יחסים וירטואליים

אנונימי

דיון שהחל בדף מצד שני.
וראו גם
דמותנו הוירטואלית מול זו הממשית
גרפולוגיה וירטואלית
אהבה וירטואלית
אופנה וירטואלית

ילדים, הזהרו מרומנים וירטואלים. רוב הסיכויים שאח"כ כשפוגשים את האנשים בlive ונחשפים למיכלול, שהפן שהוצג במכתבים למערכת היה רק חלק קטן ממנו, מגלים שהמיכלול דנן, רחמנא ליצלן, מה זה לא לטעמך. לא נתקלתם כבר באנשים שעל הנייר הרזומה שלהם נראה מושלם - רגישים ספונטנים נדבנים עם חוש הומור אינטילגנטים וגם קצת יודעים לנשוך - וכו' תכונות נאצלות, איש כאשר יידבנו לבו - ובפגישה פנים אל פנים מביאים את הסעיף תוך חמש דקות? נורא מפתה להתמכר (מרחוק) ולהשתפך (מרחוק) אבל קחו ת'דברים בפרופורציה.

לדעתי זו מיומנות נרכשת. כלומר, אנחנו גדלנו בסביבה שבה קודם הכרנו את הבנאדם באופן פיזי, ונחשפנו אליו באופן פיזי, ורק אחר כך למדנו להכיר דברים אחרים כמו החשיבה שלו, הרעיונות שלו, היצירתיות שלו, האמונות שלו. כמה פעמים שמענו בתור ילדים את המשפט "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" בהקשר של יחסים עם אנשים? אז הנה גדל לו דור שרוב הסיכויים שיכיר יותר אנשים דרך הרעיונות שלהם, תחומי העניין שלהם, היצירתיות שלהם והאמונות שלהם, לפני שאי פעם יפגוש בהם. אני בטוח שהדור הזה יפתח את הכישורים הנחוצים על מנת ללמוד דרך הדברים הללו עם מי להתחבר ועם מי לא.

רועי
בוא לא נשכח שלמרות הכל ולפני הכל אנחנו חיות ולא מוחות צפים במבחנות. עם הורמונים, חוש ריח, הטבעות, זכרונות, ולחלקים הקדומים יותר של מוחנו יש תפקיד מכריע - לא פחות מלקליפת המוח שלנו, פאר היצירה האנושית מנקודת מבט אבולוציונית - בעיצוב הרגשות שלנו. מדבריך ברחבי האתר אתה נשמע אחלה, אבל בהחלט ייתכן שאם אפגוש אותך פנים אל פנים אפתח אליך אלרגיה בלתי נשלטת, ואפילו מסיבה דבילית, נגיד, סתם כי יש לך שפת גוף כמו איזה מישהו מאוס שהיה אתי בצבא.
אז תאמר: הבה ואסתפק בערוצי התקשורת בהם אני יכול להנות ממיטב הלהיטים - רעיונות יצירתיות אמונות וכו' של האנשים - תוכנו של הקנקן, ולא אחשוף עצמי כלל לברו של הקנקן. פתרון אפשרי. דא עקא ש(נראה לי) הטבע האנושי הפיזי שלנו לעולם ועד ידחוף (את רובינו לפחות) לנסות לקבל גם את הצד ה"טבעי" יותר. עיין ערך "המפגש השנתי". ועיין תגובתה של בשמת לעיל. (האמנם אהבה לחלק מהבנאדם היא אהבה?)

מצד שני אביה,
יש שבאים בטענות על הקנקן שכל כך מפריע ביחסים בין בני אדם, כבר קרה לי בעבר שנמשכתי (מאוד) מבחינת ההורמונים לאיזו דבילית שאין לי נושא אחד להחליף אתה דעה עליו. דיבור מוקדם באינטרנט היה יכול למנוע ממני תסכול מיותר שנוצר כשנפגשתי אתה (אז, מי חשב על אינטרנט בכלל). ולדוגמא שלך, יתכן שבמפגש פנים אל פנים אפילו אותם חלקים חיצוניים שעולים מבין "מה שיש בתוכו" של הקנקן, יתגלו כלא רלוונטיים רק מתוך הכריזמה האישית האדירה שיש לרועי. (רועי?)

הלוואי שיכולתי לא לאכזב אתכם, אבל אני מגעיל, מכוער ומסריח בוב"א. (יעלה: בעת ובעונה אחת; מ"זהו זה"). רק דרך האינטרנט אתם לא רואים שום דבר, ובטח לא מריחים. ופרט לזה, מי אמר לך שאני לא מוח צף בצנצנת?

אבל לא לגמרי ברור לי מה את אומרת. הרי ברור שאפשר לקיים מערכת יחסים לא שלמה -- אבל עדיין מספקת -- דרך האינטרנט. אלה לא יחסים בהם אפשר להחליף נוזלי גוף ועוד כל מיני סוגים של קשר פיזי, אבל עדיין אפשר להנות מהם, להתעצבן מהם, להתמכר אליהם, לשנוא אותם, לאהוב אותם. אם יצא לי גם להפגש אחר כך עם האדם שבקצה השני של החוט, אז רוב הסיכויים שכמו עם הרבה אנשים לא יצא קליק משמעותי (לא לכאן ולא לכאן), ויש גם סיכויים שאשנא/אתעב אותו, או אתאהב בו. מה שבטוח זה שלהבדיל מפגישה עיוורת, כאן לפחות אני יודע על תחומי עניין משותפים, יש לנו חוויות משותפות מסויימות שאפשר לדבר עליהן, ובכלל שבירת הקרח תהיה פשוטה יותר. ובמקרה הכי גרוע, אם לא אעמוד בשפת הגוף או הריח או משהו דומה של האדם השני, אז תמיד אפשר להגיד יפה שלום, ולהמשיך לדבר דרך האינטרנט, ולהנות ממערכת יחסים שלא יכולה להתקיים במדיום אחר.

