יום כיפור וחשבון נפש

[חמו_מה*]

יכול להיות שאני חווה זאת בדרגה יחסית נמוכה לעומת תפילה וצום
לאו דווקא. זה מעניין מה שאת כותבת.
אני לעומתך תמיד ביום כיפור עם התפילה והצום. אבל בכל זאת גם אצלי יש שינויים בהרגשה משנה לשנה.
לפעמים אני מתחברת מאוד, ולפעמים גם הצום והתפילה לא ממש מחברים אותי. אולי שאני אתחיל להכין ארון חורף?? (עשית לי חשק).

[הדס*]

תודה על מילותייך ועל פתיחת הדף הזה
כשקראתי את הפתיחה, חשבתי שמישהו כתב את הביוגרפיה- שלי.. (כולל הסבא)
מתחברת מאד למה שכתבת
שתהיה שנטובה מלאת התחדשות וסליחה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

hey,
איזה כיף שנכנסתן לדף, שאתן מגיבות, שבזכותי חמומה תסדר כבר את הארון (!!),ההזדהות והאיחולים שלכן נעמו לי מאוד מאוד
@} @} @} @}

[ענת_גיגר*]

תודה על הדף הזה.הזדהיתי איתך מאוד.
לקראת סוף היום הזה עלו לי הרבה התלבטויות, סימני שאלה.
אנחנו הגדרנו את יום כיפור כיום שקט. ללא מחשב (הצום האמיתי!!) לנו ולילדים. בלי חגיגות, בלי רעש. בבוקר פתחתי תנ"ך וקראתי. המון זמן לא עשיתי את זה. קראתי קהלת, דניאל. דברים שלא קשורים ליום כיפור, אבל משכו אותי. אכלנו, אבל לא בישלנו ולא בשר ובלי ארוחות גדולות. בערב יום כיפור יצאתי מהבית, והתפללתי לי תפילה אישית, עמוקה מאוד.

אחה"צ הלכתי עם הילדים לתפילת נעילה בבית הכנסת במושב. המון אנשים. בתוך בית הכנסת ובחוץ במגרש המשחקים. תחושה של קהילה. של חיבור. כולם משוחחים על הצום, שותפים לחוויה.
זה שהרגשתי בחוץ זה לא מפתיע. תמיד אני מרגישה בחוץ.
אבל כשישבתי בבית הכנסת וקראתי בסידור עלו בי רגשות סותרים. מצד אחד זה מאוד הרשים אותי. הרגשתי שיש כאן משהו תרבותי וחברתי חזק מאוד, שמחבר בין אנשים. משהו עתיק ובעל עוצמה. מצד שני, לא באמת התחברתי. הטקסט לא דיבר אליי. מצאתי את עצמי מתעניינת כמו חוקרת תרבות, מתפעלת מהשפה, מהלחנים, מהשותפות הזאת שבין האנשים, אבל זה לא נוגע בי בפנים. בטח שלא כמו התפילה שלי, שבאה מהלב.
יצאתי בתחושה של קינאה. אולי הייתי צריכה לצום? אולי בשנה הבאה? אולי להשיג מחזור תפילות ולהכיר יותר? ומצד שני, ריקנות. זה לא באמת נגע לי בנשמה. לא כל ה"חטאנו" וכל ה"עוון"...
אם הייתי חוזרת בתשובה הייתי בטח חושבת שאני צריכה להתקרב יותר ושם להרגיש את המגע ואת ההתפעמות.
אבל אני לא.
לשיחה שלי עם אלוהים אין קשר למצוות. והיא היא הדבר החשוב, כך אני מאמינה. כל השאר - הטפל בעיניי.
אז נשארתי עם סימני שאלה:
אם לא היו לי ילדים, האם היה לי חשוב ללכת לבית הכנסת?
האם הספיק לי מה שעשיתי על מנת להבדיל את היום הזה מאחרים?
מה אני עושה למען עצמי ומה כדי שיעריכו אותי?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לשיחה שלי עם אלוהים אין קשר למצוות. והיא היא הדבר החשוב, כך אני מאמינה. כל השאר - הטפל בעיניי.

חופשי. גם אני חושבת כך, אם כי המצוות לחלק מן האנשים נותנת כלים כיצד לתפקד פה. יש אנשים שזקוקים לזה. כמובן שהדקדקנות במצוות ועוד המון המון תופעות דתיות אחרות מעצבנות אותי, אבל יכולה להבין את ההישענות של אנשים על המצוות.
(באיזה שהוא מקום הרי יותר קל לחיות עם איזה אבא גדול שאומר מה לעשות- להישאר מן ילד שכזה).

לגבי בית הכנסת והטקסט.
תראי, בתקופה שציינתי שניסיתי להתחבר, הלכתי גם לבית הכנסת. כל פעם זו הייתה חוויה לא נעימה ולא משנה איפה זה היה.
לא יודעת, יותר מידי אנשים, יותר מידי הפרדה בין נשים לגברים, פחות מידי קירבה בין האנשים, יותר מידי חיצוניות,
בקיצור: לא התחברתי בעליל!!
כך גם הטקסט.
פעם הייתי מדברת עם אלוהים חופשי חופשי, עד שגילתי שאני מכניסה כל מיני אנרגיות אפלות אל תוך מה שאני אומרת וקשה לי להתחבר באמת למה שצריך. התחלתי להגיד דברים שקבועים ביהדות. וניתן למצוא בהם חוכמה. בחלקם לפחות. אבל מה תגידי על המשפט הזה שנאמר על ידי הנשים כל יום שישי כשמדליקות נרות:
...וזכני לגדל בנים ובני בנים (חס וחלילה לא איזו בת רחמנא ליצלן)
ועוד:
ותתן לנו ולכל ישראל חיים טובים וארוכים (יעני שהגויים ילכו לעזאזל)

אם לא היו לי ילדים, האם היה לי חשוב ללכת לבית הכנסת?

