטים
@}

השיתוף שלך בהיבט של המודל-לא-מודל (לא מצליחה להיזכר באיזה דף) נגע בי והשפיע על מחשבתי רבות: הייתכן כי בראשה של אישה שברור לכל קוראת באתר שהיא האם-אמא של כל המהממות חולפות מחשבות שכאלה? מה זה אומר על החברה שלנו?

תודה ששיתפת @}

אני ממש אהבתי שפתחת דף לטובת דיון על בלוטים

תודה, דוכיפתוש, על המלים החמות. אני מתחפרת בהן ומתעטפת.

שקטה,
תודה על הפירגון לשכירת מנקה. אני לפעמים מתפתה, אבל בגדול זה לא כל כך מתאים לי. אני מעדיפה שכולנו נדע ונוכל לנקות את כל חלקי הבית. כלומר- אני משקיעה בחינוך, ומנקה תהרוס לי, כי המאמץ שלה יהפוך את התחום הזה לבלתי נראה מבחינת בני הבית. כלומר שיתוף האיש והילדים נותן למשהו שקוף (מלאכת הניקוי והסידור) לקבל הכרה. הילדים באים להראות לי או להתפעל כמה לכלוך הם מצאו אחרי שבוע (רמז- חוץ מהכל יש פה שני חתולים). באופן רגיל נראה להם שניקיון פעם בחודש-חודשיים זה מספיק. כשהם מנקים הם שמים לב טיפה יותר לא ללכלך, ומודעים למה שזה דורש ואיך לעשות שיהיה נקי (לפי הקריטריונים שלי). כמובן עם תמיכה וליווי שלי, אבל עם הזמן פחות ופחות.
לכן אין לי מנקה (ואולי גם כי אני לא יודעת מה להגיד ומה לבקש ממנה, ואיך אומרים למישהו אחר לנקות לי

).

האמת? את צודקת.
כלומר אני מסכימה איתך שחשוב שבני הבית יידעו לטפל בבית ובעצמם. אצלי הילדים עדיין מאוד קטנים ובעלי מאוד רגיש לניקיון כך שזה פחות רלוונטי לי כרגע כמו שזה בוודאי רלוונטי אצלך עם ילדים גדולים יותר.

מצד שני, אני גם הרבה פעמים חושבת על זה שבמילא יש כבר המון משימות שאנחנו לא צריכים לעשות, או אפילו כבר לא יודעים או מסוגלים פיזית לעשות כי אנחנו חיים בעולם מודרני וטכנולוגי. למשל לשחוט ולנקות עוף (למי שאוכל בשר כמובן). שזה משהו שסבתא שלי הייתה עושה בכל פעם שרצתה להכין עוף. או לכבס הכל ביד. או להמליח אוכל כדי שישתמר, או לתפור או לסרוג בגד מא' ועד ת'. או לבנות בית. ועוד ועוד.

כך שלמה שדווקא ניקיון הבית, בגלל שלא נמצא עדיין פיתרון טכנולוגי מספק בשבילו, יקבל מין הילה כזו של משהו שצריך לעשות בעצמך? הרי את לא רואה למשל בכביסה ביד משהו שחשוב לעשות בעצמך ושבני ביתך יעשו כדי להעריך את זה ולדעת לכבס טוב וכו'. את פשוט משתמשת במכונת כביסה כי זה פשוט ונוח וחוסך זמן וזהו.

ההבדל בין זה לבין מנקה הוא שהמנקה היא בשר ודם ובשל כך יש סביב זה כל מיני עניינים של האם זה בסדר שמישהו אחר ינקה לי, האם נעים לי שמישהי תיכנס לי הבייתה ותראה את כל האינטימיות שלי, האם אוכל להסביר לה מה אני רוצה? בעוד שאם הייתה מכונה שמסוגלת לנקות לך את הבית תוך 3-4 שעות עבודה כמו שמנקה עושה אני די בטוחה שלא היית מהססת לקנות אותה וזה היה הופך לחלק משגרת החיים שלך בדיוק כמו מכונת כביסה או מקרר או מדיח.

תודה על התשובה המושקעת.
אני עונה קצת ארוך.

קודם כל- כל אדם שונה, וכל משפחה שונה, וחוץ מזה כל תקופה יש שינוי שקשור ליכולות שמתפתחות.

אני לא בטוחה שאני לגמרי מסכימה איתך מבחינה תיאורטית בקשר למיקור חוץ. ברור שמעשית אני קונה את רוב הבגדים רוב הזמן, ואין לי שדה של חיטה או כותנה. אבל:

סבתא שלי סרגה המון ודברים מאוד מורכבים (שמלות מורכבות בלי תפרים), ואמא שלי למדה אותי לתפור ביד ובמכונה, ואם אאלץ לסרוג/ לתפור בגדים אני אסתדר איכשהו. לבשל אני יודעת, אם כי אוהבת בישול פשוט בלי המון שלבים. אנחנו אופים את הלחם שלנו רוב הזמן (לחם שאור וחלות לשבת משמרים), ומכינים יוגורט ביתי מחלב מלא (מקרטונים

). מבשלים מגוון.
אנחנו מטפלים בהרבה בעיות רפואיות בעצמנו על ידי צמחים, עיסוי, תרגילים, תזונה (זה המקצוע שלי). יש לי איש שהוא אוטודידקט מדהים. כשצריך לתקן משהו באוטו או באופנים או בחשמל או לבשל מנה חדשה או לתפור אוהל (הם תפרו טארפ- מין יריעה לכיסוי עליון, מעין אוהל בלי רצפה שמעולה לטיולים עם מינימום משקל) או כל דבר אחר בערך, הוא מוצא איך לעשות את זה על ידי חיפוש בספרים ואינטרנט, ואם זה לא מספיק אז הוא מוצא את מי לשאול.
אז אני כן מלמדת את הילדים איך לכבס ביד (הבת האמצעית למדה את זה בשבוע שעבר, והאחרים ילמדו כשיהיה להם בגד עדין לכבס, או בגד שהוכתם בדם). כרגע הם יודעים להשתמש בסבון מסיר כתמים לכתמי דיו/ שמן/ צבע. כשיש סיבה או רצון אנחנו מלמדים, ומגיל ממש צעיר, טכניקות ׳של פעם׳: לסרוג, לתפור, לתקן תקר בגלגל האופניים, לשמן צירים, להבריג, לבנות בעץ (לאחרונה עברנו דירה, והבנות בנו בחדרן מיטת גלריה מדהימה בעזרת אבא שלהן. הכל התחיל מקרשים גסים, והתוצאה יפיפיה. לא ברמה של משהו קנוי, אבל זה פשוט ויפיפה, ומאוד יצירתי, כולל שילוב סולם של אולם התעמלות, כזה עם שלבים עגולים ורחב יחסית כבסיס לאחד המזרנים, והכל בצורת ר׳ ו.. הי! הן למדו שאפשר לתכנן בעצמן, לשייף, לחתוך, לדפוק, לצבוע, ...).
כל הילדים שלי יודעים לבשל ארוחות מגוונות. בסגר התחלקנו לזוגות מתחלפים, כל אחד בישל עם כל אחד אחר פעם בשבוע, ויצאו לנו ארוחות גורמה מדהימות. נאלצנו לבטל את ארוחת 4 מחשש להשמנה

הם יודעים לקפל כביסה, ואחת יודעת טיפה לגהץ.
כלומר אני כן מאמינה ביכולת לטפל בצרכים שלנו משלב יותר נמוך בסולם היצור.
דרך אגב, לימדתי כמה שנים במוזיאון הפעיל בעין יעל בירושלים בדיוק את זה:
איך להכין גבינה מחלב, איך טווים חוט מצמר בכלי בסיסי, איך אורגים שתי וערב, איך נראית מחצבת חימר, ואיך מפיקים מהאדמה הזאת עם האבנים והגושים חימר חלק, איך להכין בצק ולאפות פיתות באפר או על סאג׳.
הקטע הוא שכולם פה שמחים ללמוד דברים וטכניקות, אבל לישם ביומיום זה יותר מאתגר, וכשלא עושים דברים מצטברים, ודבר קל הופך מורכב מאוד.