לגבי "אהבה", אנשים משתמשים בזה לדברים שונים בהזדמנויות שונות. במקרה של בשמת נראה לי שהיה לה יום טוב במיוחד, ושהיא היתה שטופת אהבה לעולם באותו רגע שהיא התיישבה לכתוב. אני, לפחות, לא קיבלתי את הצהרת האהבה שלה כ"בוא נברח לקפריסין מחר כדי להתחתן" או כ"בוא אלי הביתה מהר ונכנס למיטה". אלא פשוט כ"איזה כיף לי אתכם כאן עכשיו". וזה משהו שבהחלט אפשר להרגיש לאנשים וירטואליים.

מצד שני, אני חושבת שהסיבה שהמציאות האמיתית והמדומה לא תמיד נפגשות, לא נובעת רק, או אפילו בעיקר, מהקנקן. אני יכולה לאהוב מאד גם אנשים שהם לא משהו מבחינה חיצונית (למרות שכשאני אוהבת מישהו, הוא יפה בעיני, ולהיפך). אני חושבת שההבדל בין המציאות הכתובה לחיה (זה קרה לי גם במכתבים, בעיקר בילדותי), הוא שהכתיבה מראה רק פן אחד שלנו. גם בהנחה שאנחנו לא משקרים או בודים את דמותנו, הדמות שאנחנו מציגים שונה מאד מהמציאות, ובנוסף לכך, כל אחד מפרש את המילים לפי מה שמתאים לו - לא בהכרח לפי מה שהתכוונתי (בדיבור חי זה קורה פחות, בזכות האינטונציות, אם כי גם קיים).
בתור נערה, למדתי שנה אחת בבית ספר אחר, מחוץ לקיבוץ. אני חושבת שאם מישהו מהכיתה הזו, היה פוגש מישהו מהקבוצה שלי בקיבוץ (שאליה עדיין הייתי שייכת מבחינה חברתית) הם לא היו מאמינים שהם מדברים על אותה אחת, וזה בלי שניסיתי לעבוד על אף אחד - פשוט כל חברה הוציאה ממני משהו אחר.

שלום ושלווה לכם,
אני מוצאת את עצמי קצת אובדת עיצות בענייני מחשב. התחושה שלי שהוא שואב לי את האנרגיות ואולי אפילו גורם לי למיגרנה קלה.

לגבי המפגש הוירטואלי:
בעוד מס' ימים יערך מפגש פיזי בין הנפשות הפועלות ואני בטוחה שאחרי שכולם יראו זה את זה יהיה עוד הרבה מה לכתוב עליו ולדון בו. אני בטוחה שגם האנרגיה במקום תהיה נפלאה.
חיבוקים לכולם.
(מה שמראה שהאהבה צומחת וגדלה)

התכוונתי הרבה פחות לענין ההופעה החיצונית לכשעצמה והרבה יותר למה שכרמית תארה. נכון, רועי, שאפשר לפתח מערכת יחסים עם אדם שלא פוגשים במלואו, בעיני זו מערכת יחסים מלאכותית. לטעמי זו זילות להעניק את תואר הכבוד של אהבה למערכת יחסים לפני שהיא עברה כמה מכשולים אמיתיים, קרי אינטימיות וחיכוכים. אם אתה מרגיש אהבה למישהו גם אחרי שהוא הפליץ לידך (הן מנטלית והן פיזית) ביאס אותך וראית אותו מחטט באף, והרשית לעצמך כנ"ל לידו ועדיין אתם מקבלים זה את זה - אפשר להתחיל לדבר על אהבה.
קל לי לדמיין מתי אדם יתיישב לכתוב "אני אוהבת את כולכם" כאן, גם לי קורות אופוריות קטנות וחביבות כאלה, למודת נסיון אני מתאפקת שעה וזה עובר. את מה שכתבתי "לבשמת" כתבתי לא בתור ירידה או התנשאות אלא מאמפטיה. התפכחויות משכרון זה דבר כאוב. והיחסים פה מעצם טיבם הם סוג של שקרון.
אגב הפלא ופלא גם אני לא חשבתי שבשמת מזמינה אותי לקפריסין או למיטתה.

אביה היקרה מאוד והאהובה (אם תרשי לי).

אני מקווה שאיני מתפרצת לדיון שלך ושל רועי באופן בוטה אך לא יכולתי להתאפק.
אני רואה הבדל גדול בין אהבה ששרדה מכשולים כמו נפיחות וחיטוטים לבין מה שאני מכנה התאהבות. ובכל זאת אני יכולה לאהוב את איין ראנד או את אלתרמן מבלי שהכרתי אותם כלל. אני אוהבת את היצירה שלהם שהיא בהכרח חלק מהם ומאישיותם. אם הייתי נפגשת איתם פנים מול פנים, ייתכן שלא הייתי הולכת שבי אחרי האנרגיות שלהם או לא היה בינינו שום קליק או כימיה. לגיטימי. עדיין הייתי אוהבת את היצירה שלהם, שבהכרח היא חלק מהם. לפי דעתי האהבה שבאתר הזה כולה מנותבת למה שאנחנו קולטים כאן. גם אם לא ראינו את הלבן שבעיניים לאף אחד.
לגבי שקרון. אני לא חושבת שיש ביחסים כאן מוטיב של שקר. הכותבים כאן יכולים לכתוב תחת שם בדוי ולפברק את קורות חייהם אבל כשהם באים לשוח איתך על רגשותיהם ומחשבותיהם הם לא יכולים לשקר. אני כמעט בטוחה בזה. לכן אם את קוראת את דבריה של זהבה לב את יכולה לחשוב לעצמך, היא בטח מאוד רוחנית או היא בטח מאוד פלצנית או לתהות אם שמה הוא שמה האמיתי או לא, אבל לגבי דעותיה - אין ספק. אם יש כאן מישהו שכותב דעות ורגשות שאינם שלו, אז מה תכלית מכתביו כאן למעשה?
אביה,
אני אוהבת את כולם כאן (כמעט) ותאמיני לי שגם אני מסוג האנשים שמחכים שעה וזה עובר, אבל אני בעיצומו של תהליך למידה על עצמי ועל הצד השני שלי. בתהליך זה אני לומדת להפסיק לפחד מהאהבה, ולא, לא לחכות שעה. לאהוב, לאהוב בעוז. זה עושה טוב לגוף ולנפש. את לא צריכה לחכות. תכתבי לכולם כמה את אוהבת אותם זה יעשה להם טוב ויעשה גם לך טוב. תכתבי גם לי שאת אוהבת אותי. תכתבי גם לבשמת, לרועי, לצפריר, לנאוה, לכולם...