נדמה לי שחשוב להיות עם הילדים אנחנו. אם לא היית הולכת לבד לבית הכנסת אז למה את הולכת עם הילדים? זה לא מעביר להם מורשת מזוייפת שאת לא מאמינה בה? לא יודעת,..אני חושבת שעדיף לקיים תרבות שמאמינים בה באמת והילדים שיספגו אותך באמת.
יכול להיות שתרצי ללכת לבית הכנסת כדי להמשיך להיות שייכת למעגל הזה שנקרא יהודיה וזה לגיטימי בעיניי.
סיפר לי פעם בחור שקרא את ישעיהו ליבוביץ שכל מנהגיו היהודיים, אפשר לאמר חרדיותו, נבעה מהרצון להישאר במעגל היהודי ולא האמונה הצרופה שהובילה אותו.
אני לא יודעת עד כמה זה מדוייק לגבי ליבוביץ, אבל יכולה להבין את הרצון האנושי להיות שייך לקבוצה.
כמובן שהיה רצוי להיות שייך למעגל האנושי ושכולנו נתאחד, אבל זה כל כך רחוק מאיתנו.....
בואי תגידי למוסלמי לוותר על שליטתו המוחלטת באישה ולהתאחד עם נשים משוחררות, שוות

בעניין הפוליטי הגלובאלי אני בהחלט מתבאסת על קיום הדתות וכמהה לישועה!!

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

רוצה להוסיף ולאמר שהדף נפתח כדי לחלוק בחוויות והרהורים.
אתן מוזמנות (ומוזמנים) להוסיף: תגובות, חוויות אישיות, הרהורים והגיגים אם בנושא חיבור, יהודיות, ישראליות,מנהגים ואם סיפורי יום כיפור

[נהלל_במעגל*]

צמה כל שנה. ככל שמתבגרת (תיכף 29) הצום הולך ונראה לי קצר יותר ויותר.
אוהבת מאוד את יום כיפור את השקט,הביחד,ההתכוונות והסליחה.
מעניין שבחרתי להכניס לחיי את אישי אהובי שהקשר היחיד שלו ליהדות זה ברית מילה והעובדה שאימו יהודייה.
מעבר לזה הוא אומר, לא מרגיש שום צורך לנופך יהודי כלשהוא בחייו.
כך שאני קוראת וישנה והוא בחדר הסגור עם המחשב וסרטים מוקלטים.

אני ממש לא מנסה בדרכים כאלו ואחרות לגרום לו,או לנסות לשכנע אותו להצטרף. אני יודעת שהוא לא.
תמיד אני אומרת לו, אצלכם בבית זו דת "החילוניות". מי שייצא לו להכיר,יבין על מה אני מדברת. כאשר "החילוניות" זה הערך הכי קדוש.(בני העלייה השנייה,שהחליטו בבואם להשאיר כל זכר ולו הקטן ביותר של יהדות באירופה, שבגדה,ופה הם עיבריים, או לחילופין ישראלים)
אבל הוא מתחשב ומתוק. עושה דברים בשקט. אוכל ושותה אצל אימו שגרה איתנו באותו המושב.

השנה הלכתי לבית הכנסת לתפילת "כל נדרי" וביום למחרת לתפילת "נעילה".
פעם ראשונה שאני הולכת ככה לבד עם מחזור שקניתי (תודה ל "ידיעות אחרונות").
היה כל כך חוויתי לי. הרבה אנשים,זמרה גדולה. זמן שעובר מהר.
כשהגיעה השעה עשרה לשש,ותקיעת השופר,היתה התקהלות גדולה בחוץ, וכולם ברכו אחד את השני ב"שנה טובה" או ב"גמר חתימה טובה". לרגעים ארוכים בכלל לא הרגשתי את הרעב שמציק לי .

עשיתי איגוף קל לכיוון מגדל המים(מי שמכיר) ומשם הביתה, בו חיכה לי אישי אהובי, ומרק חם ומהביל שהכנתי יום קודם.

כמובן שאתם הצום שברתי בכוס תה של לואיזה מתקתק,אגוזי מלך ודבלים.

שבירת הצום זו חוויה מענגת בעיניי.

בהמשך קצת דיברנו ביוזמתי על איך נגדל את ילדינו שבע"ה יהיו לנו. הרי אנחנו כל כך שונים בהשקפותינו אלו (מסורת,יהדות).

אמרתי לו שהוא חייב ולו בקצת להפחית בעוצמת הבוז שהוא רוכש לכל מה שמריח יהדות. הוא אומר שאין בו ולו טיפת בוז.
הוא פשוט לא מתחבר.אולי קצת סולד,אפשר לומר.
ואם קיבלת מישהיא כמוני,אני אומרת לו, אז מחובתך לשנות גישה או הסתכלות,רק בשביל שיהיה נעים לחיות בביתינו.

נראה לי שנסתדר.

תודה על הדף.

[נקודות_ירוקות_כפריות*]

הייתי....
as i said.......
נדבר

[רוקדת_לאור_ירח*]