מקסים !

וואו יוליקו... כל מה שיש לי להגיד לך זה וואו. אני מסירה את הכובע בפנייך ובפני משפחתך, הייתי מתה להיות כמוכם אבל לצערי זו פשוט לא אני והאנרגיות שלי הולכות למקומות אחרים. מעריצה את כל מה שתיארת ברמות קשות.

אבל כשתבואו לבקר תיראי שמבולגן ומלוכלך

שקטה, טוב שיש מגוון בעולם. מזל שאין עוד כמוני. ולא הייתי מחליפה אותך במישהי אחרת.

רק באתי להגיד שקראתי כאן והתעלפתי מהדיאלוג (-;

איזה כיף שיש את שתיכן!

אוי חמודות@}

באתי לקרוא כאן יוליקו
אז אני שותפה להשתאות של שקטה
מאורח החיים הזה
שבחרת ואת גם מיישמת

את יודעת, פעם התארחתי אצל חברה שאני מעריצה מבחינת דרך חינוך, חינוך ביתי, ממש מאפס עד הצבא.
שלוות נפש חיים בצניעות (אם כי בנוחות רבה)
בקיצור התארחתי אצלה ומאוד הופתעתי מזה שהילדים הגדולים כמעט ולא מנקים, מסדרים וכו'. מלבד אחד שעוזר מיוזמתו.
היא הסבירה את זה בזה שזה נתפס אצלה כהכבדה עליהם. מה הם אשמים כביכול... בזה שהיא בחרה בחינוך ביתי ושכולם בבית וכו
איכשהו הבית נראה ממש בסדר מסודר ולא מלוכלך (גם לא נקי). בעיקר כי היא אדם מאוד מסודר והיא דאגה לכמה חוקים בסיסיים שאיפשרו לשמור על הסדר טוב יותר.
אבל הבית לא היה נקי. ברמה ששירותים ואמבטיה העלו אבק באזורים רבים, שטיחים לא מטופלים, מטבח מבולגן תמידית וכו'.

הייתי המומה. הרי ללמוד לנקות ולסדר זו מיומנות לחיים. לא עונש. היה נראה לי שהתפיסה שלה לא רק לא מועילה אלא מזיקה בטווח הארוך.

נזכרתי בזה כרגע כי אני מאוד בדעה שחשוב וכדאי ללמד דרך הבית ודרך הרגלים את כל מה שנרצה שיהיה לילדים שלנו. בייחוד כשאני כל כך נאבקת בהרגלים רעים. במובן הזה מקסים מה שאת מייצרת אצלכם.

יחד עם זה כמו שקטה אני חושבת שזה גם עניין של אנרגיות. לאן אני מחלקת ומפנה אותן.
לא כי משהו נכון או לא, אלא כי בסוף גם לדעת להשתמש בעזרה חיצונית - זו מיומנות. לבוא וחומר עד פה עושה לי טוב ונכון ומפה - נשלם עבור זה.

עובדה שאני בכל פעם שאני צריכה עזרה חיצונית אם אחרי לידה אם במחלה אם בכלל גם בטיפול וגם בנקיון - אני לא מיישמת בקלות. זה ממש לא קורה ואם קורה תמיד מעט מדי מאוחר מדי. קלטתי כמה בעייתי לי לשלם לאדם בשר ודם שייכנס לי לבית מכל סיבה ואצטרך לסמוך עליו וכו' - ברמה שסהחתי והילדים סבלו כל כך הרבה פעמים כי העדפתי לקחת הכל על עצמי הכל מהכל ורק לא זה.
כאמור לא מאג'נדה אלא מסיבות אלו.

במסגרת זה אז כן אני תקופות ארוכות לא הכנתי גבינות אבל זה אומר שלקחתי על עצמי להיות האמא והאבא והגננת והמנקה (בלי מדיח בלי מייבש,) והחברה והספרית והרופאה והפיזיוטרםיסטית והקלינאית תקשורת (ממש ככה ויתרתי על הפניות לאנשי מקצוע בגלל שהייתי תשושה עד אימה מהטיפול היומיומי לבד וכל יציאה חייבה גם העזרות בעוד אדם להתלוות עם שני קטנים וכו') .. כל מה שיכולתי ברמת הידע לעשות לבד עשיתי. הרבה מדי ותפסת מרובה לא תפסת.

מה שאני אומרת זה שזה לא שחור לבן.
חינוך גם יכול וצריך לכלול בעיניי - את הידע להעזר ואיך להעזר והפדטות לעשות כן.

אני אגב גם מגיעה מבית שהכינו אוכל מאפס (כולל באירועים מסויימים שחיטה של בקר עי הרב והכנתו). גן אצלי מעולם לא היתה מנקה בבית ילדותי ההורים שניהם אנשים רבי כישורים אבא שלי זכרונו לברכה עסק ועדי ה כ ל בכל תחום ואני שתיבדל לחיים ארוכים - לא פחות.
אני אגב כילדה עזרתי מעט בבית לא דרשו הרבה אבל כן משהו מינימלי כחלק ממאמץ משותף - ושנאתי כל רגע והשנאה נותרה. כך שחינוך וכו' לא מבטיח שבסוף ייצא שניישם את זה.

אצלי אני באמת צריכה להיפטר מההרגל להישאר איפה שנח גם אם לא נכון (בבית מבולגן עם לכלוך בתחושה סיזיפית של עייפות הגוף והנפש מהתעסקות בזה) במקום לקחת מנקה פעם בשבועיים שתרים פה את הבית והמורל כמה רמות.

אני כנראה אקח מנקה ומה ששקטה אמרה שם בדף דוחף אותי לזה (ההבטחות שלי לעצמי לא שוות הרבה אלא רק אחרי שעוברת תקופה ארוכהה של התבשלות ואני כבר מבטיחה תקופה אז מי יודע).

בלבוסטה, אני מאוד אשמח לשמוע שלקחת מנקה;)
בכל אופן נכנסתי לפה כדי להגיד לכן שבכל מקרה זה לא שחור ולבן.

אפשר בהחלט לקחת מנקה פעם או פעמיים בשבוע ועדיין לדעת לנקות ובעצם גם עדיין לנקות הרבה בעצמך. כי המנקה באה למבצע חד פעמי כזה כל פעם אבל יש כל כך הרבה ניקיונות וסידורים בשוטף בכל בית עם ילדים שבכל מקרה לא תיפטרו מכל המטלות האלה בגלל שיש מנקה.
אבל זה כן יעזור לשמור על סטנדרט קצת יותר גבוה של סדר וניקיון ולעשות ריסטארט לבית.

ואני חושבת שגם זה חשוב כדוגמה לילדים, כי כשרואים את הבית נקי ומסודר ומחנכים אותם שחשוב לשמור על זה, הם מתרגלים שהסביבה שלהם מסודרת ונקייה רוב הזמן כך שלדעתי הם גם ירצו לשחזר את זה כשיגדלו. זה הופך לנורמה, למשהו מוכר ואהוב. אם רגילים לסביבה מבולגנת ולא ממש נקייה רוב הזמן אז גם לא מבינים את הצורך בניקיון וסדר כי זה פשוט לא משהו שבכלל נחווה כחלק מהחוויה היומיומית. הבן שלי למשל למרות שעדיין לא מנקה בעצמו, מעיר לבעלי כשהוא משאיר כוס על השולחן בסלון כי הוא לא רגיל לראות שם כוסות. כך שזה כבר השתרש אצלו מה שנתפס בעיניו כנורמלי או לא בבית. ובכל אופן לנו יש מנקה אבל אנחנו עושים המון בעצמנו בבית כך שממש לא חסרה גם הדוגמה האישית שלנו.

שקטה,
אני מאוד מתחברת למה שכתבת.