מצד שני
אין צד שני לאהבה!

באהבה

זהבית לבבית
אני מכירה איש אחד, מוזיקאי, שהמוזיקה שלו נפלאה וחכמה וסבלנית בעיני, וגם התנהגות הבמה שלו נפלאה בעיני - הוא המלחין הראשי והרוח החיה שמאחורי הקבוצה שלו אך עומד תמיד בירכתיים ומצטנע ונותן כבוד לשותפיו, וגם לקהל. שפתיים יישקו. במסגרת הכרותי האישית אתו הופתעתי לגלות אישיות אינפנטילית ומעצבנת, די ההיפך ממה שהוא ביצירתו. כשהבעתי תמיהה זו באזניו הוא ספר שיצא לו לפגוש את האיש שכתב את ה"פטריק-קים", הוא היה בטוח שעומד לפגוש לוחם עז ומסוקס כדמויות בספרים, והופתע לפגוש חנון תולעי. מסקנתו: אנשים מנסים להיות ביצירתם דברים שהם לא (בהכרח) במציאות.

את השתפכויות האהבה אני משאירה לך, אני בעד מינימליזם.
להתאהבות יש ויש "מצד שני", קוראים לו הבוקר שאחרי.

צ'או מותק

אביה שלומות,
ואולי האיש שכתב את פטריק קים היה באמת לוחם מסוקס השבוי בגוף של חנון? גם בחנונים יש צד מסוקס.
זה הצד השני שלהם. כדי ליצור יצירה טובה ואמינה יש להתחבר לצד השני שלך או לאמת שלך אול לאני הפנימי שלך. יש אנשים השבויים בדימוי של עצמם וכדי לשחרר את הצד השני שלהם הם צריכים להחביא את כל המראות בבית. קחי למשל סיפור קלאסי כמו היפה והחיה. לפעמים מראה עיניים מקשה עלינו לראות את הפנימיות של האדם. לפעמים הדברים החשובים באמת סמויים מן העין.
אנשים מנסים להיות ביצירתם דברים שהם לא (בהכרח) במציאות. - אז איך הם מצליחים להיות כאלו ביצירתם? אולי הם לא נותנים לעצמם להיות כאלו מסיבות שונות?

אני מסכימה איתך בנוגע לצד השני של התאהבויות. אם כי לפעמים הבוקר שאחרי טוב לא פחות מהלילה שלפני. אבל אני מדברת על אהבה ולא על התאהבות, שהם שני דברים שונים, כמו שנאמר כבר. האהבה ממשיכה גם לבוקר שאחרי וללילה שאח"כ וכו'. אני באופן אישי מנסה לתת לה איזשהו פתח מילוט מתוך כל המגננות והחומות שבניתי לי במהלך השנים סביב הלב. כאמור, אני בעיצומו של תהליך וכמו אותו חנון לפעמים קל לי לדבר על זה בטלפון מאשר פנים אל פנים, זה עדיין לא עושה את הדברים פחות אמינים. פעם כשיהיה לי זמן להיות גדולה, פעם כשתגמר המלחמה אני גם אוכל להסתכל בדמותי החנונית ולראות את פטריקה קימה.
כל הצדדים שאת רואה כאן הם הצדדים של אותה אישיות. וכל הצדדים האלו בונים ביחד את האני שלי. הגיע הזמן לתקשר גם הצדדים הפחות גלויים שלי וגם עם הדברים שקשה לי יותר איתם. ולכן, מערכת יחסים שנבנית כאן, בין שתינו לדוגמא, היא אמיתית ונכונה וכנה לחלוטין. כשנפגש פנים מול פנים אולי זה יהיה אחרת. אולי גם יהיה לי פחות אומץ להגיד את כל מלות האהבה האלו.
ואני חייבת לסיים. הולכים לפוצץ חפץ חשוד מתחת לבית שלי והמשטרה מפריעה לי לחשוב עם כל הרמקולים האלו והפחד שמחלחל ...

מצד שני?
אחרי החפץ.

עוד שקית זבל התפרקה אל מול רובוט קטן שיורה כדורים.

אז על מה דיברנו? אהבה?
אביה, סליחה שאין צד שני הפעם. אני חייבת לתרגל קצת חשיבה חיובית ולישון. היה לי יום מתיש היום. הייתי בבריכה ותמיד אחרי מפגש ממושך עם מים אני עייפה מאוד.

זהבית לבבית

אביה,
קרה לך פעם שהתחפשת בפורים למלכת אסתר? לי זה קרה כל פורים. וכל פעם שלבשתי את השמלה (שהשתנתה כל שנה כמובן) הרגשתי שאני "נכנסת לדמות". זה לא שהייתי פתאום מלכת אסתר באמת. הייתי קרן מלכת אסתר. יכולתי להוציא מעצמי דברים שלא יצאו ביומיום. אולי זה עצוב וזה דבר שקרה רק לי אבל אני מאמינה שכל אחד חווה את זה בדרך זו או אחרת. לפעמים אנחנו צריכים תחפושת אחת כדי לחשוף מסיכה אחרת ולפעמים אנחנו צריכים שלוש תחפושות כדי לבדוק מי ומה יושב לו שם בפנים. כל עוד לא מאבדים פרופורציות ונשארים ישרים עם עצמך ועם הסובבים אותך - אז סבבה.