אני צמה בדרך כלל, אלא אם כן יש לי איזו סיבה טובה שלא (נגיד, כשהפיצקה היתה בת חודשים ספורים לא צמתי, בשנתיים שאחר כך צמתי, היא אמנם ינקה אבל גם אכלה, ככה שהסתדרתי איכשהו).
הולכת לבית הכנסת בערב יום כיפור ולנעילה.
אני באה מבית שלא מכיר את המונח צום, לא עושים חגיגות גדולות אבל כף רגלם לא תדרוך בבית הכנסת.
אתמול יצא לי לחשוב על עניין הבית והחינוך בהקשר של החגים ויום כיפור ובכלל.
היו אצלנו בישוב משפחות שהגיעו לבית כנסת לתקיעת שופר עם הילדים, כשראו שההורים לא כל כך יודעים למה הם באו מלבד העובדה שבן החמש אמר שרוצה לשמוע את השופר או שבת השנתיים אמרה שהיא "רוצה יום כיפור".
בהקשר של חינוך חשבתי שאנחנו במדינה פאשיסטית שהחינוך נקבע על ידי הגן ולא על ידי ההורים.
למה אני מתכוונת? בגן של הבת שלי לא מסבירים. אם יש שירים לחג אז שרים, אם יש איזה מנהג כמו תפוח בדבש אז עושים, או ישיבה בסוכה אבל לא מסבירים על דברים שמחוץ לגן. הייתי מאד מתעצבנת אם הבת היתה באה מהגן ומבקשת לשמוע שופר וזה למרות שלי אישית זה חשוב ושמחתי שהיא שמעה את השופר. שמחתי שהיא באה איתי וראתה אותי מתפללת עם סידור, עם זאת שמחתי גם שהיתה לי הזדמנות להסביר לה בעצמי את מה שנראה לי ולא מעבר לזה. ממש עצבן אותי לראות הורים נגררים אחרי הילדים בהקשר הזה. צריך לשלם הרבה כסף כדי שהילדים שלך לא ישמעו את ההסברים האלה בגן (או להיות בחינוך ביתי כמובן).
אם כבר מדברים על זה- אז ככה אני הגעתי לזה בעצם. גדלתי בבית שהמציא את החילוניות אבל הסביבה היתה אחרת וכמובן שבבית ספר כבר ספגתי "מה חשוב באמת".
התחושות שלי מעורבות לגבי זה כי מצד אחד אני שמחה שנחשפתי לנושא ומצד שני אני חושבת שזה בעייתי כלפי הבית. אצלי זה יצר לאורך הילדות תחושה של תלישות, שהבית לא עומד בסטנדרטים או בכללים של מה שצריך להיות כביכול. כמובן שלמדתי בחינוך חילוני לגמרי באופן רשמי, אבל לפחות בבית הספר היסודי קשה היה לכנות אותו ככזה, בדיעבד.
עם השנים גם בדקתי את זה לכל מיני כיוונים אבל כמעט תמיד צמתי מגיל צעיר, היו כמה שנים שהחלטתי שלא ובחו"ל אפילו נסעתי ברכבת התחתית פעם אחת.

כבר הרבה שנים אני רואה את עצמי כאדם שמחובר לרוחניות והיהדות היתה שם עבורי עוד הרבה קודם מבחינות מסויימות.
מעבר לזה, אני נהנית מאד מאד מהשקט. אני זוכרת שבשנה שעברה אמרתי שהייתי מוכנה לשמור שבת אם הייתי יודעת שבכל שבת יהיה לי שקט כזה ברחוב, בכביש (ואני עוד גרה בישוב קטן יחסית, לא בעיר).
הייתי שמחה אם זה היה נגיש להורים שלי, למשפחה שלי, אבל לא הייתי רוצה לראות אותם נגררים אחריי לבית הכנסת בילדות כי "המורה אמרה".
אישית אני מקפידה על החג חלקית: צמה,מכבה מחשב ולא מבשלת אבל כן מנצלת את זמן הצום בחלקו לכתיבה על דף בעט, סיכום שנתי וחשבון נפש פרטי שזה מרגיש לי כמו זמן נכון לערוך אותו.

[יער_ה*]

רוקדת, לא לגמרי הבנתי את כוונתך במשפט הזה - בהקשר של חינוך חשבתי שאנחנו במדינה פאשיסטית שהחינוך נקבע על ידי הגן ולא על ידי ההורים. אשמח אם תרחיבי.

דף יפה ומעניין @}

[רוקדת_לאור_ירח*]

למה התכוונתי:
יש הורים שלא ממש מדבר אליהם היום הזה, יום כיפור. או שמדבר אליהם אבל לא מדבר אליהם שופר או בית כנסת. אם הגננת בגן מספרת לילדים על השופר (שבעיני גננת בגן לא צריכה לבלבל לילדים את המוח, כלומר שתספר להם סיפרי ילדים או תשיר להם שירים ושלא תטחן להם בשכל) אז בעצם היא מכריחה את ההורים להתייחס לנושא גם אם הם לא מעוניינים בו. בעיני זה סוג של פאשיזם במובן הרחב של המילה, בעייני זו עוד דרך לגרום להאחדה של האזרחים. זה אחרת אם ילד שומע את זה ממישהו- חבר, ילד, שכן, קרוב משפחה. הבת שלי נניח שמעה על השופר מגיסתי, כשאני צמתי והיא שיחקה אז כנראה שאמרו לה משהו על תקיעת השופר והיא באה ושאלה. לשמחתי הרבה היא לא שמעה את זה בגן כי מבחינתי לגן אין סמכות לתת לה חינוך או אנטי חינוך בענייני דת.

[יער_ה*]

אני מבינה. זה רחוק ממני שנות אור כרגע אז אין לי דיעה אישית.. מקווה שבאמת אצלך בגן שהבת שלך הולכת אליו, זה אחרת

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

עד שגילתי שאני מכניסה כל מיני אנרגיות אפלות אל תוך מה שאני אומרת וקשה לי להתחבר באמת למה שצריך.

נקודות ורודות, מה זאת אומרת אנרגיות אפלות בדיבור עם אלוהים? ואיך גילית שאת מכניסה אנרגיות אפלות?

גם אני מעדיפה בדרך כלל תפילות במילים שלי, לפי מה שמתאים לי ברגע הנוכחי.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שלום שלום.
מצטערת, הייתי מנותקת יומיים מאינטרנט ורק עכשיו מתגנבת...כי יש לי עוד עבודה וזהו זמן גנוב.
רוקדת אהלן,
מאוד מבינה אותך בעניין המערכת שמאביסה את הפרט בבולשיט של מדינה ודת. אני עדיין לא מגובשת בדעתי בנושא,קרי: איך לעשות את זה? עד כמה לשתף ולחוות ביחד? הרי הגן ובית ספר לא יכולים להיות מנותקים כליל מהתרבות שעוטפת אותנו, אבל בהחלט גם לי זה יוצר תחושה לא נוחה.

מעניין, כניראה המנגנון שלי עובד אחרת, כי אצלי הבית תמיד היה מעל כל מערכת עוד לפני שהבנתי מה זה מערכת. דתיים נראו לי אז מחוץ לתחום שלנו ומובן מאליו לגבי.


נקודות ורודות, מה זאת אומרת אנרגיות אפלות בדיבור עם אלוהים? ואיך גילית שאת מכניסה אנרגיות אפלות?