יוליקו, @}

זה לא תמיד עובד ככה. העניין של ההרגל לאסתטיקה וכו' נשמע הגיוני, אבל במציאות זה גם יכול לייצר הרגל להיות מרוכז או נינוח רק כשהכל מסודר. משהו שאני ממששמחהשאין לי.
תמיד נעים יותר כשאסתטי יותר.
וברור שיש תועלות רבות כשמסטדר ונקי ולא צריך לחפש כל דבר (... אנחה עמוקה... ), אבל אישית בגלל שגדלתי בבלגן והורגלתי לבלגן אני מתפקדת היטב גם הארוך מערכות סביבתי.
אגב גדלתי בבית נקי מאוד, מבולגן כמעט תמיד, אבל נקי ובכל זאת הסיבולת שלי ללכלוך מדהימה.
ולא תמיד גם ההרגל לסדר ולארגן - מושרש יחד עם ההרגל לחיות בסביבה נקיה ומסודרת.
ואז זה גם להתבאס מאי סדר על בסיס קבוע וגם לא באמת להיות מסוגל לתקתק את זה.

יוליקו, תודה על המילים שלך

יוליקו את זוכרת שסיפרת שהתמודדת עם כעסים והתרפצויות בהורות? שהצלחת ואת במקום אחר.

אני התחלתי הדרכה הורית עם מישהי באמת מיוחדת מעמיקה מדויקת ורגישה.
מהר מאוד הרגשתי שהתמיכה מעיקה לי.
לא יודעת למה בדיוק.
כרגע הפסקתי.
אני מתוסכלת מאוד.
אני מרגישה שאו שאני בכלל לא מגיעה לכעסים וכו' כי אני מראש אסופה חיוביות וכו' ופה אני בהחלט מצליחה, כלומר להגביר את המצבים שאני מלכתחילה לא על הקצה
אבל והנה האבל אם אני כבר על הקצה - אני לא מצליחה בכלל להפסיק את הכעס וההתפרצות.
היא הסבירה לי שזה לוקח זמן, וצריך למצוא מה אצלי עובד. כי נכון לכרגע לעצור פשוט לעצור אני לא מצליחה ולא לעשות שום דבר ממה שחשבנו עליו כרעיון טוב (דברים שאני הצעתי כמו להסתכל על כמה הם קטנים, לשמוע שיר מרגיע, לשטוף פנים וכו').
כלום. לא מגיעה לשם. זה מאפס למאה ואחרי המבול.

והתסכול גדול כי אני מרגישה שיש לי המון ידע והנה אפילו קיבלתי תמיכה ובחודש הזה לא הצלחתי פעם אחת לעבור את הקיר הזה של לעצור התפרצות.

אני גם לא יודעת אם ככה זה אצל כולן, שלוקח המון זמן (בהדרכה אני חודש אבל בעצמי ניסיתי כל מיני קודם ולא עזר). או שזה נטיה מולדת או משהו כזה שמחייב פסיכולוג או משהו עמוק מאוד.
אני פשוט רוצה לשמוע ממך כמה זמן לקח ואם זה חייב להיות קשה איטי סיזיפי או שאני מרגישה נכון שצריך פה טיפול עומק (שייקח זמן וכסף) ולא התמקדות בטכניקות להרגיע וכו'.

בלבוסטה, אני לא יוליקו אבל אולי יש לי קצה חוט בשבילך.

לי היה משהו דומה בעבר. ולא היה לי שום סיכוי לפתור את זה רק על ידי ניסיון ישיר, שכלתני, לשנות את הדפוס. כשעפתי - באמת לא שלטתי על זה. קודם עפתי, ורק אז בכלל הבנתי שאני עפה.

הדפוס הזה דומה לדפוס של כעס פוסט-טראומטי. תגובות כאלה גם שכיחות אצל אנשים עם סוגים מסוימים של הפרעת קשב וריכוז.
סיכוי סביר שהמנגנון הזה של "מאפס למאה" מושתת על רובד פייזולוגי מאוד חזק. בין אם זה פוסט-טראומה או ADHD או משהו אחר (יכולות להיות כל מיני סיבות לדפוס הזה).
ובמקרה הזה, אז באמת חודש של הדרכה הורית זה פשוט לא מספיק

כי לא מספיק להבין ולדעת. צריך לשנות את החיווטים שיש לך במוח.
זה דורש שיטה יעילה, ותמיכה נכונה וזמן ותרגול. הרבה הרבה תרגול.

אני הייתי מנסה לחפש ולמצוא מה עובד אצלך על המנגנונים הפיזיולוגיים האלה.
כלומר, מה הטריגרים שלך.
והאם במצבי ההתפוצצות היתה בנייה כלשהי של כמה מהטריגרים האלה. כדי שתוכלי למפות אותם, ולהיכנס להרגל לנטר את עצמך ואת נקודות הלחץ שלך על בסיס קבוע, כדי שתזהי את המקום שבו הירוק הופך לכתום ותזנקי על עצמך כבר אז עם אסטרטגיות יעילות, לפני שהכתום הופך לאדום.

דרך אחרת היא לשחרר את האנרגיה הזאת במקום בטוח, ולבנות תחושה פיזיולוגית של "אני בטוחה".
ממליצה בחום על קראטה או כל אמנות לחימה אחרת שמתחברת אלייך.
משהו שמחייב הרבה משמעת עצמית והרבה טכניקה ודיוק.
זה מרגיע את הנפש דרך הגוף. דרך העבודה התובענית על תנועות מדויקות ומכוונות ועל שליטה עצמית - בהתחלה תנועתית ואז גם מנטלית.
(ולא משנה בכלל אם את "לא בכושר". זה לא חשוב. את לא באה לשם כדי לזכות במדליה. את באה לשם כדי לעשות לעצמך טוב)
יולי תוכל לספר לך על צ'י קונג. גם זה יכול לעזור, אם כי במקרה שלך אני נוטה לחשוב שעדיף משהו יותר אנרגטי, בתור התחלה.
אבל זה גם הרבה עניין של טעם אישי. חשוב שזה יהיה משהו שידליק אותך (אחרי שבועיים של ניסיון), כדי שתוכלי להתאמן ולהתמיד פעמיים בשבוע.

עוד דרך היא לעבוד עם אנשים שמתמחים במניעת אלימות במשפחה.
כי הם כבר ראו מקרים יותר קשים משלך ויוכלו לעודד אותך ברגעים של נפילות.
ובעיקר - כי להם יהיו כלים יותר אפקטיביים לעבודה עם כעס חסר שליטה מאשר למטפל הממוצע.
למשל רעי שחם: https://www.tamirashman.co.il/rei.

והכי טוב - לשלב כמה מאלה ביחד.
לעבוד ברמה הפיזית וגם הרגשית וגם הקוגניטיבית.
ליצור לך מערכת עם כמה רבדים של תמיכה. אחד לא מספיק.
כי זה מה שצריך כדי לשנות הרגלים מושרשים של מערכת העצבים. לעבוד עליהם גם מלמעלה, מהשכל, וגם מלמטה. מהגוף.

החדשות הטובות: זה אפשרי

לגמרי אפשרי

אוי, כתבתי לך תגובה ארוכה והכל נמחק ואין לי יותר זמן היום.

הי בלבוסטה,
אני כבר לא זוכרת מה בדיוק כתבתי, אז אתחיל מחדש על דף חלק ונקי.

קודם כל:
כשאת שואלת כמה זמן זה לקח לי, מובלעת פה הנחה שזהו, התהליך הסתיים. אצלי זה לא בדיוק ככה. הבן שלי למשל ממשיך ללחוץ לי על כפתורים יותר משאר הילדים, אבל גם הבנות לא לגמרי שיות תמימות. אבל- בגלל השינוי הפנימי לפעמים זה פשוט לא מקפיץ אותי, לפעמים אני מצליחה לראות גם אותו או אותן בתוך זה. זה במיוחד קורה אחרי שאני בדיוק חוזרת מעיסוקים שמזינים אותי (אצלי זה העבודה שאני מאוד אוהבת או השתלמויות). לפעמים זה מקפיץ ואני מצליחה לצאת מהזרם הסוחף מהר, ולפעמים אני מצליחה לראות בתוך הסערה איפה אני, ולהיות מודעת למה שקורה אבל בלי לשנות. זה עוזר להתפוצצות להתקצר ולהיות פחות מזיקה ואני יכולה לתקן או להתנצל אם צריך יותר מהר. כלומר- לא הפכתי למושלמת, אבל כן מצליחה כמעט במאה אחוז (...99,5) להמנע מאלימות גופנית, טון הדיבור שלי יותר נסבל ברוב המקרים גם כשהילדים לא מתנהגים כראוי (לטעמי), אבל אפשר לשפר כאן. אני רוצה לציין שהאיש חושב שיש לי עוד דרך לעבור (כלומר מה לשפר) ושכדאי להמשיך לעשות דרך, ואילו אני סבורה שהוא היה מודל מעולה, אבל עם השנים הסבלנות שלו מתמעטת והוא גולש להתנהגות פחות מתאימה (האם הוא הושפע לרעה ממני, או שפשוט הוא נוכח יותר עם הילדים ומתגלה שהוא אנושי?