אני לקוית שמיעה, וכאן אני יכולה להיות שותפה לשיחה, לדיון ולכל מה שקורה בקלות עצומה, להיות אדם שווה בין שווים. לא אשכח לעולם את המפגש הראשון שלי, הלא-וירטואלי, עם איזה פורום וירטואלי באינטרנט. הבחורה שהיתה הכי פראית, שובבה, משולחת רסן, עליזה ומגלגלת את כולנו מצחוק פרוע, התגלתה כאשה גדולה, שמנה, מגמגמת מאד. וכאן, במרחב הוירטואלי, התאפשר לה לבטא מה שלא יכלה לבטא, ולהתגבר על מחסומי תקשורת שבשטח חסמו אותה. ומה שמדהים, לדעתי, הוא שהיא אמרה, בתשובה לשאלה שלי, שהיא לאט לאט מרגישה שהדמות הוירטואלית מתחילה להיות נוכחת בחיי היום יום שלה. זה מופלא בעיני. כך צדדים שונים שלנו, שלא תמיד באים לידי ביטוי, פתאום מופיעים להם בצורות תמוהות לפעמים, וקונים להם מושב בחיינו המבוטאים כלפי חוץ, גם ברשת, גם בתוך הנפש, ולאט לאט אנחנו רוכשים יותר חופש להיות נוכחים במלואנו במקום בו אנו נמצאים, על ריבוי פנינו.

מאד אוהבת יחסים וירטואלים. זה משהו נמרץ ועירני יותר מ"חבר לעט" שהיה בנעורינו. אז אף אחד לא הפך כתיבה בעט ושליחת מכתבים לבלתי מוסריים בגלל מקרים בודדים ואיומים שהתרחשו, ושעלולים להתרחש גם בבלינד דייט או סתם ברחוב או עם השכן:-(
לי יש יחסים וירטואלים כבר כמה שנים עם מישהו שהיינו מיודדים מאד ונהננו מהאינטלקט זה של זה אבל מעולם לא הסתדרנו אישית. ברשת קל יותר להחליף דעות מבלי לריב:-) ( אם כי צריך דרך ארץ )

עתליה, יפה אמרת. גם אני מוצאת בחיי קשרים וירטואליים השראתיים עם אנשים שבמפגש אמיתי הייתי בטח מתקוטטת איתם ומפספסת.
@}

נורא מעניין מה האנונימיות ברשת מאפשרת. יש אנשים שמנצלים את האנונימיות על מנת לשקר ולהתחזות (החנון שמתחזה למסוקס), ולפעמים האנונימיות מאפשרת בדיוק את הדבר ההפוך: כנות גמורה שלא מתאפשרת בחיים האמיתיים. אני זוכרת את ההלם הקל שתקף אותי בהיריון הראשון, כשנכנסתי לראשונה לפורום אמנות הלידה וגיליתי שמדברים שם על ה-כ-ל. החל מטחורים בהיריון (יש לי חברה, בחורה מלבבת, שכיכבה בדיונים האלה בניק "טחורית"), וכלה ברגשות הכי כמוסים, אותם רגשות שאנשים נוטים להסתיר בראש ובראשונה מעצמם. זו הייתה חוויה משחררת שחילחלה במידה מסוימת גם ליחסים שלי עם אנשים בעולם האמיתי.
בעצם, אולי אפשר לומר שההתחזוּת והכֵּנוּת הן שני צדדים של אותו מטבע. הרי לעיתים קרובות המתחזים נאמנים לאמת הפנימית שלהם, או משתמשים בתחפושת כדי ליצור מגע עם חלקים אמיתיים של אישיותם ולתת להם ביטוי. וכך, בין אם משתמשים באנונימיות כדי להתחזות ובין אם משתמשים בה כדי להסיר מסכות ולדבר בכנות גמורה ונוקבת, בשני המקרים צדדים שונים שלנו, שלא תמיד באים לידי ביטוי, פתאום מופיעים להם בצורות תמוהות לפעמים, וקונים להם מושב בחיינו המבוטאים כלפי חוץ, גם ברשת, גם בתוך הנפש, ולאט לאט אנחנו רוכשים יותר חופש להיות נוכחים במלואנו במקום בו אנו נמצאים, על ריבוי פנינו. (הניסוח היפה הוא של תמרול ה).

אם לחזור לתופעת הכֵּנוּת ברשת, נדמה לי שלצד ההיבטים המבורכים שלה היא הובילה באופן כמעט בלתי נמנע ליצירת תרבות שיח חדשה שמבוססת על הדגשת הצד האפל של חיי הנפש ושל חיי המשפחה. תרבות של וידויים ושל מחילה על חטאים. כשאני קוראת לפעמים באמנות הלידה, נדמה לי שכאשר המטוטלת תשנה שוב את כיוון תנועתה, יצטרכו לנפץ את המיתוס שפוסט פארטום הוא תמיד טראומטי, שלהיות אמא זה תמיד לסבול ושכל חיי הנישואין הם איומים.

מה אתם חושבים?

מה אתם חושבים?
שאין מצב ש המטוטלת תשנה שוב את כיוון תנועתה,
או שלא הבנתי טוב את הדימוי הזה....

שמים,
במילים כאשר המטוטלת תשנה שוב את כיוון תנועתה,
התכוונתי לכתוב: כאשר תדעך המגמה של הדגשת הצד האפל של חיי הנפש ושל חיי המשפחה

הו, עפרה, כיף שבאת.
אני שמחה שעוד מישהו שותף לעניין שלי ביחסים וירטואליים. (בדיוק היה על זה יום עיון בשם רגשות אמיתיים במציאות מדומה . הכותרת של אחת ההרצאות היא "התחזות לעצמי: שקרים אמיתיים ברשת". חבל שגיליתי את זה באיחור.)