ניחוח, פשוט הייתי מכניסה מילים לא יפות, או חושבת מילים לא יפות יחד עם המילים היפות. לפעמים זה היה אפילו רק בתחושה.
אני אתן דוגמא שהיא רק לשם הדוגמא ולאו דווקא מקרה אמיתי:
יאללה אלוהים שיהיה כבר טוב, לא יכולה לראות את זה ככה פאקינג שיט.
נכון שזו רק צורת דיבור- אבל נדמה לי שבתפילה יש צורך לתת לכל מילה כובד ומשמעות, כדי שהיא תעשה את העבודה הדרושה. אם מתחילים להכניס אנרגיית חולין לשם וכל מיני מילים קשות וביטויים מקללים- בעצם מקלקלים את הכל. לא?

[סגו_לה*]

וזכני לגדל בנים ובני בנים סתם הערה,במקורות היהודים המונח "בנים" מתיחס לבנים ובנות,הכוונה בעיקר צאצאים שימשיכו אחרינו,פעם מה לעשות,לא היה מובן מאליו שכל ילד שנולד מגיע לבגרות,
לכן גם שכתוב במקורות מלפני מאתיים שנה "צער גידול בנים" הכוונה לא בצער של החינוך אלא לא עלינו הצער באיבוד ילדים כתינוקות או ילדים.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

סגולה
זה יפה שאת מסתכלת על זה באור חיובי, אך מכיוון שעברית היא שפה שמבדילה בין זכר לנקבה, יש משמעות לכך שההתייחסות העדיפה היא תמיד זכרית, מה שאומר שהזכר הוא החשוב, הוא העיקרי, הוא השולט. יש לזה כל כך הרבה מובאות שאני לא זוכרת וככה בשלוף:
בנות, סימן לבנים (אמרה ידועה לכל אלה שנולדות להם בת אחר בת...במגזר החרדי).
תודה שלא עשני אישה
והוא ימשול בך

בזוגיות החרדית לרוב האישה בבית מטפלת והרבה פעמים מפרנסת והוא...הולך ללמוד וואו!!

10 נקבות וזכר אחד=התייחסות זכרית "אתם" וכו.

אני רואה את התנ"ך והתקופה התנכית ואת החברה החרדית היום כמשפיטה את האישה, אולי לא כפי שעושה זאת האיסלאם אך בהחלט זה בא מתרבות עתיקה, בה לאישה ולגבר היו תפקידים מוגדרים.
לא מקובל עלי!!
אני מכירה את הרבה דוגמאות וטיעונים שמנסים להראות את ההפך:
אישה בונה אישה הורסת.
לאישה יש כל הכוח בבית
ועוד ועוד.
בתכלס נראה לי שאני צודקת. לא סתם נשים לא הולכות לבקש גט ברבנות.

[עופרי*]

עוד לא הצלחתי להגיע לשלווה ולמנוחה ביום כיפור והוא אגב עדיין החג האהוב עלי.

אני מאלו שמדברות שיחות ישירות עם השוכן במרומים וגם ברגעי מצוקה מבקשת ומקבלת, כך לפחות מאמינה, סימנים וחיזוקים. אני לא מצליחה להתחבר לדת היהודית במלואה, וכמו שכתבו קודמותי: יש לי בעיות עם הטקסט, המנהגים, הפרדה בבתי כנסת ומקנאה באלו שיש להם חיבור או בכלל לא. באמצע זה לא כיף.
אני כן מתרגשת כשאני שומעת שופר או מבקרת בבית כנסת (ריק מאדם), פיוט בסגנון ספרדי, מתפעלת מחכמת הכתובים בספר הספרים,מדליקה נרות שבת ומשתדלת לא לעבוד בשבת. ובכלל גאה בדת היהודית ובחכמתה. אני לא אוהבת את מה שהתפתח מהדת ובטוחה שמרבית המנהגים הם המצאות של אנשים. עשרת הדברות ושלושת המועדים נראים לי יצירות אלוהיות.
אף פעם לא צמתי למרות שאני חושבת שהרעיון הוא טוב. אני צמה עד לאותו רגע שמתחיל להיות לי לא נעים ומפסיקה כי אין לי אידיאולוגיה חזקה שתעזור לי למשוך הלאה. בכל שנה מחדש מחליטה לצום ועוברת ברגע המשבר התלבטות מדכדכת עם עצמי לגבי המשך הצום: אם אני מאמינה באלוהים- הרי שציווה לצום אבל אם אצום אצטרך לעשות עוד מצוות. האם אני באמת מאמינה בו? אם לא אאמין בו, כיצד אקבל חזוקים כשאטרך אותו? פחד מחלחל...הבטן מקרקרת יותר...טוב אלוהים יודע שאני בסדר ורואה שאני מבקשת סליחה ומתענה כל הזמן במשך כל השנה...
אפשר להתחיל לאכול..
למה אני עדיין אוהבת את החג? כי זה החג היחידי שמחזיר אותי לאחור, לזמנים מתוקים של פעם , בהם האלקטרוניקה לא שלטה בנו ואנשים יצאו החוצה ודברו עם שכניהם בשקט. לכן אני מתעקשת שבביתי לא ידליקו טלוויזיה או יצפו בסרטים. הילדים נהנים מהכבישים הריקים ובכלל
כל יום כיפור אני חושבת שהיה צריך להיות יום שבתון כזה, ללא מכוניות, פעם בחודש.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

עפרי
להשקפתי, אלוהים לא מצפה ולא צריך ממך מאומה. לא מאמינה שאנחנו קונים במעשינו כרטיס לגן עדן.
לא מאמינה בקח תן עם אלוהים. בכלל לא מאמינה שבאמת יש שם ישות שמחלקת פרסים ועונשים.
כן מאמינה בכוחה של הבקשה ובכוחה של התכוונות ובכוחה של הודיה. את יכולה להגיד שיש סתירה בדבריי אבל נדמה לי שאם אני ממש מפרקת את דבריי לגורמים ניתן לראות שלא כך הוא.
אני רואה באלוהיי משהו הרבה יותר גבוה מאיך שהוא מתואר בתנך.
נראה לי שמצוות נולדו לשם עזרה לאנשים שזקוקים לדף הוראות. בחלקן יש חוכמה ונעים לעשותן ובחלקן לא. שוב - כבר כתבתי שאני מבינה אנשים שעושים זאת כדי להיות שייכים לקבוצה, למרות שזו חתיכת עשייה (תרי"ג מצוות).
כך שאני מאמינה שאם את פעולת הניקוי/חשבון נפש/ הזדככות/ כניסה פנימה (וכל המילים שכלולות ביום כיפור), את עושה בדרכך זה מצויין.