).

שלא יהיה ספק, הילדים הם ילדים. לא מלאכים ולא מפלצות.

חשבתי על מה ששאלת. מהיכרותי איתך דרך הכתיבה שלך אני חושבת שהדברים עולים ממקום עמוק מצד אחד (אפס למאה זה בבירור טריגר שנלחץ), ומצד שני את כבר המון זמן במקום שמתפקד על הקצה, ועושה המון מה ש׳צריך׳ (או לא עושה, אבל זה ממשיך לטרטר במאחורה של המח, מה שנקרא דחיינות, וגם זה גובה כחות). מה? טיפול בילדים, בבית, בעניינים המשפטיים, ענייני פרנסה, בבריאות או במחלות, ועוד ועוד. ממה שהבנתי העזרה העיקרית שלך היא הגן, וגם היא גובה ממך מחיר (התארגנות, פגיעות בילדים שאת מנסה לשקם- עלבונות וכד׳, פוליטיקה עם הגננות, ועוד).
אני זוכרת שדיברת על עייפות מתמדת ומתמיד, קושי להתמיד, ועוד.

הנה כמה רעיונות שלדעתי כדאי להפעיל במקביל ולא בטור (כלומר בו״ז) כדי לאפשר לעצמך להטען ולהתחזק, אבל לא במחשבה על פעם אחת ספרינט למאה מטר (לא להבהל, זה רק דימוי, אבל זה מתייחס לחודש של התמיכה ההורית, או התגייסות עכשיו לנקות את הבית שמלוכלך עכשיו), אלא יותר כאורח חיים. לבנות את הכושר הפנימי (כישורי חיים) לטווח ארוך. מכל מה שעולה מפה נראה לי הכי מתאים לפעול במקביל בכמה תחומים, והבסיס פה הוא לטפל בעצמך, לטפח את עצמך, להיטיב עם עצמך. מפה צומחים סבלנות ואורך רוח, ויכולת להשפיע מהם על סביבתך.

אני חושבת שחשוב מצד אחד להוריד ממך עומס במישורים שאת לא אוהבת וגובים ממך כוחות, כי את הכוחות האלה את צריכה בשביל ההתפתחות הפנימית. הכי בולט מעל דפי באופן זה עניין הניקיון והסדר שמאוד מאתגר אותך, והפיתרון שלו פשוט יחסית, אם כי מנטלית עד כה זה לא היה פשוט לך. להכניס מנקה הביתה פעם פעמיים בשבוע לזמן לא מאוד ארוך, כדי לאפס מערכות ולשמור על מצב נינוח מסביבך, כשאת יודעת שאת מקבלת עזרה ותמיכה. אני מרגישה שכשמלוכלך ומבולגן סביבי אני פחות סבלנית, במיוחד בבית שלי (בבתים אחרים זה פחות מקפיץ אותי). אולי גם אצלך זה ככה. אם יש עוד עניינים כאלה אולי שווה לשקול להוציא גם אותם למיקור חוץ.

להמשיך לקבל תמיכה הורית, עם אדם זה או אחר, מישהי קל לך להתחבר אליה (או אליו). לא חודש וזבנג. שנה, שנתיים, כמה שצריך או כמה שאפשר. השינויים קורים באיטיות, ויש נסיגות (התקדמות בספירלה), וחשוב לקבל עידוד וגם מענה לתהיות. זו העבודה שהתמיכה הזאת אמורה לעשות. צריך לחשוב על תהליך שיקום משנים של הרגלים.

צד אחר הוא לפנות לקבל תמיכה לעצמך-פיזית ו/או נפשית. משהו שמרגיע, משהו מרווח, נותן לשאול, נותן מענה, פיזית או נפשית, או שניהם. בשבילי שיאצו ורפלקסולוגיה מעולים לזה. האם יש שיטה או אדם שיוכלו לעשות זאת בשבילך? אם פסיכולוגיה נראית לך מתאימה לך, אז הנה, זו הזדמנות. לי אישית יותר מתאימה התפתחות דרך יצירה ותנועה, אבל לכל אחד הדרך שלו. בכל זאת אציין שאני לא נפגשתי עם מישהו שפסיכואנליזה שינתה לו בחיים משהו עמוק ((זו רק אני ולא קביעה אבסולוטית),ושזה לוקח המון זמן וכסף. מצד שני יש הרבה זרמים אחרים בפסיכולוגיה, ואולי העיקר הוא החיבור עם המטפל.

והצד השלישי הוא למצוא מי את מעבר לאמהות, גלישה באינטרנט (או קי, באופן הוא שונה כי יש פה המון תמיכה, אבל בכל זאת), וההרגלים הרגילים. סיפרת שאין לך תחביבים. אולי תחפשי מה יכול לעניין אותך השנה (לא חייבים להתחייב לאהבה גדולה לדבר אחד). משהו שמביא לתנועה באנרגיה הפנימית (כח החיים). זה יכול להיות הליכה, יציאה לטבע, יצירה, ספורט כלשהו, אומנות לחימה, אומנות תנועה, הרצאות בנושא מעניין (הי , לא שכחתי שאנחנו במהלך תקופה משוגעת, אבל עושים מה שאפשר במסגרת המגבלות). התנדבות למען רעיון כלשהו זה רעיון טוב אם יש לך כח ומוטיבציה, ואם לא זה יכול לחכות לזמן שכן יהיה לך כח. כל מה שמאפשר פגישה עם אנשים חדשים, מוציא מהבית. מזיז. זה פותח תקיעויות, ומאפשר לקיטור לצאת בלי התפרצויות.

בשביל לאפשר זמן פנוי כדאי אם אפשר להעזר במשפחה וחברים (הורים/ אחים) - האם הבנתי נכון שהילדים לא במצב מסוכן אצלם? אם זה אפשרי, אז זה יאפשר לך יותר שעות תנועה, לא רק כשהם בגן, וזה גם יאפשר לילדים לספוג מקום אחר, אולי יותר רגוע. זו למידה חשובה בשבילם ובשבילך, ועל הדרך יכול לאפשר להם קשר עמוק יותר עם חברים קרובים או משפחה.

זהו לבינתיים.
מה דעתך?

הסברת מאוד ברור את המצב.

מה שעוזר לי זה לשים לב לא להגיע לקצה כוחותי. אני מסכימה שחוסר שינה (או שינה לא טובה/ קטועה/ לא נוחה / לא מספיקה) יכולות לאתגר ברמות. אז אני חושבת שדבר שיכול לעזור זה מה שכבר עשית, וזה להבין בדיעבד שהילד לא נגדך אלא פועל כמו שילדים פועלים לרוב, שהוא בא לחפש נחמה במקום הכי סביר מבחינתו בגיל הרגשי הזה. כלומר, הוא בא לאמא. אחר כך מה שנשאר זה להשתדל להזכר בזמן הקונפליקט שהוא ילד טוב, ושהוא מבטא צורך באהבה, בביטחון. לא תמיד את חייבת להענות לבקשה שלו, אבל זה לגיטימי שיבקש ממך, כי אין לו מישהו אחר לבקש ממנו. אני מבינה גם שקשה להזכר בזה בשתיים בלילה, אבל טוב שאת מבינה את זה כשאת יותר עירנית.