לפעמים היחסים הוירטואליים מקצינים תופעות שקיימות גם ביחסים 'אמיתיים' (למשל, המרכיב ההשלכתי ביחסים), ולפעמים הניסיון של הנפש להחיל על היחסים הוירטואליים את הכללים המוכרים מחיי היומיום, מוביל למצבים אבסורדים.
למשל,
קרה לי כמה פעמים שקראתי כאן דף עם שיחה נורא מוצלחת בין כמה אנשים. שיחה מלאת חן, מצחיקה ומעניינת, עם חילופי שנינויות ומחמאות. תוך כדי קריאה, התחלתי להרגיש מועקה קלה. מה, הם לא רואים שאני עומדת כאן בצד ומחכה שיזמינו אותי להצטרף? הם לא חושבים שגם אני מתאימה להיות חלק מהחבורה? נעלבתי.
כשהתעשתתי אמרתי לעצמי שהעלבון שלי לא כל כך הגיוני, בהתחשב בכך ש-
א. לא הבעתי שום רצון להיות מוזמנת לשיחה
ב. למעשה, לא נתתי שום אות לכך שאני בכלל עוקבת אחרי השיחה (="נמצאת בחדר")
ג. למעשה, השיחה התחילה והסתיימה חודשים רבים לפני שקראתי אותה

עוד דוגמה לאבסורד-
כשאני כותבת משהו אישי ברשת ואף אחד לא מגיב, אני חוֹוה סוג של מבוכה חברתית, כמו מישהו שסיפר משהו מאוד אישי במסיבה ונתקל בשתיקה ובפנים חתומות. לפעמים אני אפילו נתקפת פרנויה קלה. אם לא הגיבו זה בטח לא מעניין אף אחד ורק מנימוס לא אומרים לי את זה בָּפנים. זאת למרות שאני עצמי מגיבה בכתב רק לחלק קטן מאוד מהדברים שמעניינים / מרגשים / מצחיקים אותי. אולי האבסורד הזה נוצר כי כשאני בצד הקורא אני מרגישה את התגובות שמתעוררות אצלי (עניין / התרגשות / צחוק), וככה יש לי אשליה של דיאלוג.

(נו, תגיבו!)

)-: זה בטח לא מעניין אף אחד ורק מנימוס לא אומרים לי את זה בָּפנים.

זה בטח לא מעניין אף אחד ורק מנימוס לא אומרים לי את זה בָּפנים
זהו שלא...

האמת שיש לי נטייה באינטראקציות רבות משתתפים להאלם, ברגע שהשיחה מתנהלת בין יותר משני אנשים אני הופכת להיות מאוד פאסיבית. אני מקשיבה, מהרהרת ביני לביני, ורק אם יש לי משהו מאוד חשוב, שנראה לי שאם אני לא אגיד אותו אף אחד אחר לא יגיד, אני מואילה בטובי לפצות את פי. בדרך כלל הנטייה השתקנית הזו מאוד מביכה אותי, בעיקר מבוכת "מה-יחשבו-עלי" ['גם כן זותי, יושבת פה ולא פותחת ת'פה'

], ודוקא התקשורת הוירטואלית מאפשרת לי להיות אני בלי להיות מובכת. אני קוראת כמה שבא לי ורק אם אני ממש מרגישה צורך אני גם מגיבה, ואף אחד לא יודע כמה שתקתי...

<מודה שאני נוטה להכנס מדי כמה ימים ל מנזר השתקנים (דף שנמחק) ולשתוק שם קצת...>
<וגם מודה שלאחרונה אני מבלה כל כך הרבה ברחבי הרשת עד שנראה שאני יכולה לכתוב תיזה על יחסים וירטואליים , אם רק הייתי משקיעה פחות זמן בשיטוטים ויותר זמן בקידום הלימודים אולי הייתי מסיימת את התואר ויכולה להתחיל תואר שני...>

קראתי עכשיו.
מענין, אבל אין לי מה לומר

(כזכור, יש תמיד הרבה קוראים שקטים כאלה)

עירית_לוי

גם אני עוקבת בעניין (ובינתיים בשקט)

שליחה על ידי B* » 03 יוני 2005, 14:37

אותי זה מאוד מעניין. לא יודעת למה. אני חושבת שמה שמבלבל זה מה זה "וירטואלי". כי ברגע שמבינים ש"וירטואלי" זה לא ממש במציאות, אבל בעצם גם מאוד במציאות - זה מבלבל. כמו שפעם היה נהוג לתת לדוגמא את השאלה - איפה הכסף שלי בבנק (כדי להסביר מה זה וירטואלי).

אני מנהלת במסגרת העבודה פורום של בנות מתבגרות. זה בעצם פורום של 3 דמויות קומיקס. אבל אני וצוות תסריטאים כותבים אותן (מדברים מפיהן) בפורום, כל אחת לפי הטייפ-קאסט שלה. בהתחלה טיפחנו את הכיוון שיש מאחורי הדמויות 3 בנות אמיתיות בשמות האלה, שהקומיקס מבוסס על חייהן. כשזה התפוצץ (מישהו ניסה פעם "לעבוד" על מתבגרים עם זכרון מטורף לפרטים קטנים ולא חשובים ?

), אנחנו היינו בהלם מתגובת השרשרת שזה עורר. הבנות שהשתתפו בפורום ממש כעסו ונעלבו. ואנחנו כל הזמן חשבנו שהן בעצם "משחקות" איתנו את המשחק הזה. (כאילו, מה, באמת חשבתן שהדמויות מהקומיקס כותבות בפורום??). אבל גם הבנות הכי מתוחכמות וציניות לקחו את כל העניין הזה הכי ברצינות. והיתה פרישה המונית מהפורום. והקימו קומונה שבה הן משמיצות אותנו. ו - וואו! איזה בלגן. וזה לקח ה-מ-ו-ן זמן עד שחלק חזרו. ועד היום חלק לא חזרו. ואני הייתי די בהלם עד כמה הן לקחו את זה ברצינות. זו היתה בגידה מבחינתן.

אחרי כמה זמן פרסמנו את "אמנת הפורום" שבה כתוב בצורה חמודה והומריסטית שאנחנו רק דמויות קומיקס, אבל לא אוהבות שמזכירים לנו את זה. ולמרות שאנחנו דמויות קומיקס, יש לנו הרבה מה להגיד על כלמיני דברים. ויש לנו ניסיון. וכאלה. וחלק הסכימו "לחתום" ולחזור. וחלק לא. ובאו חדשות. וכל מי ששואלת "אבל אתן אמיתיות???" אנחנו מפנות לאמנת הפורום.