איש באמונתו יחיה.@}

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

נכון שזו רק צורת דיבור- אבל נדמה לי שבתפילה יש צורך לתת לכל מילה כובד ומשמעות, כדי שהיא תעשה את העבודה הדרושה. אם מתחילים להכניס אנרגיית חולין לשם וכל מיני מילים קשות וביטויים מקללים- בעצם מקלקלים את הכל. לא?

אני מסכימה שהתפילה צריכה להיות במילים חיוביות בלבד. לכן אני מאמינה שגם היגדים חיוביים בסגנון לואיז היי הם סוג של תפילה. ויש שיגידו שגם שירה וספרות וסרטים (עם אנרגיה חיובית ועם משמעות אישית בשבילך). לכן גם ביום כיפור החלטתי שהחשבון נפש שלי יהיה לצפות בסרט עם משמעות בשבילי (לעומת שנים קודמות שאמנם לא צמתי אבל גם לא צפיתי בטלוויזיה/השתמשתי במחשב).

אני לא בטוחה מה זה בדיוק "אנרגיות חולין". כלומר, אם אני מבקשת פרנסה, זה די נושא של חולין לא?
לדעתי הניסוח יכול להיות במילים יומיומיות כמו "הלוואי שהטיול בשבוע הבא יעבור בסבבה", כל עוד אלה מילים חיוביות.

בגלל זה אני לא הכי מתחברת לתפילות המוכנות שבסידור התפילה. כי המילים הם לא כאלה שיפרצו מתוך הלב שלי כשאני באמת רוצה משהו.
אלו מילים שאני לא חושבת בהן.
לדעתי התפילה צריכה להיות חלק ממך, וגם השיחה עם אלוהים. אבל מצד שני מילים קשות ו"קללות" הן אכן אנרגיות שליליות אז מהן עדיף להימנע.

כשאמרת "אנרגיות אפלות" לא הייתי בטוחה למה התכוונת כי חשבתי על משהו כמו לבקש דברים "אנוכיים" מדיי וכו'.

<סליחה על הסטייה מנושא הדף>

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לכן אני מאמינה שגם היגדים חיוביים בסגנון לואיז היי הם סוג של תפילה. ויש שיגידו שגם שירה וספרות וסרטים

וואלה, לא חשבתי על זה. בהחלט. אני פתאום חושבת על שירה ועל אמנות ועל דברים שמרימים אותך מפה וזה בהחלט עושה עבודה מאוד חשובה על הנפש. כמובן שזה צריך לבוא ממקום מסויים וזה צריך לחבר אותך למקום מסויים.

"אנרגיות חולין". כלומר, אם אני מבקשת פרנסה, זה די נושא של חולין לא?

לא, לא התכוונתי לחולין כזה. התכוונתי למילים שמוציאות אותך מן האנרגיה הזו שמחברת אותך אל האלוהי.

לגבי תפילות מוכנות, יש ויש למרות שאני ממש ממש לא בקיאה. אבל יש ציטוטים שיכולים לגרום לי לדמוע.

<לגמרי לא סטיה, להפך מאוד קשור לנושא ומעורר מחשבה>

[גם_מחכה*]

אתן מוזמנות (ומוזמנים) להוסיף_
מקבלת את ההזמנה...: )
נקודות וורודות קראתי את דברייך וההנחה ש

בזוגיות החרדית לרוב האישה בבית מטפלת והרבה פעמים מפרנסת והוא...הולך ללמוד וואו!!
היא ממש לא נכונה.בתור מישהי שבאה מעולם רחוק (מאוד רחוק) מהעולם החרדי והיום בונה משפחה בתוכו,אני יכולה לספר לך שאלו לא פני הדברים.יש ויש כמו בכל מקום,אבל אי אפשר לומר שהרוב ככה וזהו,זה מאוד כוללני ולא מדויק.

_להשקפתי, אלוהים לא מצפה ולא צריך ממך מאומה. לא מאמינה שאנחנו קונים במעשינו כרטיס לגן עדן.
לא מאמינה בקח תן עם אלוהים. בכלל לא מאמינה שבאמת יש שם ישות שמחלקת פרסים ועונשים._
את צודקת,לא רק לפי ההשקפה שלך,זה באמת לא משא ומתן על כרטיס כניסה לגן עדן,ולא פנקס של שכר ועונש,הקדוש ברוך הוא לא מצפה ולא צריך מאיתנו כלום.אנחנו אלו שצריכים אותו,והוא מצדו פשוט נותן לנו כמה כלים להגיע אליו הכי מדויק ומהר,אפשר לקרוא לזה "הוראות שימוש",לעולם,לעצמנו.מי מכיר אותנו יותר טוב ממנו?...
כל המטרה של עבודת השם היא שהאדם יתעלה אל מעל למיצרי הטבע,החיצוניים לו והפנימיים שבו,התעלות שכזו חייבת להיות בלתי תלויה בדברים שכתבת שאת לא מאמינה בהם,התעלות שכזו אמורה לשחרר אותנו מנטיות נפש מעיקות,מהשתעבדות לגשמיות(לא שיש בה בה פסול בגשמיות,הכל שאלה איך משתמשים בה ולמה),שחרור שכזה מביא את האדם למקום שבו מה שהוא רוצה זה פשוט להדבק באלוקות-כמו הסיפור על האדמ"ור הזקן,הרבי הראשון של חב"ד שאמר-ריבונו של עולם!אני לא רוצה לא את גן העדן שלך ולא את הגיהנום שלך,אני רוצה אותך בעצמך!