רק לידיעה שהאיש שלי נעדר מהבית עכשיו, לתקופה של כמעט חודש, והקטנה (בת עשר) עברה לישון במיטה שלי איתי. זה פחות נוח לי כי יש לה נטיה להסתובב מתוך שינה ב 90 מעלות, או ׳לגנוב׳ לי את השמיכה. אני אומרת לילדים לבוא אלי עם כל בעיה בלילה, כי אני מסתדרת עם זה יחסית בסדר, עם להתעורר ולהירדם, אבל זה הופך ליותר קשה עם הגיל. ומהצד הילדי: אני זוכרת מעצמי שלפני המבחנים במתמטיקה בתיכון היו לי סיוטים (משוואה אינסופית שקצותיה נעלמים בעננים, והייתי מנסה ומנסה לפתור אותה), והייתי הולכת לישון ליד אמא שלי. זה היה צפוף, אז אחרי כמה פעמים כאלה היא השאירה לי מזרון ליד הצד שלה במיטה, והיתה נותנת לי יד בשביל להרגיע ולעזור לי להרדם. אני הייתי בת 16-17-18! האם אפשר שיהיה בחדר שלך מזרון קטן נוסף או שמיכה עבה או שתיים שהבן שלך יכול לשלוף או לארגן אם יש לו צורך להיות גם איתך ועם תאומו? אולי מזרון מספיק נוח שאת תוכלי לגלוש אליו ולישון בעצמך כנהיה צפוף לך במיטה הגדולה?

בקשר לפיפי במיטה אפשר מראש לארגן מזרון ספייר בחדר שלהם, שהוא יכול לעבור אליו בעצמו, וחגיגית לבגדים הרטובים. ואולי בקבוק לא מטפטף או שלוקר עם מים (יש גם בחנויות טיולים) שהוא יכול לשתות ממנו בלי להעיר אותך. בהדרגה הם כנראה יתעוררו פחות, אבל זה כנראה יהיה תהליך מאוד הדרגתי, אז חשוב להתאים ציפיות למציאות.

בקשר לרעש, אני מאוד מבינה אותך. יש לי פה חברה מקסימה עם 3 ילדות חמודות, ואני משתדלת לא להגיע אליה הביתה בגלל כמויות הרעש שהילדות שלה מיצרות. זה כל כך נורא, שלמרות שהיא מבשלת נפלא וגרה רק 130 צעדים מהבניין שלי אנחנו די נמנעים מלהפגש איתם בין קירות.

לא בטוחה אם גמרתי לכתוב, אבל שולחת לפני שימחק לי וצונחת לישון. אם יש לך מה להוסיף את מוזמנת.
לילה טוב.

פתרונות טכניים אני יודעת שיש. כמו עוד מיטה וכאלה.
אבל עניין השינה אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור לדירה משותפת. זה עצבן אותי וחיים לי את הלב בו זמנית ולחזוק חזה לא בטוחה.
בכל מקרה אני מנסה להבין לא איך לפתור סיטואציות כאלה ואירות כי אין לזה סוף- אלא להבין מה עובד לאיכות שהצליחו לעצור שניה לפני או תוך כדי התפרצות.
מלבד כל המסביב שציינת, של תמיכה וכאלה שבאמת אני עושה צעדים. ורדה גם הניקיון נכון מאוד מההיבט הזה כתבת ולא חשבתי על זה. שזה בהחלט שואב אנרגיות ומרפה ידיים.

הרגעים האלה ביני לבין עצמי כשאני קולטת שאני הולכת לשאוג, אני מחפשת טכניקות מאחרות לנסות עליי.

היי בלבוסטה, רציתי רק לומר שאני ממש מכירה את המקומות האלה שאפשר להגיע אליהם כמו שתיארת בקטע עם השינה.
אצלי זה בעיקר קורה מתוך המקום העצבני והמתוסכל הזה של "אוף למה הוא לא יכול פשוט לעזוב אותי בשקט" ולא באמת קשור למה הילד בעצם עשה או ביקש. זה מגיע אחרי שעות רצופות איתם או כשצורך בסיסי שלי לא מתמלא (צורך בסיסי זה גם שקט או זמן לעצמי, לא רק אוכל ושינה). או סתם כי ההורות זה דבר שוחק ומתחשק לי לפעמים סתם להעביר למשל אחה"צ בכיף עם עצמי ולא שכל השעות האלה יהיו מוקדשות לטיפול בילדים כל יום מאז שהם נולדו. שלא לדבר על הסגרים וכן הלאה.

ואז יכול לעלות בי כעס אדיר כזה שמתוכו אני רק יכולה להתעצבן ולהגיד דברים חסרי טעם כמו "אתה לא מבין שאיקס וואי בלה בלה" או "למה אתה לא יכול ל" (לא, הוא לא מבין והוא לא יכול. הוא בן שלוש וחצי) וממש ברור לי באותו רגע שהתגובה שלי לא פרופורציונלית, לא הוגנת ומיותרת לחלוטין. אבל יש בזה מין משהו צדקני כזה, כלומר יש איזשהו סיפוק בכעס, זה לגמרי בא ממקום ילדותי ולא בוגר של תיסכול ותחושת איום מהסיטואציה. ואני לרוב מתחרטת על זה באותו רגע או אחרי עשר דקות.

אין לי ממש עצות לתת לך. אולי רק לגבי עניינים נקודתיים כמו מה שתיארת בלילה, אם זו סיטואציה שדי חוזרת על עצמה בתסריט דומה אז כן אפשר לעשות מין חזרה מנטלית כזו לקראת הסיטואציה ולהזכיר לעצמך מראש שאם יקרה ככה וככה אז החלטת לעשות X. למשל כאן, יש לך כבר פיתרון מוכן (שיישן קצת איתכם ואז תעברי כשיירדם). את רק צריכה לשנן לעצמך מראש (לפני השינה אולי?) אם הוא יבוא אני אעשה ככה. ואז כשזה יקרה את כבר על אוטומט עם הפיתרון שחשבת עליו מראש.

_זה מה שאני מנסה להבין כרגע עוד - מה הטכניקה שיכולה לגרום לי לפחות במצבים שבהם אין חוסר אונים אלא יש פתרון וצריך רק מעט להאריך את הפתיל. לא הרבה כדי לחשוב עליו. באותו הרגע לא היה לי כח לגייס אפילו לזה. העירו אותי ורק רציתי לחזור לשקוע בשינה הייתי ממש מתוסכלת.
האמת שקראתי מישהו בשם אליצור שיש לו קלטות הרגעה וכאלה והוא המליץ לנשום עמוק להחזיק ולשחרר. אבל מי זוכרת מי לעשות את זה?! וכמה זה יעיל?_
למצוא את הטכניקות האלה ולהתאים אותם לאנשים זה בדיוק מה שאני עושה בעבודה שלי.
ליישם את הטכניקות האלה צריך בשני קצוות:

הקצה הסדיר, משהו שאת עושה מדי יום, חלק מהשגרה שלך, כדי להוריד את רמת המתח הכללית.
הקצה המתפוצץ, כשדברים מתחילים להידרדר.

דוגמה לדברים יומיומיים:

מוסיקה שמתאימה לצורך הזה + ריקוד במטבח (עם או בלי הילדים, תוך כדי הכלים או הכנת האוכל, עם השיר האהוב עלייך)
חמש דקות משקוליות או מתח או תרגילים עם רצועה אלסטית (לי יש רצועה כזאת שתלויה לי מעל הדלת במטבח. אני עושה כמה דקות בדרך מהמטבח, פעם ביום-יומיים),
קראטה (אני בעבר) או צ'י קונג (יולי ובשמת) או יוגה (דוכיפת) או הליכה בחוץ בטבע (דוכיפת ואני) או מדיטציה (שרה חברתי הטובה) וכולי.
חוברת צביעה למבוגרים של מנדלות או דגמי פרחים. אני גיליתי שזה מרגיע לא רק אותי אלא גם את הילד, שבא ומצטרף אלי ונרגע ככה בעצמו
יש עוד הרבה. אבל צריך להתאים את הפעילות אלייך. את צריכה לבחור באופן אקטיבי את מה שהכי מתאים לך ומתחבר אלייך, ואז לדבוק בו. ואם את לא מצליחה לדבוק בו, אז לתת לעצמך חשבון נפש למה לא, למצוא פתרונות או לבחור משהו מתאים יותר. אין חיה כזאת "ניסיתי ולא ממש אהבתי ותוך יומיים זה התמסמס". זה אומר שאת מוותרת על עצמך ובחיים לא תגיעי ככה לשינוי.