דרך הסיפור החמוד והטראומטי הבנתי עוד קצת דברים על ה"וירטואלי" הזה. גם אני לוקחת הרבה פעמים דברים מאוד ברצינות ברמת היחסים. כאילו יש לי ציפיה לקודים חברתיים ומוסר וכלמיני דברים שברורים לי ולתפיסת עולמי. ואני מבינה את עצמי ואת כל מי שמרגיש ככה - זה באמת מאוד מבלבל כל הוירטואליה הזאת.

זה בטח לא מעניין אף אחד
דווקא מאוד מעניין אלא שכשאמרת תדעך המגמה של הדגשת הצד האפל של חיי הנפש ושל חיי המשפחה,
הרגשתי שאני לא לגמרי מבינה על איזו מגמה את מדברת, וקיוויתי שבעקבות התגובות הבאות יתבהר לי.

עכשיו אני רואה שכתבת את זה כבר בהודעתך הראשונה:
אם לחזור לתופעת הכֵּנוּת ברשת, נדמה לי שלצד ההיבטים המבורכים שלה היא הובילה באופן כמעט בלתי נמנע ליצירת תרבות שיח חדשה שמבוססת על הדגשת הצד האפל של חיי הנפש ושל חיי המשפחה,
ואני מבינה שאני פשוט לא מתחברת/מזדהה להיגד הזה.
__תופעת הכֵּנוּת ברשת מאפשרת פתיחות וטיפול עצמי ברבדים עמוקים בעיקר בשל התנאים המאפשרים התבוננות מאוחרת ותגובה מבוקרת (כך לתפישתי בכלאופן...).
אני מניחה כי מאחר ו ה-כ-ל מצוי וזמין ברשת, כל אדם יזהה בה תרבות שיח חדשה שמבוססת על הדגשת הצד הרלוונטי לו.

תודה על התגובות

@}.

שקיעות - כן, גם לי נעים שאפשר פשוט להקשיב לכל מיני שיחות. בכלל, כל עוד לא 'הִנְכחתי' את עצמי בשיחה אני פטורה מהתנהגות לפי מוסכמות חברתיות (למשל, אני יכולה לפרוש כשאני מאבדת עניין), והחופש הזה נעים ונוח.

עפרה - סיפור נהדר, עם המתבגרות. אני חושבת שאפשר להבין את הכעס שלהן. גילוי כזה מערער את הביטחון שלך בתפיסת המציאות שלך, וזה מאוד מאיים. (המציאות הוירטואלית, במקרה זה. המציאות הוירטואלית שהן היו מושקעות בה רגשית). (אגב, אולי יעניין אותך לדעת שגם אני לא קיימת באמת. כותבים אותי צוות של כמה סטודנטים לפסיכולוגיה, שמשתמשים בי כדי לחקור שאלות שקשורות ב יחסים וירטואליים).

ושמים - לא חושבת שיש לנו ויכוח. הבהרתי שהכֵּנות מבורכת בעיניי. פשוט, מתפרסמים עכשיו כל מיני ספרים שכביכול מנפצים מיתוסים על אימהוּת והורות, ונראה לי שעבור מי שגולש ברשת, המיתוסים האלה כבר נופצו. וכמו שלעתים קרובות קורה כשמנפצים מיתוסים, בהתחלה יש נטייה לתאר את המציאות בתור ההפך הגמור של המיתוס ("כל האימהות מאושרות? מה פתאום, רובן סובלות ואומללות"), ועם הזמן התמונה מתאזנת.

שליחה על ידי מ_י* » 05 יוני 2005, 05:03

הנושא הזה מאד מעסיק גם אותי. אני מכירה אישית סופר מפורסם, שכותב נפלא ומרגש וכשמכירים אותו אישית הכל מתנפץ ופוגשים אדם קטן. אז מיהו באמת? זה שכתב את המילים הנפלאות או זה שהתגלה בכיעורו האנושי?
וכאן באתר: האם אני אחבב את מי שאני מחבבת וירטואלית או שלא בהכרח?

(אגב, אולי יעניין אותך לדעת שגם אני לא קיימת באמת. כותבים אותי צוות של כמה סטודנטים לפסיכולוגיה, שמשתמשים בי כדי לחקור שאלות שקשורות ב יחסים וירטואליים).
D-:

עפרה, הזכרת לי איך הופתעתי בגיל ההתבגרות לגלות שאיטו מ"יעל ואני" הוא ברנש מתולתל בן 30 (אז), עם סנדלים וג'ינס, שיושב במשרד קטן במערכת של מעריב לנוער S-:
כל הזמן ניסיתי לחבר בין הדמות בשר ודם ובין החוויה הפנימית שלו, כפי שהשתקפה בסיפורים הכל כך רומנטיים האלה, שכל כך דיברו אל לבי המתבגר (-: אבל חרם צרכניות? מה זה פה, לא מבינה את זה. איך הסיפור התפוצץ?

אז מיהו באמת? זה שכתב את המילים הנפלאות או זה שהתגלה בכיעורו האנושי?
גם וגם, כנראה. יכולת התבוננות וכישרון כתיבה בהחלט יכולים לדור בכפיפה אחת עם תכונות אופי פחות מלבבות.

הסיפור על הסוֹפר הזכיר לי שגם כאן, באתר, יש אנשים שקראתי מאות ואלפי מלים משלהם ואני מרגישה שאני מכירה אותם באופן די אינטימי, בעוד שהם כלל אינם מודעים לקיומי. מביניהם יש כמה אנשים שאני מאוד מחבבת, מה שגורם לי לפעמים להרגיש כמו חניכה בצופים שמאוהבת ברשג"ד. (הדיון שהתפתח פעם במיני קהילה על סלבריטאים באתר נראה לי כמו דרך מעודנת ובריאה לצחוק על התופעה המביכה הזו).