_"אנרגיות חולין". כלומר, אם אני מבקשת פרנסה, זה די נושא של חולין לא?
לא, לא התכוונתי לחולין כזה. התכוונתי למילים שמוציאות אותך מן האנרגיה הזו שמחברת אותך אל האלוהי._
יש משהו מאוד חזק במה שאת אומרת,התחלתי לשים לב לזה גם בדיבור שלי עם השם,וגם ככה ביום יום,כמה הרבה יותר נקי לי לדבר בשפה עדינה,פחות בסלנג(למרות שיש מילים שעדיין דבוקות לי בדיבור...)אבל מאוד צורם לי למשל לשמוע את אמא שלי אומרת לקטנה שלי-אני מתה עלייך,חולה עלייך וכאלה...
ולגבי הפרנסה,אין בעיה לבקש על ענייני חולין,התפילות הותקנו כדי שאדם יבקש את הצרכים אפילו הכי פשוטים ובסיסיים של חיי היומיום שלו,בשביל זה אנחנו כאן,להמשיך אלוקות עד המקום הכי "נמוך",כביכול.

זהו,זה לא קשור לנושא,אבל אני צופה שקטה כבר המון זמן,עד שאני מגיבה יוצא לי ארוך ארוך....[-:

[קלמנ_טינה*]

תודה על הדף הזה, הוא בא לי בדיוק בזמן!

השנה טיילנו באופניים בעיר, ונהנינו לראות סוף סוף המוני ילדים יוצאים החוצה בבטחה.

נהננו לצאת בלי ארנק, ולא לראות המוני אנשים שטופי תאוות צריכה.

נהנינו לדעת שהיום לא נזרקו טונות של זבל לעולם.

ובעיקר נהנינו מהשקט.

פעם, בנעורי הארוכים, גם אני היייתי חילונית מתריסה, שבעיניה הטוטליות של יום כיפור היא כפייה דתית או קונפורמיות מביכה.
היום אני יודעת להעריך את כל המתנות של יום כיפור, ומתחשק לי לפנות לציבור לתמוך ביוזמה חדשה: חילונים למען השבת.
תחשבו איזה כיף יהיה אם בכל שבת נרגיש ככה. אם בכל הערים ישמרו שבת, כלומר יסגרו חנויות ויפסיקו לנהוג במכוניות רועשות.
זה התחיל מההבנה הבנלית שבשכונות דתיות ככה זה בכל שבת.
המשיך בתובנה האקולוגית שאם לא ניסע בעיר ולא נקנה בעיר, נצמצם את הזיהום בכמעט שביעית.
ובכלל, זה נשמע לי מקסים.

יש לי תוכנית מפורטת שמתגברת על חלק מהבעיות שזה ייצור לחלק מהאנשים, אבל נראה לי שזה ראוי לעמוד נפרד, אם באמת ארצה ללכת על זה.
יום הכיפורים הזה היה מתנה.
תודה, נקודות.

[יעל_חזון*]

בשבילי יום כיפור הוא שיח מחודש עם הצורך שלנו במזון.
עד כמה אנחנו צריכים כל הזמן להיות מוזנים.
זה ממחיש לי עד כמה איננו מפותחים כפי שנראה לנו.
כמה שעות בלי אוכל ומיד הכל משתנה.
עד כמה אנו פגיעים, זקוקים, וחייתיים.
השנה הצום עבר לי בחברותה, עם עוד משפחה שהזמנתי: מאד מומלץ!
קודם כל יש שתי נשים בבית (נושא לדף אחר..)
וגם אפשר להיות רוחני, לצום , אבל קצת פחות להתיסר ולסבול.
בגדול אני חושבת שצום הוא דבר נפלא, ואני ממליצה לכל מי שלא היתנסה לבדוק אותו, אם ביום כיפור או במסגרות אחרות .
פעם צמתי חמישה ימים והבנתי שאחרי היום השלישי ההיזדקקות הזו, והשבירות הופכת לחוזק, והכוח מתחדש,
עדיין נשארת התאווה למזון, וכמובן שבהמשך בוודאי יופיע הקושי מחודש, גלים ,גלים, כמו בכל דבר.

השקט של יום כיפור ללא מכוניות הוא הדבר הקסום והניפלא ביותר שמדינה מודרנית יכולה לקיים, מקווה ששום גוף חילוני לא ינסה לפגוע בשקט המבורך הזה.

הזכות של החילוניים להאמין באלוהים (מעניין שאל יחיד מסתיים בסיומת רבים , זכר למה שקדם וקיים ). כמה נפלא שאפשר לבחור בכל יום מחדש.חופשיים ממוסכמות.

[יעל_חזון*]

מה שמדהים אותי בכל מוצאי יום כיפור , זה עד כמה אנשים ממהרים לחזור לגועל רפש שלהם, לאחר הקדושה.
מהדורת החדשות שאחרי,
בא לי לצעוק: חכו רק עוד רגע!
פעם חזרתי מתפילת נעילה והלכתי אחרי שתי נשים מבוגרות מהמושב, שעוד לפני שששמו משהו בפה , כבר דיברו: ההיא אמרה,ככה... וראית את ההיא... וכו' לשון הרע , כמעט התנפלתי עליהם בבוז.
אין גבול לצביעות האנושית.
זה מצליח להעכיר אפילו את היום היפה הזה.
ובכל זאת ,ולו רק לרגע, עלתה מחשבה טובה בליבם הקפוץ, אולי יכפרו במשהו...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

מילים שמוציאות אותך מן האנרגיה הזו שמחברת אותך אל האלוהי.

האמת, קשה לי לחשוב על מילים (חיוביות ויומיומיות) כאלו, כי לדעתי אלוהים הוא חלק מאיתנו והוא בכל.
אז לפנות אליו בשפה היומיומית, שלך, גם אם זה סלנג, זה לדעתי טבעי ומתקבל.
אבל הסלנג לפעמים כל כך מכוער ולא נעים, בלי שאנחנו בכלל שמים לב למשמעות של המילים המקוריות.
כמו הביטוי "חבל על הזמן" שאמור לבטא משהו חיובי אבל בעצם הוא שלילי.
(אני משתמשת בזה הרבה האמת, אבל אולי אני אתחיל לשים לב יותר מעכשיו)

גם מחכה,
אני מתה עלייך,חולה עלייך וכאלה...
גם לי זה צורם והפסקתי להשתמש בזה ! למילים יש כח.