דוגמאות ל"עזרה ראשונה", כשדברים מתחילים להתחמם ואת רוצה להרגיע כאן-ועכשיו:

כן, נשימות. שלוש, לאט מאוד וארוך מאוד. זה יעיל מאוד, אבל יש אנשים שהצורך לנשום ככה מעצבן אותם וזה דוחה אותם. אז אפשר להגיע לוויסות נשימתי בעקיפין, בעיקר דרך שירה.
לצאת החוצה לחמש דקות. באש ובמים.
תנוחת יוגה מסוימת שאפקטיבית במיוחד לבנאדם שבחר בה (שרה)
פלסטלינה (אני. תמיד תמיד יש לי קופסה קטנה של פלסטלינה בתיק. הציל אותי מכמה וכמה התפרצויות בעבודה)
חיבוק מאדם אמיתי או מדובון / קופיף או כל חיית צעצוע רכה אחרת (עוד חברה שלי).
לשיר. תבחרי לך שיר או שניים שאהובים ומרגיעים ומחזקים אותך במיוחד, ותתחילי לתרגל לשיר אותם מדי פעם במשך היום.
מסאז'. לתת לאנשים אחרים. חיבוק גדול מהילדים. חיבוקי סנדוויץ'.
כל דבר מהרשימה למעלה, אם זה זמין לך בטווח יד וקל ליישום. אני מכירה אשה אחת שלוקחת לכל מקום את חוברת הצביעה שלה ושני לורדים, ויישמה אותה בהרבה מצבים. כולל בעבודה, בתור לביטוח לאומי, בפגישות מלחיצות...

וגם, לחשוב מה מכל זה יועיל גם לילדים. ליישם כמשפחה. כי סביר להניח שגם הם בגירוי יתר מהחיים אתך ואחד עם השני, וצריכים ללמוד לווסת את עצמם ולהרגיע את עצמם טוב יותר.

אם היית קליינטית שלי הייתי יושבת אתך ועושה לך את האבחון שלי שהיה עוזר לך למפות נקודות לחץ בחייך, ולגלות מה קצה גבול הסיבולת שלך ומתי את עפה (משילוב של כמה גורמי לחץ בעוצמות שונות), ואז לנטר את עצמך באופן יומיומי (בהתחלה) או שבועי (כשאת מתחילה להפנים את העיקרון) כדי לזהות את המשבר לפני שהוא מתרחש - ולמנוע אותו.

כדורים לא עוזרים. הם יכולים לתמוך במצבי קיצון, אבל הם לא פותרים את הבעיה. תראפיה טובה - כן.

אני לא מבינה לא מבינה למה הנוקשות הזו
כי את יותר מדי במצב "מאבק" ואין לך מספיק מרחב מחייה שבו את מרגישה בטוחה. וזה קשור חלקית ללחצים היומיומיים שלך וחלקית לאיך שמערכת העצבים שלך מכווננת. אני משערת שהיא בעוררות-יתר רוב הזמן.

מנסה להבין מה עובד לאיכות שהצליחו לעצור שניה לפני או תוך כדי התפרצות.

לשפר את העיבוד החושי והעצבי שלי דרך עוצמת הרכות, ריפוי בעיסוק ופעילויות יומיומיות מיטיבות
לפתח את האבחון שלי ולהשתמש בו על עצמי. כל פעם שהמצב מתחיל להיות קשה - אני מוציאה ועושה אותו. חמש דקות, מאוד עוזר לי לעצור, לחשוב רגע ולדעת מה צריך לעשות עכשיו.
לזהות את הסיבות שגרמו לי להיות רגישה במיוחד לדברים מסוימים ולעבוד ישירות על הזכרונות האלה.

תודה שנכנסתן וטרחתן לענות על כך מפורט ועמוק. תשובות כל כך נפלאות לבעיה נפוצה, שאני שוקלת ברשות כל מי שהשתתפה פה לפתוח דף לנושא איך לא להגיע לקצה או מה לעשות כדי לא להתפוצץ או כל שם אחר שנסכים עליו. המידע פה הוא אוצר יקר מכדי להעלם בדף בית כלשהו.

יולי, פתחתי כבר את הדף תחזוקת פחד? מה שכתבתי פה מתאים לשם.
אולי לשנות את השם, או לפתוח דף חדש כמו שאמרת, עם שם הולם, ולקשר ממנו גם ל תחזוקת פחד ים הסבר איך הדפים משלימים זה את זה.

מה דעתכן על כעס מתפרץ מה עושים או ״מה עושים עם כיס מתפרץ״?

כעס מתפרץ מה עושים נראה לי מתאים. יש רעיונות נוספים?

חגי לראות אם בלבוסטה תסכים יש אנשים שלא אוהבים להעביר שיחות כאלה.
את לא רוצה שהדיאלוג הזה עצמו יהפוך למקור מתח (2 נקודות מתוך 10)

חכי לראות

גם אני קראתי את התשובות כאן וחשבתי שזה אוצר שלא כדאי שייעלם. ממש מעריכה את העצות המושקעות והערוכות היטב. יש גם את הדף מה נעשה עם הכעס הזה שהוא אמנם עתיק וארוך אבל מתאים לנושא.

יוליקו, זו הזדמנות בשבילי לתת לך

על המילים החכמות והמיטיבות שלך כאן ברחבי האתר

יוליקו רעיון מעולה מעולה. רק אשמח - בלי הסיפור האישי שלי.
שאלות אישיות שלי אני בעצמי מוחקת אחרי שנגמרת השיחה. החשיפה שלי פה נקודתית מולך ועוד כמה בנקודת הזמן הזו לא מעבר.
את יכולה לרשום לפני העצות במקום את שאלותיי- " בעקבות שיתוף של חברת האתר ההתפרצויות כעס על ילדיה נכתבו העצות האלה ולאטבת רבות מאיתנו שנמצאות באותה ביצה" או משהו...

באמת פנינים. ומצטרפת לפרגון של כשאת נהר.

את גם מתייחסת לכך כדבר נורמטיבי ובאופן אישי זה כל כך מקל עליי. אפילו מדריכת ההורים שמיומנת בכאלה אני מניחה - לא העבירה לי תחושה של קצת הקלה למרות שהיא פיזרה כמויות של אמירות וקלישאות ושזה קורה גם לה, והסגר חונק, וזה לא צריך למלא אותי אשמה וכו'. עדיין ממך ומאחרות פה אני מקבלת יותר חיזוק.
ככל שאני מבינה שזה נפוץ לא רק בראש אלא באמת מפנימה שזה גם אנושי. לא לקבל את זה אבל אנושי שזה קורה לאור כל הסיבות יותר קלה במעט הדרך לגייס כוחות להתמודד עם זה.

תודה

כן יוליקו בסדר תשני רק את השם

יוליקו כל הכבוד לך
על האתגר המטורף
100 ימים זה המון לאתגר כזה.

איך את מרגישה?
גם מההישג וגם מהעשייה?

שלום יקרה,

נחמד שנכנסת והתייחסת.

זה מרגיש מוזר. מה, היום אני כבר לא ׳חייבת׳? ובאמת עד עכשיו לא יצא לי. התעוררתי טיפה יותר מאוחר מכרגיל, היה הרבה מה לעשות, ואחרי יום גדוש במיוחד אתמול היה לי מאוד טוב לזרום קצת פחות מתוקתק, ולעשות דברים שאני לא חייבת אבל מתחשק לי. מצד שני זה חסר. הכוונה שלי היא לתרגל בערב, מה שיצא לי די הרבה פעמים באתגר, אם הכל נגרר ולא בוצע עד הערב. זה בפירוש פחות מוצלח בשבילי לתרגל זמן ארוך בערב, אבל מתחשק לי להמשיך.

נו, כרגיל לכל מטבע יש כמה וכמה צדדים

יופי!
אבל שאלתי גם לגבי התחושה ממה שזה נתן לך, הציפיות שלך ממה שתרגישי/מההשפעה על חייך אם תתמידי מאה ימים התממשו?