וזה המקום לשים צילום של רועי שרון בחולצה שלו שעליה מודפס
virtual world
real partners
(רועי, הכתובת היא על הגב, לא? כך שאל חשש, לא יראו שאתה מגעיל, מכוער ומסריח בוב"א , כטענתך )

שליחה על ידי B* » 06 יוני 2005, 17:16

הסיפור התפוצץ ככה (ואני מסמיקה כי זה קצת פדיחות):

הפורום היה פעיל והיה נחמד, אבל חיפשנו דרכים לתבל קצת את העניינים. וחשבנו שיהיה נחמד אם יהיה גם בן שישתתף. סיפרתי לחבר שלי, והוא התלהב ואמר שהוא יצור דמות של בן מתבגר. והוא אכן יצר דמות איומה ונוראה של מתבגר, אהבל, נודניק, שקראו לו cool and da gang, וכל הזמן דיבר ברבים, וכלמיני "בנות, מה אתם כבדות, בואו לרקוד, אנחנו קול והחבורה נעשה לכם שמח בנשמה"...

ולבנות שם לא היה ממש סבלנות אליו וניסו לחפף אותו, אבל הוא בשלו. ואז הגיע ערב ראש השנה. והגרפיקאית הכינה שנה טובה מהדמויות של הקומיקס. ואני התעצלתי לנסוע לעבודה באותו יום, אז שלחו לי את הקובץ הביתה. תמונה של הדמויות אומרות שנה טובה. והיינו צריכים לנסוע לאכול ארוחת ראש השנה אצל אל דנטה ו איבי כ, והיינו בלחץ של לארוז, ולקחת ככה וככה ולהרדים מוקדם ו... אז שלחתי את הברכה הזאת מהניק של קול והחבורה. !!!

אז אני יושבת על המיטה ומניקה את הקטן. ואני רואה את חבר שלי עומד מול המחשב ודופק על המצח ככה:

תמונה

וזהו, משם לא היתה דרך חזרה. זה היה כבר רבע שעה אחרי ששלחתי וכבר היו בנות שראו. למרות שבידעבד חשבנו שהייתי צריכה למחוק, בזמנו ניסיתי לטייח בצורה עלובה ביותר. זה היה קרב אבוד מראש. אני לקחתי את נורא קשה, והבנות מהעבודה שלי די צחקו עלי. עכשיו, 9 חודשים אחרי בערך, יש זליגה איטית של בנות בחזרה.

_virtual world
real partners_

אהבתי.

אגב, אולי יעניין אותך לדעת שגם אני לא קיימת באמת. כותבים אותי צוות של כמה סטודנטים לפסיכולוגיה, שמשתמשים בי כדי לחקור שאלות שקשורות ב יחסים וירטואליים

תמיד חשדתי בכם...

עפרה -

ואביה - הזכרת לי טי-שירט מצוין אחר (או אולי זו הייתה גלויה?):
If you think virtual reality is interesting, try reality
> הולכת ליישם. כלומר, הולכת להתעניין בבני הבית.<

דף שווה . שיט. אין כזה. אולי צריך להמציא?
כמו דף למחיקה וכאלה.

<אח, לו היו לי כישורי אינטרנט ראויים>

אז הנה גדל לו דור שרוב הסיכויים שיכיר יותר אנשים דרך הרעיונות שלהם, תחומי העניין שלהם, היצירתיות שלהם והאמונות שלהם, לפני שאי פעם יפגוש בהם
נכנסתי לדף בעקבות הגריין, ונורא צחקתי.
רועי, הבת שלי והבן שלך (מכירים דרך הרעיונות, תחומי העניין, היצירתיות והאמונות). וכשכתבת את זה הם היו כל כך קטנים!

לא בטוחה שמצאתי את הדף המתאים, אם אתן מכירות דף יותר מתאים - אעביר לשם.
הבן שלי, 10 וחצי, הודיע לי שהוא רוצה ג'מייל משלו, כי הוא ראה שלכל החברים שלו יש ג'מייל והם שולחים הודעות לחברים אחרים. לא מיילים, אלא הודעות צ'ט. לכולם יש מעגלים, ועוד כל מיני שמות בסגנון.
שאלתי למה הוא צריך את זה, והוא נתן דוגמא שהוא רוצה כזה כדי להודיע לילד אחר, שהוא ממש שכן שלנו כל מיני הודעות, כמו מה העניינים ואולי תבוא אלי וכאלה.
בקיצור הוא רוצה להיות כמו כולם... שוב.
הוא הזכיר את זה בעבר כמה פעמים, ועכשיו נראה לי שהגענו לזמן שבו הוא כבר לא יהיה מוכן לוותר.

מיד תכננתי לקחת את הילדים לשיחה ודיון על פני המשפחה לאן?, האם צריך להיות כמו כולם?, מה הסכנות בדיון וירטואלי עם חברים במקום משחק כדורסל במפגש וכו' וכו'.
אבל אז חשבתי על העניין קצת עם עצמי והרגשתי קצת צבועה.
האמת היא שבשנתיים האחרונות מספר בלי מבוטל של חברות הן חברות שהכרתי ברשת, אני נכנסת כמעט כל יום לאתר הזה - שזו המשמעות שלו - דיון וירטואלי, אני די מכורה אליו האמת, אני גם נמצאת חלק מהזמן בפייסבוק, אמנם רק למטרת השגת מידע פרקטי, אבל בכל זאת...

אם להודות על האמת, בשנים האחרונות אני הרבה יותר בקשר עם הדמויות הוירטואליות בחיי מאשר עם הדמויות הפיזיות, אין לי זמן לפיזיות. פשוט אין.
אולי אם ימציאו מכשיר שבו אני יכולה לשגר את עצמי לבית של חברה שלי ברגע שהקטנה הולכת לישון שנ"צ, אבל להישאר עם חיבור לבית למקרה שהיא מתועררת, אצליח לפגוש אותה פיזית..