[אגב, זה כבר בכלל לא קשור, אבל קראתי שכאשר מושמע איזשהו שיר ברקע והמילים שלו הן שליליות (ויש הרבה שירים כאלו)
התת מודע "סופג" את המילים האלו כאילו הן אמת. כמו היגדים/התניות שליליות לכל דבר.
כלומר, התת מודע חשוף ומושפע מזה אפילו שבעינינו השיר סתם ברקע ואנחנו לא שמים לב על מה הוא בכלל - אפשר להעביר אולי לדף לואיז היי ... ]

קלמנ טינה
כל מילה! במיוחד לצאת בלי ארנק
השקט של יום כיפור נפלא. זה יכול להיות משהו יותר חזק מהצום.
אולי השקט הזה וההתנתקות ממסיחי הדעת השונים,
באמת גורמים לאנשים להיפגש, בהתחלה פשוט כדי לברוח מהשיעמום, וזה דווקא יכול להביא להתקרבות ולסליחה ואולי שיחות נפש
שהיום הזה מיועד להביא איתו.

ואגב, אני גם לא מתחברת ל"חשבון נפש בתאריך קבוע מראש". כמו שאני לא מתחברת לתפילות מסויימות בשעות מסויימות וכו'.
אני כן פותחת סידור פעם ב... זה נדיר. אבל אז זה גם משמעותי.
לדעתי אם הייתי נאלצת לעשות את זה 3 פעמים ביום, זה היה הופך כל כך אוטומטי.
ואם כבר אוטומט,
ומה הקטע בכלל של למלמל את הברכות במהירות שיא? אני שמה לב לזה הרבה. נניח בצבא (אני ממשפחה חילונית אז לא היו לי הרבה הזדמנויות לעשות קבלת שבת) - פשוט רצים על הברכה ככה שבקושי אפשר להבין מילה! ולא רק שם. זה מן "קטע" כזה. גורם לי לחשוב שהבנאדם רק מנסה לגמור עם זה כבר, לצאת ידי חובה.
איפה פה העניין של המשמעות העמוקה של המילים? לא עדיף להגיד משהו קצר ומהלב?

לפחות בתפילת הנעילה בבית הכנסת שרו באיטיות ובמשמעות ויכלתי להתחבר למילים...

[חלוק_ביתי*]

אני חושבת שזו השנה הראשונה בה היה לי יום כיפור קשה במיוחד.
כמובן שיש לי אי אילו "הנחות", אבל אותי זה לא מספק.
נתחיל מזה שכבר בחודש אלול, לא שמתי לב שאלול.
אני כל כך מקנאה בדורות הקודמים שבשבילם "אלול" זה מושג, זו יראה, זו חרדת אלוקים!
הרב שלום שבדרון זצ"ל מספר כיצד אמו האלמנה, היתה עומדת לפני ביתה, תרה אחריו בעיניה, והוא בן 7 שנים, וצועקת לו "שלום, שלום, א-ל-ו-ל!!! מה יהיה איתך? א-ל-ו-ל!" ודמעות בעיניה.
הוא מספר שהדמעות ההן, הן אלו שהחזיקו אותו כל השנים ושמרו על ה"אלול" שלו.
ואצלי, אלול הוא עוד חודש. זה חבל לי.
נכון, יש לי משפחה, ילדים. אין לי ממש זמן להתעמק במושג האלול, אבל בכל זאת, זה חסר לי וכואב לי.

זה ממשיך עם כך שראש השנה מגיע ועדיין אני באותו המקום. לא הרהורי תשובה, לא חשבון נפש. כלום.
והנה, ראש השנה מגיע, ראשי ורובי בתוך הסירים, ומחשבות תשובה - אין.
בצר לי אני מצליחה לפתוח מחזור, מכריחה את עצמי להתפלל לפחות פעם אחת. לבקש.
"זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלו-הים חיים".
ובכל פעם מרגישה איך בכל בקשה כזו לחיים, אני אוגרת אולמות אולמות ועולמות של חיים, של בריאות, של פרנסה טובה, של הכל.
כמו שהרב פינקוס זצ"ל היה אומר - שבכל פעם אנו ממלאים אולמות שלמים בחיים.
אחרי ראש השנה אני ממש מקבלת על עצמי לקום מוקדם לתפילת שחרית.
אבל יום אחרי ראש השנה אני עייפה מדי.
אחר כך זה כבר ערב שבת.
אחר כך זה אחרי שבת ושוב אני עייפה.
והנה יום שני מגיע ואני שוב לא מצליחה לקום מוקדם כי כבר התרגלתי לקום מאוחר.
ויום שלישי אולי, אולי?
כן, הצלחתי. קמתי והתפללתי, ביקשתי שוב על חיים, ועל שלום, ועל מילוי האוצרות בעוד ועוד ועוד...
ערב יום כיפור, שוב כולי בתוך הבישולים, דואגת להכניס מהר את היום הקדוש, כמובן אין זמן לתפילה נוספת....
אחרי מילוי כרסינו באוכל ומשקה, אפשר לומר שאני קצת רגועה.
הילדות כבר ערות, לבושות יפה.
אני מכינה להן משהו לאכול.
ואחר כך הולכים לבית הכנסת.
לפני כן, לוקחת מחזור ומצליחה להתפלל כל תפילת ערבית.
כמובן לא תפילה מעמיקה כמו בכל השנים. המילים בורחות להן מפי, ממהרות משהו. הרי לא אוכל להשאיר לבד את הבנות הרבה זמן. והתפילה כה ארוכה היא.
באמירת הוידוי, שוב אני נזכרת בדמעות שללא חשבון נפש פנימי, הוידוי הוא כמעט מהשפה ולחוץ.
אז אני מכוונת בתוכי ואומרת, שגם אם לא עשיתי חשבון נפש, יהי רצון שמילים אלו יהיו לרצון כאילו עשיתי חשבון נפש.