קודם כל רציתי שיהיה לי יותר קל להגיע לתרגל, ולתרגל. אלו שני דברים שונים: פניות נפשית (מהמלה פנוי), ויכולת גופנית. שניהם התממשו.

מבחינה פיזית היציבה שלי משתנה לאט (אני מרגישה את זה בכפות הרגלים, באגן, בעמוד השדרה ובכתפיים), והיכולת להתמיד מבחינת משך זמן רצוף גדלה. בו זמנית המאמץ קטן.

למדתי על עצמי בקשר למשימה, להתמדה, להחלטה, למימוש. מתי זה זורם ומתי אני מתקשה. המחיר של דחיה וה׳תשלום׳ בכוחות (ביצוע מוקדם יותר קל לי. על איחור אני משלמת בדיחה נוספת עד שאאסוף כוחות). החשש מכישלון, המחיר שלו (מתח) והדחיפה שלו.

הלימוד הזה מעניין בפני עצמו, ויש לו השלכות בחיי היומיום.

קודם כל אני לומדת לשים משהו שקשור אלי בעדיפות , וזה משהו שלא קשור לעבודה, לילדים, לבן הזוג, או לזוגיות. רק אלי ואל הפנימיות והגוף שלי.

יש פה למידה שהתחילה מזמן, עם תחילת התרגול לפני שנים (כמעט 30!), ותימשך כל עוד אתרגל. התבוננות על הצלחה ואי הצלחה (פה בתחום של ריכוז, מיקוד, או יותר נכון נוכחות) כפחות חשובים מאשר ההתמדה. זה חשוב כי כל יום נושא פרי בלתי נראה אך קיים, גם אם בפן הגשמי התרגול היום היה מעולה או גרוע או ביניהם. כלומר- קבלת המציאות. זה מה שיש, וזה בסדר. חוסר הצמדות לתוצאה הנקודתית והתמדה בדרך. זה נתפס מבחוץ באופן קצת לא ברור: מה, אם היה לי תרגול מעולה זה לא עדיף על תירגול גרוע? אז באופן מפתיע בהתחלה התשובה בחלקה הוא שלא. מה שבא ברוך הבא. אם יש תרגול מעולה- סבבה. אבל אין מה להקשר אליו יותר מדי. בפעם הבאה זה יהיה שוב תרגול חדש בהווה המשתנה, ויתכן שהתודעה תהיה נסערת והריכוז יהיה מקוטע, ובמצב הזה גם אעשה מה שאוכל וזה יספיק עד לפעם הבאה. וגם לתוצאה הזאת אין מה להתקשר כי הפעם הבאה תהיה היא עצמה, וזה בסדר.
כלומר- לשנות מה שאפשר, ולקבל את מה שלא אפשר לשנות כרגע, ולהמשיך לטפח את התודעה.

אני חשה שעם השנים יש עליה ברמת ההתבוננות. הזמנים הצלולים מתארכים. הישיבות ה׳מוצלחות׳ מתרבות. יש יותר רצון פנימי לשבת ולתרגל, או לעמוד ולתרגל.

התרגול מאפשר ביממה זמנים של עצירה והתחברות למשהו גדול פנימי שלפעמים מכוסה המון אבק ולפעמים הוא צלול, אבל הוא תמיד קיים. והחיבור הזה מאוד מזין. לי אישית לא היה קל להתחיל וללמוד להתחבר, ובמיוחד התרגול ללא תנועה פיזית היה מאתגר ברמות. החיבור החזק שלי הסתדר דרך שני ערוצים: תרגול מדיטציית ויפאסנה לפי גואנקה (יש עוד שיטות ויפאסנה), ותרגול צ׳י קונג.

באופן כללי כאדם שמקצועו לתת מעצמו (מורה לצ׳י קונג ושיאצואיסטית, רפלקסולוגית, מעסה ועוד),אני חשה שהתרגול מזין אותי באיכות פנימית שמאפשרת למעיין הפנימי שלי לנבוע. זה תומך בי גם בזמני עייפות או קושי אבל מתוך אותנטיות. כלומר זה עוזר לי להתחבר למקום מאוזן ומלא ומתוכו לפעול.
החיבור הזה עוזר לי למצוא את האור שמאיר להרבה אנשים את השבוע שלהם.

באופן מעניין כרגע בחיי המקום הזה לא מאוד פועל בחיי המשפחה שלי (ולא מעוניינת לפרט פה בגלל שאר המעורבים), כלומר בחודשים האחרונים אני לא יותר סבלנית ומכילה, אלא פחות, ויתכן שזה המקום היותר נכון לי כרגע- להעמיד גבולות. אני לא בודהה או נזיר זן או חכם טאואיסטי, אבל אני מרגישה שאני מתקדמת בדרכי. מצד שני יותר קל לי לראות את הזמנים הפחות צלולים ומאוזנים בחיי המשפחה, לעצור התנהלות לא מתאימה שלי, ולפעמים להמנע ממנה.

יש לי חברה שעברה חווית כמעט מוות, והיא דיברה על משהו דומה. היא הוצאה מבי״ח יומיים לאחר ניתוח מסובך, כנראה כי בתקופת קורונה מנפנפים אנשים הביתה מהר. בניתוח דומה לפני שנתיים היא נשארה כמה שבועות בבי״ח ואז עברה לשיקום במוסד למשך יותר מחודשיים. ופה זרקו אותה הביתה אחרי 48 שעות. בבית היא נתקפה בתחושה רעה מאוד עד עילפון, והצליחה לגייס כחות לפני העילפון, להשאר באיזון ולקרוא לעזרה, ועד שהגיעה העזרה (40 דק׳) עברו חייה לנגד עיניה, והאור הגדול ועוד, והיא הרגישה שלווה גדולה וחיבור גדול למה שיש ומי שהיא, ויכולת להמשיך לחיות וגם להפרד בקלות ובשלווה מחיים. היא אומרת שהיא חשה שהאיזון הזה נובע ישירות מהמדיטציות שלה שהיא מתרגלת דרך קבע.

תודה ששאלת. בזכותך כתבתי.
אשמח לעוד שאלות. זה עוזר לברר ולדייק.

כתבתי שאני מתרגלת כמעט 30 שנה, וזה נכון ברוטו. התרגול מגוון מבחינת שיטות, והיו זמנים שלא תירגלתי כמעט בכלל.

תודה על הדברים היפים שכתבת בכיכר השוק @}

D-:
(אל דאגה, דפי בית אני בדרך כלל לא עורכת)

תודה על הפידבק בדף של המתלבטת-אם-ללכת-לחתונה @}

וואו 30 שנה!!!
רק עכשיו קראתי מה שכתבת.
לא ידעתי שאת מחזיקה בהרבה מקצועות.
עכשיו אני מבינה למה תמיד את ממליצה על העולמות האלה.

האמת שקצת מבאס לשמוע שאת 30 שנה מתרגלת, בזווית הצרה שלי כי זה אומר שאני יכולה פחות להזדהות איתך. את מהזן של הרצים ריצות ארוכות ואני ובכן, עובדת על זה.
בכל מקרה אני תמיד שמחה לשמוע שלמרות שאת מזן "אחר" יש לך נפילות או חולשות דומות לשלי למשל בענייני ההורות כמו שתיארת שהיו לך בעבר.

30 באמת נשמע מרשים, אבל זה מספר מטעה

זה רק פרק הזמן מההתחלה. היו תקופות ארוכות שלא תרגלתי בכלל, או כמעט בכלל. גם נדדתי לא מעט בין מדינות ויבשות, אז לפי המורים והשיטות שבהם פגשתי בדרכי התרגול השתנה. בהריונות ובהנקות קראתי המון עם תינוקות תלויים מקצה הציצי ולא תרגלתי כמעט אף פעם. רק כשבתי הקטנה היתה בת שנה חזרתי לתרגל לא מעט. זה היה לפני כעשר שנים.