אולי פשוט ככה נראים החיים בעולמנו היום, אולי אין לי מה לנסות להיאבק בזה ולהפוך אותו לחריג חברתית.
אולי צריך לחבר אותו לרשת וזהו, בלי להוסיף מילה בנושא.

מה קורה בבית שלכן/ם? מחשבות בעניין?

כותבת בקיצור כי אין לי זמן לנסח את המחשבות:
זו שאלה עמוקה מאוד, מעוררת תהיות, ונתת לי נקודה מורכבת למחשבה....
מצד שני את לא צבועה, הילדות שלך היא מה שאת מנסה להעביר לו, אבל הסביבה השתנתה.
אנחנו בילדותינו (מי יותר או פחות) כמעט לא נחשפנו לדברים האלו, והיו לנו חיי חברה תוססים מאוד, ופעילים בLIVE.
אבל תשובה ממש, אין לי...

כמו שאמר הצהוב: קחו זמן להפנמה...

אולי צריך לחבר אותו לרשת וזהו, בלי להוסיף מילה בנושא.
אני דווקא חשבתי שאולי צריך לחבר אותו לרשת אבל עם כמה וכמה מילים בנושא.
לי נראה שזה העולם של היום ולא רק שאין מה להילחם בזה, נראה לי שגוי להילחם בזה.
לא כי זה כזה נפלא, אלא כי חלק מתפקידנו כהורים הוא להקנות מיומנויות, לתווך, להגן.
לדעתי זה אומר שכל עוד אפשר, רצוי ללוות תהליכים כאלה ולהיות מעורבים ונוכחים בהם.
אותי למשל מאוד מפחיד עניין הפרטיות ברשת ולכן נראה לי חשוב לדבר על ענייני גלישה בטוחה,
מה בשום אופן לא עושים דרך האינטרנט, גם לא עם חברים טובים, איך שמים גבולות ועוד עניינים שאני מניחה שעולים וחשובים אבל אני לא מודעת אליהם

תפילה_לאם

מסכימה עם התשובות שקיבלת.
גם בעיניי מיותר וטיפשי להחזיק מייל בשביל הודעות בנוסח :"פחחחחח", אבל אם ממילא בנותיי מתחילות להיות חריגות בכך שאין להן פלאפון, לפחות יש להן מייל. נו, שיהיה. לפעמים זה אפילו נחוץ, כי המורה לאנגלית ביקשה לשלוח מצגת וכד'.
והשימוש באינטרנט פה מוגבל בזמן, מותר רק בעת הימצאות מבוגר בבית, ואסור להן לרשום פרטים מזהיים באתרים כלשהם או להתכתב עם דמויות לא מוכרות.

לדעתי להחזיק מייל זה לא מיותר וטיפשי, זו מיומנות בסיסית שנחוצה בשביל תקשורת וירטואלית. רוב הפורומים דורשים הרשמה כדי לכתוב בהם.

בנסוף לכך, החזקת מייל זו מיומנות ומיומנות נלמדת, שלדעתי כדאי ללמדה מגיל צעיר, כשהמחיר של טעות קטן יותר.

למשל, המעגלים של ג'ימייל מעוררים בי חשש מבחינת הנטייה של גוגל להשתמש במידע שניתן שם לפרסומות בדרכים שלא מצפים להם, תוך שינוי התקנון. וכבר קרה שהם שינו פתאום את התקנון והשתמשו במעגלים כדי להראות למי שחבר של מישהו מה הוא קנה, ונוצרו מצבים מביכים. זה לדעתי חשוב באמת. לא למנוע ממנו מכשיר חשוב ושימושי <זה לא "כמו כולם". כל מהותה של תקשורת היא תקשורת עם אחרים. אם אחרים מדברים בצ'אט והוא לא נמצא שם אז הוא עלול לפספס הודעות על מפגשים פשוט כי שכחו להודיע לו. לדעתי זה מזלזל בו להגיד שהוא רוצה להיות "כמו כולם"> אלא להסביר לו איך להשתמש בו. בהנחה ואת בעצמך מכירה את הנושא. אם לא לדעתי עדיף ההפך, לתת לילד להתנסות מגיל כמה שיותר צעיר. כדי שיכיר את הטכנולוגיות.כדי שידע מה האפשרויות שלה, לטובה ולרעה. כדי שידע איך לשמור על הפרטיות שלו, ומתי אי אפשר, ואיך לבחור איפה לצ'וטט.

ואם + אישה במסע - כפיים לתשובות המעולות! אני חושבת כמוכן. הטכנולוגיה היום היא חלק מהחיים של כולנו. אנשים יוצרים קשר באמצעותה. גם אנחנו פה באתר, יוצרות קשר ורוכשות מידע בעזרתה.

מעבר לכך, אני בטוחה שחלק מהמשיכה שלהילדים לטכנולוגיה קשורה אלינו. הם רואים אותנו משתמשים בה. זה כמו שבכל ספרות האנסקולינג תמיד כתוב, שילד שגדל בבית שיש בו ספרים ושרואה את הוריו קוראים, אין מצב שלא יקרא. הוא חשוף, הוא רואה שזה משהו חשוב שאהוביו עושים בשמחה ובהנאה, וירצה גם כשתבשיל העת עבורו.

אז אותן הדבר עם הטכנולוגיה. הם רואים אותנו גולשים, כותבים, לומדים, מתרועעים. במחשב, בטלפון הנייד, באייפד. הם לומדים מאתנו. רוצים שישתמשו פחות במדיה? תשתמשו אתם פחות.

אצלי לא מוגבל זמן טכנולוגיה וגם לא תכנים. אנחנו משוחחים על הכל ואני מציעה הצעות אך אינני כופה. אם אני מרגישה שחלה הגזמה, אני יוזמת משהו אחר נחמד לעשות, ורצוי מחוץ לבית (איפה שאין וויי פיי).

תודה על התגובות המעניינות.
מסכימה איתכן ברוב הדברים. אין לי כוחות להרחיב כרגע, אולי בהמשך.