וכך עובר לו הצום. קשה, כי אני מניקה.
אני עיפה מאוד, אבל מצליחה לאגור כוחות ולקחת את הבנות לתפילת נעילה.
חצי מעולפת חוזרת הביתה.
נגמר לו היום.
ואני? אנא אני באה?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כל המטרה של עבודת השם היא שהאדם יתעלה אל מעל למיצרי הטבע

"עבודת השם" זו תפיסה שאני מתקשה איתה. יש בה יותר מידי מאמץ ויותר מידי התמסרות על חשבון דברים אחרים חשובים הרבה יותר לטעמי.


_נהננו לצאת בלי ארנק, ולא לראות המוני אנשים שטופי תאוות צריכה.
נהנינו לדעת שהיום לא נזרקו טונות של זבל לעולם.
ובעיקר נהנינו מהשקט._




איזה כיף יהיה אם בכל שבת נרגיש ככה

אם נהיה חייבים ולא מבחירה- זה יהיה רע. בשבילי זה צפוף מידי כל שבת.
אם כבר אז בואי נוריד את המכוניות מהכביש ונעבור לחמורים ו..אז נהיה בשבת תמידית ולא נצטרך לשנות אורח חיים כל סוף שבוע. (-:


השנה הצום עבר לי בחברותה, עם עוד משפחה שהזמנתי: מאד מומלץ!

אהלן יעל

נו, תראי כמה אנחנו (האנשים),שונים אחד מהשני- כי עבורי בבית- עדיף בחיק המשפחה המצומצת ולא עוד. אולי ניתן לצאת החוצה ולהיפגש , אבל צריכה את המרחב הפרטי שלי.


ואגב, אני גם לא מתחברת ל"חשבון נפש בתאריך קבוע מראש".

בעיקרון את צודקת, אבל איך ניצור את האווירה והוויברציה המיוחדת הזו אם לא נחליט על ביחד?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

חלוק ביתי רוצה לכתוב לך אך מאוחר. אכתוב מחר

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

חלוק שלום לך

נשמע שאת כמו הרבה מאיתנו, מגדלת ילדים....
נו, כמה כבר אפשר להתרכז במשהו כשמגדלים ילדים? יש איזה אמירה (שאני לא עומדת מאחוריה כמובן) שאישה כבר מתוקנת מעצם תפקידה בטבע. לא כך?
זה נשמע כאילו את צריכה לסלוח לעצמך. לתת לעצמך את המנוחות הדרושות שגם ככה בוודאי לא יכולות להיות רבות. זה לגמרי מובן כשמגדלים ילדים. אל תחמירי עם עצמך. חבל.
אולי עכשיו החיבור הוא לאלוהי שבחיים פה על הארץ: ילדים, אוכל, קיומיות, חומר ולא בגבוה. ואם יש צורך בגבוה (כך זה נשמע), הוא יגיע בשלב מאוחר יותר.
היום אמרה לי שכנה שלי בת 84, שהיא לא מפסיקה ללמוד על החיים ומדהים אותה איך זווית הראיה שלה על דברים עדיין משתנה כל הזמן.
עוד היא אמרה שלולא סבלה כל כך כאבים, הייתה אוהבת את זקנתה.
מילת המפתח: סבלנות.
מאחלת לך מכל הלב שנה זורמת כמו נחל שזורם לו בשביל המתהווה. מאחלת לך להצליח למצות את ההווה ולהרשות לעצמך לנוח להרפות ולהתבונן. אושר ועושר.
עוד רוצה לשאול אותך: מה המשמעות של המקף באלו-הים?. זו לא פעם ראשונה שאני רואה את זה.

[חיותא*]

יום כיפור שלי.יום כיפור.
השנה,הוא באמת היה שלי.
יש רגעים כאלה בחיים שנפערת מולנו תהום.עמוקה עד אינסופ,רחבה מיני ים...
ויש מי שישב מולה,בחוסר אונים,ולא ידע,מה ואיך ולאן ממשיכים.ויש מי שמיד יבדוק,איך יורדים עד למטה,ומאיפה הכי קל לטפס בחזרה,ואולי בכלל יש שם איזה נחל שכדי לקפוץ לתוכו על הדרך,ואולי גם איזה מערה מעניינת...
ויש לפעמים רגעים,שנפערת מולנו תהום,ואין זמן בכלל לחשוב.להגיב.העוצמה של האדמה נבקעת,פותחת בתוכנו עמוק בפנים,מקום שלא ידענו שהוא שם,ומתוך המקום העמוק הזה מתפרצים להם כוחות נפש שהיו חבויים,תעצומות,שלוקח המון זמן להבין ולהכיר בהן שהן באמת שייכים לי,ותעצומות הנפש האלה,פשוט בונות איזה שביל,פותחות שם דרך,מעל התהום המאיימת,שביל ישר ובטוח,אל העבר השני,אל החיים שאחרי התהום,שלעולם לא יראו אותו הדבר...והדבר המדהים הוא שזה לא באמת מתוך עבודה שלנו.העבודה היא אחרי,להכיר,לקבל,לחיות מחדש.יש מסעות כאלו שסוחפים אותנו לתוכם בלי לשאול אם אנחנו רוצים בזה.
יום כיפור חגגתי שנה בחיים.שנה?כן,שנה בחיים החדשים שלי,שקיבלתי במתנה.
את יום כיפור שעבר,אני זוכרת מתוך טשטוש של סמי הרדמה ומשככי כאבים.
זאת אומרת-לא ממש זוכרת.
קרה לי משהו בתוך הגוף,לא צפוי.הגעתי למיון,ושם,לקח קצת זמן עד שהבינו מה קורה.קצת יותר מדי,כי עוד כמה דקות וסביר להניח שהשנה,לא הייתי כאן לצום,להתפלל את התפילות,לקרוא ספר תהילים,לחבק את הילדה שלי,ולהדליק איתה נרות בערב החג,לברך-
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.