וחוץ מזה, לפני קצת פחות מחודש קלטתי שמשהו באופן שאני מתרגלת עכשיו כבר לא נכון לייותר, והפסקתי לגמרי לתרגל (חוץ מתרגול בשמונה כיתות הצ׳י קונג השבועיות שאני מלמדת, שכמובן המשכתי) למשך יותר משבוע, בשביל לפתוח דף חדש אנרגטי.
גם ההפסקה הזאת היתה מעניינת, כי התבוננתי בה, במה שזה עושה. בעצם ההתבוננות הזאת היא היא הדבר החשוב מבחינתי, בעצם יותר מטכניקה ספציפית, או מספר ימים של תרגול רצוף ו׳אדוק׳. להיות מודעת למציאות, למה שיש, לדקויות.

מעניין מה שכתבת.
שהבנת שזה לא נכון לך.
ברור שזה חשוב כי זו המהות, הרצף והתרגול הם היישום. מוזר שבדיוק היום חשבתי על מישהי שאני מכירה שהיא אובססיבית להרזיה. היא קוראת לזה אורח חיים בריא אבל הדגש שם הוא על להיות רזה להתאמן על חיטוב ולאכול רזה. לא בהכרח בריא. גם לא לא בריא. היא סופרת כל יום כל היום גרמים למזון וקלוריות.
והיום בדיוק הסתכלתי עליה והיא כל כך שדופה עור ועצמות כל הגוף מחודד ויש לה קצת שרירים. היא כל הזמן חולה בוירוסים או דלקות או קילקולי קיבה או פריקות כתף וכו' ומאוד חשוב לה לתחזק פוסטים ופייסבוקים וכאלה על כמה חשוב להתאמן גם כשחוחים וכמה חשוב למרות פריקת כתף להתעמל עם הכתף האחרת... וכמה וכמה....

ואני באמת קטונתי, כי בסוף כל אחד עולמו וחייו וידיעותיו כלפי עצמו, אבל זה נראה כל כך לא בריא שהאוכל הפך לעבודה קשה ומייגעת והתחזוקה של הגוף לכזו שנאבקת בעצמו. ואת זה אני אומרת בתור אחת שבקצה ההפוך - שמנה, לא מתאמנת, לא סופרת קלוריות אוכלת בריא חלק מהזמן.
אני חושבת שמה שהצבעת עליו, היכולת ליצור ולעשות מסלול מחדש משמעותית פה כדי לא להגיע למקומות שאתה משקיע ומשוקע במשהו שבמקרה הטוב לא תורם לך ובמקרה הרע מזיק. זה נהדר. כל הלימודים על פני השנים והגילגולים שעברת.

חבר יקר נפטר הבוקר. יהי זכרו ברוך. הרבה מה להגיד. אבל אין לי חשק לכתוב. זאת המציאות. הכל לטובה.

עצוב יוליקו

מה שלומך?

אני בסדר גמור! סיימתי ללמד סדנת צ׳י קונג של שלושה ימים בהרים במקום מדהים. מזג האויר השתנה לטובתנו, הדינמיקה היתה מעולה, ופשוט עפנו

אז מעולה.

וואו נשמע טוב!
שמחה לשמוע

רק מזכירה (ומבקשת?)
"איך מתכננים טיול"
עקרונות, רעיונות ובכלל...

נכון?
ץ

ערכתי את העמוד שלי
משתלטת על הבית ועל עצמי
וא לא ברור על מה לחצתי - הופיע לי שהדף נמחק עם סימן שאלה אחריו
ניסיתי לשחזר והיה כתוב תקלה

יש לך מושג מה קרה ואיך מוצאים אותו?

בלבוסטע, ניסיתי לשחזר את הדף שלך וגם אני קיבלתי הודעת שגיאה (no space left on device).
לפני שבוע בערך כתבו על התקלה הזו בדף תקלות בצ'יק צ'ק אבל זה לא נראה שהצליחו בינתיים לפתור אותה לגמרי...

יולי, הרסתותי

:-D

אם כבר בהתקטננויות, אז בעקבות הביטוי "אחד/אחת הדברים" צריך לכתוב "הוא/היא" ולא "הם/הן" ברבים.
כי את מתייחסת רק לאחד מהדברים האלה.
(הכל מאהבה

;-))

איזו חכימא את

ברור ונכון.
התפלק לי, ושלחתי בלי לקרוא שוב.
ערכתי. תודה.

תודה על הנוכחות החכמה והמרגיעה שלך.

תודה, יולי.
ץ

הי - נסי שוב?
ץ

הי יולי,
תודה על שאת...
ל.

היי יולי
ראיתי עכשיו את תגובתך בככר השוק
תודה רבה
אכן אפשר

בשעה טובה, הילה עם י׳!

יוליקו, תיקנתי... מקווה שמקובל.
תבלי היטב!!!
ץ

יוליק, שולחת לך ממתקים לשבוע טוב. מקווה שלא מעירה אותך ..
ץ

יוליקו יקירה, מה שלומך? מה שלום המשפחה המתוקה שלך?

אני בסדר גמור לדעתי, מתגלגלת במעלה ההר

שלום בלבוסטה,

את בסדר גמור! איזה יופי. תודה שנכנסת לעדכן. במיוחד שקיץ וחם, ואני זוכרת שמזג אויר חורפי יותר מתאים לך. אני גם מקווה שהחופשה של ילדים מסתדרת לכם כמשפחה.

אנחנו בטוב, כרגיל המון פרוייקטים רצים במקביל, גם משפחתיים, גם חברתיים, וגם של עבודה. הקיץ מלא, וכולנו בסדר גמור.

D-:
תודה, חיבוק גדול גם לך! שתהיה שנה מצוינת

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי יוליקו
איך אפשר ליצור קשר איתך?

שלום פלוני אלמונית,
פה! הנה יצרת איתי קשר.
מה רצית?
שיהיה ערב נפלא.

הי
אני קמה נוקדם , המחזור מאחר וכבר לא סדיר
בחילות, שוטטתי כאן בגיל המעבר, מניחה שזה גם זה
מחפשת נקודות אור

פה זה דף הבית האישי שלי. עדיף לך לכתוב בדף שמתאים לנושא, כי יש יותר סיכוי לקבל תשובות מגוונות. סוף תקופת הווסת: גיל המעבר באופן טבעי .

נדמה שכל נשות באופן טבעי כבר לא כותבות.. הצצתי בדף
מתנצלת

אם תכתבי שם, כלומר: תתארי מה קורה לך, ממתי, מה התופעות שאת חשה, תשאלי שאלה ספציפית, אז סביר להניח שיענו לך. כל דף פה הופך לפעיל כשכותבים בו, גם אם ההודעה האחרונה היא מלפני עשור. יש אנשים, בעיקר נשים, שעדיין מגיעים/ות לכאן, אבל לרוב בלי לכתוב. כשעולה סוגיה מעניינת או כשיש בקשת עזרה יש לרוב הענות. נסי לתאר ככה שירגישו אותך, שיבינו מה עובר עליך, עם מספיק פרטים, ואז כנראה יענו לך, ויבררו את הפרטים החסרים, או שיתנו לך קצה חוט איך להמשיך, או שתתפתח שיחה בשביל לדייק את העיצות.
חשוב לכתוב בדף המתאים כי רוב האנשים לא יטרחו להכנס לדף אישי עם שיחה פרטית.

אני שולחת לך חיבוק. זה בטח לא פשוט לך, כל התחושות הללו וכל השינויים.

"אורך הגריין והמקור יחד צריך להיות קצר מ-300 תוים. גריינים ארוכים יותר יקוצצו באופן אוטומטי בעת הצגתם." (גריינים בצ'יק צ'ק)

תודה!

יולי קו, ראיתי רק עכשיו מה שכתבת לגבי השיר. בוודאי, ונגע ללבי שהוא מנחם אותך (כי הוא אהוב עליי מאוד), והלוואי וינחם גם אחרות ואחרים באפלה הנוכחית. תודה

רק באתי להזכיר שאני אוהבת אותך

וואוו, אילה, נמסתי. איזה כיף לפתוח ככה את הבוקר, אהובה!

כנרית

תודה רבה על הדף והרשימה המושקעת של "הטכניקה שיכולה לגרום לי לפחות במצבים שבהם אין חוסר אונים אלא יש פתרון וצריך רק מעט להאריך את הפתיל".
הדף קפץ בלחיצה על הדפים האקראים ונשאבתי לתוכן